botox

עניינים שונים

1. הוראות "החוזה המשולש" ביחס לבן/בת זוג השני/ה של המנוח/ה
ב- תמ"ש (טב') 44431-06-11 {י.א. ז"ל נ' ג.ד.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.07.13)} עסקינן בבני זוג {המנוחים} המקבלים זכויות בר-רשות במשק חקלאי מאגודה שיתופית וגרים בו מספר עשורים. בת הזוג נפטרת וזמן מה לאחר-מכן נישא בן הזוג שנותר בחיים לאשה אחרת {נתבעת 2}. לאחר-מכן, בן הזוג נפטר ובין בני המשפחה ניטשת מחלוקת באשר לאופן חלוקת הזכויות במשק החקלאי של המנוחים. המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים מיום 09.06.05 בה ביקש להנחיל זכויותיו במשק לבנו {הנתבע 1}.

בנות המנוחים {התובעות} טוענות כי, על הזכויות לעבור לתובעת 1 בתור "הבת המסוגלת לקיים את המשק" ולפצות את יתר היורשים לפי סעיף 114 לחוק הירושה. הן מתנגדות לקיום צוואת המנוח ואף הגישו גם בקשת צו ירושה בטענה, כי אף אם הצוואה תקויים, עדיין הזכויות בנחלה צריכות להיות מועברות לתובעת 1 מכוח סעיף 114 לחוק הירושה והחוזה המשולש והן אינן זכויות עזבוניות שהצוואה של המנוח חלה עליהן.

התובעות הוסיפו וטענו כי, נישואי הנתבעת 2 לאביהן היו למעשה נישואי נוחות. לטענתן, בשנת 2006 נטשה הנתבעת 2 את אביהן המנוח ונעלמה ואף לא דרשה להתמנות כאפוטרופא עליו, עניין המלמד לטענתן, כי לא ראתה עצמה כאחראית עליו ולמעשה לא היתה בת זוגו בפועל במועד פטירתו. לדבריהן, לנתבעת 2 אין כל זכויות במשק והדבר עולה גם מהסכם הממון אשר נחתם עובר לנישואיהם.

בנו של המנוח {נתבע 1} טען כי, הזכויות צריכות להיות מועברות אליו מכוח צוואת המנוח בה נקבע, כי הוא זה שיקבל את המשק. הנתבע 1 עתר לקיים צוואתו של אביהם, לפיה הזכויות בנחלה תעבורנה בשלמות לידיו. עוד הוא טען כי, בחייו הביע אביו המנוח רצונו מפורשות באמצעות הסכם הממון אשר ערך יחד עם הנתבעת 2 ולפיו זכויות שצבר לפני הנישואים יישארו בבעלותו.

הנתבע גם טען כי, אביו המנוח הביע רצונו בצוואה מיום 09.06.05 לפיה הזכויות בנחלה תהיינה שלו. הנתבעת 2 נטשה את אביו בשנת 2006 לאחר שרוקנה את הנחלה מאמצעי הייצור בה ווטישתה היתה מוחלטת כך שבמועד פטירתו היו פרודים השניים כ- 5 שנים ובשל כך אינה זכאית לכל זכויות בנחלה שכן אף כי היתה נשואה לו דה יורה, הרי שבמועד פטירתו איננה היתה בת זוגו בפועל.

מול כל אלה טוענת האישה השניה של המנוח {נתבעת 2}, כי היא זו שזכאית לקבל זכויות השימוש וההחזקה במשק החקלאי "כבת הזוג שנותרה בחיים" וזאת מכוח סעיף 20ה(1) להסכם התלת-צדדי {"ההסכם המשולש" בין המינהל, הסוכנות היהודית והמושב} החל על המשק. הנתבעת 2 עתרה כאמור לקבוע, כי הנחלה שייכת לה מכוח סעיף 20 ה(1) להסכם המשולש הקובע, כי בפטירת חבר האגודה יועברו כל זכויותיו לבת הזוג שנותרה בחיים.

לטענת הנתבעת 2, הלחץ הכספי, אבדן מקורות ההכנסה במשק החקלאי והאלימות והלחצים מצד ילדי המנוח הביאוה להעתיק מגוריה למקום אחר. אלא, שגם לאחר מעברה היא נותרה בקשר עם המנוח, נהגה לבקרו בסופי שבוע והכל עד לאשפוזו בבית אבות שאז נאסר עליה לעשות כן.

הסוכנות היהודית טוענת, כי המבחן הפורמלי השואל האם המנוח ואשתו השניה היו נשואים כדין בעת פטירת המנוח - הוא המבחן הקובע לעניין זכאותה לקבל זכויותיו של בעלה בנחלה בהיותה "בת זוג". יחד-עם-זאת מוסיפה הסוכנות וטוענת, כי מקום שמתגלעת מחלוקת אודות התקיימות תנאי החוזה המשולש ובדבר התאמת "בת הזוג" לקבל הזכויות במשק לפי החוזה המשולש, מבקשת הסוכנות הכרעה שיפוטית ובמקרה שכזה היא מסכימה שתתקיים בחינה מהותית הנגזרת מנסיבות העניין והיא תכבד כל הכרעה של בית-המשפט. הסוכנות סבורה עוד, כי הגדרת "בן זוג" שונה ממקרה למקרה ולא דין "בן זוג" לצרכי חיקוקי המוסד לביטוח לאומי כדין "בן זוג" לצרכי התאמתו והגדרתו בחוזה המשולש.

זוהי גם עמדת רשות/מינהל מקרקעי ישראל כי יש לעשות שימוש במבחן מהותי ולא בזה הפורמלי {קרי, רישום בני זוג כנשואים במשרד הפנים או ברבנות}. לשיטתו, מציאות החיים, הנסיבות הפרטניות של המקרה והנורמות של כל חברה אליה משתייכים בני הזוג הם אלה שצריכים להכריע.

בית-המשפט סבר, כי ההבחנה בין זכותה של האישה השניה לבין האישה הראשונה לקבל הזכויות במשק בעקבות הפטירה של בן הזוג, נובעת גם מהעובדה שהאישה הראשונה קיבלה מהאגודה, הסוכנות והמינהל את אותן זכויות שימוש והחזקה כפי שקיבל בשעתו המנוח {ועובדה ששני בני הזוג רשומים כבעלי הזכויות בפנקסי הסוכנות והמינהל}.
כלומר, כי גם אם האישה הראשונה היתה חיה בפירוד ממושך מהמנוח {ואף עוזבת את הנחלה בשל הפירוד}, לא היה מתעורר כלל ספק אודות זכויותיה במשק. אלה קמו לה עוד בחיי המנוח, ללא קשר לנישואין עמו, בהיותה ברת-רשות מוסכמת במקרקעין ולא רק מכוח סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש.

אלא, שזו האחרונה הצטרפה למשק החקלאי הקיים, עשרות שנים לאחר שהזכויות בו ניתנו על-ידי הגופים המיישבים למנוח ולאשתו הראשונה. נוכחותה, שהיתה, מגוריה והחזקתה של האישה השניה במשק של המנוח היו כולם מכוח היחסים עם המנוח ולא מכוח היחסים מול הגופים המיישבים. המנוח הוא זה שהעניק לה זכות שימוש במשקו ובביתו ועל-כן, יש לייחס חשיבות רבה לטיב היחסים וההבנות ההדדיות ביניהם כבני זוג לעניין זכות השימוש במקרקעין במקרה של פקיעת הקשר.

נכון יהיה לבחון את זכאות "בת הזוג השניה" לפי סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש לקבל המשק של בעלה המנוח גם במשקפי דיני השיתוף הספציפי. זאת ועוד: קביעת זכאותה של האישה השניה לקבל זכויות בנכס חיצוני שהיה שייך כל כולו למנוח עוד קודם הנישואין אינה צריכה להתבסס רק על טיב הקשר בין בני הזוג או על השאלה כמה זמן היו פרודים קודם פקיעת הקשר. אין מדובר אך בהגדרה סוציולוגית, ההכרעה צריכה להיות משפטית ומושתתת על מספר רב יותר של פרמטרים ומבחנים. על-כן, הנתבעת 2 אינה זכאית לקבל הזכויות של המנוח במשק מכוח סעיף 20ה(1) "לחוזה המשולש". הנתבעת 2 נמנעה מלטפל בענייניו של החסוי, להשתתף באופן אקטיבי בהליך המשפטי בעניין האפוטרופסות ולקחת על עצמה תפקיד זה.

נטישת המנוח היא אבן נוספת בחומת ההפרדה הרכושית בין בני הזוג המהווה מחסום מפני הנתבעת 2 לקבל זכויות במשק בתור "בת זוג" לפי סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש. בית-המשפט הורה, כי אין מקום בנסיבות הנוכחיות שלפניו להעביר הזכויות במשק על-שם הנתבעת 2 מכוח סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש.

הזכויות במשק רשומות נכון ליום מתן פסק-דין זה על-שם המנוח ואשתו הראשונה המנוחה. מעולם לא מונה ולא נרשם מינוי "בן ממשיך", וכן לא נרשמה הערה בדבר הסכם הממון שנערך בין המנוח לנתבעת 2 ולא נרשמו כל זכויות במשק על-שמה של הנתבעת 2.

2. השלכותיה של הבטחת הורים מנוחים כלפי בנם אך ורק ביחסים בתוך המשפחה
ב- תמ"ש (יר') 11088-05-10 {ח' י' נ' מ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (22.05.13)} התובעים הינם בני זוג. התובע 1 הוא אחיו של הנתבע. הנתבע הוא כיום הבעלים של משק במושב. בעבר המשק היה רשום על-שם המנוח אביהם של הצדדים. בהמשך הועברו הזכויות במשק משמו של המנוח לשם רעייתו, אמם של הצדדים והיא נתנה אותו במתנה ללא תמורה לנתבע.

התובעים ביקשו מבית-המשפט ליתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי התובעים זכאים לפיצול הבית מן המשק ולהרחיבו, בהתאם לנוהלי הרשויות. כן נתבקש בית-המשפט להורות לנתבע לחתום על כל המסמכים הנדרשים לפיצול הבית מן המשק או להרחבת הבית וזאת בהתאם להוראות מינהל מקרקעי ישראל וכל גורמי התכנון.

הנתבע טען כי ההורים הדגישו כי הם ורק הם בעלי כל הזכויות במשק ואין לחלק ולפצל את המשק.

בית-המשפט קבע כי, התחייבות ההורים מחייבת את הנתבע. כלומר, מדובר בהתחייבות ליתן לתובעים זכות מגורים במבנה. מדובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא מתנה מושלמת, מאחר ששיכלול ההתחייבות לכלל מתנה מושלמת מותנה באישור כל הגורמים השותפים להסכם המשולש {המינהל, הסוכנות היהודית והמושב}.

לסיכומו-של-דבר, האב והאם התחייבו ליתן לתובעים זכות מגורים בלעדית בבית והתחייבות זו מחייבת גם את הנתבע. אין בקביעה זו לחייב את הנתבע להסכים לפיצול הבית מן הנחלה, שכן פיצול כזה אינו כלול בהתחייבות.

3. זכויות החזקה והשימוש במשק
ב- תמ"ש (יר') 4600/09 {ת' ג' נ' י' ג', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.04.13)} תובענה ותובענה שכנגד שעניינם זכויות החזקה והשימוש במשק. התובעת 1, שהינה בת-הרשות הרשומה במשק, היא אימם של התובע 2 והנתבע 1. הנתבעת 2 הינה אשתו של הנתבע 1. הנתבעים 5-3 הינם הצדדים לחוזה שכירות תלת-צדדי {להלן: "האגודה"; "הסוכנות"; "המינהל" וכולם ביחד "המוסדות המיישבים"}. התובעת את הנתבעים כבנים ממשיכים במשק והמינוי אושר על-ידי המוסדות המיישבים.

התובעת 1 חתמה על הסכם נוסף עם התובע 2 ובו ביקשה להעביר לו ללא תמורה את זכויותיה במשק למעט זכות המגורים הייחודית בביתה במשק ואת הזכות ליהנות מהכנסות המשק ומפירותיו ככל שידרש לה לקיומה למשך כל ימי חייה.

לטענת התובעים, התובעת 1 מינתה את הנתבעים 2-1 כבנים ממשיכים במשק על רקע היחסים ביניהם ובהבנה כי הנתבעים יטפלו בה וידאגו לכל מחסורה. לאחר המינוי, חדלו הנתבעים 2-1 לטפל בה ולדאוג לצרכיה. הנתבע 2 שחייב כספים רבים לנושים הסתבך בפלילים סיבך את האם ללא ידיעתה. לפיכך, לטענת התובעת 1, היא זכאית לבטל את מינוי הנתבעים 2-1 כבנים ממשיכים לנוכח התנהגותם המחפירה. ולאור העובדה כי המינוי ניתן על תנאי שהנתבעים 2-1 ינהגו באם בכבוד וכפי הנדרש וידאגו לצרכיה דבר אותו לא עשו.

לטענת הנתבעים 2-1, מדובר במתנה שאיננה ניתנת לביטול, ותנאיי המתנה לא הופרו לאחר שזו הושלמה. הנתבע 2 מתגורר במשק כל חייו והנתבעת 2 מתגוררת במשק מאז נישואיה לנתבע 2. מאז ומעולם תמך הנתבע 2 בהוריו ואולם מאז קבלת המתנה החלו להשקיע זמן ומשאבים יקרים במשק ובבית בו הם מתגוררים והם שינו את מצבם לרעה עקב ההתחייבות. כמו-כן, טענו הנתבעים 2-1 כי לא גנבו מהאם כספים. הזוג מעולם לא התנכר לאם והמשיך לנהוג בה באדיבות ובכבוד.

הסוכנות היהודית טענה כי, מאחר שהסעד היחיד שנתבקש כנגד הסוכנות הינו כי בית-המשפט יורה לסוכנות "לאשר את זכויותיו של התובע במשק..." השאירה הסוכנות את ההכרעה בתיק לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

עמדת המינהל היא, בהצהרה והתחייבות התובעת 2 למינוי "בן ממשיך" מצויין מפורשות כי מדובר בהתחייבות בלתי-חוזרת למינוי "בן ממשיך" וניתן לבטלה רק בהסכמת ה"בן הממשיך" או בהחלטה שיפוטית.

בית-המשפט קבע כי, מינוי הנתבעים כ- "בן ממשיך" הומלץ על-ידי האגודה השיתופית, אושר על-ידי הסוכנות היהודית וכי המינוי נרשם במינהל מקרקעי ישראל. משכך, עסקינן במתנה מוגמרת שהקנייתה לנתבעים 2-1 הושלמה עם מתן האישורים למינוי.

בית-המשפט לא התרשם כי הנתבעים 2-1 הפרו כל התחייבות. האם לא טענה כי פנתה לנתבעים 2-1 בבקשה לקבל תמיכה כספית. התובעת 2 לא הציגה כל מעשה אקטיבי של פגיעה בכבוד.

בנוסף, לעניין התביעה שכנגד, קביעת "בן ממשיך" על-ידי בעל הנחלה אינה פוגמת בזכות הקניין שיש לבעל הנחלה במשק כל עוד הוא חי. מינויו של "בן ממשיך" הינו הליך צופה פני עתיד הבא להסדיר את ההעברה המסודרת של הנחלה לאחר 120 ולכן אין בהליך זה כדי לפגוע בזכותם הקניינית של בעלי הנחלה במשק שבבעלותם והם רשאים להמשיך ולנהוג בו מנהג בעלים עד ליומם האחרון.

בנסיבות אלה, בית-המשפט לא ראה מקום להגביל את זכותה של האם לעשות דיספוזיציות במשק ובודאי לא באופן הגורף המבוקש על-ידי התובעים שכנגד.

לסיכומו-של-דבר, התובענה והתובענה שכנגד נדחו על-ידי בית-המשפט.






4. האם זכות התביעה שעמדה למורישה בחייה להוכיח, כי הזכויות במשק-נחלה שייכות לה, וכי הרישום של אותן זכויות על-שם בנה היחיד ואשתו מקורם בטעות, מוסיפה להתקיים גם לאחר פטירתה?
ב- תמ"ש (נצ') 5300-06 {פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.04.13)} מדובר בתביעת הבן כנגד גרושתו המבקש להצהיר על הסכם הגירושין כחסר תוקף, משאין בכוחו כדי להקנות לצדדים זכויות שלא היו להם בשעתו.

התביעה הראשונה נסובה סביב הזכויות בנחלה עליה הצהירו הצדדים בגדרי הסכם גירושין שאושר בבית-הדין הרבני, כי הוא משותף לשניהם, כאשר הצהרתם תאמה את הרישום בספרי מינהל מקרקעי ישראל, הבעלים של המשק. בחלוף שנים טוען התובע, כי הצהרת הצדדים בגדרי ההסכם באשר לזכויות בנחלה היא בניגוד למצב הזכויות לאשורן, כי הזכויות היו של אימו המנוחה בלבד, וכי משנפטרה מאוחר יותר, אלה עברו לידיו בלבד ובירושה. מכאן טוען, כי ההסכם חסר כל נפקות ביחס לנחלה ועותר להצהיר עליו כבעל הזכויות היחיד בה.

התביעה השניה, תביעה שכנגד, שהוגשה על-ידי הנתבעת, לחיוב התובע {הנתבע שכנגד} בתשלום בטענה, כי הפר התחייבויותיו על-פי הסכם הגירושין.

מאז נישואי התובע והנתבעת הם התגוררו בנחלה, כאשר הזכויות בנחלה היו אותה עת, שלה. כשנה לאחר-מכן בנו הצדדים בית מגוריהם בנחלה, בו התגוררו עד לגירושיהם.
הצדדים חתמו על הסכם גירושין בו הוסכם כי, בני הזוג הינם בעלי הזכויות והצדדים מסכימים בזה כי לא יגישו זה כנגד זה תביעה לפירוק השיתוף וכי יעשו כל שניתן כדי לשמור על זכויותיהם במשק.

לגרסת התובע, רישום הזכויות בנחלה על-שם בני הזוג כמופיע בתיק מינהל מקרקעי ישראל מקורו בטעות, שנבעה מהגשת בקשה לרישום משכנתא. בקשה זו הוגשה למינהל על-ידי הצדדים, בעקבותיה נרשמו הזכויות בנחלה על-שם שניהם, בלא שהיו זכאים לכך, כאשר כאמור, בעלת הזכויות היחידה בעת רישום הזכויות במינהל היתה המנוחה, אשר נפטרה 15 שנים לאחר-מכן. עוד טען, כי דין הסכם הגירושין להתבטל אף משום ההוראות הלא חוקיות הכלולות בו.

הנתבעת טענה, כי צוואת המנוחה נערכה ביום 04.02.92 ואילו רישום הזכויות במינהל על-שם הצדדים נעשה מספר שנים לפני כן, ביום 04.03.86, כך שהמנוחה היא זו שביקשה להוריש זכויות שלא היו לה. לטענתה, מחצית הזכויות במשק נרשמו על-שמה ועל-כן השקיעה את כל מרצה בעבודה פיזית קשה בנחלה משך כל תקופת הנישואין, ולא נפלה כל טעות ברישום ו/או בהסכם הגירושין.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, התובע לא רק שלא הוכיח כי הטעות נודעה לו לאחר החתימה על הסכם הגירושין, אלא שהוכח כי היה מודע לעובדת רישום הזכויות על-שם שני בני הזוג עובר לחתימה על ההסכם, ולמצער, במעמד חתימתו. התובע האמין לאורך כל הדרך מתוך אמונה שלמה וידיעה ברורה, כי הזכויות בנחלה שייכות לבני הזוג והועברו לצדדים, עוד בחיי המנוחה, ולא הועלתה כל אפשרות לטעות.

יתר-על-כן, לא היה לנתבעת כל מעמד או יכולת להתנגד לקיום הצוואה ולטעון כנגדה במסגרת אחרת, גם אם המנוחה ביקשה לצוות בגדריה זכויות שהיו בחלקם של הנתבעת, משום שעריכת צוואה אינה מאפשרת למצווה לנכס לעצמו זכויות של אחרים, גם כאלה שהקנה אותם בעבר לאחרים, וצו קיום הצוואה אין בו כדי לאשרר תוכנה ולקבוע היקף עזבונה של המנוחה. כלומר, הצוואה עליה נשען התובע בטיעוניו גם אם ניתן צו לקיומה, הרי אין בה כדי להוסיף דבר, לכל היותר יש לראות בה כמסמך שערכה המנוחה בו מביעה את יחסה ועמדתה באשר לזכויות במשק.

כוונת המנוחה כפי שהוכחה היתה להעברת הזכויות לבני הזוג כפי שנעשה בפועל. ולא הוכחה הטעות ברישום.

בתביעה שכנגד נטען, כי הנתבע שכנגד הפר את הסכם הגירושין לפיו התחייב לשאת בתשלום חובות החלים על המשק, והתובעת שכנגד נאלצה לשלמם במקומו. עוד נטען, כי החל משנת 1999 הוסכם, כי אדמות הנחלה יוחכרו לצד ג' וכי דמי החכירה שיתקבלו ישמשו לתשלום הוצאות החזקת הנחלה והתשלומים השוטפים החלים עליה. בית-המשפט קבי כי, התובעת שכנגד הרימה את הנטל להוכיח, כי שילמה את התשלומים השונים שנטענו על ידה, ולפיכך, היא זכאית לקבל מהנתבע החזר בגין הסכומים ששילמה במקומו.

5. האם העובדה שהנתבע עשה ועודנו עושה שימוש בלעדי בדירה המשותפת במשק מזכה את התובעת בדמי שימוש ואם כן, מאיזה מועד קמה הזכאות?
ב- תמ"ש (נצ') 55595-02-12 {ח.נ. נ' ד.נ. פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.13)} התובעת והנתבע נישאו והתגרשו לאחר-מכן. בתביעה זו מדובר בדירת הצדדים, אשר כלל אינה רשומה על-שם מי מהצדדים בלשכת רישום מקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל ו/או במשרדי האגודה השיתופית.

התובעת טענה, כי נאלצה לעזוב את ביתם המשותף ולשכור דירה נוכח התנהגותו האלימה של הנתבע כלפיה וחששה מפניו. התובעת הוסיפה, כי הנתבע מתגורר בדירה בביתם המשותף יחד עם בת זוגו ונוהג בבית מנהג בעלים תוך שזכויותיה הקנייניות ו/או לכל הפחות האובליגטוריות, נרמסות.

התובעת ביקשה לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש מיום עזיבתה את הדירה בפועל, עד למתן פסק-הדין ו/או עד אשר יפורק השיתוף בפועל {לכשיפורק}.

בנוסף, עתרה התובעת לא רק לדמי שימוש אלא לכל הפחות לרוטציה של שימוש בדירה, כך שתוכל היא לעשות שימוש לתקופה מסויימת.

הנתבע טען כי, אין כל מקום לחייבו בדמי שימוש כלל. נוסף על-כך הנתבע טען, כי הדירה איננה רשומה על-שם מי מהצדדים, על-כן לא ברור מכוח מה ובאיזו עילה מבוקש לחייבו בדמי שימוש. וגם אם הזכויות בדירה יירשמו ויהיו שוות, הרי שלא ניתן לחייב בדמי שימוש טרם ניתנה החלטה בדבר פירוק השיתוף.

בנוסף, טען הנתבע כי, התובעת עזבה את הדירה על דעתה ללא סיבה מוצדקת, מבלי שגורשה או אולצה לעזוב את הדירה ולכן גם בגין כך אין לפסוק עבורה דמי שימוש.

בית-המשפט פסק כי, בהחלט יש מקום להיענות בחיוב לעתירת התובעת וליתן פסק-דין חלקי בעניין חיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימושו הבלעדי בדירה החל ממועד הגשת התביעה ועד לפירוק השיתוף בין הזוג. גובה דמי השימוש הינו בהתאם לחוות-דעתו של שמאי, כאשר הנתבע זכאי לקבל מחצית מגובה דמי השימוש הראויים בגין הדירה {המחצית האחרת שייכת לאשה}.

6. העברת זכויות בנחלה לנכד בניגוד לרצון דודיו
ת"ע (נצ') 41145-05-11 {צ.פ נ' ד.ח, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.12)} נדונה בקשה למתן צו מניעה על-ידי המבקשות כנגד המשיבים המונע מהם להשלים את ההעברה של מגרשים שהיו חלק ממשק העזר שהיה למנוחים במושב מהמנוחים למשיב 1 או למי מטעמו.

כמו-כן, בית-המשפט התבקש ליתן צו זמני עד להכרעה בתביעה העיקרית האוסר באופן מיידי על המשיב ו/או מי מטעמו מלבצע כל דיס פוזיציה בנחלת המנוחים במושב והמונע ממנו לבצע כל בניה שהיא במגרשים ובנחלה.

המשיב טען כי, המקרקעין אינם חלק מעזבון המנוחים מאחר והם הועברו לו במתנה במהלך חייהם ולחילופין המנוח הותיר צוואה שבה לא נתן כל זכות למבקשות.

המבקשות טענו כי, לאורך השנים האמינו לאמירות של אחותם ז"ל, אמו של המשיב ובני משפחתה לפיהן הוריש המנוח {בעלה של אחותם, אמו של המשיב} למשיב את המקרקעין, והן הניחו כי זה היה רצון המנוח, ועל-כן שתקו וזאת למרות התנהגות מחפירה מצד המשיב כלפיהן והשתלטותו על נכסי המנוחים. אלא, הגיעו אל המבקשות שמועות מחברי המושב לפיהן המשיב מספר כי הוא צריך את חתימות ילדיהם של המנוחים על-מנת להעביר את הנחלה על-שמו. בעקבות כך, לגרסתן, החלו לחשוד כי נפלו קורבן למעשה תרמית וכי ייתכן שהמנוח כלל לא העניק את הנחלה למשיב.

המבקשות הצביעו על מספר אירועים שהעידו לטענתן על שליטתם של המשיב והוריו במנוחים ובכך שעשו בו וברכושו ככל שחפצו ומנגד על היעדר זיקה מצד המשיב למושב, למקרקעין ואף למנוח עצמו. בהקשר זה הן טענו כי, כל עזרה שנזקק לה המנוח חולקה בין כל ילדיו, כולל נסיעות וליווי לטיפולים כאשר המשיב כלל לא נטל חלק בטיפול בו ובדאגה לו.

המשיב עתר לדחיית הבקשה על-הסף בהיותה קנטרנית, משוללת כל יסוד עובדתי ומשפטי וגם בשל התיישנות הזכות הנטענת, השיהוי הרב שחל וחוסר ניקיון כפיים. המשיב הדגיש כי כל טענותיהן המוכחשות של המשיבות מתייחסות להתנהגויות המשיב והוריו שנמשכו לכל היותר עד לפטירת המנוח ואשר היו ידועות למבקשות מזה לפחות 15 שנים והן לא עשו עם כך דבר.

לטענתו, המבקשות וכל שאר האחים ידעו כי המנוחים העניקו לו את הזכויות במקרקעין עוד בחייהם ואף קיבלו מהם העתקים ממסמכי ההעברה והצוואה. שתיקתן במשך השנים שחלפו רק מוכיחה זאת. ומכל מקום תביעתן התיישנה זה מכבר.

ומכל מקום, בעצם הענקת המעמד של "בן ממשיך" למשיב אשר אושרה על-ידי ועד המושב יש כדי להקנות לו את כל הזכויות שהיו למנוחים במושב.

לטענתו, מלאכת הטיפול במנוח נפלה בעיקר על הוריו והוא סייע בידם. בעוד המבקשות עזרו לעיתים רחוקות, והמבקשת 1 אף התנהגה אליו בצורה מחפירה.
המינהל הודיע כי אין לו כל עמדה באשר לרישום הזכויות על-שם מי מהצדדים והוא יכבד כל החלטה שתצא מפי בית-המשפט באשר לזהות בעל הזכויות.

האגודה מסרה כי לאור המידע שבידיה המנוחים העבירו את מלוא זכויותיהם בנחלה למשיב עוד בחייהם והוא נטל על עצמו את כל החובות בגין הנחלה והסדירם במסגרת חוק ההסדרים. לפיכך, זכאי המשיב לכל הזכויות הנובעות מן הנחלה ומחברותו באגודה.

בית-המשפט קבע כי, בחינת בקשת המבקשות וטיעוניהן בפניו מצביעה על-כך שהן לא עמדו בתנאים המקדמיים המצדיקים הותרת צו המניעה על כנו.

שתיקתן של המבקשות במשך השנים שחלפו, אי-נקיטת פעולה כלשהיא בעניין למשל פניה לשירותי הרווחה או העברת המנוח תחת חסותן ואי-התייצבות יתר האחים בחזית אחידה עמן בתביעה זו, מדברים בעד עצמם.

בית-המשפט השתכנע כי, המבקשות השלימו עם העברת הזכויות למשיב במשך כל השנים הרבות שחלפו, ומשכך לא יצאו ידי חובת הוכחת דוחק הנסיבות המצדיקה התערבות מוקדמת. המשיב לא יעביר את זכויותיו בנחלה לצד ג', להיפך, הוא מתגורר של זמן רב. ולכן, הבקשה לצו מניעה נדחה.

7. זכויות המנוח במשק החקלאי על-פי החוזה הדו-צדדי אינן מהוות חלק מעזבונו
ב- תמ"ש (טב') 6770-01-11 {ר.ר נ' ח.ת, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.04.12)} נדונה התביעה בה המנוח היה בחייו בעל זכויות שימוש במשק. המנוח לא מינה בחייו "בן ממשיך" ולא חתם על מסמך זולת צוואה המעביר זכויותיו בנחלה למי מצאצאיו. המנוח היה אלמן ובלכתו מהעולם, היתה לו בת ביולוגית אחת, היא התובעת, בעוד הנתבעת 1 אינה בתו הביולוגית, אך ככל הנראה, הוא ראה בה כבת לכל דבר ועניין וכינה אותה ככזו בצוואתו האחרונה.

זכויות המנוח במשק חקלאי מוגדרות בשיח המשפטי הישראלי הנוהג כזכויות "בר-רשות".

עמדת המינהל היא, כי אין מניעה להכיר גם בצאצא שאינו ביולוגי, כצאצא הזכאי לקבל זכויות השימוש בנחלה. כמו-כן הבהיר המינהל, אין כל מניעה להכיר בהוראות צוואה המנחילות הזכויות בנחלה לנכד שיוכר לצורך העניין "כצאצא".

בית-המשפט קבע כי עומדות לפניו שלוש אפשרויות: האחת היא התייחסות אך ורק לתובעת כ"בתו של המנוח". במקרה שכזה אמורות לכאורה זכויות המנוח במשק החקלאי לעבור על-פי סעיף 19ג(2) לחוזה הדו-צדדי לתובעת. השניה היא התייחסות לשתי בעלות הדין כאל "בנות המנוח", התובעת והנתבעת 1 "כבנות". במקרה שכזה, הבת שיכולה להפעיל המשק היא זו שאמורה לקבל הזכויות בו מכוח הוראת סעיף 19ג(3) לחוזה הדו-צדדי. השלישית הינה התייחסות לנכד {הנתבע 2} כמי שהמנוח ציווה לו הזכויות בנחלה. במקרה שכזה ומכוח הוראות הצוואה המוקדמת של המנוח משנת 1993, בה ציווה כי נכדו יקבל זכויותיו בנחלה ומכוח הוראת סעיף 19ג(4) לחוזה הדו-צדדי יקבל הנכד את הזכויות בנחלה.

לדעת בית-המשפט יש קושי לראות בנתבעת 1, כ"בתו" של המנוח כאשר לא נתקיים לגביה הליך "אימוץ", והיא אינה רשומה במשרד הפנים כבתו של המנוח ואין קשרי אבהות ביולוגיים בין המנוח לבינה. קבלת הפרשנות לפיה יש לראות בנתבעת 1 כ"בת" לצרכי הנחלת הזכויות במשק עשויה למעשה להעמידה בנסיבות שונות כמי שיכולה לזכות בזכויות לשני משקים {בהנחה שגם להוריה הביולוגיים משק והם מעבירים לה הזכויות בו}.

בית-המשפט ראה לנכון לבכר פרשנות זו של הוראות ההסכם הדו-צדדי, המעניקות לרצון המת משקל רב ומועדף. כלומר, מקום בו קיימת צוואה של בר-רשות ועל-פי צוואה זו עוברות הזכויות במשק ליורש אחד היכול ומסוגל לקיים היחידה המשקית, יש להעדיף הוראה זו שבצוואה על פני הוראות אחרות שבחוזה הדו-צדדי ולפיהן אמורות הזכויות לעבור לבן המסוגל להפעיל המשק {בהתעלם מהצוואה}.

ככל שישנה צוואה של המנוח הקובעת, כי נכדו {הנתבע 2} זכאי לקבל הזכויות בנחלה וככל שצוואה זו תקויים, הרי שיש להעביר הזכויות לנכד. במידה ומסיבה כלשהי הצוואה לא תקויים, אז ורק אז תעלה השאלה, האם יש להכיר בנתבעת 1 "כבתו של המנוח" ו/או מי מהבנות מסוגלת ונכונה להפעיל המשק ו/או מי רשאית לקבל הזכויות במשק.

בית-המשפט קיבל את עתירתה הראשונה של התובעת וקבע, כי זכויות המנוח במשק אינן חלק מעזבונו. יחד-עם-זאת וכל עוד לא הוכרע עניין צוואתו המוקדמת של המנוח, לא ניתן לקבוע, כי התובעת היא זו שזכאית לקבל זכויות המנוח במשק.



8. האם ניתן להעביר זכויות בר-רשות של מנוח לכל אשר יחפוץ
ב- תמ"ש (ת"א) 16234-98 {א.ש נ' מ.ז, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.02.12)} עתרו בתה של הנתבעת 1 ובעלה {להלן ביחד: "בני הזוג"}, לסעד הצהרתי לפיו הם זכאים לקבל לידיהם את זכויות האב המנוח במשק, ואף עתרו בני הזוג, כי יינתן צו מניעה האוסר על האם להתגורר בנחלה והאוסר עליה לאפשר לנכדה, להתגורר בה. וכן כי יינתן צו מניעה האוסר על הנכד להתגורר בנחלה.

בני הזוג בנו ביתם בנחלה. במשך השנים התדרדרו יחסי ההורים {האם והמנוח} וכן יחסי האם עם בני הזוג. באמצע שנת 2003 עזבה האם את הבית ועברה להתגורר בדיור מוגן. בפסק-דין בתובענות קודמות נדחתה בקשת בני הזוג להכרה כי הינם בבחינת "בן ממשיך". עם-זאת, נקבע כי בני הזוג הם בעלי זכות בלתי-הדירה לשימוש וחזקה בבית ובמחסנים.

ביום 06.11.97 חתם המנוח על חוזה מתנה, לפיו הוא מעביר לבני הזוג את זכויותיו בנחלה וזאת, בכפוף לכך שתהיה לו זכות מגורים בנחלה במשך כל ימי חייו בהמשך, ביום 19.11.97, חתם המנוח על מסמכים הדרושים לצורך ביצוע ההעברת הזכויות. האם סירבה לחתום על מסמכים אלה וביום 18.11.97 שלחה לבני הזוג מכתב, בו דרשה מהם לפנות את המבנים שהקימו ושיפצו בנחלה. במקביל, הגישה האם הודעה למינהל, בה הודיעה על התנגדותה להעברת זכויות המנוח לבני הזוג.

המנוח ציווה בצוואתו, את זכויותיו בנחלה לבני הזוג. לאחר מותו של המנוח החליפה האם את המנעולים בבית ההורים והנכד עבר לגור שם. המינהל אישר את רישום זכויות המנוח בנחלה על-שמה של האם.

בני הזוג טענו שהאם לא היתה בת זוגו של המנוח, חרף היותה נשואה לו באופן רשמי, וזאת משום שבני הזוג היו פרודים. בנוסף, האם נטשה את הנחלה, והרי שעל-פי כללי המינהל היתה אמורה האם למכור את חלקה שנה לאחר שעזבה את הנחלה.

האם טענה כי, על-פי הסכם המשבצת הזכויות בנחלה כבר-רשות הינן זכויות לבר עזבון. כאשר חוזה החכירה שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה, החוכר אינו יכול להוריש את מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי החוזה שיצר את הזכות. בעת פטירתו של המנוח הוא היה נשוי לאם, הוא מעולם לא התגרש מהאם ואף לא הפקיד את גיטה בבית-הדין. ולא יתכן כי בכל פעם שבן זוג עובר להתגורר בבית אבות הוא ייאלץ להתגונן בפני טענת נטישה.

המינהל טען כי, זכות השימוש של בני הזוג, אשר הוכרה בפסק-דין, הינה במישור היחסים שבין בני הזוג להורים ולא במישור היחסים עם המינהל. במישור היחסים שעם המינהל אין לבני הזוג זכויות. בנוסף, המינהל מתנגד לכל סעד שיש בו משום פיצול רישום הזכויות בנחלה. גם אם היתה מתקבלת פרשנותם של בני הזוג, לפיה אשת המנוח איננה בת זוגו, הרי שלא היה ניתן להעביר את הזכויות של המנוח לבני הזוג משום שהדבר היה מחייב את פיצול הנחלה.

בית-המשפט דחה את התביעות וקבע בנוסף כי לגבי זכותו של הנכד להתגורר בנחלה, הרי שהדיון בתביעה דנן מתייתר וזאת מאחר ונכד זה אינו דורש כל זכות משפטית בנחלה ומשום שבכל מקרה, האם הרשתה לו לגור בנחלה ובני הזוג הודו כי אינם מתנגדים למגוריו.

9. בקשה למימוש זכויות במשק לאור הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין כאשר התיק עצמו בוער
ב- תמ"ש (יר') 22051-05-10 {מ. ט נ' ב. ט, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.12)} נדונה השאלה, האם הסכם הפשרה שהציגו התובעים, קיבל אישור פסק-דין במסגרת הליך שהתקיים בבית-השמפט המחוזי ב- 1985, כאשר התיק עצמו בוער ולא ניתן היה לשחזרו.

התובעים עותרים למימוש זכויותיהם במשק לאור הסכם פשרה שלטענתם קיבל תוקף של פסק-דין ביום 06.06.85, במסגרת הליך בבית-המשפט המחוזי.

לטענת התובעים, הנתבעת 3 הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, תביעה כנגד התובעת 1, ואשתו המנוחה של התובע 2 {להלן: "האחיות"}, המושב והסוכנות היהודית לפסק-דין הצהרתי לפיו היא הבעלים הבלעדית בזכויות במשק על-פי דין.

בנוסף, במסגרת פסק-הדין, נחתם הסכם פשרה בין האחיות, לבין הנתבעת 3 שהינה אימן החורגת - אשתו השניה של אביהן, ולפיו, מחצית מהזכויות במשק במושב שייכות לאחיות. בנוסף, אף שאין בידיהם העתק מפסק-הדין, כלל הנסיבות מלמדות כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט המחוזי.
לטענת הנתבע 4 - בנה של הנתבעת 3 מנישואיה הראשונים, אשר בהסכמת הצדדים בא בנעלי הנתבעת 3 בהליך זה {להלן: "הנתבעים"}, הסכם הפשרה מעולם לא הוגש לאישור לבית-המשפט ולא ניתן לו תוקף משפטי מחייב.

לטענת הנתבעים, מדובר בתרמית קשה שמטרתה לגזול את זכויותיה של הנתבעת 3 במשק ובניסיון להכשיר את הסכם הפשרה 25 שנה אחרי שניתן. בנוסף, נטען כי תוכנו של ההסכם הנדון בלתי-חוקי וכלל לא היה מאושר על-ידי בית-המשפט וכן כי, הסכם הפשרה כלל לא תקף מחמת התיישנות, שיהוי, ויתור ומניעות.

בית-המשפט קבע כי, אולם בנסיבות העניין דנא, משהתיק בוער ונראה היה כי לא ניתן לשחזרו, ולאור עמדת הנתבעים כי אין ולו עובדה אחת היכולה להאיר את נסיבות חתימת הסכם הפשרה, הסכימו הצדדים להצעת בית-המשפט כי התובעים יוכלו להוכיח את קיומו של הסכם הפשרה שלא באמצעות חתימה ואישור של בית-המשפט, אלא בדרך אחרת, דהיינו, באמצעות הבאת ראיות, וזאת במישור היחסים הפנימיים ביניהם.

לאור הסכמה זו, נדחתה טענת הנתבעים כי רק בשל היעדר חתימה או אישור להסכם הפשרה אין אפשרות לקבוע בשום צורה כי ניתן פסק-דין. הצדדים הסכימו על הוכחת קיומו של פסק-דין בדרך אחרת, והם אינן רשאים לחזור בהם מהסכמה זו.

טענת הנתבעים כי משנת 1974, בטרם פטירת האב, מלוא זכויות במשק היו רשומות על-שם הנתבעת 3, אינה מתיישבת עם הצורך שראתה הנתבעת 3, להגיש תביעה לפסק-דין הצהרתי בשנת 1985 להצהיר על זכויותיה במשק.

לעניין זה לא נתנו הנתבעים הסבר או התייחסות מספקים. זאת ועוד: בצוואת הנתבעת 3, שנערכה פחות משבועיים לאחר חתימת הסכם הפשרה ואישורו, עולה כי הנתבעת 3 ציוותה את "זכויותיה במשק" לבנה, הנתבע 4. "זכויותיה במשק" ולא את "מלוא הזכויות במשק". ניסוח זה במועד בו נערכה הצוואה יש בו כדי לחזק המסקנה כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק-דין וכי הזכויות במשק חולקו.

הנתבעים לא הוכיחו קיומו של הסכם פשרה אחר. בנסיבות אלה בית-המשפט קיבל את התביעה.

10. האם יש לכבד הוראה בצוואה לפיה בזכויות המצווה - בר-הרשות שהיו לו במשק חקלאי זוכה נהנה אחד, חרף הוראתו המפורשת של הסכם המשבצת המורה, כי זכויות חבר האגודה "אינן חלק מעזבונו"?
ב- ת"ע (נצ') 1180/08 {א.ד. ואח' נ' א.ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.02.11)} האישה ובעלה {להלן: "המנוחים"} קיבלו בחייהם זכויות בר-רשות בנחלה. הבעל נפטר ראשון {להלן: "המנוח"} ולא הותיר אחריו צוואה. אלמנתו נפטרה אחריו {להלן: "המנוחה"}.

המנוחה ערכה צוואה בגדריה ציוותה את המשק על כל הצמוד לו, לרבות מיטלטליו, לנכד - הנתבע מס' 1, תוך חיובו בתשלום 300,000 ₪ לילדיה - התובעים והנתבעים 2 ו- 3 , שלא ירשו דבר.

התובעים עתרו למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו זכויות המנוחה במשק אינן בגדר נכס פנים עזבוני ועל-כן אינן עוברות לנתבע 1 - הזוכה על-פי הצוואה.

התובעים טענו מספר טענות: הראשונה, הוראות הצוואה בעניין המשק אינן רלוונטיות, שכן בעניין זה יש להלך לפי הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"א-1965 {להלן: "החוק"}.

השניה, "הסכם המשבצת" - ההסכם התלת-צדדי המסדיר את זכויות המנוחה במשק, מחיל הוראות מיוחדות וספציפיות על דרכי העברת זכויות בר-הרשות לאחר פטירה. לדידם, על-פי הסכם זה, בהיעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחייהם של המנוחים, הזכויות במשק עוברות לאחר פטירתם ליורשיהם על-פי דין בלבד לפי סעיף 114 לחוק.

השלישית, הסדר זה מבקש להתעלם מצוואה, אינו מחיל הוראותיה ועל פיו הזוכה במשק הוא אותו יורש על-פי דין, להבדיל מעל-פי צוואה, המוכן ומסוגל לקיים את המשק, כאשר עליו לפצות את שאר היורשים על-פי דין בגין חלקם היחסי.

נתבעים טענו כי, הזכויות במשק עוברות לנתבע מס' 1 כמתחייב על-פי צוואת המנוחה, בשל שני טעמים חלופיים: הראשון, בהיעדר בן זוג ובאין בן ממשיך, מאמץ "הסכם המשבצת" ושואב לתוכו את אותו הסדר על-פי חוק הירושה ובדמות סעיף 114 לחוק ומבקש להחילו כאשר יישום הוראות סעיף זה מחייב כי במקרה ובר-הרשות הותיר צוואה, כי אז יזכה במשק אותו נהנה על-פי הצוואה. השני, יש לראות בהוראות המנחילות בצוואה, כהוראות בדבר קביעת הנכד - הנתבע מס' 1, כבן ממשיך.

עמדת המינהל היא כי, ההסכם אינו שולל זכות הורשה של המשק על דרך עריכת צוואה וקיימת זכות ספציפית ברורה להורשת המשק ליורש יחיד על-פי הצוואה בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה המהווה חלק מההסכם המשולש וכי משנעשתה צוואה יש להלך על פיה.

בית-המשפט קבע כי, שני הצדדים מסכימים, כי המנוחה הותירה צוואה וניתן צו לקיומה, והם אינם חלוקים לגבי נוסחו ולשונו של חוזה המשבצת הרלוונטי. לא רק זאת, אלא שמוסכם עליהם כי המנוחים לא קבעו בחייהם "בן ממשיך".

המחלוקת בין הצדדים הצטמצמה לכדי אותה מחלוקת משפטית בדבר דרכי העברתן של זכויות בר-הרשות בהיעדר בן זוג ובאין בן ממשיך שנקבע בחיי המתיישב.

על המשק חל הסכם משבצת - ההסכם המשולש {להלן: "ההסכם"} כשהצדדים לו הם: מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה המיישבת של המיישבת.

סעיף 20(ה) להסכם מדגיש, כי זכויות בר-הרשות אינן ברות הורשה משאינן בגדר חלק מעזבונו של המתיישב, והוא שולל אפשרות העברת זכויות אלה אגב הורשה. ומורה למי יימסרו זכויות אלה במקרה של פטירה.



11. האם התובעת {האישה} זכאית למחצית הזכויות במשק לפי הסכם ממון שנקבע בעקבות קבלת הזכויות במשק מהורי הנתבע {הבעל}?
ב- תמ"ש (ת"א) 99549/00 {ב.ק נ' ע.ק, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.10)} הורי הנתבע 1 {הם הנתבעים 3-2 להלן: "הנתבעים"} התחייבו ביפוי-כוח בלתי-חוזר למנותו כ"בן ממשיך" בנחלה שלהם. לאחר-מכן התובעת והנתבע 1 בנו את ביתם במושב. לימים נקלעו נישואי הצדדים למשבר והנתבעים ביטלו את ייפוי-הכוח.

התובעת, אשתו בנפרד של הנתבע 1, הגישה תביעה כנגד הנתבע 1, הוריו, האגודה השיתופית ומינהל מקרקעי ישראל, באשר להפרת התחייבותם של האחרונים לטענתה, בנוגע למינוי בעלה כ"בן ממשיך", ומכאן הפרת התחייבותו של בעלה כלפיה בהסכם הממון שגיבשו במסגרתו התחייב הנתבע 1 להעביר לתובעת את מחצית זכויותיו במשק ובבית שבנו בנחלה.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה, מהטעמים הבאים: ראשית, הזכות למנות "בן ממשיך" שמורה לחברי אגודה שיתופית החותמים על "הסכם משולש" {שהצדדים לו הם הסוכנות, האגודה והמינהל}. במקרה דנן, הנתבעים כלל לא היו רשאים להעניק זכויות של "בן ממשיך" לנתבע או לתובעת. שכן, לא היו בידי ההורים זכויות קנייניות, אלא היו בידיהם זכויות אישיות של "בר-רשות בלבד", ועבירות זכויות אלה כפי שנקבע בהסכם המשבצת ה"דו-צדדי" {שהצדדים לו הם המינהל והאגודה} שחל עליהם, לא היתה אפשרית בדרך של מינוי התובעת והנתבע כ"בנים ממשיכים" לאחר מותם, שכן, לא היתה להם זכות כזו על-פי תקנון האגודה וממילא חוזה דו-צדדי איננו מכיר כלל במוסד הבן הממשיך.
שנית, ההתחייבות להעביר את הזכויות ל"בן ממשיך" נחשבת כהתחייבות שהשתכללה רק כאשר ניתנת הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להעברה זו ובעניין דנן, ממילא המינהל גם לא נתן כל הסכמה כזו מצידו, כי הנתבע 1 יהיה "בן ממשיך".

בית-המשפט קיבל את טענת התובעת כי הנתבעים 3-2 חתמו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר לשם הבטחת זכויות התובעת והנתבע 1 {ולא כדי להוציא היתר בניה} אחרי מותם. אולם, אין לראות בכך הקניית זכויות בלתי-חוזרות. שכן, כאמור, לאור הסכם המשבצת, הנתבעים כלל לא היו רשאים להבטיח הבטחה שכזו.

מכל מקום, בית-המשפט קבע כי, ייפוי-הכוח לא קיים יותר וממילא גם כשהיה קיים, בטעות היתה יסודו. בנסיבות אלו, במישור הזכויות במושב אין נפקות לביטול ייפוי-הכוח.

עם-זאת, בית-המשפט לא התעלם מהעובדה כי התובעת והנתבע 1 פיצו את אחיות הנתבע 1 לאור ההבטחה הגלומה בייפוי-הכוח ובנו ביתם בנחלה. בנסיבות המקרה הנדון, לכאורה - נתנו הנתבעים לתובעת וגם לנתבע 1 "רישיון משני" להתגורר בבית שבנו במשק והם קיבלו מעין רשיון לתקופה בלתי-מוגבלת לחזקת ייחודית בחלק משטח המשק.

כלומר, גם אם ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר היה "נטול" כוח משפטי, שכן לא היה בכוחו להעניק זכויות, הוא היה בעל כוח משפטי כזה, המעניק לתובעת את זכותה לפיצוי, עקב הסתמכותה על ההתחייבות הגלומה בו ושינוי מצבה לרעה עת ניטלה ממנה "הזכות".

לפיכך, בית-המשפט פסק כי על הנתבעים 3-2 לפצות את התובעת במחצית שווי ההשבחה. לסכום זה יש לצרף באופן "רעיוני" גם את מחצית שווי הקרקע הכולל את שטח ביתם של הצדדים.

יתרה-מכך, נקבע כי הלכה למעשה ניתנה לתובעת זכות מגורים ייחודית בלתי-הדירה בבית הבנוי בנחלה כלפי הנתבעים 2 ו- 3 לכל ימי חייהם ו/או עד מלאת 120 לנתבע 2, לגור בבית המגורים הבנוי על החלקה ועל המגרש עליו הוא ניצב ורק בתום תקופות מגוריה בתנאי סעיף זה ו/או על-פי בחירתה של התובעת היא תהיה זכאית לפיצוי שנקבע לעיל.

12. מקרה בו ההורים המנוחים לא מלאו אחר הדרישות המשפטיות להעברת המשק לתובע עוד בחייהם
ב- תמ"ש (נצ') 3760-05 {י.צ נ' ח.צ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.06.10)} התובע מספר 1 והנתבעים הנם ילדיהם של המנוחים. המנוחים היו חברים באגודה השיתופית של המושב, וכן היו בעלי זכות חכירה רשומה על-שם שניהם בנחלה.

חוזה החכירה המקורי נחתם ביום 22.10.41, בין ההורים המנוחים לבין קרן קיימת לישראל בע"מ {להלן: "חוזה החכירה"}.

בני הזוג נפטרו עוד בטרם הסתיימה תקופת החכירה, וחוזה החכירה לא חודש, ואיש מן הצדדים לא טען ולא הוכיח אחרת. יחד-עם-זאת, התובעים המשיכו לשבת על הקרקע ולעבדה.

המנוחה נפטרה לפני המנוח, ובעת פטירת המנוח היו על החלקה הנדונה שני מבנים, אשר אחד מהם שימש למגורי ההורים, ולאחר מות המנוחה למגורי המנוח, והשני שימש למגורי התובעים. התובעים גרו עוד קודם במושב, אולם לא בשטח הנחלה. התובעים התקבלו כחברי האגודה. מגורי התובעים בנחלה היה בהסכמת ההורים. גם שלוש אחיותיו של התובע לא התנגדו למעברם של התובעים להתגורר בשטח הנחלה.

לטענת התובע, הוא נרשם בספרי האגודה כבעליו של המשק ועם שובו של התובע למשק, נערכה פגישה משפחתית, בה השתתפו כל ששת האחים לאחר פטירתה של האם. במסגרת פגישה זו, הגיעו המשתתפים להסכמה, שנעשתה בהתאם לרצון ההורים, כי התובע יהיה ממשיך דרכם במשק החקלאי.

התובעת מסרה כי הסכמות אלה לא הועלו על הכתב מאחר והיחסים בין בני המשפחה היו טובים כל הזמן.

הנתבע טען, שמעולם לא ויתר על הזכויות במשק ההורים. הוא מסכים כי הזכויות במשק יירשמו על-שם התובע, אולם זאת רק לאחר שהאחרון ישלם לו את חלקו.
הנתבעת טענה כי, ידעה על-כך שאחיותיה חתמו על ויתור לטובת התובע לאחר פטירת אביהן. לדבריה, התובע ביקש גם ממנה לחתום, אולם היא סרבה.

בית-המשפט קבע כי, התובע קיבל לידיו את החזקה במשק מזה שנים, ואף לפני פטירת אביו. את זכותו זו בירושת אביו - בהיותו היורש המוכן והמסוגל לקיים את המשק הוא מימש זה מכבר. כל מבוקשו היום הוא להכריז על אותו מצב קיים.

לעומת-זאת, הנתבעים לא עתרו במשך כ- 30 שנה לקבל את אותו פיצוי שלטענתם הם זכאים לו בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה, לא הוכיחו כי היתה הסכמה לפיה הפיצוי ידחה לשלב מאוחר יותר, הסכמה שהיה בה כדי לדחות את מירוץ ההתיישנות, ועל-כן תביעתם זו התיישנה.

בית-המשפט קיבל את התביעה והצהיר על התובע כיורש היחיד של מלוא זכויות הוריו המנוחים בנחלה הידועה וחלקה נוספת הנמצאת במשבצת קרקעית.

13. מצב בו מבטל אדם רשות שנתן למחזיק להתגורר בנכס לזמן בלתי-מוגבל
ב- תמ"ש (יר') 11900/98 {ד' נ' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (12.04.07)} הוגשו תביעות על-ידי בני זוג כנגד שניים מילדיהם ובנות זוגם. התובע ואשתו הינם ברי-רשות בנכס מכוח הסכם חכירה שנחתם על ידם עם מינהל מקרקעי ישראל. הנכס מורכב משבע יחידות עיקריות. בתחילת שנות ה- 80, הציעו ההורים לנתבע 1 ומשפחתו לבוא להתגורר עימם באחת מיחידות הדיור שבביתם. הנתבע 1 קיבל את ההצעה ועבר יחד עם משפחתו להתגורר בדירה העליונה במבנה.

בשנת 1984, העלו ההורים הצעה דומה לבנם הנתבע 3 ואשתו. בני הזוג קיבלו את ההצעה ועברו להתגורר בדירה התחתונה במבנה.

באמצע שנות ה- 80, הציע האב לנתבע 1 להקים למגוריו מבנה חדש על שטח המשק ולפנות את הדירה העליונה. גם הצעה זו קיבל הנתבע 1 והוא החל בבניה. בעקבות כך הציע האב לנתבע 3 כי עם סיום הבניה ופינויו של הנתבע 1 מן הדירה העליונה, יעברו הנתבע 3 ומשפחתו מן הדירה התחתונה לדירה העליונה, שהינה מרווחת יותר.

בשנת 1987, הסתיימה בניית המבנה הנוסף ופיתוח השטח סביבו, והנתבע 1 ומשפחתו עברו לגור בו. במקביל, עברו הנתבע 3 ומשפחתו להתגורר בדירה העליונה.

בחודש מרץ 1995 הקנו ההורים לנתבע 1 זכות, כבן ממשיך, לרכוש מגרש נוסף במושב והאחרון החל בבניית בית נוסף במושב. זכות דומה כבר הוקנתה לנתבע 1 עוד בשנות ה - 70, אולם בסופו-של-דבר הוא בחר שלא לנצלה.

לימים התדרדרו היחסים בין האב לבניו, וביום 02.07.97 פנה התובע, באמצעות בא-כוחו דאז לבנו הנתבע 1, בו הודיע לו כי הוא מבטל את הרשות שנתן להשתמש ללא תמורה במקרקעין עליהן עומד הבית שבנה, ודרש את סילוק ידו מהנכס תוך זמן סביר. במכתב הביע התובע הסכמתו להחזיר לנתבע 1 את שווי השקעתו בהקמת הבית, בקיזוז דמי שימוש במקרקעין עבור השנים שעברו, לרבות עבור המגורים בדירה העליונה.

ביום 27.05.99 פנה התובע במכתב דומה לבנו הנתבע 3, בו הודיע לו על ביטול הרשות שניתנה לו להשתמש בדירה העליונה ללא תמורה, ודרש את סילוק ידו מהדירה לא יאוחר ממועד סיום שנת הלימודים בבית-הספר.

הנתבעים סירבו לפנות את הדירות עד אשר יאות התובע לשלם להם את סך השקעותיהם בנכס. לאור זאת, הגישו התובעים ביום 14.06.98 את התביעה כנגד הנתבעים 2-1 וביום 15.06.00 את התביעה כנגד הנתבעים 4-3, ועתרו כאמור לחייב את הנתבעים 4-1 לפנות את דירותיהם ולשלם דמי שימוש ראויים מתחילת מגוריהם בנכסי התובעים ועד היום.

במרוצת ההליכים, ובעקבות שבר ביחסים שבין התובעים, הודיעה התובעת כי התביעה הוגשה שלא על דעתה וכי היא מושכת את שמה ממנה. מאוחר יותר היא אף חתמה על הסכם מתנה בו היא מעבירה ללא כל תמורה 96% מזכויותיה בנכס לידי הנתבעים 1 ו- 3 בחלקים שווים ביניהם. התובע העלה טענות רבות נגד הסכם זה, ובית-המשפט נעתר למתן צו מניעה נגד ביצועו.

לאחר דיונים רבים ומאמצים בלתי-פוסקים לפשר בין הצדדים, הגיעו הצדדים להסכם כולל ביום 14.07.05, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 30.10.05. בהסכם נקבע - על בסיס הערכת השמאי שמונה מטעם בית-המשפט - כי התובע ירכוש את כל זכויותיה של התובעת במשק תמורת 325,000$. כן הוסכם כי כל סכום שייפסק על-ידי בית-המשפט לטובת הנתבעים 1 ו- 3, אם ייפסק, ישולם להם על-ידי שני ההורים שווה בשווה, וכי ביצוע תשלום חלקו של התובע לנתבעים 1 ו- 3 יהווה תנאי לפינויים את המשק.

בהמשך לכך הסכים הנתבע 3, מבלי לוותר בכך על זכויותיו, כי הוא יפנה את הנכס בכל מקרה עד ליום 20.06.06. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה.

לטענת התובע, הואיל והנכס הינו בבעלותו, אין לנתבעים כל זכות חוקית להחזיק או להשתמש בו. לפיכך, היות והנתבעים עושים בו שימוש שלא כדין, יש לחייבם לסלק ידם מהנכס.

לטענת הנתבעים, הם החזיקו כדין בנכס מכוח היותם ברי-רשות בו. חזרה מרשות זו מחייבת את התובע להשיב להם את סך השקעותיהם בנכס, וכל עוד לא עשה כן, לא קמה לתובע עילת פינוי, ועל-כן גם לא קמה לתובע זכות כלשהי לדרוש ולקבל דמי שכירות ראויים.

בנסיבות המקרה דנן, בית-המשפט קבע כי, במצב בו מבטל אדם רשות שנתן למחזיק להתגורר בנכס לזמן בלתי-מוגבל, הפיצוי חייב להתבסס על גובה הערך הנוכחי של ההשקעות בבניית הדירה, ואין מקום להפחית מהפיצוי בגין השימוש שעשה בר-הרשות בדירה במשך השנים. לאור האמור, הנתבע 1 זכאי לקבל פיצויים ריאליים בגין השקעותיו בנכס.

אף טענתו של הנתבע 3 מקובלת על בית-המשפט. התובע אכן העניק לנתבע 3 רשות לא מוגבלת בזמן, להתגורר בדירה במפלס התחתון ולאחר-מכן במפלס העליון של ביתו. על בסיס רשות זו השקיע הנתבע 3 כספים, שיפץ את הדירות והשביחן, והתובע אף אינו חולק על-כך.

הנתבע 1 יפנה את הנכס לאחר שישולמו לו מלוא התשלומים כאמור לעיל. יחד-עם-זאת נקבע על-ידי בית-המשפט כי כל עוד לא ישלם התובע לנתבע את סכום הפיצוי שנקבע לאחר הקיזוזים, יוכל הנתבע להמשיך ולעשות שימוש בנכס, כפי שעשה עד היום, תוך שהוא נושא בכלל ההוצאות השוטפות, ולתובע לא תהא כל דרישה, טענה או תביעה לסילוק ידו מהנכס. במקביל יוכל הנתבע 1 לקזז את דמי השכירות עבור כל חודש כאמור, עד אשר ישתווה סכום דמי השימוש המקוזזים עם סכום הפיצוי, ורק לאחר-מכן יוכל התובע לאכוף את הפינוי.

14. האם יש במעבר אחד מהילדים לבית ההורים דיספוזציה במקרקעין
ב- תמ"ש (חי') 19880/04 {ק. ש. נ' מ. ע. פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.06)} המנוחה ובעלה המנוח {שנפטר לפניה}, היו בעלי זכויות של "ברי-רשות" בנחלה נשוא התביעה. לנחלה מוצמד מגרש "בן ממשיך", ועליו בית המגורים של המשיבים. המנוחה נפטרה והשאירה אחריה צוואה.

המבקשים {שהם שני בניה הנוספים של המנוחה {להלן: "המבקשים"}, טענו שצוואת המנוחה היא הקובעת ועל-כן יש לפצל את מגרש הבן הממשיך מהנחלה ולמכור את הנחלה לצד שלישי. המבקשים עתרו בתביעותיהם העיקריות למתן צו מניעה קבוע אשר ימנע את רישום הזכויות בנחלה על-שם המשיבים, ולחלופין שהרישום על-שמם יותנה בתשלום סכום התביעה. וכן, למתן צו עשה לפיו מחוייבים המשיבים הפורמליים לפעול בהתאם לצוואת המנוחה ולאפשר מכירת הנחלה וחלוקת התמורה בין יורשיה של המנוחה. וכן, למתן צו מניעה זמני, במסגרתו עתרו הם להורות למשיבים הפורמליים להימנע מלעשות כל דיספוזיציה בנחלה ולהימנע מרישום הזכויות בנחלה על-שם המשיבים, עד להכרעה בתובענה העיקרית.

לאחר מתן הצו נודע למבקשים, לטענתם, כי המשיבים פלשו לבית ההורים אשר בשטח הנחלה {אשר היה עד אותה עת ריק מאדם} ותפסו בו חזקה.

לעומתם, המשיבים טענו, כי לפי הוראות "ההסכם המשולש" שקיים בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב, ובפרט לאור הוראות סעיף 20ה לחוזה המשולש, אין המשק נמנה על נכסי העזבון. בפעולתם אין משום הפרה של הצו, זאת מכיוון שבהיותם בנים ממשיכים, הרי כבר בחיי המנוחה היתה להם חזקה משותפת עימה בנחלה ולכל המאוחר בעת פטירת המנוחה הועברה אליהם החזקה המלאה והבלעדית בנחלה.

בית-המשפט קבע כי דין הקשה להידחות, במעבר המשיבים לבית ההורים, אין משום עשיית דיספוזיציה כהגדרת צו המניעה ואין כל חשש שבעקבות המעבר יחול שינוי מבחינת רישום הזכויות בנחלה. על-כן, אין במעבר המשיבים למגורים בבית ההורים משום הפרה של צו המניעה הזמני.

15. שאלת הזכויות במשק במושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית
ב- תמ"ש (ת"א) 6280/02 {מועלם פנינה נ' טובים סגולה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.05.05)} עמדה תביעה, אשר במרכזה שאלת הזכויות במשק במושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ.

התביעה הוגשה על-ידי שלוש אחיות, בנותיהן של המנוחים כנגד גיסתן, אשת אחיהן המנוח {הנתבעת}, ובנם המשותף {הנתבע} וכן כנגד הסוכנות היהודית, מושב עובדים ונכדת המנוחים, ביתה של האחות הרביעית שנפטרה גם היא {קטינה}. נתבעת נוספת, מינהל מקרקעי ישראל, נמחקה ואיננה צד לתיק.

ביום 28.08.88 החליט ועד ההנהלה של האגודה לאשר את בקשת האם המנוחה לקביעת בנה ואשתו, הנתבעת, כ"בנים ממשיכים" במשק. ביום 23.11.88 נפטר בנה של האם המנוחה, בטרם הושלם הליך הרישום שלו ושל אשתו, הנתבעת, בסוכנות היהודית או במינהל כ"בנים ממשיכים" במשק.

ביום 27.08.90 ערכה האם המנוחה צוואה ובה הורתה, כי כל עזבונה, ובכלל זה גם הזכויות במשק, יוקנה לתובעות ולאחותן. לאחר-מכן, שלחה האם המנוחה מכתב לנתבעת, באמצעות בא-כוחה דאז, ובו הודעה בכתב על ביטולו של כתב ההתחייבות למינויה כבת ממשיכה.

התובעות טענו כי, מסמכי ההעברה בטלים מעיקרם ו/או דינם להתבטל, בהיעדר גמירות-דעת מצד האם המנוחה להקניית הזכויות במשק לנתבעת ובנה הנתבע ו/או לבנה של המנוחה ו/או למי מהם.

הנתבעת והנתבע טענו כי דין התובענה להידחות הואיל והמשק איננו חלק מעזבון האם המנוחה. הנתבעים הינם חברי המושב, אם מכוח הזכויות שהועברו להם ואם מכוח ההכרה של המושב בהם כחברים. לנתבעים זכויות להחזיק במשק כברי-רשות מכוח מגוריהם במשק ב- 20 השנים האחרונות.

הסוכנות טענה כי, הזכויות במשק מוסדרות בהסכם משבצת תלת-צדדי בין מינהל מקרקעי ישראל כמשכיר, לסוכנות כשוכרת ולאגודה וחבריה כברי-רשות. ביום 06.07.89 התקבלה בסוכנות הודעת מינהל מקרקעי ישראל, בה נאמר כי מאחר והזכויות במשק עדיין רשומות על-שם האב המנוח, לא ניתן לרשום את דבר מינוי הנתבעת כ"בן ממשיך". נמסרה הודעה למנוחה בעניין זה.

ביוני 2001, לאחר פטירת המנוחה, החלה הנתבעת בהליך העברת הזכויות במשק על-שמה, בהיותה "בן ממשיך". היא הציגה בפני הסוכנות את כל המסמכים הדרושים, בהם אישור האגודה. ביום 26.12.01 שלחה הסוכנות לנתבעת הפניה למינהל מקרקעי ישראל לשם אישור ההעברה. הליך העברת הזכויות במשק על-שם הנתבעת כ"בן ממשיך" הושלם אצל הסוכנות. טרם התקבל אישור מינהל מקרקעי ישראל. בעניין זה לא נוקטת הסוכנות עמדה והדבר נתון כולו לסמכות המינהל.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, הוראות החוזה המשולש גוברות על דיני הירושה. עסקינן, בזכויות בר-רשות אשר היו לאימם המנוחה של בני המשפחה ומכוח הוראות החוזה המשולש החל, לא היו לה זכויות הורשה ככל שמדובר במשק החקלאי. התובעות היו עשויות להיכנס לגדרו של חוק הירושה {סעיף 114} ולעקרונותיו, אילו לא היתה מתמנה הנתבעת כ"בן ממשיך" בהליך תקין, מאושר על-ידי המינהל, הסוכנות והאגודה, אולם כך לא אירע בעניין דנן.

16. חתימת האם המנוחה על כתב ויתור על המשק עבור רק אחד מילדיה
ב- תמ"ש (ת"א) 57420/98 {מ. י. נ' ח. ל. פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.04)} התובע מס' 1 והנתבעים, אחים ואחיות, שמונת ילדיהם של המנוחים. התובעת 2 הינה אשתו של התובע 1.

המנוחים הצהירו, עוד בשנת 1981, על הסכמתם, באישור והצהרה בלתי-חוזרים, כי התובעים הם הבנים הממשיכים במשק. האישור וההצהרה קיבלו את אישור האגודה והועברו לסוכנות היהודית לארץ ישראל {להלן: "הסוכנות"}. הסוכנות אישרה את התובע 1 כבן ממשיך ואף אישרה את בקשתו לבנות בית בחצר המשק. זכותם של המנוחים, כמתיישבים במשק, הינה זכות של בני-רשות של בר-רשות {הוא המושב}, זכות אישית להבדיל מקניינית.
לאחר פטירת האב המנוח, חתמה האם המנוחה על כתב ויתור על המשק לטובת התובעים ועל טופס עזיבת המשק בפני מפקח אגף החוזים בסוכנות. העברת המשק, כאמור, מהאם המנוחה, לתובע 1, אושרה על-ידי המושב והעתק האישור הועבר לסוכנות. לצורך הסדרה פורמלית של העברת הזכויות במשק חתמה האם המנוחה, על תצהיר מתנה, בו היא מצהירה פעם נוספת, כי ויתרה על זכויותיה במשק לטובת התובעים. התובעים מצידם חתמו על תצהיר לקבלת הזכויות הנ"ל.

לטענת התובעים, ביום פטירת האם המנוחה, לא היה המשק חלק מעזבונה וכי הוא היה, זה מכבר, נחלתם של התובעים.

הנתבעים טענו כי אין בהצהרה של האם משנת 1981 כדי להקנות לתובעים אלא, רשות לבנות בית בחצר המשק. זאת ותו לא. כל כוונה אחרת מפורשת ו/או משתמעת, העולה מן ההצהרה הנטענת, לרבות ובמיוחד קביעתם של התובעים, או מי מהם כבן ממשיך עומדת בסתירה לכוונה ולרצון האמיתי של המנוחים. כתב הויתור וטופס עזיבת המשק, נחתמו על-ידי האם המנוחה, אם נחתמו, בלא שהיא הבינה את משמעות חתימתה עליהם, ואם הבינה הרי שהיא עשתה זאת בלחץ ובכפיה של התובעים ו/או תחת השפעה בלתי-הוגנת שלהם עליה. לתצהיר המתנה משנת 1997, חסר נפקות משפטית ומזוייף. חתימתה של האם המנוחה על התצהיר מוכחשת. האם המנוחה גם לא יכולה היתה, לאותו מועד, לגבש רצון וכוונה החלטיים ליצירת התחייבות חד-צדדית ליתן מתנה. ככל שמדובר במתנה הרי היתה זו מתנה המותנית בתנאי - לסעוד, לטפל באם המנוחה ולדאוג לכל מחסורה לכל ימי חייה, תנאי שלא מולא על-ידי התובעים.

בית-המשפט קבע כי, המשק אינו חלק מהעזבון. "כתב הביטול של בן ממשיך" לא נחתם לשמו, לביטול קביעתם של התובעים כבנים ממשיכים. הוא נחתם על-מנת לפתוח את הדרך להעברת הזכויות במשק מהאם המנוחה {אליה עברו הזכויות לאחר מות בעלה} לתובעים, בהעברה בחיים, בהתאם לסעיף 20(ד) לחוזה המשולש.

האם על מסמך נוסף, "כתב ויתור" בו היא הצהירה, כי היא ויתרה על כל זכויותיה במשק לטובת המקבל. החזירה את המשק לסוכנות כדי שתעבירו בהתאם לתנאים המקובלים אצלה למקבל והצהירה, כי אין לה ולא תהיינה לה שום תביעות ו/או טענות ו/או דרישות מכל מין וסוג כנגד הסוכנות בגין המשק. באותו מועד חתמה האם המנוחה גם על טופס "עזיבת משק" בו היא הודיעה לסוכנות על עזיבתה את המשק, שקיבלה ממנה לשימוש במושב, ומבקשת להכין עבורה את החשבון לתשלום. במקביל חתמו התובעים, על התחייבות בה הם הצהירו, כי הם מקבלים או עומדים לקבל מהסוכנות לשימוש כברי-רשות את המשק וכי הם מקבלים על עצמם את מלוא ההתחייבויות שהתחייבה האם כלפי הסוכנות.

כלומר, ביטול מעמדם של התובעים כבנים ממשיכים נועד אך ורק כדי לאפשר את ההליך של העברת זכויות השימוש והחזקה במשק על-שמם של התובעים עוד בחייה של האם המנוחה. הליך הביטול לא נעשה כהליך נפרד, עצמאי העומד בפני עצמו. הליך הביטול היה חלק ממכלול ההליך של העברת הזכויות, מה גם שהביטול כאמור היה מותנה בהסכמתם של התובעים, הבנים הממשיכים. אשר-על-כן, דינו של כתב הביטול, כדין חוזה על תנאי מתלה {העברה בחיי האם}. הליך זה, של העברת הזכויות במשק בחייה של המנוחה, מעולם לא הושלם {עקב פטירתה}, ומכאן שהתנאי המתלה לא השתכלל. משלא הושלמה ההעברה בחייה של המנוחה, נותר מעמדם של התובעים כבנים ממשיכים שריר וקיים. לכן, הם זכאים לקבל את הזכויות במשק מכוח מעמדם ככאלה לאחר פטירת האם המנוחה. ללא כל קשר להליך ההעברה בחיים בו החלו .

בית-המשפט קיבל את התביעה, התובעים זכאים לקבל את ההצהרה המבוקשת על ידם מכוח קביעתם כבנים ממשיכים על-ידי הוריהם עוד בשנת 1981.

17. זכויות בנחלה של ילדים מנישואים ראשוניים מכוח ירושה של אב שהתאלמן מאשתו הראשונה ונישא בשנית ואף אישה זו נפטרה
ב- תמ"ש (ת"א) 47660/98 {גבאי ניסים נ' גבאי מימון, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.04)} למנוח {להלן: "הבעל"} נולדו עשרה ילדים. הנתבעים 2-1 הם ילדיו מהנישואין הקודמים. התובע והנתבעת 3 הם ילדיו מנישואיו השניים {להלן: "האישה"}. הבעל חי בנחלה עם משפחתו עד לפטירתו. בעניין עזבון הבעל ניתן צו ירושה ועל פיו יורשי הבעל הם: התובע - 31/40; הנתבע 1 - 3/40; הנתבע 2 - 3/40; הנתבעת 3 - 3/40. האישה המשיכה להתגורר בנחלה עד למועד פטירתה. מאז פטירת האישה ועד הגשת התביעה מחזיק התובע בנחלה במשך כעשרים וחמש שנה.

הבעלים של המקרקעין בנחלה הוא קרן הקיימת לישראל בע"מ {להלן: "קק"ל"}, וכיום בא במקומה מינהל מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"}.

התובע מבקש להצהיר שהוא בעל מלוא הזכויות בנחלה, ולהורות על רישום זכויותיו במינהל.
כנגד, סבורים הנתבעים שיש להם זכויות בנחלה מכוח ירושה, ולפיכך נתבע דמי שימוש ופירוק שיתוף במקרקעין.

בית-המשפט קבע: ראשית, הזכות של בני הזוג במקרקעין היתה זכות אישית, שאינה ניתנת להורשה, ועם פטירת הבעל פגה זכות הבעל ועברה מן העולם, והזכות הפכה לזכות של האישה במלואה, שהחזיקה במקרקעין עוד ממועד קבלת הנחלה.

האב נפטר ב- 1962, האם נפטרה ב- 1973. התובע המשיך להחזיק בנחלה ולעבדה מ- 1973 ועד היום במשך כ- 30 שנה. התובע התקבל כחבר באגודה השיתופית של הכפר.

שנית, לאשת התובע אין זכויות בנחלה מכוח העסקה שבוצעה. אם יחפוץ התובע להעביר לאשתו זכויות - זה עניין לעסקה נפרדת.

שלישית, האישה לא קבעה "בן ממשיך", ולא הוגשה כל בקשה למנהל או לאגודה לאישור "בן ממשיך". העיסקה היתה עסקת מתנה עם תנאי בצידה.

רביעית, הנתבעים 2-1 גם אינם יורשים על-פי דין של האישה, באשר אינם צאצאיה.

חמישית, מוצהר בזה שהתובע הוא הבעלים של הזכויות במלואן במשק חקלאי בכפר שיתופי. התובע זכאי להירשם במינהל כבעלים של הזכויות בנחלה.

שישית, התביעה של הנתבעים לפירוק שיתוף במקרקעין ולדמי שימוש - נדחית.
ב- תמ"ש (ת"א) 51373/98 {נרדה קורקין נ' אהוד קורקין, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.04)} התובעת {להלן: "האישה"} ובעלה רשומים כבעלי זכויות ברי-רשות בחלקים שווים במשק במושב. הנתבעים 1 ו- 3 הינם ילדיו הבגירים של הבעל מהנישואים הקודמים. הנתבעת 2 הינה אשתו של הנתבע 1.

בחלקה מסויימת בנחלה, בנוי בית המגורים של בני הזוג. כיום מתגורר בבית המגורים הבעל. בני הזוג בסכסוך גירושין. עקב האוירה הקשה נאלצה האישה לעזוב את בית המגורים בנחלה. הנתבעים 3-1 פועלים בחזית אחת עם אביהם - הבעל כנגד האישה.

האישה תובעת כבעלים במשותף סילוק יד של הנתבעים 3-1 מהנחלה, וכן לחייבם לשלם דמי שימוש {מחצית דמי שימוש} מיום הגשת התביעה ואילך.

הנתבע 1 מבקש להצהיר שהינו "בן ממשיך" במשק, לקבוע שבגין מצג זה שינה את מצבו לרעה ולפצות אותו בגין ההשבחה של הנחלה, לרבות תמורה בגין עבודתו בנחלה במשך כל השנים.

הנתבעת 2 מבקשת להצהיר שהוענק לה רישיון ללא תמורה לצמיתות, המקנה לה חזקה יחודית בחלק בנחלה ולחלופין לקבוע שהיא זכאית לפיצוי בגין ההשבחה של אותו חלק ומגורון עליו.

הנתבע 3 מבקש להצהיר שהוא הבעלים של מחצית הזכויות במחסנים, ולחלופין לקבוע שהוא זכאי לפיצוי בגין ההשבחה של החממה והפיכתה למחסנים.

בית-המשפט קבע כדלקמן: ראשית, האישה תשלם לפי חלקה בנחלה, לנתבע 3 מחצית עלות ערך הנחלה בגין ההשבחה של המחסנים.

שנית, הטענה בדבר היות הנתבע 1 "בן ממשיך" או בדבר הסכמה או מצג של התובעת שהנתבע 1 יהיה "בן ממשיך" - נדחיתה.

שלישית, הטענה בדבר מתן רישיון ללא תמורה לצמיתות, המקנה לנתבעים ו- 2, או למי מהם, זכות לחזקה יחודית בחלק מהנחלה בו הוצב המגורון - נדחיתה.

רביעית, ניתן בזה צו לסילוק יד של הנתבעים 2-1 מהנחלה, לרבות פינוי המגורון מהנחלה.

חמישית, התביעה בגין השבחת הנחלה על-ידי הנתבעים 2-1 - נדחיתה.

שישית, בית-המשפט חייב את הנתבעים 2-1 לשלם לתובעת מחצית דמי שימוש בגין השימוש שעשו הנתבעים 2-1.

שביעית, בית-המשפט דחה את תביעתו של הנתבע 3 להקנות לו זכויות בעלות בחלק בנחלה או במחסנים.





18. סכסוך אחים חורגים באשר לעזבון הוריהם
ב- תמ"ש (ת"א) 25620/01 {ישמח שמואל נ' סוקול אריה, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.03)} עסקינן, בהמשכו של מסע משפטי המתנהל לאורך כשני עשורים, שעניינו סכסוך בין אחים באשר לעזבון הוריהם, שעיקרו משק חקלאי במושב.

במסגרת התדיינויות קודמות בין האחים, נקבע, כי הנתבע הוא היורש הזכאי להחזיק ולהירשם כבעל הזכויות במשק.

התובעת 2 והנתבע, תאומים אחים, ילדיהם של האם והאב ז"ל {להלן: "ההורים" או "האב" "האם"}. התובע 1, הינו בנה של האם, מנישואיה הראשונים.

ההורים המנוחים רכשו בשנת 1953 את הנחלה הידועה וזכות החכירה נרשמה בלשכת רישום מקרקעין על-שם האב המנוח בלבד. על-פי צו ירושה, יורשי עזבונו הינם האם - מחצית, התובעת 2 - 1/4 והנתבע - 1/4.

האם המנוחה הלכה לעולמה, הותירה אחריה צוואה אשר קויימה ועל פיה, תובע 1 הוא הזוכה בזכויותיה במשק. את יתרת עזבונה הורישה לתובעת 2 ולנתבע בחלקים שווים.

לטענת התובעים, הם זכאים לקבל פיצוי מהנתבע בשיעור זכותם בעזבונות הוריהם המנוחים בהתאם לשווי הכלכלי של המשק. לטענתם, אין בחוזה החכירה, המגביל את אופן עבירות הזכויות בנחלה בעין, כדי לנשלם מעזבון ההורים.
הנתבע מבקש לדחות את התביעה משום קיומו של מעשה בית-דין - ישנו פסק בורר הקובע, כי אין להחיל את סעיף 114 לחוק הירושה. לחילופין טען, כי על-פי נוסח החוזה המקורי התובעים אינם זכאים כלל לפיצוי ולכל היותר זכאים לפיצוי על-פי הסכם החכירה המקורי משנת מ- 1933 - היינו, פיצוי בגין השקעות בקרקע, אם קיימות, והם יקבעו על-ידי "ועדת המשק" ולא על-ידי בית-המשפט.

ההורים רכשו את המשק מבעל זכות החכירה הקודם "אלתר". הסכם החכירה הוא ל- 49 שנה עם זכות קדימה לחוכר לחדשו לתקופה נוספת של 49 שנה. במקרה דנן, מועד חידוש חוזה החכירה היה בשנת 1982, אלא שקודם לכן, בשנת 1980 נפטר האב המנוח - הוא החוכר.

האב כאמור לא הותיר צוואה ובהתאם לצו ירושה, יורשיו הם אלמנתו ושני ילדיו, התובעת 2 והנתבע.

האלמנה, אמם של הצדדים, לא חתמה על חוזה חכירה חדש, ובאותה עת גם לא ניתן היה לחתום על חוזים ישירים עם מינהל מקרקעי ישראל, שכן על-פי הודעה מטעם המינהל, במושבים שהוקמו לפני קום המדינה, בשנות ה- 30, חתמו המתיישבים על הסכמי חכירה ישירים עם קק"ל, הסכמים אלו הסתיימו בשנות ה- 80.

התובעים כאמור עתרו לחייב את הנתבע לשלם להם פיצוי על-פי חלקם בעזבון הוריהם כאמור בסעיף 114 לחוק הירושה.

בהתאם לפסק הבורר שאושר בבית-המשפט, הנתבע הוא בעל זכות החכירה והשימוש בנחלה. האם לתובעים שהם "היורשים האחרים" זכות לפיצוי בגין זכות החזקה בנחלה שהועברה לנתבע.

בית-המשפט דחה את טענת הנתבע, על פיה, סוגיה זו נידונה והוכרעה על-ידי הבורר ובית-המשפט המחוזי, שכן שתי הערכאות ציינו מפורשות, כי אינן נדרשות לסוגיית הפיצוי באשר הינה חורגת מהמחלוקת שנמסרה להכרעת הבורר. פסק הבורר קבע, כי הנתבע הינו היורש בעל זכות החזקה במשק אולם לא קבע, כי היורשים האחרים אינם זכאים לפיצוי וגם לא קבע, כי המשק אינו נכלל בעזבון ההורים.

במקרה דנן, המשק נכלל בעזבון ההורים כאמור בחוזה החכירה.

בנוסף, כן יש להחיל את סעיף 114 לחוק הירושה בניגוד לטענת הנתבע.

העובדה כי, בפועל האם לא חתמה על חוזה חכירה חדש אינו משנה את מעמדה ומעמד היורשים. יש לראות את זכויותיהם כאילו נחתם על חוזה חכירה חדש.

בשנת 1933 וכנראה גם בשנת 1953 עת חתם האב המנוח על חוזה החכירה לזכות החכירה של הקרקע לא היה ערך משמעותי ובהתאם לכך פיצוי ריאלי הסתכם בהחזר השקעות בקרקע. ברי כי, אומד-דעת הצדדים היה מתן פיצוי ריאלי באותה עת. לכשהשתנו העתים והחזר השקעות אינו מהווה עוד פיצוי ריאלי באשר לקרקע ערך בפני עצמה, יש לפרש ולהשלים את החוזה על-פי כוונה משוערת היפותטית לצדדים אילו היה נתון זה עומד בפניהם בעת עריכת החוזה, ואם זו אינה קיימת יש לפנות לתכלית האובייקטיבית המשקפת את הרצון שהיה להם לו פעלו כאנשים סבירים והגונים ומכאן ניתן לעבור לרמת הפשטה עליונה בגדריה תבחן התכלית הטיפוסית בסוג מסויים של חוזים אלו.

חוזה החכירה קובע, כי זכות החכירה ניתנת להורשה. ההגבלה על עבירות הזכות הקניינית נובעת מהרצון למנוע פיצול במשק בהתאם למדיניות הקרקעית של מינהל מקרקעי ישראל והיא מתייחסת לחלוקתו של העזבון בעין. ברי כי, אין כוונה להפלות את היורשים האחרים שהרי בד-בבד נקבע, כי זכאים היורשים האחרים לפיצוי.

בית-המשפט קיבל את התביעה באופן שנקבע, כי התובעים זכאים לקבל פיצוי בגין שוויו הריאלי של המשק בהתאם לחלקם בעזבון ההורים.

19. סכסוך בין אחיות במשק שהיה בבעלות הוריהן המנוחים
ב- תמ"ש (ת"א) 42290/97 {חסן שורה נ' חדד מיסה, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.03)} עסקינן בסכסוך בין אחיות {התובעת ונתבעת 1} בעניין זכויות במשק במושב שהיה בבעלות הוריהם המנוחים. נתבע 2, הינו בנה של נתבעת 1, טוען גם הוא לזכויות במשק מכוח צוואה.

ביום 09.07.90 נפטר האב המנוח, במותו הותיר צוואה, בה הוריש את הזכויות במשק לנכדו - נתבע 2. ביום 20.08.91, נפטרה האם המנוחה, במותה הותירה צוואה, בה הורישה את זכויותיה במשק לתובעת.

צוואה זו בוטלה בפסק-דין לאחר שבית-המשפט הגיע למסקנה, כי המנוחה לא הבינה את הצוואה עליה חתמה. לפיכך, ניתן צו ירושה, על פיו, יורשיה של האם הינן שתי בנותיה - התובעת והנתבעת.

ביום 11.04.91, הגיש הנתבע בקשה לוועד המושב להתקבל כחבר במושב וביום 15.04.91 התקבל הנתבע כחבר מן המנין באגודת המושב.

לאחר שנודע לתובעת, כי הנתבע התקבל כחבר במושב, הגישה ערעור על חברותו. רשם האגודות קיבל את הערעור. הנתבע הגיש בג"צ בעניין זה כנגד הרשם.

רשם האגודות נדרש להחלטה נוספת בעניין, שבה נקבע, כי אין זה מסמכותו לקבוע מיהו בעל הזכויות במשק וכל עוד לא הוכרע עניין זה, אין הוא קובע מהו מעמדו של הנתבע מבחינת חברותו באגודה.

התובעת עתרה להצהיר ולקבוע בהתאם להוראות סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 הינה היורשת המוכנה ומסוגלת לקיים את המשק. במידה ויקבע, כי התובעת היא היורשת המוכנה ומסוגלת לקיים את המשק והחזקה בה, תעבור לידיה, כי אז יחוייב נתבע 2 להתפנות ממנו.

הנתבעת בכתב הגנתה לא טענה, כי היא זו אשר מוכנה ומסוגלת לקיים את המשק אלא טענה, כי האב המנוח הוריש את המשק לבנה - נתבע 2 ועל-כן, המשק אינו נכלל בעזבון האם המנוחה ולפיכך, במקרה זה, אין תחולה לסע' 114 לחוק הירושה. בנוסף, הנתבע מעבד את המשק משנת 1983 והיה ל"בן ממשיך" וכל הזכויות במשק מגיעות לו.

נתבע 2 חזר על טענות הנתבעת ומוסיף, כי האב המנוח בלבד היה בעל הזכויות במשק.

בית-המשפט קבע כי, מאחר והנתבעת אינה מציעה את עצמה, לא נותר לו אלא לקבוע, כי התובעת היא זו שמוכנה ומסוגלת לקיים את המשק.

התובעת הינה "הילד המוכן ומסוגל לקיים את המשק" והיא זכאית להירשם כבעלת הזכויות במשק. הנתבע יסלק את ידו מהמשק. התובעת תשלם לנתבעת פיצוי בסך מחצית משווי הנכס.

19. פיצוי כספי בגין מחצית הזכויות במשק
ב- תמ"ש (ת"א) 80170/96 {אפרים גולדשטיין נ' אהרון גולדשטיין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.03)} התובע והנתבע 1 הינם אחים. הסכסוך נסב סביב הזכויות בנחלה במושב עובדים לאחר פטירת ההורים. במהלך ההתדיינות הסכימו האחים, שהזכויות במשק יועברו על-שם התובע. המחלוקת שנותרה להכרעה בפני בית-המשפט היא, האם הנתבע 1 זכאי לפיצוי כספי מאחיו בגין מחצית הזכויות במשק.

העברת הזכות הקניינית לתובע כבן-ממשיך היתה בניגוד להסכם המשבצת, באשר לא ניתנה הסכמת מינהל מקרקעי ישראל מכוח סעיף 19ב. להסכם המשבצת, וגם לא ניתנה הסכמת הסוכנות מכוח סעיף 19ג.(7) להסכם המשבצת.

הנתבע היה צד להסכם "הבן הממשיך", שעיקרו היה ההיבט הקנייני ולא התאגידי, ואף קיבל פיצוי כספי ששימש לרכישת דירתו.
הזכויות במשק אינן ברי-הורשה ואינן חלק מהעזבון, ואין הוראה בהסכם המשבצת המקנה זכות פיצוי ליורש, שהזכויות במשק לא עוברות על-שמו.

על-כן, בית-המשפט קבע כי, בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע שעל הבן הממשיך לפצות את היורשים. התובע הינו בעל הזכויות בנחלה. הנתבע 1 אינו זכאי לפיצוי בגין העברת הזכויות על-שם התובע. לנתבע לא קנויה זכות לפיצוי מכוח הסכם המשבצת ולא מכוח סעיף 114 לחוק הירושה.

20. תביעה לסילוק יד
ב- תמ"ש (יר') 3561/01 {פלוני נ' אלמונים, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.06)} נדונה תובענה לפינוי על-פי ביטול רשות, שהגיש התובע כנגד ילדיו, הנתבעים. ההורים הם בעלי זכויות בר-רשות במשק, מכוח הוראות הסכם משולש שהצדדים לו הם מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב. להורים שבעה בנות ובנים. חמישה מהם מתגוררים במשק, בהם שלושת הנתבעים ובת חסויה.

ביום 07.07.04 חתמו ההורים על מסמכים, בהם מינו את אחד הבנים ואשתו כבן ממשיך. האם ביקשה לבטל מינוי זה ולאחר דיון משפטי, נדחתה תובענת האם.

התובע טען כי, הנתבעים מתגוררים במשק, מכוח זכותם של ההורים במשק. ההורים אינם יכולים להקנות לנתבעים "יותר ממה שיש להם". על-פי ההסכם המשולש, הדרך להקנות לאחר זכויות במשק, הינה באמצעות קביעת בן ממשיך בלבד. זמן מה לאחר שההורים מינו את אחד הבנים לבן ממשיך, החלו יתר ילדיהם לפעול בדרכים שונות, לביטולו. בין היתר, שכנעו את האם לנסות לחזור בה מהתחייבותה האמורה ואף לצאת כנגד התובע, אשר נותר נאמן להתחייבותו.

הנתבעים טענו כי, התובע האמיתי הינו הבן שמוונה כבן ממשיך, אשר בכוונתו להשתלט על כלל המשק, בהונאה ובמרמה. הוכחשה טענת התובע באשר להתנהגותם כלפיו ונטען שהתובע היה זה שהגיש תלונות סרק, לאחר ששוכנע, על-ידי מי שמונה כבן ממשיך, לעשות כן.

בית-המשפט קבע כי, הסכמת ההורים לאפשר את מגורי הנתבעים, נעשתה בהסכמה מכללא ולא בהסכם כתוב. בנוסף, הבנים עבדו ועזרו במשק, עוד לפני שעברו להתגורר בו ועזרתם לא נבעה מהרשיון שניתן להם על-ידי ההורים ולא היתה קשורה בו. לכן, נקבע שמתן הרשות לנתבעים, להתגורר במשק, היתה רשות ללא תמורה. הנתבעים לא התגוררו באופן קבוע במשק והיו תקופות ארוכות בהן שהו מחוצה לו. כל אחד מהנתבעים חזר להתגורר במשק, מסיבותיו הוא. ההורים דאגו למגורים חלופיים, לכל אחד מהתובעים וגם בכך הביעו עמדתם לגבי שהותם הזמנית של הנתבעים במשק.

בית-המשפט קיבל את טענת התובע שהוא ורעייתו התירו לנתבעים להתגורר במשק לתקופה זמנית בלבד וכי לא היתה כוונה ולא ניתנה התחייבות לאפשר להם להתגורר במשק למשק כל ימי חייהם. בנוסף, נקבע כי התובע זכאי לתבוע סילוקם של הנתבעים, למרות היותו הבעלים של מחצית הזכויות במשק {החצי השני שייך לאשתו}.

ב- בתמ"ש (ת"א) 12590/02 {ע.י נ' ע.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.04)} תביעה לסילוק יד שהגישו התובעים כנגד הנתבעת. התובעים הינם ילדיו מנישואיו הראשונים של המנוח. הנתבעת הינה אשתו השניה של המנוח. המקרקעין נשוא תביעה זו רשומים במינהל מקרקעי ישראל. המנוח העביר את זכויותיו במשק לתובע מס' 1, ללא תמורה, עוד בשנת 1975, לפני נישואיו לנתבעת.

ביום 01.05.95 חתמו התובעים על הסכם {להלן: "ההסכם הראשון"}, בו נקבע כי התובע 1 יעביר לתובעת 2 2/3 מהזכויות במשק, ולתובעת 3 1/3 מהזכויות במשק. התובעים מתחייבים לאפשר למנוח ולנתבעת להמשיך להתגורר בבית הבנוי במשק עד לשארית ימיהם.

ביום 13.06.96 נחתם הסכם נוסף, אשר כונה "נספח להסכם" {להלן "ההסכם השני"), ואשר הצדדים לו הינם התובעים, המנוח והנתבעת על פיו מגורי הנתבעת ימשיכו עד אחרית חייה. זכויותיה לא יהיו נתונות להורשה ובמידה ויימכר המשק, היא תהיה זכאית לדיור חלופי.

התובעים טענו כי בשנת 1988, העבירה הנתבעת לבנותיה את כל כספה ורכושה. לאחר פטירתו של המנוח החלה הנתבעת בפעולות הפוגעות בתובעים ובכבודו של אביהם. התובעים העמידו את המשק למכירה, זאת לאחר שהתברר כי לא ניתן לפצל את החזקה במשק בין התובעים והציעו לנתבעת דיור חלופי והיא סירבה.

הנתבעת טענה בתצהירה, כי היא איננה קוראת עברית ולא ידעה על מה היא חותמת {ההסכם השני}. הנתבעת הודתה כי, הזכויות במשק שייכות לתובע 1, ועל-כן המשק אינו חלק מהעזבון. הנתבעת מכרה את כל נכסיה, משיקולי מס, והיכתה שורשיה במשק, לאחר שהובטח לה על-ידי המנוח, כי תוכל להתגורר במשק עד סוף ימיה.

בנוסף, טענה הנתבעת כי הינה חברה באגודה השיתופית, ופינויה מהמשק יגרום לאבדן חברות זאת. ואילו התובע מס' 1 מעולם לא הוכרז כ"בן ממשיך". לא זו אף זאת, התובע 1 איננו מתגורר במשק, והוא העביר את הזכויות במשק לאחיותיו התובעות ללא קבלת אישור האגודה השיתופית, ושלא כדין. ולכן,דין ההסכם השני להתבטל, והיא דורשת את מימוש זכויותיה על-פי ההסכם הראשון.

בית-המשפט קבע כי אין זה סביר כי דווקא לאחר שחששה הנתבעת מכוונתם האמיתית של התובעים, לפתע היא סומכת עליהם בעיניים עצומות וחותמת על נספח להסכם ללא כל בדיקה נוספת מצידה. זכותם היסודית של התובעים, בעלי הזכויות במשק, להציע את המשק למכירה כי לא ניתן לפצלו. אין לנתבעת עילה לתבוע מדור מן העזבון, בין היתר משום שהמשק נשוא הדיון בפני כלל אינו כלול בעזבון.

גם אם קמו לנתבעת זכויות מכח ההסכם הראשון, הרי שהיא ויתרה עליהם במסגרת ההסכם השני - הוא ההסכם המחייב. לנוכח האמור בהסכם השני, ולנוכח הסכמת התובעים לדאוג למדורה של הנתבעת, אין לנתבעת הגנה בפני התביעה, ויש לקבלה. על-כן על-פי החלטת בית-המשפט, הנתבעת תפנה את המשק.

ב- תמ"ש (ת"א) 29620/98 {ל.ע. נ' ל.ר. פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.02)} תביעה, אשר הוגשה על-ידי בן ואח, התובע, כנגד אחותו, הנתבעת מס' 1 {להלן: "האחות"}, ואימו, הנתבעת מס' 2 {להלן: "הנתבעת"}.

הורי התובע, היו, בתקופה הרלבנטית לתובענה, בעלי זכויות החכירה בנחלה, המהווה, משק. הנחלה כללה, בין היתר, בית מגורים, בו התגוררו ההורים. מאז שנת 1989 מתגוררים התובע ואשתו, וילדיהם בנחלה, במבנה, אשר יועד בעבר לשמש כרפת ואשר שופץ על-ידי התובע ואשתו ושימש כבית מגוריהם.

ההורים נקלעו לחובות כבדים לאגודה ובין ההורים לאגודה נחתם הסכם להסדרת חובם לאגודה. להורים לא היה את הסכום הדרוש לצורך תשלום החוב בהתאם להסכם האמור. התובע הסכים להצטרף כצד להסכם האמור ולפרוע את חובם של ההורים לאגודה, אולם, התנה הסכמתו בכך שהזכויות במשק יועברו על-שמו. לצורך מימון תשלום החוב כאמור מכרו התובע ואשתו את ביתם וככן את עסקם.

האב המנוח ערך צוואה, בה ציווה את זכויותיו בנחלה לנתבעת ואם וככל שהנתבעת לא תהיה בחיים בעת פטירתו - לילדיו. הנתבעת, אשתו של המנוח, פנתה להנהלת האגודה וביקשה לייעד את מגרש ההרחבה לאחות ולא לתובע ואשתו. הזכויות בנחלה לא הועברו על-שם התובע ואשתו. הנתבעות גם לא הציעו לתובע ולאשתו, כי יושבו לידיו הסכומים ששולמו על ידו לסילוק חובות ההורים לאגודה.

הנתבעות טענו כי, לא חלקו על עצם חתימת ההסכם, אולם טענו ביחס לתוקפו של ההסכם, בין היתר, טענות בדבר הטעיה, מרמה, כפיה וכיוצא בזה. לטענתן, למעשה, אין עסקינן בהסכם למכירת זכויות ההורים במשק לתובע, אלא בהתחייבות מצידם להעניק לו את הזכויות במשק במתנה. לפיכך, משהמתנה לא הושלמה ברישום, זכאים היו ההורים לחזור בהם מהתחייבותם האמורה והם אכן מימשו את זכותם כאמור, הן במסגרת הצוואה שערכו והן במכתב לעורך-דין ולמינהל.

לחילופין טענו הנתבעות כי, התובע קיבל תמורה מלאה עבור הסך שניתן על ידו להורים, הן בכך שזכה במגרש ה"הרחבה" והן בשימוש שעשה בבית התובע, בו הוא מתגורר, כאמור, מאז שנת 1989, תוך שהוא נהנה מהתשלומים ששולמו על-ידי הנתבעת לאגודה עבור שימוש זה.

בית-המשפט קבע כי מדובר בעיסקה בתמורה וכי אין להחיל עליה את חוק המתנה. התובע זכאי, כי הזכויות בנחלה תועברנה לשמו במלואן וכי יינתן פסק-דין המצהיר, כי התחייבויותיו כלפי הנתבעת בכל הנוגע לבית המגורים תקפות ביחסים שבינו לבין הנתבעת ובמישור זה בלבד.

אשר לסעד של סילוק ידה של האחות מהחלקה - לאור מסקנת בית-המשפט, כי התובע זכאי להירשם כבעל הזכות הקניינית בנחלה, הרי, לכאורה, זכאי הוא לעתור לסילוק ידה של האחות מהנחלה.

אשר לסעד של סילוק ידה של הנתבעת או מי מטעמה ממבני העזר החקלאיים שבחלקה - הזכויות ששויירו לנתבעת בנחלה הוגבלו לבית המגורים ולשטח מסביבו, זכאית הנתבעת להשתמש במבני העזר החקלאיים אשר בשטח האמור בלבד ואילו לגבי מבני עזר חקלאיים אשר חורגים משטח זה זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו.

בית-המשפט נתן צו מניעה, האוסר על הנתבעת להעביר את הזכויות הרשומות בשמה בנחלה או לעשות כל פעולה משפטית אחרת בזכויותיה האמורות לרבות בבית המגורים. והורה לנתבעת לעשות כל מעשה ופעולה, הדרושים לצורך השלמת העברת הזכויות בנחלה לשם התובע.