סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• המתיחות בין בית-משפט לענייני משפחה ובין בית-הדין הרבני באשר לפסיקת פיצוי וגט מעושה
• הסמכות העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה למול סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות לקבל גט
• סרבנות הגט - האם מהווה הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?
• התניית קבלת הגט בהסדרת כל העניינים הרכושיים והממוניים תחילה
• מהו סרוב חסר תום-לב?
• האם בקשה להשכין שלום-בית יכולה לעמוד כעילה מוצדקת לסרבנות גט?
• מהו הדין כאשר אין בפני בית-משפט לענייני משפחה פסק-דין לגירושין?
• סרבנות גט כתופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו
• ממתי יש לראות בעל דין כ"סרבן גט"?
• סרבנות גט כקלף מיקוח
• האם היתר לשאת אישה אחרת "משחררת" את האישה מחובת הזהירות שלה כלפי הבעל?
• מהם השיקולים שעל בית-המשפט להתחשב בהם בקביעת גובה הנזק?
• פסיקת פיצויים מוגברים - אימתי?
• עילת פיצוי בגין סרבנות גט - בני זוג בני הדת הנוצרית
• דרכי ההתמודדות של בית-הדין הרבני עם סרבני גט
• עניינים שונים

דרכי ההתמודדות של בית-הדין הרבני עם סרבני גט

1. אין לראות את העותרת כ"סרבנית גט" בשל סירובה לקבל את הגט במסגרת שהציב בפניה בית-הדין הרבני - ביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ
ב- בג"צ 5387/13 {פלונית נ' בית-הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, תק-על 2014(3), 10361 (2014)} קבע בית-המשפט:

"פסק-דין
כב' השופט נ' הנדל:
1. העתירה שלפנינו, שעניינה הליך גירושין בין הצדדים, עברה גלגולים מגלגולים שונים. פעם אחר פעם ניסה בית-משפט זה להביא את הצדדים להסכמה אופרטיבית שתייתר את הצורך במתן פסק-דין שיפוטי. למרבית הצער, ניסיונות אלו עלו בתוהו. אין מקום במסגרת פסק-הדין להטיל את האשמה על צד אחד מבין הצדדים, או אפילו לעסוק בשאלת "חלוקת האחריות". המטרה בדברי פתיחה אלו אינה להטיל אשמה, אלא להביע את תסכולו וצערו של בית-המשפט על כך שהצדדים יחד לא השכילו להגיע להסכם, או ליישם את ההסכמות שאליהן הגיעו בפני בית-המשפט, באופן שמתן פסק-דין זה הפך בלתי-נמנע. כמובן, הצדדים אינם חייבים להגיע להסכמה בתיק זה או אחר - לרבות בתיק שנושאו מעמד אישי. ואולם, וכפי שיובהר, סלע המחלוקת ואורכם של ההליכים מובילים למסקנה ברורה שבקנה-מידה רציונאלי, גם על-פי האינטרסים של הצדדים וציפיותיהם, נעדרת מידתיות בין ההשקעה של הצדדים בהליך השיפוטי לבין הפער בעמדותיהם ומהותן. עניין זה בולט אף בנוף רב-ההיבטים הרגשיים של נחלת תיקי גירושין.

רקע
2. נסקור את השתלשלות הדברים בקליפת האגוז - והקליפה עבה בכל מקרה - מתוך שילוב החומר שהוגש על-ידי שני הצדדים. העותרת ובעלה - משיב 3 בעתירה זו (להלן: "המשיב") - נישאו במדינת ישראל כדמו"י בשנת 1974. הצדדים וילדיהם - כיום בגירים - עברו להתגורר בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1987, והינם תושבי דרום אפריקה משנת 1988. בשנת 1999 עלו יחסי הצדדים על שרטון, והוגשה תביעת גירושין על-ידי הבעל לבית-המשפט הגבוה בקייפטאון. תביעה זו כללה סעדים של הכרזת גירושין, הסדרי משמורת, חלוקת רכוש ומזונות. העותרת הגישה אף היא תביעת גירושין מקבילה מטעמה. באותה שנה הוגשה תביעת גירושין על-ידי המשיב לבית-הדין הרבני האזורי בפתח תקווה - משיב 1 בעתירה זו (להלן: "בית-הדין הרבני"). התביעה כללה את עניין הגירושין, מזונות זמניים של העותרת וחלוקת הרכוש שבישראל. צוין בכתב התביעה כי בין הצדדים מתקיים הליך משפטי בדרום אפריקה ביחס לחלוקת הרכוש.

במאי 2003 נוסח הסכם בבית-המשפט בדרום אפריקה המסדיר את ענייני הגירושין, לרבות משמורת, רכוש, מזונות אישה זמניים ומזונות ילדים. בין היתר, נקבע כי על המשיב לשלם לעותרת סך של 38 מיליון רנד. יצויין כי נקבע בהסכם שגט יינתן תוך 90 ימים מיום החתימה - קביעה שלמרבית הצער לא התקיימה גם לאחר עשור. צו מזונות זמני (לרבות מזונות אישה ומזונות ילדים) ניתן על-ידי בית-המשפט בדרום אפריקה ביום 14.03.08. בנובמבר 2011 העותרת עתרה לבית-המשפט בדרום אפריקה לקיום צו המזונות הזמני, וכך עתרה שוב במהלך שנת 2012, כאשר המשיב עותר מנגד לביטול הצו. בחודש מאי 2013 הגיעו הצדדים להסכמה על הפחתת סכום המזונות הזמניים. במסגרת ההסכם שולם לעותרת סכום כסף על חשבון הכספים המגיעים לה לפי ההסכם משנת 2003. צו המזונות הזמני עודכן בהתאם על-ידי בית-המשפט בדרום אפריקה. הליכי הגירושין בדרום אפריקה טרם באו אל סיומם, והם תלויים ועומדים, כאשר העותרת תובעת את תשלום מלוא הסכום שנקבע בהסכם משנת 2003.

ביום 31.08.06 הגיש המשיב בשנית תביעת גירושין לבית-הדין הרבני (התביעה הוגשה בירושלים והועברה לבית-הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה). בכתב התביעה נאמר כי שני הצדדים רוצים בגירושין, אלא שהעותרת אינה משתפת פעולה עם ניסיון המשיב למתן גט, וזאת, על-פי הנטען, במטרה לסחוט ממנו כספים. המשיב ביקש איפוא מבית-הדין הרבני לזמן את העותרת לדיון ולחייב אותה בגירושין. כך הגיש המשיב בקשה להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ במטרה לסייע להליך הגירושין וכדי "לשחרר את הבעל מעגינותו". התביעה הוגשה בהתאם לסעיף 4א(א)(2) לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן: "חוק שיפוט בתי-דין רבניים"). בית-הדין הרבני נתן החלטה ביום 05.03.07 המנסחת הסכם בין הצדדים, ו"מורה לצדדים לקבל הצעת בית-הדין הנ"ל כהסכם גירושין סופי, או לחילופין לערוך הסכם גירושין סופי על בסיס הסכמות אלה". בית-הדין הרבני הדגיש שלמתן הגט לא תהיה שום השפעה על הדיונים המתנהלים בפני בית-המשפט בדרום אפריקה, ואף הפנה לחוות-דעתו של הרב משה א' קורצטג, ראש בית-הדין ביוהנסבורג, לפיה מדובר בפרקטיקה מקובלת.
העותרת לא הסכימה להסכם המוצע, ומכאן נפתחה מסכת ארוכה של בקשות והחלטות. פסק-הדין של בית-הדין הרבני ניתן ביום 15.02.10, ונקבע מועד לסידור גט ביום 14.03.10, תוך קביעה כי "אם האישה לא תופיע לסידור הגט מכל סיבה שהיא, בית-הדין עלול להחליט, לאפשר לבעל להשליש דמי גט ודמי כתובה שלא בפניה". בית-הדין הרבני ציין שעל האישה לקבל את הגט מיד. כן נאמר כי "אין לקשור את עניין הרכוש בסידור הגט, הואיל ועניין הרכוש נידון בערכאה אחרת. העניין נמשך כבר הרבה שנים וההליכים עדיין לא הסתיימו, ולא ניתן להנציח את המצב לעולם בפרט שבהתאם להסכמת הבעל, הגט לא יפגע בזכויות הרכושיות של האישה, והם ימשיכו להתברר גם לאחר הגט". העותרת הגישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול (משיב 2 בעתירה זו), שנדחה ביום 22.08.10. נקבע כי העותרת נוקטת בסחבת שאינה מקובלת.

ביום 15.03.10 התקיים דיון בפני בין הדין הרבני. העותרת הביעה את חששה שמתן גט בישראל הכרוך בהנפקת תעודת גירושין עלול לפגוע בזכויותיה הרכושיות בתיק המתנהל בפני בית-המשפט בדרום אפריקה. מול חשש זה הצהיר בית-הדין הרבני כי "אנחנו נעשה היום גט, ולא ניתן לו שום תעודה". כן נאמר ש"אנחנו ניתן לך החלטה, שכל עוד שהיא לא מקבלת תעודה, היא נחשבת כנשואה". לנוכח צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוטל עליה כבר ביום 15.3.10, פנתה העותרת ביום 01.02.11 בבקשה לבית-הדין הרבני לקביעה מפורשת של התנאים לקבלת הגט, כשהיא מדגישה את הנקודות האמורות. המשיב אף הוא פנה לבית-הדין הרבני בבקשה לקביעת מועד לקבלת הגט. ביום 22.03.11 הוציא בית-הדין הרבני החלטה לפיה ההצעות שהוצעו על-ידו להסכם בין הצדדים כבר אינן רלוונטיות, זאת לנוכח העדר מעש והעדר תגובה מצד העותרת. נקבע תאריך למועד קבלת הגט. העותרת הגישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, שנדחה ביום 22.03.11.
המשיב הגיש בקשה (מיום 25.09.11) לאכיפת פסק-הדין לגירושין באמצעות צווי הגבלה קבועים מכוח חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק קיום פסקי-דין"). כן ביקש להאריך את צו עיכוב היציאה שהוטל על העותרת ולהפכו לקבוע. העותרת הסכימה לקבל גט בבית-הדין הרבני, אך התנתה זאת בכך שהגט ילווה בהצהרה שמדובר בגירושין דתיים בלבד ולא בגירושין אזרחיים, ובלי שתונפק תעודת גירושין. בהחלטה מיום 08.01.12 קבע בית-הדין הרבני שהצעת העותרת אינה מקובלת עליו, וכי די בהסכמת הצדדים שהגירושין בבית-הדין הרבני לא יפגעו בזכויות הרכושיות כדי להפיג את חששותיה. בהחלטה נוספת מיום 24.01.12, שניתנה כתגובה לבקשת העותרת, הציע בית-הדין הרבני הצעה לפיה העותרת תקבל גט, אך "בינתיים לא יינתנו תעודות גירושין עד לבירור העניין, ויבוטלו עיכוב היציאה והעיקולים". עוד נקבע כי "אם אחר הבירור בית-הדין יחליט למסור את תעודת הגירושין, הרי שלפני מסירת התעודה תינתן לאישה זכות לברר טענותיה במסגרת ערעור". העותרת לא קיבלה את ההצעה מחשש שזכויותיה בבית-המשפט תיפגמנה.

ביום 29.01.12 הביע בית-הדין הרבני תמיהה על כך שהעותרת סירבה לקבל את הצעת בית-הדין, וקבע מועד נוסף לדיון ליום 07.02.12. בדיון שהתקיים באותו מועד שבה העותרת על דרישתה שבית-הדין יציין כי מדובר בגט דתי ולא בגירושין אזרחיים. בית-הדין הגיב כי "לא ניתן לכתוב דבר זה". יצויין שבית-הדין הרבני הסכים שלא יוציא תעודת גירושין, ויערוך מעשה בית-דין בלבד - מסמך דתי המעיד על הגירושין. לדברי בית-הדין, "הראיה הכי גדולה היא תעודת גירושין ואת זה לא נוציא". ביום 14.02.14 הודיעה העותרת כי היא מסכימה להצעת בית-הדין הרבני, ובתנאי שייקבע כי סידור הגט אינו משפיע או גורע מכל זכות של העותרת, לרבות מזונות ורכוש, בהליכי הגירושין האזרחיים המתנהלים בחו"ל. בהחלטה שהוציא בית-הדין הרבני ביום 15.2.14 הוסיף על בקשת תגובת המשיב את הקביעה: "יש לציין שבהחלטה מיום 27.01.10 בית-הדין קבע שהאישה הפסידה את מזונותיה". ההחלטה הבאה שניתנה על-ידי בית-הדין הרבני היא מיום 05.03.12, בה נקבע שבית-הדין אינו רואה צורך לדון בשלב זה בגוף השאלה אם תונפק תעודת גירושין לאחר מתן הגט, וכי שאלה זו תדון לאחר סידור הגט. לנוכח סירובה המתמשך של העותרת לקבל את הגט קבע בית-הדין הרבני כי יש להטיל על העותרת סנקציות לפי חוק קיום פסקי-דין. נקבע כי אסור לה לצאת מן הארץ, להחזיק רישיון נהיגה ולהחזיק חשבון בנק, וכי היא תיחשב "לקוח מוגבל במיוחד" כהגדרתו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. ערעור שהגישה העותרת לבית-הדין הרבני הגדול נדחה ביום 26.06.12.

כיוון שפג צו עיכוב היציאה הזמני מן הארץ שהוציא בית-הדין הרבני, יצאה העותרת את הארץ באוקטובר 2012. סמוך לאחר מכן ביקש המשיב מבית-הדין הרבני לחדש את צו עיכוב היציאה, בקשה שהתקבלה על-ידי בית-הדין הרבני ביום 30.10.12 במעמד צד אחד.

העותרת יצרה קשר בדרום אפריקה עם הרב קורצטג, ראש בית-הדין יוהנסבורג. הרב קורצטג שיגר מכתב למשיבים 2-1 תוך שהוא מציין שהעותרת אינה סרבנית גט, ומעוניינת לקבל את גיטה בדרום אפריקה באופן שקבלת הגט לא תזיק להליכים המשפטיים המתנהלים שם. הוצע על-ידי הרב קורצטג שבית-הדין הרבני ישלח את הגט לבית-הדין בדרום אפריקה, שם יימסר הגט לעותרת, וכי לא תונפק תעודת גירושין עד לאחר סיום ההליכים המשפטיים בבית-המשפט. העותרת אף היא העבירה לבית-הדין הרבני בקשה לסידור הגט באמצעות שליח, אך בית-הדין הרבני (בהחלטות מיום 02.12.12 ומיום 16.12.12) דחה את הבקשה, תוך קביעה שהיא גובלת בבזיון בית-הדין. החלטתו הסופית של בית-הדין הרבני לדחות את בקשת העותרת לסידור הגט בדרום אפריקה התקבלה ביום 21.01.13. ערעור העותרת לבית-הדין הרבני הגדול נדחה ביום 22.06.13.

יודגש כי ההליכים המשפטיים בין העותרת לבין המשיב המתנהלים בבית-המשפט בדרום אפריקה נמשכו במהלך התקופה האמורה. עוד יצויין כי בין לבין נפתחו הליכים משפטיים בישראל ביחס לעניינים רכושיים שבין הצדדים. ביום 22.05.11 הגישה אחותו של המשיב תביעה בבית-המשפט המחוזי בירושלים לסעד הצהרתי וסעדים נוספים ביחס לכספים שמגיעים לה, לפי התביעה, מהעותרת והמשיב. בית-המשפט החליט ביום 05.04.12 כי הפורום המתאים לדיון הוא בדרום אפריקה, וכי על התובעת להגיש את תביעתה שם לבית-המשפט המוסמך. ביום 26.07.11 הגיש המשיב תביעה בבית-המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה לפירוק שיתוף ביחס לדירה. בית-המשפט דחה את עמדת העותרת כי מדובר בפורום בלתי-נאות, זאת לנוכח העובדה שהנכס נמצא בישראל. נקבע בהחלטה מיום 19.09.12 כי לא ניתן לדון בתביעת המשיב בלי לקבוע את תוקפו של ההסכם שהוסדר בבית-המשפט בדרום אפריקה. בהתאם להחלטה זו הגישה העותרת ביום 26.11.12 תביעה נגדית למתן פסק-דין הצהרתי על תוקפו של ההסכם. במסגרת הליכים אלו הגישה העותרת בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה לפיה יורה למשיב להסכים לביטול זמני של צו עיכוב היציאה מן הארץ עבור השבוע שבו נקבע דיון בבית-המשפט, כדי שזכותה לניהול הליך תקין לא תיפגע. בהחלטה מיום 27.03.13 דחה בית-המשפט את הבקשה בשל העדר סמכות, ובהחלטה מיום 07.04.13 הובהר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה כי קיום ההליך דורש את התייצבותה האישית של העותרת.

העתירה לבית-משפט זה
3. עתירה לבית-משפט זה הוגשה ביום 31.07.13. בעתירתה מבקשת העותרת כי יבוטלו צווי עיכוב היציאה מן הארץ אשר הטיל בית-הדין הרבני על העותרת בהחלטתו מיום 05.03.12. כן היא עותרת לכך שמשיבים 2-1 יימנעו מלנקוט נגדה כל אמצעי אכיפה או סנקציה ביחס להחלטותיהם לחייבה לקבל גט. עוד דורשת העותרת כי משיבים 2-1 ידונו בסידור גט דתי בלבד, ללא שתוצא תעודת גירושין של מדינת ישראל ובלי שיידונו ענייני מזונות ורכוש שבין הצדדים. לבסוף התבקש כי סידור הגט יהיה בדרום אפריקה, וכי שטר גט שהשליש הבעל אצל משיב 1 יישלח לבית-הדין בדרום אפריקה לצורך מסירת הגט, כך שהעותרת תשתחרר מכבלי עגינותה.

העותרת סבורה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ הוטל שלא כדין וללא הצדקה עניינית. בנוסף הטעימה העותרת כי צו עיכוב היציאה פוגע בזכויותיה הדיוניות: בהיותה בישראל תחת צו עיכוב יציאה, לא יכלה העותרת להתייצב לדיונים שנקבעו בבית-המשפט בדרום אפריקה; ובהיותה בדרום אפריקה, אין העותרת יכולה להתייצב לדיונים שנקבעו בבית-המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה - הדיון הרלוונטי נקבע לנובמבר 2013 - מחשש שלא תוכל לשוב ולצאת את הארץ. כמו-כן, מנועה העותרת מלבקר את בניה הבגירים המתגוררים בישראל. ביחס לסמכויות בתי-הדין הרבניים, סבורה העותרת שאין לבתי-הדין סמכות לדון בכל שאלה משפטית בין הצדדים מעבר לסידור גט דתי - הא, ותו לא. לדעת העותרת הפורום הנאות לפתרון הסוגיות השונות העולות במסגרת הגירושין הוא בית-המשפט בדרום אפריקה, וכל התערבות בית-הדין הרבני בסוגיות אלו הינה שלא כדין ובחוסר סמכות. העותרת אף טענה כי החלטות בית-הדין הרבני ובית-הדין הרבני הגדול לוקות בחוסר סבירות, וכי הם לא קיימו את חובת ההנמקה המוטלת עליהן.
מנגד, המשיב טוען כי אין לעותרת להלין אלא על עצמה. הוא מדגיש כי התביעה הראשונה הוגשה לבית-הדין הרבני כבר בשנת 1999, ואין כל סיבה הגיונית לסירוב העותרת לקבל את הגט בישראל. לדעת המשיב בית-הדין הרבני קנה סמכות לדון בגירושין של הצדדים מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, לרבות עניינים אזרחיים ואחרים הכרוכים בתביעת הגירושין, ואין צורך להזדקק לסעיף 4א לחוק. כן טוען המשיב שכיון שהעותרת עצמה הגישה תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, הרי שהיא מנועה מלטעון כי הפורום הנאות הוא דווקא בדרום אפריקה. עוד סבור המשיב כי העותרת עושה שימוש בזכויות דיוניות שלא בתום-לב - ומצביע על סירובה המתמשך לקבל את הגט מסיבות שונות ומשתנות. באשר לזכות הגישה לערכאות, מדגיש המשיב כי הפתרון לקשיי העותרת נמצא בידה, כאשר היא יכולה לקבל את הגט בבית-הדין הרבני בכל עת. לטעמו, אין בכך כל חשש לפגיעה בזכויותיה הרכושיות של העותרת, שכן כפי שהוסכם בית-הדין הרבני לא ינפיק תעודת גירושין עד לסוף ההליכים.

ההליכים מאז הגשת העתירה
4. ביום 31.10.13 התקיים דיון בעתירה. בהמלצת בית-המשפט, הסכימה העותרת לקבל גט בדרום אפריקה. כן התחייב המשיב לעשות כל שנדרש לצורך מסירת הגט, כולל התייצבות בפני בית-הדין בראשות הרב קורצטג. הצדדים, לרבות בית-הדין הרבני, הסכימו שלא ינקטו בשום פעולות משפטיות בתקופת הביניים. ביום 03.11.13 הוציא בית-הדין הרבני החלטה הקובעת כי "בהתאם להסכמת הצדדים בבג"צ, בית-הדין הרבני מעביר את גט השליחות אל בית-הדין בקייפטאון בראשות הרה"ג משה קורצטג". עוד נקבע כי הרב קורצטג ייצור קשר עם בית-הדין הרבני בהמשך, ואז "יחליט בית-הדין על דרך המשך הטיפול בתיק".
בית-הדין בקייפטאון הוציא הזמנה לצדדים להתייצב ביום 21.11.13 לצורך סידור הגט. המשיב לא התייצב במועד הקבוע. במקום זאת, הוא הגיע לבית-הדין בקייפטאון יומיים קודם המועד, והשאיר בבית-הדין את הגט שנערך בבית-הדין הרבני בפתח תקווה. מסיבות הלכתיות בית-הדין בקייפטאון לא היה מוכן למסור את הגט לעותרת כמעשה גירושין סופי.

דיון נוסף התקיים בפני בית-המשפט זה ביום 23.12.13. לדיון התייצב בא-כוח בית-הדין הרבני, הרב שמעון יעקבי, אשר כדרכו, הראויה לשבח, הביע נכונות לסייע בית-המשפט לסיים את העניין בהסכמה. הרב יעקבי הסביר שבית-הדין הרבני הבין שכוונת בית-המשפט היתה למסירת "גט שליחות" על-ידי בית-הדין בקייפטאון - גט שנשלח מבית-הדין הרבני בפתח תקווה. מנגד, בא-כוח העותרת סבר שהכוונה היתה לגט חדש שייכתב על-ידי בית-הדין בקייפטאון. במצב שנוצר הציע בית-משפט זה שהצדדים יפנו להליך בוררות, במסגרתו יתבררו מלוא הטענות הן לעניין הגט והן לעניין הרכוש והמזונות. גם ניסיון זה לא נשא פרי. בדיון נוסף שהתקיים ביום 02.02.14 התברר כי המשיב אינו מוכן - ולדבריו אינו מסוגל - להפקיד ערבות בסך שהציע בית-המשפט. הצדדים אף לא הסכימו בעניין מועד מתן הגט. נקבע מועד לדיון נוסף, אך בהמשך בוטל המועד לנוכח בקשה מוסכמת של הצדדים. מכאן הצורך בהכרעתנו בעתירה לגופה.

דיון והכרעה
5. במצבי סכסוך דוגמת זה שנפרס בפני בית-המשפט בנדון דנא, בדרך כלל, וייתכן אף מעבר לכך, קשה לקבוע כי הצדק עומד לצידו של צד אחד בלבד. במסגרת מחלוקת ארוכת שנים בתוך התא המשפחתי, הבינאריות של "צודק" ו"לא צודק" מהווה לרוב הכרעה חדה מידי, חריפה מכדי להיות מדויקת. יפים הם לעניין זה דברי המלומד אנתוני וסטון כשהוא מסכם את "ארגז הכלים" לבעיות באתיקה: "We can also approach conflict more practically. When moral values conflict we are often tempted to think that only one side can be right. Usually, though, both (all) sides are right about something."
(Anthony Weston, A 21st Century Ethical Toolbox 3 (2001).

הצדק ואי-הצדק משמשים בערבוביה, נחלתם המשותפת של שני הצדדים. הצדדים שניהם צודקים; ושניהם לא צודקים. זאת הסיבה שבית-המשפט, במקרה זה וכך במקרים דומים, מציע לצדדים לצעוד לקראת הסכמה משותפת - אם באמצעות תיווכו של בית-המשפט ואם במסגרת הליך בוררות. הסכמה זו בכוחה לשקף את מורכבותה של המחלוקת, את העובדה שאין כאן אור וחושך ואת הידיעה כי פתרון הוגן דורש ויתור ופשרה משני הצדדים. הניסיונות בכיוון זה של בית-המשפט, ועוד קודם לכן של בית-הדין הרבני, לא צלחו. בצר לו, לעיתים חייב בית-המשפט להיכנס לפינות דחוקות שעדיף היה לוּ הכניסה להן היתה נחסכת. ועם-זאת, הכרעת בית-המשפט - בוודאי במקרה הנוכחי בו הוא נדרש להכריע רק בנקודה מסויימת, שרחוקה מלהיות עיקר - אינה המילה האחרונה בסכסוך. התקווה עודנה היא שהצדדים ישכילו להתעלות על עצמם ולהגיע להסכמה המכבדת את שניהם ומשקפת את שותפותם הן בצדק והן באי-הצדק.

סמכותו של בית-הדין הרבני
6. מהי סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניינם של הצדדים בתיק זה - הן במעמדם האישי (נישואין וגירושין) והן בשאלות הרכושיות שעלו ביניהם? בשאלה זו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. לדעת העותרת, סמכותו של בית-הדין הרבני נגזרת מסעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. מנגד, המשיב סבור כי בית-הדין הרבני קנה סמכות מכוח סעיף 1 לחוק. למחלוקת זו יש נפקות מעשית חשובה לענייננו, כפי שיובהר.

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים קובע כי:

"ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי-דין רבניים."

בהמשך לכך נקבע בסעיף 3 לחוק כי תביעה במסגרת סעיף 1 יכולה לכלול עניינים הכרוכים בתביעת הגירושין: "הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האישה ואם על-ידי האיש, יהא לבית-דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג".

מנגד, ישנו מועמד נוסף להקניית הסמכות - ולטענת העותרת הוא המהווה את המקור הבלעדי לסמכות בית-הדין הרבני במקרה זה. בשנת 2005 נכנס לתוקף תיקון 3 לחוק, הקובע בסעיף 4א את סמכות בית-הדין הרבני מבחינה בינלאומית בענייני גירושין. כלשון הסעיף:

"(א) בלי לגרוע מסמכויות השיפוט לפי סעיף 1, לבית-דין רבני יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על-פי דין תורה, בהתקיים אחת מהזיקות האלה:
(1) מקום מושבו של הנתבע בישראל;
(2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים;
(3) מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת התביעה;
(4) מקום מושבו של התובע בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל;
(5) התובע הוא אזרח ישראלי ומקום מושבו בישראל;
(6) התובע הוא אזרח ישראלי והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת התביעה."

מטרתו של התיקון היא להעניק סמכות לבית-הדין הרבני להסדיר את ענייני הגירושין הדתיים של הצדדים שאינם בהכרח אזרחי ישראל או תושביה. בעבר למשל, אישה שנזקקה לקבל גט דתי מבעלה, במצב בו זיקת הצדדים לישראל היתה קלושה, התקשתה להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגדו באופן ישיר. כדי להתגבר על הקושי נאלצה האישה להגיש תביעת מזונות שלא אגב גירושין נגד בעלה, ובמסגרת זו לעתור לצו עיכוב יציאה מן הארץ. בעקבות פסק-דין סבג (ראו מייד להלן) נסגר אף פתח זה בפני נשים הסובלות מעגינות שאינן תושבות או אזרחיות ישראל הנכנסות בשערי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (ראו אליאב שוחטמן "מסורבות הגט שבחו"ל - היש להן מושיע בישראל?" שערים למשפט 1 (אביב תשס"ה), 28-10; ראו גם אליאב שוחטמן סדר הדין בבית-הדין הרבני (תשע"א), 1277, הערה 205). בד-בבד עם הדיון בעתירה קודמה הצעת חוק פרטית שהוגשה על-ידי ח"כ יצחק לוי שהביאה לידי חקיקה סעיף 4א לחוק. במסגרת פסק-דין סבג, בו נפסק כאמור כי אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בעניינה של עגונה שהיא תושבת ואזרחית חוץ, התייחס חברי, השופט רובינשטיין, להצעת החוק הרלוונטית:

"(1) לאחרונה הוגשה לכנסת, על-ידי ח"כ הרב יצחק לוי, הצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון עגונות שאינן אזרחיות או תושבות ישראל), התשס"ה-2004. הצעה זו באה להקנות לבתי-הדין הרבניים סמכות שיפוט במקרי עגינות גם כלפי יהודים שאינם אזרחי ישראל או תושביה שנישאו בכל מקום שהוא כדת משה וישראל. בדברי ההסבר נומקה ההצעה ברצון למנוע ממזרות ובהיות ישראל מדינת העם היהודי. הדעת נותנת כי מקורה של ההצעה הוא במקרה שלפנינו, בעקבות פניית בית-הדין הרבני הגדול בפסק-דינו.

(2) ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום המשפט העברי במשרד המשפטים, הגיש נייר עמדה התומך בהצעה, שכן היא באה לסייע להתיר את מצוקתן של מסורבות גט, עגונות חיות, שאין להן זיקה אזרחית לישראל, ולפיה ניתן יהא להשתמש בסנקציות שמאפשר החוק בגדרי סמכותו של בית-הדין הרבני."
(בג"צ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.11.04), פסקה י' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין)

בהמשך דבריו ציין השופט רובינשטיין, וכך אף השופטת פרוקצ'יה (שם, פסקה 15 לפסק-דינה), את המתח שעלול להיווצר מול הדין הבינלאומי הפרטי אם יטיל בית-הדין הרבני את סמכותו על נתיני חוץ שאין להם זיקה ממשית לישראל. מתח זה בא על פתרונו בחקיקת סעיף 4א, המגביל את הסמכות לגירושין דתיים בלבד. בקשת רחבה של מקרים מעניק הסעיף סמכות לבית-הדין הרבני לדון בגירושין הדתיים של בני זוג שזיקתם לישראל הינה קלושה, בלי לפגוע בהליכים המשפטיים המתנהלים במדינות זרות (ראו בג"צ 1480/01 חג'ג' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(5), 214, 226-225 (2001); בג"צ 2123/08 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.08)).

על-פי קו זה נקבע בסעיף-קטן (ב) כי הגשת תביעה לפי הסעיף אינה מונעת "מבית-משפט מוסמך במדינת חוץ לדון בתביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג". כן נקבע: "(2) הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית-משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית-הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". הסעיף אף מזכיר כי בניגוד למסגרת הסמכות של סעיף 1, בסמכות לפי סעיף 4א: "(ה) אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין".

בנתונים העובדתיים של המקרה שלפנינו, עולה כי עניין הצדדים שייך למסגרת של סעיף 4א לחוק: נקבע בסעיף-קטן (א)(2) כי אחת הזיקות המקנות סמכות לבית-הדין הרבני במסגרת סעיף זה היא כי "שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים". שני בני הזוג בענייננו הם אזרחי ישראל, גם אם אינם תושבי ישראל. השאלה שנותרה היא אם בית-הדין הרבני קנה סמכות גם לפי סעיף 1 לחוק. סעיף זה הוא העומד במוקד הדיון כעת.

7. דיונים רבים נערכו בעבר בבית-משפט זה אודות הוראת התיבה "בישראל" מתוך המילים "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" של סעיף 1 לחוק. בעניין ורבר הקדיש השופט י' זמיר דיון רחב לשאלה פרשנית זו (ראו עמ' 847-843 לפסק-הדין). לבסוף הוא קובע את ההוראה הבאה:

"נראה לי, כי לצורך הקמת סמכותו של בית-דין רבני בישראל לפסוק גירושין נגד נתבע שהוא אזרח ישראל, יש לפרש את המילה "בישראל", שבסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין, כדרישה לזיקה בין הנתבע לבין ישראל, אך לא בהכרח כדרישה לתושבות בישראל."
(ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817 (1998))

המילה "בישראל" מתפרשת איפוא כדרישה ל"זיקה" לישראל, אך לא כדרישה הכרחית לנוכחות פיזית. לכך הוסיף דברים המשנה לנשיא מ' חשין בעניין חג'ג':

"אשר לנתבע, חייבת שתהא "זיקה" בין הנתבע לבין ישראל. מהי "זיקה" ואימתי תהא "זיקה" הדוקה במידה מספקת בין נתבע לבין ישראל עד שנוכל לומר כי הנתבע הוא יהודי "בישראל"? שאלה זו שאלת תלוית-נסיבות היא, נסיבות וקשרים דה-פקטו שיש לו לנתבע (או לנתבעת) ולישראל."
(בג"צ 1480/01 הנ"ל, 224)

במסגרת בחינת עוצמת ה"זיקה" במקרה הקונקרטי, יש לבחון הן את הזיקה עצמה של הצדדים לישראל, והן את הצורך והנחיצות של התערבות בית-הדין הרבני בעניין שבין הצדדים. כדברי השופט חשין:

"עוצמתה של הזיקה בין בעלי-הדין לבין ישראל - זו זיקה הנדרשת להקניית סמכות לבית-הדין הרבני - תיגזר מנסיבותיו של כל עניין ועניין, ולא פחות מכך מן הצורך - הדוחק לעתים - לעזור למי שנותר ומושיע אין לו... הכרעה בשאלת הזיקה מותירה מרחב-תמרון רחב לבית-המשפט בנסיבותיו של כל עניין ועניין תוך שימת-לב לנושא העגינות ולשאלות אחרות הנדרשות לעשיית צדק בין בעלי-הדין." (בג"צ 1480/01 הנ"ל, 228).

עיקרון זה כבר זכה לביטוי בדברי הנשיא מ' לנדוי:

"מעיקרא נטול בית-המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעת גירושין בין בעלי-הדין שלנו שהנם עדיין בעלי אזרחות ישראלית. בכך דוקא טמונה החומרה המיוחדת שבפירוש המילולי של סעיף 1 בדבר הימצאות בעל-הדין בישראל; אם יוחלט שגם בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בענינם, הרי שהשארנו את המשיבה לאנחות, ללא פורום כלשהו שבו תוכל להגיע אל התרת קשר הנישואין שלה עם העותר על-פי ההלכה."
(בג"צ 297/77 חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', פ"ד לא(3), 679, 687 (1977))

עולה כי מסורת ארוכת שנים של פסיקת בית-משפט זה מכירה בכך שאין צורך בנוכחות פיזית כדי לקיים את הוראת הסעיף, ודי בזיקת הצדדים לישראל. ואולם, לא כל זיקה, אלא יש לבחון את איכות הזיקה ועוצמתה כדי להיכנס לשערי סעיף 1. לאמור, על-מנת לקיים את הוראת הסעיף, לפיה בתי-הדין הרבניים קונים סמכות בלעדית בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יש צורך בזיקה מעשית אמיצה דיה למדינת ישראל (ראו והשוו בג"צ 1480/01 הנ"ל, 227). אין להסתפק בזיקה רופפת שאינה מצביעה על קשר ממשי בין הצדדים לבין ישראל.

מן הכלל אל הפרט
8. השאלה כעת היא מה מידת הזיקה שהיתה לעותרת לישראל בעת הגשת תביעת הגירושין בידי המשיב, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו היתה היא "בישראל" על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

העותרת והמשיב יצאו את הארץ בשנת 1987, ומשנת 1988 הינם תושבי דרום אפריקה, שם אף השיגו אזרחות במקביל לאזרחותם הישראלית. מאז, כלומר במשך קרוב לעשרים שנה (בשנים 2006-1988), מתגוררים הצדדים - ולעניינו העיקר היא העותרת - בדרום אפריקה. גם לאחר מכן המשיכה העותרת להתגורר בדרום אפריקה. במשך כשנתיים אמנם התגוררה בישראל - בין 2010 ל- 2012 - ואולם, הסיבה לכך היתה צו עיכוב היציאה שהוטל עליה על-ידי בית-הדין הרבני, ולא בחירתה העצמאית. ברגע שהתאפשר לה, העותרת חזרה לדרום אפריקה, ומאז היא לא שבה לישראל. אין איפוא מנוס מהמסקנה שמרכז חייה של העותרת הוא בדרום אפריקה. מנגד, אין להתעלם מהעובדה כי לצדדים יש נכס משותף בישראל, וכי שלשה מבין ארבעת ילדיהם מתגוררים בארץ. ועם-זאת - קשה לראות את מי שקבעה את מקום מושבה ואת מרכז חייה מחוץ לגבולות ישראל משך 25 שנה כמקיימת את מילות הסעיף "יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה". כך לפי מבחן הזיקה. גם המשיב, כך נראה, היה מודע לקושי זה, והחליט להגיש את תביעתו לבית-הדין הרבני בשנת 2006 לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. בדיעבד, טוען המשיב כי לבית-הדין הרבני סמכות לדון לפי סעיף 1 לחוק - אך כאמור, לא נראה שזיקת העותרת לישראל חזקה וממשית דיה כדי לאפשר זאת.

לדברים אלה מצטרפת העובדה שכבר בשנת 1999 הגיש המשיב תביעת גירושין בבית-המשפט בדרום אפריקה. יצויין שבסמוך לכך הוא אף הגיש תביעת גירושין בבית-הדין הרבני בפתח תקווה. ואולם, ברור שתביעה זו הוזנחה, ולא ניתנה בה כל החלטה, כך שבשנת 2006 הוצרך המשיב להגיש את תביעתו לבית-הדין הרבני מחדש. ניהול תביעת הגירושין בדרום אפריקה, שכללה הן את הגירושין האזרחיים והן את הסדרי המזונות והרכוש, מחזק את זיקת הצדדים לדרום אפריקה ומחליש את זיקתם לישראל.

בנוסף לכך, עולה מסעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים כי לעובדה שתביעת המשיב התנהלה בבית-המשפט בדרום אפריקה יש משקל בהכרעת הסמכות העניינית של בית-הדין הרבני. בסעיף-קטן (ב)(2) נקבע כי "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית-משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית-הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". סעיף 4א טומן בחובו את הרגישות להתדיינות הצדדים במדינה זרה במסגרת גירושין אזרחיים, ומורה בפירוש כי ההתדיינות המקבילה בבית-הדין הרבני לא תתערב בתוצאות של אותם הליכים. מנגד, סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים אינו כולל כל הגבלה מקבילה. דהיינו, כאשר בית-הדין הרבני קונה סמכות לדון במקרה על-פי סעיף 1 לחוק, בית-הדין יהיה מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים, על-אף ההליכים המקבילים המתנהלים בבית-המשפט הזר. מקום שניתן לקבוע כי הפורום הזר אכן מתאים לדיון בשאלת הגירושין האזרחיים - ובמקרה דנא אין ספק שכך הדבר - הרי שהענקת סמכות דיון לבית-הדין הרבני לפי סעיף 1 תסכל את מטרת סעיף 4א האמור ואף את מגבלות סעיף 1 עצמו.

יש לקבוע איפוא כי קביעתו של בית-הדין הרבני הגדול מיום 26.06.12, לפיה לבית-הדין הרבני נתונה הסמכות לדון בעניינם של הצדדים מכוח סעיפים 1 ו- 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, מצדיקה התערבות כעניין שבדין.

סמכויותיו של בית-הדין הרבני לפי סעיף 4א
9. לנוכח האמור דעתי היא כי בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה, בית-הדין הרבני לא קנה סמכות לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים לדון בגירושין של הצדדים. סמכותו לדון נובעת אך מסעיף 4א לחוק. ההשלכה מכך היא שלבית-הדין הרבני אין כל סמכות לדון בענייני הצדדים למעט הגירושין הדתיים. סעיף 4א(ב)(2) קובע כאמור כי "הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים בין בני הזוג לבית-משפט מוסמך במדינת חוץ בטרם ניתן גט פיטורין, לא יהיה בית-הדין הרבני מוסמך לדון ולהכריע בגירושין האזרחיים". בענייננו הוגשה תביעה לגירושין אזרחיים במקום מושבם של בני הזוג בדרום אפריקה. עולה כי אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בפן האזרחי של הגירושין.

כמו-כן סעיף 4א אינו מעניק סמכות לבית-הדין הרבני לדון בעניינים הכרוכים עם הגירושין, לרבות מזונות. נקבע בפירוש בסעיף 4א(ה) כי "אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין".

יצויין שבמקרה דנא סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בגירושין הדתיים של הצדדים הינה סמכות בלעדית. סעיף 4א(א) קובע כי "לבית-הדין יהיה שיפוט ייחודי בתביעה לגירושין בין בני זוג יהודים שנישאו על-פי דין תורה, התקיים אחת מהזיקות האלה:... (2) שני בני הזוג הם אזרחים ישראלים". יוער כי סעיף 4א(ד) לחוק, המתייחס למצב בו רק התובע הוא אזרח ישראל, קובע שסמכותו הייחודית של בית-הדין לדון בגירושין הדתיים תלויה בעובדה שבמועד הגשת התביעה "במקום מושבם האחרון של בני הזוג, לא ניתן לערוך גירושין על-פי כל דין". סעיף 4א(א) אינו מזכיר תנאי מעין זה. מכאן עולה שהאפשרות לערוך גירושין דתיים בבית-דינו של הרב קורצטג בדרום אפריקה, אינה משפיעה על סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני לדון בעניין הגירושין הדתיים של הצדדים. לכך נחזור בהמשך הדברים.

לסיכום פרק זה נכון יהא להתייחס למכתב שנשלח על-ידי בית-הדין הרבני לנשיא בית-הדין הרבני הגדול, לאחר שהלה ביקש מבית-הדין הרבני לבחון שוב את הצעתו של הרב קורצטג לערוך את סידור הגירושין בדרום אפריקה. במענה לבקשתו שניתן ביום 30.12.12 השיב בית-הדין הרבני בזו הלשון (המכתב צורף לעתירת העותרת כנספח מס' 28):

"הצעתו של הרב קורצטג היא, שבית-הדין לא יוציא תעודות גירושין עד לאחר סיום ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם בחו"ל.
הצעה זו היא למעשה מה שהאישה בקשה כל הזמן בפני בית-הדין ונדחתה על-ידי בית-הדין האזורי ובית-הדין הגדול. והסיבה לדחיה היא, שכל זמן שאין לבעל תעודת גירושין עדיין הוא נחשב כנשוי ולא יכול להינשא, וכמו-כןיש השלכות ממוניות בעניין זה הן בעניין הרכוש והן בעניין המזונות, ויש לציין שבית-הדין נתן פסק-דין ביום א' אדר תש"ע 15.02.10 שהאישה הפסידה מזונותיה."

מכתב זה מגלה אי-מתן משקל ראוי למסגרת של סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. כפי שהובהר, סעיף זה אינו מאפשר כל דיון וכל החלטה שיפוטית ביחס למעמדם האזרחי של הצדדים. כמו-כן, על-פי הסעיף אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בעניינים הכרוכים בגירושין, לרבות מזונות האישה, וכמובן שאין סמכות לדון בשאר עניינים הרכושיים שביניהם. במצב זה שיקולים רכושיים ואזרחיים אינם אמורים להנחות את בית-הדין הרבני בבואו להכריע בנדון שבפניו, ואילו המכתב מצביע על גישה אחרת.

הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ לפי סעיף 4א
10. לנוכח הקביעה כי סמכותו של בית-הדין הרבני לדון במקרה נובעת מתוקף סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, ניתן לגשת לחלק אופרטיבי נוסף של עתירת העותרת - ביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ שהוטלו עליה על-ידי בית-הדין הרבני.

לעניין זה הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 4ב(3) לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. סעיף 4ב לחוק מתייחס למצב בו "הוגשה לבית-דין רבני תביעה לפי סעיף 4א כנגד נתבע שמקום מושבו אינו בישראל, וקבע בית-הדין כי התקיימו תנאי הסמכות שלפי אותו סעיף". סעיף-קטן (3) קובע את הסמכויות של בית-הדין הרבני לקיים את פסק-הדין. וכך לשונו:

"נתן בית-הדין פסק-דין של גירושין כנגד הנתבע והנתבע לא קיים את פסק-הדין, יהיו לבית-הדין הסמכויות הנתונות לו על-פי כל דין לשם קיום פסק-הדין, ובלבד שאם פסק-הדין ניתן בהעדר התייצבות מטעם הנתבע, לא יינקטו אמצעים לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (בפסקה זו: "החוק"), אלא לאחר שהתובע המציא לנתבע עותק מאושר של פסק-הדין, הודעה על כך שהנתבע רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר בתביעת הגירושין והתראה על נקיטת אמצעים לפי החוק, בנוסח שנקבע בתקנות."
בענייננו העותרת - היא הנתבעת בפני בית-הדין הרבני - היתה נוכחת בדיונים שבפני בית-הדין. מכאן שלפי הסעיף "יהיו לבית-הדין הסמכויות הנתונות לו על-פי כל דין לשם קיום פסק-הדין". בחוק קיום פסקי-דין, נקבעו ההגבלות שרשאי בית-הדין הרבני להטיל על מי שמעכב את קיום פסק-הדין, לרבות צו עיכוב יציאה מן הארץ (סעיף 2(א)(1)). עולה שבית-הדין הרבני פעל בהטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת סמכותו לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. יצויין שהעותרת לא היתה בארץ במועד הטלת צו עיכוב היציאה האחרון - ביום 24.10.13. אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית-הדין הרבני להטיל את צו עיכוב היציאה.

ואולם, על בית-משפט זה לבחון לא רק אם הפעולה נעשתה בסמכות, אלא אף אם הסמכות הופעלה כראוי. זהו מעבר מסוגיית הסמכות לשאלת הפעלת שיקול-דעת שיפוטי. לענייננו, מול סמכותו של בית-הדין הרבני להטיל על העותרת צו עיכוב יציאה מן הארץ עומדת זכותה הבסיסית לצאת מן הארץ. זכות זו נקבעה בסעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וזכתה למעמד רם בסולם הזכויות החוקתיות. כלשונו של הנשיא א' ברק: "מעמד חוקתי על-חוקי" (בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 290 (1993)). הנשיא ברק אף התווה את אמת-המידה הראויה לבחון את כשרותו של צו עיכוב יציאה מן הארץ:

"נראה לי כי אמת המידה החוקתית הראויה היא זו: ניתן לעכב יציאתו של בעל דין מישראל, אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק-הדין. ביטוי לאמת מידה זו נתן חברי, השופט ש' לוין, בציינו:
'... כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ לארץ יידחה העיקרון הראשון (זכות התנועה של הנתבע - א' ב') מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה, עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע; שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם (רע"א 26/89 הנ"ל, 553)'."
(בג"צ 3914/92 לב נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2), 491, 508-507 (1994))

מבחן זה עולה בקנה אחד עם תקנה 384(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), שלשונה תוקנה בשנת 2001. נקבע בתקנה כי:

"(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק-הדין."

מהו לענייננו "חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק-הדין"? ברור שהחשש בנדון דנא הוא שאלת הגירושין הדתיים של בני הזוג. מסקנה זו נגזרת מגבולות ההליך השיפוטי בישראל. כאמור, לבית-הדין הרבני אין סמכות לדון לפי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים אלא בגירושין לפי דין התורה בלבד.
החשש למניעת מתן גירושין דתיים, וממילא לעגינותו של אחד הצדדים לגירושין, בא לידי ביטוי בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2299) (להלן: "התקנות") כיסוד המצדיק הטלת צו עיכוב ביצוע מן הארץ. תקנה קו(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים מתייחסת להוצאת צו עיכוב יציאה שלא בפני הנתבע - כפי שנעשה במקרה דנא. וזו לשונה:

"קו. עיכוב יציאה שלא בפני בעל-דין
(1) הוגשה בקשה לעכב יציאת אדם מן הארץ מתוך טענת חשש עיגון או לשם הבטחת זכויות שהוגשה עליהן תביעה או זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין לדון בבקשה גם שלא בפני הנתבע, אם בית-הדין רואה כי נסיבות המקרה מצדיקות זאת."

התקנה אינה קובעת כל אמת-מידה להפעלת שיקול-דעת של בית-הדין הרבני במתן צו עיכוב יציאה מן הארץ. ואולם, סעיף 7ב(2) לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, מנחה את שיקול-הדעת של בית-הדין הרבני על אותה הדרך שנקבעה בתקנה 384(א) לתקסד"א האמורה. וזו לשונו:

"אם הנתבע, בתביעה לגירושין או לשלום-בית, יצא מן הארץ - יש חשש ממשי כי הדבר יביא לעיגון; רשאי הוא לתת צו האוסר על הנתבע לצאת מן הארץ, וכן להורות על הפקדת דרכונו או תעודת המעבר שלו או להתנות תנאים ליציאתו, והכל אם לא ניתן להבטיח את בירור המשפט או את ביצוע פסק-הדין בדרך של מתן ערובה מתאימה או בדרך אחרת, לרבות בדרך של השלשת גט."

על הדמיון שבין סעיף 7ב(2) האמור לבין תקנה 384(א) תקנות סדר הדין האזרחי כבר עמדה הנשיאה בייניש, כאשר הדגישה כי "העקרונות המנחים לעניין עיכוב יציאה מהארץ, הינם איפוא בני-תוקף בכל הערכאות" (בג"צ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הרבני האזורי נתניה, פ"ד נו(5), 345, 354 (2002)). יש להוסיף לכך את העיקרון שצויין בפסק-דין לב לפיו "מטרת ההגבלה המוטלת על אדם, המונעת את יציאתו מישראל, היא זהה לגבי בית-משפט ולגבי בית-דין" (עמ' 510 לפסק-הדין; ראו בג"צ 578/82 נעים נ' בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, פ"ד לז(2), 701, 711 (1983); בג"צ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2), 1, 61 (1987); בג"צ 4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית-הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד נו(5), 345, 354 (2002)). לסיכום, אמת-המידה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת סעיף 4א לחוק שיפוט בתי-דין רבניים היא חשש כן וממשי שמא הימנעות ממתן הצו תביא לידי עיגון.

עוד יש להדגיש כי לעניין עיכוב יציאה מן הארץ אינו דומה תושב ישראל לתושב חוץ. ביחס לתושב ישראל הגבלת חופש התנועה של אדם היא התופסת המשקל, ואילו ביחס לתושב חוץ מדובר על ניתוקו של אדם מביתו וממרכז חייו. הסיפא של תקנה 384 לתקנות סד"א קובעת את השוני בין תושב ישראל לבין תושב חוץ לעניין זה: "היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות חריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". בהקשר זה כבר נאמר בפסיקה כי אין לעכב את יציאתו של תושב חוץ מן הארץ אלא במקרים חריגים במיוחד (ראו בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4), 529 (1994)). אמת, העותרת הינה אזרחית ישראל, ואינה תושבת חוץ שאין לה כל זיקה לארץ (ראו רע"א 7474/06 לוי נ' בנק לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.12.06)). ועדיין, מדובר על תושבת חוץ שמרכז חייה מצוי בדרום אפריקה. לכך יש השפעה על האיזון בין הצורך להבטיח קיום פסקי-דין לבין הפגיעה בעותרת.

11. מהם איפוא ה"טעמים המיוחדים" שהביאו את בית-הדין הרבני לעכב את יציאתה של העותרת מן הארץ? טעמים כאלה אינם מופיעים בצורה מפורשת בהחלטות השונות שניתנו. ברם, מתוך ההחלטות ניכר כי הסיבה להוצאת צווי עיכוב היציאה היא שבית-הדין הרבני ראה באישה כ"סרבנית גט". כפי שפותח בית-הדין הרבני את החלטתו מיום 05.03.12: "לאחר שבית-הדין נתן פסק-דין לגירושין והעניין נסחב הרבה זמן וגם בית-הדין הגדול נתנו הרבה החלטות בעניין זה והאישה לא צייתה להוראות בית-הדין וגם של בית-הדין הגדול". כדי להפעיל לחץ על העותרת לקבל את הגט מיד בעלה בבית-הדין הרבני, ראה בית-הדין לנכון להטיל עליה צו עיכוב יציאה. יצויין שכאשר מדובר בתושב חוץ שהצו מעכבו מלשוב לביתו, אכן זהו אמצעי לחץ רב-עוצמה.

בבחינה חוקתית של תקינות הצעד וכשרות הצו, דומני כי אין לראות את העותרת כ"סרבנית גט" בשל סירובה לקבל את הגט במסגרת שהציב בפניה בית-הדין הרבני. כאמור לעיל, ניכר מתוך החלטותיו השונות של בית-הדין הרבני, ואף של בית-הדין הרבני הגדול, שמסגרת הסמכות הצרה של סעיף 4א לא באה לידי ביטוי. בית-הדין פסק בעניין מזונות העותרת (למשל בהחלטה מיום 15.02.12), ואף ביקש להשאיר בידיו את הסמכות להכריע בעניין הגירושין האזרחיים של הצדדים (כגון בהחלטה מיום 24.01.12) - כאשר במסגרת סעיף 4א אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בשני תחומים אלו. בנסיבות אלה, המנדט של בית-הדין על-פי סעיף 4א תוחם את יכולתו של בית-הדין הרבני לקבוע התנהגות מפרה של העותרת, לרבות היותה סרבנית גט.

להבהרת נקודה זו נאמר כי אילו בית-הדין הרבני היה פועל בתוך מסגרת הסמכות של סעיף 4א, ומגביל את נושא הדיון לגט הדתי בלבד, היה מקום להתייחס לסירוב העותרת לציית להוראות בית-הדין הרבני, ולשקול הפעלת סנקציות, לרבות הטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ. כמובן שאינני קובע מסמרות בשאלה אם בנסיבות אלו מן הראוי להטיל צו עיכוב יציאה מן הארץ על תושב חוץ. כאמור לעיל, לא בנקל תוציא ערכאה שיפוטית צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד נתבע תושב חוץ, כאשר משמעות הצו היא לנתק את הנתבע ממרכז חייו ולכבלו לארץ לא לו. ניתוק זה, בנסיבות המיוחדות של מקרה דנא, רלוונטי גם לבחינת חסימת גישת העותרת לערכאות הדנות בעניינה - הן במדינה מוצאה והן בישראל. במסגרת הנסיבות הרלוונטיות יובאו דברי הרב שלמה עמאר, נשיא בית-הדין הגדול דאז, בהחלטתו מיום 17.12.12: "מעיון בתיק עולה שהצעתו של הרב קורצטג (ראש בית-הדין בדרום אפריקה) מתאימה להצעת בית-הדין האזורי לאישה בהחלטתה מיום י"א אדר תשע"ד. לאור האמור, אין טעם לדון בהטלת צווי הגבלה על האישה, ועל הצדדים לשוב לבית-הדין האזורי כדי שיפעל בהתאם לאמור בהחלטתו הנ"ל. ויואילו לשקול שוב את הצעתו של הרב קורצטג שליט"א".

כך או כך, הואיל ובית-הדין הרבני כלל לא פעל בתוך המסגרת הראויה והצרה של סעיף 4א לחוק, עולה שאין מקום להכשיר את צווי עיכוב היציאה שניתנו נגד העותרת. צווים אלה ניתנו על בסיס סמכות לפי סעיף 1 לחוק שאינו מתאים לנסיבות הקונקרטיות של המקרה. יוצא שהגם ובית-הדין מוסמך היה להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, המקור שבדין ששימש עבורו אמת-מידה משפטית אינו בסמכותו. כתוצאה מכך, וכפי שהובהר בתחילת פסקה זו, נפגע חופש התנועה של העותרת. בנסיבות אלו דינם של הצווים להתבטל.

ניכר כי החלטותיהם של בית-הדין הרבני ושל בית-הדין הגדול נבעו מרצון עז לפתור את הסכסוך המייגע והמתמשך שבין הצדדים, סכסוך אשר נדמה כי ניתן להכריעו בכמות לא גדולה של רצון טוב מצד העותרת והמשיב. זוהי גישה ראויה בכלל, ובפרט במקרה זה. אולם, ייתכן שהלקח מהמקרה הוא כי יש לתת את הדעת כנדרש למצב החוקי החדש בדבר סמכות בית-הדין הרבני ביחס לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים לעומת הסמכות הנגזרת מסעיף 4א לחוק. ניתן להגדיר הבדל זה כהבדל בין "סמכות פנים" מול "סמכות חוץ", או "סמכות מקומית" מול "סמכות בינלאומית".

סוף דבר
12. המסקנה היא שיש להפוך את הצו על תנאי שניתן לחלוט, באופן שיפורט להלן.

צווי עיכוב היציאה שהוטלו נגד העותרת בטלים. ההחלטות שניתנו בענייני הצדדים על-ידי בית-הדין הרבני ובית-הדין הרבני הגדול - משיבים 2-1 - בטלים בכל מה שאינו נוגע לגט הדתי בלבד.

לאור האמור לעיל אין מקום לבקשת העותרת לפיה נחייב את בית-הדין הרבני לבצע גט שליחות בשיתוף פעולה עם בית-הדין של הרב קורצטג בדרום אפריקה. חייב כזה לא ניתן להטיל. בכל מקרה, בית-הדין הרבני ידון בעניין אך ורק במסגרתו של סעיף 4א, על מגבלותיה של מסגרת זו - סידור גט דתי בלבד בין הצדדים. בית-הדין הרבני ייקבע מועד מתאים להמשך דיון כאמור.

הנגזר מכך הוא כי על בית-הדין הרבני לדון בעניינם של הצדדים במסגרת סעיף 4א בלבד. אמנם הוראה זו מגבילה את סמכותו של בית-הדין, בכל הקשור לעניין הגירושין האזרחיים של הצדדים והעניינים הרכושיים שביניהם. ברם, ייתכן כי עתה, לאחר שהובהרה החלוקה בין הליכים בארץ לבין אלו שבחו"ל, דווקא ניתן יהיה לסיים את המחלוקת בין הצדדים. בנסיבות העניין, ובשל הרקע המתואר, כל צד יישא בהוצאותיו.

תם ולא נשלם - וחבל שכך.

השופט י' דנציגר:
אני מסכים.

השופט א' רובינשטיין:
א. מצטרף אני לפסק-דינו של חברי השופט הנדל. הטיפול בתיק זה היה מתסכל עד מאוד. נשגב מבינתי מדוע ממשיכים הצדדים בהתדיינות שנים רבות כל כך, תוך עגמת נפש, הוצאות משפט ועוד מרעין בישין במקום להגיע להסדר מוסכם וללכת כל אחד ואחת לדרכו. אין זה תיק משפחה יחיד שבו העירוב בין רגשות דואבים לבין אינטרסים כלכליים מאריך את הדיונים עד אין קץ, אך הוא בוודאי בולט בחמש-עשרה שנות התדיינות. אכן, מדובר בכסף רב (יש גם תיקים שבהם ההתדיינות היא על סכומים קטנים עד כאב). קיימנו בתיק זה, באופן לא שכיח, שלושה דיונים כדי לסייע לצדדים להגיע להסכמה אך לא אסתייעא מילתא. בלית-ברירה אנו מכריעים בתיק במישור המשפטי, אך אוי להכרעה בעולם הריאלי משאינה פותרת את הסכסוך במלואו. וכפי שכתב חברי, תם ולא נשלם - הגם שלפי השכל הישר לא היה צורך להגיע להכרעה וניתן להשיג הסכם.

ב. באשר למישור המשפטי, חברי הראה כי נעשה בבית-הדין הרבני, בכל רצונו הטוב והכן להגיע לפתרון, עירוב בין הוראות סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 לבין הוראות סעיף 4א לחוק (על-פי התיקון מתשס"ה), שהיקפו צר יותר. סעיף 4א הוא הוראת חוק חריגה, שהיתה ברקע הסוגיה אשר עלתה ב- בג"צ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נט(4), 817 (2004) - תיק של סרבנות גט, בו "הפתרון בהליכים הנוכחיים היה זמין אך לא נסתייע" (פסקה י"א (12) לחוות-דעתי במיעוט, 866). חברי הביא (פסקה 6) מתוך חוות-דעתי בעניין סבג (עמ' 857) את דברי ההסבר להצעת חוק מחודשת של ח"כ יצחק לוי (פ/3089). נאמר כי "מטרתה של הצעת חוק זו להביא לכך שמדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית תסייע, במסגרת הכללים של המשפט הבין-לאומי הפרטי, לאותה בני זוג, במיוחד לנשים שהופכות לעגונות כאשר לא נערכים גירושין כדין תורה, לחייב את בן הזוג שאינו מסכים להתיר את הנישואין לפי דין תורה לערוך גירושין כדין תורה". עניינו הרואות כי מטבע הדברים היה הדגש על הגירושין, השחרור מכבלי עגינות; על-כן הוחרגו מפורשות ענייני הכריכה (סעיף 4א(ה)) והמחוקק החליט כי סאגה אחרונה זו לא תיפתח כאן. ועוד, חברי חקר ומצא כי אין עסקינן במי שעונים על המונח "בישראל" בהקשר לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, ועל-כן הדיון מצוי בחצרי סעיף 4א לחוק. בגדרי סעיף זה מצא כי הסמכות לעיכוב יציאה קיימת אך בגדרי הגירושין בלבד, ובית-הדין הרבני פעל במסגרת סעיף 1. כשלעצמי אשאיר בצריך עיון את גדרי שיקול-הדעת שיש לבית-הדין הרבני באשר לעיכוב יציאה בסעיף 4א, כדי להותירם לעת מצוא ולא לנעול את הדלת בגדרי "מיטת סדום" צרה מדי, לגבי מה שעשוי להיות אפקטיבי להשגת המטרה המיוחלת של הגט. דומני שאף חברי השופט הנדל יסכים לכך. מכל מקום בנסיבות דנא ראיתי להסכים לעמדת חברי בגבולות שיקול-הדעת, בשל עוצמתו של עיכוב יציאה כלפי תושב החוץ ובשל השתלשלות העניינים בפרשה.
ג. מצטרף אני איפוא לחברי.

אשר-על-כן, הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' הנדל."

2. האם ניתן להטיל מאסר על מי שחולה במחלת נפש כאשר מטרת המאסר לשכנעו ליתן גט לאשתו?
בתיק מס' 843182/2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2014(1), 257 (2014)} קבע בית-הדין הרבני:

"פסק-דין
לפנינו ערעור של הבעל כנגד החלטה-צו של בית-הדין הרבני האזורי מיום ב' חשון תשע"ד (06.10.13). בהחלטה מושא הערעור הוצא צו המטיל על הבעל מאסר לשם כפיה של החלטה קודמת של בית-הדין האזורי שהטילה על הבעל חיוב לגרש את אשתו. וזה לשון ההחלטה מושא הערעור:

על-פי חוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 סעיף 1 (א), בית-הדין מטיל צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה על הבעל (פלוני).

בית-הדין מצווה בזה כי הבעל (פלוני) יושם במאסר - כפיה לתקופה של שנתיים.

אם תוך שנתיים לא ייתן הבעל גט לאשתו בית-הדין יחליט על תקופת מאסר נוספת.

על-פי חוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1975 סעיף 3(א) ועל-פי הוראות סעיף 6(3) לפקודת בזיון בית-המשפט מורה בית-הדין למזכירות להודיע ליועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה להטלת מאסר - כפיה על הבעל (פלוני).

עוד טרם ניגש לפסיקה, נציין כי אנו מודעים שבינתיים עתר ב"כ המערער לבית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ למתן צו על תנאי וצו ביניים כנגד צו זה (בג"צ 8542/13 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.01.14)), לאחר שבקשותיו לעיכוב ביצוע מבית-הדין הרבני האזורי ובשלב נוסף מבית-הדין הגדול נדחו. בג"צ הוציא מלפניו צו ביניים המעכב את ביצוע צו ההגבלה מאסר עד לבירור העתירה. כך שמבחינה משפטית קיים בעת הזו צו המונע מלהכניס את הבעל למאסר.

ואולם, אין במצב זה כדי למנוע מבית-הדין הגדול לדון ולהחליט בערעור העומד עתה בפנינו. בית-המשפט העליון ובית-הדין הרבני דנים בשני מסלולים שונים. בג"צ הוציא מלפניו צו לעיכוב ביצוע החלטת בית-הדין האזורי המטילה מאסר על הבעל בטרם נידון הערעור בבית-הדין הגדול. הדיון עתה בבית-הדין הרבני הגדול הוא על מהות ההחלטה עצמה המטילה מאסר של כפיה לצורך מתן גט. נכון הוא שטענות המערער בערעור שלפנינו זהות לטענותיו בבית-המשפט העליון, אך אין בכך כדי למנוע דיון בגופו של ערעור על מהות הצו וליתן החלטה לגופו של עניין. הערעור הוגש כדין לערכאה זו שהיא ערכאת הערעור החוקית של מדינת ישראל על בתי-הדין הרבניים האזוריים. בתוקף סמכותנו זו, חובתנו לדון בדברים לגופו של ערעור וליתן פסק-דין.

בנוסף, "עיכוב ביצוע" כשמו כן הוא. גם כשהוא ניתן על-ידי מי מהערכאות על-פי שיקול-דעתה, מטרתו למנוע את ביצוע החלטה או פסק-דין בשלב שבין הגשת הערעור ועד ולדיון בערעור גופא. הווה אומר, גם אם קיים עיכוב ביצוע תחולתו היא למנוע מצב שבו "ייענש" צד מסוים בטרם ידונו בערעורו שהרי קיימת אפשרות כי ערעורו יתקבל ותבוטל ההחלטה המטילה עליו עונש או חיוב כזה או אחר. אבל ברור שעתה הגענו לתחנת הערעור עצמה, ואם יחליט בית-הדין לדחות את הערעור, הרי שההחלטה מושא הערעור בעינה עומדת ואין מעתה כל עילה שלא לבצעה, שהרי על מהות ההחלטה התקיים דיון וערכאת הערעור היא סוברנית להחליט אם לקבל את הערעור או לדחותו. היה ודחתה ערכאת הערעור את הערעור, אין כל עילה יותר להשתמש ב"צו לעיכוב ביצוע" שהרי אנו כבר בתחנה הסופית מבחינת הלכי הערעור בבית-הדין הרבני הגדול. ייתכן כי סיועו והתערבותו של הבג"צ היו נכונים לשלב הביניים טרם הדיון והחלטה בגופו של ערעור, שהרי בעצם הערעור מקומו רק בבית-הדין הרבני הגדול.

ולערעור שלפנינו
בני הזוג נישאו בשנת תשל"ה. חיים בנפרד זה 23 שנה. הבעל הוא חסוי, ובית-המשפט מינה את אחותו לאפוטרופסית לגוף ולרכוש. הבעל היה מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש במחלקות סגורות. הוא היה מאושפז גם בבית החולים (ש') ובזמן ניהול ההליכים המשפטיים היה מאושפז בבית חולים (ש' מ'). התנהלו בעבר הליכים בבית-הדין הרבני כבר לפני 22 שנים.

ההליכים המשפטיים בקצרה
1. ביום ב' אב תשס"ח (03.08.08) הגישה האישה תביעת גירושין בבית-הדין הרבני. בית-הדין קיים דיונים לרבות בשאלת חלוקת הרכוש.
2. ביום כ' אייר תש"ע (04.05.10) ניתן פסק-דין מפורט ומנומק על-ידי בית-הדין הרבני האזורי תוך התייחסות לכשירותו של הבעל ליתן גט. פסק-הדין מחייב את הבעל לגרש את אשתו. תוך שבית-הדין מוסיף כי במידת הצורך ידון בית-הדין בכפיה על הגט ובאופן הכפיה.

3. ביום (20.02.11) הגיש ב"כ הבעל ערעור לבית-הדין הרבני הגדול על פסק-דין המחייב את הבעל בגט.

4. ביום י"ב אייר תשע"א (16.05.11) דחה בית-הדין הגדול את ערעור הבעל.

5. ביום ב' חשון תשע"ד (06.10.13) הוציא בית-הדין האזורי החלטה-צו במסגרת צווי הגבלה, המטיל מאסר על הבעל כדי לכפותו ליתן גט ולקיים בכך את החלטת בית-הדין המחייבת את הבעל ליתן גט. החלטה זו היא מושא הערעור שבפנינו.

6. ביום ו' חשון תשע"ד (10.10.13) הגיש הבעל עצמו בכתב ידו בקשה לעיכוב ביצוע לבית-הדין האזורי.

7. ביום ו' חשון תשע"ד (10.10.13) ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין האזורי הדוחה את בקשת עיכוב הביצוע.

8. ביום (07.11.13) הגיש ב"כ הבעל בקשה לעיכוב ביצוע לבית-הדין הרבני הגדול. נשלחה לתגובת האישה.

9. ביום כ"ב כסלו תשע"ד (25.11.13) ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין הגדול, הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע.

10. ב"כ הבעל פנה לבית-המשפט העליון למתן צו ביניים לעיכוב הביצוע.

11. ביום טו טבת תשע"ד (18.12.13) הוציא בית-המשפט העליון צו ביניים לעיכוב ביצוע המאסר שהוטל על הבעל. כאמור, ההליך שהתקיים בבית-המשפט העליון עסק בבקשת עיכוב הביצוע ולא על עצם הטלת המאסר בו אנו דנים עתה.

ב"כ המערער טוען כי אין מקום להטלת צווי הגבלה בדרך של מאסר מכוח חוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, משום שעקב מצבו ומחלת הנפש שלו יש להפסיק את ההליכים נגדו, ולחילופין, להפנותו לבדיקה פסיכיאטרית אשר תקבע את תפיסת המציאות שלו ואת כשירותו הנפשית. במרכז הטענות של ב"כ המערער עומדת הטענה כי הבעל אינו מודע למצבו הנפשי וכי הוא חי בעולם של דמיון ולפיכך לא תהיה תועלת במאסר שיוטל על הבעל שכן הדבר לא יביא את הבעל לידי מצב שייתן גט. כמו-כן טען כי מאסר של הבעל יגרום נזק לבעל. ב"כ המערער טוען כי היה על בית-הדין האזורי להורות על הגשת חוות-דעת פסיכיאטרית על מצבו של הבעל לגבי התובנה שלו.

כאמור, עיקרו של הערעור הוא בטענה כי צווי הגבלה נועדו לשמש אמצעי אכיפה לפסק-דין שניתן. הוצאת צווי הגבלה לדעתו של ב"כ המערער, מותנים בידיעה כי אלו יגרמו ויביאו את מי שהוטלו כנגדו לשיקול-דעת נוסף והחלטה לקיים את פסק-הדין שהוטל עליו. במקרה שלפנינו, טוען ב"כ הבעל, כי הדבר לא יביא את הבעל לידי כך, ולפיכך אין מקום לצווי הגבלה בדרך של מאסר. לחלופין כאמור טוען ב"כ המערער, כי יש להורות על קבלת חוות-דעת פסיכיאטרית בעניינו של הבעל טרם הטלת מאסר.

טענות אלו הועלו כבר בעת הדיון בבית-הדין האזורי ובית-הדין התייחס לטענות אלו וקבע כי הבעל מודע לנדרש ממנו אלא שהוא מסרב ליתן גט לאשתו.

ב"כ האישה טען כי מצבו הנפשי של הבעל נבדק דרך חוות-דעת פסיכיאטריות לגבי כשרותו של הבעל ליתן גט וכן הבנתו, ואין כל מניעה מלהטיל עליו מאסר כדי שייתן גט לאשתו.

קראנו את הפרוטוקול של הדיון בבית-הדין קמא, שמענו את באי-כוח המערער והמשיבה ודעתנו היא לדחות את הערעור על שני חלקיו העיקריים, דהיינו:

1. האם ניתן להטיל מאסר על מי שחולה במחלת נפש כאשר מטרת המאסר לשכנעו לקיים החלטה או פסק-דין? האם יש סייג עקב חשש למצבו הבריאותי?

2. האם בית-הדין או בית-המשפט חייב או יכול להוציא הוראה המחייבת את מי מהצדדים ללכת לבדיקה פסיכיאטרית במוסד של חולי מחלות נפש?

כפי שנראה פתרון שאלות אלו משולב זו בזו.

שאלת השימוש בצווי הגבלה והטלת מאסר על מי שחולה במחלת נפש לשם ביצוע החלטות ופסקי-דין של ערכאות שיפוטיות, נדון כבר על-ידי בית-המשפט העליון ב- ע"א 422/77 בתיה בן ארי נ' שרה שפירא, פ"ד לב(2), 309 (1978). נביא ציטטות קצרות מתוך אותו פסק-דין מנומק (ההדגשות הוספו):

וזאת הבעיה: מה דינו של אדם אשר אינו מציית לצו בית-המשפט ("מבזה את בית-המשפט"), אלא מתמיד ומתעקש להפר אותו - לא מתוך הרשעות כי אם מתוך הפרנויה, או בלשון בני-אדם, מתוך האמונה שנרדף הוא ועליו לרדוף את רודפו.

אין צריך לומר שפרנויה זו מחלה ממחלות-הנפש היא... האם על בעלת דין וחולי אשר כזאת נכפה במאסר את הציות לצו בית-המשפט?

ובהמשך:

אלא שומה על השופטים להינזר גם מדבר אחר, שאף הוא בגדר יומרה רפואית הוא - והוא הקביעה או ההנחה כי אדם הסובל מליקוי פלוני, אינו מסוגל משום כך בלבד לציית לצו בית-המשפט. אפילו היה הליקוי ממין הפרנויה, שהלוקים בה נדחפים כאמור לרדוף את רודפיהם (המדומים או הלא-כל-כך-מדומים), אין סיבה להניח, בדרך-כלל, שלא ייתכנו נסיבות או אמצעים שיהא בהם כדי לרסן אנשים כאלה ואף למנוע בעדם, לשעה או לתמיד, מלרדוף ולהטריד. אמרתי "בדרך-כלל", אין בית-המשפט יכול להביא את צוויו לידי סיכול על-ידי שהוא יושב בחיבוק ידיים: מצווה הוא ועומד לכפות על בעל הדין את קיום הצו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני - בין שהוא רוצה באמת ובתמים, ובין שאינו רוצה אלא להימלט מן המאסר ומין הכפיה.
דברים ברורים אלו לגבי החובה המוטלת על הערכאה השיפוטית לדאוג בכל דרך אפשרית לקיום פסקי-דין היוצאים מתחת ידה, לרבות הטלת צוו מאסר, נכונים ותואמים גם את המקרה שלפנינו.

השופט או הדיין אינם אמורים להיות מומחים לרפואה. חובת נטל ההוכחה היא במקרים אלו על המבקש. אם חפץ ב"כ המערער וכן האפוטרופסית על הבעל, יכולים היו להביא חוות-דעת מטעמם המשרתת או מאששת את הטענות שהועלו על ידם מבחינה רפואית. אין בידי הערכאה השיפוטית יכולת לצוות על אשפוז אדם במוסד לבריאות מחלות הנפש. סמכות זו נתונה אך ורק לפסיכיאטר המחוזי וגם רק על בסיס של טעמים רפואיים בלבד. אין אפשרות חוקית בשום מצב לאכוף אשפוז או בדיקות לצורך מתן חוות-דעת לגבי פעולה או יכולת התובנה של אדם מסוים, אלא אם מדובר בצו הסתכלות במסגרת הליכים פליליים. לעומת-זאת, אם יטיל בית-המשפט או בית-הדין מאסר על מי שחולה בנפשו ובתקופת המאסר יעלה צורך לאשפזו, דווקא נציב שרות בתי הסוהר הוא זה שיכול להורות על אשפוזו. ראו לעניין זה המשך דברי הבג"צ הנ"ל:

בטרם ינקוט בעל דין נגד חולה-נפש יריבו הליכי בזיון בית-המשפט, בשל אי-קיום צו-מניעה האוסר השתוללות פראנואידית, ייטיב עשות אם יפנה לפסיכיאטר המחוזי תחילה כדי שישתמש הלה בסמכותו לפי החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, לאשפז את החולה אף בעל כרחו. אם לא יוכל להביא לידי אשפוזו מטעמים רפואיים - שהם הם השיקולים היחידים היאים לפסיכיאטר המחוזי - כי אז יזום הליכי בזיון בית-המשפט. בהליכים אלה אין סמכות בידי בית-המשפט לצוות על אשפוזו של החולה לפי החוק לטיפול בחולי נפש; אך אם בית-המשפט יצווה על מאסרו של החולה, ובתקופת מאסרו יתברר הצורך באשפוזו, יוכל נציב בתי-הסוהר להשתמש בסמכותו לפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר, כפי שתוקנה בתשל"ג-1972, ולהעבירו לאשפוז.

על-כל-פנים אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולה-נפש, במאסר, את קיום צווי בית-המשפט; ובעניין שלפנינו אין גם שום סיבה עניינית או רפואית, כאמור, להטיל ספק ביעילותה של כפיה זו.

המסקנות העולות הן:

1. מצב רפואי מסוים כשלעצמו אינו עילה לערכאה המשפטית להיפטר בלא מעש ושלא להטיל צווי הגבלה לצורך אכיפה של פסקי-דין.

2. נטל ההוכחה והחובה להמציא חוות-דעת שתמנע את הטלת המאסר מוטל על מי שרוצה למנוע את הטלת צווי ההגבלה.

3. גם על מי שחולה במחלת נפש אין להניח מראש כי לא תהיה תועלת בהטלת מאסר, וזו חובתה של הערכאה השיפוטית.

4. אין לערכאה משפטית בהליך אזרחי הסמכות להורות על אשפוזו של אדם נגד רצונו אף לא כדי לבדוק את מצבו הנפשי. הסמכות היא בידי הפסיכיאטר המחוזי ורק ממניעים רפואיים בלבד, ולא לצורך מתן חוות-דעת.

5. דווקא לנציב בתי הסוהר יש כלים לאשפזו מיד בכל שינוי לרעה של מצבו הרפואי (סמכות לפי סעיף 15 לפקודת בתי הסוהר).

6. לפיכך, אין מקום למנוע הטלת צווי הגבלה לרבות מאסר מחשש שמא יורע מצבו כל עוד לא הוכח כן. הכלים למנוע זאת נמצאים ביתר שאת בבית הסוהר.
יש בידינו את התשובות לשתי השאלות העיקריות שהועלו במהלך הערעור.

להשוואה נציין כי בתיק בש"פ 4072/12 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.04.13) עלתה טענה נגד בית-הדין הרבני כי היה על בית-הדין להורות על בדיקה פסיכיאטרית לבעל סרבן גט שישב במאסר למעלה מעשר שנים עקב סרבנות לתת גט לאשתו. באותו מקרה, בית-הדין הרבני שראה את הבעל אין-ספור פעמים לא התרשם כי ישנה בעיה כלשהי המקימה איזה חשש שהוא לכשרותו הנפשית או המשפטית של המבקש, ובית-המשפט העליון לא מצא עילה להתערב בשיקול-דעתם של בתי-הדין הרבניים. אמנם במקרה דנא מדובר בבעל שיש לו עבר פסיכיאטרי, ואולם מעיון בחומר שלפנינו עולה בבירור כי התקיימו דיונים מפורטים בבית-הדין האזורי ובבית-הדין הגדול בפרשה זו, וההחלטות ופסקי-הדין מנומקים כדבעי.
במקרה דנא בחן בית-הדין האזורי את מצבו הנפשי של העותר ומצא שמן הדין לאכוף עליו את מתן הגט במאסר כפיה. בית-הדין האזורי מצא כי מצב בריאותו של העותר אינו כזה המצדיק שלילת צו הגבלה מאסר. בית-הדין קבע כי אם יידרש טיפול רפואי לעותר הוא יינתן בין כותלי הכלא, "ודווקא בשל מצבו הנפשי של הבעל נראה שאין שום דרך אחרת שיש בה כדי לשכנעו לתת את הגט שבו הוא חוייב, פרט למאסרו בבית הכלא".

עוד נאמר, כי מעיון בפרוטוקול בית-הדין האזורי עולה, כי בעת שנשאל הבעל אם הוא מוכן ליתן גט, השיב כי הוא אינו מוכן משום שאשתו "חייבת לו מיליונים". הבעל לא הביא ראיות לטענות אלו ונראה לכאורה שהוא שוגה בדמיונותיו לגבי גודל אותו חוב, אך התשובה כשלעצמה היא עניינית. יתרה מכך, הוא הטיל אשם על אשתו בעניין מסויים. בלי להיכנס לשאלה אם היה או לא היה, התשובה כשלעצמה היא עניינית. אין אלו תשובות של מי שאין לו תובנה מה הוא גט, ואפשר להתרשם שבוחן המציאות שלו תקין, ולמצער אין הוא שונה מסרבני גט אחרים. הוא מבין היטב את משמעות הגט וגם את חובתו, אך הוא דורש דרישות במחיר גבוה עבור הגט. הדרישה למחיר עבור גט היא עניין של יום-יום שמעלים בעלים שאינם רוצים ליתן גט בין כותלי בית-הדין. אך היא בהחלט מעידה כי הדורש יודע היטב איזה כלי יש בידיו ומה הוא נדרש לעשות.

לא-זו-אף-זו: בתשובה לשאלה (פרוטוקול שורה 85-84) ששאל בית-הדין את ב"כ המערער השיב כי הבעל חי לבד. הווה אומר כי הוא מבין ומתפקד. בתשובה לשאלה נוספת של בית-הדין האם הוא בגדר "חי נושא את עצמו", משום מה נמנע ב"כ המערער להשיב ישירות ועבר לדון בנושא חשבון הבנק וניהול הכספים של הבעל על-ידי האפוטרופסית.

בנוסף, עולה החשש כי אין הערעור מוגש בתום-לב. האפוטרופסית על הבעל החסוי הדגישה בעצמה כי הבעל חי במחשבה כי הוא בריא לחלוטין וכי כל קרוביו מתנכלים לו. דבר זה מסכל מראש כל אפשרות שהבעל ילך מעצמו - גם אם תהיה פנייה כזו אליו מבית-הדין - לבית החולים הפסיכיאטרי לצורך בדיקה ומתן חוות-דעת. ידוע לב"כ המערער המצב המשפטי הנ"ל כי גם בידי בית-הדין אין דרך לאכוף זאת כפי שהוזכר לעיל. אין מנוס מלומר כי ב"כ המערער ביחד עם האפוטרופסית מטרתם בהגשת הערעור היא בעצם להבאת המצב של קיבעון וקיפאון - דבר שבפועל יביא לסיכול החלטת בית-הדין ולריקונה מכל תוכן. אדרבה, על האפוטרופסית היה להביא חוות-דעת פסיכיאטרית או לפעול אצל הבעל שילך לקבלה. נראה שהמצב הקיים של "שב ואל תעשה" הוא הנוח להם מכול.

עוד נוסיף, כי הבעל עצמו משום מה לא הופיע לדיון בבית-הדין. לא היינו נזקקים לכך, לולא מה שראינו כי הדבר הוא ריטואל החוזר על עצמו לגבי ערכאת הערעור. גם בעת הערעור על עצם פסק-הדין המחייב את הבעל בגט הוגש ערעור בזמנו. גם אז משום מה הבעל לא הופיע. למרות שבדיונים בבית-הדין באזורי הופיע. עמד על כך בית-הדין הגדול בהחלטתו מיום י"ב אייר תשע"א (16.05.11):

"יש להוסיף כי אי-הופעת הבעל יש מקום לפרשה בהחלט כרצון למנוע מבית-הדין זה התרשמות בלתי-אמצעית מכשירות הבעל לעניין הגט, וכטענת האישה."

נראה שלא רק "יש מקום לפרש" כמו שכתב בית-הדין הגדול בהחלטתו הנ"ל, אלא זוהי שיטה החוזרת על עצמה. אכן, האפוטרופסית וב"כ המערער בחרו "להחביא" את הופעת הבעל עצמו. נראה מכך כי פחדם מהתרשמות הישירה של בית-הדין הגדול הביאתם לנקוט שיטה זו.

אולם, זאת עלינו לזכור, מהעבר השני נמצאת אישה שהיא יושבת למעשה ב"מאסר" זה עשרות שנים. הייתן בית-הדין ידו להנצחת מצב זה של עגונה זו? התשובה לכך היא חד-משמעית - בית-הדין יעשה ככל הניתן לו וישתמש בכל הכלים שהניח החוק בידיו לאכיפת פסק-הדין שלו ולשחרור האישה מכבלי בעלה. כל ניסיון שיוכל לקדם את שחרור האישה במתן גט יאומץ בשני ידיים על-ידי בית-הדין.
לסיכום: בית-הדין האזורי פעל כראוי מתוך פסיקה מנומקת ושיקול-דעת נכון. בית-הדין חקר ובדק על-פי הראיות שהובאו לפניו. בית-הדין הפעיל את שיקול-הדעת הנכון, וקביעתו שיש להטיל מאסר על הבעל היא החלטה סבירה כלפי אדם שבית-הדין האזורי התרשם ממנו בצורה ישירה. לא זו בלבד שהחלטה ראויה ונכונה, אלא היא החלטה הנדרשת מבית-הדין כדי להציל אישה מעגינותה.

על-פי האמור נפסק:

א. הערעור נדחה וצו המאסר שהוטל על הבעל בתקפו.

ב. האישה רשאית לפנות לבג"צ ולבקשו לשקול מחדש את הצדקתו של צו הביניים שעיכב את ביצועו של צו ההגבלה מאסר שהוטל על הבעל."

3. הטלת הגבלות על הבעל כאשר הצדדים פרודים מזה כשמונה שנים
בתיק מס' 16135/8 (רבני אש') {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(4), 379 (2013)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
לפנינו בקשה להטיל צווי הגבלה על המשיב.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו ביום י"ט אדר תשל"ט (18.03.79) ולהם שלושה ילדים משותפים ובוגרים. נישואי הצדדים ידעו עליות ומורדות רבות ולפני כעשור, ביום א' אלול תשס"ד (18.08.04) הגיש הבעל את תביעת הגירושין הראשונה. בכתב התביעה ציין הבעל "מזה שנתיים אין חיים כזוג נשוי... לדעתי, הנישואין מוצו עד תום".

בדיון ביום כ"ז חשון תשס"ה (11.11.04) טען הבעל כי חייהם המשותפים היו מלווים במריבות ומתחים והדגיש: "החזקתי את כתב תביעה שנתיים במגירה, כפי התאריך הנקוב בתחתית כתב התביעה (11.09.02) ורק היום שהגיעו מים עד נפש הגשתי את התביעה לבית-הדין".

בדיון נוסף ביום ט' אדר ב' תשס"ה (20.03.05) הוסיף וטען עוד הבעל: "אני נפגעתי מהמצב הזה הן בעבודתי והן בבריאותי ואני לא יודע אם אפשר לתקן המצב היום, אשתי אף פעם לא ביקשה ממני סליחה".

לאחר שש שנים, ביום ג' אדר ב' תשע"א (09.03.11), הגיש הבעל את תביעת הגירושין השניה. בכתב התביעה הדגיש הבעל: "מאז התביעה הקודמת אין בינינו שום קשר, לא דיבור ולא שלום... ועדיף לפרק את החבילה... ולקבוע תאריך לגירושין ולמתן גט".

בדיון ביום כ"ט ניסן תשע"א (03.05.11) טענה ב"כ האישה כי דירת הצדדים נמכרה מאחר שהבעל נקלע לחובות רבים. מיום פינוי הדירה ביום כ"ה אדר א' תשע"א (01.03.11) מתגורר הבעל בגפו בדירה שכורה ומנע מאשתו לעבור עמו לדירה זו, ומשכך נאלצה אשתו להתגורר בבית משפחתה. עוד ציינה כי לבעל קשר פסול עם אישה זרה. הבעל הודה בקשר זה וסיים מה שנשאר זה להתגרש כדי להוריד את המועקה מהלב.

בדיון נוסף ביום י"ח חשון תשע"ב (15.11.11) ניהל בית-הדין משא-ומתן בין הצדדים, והצדדים חתמו על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין בו ביום. בהסכם נקבע כי הצדדים יתגרשו זה מזה כהסכמתם.

הצדדים הוזמנו לסדור גט ליום י"ד טבת תשע"ב (09.01.12), אך הבעל סירב להתגרש. הצדדים הוזמנו שוב ליום י"ח אדר תשע"ב (12.03.12), אך הבעל הצהיר כי אין בדעתו להתגרש וביקש לסגור את תיק הגירושין שפתח. לטענתו, אם האישה חפצה להתגרש תתכבד ותגיש היא את תביעת הגירושין.

ביום ג' ניסן תשע"ג (14.03.13) הגישה המבקשת את תביעתה לגירושין וציינה כי זה שנתיים שהם פרודים, ואין כל קשר ביניהם. בדיון ביום י"ט סיון תשע"ג (28.05.13) הודה הבעל כי זה שש שנים אין קשר ביניהם, ואין בדעתו לחזור ולחיות עם האישה, אלא שתובע הוא תחילה החזר כספים והוצאות שהוציא על בנו. בפסק-הדין מיום כ' סיון תשע"ג (29.05.13) נקבע כי מצווה על הבעל לגרש את אשתו.

בדיון נוסף ביום כ"ז תשרי תשע"ד (01.10.13) מִחְזר שוב הבעל את טענותיו ובית-הדין הבהיר לבעל שכבר נקבע בהסכם הגירושין הנזכר כי אין כל תביעות בין הצדדים, ובפרט שצורכי הבן מוטלים על האב, ואין מקום לטענות אלו.

מאחר שהבעל עמד בסירובו להתגרש, ביקשה האישה ביום ג' ניסן תשע"ג (14.03.13) כי בית-הדין ידון בצווי הגבלה. הצדדים הופיעו לדיון ביום ז' טבת תשע"ד (10.12.13), אך הבעל התבצר בעמדתו וסירב להתגרש. לטענתו, פרוטוקול הדיון "זוייף" ואינו משקף את מהלך הדיון.

עוד טען המבקש בדיון כי גם הסכם הגירושין זויף, מאחר שבהסכם המקורי הופיע האישה 'מוותרת' על כתובתה, לעומת הסכם שבידי בית-הדין בו נקבע כי האישה "מוחלת" על כתובתה. עם-זאת הצהיר כי אין לו טענות נוספות על זיוף כתבי בית-דין.

בית-הדין הבהיר לבעל כי אף אם אכן היה שינוי מילה בהסכם, אין כל משמעות לשינוי בין האישה מוחלת לאישה מוותרת, כטענתו. זאת ועוד, בית-הדין אף הציג למבקש את ההסכם המקורי שנסרק לתיק, הסכם החתום בחתימת יד הבעל, כאשר בהסכם מופיע כי האישה 'מוחלת' על כתובתה, ואין כל מקום לטענה על זיוף הסכם. אכן, למרות כל זאת, לא נחה דעתו של הבעל וסירב להתגרש.

בית-הדין האריך להניא את הבעל מעמדתו וטענותיו - הן מאחר שלטענת הזיוף אין כל אחיזה והן מאחר שלא ישיג דבר בהתעקשות זו, שהרי בלאו הכי הצדדים גרים בנפרד וזה למעלה משש שנים שאין כל קשר ביניהם, ובפרט במקום שהבעל ביקש בעבר להתגרש. אך למרבה הצער, כל ניסיונות בית-הדין נפלו על אזנים ערלות, ובית-הדין נדרש להחלטה על אודות צווי ההגבלה.

דיון והכרעה
כאמור, זה כעשר שנים שהצדדים עוברים ושבים בבית-הדין, כאשר לדברי הבעל אף שנתיים קודם לכן לא היו חיים כזוג נשוי, ובכל אופן בשמונה השנים האחרונות אין כל תקשורת ביניהם, ולמעלה משנתיים וחצי שמתגוררים הם בנפרד.

הן אמת כי בעבר הבעל הוא שביקש להתגרש, והאישה ביקשה לבחון את שיקום חיי הנישואין, אולם אף אם בעבר היה אולי סיכוי לדבר זה בעצת חכמים, בנסיבות הנזכרות סיכוי זה הלך ודעך, ובפרט לאחר שהצדדים הסכימו להתגרש וכפי שנקבע בהסכם שקבל תוקף פסק-דין כבר ביום י"ח חשון תשע"ב (15.11.11).

גם טענות הבעל בדיון ביום ז' טבת תשע"ד (10.12.13) כי פרוטוקול הדיון "זוייף" כבר נטענו בעבר בבקשה לתיקון פרוטוקול שהגיש ביום י"ט סיון תשע"א (21.06.11) כאשר בפתח בקשתו ציין "למיטב זכרוני, הדיון התנהל כך". אמנם העיון בבקשה הפרוסה על פני שלושה עמודים מלמד כי אין זו בקשה לתיקון מקומי, אלא המבקש מכתיב לבית-הדין פרוטוקול דיון שלם, כראות עיניו.

זאת ועוד, בקשתו זו הוגשה למעלה מארבעים וחמשה יום לאחר הדיון שהתנהל ביום כ"ט ניסן תשע"א (03.05.11) ומטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה. למרות האמור, הבקשה נשלחה בעבר לתגובת המשיבה שהתנגדה לתיקון הפרוטוקול, ולאחר בדיקה ועיון הבקשה כבר נדחתה בעבר, ואין כל מקום למחזר טענה זו שוב.

גם סירובו של הבעל כיום להתגרש אינו מתוך תקווה לשלום-בית, אלא מחמת טענות ממוניות שכבר נקבע בהסכם כי אין בהם ממש ודינם להידחות, ולפיכך קבע בית-הדין כי מצווה על הבעל לגרש את אשתו.

וכתב הרמ"א באבן העזר (סימן קנד סעיף כא) ז"ל:

כל מקום שאין כופין בשוטים,... יכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו או למול בניו או לקברו, עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו בית-דין יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו.

ומקור דבריו מדברי רבנו תם בספר הישר (סימן כד) שכתב:

ועל זה ידוו כל הדווים, איך יטעה חכם לומר שכופים הבעל לגרש באמירת מאיס עלי,... אך אם כל רבותינו שווין בדבר, תגזרו באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהיו רשאין לדבר עמו, לישא וליתן עמו, לארחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזו, שבזה אין כפיה עליו שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו נפרד מעליו.
ומבואר בדברי רבנו תם, דאף שאין כופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, מכל מקום יש להתרחק מהבעל כיוון שעליו ליתן גט. והרחקה זו אינה בכלל כפיה, מאחר שהרחקה זו אינה על גופו של הבעל כנידוי והלקאה, אלא שאנו מדעתנו פורשים מאיש זה.

והוסיף וביאר טעם הדבר הגאון רבי אליהו אלפנדרי בספרו סדר אליהו רבה (סימן יג):

אסר רבנו תם הנידוי והתיר ההרחקה, מהטעם המפורש בדברי רבנו תם עצמו, שהנידוי הוה רדוי בגוף הבעל עצמו, כמו שבט מכה, עשה דבר זה ואם לא שבט יכך, וכל כי האי אין בידינו לעשות אלא במקום שאמרו חכמים... אבל הרחקה זו אינה שום רדוי על גופו של בעל, אלא אנחנו בעצמנו גודרים דרכנו בגזית לבלתי הטיב עם האיש ההוא, וכל כי האי אין אנו צריכים שירשו לנו חכמים לעשות כן, אלא אנו רשאין בעצמינו לעשותו.

כי עם היות שאנו מצווין מן התורה שלא למנוע טובה מחברנו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך, ולא תעמוד על דם רעך, היינו כשהוא רעך במצוות. אבל זה אשר לא טוב עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצוה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה וכדי להציל העניה העשוקה מידו.

ולפי דרכנו למדנו שהרחקה זו אינה בכלל כפיה משני הסיבות הנזכרות. הן מחמת שכפיה בנדוי או בשוטים היא על גופו של הבעל מה שאין כן הרחקה זו שהיא מחוץ לגופו. והן מחמת שהכפיה בשוטים היא רעה בפועל לבעל והוה בכלל עשה רע, מה שאין כן בהרחקה זו שהיא רק סור מטוב, שמונעים הטוב מהבעל, ואינו בכלל כפיה.
והרמ"א בדרכי משה (סקי"ח) ציין לשו"ת בנימין זאב (סימן רפט) שכתב:

אדם שנתחייב בבית-דין וסרב ולא השגיח ועבר על גזרת בית-דין כותבין לקהילות ישראל פלוני גזרו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזמן לשלשה ולא תמולו לו בן ולא תקברו לו מת והוציאו בניו מבית המדרש עד שיקבל עליו הדין... וכן ראוי לעשות לכל איש אשר ימרה בית-דין ולא יקבל גזרתם ותקנתם.

גם בבאור הגר"א (שם אות סז) כתב על דברי הרמ"א שיכולין לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו טובה או לישא וליתן עמו... לפי שיכול להינצל מזה כשילך לעיר אחרת, וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי. וכל זה עושים לו על שעבר על דברי חכמים.

ומעתה יש לומר שכשם שבטענת מאיס עלי לדעת ר"ת אף שאין כופין לגרש, שפיר דמי לעשות הרחקות הנזכרות, כך הוא הדין והטעם לכל מקום שאין כופין לגרש שיכולים בית-הדין לעשות ההרחקות הנזכרות. ולא שנא אם חכמים חייבו אותו לגרש או שאמרו מצווה לגרש, דסוף סוף כשאינו מגרש עובר הוא על דברי חכמים.

וכן מפורש בלבוש (סימן קלד סעיף י) דכל שלפי ראות עיני בית-הדין יש תקנת האישה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי, או שיראה להם שאין זווגם עולה יפה, אף על-פי שאין האיש מאותם שכופים להוציא, מכל מקום יכולים בית-הדין להטיל חרם ביניהם על כל איש ואישה שלא יתרחקו מהבעל בהרחקות הנזכרות. כי אין החרם חל עליו אלא עלינו אם לא נתפרד מעליו.

הן אמת, שהרב סדר אליהו שם, הביא תשובת מהר"י בן לב (חלק ב סימן יח) שהעיר על דברי רבנו תם וכתב:

גם על זאת ההרחקה, הסכימו עליה הסמ"ק והקולון ז"ל ולא מצינו מי שיחלוק עליהם. ומכל מקום לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך, אדרבה זכורני כי נועצו לב יחדיו רוב החכמים לעשות זאת ההרחקה ורב גדול ומובהק שהיה בימים ההם מיחה בדבר ואפשר לומר שמה שלא נהגו בכך הוא משום דלא אכשיר דרי ויותר קשה להם ההרחקה מהנדוי ואם הנדוי הוי כפיה כל שכן ההרחקה הנזכרת.

ולמדנו מדבריו, דאף שלא מצא מי שיחלוק על דברי רבנו תם, ואף שכבר הסכימו על הרחקה זו הסמ"ק ומהרי"ק, בכל זאת לא נהגו כן בימיו, ולא משום שחלקו על דברי רבנו תם, שהרי כתב שלא מצאנו מי שיחלוק על רבנו תם, אלא משום שבזמנם קשה היתה ההרחקה יותר מהנידוי, ולפיכך נמנעו מלעשות הרחקות אלו.

אולם בסדר אליהו שם כתב להעיר, טעם זה איני מכיר, שאילו רבנו תם היה מפרש טעמא שאין עושים נדוי רק הרחקות לפי שהרחקות קלים מהנידוי, שפיר השיג עליו דמאחר שהאידנא נהפוך הוא שהרחקות חמורות מהנידוי אין לעשות הרחקות. אכן טעמו של רבנו תם הוא משום שדווקא נידוי שהוא על גופו אין לנו לעשות כן אלא במקום שאמרו חכמים כופין אותו, אבל הרחקות שאנו גודרים בהם את עצמנו לבלתי היטיב למי שאינו עושה מעשה עמך שפיר דמי. ומעתה אין מקום לחלק בין דורות ראשונים לדורות אחרונים.

וציין שם פוסקים רבים שראו את תשובת מהריב"ל ולא חשו לדבריו, ובכללם המהרשד"ם (אבן העזר סימן מא) ומהר"א ששון (סימן כח) מהר"ם (ח"ב סימן ע) מהר"י לוי (סימן א) והפני משה (חלק ב סימן ט) וסיים שם סוף דבר אם יראה בעיני חכמתכם לעשות הרחקה דר"ת בנדון זה גם אני מסכים עמכם, ע"ש.

ובמשי'ם חפשי בספרי רבותינו מצאתי בשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן כה) שהאריך בזה מפי ספרים וסופרים, וציין גם שבשו"ת צל הכסף (חלק א סימן ה וסימן ו) האריך למעניתו בזה, והעלה דשפיר סמכינן לעשות מעשה בהרחקה דר"ת ע"ש.וכן הסכים הרב משכנות הרועים (מערכת מ סוף אות רכט) וכן מבואר בספר פחד יצחק (מערכת סוטה דף יז סע"ב).

והוסיף שם שאף המהריב"ל עצמו לא השווה מידותיו בזה כי בשו"ת מהריב"ל (חלק ב סוף סימן עט) כתב, ומיראי הוראה אני ולא אסמוך להקל לכוף בשוטים או בנידוי, אבל לעשות הרחקה דרבנו תם, אף-על-פי שכתבתי צדדים להחמיר, מכל מקום דעתי נוטה להקל, ואם יסכימו עמי מחכמי העיר, בעלי הוראה, להחזיק בזאת ההרחקה גם אני מסכים עמהם ע"ש.

גם בשו"ת ראש משביר (חאה"ע סימן לח) כתב בשם שו"ת כרם שלמה (חאה"ע סימן כב) שרוב האחרונים הסכימו להרחקה דרבינו תם. ע"ש. וכן עשו מעשה גאוני בגדאד בי דינא רבה דבבל, והובאו דבריהם בשו"ת שערי רחמים פראנקו (ח"א אבן העזר סימן ג), ועש"ב. וסיים וכל שכן במקום שהבעל חייב לגרש, וכן נעשה מעשה עכת"ד. ומשמע שם דהוא הדין במקום שאינו חייב לגרש.

גם בפסק-דין בית-הדין הגדול (תיק 8455-64-1) מיום י"ז אלול תשס"ח כתבו, מצאנו אצל פוסקי הדורות וכן בפסיקת בתי-הדין הרבניים דיונים בקשר למשמעות הרחקות דרבינו תם. יש הרואים הצדקה לפסוק הרחקות אלו רק כאשר פסק-הדין לגירושין הוא לפחות בדרגת חיוב לגרש, ויש המוכנים להטיל הרחקות גם כאשר דרגת פסק-הדין היא קביעה כי מצווה על הבעל לתת גט, ע"ש.

וכן מצאתי שעשו מעשה בבית-הדין באשקלון (תיק 062393533-21-1) שפסקו כי על הבעל לתת גט פיטורין לאישה, ואם לא יסכים לתת גט רשאי בית-הדין להרחיק אותו הרחקות דרבנו תם ולשלול ממנו זכויות אזרחיות שונות על-פי החוק.

הרי שאף במקום שגם לפי בית-הדין אין על הבעל חיוב לגרש, מכל מקום יש להטיל על הבעל את ההגבלות הבאות מכוח חוק בתי-הדין הרבניים, ובכללם עיכוב יציאה מהארץ, שלילת דרכון אישי, שלילת רישיון הנהיגה, איסור החזקת או פתיחת חשבון בנק, והפיכתו ללקוח מוגבל במיוחד, וכן עשו מעשה.

הגבלות אלו הקבועות בחוק, אף שהן לוחצות את הבעל לגרש את אשתו אינן נחשבות כפיה, וזאת מאחר שהגבלות אלו אין בהן כפיה ישירה בגופו או בממונו אלא ננקטות כתוצאה מהחלטה של הציבור שלא להיטיב עם מי שבית-הדין קבע שהוא נוהג שלא כשורה ומעגן את אשתו.

והינה כאמור, בנדון דידן זה כשמונה שנים אין תקשורת בין הצדדים ולמעלה משנתיים ומחצה שגרים הם בנפרד. וידועים דברי רבינו חיים פלאג'י שבכגון זה, יש לכפות על גירושין כמבואר בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב):
"בדרך-כלל אני אומר, כל שנראה לבית-דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים... וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בעניין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין.
והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, שאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד שמונה עשר חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית-הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור."

ובפסקי-דין רבים סמכו על דבריו לעשות מעשה, כמבואר בפסקי-דין רבניים חלק ז (עמ' 111) וחלק ט (עמ' 150) וחלק יא (עמ' 206) וכהנה רבות.

הן אמת, שבשו"ת יביע אומר (חלק ג אבן העזר סימן יח) הביא דברי הגר"ח פלאג'י וכתב, ואפשר דלאו כפיה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקריה עבריינא וכדומה ע"ש. וראה עוד בפסקי-דין רבניים חלק ט (עמ' 213) וחלק יג (עמ' 363-362).

גם בית-הדין בחיפה בפסק-הדין מתאריך כ' אדר א' תשע"א (24.02.11, תיק 580813/1 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.02.11)) הביא פסק-דין מבית-הדין הרבני הגדול, בו כתבו הגר"א שרמן והגר"ח איזירר שליט"א שאין הכוונה בדברי הגר"ח פלאג'י לכוף את בני הזוג לתת גט, אלא זו עצה טובה לדיינים שכאשר קיים מצב של פירוד, יש למנוע מצב של חטא אצל בני הזוג, וכופין על המצוות לעשות הכול כדי להציל את הזוג מאיסור, ואולי גם חובה על בני הזוג להישמע לבית-הדין.

אולם מובאת שם דעת המיעוט של הגר"צ בוארון שליט"א שלא הסכים עמהם, וסבר שזו פרשנות שאינה נכונה בדברי הגר"ח פלאג'י שהרי שם נאמר היפך דבריהם שכופים את הזוג ליתן גט, וסיימו שם שדבריו צוטטו פעמים רבות בפדרי"ם ובפסקי-דין רבים.

ועל-כל-פנים בנדון זה, אין אנו צריכים לדון בדברי הגר"ח פלאג'י, שהרי הרחקות דרבנו תם אינם בכלל כפיה כלל, ואינן אלא תקנת הציבור שנמנעים להיטיב עם מי שאינו מיטיב לאחרים. לפיכך כאשר בית-הדין החליט כי על הצדדים להתגרש והבעל אינו ציית דינא אף הציבור אינו צריך להיטיב עמו.

סיכומם-של-דברים: כבר קבע בית-הדין בפסק-הדין הנזכר כי מצווה על הבעל לגרש את אשתו, אמנם הבעל אינו ציית דינא ומסרב לקיים את פסק-הדין. לאור האמור, הדבר מסור לשיקול-דעתו של בית-הדין אם לאכוף את פסק-הדין על-ידי הרחקות דרבנו תם ושאר הגבלות הקבועות בחוק.

בנדון זה שהצדדים פרודים כשמונה שנים, נראה לבית-הדין להטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, שהרי הרחקות אלו אינן כפיה כלל, אלא הן הוראות לציבור להתרחק ממי שאינו מיטיב לאחרים שאין הצבור חייב לדאוג לטובתו. וכפי שכתב מהר"א אלפנדרי הנזכר, שאיש זה אשר לא טוב עושה בעמיו לעגן בת ישראל, מצווה עלינו להרחיקו כדי שישוב מדרכו הרעה וכדי להציל הענייה העשוקה מידו.

לאור האמור מחליט בית-הדין כדלקמן:

א. בהתאם לחוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1955 ועל-פי הדברים שבוארו לעיל בית-הדין מגביל בצו הגבלה זה את זכויות הבעל בדברים הבאים:

1. לצאת מהארץ.
2. לקבל או להחזיק או לחדש רישיון נהיגה.
3. לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על-פי דין, או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על-פי דין.
4. לפתוח או להחזיק חשבון בנק, או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981..."

4. האם לאור עקשנותו וסירובו של הבעל ליתם גט לאישה, יש להשאיר על-כנם את התנאים המגבילים שהוטלו עליו
בתיק מס' 362998/17 רבני (חי') {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014(1), 355 (2014)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
הצדדים נישאו ביום 09.09.01, מנישואין אלו נולדו ארבעה קטינים. הצדדים פרודים מתאריך 11.11.08.

ביום 27.09.11, ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין הגדול בראשותו של נשיא בית-הדין הגדול הרב שלמה עמר שליט"א המחייבת ליתן גט לאישה.

זה כתשעה שבועות בית-הדין עוסק בטיפול בעניינו של מר (פלוני), באופן אינטנסיבי בכל יום ויום עד שעות מאוחרות של היום.

הבעל מוזמן על-ידי שירות בתי הסוהר בכל יום לבית-הדין לדיון בעניין הגט, אך הבעל בשלו וממשיך להיות סרבן גט ולעגן את האישה.

בית-הדין ישב מספר ימים עם ב"כ הבעל, אבי הבעל ובני משפחתו, האישה וב"כ עד השעה 17:00-16:00 בערב, וזאת בכדי להגיע להסכמות.

בעזרת ב"כ הבעל בית-הדין גיבש הסכם גירושין, וזאת לאחר וויתורים גדולים מצד האישה וב"כ, במטרה אחת ויחידה לסיים תיק עגום וסבוך זה, אך אבי הבעל בכדי לעזור לבנו לסיים הליך זה, עושה ההיפך ומתנה תנאים שונים ומשונים רק בכדי לסכל את ההסכם, במטרה ובעצה אחת עם בנו לעגן ולעגן את האישה שתסכים לתנאים שמציב הבעל ואביו.

הבעל ואביו וכן ב"כ הבעל הצהירו מספר פעמים שהבעל אינו מעוניין באישה ומעוניין לגרש בתנאי שהאישה תשלם לאב כספים, מזונות והילדים יהיו במשמורת האב וכדומה. לדעת בית-הדין סירוב הבעל ליתן גט הוא אך ורק עניין כספי גרידא.

אמנם הבעל טוען שהיה רוצה שלום-בית וכן טוען ב"כ, אך מייד באותה הנשימה אומר אני גם מוכן לגרש אם היא תוותר על הילדים ותחזיר לי את כל כספי המזונות שגבתה ובנוסף תיתן לי את ה- 80,000 דולר שלקחה לדבריו במרמה. אם לא די בזאת ברוב חוצפתו הוסיף ואמר שגם הדיינים ייתבעו על עוגמת הנפש שלו וישלמו כל אחד 10,000 דולר.

לדעת בית-הדין התיק היה יכול להסתיים מזמן אך הבעל מקבל גיבוי מב"כ ומרב אחר (ידוע לבית-הדין) שאינו מכיר או מבין בתיק זה, תאוות הבצע כסף שיש לבעל ואביו מעבירים אותם על דעתם.

הבעל לדבריו הוא תלמיד חכם גדול ואף אביו אומר זאת, וחזרו על כך כמה פעמים וא"כ דבר זה אינו מובן, הכיצד יכול בעל המתיימר להיקרא תלמיד חכם לעגן כך אישה, לקלל רבנים ודיינים, להיות בטל מתפילות ולימוד תורה וזאת בשביל חמדת הממון ותאוות הבצע? אבי הבעל הוא אדם אמיד ואף-על-פי-כן אינו רואה את טובת בנו או טובת נכדיו, וזאת משום חמדת הממון הכסף המעוורת את עיניו.

האישה בוכה ומתחננת לעזרה, הבעל רואה כל זאת, אך נשאר בעקשנותו. בית-הדין העלה מספר הצעות להסכם הגירושין, הצעות מפתות שכל בעל במצבו היה רץ אחריהם, כולל מחיקת חובות בהוצאה לפועל ועשיית השתדלות גדולה למחיקת החוב בביטוח לאומי, ועל-אף שבהצעות אלו האישה מוותרת על הרבה דברים וממון רב, הבעל ואביו דחו הצעות אלו.

כאן המקום לציין את התנהגות אבי הבעל והתבטאויות מקוממות של אבי הבעל, בקללות וגידופים לדייני בית-הדין הגדול ודייני בית-הדין תל אביב, כאשר אין זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים בבית-הדין זה את התבטאויותיו של אבי הבעל. בית-הדין התרה בו מספר פעמים אך הוא בשלו.
בית-הדין מתרה באבי הבעל אם ימשיך בהתבטאויותיו והקללות, בית-הדין לא יהסס להטיל הוצאות כבדות כנגדו.

גם הרכב בית-הדין הקודם סבר כי מדובר בסרבן גט המעגן את אשתו הצעירה ואם ארבעת ילדיו באכזריות זה שנים רבות. סרבן הגט סירב להתייצב בפני בית-הדין בתל אביב במשך קרוב לשנתיים עד אשר נעצר בעקבות פעילות נמרצת של המחלקה לענייני עגונות בהנהלת בתי-הדין.

ביום כ"ה תמוז תשע"ג (03.07.13) החליט אב בית-הדין בתל-אביב, הרב שלמה שטסמן, בהחלטה מפורטת ומנומקת כי בנסיבות העניין יישאר סרבן הגט במעצר להבטחת התייצבותו בדיונים עד לסיום סדרת הדיונים בעניינו.

בית-הדין מוצא לנכון להעתיק חלק מהחלטת אב בית-הדין תל אביב, הרה"ג הרב שלמה שטסמן שליט"א.

"ב. אנו מוצאים לנכון לסקור אבני דרך בתיק.
התיק הועבר לטיפולינו על-פי החלטת כבוד ראש אבות בית-הדין של תל אביב לפני כשנתיים לאחר שהבעל חוייב בגט על-ידי כבוד בית-הדין הגדול. בית-הדין קבע דיונים רבים מספור בעניינם של הצדדים. אף לאחד מהדיונים שנקבעו לא טרח הבעל סרבן הגט להתייצב.
ג. נוכח העובדה כי לפנינו בעל סרבן גט המעגן את אשתו הצעירה ואם ארבעת ילדיו הקטנים ומסרב להתייצב בפני בית-הדין, החליט בית-הדין כבר לפני שנה ועשרה חודשים בהתאם לסמכותו על-פי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, ליתן צווי הגבלה המונעים מהבעל להחזיק או לחדש רישיון נהיגה כמו גם צווים המונעים מן הבעל לפתוח או להחזיק חשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981. בית-הדין אף החליט באופן עקרוני לחייב את הבעל במזונות מעוכבת.
ד. כדי להבטיח את התייצבות הבעל לדיונים נתן בית-הדין למשטרת ישראל צווים המורים לעצור את סרבן הגט ללא אפשרות שחרור בערבות. בית-הדין אף הורה למשטרה לערוך חיפושים אחר הבעל ובמידת הצורך לאתר אותו באמצעות איכון הטלפון הסלולרי.
נוכח העובדה שמשטרת ישראל לא הצליחה לאתר ולעצור את הבעל, הורה בית-הדין למחלקה לענייני עגונות בהנהלת בתי-הדין להעמיד חוקר פרטי שיאתר את הבעל.
במשך למעלה משנה עשתה המחלקה לענייני עגונות בראשותו של הרב אליהו מימון מאמצים עצומים לאתר את הבעל.
משאבים רבים השקיעה הנהלת בתי-הדין בדבר. ארבעה(!) משרדי חקירה נשכרו כדי לאתרו אך סרבן הגט הנמלט - ועל פני הדברים הוא נעזר בבני משפחתו - והמשיך להסתובב חופשי ולהתעלל באשתו.
ה. ביום כ"ד תמוז תשע"ג (03.07.13), נשאו המאמצים פרי והבעל נעצר על-ידי המשטרה. לא למותר לציין שהבעל התנגד למעצר ונהג באלימות והשוטרים נאלצו לפעול בכוח כדי לעוצרו.
נוכח החשש הממשי כי הבעל בסיוע בני משפחתו ישוב וייעלם ויעגן את אשתו לעד, החלטנו להשאירו במעצר עד לסיום סדרת הדיונים בעניינו ללא אפשרות שחרור בערבות.
ו. לצערנו, כל המאמצים שעשינו במשך כחצי שנה לדבר על לבו של הבעל ולשכנעו ליתן גט לא עלו יפה. הבעל בגיבויים ובעידודם של בני משפחתו האמידים מתנה את נכונותו לסדר גט ב"הסכם גירושין" חד-צדדי שיכלול את כל רצונותיו וגחמותיו המשונות. ה"הסכם" אותו הוא דורש כולל בין היתר (ויובהר שאין מדובר בטעות הקלדה), העברת משמורת ארבעת הילדים הקטנים אליו כמו גם חיוב האם האומללה בתשלום מזונות ילדים לאב - לא פחות, מלבד ויתורים כספיים נוספים ובלתי-הוגנים באופן קיצוני.
אנו מוצאים לנכון להתייחס להתבטאות מקוממת של הבעל שאין זו הפעם הראשונה שאנחנו שומעים בבית-הדין, ולפיה האישה "מעגנת את עצמה". מסתבר שאין גבול לעזות הפנים של סרבן הגט המאשים את אשתו בעגינותה בשל סירובה להסכים לדרישותיו ההזויות."

על-פי החלטת כבוד נשיא בית-הדין הגדול ולאור החלטת הרב שטסמן מיום ז' שבט תשע"ג (08.01.14) הועבר הטיפול בעניינו של סרבן הגט מר (פלוני) לטיפולנו. על-אף החלטת נשיא בית-הדין הגדול להעברת התיק כופר הבעל בסמכות ומתבטא בצורה מקוממת שאין כדאי להעלותה על הכתב, משתמש בשמות של רבנים שאולי בית-הדין יחשוש מהם, אך בית-הדין מקיים את הפסוק "לא תגורו מפני איש" כרוחו וכלשונו.

בהחלטתו כותב בית-הדין בתל-אביב שכל המאמצים שעשה במשך כחצי שנה לדבר על לבו של הבעל לשכנעו ליתן גט לא עלו יפה שכן הבעל בגיבויים ובעידודם של בני משפחתו האמידים, מתנה את נכונותו לתן גט לאשתו ב"הסכם גירושין" חד-צדדי שיכלול את כל רצונותיו וגחמותיו המשונות.

גם נשיא בית-הדין הגדול הראשון לציון הרב הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א ניסה לשכנעו לסיים את ההליך וליתן גט אך לא היתה הסכמה, וכך כתב:

"וגם נשיא בית-הדין הגדול הקריב קרוב לשעה, שיחה עם האסיר לשכנעו ליתן גט בטובות והבטיח לו טובות רוחניים שיסיים את העניין ולמרות כל זאת נשאר בעקשותו, והאשת בכתה והתחננה בפני בעלה ונשאר עקשן."

לאור סירובו של הבעל ליתן גט לאישה, על-אף המאמצים שעשה ועושה בית-הדין במשך כתשעה שבועות, יום-יום בעיסוק אינטנסיבי, ולדבר על ליבו של הבעל לשכנעו ליתן גט, לא עלו יפה, ועל-אף שהוצעו מספר הצעות מפתות לסיום תיק עגינות זה, אין מנוס מלהשאיר את הבעל במעצר עד סיום הדיונים בעניינו.

אין לנו כל ספק שאם ישוחרר הבעל - ולו בתנאים מגבילים - עשויה האישה להישאר עגונה לעד, הבעל ינצל זאת ויעשה הכול בכדי להיעלם ואף לברוח מהארץ, להשאיר את אשתו עגונה ואת ילדיו.

משכך בית-הדין מחליט להשאיר את הבעל במעצר עד לסיום ההליכים, ואין לשחררו אף בתנאים מגבילים מהחשש שיברח וישאיר את אשתו הצעירה עגונה.

הבעל יוזמן בכל יום לבית-הדין לדיון בעניינו.

כמו-כן בהתאם לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995. ולאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, מורה בית-הדין:

1. להוציא צו עיכוב יציאה קבוע נגד הבעל לפי סעיף 2(1) לחוק.
2. להוציא צו הגבלה, בהתאם לסעיף 2(2) לחוק, לפיו מנוע הבעל מלקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, התשי"ב-1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל.

3. להוציא צו הגבלה, בהתאם לסעיף 2(3) לחוק, לפיו מנוע הבעל מלקבל להחזיק או לחדש רשיון נהיגה.

4. להוציא צו הגבלה, בהתאם לסעיף 2(6) לחוק, לפיו מנוע הבעל לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק ובית-הדין קובע בזאת כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

5. לאסור על הבעל לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר, התשל"ב-1971.

6. לאסור על הבעל לקבל או לשלוח מכתבים למעט כתבי בית-דין או מכתבים לעורך-דינו או מעורך-דינו אליו.

7. לאסור על הבעל לקבל או להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, כולל ספרי לימוד למעט סידור טלית ותפילין ולמעט חפצים הדרושים לשם שמירה על בריאותו ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו.

8. לאסור על הבעל לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשם שמירה על בריאותו.

כמו-כן בפני בית-הדין מספר תביעות שהוגשו על-ידי האישה ובית-הדין נמנע מלדון בהם וזאת בכדי לא לפגוע במשא-ומתן או לנסות לשכנע את הבעל שייתן גט לאישה, אך לעת עתה נשאר הבעל בעיקשות, משכך לא נותרה ברירה בפני בית-הדין אלא ליתן החלטה בבקשות האישה וב"כ..."

5. האם בית-הדין הרבני מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין)?
בתיק מס' 835157-7 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(2), 137 (2013)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
לפנינו ערעור על החלטת בית-הדין האזורי מיום כ"ז בתמוז תשע"ב (17.07.12) שנחתמה ביום 31.07.12. בהחלטה נכתב כדלהלן:

א. בפני בית-הדין בקשת ב"כ האישה להטלת סנקציות נוספות על הבעל לאחר שהסנקציות שניתנו עד עתה, כולל צו להפסקת שירותים קונסולריים לא הביאו עדיין למתן גט.

ב. מדובר בתיק עגינות קשה במיוחד. הבעל חוייב בגט עוד בתאריך ח' באלול תשע"א 07.09.11, ומאז הוא מעגן את האישה, שוהה מחוץ לגבולות ישראל במדינת ניו ג'רזי, חי את חייו, עושה את כל התחבולות כדי להתחמק מביצוע פסק-הדין, ואילו האישה בישראל וממתינה בכיליון עיניים לקבל הגט.

ג. הואיל והבעל מסרב לציית לפסק-הדין, מותר לקרותו עבריין, ודינו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן שלד.

ד. מצווה על כל מי שיכול לסייע להתיר את האישה מעגינותה, לפיכך יש להימנע מלעשות טובה לבעל ו/או לדבר עמו ו/או לצרף אותו למנין ו/או לישא וליתן עמו ו/או לקברו. כמבואר ברמ"א.

ה. בית-הדין נעתר לבקשת האישה ועל-כן בית-הדין מתיר לפרסם את שמו ופרטיו ותמונתו של הבעל (פלוני) בקהילה ב- (...) ו/או בכל מקום שהוא ללא הגבלה, בצירוף הודעה כי כל היודע על מקום הימצאו ויש בידו לסייע להוציא מהבעל גט, הרי הוא מצווה ועומד לכך, ואילו כל המסייע לו להמשיך ולעגן את האישה, הרי הוא מסייע לדבר עבירה.

ו. בית-הדין מעביר העתק החלטה זו לידי הרב (...) - רב הקהילה לפי הכתובת הבאה: (...).

ז. בית-הדין מעביר החלטה זו למחלקת העגונות בהנהלת בתי-הדין, לפעול באמצעים העומדים לרשותם-לביצוע תוכן החלטה זו ובית-הדין מורה לאגף עגונות בהנהלת בתי-הדין לפנות לכל גורם רבני או אחר שיש בידיו להשפיע על הבעל לתת גט, לעשות זאת.

הפרק העובדתי
המערער דנא חוייב בגט בפסק-דינו של בית-הדין האזורי מיום ח' אלול תשע"א 07.09.11. על פסק-דין זה לא הוגש ערעור והוא חלוט. בהמשך ביום ה' בשבט תשע"ב 29.01.12 וביום ט"ו שבט תשע"ב 08.02.12 החליט בית-הדין האזורי להטיל על הבעל מגבלות לפי חוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995.

סביב חודש מרץ 2011 הבעל יצא את הארץ.

בזמן שהבעל שהה בארץ הוא הביע יותר מפעם אחת את רצונו והסכמתו להתגרש (ראה פרוטוכול האזורי מיום 18.11.10 ועוד), ואף הופיע לסידור גט ביום 01.02.11 וחזר בו ברגע האחרון בגלל שהאישה עתרה לבית-המשפט העליון בעניינה של הבת. אך מרגע שהבעל עזב את הארץ העניינים יגעים, והאישה עומדת בעגינותה.

הצעת ב"כ הבעל שהמשא-ומתן יתקיים בארה"ב או באירופה כמו הטענה שישנו 'צו חוסם' שמונע מבית-הדין לדון בענייני הגירושין, נדחות על-הסף. הצדדים אזרחי ישראל ולבית-הדין הרבני סמכות שיפוט חוקית לדון בתביעת הגירושין ובכרוך לה. הצדדים אכן הופיעו בבית-הדין, התקיימו דיונים ואף התקיים משא-ומתן מועיל לקידום העניין, אך מרגע שהבעל עזב, אין התקדמות ממשית בתיק כאמור, אף שכבר ניתן פסק-דין.

טענות הצדדים
ב"כ המערער טען בין היתר שהחלטת בית-הדין האזורי נשואת הערעור הטילה על הבעל וסביבתו הגבלות שאינן מפורטות בחוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), תשנ"ה-1995, ומשכך הגבלות אלו נתנו בחוסר סמכות ובניגוד לחוק.

כמו-כן נטען שבית-הדין לא מוסמך להטיל הגבלות על תנועותיו וזכויותיו בחו"ל, וכמו-כן נטען שהגבלות אלו מהוות נידוי חברתי שאסור לפי החוק. כן נטען שהמגבלה שלא לקבור את הבעל אינה תקפה משום שלאחר מות הבעל האישה אלמנה ואין תוקף להגבלות שהוטלו לצורך אכיפת פסק-דין לגירושין.

עוד טוען ב"כ הבעל שמרשו אינו סרבן גט משום שהוא מוכן לקיים משא-ומתן לגירושין וסידור גט בארה"ב או במדינה ניטראלית (כך במקור) באירופה.

עוד טוען ב"כ הבעל שההחלטה פוגעת בריבונות ארה"ב משום שהיא מופנית ליחידים (הרב אלקין) ולקהל שאיננו אזרח מדינת ישראל ונתון למרותה של ממשלת ארה"ב.

עוד טוען ב"כ הבעל שבית-הדין התעלם מ"צו חוסם" של בית-המשפט הגבוה של מדינת ניו גרסי שהורה על הפסקת דיון בעניין הגירושין של בני הזוג.

עוד טוען ב"כ הבעל שההוראה שלא לקבור את הבעל אינה מידתית ואינה סבירה ולפיכך היא פוגעת בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו.

סעיף 1 לקיום פסקי-דין גירושין מחייב הגשת כתב תביעה להטלת צווי הגבלה, ולא בקשה במסגרת דיון. גם סעיף 2 לחוק לא התקיים ולא נשלחו הזמנות לדיון וכן לא נקבע דיון בתוך 30 יום. בית-הדין קמא, החליט על הגבלה לא קיום דיון וללא קבלת תגובת צד שני. כמו-כן בית-הדין האזורי לא קבע מועד לסידור הגט, וכיצד כבר מטיל סנקציות על אי-סידור הגט? גם סעיף 4א לחוק לא קויים.

בפנינו טען עוד בין היתר ב"כ הבעל שהחלטת בית-הדין היא קריאה ל'גיהאד' (כך ממש!) כנגד הבעל. מנגד המשיבה טוענת: "חברי נאם על מה התיר החוק ומה לא. שכח לציין שמדובר באישה בת שלושים ואחת שנה, שהיא עגונה כבר שנתיים. הכול היה נמנע אם הבעל היה נותן גט לאשתו. לא צווי עיכוב יציאה, ולא צווי הגבלה. לא נצטרך יותר להגיב ולדון בערעורים. בית-הדין האזורי נתן לבעל כל האפשרויות לגרש את אשתו, לא היתה שום ברירה אחרת ורק להטיל צווי סנקציות כנגד הבעל, המערער לא בא בניקיון ידיים בעת הגשתו את הערעור. לא משלם מזונות. האישה מעוכבת מחמתו, ... מדובר באישה צעירה."

דיון
באשר לטיעון המרכזי שבית-הדין אינו מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק בתי-הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) התשנ"ה. נושא זה נדון והוכרע מכבר בפסק-דין ארוך ומנומק של בית-הדין הרבני הגדול מיום י"ז אלול תשס"ח (תיק מס' 8455-64-1) בהרכב הגר"ש דיכובסקי הגר"א שרמן והגר"צ בוארון שליט"א. בפסק-דין זה נקבע שבית-הדין מוסמך להטיל הגבלות שאינן מפורטות בחוק כדי לאכוף את פסק-הדין לגירושין, ובכללן ההרחקות החברתיות הידועות כ"הרחקות דרבינו תם".

הטענה כי עצם ההחלטה פוגעת בריבונות ארה"ב, טוב לה לו לא היתה עולה. ראשית, פסק-הדין ניתן על-ידי בית-דין רבני שהינו ערכאה משפטית מוסמכת והוא תקף לפי חוקי מדינת ישראל. בלי להיכנס לשאלת היכולת לאכוף את פסק-הדין על-פי אמנות בינלאומיות לאכיפת פסקי חוץ בין מדינות, ברי שקיימת חובה בסיסית של בעל דין לקיים פסקי-דין שניתנו במדינת הפורום אף בלי להידרש להליכי אכיפה. שנית, בד-בבד עם היות פסק-דין של ערכאה משפטית מוסמכת, מדובר בפסק-דין של בית-דין דתי שמחייב הלכתית וחוקית במדינת הפורום השיפוטית וכן הלכתית על-פי הדין הדתי כל יהודי באשר הוא, בישראל או מחוצה לה, אזרח ישראל או אזרח העולם, מכוח ההלכה (אם אין התנגשות בין החוק בחו"ל לדין הדתי, בכפוף לחריגים שאין עניינם לכאן). בית-הדין האזורי אף נקט בלשון "מִצְוָה", ו"סיוע לדבר עבירה" - מונחי לשון הנטועים היטב בדין הדתי ויונקים ממקורותיו, והם הם הדברים.

באשר להוראה שלא לקבור את הבעל, נראה שדעתו של בית-הדין האזורי היא שהוראה זו היא חלק מהוראה כללית יותר שלא לגמול חסד עם עבריין שאינו מציית לדין תורה. והיא ניתנה במסגרת צו דתי לכל יהודי באשר הוא כנ"ל. נכון אמנם שמיד עם פטירתו של המערער לא יהיה עוד צורך באכיפת פסקי-הדין לגירושין, אך מעמדו כעבריין לא ישתנה, ובהתאם - הוראות הצו הדתי האוסר לגמול עמו חסד, ובכלל זה חסד של אמת שהיא קבורה באמצעות הקהילה הדתית. בנסיבות האמורות יש להניח שהשלטונות האזרחיים הם שיעסקו בקבורת אדם שכזה.

יחד עם האמור, נראה שבהשתלשלות הדורות מנעו פוסקי ההלכה שימוש בהרחקה שלא למול בניו או שלא לקברו בנוגע לעבריין המנודה, היות שהאפקטיביות שלהן להשגת היעד המבוקש התבררה כלקויה, ואדרבה הן עלולות להרחיק את היעד הנכסף בשל תגובת הלוואי מהמורחק בדורות החופש והדרור. וכן נראה שעלולה היא להתנגש באופן כללי עם הוראות החוק המקומי. ועיין ספרים שונים, כמו יביע אומר וכדומה שהגבילו את השימוש בצעדים שבזמננו עומדים ביחס הפוך לתקווה המצופה מהם.

ועיין בספר משטר ומדינה בישראל על-פי התורה שהביא בניגוד לשיטת הרמ"א, עיין יו"ד סימן שלד בשם המהר"ם שיק שדן אם:

"... מותר להעניש עבריין בכך שלא ימולו את בנו: 'בזמן הזה שלא למול את הבן משום רשעת האבות הוא בעיני ההמון דבר זר ואכזרי, ואינו ראוי לפי דעתם ושיקולם, וזה גורם שמדברים תועה עוד יותר על הרבנים שבדור הזה... שיהיה בדבר הזה קידוש השם ומיגדר מילתא... זה לא יעלה על הלב'.
פוסק בעל המשנה ברורה בעניין בת כהן: 'דבזמן הזה אין מנהג לפסול כהן בשביל זנות או המרת דת של בנו ובתו'.
פוסק הרב שלמה זלמן אויערבאך שאין להחרים אב שגר במושב דתי ובניו מבקרים אותו בשבת, תוך כדי חילול שבת, וזאת מתוך מגמה להשפיע על הבנים להפסיק לבקרו בשבת."

וכן עיין ספרים שונים שהגבילו השימוש בצעד למניעת קבורה עד שהיורשים ישלמו את החוב בהתייחס לאמור בהגהות אשרי בבא בתרא (פ"ט סי' לב):

"מעשה בא לפני ר"ת בראובן שהיה חייב לשמעון מנה, ומת ראובן. וציוה ראובן שלא לקוברו עד שיפרע לו המנה שהיה חייב לו. והשיב רבנו שמחה, דיכול מן הדין לעכב את קבורתו עד שיפרע לו. וקיבל ר"ת את דבריו. ואם שמעון היה קרובו של ראובן, בני משפחה מוחין בידו שלא לעכב את קבורתו שלא לנוולו."

ועיין בספר כנה"ג ח"מ שכתב:

"ויראה ודאי דבל זה ביש לו לפרו' לראובן ראם אין לו לפרו' פשיט' דאין מעכבין קבורתו דאפי' בחייו אין חובשין אותו כ"ש שאין לעכב קבורתו ומיהו אין זה הכרח דבחייו אין חובשין אותו וכשירויח יפרע אבל במותו שאין לו חובה להתפרע אפי' אין לו אפשר דיכול לעכב קבורתו עד שיפרעו בני משפח' בעבורו והסמ"ע בסי' ק"ז מפרש לזו באין לו והמלו' ויתומיו חולקין שהמלו' או' שהניח ממון ואינו רוצה להאמין בני משפחה אפילו בשבועה ע"כ ואינו נכון ומנהגינו דאפי' ביש לו אין מעכבין קבורתו."

ועיין גם בספר שערי עוזיאל ובהערות שבזמננו תקנו שלא לעכב קבורה:

"כה. טען המלוה לעכב קבורת המוריש עד אשר יפרעו לו חובו, אם יש בקופה של צדקה מעות כדי לקוברו שומעין לו, שהרי אין המלוה חייב בקבורת הלוה בהפסד ממונו. ואם אין בקופה של צדקה כדי לקוברו, אין שומעין לטענת המלוה משום נוולו של מת.
בזמננו תקנו רבנן שלא לעכב קבורת המוריש עד פרעון חובו, בכל עניין, משום דנפיק מינה תקלה."

ועוד:

"ט) רמ"א ז"ל כתב: ראובן שהיה חייב לשמעון ומת ראובן, יכול שמעון לעכב קבורתו עד שיפרעו לו, והש"ך וסמ"ע התקשו בפירוש הלכה זאת. (עיין עוד בתשובות החכם צבי ז"ל).

ובמשכנות הרועים כתב: ואנן בדידן לא עבדינן הך עובדא, וכך קבלתי מרבנן קשישאי וטעמא יהבו למילתא שלא ליתן פתחון פה לפלילים וכו' ומהאי טעמא אמרו שאין מסדרין לבע"ח."

ועיין גם בספר מחצית השקל סימן קנד שהביא בשם תשובת אלפסי שיש לקבור המסרב לתת גט ולמול את בניו.

אשר-על-כן, לדעתי יש להחליט:

מאחר שבית-הדין פועל ברשות ובסמכות, אין כל מקום לטענות בדבר הגבלת זכויותיו ותנועותיו של המערער בארה"ב, כמו גם לטענה בדבר איסור על הטלת חרם חברתי כאשר מדובר בצעדים הלכתיים. זאת, בכפוף לכך שההגבלות שהוטלו לא מתנגשות עם החוקים המקומיים. ומשכך הערעור נדחה למעט עניין הגבלת הקבורה שהערעור מתקבל לגביו. כאמור, יתר ההגבלות הנ"ל הן בכפוף שאינן עומדות בסתירה לחוק המקומי כשמדובר בתושבי ואזרחי חו"ל.

כמו-כן, יובהר ויוער בהתייחס לטענת המערער שלא התקיימה ההדרגתיות של אמצעי ההגבלה שנקבעה בחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), שההדרגתיות נועדה לאפשר לסרבן הגירושין להתעשת ולחזור בו מסרבנותו למתן גט, בעוד שבנידוננו בית-הדין שוכנע שמדובר בסרבנות חד-משמעית וחתוכה ורק ההרחקות עשויות לעזור להוציא את האישה מעגינותה, ולוח הזמנים שנטען על-ידי הבעל לא היה בו עזר להועיל כדי לשנות דעתו.

באשר לטענת ב"כ המערער בהודעת הערעור (סעיפים 2.16-2.5) בה טוען גם כנגד תוקפן של החלטות מיום 29.01.12 ומיום 08.02.12 שבהן הוטלו על הבעל הגבלות שונות. לא ברור מה מטרת העלאת טענות אלו, שכן מדובר בהחלטות חלוטות שב"כ הבעל אף לא דורש לבטלן או לשנותן.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

לאחר העיון בדעתו של ידידי הרה"ג צ' אלגרבלי שליט"א שהביא ראיות לפטור את המערער מן האיסור לקברו והביא ראיותיו מן המהר"ם שיק ועוד, שלא אסרו היום שלא למול את בניו של העבריין ועוד בעניין פסול כהן שבזמן הזה לא פוסלים בשביל זנות. ומהרה"ג ש' ז' אויערבאך שאין להרחיק אב שילדיו מבקרים אותו תוך כדי חילול שבת, וכן בעניין קבורת בעל חוב שלא יעכבו קבורתו.

לדידי, אין הנדון דומה כלל לראיה. במקרה שלפנינו מדובר ברשע עבריין שמחזיק את אשתו ומעגן אותה ואין זה דומה למחללי שבת וכו' שאין באפשרותנו להעמיד הדת על תילה, ונהפוך הוא - על-פי דין תורה היה צריך לכופו בשוטים, ומאחר והדבר לא מתאפשר על-פי החוק והנימוס, יש להחמיר עליו ככל שאפשר כדי שיתיר את אשתו מעגינותה.

לכן יש להשאיר גם את איסור הקבורה בתוקף. יידע הרשע שיש מחיר לרשעותו.



הרב אליעזר איגרא - דיין הרב ציון בוארון - דיין

לסיכום, לדעת הרוב, הערעור נדחה על כל חלקיו."

6. במקרים שיש מקום לחייב את הבעל בגט יכול בית-הדין לגזור על הבעל "הרחקות דרבינו תם", שאינן אלא מניעת טוב ב"שב ואל תעשה"
בתיק מס' 881349-17 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(2), 35 (2013)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
א. לפנינו בקשת האישה למתן צווי הגבלה ולפסיקת "מזונות מעוכבת" נוכח סירובו של הבעל לקיים את פסק-הדין מיום ג' ניסן תשע"ג (13.03.13) בתיק 881349/1, במסגרתו חוייב לתן לה גט.

ב. הצדדים - המשתייכים לציבור החרדי ליטאי - נישאו לפני כתשע שנים ופרודים כבר למעלה משנה ולהם שני בנים כבני שבע וארבע שנים.

כבר בפתיחת הדיון הראשון, הודיעה האישה על רצונה להתגרש באופן מיידי. לעומת-זאת, הבעל, אשר הגיש את התביעה, התנה את נכונותו להתגרש בתנאים שונים.

ג. במשך חודשים ארוכים - טרם הגיע עניינם של הצדדים להרכב שלנו - היו האישה ובני משפחתה קרבנות למסע סחיטה נבזי של הבעל וחבר מרעיו. כשכשל ניסיון הסחיטה - שינה הבעל את הטקטיקה. באצטלה של דאגה כביכול "לטובתם הרוחנית של הילדים" פעל הבעל בסיוע חבר מרעיו להכפיש את אשתו ואם ילדיו - בסגנון בזוי ונקלה שטרם נתקלנו בו, כשבמקביל, הוא מתנה את "נכונותו" להתגרש בפטור קבוע ממזונות ילדיו ובהישגים כלכליים נוספים שספק רב אם הוא זכאי להם על-פי דין.

ד. בפסק-הדין מיום ג' ניסן תשע"ג (14.03.13) קיבל בית-הדין שלנו (בראשותו של כב' אב"ד הגרח"ש שאנן שליט"א - אשר פרש בימים אלו לגמלאות) את תביעת הגירושין של האישה וחייב את הבעל לתן גט, וזאת לנוכח העובדה, שהצדדים הצהירו שאינם רוצים זה בזה וחפצים בגירושין, ולאור הטענות החמורות בהם מאשים הבעל את האישה.

בית-הדין גם קבע כי מזכירות בית-הדין תקבע מועד מוקדם לסידור גט ושככל שהבעל לא ייתן גט לאשתו במועד הקבוע - ייקבע על-ידי המזכירות מועד דיון מוקדם במסגרתו ישקול בית-הדין אם יש מקום לפסוק לאישה מזונות מדין מעוכבת להינשא כמו גם אם יש מקום לכפות על הבעל לתת לאישה גט.

ה. ביום כ"ז ניסן תשע"ג (07.04.13) דחה בית-הדין את בקשת ב"כ הבעל לעיכוב ביצוע פסק-הדין. בית-הדין הבהיר בהחלטה כי לא יאפשר לסחור בטובת הילדים בתמורה לסידור הגט -אותו הבעל מחוייב לתן על-פי דין.

בהחלטה מיום ז' אייר תשע"ג (17.04.13) דחה גם כבוד בית-הדין הרבני הגדול את הבקשה לעיכוב ביצוע.

ו. לצדדים נקבע מועד לסידור הגט. הבעל עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון.
בנסיבות אלו, ובהתאם לפסק-הדין, נקבע דיון מוקדם בבקשת האישה למתן צווי הגבלה כנגד הבעל ולפסיקת מזונות מדין מעוכבת.

בית-הדין דחה את בקשות של ב"כ הבעל לדחיית מועד הדיון בקבעו, שההלכה, המוסר והחוק מחייבים לקבוע דיונים מהירים וצפופים כשאנו עוסקים בעגונות ובסרבני גט. בית-הדין גם הבהיר כי נשים עגונות לא יחכו ל"חלון" ביומן פרקליטו של סרבן גט.

ז. ביום י"ג אייר תשע"ג (23.04.13) קיים בית-הדין דיון בבקשות האישה.

ב"כ האישה ביקש כי בית-הדין יפעיל את סמכותו ההלכתית והמשפטית כדי להביא את הבעל לקיים את פסק-הדין ולתן גט לאשתו. ב"כ האישה ציין שהוא סבור שבנסיבות העניין לא יהיה מנוס מכפיית גט על הבעל באמצעות מאסר.

מנגד, ב"כהבעל - על-אף הזמן הרב שהוקצה לו - לא הגיב באופן ענייני על הבקשה והתמקד בהתנגחות עם בית-הדין ובהכפשת האישה.

אנו מבינים אותו היטב. כשאין תשובות ענייניות, נאלצים להסתובב סחור סחור ולהמשיך בדרך ההכפשה.

ח. אנו מוצאים לנכון להגיב על שתי התבטאויות מקוממות של ב"כ הבעל.

ההתבטאות הראשונה: "מה בית-הדין ממהר? האישה ממתינה רק שנה". אנו רוצים להזכיר לב"כ הבעל ששנה היא 365 ימים כמו גם 365 לילות של דמעות והיטלטלות בין ייאוש לתקווה.

התבטאות מקוממת אף יותר היתה כי האישה "מעגנת את עצמה". מסתבר שאין גבול לעזות הפנים של סרבן הגט, המאשים את מסורבת גט בעגינותה - בשל סירובה להסכים לדרישתו לפטור קבוע ממזונות ילדיו.

ט. הרמ"א בשו"ע אבהע"ז בסימן קנד סעיף כא (בהתבסס על דברי רבינו תם בספר הישר סי' כד ומהרי"ק שורש קב) כתב:

"בכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדים אותו גם כן, ומכל מקום יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו... עד שיגרש, ובכל חומרא שירצו בי"ד יכולים להחמיר בכהאי גוונא ובלבד שלא ינדו אותו."

מסורת הפסיקה בבתי-הדין הרבניים היא שבמקרים שיש מקום לחייב את הבעל בגט יכול בית-הדין לגזור עליו "הרחקות דרבינו תם", שאינן אלא מניעת טוב ב'שב ואל תעשה' (עיין בדברי הגרא"י ולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח סי' נא ובהרחבה בדברי יבלחט"א מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר חלק ח אבן העזר סי' כה).

י. אשר-על-כן, לאחר שיקול-דעת הלכתי, ובהתאם לסמכות שמעניק לבית-הדין סעיף 2 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין לגירושין), התשנ"ה-1995, אנו נותנים בזה צו המורה לפגוע בזכויות הבעל המפורטות להלן:
1. לקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה.

2. לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שקים מחשבון בנק, בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד כמשמעותו בחוק שקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

יא. אנו קוראים לבעל לשוב מדרכו הרעה, לנהוג כמנהג בני ישראל הכשרים ולשמוע בקול בית-הדין אשר הורה לו ליתן גט לאשתו.

אנו פונים לכל מי שהיכולת בידו לבוא לעזרת האישה המעוגנת על-ידי בעלה ולסייע בשחרורה מכבלי העיגון.

יב. ככל שהבעל לא ייתן גט לאשתו בתוך 30 יום ישקול בית-הדין לחייבו במזונות מדין מעוכבת כמו גם אם יש מקום לכפות מתן גט בדרך של מאסר."

7. האם משנחקק חוק הקיום הוא בא להוסיף על המסגרות הנורמטיביות הקיימות לעניין אכיפת פסקי-דין של גירושין, או שמא הוא בא במקומן?
ב- בש"פ 4072/12 {פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 2013(2), 3808 (2013)} נפסק מפי כב' השופט צ' זילברטל:

"רקע
1. פרשה עגומה וכאובה הנמשכת למעלה מתריסר שנים, ואשר עניינה סירובו של המבקש ליתן למשיבה 3 (להלן: "המשיבה") גט פיטורין, היא העומדת ברקע הבקשה דנא, בקשה שהוגשה בגדר הוראת סעיף 7א(ב) לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: "חוק כפיית ציות"). במקורה הוגשה הבקשה לנשיאו של בית-משפט זה, אשר הורה, ביום 05.07.12, על העברתה לדיון בפני מותב תלתא.

2. המבקש והמשיבה נישאו זה לזו לראשונה בשנת 1973 בנישואין אזרחיים שנערכו בברית-המועצות. נישואין אלה לא צלחו והשניים התגרשו בגירושין אזרחיים בשנת 1987. כשנתיים לאחר מכן, עלה המבקש לישראל וחזר בתשובה. בשנת 1990 התגיירה המשיבה באוקראינה ולאחר מכן עלתה אף היא ארצה. בשנת 1991 נישאו השניים מחדש בארץ, כדת משה וישראל. בשנת 1993 או בסמוך לכך נפתח הליך גירושין בבית-הדין הרבני האזורי בירושלים.

הליכים קודמים
3. בהחלטתו מיום 20.06.00, קבע בית-הדין הרבני האזורי בירושלים (בתיק 306044470-25-2), כי יש לכוף את המבקש ליתן גט למשיבה, וכי יש אף לאוסרו עד לסידור הגט.

4. כעולה מפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול מיום 27.11.11 (תיק 809968/2), המבקש התמיד בסירובו ליתן גט למשיבה. נוכח סירובו, נאסר המבקש בחודש יוני 2001, מכוח הוראת סעיף 3 לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), תשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הקיום"). מעת לעת נערכו דיונים בעניינו של המבקש, במהלכם פנה אליו בית-הדין והפציר בו ליתן גט למשיבה. המבקש עמד בסירובו לעשות כן, ותקופת מאסרו הוארכה מפעם לפעם עד לכדי תקופה מצטברת של עשר שנים, שהיא תקופת המאסר המרבית המותרת לפי חוק הקיום. בנוסף, במהלך מאסרו של המבקש, הורה בית-הדין על נקיטת אמצעים שונים במטרה לכוף עליו ליתן למשיבה גט, בהם, בין היתר, מניעת הצטרפותו לתפילה במניין, מניעת קבלת מזון בכשרות מהודרת, השמתו בצינוק ואמצעי אכיפה נוספים. המבקש ערער כנגד נקיטת אמצעי כפיה אלה ואולם בית-הדין הרבני הגדול, בפסק-דינו מיום 17.09.08 (בתיק 303648455-64-1; להלן: "פסק 2008") דחה את ערעורו. על כך עתר המבקש לבית-משפט זה. בפסק-הדין ב- בג"צ 1677/09 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.09); להלן: "בג"צ 1677/09"), דחה בית-משפט זה את העתירה אך הדגיש, כי כל אמצעי הכפיה עליהם הורה בית-הדין הרבני ואשר אינם מבוססים על הוראות חוק הקיום, הם אך בגדר המלצה כלפי שלטונות בית הסוהר.

5. משעמדה להגיע לקיצה תקופת עשר השנים בה היה המבקש נתון במאסר מכוח הוראות חוק הקיום, פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים בבקשה שעם תום המועד הקבוע בחוק זה, ייאסר המבקש מכוח הוראות חוק כפיית ציות. המשיבה טענה, כי בית-הדין מוסמך לנקוט באמצעים נגד המבקש מכוח חוק כפיית ציות, שכן סעיף 7 לחוק הקיום כולל הוראת "שמירת דינים", ולפיכך הוראות הכלולות בדברי חקיקה קודמים עומדות בתוקפן. מנגד, טען המבקש, כי חוק הקיום, שהוא ספציפי ומאוחר לחוק כפיית ציות, כולל הסדר מלא וממצה של סוגיית התקופה המרבית בה ניתן לאסור סרבן גט, וכי משמוצו ההליכים לפי חוק הקיום, שוב לא ניתן להטיל עליו סנקציות נוספות הכוללות מאסר מכוח דבר חקיקה אחר. עוד טען המבקש, כי היה על בית-הדין להשתמש בסמכות הנתונה לו ולהורות, מיוזמתו, על קיום בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית. לבסוף טען המבקש, כי יש בהארכה נוספת של מאסרו משום פגיעה בלתי-מידתית בזכותו לכבוד ולחירות.

6. בהחלטתו מיום 31.05.11 (בתיק 622918/19; להלן: "החלטה 2011"), קיבל בית-הדין הרבני האזורי בירושלים את בקשת המשיבה וקבע, כי עם תום תקופת עשר השנים בהן ישב המבקש בכלא מכוח הוראות חוק הקיום, הוא ייאסר לתקופה בלתי-קצובה מכוח הוראת סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות. בית-הדין הדגיש, תוך שהוא נסמך בהחלטתו על פסק 2008, כי צו מאסר עקב סרבנות גט יכול שיינתן מכוח חוק הקיום, מכוח חוק כפיית ציות או מכוח סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן: "חוק השיפוט"). בית-הדין הדגיש, כי שלוש אפשרויות אלה אינן מוציאות האחת את השניה, וכי חקיקת חוק הקיום נועדה להרחיב את סמכויות הפעולה של בתי-הדין הרבניים נגד סרבני גט, ולפתוח להם אפיקי פעולה נוספים. באשר לטענת המבקש לפיה לא נערכה בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי, נאמר כי פתוחה הדרך בפניו ליזום כל בדיקה בדרך הקבועה לכך בנהלי שירות בתי הסוהר, וכי בית-הדין לא התרשם שקיימת בעיה כלשהי עם המבקש. באשר לפגיעה הנטענת בכבודו של המבקש ובחירותו, נאמר כי באיזונה של זו מול הפגיעה בזכויות היסוד של המשיבה, הרי שהאחרונות גוברות. הודעה על דבר הטלת עונש המאסר הועברה לידי נשיאת בית-המשפט העליון דאז, השופטת ד' ביניש, במצוות סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, אשר בהחלטתה בתיק בש"א 4309/11 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.11); להלן: "בש"א 4309/11"), קבעה כי לא ראתה לשנות מהחלטת בית-הדין הרבני האזורי בירושלים.

7. המבקש ערער על החלטת בית-הדין הרבני האזורי בירושלים בפני בית-הדין הרבני הגדול, אשר ביום 27.11.11 (תיק 809968/2) דחה את הערעור. בית-הדין הגדול חזר על דברי בית-הדין האזורי, והדגיש כי אפשרויות הפעולה לפי החוקים השונים עומדות כולן בפני בית-הדין במקביל, וכי המיצוי של האחת אין משמעו מיצויין של האחרות. מכאן הבקשה שלפנינו.
הבקשה
8. המבקש טוען שלוש אלו: ראשית, כי משעה שנחקק חוק הקיום, שוב אין קנויה לבית-הדין הרבני סמכות להשתמש בחוק כפיית ציות לשם אכיפת מתן גט. טענתו העיקרית של המבקש בהקשר זה היא, כי בהיות חוק הקיום דבר חקיקה העוסק ספציפית בנושא של אכיפת מתן גט, ובהיותו מאוחר לחוק כפיית ציות ולחוק השיפוט, הוא הכלי היחיד העומד כיום לרשות בתי-הדין בבואם לכפות מתן גט, כך שההוראות המצויות בחוקים שקדמו לחקיקתו והעוסקות במאטריה זו של כפיית ציות שוב אינן עומדות בתוקפן. שנית, המבקש טוען כי הוצאת צו מאסר נגדו מכוח חוק כפיית ציות מנוגדת לזכויות היסוד הקנויות לו על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה עיקר טענתו של המבקש היא, כי האמצעי שהופעל נגדו אינו מידתי ואינו סביר. נטען, שהמחוקק נתן דעתו שהתקופה המרבית הראויה להגבלת חירותו של אדם בדרך של מאסר כדי לכוף אותו ליתן גט היא עשר שנים לכל היותר. עוד נטען, כי חוק כפיית ציות הוא במהותו חוק שתכליתו אכיפה ואולם במקרה דנא הוא מופעל כאמצעי ענישה, שהרי נסיונות האכיפה התבררו כלא אפקטיביים. לבסוף נטען, כי בית-הדין צריך היה לנסות ולהשתמש באמצעים אחרים העומדים לרשותו שפגיעתם פחותה, כגון הגבלת חשבון בנק ושלילת קצבאות. שלישית, טוען המבקש כי הימנעותם של המשיבים 1 ו- 2 (להלן: "בתי-הדין הרבניים") מלהשתמש בסמכותם להורות על בדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית, לוקה בחוסר סבירות מובהק הנוגד את כללי הצדק הטבעי, וכמוהו כחריגה מסמכות של בית-הדין. המבקש טוען, כי התנהגותו שלו - הנכונות לישב במאסר תקופה כה ארוכה, והסירוב למתן גט ללא נימוק סביר לבד מעקשנות ונקמנות - מהווה אינדיקציה לחוסר כשרות משפטית. משכך, נטען, היה על בתי-הדין הרבניים להורות מיוזמתם על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית למבקש.

9. המשיבה טוענת מנגד, כי טענתו הראשונה של המבקש לפיה משחוקק חוק הקיום שוב לא ניתן להשתמש גם בהוראות החוקים האחרים לצרכי כפיית מתן גט חסרת בסיס. נטען שסעיף 7 לחוק הקיום, שעניינו שמירת דינים, קובע מפורשות כי החוק בא להוסיף על סמכויות בית-הדין, ולא לגרוע מהן. הוסף, כי בד-בבד עם חקיקת חוק הקיום תוקן אף סעיף 6 לחוק השיפוט - כחלק ממגמה כוללת של הרחבת סמכויות בתי-הדין, מהלך שיש בו להוכיח את כוונת המחוקק לפיה החוק החדש יתווסף על החוקים הישנים, ולא יחליפם או יגרע מהם. הודגש, כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שנמסרה במסגרת בג"צ 1677/09, תומכת אף היא בגישה זו. ביחס לטענתו השניה של המבקש לפיה המשך מאסרו מנוגד לזכותו לכבוד ולחירות, נטען כי המבקש הוא הוא אשר פוגע בכבודה של המשיבה ובחירותה, ועל-כן יש בהעלאת טענה זו מפיו משום לעג לרש. הודגש, כי לו היה מדובר בכפיה לצרכים כגון מימוש פסק-דין רכושי, אזי ייתכן שהיה ממש בטענות המבקש, ואולם שעה שהסנקציה האמורה נועדה לתכלית של כפיית גט, כי אז מדובר באמצעי מידתי וראוי. הודגש, כי דווקא גדיעת "קרן התקווה" שעמדה למבקש בדמות שחרור מקץ תקופה קצובה, עשויה לשמש כאמצעי יעיל לכוף עליו ליתן גט, ועל-כן תכלית המשך מאסרו היא תכלית ראויה ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל. באשר לטענה השלישית אודות הצורך בבדיקה פסיכיאטרית נטען, כי טענה זו לא הועלתה משך כל השנים בהם התנהלו ההליכים בעניינו של המבקש; כי המבקש מתנהל באופן רגיל לחלוטין ואף ייצג עצמו בחלק מההליכים שניהל, ומעולם לא נתן לבית-הדין טעם לחשוש כי כשרותו הנפשית או המשפטית לקויות; וכי המבקש מקיים קשר מעקבי עם גורמי הטיפול בכלא, שחזקה עליהם שלו היו רואים סיבה לכך, היו שולחים אותו לאבחון. הוסף, כי סרבנות גט, הגם שאינה מתיישבת עם ההגיון הבריא, אינה כשלעצמה סממן לחוסר כשירות נפשי.

10. בדיונים בפנינו חזרו המבקש והמשיבה על עיקרי טענותיהם לעיל. בנוסף, הדגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, עורך-דין הרב ש' יעקובי, כי כפי שציין בית-הדין הרבני הגדול בפסק 2008, התשתית המשפטית וההיסטוריה החקיקתית מוליכים למסקנה לפיה חוק הקיום בא להוסיף על החוקים הקיימים ולא לגרוע מהם. עוד הדגיש עורך-דין יעקובי, כי אין מדובר בשלושה חוקי אכיפה המהווים שלוש "חלופות" שונות, אלא בשלושה מנגנונים העומדים האחד לצד השני. באת-כוח המשיב 4 (להלן: "היועץ המשפטי לממשלה"), עורכת-הדין ד"ר חיה זנדברג הדגישה בדבריה, שאכן במקרה דנא ניתן לפרש את חוק הקיום הן באופן בו הוראותיו מתווספות להוראות החוקים הקודמים לו ואין אינו גורע מהן, והן כחוק מאוחר וספציפי הגובר על ההסדרים החוקיים הקודמים בסוגיות אותן הוא מסדיר. במקרה כגון דא, כך לדבריה, יש להתחקות אחר כוונת המחוקק אשר היתה להעניק סמכויות נוספות לכפיית גט, ולפיכך יש לסבור כטענת המשיבה. עוד הוסיפה באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה, כי העובדה שהמבקש מנהל מאבק על-מנת להשתחרר ממאסרו מדברת בעד עצמה, ועומדת בסתירה לטענה לפיה המשך מאסרו של המבקש אינו יעיל ובהכרח לא יוביל למתן גט.

בנוסף, הונחה לפנינו בקשת הצטרפות להליך, כידיד בית-המשפט, של שש מבקשות, שכולן פועלות לקידום השוויון בין המינים בישראל ולהגנה על זכויותיהן של נשים, לרבות הגנה על מסורבות גט (אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית, נעמת - תנועת נשים עובדות ומתנדבות, ויצו - הסתדרות עולמית לנשים ציוניות, המרכז לקידום מעמד האישה על-שם רקמן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ארגון "מבוי סתום" ויד לאישה ממוסדות אור תורה סטון). בבקשה נכלל טיעון גם לגופו של עניין, במטרה לשכנע את בית-המשפט בצדקת החלטותיהם של בתי-הדין. מבלי שניתנה החלטה פורמאלית בבקשת ההצטרפות עיינו בבקשה ובמכלול הטיעונים שנכללו בה ושמענו את באי-כוחן של המבקשות להצטרף.

דיון והכרעה
11. שלוש סוגיות ניצבות בפנינו להכרעה, והן: ראשית, האם משנחקק חוק הקיום בא הוא להוסיף על המסגרות הנורמטיביות הקיימות לעניין אכיפת פסקי-דין של גירושין, או שמא הוא בא במקומן. שנית, האם מאסר אכיפתי של המבקש ללא הגבלת זמן מכוח חוק כפיית ציות עומד בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ושלישית, סבירותה של אי-שליחת המבקש לבדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי וכשרותו המשפטית. אקדים ואומר, כי לדידי חוק הקיום אינו מחליף את הוראות החוקים שקדמו לו בכל הנוגע לסוגיה הנדונה, והוראותיו מתקיימות במקביל להן; כי בנסיבות המקרה מאסר המבקש מידתי; וכי אי-שליחת המבקש לבדיקה פסיכיאטרית בנסיבות דנא היא סבירה. להלן אבאר את מסקנותיי אלה.

הסוגיה הראשונה - האם חוק הקיום בא להחליף את המסגרות הנורמטיביות שהיו קיימות ערב חקיקתו בקשר עם אכיפת פסקי-דין של גירושין?

12. בטרם נידרש לסוגיית היחסים שבין חוק הקיום לבין החקיקה הנוספת לאכיפת פסקי-דין של גירושין, יפורט הרקע לדברי החקיקה והאמור בהם.

עובר לחקיקת חוק כפיית פסקי-דין, היה סעיף 6 לחוק השיפוט "מכשיר בלעדי" אשר עמד לרשות בתי-הדין לצורך כפיית מתן גט, ולא ניתן היה להפעיל אמצעי כפיה אחרים (בג"צ 54/55 רוזנצוויג נ' יו"ר ההוצל"פ, ירושלים, פ"ד ט 1542 (1955)). כפי שנראה להלן, על-פי החוק הנ"ל לא היתה לבתי-הדין הרבניים סמכות לכוף בעצמם ציות באמצעות הפעלת סנקציה, סמכות שהיתה מסורה לבתי-המשפט המחוזיים על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. חוק כפיית ציות, שנחקק בשנת 1956, תוקן בשנת 1981, כשהוסף לו סעיף 7א אשר, כפי שיפורט להלן, העניק לבתי-הדין הרבניים סמכויות אכיפה מכוח פקודת בזיון בית-המשפט (להלן: "פקודת הבזיון"), סמכויות אלה התקיימו במקביל לסמכויות מכוח חוק השפיטה, אך הן כפופות לביקורת שיפוטית של נשיא בית-המשפט העליון.

13. קודם לחקיקת חוק הקיום, בבואם לכפות גט, עמדו לרשות בתי-הדין שני אפיקי פעולה בלבד: הטלת קנס או מאסר על הסרבן. המקורות הנורמטיביים לכך היו סעיף 7א לחוק כפיית ציות וסעיף 6 לחוק השיפוט. לשם הנוחות יובאו להלן הוראות סעיפי החוק הרלבנטיים:

סעיף 7א לחוק כפיית ציות, מורה כדלקמן:

"(א) לבית-דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על-פי סעיפים 6 ו- 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, בשינויים המחוייבים.
(ב) הודעה בכתב על קנס או מאסר שהוטלו מכוח סעיף-קטן (א) תינתן מיד לנשיא בית-המשפט העליון; הנשיא, או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה."

סעיף 6(1) לפקודת הבזיון, קובע:

בית-המשפט העליון, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית-המשפט המחוזי ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.

סעיף 6 לחוק השיפוט, כנוסחו אז, קבע:

ציווה בית-דין רבני בפסק-דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו או לכפות אישה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית-משפט מחוזי, כתום שישה חודשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.

יוער, ולכך נידרש בהמשך, כי עם חקיקת חוק הקיום שונה משך זמן ההמתנה הנדרש על-פי הסעיף הנ"ל, שבין הציווי על מתן גט לבין האפשרות להורות על מאסר, לששים יום.

14. הנה-כי-כן, בפני בית-הדין הבא לכוף סרבן ליתן גט עמדו שתי אלו: 1) הטלת מאסר מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות, השואב מסעיפים 6 ו- 7 לפקודת הבזיון, כשעל סנקציה כזו נקבעה ביקורת שיפוטית של נשיא בית-המשפט העליון; או מכוח סעיף 6 לחוק השיפוט, כשלמעשה לא היה זה בית-הדין אשר הטיל את המאסר אלא בית-המשפט המחוזי, וגם זאת לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. 2) הטלת קנס גם היא מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות, ואשר גם היא נתונה לפיקוח נשיא בית-המשפט העליון.

15. חוק הקיום חולל שינוי משמעותי ביחס לאמצעים הנתונים בידי בתי-הדין הרבניים לכוף אדם ליתן גט, בשני מישורים: ראשית, החוק נתן בידי בית-הדין מגוון חדש ורחב של אמצעי אכיפה. לא עוד שתי ברירות בדמות מאסר או קנס, אלא קשת רחבה של סנקציות שונות שבכוחן לכוף סרבן ליתן גט. שנית, לראשונה ניתנה לבית-הדין הסמכות לאסור סרבן גט מבלי להיזקק לבית-משפט מחוזי ומבלי להיות נתון לביקורת שיפוטית של נשיא בית-המשפט העליון. סמכות מאסר זו, שמכוחה הושם המבקש במאסר משך עשר השנים הראשונות למאסרו, מצויה בסעיף 1(א) לחוק הקיום, אשר משמיענו כדלקמן:

קבע בית-דין רבני, בפסק-דין או בהחלטה (בחוק זה: "פסק-דין"), שאיש ייתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק-הדין, רשאי בית-הדין, במטרה להביא לקיום פסק-הדין, ליתן נגדו... צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן - צו הגבלה).

וזו לשונו של סעיף 3 לחוק הקיום:

(א) ציווה בית-דין רבני בצו הגבלה לכוף אדם במאסר לציית לפסק-הדין (להלן: "מאסר כפיה"), יחולו הוראות סעיף 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית-המשפט, אלא שבמקום "בית-משפט שהטיל את המאסר" יראו לצורך חוק זה כאילו נאמר "בית-הדין הרבני שנתן את הצו" ויחולו השינויים הנובעים מכך.

(ב) תקופת מאסר הכפיה לא תעלה על חמש שנים; אולם רשאי בית-הדין, אם ראה שהדבר דרוש לקיום פסק-הדין, להאריכה מפעם לפעם ובלבד שתקופת מאסר הכפיה הכוללת לא תעלה על עשר שנים.
יוער, כי שוני נוסף בין חוק הקיום לבין חוק השיפוט, הוא, כי חוק השיפוט עוסק במצב בו בית-הדין הורה על כפיית גט (שהיא דרגת החיוב בגט ה"חמורה" ביותר), ואילו חוק הקיום מאפשר הטלת סנקציות גם במקרים פחותים, בהם בית-הדין הורה כי חובה על אדם ליתן גט, או כי מִצווה עליו לעשות כן. עוד יצויין, כי תחילה היה החוק הוראת שעה, ואילו במועד מאוחר יותר הפך לדבר חקיקה של קבע. משעמדנו על הרקע הנורמטיבי של הדברים נשוב ונידרש לטענת המבקש.

16. טוען המבקש, כי חוק הקיום, שהוא חוק ספציפי שמטרתו אכיפת פסקי-דין של גירושין, המאוחר לחוק השיפוט ולחוק כפיית ציות, בא להחליף את הוראותיהם העוסקות במכשירים שנועדו לכפות מתן גט. משכך, שוב לא ניתן להפעיל הוראות אלה לצורך אכיפת פסקי-דין של גירושין. כתוצאה מכך, מאסרו מכוח חוק כפיית ציות אין לו על מה שיסמוך. אין להלום טענה זו. חוק קיום פסקי מהווה נדבך אכיפתי נוסף, והוא אינו בא במקום, אלא לצד, החוקים האחרים. עניין זה נלמד מן ההיסטוריה החקיקתית של חוק הקיום; מההיסטוריה הפרלמנטארית של חוק הקיום, דהיינו, מדיוני מליאת הכנסת; מפרשנות דבר החקיקה על רקע הקשרו; וכן מטבעם הנורמטיבי השונה של דברי החקיקה השונים שעניינם אכיפת פסקי-דין של גירושין.

17. תכליתו של חוק וכוונת מחוקקו נלמדים, בין היתר, מהשוואה בין נוסח הצעות החוק שהוגשו, לבין התיקונים שהוכנסו בהן לבסוף (א' ברק פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה, כרך שני (1993), 372-370; להלן: "פרשנות במשפט"). עיון בגלגוליה של הצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ד-1994 (הצעות חוק 2281 15.06.94, 495; להלן: "הצעת החוק"), מוביל באופן ברור למסקנה, לפיה תכליתו של החוק היא מתן אפיקי פעולה נוספים לבתי-הדין הרבניים, וכי זו היתה כוונת המחוקק בחקקו את חוק הקיום. בראשית הדרך, בסעיף 9 להצעת החוק, הוצע לבטל את הסעיפים 6 עד 8 לחוק השיפוט. סעיף 6 לחוק השיפוט הורה באותה עת, כי כתום שישה חודשים מיום שציווה בית-דין רבני בפסק-דין על מתן גט רשאי בית-משפט מחוזי, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר ציות לצו. בד-בבד הוצע "לייבא" כלשונו את אותו סעיף 6 לחוק השיפוט לתוך חוק הקיום (בשינוי אחד: צמצום משך הזמן, שבין הציווי על מתן גט לבין האפשרות להורות על מאסר, לכדי חודש אחד). ואולם בהמשך, בהצעת חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין) (תיקון) (קיצור המועד לכפות מתן גט במאסר), התשנ"ה-1994 (הצעות חוק 2322 07.11.94, 116), הוצע דווקא להותיר את הסעיף על מכונו בחוק השיפוט ולא "לייבאו" לחוק הקיום (אף במקרה זה הוצע לקצר את תקופת ההמתנה לכדי חודש אחד). לבסוף, הסעיף אכן הושאר על מכונו בחוק השיפוט ולא "יובא" לחוק הקיום (ופרק הזמן צומצם לבסוף לשישים יום). במקביל, חוקק בחוק הקיום סעיף 3 - מכוחו נאסר המבקש משך עשר השנים הראשונות - המאפשר לבית-הדין לאסור סרבן גט לתקופת מאסר מצטברת של עד עשר שנים. שקלא וטריא זו של המחוקק בכל הנוגע לסעיף 6 בחוק השיפוט, והתוצאה אליה הגיע לבסוף, מלמדות, כי אילו סבר המחוקק שחוק הקיום בא להחליף את חוק השיפוט, הרי שאכן היה - ככוונתו הראשונית - מבטל את סעיף 6 לחוק השיפוט. משבחר לא רק שלא לבטלו, אלא ליצור בחוק הקיום סעיף המקנה לבית-הדין סמכויות לאסור במאסר כפיה סרבן גט ובמקביל להותיר את סעיף 6 בחוק השיפוט על מכונו (תוך צמצום את משך ההמתנה הנדרשת בין מתן הציווי על מתן גט למועד בו ניתן להורות על מאסר), גילה המחוקק דעתו כי הוראות שני חוקים אלה העוסקות בכפיית מתן גט ממשיכות להתקיים בד-בבד, ואין האחת מוציאה את זולתה.

18. תכליתה של הוראת חוק מתפרשׁת אף על רקע הקשר הדברים בו מופיעה אותה הוראה. אין לקרוא סעיף מסוים בנפרד משאר הוראות החוק, אלא יש לקרוא את כלל הוראות החוק כמכלול אחד (ע"א 26/54 אלונזו נ' בן-דרור, פ"ד י 97, 104 (1956); פרשנות במשפט, 306 והאסמכתאות דשם). מתוך אותו מכלול נלמדת תכלית החקיקה. עמד על כך השופט ברנזון באומרו:

"כלל יסודי בפירוש חוקים הוא שכדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסוימת יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללותו, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה והרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק."
(בג"צ 215/62 מויאל נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 2384, 2387 (1962))

קריאת מכלול ההוראות והסעיפים בחוק הקיום מעלה, כי הרעיון העומד בבסיס החוק הוא מתן כלים נוספים לבית-הדין כדי לכפות ציות לציווי ליתן גט. יוזכר, כי טרם חקיקת חוק הקיום עמדו לרשות בתי-הדין שתי אפשרויות לכפיה בלבד: האחת, מאסר מכוח חוק השיפוט או מכוח חוק כפיית ציות, והשניה, הטלת קנס מכוח חוק כפיית ציות. טבעו וטיבו של חוק הקיום הוא בפתיחת אפיקי פעולה חדשים בפני בית-הדין. לא עוד מאסר או קנס, הא ותו לא, אלא מגוון רחב של סנקציות ואמצעי אכיפה. אלו מפורטים בסעיף 2 לחוק הקיום, ובהם: עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת קבלת מסמכי נסיעה, הגבלת קבלת רשיון נהיגה, פתיחת חשבון בנק ועוד. עם הזמן ונוכח ההצלחה שנחל חוק הקיום בהבאת סרבנים למתן גט (כמצויין בדברי ההסבר להצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (תיקון מס' 4) (צווי הגבלה נגד אסירים ועצורים), התשנ"ט-1999; (הצעות חוק 2796, 18.01.99, 354)), נוספו הגבלות נוספות, שעיקרן סנקציות שניתן להטיל על אסירים ועצורים בתוככי מתקני הכליאה. קריאת סעיף 3 לחוק הקיום (הוא הסעיף מכוחו הושם המבקש במאסר משך עשר השנים הראשונות) על רקע הוראות סעיפים 2 ו- 2א לחוק, מעידה כי גם הוא נתכוון להיות אחד מאמצעי הכפיה הנוספים שביקש חוק הקיום לתת בידי בית-הדין.

זאת ועוד, סעיף 2(א) וסעיף 2א(ג) לחוק הקיום, מציינים מפורשות כי אין בסמכות שניתנה לבית-הדין להטיל הגבלות נוספות, כדי לגרוע מסמכותו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות (סעיף זה, כזכור, מפנה לפקודת בזיון בית-המשפט ומעניק לבית-הדין סמכות מאסר ו/או קנס כלפי סרבן הגט). בנוסף, סעיף 7 בחוק הקיום שעניינו "שמירת דינים" מורה כדלקמן: "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית-דין רבני או של בית-משפט על-פי כל דין". קריאת סעיף 3 לחוק הקיום על רקע סעיפים אלה, מחזקת אף היא את המסקנה לפיה חקיקת חוק הקיום לא באה לגרוע מתוקף האמור בחוקים האחרים, אלא להוסיף עליו (אף כי בסעיף 3 עצמו לא נכללה הוראה מפורשת בעניין זה, במובחן מסעיפים 2(א) ו- 2א(ג) לחוק הקיום, כמפורט לעיל, ולגביו יש לפנות להוראת שמירת הדינים הכללית שבסעיף 7).

19. הדברים הנאמרים בדיון במליאת הכנסת בעת שהצעת חוק מונחת בפני המחוקק יכולים לשמש אף הם כאינדיקציה מסויימת, במקרה המתאים, לפירוש תכליתו של דבר חקיקה (פרשנות במשפט, 371). עיון בנאמר בדיון שהתקיים בכנסת בעת שעמדה הצעת חוק הקיום לקריאה הראשונה ולקריאות השניה והשלישית מלמד, כי המחוקק התכוון ליתן בידי בתי-הדין הרבניים סמכויות נוספות על הסמכויות שהיו מצויות עד אז בידיהם. כך למשל, בהצגת החוק בקריאה הראשונה הסביר שר המשפטים דאז פרופ' ד' ליבאי כי תכליתו של החוק היא להשלים את חוק השיפוט, לתת בידי בתי-הדין סמכויות רבות יותר לפעולה נגד סרבני גט, ולפתוח בפניהם אפיקי פעולה נוספים לבד מהללו שהיו קיימים (דברי הכנסת חוברת מ', ישיבה רמ"ז, 26.07.94, 9964). דברים דומים נשמעו גם מפיו של יושב-ראש ועדת חוקה חוק ומשפט דאז חה"כ ד' צוקר בהצגת החוק לקריאה שניה ושלישית (דברי הכנסת חוברת כ"א, ישיבה שט"ו, 21.02.95, 6772). דברים אלו מחזקים את המסקנה לפיה הוראות חוק הקיום לעניין כפיית מתן גט נועדו לבוא בנוסף להוראות החוקים הקיימים, ולתת בידי בתי-הדין כלים נוספים לפעולה, ולא לבוא תחת החוקים וההסדרים הקיימים.

20. עיון במקור הנורמטיבי מכוחו מוטל המאסר בשלושת החוקים מעלה אף הוא, כי שלושת החוקים פועלים במישורים נורמטיביים שונים וכי טבעם שונה. גם בכך יש כדי לחזק את המסקנה לפיה שלושת דברי החקיקה פועלים במקביל, וכי אין חוק הקיום בא להוציא את חוק השיפוט ואת חוק כפיית ציות. כאמור, הסמכות להורות על מאסר לצורך ציות לפסק-דין של גירושין מצויה בסעיף 1 לחוק הקיום. סמכות זו היא עצמאית, היא אינה יונקת את כוחה מדבר חקיקה אחר, ואינה כפופה למקור נורמטיבי אחר. היא נתונה ישירות לבית-הדין כסנקציה אחת מני רבות שהחוק מסמיכו להפעיל כלפי הסרבן. בנוסף, היא אינה מותנית בפניה לבית-משפט אחר ואינה נתונה באופן אינהרנטי להליך חובה של ביקורת שיפוטית מצד גוף חיצוני לבית-הדין. לעומת-זאת הסמכות להורות על מאסר הקיימת בחוק כפיית ציות מצויה בסעיף 7א שלו, הקובע כי לבית-הדין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו הסמכויות המצויות בסעיפים 6 ו- 7 לפקודת הבזיון. דהיינו, הסמכות להורות על מאסר נובעת מדיני הבזיון, וכפופה להם. זאת ועוד, סמכות זו נתונה, אינהרנטית, לחובת קיומה של ביקורת שיפוטית של נשיא בית-המשפט העליון. בחוק השיפוט סמכות המאסר אינה נתונה כלל לבית-הדין. בית-המשפט המחוזי הוא המוסמך להטילה, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה. נמצא אם-כן שאחד ההבדלים המרכזיים, שבין חוק הקיום לבין חוק כפיית ציות, הוא מקור הסמכות להורות על המאסר. בראשון הסמכות נובעת מן החוק עצמו ובשני היא שואבת מדיני הבזיון. דיני הבזיון נועדו לשמש "מוצא אחרון" שיורי, וככאלה, מעצם טבעם, הם חלים רק שעה שמוצו שאר אפשרויות האכיפה. כך גם במקרה דנא, והדברים יפורטו בהמשך.

21. בניתוח יחסי הגומלין שבין דרכי האכיפה השונות העומדות לרשותה של הערכאה השיפוטית שומה עלינו לזכור, כי בסופו-של-יום מטרת השימוש באמצעי האכיפה היא לכפות ציות לציוויה של הערכאה השיפוטית (ראו: סטיבן גולדשטיין "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי משפט - עקרון הדרך החמורה פחות" משפטים ט"ז (תשמ"ו), 176, 183; להלן: "גולדשטיין"), ובפרט אמורים הדברים ביחס להוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים נ' סלמאן, פ"ד לג(3), 101, 106 (1979); ע"א 88/71 דסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1), 350, 354 (1972)). כל עוד לא מוצה הפתרון האכיפתי החלופי, החריף פחות, יועדף הלה, ואולם אם אין פתרון חלופי או שהלה לא השיג את יעדו - לכפות ציות, אזי תופעל פקודת הבזיון, כדברי השופטת ארבל ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4), 49, 58 (2004):

"מקובל לראות ב(הליך הבזיון) הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית-משפט זה חזרה והדגישה כי השימוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי בזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית."

(ראו גם: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 187, 192 (1983) (להלן: "פרשת גרינברג"); ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4), 2541, 2550 (1963); כן ראו: משה קשת בזיון בית-משפט (2002), 223; וכן גולדשטיין, 187). נמצאנו למדים, שהוראות חוק כפיית ציות הן בגדר הליך שיורי לחוק הקיום, בהקשר הספציפי של כפיית גט. משמוצו האפשרויות להשתמש בכלים שמעמיד חוק הקיום - כמקרה דנא - ניתן לפנות לרעהו השיורי, הלא הוא חוק כפיית ציות.

22. מן האמור עולה, כי חוק הקיום נועד להוות נדבך חקיקתי נוסף בגדר המסגרות הנורמטיביות המשמשות לאכיפת פסקי-דין של גירושין. הוא לא נועד להחליף החוקים שקדמו לו, בכל הנוגע לכפיית מתן גט, אלא להיווסף עליהם. על-כן, כאמור, אין לקבל את טענת המבקש לפיה משנעשה שימוש נגדו בחוק הקיום, שוב אין להפעיל נגדו אמצעי אכיפה מכוחם של מקורות נורמטיביים חלופיים.

הסוגיה השניה - האם השמת המבקש במאסר מכוח חוק כפיית ציות מנוגדת לזכויות היסוד שלו

23. עוד טען המבקש, כי יש בהשמתו במאסר לתקופה בלתי-מוגבלת מכוח חוק כפיית ציות משום פגיעה בזכויות היסוד המוקנות לו מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד"). עיקר הטענה בהקשר זה היא, כי חוק הקיום מאזן בצורה נכונה ומידתית בין הצורך בכפיית גט ובין זכויותיו וחירותו של סרבן הגט, ואילו חוק כפיית ציות, שנחקק קודם לחקיקת חוק היסוד, מטיל סנקציה בלתי-מידתית על הסרבן. נטען, כי אין מדובר בענישה אלא בכפיית ציות, ואולם, כך נטען, בית-הדין לא בחן את התוחלת שבהשמתו של המבקש במאסר בלתי-קצוב, ושאילו היה עושה כן היה מגיע למסקנה לפיה תכלית המאסר לא תושג על-ידי מאסר בלתי-קצוב. משמוצתה תקופת המאסר שהמחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הקיום מבלי שהושגה המטרה של כפיית המבקש ליתן גט למשיבה, משמעות הדבר שאמצעי האכיפה נכשל והמשך מאסרו של המבקש אינו אלא עונש - במובחן מאמצעי כפיה - בלתי-מידתי, העומד בניגוד להוראות חוק היסוד. כן נטען, שניתן היה לנקוט באמצעים שפגיעתם פחותה כגון הטלת הגבלות שונות שחוק הקיום מאפשר, כדי להביא לציות.

וביתר פירוט: המבקש טוען, כי מאסרו מכוח חוק כפיית ציות אינו מידתי, שכן אין הוא משיג את התכלית של כפייתו ליתן גט למשיבה; הוא אינו מידתי משום שניתן לנקוט נגדו באמצעים חליפיים שפגיעתם בו פחותה; וכי הנזק שנגרם לו אינו מצדיק את התועלת שבבסיס המאסר. אף דינה של טענתו זו להידחות, כמפורט להלן.

24. זכותו של אדם לחירותו האישית הוכרה במשפט הישראלי כ"יסוד היסודות ואבי כל החירויות למיניהן" (ב"ש 1/87 דננאשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2), 281, 288 (1987)), לא כל שכן לאחר חקיקת חוק היסוד, אשר סעיף 5 שלו מורנו לאמור: "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". הגבלתה של הזכות לחירות תתאפשר, אך ורק בכפוף לתנאים המנויים בפסקת ההגבלה (סעיף 8 לחוק היסוד). אמנם, במקרה דנא הגבלת החירות נעשית מכוחו של חוק כפיית ציות, אשר הסעיף הרלבנטי בו, סעיף 7א, נחקק טרם חקיקתו של חוק היסוד, ואולם הלכה היא, כי חוק היסוד "מקרין עצמו לכל חלקיו של המשפט הישראלי" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 653 (1995); להלן: "עניין גנימאת") הקרנה זו אינה פוסחת על הדין הישן וחקיקה שהיתה קיימת ערב חקיקת חוק היסוד תתפרש נוכח הקבוע בחוק היסוד (עניין גנימאת, 654-652; ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.05.12); דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.07.11)) הוא הדין גם במקרה של פקודת הבזיון - ולענייננו חוק כפיית ציות המפנה לסעיף 6 שבה - שאף אותה יש לבחון באספקלריית הוראות חוק היסוד (קשת, 320).

25. כאמור, הליך בזיון לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון מתאפיין בכך שהוא אינו סנקציה עונשית, אלא מטרתו להביא בעל דין סרבן לקיים ציווי שיפוטי (פרשת גרינברג, 191; ע"פ 2199/09 כלימי נ' בורה, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.09); רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3), 337, 346 (1999)), לכך משמעות רבה לצורך בחינת השאלה האם נקיטה בהליך במקרה של סרבנות גט היא אכן מידתית וראויה. בטרם ניגש לבחון, בקצרה, את מידתיות המאסר מכוח חוק כפיית ציות, נקדים ונזכיר כי מאסר בהתאם לסעיף 6 לפקודת הבזיון מעצם טבעו עשוי להיות מאסר לתקופה בלתי-קצובה, שכן מטרתו, כאמור, להביא לידי ציות לציווי שיפוטי (אליהו הרנון בזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות 108 (1965)), המאסר נמשך עד לרגע שבו המצווה פועל בהתאם לצו השיפוטי. לא המאסר הוא העיקר, אלא הציות. המאסר אינו בעל ערך בפני עצמו, כמאסר עונשי לכל דבר, אלא משמש אמצעי להשגת מטרה ראויה.

26. לשאלה, האם בנסיבות המקרה דנא מאסר המבקש בהתאם לסעיף 7א לחוק כפיית ציות על-מנת להביאו ליתן גט למשיבה, הוא מידתי, יש, לדידי, להשיב בחיוב. לשם מענה על השאלה, ניתן להיעזר במבחני המידתיות המוכרים במשפט הישראלי: מבחן הקשר הרציונאלי, מבחן הפגיעה הפחותה, ומבחן המידתיות במובן ה"צר" - בחינת התועלת שמושגת מול הנזק שנגרם (אהרן ברק מידתיות במשפט: הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 225 (2010)). והדברים יפורטו איפוא, בקצרה:

(א) מבחן הקשר הרציונאלי - האם האמצעי של מאסר המבקש לתקופה בלתי-מוגבלת מכוח חוק כפיית ציות מגשים את התכלית לשמה הוא נועד? דהיינו, האם לאחר עשר שנים בהם ישב המבקש בבית הסוהר מכוח חוק הקיום, המשך מאסרו ללא הגבלת זמן מכוח חוק כפיית ציות, אכן יביא לכך שהמבקש ייתן גט למשיבה? בהקשר זה טוען המבקש, כי נכונותו לישב עשר שנים במאסר עד כה מעידה, כי המשך השמתו במאסר היא חסרת תוחלת, שכן כבר הוכיח, כי "לא יישבר" ולא ייתן למשיבה גט, גם נוכח תקופת מאסר ארוכה מאוד. טענה זו יש לדחות משום שהידיעה כי המאסר אינו מוגבל בזמן, וכי אין לו למבקש פתח תקווה עד אם ייתן למשיבה גט, דווקא היא זו אשר עשויה לדרבנו ליתן לה גט. אכן, לא מיד ינקוט בית-הדין בסנקציה זו של מאסר לתקופה בלתי-מוגבלת, אלא בתחילה יעשה שימוש בסמכויותיו שעל-פי חוק הקיום, בבחינת מיצוי החובה לנקוט בתחילה באמצעי האכיפה החמור פחות. אלא כשמתברר שהאמצעי החמור פחות לא השיג את מטרתו, אין פירוש הדבר שהסרבן יוצא וידו על העליונה. אפשרות זו מנוגדת לעקרונות יסוד של שלטון החוק. עד כה, סבור היה המבקש, כי עם תום עשר שנות מאסרו יוכל הוא לצאת לחופשי, בעוד שהמשיבה תישאר "שבויה" בקשר הנישואין עימו. המבקש עצמו התבטא ברוח זו בפני בית-הדין: "אחרי יחיא יעיש (הכוונה לפסק-הדין בעניין יחיא המוזכר להלן, צ.ז.) חוקק חוק של הסנקציות ומקבלים לכל היותר ל- 10 שנים" (שורה 20, פרוטוקול הדיון בבית-הדין הרבני האזורי בירושלים מיום 10.04.11 בתיק 622918/19; ההדגשה הוספה). הידיעה, כי מאסרו לא יפקע עם תום עשר השנים עשויה להביאו לשנות מקשי עורפו ולתת גט למשיבה. היטיב לבטא זאת הנשיא ש' אגרנט, ב- ע"א 164/67 היועץ המשפטי לממשלה נ' יחיא אברהם, פ"ד כב(1), 29 (1968); (להלן: "פרשת יחיא"):

"לא מן הנמנע שיבוא יום ובו יעשה לחץ המאסר את שלו ובהשפעתו ישתחרר מאותם היצרים ויאמר: 'רוצה אני'. על-כן, כל עוד קיים בעיני בית-המשפט סיכוי שכזה, מן הנמנע לוותר עליו, חרף העובדה שהמאסר הארוך, בו נתון האיש, טרם נתן אותותיו בשינוי דעתו העיקשת. אמת, שהמשכת שלילת חפשו האישי פירושה להחריף עוד יותר את השימוש בסנקציה הנושאת בלאו הכי אופי חריף."
(שם, 52)

נוסיף ונאמר, שלעיתים, כמאמר המימרה השגורה "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן", חלוף הזמן, בצירוף הידיעה כי אין "תאריך תפוגה" למאסר, אלא ביום מתן הגט, יפעלו על המבקש את פעולתם ויביאוהו ליתן למשיבה את הגט המיוחל. הנה-כי-כן, קיים קשר רציונאלי בין המאסר ובין התכלית שמבקשים להשיג באמצעותו. אין המבקש יושב בבית הסוהר כעונש על סירובו ליתן למשיבה גט, אלא הוא אסור שם אך ורק במטרה אחת ויחידה - לכוף עליו לציית לפסק-דינו של בית-הדין וליתן למשיבה גט. התקווה, שלדאבון הלב אינה רבה אך עודנה קיימת, כי בשל התארכות המאסר והידיעה שעתה אין עוד מדובר במאסר לתקופה קצובה, ישוב המבקש מעקשנותו ויתגרש מהמשיבה, מקימה את הקשר שבין האמצעי לבין התכלית.
(ב) מבחן הפגיעה הפחותה - האם ניתן לנקוט באמצעים אחרים, חריפים פחות, על-מנת להביא את המבקש ליתן גט למשיבה? דומה שהעובדה שעשר שנים של שימוש באמצעי החריף ביותר לא הביאו עד כה, למרבה הצער, לתוצאות - מדברת בעד עצמה. אין להלום את טענת המבקש לפיה ניתן היה אולי "להפיק תועלת בשלילת קצבה, אחזקת רשיון נהיגה וחשבון בנק, מניעת השתתפות במניין" (פסקה 138 לבקשה), ובהמשך: "יש אפשרות סבירה, כי החיים בכלא אינם מהווים אמצעי כה יעיל ואף לא עונש מבחינת המבקש, ויכול ששלילת זכויות מחוץ לכלא, דווקא היא תביא לתוצאה טובה יותר" (פסקה 139). המבקש, בהיותו בכלא, ממילא היה, ועודנו, נתון למרבית המגבלות הללו, בכוח או בפועל. זאת ועוד, העובדה, כי המבקש עושה ככל אשר לאל ידו להשתחרר מן הכלא, מעידה כמאה עדים כי אין הישיבה בכלא בגדר 'מנעמים' עבורו, וכי היא פועלת את פעולתה. כאשר הסנקציה החריפה ביותר עדיין לא השיגה את פעולתה, קשה לראות כיצד סנקציות פחותות בהרבה ישיגוה. כפי שכבר צוין, לא מיד הופעלה כלפי המבקש הסנקציה הנדונה, של מאסר לתקופה בלתי-קצובה. בתחילה ננקטו אמצעים פחות קיצוניים, אף אם היו אלה אמצעים חריפים ביותר כמאסר. רק משאלו לא השיגו את המטרה הופעל האמצעי החמור ביותר, ובמצב זה אין לומר כי עדיין יש בידי בית-הדין אמצעי חמור פחות שניתן להפעילו.

(ג) מבחן המידתיות במובן ה"צר" - האם התועלת שמושגת מהיותו של המבקש אסור במאסר אכיפתי ללא הגבלת זמן רבה מן הנזק שנגרם כתוצאה מכך? התועלת המושגת ממאסרו של המבקש מכוח חוק כפיית ציות, היא כפי שציינו לעיל, הגברת האפשרות שהמבקש ייתן גט למשיבה. ואולם, יש להניח כי למבקש נגרם סבל רב כתוצאה ממאסר זה, שהרי מדובר בביטוי החמור מכל של הגבלת החירות. שומה עלינו לשאול כלום התועלת רבה מן הנזק. בדוננו בכך, ראוי כי נזכיר על מה ולמה נתון המבקש במאסר. הנזק הנגרם למבקש אינו נגרם לו אלא בעטיו שלו, בכל רגע נתון יכול נזק זה להיפסק. אין הדבר דורש ממנו אלא ליתן למשיבה גט פיטורין. הא ותו לא. המבקש פוגע פגיעה יסודית וקשה בזכויותיה הבסיסיות ביותר של המשיבה, הוא שולל ממנה בזדון ובקשי עורף את חירותה ואת כבודה. יפים לעניין דברי השופטת ארבל ב- בג"צ 2123/08 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.08):

"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה (וראו: סעיפים 2, 4, ו- 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג"צ 7052/03 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.05.06)). בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית."

על-כן בבחננו את נזקו של המבקש נזכיר, כי אין "נזק" זה ניצב לעצמו, בחינת יש מאין. נזק זה עומד וניצב הן מול התועלת - האפשרות שישחררה מכבלי הנישואין אליו, והן מול הנזק המר שגורם המבקש למשיבה. ומשכך הוא מידתי ומאוזן. בנוסף, אל מול נזקו של המבקש יצויין אף האינטרס הציבורי שהמאסר אמור לשרת במובן של אכיפת הציות להחלטות שיפוטיות, שהיא ערך בפני עצמו שיש אינטרס מובהק להגשימו ובכך לחזק את שלטון החוק. ועל כל אלה, המבקש יכול, בכל רגע נתון, להפסיק נזק זה הנגרם לו ולמשיבה, ואין מפתחות תא מאסרו (כלשונו של בית-המשפט בפרשת יחיא) נתונות אלא בידיו שלו.

27. נשוב ונטעים, אין אמצעי אכיפה חלופי שביכולתו להביא את המבקש לציית וליתן למשיבה גט; המאסר בו נתון המבקש מהווה את פתח התקווה היחיד לשחרור המשיבה מעולו של המבקש; וחרף העובדה שנגרם למבקש נזק רב ממאסרו הרי שהתועלת האפשרית בצידו - הגשמת זכויותיה הבסיסיות ביותר של המשיבה, גוברת על נזק זה. ועוד נוסיף, סעיף 7א לחוק כפיית ציות מורה, כי שעה שמוטל מאסר מכוחו, תינתן מייד הודעה על כך לנשיא בית-המשפט העליון, אשר בכוחו לבטל את המאסר או לשנותו לקולה. דבר זה מהווה מנגנון בקרה נוסף אשר בכוחו לוודא, כי האמצעים שננקטים נגד סרבן הם מידתיים ומאוזנים. כמו-כן, סעיף 6(4) לפקודת הבזיון מהווה אף הוא מנגנון בקרה נוסף, שבכוחו להבטיח את מידתיות המאסר, בדרך של קיום מעקב שיפוטי תקופתי על המאסר:

היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו יביא את ענינו של אסיר לפי סעיף קטן (1) לפני בית-המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשראה צורך בכך ולא פחות מאחת לששה חודשים מיום תחילת המאסר.

אף כי מאסרו של המבקש מעוגן בהוראות חוק כפיית ציות, נראה כי יהא זה ראוי לאמץ את המנגנון האמור בסעיף הנ"ל, מה גם שלפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות, לבית-הדין ניתנו כל הסמכויות שעל-פי סעיפים 6 ו- 7 לפקודת הבזיון, וראוי שבצד סמכויות אלה תופעל הביקורת השיפוטית שבסעיף הנ"ל. נזכיר, כי במקרה דנא נשיאת בית-משפט זה (כתארה אז) ד' ביניש אישרה, ב- בש"א 4309/11, את השתת המאסר.

הסוגיה השלישית - האם היה על בית-הדין להורות על בדיקה פסיכיאטרית למבקש

28. באשר לטענתו השלישית של המבקש לפיה היה על בתי-הדין הרבניים להשתמש בסמכותם להורות על בדיקה פסיכיאטרית שתעמוד על מצבו הנפשי ועל כשרותו המשפטית, הרי שכבר בדיון בפנינו ציין בא-כוחו כי "היום כשאנו כבר אחרי עשר שנים, זה פחות משמעותי" (פרוטוקול הדיון מיום 23.07.12). ואולם, אף טענה זו תידון להלן בקצרה.

29. לטענת המבקש "מתוקף חובתם (של בתי-הדין) לברר את האמת" היה על בתי-הדין להורות על הפסקת ההליכים נגדו, ולמצער, לשולחו לבדיקה פסיכיאטרית אשר תעמוד על כשרותו הנפשית והמשפטית, וזאת בהתאם לסעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, ו/או סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991. טוען המבקש, כי "רבו מספור הסימנים והאותות מכוחם נדרשו בתי-הדין להשתמש בסמכותם ולמלא את חובתם, לדרוש בדבר מצבו הנפשי של המבקש". אותם סימנים, אליבא דמבקש, הם "תיאוריו המזועזעים של בית-הדין בגין התנהגותו הבלתי הגיונית של המבקש" (פסקה 59 לבקשה). אותם תיאורים הם דברי בתי-הדין, לפיהם אין זה מובן כיצד זה המבקש מוכן לשבת משך עשור בכלא, ולפעמים אף בצינוק, אך ורק בשל נקמנות וקשי עורף כלפי המשיבה.

30. ביחס למצבו הנפשי של המבקש חיווה בית-הדין הרבני האזורי את דעתו בהחלטה 2011 כי "לא התרשמנו כי קיימת בעיה כלשהי בקשר לכשירות (המבקש). (המבקש) מתמצא היטב בכל פרטי ההליכים ובכל מוצאותיו, ומעבר לעקשנות נקמנית שהמאסר נועד להפיגה, לא ראינו סימן המעיד על בעיה נפשית שתצדיק אי-הפעלת הליכי אכיפה בקשר למתן הגט". המבקש הופיע פעמים רבות מספור בפני בית-הדין הרבני האזורי, שהתרשם ממנו באופן ישיר ובלתי-אמצעי בכל אותן פעמים. בית-הדין לא התרשם, כי ישנה בעיה כלשהי המקימה איזה חשש שהוא לכשרותו הנפשית או המשפטית של המבקש. יוער עוד, כי המבקש, שהיה מיוצג במרבית ההליכים שנוהלו בהקשר למקרה זה, ובשאר המקרים ייצג את עצמו, מעודו לא העלה טענה לאי-כשרות, אלא רק לאחרונה, בסמוך למועד סיום תקופת עשר שנות המאסר. בעקבות הבקשה הורה בית-הדין לעובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר להגיש תסקיר אודות המבקש. בתסקיר שהוגש ביום 13.06.11 נאמר, כי פקיד הסעד הוא הגורם הרלבנטי להמצאת תסקיר בעניין המבקש, עם-זאת נמסר תיאור תמציתי אודות המבקש, בו צוין כי המבקש הוא הנדסאי בוגר 14 שנות לימוד, כי הוא שולל רקע התמכרותי או אבדני, וכי הוא מצוי בקשר מעקבי עם גורמי הטיפול סביב סוגיות הקשורות בהסתגלותו למאסר. בהחלטתו מיום 19.06.11 (בתיק 622918/23) קבע בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, כי לאחר שעיין בדו"ח העובדת הסוציאלית של שירות בתי הסוהר, אינו "מוצא הצדקה ליזום בעצמו בדיקה נוספת באמצעות פקידת סעד לסדרי דין". קביעה זו מצטרפת לקביעותיו הקודמות של בית-הדין בהן שלל חשש לאי-כשרות נפשית או משפטית. יוזכר, כי בית-הדין התרשם מן המבקש באופן ישיר ובלתי-אמצעי פעמים רבות ביותר, ואין כל סיבה הנראית לעין המצדיקה כי נהרהר אחר התרשמותו זו. לערכאה הדיונית יתרון בכך שהיא מתרשמת ישירות מבעלי הדין, ונדרשת סטייה משמעותית מן ההגיון ומן השכל הישר על-מנת שערכאה גבוהה יותר תתערב באשר קבעה ערכאה דיונית על-סמך התרשמותה הבלתי-אמצעית (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632 (2000); ע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 135 (2001)), מקרה זה במובהק אינו בא בגדר המקרים המצדיקים התערבות שכזו. לבסוף יוזכר, כי כאמור, בדיון בפנינו הושמעה טענה זו בקול ענות חלושה, וגם בכך יש כדי לחזק את הסברה לפיה אין מקום לגרוס, כי ישנה אי-סבירות באי-שליחת המבקש לאבחון.

סוף דבר
31. תם פסק-הדין אך לא נשלמה פרשה עגומה זו. שנים באות וכלות, המשיבה עודה שבויה בידי המבקש, והיא כאותן נשים "צְרֻרוֹת עַד-יוֹם מֻתָן, אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב' כ, ג). המבקש אסור אף הוא בשל קשי עורפו וקהות ליבו. בטרם נעילה, נזכיר דברים שאמר השופט (כתארו אז) מ' חשין ב- בג"צ 1371/96 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד נא(1), 198, 213 (1997):

"אלה אמורים היו להיות ימיה הטובים. והנה הימים רעים וכלים כעשן. אך צער ומרירות הם מנת-חלקה. כל בקשתה אינה אלא כי תזכה לגט פיטורין, כי יותן לה לנסות ולשקם את חייה. ראויה היא אומללה זו כי יוסרו כבלים מעל-ידיה, כי תשתחרר מאישהּ, כי תצא לחופש."

והמבקש ייתן אל ליבו, יסיר את מוסרותיה של המשיבה, ובכך אף את מוסרותיו שלו ינתק. אם תשמע דעתי, נדחה את הבקשה.

הנשיא א' גרוניס:
אני מסכים.
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט צ' זילברטל."

8. הואיל והבעל מסרב לתת את הגט כפי שחייבו גם בית-הדין הרבני הגדול, והוא ממשיך לעגן את אשתו למעלה משנתיים וחצי, יש לבצע את פסק-הדין של בית-הדין הגדול בעניין הרחקות דר"ת
בתיק מס' 754405-6 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(4), 192 (2011)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
לפני למעלה משנה נתן בית-הדין בתיק (אזורי יר') 754405/1, פסק-דין מנומק ברוב דעות המחייב את הבעל לתת גט לאשתו.

הצדדים חיים בנפרד כשנתיים וחצי ואין להם ילדים משותפים. סירוב הבעל לתת גט לאשתו, הוא מטעמי נקמנות ו/או רצון לסחוט כספים. לאור זאת בית-הדין אף הוציא כנגד הבעל לפני כשנה צו הגבלה בדרך של מאסר עד למתן הגט.

הבעל ערער על פסק-הדין, ובית-הדין הגדול קיים מספר רב של דיונים. בפסק-הדין שנתן בית-הדין הגדול בתיק (בית-דין גדול) 819158/3 ביום ז' בתשרי תשע"ב, הוחלט על דעת כל חברי בית-הדין:

"א. תביעת הבעל שהאישה תחזור לשלום-בית נדחית.
ב. תביעת הבעל להכריז על האישה מורדת נדחית.
ג. תביעת האישה לחייב הבעל בגט מתקבלת והבעל חייב ליתן ג"פ לאשתו."

לעניין כפיית הבעל על-ידי מאסר נחלקו הדעות. לדעת המיעוט יש לדחות את הערעור ולהפעיל את צו המאסר כנגד הבעל. ואילו לדעת הרוב, "במידה והבעל לא יציית לפסק-הדין ולא יתן גט לאשתו תוך חדשיים, ניתן לקרות לו עבריין, ולהטיל עליו הרחקות דר"ת".

בית-הדין הגדול מביא בתוך נימוקיו את פסק-הדין שיצא מבית-הדין צדק בני ברק בחודש חשון תשע"א בחתימת הגר"נ קרליץ שליט"א ובהצטרפות הגר"י סילמן שליט"א והגרמ"מ שפרן שליט"א, וכן צירפו חתימתם בשולי פסק-הדין הרה"ג ר' חיים קנייבסקי שליט"א והרה"ג ר' מ"י ליפקוביץ זצ"ל.

בפסק-הדין נאמר: "... וגם דעתנו כי הבעל חייב מדינא לגרש את אשתו... ומצוה ביד כל מי שיכול לסייע להתיר בת ישראל מעגינותה".

למרות פסקי-הדין הללו סירב הבעל לתת את הגט לאישה.

ליום כ"ה בחשון תשע"ב נקבע מועד לסידור הגט ולדיון בעניין הרחקות דר"ת. הבעל הופיע בלווית אחיו, אך סירב לתת את הגט ואף סירב להשיב לשאלות בית-הדין. במקום זה הוא הגיש בקשה בכתב לפסילת ההרכב. לאחר שב"כ האישה השמיע את טיעוניו בעניין צווי ההגבלה והרחקות דר"ת וטען, שהעיכוב בגט נובע משנאת הבעל את האישה, ויש לכופו לאלתר על-פי דברי החזו"א, קרא הבעל לעבר האישה וב"כ: "אני אוהב אותך אני לא שונא."

בית-הדין הסביר לבעל שאין מקום עתה לבקשת פסילה, שכן למעשה הדיונים נגמרו, ופסיקת כב' בית-הדין הגדול מחייבת את כל בתי-הדין האזוריים בארץ, כך שאף הרכב של בית-דין אזורי אינו מוסמך לבטל את פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייבו לתת גט.

אך גם לגופו של עניין אנו דוחים את בקשת הפסילה, שכן אין ספק שבית-הדין האזורי לא טעה בפסיקתו לחייב את הבעל בגירושין, וגם בעניין צו המאסר, הסכים עמנו כב' הרה"ר לישראל שישב בראש ההרכב של בית-הדין הגדול.

הואיל והבעל מסרב לתת את הגט כפי שחייבו גם בית-הדין הגדול, והוא ממשיך לעגן את אשתו למעלה משנתיים וחצי. יש לבצע את פסק-הדין של בית-הדין הגדול בעניין הרחקות דר"ת.

בשו"ע אה"ע סמן קנד סעיף כא פסק:

"ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים, אלא אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין".

והרחקות דר"ת נזכרות בספר הישר לר"ת (חלק השו"ת סימן כד) והובאו בפוסקים רבים וברמ"א (אה"ע סימן קנד סעיף כא על דברי השו"ע הנ"ל) וז"ל:
"ומכל מקום יכולין ליגזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (ש"ד בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימין זאב). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ובלבד שלא ינדו אותו".

ובלבוש, סימן קד סעיף י' כתב:

"מ"מ יכולים בית-הדין להטיל חרם ביניהם על כל איש ואישה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו".

לאור האמור פסקנו:
א. הואיל והבעל מסרב לציית לפסק-דין של בית-הדין הגדול, מותר לקרותו עבריין, ודינו מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנא.

ב. מצוה על כל מי שיכול לסייע להתיר את האישה מעגינותה, לפיכך יש להימנע מלעשות טובה לבעל ו/או לדבר עימו ו/או לצרף אותו למנין ו/או לישא וליתן עימו ו/או לקברו. כמבואר ברמ"א.

ג. מטילים על הבעל (פלוני) צוי הגבלה לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 כלדהלן:

1. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, סעיף 2(1), המונע ממנו לצאת את הארץ.

2. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה לפי סעיף 2(2) לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, המונע ממנו לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, התשי"ב-1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם. אולם הם יהיו תקפים לצורך שיבה לישראל. על הבעל להפקיד את דרכונו לאלתר בבית-הדין האזורי בירושלים.

3. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, סעיף 2(6) המונע ממנה לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק, בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981.

ד. על המזכירות לשלוח העתק פסק-דין זה לצדדים, למנהל בתי-הדין הרבניים, למשטרת הגבולות, למפקח על הבנקים למשרד הפנים וליועץ המשפטי לממשלה.

ה. מחייבים את הבעל לשלם לאישה סך 5,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין. סעיף זה ניתן ברוב דעות."







9. באיזון בין זכויות היסוד של הבעל והאישה לכבוד ולחירות, יש להעדיף במקרה זה את האישה, הואיל ולזכותה פסק-דין סופי של בית-הדין לפיו יש לכפות על הבעל את מתן הגט
בתיק מס' 809968-2 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(4), 127(2011) קבע בית-הדין:

"פסק-דין
לפנינו ערעור על החלטת בית-הדין הרבני האזורי בירושלים מיום כ"ז אייר התשע"א (31.05.11) בתיק 622918/19, בה החליט בית-הדין האזורי בתוקף הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 7א לחוק "כפיית ציות", כי עם תום מאסר עשר השנים שהוטל על הבעל מכח "חוק קיום פסקי-דין", ייאסר הבעל לתקופה בלתי-קצובה עד שייאות לתת גט לאשתו.

בפתח דברינו, ראוי לסקור בקצרה פרשה כאובה ומתמשכת זו המונחת על שולחננו.

הצדדים נישאו זה לזו פעמיים. בפעם הראשונה נישאו הצדדים בנישואים אזרחיים בברית-המועצות בשנת 1983 (מנישואים אלו נולד לבני הזוג בנם הבכור), אך בשנת 1987 הם התגרשו אזרחית. בעת נישואין וגירושין אלה, לא היתה האישה יהודיה. בשנת 1989 עלה הבעל לישראל, חזר בתשובה והצטרף לחסידות חב"ד, במקביל האישה ובנה התגיירו. בשנת 1991 התחתנו בני הזוג בישראל כדמו"י. מנישואין אלו נולדו לצדדים שלושה בנים נוספים. הצדדים ניהלו אורח חיים חרדי וילדיהם התחנכנו במוסדות דתיים.
לאחר זמן, האישה האשימה את בעלה בהתנהגות שכללה בין היתר אלימות פיזית ומילולית קשה. בשל תלונות אלו, הוצא נגד הבעל צו הגנה לאחר התערבות המשטרה. כמו-כן, הבעל נהג להיעדר מן הבית לעתים מזומנות לתקופות שונות. למעשה, הבעל הודה כי הכה את האישה, אך טען שעשה זאת כהגנה עצמית "כי היא הרביצה לי".

במהלך הדיונים, הבעל לא חסך שום תיאור ליחס שהוא נותן לאשתו. בין היתר הוא טען כי האישה גיורת מזוייפת וזונה. הגדיל לעשות הבעל, כאשר טען כי יש לו חששות שהילד הבכור והילד הקטן אינם ממנו, ודרש לערוך בדיקת רקמות.

ביום ט"ו תמוז תשנ"ט (29.06.99) החליט בית-הדין האזורי כי "על הבעל לתת גט מיד לאשתו", והטיל על ב"כ הצדדים לנהל משא-ומתן ולהגיע להסכם גירושין סופי.

בדיון שהתקיים ביום י"ב טבת תש"ס (12.12.99) טען הבעל כי האישה מתרועעת עם גבר זר, וכי היא גנבה ממנו כספים. לשאלת בית-הדין "האם אתה רוצה אותה?", השיב הבעל: "אני רוצה אותה בקבר"(!). בהמשך אמר הבעל: "האישה הכתה אותי בהכאות רצח, ואני גם, וזה היה הגנה עצמית". כאשר האישה חזרה ואמרה כי הרביץ לה פעמיים, גם כשהיתה בהריון, השיב הבעל: "מה שהרבצתי לה כי אני לא רציתי שאמא שלה תבוא".

בסיומו של הדיון הודיע בית-הדין לבעל, כמופיע בפרוטוקול:

"אנו מחייבים אותך בגט עקב זה שאתה אומר שהגיור מזוייף וזה שאמרת שאתה רוצה לראות אותה בקבר".
בפסק-הדין שניתן בסיום הדיון החליט בית-הדין, כי אם הבעל לא יתן גט תוך 30 יום, "בית-הדין ידון בסנקציות כולל אפשרות מאסר."

ביום 19.06.01 ציין בית-הדין כי כבר כתב שיש לכפות את הבעל במאסר לתת גט, והטיל על הבעל מאסר עד לדיון הבא שנקבע כעבור כ- 3 שבועות, מתוך תקוה "שניתן יהיה לסיים את הפרשה במהרה". תקוה זו התנפצה אל מול סרבנות עיקשת ארוכת שנים של הבעל, אשר מצוי מאז במאסר. בית-הדין האזורי נדרש להאריך את המאסר מדיון לדיון, תוך כדי הדיונים ניסה בית-הדין לשכנע את הבעל לתת גט, אך הבעל עמד על שלו וסירב לגרש את אשתו.

ביום י"ג חשון תשס"ב (30.10.01) פסק בית-הדין לבעל שנת מאסר, והורה על הבאתו לדיון כעבור כחודש וחצי, על-מנת לדון בבקשה להכנסתו לצינוק. עוד החליט בית-הדין בו ביום, כי יש להטיל על הבעל הרחקות דרבנו תם, ולמנוע ממנו לעלות לתורה ולצרפו למנין בבית הסוהר ובכל מקום.

נציין, כי אף שהבעל היה מיוצג, לא הוגש כל ערעור שהוא על פסקי-הדין לגירושין ועל צווי המאסר שהוטלו עליו.

למרות המאסר, הבעל עמד בסירובו לגרש את אשתו. במהלך השנים המשיכו להתקיים דיונים על גבי דיונים, כשבית-הדין האזורי מנסה פעם אחר פעם לשכנע את הבעל לתת גט. פעמיים הורה בית-הדין על בידוד לסירוגין לתקופות ארוכות של 90 יום. הוסיף בית-הדין והורה כי יש למנוע מן הבעל מבקרים, מכתבים וכל קשר טלפוני (למעט כתבי בית-הדין וקשר עם עורך-דינו). בית-הדין אף ציוה למנוע מן הבעל קניית מצרכים בקנטינה של הכלא. בשלב מסוים הורה בית-הדין לרשויות הכלא לבדוק אפשרות מתן טיפול פסיכיאטרי לבעל כדי להכינו למתן גט. עוד הורה בית-הדין ברוב דעות כי יש למנוע מן הבעל "אוכל כשר מיוחד", דהיינו אוכל בכשרות מהודרת, עד שיתן גט לאשתו. כל ההגבלות הללו לא הועילו כדי לשכנע את הבעל לתת גט לאשתו.

כאשר הבעל פנה לבית-הדין ובקש לאכוף את ביקורי הילדים אצלו, החליט בית-הדין, כי היות והבעל אינו מציית לפסק-הדין שציוה עליו לתת גט, אין בית-הדין נזקק לבקשותיו. כמו-כן, בית-הדין האזורי דחה את בקשת הבעל לקבל בכלא אוכל כשר למהדרין.

בדיון שהתקיים ביום כ"ד שבט תשס"ג (27.01.03) ביקשה ב"כ האישה לבדוק אם ניתן לפסול את הקידושין של בני הזוג כדי להצילה מעיגונה. ברם, לאחר בירור נסיבות הקידושין דחה בית-הדין את בקשת האישה ופסק כי הקידושין נערכו כדת וכדין.

הבעל הגיש שתי בקשות רשות ערעור לבית-הדין הגדול: האחת, על ההחלטה המונעת ממנו אוכל בכשרות מהודרת. והשניה, על החלטת בית-הדין האזורי שלא להידרש לבקשתו בעניין ביקורי הילדים.

לאחר שמיעת הערעור, בפסק-דין שניתן ביום י"ז אלול תשס"ח (17.09.08), פתחו דייני בית-הדין הגדול את דבריהם בתיאור המצב דאז:

"שבע שנים רעות יושב בעל סרבן-גט בכלא במאסר-כפיה. הבעל אוטם אוזניו משמוע בקול מורים שקבעו כי הוא חייב ליתן גט לאשתו, וכי יש לכפותו על כך. הבעל ישב בבידוד מספר רב של פעמים והוטלו עליו כל ההגבלות האפשריות המפורשות בחוק - הכל ללא הועיל. הבעל ממשיך לתת כתף סוררת, מאמץ את ליבו ואינו שועה לתחנוני האישה לשחררה בגט פיטורין כדמו"י. שבע שנים מרות חלפו על האישה, בנוסף לשנות ההתדיינות שקדמו לפסק-הדין, ועדיין אין רואים אור בקצה המנהרה."

לגופו של עניין כתבו דייני בית-הדין הגדול:

"על-פי ההלכה מוסמך בית-הדין להורות לציבור שלא להיעתר לדרישה לכשרות מיוחדת, כשם שבית-הדין מוסמך להורות שלא לצרפו למנין, שלא להושיבו בבית-הכנסת, שלא להעלותו לתורה ובכלל שלא לעשות עמו שום טובה. בעל זה שמרים ידו בתורת משה ואינו מציית לדין שפסקו חכמי התורה, אינו בכלל שומרי הדת אשר מנהל בית הסוהר רשאי להטיב עימם ולהאכילם בכשרות מהודרת. בית-הדין הרבני מוסמך להורות על כך, כאמור, במסגרת סמכותו החוקית הייחודית לשפוט ב'ענייני גירושין'. יש לדחות, איפוא, את בקשת רשות הערעור בנקודה זו."

בעניין זה יפה כתבו דייני בית-הדין הגדול כי:

"מפתחות הכלא הרי נמצאים בידיו של הבעל, ומיד לכשיתן גט יוכל הוא לאכול כאוות נפשו בכשרות למהדרין מן המהדרין. האם חייב הציבור לנהוג בו באופן השונה מיתר האסירים, ולדאוג לו לכשרות מהודרת? נראה לנו כי התשובה לכך היא שלילית לחלוטין! על-פי דין ההרחקות של רבנו תם, רשאי הציבור לא לקיים כלפיו את החיובים ההלכתיים הבסיסיים ביותר - לא ללמדו תורה לא למול את ילדיו, לא לקוברו בקבר ישראל, ועוד. נמצא כי ודאי וודאי כי רשאי הציבור שלא לטרוח עבורו בהכנת אוכל בכשרות מהודרת."

במענה לבקשת הבעל להסדיר את ביקור ילדיו בכלא, השיב בית-הדין הגדול כך:

"הבעל דנן אינו דומה לאסיר פלילי, שאינו יכול לקיים את הביקורים של ילדיו מחוץ לכותלי הכלא. מפתחות בית הסוהר נמצאים בידי הבעל, וביכולתו להשתחרר ולקיים את הביקורים במקום ובאוירה התואמים את טובת הילדים. ככלל, הרי ביקורים של קטינים בבית הכלא אינם מומלצים. אין לומר כי ביקורי ילדים בכלא תואמים את טובתם. הם נערכים רק בלית ברירה. כאן יש ברירה. למעשה, הבעל שנמצא שנים רבות בכלא עקב אלימותו כלפי אשתו, מבקש להנציח את אלימותו על-ידי הכרחת ילדיו לבקרו בבית הכלא. זהו שימוש אלים בזכות משפטית! לאור האמור יש לדחות גם את בקשת רשות הערעור השניה לגופה."

דייני בית-הדין הגדול העלו מספר הצעות כדי להקשות על הבעל, תוך כדי השמעת קול זעקה, שאף אני מצטרף אליה:

"יידע סרבן הגט כי בית הכלא אינו בית הבראה!".

בסוף דבריהם, ציינו דייני בית-הדין הגדול את החשש ההולך ומתממש לעיניהם:

"שנים עוברות, שנים כלות, והאישה נמקה בכלאה האישי שמפתחותיו מסורות בידי בעלה בלבד. בעוד פחות משלוש שנים נגיע לסיום תקופת המאסר המקסימלית שניתנת להיגזר על-פי חוק קיום פסקי-דין. האישה אינה רואה כל נקודת אור לקראת חירותה. הבעל, לעומת זאת, קרוב הרבה יותר ליום שחרורו מן הכלא מאשר ליום מאסרו. האישה הוטלה על-ידי הבעל למאסר עולם, בעוד שהוא נמצא במאסר קצוב לעשר שנים. חובתנו כדיינים השוקדים על תקנתן של בנות ישראל, להציע אפשרויות נוספות לפתרון עגינותן של נשים במצבה של אישה זו."

חששותיהם של דייני בית-הדין הגדול התממשו, עברו וחלפו להן עשר שנים הקצובות בחוק, והבעל טרם גירש את אשתו!

האישה פנתה לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה להאריך את תקופת המאסר של הבעל, פן יברח ותמצא את עצמה בעיגון עולמי. בבקשתה כתבה ב"כ האישה כי הבעל עומד להשלים בעוד מספר ימים, (בתאריך ט"ז סיון תשע"א-18.06.11), ישיבה של עשר שנות מאסר עקב צווי הגבלה - מאסר כפיה - שהוטלו עליו על-ידי בית-הדין בשל סירובו לתת גט לאשתו בהתאם להחלטות ולפסקי-דין חלוטים של בית-הדין. צווי המאסר הוטלו מכוח סמכות בית-הדין על-פי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק קיום פסקי-דין"). מאחר וסעיף 3(ב) לחוק קיום פסקי-דין מגביל את התקופה הכוללת של מאסר כפיה שבית-הדין מוסמך להטיל מכוח אותו חוק לעשר שנים בלבד, בקשה ב"כ האישה שבית-הדין יעשה שימוש בכוחות ובסמכויות המסורות לבית-הדין בחוק "כפיה וציות".

ביום ו' בניסן התשע"א (10.04.11) התקיים דיון בבית-הדין האזורי, בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם. במעמד זה נעשו שוב מאמצים גדולים לדבר על ליבו של הבעל לשחרר את אשתו ממאסר עגינותה, אך דברי בית-הדין נפלו על אוזניים ערלות. כפי שהעירו דייני בית-הדין האזורי, ניכר היה כי הבעל שואב עידוד מן העובדה שתקופת עשור שנות המאסר עומדת להסתיים.

דייני בית-הדין האזורי עשו מאמץ נוסף, ובלית ברירה ציוו כי הבעל יועבר לבידוד בליל הסדר ובכל יתר ימי חג הפסח, אך לשוא.

בלית ברירה, בית-הדין האזורי נדרש לשאלה משפטית חדשה: האם בתום תקופת המאסר של עשר שנים שהוטל על הבעל מכוח "חוק קיום פסקי-דין", ניתן להטיל על הבעל מאסר לתקופה בלתי-קצובה מתוקף הסמכות לפי סעיף 7א לחוק "כפיית וציות".

ב"כ המערער טען כי אמנם הבעל עומד בסרבנותו גם כיום, אלא שלטענתו, התקופה המקסימלית בה ניתן לאסור את הבעל הינה לעשר שנים - תקופה אותה ריצה הבעל, מכוח הגבלת החוק לעניין מאסר.

לדברי ב"כ הבעל, חקיקת חוק קיום פסקי-דין נועדה להסדיר את התקופה המקסימלית בה ניתן לפגוע בחירותו של סרבן גט באופן מידתי. פגיעה מעבר לתקופה זו אינה סבירה ואינה מידתית ומנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולרצון המחוקק - אחרת לא היה נותן דעתו לתקופה הספציפית של עשר שנים ומגביל אותה. הפעלת החוק לעניין כפיה וציות לאחר שהמאסר מוצה לפי חוק אחר ולאותה תכלית מדויקת שהחוק האחר אינו מאפשר - אינה סבירה ואינה הגיונית.
ב"כ האישה השיבה כי מפתחות הכלא של האישה נמצאות בידי הבעל, וגם מפתחות כלאו של הבעל נמצאות בידיו. אם יואיל הבעל לפתוח את דלת כלאה של אשתו, דלתו שלו תפתח מאליה. ב"כ האישה התריעה במפגיע כי אם ישוחרר הבעל מכלאו, היא תישאר בכלא עיגונה לנצח. הוסיפה ב"כ האישה טענה כי במאזן שבין הגנה על "כבוד האדם וחירותו" של הבעל לבין הגנה על "כבוד האדם וחירותה" של האישה - יש להעדיף את כבודה וחירותה של האישה, שכן הבעל הוא זה הפוגע בחירותה ובחירותו, ובידו הבחירה. העובדה כי הבעל מבקש להפסיק את מאסרו מוכיחה, כי הליכי המאסר לא מוצו, וכי יש תקווה כי אם הבעל יבין שהוא יצא מן המאסר רק באם יציית לפסק-הדין ויתן גט לאשתו, הוא יעשה כן.

לאחר דיון ממצה, בית-הדין הרבני האזורי קבל את טענת ב"כ האישה. בהחלטת בית-הדין מיום כז אייר התשע"א, הטיבו דייני בית-הדין האזורי לבאר את היחס שבין שני החוקים הנזכרים:

"משבא המחוקק להרחיב עוד את סמכות האכיפה של בתי-הדין הרבניים לגבי פסקי-דין לגירושין, הוא הדגיש חזור והדגש בחוק קיום פסקי-דין, שאין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בסמכויות אחרות של בית-הדין הרבני על-פי כל דין. כך בסעיף 7 לחוק קיום פסקי-דין נאמר כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית-דין רבני או של בית-משפט על-פי כל דין". שמירת סמכויות בית-הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות נזכרה במפורש ביחס לתוכנו של צו הגבלה בסעיף 2(א) לחוק קיום פסקי-דין, והדבר נשנה בסעיף (2)ב וכן בסעיף 2א(ג) לאותו חוק. החזרה המתמדת על הוראת שמירת הדינים מלמדת, כי סעיף 7א לחוק כפיית ציות שעניינו קנס או מאסר חל וממשיך לחול כדרך חילופית לאכיפת מתן גט.

החוק פתח איפוא מספר שערים בהיכל בית-הדין לצורך אכיפת פסק-דין לגירושין, והברירה בידי בעל-הדין להיכנס בשער הרצוי לו. אין לנעול בפניו שער זה ולכוונו לשער אחר דוקא. במקרה דנן, עומדים אנו בפני נעילת שער אחד בפני האישה, עקב תום עשר שנות המאסר... מן הדין שייפתח בפני האישה הכלואה בשבי הנישואין שער תקוה אחר לשחרורה מעולו של בעלה. באיזון בין זכויות היסוד של הבעל והאישה לכבוד ולחירות, יש להעדיף במקרה זה את האישה, הואיל ולזכותה פסק-דין סופי של בית-הדין לפיו יש לכפות על הבעל את מתן הגט."

לאור האמור, ביום כ"ז באייר התשע"א (31.05.11), נתן בית-הדין האזורי החלטה שבה נאמר:

"הננו מורים ומצווים בתוקף סמכותנו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות כי עם תום מאסר עשר השנים שהוטל על הבעל מכוח חוק קיום פסקי-דין, ייאסר הבעל לתקופה בלתי-קצובה עד שייאות לתת גט לאשתו.

החלטה זו תועבר לב"כ הצדדים, לשירות בתי הסוהר ולב"כ היועץ המשפטי לממשלה.

הודעה על הטלת המאסר בצירוף החלטה זו תועבר לנשיאת בית-המשפט העליון. על-פי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות: "הנשיא, או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה."

כפי שהובא לידיעתנו, נשיאת בית-המשפט העליון לא מצאה עילה לשנות את ההחלטה הנ"ל. וכעת מבקש הבעל לערער על החלטה זו.

לאחר שמיעת הצדדים, ועיון מעמיק בתיק ובהחלטת בית-הדין האזורי, ניתן לקבוע באופן חד משמעי, החלטת בית-הדין האזורי מפורטת ומנומקת, הן עובדתית, והן משפטית.

בכתב הערעור ובתשובה לערעור, וכן בדיון שהתקיים בפנינו, חזרו ב"כ הצדדים על שלל טענותיהם שכבר נטענו ונשמעו בפני בית-הדין האזורי.

לאור האמור, יש לדחות את הערעור ולאשר את החלטת בית-הדין האזורי מן הנימוקים שפורטו בה.

בצד הטענות המשפטיות, לא יצאנו ידי חובתנו בלא התייחסות הלכתית, מוסרית ויהודית למעשי המערער. בהקשר זה, ברצוני להתייחס לטענת המערער בסעיף 29 לכתב הערעור:

"ב"כ המערער יוסיף ויטען כי למרות שהאיש מרצה מאסר של 10 שנים, עד היום לא הובילו הליכים אלו לתוצאה, דבר המלמד כי להליכי המאסר אין כל תכלית או תועלת בסופו-של-דבר - מלבד עונשים."

ראשית נאמר, בכפוף לנקבע בחוק, הליך המאסר נועד לשם כפיית הביצוע של פסק-דינו של בית-הדין האזורי, ולא כצעד של ענישה. יחד-עם-זאת, נאמר כי למרות שאין זו מטרת פסק-הדין, הרי מאחר שמדובר באדם שמעגן את אשתו באכזריות במשך שנים ארוכות, וזאת לאחר שנהג באלימות כלפיה, הרי שמבחינה הלכתית ודאי שראוי הוא לעונש!

לפנים בישראל, כאשר ניצב בפני דייני ישראל בעל אכזר המבקש לעגן את אשתו היו נוהגים בו כדברי הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב ה"כ):

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית-דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני."

ביחס לבעל שהכה את אשתו, כתב מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג, ח"ד סי' פא):

"כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו... לחיים נתנה ולא לצער... והמכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו... חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך... אף על גב דאין דנין דיני קנסות (בזמן הזה)... מכין ועונשין (שלא מן הדין כדי) שלא יקילו ראשם בכך."

אשר-על-כן, אם נתפס הליך המאסר בעיניו של המערער כעונש על מעשיו הרעים והאכזריים (למרות שאין הדבר כן), איני רואה בכך חסרון. אדרבה, שמא דוקא הסתכלות סובייקטיבית זו של המערער תביא לפתח של חרטה, תשובה ותיקון מעשיו.

שנית, ברצוני להשיב על טענת ב"כ המערער "כי להליכי המאסר אין כל תכלית או תועלת". תחילה, אם הליכי המאסר הקצובים לא הובילו לתועלת עד היום, תקוותנו היא שהליך המאסר החדש שאין לו קצבה - אכן ישיג את התוצאות המבוקשות.

צריכים הדברים להאמר באופן ברור: אשת המערער שרויה בעיגון מתמשך לאורך שנים. ואמרו רבותינו בחכמתם, כי עצם המציאות של "עיגון" שוה מבחינה הלכתית לסכנת נפשות! (ראה רש"י יבמות קכב,א, מאירי גיטין סו,א, ט"ז אה"ע סי' קכ ס"ק יב). וכפי שכתב הב"ח (שו"ת ב"ח החדשות סי' צב) על-פי דבריו של רש"י (שם):

"והנה הדבר היה קשה מאד בעיני (להתיר)... מכל מקום נראה כל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימיה - כשעת הסכנה דמי... דכל היכא דאיכא חשש עיגון - דכשעת הסכנה דמי, ואם-כן כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל משומד, אם-כן איכא למיחש לשמא... יברח... ואולי יהרג ותשב אשתו עגונה כל ימיה..."

התשב"ץ (ח"ב סי' ח) כתב ביחס לאדם שמעגן את אשתו ומפעיל נגדה אלימת נפשית כי "ראוי לבית-דין לגעור בו ולקרא עליו המקרא הזה 'הרצחת וגם ירשת?!' - שזה יותר קשה ממות!".

כשם שאין אדם חוסך כל מאמץ בטיפול במחלה מסוכנת, ואין בספקות באשר להשגת התכלית פוטרים את הרופא לעשות כל מאמץ כדי לרפאות את החולה, כך אנו דייני בית-הדין הגדול לא ננוח ולא נשקוט עד להתרת האישה מכבלי עיגונה! ואף אם טוען המערער כי אין לכך תועלת, הרי שלאישה יש בכך תועלת גדולה.

מהחומר שבתיק זה עולה בבירור שעומד בפנינו אדם אכזר ועיקש שאינו חש שום רגש או חרטה למעשיו הרעים. בפנינו אדם שיכול בעת ובעונה אחת לעגן את אשתו, ובמקביל לדקדק על דקדוקי המצוות ובכלל זה אכילת מאכלים "כשרים למהדרין", מבלי לראות את האבסורד והפער העצום שבמעשיו. גם בדיון שהתקיים בפנינו, התנהג המערער בגסות רוח של ממש כאשר כינה את אשתו "גויה" פעם אחר פעם.

ניתוח התנהגותו של המערער בעשור האחרון אינו משאיר מקום לספק: אם ישתחרר המערער ממאסר בטרם יגרש הוא את אשתו, תשאר האישה עגונה לנצח נצחים, וחלילה תהיה היא בכלל ה"צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת" (שמואל ב פ"כ). וכל מי שיתן לכך יד יהיה בבחינת "שופך את דמיה".

על-כן אני פונה בזה למערער: המפתח לשחרורך ממאסר מסור בידך! לא באמצעות כתבי ערעור ופלפולים משפטיים, אלא באמצעות קיום חובתך המוסרית כיהודי - שחרר את אשתך ממאסר כבלי העיגון, ותזכה אף אתה לחופש הראוי לכל אדם. כך תוכל להמשיך את חייך במסגרת משפחתית אחרת כדי להגשים את שאיפותיך בעולמך.

לאור האמור, יש לאשר את החלטת בית-הדין הרבני האזורי מיום כ"ז אייר התשע"א (31.05.11), ולדחות את הערעור."

10. הוצאת צו הגבלה בדרך של מאסר בפועל כנגד אישה
בתיק מס' 271499-17 {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2011(3), 58(2011)} קבע בית-הדין הרבני:

"פסק-דין
הצדדים נשואים ומתדיינים זה עם זה שנים רבות בערכאות השונות. במהלך הדיונים חוייבה האישה להתגרש, ומשלא עשתה כן ניתן לבעל היתר נישואין. כמו-כן הוטלו על האישה סנקציות על-פי חוק בתי-דין רבניים (וקיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995. גם הרכוש של הצדדים חולק על-ידי כונס נכסים שמונה על-ידי בית-הדין.

עתה מבקש הבעל לחייב את האישה לקבל את הגט, משום שלמרות היתר הנישואין שניתן לו עדיין רשומה האישה כאשתו במשרד הפנים וכן בכל המוסדות הרשמיים, כמס הכנסה, קופת חולים ובנקים, והדבר מפריע לו מאד. לכן הוא מבקש להטיל על האישה צו הגבלה על-פי החוק בדרך של מאסר בפועל, כי צווי ההגבלה האחרים הוכחו כלא אפקטיביים.

התקיים דיון בנוכחות הצדדים, לאחר שמיעת הצדדים בית-הדין סבור שצודק הבעל, וכי יש לכוף על האישה לקבל את הגט, הואיל וכל עוד לא ניתן הגט בפועל רשומה האישה כאשתו, והדבר מהווה מטרד רציני.

לדעת המעוט: על המבקש להציע סנקציות אחרות שלא יהיו מכשול "בור ברשות הרבים" - אשת איש בבית הסוהר, וכן לצרף את ההחלטות הקודמות שעליה נשען פסק-הדין לסנקציות לבדיקת סנקציות התואמות את פסק-הדין, וזאת בהתייחס לכך שכמה הרכבים השתנו ואי-לכך לעת עתה יש לעמוד בסנקציות הקיימות.

לאור האמור פסקנו ברוב דעות:
א. מוציאים כנגד האישה פלונית צו הגבלה בדרך של מאסר בפועל על-פי סעיף 3(א) לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) התשנ"ה-1995.

ב. המאסר יתחיל ביום א' מנחם אב תשע"א (01.08.11) שעה 10.00 וימשך 30 יום.

ג. צו ההגבלה יבוטל אם יסודר הגט בין הצדדים."

11. החוק פתח מספר שערים בהיכל בית-הדין לצורך אכיפת פסק-דין לגירושין, והברירה בידי בעל-הדין להיכנס בשער הרצוי לו
בתיק מס' 622918-19 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2011(2), 64 (2011)} קבע בית-הדין:

"החלטה
בפנינו בקשת האישה להטיל על הבעל מאסר מכוח סמכות בית-הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי-דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: "חוק כפיית ציות"), עד שייאות לתת לה גט פיטורין בהתאם להחלטות ופסקי-דין של בתי-הדין שניתנו בעניינם.

עסקינן בסרבנות גט קשה של בעל ערל לב שמעגן את אשתו באכזריות במשך שנים רבות. הבעל עומד להשלים בעוד מספר ימים, בתאריך 18.06.11, ישיבה של עשר שנות מאסר עקב צווי הגבלה - מאסר כפיה - שהוטלו עליו על-ידי בית-הדין עקב סירובו לתת גט לאשתו בהתאם להחלטות ולפסקי-דין חלוטים של בית-הדין. צווי המאסר הוטלו מכוח סמכות בית-הדין על-פי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק קיום פסקי-דין). מאחר וסעיף 3(ב) לחוק קיום פסקי-דין מגביל את התקופה הכוללת של מאסר כפיה שבית-הדין מוסמך להטיל מכוח אותו חוק לעשר שנים בלבד, מבקשת ב"כ האישה שבית-הדין יעשה שימוש בכוחות ובסמכויות המסורות לבית-הדין בחוק כפיית ציות.

ביום ו' בניסן התשע"א (10.04.11) קיימנו דיון בבקשה בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם. ב"כ האישה נימקה את בקשתה וב"כ הבעל נימק את התנגדותו להטלת המאסר הנוסף. כל נסיונותינו לדבר על ליבו של הבעל לשחרר את אשתו ממאסר עגינותה, נפלו על אוזניים ערלות. ניכר היה כי הבעל שואב עידוד מן העובדה שתקופת עשור שנות המאסר עומדת להסתיים. עקב כך, ובלית ברירה אחרת, ציוינו כי הבעל יועבר לבידוד בליל הסדר ובכל יתר ימי חג הפסח. כן הורינו לב"כ הצדדים לסכם בכתב את טענותיהם לעניין הבקשה שבפנינו.

טענות ב"כ הבעל
ב"כ הבעל מודה כי הבעל הינו סרבן גט המצוי בכלא קרוב לעשר שנים עקב אי-קיום פסק-הדין לגירושין, וכי הוא מסרב לתת גט ועומד בסרבנותו גם כיום. אלא שלטענתו, התקופה המקסימלית בה ניתן לאסור את הבעל הינה לעשר שנים - תקופה אותה ריצה הבעל, מכוח הגבלת החוק לעניין מאסר.

לדברי ב"כ הבעל, חקיקת חוק קיום פסקי-דין נועדה להסדיר את התקופה המקסימלית בה ניתן לפגוע בחירותו של סרבן גט באופן מידתי. פגיעה מעבר לתקופה זו אינה סבירה ואינה מידתית ומנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולרצון המחוקק - אחרת לא היה נותן דעתו לתקופה הספציפית של עשר שנים ומגביל אותה. עצם הסדרת התקופה בה ניתן לנקוט הליכי מאסר בפני סרבן גט - יש בה לשלול נקיטת הליך זהה באמצעות חוק אחר, שכן אחרת לא היה צורך כלשהו בחוק הספציפי. הפעלת החוק לעניין כפיה וציות לאחר שהמאסר מוצה לפי חוק אחר ולאותה תכלית מדויקת שהחוק האחר אינו מאפשר - אינה סבירה ואינה הגיונית.

מוסיף ב"כ הבעל וטוען, כי למרות שהאיש מרצה מאסר של עשר שנים עד היום לא הובילו הליכים אלו לתוצאה, דבר המלמד כי להליכי המאסר אין כל תכלית או תועלת בסופו-של-יום מלבד עונשים. כן לא נערכה לבעל כל בדיקה רפואית כנדרש, על-מנת לבדוק את מצבו הנפשי וכשירותו המשפטית.

טענות ב"כ האישה
ב"כ האישה טוענת, כי חוק קיום פסקי-דין קבע במפורש בסעיף 7 שכותרתו "שמירת דינים", כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית-דין רבני או של בית-משפט על-פי כל דין". לפיכך, סמכותו של בית-הדין לפעול בהתאם לסעיף 7א לחוק כפיית ציות לא נגרעה. לפי סעיף 7א(א) לחוק כפיית ציות, "לבית-דין כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על-פי סעיפים 6 ו- 7 לפקודת בזיון בית-המשפט, בשינויים המחוייבים", קרי: כפיה באמצעות קנס או מאסר. משמע כי בית-הדין מוסמך להטיל מאסר על-מנת לכפות ציות להחלטה המחייבת מתן גט, אף מעבר לעשר השנים הקבועים בחוק קיום פסקי-דין.

באשר לטענת הבעל על פגיעה לא סבירה ולא מידתית בו והעומדת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משיבה ב"כ האישה כי מוטב כי יפנה אותה כלפי עצמו. הן הוא זה אשר מסרב לשחרר את אשתו מכבלי המאסר שכפה עליה בסירובו לתת לה את גיטה ובכך פוגע הוא פגיעה אנושה בכבודה וחירותה המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מפתחות הכלא של האישה נמצאות בידי הבעל וגם מפתחות כלאו של הבעל נמצאות בידיו. אם יואיל הבעל לפתוח את דלת כלאה של אשתו, דלתו שלו תפתח מאליה.

ב"כ האישה מתריעה במפגיע כי אם ישוחרר הבעל מכלאו, היא תישאר בכלא עיגונה לנצח. במאזן שבין הגנה על "כבוד האדם וחירותו" של הבעל לבין הגנה על "כבוד האדם וחירותה" של האישה יש להעדיף את כבודה וחירותה של האישה, שכן הבעל הוא זה הפוגע בחירותה ובחירותו, ובידו הבחירה. העובדה כי הבעל מבקש להפסיק את מאסרו מוכיחה, כי הליכי המאסר לא מוצו וכי יש תקווה כי אם הבעל יבין שהוא יצא מן המאסר רק באם יציית לפסק-הדין ויתן גט לאשתו, הוא יעשה כן.

הכרעה
סבורים אנו כי צודקת ב"כ האישה בבקשתה, ורואים אנו עין בעין איתה את המצב העובדתי והמשפטי.

בית-הדין הגדול עסק ארוכות בפרשה כאובה זו ונתן בעניינם של הצדדים פסק-דין מפורט שדן בהיבטים עובדתיים, הלכתיים ומשפטיים (תיק ערעור 8455-64-1 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.09.08)). לפיכך, פטורים אנו מלפרט את הרקע לפרשה זו.

בית-הדין הגדול כתב כי "ביום 19.06.01 ציין בית-הדין (האזורי) כי כבר כתב שיש לכפות את הבעל במאסר לתת גט, והטיל על הבעל מאסר עד לדיון הבא שנקבע כעבור כ-3 שבועות, מתוך תקוה 'שניתן יהיה לסיים את הפרשה במהרה'". תקוה זו התנפצה אל מול סרבנות עיקשת, ארוכת שנים, של הבעל, אשר מצוי מאז במאסר, על-פי צווים שהוארכו מפעם לפעם. משמע כי בעניינו של הבעל קיים פסק-דין סופי וחלוט לפיו על-פי דין תורה יש לכפות את הבעל במאסר ליתן גט לאשתו.

בית-הדין הגדול דן בפסק-דינו הנ"ל בשאלת הסמכויות המסורות לבתי-הדין לאכיפת פסקי-דין לגירושין. וכך סיכם בית-הדין הגדול את מסקנותיו לעניין זה:

"נמצא אם-כן, כי קיימים כמה וכמה הסדרים, על-פי החוק או מכח החוק, להפעלת הכוחות ההלכתיים של בית-הדין בכל הקשור לאכיפת מתן גט או קבלתו בגדרי "ענייני גירושין", המסורים לסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני. סיכומם של דברים כך הוא:

א. צו מאסר עקב סרבנות גט יכול להינתן על-ידי:

(א) בית-הדין הרבני, על-פי חוק קיום פסקי-דין של גירושין (ובכלל זה מוסמך בית-הדין להורות על החזקת אסיר בבידוד). צו מאסר זה אינו כפוף לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית-הדין עצמו. התקופה המקסימלית שניתן לאסור אדם עקב סרבנות גט על-פי חוק זה, היא עשר שנים.

(ב) בית-הדין הרבני, על-פי סעיף 7א לחוק כפיית ציות. אין תקופה מקסימלית למאסר על-פי חוק זה, אך נשיא בית-המשפט העליון מוסמך להתערב ולבטל את המאסר או לשנותו לקולה.

(ג) בית-המשפט המחוזי, על-פי סעיף 6 לחוק השיפוט, אם בית-הדין הרבני ציווה בפסק-דין סופי על כפיית גט. אין תקופה מקסימלית למאסר על-פי חוק זה, אך מתן הצו מותנה בהגשת בקשה לכך על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

ב. צו המטיל קנס עקב סרבנות גט יכול להינתן על-ידי בית-הדין הרבני, על-פי סעיף 7א לחוק כפיית ציות. שיקול-הדעת המלא בדבר הנסיבות בהן יוטל קנס וגובה הקנס, מסור לבית-הדין הרבני, אך נשיא בית-המשפט העליון מוסמך להתערב ולבטל את הקנס או לשנותו לקולה.

ג. צווי הגבלה על זכויות כמפורט בסעיפים 2 ו- 2א לחוק קיום פסקי-דין עקב סרבנות גט, יכולים להינתן על-ידי בית-הדין הרבני. צווים אלו אינם כפופים לאישור מראש או בדיעבד של כל גורם שהוא מעבר לבית-הדין עצמו.
ד. צווי הגבלה נוספים על-פי דין תורה, אף שזכרם לא בא במפורש בחוק החרות, יכולים להינתן על-ידי בית-הדין הרבני, ובלבד שהם דרושים "במידה המתקבלת על הדעת" לצורך הפעלת סמכותו של בית-הדין ב'ענייני גירושין'".

בית-הדין הגדול תיאר בפרוטרוט את ההיסטוריה החקיקתית לעניין זה, ומצא כי המחוקק האזרחי קבע שלוש דרכים חילופיות לעניין מתן צו מאסר לאכיפת פסק-דין לגירושין של בית-הדין. לכל דרך נקבע בנפרד מנגנון פיקוח או מעין מנגנון פיקוח אזרחי. כל דרך הגיונה בצידה. מן ההיסטוריה החקיקתית ניתן להיווכח בעליל כי במשך השנים ביקש המחוקק האזרחי להרחיב עוד ועוד את סמכויות בתי-הדין הרבניים בכל הקשור לאכיפת פסקיו בכלל, ולגוון את דרכי האכיפה של פסקי-דין לגירושין בפרט.

הסמכות להטיל מאסר לפי סעיף 6 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 אינה של בית-הדין אלא של בית-המשפט המחוזי, ובלבד שבית-הדין פסק כי יש לכפות בעל לתת גט לאשתו. בחקיקת סעיף 7א לחוק כפיית ציות ביקשה הכנסת להרחיב את סמכויות האכיפה של בתי-הדין הדתיים עצמם, ללא כל הבחנה לגבי מהות העניין אותו מתבקש בית-הדין לאכוף ובלבד שמדובר בעניין שבשיפוטו של בית-הדין הדתי. עד אז לא היו בתי-הדין מוסמכים להטיל קנס או מאסר לצורך אכיפת החלטותיהם. אילו סבר המחוקק כי אל לו לבית-הדין לעשות שימוש בהוראות סעיף 7א לחוק כפיית ציות לצורך אכיפת פסק-דין לגירושין באמצעות קנס או מאסר, היה עליו לומר זאת במפורש.

משבא המחוקק להרחיב עוד את סמכות האכיפה של בתי-הדין הרבניים לגבי פסקי-דין לגירושין, הוא הדגיש חזור והדגש בחוק קיום פסקי-דין, שאין בהוראות חוק זה כדי לפגוע בסמכויות אחרות של בית-הדין הרבני על-פי כל דין. כך בסעיף 7 לחוק קיום פסקי-דין נאמר כי "חוק זה אינו בא לגרוע מן הסמכויות של בית-דין רבני או של בית-משפט על-פי כל דין". שמירת סמכויות בית-הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות נזכרה במפורש ביחס לתוכנו של צו הגבלה בסעיף 2(א) לחוק קיום פסקי-דין, והדבר נשנה בסעיף (2)ב וכן בסעיף 2א(ג) לאותו חוק. החזרה המתמדת על הוראת שמירת הדינים מלמדת, כי סעיף 7א לחוק כפיית ציות שעניינו קנס או מאסר חל וממשיך לחול כדרך חילופית לאכיפת מתן גט.

החוק פתח איפוא מספר שערים בהיכל בית-הדין לצורך אכיפת פסק-דין לגירושין, והברירה בידי בעל-הדין להיכנס בשער הרצוי לו. אין לנעול בפניו שער זה ולכוונו לשער אחר דוקא. במקרה דנן, עומדים אנו בפני נעילת שער אחד בפני האישה, עקב תום עשר שנות המאסר. (ראו והשוו: ע"א 135/66 שפיק סאבא אל-כאזן, בשמו ובשם יורשי אביו סאבא אל-כאזן נ' מיופה-כוחה של העדה הקתולית בכפר בענה, פ"ד כ(2), 645 (1966)). מן הדין שייפתח בפני האישה הכלואה בשבי הנישואין שער תקוה אחר לשחרורה מעולו של בעלה. באיזון בין זכויות היסוד של הבעל והאישה לכבוד ולחירות, יש להעדיף במקרה זה את האישה, הואיל ולזכותה פסק-דין סופי של בית-הדין לפיו יש לכפות על הבעל את מתן הגט.

באשר לטענת ב"כ הבעל כי לא נערכה בדיקה שתעמוד על מצבו הנפשי וכשירותו המשפטית של הבעל - ראשית נעיר, כי נראה שאין לטענה על מה שתסמוך שהרי ב"כ הבעל היה רשאי והוא רשאי גם עתה ליזום כל בדיקה דרושה בדרך הקבועה לכך בנהלי שירות בתי הסוהר. שנית, לא התרשמנו כי קיימת בעיה כלשהי בקשר לכשירות המשפטית הבעל. הבעל מתמצא היטב בכל פרטי ההליכים ובכל מוצאותיו, ומעבר לעקשנות נקמנית שהמאסר נועד להפיגה, לא ראינו סימן המעיד על בעיה נפשית שתצדיק אי-הפעלת הליכי אכיפה בקשר למתן הגט. מכל מקום, בהחלטה שניתנה על-ידינו בתום הדיון שהתקיים בפנינו, ביקשנו כי ייערך תסקיר בנדון על-ידי עובדת סוציאלית של שירות בתי הסוהר. עם קבלת התסקיר נחזור ונבחן את העניין.

לאור האמור, הננו מורים ומצווים בתוקף סמכותנו לפי סעיף 7א לחוק כפיית ציות כי עם תום מאסר עשר השנים שהוטל על הבעל מכוח חוק קיום פסקי-דין, ייאסר הבעל לתקופה בלתי-קצובה עד שייאות לתת גט לאשתו.

החלטה זו תועבר לב"כ הצדדים, לשירות בתי הסוהר ולב"כ היועץ המשפטי לממשלה.

הודעה על הטלת המאסר בצירוף החלטה זו תועבר לנשיאת בית-המשפט העליון. על-פי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, "הנשיא, או שופט אחר של בית-המשפט העליון שהנשיא קבע לכך, רשאי, לאחר שזימן את הנידון אם ביקש זאת, לבטל את הקנס או המאסר או לשנותם לקולה."

12. הצדדים חיו יחד תקופה קצרה בלבד, והם כבר חיים בנפרד קרוב לשנתיים - יש להטיל על הבעל צווי הגבלה מסוג צו מאסר בפועל
בתיק מס' 754405-5 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(4), 261 (2010)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
ביום א' מנחם אב תש"ע (12.07.10) בתיק (אזורי יר') 754405/1, נתן בית-הדין ברוב דעות פסק-דין שמחייב את הבעל לתת גט לאשתו. דעת המיעוט המליצה לבעל לתת גט. הבעל הגיש ערעור לבית-הדין הגדול, אך לא התייצב לדיון ולפיכך סגר בית-הדין הגדול את התיק.

נקבעו מספר מועדים לסידור הגט על-פי פסק-הדין, אך הבעל לא התייצב לחלק מהמועדים, לפיכך תבע ב"כ האישה להטיל על הבעל צווי הגבלה לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995.

בדיון שהתקיים ביום ב' בטבת תשע"א, שוב סירב הבעל לסדר את הגט, לפיכך התקיים הדיון בתביעת האישה לצווי הגבלה. ב"כ האישה הסביר שמכל צווי ההגבלה שהחוק מאפשר להטיל, הסעיף המעשי כנגד הבעל הוא רק מאסר בפועל, משום ששאר הצווים לא ישפיעו עליו כלל.

ב"כ הבעל טען בדיון, שבית-הדין הגדול סגר את תיק הערעור בטעות, מפני שלא ראה את בקשותיו לדחיית הדיון. עוד טען, שצד האישה מכפישים את הבעל ברבים ומפרסמים כנגדו כתבי פלסתר, ולכן הבעל חייב לנקות את עצמו מכל טענות האישה עוד לפני סידור הגט. משום כך הוא אינו מוכן לדון בסידור גט בטרם בוטל פסק-הדין שניתן כנגדו.

אבי האישה טען, שאם למשפחת הבעל ישנן תביעות כספיות כל שהן כנגד בתו או כנגדו, הם מוכנים לחתום על בוררות זבל"א שתדון בכל התביעות לאחר סידור הגט, ובלבד שהגט יסודר ללא דיחוי.

אנו סבורים שהצעת אבי-האישה הוגנת ביותר. הסברנו לבעל, שהחתימה על שטר הבוררות תהיה לפני סידור הגט, והם יכולים לברור תלמידי חכמים מפורסמים וידועים, אשר יוסמכו להוציא כל פסק-דין, גם אם ישתמע ממנו ביטול פסק-הדין של בית-הדין האזורי. כך יוכל לנקות את שמו בצורה הטובה ביותר. בלי שניתן יהיה לטעון שביטול פסק-הדין היה רק על-מנת שייתן את הגט.

ב"כ הבעל ביקש שהות להתייעץ עם משפחת הבעל ויועציה על-מנת להשיב לבית-הדין.

בתשובתו דוחה ב"כ הבעל את ההצעה, והוא חוזר וטוען שהבעל אינו חפץ בגירושין.

נימוקים נוספים לדעת הרוב
ראיתי אשר העלה הלכה למעשה אב"ד שליט"א לכפות על הבעל לתת גט לאשתו, ואף ידי תיכון עמו מהנימוקים הנוספים כדלהלן.

לפי מה שפסק הרמב"ם בהלכות סוטה פרק ג הלכה ב, הסוטה המסרבת לשתות המים המאררים תצא בלא כתובה. כתב הכסף משנה שם, שכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא שהיא טמאה, דאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות, ושכן מפורש בירושלמי פרק היה נוטל.

ובשו"ת אגרות משה, חאה"ע ח"ד סימן צח, כותב, הואיל ובדיקת הפוליגרף יש לה כח רוב כיון שברוב המקרים זהה לאמת (ושכן הוא בספר חשמל בהלכה ח"א עמ' 315), ולכך אם בעלי הדין קבלו על עצמם שינהגו לפי תוצאותיה, הרי זה כמו קבלת קרוב או פסול דפוסקים על-פי זה, עיין שם. ואם-כן בנידון דידן שהבעל מסרב להיבדק בפוליגרף הרי שהוא מפחד מגילוי האמת, ומסתבר שהצד השני שמסכים לבדיקה הוא הדובר אמת.

עיין בשו"ת מהרש"ם חלק ו סימן קלג, שהסתמך על דברי הרמב"ם הנ"ל בסוטה, בעניין אישה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ולא נבעלה לו עדיין והוא מכחיש זאת, והיא מסרבת להיבדק על-ידי רופאים אם עדיין היא בתולה או לא, הרי זה שקר בימינה, עיין שם.

אם-כן, הואיל ובנידון דידן הציע בית-הדין לצדדים לעבור בדיקת פוליגרף והאישה הסכימה והבעל מסרב, הרי שעובדה זו מוכיחה שהוא מפחד מגילוי האמת שאליה טוען הצד השני, כהא דסוטה והמהרש"ם במעשה הנ"ל סמך על זה, ולאו דווקא בסוטה אלא בעוד דברים, כנ"ל.

ידוע עוד מה דפסק רבינו ירוחם במישרים נתיב כ"ג ז"ל:

"נראה שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט... דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש."

הרי מבואר, דלאחר פירוד של שנה, נראה לבית-דין שזמן ממושך זה מלמד שאין עוד סיכוי לשלום-בית, ועל-כן בית-דין כופין את הבעל לגרש. א"כ בנידון דידן שפירוד בין בני הזוג נמשך למעלה משנתיים ימים, הרי שנראה בעליל לבית-הדין שכל רצונו של הבעל הוא לסחוט מהאישה ממון. זאת בנוסף לכך שגם האישה הסכימה להתחייב לזבל"א לאחר מתן הגט, ואילו הבעל גם לכך אינו מסכים ומסרב לתת את הגט. הרי ברור מכל זאת, שעובדה מוגמרת היא, דאין שלום ולא יכון שלום בין בני הזוג, והרי הוא כאומר "אנא נמי לא בעינא לה", ויש לכפותו לגט, ע"ש.

עוד פסק הרמ"א באה"ע סימן קנ"ד סעיף ג, וז"ל:

"איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו...ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית-דין ליסרו ולהלקותו... בכל מיני רידוי וכפיה."

ופסק הרמב"ם בהלכות אישות פט"ו הלכה י"ז וז"ל: "ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה מתוך שיחה ושמחה". ובהלכות איסורי ביאה פכ"א הלכה י"ב כתב: "ולא יבעול מתוך שיכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו".

בנידון דידן הבעל היה אלים כלפי אשתו בתשמיש, שכך אושר הדבר וגם הביע חרטה בכ"י, הרי מבואר מדברי הרמב"ם שיחסי אישות בלא הסכמה הוא מעשה אלימות, ובהתנהגותו המוזרה של הבעל, הרי הוא הופך בכך את חיי אשתו ממש לגיהינום, וא"כ הרי הוא חייב לתת גט לאשתו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ויש גם לכפותו על כך, שהרי זה יותר ממכות.

ובשו"ת משפטי שאול (לגר"ש ישראלי זצ"ל) סימן כ' כתב, דאף לפי סברת ר"ת דבמאיס עלי לא כופין הבעל לגירושין, אין זה אלא שאין בכח תביעת האישה לכופו להוציא, אבל יש חיוב על הבעל לגרש. זאת משום: א. שאין כופין האישה להיות אצלו, נמצא שהוא שרוי באיסור בלאו, שהוא איסור מצד עצמו (אהע"ז סימן ס"ד). ובפרט אם עדיין לא קיים פרו"ר, מטעם זה ובמיוחד כשהוא איסור עצמו. ב. הרי זו מדת סדום שהוא מעגן אשתו שאינה אצלו בלאו הכי באשר הוא מאוס עליה, ואם עושה זאת מנקמנות או סחיטת כספים, הרי עובר על איסור תורה כנ"ל.

בפד"ר ח"ד עמ' 166 פסקו הגר"ע הדאיה, הגר"ב זולטי ויבלח"ט הגרי"ש אלישיב שליט"א, דבמקום שפליגי יחיד ורבים ולפי הרבים דכופין מן הדין, יש לצוות לכפות לבעל לתת גט לאשתו, והדבר כשר. ורוב הפוסקים סוברים דבמאיס עלי דכופין אותו לגרש. וא"כ מן הדין יש לכפותו לגרש. עיין שו"ת יביע אומר חלק ג סימן ח.

בנוסף לכך שכבר האריך הרב שליט"א דכופין על פריה ורביה, כפי שמובא בתשובות מימוניות סימן לד בשם האור זרוע, דהואיל ואיכא השתא תקנת רגמ"ה שאינו יכול לישא אישה אחרת, והוא עדיין לא קיים פו"ר, נראה בעיני שכופין אותו להוציא כדי שיוכל לישא אחרת ולקיים פו"ר, ויעשו בית-דין כפי ראות עיניהם, עכת"ד. והאריך בזה כבר בשורת הדין ח"ו עמ' ריא, עיין שם.

אשר ע"כ מכל הני טעמי יש לכפות על הבעל לתת גט לאשתו.

עיין עוד בשו"ת הרשב"ש סימן צג, שאחר שהביא את מחלוקת ר"ת והרמב"ם בדין אמרה מאסתיהו, כתב, דאפילו החולקים על הרמב"ם יודו כשיש אמתלא מבוררת דכופין ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. וכן פסקה הרמ"א, יו"ד סימן רכ"ח ס"כ, והנוב"י קמא, חיו"ד סימן ס"ח להלכה, ע"ש.

ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סימן ח, כתב, שיותר קשה מריבה מחסרון ממון, ואיזה טובה יש לאישה שבעלה מצערה. ואם מפני ריח הפה כופין אותו להוציא, צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש, ואין אדם דר עם נחש דמעוות לא יוכל לתקון. ועל כך יש להוסיף גם את דברי הרמב"ם פרק ט"ו מאישות הל' י"ט, שיהיה אדם מכבד אשתו ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז וכו', ובגמ' כתובות ס"א ע"א רבי אלעזר אומר מהכא, כי היא אם כל חי, לחיים נתנה ולא לצער ניתנה. ובמקרה דנן, היכן דיבורו עמה בנחת, כאשר הוא כועס מטיל עליה אימה ר"ל. הטענות על התנהגות זו נטענו על-ידי האישה ולא הוכחשו על-ידי הבעל.

בשו"ע סימן קנ"ד ס"ג פסק, כשלא ידוע מי הוא האשם בריב, האישה נאמנת, שכל הנשים בחזקת כשרות, וזה לשונו שם: "ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות".

ועיין מה דמסיים הרשב"ץ שם, דמפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן, שדומה לאריה שדורס ואוכל. והדיין הכופה לחזור לבעלה כדרך הישמעאלים, מנדין אותו, עכ"ל, עיין שם.

לכן המורם מהאמור, שהצדדים חיים בנפרד זה כשנתיים ימים ואין שום קשר ביניהם, וגם לא יהיה שום קשר עד עולם, כפי שמתרשם בית-הדין, והבעל מאוס בעיניה, גם משום צערא דגופא וגם משום צערא דנפשא, בהתנהגותו בדברים שבינו לבינה, ודברים ברורים הם, גם החולקים על דעת הרמב"ם יודו כאן שיש טענה מבוררת. גם פחדו להיבדק במכונת אמת מוכיח בעליל כי ירא הוא מגילוי האמת. שהרי איכא רוב שתוצאות מכונה זו היא אמת, כידוע, וכפי שסמך על זה מהרש"ם ח"ו סי' ל"ג, והוא עצמו עומד באיסור ובביטול קיום פו"ר ועוד סיבות. אשר ע"כ יש לכפות על הבעל לשחרר אשתו בג"פ כדמו"י.

נימוקי דעת המיעוט

ראיתי מה שכתבו עמיתיי שליט"א בפסקי-הדין מיום א' אב תש"ע ומיום ט' בטבת תשע"א. עיקר נימוקיהם לכפיה והטלת הוצאות לאישה 2,500 ש"ח הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין.

א. אין אפשרות להטיל צווי הגבלה אלא מאסר.

ב. הצעת אבי האישה הוגנת, שיבררו תלמיד חכם למתן פסק-דין ולבטל פסק-דין האזורי.

ג. בני הזוג חיו רק תקופה קצרה ובנפרד חיו במשך שנתיים.
בנימוקים הנוספים כתבו, שהסירוב להיבדק בפוליגרף מאמת את הטענות נגדו כאמתלא מבוררת.

בפסק-הדין הקודם בית-הדין ציין טענותיה כי נפלה לחיות עם אדם שלא התייחס אליה לא כאישה ולא כבן אדם. וקל וחומר לא ככלה, וזה באי-דיבור עימה, משאיר אותה שעות רבות בבית עד השעות הקטנות של הלילה, גם במהלך השבע ברכות, ועקבות כך קם מאוחר ולפעמים בצהריים. משתף את בני משפחתו בעניינים שביניהם בניגוד להבטחות לא לשתף הוריו. והכאיב לה פיזית גם לאחר שהתבקש על ידה להפסיק. וכשהתכוננה לעזוב הבית התפרץ עליה כאדם אחוז טרוף, ונכנסה לפחד נורא. הבטיח ליועץ, וחזר בו. ולכן החליטה להתגרש. הגישה מכתב שמבטיח להשתנות "איך יצאו הרעות האלו מתחת ידו".

בית-הדין קבע שאין סיכוי לשלום-בית, גם בעובדה שלא הופיע לדיון ראשון שיזמה האישה. הבעל טען שהאישה רצתה להתחתן עם נצר בית בריסק עם כל החומרות.

בית-הדין קבע שלא נהג כן. הבעל אישר שהבטיח ליועץ שיעבור לב"ב וחזר בו. וכן קבע לכוף כסניף כי לא מקיים פ"ו, ושנה וחצי בנפרד. ואין סיבה להתיר לישא אישה אחרת כי האישה מסכימה לקבל גט.

אולם דעתי אינה כן:

נראה דבכל טענות אלו יש לפקפק ולכל היותר לעשות הרחקות דר"ת.

כי לא הוכחו התלונות על הבעל. ובהתייחס לכך שהוא חתן צעיר שלא למד מה זה אישה, ועוד היה קשור לחבריו שבאו לשמחו. ולא ידע לשקול את הדברים. וגם מה ששיתף בני משפחותו זה רק לעניין ההלכות, וגם בצורך ללמוד איך להתנהג עמה. התפרצותו כמטורף זה היה בפורים לאחר ששתה וזה היה חד-פעמי וגם זה בקריאה לעומתה "בוגדת", שהיא פירשה את זה בכל חומרת הגדרה זו. גם הטענה שהכאיב לה פיסית כידוע כשיש מתח לאישה יש כאבים ובפרט לכלה צעירה ומכתב שכתב אדרבה יש לראות את יחסו המתבטל לפניה, דבר האומר שיש סיכוי לשלו"ב.

בניסיון (בישיבה ביחידות עם הצדדים בלשכה) הוכיח רצונותיו על-ידי שחתם על התחייבויות לשלם כתובה לפי החזו"א באם לא ישתף פעולה עם היועץ שיופנה אליו.

וכן קיבל ע"ע להתנהג לפי הוראות רב המוכר גם על-ידי בני משפחתה על-אף שיורה לו אחרת ממנהגי בריסק וקיבל בהתחייבות ממונית כדין.

התחייבויותיו אלו גם לאחר שהאישה לא רצתה להתחייב הוא התחייב חד-צדדית וביקש רק שהאישה תופיע לזימוני היועץ והרב ללא התחייבות להפסיד כתובתה.

לאור האמור:
בית-הדין לא מיצה את הבירור בעניינם ולא מיצה את האפשרויות שיש לבית-הדין, הן למעקב להעמיד איש ביניהם לבדוק אם ימשיך בדרכו ללא שיפור. לא התקיים התראה כלפיו, ועד שתכפנו לגט תכפנו לקיים חיוביו כלפיה.

השתכנעתי (בישיבה ביחידות עם בנה"ז בלשכה) שיש לבעל נכונות לשפר הן בהתחייבויותיו והן בעצם העובדה שקיבל ע"ע חיי תורה. כן השתכנעתי שיש לבעל רגישות ויכול להשתנות, הן בכושר הכתיבה וההבעה שלו והן בעמידתו בבית-הדין, והן בדברי האישה בפני (ברישום שכתבתי לעצמי) כשציינה דברים טובים בו אמרה שהוא יר"ש ובעל מידות טובות.

לאור האמור:
היה מקום לחייב את האישה בשיתוף פעולה לבדוק שלו"ב עם מחוייבויות בפיקוח בית-הדין. ואין לכפותו לגרש גם משום שיש פקפוקים בדברי הגר"ח פלאג'י שאין כוונתו לכפיה ממש.

ועוד שזה דווקא אם הפירוד הוא ביניהם, ולא כפיה מעושה על-ידי בית-הדין ועל-ידי משפחות. ועכ"פ לא היה התראה ולא הופיעו עדים בבית-הדין שהבעל סרב לשתף פעולה.

ההצעה לעשות זבל"א כנגד בית-הדין היא לא הצעה מהותית וגם יהיה קשה ליישמה. ולדעתי אין להגדיר זאת כמאיס באמתלא מבוררת, שאמנם יש ציפיות שלא התגשמו לאלתר, לא ניתן לחרוץ דין על נישואיהם ללא בדיקה.

ואם כי יש להמליץ לגט גם לדעתי, כיוון שהתחילו בצורה לא יציבה את נישואיהם, ונחרצות האישה לגט, ובעובדה שאין עוד ילדים. אבל ודאי שאין לכפות, ולכל היותר יש להגדיר זאת כמאיס עלי, ודינו בהרחקה דר"ת.

הטענה לכפות כדי לקיים פ"ו נראה לי שבני"ד להיפך לא יוכל לקיים פ"ו, כיון שלִכלְכוּ אותו ועשוהו כשוטה, ולא יוכל להינשא אלא עם בעייתית.
ולא עוד, עד שתכפֶנו, תכפֶּינה לקיים חיובה כלפיו. ולפחות ללכת לייעוץ נכון.

ונראה עוד בסירובה הנחרץ גרמה לו נזקים ורשאי לבררן ולטעון כלפיה, ולברר עוד לפני הגט.

סוף דבר החלטה לכפות במאסר לגט וכן בהוצאות יש בזה כפיה ממש.

וגם בהרחקה כתבו הפוסקים שאין לכפותו ישירות לגט.

שקלתי אם לכתוב הנימוקים שלא לגרום שהבעל ינצלם להמשיך בריב עד אין סוף (ובהתייחס למש"כ הרא"ש בתשובה סי' ק"ז שלא יצא הדין חלוק), אולם לחשש כפיה וממזרות כתבתי.

ועוד דאדרבה זה יעזור לו לתת גט, כשיראה שיש גם מי שצידד לקבוע שאינו חולה נפש, ואדרבה יש לו רגישות ונכונות, וגם האישה אמרה שהוא בעל מידות טובות.

החלטת דעת המיעוט
אין לכפותו ויש להתרחק מהכפיה.

אולם לתועלת העניין שראוי בנסיבות לעשות גירושין, ועיקר חששו הוא שיצא עליו לעז שלא יוכל להינשא, בדעתי לקרוא לו ולומר לו שיש פסק-דין לכפיה. ואני מוכן לכתוב לו נימוקים לצדד במידות טובות שיש לו, והגירושין מצד סירובה, ואי-נכונותה, ובעובדה שהיא צעירה מדי. ואולי אמליץ שיתן גט ויתעשת בהסכמה לפני שיצא פסק-דין לכפיה, וזה יחשב כתמורה למתן גט ברצון.

הוריתי למזכירות לזמנו, אך ב"כ סירב וביקש החלטה, ובעקבות כך כבר נשלחה החלטה.

הכרעת פסק-הדין
לאחר העיון והשיקול ולאור העובדה שהצדדים חיו יחד תקופה קצרה בלבד, והם כבר חיים בנפרד קרוב לשנתיים, ובהתחשב בנימוקים שכתבנו בפסק-הדין הנ"ל, אנו סבורים שצודקת האישה, ויש להטיל על הבעל צווי הגבלה כפי שמתיר החוק.

לפיכך פוסק בית-הדין ומצווה ברוב דעות:
א. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה. תוקף הצו הוא לתקופה של שלושה חדשים מיום כ"ג בטבת תשע"א (30.12.10), אולם צו ההגבלה יפקע עם סידור הגט.

ב. לאחר שהבעל יודיע לבית-הדין שהוא מבקש לסדר את הגט יקבע מועד לבקשתו.

ג. במידה והבעל יעמוד בסירובו לציית לפסק-הדין, ישקול בית-הדין הארכת תוקף הצו והרחבתו.

ד. מחייבים את הבעל לשלם לאישה סך 2,500 ש"ח הוצאות ושכ"ט טו"ר.

ה. על המזכירות לשלוח העתק פסק-דין זה לצדדים, למנהל בתי-הדין הרבניים, לשרות בתי הסוהר וליועץ המשפטי לממשלה.

לדעת המיעוט: אין לכפות את הגט על הבעל, ולכל היותר יש לעשות הרחקות דר"ת. והלכה כדעת הרוב.

13. אימתי יש להחמיר עם צווי ההגבלה?
בתיק מס' 4534-21-1 {פלונית נ' פלוני תק-רב 2008(1), 11 (04.03.08)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
בתאריך כ"ז תשרי תשס"ח (09.10.07), הטלנו על הבעל פלוני, מאסר של שנה אחת, בהתאם לאמור בחוק בתי-דין רבניים קיום פסקי-דין של גירושין סעיף 3.

קבענו דיון יזום, בכדי לבחון את נכונותו של הבעל לתת גט, בגין המאסר.

בדיון שהתקיים היום, הודיע הבעל, שלא יתן גט, אלא-אם-כן יקבל את שתי הבנות לעשר שבתות של ביקורים - כאשר הוא מחוץ לבית הסוהר - ורק אז, באם הביקורים יעלו יפה, יתן גט. הוא הוסיף והודיע, שאם הדבר לא יבוצע מיידית, אזי ידרוש חמש עשרה שבתות של ביקורים כנ"ל.

עשינו מאמץ לדבר על לבו ולהסביר לו שלא נוכל לשחררו ללא סידור גט, לאור ההסטוריה הקשה של העלמות והתחמקות ממתן הגט בעבר, אולם כל דברינו היו לשווא.

הבעל עומד בסירובו, ואינו מוכן לתת גט, והודיע שישבע שוב שלא לתת את הגט.

מדובר בסרבן גט אידאולוגי, שמנופף באיסור שבועה, ודורש כתנאי קודם למעשה שחרור מבית הסוהר וקיום מפגשים כשהוא בחוץ - כאשר אשתו העגונה נמצאת בפנים במאסר בכבלי הנישואין.

לא נוכל להסכים לכך בשום אופן. אין מנוס מהחרפת ההגבלות שהטלנו עליו.

קיבלנו את בקשת בא-כוח האישה למתן צווי הגבלה נוספים, ולהארכת תקופת המאסר.

בפקודת המאסר המקורית ציוינו כי הבעל יאסר החל מתאריך 09.10.07 למשך שנה. המשמעות היא שתקופת המאסר תסתיים ב- 09.10.08.

אנו מורים בזה על הארכת תקופת המאסר, בארבע שנים נוספות. הבעל ישב במאסר עד לתאריך 09.10.12.

בידו להשתחרר בכל יום ובכל עת, כאשר יתן גט לאשתו, ללא כל תנאי.

בנוסף, אנו מחליטים להכביד את תנאי מאסרו, בהתאם למפורט בסעיף 2 לחוק בתי-דין רבניים-קיום פסקי-דין של גירושין. בהתאם לכך אנו מורים כדלקמן:

א. האסיר לא יקבל חופשה.

ב. האסיר לא יוכל לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בית-דין.

ג. האסיר לא יהיה רשאי לקבל מבקרים, פרט לעורך-דינו או לאיש דת.

ד. האסיר לא יהיה רשאי להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר, למעט חפצים הדרושים לשמירה על בריאותו או מסמכים הקשורים למשפטו.

ה. האסיר לא יהיה רשאי לעבוד בעבודה שמשולם עליה שכר.

ו. האסיר לא יהיה רשאי לקנות מצרכים בבית הסוהר, למעט מצרכים הדרושים לבריאותו לפי הוראת רופא.

באם הבעל לא יתן גט למרות הגבלות נוספות אלו, אזי אנו מורים בזה על בידוד הבעל בבית כלא לשבעה ימים החל מיום י"ב ניסן תשס"ח (17.04.08).

אנו פונים לשלטונות בית הכלא, להעביר את האסיר למתקן כליאה שבו התנאים קשים יחסית.

כמו-כן, אנו פונים לשלטונות בית הכלא, שלא לאפשר לאסיר לעבור לאגף הדתי, מאחר ואינו יכול להחשב שומר מצוות, כאשר הוא מסרב לקיים את מצוות בית-הדין.

אנו חוזרים ופונים לבעל לשקול את הדברים ולהתעלות על עצמו, בכדי שאפשר יהיה לסיים את הפרשה לטובתו, ולטובת ילדותיו.

לאור חומרת העגינות של האישה, על המזכירות להזמין את המשיב לכל יום שלישי בשבוע בשעה 10:30 כדי שנוכל לבחון את העניין ולשמוע מה בפיו של המשיב."

בתיק מס' 4470-25-1 {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2006(3), 18 (2006)} קבע בית-הדין:

"פסק-דין
אחר שמיעת דברי הבעל וב"כ האישה, ומאחר והבעל עומד בסירובו זה זמן רב לתת ג"פ לאשתו בית-הדין פוסק:

בהתאם לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) התשנ"ה-1995 מטילים על הבעל סנקציות כדלהלן:

א. יש למנוע מהבעל לקבל מבקרים ו/או מכתבים וכל קשר טלפוני למעט כתבי בית-הדין וקשר עם עורך-דין שלו בכל מה שקשור לענייני משפט.

ב. למנוע מהבעל לקנות מצרכים בקנטינה של בית הסוהר.
ברוב דעות:
ג. למנוע ממנו אוכל כשר מיוחד עד שיתן ג"פ לאשתו."