botox
הספריה המשפטית
סרבנות גט בראי פסיקת בית-משפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני

הפרקים שבספר:

מהו סרוב חסר תום-לב?

1. ככל זכות אף בזכות זו, שלא ליתן גט, יש להשתמש בתום-לב ואם איש סירב להשתמש בזכותו לבטל את חוזה הנישואין וליתן לאישה את גיטה, ללא צידוק ובחוסר הגינות, הרי שייחשב כמפר את חובת תום-הלב
ב- תמ"ש (משפחה יר') 44248-05-10 {כ.ש. נ' כ.ש., תק-מש 2011(3), 458 , 463 (2011)} נפסק מפי כב' השופט נמרוד פלקס:

"בפניי תביעת אישה נגד בעלה לפיצויי כספי בגין הנזקים, אשר נגרמו לה, לטענתה, מפאת סירוב הבעל ליתן את גיטה.

הרובד העובדתי
עיקר העובדות הצריכות לשם הכרעה בתובענה דנן כלל אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ואפרטן בקצרה להלן:

1. הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1981, מנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים. בשנת 2006 לכל המאוחר חל ביניהם קרע ומאז אינם מקיימים יחסי אישות. ראו: עדות הנתבע בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11.

2. בחודש פברואר 2006 התובעת פנתה אל בית-משפט זה בתביעות לחלוקת רכוש ולמזונות ואילו חודש לאחר-מכן פנה הנתבע אל בית-הדין הרבני בתביעה לשלום-בית ולחלופין להכרזה על התובעת כמורדת. במסגרת הדיון בתובענות בבית-משפט זה ניתנו פסקי-דין והחלטות באשר לשמירה זכויות, מועד הקרע וכיוב'. ראו: החלטה מיום 5.10.10 ב- תמ"ש 21724/05, פסק-דין מיום 02.11.07 ב- תמ"ש 21722/05 וב- תמ"ש 21721/05. הליכים לשם ביצוע פירוק השיתוף ואיזון המשאבים מבוצעים עדיין בימים אלה (מונו כונס נכסים למכר הבית ואקטואר לחישוב זכויותיהם הכספיות של הצדדים).

3. בחודש יולי 2006 קבע בית-הדין הרבני, כי התובעת מורדת ואינה זכאית למזונות. ערעור התובעת אל בית-הדין הרבני הגדול נדחה.

4. בחודש נובמבר 2006 הגישה התובעת תביעת גירושין אל בית-הדין הרבני וביום 01.01.08 עזבה התובעת את בית המגורים המשותף ומאז לא שבה.

5. ביום 07.12.08 ניתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין, אותה הגישה התובעת כאמור. בפסק-דינו קבע בית-הדין הרבני, כי אין מקום לחייב את הנתבע במתן גט, אך מאידך אין סיכוי לשלום-בית, ולפיכך המליץ לצדדים להגיע להסכם גירושין.

6. לאחר פסק-דינו של בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין ניהלו הצדדים משא-ומתן להסדרת הגירושין, אך זה לא צלח. ראוי להדגיש, כי למצער מאז פסק-הדין הנ"ל תכלית הדין ודברים שבין הצדדים היתה ניסיון להגעה להסכם גירושין, וזאת להבדיל מניסיון לשלום-בית.

טענות התובעת
7. הסעד אותו מבקשת התובעת הוא פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה מפאת מעשי ומחדלי הנתבע. מאז החלו ההליכים בבית-הדין הרבני אין התובעת יכולה לשקם את חייה ולהינשא בשנית. עגינותה גורמת לה עוגמת נפש רבה, כמו גם בושה, בדידות, היעדר חיי אישות, פגיעה בשמה הטוב וצער. התובעת חיה לבדה, וככל שנוקפות השנים קטנים סיכוייה למציאת בן זוג חדש. ניסיונותיה הבלתי-נלאים לקבלת הגט וסחטנות הנתבע גרמו לה להפסד ימי עבודה ולבזבוז שעות על גבי שעות בדיונים בבתי-הדין הרבנים ובבתי-משפט.

8. התובעת טוענת שמעשי הנתבע עולים לכדי רשלנות. אדם נבון וסביר היה נותן גט עם הגשת תביעת הגירושין, ביום 14.11.06, ולמצער עם מתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני, ביום 07.12.08. על-אף שידע הנתבע כי הצדדים לא ישובו לחיות יחדיו בשלום-בית, נמנע מליתן את הגט.

9. לדבריה, מהות מערכת היחסים בין בעל לאישה, כפי שהיא עולה מהכתובה, הינה מערכת יחסי קרבה ותלות. הבעל מתחייב בכתובה לכבד את אשתו, לפרנסה ולדאוג לרצונותיה. הכתובה מהווה מקור לחובת הזהירות המושגית שחב בה הנתבע. חזקה על הנתבע שצפה את הנזקים שיגרמו לתובעת מפאת סירובו ליתן את גיטה. על-כן יש לראות בנתבע כמי שהתרשל כלפי התובעת וחייב בפיצויה.

10. כמו-כן חב כלפיה הנתבע בנזיקין אף בשל קיום עוולת הפרת חובה חקוקה, כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). חוסר יכולתה של התובעת להינות מפסק-דינו של בית-הדין הרבני, הממליץ לצדדים להתגרש, נגרם בשל הפרת החובה המוטלת על הנתבע מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד") וכן מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק למניעת אלימות במשפחה").

11. חוק היסוד מקנה לתובעת את הזכות שלא יפגעו בחייה ובכבודה. הנתבע מונע מהתובעת את זכות הבחירה להחליט עם מי חפצה היא לבלות את חייה ובכך זכותה למימוש עצמי נפגעת. החוק למניעת אלימות במשפחה מגן על בן משפחה מהתעללות נפשית ממושכת הנגרמת על-ידי בן משפחה אחר. אי-מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולת התובעת לנהל אורח חיים סביר ותקין שמהווה התעללות נפשית, כך לדברי התובעת.

12. לטענת התובעת, ניתן לפסוק פיצויים עוד בטרם חיוב הגט על-ידי בית-הדין הרבני. די בכך כי הנתבע יודע, והוא אכן יודע, על רצונה להתגרש ומונע זאת ממנה לשם גיבוש עילת הרשלנות בגין סרבנות גט. הצפייה של נזק אינה תלויה בפסק-דין זה או אחר של בית-הדין הרבני. למעלה מן הצורך הפנתה התובעת לפסקי-דין שהכירו בפסק-דין של בית-הדין הרבני, הממליץ על עריכת הסכם גירושין, כמספיק לשם פסיקת פיצויים.

13. בסיכומיה שוללת התובעת את עמדת הנתבע כי כל עוד תלויה ועומדת תביעת נזיקין, הגט לא יהיה כשר ויחשב מעושה. לטענתה, עמדת בית-הדין הרבני היא שאם הבעל חותם על הסכם גירושין ונותן גט מרצונו החופשי למרות תביעת הנזיקין אין זה גט מעושה.

14. התובעת מפרטת את הנזקים שנגרמו לה, וביניהם, פגיעה באוטונומיה, עוגמת נפש, הקטנת הסיכוי להינשא בשנית, מניעת היכולת להינות מחיי אישות ופגיעה בשמה הטוב. בגין נזקים אלו תובעת התובעת פיצוי בסך 4000 ש"ח עבור כל חודש של מניעת גט מאז יום הגשת תביעת הגירושין ועד ליום מתן הגט, לכשיינתן.


טענות הנתבע
15. הנתבע טוען כי הוא נלחם על שלמות המשפחה וניסה לנקוט באמצעים המוענקים לו בחוק, למנוע את פירוק המשפחה ללא סיבה. התובעת כלל אינה מעוניינת בגט, היא לא עשתה דבר להשגתו ולא ניסתה לקדם משא-ומתן להסכם גירושין. במהלך תקופת ההתדיינות הסכימה התובעת כמה וכמה פעמים לחזור ולנסות שלום-בית. לעומתה, הנתבע ניסה להעלות את סוגיית מתן הגט, אך התובעת פטרה אותו בכך שהיא לא חפצה בגט.

16. כיוון שהתובעת לא חפצה בגט הרי שלא נגרם לה כל נזק. באם אכן נגרם לתובעת נזק כטענתה, הרי שהוא לא הוכח. מכל מקום, היא יצרה את המצב שהוביל לנזקיה ועל-כן האחריות היא על כתפיה. גם אם יש מקום להטיל אשמה על הנתבע הרי שמידת האשם התורם במקרה זה מגיעה עד למלוא הנזק.

17. כתשעה חודשים לאחר הגשת תביעותיה הכספיות לבית-משפט זה הגישה התובעת את תביעתה לגירושין. צא ולמד שלא הרצון לקבלת הגט הניע את התובעת כי אם סחטנות גרידא. התובעת שמה לה למטרה לעשוק את הנתבע. תביעת הגירושין שנדחתה בהיעדר עילה והכרזת התובעת כמורדת מעידים על-כך. גם לאחר שהתובע הצהיר בבית-המשפט כי ייתן לה את גיטה התובעת לא פעלה למען קבלתו.

18. הנתבע טוען, ומפנה למספר פסקי-דין של בית-הדין הרבני הגדול, כי בשעה שתלויה ועומדת תביעת נזיקין בגין סרבנות גט ימנע בית-הדין מלסדר גט. על-כן דין תביעה זו להידחות. מוסיף הנתבע ואומר כי 'רק אם יתברר שחרף דחיית התביעה הגט לא מסודר, ללא כל תנאי ו/או נוסף, כי אז יהיה מקום לשוב ולבחון סוגיה זו' (ראה סיכומי הנתבע סעיף 34).
19. האדם הסביר היה מנסה לשמור על קדושת המשפחה ושלומה, כך רואה זאת הנתבע. הנתבע פעל כמצופה ממנו ועשה כל שלאל ידו על-מנת לשמור על שלום המשפחה. לא ניתן לייחס לאדם רשלנות שעה שהוא נוהג כדין בהתאם להדרכת בית-הדין הרבני.

20. לדבריו, פסיקת בתי-המשפט למשפחה כפי שמצטטת התובעת מגלה, כי אכן נפסקו פיצויים אולם אלו נפסקו במקרים קשים וקיצוניים. מקרה זה שונה ורחוק מאותם מקרים קיצוניים.

21. הנתבע טוען כי לא הפר כל חובה חקוקה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו נוגע לעניינינו, אלא רק הדין העברי שכן התובעת בחרה לקשור את חייה בחיי הנתבע כדת משה וישראל. אין לתובעת זכות לאלץ את הנתבע להתגרש שלא כדין, אין עילה בדין היהודי - דתי המתיר גירושין במקרה דנן. אם יאלץ הנתבע לגרש את התובעת הרי שזה היה בניגוד לדין הדתי ותוך הפרת החוק.

המסגרת הנורמטיבית
22. התובעת טענה לזכות לקבלת הסעד המבוקש מכוח דיני הנזיקין בהסתמך על פסיקת בתי-המשפט שהכירה בתחולת דינים אלו על תובענות כגון דא. כן יאמר, כי ניתן להגיע לאותה התוצאה אף מכוח דיני החוזים.

23. בשנים האחרונות דנו והכריעו בתי-המשפט לענייני משפחה, מספר פעמים, בסוגיה דומה והכירו בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") - במקרים בהם ניתנה החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט; הפרת חוק היסוד). עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב ליתן גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. לפיכך, נפסקו עד כה פיצויי נזיקין לנשים וגברים מסורבי גט, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, תוך שהוכרה סמכות בית-המשפט לענייני משפחה להורות כן, בשימת-הלב לכך שלהחלטות בית-המשפט למשפחה בעניין זה, עלולות להיות השלכות הלכתיות באשר לתוקף הגט שיינתן בסופו-של-יום בבית-הדין הרבני, אם אכן יינתן...

24. בחינת פסקי-הדין האמורים מלמדת, כי ההכרעה בתובענות אלה והקביעה האם סרבנות הגט עולה לכדי עוולה נזיקית, תיעשה על-פי נסיבות כל מקרה ומקרה. יש לבחון האם יש בהתנהגות הנתבע משום הפרת פסק-דינו של בית-הדין הרבני ואזי עשויה להיחשב התנהגותו משום עוולת הפרת חובה חקוקה. לחלופין, גם בנסיבות בהן לא ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין הרבני, המחייבת, או למצער ממליצה, לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, עשוי מחדלו לבוא בגדרי עוולת הרשלנות. נבחנו אף הטענות בדבר סמיכת עוולת הפרת החובה החקוקה על הוראות חוק היסוד והחוק למניעת אלימות במשפחה. לניתוח מקיף של עילות התביעה הנזיקיות במקרה של סרבנות גט ראו: בנימין שמואלי "הדור הבא של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט כדי להשיג את הגט ו"כלל האחריות" של קלברזי ומלמד" משפטים מא (יוני 2011), 153.

25. אמנם התביעות לפיצוי בגין נזקים הנגרמים מפאת סרבנות גט חדשות יחסית בנוף המשפטי, אך יחד-עם-זאת המתווה הנורמטיבי עליו הן נסמכות, ככל הנוגע לעילות הנזיקיות, נדון בהרחבה הן בפסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה, כאמור, והן בספרות המשפטית. בנסיבות אלה איני מוצא צורך להרחיב בעניין זה ואפנה לפסקי-הדין הנזכרים לעיל.

26. יחד-עם-זאת אעיר, כי הנני מצטרף לקביעת חבריי אשר ראו בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת החובה החקוקה כמסגרת נורמטיבית מתאימה מכוחה ניתן לחייב את סרבן הגט בפיצוי הניזוק. הנני אף מצרף קולי לדעה שאין לראות בסרבנות גט משום הפרת הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה וכן מקום בו ניתן לבסס את עוולת הפרת החובה החקוקה על הפרת הוראת סעיף 287 לחוק העונשין, אין מקום להיתלות באילן הגבוה של הוראות חוק היסוד וניתן להותיר סוגיה זו לעת מצוא.

27. באשר לטענה בדבר קיומה של רשלנות יאמר, כי בכדי שתקום חובה מכוח עוולה הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה על התובע להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה. ראו: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16, 20 (2004). קיימות שתי גישות בפסיקה לניתוח היסוד של חובת הזהירות: הגישה האחת כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות, ואילו הגישה האחרת מתמקדת בקיומם של יחסי קרבה בין המזיק לניזוק ובשיקולים נורמטיביים נוספים המצדיקים הטלת חובת זהירות. ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 129-130 (1985); ע"א 2625/02 נחום נ' דורבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-15, 31-30 לפסק-דינו של השופט לוי (פורסם באתר האינטרנט נבו (19.03.07)). בענייננו, אין אנו נדרשים להכריע בין שתי הגישות, שכן נוכח פסקי-הדין של בתי-המשפט לענייני משפחה הנ"ל דומה, שניתן להניח כמובן מאליו, כי במקרה קא עסקינן מתקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, או יחסי קרבה בצירוף שיקולי מדיניות המצדיקים קביעה בדבר קיום חובת זהירות.
28. ככל שיקבע שהנתבע הינו בבחינת "סרבן גט", הרי, שיהא בכך משום קביעה שהנתבע התרשל והפר את חובת הזהירות החלה עליו. אזי יהיה מקום לדון בסוגיית קיומו של נזק (לא ממוני).

29. לטעמי, ניתן להגיע לאותה התוצאה אף תוך שימוש בדיני החוזים. אבאר. פסיקת בתי-המשפט הכירה באפשרות לתבוע פיצויים מכוח הפרת חובות חוזיות החלות במסגרת היחסים המשפחתיים. זאת היות וקשר הנישואין נתפס כחוזה בין צדדים. כך למשל ב- ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 2004) קבע כב' הנשיא ברק:

'דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בין-אישיות.'

30. ראו אף פסק-דינה של כב' השופטת מימון ב- תמ"ש (יר') 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר., פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.10) בו קבעה:

'כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים "על עצמם מערכת של זכויות וחובות... בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום-הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)... כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האישה, מכל מקום תחול חובת תום-הלב... זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר.'

31. נמצא איפוא, כי יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום-הלב. יוער, כי עיקרון תום-הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם. ראו: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199 (1999). בני אדם וכל שכן בני זוג, מחוייבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום-לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת.

32. פסיקת בתי-המשפט החילה את עקרונות תום-הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי-הוגן, הרחיבו בתי-המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות. ראו: עלי בוקשפן "תם ומושלם - על אמון כתיאוריית-על של דיני החוזים ועל עיקרון תום-הלב כמשלים אמון, יציבות וודאות בראי פסיקתו של הנשיא שמגר" עיוני משפט כג(1), 11.

33. כאשר עסקינן בסוגיית סרבנות הגט, הרי על-פי הדין האישי, לכל אחד מהצדדים זכות שלא לבטל את הסכם הנישואין, קרי - לסרב ליתן או לקבל גט. שימוש בזכות זו עלול לעיתים ליתן למי מהצדדים יתרון בלתי-הוגן המאפשר לו לפגוע באחר ללא כל טעם ענייני.

34. ככל זכות אף בזכות זו, שלא ליתן גט, יש להשתמש בתום-לב ואם הנתבע סירב להשתמש בזכותו לבטל את חוזה הנישואין וליתן לתובעת את גיטה, ללא צידוק ובחוסר הגינות, הרי, שייחשב כמפר את חובת תום-הלב. ראוי לציין, שאף מחדל להשתמש בזכות לבטל חוזה עשוי להיחשב כהפרת חובת תום-הלב. ראו: דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארה"ב, פ"ד נז(2), 632, 691 (2003).

35. הפרת חובת תום-הלב מצמיחה לניזוק מגוון סעדים, לרבות אכיפה ופיצויים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ראו: בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828, 838 (1980). במקרה קא עסקינן בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית ליתן סעד של אכיפה, אך אין כל מניעה ליתן סעד של פיצויים.

האם הנתבע סרבן גט?
36. די בבחינת העובדות שאינן שנויות במחלוקת כדי לקבוע, כי נישואי הצדדים תמו למעשה זה מכבר וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמאלי, שהינו קליפה ריקה מתוכן.

37. הצדדים אינם מתגוררים יחדיו מאז ראשית שנת 2008, אינם מקיימים יחסי אישות מאז שנת 2006, מנהלים הליכים משפטיים שכל תכליתם סיום קשר הנישואין והשיג ושיח ביניהם, למצער מאז פנתה התובעת בתביעת הגירושין, נסוב סביב תנאי הפירוד, להבדיל מניסיון לשלום-בית.

38. התובעת גילתה דעתה בבירור שאינה מעוניינת עוד בנישואין. בכתב התביעה שהגישה אל בית-הדין הרבני במסגרת תביעת הגירושין כתבה התובעת, כי היא מבקשת להתגרש היות ומאסה בהתנהגות הנתבע, בהשפלות אותן היא חווה לטענתה ושהקשר ביניהם מנותק מזה זמן רב. ראו: כתב התביעה בתביעת הגירושין מיום 14.11.06.

39. בעדותה בבית-הדין הרבני הבהירה התובעת "ברחל בתך הקטנה", כי אינה מעוניינת לחיות עוד עם הנתבע. ראו: פרוטוקול הדיון בבית-הדין הרבני בתיק מספר 056071772-21-1 מיום 11.09.08. במהלך הדיון שהתקיים בית-הדין הרבני ביום 11.01.07 השיבה התובעת להצעת בית-הדין, כי הצדדים יפנו לקבלת ייעוץ מקצועי לשם שיקום היחסים במילים אלה: "אני לא מוכנה אני לא יכולה להסתכל על הפרצוף שלו".

40. בסופו-של-יום פסק בית-הדין הרבני, כי לדעתו אין סיכוי לשלום-בית, אך תביעת התובעת לחייב את הנתבע במתן גט לא הוכחה, ולפיכך הסתפק בית-הדין בהמלצה לצדדים להגיע להסכם גירושין.

41. מהאמור עולה איפוא, כי אף בית-הדין הרבני סבר שאין עוד תוחלת לנישואין ויש להביא לסיומם בדרך של הסכם. נוכח פסיקת בית-הדין הרבני, הממליצה לצדדים להגיע להסכם גירושין, אין לקבל את טענת הנתבע כי פעל בהתאם להוראת בית-הדין הרבני ועודנו מנסה להשכין שלום-בית.

42. התובעת העידה בפני ועדותה היתה אמינה ועלתה בקנה אחד עם כלל נסיבות המקרה והעובדות המתוארות לעיל, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת. אליבא דהתובעת היא פעלה רבות לשם כריתת הסכם גירושין עם הנתבע. פנתה לרבנים, מתווכים ועורכי דין. התקיימו פגישות עם הנתבע בנוכחות עורכי הדין, אך כל זאת לשווא. ראו: עמ' 13-8 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11.

43. התובעת הביעה איפוא בבירור את רצונה להתגרש. הבעת הרצון נעשתה הן בכתב, הן בעל-פה והן בהתנהגות ממושכת. איני מקבל איפוא את טענת הנתבע, כי התובעת כלל אינה מעוניינת בגט. הנתבע הבין הבן היטב, שהתובעת מעוניינת להתגרש. התובעת שבה וגילתה דעתה זו פעם אחר פעם וטענת הנתבע לפיה, התובעת אינה מעוניינת להתגרש הינה אך תמוהה.

44. עדות הנתבע הותירה בי רושם לא אמין. הנתבע לא נתן למעשה כל נימוק מדוע לטעמו יש סיכוי לשלום-בית ואף לא הצביע על מעשה כלשהו שעשה (מלבד הגשת תביעה לשלום-בית) בכדי להשכין שלום-בית.

45. הנתבע אמנם העיד, כי הוא רוצה שלום-בית, ראו: ש' 30 בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11. אך התנהגותו במהלך השנים מלמדת שהדברים נאמרים מהפה אל החוץ ואין בהם אמת. מאידך העיד הנתבע, כי: "... אני כבר 3 שנים מאז מתן פסק-הדין שאין מקום למתן גט, חשבתי שלמחרת בבוקר היא תגיש ערעור על החלטת בית-הדין ויבואו ויגידו לי אדוני גמרנו כבר 3 שנים אתם לא ביחד, מאז אני לא התנגדתי לגט, היא לא פתחה תיק היא עזבה את זה ואמרה בסופו-של-יום אתבע אותו כלכלית ואהרוס אותו ... בבקשה שתפתח תיק ביום ראשון בשעה 9:00 אני אתייצב ואתן גט במידה ויאמרו שהגט לא פסול." ראו: שורות 11-4 בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11.

46. עת העיד הנתבע בפני, לא ידע להצביע על דבר אותו עשה בכדי להשכין שלום-בית, מלבד הגשת תביעה כאמור וכתיבת מכתב באמצעות בא-כוחו. ראו: עמ' 14-17 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11.

47. הכיצד זה מחד טוען הנתבע, כי הוא מעוניין בשלום-בית ומאידך, אינו עושה דבר לשם כך, מתנגד לתביעת הגירושין אותה הגישה התובעת לבית-הדין הרבני וכעת משנה טעמו וטוען, כי אין לתובעת אלא לפנות בתביעת גירושין חדשה ואזי יסכים. זאת, אלא אם בית-הדין הרבני יאמר, כי הגט פסול.
48. הנתבע אף העיד, כי חתם על הסכם גירושין, אך חזר בו הואיל וסוגיות כלכליות שונות לא הניחו את דעתו. ראו: שורות 19-4 בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11. נמצא איפוא שאף לשיטת הנתבע עצמו אין לנישואין כל תוחלת וכל עניינו כעת הוא הסדרת סוגיות כלכליות.

49. הנני מעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבע. התובעת הציגה גרסה ברורה, כי מאסה בחיי הנישואין וביקשה להתגרש. התובעת פנתה בתביעות אל בית-המשפט לענייני משפחה ואל בית-הדין הרבני ואף עזבה את בית המגורים המשותף לפני מספר שנים. למעשה משך מספר שנים הקשר היחיד בין הצדדים הינו שיג ושיח באשר לאופן הגירושין.

50. הנתבע הגיש אל בית-הדין הרבני תביעה לשלום-בית ואף אם אניח, כי מלכתחילה היתה תביעתו כנה (ודומני כי אין אלו פני הדברים ומטרת תביעה זו היתה כתגובת נגד לתביעות התובעת בבית-משפט זה), הרי, שלמצער מאז עזבה התובעת את בית המגורים המשותף, התגבשה אותה "מסה קריטית" של נסיבות המלמדות שאין עוד תוחלת לנישואין אלה.

51. בנסיבות אלה התעקשות הנתבע שלא להסכים לתביעת הגירושין, אותה הגישה התובעת, הינה סרבנות גט, המהווה הן התנהגות בחוסר תום-לב והן התרשלות. אף בית-הדין הרבני המליץ לצדדים להגיע להסכם גירושין ובכך יש משום חיזוק המלמד, כי אדם סביר, הפועל בתום-לב ובהגינות, היה מסכים ליתן לתובעת את גיטה.

52. התנגדות הנתבע לתביעת הגירושין, אותה הגישה התובעת, הובילה לכך שתביעתה נדחתה ולא סודר גט. שהרי, בידי הנתבע היה להסכים לתביעה ואזי היה בית-הדין פועל לשם סידור הגט זה מכבר.
53. איני מקבל אף את נימוק הנתבע לאי-מתן גט בכך שלטענתו התובעת מנסה להשיג יתרונות כלכליים לא הוגנים. מה בין מחלוקת כלכלית רכושית לבין הותרת התובעת עגונה, ללא יכולת לקיים חיי זוגיות?

54. ניצול כוחו העודף של הנתבע שלא ליתן לתובעת את גיטה היא מחדל שאדם סביר והגון לא היה חודל. בנסיבות העניין, כאשר ברור מזה זמן רב שהצדדים לא ישובו לחיות בשלום זה עם זו, שומה היה על הנתבע להסכים לתביעת הגירושין ומשלא עשה כן יש במחדלו משום התרשלות והפרת חובת תום-הלב החלה עליו.

55. סופם-של-דברים הוא, כי הנני קובע שהנתבע "סרבן גט" ובכך יש בהתנהגותו משום רשלנות והפרת חובת תום-הלב. בשולי עניין זה אומר, כי נוכח קביעתי זו, איני מוצא טעם לדון אף בסוגיית קיום עוולת הפרת החובה החקוקה. כאמור, את עניין הזכויות מכוח חוק היסוד הותרתי לעת מצוא; סבורני, שאין בסרבנות גט כדי להקים זכות לקבלת סעד מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה; את הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה בשל אי-קיום המלצת בית-הדין הרבני אותיר בצריך עיון, שכן להבדיל מפסק-דין המחייב או כופה גט, הרי, שייתכן ויש להבחין בין פסק-דין מעין זה לבין פסק-דין הכולל המלצה בלבד לצורך קביעה בדבר קיומה של הפרת חובה חקוקה כאמור.

הנזק והסעד
56. משמצאנו, כי הנתבע התרשל והפר את חובת תום-הלב נפנה לסוגיית הסעד המבוקש. התובעת העידה, כי היא אישה דתייה, המתגוררת בישוב קהילתי קטן. וכך העידה התובעת: 'אני סובלת סבל נוראי, אני אישה דתיה ואני לא יוצאת עם גבר כל זמן שלא קיבלתי גט, והוא מתהולל הוא יוצא עם אישה גרושה ואני קדושה מעונה יושבת ומחכה בבית, השבתות שלי הן סיוט נוראי, הבדידות שלי היא נוראית אני ממש סובלת סבל נוראי...' ראו: ש' 32-29 בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 07.04.11.

57. בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי-המשפט לענייני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.03.95) ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק. על בסיס זה אני קובע כי אף בהיעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק כללי בשל היותה מסורבת גט.

58. שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעת בית-המשפט ונקבע על דרך הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק. בית-המשפט נדרש לילך בטווח שבין פסיקת פיצוי נמוך שאינו הולם את מידת הפגיעה בניזוק ומאידך לא לפסוק פיצוי מופרז.

59. סבורני, כי סכום הפיצוי לו עותרת התובעת, סך 4,000 ש"ח לחודש, הינו אך סביר בהתחשב בנזקיה ובאמות המידה שנקבעו בפסקי-דין קודמים, שניתנו במהלך השנים האחרונות בעניינם של סרבני גט. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בפיצוי כאמור מיום הגשת תביעת גירושין אל בית-הדין הרבני ועד ליום מתן הגט, אם וכאשר יינתן.

60. זכאות התובעת לפיצוי קמה מהיום בו יש לראות בנתבע כסרבן גט, קרי - היום בו מתחילה התנהגותו להוות התנהגות שלא בתום-לב, או מחדלו ליתן את הגט מהווה התרשלות. יום זה הוא המועד בו מתגבשת אותה "מסה קריטית" של נסיבות בהן אדם סביר היה מבין שלנישואין אין עוד תוחלת והימנעותו להסכים למתן גט מהווה מעשה לא ראוי, התרשלות וחוסר תום-לב.

61. כאמור, במקרה קא עסקינן המועד בו התגבשה אותה "מסה קריטית" הוא מועד עזיבת התובעת את בית המגורים המשותף. מועד שבמקרה דנן היה מאוחר למועד הגשת תביעת הגירושין אל בית-הדין הרבני, אך קדם למועד פסק-דינו של בית-הדין הרבני, הממליץ לצדדים להתגרש.

62. איני מקבל את עמדת התובעת שיש לחייב את הנתבע בפיצוי חודשי אף לעתיד, עד למועד מתן הגט. יש לזכור, כי פיצוי בגין נזק הוא סעד משני, מקום בו לא ניתן ליתן סעד של אכיפה, או לא ניתן למנוע את הנזק (ולעיתים ניתן אך מטעמים מסוימים מוחלט שלא לעשות כן). נזקי העבר שנגרמו לתובעת אכן אינם ברי הטבה, אלא בדרך של פיצוי. לא ניתן להשיב את גלגל החיים לאחור ולא ניתן למנוע בדיעבד את הצער והבדידות שנגרמו לתובעת. בגין אלה יש לפצות את התובעת פיצוי כספי.

63. ברם, אין מקום להניח, א-פריורית, כי הנתבע יעמוד במריו ולעולם יסרב ליתן גט. המקרה דנן שונה ממקרה בו עסקינן במפעל מזהם הגורם למטרד וניתן פיצוי בגין המטרד תוך הנחה שהזיהום ימשיך. כולי תקווה שהנתבע ישכיל לנהוג כראוי וליתן לתובעת את גיטה וברי, כי ככל שלא יעשה כן תהא התובע זכאית לשוב ולתבוע את נזקיה בגין התקופה שתחלוף בין מועד הגשת הסיכומים בתובענה דנן ובין מועד תביעתה העתידית, ככל שתוגש.

64. טעם נוסף לאי-פסיקת פיצוי פרוספקטיבי הינו, כי הנזק העתידי לא הוכח. הנסיבות בהן שרויה התובעת היום נדונו בעת בירור התובענה דנן ושיעור הפיצוי נקבע בהתחשב בנסיבות אלה. אין כל ודאות שהנסיבות האמורות תשרורנה אף בעתיד. יתכן ושיעור הפיצוי הנגזר מן הנסיבות המשתנות יהיה אחר, ולפיכך אין מקום לפסוק היום פיצוי בגין נזק העלול להיגרם בעתיד.

סוף דבר
סופם של דברים הוא, כי הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לפצות את התובעת בסך 164,000 ש"ח, בגין נזקיה מיום 01.01.08 (מועד עזיבתה את בית המגורים המשותף) ועד ליום 01.06.11 (מועד הגשת הסיכומים בתובענה דנן לערך).

כאמור, ככל שהנתבע יתמיד בסרבנותו, תהא התובעת זכאית לשוב ולתבוע את נזקיה מיום 01.06.11 ואילך.
כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת, לרבות שכר-טרחת באת-כוחה, בסך 25,000 ש"ח."

2. גם סירוב שהינו לגיטימי וסביר בעת אחת, עשוי בהדרגה להפוך לבלתי-סביר על רקע נישואין שאיבדו מתוכנם וייחשב החל משלב מסויים לסירוב חסר תום-לב ובלתי-סביר
ב- תמ"ש (יר') 39371-09-12 {ש.ב.ע. נ' י.צ.ב.ע., תק-מש 2013(4), 1093 (2013)} נקבע מפי כב' השופטת סגנית הנשיאה נילי מימון:

"פסק-דין
לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי התובע עקב סירוב הנתבעת, הנשואה לו, לקבל גט מידיו...

אקדים ואציין כי זהו "סבב" שני של הליכים בין הצדדים עקב טענת התובע לסרבנות-גט מצד הנתבעת...

סרבנות-גט - עוולת הרשלנות
24. נפסק לא אחת כי סרבנות-גט היא מעשה העולה כדי עוולת רשלנות, לפי הוראת סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). בשורת פסקי-דין נקבע כי בן זוג הממאן להתגרש, ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו זה, מבצע כנגד בן זוגו עוולת רשלנות (ראו למשל: עמ"ש (חי') 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש., פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.11); וכן ראו למשל, תמ"ש (יר') 46820-03-10 אלמוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12); תמ"ש (יר') 44248-05-10 ש.כ. נ' ש.כ. פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.11); תמ"ש 22970-11-11 הנזכר).

כידוע, התקיימותם של שלושה יסודות נדרשת לשם ייחוס אחריות בעוולת הרשלנות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ''ד לז(1), 113 (1982)):

קיומה של חובת זהירות - מושגית וקונקרטית - מצד המעוול כלפי הניזוק;

הפרת חובת הזהירות על-ידי המעוול;

כתוצאה מהפרת חובת הזהירות נגרם נזק לניזוק;

עוד יצויין, כי עוולת הרשלנות הורחבה והוכרה בפסיקה אף ביחס למעשים מכוונים או זדוניים (ראו סקירתי בנושא "רשלנות זדונית" בתמ"ש (יר') 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ. פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.04)) שהינו הלך הרוח אשר על-פי-רוב מאפיין מעשי סרבנות-גט.

קיומה של חובת זהירות מצד הנתבעת כלפי התובע
25. אדם חב חובת זהירות כלפי משנהו "כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע מהתנהגותו" (סעיף 36 לפקודת הנזיקין). בגדרה של עוולה זו, על-פי הגדרתה, נופלים איפוא מעשים החורגים מסטנדרט ההתנהגות של "אדם סביר". חובת הזהירות בכללותה מורכבת משני היבטים: חובת זהירות מושגית, וחובת זהירות קונקרטית. קיומה של חובת הזהירות נבדק על-פי "מבחן הצפיות": ביחס לחובת הזהירות המושגית מהותו של מבחן זה הינו האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק; וביחס לחובת הזהירות הקונקרטית מהותו של המבחן הינה האם אדם סביר יכול היה, וצריך היה, לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, כאשר מבחן זה משלב היבטים פיזיים ונורמטיביים כאחד, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי, בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ע"א 145/80 הנ"ל).

26. ככלל, מעשה של סרבנות ליתן או לקבל גט הוכר בפסיקה כהפרה של חובת הזהירות המושגית, וביחס לבני זוג ספציפיים - הוכר מעשה זה גם כהפרה של חובת זהירות קונקרטית, כל מקרה לפי נסיבותיו. באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית נקבע, כי, ככלל, בין בני זוג קיימים יחסים מיוחדים, מערכת של תלות וקירבה, הגינות ואנושיות, היוצרת ביניהם חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קיומו של קשר הנישואין ביניהם, מהיותם בעל ואישה.

כך תיארתי את הדברים במקרה אחר (תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.03.08)):

"בין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות."

מקיומה של חובת הזהירות המושגית בין בני זוג נובע כי סירוב עיקש לאפשר לבן זוג לצאת מקשר נישואין כושל אינו עולה בקנה אחד עם התנהלות של אדם-סביר בחברה מתוקנת, ועל-כן - מהווה מעשה רשלני; כמו-כן, הסירוב ממלא אחר יסוד הצפיות באשר לפגיעה ולנזק שעלולים להיגרם לבן זוג, המעוניין להשתחרר מקשר הנישואין, כתוצאה מן הסירוב של בן הזוג השני (תמ"ש 26190/08 ש.ז. נ' ד.ז., פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.13); תמ"ש 24782/98 נ.ש. נ' נ.י. פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.08); תמ"ש 18561/07 ש.ד. נ' ר.ד. פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.10)).

27. נוסף על קיומה של חובת הזהירות המושגית בין בני זוג, כאמור, מתקיימת בענייננו גם חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובע, מכוח נישואיהם זה לזה, ובנוסף - על רקע ההתדיינות הממושכת של בני הזוג בפני בית-הדין הרבני, דרישתו המפורשת, החוזרת ונשנית, של התובע כי הנתבעת תקבל את הגט מידיו, הצהרתו של התובע כי איננו מעוניין להיות נשוי לנתבעת והבעת התנגדותו הנחרצת לשלום-בית הן בהליכים בפני בית-הדין הרבני הן בפני בית-משפט זה; היות הצדדים פרודים זה מזה במשך זמן ממושך (אף אם אניח לצורך העניין כי נכונה גרסת הנתבעת בהקשר זה לעניין מגורים משותפים למשך זמן קצר; קל וחומר בהינתן שגרסתה לא הוכחה); הסכמתה למעשה של הנתבעת לגירושין אף כי מכפיפה הסכמתה להסדר אותו רוצה בענייני הרכוש; ובנוסף - קיומן של מספר החלטות מאת בית-הדין הרבני, כפי שפורטו לעיל, המתרות בנתבעת באשר להתנהגותה הסרבנית הפסולה, ובפרט פסק-הדין של בית-הדין הרבני בו חוייבה הנתבעת לקבל גט מידי התובע. מכלול נסיבות אלה מקים חובת זהירות קונקרטית, בגדרה יכולה היתה, וצריכה היתה, הנתבעת לצפות כי התנהגותה עלולה לפגוע בתובע ולהסב לו נזק.

28. באשר לטענת הנתבעת, כי הגישה לבית-הדין הרבני הגדול ערעור מטעמה על פסק-הדין של בית-הדין הרבני המחייבה בקבלת גט, אבהיר כי אין די בעובדה שפסק-הדין של בית-הדין הרבני המחייב אותה לקבל גט איננו חלוט, כדי למנוע כליל את האפשרות להכיר בה כסרבנית גט, אם יתר העובדות מצביעות על התנהגות סרבנית מצידה.

הפרת חובת הזהירות - האמנם ביצעה הנתבעת "סרבנות-גט" בנסיבות המקרה
29. משמצאנו כי קיימת חובת זהירות של הנתבעת כלפי התובע, עלינו לבחון כעת האם הנתבעת הפרה בהתנהגותה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע, באמצעות התנהגות החורגת בנסיבות העניין מסטנדרט של "אדם סביר". למעשה, אין חולק כי הנתבעת מסרבת בפועל לקבל גט מידי התובע. אלא שלא די בקביעה זו לבדה, ויש לבחון האם בנסיבות המקרה הסירוב מוצדק או חורג מהתנהגות סבירה, ועולה על-כן כדי רשלנות.

30. כפי שהסבירה בתצהירה, וכן בכתב הערעור שהגישה לבית-הדין הרבני הגדול, הסיבות המצדיקות את סירובה של הנתבעת לקבל את הגט הן בעיקר אלו: האחת, רצונה בקיום שלום-בית עם התובע ומניעת פירוק המשפחה; השניה, חוסר רצון להתגרש בטרם הוסכם על חלוקת הרכוש בין הצדדים והוסדר הפן הממוני לשביעות רצונה המלא. בנוסף, טענה כי איננה "סרבנית גט" מאחר שהתובע אינו נוקט בהליכי אקטיביים לקידום הגירושין ואף שב לחיות עימה בשלהי שנת 2012. אציין, כי בערעור שהגישה לבית-הדין הרבני הגדול טענה הנתבעת כי יש לבטל את הסכם הגירושין משנת 2001, ולהגיע להסכמה חדשה על תנאי הגירושין, כמו-כן על התובע לשלם לה מחצית מן הזכויות הכספיות שנצברו לטובתו במהלך הנישואין וכן לשלם לה פיצויים בגין בגידתו בה ואף את מלוא כתובתה ותוספת כתובתה (סעיף 9 לכתב הערעור שהגישה הנתבעת לבית-הדין הרבני הגדול).

31. לאחר עיון בנימוקי הסירוב של הנתבעת לקבל גט, נותרת איפוא השאלה האם סירובה זה הינו סירוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן לצפות מאדם סביר בנעליה, או שמא חורגת היא מהתנהגות סבירה תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה. המענה על שאלה זו יעשה דרך אספקלריה של תום-לב וסבירות לפי נסיבות העניין. לא-מן-הנמנע כי סירוב להתגרש מנימוק כזה או אחר ייחשב סביר ותם-לב בנקודת זמן ספציפית ותחת נסיבות מסויימות, אך עם חלוף הזמן, ילך נימוק זה ויאבד מן הלגיטימיות שלו עד אשר יהפוך בשלב מסויים לבלתי-סביר וחסר תום-לב, באופן שיעלה כדי רשלנות מצד הסרבן כלפי הצד המבקש להתגרש. כך, סירוב להתגרש בדרישה לשלום-בית עשוי, אולי, להיחשב לסביר ומקובל בפרק זמן מסויים, על רקע נסיבות מסויימות, כמו גם סירוב לגט שעה שמתנהל משא-ומתן כן, תם-לב וענייני לקראת הסכם גירושין לתקופת המשא-ומתן; אך ככל שחולפים ונוקפים הימים, שעה שבן הזוג השני מביע חוסר רצון עקבי לנסות ולשקם את המשפחה, שעה שאבדה התוחלת למשא-ומתן נוכח עמדות קיצוניות של הצדדים או מי מהם, ושעה שברור כי קשר הנישואין הפך בינתיים לקליפה ריקה חסרת תוכן אמיתי - או אז עמידה בנסיבות כאלו על סירוב להתגרש עלולה להפוך לחסרת תום-לב, ולבלתי-סבירה.

סרבנות-גט מתחילה מרגע שבו לא נותר בידי בן הזוג נימוק ראוי או לגיטימי להתנגד לגירושין. ברי כי סירוב להתגרש ממניע של סחטנות כספית מובהקת ועמידה על דרישות כספיות שאינן מגיעות על-פי הדין לבן הזוג כאשר מתן או קבלת הגט משמש ככלי להפעלת לחץ על בן הזוג השני על-מנת שייכנע לדרישותיו הכספיות איננו סירוב לגיטימי לגט. מובן כי סירוב להתגרש מתוך מניע של נקמנות ושנאה גרידא אינו לגיטימי וחורג מהתנהגות של אדם סביר. אך, כאמור לעיל, גם סירוב שהינו לגיטימי וסביר בעת אחת, עשוי בהדרגה להפוך לבלתי-סביר על רקע נישואין שאיבדו מתוכנם וייחשב החל משלב מסויים לסירוב חסר תום-לב ובלתי-סביר, לפי נסיבות המקרה הנדון.

32. את רצונו של בן זוג ב"שלום-בית", דהיינו הרצון שלא לפרק את התא המשפחתי ולהתגרש טרם מיצוי הסיכוי לשקם את המשפחה והזוגיות, ניתן אולי, בנסיבות מסויימות, לראות כנימוק לגיטימי לסירוב לקבל גט בתוך תקופת זמן סמוכה לאחר ההכרזה על הרצון להתגרש, ועל רקע נסיבות שעשויות להצדיק זאת, כגון הבעת נכונות לכך מצד בן הזוג המבקש להתגרש. ברם, שעה שבן הזוג עומד על רצונו והחלטתו להתגרש, בצירוף מימד הזמן שחולף ועובר, ובצירוף יתר הנסיבות כגון פרידה ממושכת בין בני הזוג - כל אלו גורמים, בסופו-של-יום, לדרישה של בן הזוג הנעזב ל"שלום-בית" בטרם הגירושין להפוך לדרישה החורגת מהתנהגות סבירה, הפוגעת יתר-על-המידה בחירותו של בן הזוג השני ובזכותו שלא להיות נשוי בעל-כורחו. על-כן, רצון ב"שלום-בית" אינו מהווה עילה לשלילת חירותו של בן הזוג לצאת מקשר הנישואין בו איננו חפץ, ותתכן סרבנות-גט העולה כדי רשלנות מצידו של בן זוג אשר מעוניין באמת ובתמים להמשיך בקשר הנישואין ולקיים שלום-בית (ראו למשל, תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.04), פסקה 81 לפסק-הדין).

33. בדומה לכך, התניית קבלת הגט בהסדרת כל העניינים הרכושיים והממוניים תחילה, עשויה להיחשב לגיטימית רק בגדר פרק זמן סביר ובנסיבות המתאימות לכך. ניסיון החיים מלמדנו כי לרוב במקביל להחלטה על גירושין מנהלים בני זוג הידברות ומשא-ומתן על חלוקת הרכוש והממון ביניהם אגב הגירושין. אלא, שגם שיקול זה אינו בלתי-מוגבל, והצבת דרישה ממונית, הגם שהינה לגיטימית לכאורה, כתנאי מוקדם להסכמה לגירושין, עשויה להיחשב בנסיבות מסויימות, במיוחד שעה שאין מתנהל משא-ומתן אמיתי בין הצדדים לקראת הגעה להסכם, או בהימשכותו זמן רב בלתי-סביר ללא פתרון המחלוקת, כמעשה חסר תום-לב החורג מהתנהגות סבירה, והחל משלב מסויים תגבר זכותו של בן הזוג להשתחרר מקשר הנישואין אף ללא הסדרה מוקדמת של מכלול העניינים הרכושיים בין בני הזוג טרם הגירושין. ואם כך ביחס לדרישה רכושית לגיטימית - על אחת כמה וכמה שעה שמועלת דרישה כספית שאין בן הזוג זכאי לה על-פי-דין, הסכם או פסק-דין, ומועלת כתנאי לגירושין כאמצעי מיקוח בלתי-לגיטימי על-מנת להגיע להישגים רכושיים ללא זכאות לכך כדין.

34. ומכאן, לבחינת נסיבות המקרה שלפניי. בענייננו, טענת הנתבעת בדבר רצונה ב"שלום-בית" עלתה בלשון רפה וכנות הטענה מוטלת בספק: בית-הדין הרבני קבע כי ברור שהנתבעת רוצה בגירושין, ועיכוב הגט נובע אך מדרישותיה הכספיות (פסק-הדין של בית-הדין הרבני מיום 25.09.11). התרשמותי הינה כי בשלב זה המניע העיקרי לסירוב הנתבעת לקבל גט נעוץ בדרישותיה הכספיות מן התובע ולא ברצונה להשכין שלום ביניהם. אכן הנתבעת טענה רבות כנגד התנהגותו הנפסדת של התובע בבגידותיו בה, חרף זאת הסכימה בעבר "לסלוח" ולשוב לשלום-בית. עם-זאת, בשלב בו נמצאים הצדדים היום, ברור לנתבעת כי אין צפי אמיתי לשלום-בית ואכן הנתבעת הביעה במספר הזדמנויות את רצונה להתגרש מן התובע, והסכמתה לכך, אך תוך הצבת תנאים שונים מצידה אשר רק עם התקיימותם תסכים לקבל את הגט בפועל (ראו למשל: פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי מיום 25.09.11, בו נכתב כי ברור לבית-הדין שרצונה של הנתבעת בגט וכי היא אינה רוצה בתובע; כן ראו דברי ב"כ הנתבעת בפני בית-הדין הרבני הגדול, פרוטוקול מיום 04.01.12 שורות 48-47).
יתר-על-כן, אין די בכך, כאמור, כדי לכבול את התובע לקשר נישואין עמה בניגוד לרצונו, הצדדים חיים בפירוד זה שנים רבות, גם אם חזרו להתגורר יחדיו מעת לעת, כגרסת הנתבעת, מדובר בפרקי זמן קצרים, וממילא אין כל חולק כי מאז 12.2012 אינם חיים יחדיו כלל. התובע הביע בקול חזק וברור את רצונו להתגרש מן הנתבעת, וטוען כי נישואיהם "מתו" כבר מזמן. על-כן, בעת הזו בקשת הנתבעת להשכין "שלום-בית" איננה כנה ואינה יכולה לעמוד לה עוד כעילה מוצדקת לסירובה לקבל גט, היא חורגת בנסיבות המקרה מהתנהגות ראויה של אדם סביר, ועל-כן מהווה הפרה של חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע.

35. גם דרישותיה הכספיות של הנתבעת, אשר פורטו בעיקר בכתב הטענות שהגישה לבית-הדין הרבני הגדול ואשר צורף לכתב הגנתה כאן, אינן יכולות לשמש בעת הזו עילה מוצדקת לעיכוב הגט. הנתבעת הצהירה כי תסכים להתגרש "... בתנאי שאקבל כל מה שמגיע לי על-פי חוק דין ועל-פי מה שבית-הדין הדין הגדול הגדול יקבע בהמשך", הנתבעת דורשת כי יושג תחילה הסדר בין הצדדים בגדרו יבוטל תחילה הסכם הממון אשר נחתם בעבר, בנוסף היא דורשת כתובתה, תוספת כתובתה, פיצוי בגין בגידותיו של התובע בה וזכויות בפנסיה של התובע. בין אם דרישותיה מוצדקות ובדין מקומן, ובוודאי אם אינן כאלה, אין הנתבעת יכולה להתנות את קבלת הגט בקבלת דרישותיה הכספיות מן התובע, ולהשתמש בגט כאמצעי להפעלת לחץ עליו לשם כניעה לדרישותיה הכספיות השונות, בפרט על רקע זה שבין הצדדים נכרת כאמור הסכם ממון כבר בשנת 2001, אשר אושר בפני בית-הדין הרבני, ואשר נקבע בפסק-דין של בית-הדין הרבני כי עודנו מחייב את הצדדים. ככל שיש לנתבעת טענות ומענות כנגד תוקפו של הסכם זה, ואינני מביעה כל דעה בעניין זה לגופו, פתוחה בפניה הדרך לנקוט בהליכים המשפטיים המתאימים לשם כך לפי שיקול-דעתה, אך אינה יכולה להחזיק בחירותו של התובע כבת ערובה בידיה עד אשר ייכנע לדרישתה לבטל את ההסכם הקודם. כך גם ביחס ליתר דרישותיה הכספיות. ככל שדרישותיה הכספיות מן התובע מוצדקות המה ובדין יסודן - תוכל לעמוד על זכויותיה אלו גם לאחר קבלת הגט, ועמידה על זכויותיה לכאורה אינה יכולה לשמש עילה מוצדקת לעיכוב הגט. במקרה דנן, הצדדים אינם מצויים בעיצומו של משא-ומתן סביר ובתום-לב לקראת כריתת הסכם ממון וגירושין (זאת, בניגוד ובשונה מן המקרה הנדון ב- תמ"ש (יר') 22970-11-11 ע.ש. נ' מ.ש., פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13), עליו הסתמכה ב"כ הנתבעת), שהרי כבר נכרת בין הצדדים הסכם ממון, כבר ניתנו לגבי הצדדים פסקי-דין חלוטים בנושאי רכוש, ואף בעניין תביעת הנתבעת לפיצוי בגין בגידות התובע בה, והצדדים חיים בפירוד ממושך. הצבת דרישותיה הכספיות של הנתבעת כתנאי להסכמתה לגט נועדה לשמש בנסיבות אלו כאמצעי לחץ בלתי-לגיטימי על התובע למען ייכנע להן ולביטול הסכם הממון הקיים. בכך חורגת התנהגות הנתבעת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין. אזכיר, כי בית-הדין הרבני אף פסק לזכותה כתובתה תוך שהוא מציין כי ספק אם היא זכאית לכך, והתרה בה כי יתר דרישותיה הכספיות אינן מגיעות לה ממילא ואינן מצדיקות עיכוב הגט.

36. אף טענת הנתבעת כי התובע לא נקט הליכים אקטיביים לשם קידום הגירושין, ועל-כן אין מדובר ב"סרבנות גט", אינה יכולה לעמוד. התובע נוקט מזה מספר שנים בהליכי גירושין בפני בית-הדין הרבני במסגרת הליך הגירושין, בגדרם התקבלו מספר החלטות לפיהן על הנתבעת לקבל גט, ואף חייבת בכך. טענת הנתבעת כי אין די בכך על-מנת להוכיח את רצונו בגירושין היות ולא ביקש גם לאכוף את פסק-הדין באמצעות הטלת סנקציות ולא ביקש היתר לשאת אישה נוספת - אינה יכולה להתקבל, ובמובן מסויים אף גובלת בחוסר תום-לב מצד הנתבעת, שעה שהיא מלינה על כך שהתובע לא דרש לאכוף עליה באמצעות סנקציות פסק-דין שהיא עצמה בחרה שלא לקיים (כתב הגנה, עמ' 5 סעיף י"ב; סיכומי הנתבעת, עמ' 9 שורה 19). כך גם באשר לטענת הנתבעת לפיה התובע לא קידם את הליך הערעור שהגישה הנתבעת בעצמה לבית-הדין הרבני הגדול. מצאתי לנכון להזכיר, כי בעדותו בפניי הוסיף התובע כי פרט להליכים המשפטיים, ניסה מספר פעמים לדבר על ליבה של הנתבעת בעצמו ובאמצעות ילדיהם ובני משפחה נוספים על-מנת שתיאות לקבל את הגט (עדות התובע, עמ' 3). כמו-כן, אין מחלוקת כי בשום שלב התובע לא ביקש לחדול מהליכי הגירושין כנגד הנתבעת בפני בתי-הדין הרבניים, ואף לא הגיש בקשה להפסיק את התובענה דנן. לא הוכח בנסיבות המקרה כי התובע חזר בו מרצונו להתגרש ממנה, רצון אותו שב והביע בצורה מפורשת וחד-משמעית הן בפני בית-הדין הרבני והן בפני בית-משפט זה, הן בעצם הגשת התביעות כנגד הנתבעת, והן בהצהרותיו הברורות בעניין זה, בקול חזק וברור, האחרונה שבהן בסיכומיו בעל-פה בפני בית-המשפט ביום 19.06.13: "זה שהייתי לפעמים בXXX ויצאתי לדבר איתה זה עדיין לא אומר שאני לא רוצה להתגרש. אני רוצה להתגרש ורוצה גט".

37. עת מדובר בסירוב להתגרש חרף פרידתם הממושכת של בני הזוג, במשך שנים ארוכות, שעה שנישואי בני הזוג הפכו לריקים מתוכן ממשי, והסירוב להתגרש מונע מתוך שאיפת הנתבעת להיטיב את מצבה הכלכלי תוך שימוש באי-קבלת הגט כאמצעי לחץ על התובע, יש לראות בהתנהלות זו של הנתבעת כסרבנות-גט לשמה, בבחינת התנהגות בלתי-סבירה אשר הנתבעת היתה יכולה והיתה צריכה לצפות כי תסב נזק לתובע המבקש להשתחרר מכבלי הנישואין. בהתנהגותה זו - הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע.
38. בהמשך לקביעתי האמורה, לפיה הנתבעת הפרה את חובת הזהירות באמצעות סרבנות-גט, יש לבחון מאימתי תחל להימנות תקופת סרבנות הגט מצידה. ככלל, כל מקרה - על-פי נסיבותיו, ואין מועד או אירוע קבועים אשר תמיד החל מהם ואילך נתייחס לבן זוג כלשהו כאל "סרבן-גט". ככלל, יש לזהות את תחילתה של סרבנות הגט במועד שבו לא נותר בידי בן זוג נימוק ראוי או לגיטימי להתנגד לגירושין. שעה שקיים חיוב בגט על-פי החלטה של בית-הדין הרבני, אשר לא קויימה, יהא זה סממן חשוב ומרכזי למועד תחילתה של סרבנות-הגט. מאחר שתביעה זו עוסקת בפרק הזמן החל ממועד פסק-הדין שניתן ביחס לתביעה הראשונה, אין צורך להידרש כאן לשאלה אימתי החלה ההתנהגות הרשלנית מצד הנתבעת, ודיינו בקביעה כי בתקופה הרלבנטית לתביעה דנן כבר מתקיימת סרבנות-גט מצידה, שאיננה בגדר התנהגות סבירה ועולה כדי רשלנות מצידה.

39. לאחר שמצאתי כי במקרה הנדון קיימת חובת זהירות, וכי חובה זו הופרה במעשה סרבנות-גט מצד הנתבעת, אשר מסכימה להתגרש אך מציבה תנאים שונים להסכמתה לקבל את הגט החורגים בנסיבות העניין מהתנהגות סבירה, אפנה לבחינת נזקיו של התובע כתוצאה ממעשה רשלני זה.

נזק שנגרם לתובע הניזוק, כתוצאה מסירוב הנתבעת לקבל גט
40. בימינו, ככלל, אין בן זוג אחד יכול להשתחרר מקשר הנישואין ללא הסכמתו של בן הזוג השני. אין אישה יכולה להיחלץ מקשר נישואין ללא שייתן לה בעלה מרצונו את גיטה; ומאז תוקנו תקנות חרם דרבנו גרשום לבני הדת היהודית, אף הבעל אינו יכול להיחלץ מקשר הנישואין מבלי שאשתו תסכים לקבל את גיטה. ללא גט אין בן זוג יכול להשתחרר מקשר הנישואין ולהינשא לבן זוג אחר. ככלל, נזקה של אישה מסורבת גט שונה, וחמור מנזקו של בעל מסורב גט, שכן אישה סובלת מהשלכות קשות ורחבות יותר מהבעל כתוצאה מסירוב בעלה ליתן לה גט: בעל מסורב גט יהודי עשוי לקבל היתר לשאת אישה שניה, ואף ללא נישואין עשוי לחיות חיי משפחה מלאים ואף להוליד ילדים מאישה אחרת ללא חשש ממזרות. על אישה מסורבת גט יש השלכות קשות בהשוואה לבעל מסורב גט, כגון חשש לממזרות ביחס לילד אם ייוולד לה מגבר אחר בעודה נשואה לבן הזוג המסרב, וכן אין האישה יכולה לקבל היתר להינשא לאחר בעודה נשואה לבן זוגה המסרב.

41. ברם, אין מקום להבחנה מהותית בין מעשה סרבנות-גט עצמו בידי גבר או בידי אישה: כך גם כך אין אדם יכול להשתחרר מקשר הנישואין בשל מניעה שמקורה בסירוב של בן זוגו (ראו גם עמ"ש (חי') 23464-10-09 הנ"ל, פסקה 10 לפסק-הדין). סרבנות הגט מהווה, בראש ובראשונה, פגיעה קשה בזכות היסודית של בן הזוג לאוטונומיה, זכות הנתונה לכל אדם באשר הוא אדם. פגיעה בעטיה נותר אדם כבול לקשר נישואין בו אינו חפץ עוד; פגיעה בעטיה נפגעת זכותו של אדם למימוש עצמי, לחירות ולכבוד. פגיעה פסולה זו באוטונומיית הפרט הינה לב ליבו של העניין, והוכרה כשלעצמה כראש נזק בר-פיצוי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4), 526 (1999); תמ"ש 22970-11-11).

42. יתר-על-כן, לעצם קיומו של קשר הנישואין הרשמי עם בן הזוג המעגן עשויות להיות תוצאות משפטיות מגוונות, המשליכות על זכויותיו הקנייניות והכספיות של בן הזוג החפץ בגירושין, כגון זכאות עקרונית של בן הזוג הסרבן במעמדו זה לכספי פנסיה של בן הזוג המסורב עם מותו, לרשת אותו על-פי דין, וכיוצ"ב. היבט נוסף שראוי להזכירו, הוא פגיעה אפשרית בחיי הזוגיות של מסורב הגט; ישנן נשים אשר יבחרו מראש להימנע מקשירת כל קשר רומנטי עם גבר מסורב גט, אך בשל מעמדו זה ובשל העובדה שעודנו נשוי לאישה אחרת. והעיקר, כאמור, זכות הגבר שלא להיות נשוי לאישה שאיננו חפץ להיות נשוי לה ולחירות.

43. במקרה הנדון, טוען התובע לנזק כללי בגין פגיעה בחירותו להשתחרר מן הנישואין לנתבעת. פגיעה זו באוטונומיה ובחירותו נובעת וקיימת מעצם הוכחת קיומה של סרבנות הגט, ונזק זה הולך, מצטבר בכל יום שבו נמשך הסירוב מצד הנתבעת. עם-זאת, בעת הערכת חומרת הנזק שנגרם לתובע בנסיבות העניין, יש מקום להתחשב גם בכך שסירוב הגט לא מנע בעד התובע לקיים בפועל מערכות יחסים עם נשים אחרות, בכך שהתובע לא פנה לבית-הדין הרבני בבקשה לקבלת היתר לשאת אישה שניה, בכך שהתובע לא נהג בנחישות ובתקיפות בהליכים בבית-הדין הרבני לקראת השגת הגט ופרט לפגיעה האינהרנטית בחירות התובע לא צויינו נסיבות מיוחדות, או טיעון בדבר פגיעות נלוות בתובע ובאורח חייו.

44. ולסיכום סוגיה זו, מצאתי כי בנסיבות המקרה הנדון נגרם לתובע נזק וקמה לתובע זכות לקבלת פיצויים.

סרבנות גט - הפרה של עיקרון תום-הלב והפרת חובה חקוקה
45. ב- תמ"ש 22970-11-11 הנזכר, אשר נסיבותיו של אותו מקרה דומות בהיבטים רבים לנסיבותיו של המקרה הנדון, פסקתי כי סרבנות גט מטעם האישה מהווה פעולה בחוסר תום-לב כלפי הגבר, מסורב הגט באותו מקרה (ראו שם, פסקאות 40-38 לפסק-הדין). בתוך המערכת הזוגית חלים, מכוחו של עיקרון תום-הלב, ערכים של צדק, יושר והגינות. מכוחה של חובת ההגינות הבסיסית בין בני זוג, שנובעת מעיקרון תום-הלב, כאמור, מתחייבת גם חובתו של בן זוג לאפשר לבן הזוג השני להשתחרר מקשר הנישואין ולפתוח דף חדש בחייו, עת נישואי הצדדים חדלו מלהכיל תוכן ממשי ואמיתי, והפכו לקשר פורמאלי גרידא: "סרבנות גט ללא הצדקה ראויה, הנובעת ממניעים של שאיפה להשיג יתרון כלכלי בלתי-מוצדק או ממניע נקמני אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות, הצדק והיושר והדרך המקובלת לפעולה החלים על מערכת יחסים זוגית, ומהווה הפרה של עיקרון תום-הלב והתנהגות בדרך מקובלת, המקנים לצד הנפגע זכות לפיצויים..." (שם, וההפניות שם). כך גם בנסיבות המקרה הנדון, ושעה שמדובר בבני זוג אשר חיים בפירוד זה מזה משך זמן ממושך, מקבל עיקרון זה משנה תוקף.

46. מלבד עוולת הרשלנות, הפרת עיקרון תום-הלב והתנהגות בדרך מקובלת, יש מקום להזכיר, כי כבר נסללה בפסיקה הדרך להכיר בהתנהגות של סרבנות-גט כעוולת הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כאשר החובה החקוקה הרלבנטית הינה סעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו הפרת הוראה חוקית, שעה שקיים פסק-דין של בית-הדין הרבני המחייב בן זוג ליתן או לקבל גט (ראו: תמ"ש 22970-11-11 ע' ש' נ' נ' מ' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13) פסקה 35 לפסק-הדין והאסמכתאות שם).

בענייננו, ניתן בבית-הדין הרבני פסק-דין המחייב את הנתבעת לקבל גט, אותו נמנעה הנתבעת מלבצע. עם-זאת, פסק-הדין של בית-הדין הרבני איננו חלוט, מאחר שהוגש עליו ערעור מטעם הנתבעת לבית-הדין הרבני הגדול אשר עודנו תלוי ועומד. בנסיבות אלה, ואף מן הטעם שהטענה בדבר הפרת סעיף 287 לחוק העונשין מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה כלל לא עלתה בפי התובע, אין מקום לקבוע בנסיבות המקרה ממצא ביחס לקיומה של עוולה זו.

47. אף לא מצאתי להכריע בנסיבות דנן בטענת התובע, שממילא עלתה אך בקול רפה, לפיה התנהגות הנתבעת מהווה הפרת חובה חקוקה תוך התייחסות להפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ב- תמ"ש 22970-11-11 כבר הזכרתי את הקושי המשפטי הקיים בעת הזו להכיר בחוק היסוד כבסיס משפטי להחלת עוולת הפרת חובה חקוקה, בכלל, ולעניין סרבנות גט, בפרט, ולאור התוצאה הסופית אליה הגעתי, באמצעות עוולת הרשלנות ניתן גם זו הפעם להותיר את ההכרעה בשאלה זו לעת מצוא.

שיעור הפיצויים הראוי בנסיבות המקרה
48. בנסיבות העניין, ותוך התחשבות בשיקולים שכבר מניתי לעיל, המצביעים על נזק לתובע בדרגה שאיננה מהחמורות, יחסית, המצטמצמת בעיקרה לפגיעה באוטונומיה הבסיסית של התובע, ומנגד בהערכת מכלול התנהגותה של הנתבעת בנסיבות המקרה, אשר עודנה עומדת בסירובה לקבל גט; ובכך שהתובע לפניי הינו גבר מסורב גט, אשר בפניו חלופות נרחבות יותר בהשוואה לאישה מסורבת גט (תמ"ש 22970-11-11, פסקה 41); מסקנתי הינה כי מדובר בפגיעה בתובע שאינה מן הדרגות החמורות מאוד. הנזק שנגרם לתובע הינו נזק בלתי-ממוני, ואין מנוס אלא להעריך את שיעורו בהתחשב במכלול הנסיבות, במשך התקופה הרלבנטית (דהיינו מאז חודש 04/12 ועד מועד הינתן פסק-דין זה) וביתר השיקולים שמניתי לעיל.

49. עוד יש להתחשב בשיעור הפיצויים שנפסק במקרים דומים אחרים, מטעמים של שוויון, אחידות ושאיפה לוודאות משפטית. לאורך השנים בהן נזקקו בתי-המשפט בערכאות השונות לתביעות פיצויים של בני זוג מסורבי-גט, גברים או נשים, כנגד בן הזוג האחר, נפסקו סכומי פיצויים שונים שאינם אחידים לגמרי בגין מעשה של סרבנות גט. להלן תובא סקירה תמציתית, בסדר כרונולוגי, של עיקר פסקי-הדין בגדרם נפסקו עד כה פיצויים בגין סרבנות גט, תוך התמקדות בשיעור הפיצויים שנפסק.

ב- תמ"ש (יר') 19270/03 כ' ש' נ' כ' פ', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.04) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אשתו, שהינה אישה דתיה. בגין תקופה של כ- 19 חודשים נפסקו לטובת האישה מסורבת הגט פיצויים בסך 325,000 ש"ח, לפי "תעריף" של כ- 200,000 ש"ח לשנה, ובנוסף סכום נוסף של 100,000 ש"ח בגין פיצויים מוגברים.

ב- תמ״ש (כ״ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק-מש 2006(2), 98 (2006) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אשתו, כאשר בעת מתן פסק-הדין הגבר כבר הלך לעולמו ובכך השתחררה האישה מעיגונה. בגין 237 חודשי סירוב למתן גט (קרוב ל- 20 שנים) נפסקו לטובת האישה פיצויים בסך 711,000 ש"ח (3,000 ש"ח לחודש, שהם 36,000 ש"ח לשנה). חרף התמשכות הסירוב, בית-המשפט נמנע מהטלת פיצויים מוגברים.

ב- תמ"ש (יר') 6743/02 כ' נ' כ', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.08) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אשתו. בגין כ- 9 שנות סירוב, לפי הכרעת בית-המשפט באשר למועד תחילת הסירוב, נפסקו לטובת האישה פיצויים בסך 450,000 ש"ח (דהיינו כ- 50,000 ש"ח לשנה) ובנוסף סכום של 100,000 ש"ח כפיצויים מוגברים. בית-המשפט הביע דעתו כי מקום שמדובר בסרבנות גט ארוכת שנים, אין מקום לבצע חישוב פיצויים לפי "תעריף שנתי" כיוון שהתוצאה עלולה להיות סכום גבוה במיוחד ובלתי-סביר.

ב- תמ"ש (ראשל"צ) 30560/07 (02.12.08) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אשתו, שהינה אישה דתיה. בגין 7 שנות סירוב נפסקו לטובת האישה פיצויים בסך 277,200 ש"ח (3,300 ש"ח לחודש, שהם 39,600 ש"ח לשנה), ובנוסף פיצויים מוגברים בסך 100,000 ש"ח.

ב- תמ"ש (ת"א) 24782/98 נ' ש' נ' נ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.08) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אישתו. בגין כ-10 שנות סרבנות גט, פסק בית-המשפט לטובת האישה פיצויים בסך 600,000 ש"ח (60,000 ש"ח לשנה) ובנוסף סך של 100,000 ש"ח כפיצויים מוגברים. ערעור על פסק-דין זה לבית-המשפט המחוזי - נדחה. בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון נדחתה אף היא: ב- בע"מ 2374/11 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.11) ציין כב' השופט הנדל כי אכן מדובר בסכום פיצויים בלתי-מבוטל, אך הוא נגזר מעובדות המקרה, ובכללן העובדה כי האישה סבלה מאלימות מצד הבעל, מגוריהם המשותפים יחדיו ארכו חודשים בודדים בלבד, וכן העובדה שהאישה נישאה בגיל צעיר והיום היא קרובה לגיל 40.

ב- תמ"ש (ראשל"צ) 9877/02 פ' ע' נ' פ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו 9877/02 (17.08.11) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אשתו, שהינה אישה דתיה. בגין סרבנות גט של למעלה מ- 3 שנים נפסקו לטובת האישה פיצויים בסך 680,000 ש"ח (200,000 ש"ח לכל שנה), ובנוסף 50,000 ש"ח כפיצויים מוגברים.

ב- תמ"ש (יר') 44248-05-10 כ' ש' נ' כ' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.11) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אישתו, שהינה אישה דתיה. בגין סרבנות גט של כ- 3.5 שנים, פסק בית-המשפט לטובת האישה פיצויים בסך 164,000 ש"ח, לפי חישוב של 4,000 ש"ח לחודש (שהם 48,000 ש"ח לשנה).

ב- תמ"ש (יר') 26190/08 ש' ז' נ' ד' ז', פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.13) נדונה סרבנות גט מצידו של גבר כנגד אשתו. בגין כ- 3 שנות סרבנות גט, נפסקו לטובת האישה פיצויים בסך 162,500 ש"ח (כ- 54,000 ש"ח לשנה), ובנוסף נפסק סכום של 40,000 ש"ח כפיצויים מוגברים.

ב- תמ"ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.10) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. דובר בבני זוג מבוגרים. בגין פחות משנה וחצי של סרבנות גט, פסק בית-המשפט לטובת הגבר פיצויים בסכום 53,333 ש"ח לפי חישוב של 40,000 ש"ח לכל שנה.

ב- תמ"ש (יר') 18561/07 ש' ד' נ' ר' ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.10) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. באותו מקרה, הבעל קיבל היתר לשאת אישה שניה תחתיה. בית-המשפט אינו מציין מפורשות מהו המועד אשר החל ממנו נמנית תקופת סרבנות הגט, אך צויין כי בית-הדין הרבני חייב את האישה בקבלת גט כ- 4 שנים קודם לכן. בית-המשפט פסק לטובת הבעל-פיצויים בסך 300,000 ש"ח כסכום כללי גלובלי, ובנוסף סך של 100,000 ש"ח כפיצויים מוגברים. כמו-כן, נקבע כי האישה תשלם לבעל-סך של 4,000 ש"ח בעד כל חודש נוסף של המשך סירוב מצידה לקבל את הגט (דהיינו, סך של 48,000 ש"ח בשנה).

ב- עמ"ש (מחוזי חי') 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.11) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. לבעל ניתן היתר עקרוני לשאת אישה נוספת תחתיה ובפועל חי שנים רבות עם אישה אחרת. בגין כ- 4.5 שנות סרבנות גט פסק בית-המשפט המחוזי לטובת הבעל-פיצויים בסך 120,830 ש"ח לפי חישוב של 25,000 ש"ח לכל שנה. בית-המשפט המחוזי ציין כי אין מקום לפסיקת פיצויים לעתיד עד לקבלת הגט.

ב- תמ"ש (קר') 44-04-09 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.11) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. באותו מקרה הבעל לא ביקש היתר לשאת אישה נוספת וחי בפועל עם אישה אחרת. בגין 8 שנות סרבנות גט נפסקו לטובת הבעל - פיצויים בסך 200,000 ש"ח (25,000 ש"ח לשנה).

ב- תמ"ש (ת"א) 23849-08-10 (09.10.11) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. במועד פסק-הדין בני הזוג כבר התגרשו זה מזה. בגין סרבנות גט שנמשכה כ- 20 שנים פסק בית-המשפט לטובת הבעל-פיצויים בסך 480,000 ש"ח ( שהם 24,000 ש"ח לשנה).

ב- תמ"ש (יר') 46820-03-10 אלמוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. הבעל חי בפועל עם אישה אחרת. בגין 7 שנים פסק בית-המשפט לטובת הבעל-פיצויים בסך 175,000 ש"ח (לפי חישוב של 25,000 ש"ח לשנה), ובנוסף סכום של 25,000 ש"ח כפיצויים מוגברים.

ב- תמ"ש (חי') 14177-03-09 נ' ע' נ' ע' ע', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.01.13) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. מפסק-הדין עולה כי סירוב הגט נמשך מספר שנים, וכן צויין כי התביעה הועמדה מלכתחילה על סכום של 50,000 ש"ח. בית-המשפט פסק לבעל פיצויים בסך 50,000 ש"ח, וכמו-כן חייב את האישה בתשלום פיצויים בסך 25,000 ש"ח בעד כל שנה נוספת שבה תמשיך לסרב לקבל את הגט.

ב- תמ"ש (יר') 22970-11-11 ע' ש' נ' נ' מ' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. התביעה הוגשה לאחר שהצדדים כבר התגרשו. בגין למעלה מ- 5 שנות סרבנות גט פסק בית-המשפט פיצויים לטובת הבעל בסך 53,000 ש"ח (כ- 10,000 ש"ח לשנה). צויין כי היתה התחשבות במצבה הבריאותי והכלכלי הקשה של האישה באותו מקרה.

ב- תמ"ש (ת"א) 31523-04-12 מ' ט' נ' ס' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.13) נדונה סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה. בית-המשפט לא קבע בפסק-דינו מהו מועד תחילת סרבנות הגט מצד האישה, אך צויין כי בני הזוג פרודים מזה 14 שנים, ובמשך 8 שנים מנהלים דיונים בבית-הדין הרבני. נפסקו לטובת הבעל-פיצויים בסך 250,000 ש"ח כסכום גלובלי.

50. מסקירת הפסיקה המפורטת לעיל, ניתן לזהות מספר גורמים אשר משפיעים על גובה הפיצויים הנפסקים בגין סרבנות גט, העיקרי שבהם, מטבע הדברים, הינו מינו של הנתבע - האם מדובר בבעל סרבן גט או באישה סרבנית גט. סכום הפיצוי כאשר הגבר סרבן גט גבוה בממוצע בכמעט פי שלושה מסכום הפיצוי שנפסק כאשר האישה היא הסרבנית. אף יש התחשבות בשאלה האם במועד פסק-הדין נותר העיגון בעינו או שבינתיים הותרו קשרי הנישואין בין הצדדים, וכן הושפע סכום הפיצויים כאשר דובר באישה דתיה מסורבת גט (אשר מפאת אמונתה הדתית נמנעת כליל מקשרי זוגיות עם גברים אחרים טרם התגרשה). למען הסר ספק יודגש, כי אין מדובר ב"תג מחיר" והפיצויים שנפסקים כל מקרה ומקרה תלויים בנסיבותיו הקונקרטיות הנבחנות לעומקן.

מן הסקירה לעיל וביחס לאישה סרבנית גט, עולה ומתבהרת מגמה כללית של אחידות הולכת ומתגברת בשיעור הפיצויים שנפסקים, ובראשם פסק-דין של בית-המשפט המחוזי הנזכר לעיל, אשר עומדת על-סך של כ- 25,000 ש"ח לטובת הבעל בגין כל שנה של סרבנות גט מצד האישה. באשר לפיצויים מוגברים, במרבית פסקי-הדין לא נפסקו פיצויים מוגברים לטובת בעל מסורב גט, והדעת נותנת כי פסיקת פיצויים מוגברים תישמר, אם בכלל, רק לנסיבות בעלי חומרה יוצאת דופן וחריגה.

אציין כי באשר לסכומי הפיצויים המושתים על גבר סרבן גט, בעניין זה האחידות קטנה יותר, סכומי הפיצויים מגוונים יותר, וכמו-כן נקבעו ברבים מן המקרים פיצויים מוגברים לטובת אישה מסורבת גט, זאת לעומת גבר מסורב גט, שאז כמעט ולא נקבעים פיצויים מוגברים.

בהקשר הנדון מצאתי לנכון להזכיר גם את הפיצוי הניתן ללא הוכחת נזק בגין הוצאת לשון הרע (סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965) או בגין פגיעה בפרטיות (סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981). בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות (תיקון מס' 9), תשס"ו- 2008 נכתב: "פגיעה בפרטיות, בדומה לפגיעה בשמו הטוב של אדם על-ידי פרסום לשון הרע, היא פגיעה שקשה להוכיח את הנזק שנגרם בעקבותיה ולכמת אותו. לפיכך מוצע לאפשר לנפגע מעוולה אזרחית לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות לקבל פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 50,000 שקלים, ובמקרה של פגיעה מכוונת - עד כפל סכום זה..." (ה"ח 230, ב' כסלו תשס"ו 21.12.05).
במובנים רבים דומה פגיעה זו למחדל של סרבנות גט, גם בו יש קושי בהוכחת הנזק המדוייק שנגרם לנפגע וכימותו. כמו-כן, טיב הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מסרבנות גט דומה לפגיעה בפרטיות או להוצאת לשון הרע, במובן זה שמדובר בנזק בלתי-ממוני, ובלתי-קצוב, שעיקרו פגיעה בכבוד האדם מהיבטים שונים. על-כן, יש טעם להחיל גם במקרה של סרבנות גט חיוב בשיעור דומה, ולהשית על סרבן גט בתשלום פיצויים לבן זוגו הנפגע עד לסכום 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, בדומה להסדר הנזכר. עם-זאת, כיוון שסרבנות גט הינה מחדל בעל אופי נמשך ורציף על פני הזמן עד למועד הגט, בשונה מהוצאת לשון הרע או פגיעה בפרטיות שהינן על-פי-רוב אירועים ספציפיים בנקודות זמן מסויימות ושאינם בעלי אופי רציף ומתמשך, נראה סביר לקבוע כי גובה הפיצוי שייפסק לאישה מסורבת גט יהיה מחצית מן הסכום האמור, דהיינו 25,000 ש"ח, לכל שנה של סרבנות גט, וסכום זה אף תואם את מרבית הפסיקה הנזכרת לעיל במקרים דומים.

51. בתביעה הנוכחית עסקינן בסרבנות גט ביחס לתקופה שתחילתה בחודש 04/12 ועד מועד פסק-דין זה, דהיינו בתקופה של כ- 21 חודשים. בהתאם ובהמשך לפסקי-הדין הנזכרים ביחס למקרים של סרבנות גט מצידה של אישה כנגד בעלה, יש להעמיד איפוא את שיעור הפיצויים במקרה הנדון על-סך של 43,750 ש"ח.

52. התובע עתר אף לקבלת פיצויי ביחס לעתיד, עבור כל חודש נוסף בו תמשיך הנתבעת לסרב לקבל את גיטה, ועד לקבלת הגט בפועל. אינני סבורה שיש מקום לקבל את תביעתו לפיצוי פרוספקטיבי בנסיבות המקרה. אין לדעת בוודאות מה יהיה שיעור הנזק שייגרם לתובע בעתיד, מה יהיה טיבו, היקפו ומידת חומרתו, בטרם נגרם בפועל. ואף אם אף נניח כי טיב הנזק וסוג יישארו ללא שינוי ובדומה לנזק שכבר נגרם לתובע, עדיין לא ניתן להעריך מראש את סכום הפיצויים הצודק בגין נזק זה, כי ייתכן שיחול שינוי בנסיבות הן ביחס לתובע הן ביחס לנתבעת אשר לא ניתן לשערו בעת הזו ואשר עשויות להיות לו השלכות ביחס לשיעור הפיצוי הראוי בעתיד (ע"א 830/86 ס.א.ר. חרושת דפנה נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ, פ"ד מב(4) 805, 808 (1989); עמ"ש (חי') 23464-10-09 הנ"ל; תמ"ש (יר') 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש., פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.11) פסקה 65-62 לפסק-הדין).

בשולי הדברים, אך מבלי לגרוע מחשיבות העניין, יש לציין כי התובע אף לא נשא בתשלום אגרת בית-משפט עבור סכום הפיצוי שנתבע ביחס לעתיד, וממילא לא ניתן בעת הזו לדעת מה יהיה שיעורו ולא ניתן איפוא אף לחשב את אגרת בית-המשפט בגינו.

ולשיטה אחרונה יש להביע תקוה כי הנתבעת תחדל מסירובה הפסול לקבל את גטה, ותשחרר את התובע מכבלי הנישואין, מהם הוא כה חפץ להתנתק.

סיכום
53. דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך 43,750 ש"ח בגין נזקי התובע החל מיום 04/12 ועד מועד מתן פסק-דין זה, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.


בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובע, ובשכר-טרחת בא-כוחו, בסך 3,000 ש"ח, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל."