סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• נחלה - הסדרים משפטיים נפוצים
• חוזה יש לפרש על-פי עקרון תום-הלב
• עבירותה של הרשות במקרקעין
• דיני הירושה
• מעמדו של "בן ממשיך"
• פירוק השיתוף בנחלה חקלאית
• עבירות משק חקלאי מכוח הסדרים חקיקתיים שלא מדיני הירושה
• מתנה
• עניינים שונים

מתנה

1. כללי
סריקת פסיקתם של בתי-המשפט תגלה שכמעט בכל המקרים בהם נדונה שאלת הקניית הזכויות במשק צפו ועלו שאלות משפטיות שונות במידרג דומה של בדיקה.

טיעוני הצדדים התמקדו בדרך-כלל בטיעון הפותח כי מדובר ב"בן ממשיך". משטענה במישור זה נכשלה פנו הצדדים לבחינת דיני הירושה {מקום שבעל הזכויות הקודם נפטר}, דיני החוזים וכלה בקיום הצהרות או התחייבויות בדבר הקניית הזכויות לאחד הצדדים.

מכאן יש חשיבות לדיוננו אף במהותם של מסמכים הנחזים על-ידי מי מהצדדים כ"מתנה" העונה להוראות הדין החלות עליה מכוח חוק המתנה.

2. מתנה לאלתר
סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"2. מתנה לאלתר
מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה."
הקניה היא העברת הנכס מהנותן למקבל ללא תמורה. כדי שמתנה תיחשב למתנה לאלתר נדרשת הקניה מיידית, הסכמת הנותן והסכמת המקבל כי הדבר ניתן במתנה.

הקניה מבטאת את סוף תהליך המתנה. כל עוד לא התרחשה ההקניה אין המתנה מוגמרת. סעיף 2 לחוק המתנה קובע כי מתנה לאלתר היא מתנה שמוקנית במקום וזאת להבדיל מהקבוע בסעיף 5 לחוק המתנה ששם מדובר על התחייבות לתת מתנה בעתיד.

מסעיף 2 לחוק המתנה עולה כי לא די בהסכם בלבד, המעיד על מפגש רצונות בין הנותן למקבל, כדי ליצור מתנה, שכן, מתנה חייבת להימסר או להירשם, כאשר יש דרישה לרישום בחוק, ולהינתן ללא תמורה.

ב- ת"א 73878/04 {אלקסיק ג'ויס ואח' נ' סטרנשטיין ג'ורג גדליה ואח', תק-של 2006(1), 8518 (2006)} קבע בית-המשפט:

"1) על-פי סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968: מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. סעיף 2 לחוק המתנה קובע, כי מתנה נגמרה בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. על-כן, יש צורך בהסכמה לכך שנכס מסויים ניתן במתנה. בספרם דיני חוזים, כרך א', 494 כותבים פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן:
'ההקניה עצמה כרוכה בשני יסודות. האחד - כוונה להקנות (למעשה הסכם שמכוחו מעביר הנותן את הזכות והמקבל נאות לקבלה) השני - ביטוי חיצוני לפעולה. היסוד הראשון אינו נזכר, בסעיף 6 לחוק המתנה, העוסק בדרכי ההקניה. סעיף זה עוסק רק ביסוד השני (הגילוי החיצוני). הדרישה לקיום יסוד הכוונה מובנת מאליה, והיא עולה למעשה, גם מן השילוב של סעיף 6 לחוק המתנה, עם סעיף 2 לאותו חוק הקובע, כי מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה תוך הסכמה בין הנותן למקבל שהדבר ניתן במתנה'."

ב- עז' 150/98 {עזבון המנוחה א' א' ז"ל נ' א' י' ואח', תק-מש 2006(1), 39
(2006)} קבע בית-המשפט:

"... נקודת המוצא של חוק המתנה, התשכ"ח-1968 היא, כי המתנה היא הסכם. סעיף 2 לחוק המתנה קובע: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". נמצא, כי המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה. עמד על-כך פרופ' מ' א' ראבילו באומרו ... סעיף 2 לחוק... דורש, את הסכמת הצדדים כי נשוא המתנה ניתן במתנה. מדרישה זו ניתן ללמוד כי החוק רואה במתנה חוזה. יש כאן מפגש רצונות, הצעה (בדרך-כלל מצד הנותן) וקיבול (בדרך-כלל מצד המקבל). האופי החוזי של המתנה הוכר מפורשות ב- ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4), 57 (1982): 'המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עסקא דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית כמו צוואה או הרשאה'. ... מכיוון שמתנה היא חוזה, ממילא מתבקשת המסקנה, כי 'על מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה. כגון קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטלו'. (השופט י' כהן ב- ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, פ"ד כז(1), 414, 420 (1973)). בדומה, מכיוון שהמתנה היא חוזה, יחולו עליה דיני הפרת החוזה, הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 - ובלבד שהעניין לא הוסדר על-ידי חוק המתנה עצמו (ראה סעיף 22(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ופרשת ברקוביץ נ' קלימר {ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4), 57, 62-61 (1982)}..."

סעיף 2 לחוק המתנה קובע שני תנאים מצטברים בכדי שמתנה תיחשב כמתנה: האחד, הקניית המתנה. השני, על שני הצדדים להסכים כי המתנה ניתנה כמתנה. יודגש, כי העברת כסף או שווה כסף בין שני צדדים, איננה כשלעצמה עדות לקיומה של מתנה {תמ"ש 1970/02 ג' י' נ' ג' מ' ואח', תק-מש 2005(3), 121 (2005)}.

מתנה משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל, רק עם ההקניה, שבמקביל לה נותן המקבל את הסכמתו לקבלה, אזי נוצרת המתנה שאין עוד חזרה ממנה. למועד השלמת המתנה והקנייתה למקבל יש חשיבות לעניין קביעת מועד השלמת העסקה וכנגזרת מכך, המועד ממנו מנוע הנותן לחזור בו מן המתנה.

3. הקניית נכס מקרקעין
ב- ע"א 6439/99 {"טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2), 106 (2003)} נקבע כי סעיף 6 לחוק המתנה קובע את עליונותן של הוראות דין מיוחדות, בחוקים שונים, בעניין דרכי ההקניה כשקיימות הוראות כאלה. כאשר דבר המתנה הוא זכות במקרקעין מותנה קיומה של מתנה לאלתר ברישום הזכות על-שם מקבל המתנה בלשכת רישום המקרקעין כדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום אין הקניה.
לאבחנה בין זכות במקרקעין לבין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין יש נפקות לעניין סיווגה של עסקת מתנה כמוגמרת לאלתר {סעיף 2 לחוק המתנה} או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד {סעיף 5 לחוק המתנה}.

ב- ע"א 6439/99 {"טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2), 106 (2003)} קבע בית-המשפט:

"בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות במקרקעין ובין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין... הבחנה זו ואפיונה של עסקת המתנה במקרה שלפנינו לאחת משתי הקטגוריות, יש לה השלכה ישירה על סיווגה של העסקה כמתנה מוגמרת לאלתר או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד. מקום שבו 'דבר המתנה' הינו זכות במקרקעין, לא יראו אותו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת, עד אשר תירשם הזכות על-שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, כאמור. לעומת-זאת, מקום שבו 'דבר המתנה' הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר, בלא שיידרש רישומה של הזכות על-שמו של המקבל."

לעניין זה נקבע ב- תמ"ש 1970/02 {ג' י' נ' ג' מ' ואח', תק-מש 2005(3), 121 (2005)} כדלקמן:

"... יש לשים-לב להבדל שבין העברה ללא תמורה של בעלות במקרקעין, שהיא בגדר "מקרקעין" לעניין סעיף 1 שלעיל (סעיף 1 לחוק המתנה - הערת המחבר), והינה זכות קניינית אשר לגביה יחול חוק המקרקעין, לבין העברה ללא תמורה של הזכות לבעלות במקרקעין שהיא בגדר זכות אובליגטורית לעניין סעיף 1 (מרדכי ראבילו המתנה (הוצאת נבו, מהדורה שניה, התשנ"ז-1996), 208-207). הבחנה זו חשובה לעניין צורת הקניית הזכות והשלמת המתנה: במידה ופלוני, הרשום במרשם המקרקעין כבעל הזכות בדירה, מתחייב להעביר לאחר במתנה את זכותו הרשומה (קרי: את הבעלות), הרי שכל עוד לא בוצע הרישום על-שם הנעבר, לא הושלמה המתנה, והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה. לעומת-זאת, אם זכותו של הנותן היא זכות אובליגטורית בלבד, דהיינו, אם הוא עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלא הוא בעל הזכות האובליגטורית לקבלת רישום של בעלות על מקרקעין, הרי בהעבירו זכות זו לאחר, מעביר הוא את כל מה שיש לו באותם מקרקעין, ובכך משלים הוא את המתנה. ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו, הוא מקבל המתנה. אי-לכך, מתנה כזו איננה עסקה במקרקעין, ואינה צריכה רישום (ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מ' רתם, פ"ד מט(5), 257 (1996); ע"א 307/85 מנהל מס שבח מקרקעין תל-אביב נ' זמר, פ"ד מא(4), 826 (1985); ע"א 641/83 פרידמן נ' פרידמן ואח', פ"ד מ(2), 253 (1986); ע"א 595/89 דוד צוריאנו ואח' נ' עזבון המנוח רינה בדיל, פ"ד מו(4), 705 (1992))."

4. סעיף 2 לחוק המתנה ודיני חוזים
כאמור, ההסכמה האמורה בסעיף 2 לחוק, בין נותן המתנה למקבל המתנה, הופכת את ההסכם להענקת מתנה לפעולה דו-צדדית, כיוון שהיא דורשת מפגש רצונות והצהרות, רצון של המציע והניצע {מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, מהדורה שניה), 32 (להלן: "מ' א' ראבילו, חוק המתנה"}. משכך, מתנה היא גם חוזה.

ב- ע"א 495/80 {ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4), 57, 67 (1982)} קבע בית-המשפט כי הסכם מתנה הוא גם הסכם חוזי, וחלים עליו, בנוסף להוראות המיוחדות של חוק המתנה, גם הוראותיו של חוק החוזים {ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990)}.

בעניין פרשנות של חוזה במסגרת חוק המתנה אין הוראות ולכן יש לפנות להוראות המופיעות בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 {ייקרא להלן: "חוק החוזים"}.

לעניין פרשנות של חוזה קובע סעיף 25(א) לחוק החוזים שחוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים. על אומד-דעתם של הצדדים ילמד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.

סעיף 2 לחוק המתנה דורש את הסכמת שני הצדדים למתנה, אך שעסקינן בחוזה מתנה, לרצונו של הנותן יש חשיבות גדולה יותר מזו של המקבל. הדגש הוא על גמירות-דעתו של הנותן בזמן יצירת החוזה {מ' א' ראבילו, חוק המתנה, 37}.

ב- תמ"ש 81441/99 {פלונים נ' אלמוני, תק-מש 2007(2), 338 (2007)} נפסק לעניין החשיבות הנודעת לרצונו של הנותן:

"ברור כי בהיות החוזה "חוזה מתנה" נודעת לרצונו של הנותן חשיבות גדולה יותר מלזו של המקבל. באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בגמירות-דעתו וברצונו של נותן המתנה להתקשר בחוזה, כאשר הדגש הוא על רצונו ועל גמירת-דעתו בזמן יצירת חוזה המתנה...
אמות-המידה לבחינת קיומה של גמירת-הדעת משתנות בהתחשב באופי העסקה, ובהתחשב במגמה הכללית בדיני המתנה ליתן הגנת-יתר לנותן המתנה... הנשיא מ' שמגר התייחס לעניין זה ב- ע"א 520/80 פרץ רוזנברג נ' רוחמה רובינשטיין, פ"ד לח(1), 85, 101 (1984), וקבע:
'כאשר התקיים בין הצדדים משא-ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות ולקלות-דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של חוזה זה שונה מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ"חוזה חד-צדדי", שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים ...'
השופטת ד' בייניש חידדה את סוגיית גמירות-הדעת בעסקת מתנה כאשר מדובר בלקוי בדעתו וכך קבעה בעניין בראשי (בעמ' 598):
'כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על נסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה. נוכח אופיה של העסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפיה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. (ה) קנה-המידה האובייקטיבי שלפיו תיבחן גמירת-הדעת בוחן את הצדדים עצמם'."

ב- תמ"ש 1970/02 {ג' י' נ' ג' מ' ואח', תק-מש 2005(3), 121 (2005)} קבע בית-המשפט:

"מתנה היא חוזה הנכרת בדרך של הצעה וקיבול ככל חוזה אחר, וכרוך בהסכמה בין הצדדים; אך מאחר והמתנה מהווה אקט/חוזה חד-צדדי (שמקורה ברצונו של נותן המתנה להעניק מרכושו למקבל), הרי שאין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן, אלא יש לשים דגש מיוחד על רצון הנותן ועל גמירות-דעתו בזמן יצירת החוזה, ויש לתת לו חשיבות גדולה יותר מזו של המקבל. לעניין זה ראה ספרם של ד' פרידמן ונ' כהן חוזים, כרך א' (התשנ"א), 494:
'יודגש: אף שהחוק מדבר על הסכמה (בין הנותן למקבל) שהדבר ניתן במתנה, הרי כמו במקרים אחרים בהם מתעוררת שאלה של כוונה בהקשר לעסקת חסד, היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן.'
(וראה אף ע"א 155/73 שמואל שרון נ' אסתר ליבוב, פ"ד כח(2), 673 (1974); ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3), 177, 185 (1993))
על-כן, על בית-המשפט להשתכנע שהמקנה הסכים ורצה שהדבר יינתן במתנה, אחרת, לא בחוזה מתנה עסקינן."
{ראה גם ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל על-ידי חליפה מר יניב ברזני ואח', תק-על 2007(3), 2562 (2007); ע"א 173/72 מחמד חוסין חדראן גנאיים נ' חדרה סאלח מחמד, פ"ד כז(1), 414 (1973)}

ההסכמה האמורה בסעיף 2 לחוק המתנה אינה בהכרח צריכה להיות בכתב אלא ההסכמה יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים {ע"א 756/95 חגי גבאי נ' שבאן מוחמד, תק-מח 96(3), 2131 (1996)}.

5. נטל הראיה
יש להבדיל בין מתנה בין זרים לבין מתנה בין קרובים. אם בין זרים - החזקה היא נגד טענת המתנה והטוען למתנה עליו חובת ההוכחה {ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח(1), 262 (1954)}. אם בין קרובים - במיוחד קירבה ראשונה, החזקה היא חזקת המתנה וחובת ההוכחה היא על הטוען כי לא מדובר במתנה.

מעבר נטל הראיה לנתבע הטוען כי קיבל מתנה, מתייחס למקרים בהם הצדדים זרים זה לזה, או מצויים במערכת יחסים כזו או אחרת שלפי ההיגיון ונסיון החיים אינם מובילים לסיווג הנתינה כמתנה. שונים פני הדברים כאשר מדובר ביחסי קירבה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה {דברי בית-המשפט ב- תמ"ש 30570/04 ב' א' א' נ' א' ב', תק-מש 2007(3), 221 (2007); ראה גם תמ"ש (חי') 7190/04 ז' מ' נ' ס' ר', תק-מש 2006(4), 256 (2006)}.

ב- ע"א 3829/91 {אבינועם וואלס נ' נחמה גת ואח', פ"ד מח(1), 801 (1994)} קבע בית-המשפט לעניין נטל ההוכחה כדלקמן:

"... כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד-עם-זאת, יש להדגיש, כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה..."

6. התחייבות לתת מתנה, דרישת הכתב והתנהגות מחפירה
6.1 כללי
סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"5. התחייבות לתת מתנה
(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."
הקניית נכס למקבל המתנה {סעיף 1 לחוק המתנה} או התחייבות לתת מתנה {סעיף 5 לחוק המתנה} הן מתנות שניתנות בחיים, ועל מתנות שבין החיים יחולו הוראות חוק המתנה.

כאשר אדם רוצה לתת מתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן היא מתנה מחמת מיתה, היינו, רק ברגע מותו של הנותן יוכל המקבל לקבל את המתנה. הוראות חוק המתנה לא יחולו על מתנה מחמת מיתה.

ניתן לראות מן ההוראות שבסעיף 5 לחוק המתנה כי המחוקק הביא לביטוי את האופי המיוחד של עסקת מתנה וקבע חריגים להתחייבות לתת מתנה.

להבדיל ממתנה המקויימת מיידית שלנותן אין אפשרות לחרטה, סעיף 5 לחוק המתנה עוסק כאמור בהתחייבות לתת מתנה בעתיד. במקרה של התחייבות לתת מתנה בעתיד, ברור כי הנכס יכול להיות נכס עתידי שעדיין לא נמצא ברשות הנותן וזאת להבדיל ממתנה המקויימת מיידית שאז הנכס חייב להיות כבר ברשות הנותן.

לאחר שאדם התחייב לתת מתנה עליו למלא את חיובו ואם ברצונו לחזור מהתחייבותו עליו למלא אחר ההוראות שבסעיף 5 לחוק המתנה.

א"מ ראבילו בספרו דן בעניין תוקפה של התחייבות לתת מתנה במועדים קבועים. למשל כאשר סבא מתחייב לנכדו כי עד הגיעו לגיל 23 ישלם לו 300 ש"ח בכל 1 לחודש {א"מ ראבילו, בספרו, חוק המתנה, שם, 338}.

א"מ ראבילו סבור כי אם התחייבות זו נעשתה בכתב, מדובר בהתחייבות לתת מתנה. אך יש להדגיש כי לגבי הסכומים שכבר התקבלו מהסבא לנכד מדובר במתנה שכבר הוקנתה והנותן כבר לא יכול לחזור בו. לגבי הסכומים שטרם ניתנו יחול הדין הרגיל הקבוע בסעיף 5 לחוק המתנה, היינו, הנותן יוכל לחזור בו מהתחייבותו אם מילא אחר התנאים הקבועים בסעיף זה.

לגבי התחייבות כפי שתואר לעיל {שהצדדים קבעו מועד סופי} המועד הסופי של ההתחייבות יהיה כאשר הנכד מקבל המתנה יגיע לגיל 23.

אך מה יקרה כאשר הנותן ימות לפני שיגיע המועד הסופי, במקרה כזה, סבור א"מ ראבילו, בספרו, חוק המתנה, שם, כי החיוב יעבור לעזבון ויהיה קיים עד להגעתו של אותו מועד.

שאלה נוספת שמתעוררת היא במקרה בו מת המקבל לפני המועד הסופי, אזי סבור א"מ ראבילו כי במות המקבל יחדל החיוב וזאת כי הנותן - הסבא רצה לתת לנכדו ולא ליורשיו. למסקנה זו, כותב א"מ ראבילו, יש להגיע גם במותו של הנותן, אם לא ברור שהנותן התכוון לתת את המתנה במועדים קצובים עד להשגת מטרה מסויימת או עד למועד סופי.

ב- תמ"ש 51130/00 {מ' ר' נ' ש' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.04)} נדונה תביעה לקיום התחייבות לתת מתנה לאחר שהמתחייב הלך לעולמו.

במקרה דנן, בעלה המנוח של הנתבעת נתן לאחותו, התובעת, התחייבות בלתי-חוזרת להעניק לה סכום חודשי עד יום מותה. לאחר מותו התובעת עתרה לקיום ההתחייבות מהנתבעת, היורשת היחידה.

בית-המשפט קבע כי בפועל המנוח לא העניק לתובעת את הסכום החודשי בימי חייו והתובעת לא תבעה ממנו את קיום ההתחייבות בחייו, ועל-כן הצדדים למעשה הסכימו על ביטול ההתחייבות בהתנהגותם, והתובעת אינה יכולה לתבוע את קיומה לאחר מותו של המתחייב, כאשר הוא אינו יכול להזים את טענותיה.

6.2 דרישת הכתב
המחוקק קבע בסעיף 5 לחוק המתנה כי התחייבות ליתן מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. וגם במקרה זה, לפי הוראות סעיף 5 לחוק המתנה, יכול נותן המתנה לחזור בו.

דרישת הכתב בהתחייבות לתת מתנה היא הכרחית ומהותית ובלעדיה לא קיימת עסקה ואין התחייבות. מקום שאין בנמצא מסמך בכתב שבו הנותן מתחייב לתת מתנה לא יהיה חיוב בפן המשפטי, ולא ניתן יהיה לחייב את המבטיח-הנותן לתת מתנה למסור מתנתו למקבל.

דרישת הכתב באה להגן מפני פזיזות של נותן המתנה ולהרתיע את הנותן מפני קלות-דעת ומאידך דרישת הכתב באה להגן גם על מקבל המתנה בכך שנותן המתנה הוכיח את רצינותו ואת גמירות-דעתו וכך מקבל המתנה יכול להסתמך על התחייבות זו.

לדעתם של המלומדים פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן, בספרם {דיני חוזים, כרך א', 494}:

"כאשר מתקשר יודע כי תנאי לתקפותה של העסקה, שבה הוא עומד להתקשר, הוא העלאתה על הכתב, הוא יקדיש מן הסתם מחשבה נוספת לבחינת רצונו האמיתי להתקשר באותה עסקה. הניסיון האנושי מלמד כי דברים שבכתב מבטאים יתר כובד ראש מדברים שבעל-פה. דרישת הכתב מבטיחה את המתקשר מפני קלות-הדעת והפזיזות העשויות להיות כרוכות בהבטחות הניתנות בעל-פה."

יפים לכך דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) זוסמן ב- ע"א 726/71 {גרוסמן איל ק.ב.ק ואח' נ' מנהלי עזבון יהושע בידרמן ואח', פ"ד כו(2), 781 (1972)} לפיהם:

"ברור הדבר ונעלה מכל ספק הוא, שדרישת הכתב היא דרישה מהותית, מפני חשיבות העסקה, שלא יתקשר בה אדם בחפזון. כך הוסבר הצורך בעשיית המסמך בדברי ההסבר להצעת חוק המתנה (הצעות חוק 669, בעמ' 368), ובוויכוח על הסעיף בכנסת עשה שר המשפטים השוואה עם חוקים נכריים, המחייבים כולם עשיית מסמך, פעמים אפילו מסמך נוטריוני (דברי הכנסת, כרך 44, בעמ' 82)."

ב- ע"א 11/75 {ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1), 639 (1975)} קבע בית-המשפט:

"... שגם דרישת המסמך בכתב בסעיף 5(א) היא דרישה מהותית, כי היא 'עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו ולהגן עליו מפני חיפזון'. בהתחייבות לתת מתנה דווקא דרושה ערובה פורמלית כזאת במיוחד, כי הרי המדובר בהתחייבות "חד-צדדית" הטעונה אותו יישוב הדעת שהעלאת הדברים על הכתב מבטיחה אותו, פן ייכשל אדם באמירה בעלמא הנאמרת בפזיזות על-פי איזה מניע החולף בן רגע..."

ב- ע"א 2215/00 {דני ג'ורי נ' דייזי דנגור, פ"ד נו(3), 932 (2001, 2002)} קבע בית-המשפט:

"דרישת הכתב על-פי סעיף 5 לחוק המתנה היא מהותית. היא מבטיחה את רצינותה של ההבטחה הדרושה, במיוחד באשר המתנה משקפת את כוונת הנותן להעשיר את המקבל ללא קבלת תמורה. הכתב מגן על נותן המתנה מפני החלטה ספונטנית ובלתי-שקולה."

המסמך שמגלם את ההתחייבות של נותן המתנה לאו דווקא צריך להיערך בלשון התחייבות אלא העיקר שמן המסמך עולה כי ברצונו של הנותן לתת מתנה למקבל.

א"מ ראבילו בספרו חוק המתנה, שם, 346} סבור כי:

"המסמך צריך להראות את רצינות המועמד, כך שדי יהיה בחתימת תצהיר הנעשה לפני עורך-דין ונחתם בצורה חגיגית (כדי לקדם את ביצוע העברת הנכס) כדי לצאת ידי חובת המסמך בכתב."

א"מ ראבילו מוסיף כי:

"ייתכן שיהיו מצבים שבהם, בגלל מהות היחסים בין הנותן למקבל, נוכל להסתפק בידיעת המקבל על התחייבות בעל-פה, כשהוא סומך על-כך שהנותן יסדיר את העניין גם מבחינה פורמלית."

ב- ע"א 588/81 {אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ ואח', פ"ד מ(1), 321
(1984, 1986)} בית-המשפט קבע את הפרטים שהמסמך שמגלם את ההתחייבות לתת מתנה צריך לכלול. ואלה הם: (1) שמות הצדדים להסכם; (2) פירוט הנכס נשוא ההסכם; (3) מהות העסקה המתבצעת.

המחוקק אינו דורש הסכמה בכתב לקבלת ההתחייבות מצד המקבל. חזקת ההסכמה שבסעיף 3 קיימת גם לגבי התחייבות לתת מתנה מצידו של המקבל כל עוד לא הביע המקבל התנגדות לקבל את ההתחייבות.

אם הנותן מקיים את התחייבותו ונותן את המתנה למקבל, עם ביצוע ההתחייבות {הקניית המתנה למקבל} אין אפשרות לחזור מן המתנה, והמתנה הופכת להיות מתנה רגילה. חשוב לציין, כי אם עסקינן במתנה במקרקעין עיקרון זה לא חל ויש לקיים את ההוראות המופיעות בחוק המקרקעין.

סעיף 8 לחוק המקרקעין מקביל לסעיף 5 לחוק המתנה. יפים הם דבריו של בית-המשפט ב- ע"א 726/71 {גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות נ' מנהלי עזבון, פ"ד כו(2), 781 (1972)} כאשר נדרש להשוואה בין סעיף 8 לחוק המקרקעין לפיו התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב לבין הוראות בחוקים אחרים. וכך קבע בפסק-דינו:

"במרבית החוקים שהובאו לפנינו על-ידי הפרקליטים המלומדים לצורך השוואה עם סעיף 8 לחוק המקרקעין אין בידי להסתייע, אך חוק אחד יוצא מכלל זה, הוא חוק המתנה. נוכח דברי ההסבר האמורים שהושמעו בכנסת מובן על שום מה חוק זה עשוי לשמש מורה-דרך. חוק המתנה שאוזכר על-ידי יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט הוחק על-ידי אותה כנסת (השישית) כשנה לפני חקיקת חוק המקרקעין, וגם על-פי סעיף 5(א) שבו, 'התחייבות (לתת מתנה בעתיד) טעונה מסמך בכתב.' כאן, בחוק המתנה, אפילו לא מצינו כותרת-שוליים "צורתה של התחייבות", ואף-על-פי-כן ברור הדבר ונעלה מכל ספק הוא, שדרישת הכתב היא דרישה מהותית, מפני חשיבות העסקה, שלא יתקשר בה אדם בחפזון. כך הוסבר הצורך בעשיית המסמך בדברי ההסבר להצעת חוק המתנה (הצעות חוק 669, בעמ' 368), ובוויכוח על הסעיף בכנסת עשה שר המשפטים השוואה עם חוקים נכריים, המחייבים כולם עשיית מסמך, פעמים אפילו מסמך נוטריוני (דברי הכנסת, כרך 44, בעמ' 82). ראה גם ד"נ 13/67 "בחן" נ' רוזנצוויג, פ"ד כב(1), 569, 578 (1968) לעניין הדין הצרפתי.
אגב, הצד השווה שבסעיף 8 לחוק המקרקעין ובסעיף 5(א) לחוק המתנה הוא, שבשניהם דרוש הכתב רק כדי ליתן תוקף להתחייבותו של הנותן. גם הסכמתו של מקבל המתנה אינה צריכה מסמך. והטעם לכך מובן (סעיפים 2 ו- 3 לחוק המתנה)."

ב- ע"א 6369/98 {רות גרינברג נ' אל גרינברג, פ"ד נד(4), 409 (2000)} קבע בית-המשפט:

"במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו. כשמדובר במתנה במקרקעין, חלות הוראות סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין, שמגדירים מהי עסקה במקרקעין ומציינים כי פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על-שם מקבל הזכות. פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין. סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עסקה בלתי-מושלמת, אלא מקורה הוא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה."
ב- תמ"ש 20512/01 {מ' ל' נ' מ' מ', תק-מש 2007(1), 461 (2007)} הנתבעת ביקשה כי בית-המשפט יכיר בצוואה הדדית כמקיימת את הדרישה למסמך בכתב שבסעיף 5 לחוק המתנה. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"הלכה פסוקה היא, כי התחייבות שנתן פלוני להעניק במתנה מרכושו לאחר, מתוך כוונה שההתחייבות תקוים עוד בחייו של המעניק (כגון התחייבות לתת מתנה שניתנה בתצהיר, ללא תלות במות המעניק), תקפה אף אם נפטר המעניק לפני שהושלמה המתנה, ויורשיו יהיו כפופים להבטחה זו, ולא יוכלו לחזור ממנה (ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1), 639 (1975); ע"א 157/85 פלדמן נ' שדה, פ"ד מג(1), 170 (1989)). התחייבות מסוג זה נשלטת על-ידי סעיף 5 לחוק המתנה. להבדיל, כאשר הנותן מתכוון להנחיל את רכושו לאחר מותו, נדרשת לצורך כך צוואה, וסעיף 5 לחוק המתנה אינו חל (סעיף 8(ב) לחוק הירושה; ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פ"ד נו(3), 932 (2002))."

בפסק-הדין בית-המשפט קבע כי לא ניתן לראות בצוואה הדדית כמקיימת את הדרישה למסמך בכתב שבסעיף 5 לחוק המתנה.

6.3 זכות החזרה של נותן המתנה הינה אישית ואיננה עוברת למנהל העזבון או יורשיו
זכות החזרה של הנותן היא אישית ואין היא עוברת לאחר. משכך, זכות החזרה אינה עוברת למנהלי העזבון או ליורשיו של הנותן. זכות החזרה באה להבטיח למתחייב אפשרות לחרטה.

יפים הם דבריו של בית-המשפט ב- ו"ע 1065/07 {איבגי יעקב ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין איזור המרכז, תק-מח 2007(4), 2238 (2007)} לפיהם:

"בפסק-הדין ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי (ע"א 11/75, פ"ד ל(1) 639 (1975)) אומר כב' בית-המשפט העליון כי:
'החזרה לפי סעיף 5(ב) (לחוק המתנה - עמ' ז') היא זכות אישית הבאה להבטיח 'מקום חרטה' למי שהתחייב לתת מתנה... כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו.'
ובפסק-דין גורי נ' דנגור (ע"א 2215/90, פ"ד נו(3), 932 (2002)) אומר כב' בית-המשפט העליון דברים אלו:
'על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, יכול המתחייב לחזור בו מן המתנה, שהיא התחייבות חד-צדדית, אם לא ויתר על זכותו זו בכתב... ברם הזכות לחזרה של הנותן היא אישית ואין היא עוברת לעזבונו. אכן, העזבון חייב לכבד את רצון המת. כך שאם הנותן נפטר, הופכת התחייבותו לבלתי-הדירה.'
כאשר התחייבות ליתן מתנה היא סופית אם הנותן נפטר (אין מי שיכול לבוא במקומו לחזור בו ממתנה), על-אחת-כמה-וכמה שנתינת מתנה בפועל היא אישית ורק הנותן יכול לבטלה. במקרה הנדון בפנינו, נותן המתנה, אבי העוררים, נפטר, ולכן המתנה שלו היא סופית ובלתי-הדירה."

זכות החזרה מהמתנה היא זכות אישית המוקנית למנוח בלבד, ולאחר מותו אינה עוברת לעזבונו או ליורשיו. היורשים אינם רשאים להפעיל את זכות החזרה מהמתנה {תמ"ש (ת"א-יפו) 59181/06 פלונית נ' אלמונית, תק-מש 2007(3), 666 (2007)}.

ב- ע"א 2698/00 {ג'ירייס נ' פהמי, תק-על 2001(2), 513 (2001)} קבע בית-המשפט:

"המתנה שהתחייב המנוח ליתן למשיב 1 לא הושלמה, משהזכויות במקרקעין שביקש להעביר לא נרשמו על-שם המשיב 1 בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 7 לחוק המקרקעין), אלא שהמנוח לא חזר בו מן המתנה, ויורשיו אינם רשאים לחזור מן המתנה במקומו הוא... כיוון שכך תקפה ההתחייבות ליתן מתנה גם לאחר מותו של המנוח, וניתן יהיה להשלימה, אם ינקטו הצעדים הדרושים על-פי חוק המקרקעין. מכל מקום, לא יכול היה המנוח להוריש בצוואה שערך יותר ממה שיש לו, ועל-כן הנכסים שהוריש כפופים להתחייבות שאין חזור ממנה."

6.4 חזרה מההתחייבות - שינוי מצב לרעה ומשמעות הויתור
על-פי סעיף 5 לחוק המתנה, הכלל הוא, כי נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. לכלל זה קיימים שני סייגים:

האחד, אם מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות לקבל מתנה.

השני, אם נותן המתנה ויתר בכתב על רשות זו.

ב- ה"פ 739/04 {יחיאל שליט נ' ישיבת "הפקדתי שומרים" ירושלים ואח', תק-של 2007(1), 19079 (2007)} נפסק מפי כב' השופט ר' שטראוס כי הנטל לטעון ולהוכיח שנותן המתנה מנוע מלחזור בו מוטל על מקבל המתנה ולא על נותן:

"על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה, ואם עשה כן - תבוטל ההתחייבות כאילו לא נעשתה כלל. זכות זו הוגדרה בצורה רחבה מאוד, על פיה, אין נותן המתנה חייב ליתן כל הסבר או סיבה לחזרתו מן המתנה ואינו חייב גם במתן הודעה רשמית למקבל המתנה על חזרתו מן המתנה (מ' אלפרדו ראבילו...) אכן החוק סייג במעט את זכות החזרה, כך נקבע בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, כי זכות החזרה לא תעמוד לו לנותן המתנה, מקום שמקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות או במקום שהנותן עצמו ויתר בכתב על זכותו לחזור בו מן המתנה. ודוק: הנטל לטעון ולהוכיח שנותן המתנה מנוע מלחזור בו מוטל על מקבל המתנה ולא על נותן המתנה (ע"א 760/83 פילובסקי נ' זילטני, פ"ד לט(4) 279).
... מכל האמור לעיל עולה, כי ברגע שהודיע המבקש על רצונו לבטל את ההתחייבות ליתן מתנה, גם בלא שנתן סיבה, היה מוטל על המשיבה 1 להראות ולהוכיח שהיא יכולה לחסות תחת אחד הסייגים האמורים בסעיף 5(ב) לחוק המתנה."

עוד נקבע בפרשת יחיאל שליט שלעיל, כי כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, וכל עוד לא נרשמה העברה בלשכת רישום המקרקעין, הסכם המתנה, אין בו, אלא, התחייבות לעתיד של הנותן ליתן המתנה {לעניין זה ראה סעיפים 2 ו- 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968; סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1), 321 (1986)}.

ב- תמ"ש 15650/02 {פלונית נ' אלמוניות, תק-מש 2007(4), 65 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת א' פריאל:

"משנערך מסמך בכתב התקיים התנאי הנקוב בסעיף 5(א) לחוק המתנה... סעיף 5(ב) קובע כלל לפיו רשאי נותן המתנה לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה. נפסק, כי אין להעניק למקבל המתנה הגנת יתר, שכן בהיות עסקת המתנה עסקה ללא תמורה '... ובכך אינטרס ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד.' (ראה ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, פ"ד נד(4), 409 (2000))... לכלל זה שני סייגים, שניהם בסעיף 5(ב) לחוק המתנה. האחד, אם מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות לקבל מתנה. השני, אם נותן המתנה ויתר בכתב על זכותו לחזור בו מהתחייבותו... לפי לשון סעיף 5(ב) לחוק המתנה כדי להיכלל בתוך הסייג חייב הויתור להיות בכתב..."

לפי לשון סעיף 5(ב) לחוק המתנה המחוקק נקט בלשון "שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות". המחוקק לא ציין אם התכוון לשינוי מצבו לרעה של המקבל או לשינוי לטובה של מצבו של המקבל.

עיקרה של הוראה זו היא, כאשר המתחייב לתת מתנה יבקש לחזור בו מהתחייבותו. משמעות השינוי שחל אצל המקבל תובא בחשבון רק כאשר ההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אצל המקבל. לא כל שינוי מינורי וקל ערך יחסום את האפשרות לחזור מן המתנה.

וכך נפסק ב- ע"א 760/83 {פילובסקי חיים נ' זיטלני ישראל ואח', פ"ד לט(4), 277 (1985); ראה גם ע"א 476/89 יצחק גוטהילף ואח' נ' חיה נוימן, פ"ד מו(1), 648 (1992)} מפי כב' השופט מ' שמגר:

"סעיף 5(ב) נקט לשון 'שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות', ואין צורך שנדון כאן בשאלה אם המחוקק נתכוון לשינוי לרעה או לשינוי לטובה. דומה כי אין לקבוע סייגים ותחומים כי עיקרה של אמירה זו מכוון לכך שההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו, כאשר המתחייב מבקש לחזור בו מהתחייבותו. במילים אחרות, משמעותו של השינוי בעת ביטול ההתחייבות היא הקובעת ולא דווקא האפקט המיידי שלו, כאשר התהווה מעיקרו. זאת ועוד, אין להניח כי הכוונה לכל שינוי שולי וקל-ערך ולא כל שינוי חוסם חזרה מכל מתנה. יש לקרוא את הדברים תוך מתן משקל לזיקתם ההגיונית של הנושאים זה לזה ואלו הם בהקשר זה המתנה ומהותה, מחד גיסא, והשינוי ומהותו מאידך גיסא... מהותו של שינוי כגורם משפיע לפי סעיף 5(ב) נמדדת לאור אופי השלכותיו על מי שמצפה למתנה, ובין היתר גם לפי מידת היותו בלתי-הדיר. ככל שהמתנה יקרה יותר והשינוי שולי יותר או ניתן להחזרה לקדמותו בדרך קלה והוגנת, גם מצטמצמת הנטיה לראות את ההתחייבות כבלתי-הדירה."

זאת ועוד. מפסיקת בתי-המשפט עולה כי אין כל מניעה שהסכם המתנה עצמו יגלם גם את ויתורו של נותן המתנה על זכות החזרה ובשים-לב, לדרך הפרשנות הראויה לסייג זה כפי שזו נקבעה ב- ע"א 6369/98 {גרינברג נ' גרינברג, פ"ד נד(4), 409 (2000)}:

"אין להתעלם מכך שהויתור על זכות החזרה הינו סייג לכלל שבהתחייבות לעשות מתנה מוענקת לנותן זכות לחזור בו ממנה. על-כן, יש לתת לסייג זה פירוש מצומצם, כך שיש להקפיד בנתונים שמהם ניתן להסיק ויתור על זכות החזרה. זאת ועוד, מסקנה זו מתיישבת עם התחושה שאין להעניק למקבל בעסקת מתנה הגנת-יתר ומשקפת אותה שכן, עסקה זו נעשתה ללא תמורה כלשהי מצד המקבל, ובכך אינטרס ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד."

בפסיקה נקבע כי הויתור על זכות החזרה איננו צריך להיות מפורש ודי יהיה בכך שיעלה מן הכתב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים {ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2), 477 (1987); ראה גם ע"א 493/91 מזרחי שמעון ואח' נ' מזרחי יעקב ואח', פ"ד נ(1), 199 (1996)}.

בפרשת סעתי שלעיל לא היה קיים מסמך מלבד ייפוי-הכוח לעורך-הדין להעברת הנכס. נקבע על-פי דעת הרוב, וזו הדעה המקובלת גם כיום, כי ייפוי-כוח בלתי-חוזר יכול ויגלם גם את עסקת המתנה וגם את הויתור, האמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, לפיו נותן המתנה ויתר על האפשרות לחזור בו מהתחייבותו.

ב- ע"א 173/72 {מחמד חוסין חדראן גנאיים נ' חדרה סאלח מחמד, פ"ד כז(1), 414 (1973)} קבע בית-המשפט כי "לפי סעיף 5 לחוק יכול מי שהתחייב לתת מתנה בעתיד לחזור בו מהתחייבותו במקרים מסויימים. אין בחוק כל הוראה, שנותן מתנה יכול לחזור בו ממנה, אחרי שהבעלות בדבר המתנה עברה למקבל, אפשרות שהיתה קיימת לפי סעיף 864 למג'לה ברשות בית-המשפט, במקרים שלא היתה מניעה לחזרה. מכאן ניתן ללמוד, שלפי חוק המתנה, מתנה שהושלמה היא בלתי-חוזרת".
עינינו רואות כי להבדיל מהתחייבות לתת מתנה, מתנה שהושלמה, אין לנותן זכות חזרה אף אם קמו העילות שבסעיף 5(ג) לחוק המתנה. סעיף 5 לחוק המתנה מקנה אפשרות לנותן המתנה לחזור בו, אך זאת רק אם הבעלות עדיין לא עברה למקבל המתנה. אם הבעלות עברה כבר למקבל, יכול הנותן לבטלה על יסוד של מירמה או מצג-שוא.

על-פי לשון סעיף 5(ג) לחוק המתנה, יכול נותן המתנה, בנוסף לאמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

סעיף 5(ג) לחוק המתנה עוסק בזכות חזרה ששונה מזכות החזרה שבסעיף
5(ב) לחוק המתנה. הווי אומר, הנותן רשאי לחזור בו לפי סעיף 5(ג) אפילו אם ויתר בכתב על זכות זו ואפילו אם המקבל שינה מצבו בהסתמך על המתנה.

6.5 התנהגות מחפירה
עניין "ההתנהגות המחפירה" יכול להיות רלבנטי לפי סעיף 5 לחוק המתנה, הדן בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה שנתינתה נסתיימה בהקנייתה על-ידי רישומה כדין {ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990)}.

זכות החזרה בשל התנהגות מחפירה או בשל הרעה ניכרת במצב הכלכלי עומדת כל עוד לא נמסרה המתנה. בכך איזן המחוקק בין הצורך להגן על נותן המתנה לבין הרצון להבטיח את ודאות הקניין {ע"א 350/96 אבי וייסר ואח' נ' שביט ואח', פ"ד נב(5), 797 (1999)}.

יש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" פרשנות רחבה, המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי, לחזור בו מהתחייבותו {ה"פ (ת"א-יפו) 494/03 אברהם ג' ואח' נ' טפחה (תקווה) יוסף, תק-מח 2004(4), 8253 (2004)}.

ב- ע"א 350/96 {אבי וייסר נ' שביט ואח', פ"ד נב(5), 797 (1999)} הצדדים לערעור הם בעלי דירות בבית משותף. המערערים רכשו בשנת 1984 דירה בקומה העליונה של הבניין המשותף. המשיבים, בעלי שלושת הדירות האחרות בבניין התחשבו במצוקתם של המערערים ונענו בחיוב לבקשתם של המערערים להרחיב את דירתם על-ידי בניה בשטח הרכוש המשותף.

לפיכך, חתמו המשיבים על מסמך שהופנה לעיריית גבעתיים וללשכת רישום המקרקעין ובו אישרו כי הם מסכימים שחלק הגג מעל דירת המערערים יוצמד לדירתם של המערערים. על-פי הצעת עורך-הדין הוסיף המערער להתחייבות פסקה שבה נכתב "הננו מבינים כי לאור הסכמתנו זו יוציא (המערער) הוצאות שונות וכי לכן הסכמתנו הינה בלתי-חוזרת ומתחייבים לחתום על המסמכים שיידרשו לשם כך".

המערערים לא עשו שימוש בהתחייבות זו במשך שנים. בינתיים הידרדרו יחסי השכנות בין המערערים למשיבים בשל התנגדותם העזה של המערערים לפעילות של אחד המשיבים במשרד פרסום בבית סמוך ועל הרקע זה הטיחו המערערים, במיוחד המערערת, דברי נאצה ועלבון בשכניהם המשיבים.

בשנת 1992 המערערים ביקשו לממש את התחייבות המשיבים, המערערים שכרו את שירותיו של עורך-דין אשר פנה מטעמם למשיבים. המשיבים לא הסכימו לשתף פעולה עם המערערים.

בית-המשפט המחוזי פסק כי התחייבותם של המשיבים, מאחר וניתנה ללא תמורה, היא מהווה התחייבות לתת מתנה והמשיבים רשאים לחזור מהתחייבותם זו, בין היתר, עקב התנהגותם המחפירה של המערערים.

בית-המשפט העליון דן בערעור בהרכב של שלושה שופטים, כב' השופטת ד' דורנר, כב' השופט ש' לוין וכב' השופט י' טירקל. שלושת השופטים דנו בסוגיה בדרכים שונות.

המסקנה הסופית של רוב שופטי ההרכב {על-אף שכל אחד מהם דן בסוגיה בדרך שונה} כב' השופטת ד' דורנר וכב' השופט י' טירקל, היתה כי התנהגותם של המערערים היא בגדר "התנהגות מחפירה" ולכן המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם.

כב' השופטת ד' דורנר ייחסה חשיבות לנאצות ועלבונות החמורים שהטיחו המערערים במשיבים וכך פסקה:

"אכן, סעיף 5(ב) לחוק במתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), שולל את זכותו של המתחייב לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו מקום שהלה ויתר בכתב על זכותו לעשות כן. ברם, אף אם ויתר המתחייב על זכות החזרה - וכל עוד לא נמסרה המתנה - עומדת למתחייב זכות זו מכוח סעיף 5(ג) לחוק, שבו נקבע: 'מלבד האמור בסעיף-קטן (ב) רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן'."

לדעת כב' השופטת ד' דורנר, התנהגות המערערים, הנזכרת לעיל, היא התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מן ההתחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5(ג) לחוק.

כב' השופט י' טירקל הגיע לכלל מסקנה כי התנהגותם של המערערים היא בגדר "התנהגות מחפירה" ולפיכך היו המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם, וכך פסק:

"המתנה היא מעשה חסד שהוא נתינה לשם נתינה ואין עמו צפייה לתמורה. היא, באמת, "חסד של אמת"... לדעתי, המסקנה העולה מכל אלה היא שעצמת התחייבותו של נותן מתנה לתת אותה, לרבות עצמת התחייבותו לא לחזור בו מן הנתינה, חלשה לאין ערוך מעצמת התחייבותו של מתקשר בחוזה. כך גם משקל ציפיותיו של מי שאמור לקבל את המתנה, לרבות משקל ההסתמכות שלו על ההתחייבות לתיתה, שהיא, בדרך-כלל, כ"משקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו... היסוד השני מצוי בחוק המתנה גופו. הכלל המשתמע מתוך כל סעיפיו הוא כי, למעט החריגים שבהם ידובר להלן, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה עד הקנייתה למקבל (סעיפים 2 ו- 6); וגם אחרי הנתינה - אם לא מילא המקבל חיוב שבו הותנתה (סעיף 4). אפילו מהתחייבות לתת מתנה בעתיד שניתנה במסמך בכתב רשאי הנותן לחזור בו, אלא-אם-כן שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, או ויתר הנותן על הרשות (סעיף 5(ב)). כמו-כן רשאי הוא לחזור בו, אפילו ויתר כאמור, אם חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי, או בשל "התנהגות מחפירה" של המקבל (סעיף 5(ג) ראינו כי לכלל הרחב המתיר חזרה מן המתנה יש חריגים, כמו שינוי מצבו של המקבל או ויתור של הנותן על הרשות. לפי המקובל עלינו יש לפרש חריגים כאלה בצמצום, כך שהיציאה מן הכלל תהיה מצומצמת ככל האפשר... "התנהגות מחפירה" של המקבל היא חריג לחריגים המונעים את הנותן מלחזור בו. יש לפרש, איפוא, חריג זה פרשנות רחבה על-מנת לצמצם, כאמור, את היציאה מן הכלל... היסוד השלישי שורשו בחובת תום-הלב המוטלת על הנותן ועל המקבל לפי סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים, החלים כאן מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים."

כב' השופט ש' לוין {בדעת מיעוט} סבר שיש לפרש בדרך מצומצמת את הביטוי "התנהגות מחפירה", ולכן לא היה יכול להסכים כי נתמלאו תנאיו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה.

6.6 בר-רשות במשק חקלאי
פסיקות בתי-המשפט התייחסו לפעולת בר-רשות במשק לקביעת בן ממשיך כאל מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה.

במקרים שונים, וכפי שהובאו לבתי-המשפט, התעוררה השאלה, האם מדובר במתנה שהושלמה, אזי נותן המתנה איננו יכול לחזור בו או המדובר במתנה שטרם הושלמה, קרי, התחייבות לתת מתנה, אזי יכול נותן המתנה לחזור בו ממתן המתנה, בהתקיים תנאים מסויימים כאמור בחוק המתנה {להרחבה ראה בע"מ 9295/05 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.05); תמ"ש (ת"א) 50500/99 א' ל' נ' צ' ל', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.07)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 25847/06 {בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' יחיא שאול ואח', תק-של 2007(4), 2124 (2007)} התובע {להלן: "הבנק"} הגיש תביעה כספית נגד הנתבעים 1 ו- 2 {להלן: "הנתבעים"}.

במסגרת תביעה עיקרית זו הבנק ביקש כי יוטל עיקול זמני על זכויות הנתבעים כ"בן ממשיך" במשק מס' 71 במושב שער אפרים אצל הנתבעים 3 ו- 4.

בית-המשפט נעתר לבקשה והטיל עיקול זמני על זכויות הנתבעים במשק אצל הנתבעים 3 ו- 4.

הודעה על דבר העיקול נמסרה למחזיקים - מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"} ולסוכנות היהודית לארץ ישראל {להלן: "הסוכנות"}.

המינהל והסוכנות מחזיקים בזכויות הבעלות והחכירה במשק מכוח הסכם משולש אשר נחתם מעת לעת בין המינהל כמשכיר ובין הסוכנות כגורם מיישב והאגודה כבת-רשות של הגורם המיישב.

הסוכנות הודיעה לבית-המשפט כי לא ניתן לרשום את צו העיקול הזמני בספריה כיוון שאמו של הנתבע 1 {להלן: "האם"} רשומה כבעלת זכויות בר-רשות במשק. הסוכנות ציינה בהודעה ששלחה כי הנתבע 1 מונה כבן ממשיך במשק ומשמעות מינוי זה הינה כי לאחר קץ ואריכות ימי האֵם יועברו אליו זכויות בר-הרשות במשק.

לדברי הסוכנות, נכון למועד הטלת העיקול, אין לנתבעים זכויות במשק. האם הינה בעלת מלוא זכויות החזקה והשימוש במשק בהיותה בת-רשות. גם המינהל הודיע לבית-המשפט כי לא ניתן לרשום את צו העיקול הזמני בפנקסי המינהל. וזאת מפני שלנתבע 1 אין זכויות במשק, שכן הוא איננו רשום כבעל הזכויות בו.

בעקבות התנגדות הסוכנות והמינהל לאישור העיקול הזמני, ומשביקש הבנק להמשיך בהליך העיקול, הגיש הבנק לבית-המשפט בקשה לאישור העיקול הזמני. הבנק {התובע}, המבקש להטיל עיקול זמני על זכויות הנתבעים במשק, טוען כי זכויות בר-הרשות במשק כולו הוקנו לנתבעים. וזאת על-פי הטענה כי אמם של הנתבעים העבירה לנתבעים בעודה בחיים את זכויותיה כבת-רשות במשק. כתב ההתחייבות עליו חתמה האם, בגדרו קבעה את הנתבעים כ"בן ממשיך", הוא בבחינת מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה. ולכן, מדובר במתנה שהושלמה לפי סעיף 6 לחוק המתנה שכן לנתבעים נמסרו כל המסמכים המזכים אותם לקבל את זכויות בר-הרשות במשק.

הסוכנות והמינהל, סירבו לרשום את העיקול הזמני והם טוענים כי מכוח הוראות ההסכם המשולש נדרשת הסכמה מראש ובכתב של המינהל והסוכנות לכל פעולה של העברת זכויות במשק לאחר, בכל דרך שהיא. מאחר ולא ניתנו ההסכמות הנדרשות של הסוכנות והמנהל להעברת הזכויות במשק מהאֵם לנתבעים, הרי שלנתבעים אין זכויות בר-רשות במשק. זכויות בר-הרשות במשק הן של האם, ולפיכך, אין הן יכולות להיות מעוקלות על-ידי הבנק.

בית-המשפט קבע כי זכויות בר-הרשות במשק הן של האם, ולפיכך, אין הן יכולות להיות מעוקלות על-ידי הבנק ופסק כי הפסיקה התייחסה לפעולת בר-רשות במשק לקביעת בן ממשיך כאל מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה. השאלה שהתעוררה במקרים השונים שהונחו לפתחם של בתי-המשפט היתה האם מדובר במתנה שהושלמה {ואז נותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה} או שמא מדובר במתנה שטרם הושלמה {כלומר, התחייבות לתת מתנה} ואז יכול נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, בהתקיים תנאים מסויימים.

מעיון בכתב ההתחייבות עליו חתמה עולה כי הוא מכיל שתי חלופות - העברת זכויות השימוש במשק "בתאריך פלוני" או "לאחר פטירת המתיישב". בענייננו בחרה האם בחלופה השניה. היינו, להעביר לנתבעים את זכויותיה במשק לאחר מותה.

עניין לנו איפוא בהעברת זכויות השימוש במשק לנתבעים לאחר פטירת האֵם ולא בהעברת זכויות אלה לאלתר.

כלומר, במשך חייה, האם לא ויתרה על כל זכות שיש לה במשק, כלפי המינהל והסוכנות. האם ממשיכה {לכל אורך תקופת חייה} להיות בעלת הדברים היחידה עם המינהל והסוכנות בכל הנוגע למשק כולו. ולכן די בכך לדחות את טענת הבנק לפיה הנתבעים אוחזים בזכויות חוזיות קיימות במשק, מסוג בר-רשות, אותן ניתן לעקל זמנית.

בית-המשפט הוסיף כי אף אם היה צועד כברת דרך נוספת עם הבנק ומניח כי האֵם התכוונה במסגרת כתב ההתחייבות להעביר לנתבעים, בעודה בחיים, את זכויותיה במשק, לא היה הדבר יכול לסייע לבנק. בהתאם לאמור בהסכם המשולש העברת זכויות השימוש במשק בחיי המתיישב טעונה הסכמת המשכיר {המינהל} בכתב ומראש וכן קבלת הסכמת הסוכנות להעברת הזכויות שתינתן, אם תינתן, לאחר קבלת עמדת האגודה.

בענייננו, המינהל והסוכנות לא נתנו את הסכמתם להעברת זכויות בר-הרשות במשק מהאם לנתבעים עוד בחיי האֵם. הבנק, הנושא בנטל השכנוע לביסוס טענתו בדבר העברת זכויות בר-הרשות במשק לנתבעים עוד בחיי האם, לא הציג מסמכים כלשהם מהם עולה כי ניתנה הסכמת המינהל והסוכנות להעברת הזכויות.

בפסיקה נקבע, כי במצב בו לא נתקבלה הסכמת המינהל והסוכנות להעברת הזכויות במשק עוד בחיי המתיישב, אין אפשרות לראות את המתנה כמושלמת ולפנינו רק התחייבות לתיתה. על-כן פסק בית-המשפט, כי זכויות בר-הרשות במשק הן של אמם של הנתבעים.

7. חוק המתנה וחוק הירושה
7.1 חוק המתנה וסעיף 8 לחוק הירושה
במשפט הישראלי מוכרות שלוש צורות של מתנות:

הראשונה, מתנה המקויימת מייד כאמור בסעיף 1 לחוק המתנה;

השניה, התחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5 לחוק המתנה;

השלישית, מתנה שאדם נותן למקבל, שתוקנה למקבל רק לאחר מותו, אינה בת-תוקף, אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה, כאמור בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

כאמור, חוק המתנה נותן תוקף משפטי רק למתנות בין החיים. בעניין זה דן כב' השופט ש' לוין ב- ע"א 3727/99 {אוניברסיטת בן גוריון נ' עורך-דין דן בן בסט, תק-על 2002(2), 104 (2001, 2002)}:

"בשיטות המשפט השונות - וגם בישראל - מקובל להבחין בין שני סוגי מתנה עיקריים: מתנה בין החיים (donation inter vivos) ומתנה מחמת מיתה (mortis causa donation). הסוג האחד מוסדר בחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), ועניינו במתנה אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו בעתיד. הסוג האחר - מוסדר בחוק הירושה, ועניינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר מותו. חוק המתנה נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים, בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר (סעיף 2 לחוק המתנה), ובין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה). מתנה המוקנית לאלתר היא מתנה מוגמרת, בה הנותן אינו רשאי לחזור בו מנתינתה. גם בהתחייבות לתת מתנה, מעניק החוק להתחייבות תוקף, אולם הוא מתנה את מתן התוקף בקיום מסמך כתוב, והוא מאפשר לנותן המתנה לחזור בו בתנאים מסויימים מן ההתחייבות. מכאן שמדובר בהתחייבות "חלשה" מהתחייבות חוזית רגילה (ע"א 1516/99, תק-על 2001(2) 709 (2001), פסקה 33).

לעומת-זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה, שנוסחו כדלהלן:

"8(ב) מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

ב- ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2) 673, 676 (1974), הסביר השופט קיסטר את הרעיון שבבסיס סעיף 8 לחוק הירושה:

"לא קשה להסביר את טעמו של דבר. ראשית, המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. ושנית, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב-רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים; והמחוקק רצה למנוע זאת. על-כן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל-אימת שירצה."

המובאה האמורה איננה נותנת הסבר מלא להוראה הגורפת הכלולה בסעיף 8(ב) לחוק הירושה. לו היתה כוונת המחוקק בסעיף זה אך להבטיח את אפשרות החזרה של נותן המתנה לא היה צריך לקבוע שההתחייבות חייבת להיעשות בצוואה ושאחרת היא בטלה. במקום זאת יכול היה להסתפק בקביעה שנותן המתנה רשאי לחזור בו בכל עת עד ליום מותו, אולם אם לא עשה כן - ההתחייבות שרירה וקיימת גם לאחר המוות.

פרופ' ראבילו במאמרו "על מתנות ויום המוות" ספר זיכרון לגד טדסקי (התשנ"ו-1995) 581-586 מביא כמה נימוקים עיקריים שלדעתו עמדו בבסיס סעיף 8(ב) הנ"ל: שאיפת המחוקק כי מתנות מחמת מיתה יוענקו באמצעות צוואה, כדי להבטיח את רצינותו של המקנה; גישת המשפט הצרפתי - שבו קיים כלל דומה - על פיה יש לצמצם את מספר המתנות ולשמור את הרכוש המשפחתי בתוך המשפחה; שמירת חופש הצוואה; והיותה של זכות החזרה מנתינת המתנה מנוגדת לאופיה החוזי של המתנה. המחבר מציין, בצדק לדעתי, כי נימוקים אלה אינם משכנעים ככל שהדבר נוגע לשיטת המשפט הישראלית. זאת לאור העובדה שחוק המתנה מבטיח את רצינותו של המתחייב להקנות מתנה, על-ידי דרישה שההקניה תהא מעוגנת במסמך כתוב (סעיף 5(א) לחוק המתנה); לא זו אף זאת: על-פי השיטה בישראל, כפי שכבר נאמר, מדובר בהתחייבות חוזית "חלשה" יחסית והנותן רשאי במצבים רבים לחזור בו ממתן המתנה.

על-אף הביקורת שלעיל, ראוי סעיף 8(ב) לחוק הירושה גם ללמד עליו זכות. החשיבות העיקרית של הסעיף, היא בהיותו מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על-פי צוואה (וראה גם: ג' טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י 261, 257, המזכיר את הרקע ההיסטורי לחקיקת סעיף 8(ב) הנ"ל). אין להכחיש כי התחייבות להקניית מתנה במועד שלאחר מות המקנה טומנת בחובה בעיות, כגון החשש שההתחייבות נעשתה כאשר המוות לנגד עיניו של המתחייב, בהיותו במצב בו לא היה מסוגל לקבל החלטה שקולה; החשש שמצב מצוקה בו היה שרוי המתחייב נוצל על-ידי אחרים כדי לגזול ממנו את רכושו לאחר מותו; הקושי הראייתי לברר באופן מדוייק לאחר מותו של המתחייב את כוונתו ואת הנסיבות שבהן ניתנה ההתחייבות. ההסדרים שבחוק הירושה נועדו להתמודד, בין השאר, עם הבעיות האמורות. כך קבע המחוקק כי ניתן לעשות צוואה רק בדרכים מסויימות, ולכל דרך נקבעו כללים מחייבים. אלמלא היה קיים סעיף 8(ב) לחוק הירושה, היה נפתח בכך פתח רחב לעקיפת הכללים האמורים.

יהא הדבר אשר יהיה, אין ספק בדבר שנטיית הפרשן היא לתת לסעיף 8(ב) לחוק הירושה פרשנות מצמצמת. ואכן, הדעה השלטת בפסיקה ובספרות היא כי יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה 'על דרך הצימצום המירבי והקפדנות החמורה' (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 762 (1975); ד"נ 39/80 ברדיגו נ' ד.ג.ב. טקסטיל, פ"ד לה(4), 197 (1981), פסקה 3 לפסק-דינו של השופט א' ברק; א' ידין "מבט מורחב על חשבון בנק משותף" הפרקליט לג (תש"ם-תשמ"א) 572; מ' א' ראבילו הנ"ל, עמ' 590). גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו. היא בוודאי נכונה במקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת איפוא הן על יסוד שיקולים כלליים והן על רקע ההלכה הפסוקה."

ב- ע"א 2215/00 {דני ג'ורי נ' דייזי דנגור, פ"ד נו(3), 932 (2001, 2002)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") מכיר בתוקף החיוב הנוצר על-ידי הצהרה בכתב של הנותן בדבר התחייבותו לתת את המתנה בעתיד, ועל-ידי ידיעה של המקבל על ההתחייבות, כאשר סעיף 3 לחוק המתנה מקים חזקת הסכמה למתנה, הניתנת להפרכה על-ידי הודעה של המקבל תוך זמן סביר לאחר שנודע לו עליה. מסעיף 8 לחוק הירושה אף עולה, כי תוקפה של מתנה שהנותן מבקש להקנותה למקבל רק לאחר מותו, מותנה בעשיית צוואה. ההתחייבות לתת מתנה על-פי סעיף 5 לחוק מתייחסת איפוא רק למצב שבו הנותן מתכוון לתת את המתנה בחייו. ודוקו: הצוואה נדרשת רק כאשר הנותן מתכוון להנחיל את רכושו לאחר מותו, להבדיל מנותן המתכוון לתת את הנכס בחייו, אשר נפטר בטרם מומשה התחייבותו, שאז ההתחייבות נשלטת על-ידי סעיף 5 לחוק המתנה."

7.2 חוק המתנה וסעיפים 6 ו- 7 לחוק הירושה
סעיף 6 לחוק הירושה עוסק בזכות ההסתלקות. מן הסעיף עולה כי מי שמסתלק מחלקו בעזבון כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

סעיף 7 לחוק הירושה עוסק בהעברת הזכות, כאן היורש שומר על מעמדו כיורש גם לאחר שהעביר את זכותו.

להבדיל מזכות החזרה של נותן מתנה בכפוף לתנאים שבסעיף 5(ב) לחוק המתנה, אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו מהעזבון. אדם שמסתלק מחלקו בעזבון חדל מלהיות יורש, אין לו יותר מעמד בעזבון. בעוד שחוק המתנה מסדיר כאמור את זכות החזרה, חוק הירושה לא מתיר זכות חזרה מהסתלקות.

ב- ע"א 2531/99 {ג'ורי נ' דנגור ואח', פ"ד נו(3), 932 (2002)} נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"בסעיף 6(א) לחוק הירושה נקבע: לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב ... לבית-המשפט ... להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו...
אכן, על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, בכפיפות לחריגים הקבועים בחוק זה, רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. ברם, זכות החזרה הינה אישית, היא נתונה לנותן בלבד ולא לעזבונו, החייב לכבד את רצון המת. משכך, עם מות הנותן הופכת התחייבותו לתת מתנה לבלתי-הדירה. ראו ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד לו(1), 639, 643 (1975).
אשר להודעת ההסתלקות, להבדילה מן ההתחייבות לתת מתנה, הרי משנתקבלה הודעה זו, שוב אין למסתלק זיקה לעזבון ונחשב הוא כאילו לא היה יורש (סעיף 6(ב) לחוק הירושה)."

7.3 נכס מקרקעין - האם ניתן כמתנה או האם שייך לעזבון
לא אחת דן בית-המשפט בשאלה האם נכס מקרקעין ניתן כמתנה או האם שייך לעזבון המנוח {ראה למשל ע"א 5997/92 דוד מלק נ' מנהל עזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, תק-על 97(3), 594 (1997); ת"א 177/04 מלכה גליק ואח' נ' שלמה חדד, תק-של 2006(1), 5892 (2006); עז' (ת"א-יפו) עזבון המנוחה א' א' ז"ל נ' א.י. ואח', תק-מש 2006(1), 39 (2006); עז' (ת"א-יפו) 1032/98 שמידוב אירית ואח' נ' אשכנזי נעמי ואח', תק-מש 2005(1), 494 (2005); תמ"ש (ת"א) 19650/97 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2000(4), 17 (2005)}.

ב- ע"א 1087/96 {טובי יוסף נ' יהוד שושנה, תק-על 99(1), 659 (1999)} לזהרה סעיד ז"ל {להלן: "המנוחה"} היתה זכות חכירה על חלקה שעליה בית במושב אליכין. למנוחה שני בנים {המערערים} ובת {המשיבה}.

בשנת 1987 הקנתה המנוחה את המקרקעין במתנה לשני בניה. שבוע לאחר עסקת המתנה הנ"ל חתמה המנוחה על צוואה בה ציוותה את כל רכושה לשני בניה. בשנת 1989 נפטרה המנוחה, ובשנת 1992 ניתן צו ירושה שלפיו יורשי המנוחה הם שלושת ילדיה בחלקים שווים. המשיבה עתרה לבית-המשפט המחוזי וביקשה לבטל את עסקת המתנה וכתוצאה מכך היא זכאית לשליש מהזכויות במקרקעין.

נימוקי הבקשה פורטו בתצהירה של המבקשת והם מצבה הנפשי של המנוחה וכן הטענה שלפיה המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב ולא ידעה ולא יכלה לנהל שיחה בשפה העברית. עוד נטען שלא הוסבר למנוחה מהות העסקה והיא חתמה מבלי לדעת על מה היא חותמת.

בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה שהמנוחה חתמה על התצהיר מבלי שידעה את טיב חתימתה. לפיכך בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע כי שליש מזכויותיה של המנוחה זהרה סעיד ז"ל במקרקעין יש להעביר לשושנה יהוד, בתה של המנוחה, בתוקף צו הירושה למרות הרישום בשם שני אחיה, הרשומים היום כבעלים במקרקעין. הרישום יהיה בשיעור של שליש לכל אחד מהצדדים.

שני האחים לא השלימו עם תוצאות פסק-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי והגישו ערעור לבית-המשפט העליון שנדון לפני כב' השופט ת' אור, כב' השופטת ד' בייניש, כב' השופט מ' אילן. הערעור התקבל ברוב-דעות השופטים לפני כב' השופט ת' אור, כב' השופטת ד' בייניש נגד דעתו החולקת של כב' השופט מ' אילן.

נפסק מפי כב' השופט ת' אור:

"... החתימה של המנוחה על הצוואה היתה כשבוע ימים לאחר החתימה על התצהיר. אם בעת החתימה על הצוואה ניתן היה לדבר עמה בעברית, להבין ממנה את כוונתה ולהסביר לה על מה היא חותמת, יש להניח שזה היה המצב גם שבוע ימים קודם לכן. וגם זאת: חתימה על הצוואה בתאריך סמוך ובו הקניה של כל רכושה לאחר מותה למערערים, תומכת בקיום כוונה אצל המנוחה להעדיף את המערערים על פני המשיבה.
בנסיבות אלה, יש לייחס חשיבות לעדותה של עורכת-דין רוטשילד, אשר כמוה כעורך-דין רוני שמואל, לא הושמעה כנגדה כל טענה שהיא לא פעלה בתום-לב במסגרת תפקידה כעורכת-דין. לכל האמור לעיל יש להוסיף, שפרט למשיבה, כל יתר העדים אשר הכירו את המנוחה ידעו לומר שהיא הבינה את השפה העברית, כשהשוני בין העדויות השונות הוא באשר למידת השליטה שלה בשפה... נוכח העובדה ששני עורכי-דין העידו שהם תקשרו עם המנוחה בשפה העברית, והיא אף חתמה בפני נוטריון על ייפוי-כוח כללי נוטריוני, והנחה היא שהובהר לה והיא ידעה על מה היא חותמת - יוצרים הנחה חזקה כי היא הבינה את השפה העברית. בנסיבות אלה, ומאחר וכנגד כל הראיות אשר הוזכרו לעיל עומדת רק עדותה של המשיבה בתצהיר, שכאילו אמה, שנמצאה בארץ קרוב לארבעים שנה קודם פטירתה, לא ידעה כלל עברית, נראה לי שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח שהמנוחה כאילו לא ידעה את השפה העברית, וכאילו מטעם זה לא ידעה על מה היא חותמת כשחתמה על התצהיר ביום 30.10.87. מכאן מסקנתי, שדין תובענת המשיבה היה להידחות, וכי דין ערעור זה להתקבל."

נפסק מפי כב' השופט מ' אילן {דעת מיעוט}:

"לפני שאדון בפסק-הדין של בית-משפט קמא, ברצוני לסלק מהדרך שתי אבני נגף שבא-כוח המערערים השליך בדרכנו בסיכומיו. בא-כוח המערערים טען, בין היתר, טענות הנוגעות לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה"), במטרה לשכנע שמדובר במתנה גמורה שבכלל לא ניתנת לביטול. עניין זה מיותר. שאלת חוק המתנה לא התעורר בכל המשפט, לא מדובר בהתחייבות למתנה, אלא במתנה גמורה. איש לא טען שיורש יכול לבטל מתנה שהמוריש לא יכול היה לבטל בחייו ואיש לא טען שניתן לבטל מתנה גמורה (להבדיל מהתחייבות לתת מתנה) הטענות במשפט זה נוגעות לגמירות-הדעת. גם כשמדובר במתנה חלים הכללים של דיני החוזים באשר לגמירות-הדעת:

"המתנה כמו המכר היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול."

כך נקבע ב- ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4), 57, 61 (1982) מפי השופט (כתוארו אז) ברק. והלכה זו אושרה שוב במספר פסקי-דין שנתנו מאוחר יותר (ראה ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב, פ"ד מז(3), 177, 185 (1993); ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2), 154, 158 (1990) ולבסוף ב- ע"א 3601/96 עמית בראש ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, תק-על 98(2), 1235 (1998)).

בא-כוח המערערים גם טען טענות הנוגעות לעושק (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). אני מניח שעשה כן מכיוון שמתצהיר המשיבה בבית-משפט קמא, וגם מחקירתה הנגדית היה אפשר להסיק שהבקשה מבוססת, בין היתר, על עילת ה"עושק". המשיבה אומרת בסעיף 7ג לתצהירה כי המנוחה חתמה עקב ניצול, ובחקירתה הנגדית בבית-המשפט הסבירה שכוונתה היתה לכך שאחיה ניצלו את העובדה שהמנוחה 'לא ידעה כלום'. היא גם מעידה (בעמ' 9 לפרוטוקול של בית-משפט קמא) כי אמה המנוחה אמרה לה: 'אני לא יודעת מה נעשה איתי והם החתימו אותי על מה שהם רצו'. המרצת הפתיחה בבית-משפט קמא נוסחה בצורה קצרה ביותר, כאשר במקום נימוקים המסמך מפנה לתצהיר התומך בבקשה. השיטה הזאת לא תמיד טובה מפני שתצהיר מיועד לפירוט עובדות, ולא לטיעון משפטי. בתצהיר, במקרה זה, נעשה שימוש לשתי המטרות. מכל מקום, בתצהיר הזה מופיעה חלופה של טענה בדבר השפעה בלתי-הוגנת על המנוחה על-ידי בניה, לפני ביצוע עסקת המתנה. החלופה הזאת לא מופיע בחלק של התצהיר הדן בעובדות, אלא בחלק שנושא את הכותרת "הטיעון המשפטי". בחלק הזה נאמר כהצהרה עובדתית שהמנוחה חתמה על התצהיר עקב ניצול של בניה, או מישהו מטעמם, את חולשתה ואת חוסר נסיונה. לא ברור אם זאת עדות על העובדות האמורות או לא. בסיכומים בבית-משפט קמא ההתייחסות לחלופה של עושק שוב מופיע רק בצורת כותרת, ולא נערך דיון עובדתי לשאלה כיצד, אם בכלל, הוכחו נסיבות העושק.

אם הבקשה היתה באמת בעילה של עושק העתירה לא היתה צריכה להיות לפסק-דין המצהיר שהעסקה בטלה ומבוטלת, אלא שהמנוחה היתה רשאית לבטל את המתנה.

במקרה כזה, היתה מתעוררת השאלה: האם אחד היורשים יכול לבוא במקום נותן המתנה ולבטלה, ומה משמעות העובדה שהמשיבה (התובעת בבית-משפט קמא) המתינה חמש שנים עד להגשת התובענה. צריך לזכור שחוזה שנעשה בעושק אינו בטל מעיקרו, אלא הוא ניתן לביטול על-ידי הצד שפעל מחמת העושק, וזאת תוך זמן סביר. המרצת הפתיחה לא מנוסחת כך וסגן הנשיא, בצדק, לא טיפל בפסק-דינו בנושא העושק. אף-על-פי שהשופט הנכבד אינו אומר את הדברים מפורשות, ברור מפסק-הדין שהוא סבור היה שמדובר בחוזה בטל מעיקרו מפני שהמתקשרת בכלל לא הבינה מה שהיא עושה. במילים אחרות, שחוזה המתנה היה אפס מעשה או מה שנוהגים לכנות "לא נעשה דבר" (non est factum). אני מציע לחברי שגם אנו לא נטפל בנושא העושק, מפני שלא זה היה הנימוק לפסק-הדין שקבל את העתירה. אם תישאר בעינה הקביעה של היעדר גמירות-דעת בין כה וכה מתיתר הצורך לדון בטענת העושק."

בפני כב' השופט מ' אילן היו עדויות שהמנוחה לא ידעה עברית והיו עדויות אחרות שהבינה היטב עברית, אך השופט לא סמך עליהן.

כב' השופט מ' אילן סמך דעתו על נימוק נוסף וקבע כי נימוק זה כבד משקל הפועל לטובת המשיבה. על-פי הראיות, "הרוח החיה" שפעלה בעניין, דהיינו עסקת המתנה, הצוואה וייפוי-הכוח היה המערער מס' 2 שלום טובי.

המערער 1 העיד שהכיר את עורכת-הדין רק ביום שחתם על התצהיר, ואילו את שכרו של עורך-הדין שילם המערער 2 ובעת עשיית הצוואה היה נוכח אצל עורך-הדין רק המערער 2. בנסיבות אלה היה מתקבל על הדעת שאח זה יבוא להעיד על רצונה ומידת הבנתה של המנוחה ועל יסוד מה נתן הוראות לעורכת-הדין. תשובת המערערים שלא היה מקום להגיש שני תצהירים ולהביא שני עדים אינה תשובה.

על-פי ההלכה, מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת הראיה הרלבנטית שהיא בהישג ידו ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו.

לפיכך קבע כב' השופט מ' אילן כי יש לדחות את הערעור.

ת"א (חי') 1674/95 {עזבון מיכאל לם ז"ל נ' שקור סלים, תק-מח 97(4), 271 (1997)} הינו תביעה לפסק-דין הצהרתי להכריז על בטלות חוזה המתנה משנת 1992 ועל בטלות ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר מתאריך זה, המתייחסים לדירת המנוח מיכאל לם {להלן: "המנוח"}, הנמצאת בעכו {להלן: "הדירה"}.

כמו-כן, התבקש בית-המשפט להכריז על עזבון המנוח כבעלים או כבעל זכות הרישום והחזקה בדירה, ולהורות לרשם המקרקעין לתקן את הרישום בספרי המקרקעין בהתאם. התובע הוא עזבונו של המנוח שנפטר בשנת 1997. התביעה המקורית הוגשה עוד בחייו של המנוח על-ידי המנוח עצמו. לאחר פטירת המנוח ובהסכמת הצדדים, הועמד עזבון המנוח במקומו כחליפו של המנוח.

הרקע לתביעה היא הדירה שהעניק, לכאורה, המנוח לנתבע כמתנה וייפוי-הכוח לביצוע העברת הדירה על-שם הנתבע. באותו יום קרוב לוודאי שבאותו מעמד, עשה המנוח גם צוואה ובה היקנה את הדירה לנתבע {להלן: "הצוואה"}.

הנתבע איננו טוען, לבעלות על הדירה מכוח הצוואה, ובעצם הוא איננו חולק על-כך כי המנוח ביטל את הצוואה {ביום 16.01.95 וכן על-פי צוואה נוספת שנערכה ביום 02.10.95}.

הנתבע טוען שיש לדחות את התביעה כי הוא הבעלים על הדירה מכוח המתנה שהעניק לו המנוח. הזכויות בדירה נרשמו על-שם הנתבע במרשם המקרקעין עוד בשנת 1994.

הדיון בתביעה החל עוד בחייו של המנוח והוא הספיק להעיד בפני כב' השופט ח' פיזם, אך נפטר במהלך המשפט.

טענותיו של התובע כי חתם על המתנה ועל ייפוי-הכוח מבלי שידע על מה הוא חותם. עוד טוען התובע, כי הוא הוטעה על-ידי הנתבע או אחיו, להאמין, כי מדובר בהעברת הדירה לבעלות הנתבע לאחר מות התובע ולא לפני כן.

התובע טוען, כי הנתבע ניצל את חולשתו השכלית וחוסר נסיונו ואת העובדה שאיננו יודע לקרוא ולכתוב בשפה העברית, במטרה לנשל את המנוח, עניין, שהוא עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים.

עוד טוען התובע, כי המתנה היא, עסקה בדבר ירושתו של אדם {המנוח} בחייו, ולכן, לפי סעיף 8 לחוק הירושה, איננה ברת-תוקף והיא בטלה. יצויין שעולה מחוזה המתנה כי עיקרה של המתנה תימסר רק לאחר פטירתו של המנוח.

הנתבע טוען, כי יש להתעלם מעדותו של התובע שאפילו הכחיש את חתימתו על תצהירו. עוד טוען הנתבע, כי למעשה כבר הועברה הדירה על-שמו ואין אפשרות בשלב זה לחזרה מן המתנה. הנתבע טוען שהתובע הבין את כל ההליכים {המתנה, ייפוי-הכוח והצוואה}, ויש לדחות את טענותיו כי לא הבין את ההתרחשויות הנ"ל.

נפסק מפי כב' השופט ח' פיזם:

"יאמר מייד, שעצם עשיית המתנה, ביחד עם הצוואה, שהם למעשה תרתי דסתרי מעידים שיתכן שהתובע אכן הוטעה לחשוב שמדובר בצוואה ולא במתנה. זאת ועוד, שוכנעתי מעדותו של התובע, כי הוא איננו שולט בשפה העברית ולא נקבע באף אחד מן המסמכים: הצוואה, יפוי-הכוח והמתנה שהמסמכים הנ"ל תורגמו לתובע לשפה האידיש שהוא שולט בה או לשפה אחרת המוכרת לו. עוד יצויין, כי עורך-דין פתאל שהיה עד לצוואה ואישר את ייפוי-הכוח, ויש להניח שגם ידע על המתנה, לא זומן להעיד מטעם הנתבע.

עוד אזכיר, כי עורך-דין שקור הוא אחיו של הנתבע, עובדה התומכת בגרסה, כי בעת עשיית המתנה, הצוואה וייפוי-הכוח, הוא דאג לאינטרסים של אחיו (הנתבע) ולא לתובע.

אינני מאמין ואינני רואה איזה אינטרס היה לתובע להעניק את דירתו לנתבע בחייו של התובע. נכון שרישום הדירה על-שם הנתבע, התבצע עוד בטרם בוטלה המתנה, אך דה פקטו המשיך הנתבע להחזיק בדירה ולהשתמש בה ולהנות ממנה כבשלו. לכן, אינני סבור שחוזה המתנה התבצע באופן שהתובע לא יכול היה לחזור מהמתנה.

5. לשיטה אחרונה: נראה לי, כי המתנה נעשתה עקב ניצול חולשתו של התובע, אי-ידיעת השפה העברית, ומכך שהוא סמך על הנתבע ועורך-דין שקור בלי שהיו בידיו כלים לבדוק את העניין. כמו-כן, שוכנעתי שהנתבע האמין שהמתנה היא צוואה, שהיא בטלה, כי נעשתה בחייו של המנוח במטרה שתבוצע אחרי מותו. לכן נעתר אני לתביעה ואני מכריז על בטלות המתנה המתייחסת לדירה מיום 29.11.92 וכן על בטלות יפוי-הכוח מהמועד הנ"ל באשר לאותה דירה. הדירה תרשם על-שם עזבון המנוח."

8. הלכות בתי-המשפט
8.1 הסכם או מתנה להענקת זכויות "בן ממשיך"
ב- עמ"ש (יר') 25179-10-12 {א' ש' ואח' נ' י' ש', תק-מח 2013(2), 24377 (2013)} קבע בית-המשפט:

"1. ביום 08.09.10, ערב ראש השנה תשע"א, נחתם הסכם בין המשיבה לבין בנה וכלתה (המערערים), לפיו התחייבה המשיבה באופן בלתי-חוזר לרשום את המערערים כ"בן ממשיך" בנחלה הידועה כמשק מס' 3 במושב (...). ביום 02.11.10 הגישה המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים תביעה לביטול ההסכם ולפינוי המערערים מהנחלה בכפוף להחזר השקעותיהם בבית שהקימו בנחלה (תמ"ש 3238-11-10). ביום 12.07.12 נתן בית-המשפט (כב' השופט דניאל טפרברג) את פסק-דינו בו קיבל את התביעה לביטול ההסכם, ולגבי תביעת הפינוי קבע: "לא מצאתי תשתית ראייתית מספקת לפסוק בנושא הפינוי וכל הכרוך בו" (מבלי לציין האם התביעה נדחתה, נמחקה או הופסקה). הערעור שבפנינו מכוון כלפי קבלת התביעה לביטול ההסכם...

5. ממכלול הטעמים שפורטו, סבורים אנו כי הראיות שנמצאו בפני בית-משפט קמא לא הצדיקו הכרה בזכות שעמדה למשיבה לביטול ההסכם בשל טעות או הטעיה. עילות אלו הן היחידות שבגינן הוחלט בפסק-הדין על הביטול: למרות שבכתב התביעה פורטו עילות ביטול נוספות, ועל אף שרשימת הפלוגתאות שנקבעה בקדם המשפט כללה עילות נוספות בתוכן עושק, אילוץ וכפיה (פסקה 3 לפסק-הדין), הלכה למעשה תוצאת פסק-הדין התבססה רק על סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (שם בפסקה 26(יא)). ולא בכדי, שכן המשיבה אישרה בחקירתה הנגדית כי לא הופעלו עליה לחץ או כפיה (עמ' 16 שו' 13-12), ובהתאם לכך צמצמה בסיכומיה את עילות הביטול (פסקה 17 לפסק-הדין; במאמר מוסגר נציין כי נוכח הודאה מפורשת זו של המשיבה בדבר העדר לחץ וכפיה, לא התחוור לנו האמור בנדון בפסקאות 26(א)-(ב) לפסק-הדין, ובכל מקרה התוצאה הסופית בפסק-הדין מתבססת, כאמור, על עילות הטעות וההטעיה בלבד). משקבענו כי לא היה מקום לביטול ההסכם מחמת טעות או הטעיה, מסקנה מתבקשת היא שיש לדחות את תביעת הביטול שהגישה המשיבה...

7. הערה נוספת נוגעת לסירובו של בית-משפט קמא לקבל את טענת המערערים להיותם "בן ממשיך" מכוח הקמת הבית במשק בו הם מתגוררים. הנימוק שניתן לדחיית טענה זו הוא שהיתר הבניה ניתן למנוח בשנת 1998 בעוד ביתם של המערערים הוקם בשנת 1997, כך שאין לשלול את האפשרות שדווקא ביתה של ה' הוא שנבנה מכוח ההיתר. דא עקא, שהמשיבה הודתה יותר מפעם אחת כי היתר הבניה - בו נכתב שחור על גבי לבן כי הוא מתייחס ל"בית לבן ממשיך" - ניתן לביתם של המערערים. כך בסעיף 20 לכתב התביעה ובסעיף 10 לתצהיר המשיבה התומך בכתב התביעה: "הנתבעים הקימו את ביתם על-פי היתר בניה מיום 04.06.08 שניתן על-שמו של המנוח להקמת בית מגורים"; וכך בסעיף 4 לתצהיר העדות הראשית של המשיבה: "(המערער) מתגורר בבית שנבנה במשק, לפי היתר בניה מיום 04.06.08 שניתן על-שמו של בעלי (אביו) ז"ל" (אמנם כל האמירות הללו דיברו על היתר בניה מיום 04.06.08, אך ברור שמדובר בטעות קולמוס וכי הכוונה היא להיתר הבניה מיום 04.06.98 שאף צורף כנספח לסעיפים הנ"ל בכתב התביעה ובתצהירי המשיבה). נוכח הודאה זו; בשים-לב לעובדה שכבר בבקשה להיתר שהגיש המנוח נכתב כי מדובר ב"בית חד-משפחתי עבור בן ממשיך"; ובהינתן קביעתו של בית-משפט קמא שהקמת ביתם של המערערים נעשתה בידיעת והסכמת המנוח והמשיבה (פסקאות 9(א), 13(ג), 29(ה) לפסק-הדין) - דומה כי לא הונחה תשתית מספקת לקביעה כי המנוח אפשר למערערים לבנות את ביתם אך לא התכוון להעניק להם בכך מעמד של "בן ממשיך".

8. בית-משפט קמא הוסיף בפסק-דינו כי גם אלמלא ביטול ההסכם, וגם אילו היה ההסכם מסווג כהתחייבות למתן מתנה למערערים, היתה המשיבה רשאית לחזור בה מההתחייבות בשל התנהגותו המחפירה של המערער כלפיה, ומאחר שהמערערים לא שינו את מצבם לרעה על סמך ההסכם ממועד החתימה עליו ועד למועד הגשת התביעה לביטולו. אין בידינו לקבל עמדה זאת. ראשית, ההסכם אינו מנוסח כהסכם מתנה אלא כהתחייבות לרישום המערערים כ"בן ממשיך" כנגד השקעתם הכספית הבלעדית בהקמת הבית שנועד ל"בן ממשיך", וכנגד התחייבותם להפסקת ההליכים המשפטיים שנקטו כלפי המשיבה. אמנם המשיבה טענה כי מדובר בהסכם מתנה, אך בית-משפט קמא הבהיר כי אינו קובע שמדובר בהתחייבות למתן מתנה (פסקה 28(ד) לפסק-הדין). שנית, סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, מורה כי במקרה של התחייבות למתן מתנה בעתיד, "כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו". במקרה שלפנינו ויתרה המשיבה בכתב על הרשות לחזור בה מהתחייבותה, וזאת בסעיף 3 להסכם: "האימא מתחייבת בהתחייבות בלתי-חוזרת לרשום את (המערערים) כ'בן ממשיך' באגודה...", וכן בסעיף 4: "האימא מתחייבת... שלא לחזור בה מהתחייבותה לפי הסכם זה". אי-לכך, גם אילו היתה לפנינו התחייבות למתן מתנה, לא היתה נפקות לשאלה האם המערערים שינו את מצבם לרעה. שלישית, סעיף 5(ג) לחוק המתנה מוסיף ומאפשר לנותן המתנה "לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו". בית-משפט קמא נסמך גם על עילת חזרה זאת, אולם בעשותו כן הפנה ל"התנהגותו המחפירה של הנתבע כלפיה, והכל כפי שפורט בהרחבה לעיל" (פסקה 28(ה) לפסק-הדין). הפניה זו אינה ברורה, ולא ניתן לדעת לאיזה מישור ביחסי הצדדים היא מכוונת. אם הכוונה היא ליחס הכללי של המערער כלפי המשיבה כפי שהוא מתואר בפסקאות 16(ח)-(י) לפסק-הדין (כך, לפחות, סבורה המשיבה בסעיף 46 לעיקרי הטיעון), הרי שם הוצגו טענותיה של המשיבה, ונאמר כי יחסי הצדדים היו מעורערים, אך לא התקיים דיון בטענות המשיבה והמערערים בנדון ולא נקבעו ממצאים התולים את האחריות לסכסוך דווקא במערערים. בהמשך פסק-הדין אף הובהר (פסקה 29(ו)) כי "סוגיית התנהגות הנתבעים כלפי התובעת... לא היתה מהפלוגתאות שנקבעו על-ידי בתיק". לכך מתווסף הכלל המטיל על נותן המתנה את הנטל להוכחת ההתנהגות המחפירה (א"מ ראבילו חוק המתנה (מהדורה שניה, 1996), 386). זאת ועוד, ההתנהגות המחפירה שבה מדבר סעיף 5(ג) לחוק המתנה צריכה להתרחש לאחר יצירת ההתחייבות למתן מתנה, שהרי "עם הנתינה קמה ציפיה מצדו של הנותן שהמקבל ינהג בנותן כראוי" ורק בשלב זה מתגבשת "חובת תום-הלב המוטלת על המקבל... לנהוג כלפי הנותן בהכרת תודה, בכבוד ובדרך ארץ", חובה שממנה נגזרת זכות הביטול מחמת התנהגות מחפירה (ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5), 797, 814, 816 (1999)). המשיבה לא טענה להתנהגות מחפירה של המערערים כלפיה במהלך שלושת הימים שחלפו מאז חתמה (בערב ראש השנה) על ההסכם ועד שהודיעה (במוצאי השבת הצמודה לראש השנה) על ביטולו (פסקאות 27(ב)-(ד) לפסק-הדין)."

8.2 התחייבות למתנה - זכות אובליגטורית מבלי שהתנאים הושלמו
ב- בע"מ 3996/12 {פלוני ואח' נ' פלונית ואח', תק-על 2012(4), 5908 (2012)} קבע בית-המשפט:

"7. אפתח בהתייחסות קצרה להעברה הראשונה. תמצית קביעתו המשפטית של בית-המשפט לענייני משפחה היא שכאשר אדם מחזיק בזכות אובליגטורית במקרקעין שעבירותה הוגבלה והותנתה בתנאים בחוזה שיצר את הזכות האובליגטורית, והוא ממחה את זכותו לאחר מבלי שאותם תנאים הושלמו, אין מדובר בהמחאה של הזכות אלא רק בהתחייבות להמחאה. משכך, במקרה דנא עסקינן בהתחייבות למתנה שחל עליה סעיף 5 לחוק המתנה. קביעה משפטית זו נכונה היא, מבוססת על הוראות סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 (וראו והשוו ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך, פ"ד נג(2), 218 (1999)), ואיננה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אף שאר טענותיהם של המבקשים בנושא זה לא בוססו לאור נימוקיו המשכנעים של בית-המשפט לענייני משפחה, ובוודאי שאין הם מצדיקים דיון בגלגול שלישי.

8. עתה אעבור לנושא המרכזי, והוא תוקפה של ההעברה השניה. בית-המשפט לענייני משפחה השתית את הכרעתו בדבר חוסר תוקפה של העברה זו על שני הסברים משפטיים חלופיים, שכל אחד מהם מספק הסבר עצמאי לחוסר התוקף. ההסבר הראשון מבוסס על תחולתו של סעיף 8 לחוק הירושה, שמבטל את תוקפו של ההסכם מעיקרו. ההסבר השני אינו מבטל את ההסכם מעיקרו, אך גורס שהוא בוטל מחמת התקיימותו של תנאי מפסיק. בית-המשפט המחוזי אימץ את ההסבר הראשון, ולא דחה את ההסבר השני, אלא לא נצרך להתייחס אליו, לאור אימוץ ההסבר הראשון.

אילו היה ההסבר הראשון בגדר נימוק יחיד, לא היה מנוס מהעברת בקשה זו לדיון בפני הרכב. זאת בשל קשיים לא מעטים ובעלי השלכות רוחב הגלומים בו, בהקשרים שונים הנוגעים למעמד החוזים המשולשים, אופי זכויות בני-הרשות ותוקפם של הסכמי בן ממשיך. דעתי אף נוטה לכך שנימוק זה אינו יכול לעמוד על כנו, אך בנסיבות העניין אין צורך להכריע בכך. זאת בשל הנימוק השני. אף שנימוק זה אף הוא בעל השלכות רוחב לגבי פרשנותו של הסכם בן ממשיך, אין מדובר בקביעה שיש בה חידוש ניכר. בליבתו של הסכם בן ממשיך ניצבת מחוייבותו של הבן הממשיך לדאוג למשק ולצורכי ההורה המבוגר, להתגורר בסמוך לו, לעבד את המשק ולדאוג לכל מחסורו של ההורה. אין מדובר ביצירה שיפוטית של תנאי מכללא מנסיבה חיצונית כזו או אחרת, אלא ממהות מוסד הבן הממשיך. בית-המשפט לענייני משפחה השתכנע מהחומר המונח לפניו שהתנאי המפסיק "התקיים" במקרה זה, ובמסקנה זו לא נפל כל פגם הנראה לעין, ובוודאי שאין בה בכדי להצדיק דיון בגלגול שלישי. על-כן, מבלי ליטוע מסמרות בסוגיה רחבת ההיקף של תחולת חוק הירושה על זכויות בר-רשות במושבים, ניתן לקיים את הכרעת הערכאות קמא בהסתמך על נימוקו השני של בית-המשפט המחוזי.

9. הבקשה נדחית איפוא, בכפוף לאמור לעיל, ללא צו להוצאות. על המבקשים לשאת בהקדם בהוצאותיה של האם בהן חוייבו בערכאות הקודמות."

8.3 "התנהגות מחפירה" וביטול מתנה
ב- ע"א 3220/10 {חוה כהן, יורשת המנוח מזיג עזיזי זל כנציגת העזבון נ' שלמה חדד ואח', תק-על 2012(3), 8988 (2012)} קבע בית-המשפט:

"דיון והכרעה
17. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי לשיטתי דין הערעור להתקבל בצורה חלקית, כאמור בפסקה 26 שלהלן, וכך אציע לחברי לעשות.

ביתר פירוט, עמדתי היא כי תצהיר המתנה מהווה התחייבות לתת מתנה, המותנית בתנאי. התחייבות זו תופסת רק לגבי מחצית מהזכויות במשק (אלה שמקורן בזכויות המנוחה), בעוד שהמחצית השניה של הזכויות במשק הועברו לידי יורשת המנוח, בהתאם לצוואה שערך המנוח. לכן אציע לחבריי כי נורה על מכירת הזכויות במשק לצד שלישי (בכפוף לשעבודים השונים ולקבלת ההסכמות הנדרשות על-פי הסכם המשבצת), והמערערת והמשיבים יקבלו את הכספים הנותרים מהמכירה, ככל שיהיו כאלה, בחלקים שווים ביניהם. אפרט עתה את עמדתי ונימוקיי.
18. בפתח הדברים אציין כי אין אפשרות לראות עתה את תצהיר המתנה כצוואה. הטעם המרכזי לכך הוא שטענה זו לא הועלתה על-ידי בא-כוח המערערת בדיון בבית-המשפט המחוזי הנכבד ומשכך, לא דן בה בית-המשפט. על-כן מדובר בהרחבת חזית שאינני רואה מקום להידרש אליה בפירוט (ראו: ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.07.11), בפסקאות 19, 24 ו- 36 לפסק-דיני). ודוק: מדובר בטענה שלה רכיבים עובדתיים מהותיים. בנוגע לרכיבים אלה התשתית הראייתית לא בוארה כל צורכה בערכאה הדיונית, נוכח הסכמתם של הצדדים על העובדות הרלבנטיות ותחימת הדיון לשאלות משפטיות אחרות.

19. העניין השני שאליו יש להידרש הוא מעמדו של תצהיר המתנה. לדידי, המדובר בהתחייבות ליתן מתנה שמותנית בתנאי, כשהתנאי הוא מתן הסכמת הרשות והסוכנות. למשמעות תובנה זו אחזור בהמשך הדברים, ובינתיים אבהיר קביעתי שלעיל:

אמנם סעיף 2 לתצהיר המתנה נוקט בלשון של העברה "בזמן אמיתי" של הזכויות במשק, בקובעו כי: "אנו נותנים את כל זכויותינו במשק במתנה וללא תמורה לחדד שלמה". אך יחד-עם-זאת נראה כי מצרף העובדות מלמד שלמעשה מדובר היה בהתחייבות לתת מתנה. לדבר שני טעמים:

(א) הזכויות במשק אינן יכולות לעבור עד לקבלת הסכמת הרשות והסוכנות (ראו: סעיף 20(ד) להסכם המשבצת, שצוטט לעיל). אשר-על-כן המתנה בהקשרנו איננה יכולה להשתכלל עם הסכמת שני הצדדים בלבד, והצדדים היו מודעים לכך בעת החתימה על התצהיר האמור. השוו: מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (במסגרת הסדרה: פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי), (מהדורה שניה, 1996), 349-348 (להלן: "ראבילו, חוק המתנה"); ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' קרן, פ"ד נג(1), 817, 820 (1999). וכן ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5), 184, 193 (1992) (להלן: "עניין בצר"); בע"מ 445/05 עזבון הנדלסמן נ' מחלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.06), בפסקה כ"ג לפסק-דינו של חברי, השופט רובינשטיין (להלן: "עניין מחלב")).

הנה-כי-כן, לא ניתן להעביר זכויות מסוג זה בחיים ללא דין ודברים והסכמה של הרשות והאגודה. ודוק: המשטר הרכושי הנדון נועד לשים מגבלות על הנכס הקנייני כדי למשטר את אופן העברת הזכויות בו. אשר-על-כן, אם נקבע כי מדובר במתנה לאלתר, ולא בהתחייבות לתת מתנה, יהיה הדבר נוגד את התכלית המרכזית העומדת בבסיס ההליכים המשפטיים הנדרשים להעברה - לרבות הצורך בקבלת הסכמת הרשות והסוכנות, אשר היא תכלית ראויה שלה שורשים היסטוריים, חברתיים, כלכליים ומורשתיים; (ראו: עניין חיים, 316 עד 318; יהושע ויסמן "מקרקעי ישראל" משפטים כא 79, 95 (1991); רחל אלתרמן "מי ימלל גבורות מקרקעי ישראל? בחינה של ההצדקות להמשך הבעלות הלאומית על המקרקעין" עיוני משפט כא 535, 550 (1998)). בנוסף, אפילו נאמר כי זכויות בר-רשות אינן 'זכויות מקרקעין' אשר דורשות רישום בלשכת רישום המקרקעין, מדובר בזכות בר-רשות שנרשמת בספרי האגודה השיתופית, וברישומי הרשות והסוכנות. לכן עדיין עסקינן בהתחייבות לתת מתנה (עיינו: עניין מחלב, שם; עניין בצר, שם).

(ב) המשיבים העידו על עצמם בהתנהגותם שהם הכירו ומכירים בצורך לקבל את הסכמת הסוכנות והרשות, ועובדה היא שהם לא פעלו כדי לממש את זכויותיהם בין השנים 2005-1996 (עיינו: עניין מחלב, בפסקה כ' לפסק-הדין).

20. הנה-כי-כן, שני בני הזוג עזיזי התחייבו למסור את חלקיהם במשק במתנה למשיבים, בכפוף להתקיימות התנאי האמור. הנדבך השני לפרשנותי את המכלול הוא כי מר עזיזי חזר בו מן ההתחייבות האמורה, וחזרתו מקבלת תוקף חוקי מסיבות שיפורטו בהמשך. על-כן חלקו של מר עזיזי במשק עבר, בהתאם לצוואתו, למערערת. ודוק: האפשרות של המנוח לחזור בו מהתחייבותו במועד עתידי היא אפשרית כאן, למרות שמדובר במשק שאיננו רשום במרשם המקרקעין, בין היתר מאחר שהמדובר בהתחייבות על תנאי, ועל-כן חוזה המתנה איננו מעביר אוטומטית את מושא המתנה לידי המקבל (שכן אז הענקת המתנה היתה משתכללת ולא היה ניתן עוד לחזור מההתחייבות). השוו: ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2), 106, 122-117 (2003); ע"א 4593/09 סעיד נ' יורשי המנוח סעיד ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.11), בפסקה 17 לפסק-דינה של חברתי, השופטת א' חיות).

לעומת-זאת, גב' עזיזי לא חזרה בה מעולם, ומשכך התצהיר המשיך להיות רלבנטי לגביה גם לאחר מותה (וגם עניין זה אבאר בהמשך). כיום, משמסרו הרשות והסוכנות כי הן לא מתנגדות להעברת הזכויות למי מהצדדים, התקיים התנאי שלו היתה כפופה ההתחייבות של גב' עזיזי, ועל-כן מחצית מהזכויות (הכספיות) במשק עוברות מכוח אותו תצהיר אל המשיבים. אפרט את הדברים בקצרה להלן.

נמשיך עתה במסענו.

21. חלקו של המנוח במשק: לצורך הדיון בחלק זה מוכן אני להניח כי ייפוי-הכוח שעליו חתם מר עזיזי היווה ויתור בכתב על זכותו של נותן המתנה לחזור בו ממנה, כמשמעות מונח זה בסעיף 5(ב) בחוק המתנה. ואולם גם בהתחשב בנתון זה יש לקבוע כי מר עזיזי חזר בו מן המתנה האמורה בצורה תקפה, וזאת נוכח סעיף 5(ג) לחוק המתנה. סעיף זה קובע כדלקמן:

"מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."

יש לציין כי הסעיף הנ"ל ניתן להפעלה: "אפילו אם הנותן ויתר בכתב על זכותו לחזור זו ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה (לפי סעיף 5(ב))" (ראו: ראבילו, חוק המתנה, 384). לכן אין משמעות מיוחדת פה לעובדה שהמנוח ויתר על זכותו לחזור בו מהענקת המתנה.

22. לשיטתי אכן הוכחה כאן "התנהגות מחפירה" של המשיב כלפי המנוח, וזו מצדיקה את חזרתו של המנוח מן ההתחייבות ליתן מתנה. אסביר: בידינו מספר אינדיקציות לכך שהמנוח חשש מהתנהגותו החדשה של מר חדד, לאחר מותה של אשתו. כך, לדוגמה, נכתב בסיכום הפגישה של המנוח עם האגודה כי המנוח: "אינו מסכים שיוציאו אותו מביתו לפני כן. מזיג עזיזי פרץ בבכי... חושש שיוציאו אותו מביתו". בנוסף, הדברים נלמדים ממסמך "ביטול ייפוי-כח" שניתן בתאריך 21.07.05, ומהמכתב שנשלח על-ידי בא-כוח המנוח, עו"ד רפאלי אל מר חדד בתאריך 26.07.05. שם נכתב כדלקמן:

"מר עזיזי הנו קשיש חולה מאוד, נכה קטוע רגל ועיוור המרותק לכסא גלגלים הנזקק לעזרה סיעודית... בעקבות התלאמנותו מאשתו המנוחה, הוא נותר לבדו בביתו ללא התעניינות של ממש מקרוב משפחה שיושיט לו עזרה נפשית ופיזית... (המנוחים) הסכימו להעניק לך בעתיד את זכויותיהם ביחידת המשק שלהם במושב הואיל וקיוו שבימים קשים יותר יקבלו ממך עזרה, שתגור בקרבתם ותסייע להם ככל שידרש. תקווה זו לא התממשה ומר עזיזי מרותק לכסא הגלגלים ממורמר ומיואש... מוועד מושב ברכיה נמסר למר עזיזי כי בקרבת חג הפסח האחרון, הוועד הוציא שיק בסך 8,000 ש"ח בקירוב לפקודת מר עזיזי. השיק ותמורת השיק לא הגיעו לידי מר עזיזי."

בשים-לב לאמור לעיל יש מקום לקבוע כי חזרתו של המנוח מן ההתחייבות שנתן היתה כדין, על-פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה. משמעותם של דברים אלה היא כי צוואתו של המנוח, שבגדרה הוא הוריש את זכויותיו במשק למערערת - יש לה תוקף לגבי חלקו שלו במשק, ומכוחה מקבלת המערערת 50% מהזכויות הכספיות במשק, כאמור בצוואה. זה המקום להדגיש כי כפי שהובהר לנו על-ידי המשיבה 5, ממילא לא יכולה המערערת לקבל בפועל את המשק, מאחר שרשום על-שמה כבר משק אחר במושב.

23. חלקה של המנוחה במשק: ביחס למנוחה, מעולם לא נטען כי התקיים "יחס מחפיר" של מר חדד אליה, ועל-כן סעיף 5(ג) לחוק המתנה איננו רלבנטי בעניינה. מכאן שהמנוחה מעולם לא חזרה בה מהתחייבותה לתת מתנה, ועל-כן התחייבות זו משתכללת עתה, עם הסכמתם של הסוכנות ושל הרשות להעברת חלקה של המנוחה במשק לידי המשיבים (שוב מדובר בזכויות כספיות בלבד).

24. זה המקום לדון בהתנגדות המרכזית שהעלתה המערערת לפרופוזיציה זו, והיא כי האפשרות לראות בהתחייבות המנוחה כלפי המשיבים כמחייבת - נשללת על-ידי לשונו של סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, שקובע כדלקמן:

"מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

הנה-כי-כן, המערערת טוענת שמכיוון שהתנאי שאליו כפופה התחייבות של המנוחה כלפי המשיבים (כזכור, קבלת ההסכמות הנדרשות על-פי הסכם המשבצת) מתקיים רק לאחר מותה - הרי שיש לראות בהתחייבות זו כ"מתנה מחמת מיתה", שהיא אסורה כאמור.

25. דין טענה זו - להידחות בנסיבות, וזאת מן הטעם כי סעיף 8(ב) האמור מדבר במתנות שמוקנות למקבל רק לאחר מותו של הנותן, כלשונו של הסעיף, ואילו בענייננו התנאי שבו הותנתה המתנה - קבלת האישורים המתאימים - היה יכול להשתכלל גם לפני, וגם אחרי מותה של המנוחה, ואין הוא מקיים קשר הדוק דווקא למותה של המנוחה. עינינו הרואות כי המנוחה ביקשה להעניק את המתנה בחייה (בכפוף להתקיימות התנאי האמור), ועל-כן אין מדובר ב"מתנה מחמת מיתה". ראו: רונן קריטנשטיין "מתנה מחמת מיתה - עיון מחודש" הפרקליט מט 403, 433 (2008); שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין דיני ירושה ועזבון (מהדורה שישית, 2005), 47; ראבילו, חוק המתנה, 337. השוו ודייקו: ע"א 524/86 צברי נ' שוקרי, פ"ד לט(2), 710, 712 (1985).

26. סיכום הדברים מעלה איפוא את המסקנות הבאות: תצהיר המתנה מהווה התחייבות להעניק מתנה על תנאי, וזאת הן ביחס לחלקה של המנוחה במשק, והן ביחס לחלקו של המנוח במשק. המנוח חזר בו כדין מהתחייבות זו, ועל-כן בכל הקשור לחלקו במשק יש לתת תוקף לצוואתו בהקשר לחלקו במשק, בכפוף לחוסר יכולתם של המשיבים לקבל המשק לרשותם, כאמור. לעומת-זאת, המנוחה לא חזרה בה מן ההתחייבות, וכעת לאחר התממשות אותו תנאי שבו הותנתה ההתחייבות - יש לכבד את רצונה ולהעביר את הזכויות הכספיות שלה לגבי המשק למר חדד.

27. נוכח כל האמור לעיל - אציע לחבריי שנקבל את הערעור בחלקו, ונקבע כאמור בפסקה 26 שלעיל. על-מנת למצות את זכויותיהם של כל הצדדים במשק בצורה האופטימלית אציע עוד שנקבע כי המשק יימכר לצד שלישי ככל הניתן בתוך שנה, כאמור בנהלי הרשות ובפיקוח משותף של עורכי-הדין של שני הצדדים (כל זאת - בכפוף לעיקול ולשעבוד שרובצים על המשק), והמשיבים והמערערת יתחלקו בתמורת המכירה שתיוותר."

8.4 לאחר קבלת אישורים מטעם צדדים שלישיים מושלמת המתנה שניתנה לבן ואין ההורים יכולים לחזור בהם ממתנה זו
ב- בע"מ 8292/08 {פלוני נ' פלוני ואח', תק-על 2009(1), 2585 (2009)} קבע בית-המשפט:

"אכן מעמדו של בן ממשיך עשוי לעורר שאלות משפטיות עקרוניות, אך איני סבורה כי העניין שבפניי מעלה שאלות אלו. שתי הערכאות דלמטה קבעו ממצא עובדתי לפיו המבקש ורעייתו המנוחה מינו את המשיב להיות בן ממשיך וכי הסוכנות והמושב אישרו מינוי זה. בית-המשפט המחוזי יישם הלכות שנקבעו על-ידי בית-משפט זה לפיהן לאחר אישורים אלו מטעם צדדים שלישיים מושלמת המתנה שניתנה לבן ואין ההורים יכולים לחזור בהם ממתנה זו. בית-המשפט קבע כי באותה העת לא היה נדרש אישור מנהל מקרקעי ישראל. לפיכך הגיע בית-המשפט לתוצאה שיש להצהיר על המשיב כבן ממשיך. מכאן כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי התבססה הן על קביעת ממצאים עובדתיים והן על יישום ההלכות הנוגעות בעניין. עניינים אלו אינם מצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, וזאת אף אם המבקש סבור כי ההלכות יושמו בצורה שגויה (רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.06)). באשר לקביעת העדר התנהגות מחפירה, אף אם הייתי מניחה כי בית-המשפט המחוזי התערב שלא כדין בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, ואיני קובעת כך, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.05)). מעבר לכך יוער כי בית-המשפט לענייני משפחה מצא בסופו-של-דבר כי אין לו צורך להכריע בסוגיה זו ולפיכך למעשה לא התערב בית-המשפט המחוזי בממצאיו העובדתיים.

אשר-על-כן הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות."

8.5 גם במישור האובליגטורי, אין המשיב זכאי לסעד, שכן הסכם המתנה היה מותנה בתנאי מפסיק
ב- בע"מ 1119/06 {פלוני נ' פלוני ואח', תק-על 2006(4), 1883 (2006)} קבע בית-המשפט:

"העברת זכויות אובליגטורית?
10. בטענותיו חוזר המשיב וטוען כי בתצהיר המבקשת היא העניקה לבנה המנוח מתנה - זכויותיה בנחלה. אומנם, נוכחנו שלא קויימו תנאי ההסכם המשולש להעברת הזכויות, אך בכך אין כדי לשלול, מניה וביה, את נפקותה של מערכת היחסים ההסכמית שהיתה בין המבקשת למשיב. עמד על-כך הנשיא א' ברק:
"לשיטתי, במצב בו ניתנת התחייבות להעברת זכות, תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. אין כל הכרח לשלול תוקף משפטי מהתחייבות שניתנה רק בשל העובדה כי היא נעשתה בניגוד לתניה חוזית אחרת. אכן, אדם יכול להתחייב למכור מה שאינו שלו אך לא יהיה בכוחו להוציא התחייבות זו מן הכוח אל הפועל...

בהיעדר טעמים מיוחדים, ראוי הוא להעניק תוקף חוזי למערכת היחסים שבין המעביר והנעבר של הזכות, גם אם היא עומדת בניגוד לאמור בהסכם בין המעביר ובעל הזכות. העובדה כי זכות מסויימת אינה ניתנת להעברה אינה צריכה לגרוע מתוקפם של היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם ההעברה של זכות זו."
(ראו עניין חיים הנ"ל, בעמ' 352 - 353).

אכן, כפי שקבע בית-המשפט לענייני משפחה, אין זיקה הכרחית בין אי-קיום תנאי ההסכם המשולש להעברת הזכויות, לבין קיומה של זכות חוזית בין המבקשת למנוח - בהתאם לתוכן הסכמתם. בהקשר זה הלך בית-המשפט לענייני משפחה בתלם שהתווה הנשיא א' ברק בעניין חיים הנ"ל:

"הביטוי המעשי של הגבלת העבירות צריך להיבחן, על-כן, ברוב המקרים, במסגרת הסעדים בגין ההסכם שנכרת ולא בקביעת עצם תוקפו. טול זכות שיש לשמעון כלפי ראובן: בהסכם שייצר את הזכות נקבע כי זכותו של שמעון כלפי ראובן אינה ניתנת להמחאה. שמעון כורת חוזה עם לוי, לפיו ממחה שמעון את זכותו תמורת התחייבויות שנוטל על עצמו לוי כלפי שמעון. ההמחאה עצמה אינה תופסת. אין בכך כדי לשלול את תוקף ההסכם (המכר, בדוגמה שלנו) שבין שמעון לבין לוי (ראו עוד: ש' לרנר שעבוד נכסי חברה, 109). יתכן כמובן שלוי לא יזכה לאכיפת התחייבותו של שמעון כלפיו, אך מדוע למנוע מראש את זכותו של לוי לפיצויים משמעון? כמובן, יתכן ולוי יודע על אי-עבירותו של החיוב; יתכן וידיעה זו עשויה להשפיע על זכותו. יתכן גם שבשל אי-יכולתו של שמעון להמחות ללוי את זכותו (של שמעון) כלפי ראובן עשוי חוזה המכר שבין לוי לשמעון להיות ניתן לביטול בשל פגם ברצון (כגון טעות). אך כל אלה הם עניינים שיש לבחון אותם ביחסים בין שמעון לבין לוי, מבלי שחוסר היכולת של שמעון להמחות את זכותו כלפי ראובן ללוי תוביל, היא כשלעצמה, לביטול החוזה שבין שמעון ללוי. בטלות ההמחאה אינה גורמת עימה, ממילא, בטלות חוזה ההמחאה. אכן, בטלותו של ההיבט ה"ריאלי" אינו צריך, כשלעצמו, להוביל מאליו לבטלותו של ההיבט ה"אובליגטורי"."
(שם, 349 - 350)

משעמדנו על ההבחנה הזו, נפנה עתה לבחינת מערכת היחסים ההסכמית בין המבקשת והמנוח.

11. ביום 06.02.80 חתמה המבקשת על תצהיר לפיו היא מעבירה למנוח את זכויותיה במשק, ואין לה כל התנגדות שמלוא זכויותיה יועברו אליו. ביום 11.05.81 חתם אף המנוח על תצהיר, ובו נאמר כי הוא רוכש מאימו, ללא תמורה, את זכויותיה במשק, וכי הוא מתחייב (כלשון התצהיר) לאפשר לאימו להתגורר בביתו ולדאוג לכלכלתה ולמחסורה במשך כל ימי חייה. בעוד שהתצהיר הראשון דיבר על העברת הזכויות ותו לא, בא התצהיר השני והוסיף - אולי הבהיר וחידד - כי לא רק העברת זכויות יש כאן, אלא גם הבטחה של הבן לדאוג לאמו כל ימי חייה. ברי כי התצהירים שלובים וכרוכים זה בזה. הענקת הזכויות מצד האם לבנה והבטחתו של הבן לכלכל את אימו - קשורות קשר שאינו ניתן לניתוק.

בנסיבות דומות למקרה שלפנינו (ראו ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57) הציג הנשיא ברק מספר גישות לתפישה האפשרית של מערכת הסכמית מהסוג שלפנינו; האפשרות הראשונה היתה כי "לפנינו חוזה הדדי, סינאלגמאטי, היוצר התחייבויות הדדיות. הפרת התחייבות של האחד עשויה ליתן לשני, בהתקיים תנאים מסויימים, זכות ביטול". תפישה זו נדחתה בפרשת ברקוביץ' כיוון שבית-המשפט מצא כי היה בכוונת צד אחד להיטיב עם משנהו ללא תמורה שוות ערך. כך אף בעניינו. נראה כי רצונה של המבקשת להעביר לבנה את משקה, תוך הבטחת עתידה, בא להיטיב עם המנוח ואין לראות בו חוזה שבו התחייבויות הדדיות שוות ערך ומעמד. האפשרות השניה היתה שההסכם היווה חוזה מתנה שבצידו חיוב - "החוזה שבין הצדדים אינו חוזה הדדי, אלא חוזה חד-צדדי, שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה. בצד זאת נוטל על עצמו המקבל חיוב כלפי הנותן. חיוב זה אינו מהווה תמורה למתנה, ועל-כן עניין לנו בחוזה מתנה. חיוב זה אינו סינאלגמאטי, והוא "משאיר לעסקה את אפייה העיקרי כמתנה" (ג' טדסקי "על חוק המתנה, תשכ"ח-1968" משפטים א' (תשכ"ט), 643). אם מקבל המתנה מפר את החיוב המוטל עליו, הריהו מפר חיוב חוזי, ובידי נותן המתנה התרופות הרגילות, הקיימות בגין הפרת חיוב, כלומר, אכיפה, ביטול ופיצויים". חלופה זו נפסלה אף היא בעניין ברקוביץ', ונראה כי גם כאן דינה להישלל. כפי שראינו, הניסיון להפריד בין הענקת הזכויות במשק לבין דאגה לכלכלתה של המבקשת על-ידי בנה הוא מלאכותי, ואין לומר כי העברת זכויותיה האובליגטוריות הושלמה, וכי עומדות לרשותה תרופות חוזיות על הפרת ה"חיוב" - שכן המנוח עם פטירתו, אינו יכול לכלכלה עוד. האפשרות השלישית - תפישת הצהרות כגון אלה שלפנינו, כמתנה המותנית בתנאי מפסיק - היא האפשרות שנמצאה כמתארת נכונה את שנעשה בפרשת ברקוביץ':

"על-פי אפשרות זו - כמו על-פי האפשרות השניה - החוזה שבין הצדדים אינו חוזה "בתמורה", אלא חוזה מתנה. עם-זאת, חוזה המתנה אינו כפוף לתניה המטילה חיוב, אלא לתנאי מפסיק, לפיו המתנה תחדל להתקיים, אם תמנע מהמשיבה השימוש בדירה. אכן, חוק המתנה מציין, כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי" (סעיף 4). אין חוק המתנה קובע את דיניו של אותו תנאי, בעניין זה יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), המבחינים בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק, והקובעים, כי "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן: "תנאי מתלה") או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן: "תנאי מפסיק")" (סעיף 27(א). כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מתלה, אין לחוזה המתנה תוצאות משפטיות, כל עוד לא נתקיים התנאי. כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מפסיק, החוזה המתנה תופס לכל דבר ועניין, אך עם התרחשות התנאי, חדל החוזה מלהתקיים (ראה: ז' צלטנר, בספרו הנ"ל, בעמ' 149). ודוק: בהתקיים התנאי המפסיק, אין חוזה המתנה מופר, ואינה נולדת זכות ביטול. בהתקיים התנאי המפסיק, החוזה חדל מלהתקיים." (שם, 63)

נסיבות המקרה שלפנינו מובילות למסקנה כי גם לפנינו מתנה אשר הותנתה בתנאי מפסיק - והתנאי הוא טיפולו ודאגתו של המנוח, והמנוח בלבד, במבקשת עד אריכות ימיה. על-כן משנבצר מהבן המנוח לכלכל את אמו, מתקיים התנאי המפסיק והסכם המתנה פוקע (ראו סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968; סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 474 - 475; א' מ' ראבילו המתנה - פירוש לחוקי החוזים (תשכ"ח), 301 - 303); כפי שצויין, לשון התצהירים היא לשון הווה, המלמדת אותנו כי הצדדים חפצים היו בהעברת הזכויות באותה עת. יחד-עם-זאת, מבהיר תצהירו של המנוח "באותה נשימה" כי העברה זו מותנית בכלכלתו את האם ובדאגתו לכל מחסורה עד אחרון ימיה. אף התנהגותם של הצדדים מעידה על כוונתם להעברת זכויותיה של המבקשת והתנייתה בתנאי מפסיק, שכן המנוח, תוך תשלום מחיר אישי, עבר להתגורר בגפו עם המבקשת במשק במשך ימות השבוע, טיפח בעצמו את המשק ודאג לכל מחסורה של אימו (שלו, בספרה הנ"ל, 275 - 276). למרבה הצער, נפטר המנוח, ונבצר ממנו להמשיך ולטפל באימו הקשישה. משכך, מתקיים התנאי המפסיק והחוזה פוקע. בשל פקיעתו של ההסכם לא נותרה לעזבון המנוח זכות כלשהי במשק, ומשכך לא קמה זכאות למשיב בהיותו יורש.

המשיב טוען כי הסכם המתנה, לרבות התנאי שנכלל בו, הועבר לעזבונו של המנוח, ולא היה מקום לראות בתנאי המפסיק משום תנאי שהתממש עם מותו של המנוח. השאלה האם התנאי בהסכם היה ניתן למימוש רק על-ידי המנוח, תבחן על-פי אומד-דעת הצדדים; אומנם, ספק אם הצדדים, בעת עריכת התצהירים, שיערו כי ימי המנוח יהיו קצרים מימיה של המבקשת, אך אין בכך ללמדנו כי המבקשת התעתדה לכך שאחרים, ובכלל זה נכדיה הם אלו שיסעדו אותה בערוב ימיה. אכן, מדובר בתנאי שהוא מעצם טיבו בעל אופי אישי, ובנסיבות העניין הכף נוטה למסקנה שהתנאי יועד למנוח - ולא אחר. בהקשר זה נזכיר כי המנוח לבדו עבר להתגורר במשק, והעתיק את מקום עבודתו לאזור. הוא טיפל לבדו במבקשת ועזר בכלכלתה. בסופי השבוע נהג לשוב לחיק משפחתו, אך לא היתה זו משפחתו שהצטרפה אליו על-מנת לסייע לו בדאגתו לצרכיה של המבקש ובטיפול בה. נעיר, כי גם לאחר מותו של המנוח, לא ניסו המשיב ובני משפחתו לדאוג למבקשת הקשישה או לסייע לה. הנה-כי-כן, מסקנתנו היא כי המבקשת התנתה את מתנתה למנוח בתנאי מפסיק, ומותו של המנוח סיכל את האפשרות לקיים את התנאי והחוזה פקע.

סוף דבר
זכויותיה של המבקשת לא הועברו איפוא על-פי תנאי ההסכם המשולש. גם במישור האובליגטורי, אין המשיב זכאי לסעד, שכן הסכם המתנה היה מותנה בתנאי מפסיק, ומשזה התממש, חדל חוזה המתנה מלהתקיים. המסקנה היא איפוא שאין למשיב כיורשו של המנוח זכות בנחלה.

דין הערעור איפוא להתקבל, הזכויות במשק 22 בכפר זיתים נותרו זכויותיה של המבקשת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

8.6 מתנה שלא הושלמה - חזרה מן ההתחייבות
ב- בע"מ 445/05 {אברהם איזמן, עו"ד נ' חדוה מחלב ואח', תק-על 2006(3), 1310 (2006)} קבע בית-המשפט:

"בית-המשפט המחוזי קבע, כי בני הזוג מחלב קיימו את ההתחייבויות שקיבלו על עצמם במסגרת עסקת המתנה, הן כלפי ההורים והן כלפי אחיה של חדוה; בני הזוג מחלב העניקו לאחיה של חדוה את זכות השימוש בבית העסק, ונשאו בעלויות הטיפול בהורים. ההורים מצידם פנו לאגודה וביקשו להודיע על העברת זכויותיהם לבני הזוג. האגודה - כאמור - החליטה שלא להתנגד להודעה זו. ואולם, בני הזוג מחלב לא פעלו להשגתו של אישור המינהל להעברה, ועל-כן לא ניתן אישור כזה.

כ"א. מהי השלכתם של אלה על עסקת המתנה? בית-משפט זה הבחין בעבר בין תוקף ההתחייבות להעביר את הזכויות, לבין האפשרות המעשית להעבירן ובכך להשלים את הקניית המתנה. בעניין בצר הנזכר נפסק, כי אף אם הסכמת המינהל איננה מהוה תנאי מתלה להתחייבות להעביר את הזכויות, הריהי תנאי לעצם ההעברה גופה, שהרי המתיישבים אינם רשאים להעביר זכויותיהם לאחרים בלי לקבל את הסכמת המינהל מראש ובכתב (עניין בצר, 192). ועוד נפסק שם, מפי השופט א' גולדברג:

"אכן, אפשר שהחיוב החוזי לא יהיה מותנה, גם אם הוא טעון הסכמת אדם שלישי... במקרה אשר כזה יוכל הנעבר לזכות בסעדים בשל אי-קיום ההתחייבות מצד המעביר, וההתחייבות תתפרש, כאמור, כ בת-תוקף ובלתי-מותנית, גם בלא שניתנה ההסכמה... אולם ביצועו של החוזה, אינו תלוי תמיד רק ברצונם של הצדדים, ויש שהוא בלתי-אפשרי כל עוד לא תינתן הסכמה של אדם שלישי." (שם, שם. ההדגשות במקור)

מסקנתו של השופט גולדברג שם היתה, כי כל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל להעברת הזכות, מצויים אנו אך בשלב ההתחייבות ליתן מתנה, וניתן לחזור ממנה, בתנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק המתנה.

כ"ב. במקרה אחר, שנדון ב- ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך, פ"ד נג(2), 218 (1999), נבחן תוקפה של העברת זכות חוזית כלפי מינהל מקרקעי ישראל, אשר נעשתה בניגוד להגבלת עבירותה של הזכות בחוזה חכירה. נפסק שם, מפי השופט י' טירקל, כי יש לבחון את תוקף ההעברה לפי טיב ההגבלה, נוסחה, מטרותיה והנסיבות בהן נקבעה:

"... ייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כשוללת מבעל הזכות את הכוח להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהיה חסרת תוקף; כשם שייתכנו מקרים שבהם תתפרש ההגבלה כאוסרת על בעל הזכות להעבירה, באופן שהעברת הזכות בניגוד להגבלה תהווה הפרת חוזה מצד בעל הזכות, אך ההעברה עצמה תהיה תקפה."
(עמ' 236 לפסק-הדין. ההדגשות במקור)

באותו עניין, נפסק כי בחוזה החכירה לא היתה כוונה לשלול תוקפה של העברה שנעשתה בלא לקבל את הסכמת המינהל מראש ובכתב. זאת, נוכח נוסחו של הסעיף, אשר לא קבע כי העברה כזו תהא חסרת תוקף; וכן נוכח מטרתה של הגבלת העבירות, שהיא פיקוחו של המינהל על המתקשרים איתו, ועל אפשרותו לגבות דמי הסכמה או להתנות תנאים להעברת הזכות. מטרה זו לא תיפגע, כך נפסק שם, אם להעברה שנעשתה בלי הסכמת המינהל מראש ובכתב יהיה תוקף במישור היחסים שבין הממחה והנמחה (המוכרים והקונים בהתאמה), אולם תוקפה במישור היחסים בין הנמחה לבין החייב (הקונים והמינהל) יהא מותנה בקבלת אותה הסכמה. לפיכך הוחלט, כי לא נשלל כוחם של מוכרי הזכות להעביר את זכותם לקונים, אפילו לא נתן להם המינהל את הסכמתו מראש, ומכאן, שהעברת הזכות היתה בת-תוקף (עמ' 236 - 237 לפסק-הדין; ראו גם פסק-דינו של הנשיא א' ברק בעניין חיים, בעמ' 350-348, בו הביע דעתו כי אם ניתנה התחייבות להעברת זכות תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטיגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה; בכגון דא תינתן הדעת גם לתום-הלב).

כ"ג. והדברים יפים לענייננו. שני הצדדים דנא - הן בני הזוג מחלב והן ההורים - עשו כמעט את כל המוטל עליהם במסגרת עסקת המתנה. כמעט הכל - שכן לא קויימה, ותהא הסיבה אשר תהא, הוראת סעיף 19 לחוזה המשבצת המחייבת לקבל מראש ובכתב את הסכמת המינהל להעברת הזכות. חרף זאת, הושלמה ההתחייבות בין הצדדים להעברת זכות בר-הרשות, שכן כאמור מעלה, להעברה תוקף במישור הפנימי של היחסים בין הצדדים - אריה המנוח ובני הזוג מחלב. דבר זה מתחייב גם מגדרי תורת המניעות וההשתק ועקרון תום-הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 המוחל על כל פעולה משפטית מכוח סעיף 61(ב) לאותו חוק; ראו דברי השופטת שטרסברג כהן בפרשת חיים נ' חיים, בעמ' 341-340). ויודגש: מדברים אנו בהתחייבות, להבדיל מהשלמת עסקת המתנה, מפני שזו לא הושלמה באופן מעשי, באין הסכמת המינהל. מטעם זה אין בידי - בכל הכבוד - להסכים למסקנת בית-המשפט המחוזי, כי עסקינן במתנה אשר הקנייתה הושלמה.

כ"ד. נוכח זאת, נותר לבחון את השאלה אם התקיימו בענייננו התנאים בהם רשאי היה אריה ע"ה, נותן המתנה, לחזור בו מהתחייבותו לתיתה, אף אם מדובר במתנה שלא הושלמה. בית-המשפט המחוזי הילך במעין שני מסלולים, תחילה קבע כי המדובר בהתחייבות ליתן מתנה שאין מקום לחזור הימנה ולא נתקיימו תנאי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, ובהמשך קבע כי אף מדובר במתנה שהושלמה. בית-המשפט המחוזי השיב על השאלה בדבר אפשרות החזרה בשלילה, בקבעו, על בסיס הראיות שהובאו לפניו, כי אף לא התקיימו העילות שבחוק המתנה לביטולה של התחייבות. סעיף 5(ב) לחוק המתנה, שנוסחו הובא לעיל, קובע כי רשאי נותן המתנה לחזור בו מן ההתחייבות לתיתה, כל עוד לא שינה מקבל המתנה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. מקבלי המתנה במקרה הנוכחי, הם בני הזוג מחלב, שינו גם שינו את מצבם. ובלשונו של בית-המשפט המחוזי:

"מסכת הראיות מצביעה כי עם חתימתם על ההסכמים וההתחייבויות החלו חדוה ומאיר לשאת בהתחייבויות בתמורה לזכויות במשק, קרי תשלום פיצויים לצבי ויעקב, ותשלום הקרן לשרה ואריה הנדלסמן, ובכך הרימו את נטל ההוכחה המוטל על כתפיהם כי אכן שינו מצבם בהסתמך על התחייבות שניתנה להם. המערערים (בני הזוג מחלב) הציגו בפנינו שורה של מסמכים המעידים כי החלו בתשלומים השונים ובהתחייבויות בהן התחייבו בהסכם."
(עמוד 13 לפסק-הדין)

בהמשך אף נקבע, כי לא התקיים בענייננו גם סעיף 5(ג) לחוק המתנה; כי אריה המנוח לא עמד בנטל להוכיח התנהגות מחפירה של בתו כלפיו, וכי למרות היחסים הסבוכים במשפחה, דאגה חדוה מחלב לאביה ונשאה בנטל הכלכלי של הטיפול בהורים. על-כך הוסיף בית-המשפט המחוזי וקבע, כאמור, כי המתנה הושלמה, ולעניין זה דעתי שונה כפי שבואר. בית-המשפט המחוזי בנה איפוא שני נדבכים, נדבך של "התחייבות" ונדבך של מתנה מושלמת, ובשניהם הסיק כי אין מקום להחזרת הגלגל. לדידי די באחד מהם, ההתחייבות, גם בלא שהושלמה המתנה.

איני רואה מקום להתערבותו של בית-משפט זה בתוצאת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וגם הבקשה לרשות ערעור אינה מגלה טעם להתערבות כזאת. משכך, יש להותיר על כנה את הכרעתו של בית-המשפט קמא בתוצאתה. סבורנו כי לא התקיימו התנאים הנדרשים כדי שאריה ע"ה יוכל לחזור מהתחייבותו למתן המתנה, ועל-כן לא רשאי היה לעשות כן ולבטלה. לעניין התנאים הנוגעים למתנה וזכות החזרה, ראו א"מ ראבילו, חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (מהדורה 2, תשנ"ז), 235, 360, 366-365.
כ"ה. אוסיף, כי לטעמי ככלל על עיסקה במקרקעי המינהל לזכות באישור המינהל מראש ובכתב, וזאת יש להדגיש, שכן במקרקעי הציבור עסקינן. אך אין בכך כדי לפגוע בחיוב שבין הצדדים עצמם. אף אם אין הדבר אכיף כלפי המינהל (ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4), 385 (2000) (השופט אנגלרד)).

כ"ו. נידרש עתה לבקשתו של עורך-דין איזמן ב- בע"מ 445/05, בה הוא עותר לסייג את סיפת פסק-הדין קמא. נטען כי:

"... שומה היה על בית-המשפט הנכבד שלערעורים להוסיף בשולי פסק-דינו כי קביעת הערכאה הדיונית שבנוגע להתנהגות עו"ד איזמן וכן החיובים בהוצאות שהטיל בית-המשפט לענייני משפחה על מחלב לטובת עו"ד איזמן, לא מבוטלים."

לשיטתו של עורך-דין איזמן, הפסקה המצוטטת לעיל, בה סיים בית-המשפט המחוזי את פסק-דינו, גורפת מדי, וכוללת ביטולן של קביעות בית-המשפט לענייני משפחה כי לא דבק בו רבב, וכן ביטול החבות בהוצאות שהוטלו לזכותו בערכאה הדיונית. הוא סבור, כי היה על ערכאת הערעור להותיר אותן קביעות על כנן במפורש. לדעתו, משמעות המילים "הערעור מתקבל", כשהן בלתי-מסוייגות, היא כי מלוא פסק-הדין דלמטה מתבטל לכאורה גם כלפיו, אף שאין לכך כל הצדקה.

כ"ז. בני הזוג מחלב משיבים, כי ההחלטה ב- בע"מ 1199/05, היא בקשת העזבון לרשות ערעור, עשויה לייתר את הדיון בבקשת עורך-דין איזמן. זאת, שכן לקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בעניין העסקה היסודית, השלכות ישירות על ההוצאות שנפסקו לטובת עורך-הדין. בני הזוג דבקים בטענה, כי עורך-דין איזמן לא ביצע תפקידו נאמנה, וכי צורף כדין כצד להליכים. לשיטתם, לאחר שערעורם התקבל בבית-המשפט המחוזי, לא ברור מדוע עליהם להמשיך ולשאת בהוצאות שנפסקו לחובתם בערכאה הראשונה.

כ"ח. סבור אני כי את בקשתו של עורך-דין איזמן יש לקבל, ליתן רשות ערעור, לדון בה כערעור ולקבלו. אכן, בית-המשפט המחוזי חתם את פסק-דינו בקביעה כללית כי "הערעור מתקבל". עם-זאת, על רקע פסק-הדין כולו ברור כי הערעור מתקבל במובנים אשר נדונו בפסק-הדין, אלה הנוגעים לסיווג הזכות במשק ולעסקת המתנה. ראיה לדבר, כי גם בסוף ההליך בבית-המשפט המחוזי נפסקו הוצאות לזכות עורך-דין איזמן (אם כי עזבון אריה ע"ה, כמי שהפסיד בהליך, הוא שחוייב לשאת בהן). אילו התקבל הערעור נגדו, פשיטא כי לא זו בלבד שלא היו נפסקות הוצאות לטובתו, אלא יש יסוד סביר להניח כי היתה מוטלת עליו חובה לשאת בהוצאות, כפי שחוייב עזבון אריה ע"ה עקב קבלת הערעור נגדו.

הוראת בית-המשפט קמא בסיפת פסק-דינו, כי עורך-דין איזמן יפעל להשלמת רישום הזכויות במשק על-שמה של חדוה, היא הביטוי המעשי לקביעתו כי הערעור התקבל, ודבר זה מתוחם ליחסים שבין העזבון לבין בני הזוג מחלב. אמנם, בערעורם בבית-המשפט המחוזי העלו בני הזוג מחלב טענות שונות כלפי קביעות בית-המשפט לענייני משפחה בעניין עורך-הדין איזמן וחלקו בפרשה; ואולם, אף לא אחת מטענות אלה נדונה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וממילא לא הוכרעה. הערעור התקבל שלא על בסיסן של אותן טענות. משתיקת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע לעורך-הדין, ומפסיקת ההוצאות לטובתו, משתמע כי קביעותיו של בית-המשפט לענייני משפחה בנושא זה נותרו במהות על כנן. מטעם זה, איננו צריכים להידרש עתה לטענותיהם של בני הזוג מחלב כלפי עורך-דין איזמן, ואין מקום לסברה כי אלה התקבלו בערעור בבית-המשפט קמא, ואדרבה.
בנסיבות אלה דומה כי בלי משים נפלה שגגה מלפני בית-המשפט המחוזי כאשר לא קבע מפורשות כי קבלת הערעור עניינה - כאמור - היחסים בין בני הזוג מחלב לעזבון (ולבן אלירן), אך לא היחסים בינם לעו"ד איזמן. אכן, אין המדובר במקרה "קלאסי" של רשות ערעור בגלגול שלישי, אך מדובר בעניין שעל פניו לכאורה טעון תיקון. בית-המשפט המחוזי לא נדרש לבקשה לתיקון טעות סופר שהגיש עו"ד איזמן בסברו - במידה של צדק, אף כי בנסיבות גבוליות - כי אין הדבר נופל בגדר סעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 על-פי הפרשנות המקובלת. ואולם, כיוון שבסופו-של-יום קרוב הדבר במהות להיות שגגה על פניה, שאינה רחוקה לדעתי מהשמטה מקרית בגדרי סעיף 81 (ראו גם רע"א 1285/05 כהן נ' פרומודקס, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.06), נראה לי כי התוצאה הנכונה היא כאמור. נוכח כל זאת, מתקבל ערעורו של עו"ד איזמן ב- בע"מ 445/05.

כ"ט. על-פי כל אלה, איננו נעתרים לבקשה ב- בע"מ 1199/05, אך מתקבלת הבקשה לרשות ערעור ומתקבל הערעור ב- בע"מ 445/05 במובן זה שההוצאות שנפסקו לטובתו של עור-דין איזמן ולחובת בני הזוג מחלב בבית-המשפט לענייני משפחה יעמדו בעינן. נוכח הודעותיהם של עורך-הדין איזמן, האגודה ומינהל מקרקעי ישראל לאורך ההליכים, כי הם מותירים לשיקול-דעת בית-המשפט את ההכרעה באשר ליחסי בני הזוג מחלב עם אריה ז"ל, ועל-פי מה שנאמר מעלה, אכן ימשיך עורך-דין איזמן בהשלמת רישום הזכויות במשק על-שמה של חדוה; ועד האגודה יעביר את הזכויות במשק על-שמה של חדוה בכפוף לתקנון האגודה ומבלי לפגוע באמור בו; ככל שהמדובר במינהל - סיום הרישום כפוף לנהליו ונותר לו שיקול-הדעת על פיהם, ובעניין זה אינני מביע דעה."

8.7 גם במתנה שהושלמה, קיים תנאי מפסיק מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם
ב- תה"ס (נצ') 47590-04-13 {ש' נ' נ' א' נ' ב' מ', תק-מש 2014(2), 271 (2014)} קבע בית-המשפט:

"פסק-דין
"כבד את אביך ואת אמך" למען יאריכון ימיך על פני הנחלה.

על המדוכה
אב ובתו עורכים הסכם מתנה להעברת זכויותיו של האב במשק חקלאי לידי הבת ומציינים בהסכם כי הבת מחוייבת למלא אחר הוראות צוואת האב שנערכה בנפרד. הצוואה מטילה על הבת חובה לאפשר לבת הזוג של האב מגורים לצמיתות במשק ללא תשלום. ההסכם מדווח לרשויות המס ולרשות מקרקעי ישראל, הבת מתחילה לבנות בית על המקרקעין ואף נוטלת הלוואות משכנתא לשם כך וזמן קצר לאחר-מכן מתגלעת מחלוקת מרה בין האב לבתו. הסכסוך אף גולש לאלימות מילולית והאב עותר לביטול הסכם המתנה ולחיוב בתו בתשלום דמי שכירות או דמי שימוש ראויים. טוענת הבת מנגד, כי המתנה הסתיימה וכי המשק שלה ושוב אין האב יכול לחזור בו. מהו הפתרון הצודק והאם מתיישב הוא עם הדין הנוהג?

א. רקע עובדתי רלבנטי
1. התובע הוא בעלים של זכויות חכירה לדורות במשק חקלאי ..., עליו בנוי בית בן 2 קומות הידוע ברשות מקרקעי ישראל כגוש... (להלן : "המשק" או "המקרקעין" או "הנחלה").

2. התובע (להלן "האב") הינו אלמן ויש לו 3 בנות בגירות, אחת מהן היא הנתבעת (שתכונה להלן: "הבת"). לתובע בת זוג החיה עימו מזה מספר שנים והיא ידועה בציבור כאשתו. כן יצויין, כי לאב אחות חסויה.

3. לפני מספר שנים עברה הנתבעת להתגורר בדירה שנמצאת בקומה השניה בביתו של התובע וזאת סמוך לאחר שהתגרשה מבעלה.

4. בין הצדדים שהם אב ובתו וכאמור, נכרת הסכם שכירות ביום... 2009 וישנה מחלוקת האם מדובר בהסכם מחייב ואמיתי, או הסכם למראית עין והאם הוא פקע.

5. אין חולק שרצונו המובהק של התובע היה, כי המשק החקלאי ימשיך להיות גם לאחר פטירתו בבעלות צאצאיו הביולוגיים. רצונו זה של התובע הניע אותו ואת הנתבעת לפעול בשני מהלכים: מחד גיסא, ערך התובע צוואה ביום 09.09.11 (להלן: "הצוואה") בה קבע, כי את רכושו מכל מין וסוג זולת המשק יחלקו בארבעה רבעים שווים שלוש בנותיו ואחותו (החסויה). לבת זוגו, הגב' ח.ו. ציווה האב את כספי קרן הפנסיה שלו והעניק לה זכות מגורים בנחלה לכל ימי חייה. בכל הנוגע למשק, הוא קבע, כי הנתבעת היא זו שתירש את המשק ("ס. 12: הנני מצווה את הנכס בכ.ב. הידוע כגוש 17275 חלקה 13 לביתי א.נ. ב.מ. ת.ז. *** כיורשת הנחלה"), אך העניק כאמור, לבת זוגו זכות מגורים לכל ימי חייה או כל עוד היא תחפוץ בכך בכפוף לתשלום חשבונות שוטפים (סעיף 14 לצוואה).

מאידך גיסא, ערכו התובע והנתבעת הסכם מתנה שיפורט להלן ובמסגרתו העביר לכאורה התובע בחייו את הזכויות בנחלה לידי הבת. בהסכם המתנה נרשם, כי הבת מודעת לקיומה של הצוואה ולחיובים שהוטלו עליה במסגרתה.

6. עוד קודם פירוט ודיון בהסכם המתנה, נציין, כי הנתבעת נכחה בהרצאה בתחום הורשת נחלות חקלאיות ובעקבות הקשיים ששמעה בהרצאה זו על העברת נחלות בירושה והחשש מפני השתלטות בת הזוג על המשק, הביאה הדברים בפני אביה והשניים ביקשו לטכס עצה באמצעות עורך-הדין, ש.ח., אשר מתגורר בשכנות לתובע במושב כ.ב. ומשרדו של אביו מטפל בתובע בעניינים אחרים.

7. עוה"ד ש.ח. ניסח עבור התובע ובתו הסכם מתנה שנחתם ביום... 2012 (להלן: "הסכם המתנה"). אביא להלן מעיקרי ההסכם:
7.1. בפרק המבוא של הסכם זה נרשם:
"והואיל: ונותן המתנה הינו בעל צוואה מתחייבת מקבלת המתנה לנהוג על פיה ולקיים את האמור בה בדווקנות."
(ההדגשה שלי א.ז.)
7.2 עוד נרשם בהסכם המתנה במספר מקומות, כי התובע מעניק מלוא הזכויות במשק לבתו והבת מקבלת מלוא הזכויות. עם-זאת, שימרו שני הצדדים את זכותו המלאה של התובע להמשיך ולהתגורר בקומה הראשונה של בית המגורים במשק ללא תשלום תמורה ולכל ימי חייו (סעיפים 4.3, 5.5. להסכם המתנה).
7.3. הנתבעת התחייבה בהסכם שלא למכור את המשק כל עוד התובע חי (סעיף 5.7. להסכם).
7.4. בסעיף 5.9 להסכם המתנה התחייבה הבת לדאוג לכל מחסורו של התובע לרבות חשבונות הבית, רכישת מצרכי מזון, תרופות ומצרכים רפואיים, ולדאוג לכל מחסורו על-פי בקשתו או צרכיו ככל שלא יוכל לבקשם.
7.5. בסעיף 6 להסכם המתנה נרשם, כי תוקפו של ההסכם הוא מיום חתימת ההסכם ואילך.
7.6. הצדדים קבעו, כי תניות ההסכם הינן שלובות אלו באלו (סעיף 9.3) וכי ההסכם מבטל כל התחייבות או מצג קודם בין הצדדים.

8. קיומו של הסכם המתנה הוסתר על-ידי הצדדים מעיניה ומידיעתה של הידועה בציבור עד סמוך לפרוץ ההליכים הנוכחיים. בנוסף, במהלך השנה שקדמה להגשת התביעה היו מספר חילוקי-דעות וחיכוכים בין הנתבעת לבין בת זוגו של התובע וילדיה מקשר נישואין קודם.

9. לפני כשנה, בערב יום הזכרון של השנה החולפת (... 2013) אירע משבר חמור ביחסי הצדדים על רקע סירובו של התובע לארח את אחותו החוסה במהלך יום העצמאות (כאשר הבת מתרעמת על-כך). ככל הנראה, בעקבות אותו משבר גמר התובע אומר להגיש התביעה הנוכחית ולהביא לביטול הסכם המתנה. גרסאות הצדדים ביחס להתנהגותם הינן חלוקות והדברים יבוארו בהמשך, אך שניהם אינם חולקים, כי היה מדובר באירוע שבו הוחלפו דברים קשים ביניהם.

10. בנוסף להסכם המתנה ובהסתמך עליו לוו התובע ובתו הלוואת משכנתא מבנק הפועלים בסך 500,000 ₪ כאשר התובעת החלה לבנות על המקרקעין בית פרטי שאמור היה לשמש אותה ואת ילדיה הקטינים. הלוואה זו היתה מושאן של בקשות רבות שהוגשו לבית-המשפט הן בעניין צו עשה, צו מניעה, בזיון בית-משפט וכיו"ב. כספי ההלוואה הועברו במלואם לבת, אך עד לשעה זו לא נגרע האב מהלוואות אלו ולא הוחלף בלווה אחר מטעם הבת בבנק הממשכן.

11. זה המקום להוסיף, כי עד לא מכבר, בנוסף לתובעת התגורר עמה בקומה העליונה שבמשק בן זוגה, מר י.ב. וחלק מטענות התובע הופנו כלפיו. זאת ועוד, בכל הנוגע להלוואת המשכנתא היה אמור בן זוגה של הנתבעת להחליף את התובע ולהיכנס בנעליו כלווה. אלא שלפי הידוע בדיון ההוכחות האחרון שנערך, הנתבעת אינה חיה עוד עם בן זוג זה והוא לא ייכנס כלווה נוסף במקום האב.

12. הסכם המתנה דווח לרשויות המס, הועבר לרשות מקרקעי ישראל בצירוף תצהיר נותן מתנה ותצהיר מקבלת המתנה והצדדים אף חתמו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר לטובת עוה"ד ש.ח. שערך את ההסכם לשם השלמת רישום הזכויות. עם-זאת, ביום 21.04.13 פנה התובע בכתב לרשות מקרקעי ישראל, לוועד האגודה השיתופית ולעוה"ד שערך את ההסכם ואמון על רישום הזכויות, כי לאחר מחשבות ושיקולים שונים הוא מבקש ליידע, כי הוא מעוניין שהמשק יישאר על-שמו כפי שרשום כיום.

13. התובע הגיש לפיכך התביעות שבכותרת לביטול הסכם המתנה וחיוב הבת בדמי שימוש/שכירות ראויים ואילו הבת התגוננה בפני התביעות, אך לא הגישה תביעה כלשהי מטעמה לאכיפתו של ההסכם.

ב. טענות התובע
14. התובע טוען, כי הסכם המתנה הינו תולדה של לחצים בלתי-פוסקים מצידה של בתו אשר לא בחלה במניפולציות רגשיות והתחייבה בפניו, כי תדאג לסיפוק כל צרכיו של אביה עד ליום מותו (סעיפים 8-6 לכתב התביעה).
15. התובע מוסיף עוד, כי בסמוך לאחר החתימה על ההסכם, החלה בתו להפנות לו עורף, לנהוג כלפיו בחוצפה, לנבל את פיה (כלפיו וכלפי בת זוגו), להשליך לעברו חפצים ולהתנהג בצורה מחפירה ומבישה ללא שהיא מסייעת בידו או נעתרת לבקשותיו ולמעשה בכך הפרה התחייבותה נשוא הסכם המתנה (סעיף 11 לכתב התביעה).

16. התובע מתאר את האירוע שאירע בחג העצמאות החולף על רקע סירובו לארח את אחותו החוסה כאירוע השבר ביחסים שגרם לו להגיש התביעה. באותו אירוע, כך נטען, נהגה כלפיו התובעת באלימות מילולית של ממש, גידפה אותו וצעקה עליו והכל בנוכחות אורחים ובני משפחה רבים.

17. התובע טען, כי הליך רישום המתנה ברשות מקרקעי ישראל טרם הסתיים נכון לאותה שעה ועל-כן הוא יכול היה לחזור בו מהסכם המתנה, שעה שמדובר במתנה במקרקעין. עוד טען התובע, כי התקשר בהסכם המתנה מתוך עושק וניצול מצוקתו הרגשית (סעיף 18 לכתב התביעה).

18. התובע ביקש לבסס התביעה גם על עילת תום-הלב בעריכת מו"מ ובביצועו (מכוח סעיפים 12, 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973) ועל דיני המתנה. כאן טען, כי הוכיח קיומה של התנהגות מחפירה מצד בתו המצדיקה ביטול התחייבותו החוזית כלפיה.

19. במסגרת סיכומיו הוסיף התובע, כי אומד-דעת והבנת הצדדים את הסכם המתנה היו כאלה שהמשק יעבור להיות רשום על-שם הבת רק לאחר לכתו של התובע מהעולם ולא בחייו. דברים אלה נסמכים על שני אלה:
ראשית, הכפפת הסכם המתנה לצוואתו של התובע בה ניתנה זכות מגורים לבת זוגו לכל ימי חייה.
שנית, עדותו של עורך-הדין ש.ח. שערך את ההסכם עבור הצדדים העלתה, כי מדובר בהסכם ליום פקודתו של התובע אשר נעשה באופן שנעשה משום שבמושב כ.ב. אין מוסד של "בן ממשיך" המאפשר הנחלת המשק באמצעות מינוי צאצא שיקבל הזכויות במשק.

20. אם כך הם פני הדברים, סבורים ב"כ התובע, כי מדובר בהסכם מתנה שלאחר המוות ולפי הוראות סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 הוא בטל.

21. במסגרת התביעה הכספית כנגד בתו טען התובע, כי כאשר הגיעה לגור במשק, הוא ערך עימה חוזה שכירות (מיום 19.05.09) לפיו, לא היתה אמורה בשלב ראשון לשלם דמי שכירות אלא את הוצאות יחידת הדיור שהועמדה לרשותה. התובע טוען, כי בתו לא עמדה בהתחייבויותיה החוזיות בהסכם זה ולא שילמה הוצאות הנובעות משימושה בדירה ולא כל שכן, לא נשאה בדמי שכירות וכל עול התשלומים הללו נפל לפתחו.

ג. טענות הנתבעת
22. הנתבעת מכחישה מכל וכל את טענותיו העובדתיות והמשפטיות של אביה.

23. לטענתה של הבת, אביה חשש יותר מכל, כי בת זוגו הנוכחית וילדיה ישתלטו על המשק וזו הסיבה היחידה בגינה יזם האב את ההסכם (הוא ולא היא כאמור בסעיף 9 לכתב ההגנה).

24. מוסיפה הבת, כי לא התנהגה התנהגות לא ניאותה כלשהי כלפי אביה וכי הסכסוך נובע מהעובדה שנודע לידועה בציבור של אביה על קיומו של הסכם המתנה ועל העברת המשק אל הבת עוד בחיי האב (סעיף 12 לכתב ההגנה).

25. מבחינה משפטית טענה הבת, כי בעצם חתימת הסכם המתנה וייפוי הכח הבלתי-חוזרים הושלמה המתנה ואין התובע יכול לחזור בו מההסכם. לדבריה, זכויות התובע במקרקעין הינן זכויות אובליגטוריות ועל-כן ההקניה הסתיימה בחתימת הסכם המתנה ולכל היותר בחתימת ייפוי-כוח בלתי-חוזר שנמסר לעוה"ד שערך את ההסכם (עמ' 4 לסיכומיה).

26. לחילופין, מוסיפה הבת, כי אף אם תתקבל טענת אביה שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא במתנה שהוקנתה, הרי עדיין אין התובע יכול לחזור בו הואיל והוא ויתר על זכותו לעשות כן בסעיף 4.3. להסכם המתנה ו/או בכך שחתם על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר לטובת עורך-הדין שאמון על ביצוע רישום העסקה בפועל. לדבריה מדובר בסיטואציה הקבועה בסעיף 5(ב) לחוק המתנה (עמ' 5 לסיכומי הבת).

27. באשר לאפשרות ביטול המתנה בשל התנהגות מחפירה הקבועה בסעיף 5(ג) לחוק המתנה מכחישה הבת בכל תוקף התנהגות שכזו וטוענת, כי אביה לא עמד בנטל להוכיח התנהגות מחפירה של בתו והוא למעשה כלל לא עמד מאחורי הגשת התביעה אלא בת זוגו. כן טוענת הבת, כי עדיו של התובע לא הצליחו אף הם להצביע על סיטואציה קונקרטית או על מיקום פרטני שבו התקיימה התנהגות מחפירה מצדה. לדבריה, גם ציר הזמן אינו תואם עדויות התובע ומי מטעמו, שכן היו ארוחות ערב וחגיגות משפחתיות לאחר "ההתנהגות המחפירה" הנטענת של התובע. מכל מקום נטען שהתובע לא הוכיח שינוי לרעה במצבו (עמ' 5 לסיכומי הבת). מנגד, הבת הסתמכה על המתנה נטלה הלוואת משכנתא והשקיעה כספים רבים המצדיקים הותרת המתנה על כנה ואי-ביטולה.

28. הבת רואה בטענת התובע, כי ההסכם בטל בהיותו התחייבות למתנה לאחר המוות כמשמעות דיבור זה בסעיף 8 לחוק הירושה, בבחינת שינוי חזית אסור. מטעמי זהירות טענה הבת בהקשרה של טענה זו, כי ממילא צוואה תמיד ניתנת לשינוי וכל שאמרו הצדדים בהסכם המתנה, היה כי נכון למועד חתימת ההסכם קיימת צוואה של התובע. הצדדים לא הפנו לצוואה פרטנית כלשהי ובוודאי לא לצוואה מיום 09.09.11 והיה ברור להם שהצוואה יכולה להשתנות לפי רצון התובע אך אינה יכולה לחול על המשק שכן זה כבר ניתן במתנה. מוסיפה הבת, כי אילו חפץ התובע לעגן זכותה של בת זוגו למגורים במשק לכל ימי חייה היה עליו לעגן זאת בהסכם המתנה, אלא שהוא בחר במודע לא לעשות כן.

29. לעניין התביעה הכספית לדמי שכירות והוצאות הבית, טוענת הנתבעת, כי מעולם לא העלה בפניה התובע דרישה לתשלום הוצאות הבית ובוודאי שלא דרש דמי שכירות וכי הסיכום האמיתי בין הצדדים היה, כי הנתבעת תשלם לו 2,000 ₪ בחודש הן בגין הוצאות הצריכה של החשמל והמים והן על חשבון שכר הדירה, הגם שבהסכם השכירות היא פטורה מתשלום שכר דירה (סעיף 16 לכתב ההגנה ב- תמ"ש 17416-09-13).

30. הבת טוענת לחילופין טענת קיזוז לעניין הוצאות הבית שעה, שהתובע קיבל דמי שכירות מסככות ומטעים שהושכרו לצדדי ג', הגם שמדובר בכספים שהיו אמורים לעבור לבעלותה מיום הסכם המתנה. זאת ועוד, היא טוענת, כי דרישת דמי השכירות חייבת היתה להיות מוגבלת בתקופת השכירות נשוא ההסכם ובוודאי עד לא יאוחר מאשר הסכם המתנה.


ד. טענת בטלות הסכם המתנה לאור סעיף 8 לחוק הירושה - שינוי חזית ופרשנות מצמצמת של הסעיף מביאות לדחיית הטענה
31. סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע שני מקרים חליפיים שבהתקיים אחד מהם הסכם או עסקה חסרי תוקף חוקי: המקרה הראשון הוא כאשר נעשה הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה עוד בחייו (סעיף 8(א) לחוק הירושה). המקרה השני הוא מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מות הנותן.

32. לאור ציון עובדת קיומה של הצוואה בפרק המבוא של הסכם המתנה ניתן היה לטעון לכאורה שמתקיימים שני המקרים האמורים בסעיף 8 לחוק הירושה, אלא שהתובע לא טען זאת כלל בכתב התביעה ואף לא בעדותו במסגרת חקירתו הנגדית בבקשת צו המניעה (דיון מיום 09.05.13). הדברים גם לא עלו בתצהיר עדותו הראשית של התובע (השווה לסעיף 40-38 לתצהיר התובע). אליבא דכתבי הטענות של התובע (למעט סיכומיו, העילות לביטול הסכם המתנה היו אלו: הפרת הסכם המתנה, עושק, חוסר תום-לב והתנהגות מחפירה של הבת).

33. הפעם הראשונה שעלתה האפשרות שהסכם המתנה נועד לרישום ויישום סופי רק לאחר שיילקח התובע לבית עולמו, היתה בעדותו של עורך-הדין ש.ח. שערך את ההסכם (ראו עמ' 3 שורה 11 לפרוטוקול מיום 18.11.13). ב"כ התובע ניצל שעת כושר זו וביקש איפוא לבטל הסכם המתנה מעילה חדשה שלא נזכרה בכתב התביעה והיא עמידת ההסכם בניגוד לסעיף 8 לחוק הירושה (סעיפים 4, 49-36 לסיכומיו).

34. טוענת הבת כעת בסיכומיה, כי מדובר בשינוי חזית אסור (עמ' 6 לסיכומיה) וטענה זו בדין יסודה.
35. הכלל של שינוי חזית קובע, כי משעה שבעלי הדין קבעו את הפלוגתאות, גודרת קביעתם את את הסוגיות שבהן ידון בית-המשפט ואין להרחיב הדיון לשאלות משפט ועובדה החורגות מרשימת הפלוגתאות (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11, 2013), 143). החריג הוא אם בעל דין הסכים מפורש או מכללא לנהל המשפט במה שהוחרג מרשימת הפלוגתאות.

36. במקרה שלפניי ובהסכמת הצדדים נוסחו הפלוגתאות בהחלטתי מיום 09.05.13 אשר אישרה הסכמות הצדדים הן לעניין צו מניעה והן לעניין בירור התביעה וכך נרשם במקור:

"ב"כ הצדדים: לאחר שבאנו בדברים בינינו ועם שולחינו, הגענו להסכמות ולהסדר דיוני כדלהלן:
1. צו המניעה שניתן במעמד צד אחד יבוטל חלקית במובן זה שעד למתן פס"ד בתביעה העיקרית לא תושלם העברת הזכויות במינהל מקרקעי ישראל על-שם המשיבה.
2. המשיבים 1 ו- 4 יהיו רשאים להמשיך בהליכי הבניה במשק 64 במושב כ.ב..
3. המשיבים 1 ו- 4 מתחייבים להביא לגריעתו של המבקש מהלוואת משכנתא שלקחו בבנק הפועלים, וזאת תוך 60 יום מהיום, וזאת בכפוף להסכמת הבנק. במידה ולא ייגרע המבקש מהלוואת המשכנתא תוך 60 יום, יהיה רשאי להגיש ב"כ המבקש בקשה מתאימה להבטחת הפיקוח על כספי המשכנתא לבניית בית המשיבים 1 ו- 4.
4. עו"ד ש.ח. מוסמך בזאת לחתום על ייפוי כוח בלתי-חוזר על שטרות משכנתא שהמבקש אמור היה לחתום עליהם.
5. מהיום ואילך חשבון החשמל המשותף ישולם בחלקים שווים על- ידי המבקש והמשיבים 1 ו- 4. המבקש יציג חשבון החשמל אחת לחודשיים למשיבים 1 ו- 4 והם מחוייבים לשלם לו מחצית החשבון.
6. עד להחלטה אחרת, מובהר ומוסכם כי המבקש יחנה את רכבו בחניה הצמודה למחסן, שהיא מקורה, והמשיבים יימנעו מלחנות באותה חניה או לחסום אותה.
כן מוסכם כי המשיבים יחנו את רכבם ואת האופנוע מתחת לעץ התות.
7. ילדי בת זוגתו של המבקש יהיו רשאים להגיע לבקר את אמם ביקור שלא יעלה על שלוש שעות בכל פעם, כאשר מובהר כי במידה והתנהלות מי מאורחי בת זוגתו של המבקש תעלה כדי הטרדה של המשיבים 1 ו- 4, הם יהיו רשאים להגיש בקשה למתן צו להטרדה מאיימת, על כל המשתמע מכך. הוא הדין לעניין התנהלותם של המשיבים 1 ו- 4 בביתם ובשטח הנחלה בכלל.
8. אין צורך בקיום ישיבת קדם משפט והתובענה העיקרית תיקבע על-ידי הוכחות שתיערכנה ביום 18.11.13 בשעה 10:00. בהקשר זה מוסכם כי הפלוגתא שצריכה בירור הינה עתירת המבקש לביטול הסכם המתנה מחמת טענתו להתנהגות מחפירה של המשיבה, ובהקשר זה בלבד יתקיים הליך ההוכחות.
9. העירבון הכספי שהופקד במסגרת ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד יישאר על כנו, בין השאר ישמש כערובה להבטחת הוצאות המשיבים 1 ו- 4.
10. כתב הגנה יוגש תוך 30 יום מהיום.
11. יינתן צו גילוי מסמכים הדדי שיבוצע תוך 14 יום מהיום.


החלטה
1. ניתן בזה תוקף של החלטה להסכמות הצדדים ובאי כוחם.
2. ככל שב"כ הצדדים מעוניינים להציג פסיקתא לצדדי ג' הנוגעת להסכמות, הם יגישו פסיקתא בנוסח המקובל על שניהם והיא תיחתם על-ידי בהתאם.
3. אני קובע את התובענה העיקרית לדיון הוכחות ליום 18.11.13 בשעה 10:00, וזאת לאחר תיאום יומנים עם ב"כ הצדדים.
4. החלטה בדבר אופן הגשת תצהירי עדות ראשית ו/או זימון עדים תינתן במסמך נפרד מאוחר יותר היום."
(עמ' 10-9 לפרוטוקול מיום 09.05.13)

37. אין חולק, כי התובע לא עתר מעולם לתיקון כתבי טענותיו (אף לא לאחר מסירת עדותו שלו בבקשת צו המניעה וקביעת הפלוגתא בהסכמה כאמור לעיל ובוודאי שלא לאחר מסירת עדותו של עורך-הדין ש.ח.).

38. ב"כ הנתבעת עמד על המשמר ודאג לטעון בדיון ההוכחות, כי הוא מתנגד לשינוי חזית והוא חזר על-כך בסיכומיו. לא מצאתי בסיכומי התובע או בסיכומי תשובתו התמודדות של ממש עם ההתנגדות לשינוי החזית האסור. די היה בכל אלה, כדי לדחות הניסיון של התובע בסיכומיו לטעון לבטלות הסכם המתנה בשל עמידתו בסתירה להוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

39. עם-זאת, אף לעיצומה של טענת התובע, איני סבור שיש להורות על בטלות ההסכם בהיותו סותר את סעיף 8 לחוק הירושה וזאת ממספר טעמים משלימים ומצטברים כאחד:
39.1. הטעם הראשון ואולי החשוב מכל נוגע לתוצאות הקשות היכולות להתקבל מהחלת סעיף 8 לחוק הירושה על הסכמי מתנה מסוג זה (תוצאת בטלות). ההלכה הפסוקה עמדה על-כך שהוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה לעיל מגבילה את חופש החוזים ומשכך קבעה, כי יש לפרשה על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה. קרי, מקום שהדבר אפשרי, על בתי-המשפט לפרש ההסכם באופן שיקויים ולא באופן שיביא לביטולו (ראו: בע"מ 8974/12 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים (26.01.14) ; ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757 (1975), ד"נ 39/80 ברדיגו ואח' נ' צבי פדרלין, פ"ד לה(4), 197 (1981); תמ"ש (ת"א) 37302-02-10 א' נ' ג', פורסם במאגרים (03.05.12)).
39.2. הטעם השני (אשר נובע מהפרשנות המצמצמת לעיל), נוגע לאופן ההתייחסות השיפוטי הראוי להסכמי מתנה מהסוג שלפני. מכוח פרשנות מצמצמת זו, נקבע, כי מקום שניתן לעשות כן, יש להבחין בין הסכם הנוגע לעסקאות עתידיות בעזבון לבין הסכם הנוגע לעסקאות בירושה. בעוד הסכם הנוגע לעסקה בירושה בטל, הסכם הנוגע לעסקה עתידית בעזבון תקף (עניין יקותיאל נ' ברגמן לעיל, 762).
39.3. בנסיבות המקרה שלפניי, ברור שהוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה הדנה בבטלות עסקה עתידית בירושה, אינה חלה. הצוואה לא הובאה כתנאי מפורש בהסכם המתנה והתנאי שהטיל התובע בגדרי צוואתו לא נזכר בהסכם. הצוואה מוזכרת כהצהרה בלבד בפרק המבוא להסכם המתנה, כאשר נרשם שהבת מתחייבת לפעול על פיה ולקיים בדווקנות האמור בה. כעת מכוח אותה הפנייה לצוואת התובע, נשים פעמינו אליה ושם ניווכח, כי באשר למשק, כל שקובעת הצוואה מעבר להעברת הזכויות לידי הבת, הוא חיוב של הבת לאפשר מגורים של בת הזוג לכל ימי חייה. מדובר לכל היותר בחיוב של הבת כיורשת וכבעלת המשק והנוגע לעזבון התובע (אם בכלל ניתן לראות במשק "כעזבון", לאור הסכם המתנה הקובע העברה בחיים). מכל מקום, אין מדובר כלל בהסכם השולל זכות ירושה של הבת. הפסיקה קובעת כאמור, כי מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה - והם אינם אלא הסכמים המתיימריםלהעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי-דין ולא על-פי-צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון (ע"א 689/82 יהודית וייס נ' בוזינה חיה מילר, פ"ד לט(3), 309 (1985)). לאור כל אלה, ברי, כי אין תחולה לסעיף 8(א) לחוק הירושה בענייננו.
39.4. לעניין תחולת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, הדברים מוקשים ומורכבים יותר, אך עדיין סבור אני, כי אין מקום לראות בהסכם המתנה ככזה הנוגד את סעיף 8(ב) לחוק הירושה. סעיף זה קובע כידוע, כי "מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".
39.5. ניתן לערוך בענייננו מספר הבחנות והנחות פרשניות על-מנת למלט את הסכם המתנה מתחולת סעיף 8(ב) לחוק הירושה; ראשית, ניתן להבחין בין הקניית המתנה מבחינת הצדדים, לבין סיום רישומה (מבחינת רמ"י). שנית, יש להבחין בין הסכם המתנה ומה שנאמר בו לבין תיאור עורך-הדין את ההסכם ואת מה שלא נאמר בו. מכל מקום נקודת הפתיחה היא לא עדויות הצדדים, אלא לשון החוזה. נקודת הסיום אינה יכולה להתרחק מלשון החוזה עד כדי סתירתה המוחלטת. נבהיר זאת כעת בעקבות כללי פרשנות בדיני חוזים.
הסכם המתנה הוא חוזה שחלים עליו כללי הפרשנות שבחוק החוזים (חלק כללי)
39.6. לפי גישת הבת, פרשנות הסכם המתנה היא פשוטה ונובעת מלשונו הברורה של הסכם המתנה. לפי גישת האב, פרשנות ההסכם מורכבת והיא מצריכה יישוב בין לשון החוזה לבין אומד-דעת הצדדים המסתבר מנסיבות כריתת ההסכם ונסיבות חיצוניות אחרות, עד כדי כך שיש לקבוע כי מדובר בהסכם שמטרתו להקנות המתנה לאחר הפטירה של האב בלבד ולא בחייו.
39.7. בשנת 2011 נתקבל בכנסת תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. מאז קובעת הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים כך:
"חוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד-דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
39.8. אמנם גם לאחר התיקון, נותרה בעינה המחלוקת בין שופטי בית-המשפט העליון בשאלת השלכתו של התיקון על דיני פרשנות חוזים, ברם עם-זאת, ולאור הסיפה של התיקון דומה כי הכל סבורים כיום, כי מקום שלשון החוזה ברורה וניתן להסיק ממנה במפורש מהו אומד-דעת הצדדים, הרי שיש להעניק לה משקל מכריע (ע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פורסם במאגרים (06.07.11), פסקה 3); ע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום, פורסם במאגרים (06.06.13)).
39.9. פניה ללשון הסכם המתנה שבפנינו מלמדת באופן חד-משמעי, כי הקניית המתנה נעשתה לאלתר ולא דובר בחוזה על התחייבות ליתן מתנה לאחר פטירתו העתידית של האב. כך בסעיף 6 להסכם המתנה נרשם, כי תוקפה של עסקת מתנה זו ללא תמורה תהיה מעת חתימת הצדדים על הסכם זה. להסכם המתנה צורפו תצהירי נותן ומקבל שנחתמו במקביל וגם בהם נרשם בסעיף 7 כי תוקף העסקה ממועד החתימה על ההסכם המצ"ב והתצהיר. שימוש הצדדים בלשון הווה, במילים "מתנה מוגמרת", ציון מפורש כי התוקף הוא מיידי, היעדר אזכור סיום מתנה או התנייתה במות האב וכיו"ב פרמטרים לשוניים מובהקים מלמדים כי אומד-דעת הצדדים הנלמד מלשון ההסכם היה כי אין מדובר במתנה שהיתה כוונה לתיתה לאחר מות התובע.
39.10. נכון שאליבא דתובע ועורך-הדין ש.ח. עולה, כי מבחינה רישומית רצו הצדדים שהמתנה תושלם ברישום במועד מאוחר יותר שאינו מועד חתימת הסכם המתנה (ואולי אף רק לאחר פטירתו העתידית של התובע), אך הדבר סותר את לשונו המפורשת של הסכם המתנה. זאת ועוד, גם אם נכונים דברים אלו, האפשרות זו של מתן מתנה בחיים אך סיום רישומה רק לאחר המוות הוכרה בפסיקה כאפשרות קיימת שאין בה (לבדה) כדי להביא לבטלות חוזה בשל היותו מנוגד לסעיף 8(ב) לחוק הירושה.
39.11. בעניין זה של העברת זכויות במשקים חקלאיים והבעייתיות הכרוכה בכך, כתב המלומד חיים נועם בספרו דיני אגודות שיתופיות כי כוונת המחוקק היתה, כי לצורך העברת זכות שכזו יש לערוך צוואה. יחד-עם-זאת, יש להבחין בין הסכם ירושה שהוא אכן בטל לבין התחייבות חוזית שהיא מחייבת את הצדדים לה, גם במידה ולא הושלמה בחייו של מעניק הזכויות (עמ' 193-192). בגישה זו נקט חברי, כב' השופט סארי ג'יוסי, במקרה דומה ביחס לאותו יישוב בו עסקינן (תמ"ש (נצ') 3760-05 י.צ. נ' ח.צ., פורסם במאגרים (08.06.10)).
39.12. הנה-כי-כן, מצאנו כי הן מחמת כללי הפרשנות המצמצמת של סעיף 8 לחוק הירושה והן מפאת הוראת סעיף 25 לחוק החוזים, ראוי ליתן בענייננו העדפה ללשון ההסכם על פני אומד-דעת הצדדים הנלמד מנסיבות חיצוניות ולפרש את הסכם המתנה כהסכם הכולל התחייבות חוזית של התובע להעביר הזכויות במשק במתנה לידי בתו, אפילו אם הלכה למעשה היה סיכום בין הצדדים, כי השלמת הרישום תיעשה במועד מאוחר יותר, ואף ייתכן שלאחר הפטירה (לעניין האפשרויות השונות לרבות השלמת הרישום עוד בחיי התובע במועד מאוחר יותר ראו עדותו, כי הדבר היה אפשרי מבחינתו בעמ' 51 שורה 17). אפשרות פרשנית זו, כך ראינו, גם אם היא עדיפה בשל התאמתה לנסיבות ולעדויות של הצדדים, אינה עומדת בסתירה ללשון החוזה וניתן "לחיות עימה בשלום".
39.13. הבחנה פרשנית אחרת היא בין פרשנות החוזה לפי לשונו לבין שאלת עבירות הזכויות נשוא ההסכם מבחינת צדדי ג' (על הבחנה זו בין מערכת היחסים של הצדדים להסכם לבין סוגיית העבירות ראו גם בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני ואח', פורסם במאגרים (23.11.06)).
39.14. אפשרות פרשנית נוספת שאף אותה אין לשלול, היא ראיית הסכם המתנה כהסכם משלים צוואה. בהנחה שאומד-דעת הצדדים צריך להילמד בנסיבות העניין מעדויות התובע ועורך-הדין ולגבור על לשון החוזה הרי גם אז נמצא כי ניתן לקיים ההסכם ולא לבטלו; סעיף 8(ב) לחוק הירושה אוסר על הקניית מתנה לאחר מות הנותן אלא באמצעות צוואה. והנה, ההסכם חוסה ומכפיף את הבת לחיובים שהשית עליה התובע בצוואתו. במקום לפסול את הסכם המתנה, אפשר לומר שהוא מהווה חלק מצוואת המנוח ונועד להבטיח החיובים שהוטלו בה על הבת (הרי הצוואה מוזכרת במבוא להסכם. ההסכם אינו מנותק מהצוואה. ההסכם מזכיר אותה. הן בצוואה והן בהסכם (כפי שעורך-הדין שערך אותו מפרשו) חתרו הצדדים לרשום המשק על-שם הבת לאחר הפטירה. על-כן, גם לפי חלופה פרשנית זו, אין לפסול הסכם המתנה.

40. לאור כל האמור לעיל, אין מקום לפסול או לבטל הסכם המתנה בהיותו נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה בין מטעמים של שינוי חזית אסורה ובין אם מטעמים פרשניים לפיהם יש לראות בצוואה שאוזכרה בפרק המבוא של ההסכם לכל היותר חיוב עתידי בעזבון התובע ולא בירושתו (לעניין סעיף 8(א) לחוק הירושה) ואילו את הסכם המתנה יש לראות כהסכם מתנה בחיים כאשר השלמת הרישום תיעשה במועד מאוחר יותר וייתכן אף לאחר הפטירה, ללא סתירה להוראת סעיף 8(ב) לחוק המתנה או כהסכם מתנה משלים צוואה.

ה. האם מדובר במתנה שהסתיימה או בהתחייבות ליתן מתנה?
41. התשובה לשאלה זו תיגזר מתמהיל של דיון משפטי ועובדתי: במסגרת הדיון המשפטי, בוחן בית-המשפט את הוראות החוק (דיני המתנה, החוזים והמקרקעין) והפסיקה בשים-לב לטיב הזכויות בהן עסקינן ואפיון עבירותן (זכויות חכירה רשומות ברמ"י). במסגרת הדיון העובדתי, בוחן בית-המשפט את ההסכמות של הצדדים ואומד-דעתם כפי שהדבר עולה ממכלול העדויות והמסמכים שבפניו וזאת הן ביחס למסכת העובדתית נשוא הסכם המתנה והן ביחס לאופן הצבת והצגת הפלוגתאות ביניהם בבית-המשפט במסגרת הסכמה דיונית חלוטה. אפתח בבחינה המשפטית, אעבור להסכמה הדיונית ואשלב ניתוח עובדתי כדי לבחון מהי המסקנה המתבקשת מכל אלה.

חיקוקים והלכות בדיני המתנה והמקרקעין והסכמי חכירה כמגבילי עבירות
42. סעיף 6 לחוק המתנה דן בדרכים בהם עוברת הבעלות במתנה:

"הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון."

43. אמנם סעיף 6 לחוק המתנה קובע, כי הבעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו או במסירת מסמך מזכה לקבלו. עם-זאת קובעת הסיפה של סעיף 6 לעיל, כי הדבר כפוף להוראות מיוחדות הנוגעות לעניין הנדון (ראו גם: ע"א 304/85 מנהל מס שבח מקרקעין, תל-אביב נ' עידית זמר, פ"ד מא(4), 826 (1988)). "הוראות מיוחדות" כאמור בסיפה של סעיף 6 לחוק המתנה מצויות הן בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") והן בחוזה החכירה החל על המשבצת, כאשר זו לשון הוראת סעיפים 6 ו- 7 לחוק המקרקעין:

"6. עסקה במקרקעין היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על-פי צוואה.
7(א) עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום.
(ב) עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה."

44. סעיף 7(א) לחוק המקרקעין דן "בעסקה במקרקעין". עסקה כזו נגמרת ברישום, שאם לא כן רואים אותה "כהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין". השאלה המקדמית שיש איפוא חובה להשיב עליה בנסיבות ענייננו היא האם דבר המתנה היה בעלות או זכות אחרת במקרקעין (שאז חלה הוראת סעיף 7(א) לחוק המקרקעין).

45. המלומד ראבילו מתייחס לעניין זה בספרו, חוק המתנה, התשכ"ח-1986 פירוש לחוקי החוזים (מהדורה שניה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשנ"ז-1996 (להלן: "ראבילו"), כי גם עסקה בזכות חכירה יש לראותה "כעסקה במקרקעין וכל עוד היא לא נגמרה ברישום, רואים אותה כהתחייבות בלבד" (ראבילו 403 לספרו).

46. על הבחנה זו חזר בית-המשפט העליון מספר פעמים באומרו:

"אם זכותו של נותן המתנה היא זכות אובליגטורית בלבד, הרי בהעבירו זכות זו לאחר מעביר הוא כל מה שיש לו באותם מקרקעין ובכך משלים הוא את המתנה, ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו, הוא מקבל המתנה. לעומת-זאת, אם הוא רשום כבעל הזכות במקרקעין והוא מתחייב להעביר לאחר במתנה את הזכות הרשומה, הרי כל עוד לא בוצע הרישום על-שם הנעבר, לא הושלמה המתנה, והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה."
(ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מנחם רתם, פ"ד מט(5), 257, 260 (1996) וכן ראו: ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2), 106, 116 (2003); וכן עיינו ב- בע"מ 7880/10 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים (04.11.10))

47. המלומד ראבילו עמד על הקשר שבין סעיף 2 וסעיף 6 לחוק המתנה בעמ' 392 בספרו חוק המתנה לעיל:

"סעיף 2 קובע כי המתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל, תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. סעיף 6 בא לפרט מהן דרכי ההקניה."

מוסיף המלומד ראבילו בספרו לעיל, 239-238כך:

"במשפט והסכמה כשלעצמה לא מעבירה בעלות... פעולת ההקניה נפרדת מהחוזה המחייב לתת... עם-זאת יש להדגיש, כי גם מתנה לאלתר היא חוזה. ההסכם קיים בכל מקרה, ובמקרים שבהם יש מתנה ומסירה בעת ובעונה אחת, החוזה נוצר ומקויים בעת ובעונה אחת. אולם ברב המקרים המתנה לא קמה ומתקיימת בעת ובעונה אחת. גם לשון החוק מצביעה על-כך: "המתנה נגמרת ב..." ומזאת, שעד לרגע קיום המתנה רשאי הנותן לחזור בו ממנה - כפי שנקבע בסעיף 5(ב) לחוק. יש לו שהות לשקול את צעדיו. לאחר שהמתנה נגמרה בהקניה, אין הנותן יכול עוד לחזור בו מהמתנה, והמתנה תהיה בלתי-חוזרת כמו כל חוזה אחר."
48. כאשר מדובר במשקים חקלאיים, בדרך-כלל קובעת הפסיקה, כי יש לראות במינוי "בן ממשיך" או בהסכמי מתנה משום התחייבות לעסקה במקרקעין שאינה מושלמת עד אשר מוסדר הרישום בסוכנות וברשות מקרקעי ישראל. הטעם לכך הוא שהגם שמדובר בזכות אובליגטורית (בר-רשות, שימוש או חכירה), הרי שעבירותה מוגבלת מכוח חוזה החכירה/הרישיון החל על המשבצת (כך למשל נקבע בפסק-דינו של חברי כב' השופט ג'יוסי ביחס להעברת זכויות במושב בו עסקינן (ב- תמ"ש (נצ') 3760/05 לעיל) ובשורה ארוכה של פסקי-דין אחרים כגון ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, 314 (2002); בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני ואח', פורסם במאגרים (23.11.06); עמ"ש (מרכז) 2070-09-07 עליזה תייר נ' שמעון כחלון, פורסם במאגרים (29.01.08)).

49. הדברים נסמכים גם על חיקוקים המסדירים אופן ניהול מקרקעי ישראל: בשנת 1953 נחקק חוק קרן קיימת לישראל, התשי"ד-1953.בשנת 1960 נחקקו חוק יסוד מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, וחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. בין מינהל מקרקעי ישראל לבין הקרן הקיימת לישראל, נכרתה אמנה על פיה כל עסקה במקרקעי ישראל תעשה בידי המינהל בשם הבעלים הרשומים של הקרקע, כסוכן של הבעלים (פורסמה בילקוט פרסומים תשכ"ח 1597). תכליתם של דברי החקיקה ושל האמנה היתה לשים קץ לכפילות ששררה בניהול אדמות המדינה על-ידי המוסדות השונים אשר האדמות היו בבעלותם (המדינה והקרן הקיימת לישראל) ולאחד את ניהול הקרקעות של המדינה, של רשות הפיתוח ושל הקרן הקיימת לישראל בידי גוף אחד. במסגרת האמנה הסכימו הצדדים על הקמתו של מינהל מקרקעי ישראל, אשר ירכז את "... ניהול הקרקעות, שהם אדמת המדינה, או אדמת רשות הפיתוח, או אדמת הקרן הקיימת לישראל, בין אם נרכשו בעבר ובין אם יירכשו להבא, בידי המדינה". עוד הוסכם, כי "מקרקעי ישראל יתנהלו לפי החוק, לאמור על-פי העיקרון כי אדמה אינה נמכרת אלא נמסרת בחכירה בלבד...". הסכמות אלה בין המדינה לבין הקרן הקיימת לישראל מצאו ביטוי בחקיקה (ראו גם בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6), 25, 37 (2002); (ת"א (מח' ת"א) 2015/01 ברנשטיין צבי נ' אגודה שיתופית בית יצחק - שער חפר, פורסם במאגרים (05.10.06)). מטעמים אלה, קיימת מחלוקת בפסיקה באשר לשאלה האם בזכויות שאינן רשומות בלשכת רישום מקרקעין, אין לראות ברישום הפנקסים של רשות מקרקעי ישראל תחליף כמעט זהה (ראו הדיון ב- ע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה, פ"ד נ(1), 417 (1996); ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך, פ"ד נג(2), 218, 230-228 (1999).

50. מכל אלה עולה, כי עבירות זכויות במשקים חקלאיים, בין אם הזכויות קנייניות ובין אם אישיות הוגבלה והיא מותנית באישור רמ"י. גם מטעם זה, ניתן לראות במערכת היחסים בין הצדדים התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין ולא כמתנה שהושלמה.

51. יחד-עם-זאת, אבהיר, כי גם אם עמדת הבת מוצדקת והזכות שבידי אביה היתה זכות אובליגטורית גרידא, עדיין, אין לראות בהסכם המתנה כהקנייתה של המתנה והשלמתה. אמנם כן, בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות במקרקעין ובין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין (ראו בין השאר ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' רייך לעיל, 226). הבחנה זו ואפיונה של עיסקת המתנה במקרה שלפנינו לאחת משתי הקטגוריות יש לה השלכה ישירה על סיווגה של העיסקה כמתנה מוגמרת לאלתר או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד. מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות במקרקעין, לא יראו בו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת עד אשר תירשם הזכות על-שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, כאמור. לעומת-זאת מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר בלא שיידרש רישומה של הזכות על-שמו של המקבל. בעניין רותם (סעיף 46 לפסק-הדין לעיל) וכן בפסקי-הדין האחרים הנזכרים לעיל היתה נקודת המוצא, כי הזכות שבידי נותן המתנה משפיעה באופן מכריע על מהותו של "דבר-המתנה". אלא שבית-המשפט העליון שינה עמדתו וקבע כי נקודת מוצא זו אין לה עוד מקום לאחר פסק-הדין ב- ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2), 385 (2002) שכן באותו עניין נקבע, כי מושא העסקה במקרקעין ייקבע על-פי כוונת הצדדים, ואילו השאלה מה הן הזכויות שהיו בידי המוכר בעת עשיית העסקה, אינה מכריעה את הכף לעניין זה.

52. לפיכך, השאלה מה היו זכויותיו של התובע בעת חתימת הסכם המתנה, אף כי חשוב לאתרן ולהגדירן, אינה חזות הכול בבואנו לקבוע מהו "דבר-המתנה", משום שנותן המתנה, כמו כל אחד אחר העושה עסקה במקרקעין, יכול לתת יותר או פחות מן הזכויות שיש לו ב"דבר-המתנה" בעת הנתינה. כך למשל יכול האב להתחייב להקנות זכות במקרקעין, לכשזו תגיע לידיו, אף שהוא עצמו איננו בעל הזכות באותה העת. במילים אחרות, הזכות שיש בידי נותן המתנה במועד הנתינה אינה תוחמת, כשלעצמה, את מהותו של "דבר-המתנה" הניתן (ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2), 106, 117 (2003)).

53. מוסיף כב' הנשיא ברק בעניין טפחות לעיל וקובע כלל משמעותי ביותר הנוגע לפרשנות הסכם המתנה הרלבנטי לענייננו באומרו:

"אכן, חוזה מתנה הוא חוזה שההתחייבות בו היא של צד אחד בלבד, ומבחינה זו הוא חוזה חד-צדדי, והצהרת הרצון המרכזית בו היא של המתחייב... מטבע הדברים, יש איפוא ליתן משקל מכריע לכוונת המתחייב לצורך פירושו של חוזה המתנה... על-מנת להתחקות אחר כוונתו של חיים פרח - נותן המתנה במקרה שלפנינו - יש לבחון את תצהיר המתנה וכן את מכלול הנסיבות האופפות את חתימתו של התצהיר כפי שעלו בפני בית-משפט קמא, ובכללן... ככל שבפירושו של חוזה מתנה עסקינן, יש ליתןאת הדעת גם על שיקולים כלליים הנובעים מאופייה המיוחד של פעולה משפטית מסוג זה. העובדה כי נותן המתנה מקנה נכס ללא תמורה, יכולה לבסס הנחת מוצא שלפיה אין נותן המתנה מעוניין לכבול עצמו בעקבות פעולתו זו בהתחייבויות ארוכות טווח ולשאת בסיכונים עתידיים אפשריים, הכרוכים בזכות שהעביר, בבחינת מי ה'סובל מרוח הנדיבות שלו' (ראו ראבילו, חוק המתנה (17), 355). מנגד, יש שנותן המתנה מעוניין להשהות את מועד ההקניה של "דבר-המתנה" על-אף הסיכונים הכרוכים בכך על-מנת לשמר בידיו את האפשרות לחזור בו מהתחייבותו. היבטים אלה של הרצון להשתחרר מסיכונים עתידיים בדרך של הקניה מוגמרת, מחד גיסא, ושל שמירת האפשרות לחזרה מן ההתחייבות, מאידך גיסא, המאפיינים חוזה מתנה, אף אותם יש להביא בחשבון בבואנו להכריע בשאלה מה התכוון חיים פרח להעניק לבתו תמר." (ע"א 6439/99 טפחות נ' פרח לעיל, 118-117).

54. בשים-לב לכללי פרשנות חוזי מתנה כאמור לעיל ולהבחנה שנהוג לעשות בין מגבלות על עבירות זכויות במשקים חקלאיים לבין אומד-דעת הצדדים לחוזה בקשרי משפחה (בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני ואח', פורסם במאגרים (23.11.06); ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, 352 (2002), ראיתי לנכון להעניק משקל מכריע לאופן בו המתנה נתפסה על-ידי הצדדים ובפרטו על-ידי עורך-הדין שערך את ההסכם לבקשתם). אומר כבר כעת, כי אין ספק לפי העדויות שבפניי, כי הצדדים (ולכל הפחות התובע ועורך-הדין) ראו בהסכם המתנה התחייבות לעסקה מתנה ולא במתנה שהושלמה ברישום או במתנה שהסתיימה.

תפיסת הצדדים את עסקת המתנה וההסכמה הדיונית
55. ראש וראשון, יש לשוב להחלטת בית-המשפט הקובעת את הפלוגתא היחידה בין הצדדים והיא שאלת קיומה על התנהגות מחפירה מצד הבת כלפי אביה (ראו ההחלטה מיום 09.05.13). פלוגתא זו לא סוייגה על-ידי הבת ולא נאמר בפרוטוקול כי לא תהיה רלבנטיות להתנהגות מחפירה באם המתנה הסתיימה. אף אחד מהצדדים לא עתר לשינוי הפלוגתא לאחר שנקבעה וההוכחות התמקדו בשאלת קיומה של ההתנהגות המחפירה.

אלא מאי? סוגיית קיומה של התנהגות מחפירה יכולה להיבחן לכאורה לפי המשפט הנוהג, רק בשלב של התחייבות לעסקת מתנה ולא בשלב של מתנה שהסתיימה (ראה כותרת סעיף 5 לחוק המתנה). מדוע איפוא, יסכימו הצדדים כי הפלוגתא היחידה שתפריד בין היענות בחיוב לתביעה לביטול ההסכם לבין דחייתה תהיה בחינת טענת ההתנהגות המחפירה של הבת, מקום שהם חלוקים אם מדובר במתנה שהסתיימה או בהתחייבות למתנה?

56. נזכיר ונזכור, כי כאשר בית-המשפט נדרש לטענת שינוי חזית אסורה שהעלתה הבת כנגד הניסיון של האב לטעון שההסכם נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה, עמד בית-המשפט על קיום זכויותיה הדיוניות ולא אפשר סטיה מהפלוגתאות. מכוח אותו היגיון ורציונל של ההסכמה הדיונית בין הצדדים שקבעה את זירת היריבות ואת אשר צריך הוכחה, ניתן וצריך לקבוע ולהסיק (מכללא), כי שני הצדדים מודעים ומסכימים לכך, שבמידה ותיקבע התנהגות מחפירה מצד הבת, הרי המתנה תבוטל שאם לא כן, לשם מה שמע בית-המשפט עדויות בסוגיה זו?

57. בנוסף על-כך, ניתן להסיק עובדתית על-כך שמדובר במתנה שלא הסתיימה ברישום מעדותו של עורך-הדין שייצג את שני הצדדים בעריכת הסכם המתנה וביצועו, עורך-הדין ש.ח. טוען התובע בסיכומיו והעיד כך, עורך-הדין האמון על עריכת ההסכם ורישומו ברשות מקרקעי ישראל, כי אמנם המתנה בוצעה מבחינת הצדדים בעצם עריכת ההסכם וחתימת כל המסמכים הרלבנטיים לרבות ייפוי-כוח בלתי-חוזר. אלא שיחד עם כל זאת, הסיכום בין הצדדים לבין עורך-הדין היה שהשלמת רישום הזכויות ברשות מקרקעי ישראל תיעשה אך ורק לאחר פטירתו העתידית של התובע. עורך-הדין ש.ח. חזר על-כך מספר פעמים בהעידו בפניי:

"ש. כשעשו את ההסכם ביום 28/3 תאשר ש- ש.נ. ביקש ממך שההסכם יישאר דיסקרטי.
ת. הוא ביקש שההסכם ירשם לאחר מותו. הצדדים דרשו ביחד את זה. הכוונה שיסתיים ברישום לאחר מותו" (עמ' 3 שורות 11-10 לפרוטוקול מיום 18.11.13).
ובהמשך:
"ת. קודם כל אתחיל מזה שצוואה הוכנה ביום 09.09.11. ביום 28/3 היה החוזה. בסעיף 12 יש ציווי, לאחר-מכן א.נ. היתה בכנס והצדדים הגיעו אלי, ובצוואה אין מספיק כדי להבטיח שהנחלה תישאר במשפחת נ'. זה היה המקור להסכם. ש.נ. פחד שהנחלה תעזוב אותו בעודו חי.
ש. לאן תעזוב אותו?
ת. רצה להישאר בעל הזכויות בכל ימי חייו ועל זה הסכימו הצדדים במשרדי בעל-פה ולכן היה הסכם מתנה בין אב לבתו. זה היה הבסיס להסכם המתנה."
(עמ' 4 שורות 14-8 לפרוטוקול לעיל)
ושוב:
"ש. אמרת שהזכויות יירשמו לאחר שהתובע יילך לעולמו?
ת. זה מה שהם סיכמו. כן
ש. מדוע מעלת באמון לקוחותיך והגשת בקשה להעברת זכויות במינהל מקרקעי ישראל?
ת. קודם כל לא מעלתי באמון. סיום ברישום זה רק בהגשת כל המסמכים. הבקשה לרישום העברת זכות שכירות מסתיימת עם הצגת על המסמכים בהעברת הזכויות כאשר מוצגים שטרי משכנתא בעקבות משכנתא שנלקחה ויתר רישומי(ם). כאשר אני עושה עסקה במקרקעין, אני מאגד את כל המסמכים ואז מגיש אותם יחד לשם השלמת הליכי הרישום. במהלך התקופה, התקשרה אלי א.נ. ואמרה שבדקה במנהל מקרקעי ישראל ולא הוגשה כל בקשה בשום הליך והיא ביקשה שאגיש אותם במנהל. הרעיון היה לסיים לאחר מותו, להגיש את כל המסמכים ולסיים את הרישום."
(עמ' 5 שורות 13-4 לפרוטוקול)

ופעם נוספת מסביר עורך-הדין ש.ח. מדוע נעשה הדבר באופן של הסכם מתנה שיושלם ברישום לאחר הפטירה של התובע ולא באמצעות המוסד של "בן ממשיך":

"ש. אז נעשה סדר, אתה אומר שבעל-פה הסכימו שהמשק לא יעבור, זה מה שהבטחת להם גם נכון?
ת. לבקשה שלהם. הם ביקשו אני עושה מה שבמקשים.
ש. בניגוד לבקשתם הגשת בקשה לזכויות למנהל, בניגוד לבקשתם הגשת בקשה למושב והחתמתם אותם לטפסי הבקשה ובניגוד לבקשתם החתמתם אותם על משכנתא וכל זה לא העברת זכויות למשק.
ת. לא נכון.
ש. אתה עורך-דין?
ת. כן.
ש. אתה יודע שהסכם בכתב גובר על אמירה בעל-פה?
ת. כן. כל ההתנהלות של מה שנעשה, נעשה על-פי בקשת הצדדים. לא הלכתי לבנק להביא שטרי משכנתא והתבקשתי לרשום אותם. המשמעות היתה שרק סוף התהליך יכניס את המתנה לפועל. רק הסיום יבוצע בסוף. הוא ישאר בנחלה.
ש. למה לא עשיתם את זה בדרך של בן ממשיך?
ת. כי אין בן ממשיך במושב. אין הסכם. זה על-ידי ברי-רשות.
ש. החוזה או דו-צדדי?
ת. יש מנהל אגודה והאגודה הופכת את החוכר לבעל רשות."
(עמ' 7 שורות 21-4 לפרוטוקול).

58. עדותו של התובע תמכה בטיעון זה (וראו עמ' 48 שורה 5, שורה 19, עמ' 49 שורה 16, עמ' 50 שורות 1, 7, 16, 26), הגם שגם לפי שיטתו ייתכן שאלמלא השבר במערכת היחסים, המשק היה נרשם בסופו-של-דבר עוד בחייו על-שם בתו (עמ' 51 שורה 17).

59. הנתבעת טוענת, כי עורך-הדין ש.ח. לא אמר אמת בהעידו, כי הסביר לשני הצדדים כי הרישום ייעשה רק לאחר פטירתו העתידית של התובע. היא מסרה, כי מעולם לא ראתה הצוואה של אביה וכי לא היה סיכום בדבר רישום עתידי של הזכויות במשק. אלא שאינני מקבל כלל גרסה זו של הבת, הן בשל סתירות פנימיות והן בשל טעמי מהימנות. הנתבעת ידעה היטב, כי כוונת אביה היתה להעביר לה בצוואתו את המשק (סעיף 12 לתצהירה) וכי הרעיון המרכזי של אביה היה להעביר המשק לבתו "כבת ממשיכה" (סעיף 11 לתצהיר הבת). היא השתתפה בכנס מקצועי בסוגיית הורשת משקים ושם התוודעה לעובדה, כי ייתכן ויהיה קושי להעביר לה המשק באמצעות הצוואה, בין השאר לאור העובדה שלאביה בת זוג. והרי כך נולד הרעיון להעביר הזכויות במשק באמצעות הסכם המתנה - רעיון שנהגה על ידה (סעיף 12 לתצהירה). כיצד יכולה איפוא לטעון הבת, כי לא ידעה על הצוואה? (גם אם לא ראתה אותה בעיניה כפי עדותה, היא ידעה שבצוואה זו מנחיל לה אביה את המשק). בנוסף על-כך, הנתבעת סותרת את עצמה בעדותה; בתחילה מעידה כאמור, כי לא ידעה על הצוואה ולא היה קשר בינה לבין הסכם המתנה (עמ' 73) אך מאוחר יותר היא משנה גרסתה ואומרת מפורשות, כי ידעה שהיא יורשת המשק ואמורה על-פי הצוואה להבטיח מגוריה של בת זוגו של אביה (שם בשורות 31 עד 32).

60. לא זו בלבד שנמצאו בעיות במהימנות גרסתה של הבת, אלא שעולה מהצהרותיה בהליך שלפניי, כי לא התכוונה לקיים את החיוב שהטיל עליה התובע בצוואתו והוא לדאוג למגוריה של בת הזוג לכל ימי חייה. בפתח הדברים ייאמר, כי הנתבעת אף לא ידעה להסביר כיצד זה היא מקבלת המשק במתנה בחייה אך כפופה להוראות הצוואה של האב, שעה שאם המתנה ניתנת עוד בחייו אין הבת כפופה עוד להוראות הצוואה ביחס למשק (עמ' 74 שורות 24-17). דברים אלה אף עומדים בסתירה משמעותית לדברי הבת בתצהיר עדותה הראשית ממנו עולה, כי היא מתעלמת מהחיוב שהוטל עליה בצוואת אביה - הצהרה זו כשלעצמה מהווה הפרת חיובה של הבת בהסכם המתנה לפעול בעתיד על-פי הצוואה ודי בהצהרה זו כדי להבין כי הבת לא התכוונה למלא אחר החיוב שלקחה על עצמה בהסכם המתנה ומשכך נהגה בחוסר תום-לב במו"מ ובביצוע החוזה וכאשר מדובר בתניות שלובות בחוזה המתנה - דין החוזה להתבטל בשל הפרה זו ללא קשר להתנהגותה המחפירה של הבת.

61. תמיהה נוספת יש להעלות ביחס לעמדת הבת כי המשק הפך להיות בבעלותה ממועד החתימה על ההסכם (סעיפים 17, 31 לתצהירה, סעיף 28 לכתב ההגנה) וכי למעשה מדובר במתנה לאלתר. עמדה זו אינה מתיישבת עם הודאתה של הבת, כי סוכם בינה לבין אביה לאחר הסכם המתנה כי תשלם לו 2,000 ₪ בחודש בגין דמי שימוש בדירתה (עמ' 94 שורות 18-9). כן הדברים אינם מתיישבים עם העובדה שהאב המשיך לקבל לידיו דמי השכירות בגין המטעים והסככות שבמשק.

ועוד לעניין היעדר המהימנות, נוסיף, כי עדותה ניתנה אחרונה לאחר שמיעת כל העדויות האחרות ותוך שהיא היתה מוכנה היטב להן (עם הפסקה בת מספר שבועות בין הדיונים).

62. סיכומה של בחינה משפטית ועובדתית זו מעלה, כי חרף לשון ההסכם, הצדדים עצמם ראו את הסכם המתנה שבפניי "כהתחייבות לעסקה במקרקעין" כמשמעות דיבור זה בסעיף 5 לחוק המתנה וסעיף 7(א) לחוק המקרקעין). כך גם על בית-המשפט לראות מערכת היחסים שביניהם.

ו. האם ניתן היה לבטל המתנה אילו היה נקבע שהסתיימה?
63. מורכבות הדיון בשאלת סיומה של המתנה או אי-סיומה וההשלכות מרחיקות הלכת על אפשרות ביטול הסכם המתנה מצריכות את בית-המשפט להידרש לשאלה "ומה אם...", קרי, מה אם היינו מגיעים לקביעה שיפוטית שלפיה מדובר במתנה לאלתר שהסתיימה. האם במקרה שכזה לא יכול היה האב לבטל ההסכם?

64. התשובה לשאלה זו נגזרת מההגינות והצדק שיש להחיל על נסיבות המקרה והמחייבים היענות בחיוב לתביעת האב. אך כיצד ניתן הדבר לביצוע בנסיבות המקרה? על-כך נענה, כי אפילו היה מדובר בעסקה שהושלמה והסתיימה לפי חוק המקרקעין וחוק המתנה, הייתי רואה לנכון להחיל עליה את דיני תום-הלב ודיני החוזים הכלליים ולראות בהתנהגות המחפירה של הבת כלפי אביה משום "תנאי מפסיק מכללא". כידוע, חוזה מתנה אמנם נשלט על-ידי חוק המתנה, אך לא רק. גם דיני תום-הלב והחוזים הכלליים חלים על חוזה זה בהיותו "חוזה" לכל דבר ועניין. סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 קובע:

"(א) חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן: "תנאי מתלה") או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן: "תנאי מפסיק")."

65. שילוב הדינים יכול וצריך להצדיק בנסיבות מסויימות אפשרות לבטל חוזה מתנה שהסתיימה וזאת מטעמי צדק שייקבעו על-ידי בית-המשפט בשים-לב לשאלת התקיימותו או הפרתו של "תנאי מפסיק מכללא" בהסכם המתנה.

66. במקום אחר קבעתי כבר, כי הרציונל שעומד בבסיס הגישה המבקשת לשקלל שיקולי צדק בדיני המתנה הינו ראוי וחובת בית-המשפט היא למצוא מיתווה נורמטיבי שיאפשר לתקן את אי-השוויון הנוצר בין הצדדים בעקבות הקביעה,כי מינוי "בן ממשיך" הינה מתנה שהושלמה ולא ניתנת לביטול (תמ"ש (טב') 17271-09-09 ל.ד. נ' ש.ד., פורסם במאגרים (22.05.11)).

67. סבורני, כי המבנה המשפטי היכול לשאת את מטעני דיני המתנה יחד עם דיני החוזים הכלליים ודיני תום-הלב הינו קביעה שיפוטית, כי כל הסכם מתנה להעברת משק חקלאי מהורה למי מילדיו, בעודו של ההורה בחיים בגדר הסכם מתנה הכולל תנאי מפסיק מכללא, כאשר התנאי הוא חובת כיבוד הורים. זאת להבדיל מחיוב שבצד המתנה.

68. אמנם כן, מקום שאין הסכם מתנה מפורש הקובע חיובים ו/או תנאים לביטולו (בין הנותנים למקבלים) ובית-המשפט קובע מכללא תנאים אלו, אינה קביעה פשוטה או שכיחה. זאת בייחוד שעה שעל-פי דיני המתנה, התניית מתנה בתנאי מחייבת התניה מפורשת, הגלויה גם למקבל המתנה (ראו: ראבילו, 299 לספרו). אך מנגד, סבורני שלא יימצא חולק על-כך שבן המקבל בחיי הוריו את משקם החקלאי (שהוא בדרך-כלל כל או רוב רכושם), מחוייב לכבדם ולהימנע מלנהוג כלפיהם התנהגות מחפירה. הרי בדרך-כלל, מינוי "בן ממשיך" או מתן משק חקלאי במתנה לבן/ת נעשה כאשר ההורים מצפים מאותו צאצא שיחיה עימם או לצידם בשלום ויסייע להם בהחזקת וטיפול המשק החקלאי. ברור איפוא לכל הצדדים להסכם המתנה, כי היא ניתנה לאותו בן משפחה בהנחה שיתמוך בהוריו וילווה אותם לעת זיקנה ובוודאי שיכבד אותם. אינטרס הציפיה וההסתמכות של ההורים הוא האינטרס המשמעותי שיש לדאוג שיוגן. בהקשר זה מקבל המתנה ייצא ידי חובה באם יכבד את הוריו ולא ינהג בהם התנהגות מחפירה. האם זו דרישה מוגזמת? בוודאי שלא. היא מובלעת בכל מתנה מכוח הוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה. היא אינהרנטית ביחסי מתנה בין קרובים שמתגוררים זה לצד זה בעקבות המתנה. היא מחוייבת המציאות כדי להגן על ציפיותיהם הסבירות של נותני המתנה.

69. דברים אלה מלמדים, כי יכול וצריך בית-המשפט לקבוע בהסכמי מתנה מסוג אלה תנאי מפסיק מכללא בדבר כיבוד הורים, בבחינת "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על הנחלה החקלאית שקיבלת מהם במתנה".

70. הסכם מתנה בין הורה למי מילדיו ביחס למשק חקלאי נופל לסוג המקרים והנסיבות שמהן ניתן ללמוד על קיום תנאי מפסיק מכללא. ידוע, כי יש ותנאי כאמור מוסק מן הנסיבות כתנאי שנקבע בעל-פה אף שלא היה חלק מעסקת היסוד שלהמתנה (ראה לעניין זה גם א"מ ראבילו המתנה - פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשנ"ז), 299). יש לציין עוד, כי קביעת התנאי אינה טעונה מסמך בכתב (שם, 312). בפסיקה כבר נפתח בעבר הצוהר להכנסת תנאי מפסיק מכללא בהסכם מתנה, גם אם הדבר נעשה בזהירות ובמשורה. כך למשל נכתב ב- ת"א (ת"א) 1624/75 אנרט נ' מויאל, פ"מ תשל"ט(2), 397 (1979):

"יכול אני לתאר לעצמי דוגמה של הורה קשיש שאינו מסוגל לדאוג לעצמו, והוא מוסר את כל רכושו או מרביתו לאחד מילדיו, אליו הוא עובר לגור כדי לקבל שם צרכיו ומחסורו. אם יתכחש ילדו זה להורה - יתכן וניתן יהא מהנסיבות להסיק, גם אם לא נאמר הדבר במפורש, כי הרכוש ניתן במתנה אגב תנאי מכללא מובן, כי יספק הילד להורה את מחסורו, ואם הוא מתכחש לכך, לא נתקיים התנאי ולא נתמלא החיוב."

71. עשיית צדק מהותי וחוזי כלפי הצדדים למתנה מחייבת איפוא אקטיביזם שיפוטי ושילוב תנאי מפסיק מכללא בחוזה המתנה בדבר תמיכת מקבל המתנה בהוריו, קיום קשר תקין בינו לבינם ואי הפניית עורף לאחר המתנה. לשון אחר, יש לאמץ את הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה בדבר אי-קיומה של "התנהגות מחפירה" מצד מקבל המתנה, גם לאחר השלמתה.

72. שיקולי צדק, הגינות ותום-לב אינם יכולים להתיישב עם העובדה שבת המקבלת מתנה מפנה עורף לאביה, מעליבה אותו בפרהסיה, מכנה אותו בכינויי גנאי ואינה מכבדת את בת זוג או מפריעה לו לעשות שימוש בנחלה. שיקולי צדק והיעדר התנהגות מחפירה ניתנים לקביעה משפטית בחוזה, גם אם לא נרשם הדבר במפורש וזאת מכוח חובת תום-הלב הכללית.

73. חוק המתנה, המגדיר את חוזה המתנה כהתחייבות חד-צדדית, מניח, למעשה, כי התנהגות המקבל תהא בתום-לב והוגנת. מדובר בהתחייבות מובלעת למלא אחר האמור בסעיף 39 לחוקה חוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973. לכן, על מערכת יחסים זו, אין מניעה להחיל את ההוראות הרלוונטיות בחוק התרופות (בהבדל מתחולתו של חוקה תרופות לעניין חוזה על תנאי מפסיק, ראה ע"א343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2), 154, 161 (1990)).

74. ראבילו קובע בספרו, כי אם ייקבע מפורש בחוזה המתנה בין הצדדים, כי אי-מילוי החיוב יוכל לגרום לביטולו ויחד עמו לביטולה של המתנה כולה, על-פי בקשת הנותן או יורשיו, הרי שהסדר זה אינו נוגד את לשון חוק המתנה ומאפשר לאוטונומיה של הצדדים להציע פתרון נוסף לשאלת אי-התקיימותו של חיוב במתנה (עמ' 328 לספרו). השינוי המוצע על ידי לעיל, הוא לקבוע מבחינה ערכית ונורמטיבית, בהסכמי מתנה של משק חקלאי בין הורים לילדיהם, כי הילדים מחוייבים בכיבודם של ההורים והתנהגות ניאותה להבדיל ממחפירה.

75. אף תזכיר חוק דיני ממונות צועד בכיוון זה. עד כה נהוג היה לומר ולקבוע, כי התוצאות שכבר התרחשו תבוטלנה אך לא המתנהעצמה. כל זאת, בניגוד להתחייבות ליתן מתנה, שאז תבוטל ההתחייבות כולה (ראה ראבילו לעיל, 303). מצב דברים זה מקשה ומראה, כי במקרה של מתנה שהושלמה לא ניתן יהיה לבטל את המתנה. על קושי ועיוות זה כמו גם ההצעה לפתרון עמד המלומד מיגל דויטש בספרו פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א' (2005), 79 באומרו:

"ייפתח פתח לפרשנות שונה מזו הקיימת כיום בפסיקה, באשר לאפשרות לבטל חוזה מתנה המטיל על המקבל חיוב לעשיית מעשה בדבר המתנה. הפסיקה כיום שוללת את הזכות לביטול החוזה ולהשבת הנכס שהוקנה, כאשר המקבל הפר את חיובו. דעתנו היא כי עמדה זו אינה ראויה. בעקבות מחלוקת בנדון בוועדת הקודיפיקציה הוחלט כי ההוראה תפנה אל מלוא התרופות בפרק התרופות תוך שינוי הנוסח כיום, המתייחס לזכות לדרוש קיום החיוב ותו לא, אולם זאת ללא פירוט נוסף."

76. לאור כל האמור לעיל, הן מבחינה משפטית, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה רעיונית, ראוי לקבוע, כי גם במתנה שהושלמה, קיים תנאי מפסיק מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם. תוצאת הפרת התנאי עלולה להיות במקרים המתאימים ביטול המתנה כולה. כמובן שכל מקרה ומקרה ונסיבותיו הוא ואין לקבוע כלל אחד קשיח לכל קשת האפשרויות. לא דומה המקרה שבפנינו למקרה שבו עשרות שנים לאחר המתנה מתקיימת התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. ככל שחלוף הזמן ממועד המתנה הוא קצר יותר, כך יש להגביר ההגנה השיפוטית על ציפיית נותן המתנה להתנהגות מכבדת של מקבל המתנה ויש להקל עמו מבחינה ראייתית. ולהיפך, ככל שחלוף הזמן ממועד המתנה הוא ארוך יותר ומוכחת הסתמכות רבה יותר מצדו של מקבל המתנה, כך לא כל התנהגות תיחשב להתנהגות מחפירה ואינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא זה שצריך לזכות להגנה שיפוטית גדולה יותר (בין השאר בדמות הכבדה ראייתית על נותן המתנה מחד גיסא והכבדה בסיווג התנהגויות "כמחפירות", מאידך גיסא).

77. הדברים משתלבים יפה גם עם העקרונות הכלליים שבתזכיר חוק דיני ממונות ואלו הם:

"(1) הבטחת צדק, הגינות וסבירות;
(2) קידום ביטחון, ודאות ויעילות במשפט;
(3) התאמה בין הסדרי המשפט האזרחי;
(4) שמירה על זכויות מוקנות;
(5) הגנה על ציפיות והסתמכות ראויה של הצדדים."

78. יש להותיר מתחם נרחב של שיקול-דעת שיפוטי בידי בית-המשפט על-מנת שיוכל להגיע לתוצאה צודקת והגונה תוך שימוש בתכליות החקיקה דלעיל.

ז. התקיימה התנהגות מחפירה מצד הבת
79. כפועל יוצא מהאמור לעיל, וכפי שהצדדים הסכימו בעצמם, נותר לבחון איפוא האם התקיימה בענייננו התנהגות מחפירה מצדה של הבת אם לאו. אם התשובה תהיה בחיוב, לכאורה יכול התובע לחזור בו מהתחייבותו. אם התשובה תהיה בשלילה, הרי שאין התובע יכול לעשות כן. בהקשר זה יש להקדים ולומר, כי אין חולק שהבת שינתה מצבה על יסוד הסכם המתנה בכך שהתחייבה כלפי בנק לאומי למשכנתאות בתשלום הלוואת משכנתא וכן החלה לבנות בית במקרקעי המשק, כך שאין התובע יכול לחזור בו "סתם כך" מהתחייבותו (קרי סעיף 5(ב) לחוק המתנה אינו חל בענייננו).

80. מבחינה עובדתית, ראייתית והתרשמותית, מגיע בית-המשפט למסקנה נחרצת וחד-משמעית ברמה גבוהה בהרבה ממאזן הסתברויות, כי הבת התנהגה התנהגות מחפירה כלפי אביה כמשמעות דיבור זה בסעיף 5(ג) לחוק המתנה.

81. סעיף 5(ג) לחוק המתנה קובע שמלבד האמור בסעיף 5(ב) רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקתבהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלהבמצבו הכלכלי של הנותן. עם-זאת אין החוק מגדיר התנהגות מחפירה מהי? יציקת התוכן נעשתה על-ידי הפסיקה תוך החלת עקרונות כלליים וחוזיים כגון הגינות ותום-לב ומתוך הגנה על הצד שנותן המתנה. להלן מבחר דוגמאות והמחשות מהפסיקה:

א. ב- ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב(5), 797 (1999) נקבע על-ידי כב' השופט טירקל (בדעת הרוב כנגד דעתו החולקת של כב' השופט לוין) כי יש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" ב"פרשנות רחבה המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה". בית-המשפט קבע כי:

"לדוגמה, מילת גנאי, אמירה של זלזולו אפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ובמקבלה. לפי שיטתי, לעניין סעיף 5(ג) לחוק המתנה, די בהתנהגות בלתי-ראויה כלשהי כדי להקים עילת החזרה."
ב. ב- ע"א1516/99 לוי נ' חיג'זי, פ"ד נה(4), 730 (2001) נקבע באופן דומה:

"קשת המקרים שבהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקניה, היא רחבה מאוד, בכפוף לעמידה בדרישות תום-הלב... התנהגות מחפירה של מקבל המתנה... מוקנית זכות חזרה לנותן המתנה ללא הגבלות אפילו ויתר הנותן בכתב על זכותו לחזור בו ואפילו אם הנהנה שינה את מצבו בהסתמך על המתנה... משקל ההסתמכות על ההתחייבות לתת מתנה הוא "כמשקל נוצה "לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו." (עמ' 764-763).

ג. ב- ע"א7156/06 צמח נ' גבאי, פורסם במאגרים (19.07.09) קבע בית-המשפט העליון מפי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין לעניין פרשנות סעיף 5(ג) לעיל:

"הוראה זו מאפשרת למתחייב ליתן מתנהל חזור בו אף אם ויתר בכתב על זכות החזרה ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך עלה מתנה... אכן לא כל פרידה בין בני זוג או סיומה של מערכת יחסים עולים כשלעצמם כדי "התנהגות מחפירה". אלא שבנסיבות מקרה זה... התנהגותה של המערערת כלפי המשיב היתה צינית, נצלנית, ובלתי-מוסרית העולה כדי "התנהגות מחפירה"."

ד. ב- תמ"ש (ת"א) 34141/06 ו' נ' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.02.12) על-ידי כב' השופטת רוטשילד) נקבע, כי צידודו של בן באביו בסכסוך בין האב לאם ומתן עדות לטובתו, מהווהה תנהגות מחפירה כלפי האם. ניתן להסיק לענייננו על נקיטת עמדת הבת כנגד הידועה בציבור של אביה כהתנהגות מחפירה.

ה. גם ב- תמ"ש (ב"ש) 14798-03-11 פלוני נ' אלמוני, תק-מש 2013(1), 990 (2013) (ניתן על-ידי כב' השופט גביזון) נקבע, כי תמיכה בצד מסויים בסכסוך משפחתי, כנגד נותן המתנה, מהווה התנהגות מחפירה.

ו. ב- תמ"ש (כ"ס) 34479-11-09 ג.ד.נ' נ.ד., פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.12) (ניתן על-ידי כב' השופט ויצמן) נקבע, כי הטרדות והתכתשות אפילו על דברים פעוטים שלא אפשרו מגורים משותפים, הטחת עלבונות קשים וכן הגשת תלונה במשטרה, מהווה התנהגות מחפירה.

ז. ב- תמ"ש (ת"א) 41732-10-11 ע' נ' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (24.09.13) (ניתן על-ידי כב' השופט שילה) נקבע, כי התייחסות פוגענית ומזלזלת של אישה בבעלה, לרבות חוסר אמון ביכולתו לשהות ללא פיקוח עם הילדים המשותפים נתפסה כהתנהגות מחפירה.

82. ומה במקרה שבפניי? את התנהגותה המחפירה של הבת כלפי אביה יש לבחון על פני ציר הזמן, החל מהאירוע ביום העצמאות של שנת 2013, דרך הגשת התביעה וכלה בבקשת צו הגנה שעתרה לקבל כנגדו וכנגד בת זוגו ובתה. עוד בטרם כניסה לגופן של עדויות יש לפתוח ולומר, כי התנהגות התובע כלפי בתו אף היא ראויה לביקורת ולגנאי בחלק מהמקרים, כפי שהסבירה והוכיחה הנתבעת. אלא שלא התנהגות התובע נבחנת ונשפטת "כהתנהגות מחפירה" אלא התנהגות הבת. זאת ועוד, הבת "ידעה היטב למה היא נכנסת". היא מכירה היטב את אביה, את עברו ואת התפרצויותיו. שומה היה עליה לקחת זאת בחשבון ולא לעשות בכך שימוש כהגנה או הצדקה להתנהגותה כלפיו וכלפי בת זוגו.

א. התובע נשאל על-ידי בית-המשפט מדוע אין הוא יכול לחיות עם בתו ולקיים הסכם המתנה והוא השיב:

"אני לא יכול לחיות שמהמעבר שופכים עלי מים ומכונה בחדר שינה. פורצים לי את המחסן 4 פעמים והגשתי תלונות במשטרה ועושים צחוק ממני. יש קללות שאוציא את הזונה שלי מהבית ושאכניס את אחותי, אני ישן עם אחותי?"
(עמ' 56 שורות 31-26)

ובמקום אחר העיד:

"...והיא (הבת) היתה נוכחת והתחצפה וצעקה שאוציא את הזונה שלי מהבית ואתה אבא זבל ואין לך ביצים, ואמרתי שאין יותר הסכם מתנה. אמרתי לעצמי את זה ולא לאף אחד. למחרת רצתי מייד וכתבתי מכתב למנהל."
(עמ' 57 שורות 11-9)

התובע העיד במספר מקומות כי ההתנהגות המחפירה של בתו היתה דבר שיכול היה להשלים עימו אלמלא האירוע של יום העצמאות (14.04.13). הוא הוסיף עוד, שלא היה פועל לבטל הסכם המתנה אלמלא אירוע זה (עמ' 58 שורות 10-7) הוא העיד בנוסף, כי אילו הבת היתה באה אליו מכה על חטא ומבקשת סליחתו, הוא לא היה פועל לביטול המתנה (שם בשורה 12-11).

התובע טוען, כי ביום העצמאות, הגיעה אחותו למשק לאחר שנזרקה מביתה. הוא ביקש לסדר לה מקום לינה למהלך החג ואילו הבת א.נ. ביקשה שדודתה מ. תישאר לשהות במשק. על רקע זה התפתחה מריבה בין הצדדים במסגרתה צעקה הבת על אביה בצורה בוטה, לרבות בנוכחות עו"ס מלשכת הרווחה ב***, כאשר היא מאשימה אותו שהוא פועל בשליחות ולפי הוראות בת זוגו.

ב. העד מ.ג. העיד, כי חרה לו לשמוע מהבת עצמה, "אני את האישה הזאת אסלק מהמשק" בכוונתה לבת זוגו של התובע (עמ' 33 שורה 5, 7 לפרוטוקול מיום 18.11.13).

ג. העד ש.ג. העיד, כי נפגש עם התובע ועם הנתבעת בפגישות נפרדות והתרשמותו היתה שראוי שהתובע יסייע לבתו בשכר דירה ולא יביאה לגור עמו במשק (עמ' 35 שורות 19-17). גם עד זה סיפר על המשקעים בין הבת לבין בת זוגו של התובע ועל אי-שביעות רצונה ממגוריה של בת הזוג במשק (עמ' 37 שורות 17-14) עד זה אישר את טענת ב"כ הנתבעת, כי חרף המשקעים היו היחסים סבירים בין התובע לבין בתו עד לאירועי יום העצמאות. עם-זאת הוא מסר תיאור של דברים קשים שאמרה הבת על בת זוגו של התובע לרבות אמירות כגון "ח.ו. הורגת את אבא, ח.ו. הורגת את כל המערכת..." (עמ' 40 שורות 27-28, עמ' 41 שורה 5).

ד. הבת אמרה, כי מעולם לא השפילה את אביה וניסתה לגמד אירועי יום העצמאות ואירועים אחרים (עמ' 81 שורה 22). היא ניסתה להציג הויכוח וכינויי הגנאי שהטיחה באביה "כוויכוח לגיטימי" הנובע מרגש באשר לשאלה היכן תלון אחותו של אביה (שם שורה 33-31). היא טוענת כי פעלה מתוך רגש והכחישה עדויות מצד האב כי קיללה או כינתה את האב בכינויי גנאי. עם-זאת, תחושותיה הקשות כלפי בת הזוג של אביה ותיאורה את האב כמי שמתבטל ואינו מסוגל להתמודד עם בת הזוג נשמעו גם בעדותה בפניי (בעמ' 96 שורות 9-4) ובטוחני, כי התיאורים הקשים שהשמיעו בפניי עדים רבים אחרים הם אכן אותנטיים וכל אחד מהם מהווה התנהגות מחפירה.
ה. מכל עדויות התובע ותצהיריו עולה, כי לא אחת התנהגה כלפיו הבת התנהגות מחפירה, אך האירוע החמור ביותר היה ביום העצמאות של 2013 ולאחריו.

ו. על כל אלה יש להוסיף, כי לא ניתן להתעלם מהתרשמות בית-משפט זה מהליך בתיק קשור (בקשת צו ההגנה בתיק ה"ט 31345-06-13) שם עתרו הבת ובן זוגה לצווי הגנה כנגד האב, בת זוגו לחיים ובתה וביקשו להרחיקם מהמשק. באותו מקרה נשמעו ראיות ועדויות הצדדים בפני בית-המשפט וניתן פסק-דין בו נקבע, כי ברור לכל שבעקבות הגשת התביעה הלכו היחסים והידרדרו עוד יותר מבעבר והגיעו למעשה עד לנתק של ממש (עמ' 2 שורה 28 לפסק-הדין). אחת העדויות שהוצגו בפני בית-המשפט היו סרטון מוקלט בו נשמעה הבת מכנה את בת הזוג של אביה בביטוי "מטומטמת" (עמ' 6 שורה 17 לפסק-הדין). באותו הליך קיבלתי את טענות הבת ובן זוגה דאז, כי אכן התובע נהג באלימות כלפיהם ועל-כן גם ראיתי לנכון להרחיקו מביתו שלו למשך תקופה לא מבוטלת. עם-זאת קבעתי, כי גם התנהגות הבת היתה התנהגות מקניטה ופרובוקטיבית עם ניסיון להקצנה של הדברים לשם פגיעה באביה, הכעסתו והוצאתו משלוותו ואין ככל הנראה מי שיודע לעשות זאת טוב ממנה (עמ' 8 שורות 21-16 לפסק-הדין). הבת, כך נקבע, נהגה אף היא באלימות מילולית כלפי בת הזוג של אביה (עמ' 9 שורה 35 לפסק-הדין).

עוד קבעתי באותו פסק-דין, כי ראוי לה לבת שתיקח לתשומת לבה את הוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה המחייבת אותה בהתנהגות ניאותה לא רק כלפי אביה אלא גם כלפי בן משפחתו, קרי בת זוגו (עמ' 8 שורות 35-33 לפסק-הדין).

ז. מכל האמור לעיל ומהתרשמותי מאופן החיים בצוותא באותו משק במהלך השנה האחרונה, משוכנע אנוכי, כי הבת התנהגה כלפי אביה ובת זוגו "התנהגות מחפירה" וכי הלכה למעשה, לא ניתן לאפשר מגורים שלווים, שקטים וסבירים של הצדדים זה בצד זו.

83. לאור כל האמור הגעתי לכדי קביעות כדלהלן:

א. הבת התנהגה התנהגות מחפירה כלפי אביה (פסק-הדין כולל רק דוגמאות נבחרות הממחישות התנהגות מחפירה).

ב. מדובר על התנהגות ששנתה יותר מפעם אחת והבת לא הביעה חרטה.

ג. ייתכן וההתנהגות נבעה מרצון להגן על האב מפני בת זוגו ולגרום לו לנער חוצנה הימנו וייתכן שנבעה מטעמים אחרים, אך אין בכך כדי להוריד מחומרת ההתנהגות המחפירה.

ד. האב היה רשאי לבטל הסכם המתנה בעקבות ההתנהגות המחפירה (בין אם מדובר בהתחייבות למתנה ובין אם מדובר במתנה שהסתיימה).

ה. מעבר להתנהגות המחפירה עולה, כי הבת הפרה חיובים חוזיים (החליטה להתעלם מהחובה שהושתה עליה בצוואה להבטיח מגורי בת הזוג לכל ימי חייה) וחיובים שיפוטיים (גריעת האב מהלוואת המשכנתא וסיכון המשק החקלאי בפני מימוש, אי-תשלום מחצית הוצאות חשמל).

ו. הבת העידה, כי לא השקיעה אגורה במשק זולת כספי המשכנתא (עמ' 97 שורה 16) ועל-פי חוות-דעת שמאית עולה, כי שווי הבניה של המבנה שהקימה אינו עולה על 305,000 ₪ כאשר היא כבר קיבלה לידיה 550,000 ₪ כספי הלוואה (ראה מוצג ת'3 כאשר לא הוגשה חוות-דעת נגדית). מכאן שלא נגרם לה נזק בשל ביטול המתנה - נהפוך הוא.

84. אשר-על-כן, הסכם המתנה בין האב לבין הבת בטל ומבוטל."

8.8 האם רשאית התובעת לעתור לביטול חתימתה על המסמכים לפיהם העבירה לבנה זכויות במשק חקלאי - מתנה
ב- תמ"ש (ב"ש) 19510-09 {ס.ל נ' י.ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.10.12)} נדונה עתירתה של התובעת, אמו של הנתבע 1, להורות על ביטולו של הסכם מתנה שנחתם בינה לבין הנתבעים, אשר לפיו העבירה התובעת זכויותיה במשק חקלאי לבנה ולאשתו.

התובעת טענה כי, ביקשה להסדיר ולהבטיח את העברת רכושה העיקרי, המשק לבנה המתגורר עמה במשק, לאחר שתלך לעולמה. התובעת טענה כי הביעה מחשבתה זו בפני בנה, הנתבע 1 וביקשה לברר את ההליך המשפטי הנכון לצורך ביצוע כוונותיה. ולכן, התייצבה במשרדו של עורך-דין, אליו הפנה אותה בנה, ונדרשה, לחתום על מסמכים אשר הוכנו על ידו מבעוד מועד.

התובעת טענה כי, אמנם באותו מפגש חתמה על המסמכים שהוגשו לה בחתימה, בתום-לב ומתוך מחשבה כי העברת הזכויות במשק לבנה תהא לאחר אריכות ימיה. לטענתה, נתגלה לה לאחר זמן מה כי העורך-דין החל בפעולות להעברת הזכויות במשק על-שם הנתבעים והיא פנתה אל הנתבע 1 וביקשה לברר את פשר העניין, שכן טענה כי כוונתה היתה להעביר את הזכויות במשק על-שם בנה בלבד ולא על-שם אשתו וגם זאת רק לאחר אריכות ימיה ואף ביקשה מהעורך-דין לבטל את חתימתה. עורך-הדין סירב והחלו הליכים משפטיים.

הנתבעים טענו, כי מקור התביעה בניסיון אחיו של הנתבע 1, לגרום לקרע ומחלוקת בין התובעת והנתבעים. לטענתם, העבירה ללא תמורה ומרצונה המלא והחופשי את מלוא זכויותיה במשק לנתבעים והעברת הזכויות נעשתה, כאשר התובעת מלווה בבן זוגה אשר נכח יחד עמה במשרד עורך-הדין וכאשר הוסברו לה ולו מהות ומשמעות חתימת התובעת על תצהיר העברת הזכויות לנתבעים.

בית-המשפט קבע כי, במקרה דנן התובעת ידעה מהו נושא הפגישה עם עורך-הדין, וידעה כי מדובר בהעברת זכויות במשק לנתבע. התובעת התחרטה, פשוטו כמשמעו, בעניין הענקת המתנה, לאחר שניתנה ההתחייבות לתיתה מה שאינה יכולה לעשות.

על-כן, בית-המשפט לא מצא להיעתר לתביעת התובעת לבטל את ההעברה ללא תמורה של זכויותיה במשק לנתבעים והעתירה נדחיתה.

8.9 ביטול התחייבות למתן מתנה
ב- תמ"ש 15120-02-10 {י.ב נ' י.ה, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.12)} נדונה תביעה לסעד הצהרתי בעניין זכויות במשק ובתוך כך ביטול התחייבות למתן מתנה שנתן הנתבע 1 {בר-הרשות בנחלה} לנתבעים 3,2 {בנו וכלתו}.

התובעות 1 ו- 3 הן אחיות, בנותיו של הנתבע 1 ז"ל. התובעים 2 ו- 4 הם בני זוגם. הנתבע 1 הוא אביהם של התובעות והנתבע 2. הנתבעת 3 היא אשתו.
הנתבע 1 הלך לעולמו במהלך הדיונים, והותיר אחריו צוואה לפיה הוריש את מלוא הזכויות בנחלה לנתבע 2 ואילו את שאר רכושו ציווה לחלק באופן שווה בין שלושת ילדיו: התובעות 1 ו- 3 והנתבע 2.

לאחר מותו הוגשה על-ידי הנתבע 2 בקשה לקיום צוואתו ובעקבותיה התנגדות התובעות 1 ו- 3 לקיומה, בשל השפעה בלתי-הוגנת, תלות של המצווה במבקש ובשל מעורבותו של המבקש בעריכתה.

הנתבע 1 ואשתו ז"ל {להלן: "ההורים"} החזיקו בנחלה כבני-רשות. בשנת 1971 במסגרת החלטת ההורים להוסיף מבנה חדש בנחלה מבלי שיהיה צורך להרוס את הבית הישן ביקש הנתבע 1 אישורי בניה ולצורך כך ציין את שמה של התובעת 1 כבת ממשיכה. הליך רישומה כבת ממשיכה לא הסתיים. התובעת 1 התגוררה משנת 1975 בנחלה ולאחר-מכן עברה לבית שרכש עבורה הנתבע 1 במתנה.

הנתבעים טענו שמלבד נקיבת שמה של התובעת 1 כבת ממשיכה על הבקשה לסוכנות לבניה לא נעשה כל הליך נוסף לקבלת התובעת 1 כחברה באגודה, ובאגודה התייחסו אליה כבת שעזבה את הנחלה.

הנתבע 1 ראה כל השנים בנתבע 2 כ"בן ממשיך" וננקטו פעולות משנת 1985 לרישומו ככזה.

לאחר-מכן, המנוחה ציוותה את כל זכויותיה לשלושת ילדיה והדירה את הנתבע 1 מרכושה. בשנת 2000, נחתם הסכם בין בני המשפחה שעיקרו חלוקת הנחלה בצורה שווה לשלושת ילדיהם.

בשנת 2007 חתם הנתבע 1 בפני עורך-דין על תצהיר העברת זכויותיו בנחלה ללא תמורה לנתבע 2 ובאותו מועד חתם הנתבע 2 על תצהיר קבלת המתנה מהנתבע 1.

המינהל הבהיר שיפעל להעברת הזכויות בנחלה לאחר שיוסדר השימוש החורג בנחלה ובהמשך, בכפוף לתשלום מס רכישה.

התובעים טענו שהמתנה שהתחייב לתת הנתבע 1 לנתבעים 3-2 בטלה. את הזכויות בנחלה יש לחלק בהתאם ל"הסכם" אליהן הגיעה כל המשפחה.

הנתבעים טענו שהמתנה הושלמה והנתבע 1 איננו יכול לחזור ממנה מה גם שהוא איננו מעוניין לבטלה.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעות התובעות, ונתן צו לקיום הצוואה, מהטעמים הבאים: אין ספק שהנתבע 1 ראה כל השנים בנתבע 2 כבן ממשיך על-כך הוא העיד בעצמו ועל-כך העידו אנשים שהיו בקשר עם הנתבע 1. כן ננקטו פעולות לקביעתו של הנתבע 2 כבן ממשיך עוד בחייה של האם המנוחה.

אמנם, האם המנוחה ציוותה כי המשק יתחלק בין שלושת ילדיה באופן שווה וזה היה רצונה, אך מכל מקום, על-פי סעיף 19ג(4) להסכם המשבצת, גם אם הותירה המנוחה צוואה אין בכך כדי למנוע מהנתבע להעביר הזכויות במשק לנתבע 2. שכן, עם מותה, עברו הזכויות בשלמותן לנתבע 1 והוא יכול היה לעשות בהן על-פי שיקולו.

הצוואה נכתבה מתוך רצונו של הנתבע 1 להבטיח את העברת הזכויות לבנו לאחר מותו זאת בשל חוסר היכולת להשלים את העברת הזכויות במינהל בעקבות הבניה הבלתי-חוקית שבמשק.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, התובעים אינם "יורשים" של המנוחה על-פי סעיף 114 לחוק הירושה, ואינם זוכים בחלק כלשהו מהזכויות שהיו לה במשק. זכויות המנוחה במשק יימסרו כולן ובשלמות לנתבע מס' 1.

8.10 התחייבות ליתן מתנה
ב- תמ"ש (כ"ס) 14900/07 {שרה שעתל נ' עמרם שעתל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.11)} התובעת חתמה על כתב התחייבות להעברת זכויותיה כְּברת-רשות במשק לבנה - הנתבע 1 {להלן: "העברה הראשונה"}. לאחר-מכן, הגישה התובעת לסוכנות הודעה בכתב ובה הודיעה כי היא מבטלת את העברת זכויותיה במשק לנתבע.

התובעת טענה כי, היא ביקשה לחזור בה ממתנתה, נוכח התנהגותה המחפירה של אשתו, הנתבעת 2, כלפיה. על-פי בקשתה הנזכרת של התובעת ביטלה הסוכנות את רישום הזכויות במשק על-שם הנתבע.

על-אף שכך, במהלך שנת 1984, לאחר שנראה היה כי הצדדים יִשְבוּ ההדורים בניהם, שבה התובעת וביקשה להעביר המשק לנתבע, הפעם בתורת "בן ממשיך" {לאחר מותה} ובמהלך שנת 85 התובעת והנתבע חתמו על טפסים הנדרשים לצורך כך בסוכנות {להלן: "ההעברה השניה"}.

התובעת עתרה למתן סעד הצהרתי הקובע כי התחייבותה למינוי הנתבע, כבן ממשיך במשק, או כל התחייבות אחרת שניתנה על ידה להעברת הזכויות במשק, על-שם הנתבע ואשתו {להלן: "הנתבעים"} - בטלות.

הנתבעים עתרו למתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי, הם בעלי הזכויות במשק וכי הם זכאים להירשם ככאלו אצל הנתבעים 5-3 {המינהל, הסוכנות היהודית והמושב}.

בית-המשפט קיבל את תביעת התובעת ודחה את תביעת הנתבעים, מהטעמים הבאים: הראשון, זכותו של חבר האגודה היא זכות בר-רשות. בר-הרשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו בכפוף להסכמת הצדדים. בעניין הנדון נוכח הדרישה של אישור הסוכנות את העברה הרי שכל עוד זו לא ניתנה, לא הושלמה המתנה ועסקינן בהתחייבות ליתן מתנה בלבד. כלומר, ביטולה של התחייבות זו יעשה על-פי הוראות חוק המתנה, ואולם עם השלמתה של המתנה יתאפשר ביטולה על-פי דיני החוזים הכלליים בלבד.

השני, המתחייב ליתן מתנה רשאי לבטל התחייבותו ולסגת ממנה כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות. בנדון, לא הוכח כלל כי הנתבע שינה מצבו בשל התחייבות התובעת ליתן לו זכויותיה כברת-רשות במשק במתנה. הנתבעים למעשה לא קשרו עצמם למשק כלל וכלל.

השלישי, ניתן לחזור מההתחייבות אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. בית-המשפט השתכנע באשר לקיומה של "התנהגות המחפירה" מצידם של הנתבעים כלפי התובעת עובר לביטול ההתחייבות. כך שמכוח סעיף 5(ג) לחוק המתנה, רשאית היתה התובעת לחזור בה מהתחייבותה ליתן מתנה ולפיכך ביטול ההעברה הראשונה בעניין דנן נעשה בדין.

בנוסף, מתוך חתימת הנתבעים על מסמכי העברה השניה יש משום הודאה מפורשת מצידם כי ההעברה הראשונה לא הושלמה ותחתיה באה ההעברה השניה שאינה מתנה מחיים אלא העברת זכויות כ"בן ממשיך" - העברה המתגבשת ומתבצעת למעשה לאחר מותו של המעביר.

טענת הנתבע כי לא ידע כלל על-כך שאימו התובעת חזרה בה התחייבותה ליתן לו מתנה - נדחתה. כן נדחתה הטענה כי יש לראות בעצם חתימתם של הצדדים על טופסי התחייבות משום השלמתה של המתנה.

העברה השניה - העברה כ"בן ממשיך". לא לחינם נותן אדם נכס יקר ערך אך ורק לאחד מילדיו, בצידה של מתנה זו וכמניע לה מונחת ציפיה לפיה מקבל המתנה יגור עם ההורה המעניק וידאג לצרכיו ולצרכי המשק גם יחד. עסקינן בתנאי מפסיק שהינו למיצער תנאי מכללא הברור לשני הצדדים. גם אם בעניין דנן ניתן היה להעביר את הזכויות במשק על דרך בן ממשיך, הנתבעים לא דאגו למשק ולתובעת, לכן, התנאי המפסיק במתנת התובעת התקיים ומעת שכך המתנה בטלה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את תביעת התובעת והורה על ביטול מינוי הנתבעים כבנים ממשיכים במשק ותביעתם נדחיתה.



8.11 בקשה לביטול הסכם המתנה שהעניקה האם לאחד מילדיה על-ידי בן אחר
ב- תמ"ש (חי') 380/04 {א.מ.ז נ' ר.מ.ז, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.10.07)} הוגשה תביעה שהגיש הבן הבכור {להלן: "התובע"} נגד אחיו {להלן: "הנתבע"} ואשתו {להלן: "הנתבעת"}, אמו {להלן: "האם"}, הסוכנות היהודית {להלן: "הסוכנות"} והמושב {להלן: "האגודה"}.

במסגרת תביעה זו מבקש התובע לבטל את הסכם המתנה, בו העניקה האם את זכויותיה במשק לנתבעים. העברת הזכויות מכוח המתנה הושלמה ברישום. ההורים היו בעלי זכויות של בר-רשות במקרקעין במסגרת חוזה משולש בין מינהל מקרעי ישראל {להלן: "המינהל"}, הסוכנות והאגודה.

לאחר מות אביהם של התובע והנתבע, התובע ביקש למנוע סכסוכים ולהבטיח את זכויותיו במשק. מכוח רעיון זה, פנה לנתבע, והציע כי האם תערוך צוואה לפיה היא מורישה את המשק, לרבות הלול והאדמות - אליו, לתובע.

הצעה זו, כי האם תערוך צוואה, התקבלה על הנתבע ובלבד שהצימרים יועברו אליו. השלושה - התובע, הנתבע והאם - פנו לעורך-דין על-מנת להסדיר הצוואה {להלן: "הפגישה הראשונה"}.

נקפו החודשים, התובע לא קיבל כל מסמך והוא נדחה על-ידי הנתבע. החשד החל לקנן בלבו והוא פנה לעורך-דין שתיאם פגישה עם האם וזו התקשרה לנתבע, בנוכחות התובע, וביקשה כי יבוא להסדיר העניינים. הנתבע התעלם מפניה זו.

האם חתמה על תצהיר העברת זכויות במשק בהעברה, ללא תמורה, על טפסי דיווח לשלטונות מס שבח ועל הסכם "בן ממשיך", מכוחם מעבירה האם לנתבעים את כל זכויותיה במשק.

האם חתמה על צוואה, תצהיר וייפוי-כוח בלתי-חוזר על ידם הורישה לתובע את המשק - הדירה, התכולה, שטח אדמה הסמוך לשטח כ-2 דונם, לול, מכסה ושטחי אדמה וכן את החשבון המשותף בבנק דיסקונט, ואילו את הצימרים - הורישה לנתבע. המסמכים דווחו לשלטונות מס השבח ונרשמו הנתבעים כבעלי הזכויות במינהל מקרקעי ישראל וכבעלי הזכויות בסוכנות. הנתבעים הפכו לבעלי זכות חוזית, מסוג של בר-רשות, שקיבלו במתנה, מהאם, בעודה בחיים. הנתבעים הקדימו את התובע.

התובע טען כי, עברת הזכויות מהאם לאחיו, הנתבע, נעשתה בתרמית, בניגוד למוסכם תוך הטעייתו והטעית האם. העברת הזכויות אינה כדין שכן, לא נעשתה על-פי תקנון המושב. האסיפה הכללית של המושב לא אישרה העברה ומכאן שאין תוקף להעברה והיא בטלה. העברת הזכויות מהאם לאח בוצעה בטרם הועברו זכויות האב המנוח לידי האם. התובע הינו בן ממשיך והאם אינה רשאית לוותר על זכויותיו כבן ממשיך. דין העברת הזכויות בין האם לבין הנתבעים דינו להתבטל עקב האיסור הקבוע בסעיף 8 לחוק הירושה לעשות עסקאות בירושה עתידית בחיי המוריש.

הנתבע טען כי, התובע אינו צד להסכם המתנה ומשכך אין הוא יכול לעתור לביטולו, במיוחד שהאם צורפה כנתבעת ולא כתובעת. האם חתמה על מסמכי העברה ברצון, בצלילות הדעת ומתוך כוונה וכראיה סירבה להגשת תצהיר. אין אפשרות להעברת המשק על-שם התובע מאחר והדבר כרוך בחתימה על מסמכים, לרבות ביטול עסקה אצל שלטונות מס שבח מקרקעין ועוד ויש למנות לצורך כך כונס נכסים. גם אם הוסכם בין האחים, כי הזכויות במשק יחולקו, הסכמה זו נוגדת את חוק הירושה ואינה חוקית.

האם טענה כי, רצונו של בעלה המנוח היה להוריש את המשק בכללותו לתובע למעט הצימרים והקרקע הצמודה להם עד הגבול בין המחסן לגידול בעלי חיים לבין המחסן לגידול עופות אשר היה רצון המנוח להעבירם לנתבע, זאת בין השאר כי הוא זה שהשקיע כספים ובנה את הצימרים במקום.

בית-המשפט קבע כי, משעיבד התובע יחד עם הוריו את המשק, הרי, לכאורה, התגבשה זכותו כ"בן ממשיך", עוד בחיי האב. התחקות אחר פעולות הנתבע משלב ה"גרעין" ועד לשלב ה"פירות" - השלמת המתנה ברישום - מקרינים על חוסר אמינותו של הנתבע והביאו לדחיית גרסתו הן בהתייחס לכל אחד מנדבכיה הפרטניים של גרסתו והן במכלול. הנתבע פעל בסתר. הוא הסתיר מאחיו כי שינה דעתו, לקח בלאט את האם לעורך-דין, את מסמכי ההעברה שחתמה האם לטובת הנתבעים הסתיר, הוא החל "לרוץ" כלשונו, רק כשנודע לו שאחיו פנה לעורך-דין, הוא דיווח באיחור ניכר על עסקת המתנה, הציג מצג שווא באשר למסת החובות הרובצת על המשק, הפגין כלפי האם וכלפי המשפחה כי פעל לתשלום חובות בהיקף רחב לאין שיעור מהסכום שהוכח ששילם. הנתבע הציג כלפי האם והמשפחה מצג שווא כי המשק ספוג בחובות.

לאם לא היתה את גמירות-הדעת הנדרשת בעסקה בה היא נותנת את המתנה. האם העידה, כי לאורך כל השנים היה התובע הבן הדומיננטי במשק, כאשר בשלב מסויים הוא היה העובד המרכזי, אף יותר מאביו המנוח. מעדות האם עולה, כי גם בעת העדות היא סברה שהמסמך עליו חתמה היה צוואה, ולא העברת זכות "בן ממשיך".

סוף דבר, התביעה התקבלה בחלקה באופן שהעברת הזכויות, מכוח מתנה, שהעבירה האם לידי הנתבעים, בטלה.

8.12 עסקת מתנה
ב- תמ"ש (ת"א) 217380/96 {פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.01.07)} התובעת היא אמו של נתבע 1 וחמותה של נתבעת 2. התובעת מבקשת להצהיר, כי ההסכם שנערך בינה לבין הנתבעים, אשר על פיו הועברו זכויותיה במשק על-שם הנתבע - בטל, ויש להשיב את המצב לקדמותו ולרשום את המשק על-שמה. התובעת נפטרה במהלך הדיונים.

התובעת ובעלה, החזיקו במשק כברי-רשות מתחילת שנות ה-50 עד למועד פטירת המנוח. לאחר פטירת המנוח עברו מלוא הזכויות במשק לתובעת. ביום 18.01.84 פנה המנוח לוועד המושב, בבקשה לקבוע כי הנתבע הינו "בן ממשיך", וזאת במקומה של אחות הנתבע, אשר נקבעה קודם לכן כ"בת ממשיכה".

ביום 07.02.84 הגישו התובעת והמנוח לסוכנות היהודית הצהרה והתחייבות בלתי-חוזרת, כי במותם יקבל הנתבע חזקה בלעדית במשק כ"בן ממשיך", וכי הם מסכימים שהנתבע יבנה את בית מגוריו בשטח המשק בתנאים המקובלים. בחודש מאי 1984 אושר הנתבע כ"בן ממשיך" במשק.

עם קבלת האישור, פנה המנוח לוועד המושב ולועדה הבין מוסדית לבניה חריגה במושבים, בבקשה להקצות לנתבע מגרש בתחום המושב לצורך בניית בית מגוריו. בחודש אוגוסט 1984 אושרה בקשת המנוח, והוקצה עבור הנתבע מגרש נפרד מחוץ לשטח המשק לצורך בניית בית מגורים {להלן: "המגרש"}, מתוקף היותו "בן ממשיך".

ביום 26.10.94 חתמו התובעת והנתבעים על תצהיר, לפיו התובעת מעבירה לנתבעים את זכויותיה, מכל סוג שהן, במשק, ללא תמורה {להלן: "התצהיר"}.

בסוף שנת 1994 פנו הצדדים למינהל מקרקעי ישראל בבקשה להעביר על-שם הנתבעים את הזכויות במשק על-פי התצהיר וההסכם, ובאישור האגודה השיתופית. בשנת 1995 הושלמה העברת הזכויות במשק על-שם הנתבעים בספרי הסוכנות היהודית ובספרי מינהל מקרקעי ישראל.

ביום 15.07.96 שלחה התובעת לנתבעים "הודעת ביטול הסכם מתנה", בו טענה כי לאור הפרת ההסכם וההתחייבות מצד הנתבעים, ההסכם מבוטל ועל הנתבעים להשיב את המשק לבעלותה. כמו-כן דרשה התובעת פיצוי מוסכם בסך 100,000 דולר, על-פי האמור בהסכם.

ביום 01.08.96 שלחו הנתבעים לתובעת מכתב תשובה, בו הם דוחים את טענות התובעת בדבר אי-קיום ההסכם וביטולו על ידה.

לטענת התובעת, חתימתה על העסקה הושגה במרמה, תוך הטעייתה ואי-גילוי המצב לאשורו. לטענתה, העסקה נעשתה תוך ניצול מצוקתה הכלכלית, הגופנית והנפשית ותנאי העסקה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. לחילופין טוענת התובעת, כי העסקה הנה חוזה למראית עין. יש לראות בעסקה חוזה דו-צדדי.

לעניין נסיבות חתימת התובעת על העסקה טענו הנתבעים, כי העסקה מהווה מימוש ישיר וטבעי של רצון התובעת ובעלה המנוח לכך שהנתבע יהא "בן ממשיך" במשק ויקבל את הזכויות בו לאחר מותם. לטענתם, התובעת לא הונחתה לחתום על המסמכים והעבירה את זכויותיה במשק על-שם הנתבע מרצונה החופשי. לעניין מהות העסקה טענו הנתבעים, כי המדובר במתנה שהעברתה הושלמה, ואין התובעת יכולה לחזור בה ממתנתה. לחילופין טענו הנתבעים, כי התובעת אינה יכולה לחזור בה מהמתנה, הואיל והנתבעים שינוי את מצבם לרעה בהסתמך על התחייבות התובעת, ו/או התובעת ויתרה על זכותה לחזור בה ממתנתה, ו/או לא חלה כל הרעה במצבה הכלכלי של התובעת, באופן המצדיק את חזרתה מהתחייבותה.

בית-המשפט קבע כי, המדובר בעסקת מתנה שהותנתה בתנאים ובחיובים שונים. עסקת המתנה הושלמה, והתנאים לא הופרו, ולפיכך דין התובענה להידחות.