דירת מגורים של בני זוג (סעיף 40א לחוק המקרקעין)

סעיף 40א לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"40א. דירת מגורים של בני זוג
(א) החליט בית-המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית-המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ובן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע.
(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית-המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף-קטן (א)."

1. פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג
על-פי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין: "כל שותף במקרקעין משותפים, זכאי בכל עת לדרוש פירוק שיתוף". שיקול-הדעת של בית-המשפט בתביעה לפירוק שיתוף, מצומצם לאור הוראת חוק המקרקעין המפורשת בנושא, וגם, לאור הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כאשר זכות הקניין, כפי שעולה מחוק היסוד, הנה זכות מוגנת, הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג, לפי סעיף 40א לחוק המקרקעין.

במקרים מסויימים, בהם מנסה האישה למנוע את פירוק השיתוף בדירת בני הזוג, המעוניינים להתגרש, היא עשויה לפנות לבית-הדין הרבני ולקבל החלטה, בדבר זכותה למדור ספציפי בדירת המגורים. אם הבעל פנה לבית-המשפט לענייני משפחה, בתביעה לפרק את השיתוף בדירת המגורים והאישה תגיש לבית-המשפט, החלטה בדבר זכאותה למדור ספציפי, הדבר עשוי לעכב את החלטת בית-המשפט לענייני משפחה, בעניין פירוק השיתוף.

באופן עקבי, נקבע בפסיקה, כי דינו של פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כדין כל פירוק שיתוף אחר, ולכן גם הוא כפוף להוראותיו המפורשות של סעיף 37 לחוק המקרקעין, המאפשרת לכל שותף לדרוש פירוק שיתוף בכל עת. כדברי כב' השופט גולדברג ב- ע"א 2626/90 {אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992)}:

"פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו {ע"א 288/71 מרדכי נ' מדרכי, פ"ד כו(1), 393, 398 (1972)}."

ועוד: ב- רע"א 4358/01 {אביבה בר אל נ' יוסף בר אל, פ"ד נה(5), 856 (2001)} נקבע, כי:

"השאלה בה אנו עוסקים היא זו: בהינתן אותו עיקרון ביחס לשותפים "רגילים" במקרקעין, יהיו גבולותיו אשר יהיו, מה דינם של שותפים שהם בני זוג המבקשים לפרק השיתוף בדירת המגורים שלהם במסגרת הליכי פירוק הקשר ביניהם? עמדתה של הפסיקה הייתה כי הלכות פירוק השיתוף חלות גם על בני זוג כאמור {ראו ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כו(1), 393 (1972); פרשת יעקובי, 618; ע"א 803/93 כליפא נ' כליפא, תק-על 94(2), 705 (1994); כן ראו ד' פלפל "פירוק שיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג" הפרקליט לט (תשנ"א), 488}."

יחד-עם-זאת, אין להתעלם מן העובדה שאין המדובר בשותפים רגילים, אלא בבני זוג המתגוררים בדירה משותפת. ולעיתים קרובות ישנם ילדים המעורבים בסאגה המשפחתית. על רקע זה המשיך השופט א' גולדברג וקבע, כי:

"אין בית-המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שלפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה."

כאמור, על-אף שדין אחד לפירוק השיתוף במקרקעין, לעניין הוראות החוק לפיהם יכריע בית-המשפט בבקשת הפירוק, אין בית-המשפט רשאי, בתביעה לפירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג להתעלם מהעובדה, כי אין המדובר בשותפים רגילים, אלא בבני זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק שיתוף שכזה, דיני הקניין ודיני המשפחה בערבוביא ובלי יכולת להפריד ביניהם, ואין מסמכותו הישירה של בית-משפט השלום לדון בעניין המדור (שכן הסמכות לבית-המשפט לענייני משפחה), או אז יכול בית-משפט השלום לבחור לו אחת משתי דרכים, על-פי שיקול-דעתו, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה:

הדרך האחת, לעכב את ביצוע ההחלטה לפירוק השיתוף, עד שיוכרע נושא המדור על-ידי הערכאה המוסמכת. דרך זו הובאה בדברי הנשיא שמגר ב- ע"א 736/85 {לזר נ' לזר, פ"ד לט(4), 668 (1985)} באומרו:

"פירוק השיתוף אינו חייב להביא להחלטה בדבר פינויו על אתר של בעל דין כלשהו, כי אחרי שתוכרע השאלה בדבר היקף הבעלות של כל אחד מבעלי הדין, יוכל בית-המשפט, למשל, לעכב, לפי שיקול-דעתו, את הביצוע עד להכרעה בעניין לפני בית-הדין הרבני."

אמנם, הנשיא שמגר, ב- ר"ע 101/86 {קדמאני נ' אבו-אלחאג', פ"ד מ(1), 613,616 (1986)} מציין גם, כי:

"אין בקיומם של הליכים מקבילים, כשלעצמם, כדי לעכב את הליכי הפירוק. עניין עיכוב הביצוע הוא נושא שיכול להישקל רק על רקע הנסיבות העובדתיות".

אולם מוסיף הוא כי:

"מבחינה זו יש, כמובן, הבדל בין דירה המשותפת לשני בני זוג, כאשר הפירוק עלול להביא לשלילת המדור לבין פירוק השיתוף של מסגרת עסקית."

במידה ואכן, בית-משפט השלום יבחר בדרך הזו ויעכב את ביצוע פירוק השיתוף, עד אשר תחליט הערכאה המוסמכת בעניין המדור, ההתנגשות הבלתי-נמנעת בין שתי החלטות סותרות של שתי ערכאות, תימנע.

עמדה דומה הובאה גם בדבריו של כב' השופט א' מצא ב- ע"א 1692/97 {גולדברג נ' גולדברג, תק-על 97(2), 524 (1997)}, בציינו:

"אילו נוכחתי שבני הזוג מצויים לפני מהלך שיוביל, בתוך זמן לא רב, לאיזון משאביהם, נוטה הייתי להיעתר לבקשה (לעכב את פירוק השיתוף בדירת המגורים). לא משום סיכוייו של הערעור, שבעיניי אינם גדולים, אלא מתוך התחשבות באינטרס של המבקשת להסדר רכושי כולל. אף עליי מקובל שכל אימת שהנסיבות מאפשרות את הדבר, ראוי לדון בפירוק השיתוף בדירתם של בני זוג לא כעניין נפרד אלא במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות ביניהם במחלוקת."

אך, יש והנסיבות אינן מצדיקות את עיכוב הפירוק, ואז אין בית-משפט השלום יהא מחוייב לעכב את ביצוע הפירוק. או אז עומדת לפני בית-משפט השלום הדרך השניה, והיא להכריע במסגרת ההליך שלפניו גם בעניין המדור, מכוח סעיף 76 לחוק בתי-המשפט, ולפסוק בעניין המדור, כששאלה שהתעוררה אגב-אורחה בהליך פירוק השיתוף, שהכרעתה דרושה לבירור הליך זה, ולהכריע בשאלה זו לצורך אותו עניין, "אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר או של בית-דין אחר {א' רוזן צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, בית ההוצאה באוניברסיטת תל אביב), 461}."

בעשותו כך, בית-משפט השלום לא נוטל לו סמכויות לא לו, אלא במסגרת הליך קיים, פוסק הוא בשאלה אגבית שצריכה לעניין. פרופ' רוזן-צבי אומר בהקשר זה {בספרו, 465}:

"מקור הסמכות אינו משנה את העובדה, שמדובר בבני זוג שמוקנות להם זכויות ומוטלות עליהם חבויות מכוח דיני המשפחה, ובמסגרתם. את מסגרת הסמכות, כמו גם את מקור הכוח הקנייני, יש למלא תוכן במסגרת המשפטית הכוללת של שיטת המשפט הישראלי. המסגרת הכוללת מאגדת בתוכה לא רק את דיני הקניין, אלא גם את דיני המשפחה. מערכות הדינים משתלבות זו בזו, וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ובלתי-אפשרית.
הפעלת סמכויות על בסיס הוראות חוק בתי-המשפט ובמסגרת דיני הקניין מחייבת התחשבות גם בדיני המשפחה."

גישה דומה הובאה ב- ע"א 2626/90 {אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992)}, שם מציין כב' השופט גולדברג, כי:

"משהחליט בית-משפט השלום בעניין המדור על-פי סמכותו (האגבית), הרי שלא היה מקום לבטל את החלטתו, רק מן הטעם שהחלטה זו אינה מתיישבת עם החלטתו של בית-הדין הרבני. שהרי ישב בית-המשפט המחוזי כערכאת ערעור על ההחלטה, ובמסגרת דיונית זו לא היה עליו ליישב בין ההחלטות, אלא לברר אם החלטתו של בית-משפט השלום לגופה הייתה כדין, וכאמור, כזו הייתה ההחלטה. אולם מעבר לפן הפורמאלי לקבלת הערעור שלפנינו, קיים גם טעם ענייני שיש בו להביא לאותה מסקנה.

החלטתו של בית-משפט השלום אשר ניתנה, כאמור, בסמכות, הפכה להיות מעשה בית-דין לצורך פירוק השיתוף בדירה. בכך אין נשללת אמנם הסמכות עצמה מבית-הדין הרבני לדון, במסגרת המעמד האישי של הצדדים, בתביעת האישה לפניו לחיוב בעלה במזונותיה ובמדורה.

אולם סמכות זו לא מעניקה לבית-הדין הרבני את הכוח לשנות את ההחלטה שנתן בית-משפט השלום בעניין המדור, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה. דא עקא, כי שלא כבעניין ע"א 54/65 {מקיטן נ' מקיטן, פ"ד יט(2), 651 (1965)}, שבו יכלה החלטתו של בית-המשפט המחוזי (בתביעת מזונות של האישה) לדור בכפיפה אחת עם החלטתו המאוחרת של בית-הדין (בתביעת הבעל לשלום בית), על-אף היות ההחלטות הנוגדות זו לזו בשאלת היות האישה מורדת, כיוון שחצריהן של שתי ההחלטות "נפרדות הן אלו מאלו", אין החלטה למכור את דירת בני הזוג כשהיא פנויה, יכולה לעלות בקנה אחד עם החלטה כי אחד מבני הזוג ימשיך לגור בה. בכגון דא, מן הראוי הוא כי יופעל עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כשראוי לזכור כי בסופו- של-דבר אין השוני בין ההחלטות נוגע למהות ולמקור חיובו של הבעל לספק לאשתו מדור ראוי, אלא לדרך יישומה של חובה זו.

על-פי העיקרון האמור אין מקום לקיים הליכים זהים באותו עניין בבית-משפט ובבית-דין רבני בעת ובעונה אחת, וכאשר ערכאה אחת מבין שתי ערכאות אלה דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו {בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 365, 397 (1984)}. וכפי שהוסבר שם מפי השופט (כתוארו אז) אלון:

"כיבוד הדדי זה אינו עניין של נימוסים תקינים והנהגה טובה בלבד, אלא חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום המשפטי הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית".
{ראה בג"צ 669/82 בן צבי נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה, פ"ד לח(2), 716, 719 (1984)}.

מכאן כי החלטתו של בית-משפט השלום, אשר היה הראשון שנתן בסמכות את החלטתו בעניין המדור {בג"צ 706/80 סופר נ' בית-הדין הרבני, פ"ד לה(3), 13, 17 (1981)}, ראויה הייתה שתכובד על-ידי בית-הדין הרבני, אם אמנם ידע עליה. אולם בכל מקרה תוקף החלטת הביניים שנתן בית-הדין הרבני הוגבל על ידו לתקופה של כחודשיים בלבד, משמע שהחלטתו היא זמנית בלבד, ואין בה להצביע על התנגשות בין החלטתו לעתיד ובין החלטת בית-משפט השלום. שכן מקובלת גם על בית-הדין הרבני זכותה של האישה למדור, ואת מגוריה בדירת בני הזוג, ראה כמגורים זמניים בלבד, כאמור."

כאמור, בני זוג, החולקים דירת מגורים, המיועדת לפירוק, ראויים להתייחסות שונה משותפים הזרים זה לזה. פירוק השיתוף בדירת מגורים בין בני זוג, עלול לגרור מצב בו אחד מבני הזוג יוותר בלא קורת גג, הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מעורבים בסיטואציה ילדים.

לכן, כאשר מוגשת לבית-המשפט תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים, בתי-המשפט מבחינים בין עצם מתן ההחלטה על פירוק השיתוף, לבין המועד בו יבוצע הפירוק:
לגבי עצם מתן ההחלטה - אותה, ככלל, לא ניתן לעכב. אולם, מועד הפירוק כפוף לסעיף 40א לחוק המקרקעין (או, סעיף 10א לחוק המיטלטלין) ולנסיבות המקרה.

בהחלטה על מועד הפירוק, ניתן לבית-המשפט שיקול-דעת רחב, ורשאי הוא לעכב את הפירוק, באם יימצא כי העיכוב יסייע להסדיר את עניינם של בני הזוג.

אולם, לא בכל מחיר יעוכבו ההליכים, על בית-המשפט לבדוק, מהו השלב בו נמצאים ההליכים ומהו הצפי לסיומם. במידה ובין בני הזוג מתנהלים דיונים סבוכים ומורכבים העלולים להתארך מעבר למקובל, בית-המשפט יכול להחליט כי זהו שיקול המצדיק שלא לעכב את הפירוק, על-מנת לא להכביד על בן הזוג המעוניין בפירוק מידיי.

ב- רע"א 4358/01 {אביבה בר אל נ' יוסף בר אל, פ"ד נה(5), 856 (2001)} נקבע, שכאשר התדיינות בפני בית-המשפט עלולה להיות מורכבת וארוכה, יהיה מקום להורות על פירוק השיתוף באופן מהיר, וכן מובא ציטוט מפי הנשיא מ' שמגר, בפרשת יעקובי:

"... ההסדר הרצוי הוא הסדר המאפשר לבן הזוג החפץ בהפרדות זכויותיו ברכוש המשותף עוד בטרם ניתן פסק הגירושין, על-מנת להחליש את כוח המיקוח והסחיטה של בן הזוג האחר, ועל-מנת להבטיח כי שני בני הזוג מקבלים את שהם זכאים לו כתוצאה מקשר הנישואין - להשיג את מבוקשו."

כב' הנשיא ברק ב- 4358/01 {אביבה בר אל נ' יוסף בראל, פ"ד נה(5), 856 (2001)} מציין, כי:

"דחיית הליכי פירוק השיתוף בדירה יכולה להכביד על אחד הצדדים באופן שאינו נאות. במצב שכזה טוב יעשה בית-המשפט אם יורה לפרק את השיתוף ללא עיכובים נוספים, מלבד אלה הנקובים בסעיף 40א לחוק המקרקעין. דיון מורכב שצפוי להימשך זמן רב יכול שיהווה שיקול המתנגד לעיכוב פירוק השיתוף בדירת המגורים (ראו גם פרשת גולדברג).
לפעמים יכול פירוק שיתוף מהיר יחסית בדירת המגורים להסיר "אבן נגף להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת" (ע"א 736/85 לזר נ' לזר, פ"ד לט(4), 668, 669 (1985)). לכן, גם כשקיימת יכולת לבית-המשפט לענייני משפחה לעכב פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני זוג, יהיו מקרים בהם פירוק שיתוף מהיר יהיה ראוי."

בפסק-הדין הנ"ל, האישה טענה, כי אין להורות על פירוק שיתוף כלל, הואיל והצדדים עדיין מצויים בשלב מקדמי של הדיון המשפטי. כב' הנשיא ברק פסק, כי מדובר בסכסוך מורכב וטעון, שלא יבוא על פתרונו בקרוב. איזון המשאבים אינו נראה באופק, הבעל עזב את דירת המגורים שנתיים קודם לכן ולא נראה כי קיימת אפשרות לפתרון כולל וקרוב של הסכסוך. בנסיבות אלה אין לדחות את ביצוע הפירוק ויש לבצעו ללא עיכובים.

השאלה המשפטית שנדונה בפסק-הדין הייתה, מהו הדין החל על בקשה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג?

בפסק-הדין נקבע, כי המקום היחידי בו יש השפעה על כך שהמדובר בבני זוג, הוא לעניין הזכות של בן הזוג והילדים הקטינים למדור, מכוח הוראות סעיף 40א לחוק המקרקעין, תוך מתן שיקול-דעת רחב לבית-המשפט לבור לו את הדרך הראויה ביותר, מבין שתי דרכים, תוך התחשבות בנסיבות המקרה: האחת, פירוק מיידי של השיתוף בדירת המגורים, והשניה, פירוק השיתוף יחד עם ביצוע איזון משאבים כולל של כלל נכסי בני הזוג.

עוד נקבע בפסק-הדין, כי גם אם לבן הזוג שמורה הזכות לדרוש את פירוק השיתוף בדירת המגורים מכוח ההוראות חוק המקרקעין, אין המדובר בפירוק שיתוף רגיל.

המחוקק מצא לנכון לייחד הוראת חוק המיוחדת לפירוק שיתוף בדירת מגורים שבה מתגוררים בני הזוג, המסמיכה את בית-המשפט הדן בעניינם של בני הזוג לעכב את מימוש הפירוק עד למציאת סידור מגורים אחר המניח את הדעת. כך, חוק המקרקעין (תיקון מס' 17), התשנ"ה-1995, מכיר ביכולתו של בן הזוג לדרוש את פירוק השיתוף, אך מטיל על מימוש הפירוק מגבלות הנובעות מהנסיבות המיוחדות של פירוק שיתוף מעין זה.

בית-המשפט מבחין בין "חלוקה בעין" לבין "חלוקת שימוש" בנכס המשותף, וקובע, כי במקרים רבים עולה הטענה, כי כאשר דירת המגורים גדולה, יש לבצע פירוק שיתוף בדרך של "חלוקה בעין".

אלא, שחלוקה בעין אין פירושה חלוקת שימוש. חלוקת השימוש היא האופן שבו מחלקים ביניהם שותפים למקרקעין את השימוש בו בהתאם לסעיפים 33-30 לחוק המקרקעין, ואילו חלוקה בעין היא חלוקה פיזית ומשפטית באופן בו שותפים מחלקים ביניהם את השימוש במקרקעין בהתאם להוראות סעיפים 33-30 לחוק המקרקעין.

בית-המשפט מצטט את הפירוש שניתן לביטוי "חלוקה בעין" ב- ע"א 587/78 {רוטשילד נ' פרנק, פ"ד לג(3), 33, 35 (1979)} שם נקבע:

"חלוקה בעין פשוטה כמשמעה, היא חלוקת המקרקעין בין השותפים, באופן שכל אחד מהם זוכה בבעלות עצמאית ונפרדת, להבדיל מבעלות משותפת על חלק מסויים מתוכם. מקרקעין ניתנים לחלוקה בעין, אם ניתן לפצלם למספר חלקים שכל אחד מהם מסוגל לשמש נושא נפרד לבעלות."

כן ראה בר"ע 101/88 {קדמאני נ' אבו אל חאג', פ"ד מ(1), 613, 616 (1986)}:

"... סיכומה של נקודה זו: היחידה לגביה מסירים בשותפות בבעלות היא זו המוכרת לפי החוק, על יסוד מירשם המקרקעין, לא גדולה הימנה ולא קטנה הימנה, ממילא מתייחס גם הפירוק לאותה מסגרת פורמלית."

בית-המשפט מביא אסמכתאות נוספות, התומכות בדעתו שחלוקה בעין אפשרית, אך ורק בנכס שבו ניתנת להיעשות ההפרדה מבחינה תכנונית, לדוגמה, פסק-דינו של כב' השופט ג' קלינג בבית-המשפט המחוזי ב- ת"א (ת"א) 859/92 {ידיד נ' ידיד, תק-מח 2002(2), 396 (2002)}, וכן דברי כב' השופט חשין בהלכת רידלביץ ממנו מצוטטים הדברים הבאים:

"ניתנה האמת להיאמר כי בתחילת מסע הפרשנות לא אמצע לנו הבדל של ממש בין שני סוגי הפירוק: במקרקעין סתם הניתנים לחלוקה, יהיה פירוק השיתוף על דרך חלוקתם לפיסות מקרקעין העשויות לשמש כל אחת מהן לעצמה, נושא נפרד לבעלות, פירוק זה, חייב שייעשה בדרך התואמת את הוראות הדין, ובראש ובראשונה את הוראות חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965."

לסיכום, מגיע בית-המשפט למסקנה המתבקשת, שמאחר וביתם של הצדדים רשום ביחידה רישומית אחת, אין אפשרות ל"חלקו בעין" לשניהם.

ב- בר"ע (חי') 1281/95 {אסתר יבין נ' יעקב יבין, תק-מח 96(1), 986 (1996)} נקבע, כי אמנם אין להתעלם, בהליך של פירוק שיתוף בין בני זוג, מלשקול שיקולים הקשורים בדיני המשפחה, אולם יש להיזהר מפני הכנסת שיקולים הזרים לדיני הקניין, ובכך ל"סנדל" את זכותו המוחלטת של שותף להביא לפירוק השיתוף בכל עת.

כך, שיקולים הקשורים במערכת היחסים הרכושיים הכוללת בין בני הזוג, אינם צריכים לבוא בחשבון, כאשר בית-המשפט דן בפירוק השיתוף בנכס ספציפי, להבדיל מפירוק שיתוף כללי, הנובע מהלכת השיתוף, שם הפירוק ייעשה כמכלול שלם, בהיותו תלוי בחזקת האחריות המשותפת.

2. "שלום בית" כטענה המונעת את פירוק השיתוף
האם כאשר בן זוג מבקש 'שלום בית", או כאשר בן הזוג מוכרז פסול דין, מונעת הבקשה/הסטטוס את פירוק השיתוף?

ב- תמ"ש 4182/05 {ב.מ. נ' ב.א, תק-מש 2006(3), 211 (2006)} קובעת כב' השופטת גליק, כי:

"השיקולים של "העצמת המשבר", או מניעת האפשרות להשיג "שלום בית", הגם ששיקולים נכבדים הם, אין הם שווי ערך לשיקול הקנייני, ובאיזון שבין שניהם יד השיקול הקנייני על העליונה, ויש להורות על פירוק השיתוף."

3. נפקות ההחלטה על עצם הפירוק - לאור עיכובו
השאלה המתבקשת היא איזה תועלת תצמח, למי מן הצדדים, מהחלטה על פירוק השיתוף, אם ביצועה מעוכב? להלכה, עצם הפסיקה על עצם הפירוק, מקדמת את הדיון, אולם למעשה, עיכוב הביצוע אינו מביא לשינוי בפועל.

אולם, ישנן פעולות שניתן לנקוט גם כאשר הביצוע בפועל מעוכב, כמו למנות כונס נכסים, אשר יבצע עבודות מקדמיות לקראת הפירוק, מינוי שמאי שיעריך את שווי הנכס, כך שעם פתרון בעיית המדור, יבוצע הפירוק במהירות וביעילות.

ב- ת"א (יר') 8190/04 {עורך דין שי גרוס נ' יצחק יגאל ואח', תק-של 2005(4), 3400 (2005)} נדונה השאלה האם רשאי כונס נכסים להגיש בקשה לפירוק שיתוף על-פי סעיף 40א לחוק המקרקעין.

הנתבעים, בני זוג, ובעלי זכויות חכירה לדורות של דירת מגורים. במהלך ביצועו של פסק-דין, כנגד הנתבעת הפורמאלית (להלן: "החייבת"), מונה התובע ככונס נכסים על זכויותיה בדירה מכוח צו ראש ההוצאה לפועל.

על-פי הנטען, הזמין הכונס חוות-דעת משמאי מקרקעין, אשר העריך את שווי הדירה כפנויה, וקבע גם כי לא ניתן יהיה למכור את הדירה כ"תפוסה" בשל היעדר כדאיות כלכלית. כמו-כן נטען כי במסגרת הליכי הכינוס, ולשם מימוש זכויות החייבת בדירה, קיבל הכונס היתר מראש ההוצאה לפועל, להגיש תובענה בבית-המשפט, לפירוק השיתוף בדירה, ובגדרה טען למכירתה כפנויה על-פי הקבוע בסעיף 40א לחוק המקרקעין.

הנתבעים מבקשים לדחות את התביעה על-הסף. לטענתם, אין להחיל את סעיף 40א לחוק המקרקעין, אשר חל במסגרת הליכים המתנהלים בין בני זוג, בינם לבין עצמם, ואין להתיר לצד שלישי לאכוף את פירוק השיתוף, בניגוד לדעתם ובתנאים המנוגדים לאינטרס שלהם, תוך נישולם מזכותם לדיירות מוגנת בדירה.

הנתבעים מוסיפים כי אף אם יש תחולה לסעיף 40א - זכות הפירוק, אשר הינה זכות אישית, מוקנית לחייבת בלבד, וככזו אינה מהווה חלק מהנכס עליו מונה כונס הנכסים ואין הוא רשאי לעשות בה שימוש. כמו-כן, טוענים הנתבעים כי הם זכאים לחוס בצילה של ההגנה הקבועה בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר ולקבל בגדרה מעמד של דיירים מוגנים בדירה, שמכירתה אפשרית "כתפוסה".

בית-המשפט קבע, כי זכויות החייבת בדירה הינם בבחינת "נכס", משכך, אין מניעה למנות עליהן כונס נכסים, לצורך מימושן ומינוי כונס, בנסיבות אלו, נעשה, כדבר שבשגרה.

בית-המשפט מתייחס לטענת הנתבעים, כי זכות פירוק השיתוף בדירה ניתנה לחייבת בלבד ואין היא צמודה לזכויותיה בדירה ואינה מוקנית לכונס, וקובע, כי טענה זו צריכה הייתה לעלות בפני ראש ההוצאה לפועל עובר למתן הצו, והנתבעים מנועים מלהעלותה בשל השיהוי שדבק בה. ובכל מקרה, מאחר וזכויות החייבת הינן בבחינת נכס, אין מניעה, בכפוף להוראות ראש ההוצאה לפועל לנקוט בהליכים למימושן, ובכלל זה בדרך של פירוק השיתוף במושא הזכויות.

בית-המשפט מתייחס לשאלה האם רשאי כונס נכסים להגיש בקשה לפירוק שיתוף על-פי סעיף 40א לחוק המקרקעין, וקובע כי על-פי סעיף 37 לחוק המקרקעין, נקבעות דרכי המימוש של מי שמחזיק בזכויות משותפות במקרקעין והזכות על פיו, לדרוש את פירוק השיתוף במקרקעין משותפים, איננה, בעלת קיום עצמאי, אלא כלי עזר בלבד למימושה של הזכות המהותית. מדובר בזכות דיונית, טפלה לנכס, המסדירה את מימושו ואינה מהווה, כשלעצמה, מושא ליחסים משפטיים, ואין לה מעמד של "זכות אישית".

מקום בו מבקש הכונס את פירוק השיתוף, על יסוד סעיף 40א לחוק המקרקעין, מהווה טענתו שימוש לרעה בזכות, שלא בתום-לב, ויש לדחותה. מי שנוקט בהליך משפטי למטרה אחרת מזו שלשמה נועד ההליך, עושה שימוש לרעה בזכותו הדיונית, שלא בתום-לב, ועשוי להיתבע בנזיקין, בגין נזקים שגרם לבעל הדין שכנגד בהתנהגותו.

בנסיבות המקרה דנן, קובע בית-המשפט, שמטרת ההליך - מימוש זכויות החייבת ופירעון החוב הפסוק - זרה לתכלית העומדת ביסוד סעיף 40א לחוק המקרקעין, והשימוש שעשה הכונס בזכות הדיונית, מטעם הנושה, למימושה במסגרת פירוק השיתוף, על יסוד סעיף 40א, לוקה בחוסר תום-לב.

עם-זאת, מקבל בית-המשפט, את תביעת הכונס לפירוק השיתוף, מכוח סעיף 37 לחוק המקרקעין ולא על יסוד סעיף 40א, וכפועל יוצא, יש להתיר את מכירת הדירה כתפוסה, ולהעניק הגנה של דיירות מוגנת לנתבעים, כקבוע בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר.

ב- ת"א (ת"א) 37823/04 {בר און אריה נ' בר און סמדר, תק-של 2005(2), 12972 (2005); ת"א (ת"א) 180113/02 עורך דין שפלר ישראל נ' מלכה כרמית (טרם פורסם) (05.09.05)} נקבע שיש לפרש את סעיף 40א לחוק המקרקעין, באופן שזה יחול מקום בו נדרש בית-המשפט להסדיר את היחסים בין בני הזוג, בלבד, בתוך המערכת הזוגית ואין בו כדי לשמש כלי שרת לצד שלישי, לאכוף את פירוק השיתוף בדרך זו, בניגוד לאינטרס בני הזוג ונישולם מההגנה העומדת להם בחוק הגנת הדייר. מכאן, שמנוע כונס נכסים מלסמוך על סעיף 40א לחוק המקרקעין, אשר במהותו, נועד להסדיר את מערכת היחסים בין בני הזוג.

ב- תמ"ש (חד') 4182/05 {ב.מ. נ' ב.א, תק-מש 2006(3), 211 (2006)} התבררה תביעה לפירוק שיתוף בבית מגורים.

התובע הגיש תביעה כנגד אשתו לפירוק שיתוף בדירת מגוריהם על דרך של מכירת המקרקעין. הנתבעת טענה, כי בכדי לא להחריף את הסכסוך ולהעצים את המשבר בין הצדדים, יש להורות על חלוקה בעין, שכן מדובר בבית רחב ידיים.

כב' השופטת גליק פסקה, כי על-פי סעיף 37 לחוק המקרקעין, שמורה לכל שותף הזכות לפירוק שיתוף במקרקעין בכל עת. המקום היחידי בו יש השפעה על כך שהמדובר הוא בבני זוג, הוא לעניין הזכות של בן הזוג והילדים הקטינים למדור, מכוח הוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין, וכלשונה:

"כחוט השני שזור בפסיקת בתי-המשפט העיקרון היסודי לפיו שמורה לכל שותף הזכות לפירוק שיתוף במקרקעין "בכל עת". עיקרון יסודי זה שאף כונה בפסיקה "עקרון-על" מעוגן בהוראות סעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969."

בית-המשפט דחה את טענות הנתבעת וקבע, כי השיקולים של "העצמת המשבר" או מניעת האפשרות להשיג "שלום בית", הגם ששיקולים נכבדים הם, אין הם שווי ערך לשיקול הקנייני, ובאיזון שבין שניהם יד השיקול הקנייני על העליונה, ויש להורות על פירוק השיתוף.

אשר לטענת הנתבעת, הנוגעת למידותיו של בית המגורים, צויין כי המינוח "דירה" בחוק המקרקעין מופיע בשני הקשרים אשר משמעות אחת להם. בפרק ו' של החוק, העוסק כולו בבתים משותפים, וכן בסעיף 40א לחוק. המשמעות המשותפת לשני ההקשרים הנ"ל היא העובדה שהכוונה היא ליחידת רישום אחת מבחינה תכנונית, וכאשר סעיף 40א לחוק מדבר איפוא על דירת מגורים של בני זוג, אין הבדל אם דירה היא בבעלות בני הזוג או בית, וכדברי בית-המשפט:

"בין אם לפנינו בית רחב ידיים, בעל מפלסים וחדרים לרוב וגם אם לפנינו דירת חדר קטנה אין בכך כל הבדל ובלבד שכל "דירה" כזו היא יחידה רישומית נפרדת, שתיהן - היינו כל אחת מן ה"דירות" הללו - אינן ניתנות לחלוקה בעין."

יחד-עם-זאת, עיכבה כב' השופטת גליק, את ביצוע פירוק השיתוף, מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין, וזאת עד להמצאת דיור חלופי לנתבעת ולקטינה.

ב- ע"א 28567/84 {פלד נ' פלד, פ"מ התשמ"ו(ב), 512 (1985)} נדונה תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג.

בעלי הדין הם בעל ואישה המתגוררים יחדיו בדירה המוחזקת על ידם מכוח זכות חכירה משותפת ממינהל מקרקעי ישראל, הרשומה בלשכת רישום המקרקעין. הדיון נסב על תביעת האישה לפירוק השיתוף בדירה בדרך של מכירתה בשוק הפתוח, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ.

בית-המשפט העליון פסק, כי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, מעניק זכות מוחלטת לשותף לדרוש את פירוק השיתוף, בכל עת, מבלי להיזקק להסכמת השותף האחר.

בית-המשפט העליון מבהיר, כי הזכות המוחלטת שהוענקה בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, אינה מבחינה בין שיתוף במקרקעין, שהינם בבעלותם המשותפת של בני זוג, לבין כאלה שהינם בבעלות המשותפת של אחרים.

עם-זאת, בית-המשפט מסייג את קביעתו הגורפת לעיל ומדגיש, כי האמור לא יחול כאשר מקור השיתוף בין בני הזוג אינו מכוח דיני הקניין, אלא מכוח "הלכת השיתוף".

לעניין מירוץ הסמכויות, קובע בית-המשפט העליון, כי במידה ואחד מבני הזוג הקדים והגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, בטרם הוגשה התביעה לפירוק שיתוף במקרקעין וכרך בה, מפורשות את נושא הרכוש המשותף של בני הזוג, במקרה כזה קונה לו בית-הדין הרבני סמכות ייחודית לדון בתביעה לפירוק השיתוף בדירה.

במקרה שהוגש ערעור, קובע בית-המשפט העליון, אין זה מעכב את ביצועם של השלבים (הרבים) הכרוכים בפירוק השיתוף בדרך של מכירה, אלא מן הראוי ליתן עיכוב ביצוע חלקי, דהיינו רק עיכוב של שלב מסירת הדירה לקונה, שירכוש את הדירה.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 10890/01 {פ' מ. נ' פ' ר., תק-מש 2001(4), 33 (2001)} הגיש בעל תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים המשותפת לו ולאשתו. לבני הזוג ארבעה ילדים, מתוכם קטין כבן 17 שמתגורר בפנימיה.

האישה טענה, כי אין לפרק את השיתוף בדירה הואיל ובית-הדין הרבני נתן צו לעיקול הדירה וכן צו מניעה. לבית-הדין הרבני, הגישה האישה בקשה ל"שלום בית".

כב' השופט יהודה גרניט מזכיר, כי זכותו של כל שותף לדרוש את פירוק השיתוף, כאמור בסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, וכי ההגנה היחידה הקיימת בחוק, כנגד ביצוע פירוק השיתוף, היא על-פי סעיף 40א לחוק המקרקעין.

עם-זאת, מאחר והקטין אינו מתגורר בבית, הואיל והוא נמצא בפנימיה, ספק אם יש תחולה לסעיף 40א על המקרה שלפנינו. מכיוון והקטין מבקר בבית בסופי שבוע, חגים וחופשות, הוראות הסעיף כן חלות.

בית-משפט מתייחס לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובפרט לסעיף 3 שבו, המגן על זכות הקניין, באומרו:

"הגבלת זכותו של התובע להנות מקניינו, דהיינו מחלקו בדירה, שבה הנתבעת עושה שימוש ייחודי, צריכה להיות לתכלית ראויה ובמידה ואינה עולה על הנדרש (סעיף 8 לחוק היסוד).
באיזון בין זכותו של התובע לממש את רכושו ובין זכותה של הנתבעת להשיג שלום בית עם התובע, גוברת זכותו של התובע, במיוחד, כאשר התובע עומד על פירוק השיתוף בדירה ומכריז כי אין כל סיכוי ל"שלום בית"."

הנתבעת עצמה הגישה לבית-משפט זה תביעה לפסק-דין הצהרתי ובו ביקשה להצהיר כי מחצית מכל נכסיו של הנתבע שייכים לה. לא ברור כיצד מתיישבת תביעה זאת עם תביעה ל"שלום בית".

הנתבעת לא ביקשה לאזן את כל הרכוש המשותף, לפיכך נקבע שאין מקום לעכב את מכירת הדירה עד לעריכת איזון משאבים כולל {ראה ע"א 1692/97 גולדברג נ' גולדברג, דינים עליון (25.06.97) ו- ע"א 4358/01 בר אל נ' בר אל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.01)}.

כב' השופט י' גייפמן קבע בדיון בעניין המדור הספציפי:

"משקדמה התביעה לפירוק השיתוף, שהוגשה לבית-המשפט האזרחי, לתביעת המדור, שהוגשה לבית-הדין הרבני, קנה בית-המשפט האזרחי, מכוח הסמכות שהוענקה לו בתיקון מס' 17 לחוק המקרקעין (הכוונה לסעיף 40א לחוק המקרקעין - ג'), סמכות ראשית לדון בשאלת המדור, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה ונשללת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בעניין."

בנסיבות אלה החלטת בית-הדין בעניין המדור הספציפי ובעניין צו האוסר על מכירת הדירה שניתן בתביעה זו - אינם יכולים לעמוד ולמנוע מבית-המשפט האזרחי מתן החלטה על פירוק השיתוף בדירה כפנויה {ראה תמ"ש 8821/96 ב"פ נ' ע"פ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.01)}.

בית-המשפט סבור שיש להשאיר את השאלה הזאת בצריך עיון, הואיל ותביעה לפירוק שיתוף בדירה ותביעה ל"שלום בית", שאין עניינה בדירה, הם עניינים שונים במהותם.

למותר להביא את דברי פרופ' נ' זלצמן "הצו הזמני אינו מהווה מעשה בית-דין." {ראה נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי, 257}.

בכתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" הדנה, בהליכי "שלום הבית" המתקיימים בבית-הדין הרבני, מצוטט הרב ש. דייכובסקי, דיין בבית-הדין הרבני הגדול, דברים אלו:

"שלום בית משמעו חיים תקינים בין בני זוג, שלום בית מתקיים כאשר בני הזוג חיים בהרמוניה גם בנושא משק הבית וגידול הילדים. אלו שמבקשים שלום בית בבית-הדין מבקשים למעשה להשיג הישגים משפטיים ובעיקר למנוע את הגירושים. הרי אי-אפשר לצפות ששלום בית יושג באמצעות עורכי-דין וכתב תביעה, כי אז אין מדובר במשהו אמיתי. זה מגוחך בעיני שבית-הדין מצווה על שני הצדדים להגיע לשלום בית, כי זה יוצר מעין מצב ביניים שבו אין מענה לרצון הצדדים. כל אחד נשאר בשלו בלי כלום."

דברים אלה מלמדים על היעדר תום-הלב בהגשת התביעה ל"שלום בית" שכל מטרתה למנוע את זכותו של התובע לפירוק השיתוף בדירה.

ב- תמ"ש (כ"ס) 2361/02 {יעקב בורשטיין נ' שושנה בורשטיין, תק-מש 2003(1), 4 (2003)} נדונה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין ומיטלטלין בין בני זוג.
הבעל הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית המשותף, על-ידי מכירתו כפנוי למרבה במחיר, וכן ביקש את פירוק השיתוף במיטלטלין, המהווים את תכולת הבית, עד כמה שניתן בדרך של חלוקה בעין בין הצדדים, ולחילופין על-ידי מכירתם בשוק הפתוח למרבה במחירם.

הבית נשוא התובענה הינו קוטג' בן שלושה מפלסים, בו מתגוררת האישה לבדה (לבני הזוג ילדים בגירים שאינם גרים עימם).

מכתבי הטענות עולה, כי בני הזוג חיים בנפרד ובנתק מוחלט מזה למעלה משנה, לאחר שהבעל נאלץ לעזוב את הבית ולעבור לדירה שכורה.

כב' השופט כהן מתייחס לסמכות שיפוט בית-המשפט בעניין פירוק השיתוף, לאור טענת הנתבעת, כי בית-המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון בתביעה, מאחר והסמכות נתונה לבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, שבפניו הגישה הנתבעת קודם להגשת תביעת פירוק השיתוף תביעה למזונות ולמדור ספציפי, וכן תביעה ל"שלום בית".

לטענת הנתבעת, לא ניתן לדון בתביעה, שכן על בית הצדדים ועל המיטלטלין המצויים בו, מוטלים עיקול וצו מניעה שנתן בית-הדין הרבני חודשים קודם לכן ושעודם בתוקף.

כב' השופט כהן מתייחס לטענה זו בקובעו כדלקמן:

"סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לדון בפירוק השיתוף במקרקעין ובמיטלטלין בין בני זוג, מעוגנת בהוראות חוק בית-המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית-המשפט לענייני משפחה"), בהוראות חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ובהוראות חוק המיטלטלין, התשל"א-1971 (להלן: "חוק המיטלטלין").

תביעת פירוק השיתוף הינה תביעה קניינית במהותה (in rem) ואילו תביעת האישה למזונותיה הינה דרישה למימוש זכות-אישית (in personam). אין חולק כי על-פי המשפט האזרחי הכללי השורר בישראל, הבעל הינו בעל הזכויות הקנייניות במחצית התכולה ובמחצית הבית הרשומה על שמו, וקביעת זכותו הקניינית יכולה להיעשות אך ורק במסגרת תביעה בעלת אופי קנייני.

בתביעת פירוק השיתוף שהוגשה לבית-משפט זה, מבקש הבעל לממש את זכותו הקניינית, "זכות חפצא" ואילו בתביעת המזונות שהוגשה לבית-הדין הרבני, מבקשת האישה לממש את זכותה האישית, "זכות גברא", לקבלת צרכי חייה השונים מבעלה. לפיכך אין ולא יכול להיות ספק כי התביעה לפירוק השיתוף מצויה בגדר סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה.

סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש לתביעת המזונות מעוגנת בהוראות סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, הקובע כדלהלן:

"הגישה אישה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בעניין."

לא יכול לפיכך להיות ספק כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת המזונות שבגדרה גם התביעה למדור.

כעולה מפסק-הדין ב- בג"צ 5969/94 {אליהו אקנין נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', תק-על 96(1), 690 (1996) (להלן: "בג"צ אקנין")} התוצאה מן האמור הינה כי תביעת האישה לקבלת מזונותיה, ובכללם מדורה בבית-הדין הרבני, אינה שוללת את סמכות בית-המשפט לענייני משפחה לדון בתביעת פירוק השיתוף, כשם שתביעת פירוק השיתוף אינה שוללת את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת המזונות, והמדור בכלל זה.

ב- בג"צ אקנין, נדון מקרה בו הקדימה תביעת האישה לבית-הדין הרבני כרונולוגית את תביעת הבעל לפירוק השיתוף, ובית-המשפט העליון קבע למרות זאת כדלהלן:

"בית-משפט השלום מוסמך היה ללכת בדרך השניה שהותוותה בפסק-דין ראש חודש ולהחליט על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג ועל ביצוע הפירוק, על-אף התביעה למדור שהייתה תלויה ועומדת בבית-הדין הרבני. ודאי שבית-משפט השלום מוסמך לעשות כן אחרי התיקון בחוק המקרקעין שבו הוסף סעיף 40א."

ב- תמ"ש 8821/96 {פורטנוי נ' פורטנוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.01)} נאמר על-ידי כב' השופט י' גייפמן בהסתמך על פסקי-הדין ב- ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992) וב- בג"צ אקנין כי על-פי גישת בית-המשפט העליון:

"משהחליט בית-המשפט האזרחי, הדן בפירוק השיתוף, לפרק את השיתוף בדירה כפנויה ולהסדיר את המדור החלופי, הפכה החלטתו להיות "מעשה בית-דין" לצורך פירוק השיתוף בדירה, ואין בית-הדין הרבני מוסמך בהחלטה מאוחרת יותר לשנות את ההחלטה של בית-המשפט האזרחי, ככל שהיא נוגעת לפירוק השיתוף בדירה. גישה זו מעתיקה את מירוץ הסמכויות בין בתי-המשפט לבין בתי-הדין הרבניים ממועד הגשת התביעה למועד מתן ההחלטה."
{וראה גם החלטת כב' השופט אזר ב- ת"א 44762/91 מרדכי ירון נ' שולה ירון, פ"ד נד(4), 441 (1994)}.

בענייננו בית-המשפט לא הסכים לקביעתו של כב' השופט גייפמן כי ההחלטה בדבר פירוק השיתוף יוצרת "מעשה בית-דין" בין הצדדים, באשר החלטה זו ניתנת עדיין לערעור בפני בית-המשפט המחוזי ואינה מהווה "פסק-דין חלוט", אולם סבור כי די במתן החלטה שיפוטית מוסמכת ומחייבת לאחר קיום דיון בין הצדדים, כדי הקמת מחסום בפני דיון מחודש באותו נושא בעצמו בפני ערכאה שיפוטית אחרת, שאינה ערכאת הערעור על הערכאה הראשונה שהחליטה בעניין.

ב- בג"צ אקנין נקבע כאמור לעיל כי תביעת פירוק השיתוף אינה שוללת את סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעת מזונות ומדור בכלל זה, כשם שתביעת המדור אינה פוגעת בסמכותו של בית-המשפט לדון בתביעה לפירוק השיתוף. כיצד אם כך ניתן ליישב בין קביעה זו לבין הקביעה כי החלטת בית-המשפט בעניין פירוק השיתוף הינה בגדר החלטה שיפוטית מחייבת השוללת את סמכותו של בית-הדין הרבני לשנות את החלטת בית-המשפט?

ההסבר לדברים האמורים הינו כי עצם הגשתה של התביעה לפירוק השיתוף או של התביעה למדור ספציפי אינה פוגעת כהוא זה בסמכותה של הערכאה האחרת לדון בעניין המדור, אולם מתן החלטת בית-המשפט האזרחי בעניין פירוק השיתוף, לאחר דיון בין הצדדים ותוך התייחסות לעניין המדור, מהווה החלטה מחייבת בין הצדדים, ושוללת למעשה ממועד הינתנה ואילך את סמכותו של בית-הדין לפסוק בעניין המדור בדרך המשנה את החלטת בית-המשפט האזרחי.

בהתאמה לכך, החלטה למדור ספציפי שתינתן על-ידי בית-הדין הרבני, לאחר קיום דיון לגופו של עניין בין הצדדים ושמיעת עמדותיהם (ולא בדרך של מתן צו במעמד צד אחד) תשלול את סמכותו של בית-המשפט לדון בעניין מדורם של האישה והקטינים במסגרת התביעה לפירוק השיתוף.

זאת-ועוד, בנוסף לצווים הזמניים שניתנו על-ידי בית-הדין הרבני ובמקביל לתביעותיה ל"שלום בית" ולדמי מזונות פנתה האישה אל בית-הדין בבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב לנקוט כל פעולה שמטרתה להביא למכירת בית הצדדים, ולקבוע כי למבקשת זכות למדור ספציפי בבית כמבוקש בתביעת המזונות.

בית-הדין קבע בבקשה זו בתאריך 14.01.02 כדלהלן:

"ניתן בזאת צו מניעה זמני כמבוקש בסעיף א' תוקפו של הצו עד ליום כא' אדר התשס"ב 05.03.02."

צו זה הוארך כאמור על-ידי בית-הדין הרבני בהחלטתו מיום 09.07.02 לבקשת האישה עד לתאריך 05.01.03. יוער כי הצו "הוארך" לאחר שתוקפו כבר פקע לכאורה).

בצו זה נמנע בית-הדין מהתייחסות לבקשת האישה כי בנוסף לצו המניעה יקבע בית-הדין גם כי "למבקשת זכות למדור ספציפי", ולפיכך פנתה המבקשת שנית לבית-הדין בתאריך 10.03.02, וביקשה את התייחסות בית-הדין גם לבקשה למדור ספציפי, על-כך החליט בית-הדין כי:

"ביום הקבוע לדיון תידון גם בקשה זו."

הדיון הראשון בבית-הדין הרבני טרם קויים, והתוצאה הינה כי עד עצם היום הזה לא ניתן למעשה על-ידי בית-הדין הרבני צו המקנה למבקשת זכות ל"מדור ספציפי" בבית.

צו המניעה שניתן על-ידי בית-הדין הרבני הינו צו אישי המופנה אל הבעל והאוסר עליו למכור את חלקו בבית הצדדים.

הנתבעת סבורה הייתה כפי הנראה כי באיסור: "לנקוט כל פעולה שמטרתה להביא למכירת בית הצדדים" מקופל אף צו של בית-הדין האוסר על הבעל את הגשת תביעת פירוק השיתוף לבית-משפט זה.

דברים אלו בשגגה יסודם, אין להעלות כלל על הדעת כי בית-הדין הרבני אסר כביכול על הבעל לפנות אל בית-המשפט בתביעה לפירוק שיתוף מקרקעין, המצויה בתחום סמכותו המובהקת של בית-המשפט.

בין ערכאות המשפט השונות של מדינת ישראל שורר עיקרון הכיבוד ההדדי של הערכאות ואין ערכאה שיפוטית אחת יכולה לצוות על אדם שלא לפנות לערכאה שיפוטית אחרת בכל עניין שהוא, דומים הדברים למצב בו יתיימר בית-משפט לענייני משפחה לאסור על אדם לפנות בתביעת גירושין אל בית-הדין הרבני - היעלה כזאת על הדעת?

המסקנה הינה כי צו המניעה שניתן על-ידי בית-הדין הרבני אינו מונע ואף לא מכוון היה למנוע את קיום הדיון בתביעת פירוק השיתוף שהוגשה על-ידי הבעל לבית-משפט זה, אלא אסר על הבעל למכור או להעביר את חלקו בבית לצד ג' כלשהו ללא החלטה שיפוטית מחייבת.

לעניין צו העיקול הוציא בית-הדין הרבני, לבקשת הנתבעת, בתאריך כו' טבת התשס"ב 10.01.02 אף צו עיקול זמני בזו הלשון:

"בית-הדין מוציא בזה צו עיקול על הדירה הנ"ל".

צו העיקול על פניו מיועד להבטחת תביעת המזונות הכספית שהגישה האישה כנגד הבעל, שהרי בית-הדין הרבני לא נעתר לבקשתה למתן צו כלשהו בעניין זכאותה למדור הספציפי, חרף בקשה חוזרת שהגישה.

בסעיף 1 לבקשה להטלת העיקולים טענה אמנם המבקשת כי הבקשה מוגשת הן במסגרת תביעת המזונות והן במסגרת התביעה ל"שלום בית", אולם כידוע על-פי ההלכה הפסוקה אין בית-הדין מוסמך להוציא צווי עיקול בתביעה ל"שלום בית" {ראה בג"צ 185/72 ליסה גור נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פ"ד כו(2), 765 (1972)}.

משניתן צו העיקול לשם הבטחת דמי מזונות האישה:

"אין בו כדי למנוע מכירת הדירה ונהפוך הוא, מכירתה תביא לכך שתמורתה תהווה מקור ממנו ניתן יהיה לגבות את חוב המזונות במידה ויפסק."
{החלטת כב' השופט גרניט ב- תמ"ש (ת"א) 10890/01 פ.מ. נ' פ.ר., תק-מש 2001(4), 33 (2001)}.

משמחליט בית-המשפט המוסמך על פירוק השיתוף בבית על-ידי מכירתו לכל המרבה במחירו, עומדים צו העיקול הזמני וצו המניעה הזמני בהתנגשות חזיתית עם הצורך להעברת הבית בלשכת רישום המקרקעין על-שם רוכשיו.

על-פי פסיקת בג"צ, משפסק בית-המשפט האזרחי בעניין פירוק השיתוף בבית ובכלל זה בעניין המדור בטרם נדון הנושא בפני בית-הדין, שוב אין בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה למדור ספציפי, וכפועל יוצא מכך שוב אין הוא מוסמך ליתן צווים המיועדים להבטיח מדור ספציפי.

משכך מן הדין הוא כי בית-הדין הרבני ימנע מהארכת הצווים הזמניים ככל שהארכתם אל מעבר למועד שנקבע לתפוגתם עלולה לסכל את הליכי פירוק השיתוף ומימוש הבית.

להסרת ספקות מובהר בזאת, כי צו העיקול וצו המניעה שהוצאו על-ידי כבוד בית-הדין הרבני בעת שהוגשה תביעת המזונות, ניתנו על-ידי בית-הדין הרבני כדין מכוח סמכותו הטבועה לשם הבטחת התביעות שבפניו, צווים אלה יפקעו מעצמם כאמור בעוד ימים ספורים.

יוזכר עוד בעניין זה כי ב- בג"צ 433/74 {רחל חזן נ' בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב, פ"ד כט(2), 27 (1975)} קבע בית-המשפט העליון שאם צו עיקול שיצא מלפני ערכאה שיפוטית ניתן בחוסר סמכות, אין צורך לפנות לבית-המשפט הגבוה לצדק לשם ביטולו, אלא אף ראש ההוצאה לפועל מוסמך לקבוע את אי-נפקותו ולהימנע מלפעול על פיו. סמכות זו שלא לפעול על-פי צו שניתן בחוסר סמכות שמורה לדעת בית-משפט אף לרשם המקרקעין.

התוצאה מכל האמור לעיל עד כה הינה כי בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתיק זה בתביעת פירוק השיתוף ובעניין מדור הנתבעת, וכי אף באופן מעשי ניתן יהיה לממש את הבית חרף הצווים הזמניים של כבוד בית-הדין הרבני שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

4. השיקולים לפירוק השיתוף בבית המגורים - טרם חלוקת יתר משאבי הצדדים
הזכות לפירוק השיתוף במקרקעין מעוגנת בסעיף 37 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, וזו לשונו:

"37. הזכות לתבוע פירוק השיתוף
(א) כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק שיתוף..."

בפסק-דינו של כב' השופט גייפמן, ב- תמ"ש 53941/96 {יצחק צ'פניק נ' פנינה צ 'פניק, תק-מש 2001(1), 5 (2001)} פורטו השיקולים המערכתיים מדיני המקרקעין המנחים את בית-המשפט בפירוק שותפות במקרקעין כדלהלן:

א. מניעת שותפות בלתי-רצויה, המעודדת מריבות בין השותפים.

ב. שמירה על דינמיקה של סחירות נכסי המקרקעין, שהינם משאב מצומצם ועידוד פיתוחם.
ג. שמירה על חופש הפעולה של בעל הזכות הקניינית.

ב- ע"א 540/75 {דגני נ' פניג, פ"ד לא(2), 637, 640 (1977)} הדגיש השופט עציוני:

"מאז ומעולם לא חיבבו שיטות המשפט את יחסי השיתוף במקרקעין, בהיותם מקור פוטנציאלי מובהק לסכסוכים ומריבות, ובהיות בתי-המשפט מוגבלים למדי ביכולתם להבטיח שלום בין שותפים ניצים לאורך זמן, ומשום כך אף הקלו בהבאת יחסי השיתוף לקיצם."

התביעה לפירוק השיתוף במקרקעין נושאת אופי קנייני, ופרט לעניין הבטחת המדור כנובע מסעיף 40א לחוק המקרקעין, אין כל משמעות מיוחדת בנושא זה לעניין היותם של הצדדים בני זוג.

בסוגיה זו נאמרו על-ידי בית-המשפט העליון הדברים דלהלן:

"על פירוק שיתוף חלים דיני הקניין, ולצורך פירוק השיתוף דין שני בני הזוג כדין זרים מבחינת זכויות הקניין, כל זמן שאלו רשומות עלשם שניהם."
{ע"א 803/93 כליפא נ' כליפא, תק-על 94(2), 705 (1994) (להלן: "פרשת כליפא")}

על-פי הפסיקה יש להיעתר לתביעה למרות קיומם של הליכים בתחום דיני המשפחה. זאת-ועוד, תביעות פירוק לא חייבים לעכב אפילו אם אחד הצדדים סבור שיש סיכוי ל"שלום בית" {ראה תמ"ש 1310/01 גוטזגן אלמוני נ' פלוני (טרם פורסם); פרשת כליפא}.
ב- רע"א 4358/01 {בר אל נ' בר אל, תק-על 2001(3) 440 (2001) (להלן: "פרשת בר אל")} הותיר בית-המשפט העליון בידי בית-המשפט לענייני משפחה את שיקול-הדעת אם לדון בפירוק השיתוף כעניין נפרד או במסגרת בירורן של כלל הסוגיות הרכושיות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

בסיכומו של פסק-הדין בפרשת בר אל נאמרו על-ידי כב' הנשיא ברק הדברים דלהלן:

"עיון בפרשה שלפנינו מלמד כי עניין לנו בסכסוך מורכב וטעון. זהו סכסוך שלא יבוא על פתרונו בקרוב. נראה כי טעם זה הוא העומד בבסיס החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה שלא להמתין עם פירוק השיתוף בדירת המגורים, בכפוף להוראות סעיף 40א לחוק המקרקעין. זו הייתה גם התרשמותו של בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי איזון המשאבים בין בני הזוג מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג אינו נראה באופק, היות והמערערת לא הביעה את רצונה להתגרש, אלא להיפך. המערערת תוקפת רכיב זה בבקשתה, אך אפילו כך, אין בכך כדי לשנות את מורכבות הסכסוך, ואת העובדה כי לא נראה פתרון כולל וקרוב של הסכסוך בין בני הזוג."

ב- בר"ע (ת"א) 63/98 {לפיד נ' לפיד (לא פורסם)} נאמרו על-ידי כב' סגן הנשיא השופט ח' פורת כי במקרה רגיל שבו ננקטים בו-זמנית הליכי פירוק והליכי שיתוף, או איזון משאבים, אפשר לצוות על פירוק השיתוף, אולם אם האישה רוצה לרכוש את חלקו של בעלה, והבעל מחזיק בכל משאבי המשפחה ובכך מונע מן האישה לעשות בהם שימוש ולרכוש את חלקו של בעלה, אפשר להשהות את סיום הליכי הפירוק עד למתן החלטה לגבי החלטת איזון או שיתוף הנכסים. אולם כל זאת לא בכל מקרה.

יש לבחון את התנהגות מי שמבקש את עיכוב הפירוק, אם דרך משל המקרה מתאים לגירושין, והאישה אשר מבקשת להשהות את הפירוק מסרבת ללא הצדקה לקבל גט או פועלת לגרימת סחבת בהליכי הגירושין או בהליכים אחרים ובכך גורמת להרחקת המועד המתאים בו ניתן להחליט על איזון משאבים - לא יעוכבו הליכי הפירוק.

במילים אחרות: יש לבחון את תום-ליבה של האישה כאשר היא טוענת שרצונה לרכוש את מחצית הדירה אשר על-שם בעלה ואת הרצינות של אותה משאלה.

ב- ע"א 1692/97 {גולדברג נ' גולדברג, תק-על 97(2), 524 (1997)}, נאמרו על-ידי בית-המשפט העליון (כב' השופט מצא) הדברים הבאים:

"אילו נוכחתי שבני הזוג מצויים לפני מהלך שיוביל בתוך זמן לא רב לאיזון משאביהם, נוטה הייתי להיעתר לבקשה לעכב את פירוק השיתוף בבית המגורים."

בפרשת בר אל נפסק על-ידי בית-המשפט העליון מפי כב' הנשיא השופט ברק כי:

"דיון מורכב שצפוי להימשך זמן רב יכול שיהווה שיקול המתנגד לעיכוב פירוק השיתוף בדירת המגורים (ראו פרשת גולדברג). לפעמים יכול פירוק שיתוף מהיר יחסית בדירת המגורים להסיר "אבן נגף" להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת".
{ע"א 736/85 לזר נ' לזר, פ"ד לט(4), 668, 669 (1985)}

לכן, גם כשקיימת יכולת לבית-המשפט לענייני משפחה לעכב פירוק שיתוף בדירת המגורים של בני זוג, יהיו מקרים בהם פירוק שיתוף מהיר יהיה ראוי.

יפים לכאן דברים שנאמרו בהחלטת בית-משפט ב- תמ"ש 8840/01 {שירה משה ואח' נ' שלמה משה, תק-מש 2002(1), 303 (2002)}:

"אין כל הצדקה לכפות על התובע שותפות בנכסי המקרקעין, כאשר הנתבעת מסרבת לכל פיתרון שהוא, החיים המשותפים אינם ניתנים עוד למימוש, ומשמנסה התובע להפרידם מועלות על-ידי הנתבעת דרישות מופרכות "לשלום בית" כביכול, כאשר הנתבעת אינה מוכנה אף לשום סוג של פשרה העשוי לאפשר קיומו של שלום בית."

בענייננו נוקטת הנתבעת למן המועד בו בשל המשבר בין הצדדים להכרה של שניהם כי עליהם להיפרד זה מזו בעמדה לפיה על התובע לוותר על זכותו הקניינית בבית מגורי הצדדים.

התנהגותה הבלתי-מוכחשת של האישה במשך שנים בכל הנוגע ללינת הבעל בחדר השינה המשותף מעידה כשלעצמה על אי-יכולתם של הצדדים לקיים חיי זוגיות ומשפחה ב"שלום בית".

הליכי גישור שלהם הסכימה הנתבעת כפי הנראה מן השפה ולחוץ, לא נתקיימו בפועל עקב טענות הנתבעת כי אין היא מסוגלת נפשית לקחת בהם חלק.

נראה כי הנתבעת מבקשת למעשה לתמרן את נישואי הצדדים למצב של "מבוי סתום" בלית יכולת לשוב לחיי שלום ובלית יכולת להתגרש. בנסיבות שנוצרו בין הצדדים ועל רקע המתואר בכתבי הטענות נראה כי הצהרות התובעת בדבר רצונה כביכול ב"שלום בית" לא נועדו אלא כדי לשרת את חפצה בקבלת הבית כולו.

כל האמור לעיל במקובץ, מצביע על כך כי זהו מקרה מובהק בו יכול פירוק שיתוף מהיר בדירת המגורים להסיר "אבן-נגף" להסדרת יתר הנושאים הנתונים במחלוקת.

5. החלטות בית-הדין הרבני הגדול
בהחלטת בית-משפט לענייני משפחה ב- תמ"ש 2361/02 {י.ב נ' ש.ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.03)} בו התבקש להורות על פירוק השיתוף בבית בני הזוג הסתמך בית-משפט על שתי החלטות מאלפות של בית-הדין הרבני הגדול.

א. בתיק 816934-51-1 {בירון מיכאל נ' בירון חוה, מפי כב' אב"ד הרב שלמה דיכובסקי (29.8.02)} נאמרו הדברים דלהלן:

"עלי לציין, כי השימוש בצו ל"מדור ספציפי", אינו מקובל עלי, בכל מקרה. בתי-הדין עושים שימוש ב"נשק" זה, כחלק מריב מירוץ הסמכויות שבינם לבית-המשפט. הדבר אינו יאה, אבל במציאות המשפטית המאוד לא הגיונית של שתי ערכאות העוסקות בחיי המשפחה ומתנגשות ביניהן לעיתים קרובות, אולי אין מנוס מכך. חוששני, שעד שלא יתן המחוקק את דעתו למצב לא נסבל זה, ימשיכו עורכי-הדין לחגוג וימשיכו הצדדים לסבול."
ב. בהחלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום 24.10.02, בתיק מספר 02887447-21 {מוטי ניאגו נ' יעל ניאגו, נאמרו על-ידי כב' אב"ד הרב ישראל מאיר לאו}, בהסכמת כל חברי המוטב, הדברים דלהלן:

"לגופם של דברים במקרים דלהלן אני מסתייג במפורש ממתן סעד של מדור ספציפי:

א. נישואין שהגיעו לקיצם, ולא משנה באשמת מי, אין אנו עוסקים בהחייאת מתים, ואין טעם לתת "הנשמה מלאכותית" לנישואין שגוועו.

ב. כאשר תביעת מזונות האישה הוגשה לבית-המשפט, ובית-הדין מתבקש לעסוק רק בנושא המדור, אני רואה בזה, ניצול לרעה של הליכי בית-הדין. אפשר, בדרך פלפול, למצוא מקום למדור ספציפי גם במסגרת שלום בית, אולם כאשר האישה שמה מבטחה בבית-המשפט בנושא המזונות, אין מקום בבית-הדין להסתפק ב"שיירים", ולדון בעניין המדור בלבד.

ג. כאשר הבעל אינו מעוניין לקפח את אשתו בעניין המדור, ומוצע לה הסדר הוגן וראוי.

הנסיבות שאותן מתאר בית-הדין הרבני הגדול בשתי ההחלטות דלעיל, מתקיימות לדעת בית-המשפט בעניין זה.

זהו מקרה בו הגיעו למעשה הנישואין לסופם עוד לפני זמן רב. מניעת פירוק השיתוף בבית הצדדים, לשם השגת "שלום בית" כביכול, יהא בה משום "הנשמה מלאכותית לנישואין שגוועו".

הנתבעת אף "פיזרה" את תביעותיה בין בית-הדין הרבני לבין בית-משפט זה, אליו הגישה את תביעותיה הרכושיות. לכן, בנסיבות שנוצרו, אין עוד מנוס מפירוק השיתוף, אשר אי"ה יוביל את הצדדים לכלל הסכם כולל, אשר יקל עליהם פתיחת דף חדש בחייהם, כאשר לרשות כל אחד מהם תעמוד דירה נאה השייכת לו בלבד, למגוריו.

6. מדור הנתבעת
סעיף 40א(א) לחוק המקרקעין קובע כדלהלן:

"40א. דירת מגורים של בני זוג
(א) החליט בית-המשפט לפי סעיף 40 על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני הזוג המשמשת להם למגורים בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית-המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאימים לצורכיהם לתקופה שייקבע."

מגבלת סעיף 40א(א) לחוק המקרקעין, המורה על עיכוב ביצוע המכירה אינה חלה בעינינו.

עיכוב ביצוע המכירה מתייחס אך ורק למקרה בו מתגוררים בדירה "ילדים קטינים" של בני הזוג, או "בן זוג המחזיק בהם".
משאין בנמצא ילדים קטינים, אין ולא יכול להיות אף "בן זוג המחזיק בהם", ולפיכך בנסיבות העניין שבפנינו אין בית-המשפט מצווה כלל ועיקר לעכב את המכירה עד כי יווכח כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם.

על-פי גירסת הנתבעת ערכו של בית מגורי הצדדים עומד על סך של 300,000-380,000 דולר.

על פני הדברים יספיק לפיכך סכום ממכר הבית כשלעצמו כדי רכישת שתי דירות ההולמות מגוריו של כל אחד מן הצדדים, ובכך יובטח מדורה של הנתבע אם היא תחפוץ בכך בדירה שתהא בבעלותה.

ב- ע"א 596/89 {חקק נ' חקק, פ"ד מה(4), 749 (1991)}, ראה בית-המשפט העליון באפשרותה של האישה לעשות שימוש בפירות סכום מימוש חלקה בדירה לתשלום שכר דירה, משום פתרון מספק להבטחת מדורה.

דברים אלה נכונים על אחת כמה וכמה בעת שחלקה של האישה בסכום הממכר, מאפשר לה רכישת דירה הולמת למגוריה.

ב- תמ"ש (יר') 7720/97 {י' א' נ' ב' א' ואח', תק-מש 99(3), 1 (1999)} נדונה תביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים הרשומה, בחלקים שווים, על-שם הבעל, האישה והבן. בעת הגשת התביעה היה הבן קטין, ובעת מתן פסק-הדין הפך לבגיר. לבני הזוג בן קטין נוסף. הבעל ביקש את פירוק השיתוף בדירה, בדרך של מכירה למרבה במחיר.

הבן, תלמיד בית-ספר, סובל מנכות של 100% בשל תאונה שעבר בהיותו כבן 7 שנים, בה נפגע בראשו לאחר שנפל ממקום גבוה. בכספי הפיצויים שקיבל הנתבע בגין התאונה מחברת הביטוח, ובאישור בית-המשפט, רכשו בני הזוג עבורו ועל שמו דירה אחרת, בת 3.5 חדרים. דירה זו מושכרת והנתבע מקבל את דמי השכירות בגינה בסך 700$ לחודש.

לטענת הנתבעת, הכספים המתקבלים מדמי השכירות, מושקעים בחשבון בנק על-שם הנתבע ואין לה נגיעה בכספים אלה, אך היא מודה שאלה הוצאו מדי פעם במשך השנים לצורכי שיפוץ דירת הנתבע, רכישת רהיטים עבורה וכן טיפולי שיניים ומשקפיים לנתבע. דירה זו ממוקמת במרחק של כ- 750 מ' מבית-הספר של הבן.

הנתבע סובל מהגבלות בתפקודו היומיומי, המתבטאות, בין השאר, באיטיות וקשיים בהתמצאות במרחב. בני הזוג חלוקים ביניהם באשר ליכולת תפקודו של הנתבע, ובאשר להשלכתה על תוצאות הדיון, כשנושא הויכוח העיקרי הוא, האם ראוי לפרק את השיתוף בדירת המגורים, לנוכח התאמתה של הדירה במיוחד למגורי הנתבע בשל מצבו המיוחד?

כב' השופטת אילתה זיסקינד מבהירה, כי אין ספק שזכותו של התובע לפרק את השיתוף בדירה, כשהתובע והנתבעים הינם בעלי זכויות בחלקים שווים בדירה.

זכותו זו של התובע לפירוק השיתוף הינה זכות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 37 לחוק המקרקעין הקובע: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף".

זכותו של התובע היא זכות קניינית כלפי כולא עלמא, וכאשר נתמלאו התנאים העובדתיים להתגבשותה, זכאי התובע לפירוק השיתוף {ראה: ע"א 319/74 רובינשטיין בע"מ נ' פין, פ"ד ל(1), 454 (1975); ע"א 235/77, בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז(3), 645 (1982); ע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מיקה ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992); ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כו(1), 393 (1972); ספרו של רוזן צבי, יחסי ממון, 170 ואילך} בנושא זה, המכירות בזכות הבעל לפרק את השיתוף בדירת בני הזוג.

לאחר שמיעת הצדדים וטענותיהם נמצא, כי לא ניתן בנסיבות המקרה לפרק את השיתוף בדירה בדרך של חלוקה בעין, לנוכח מיקומה, תיכנונה וחלוקת החדרים בה.

כמו-כן, לאור היחסים המתוחים השוררים בין בני הזוג במשך שנים, צויין, כי אין טעם, כי הללו ימשיכו לגור בסמיכות, ועדיף כי יתגוררו בנפרד ובמרחק כלשהו זה מזו.

בית-משפט מתייחס ליתר בני המשפחה הבגירים המתגוררים בדירה, באומרו, שהנתבעת מחזיקה בחלקו של התובע, כקורת גג גם עבור ילדיה הבגירים, ומצב זה אינו מצדיק, כי דווקא התובע יוותר על חלקו בדירה לטובת ילדיו הבגירים ונכדיו, והוא לא יוכל למשש את זכותו הקניינית, כאשר זכותו זו מנוצלת לטובת ילדיו הבגירים. התובע אמנם רשאי להעניק מנכסיו לילדיו הבגירים, אך אין לחייב אותו לעשות כן.

נפסק, כי פירוק השיתוף בדירה יבוצע בדרך של מכירתה וחלוקת התמורה שתתקבל לאחר ניכוי הוצאות המכירה, שווה בשווה בין הצדדים.

באשר לסעיף 40א לחוק המקרקעין נפסק, כי בפירוק שיתוף בדירת בני זוג מעורבים שיקולים הן מתחום דיני השותפות, הן מתחום דיני הקניין והן מתחום דיני המשפחה, במיוחד כשאחד הבעלים בדירה (הנתבע) הוא בנם של בני הזוג, שבעת הגשת התביעה היה קטין. לפיכך הזכות לפירוק השיתוף בדירת בני הזוג אינה מוחלטת, שכן היא כפופה לחובות המוטלות על הבעל כלפי אשתו וילדיו הקטינים.

כמו-כן, הליך פירוק השיתוף במקרקעין בדירת בני זוג, הינו הליך בן שני שלבים: השלב הראשון נעוץ בהחלטה באם לפרק את השיתוף ובאיזה אופן לעשות זאת, והשלב השני, מתמקד בהליכי הפירוק ובאישור המכירה. בשלב השני יש להסדיר את המדור החליפי לאישה ולילדים הקטינים, כחלק מזכותם של האישה והילדים הקטינים למזונות ולמדור (במסגרת הזכות למזונות).

צויין, כי חובת המדור של התובע כלפי אשתו ובנו הקטין, אינה חוסמת את זכותו לפירוק השיתוף בדירת בני הזוג, אך ההתחשבות בה רלבנטית לביצוע פירוק השיתוף בין אם נוקטים בחלוקה בפועל ובין בדרך של מכירה, ומכאן שעל התובע להבטיח, טרם פירוק השיתוף בדירה, את מדורם של אשתו ובנו הקטין.

הפתרון הכולל שגובש בפסיקה הוא, כי יינתן צו לפירוק השיתוף, תוך הבטחת מדורם של האישה והקטין, ולא יעכב בית-המשפט את ביצוע הפירוק.

על בית-המשפט להתחשב במכלול הנסיבות לגבי מועד ביצוע הפירוק, ולפיכך פירוק השיתוף יעוכב עד שמדורם של האישה והילדים הקטינים יסודר כראוי.

זכותם זו של הקטינים ואישה למגורים, הוכרה בהרחבה בפסיקה, ולפיכך כאשר בית-המשפט מורה על פירוק השיתוף בדירת בני הזוג, מחוייב הוא להכיר בחובת הבעל והאב כלפי אשתו וילדיו, לספק את מדורם במסגרת חובתו המזונות שלו, ועליו לעכב את ביצוע החלטת פירוק השיתוף בדירה עד שמדורם של האישה והקטינים יסודר כנדרש.

במקרה דנן, התובע לא הביא ראיות לגבי מדור חלופי לאישה ולבן הקטין, כשעל התובע מוטל הראיה והשכנוע להבטיח את מדורם, בצורה הולמת וראויה.

נפסק כי יש לעכב את ביצוע פירוק השיתוף, עד הגיע הקטין לגיל 18, אלא-אם-כן התובע יגיש לבית-המשפט פיתרון מגורים חלופי הולם לאשתו ולבנו הקטין.

לסיכום הנושא, נביא את דבריה של ד"ר דרורה פלפל {"פירוק שיתוף במקרקעין בדירת מגורים של בני זוג" הפרקליט לט חוברת ג' 489}:

"הפרקטיקה הרווחת היא להמתין עם הליכי הפירוק זמן סביר, עד שיוכרע עניין המדור בערכאת בית-המשפט המחוזי, או בית-הדין הרבני.

ההתפתחויות בתחום פירוק השיתוף במקרקעין, הנסיונות להשהיית הליך המדור, והחשש שכתוצאה מכך יישללו לפרק זמן ממושך זכויות קנייניות של אחד הצדדים, והוא עלול להגיע עד כדי מצוקה כלכלית, מביאים למסקנה ולהמלצה, כי יש לבצע את הליך הפירוק מיידית. תוך כדי ההליך, שעניינו חלוקת המשאבים הרכושיים-קניינים של הצדדים, על בית-המשפט להגן על זכויות שעשויות להיפגע, כמו זכות מדור. לצורך הגנה זו יכול בית-משפט השלום לעשות שימוש בסמכותו שבגררא, ולקבוע מדור חלופי זמני. אם בדק בית-המשפט, והמדור הולם, ניתן להמשיך בהליכי הפירוק.

אין כל "טענות הגנה" בפירוק שיתוף במקרקעין, לא מתחום המעמד האישי, לא מתחום חלוקת המשאבים, ולא לעניין ביטול מתנות. קיימת אפשרות של חסימת ההליך מכוח הלכות תום-לב והדרך המקובלת. חסימה כזו תהיה זמנית, ולא בנסיבות שגרתיות.

כל שימוש בהליך של פירוק השיתוף במקרקעין, המעיד על מטרה זרה, יגרום למחיקת התביעה על הסף, מכוח הלכות תום-הלב והדרך המקובלת.

הדרך הנכונה והרצויה, הן לצדדים והן לבית-המשפט, בדיון בתובענה של פירוק השיתוף במקרקעין בין בני זוג, היא לא לאפשר ולא ליתן לנצל את דיני הקניין למטרות לבר-קנייניות, הזרות לאופיו ולרוחו של החוק."

ב- עמ"ש (מחוזי ת"א) 7396-12-09 {פלונית נ' אלמוני, תק-מח 2013(2), 5004 (2013)} עניינה של התביעה נסוב על תשלום דמי שימוש רואיים ופירוק שיתוף שהוגשו על-ידי בעל ואב. בית-המשפט קיבל את תביעתו, אך הפירוק בפועל עוכב משך שנים. כל זאת, נוכח התנהלותה של האישה אשר נקטה בכל צעד אפשרי, על-מנת לסכל מימוש פירוק השיתוף בבית.

הכלל לעניין פסיקת דמי שימוש ראויים נקבע כבר על-ידי כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 5357/06 {פלוני נ' פלוני פורסם באתר האינטרנט נבו (22.10.06)}, שלדבריו: ביחס לתקופה שאחרי הגירושין הכלל הוא פסיקת דמי שימוש, והחריג הוא פטור - שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש, כאשר כלל זה מהווה גם תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים לפעול לפירוק השיתוף.

ב- בע"מ 9126/05 {פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.06)} דחה בית-המשפט בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר קיבל את ערעור המשיב על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בקובעו "... כי גם אם המשיב עזב את הבית מרצונו החופשי, אין סיבה לומר כי מחל על דמי שימוש ראויים מעתה ועד עולם".

מנגד, ראו את פסק-דינו של כב' השופט גייפמן ב- תמ"ש 22245/95 {פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.07)} אשר קבע כי על-מנת לחייב בדמי שימוש ראויים יש צורך בקיומם של שני יסודות מצטברים. האחד, קיומה של מניעות למגורי התובע בדירה, והשני, כי המניעה היא מחמת המתגורר בדירה.

משכך סבר כי עזיבת הדירה לטובת בן זוג אחר, אינה מזכה לדמי שימוש ראויים. כך גם מעת שהנשאר בדירה זכאי על-פי החלטה שיפוטית למזונות מבן הזוג שעזב את הדירה, אין לחייבו בדמי שימוש, מאחר שכנגד חיוב זה קיים החיוב הנגדי של מדור מדין מזונות.

אולם, זכאות לדמי שימוש ראויים קיימת לאחר גירושין, מעת שקיימת מניעה למגורים משותפים בדירה, תוך שבית-המשפט שם מתייחס לנסיבות מסויימות, לרבות לכך שאם במסגרת תביעת מזונות נעשה שימוש בטיעון של הגדלת הוצאות החייב במזונות ובית-המשפט בפסיקת המזונות התחשב בכך, לא ניתן במקביל לעתור לחיוב בדמי שימוש ראויים {עמ"ש 48595-05-10 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.12.12)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דירת מגורים של בני זוג (סעיף 40א לחוק המקרקעין)