סמכות בית-המשפט בשיתוף פירוק במקרקעין, לרבות בענייני משפחה

1. סמכות מקומית - כללי
התקנה הדנה בסמכות מקומית היא תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א"), בקובעה:

"3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין, תוגש לבית-המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.
(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית-משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים."

קביעת הסמכות המקומית עונה על השאלה: באיזה מחוז יתנהל הדיון. את טענת הסמכות יש להעלות בהזדמנות הראשונה.

בהתאם להוראת סעיף 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, ככלל, התובע הולך אחרי הנתבע. דהיינו, הסמכות המקומית נקבעת בהתאם לקרבת המקום או האירוע לנתבע ולא לתובע.

כאשר בית-משפט עורך את המשפט בלא סמכות מקומית, אין לכך כל השפעה על התקפות של פסק-הדין שלו, או על עצם ניהול המשפט. אם הדיון נערך בבית-משפט השלום בבאר-שבע, למשל, במקום בבית-משפט השלום בהרצליה, והסמכות העניינית היא אכן של בית-משפט שלום, הרי שאין זה משנה היכן ניתן פסק-הדין והיכן נערך הדיון, כל עוד הצדדים לא העלו את הסוגיה בהזדמנות הראשונה.

כמו-כן, בית-המשפט, בניגוד למצב בסמכות עניינית, אינו חייב לבדוק האם הוא שופט בסמכות מקומית.

אם ישנה הוראה בחוק, אשר מסמיכה בית-משפט מקומי ספציפי לצורך עניינים מסויימים, הרי שלא תהיה משמעות לדברים האמורים בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין הסמכות המקומית. למשל, קיימים כללים נפרדים לענייני משפחה, ירושה ו- פירוק חברות.

כאשר עוסקים בתובענה במקרקעין קיימים כללים שונים. תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, עוסקת בתובענה שכולה במקרקעין. התקנה קובעת כדלקמן:

"4. תובענה שבמקרקעין
תובענה שבמקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאזור שיפוטו הם מצויים."

כשאומרים, תובענה שכולה במקרקעין, הכוונה לתביעת בעלות או לביצוע בעין של הסכם מקרקעין. גם תביעה לפירוק שיתוף על-פי חוק המקרקעין היא תובענה שכולה במקרקעין.

במקרה של תובענה, שעניינה מקרקעין שמצויים במקומות שונים, יש להגיש תביעות נפרדות באשר לכל חלקת מקרקעין. אפשרות אחרת היא, לפנות לנשיא בית-המשפט העליון, שיעשה שימוש בסמכותו על-פי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 {להלן: "חוק בתי-המשפט"} ויאחד את הדיון בכל התובענות.

ב - ב"ש 548/82 {ד"ר יהודית מנליס נ' יורם מנליס, פ"ד לו(4), 437 (1982)} נדונה בקשה להעברת מקום הדיון. בפסק-הדין דובר בירושה, שנפלה בחלקן של המבקשות והמשיב, וכללה נכסי מקרקעין חלקם בנהריה וחלקם בתל אביב. המבקשות ביקשו פירוקו של השיתוף בנכסים ובהתאם לתקנה 4 לסדר הדין האזרחי הגישו שתי תביעות, האחת לנהריה והשניה לתל אביב. בעניין זה נקבע בבית-המשפט כי ראוי לאחד את הדיון בתובענות בבית-משפט אחד, ואין טעם להפריד את הדיונים בחלוקה לגבי כל נכס במקרקעין לפני בתי-משפט שונים.

יחד-עם-זאת, בנושא הסמכות המקומית יש משמעות רבה להסכמת הצדדים טרם המשפט. הנושא קבוע בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כדלקמן:
"5. הסכם שיפוט
היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית-המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית-המשפט שבאותו מקום או לבית-משפט אחר לפי תקנות 3 או 4".

לעניין זה ישנם שני סוגי הסכמים:

א. הסכם שיפוט כללי/מקביל:
דוגמה להסכם שיפוט מסוג זה, הוא סעיף האומר כי:
"הצדדים מסכימים כי במקרה של סכסוך, לבתי-המשפט במחוז דרום תיהיה סמכות שיפוט."

הפרשנות של בתי-המשפט לסעיף מסוג זה, היא כי מותר לכל אחד מהצדדים אך לא חובה עליו, לפנות אל בתי-המשפט של מחוז דרום, גם אם הסוגיה הרלוונטית אינה אמורה להתברר שם על-פי כללי הסמכות המקומית.

ב. הסכם שיפוט ייחודי:
הסכם שיפוט ייחודי יאמר דבר אחד. למשל:
"הצדדים מסכימים כי לבתי-המשפט של מחוז ירושלים תיהיה הסמכות הבילעדית, לדון בכל סכסוך אשר יתגלע בין הצדדים."

במקרה זה לא משנה לאיזה בית-משפט תיהיה הסמכות המקומית, הרי שהשיפוט יהיה בסמכותם של בית-המשפט במחוז ירושלים.

דיני הסמכות המקומית בענייני משפחה מוסדרים בתקנה 258ג לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התקנה קובעת כדלקמן:

"258ג. מקום השיפוט
(א) תובענה בענייני משפחה שהצדדים לה הם בני זוג או הורים וילדיהם תוגש לבית-המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגוריהם המשותף, ואם אין להם מקום מגורים משותף - מקום מגוריהם המשותף האחרון; ואולם הייתה התובענה בעניין מזונות של קטין, רשאי בית-המשפט להורות על העברת הדיון בתיק העיקרי, כמשמעותו בתקנה 258ד, לבית-משפט אחר.
(ב) תובענה אחרת בענייני משפחה, לרבות תובענה שלא נקבע לה מקום שיפוט כאמור בתקנת-משנה (א), תוגש לבית-המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום מגורי התובע.
(ב1) היה מקום מגורים כאמור בתקנת-משנה (א) או (ב) באזור כמשמעותו בתוספת לחוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשל"ח-1977, יראו כבית-המשפט שבתחום שיפוטו מצוי מקום המגורים, את בית-המשפט שתחום שיפוטו הוא הקרוב לאותו מקום מגורים.
(ג) תובענה שאין לה מקום שיפוט מתאים לפי פרק זה, תוגש לבית המשפט המוסמך בתל-אביב.
(ד) תובענה חדשה נוספת בענייני משפחה תוגש כאמור בסעיף 6(ד) לחוק; ראה בית-המשפט כי בית-משפט אחר דן בתובענה קודמת בעניינם, בין שנסתיים בה הדיון ובין שהיא עדיין תלויה ועומדת, יעביר את התובענה לאותו בית-משפט אשר ימשיך לדון בה מהשלב שאליו הגיע בית-המשפט שהעבירה, אלא-אם-כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי לשם בירור התובענה עליו לדון בה כאילו לכתחילה הובאה לפניו.
(ה) על-אף האמור בתקנות-משנה (א) עד (ד) רשאי בית-המשפט להורות על העברת הדיון בתיק העיקרי, כמשמעותו בתקנה 258ד לבית-משפט אחר, אם כל הצדדים מתגוררים מחוץ לאזור השיפוט.
(ו) בכתב התביעה יפרט בעל הדין את העובדות המראות כי לבית המשפט יש סמכות מקומית לדון בתביעה.
(ז) הוראות פרק ב' לא יחולו על תובענות בענייני משפחה.
(ח) הוראות תקנה זו לא יחולו על תובענה בענייני אימוץ ילדים, ירושה, קביעת גיל או לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א- 1991."

תקנה 258ג(א) לתקנות סדר הדין קובעת כי מקום שיפוט אליו תוגש תובענה בעניינם של קטינים והוריהם הוא מקום המגורים המשותף האחרון {א"פ (נצ') 58461-01-12 א.ק נ' ס.ק, תק-מש 2012(1), 594 (2012)}.

תקנה 258ג(ב) לסדר הדין האזרחי מדברת בפתיחת הליכים חדשים בין צדדים בענייני משפחה, בדומה לתקנה 258ג(א) הנ"ל הקודמת לה ושהיא המשכה {בע"מ 1444/13 פלוני נ' פלונית, תק-על 2013(2), 7476 (2013)}.

ב - בש"א (ת"א-יפו) 167696/07 {שרון בר בושרי נ' עורך דין אבי נימצוביץ, כונס נכסים, תק-של 2007(4) 6408 (2007) (להלן: "פרשת בושרי")} הוגשה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין המצויים בבעלותם המשותפת של בני זוג. לטענת המבקשת בית-המשפט נעדר סמכות מקומית ועניינית על-פי הטענות הבאות: הימצאותם של המקרקעין הם ביישוב אורנית ועל-כן לטענתה התביעה צריכה להתברר במחוז מרכז. זאת-ועוד, עניין התביעה היא בין בני זוג ועל-כן צריכה להתברר בבית-המשפט לענייני משפחה.

חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 {להלן: "חוק בית-המשפט לענייני משפחה"} קבע כי ענייני משפחה, כהגדרתם בחוק ידונו בבית-משפט לענייני משפחה. לפי סעיף 1(2) לחוק , בגדר "ענייני משפחה" תבוא "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו, או עזבונו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא שוויה או נושאה אשר יהא".

בכדי לקבוע כי התביעה שייכת לענייני משפחה נדרש להתקיימותם של שני תנאים מצטברים: אחד, שמדובר בתובענה אזרחית בין בני משפחה (או עזבונם). השני, עילתה של התובענה סכסוך בתוך המשפחה.

בפרשת בושרי עולה כי הרקע להגשת התביעה הוא הליכי הוצאה לפועל שננקטו כנגד בן הזוג בשל חוב כספי לטובת צד ג' (בנק הפועלים בע"מ). כאמור לא די בעובדה כי הצדדים לתובענה הם בי משפחה אחת, אלא יש להראות כי מדובר בסכסוך בתוך המשפחה בעטיו נוצרה מערכת העובדות. מאחר ולא כך הדבר, נקבע על-ידי בית-המשפט כי הסמכות העניינית לדון בתביעה לפירוק השיתוף מוקנית לבית-משפט השלום (מחוז מרכז) ולא לבית-המשפט לענייני משפחה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות בית-המשפט בשיתוף פירוק במקרקעין, לרבות בענייני משפחה