לשון הרע על הציבור

1. כללי
קללה או גידוף אינו מקים עילה לתביעה בגין לשון הרע בכל מקרה. הכרה גורפת בגידופים כבלשון הרע היא בעייתית ועל-כן לא בכל מקרה של גידופים ולא בכל הנסיבות תקום עילה לתביעה {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

קללות וגידופים מהווים חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע" תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסויימים בנסיבות מסויימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

באשר לקללות וגידופים - על-מנת לבחון את התגבשותן לכדי לשון הרע יש לבחון:

1. את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הגידופים;
2. את שכיחות השימוש בגידוף;
3. את נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים.

דהיינו, לצורך הכרעה בשאלה, האם מהווים דברי גידוף "לשון הרע" ישקול בית-המשפט לא רק את הנורמות החברתיות במקום שבו נאמרו הדברים, אלא גם נימת הדיבור, את הקול, ואת ההקשר שבהם נאמרו הדברים, ואם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז בכעס או תוך חלופי עלבונות, ייטה בית-המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על-פי החוק {ת"א (הרצ') 3144/99 אבנר אבסקר ואח' נ' מנחם צ'צ'קס, תק-של 2002(1), 9895 (17.01.02)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 37775/04 {אריק אמיר, עורך-דין נ' אילנה קריכלי, תק-של 2006(1), 11123 (26.02.06)} בית-המשפט דחה תביעה בגין לשון הרע, של עורך-דין שכונה, בין השאר, "אתה טיפש", "אתה לא מבין כלום", "אתה עורך-דין קטן".

בית-המשפט קבע כי דבריה של הנתבעת היו בבחינת הבעת דעה שלילית מתוך כעס רב על התובע, ונאמרו בקונקסט הכללי באופן שאינם מהווים לשון הרע. אמירותיה של הנתבעת לא הפכו את התובע למטרה ללעג או לבוז.

מנגד, ב- תא"מ (ת"א) 6833-10-12‏‏ {גטהון קובי טפרה נ' דבורה יוסף, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.12.13)} קבע בית-המשפט כי בעיני האדם הסביר, יש באמירות שהטיחה הנתבעת בתובע כדי להשפילו בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, וכדי לבזותו בשל תכונות המיוחסות לו ובשל מוצאו.

בעניין דנא קבע בית-המשפט כי מדובר בסדרת השתלחויות חד-צדדיות, קשות ובוטות שהטיחה הנתבעת בתובע, בעת שמילא את תפקידו במקום ציבורי, ללא כל התגרות מצידו, בצורה גסה ומתנשאת, במשך כעשר דקות, בפני אחד העדים ובפני עוברים ושבים ולקוחות נוספים. משכך, הנסיבות וההקשר בהם נאמרו הדברים הינם קשים ותומכים במסקנה שמדובר באמירות המהוות לשון הרע.

ביחס לאמירות "חרא", "זבל", "מטומטם", ו"בן זונה" - קבע בית-המשפט כי בחינת הנורמות החברתיות הנוכחיות הקיימות, כמו גם בחינת שכיחות השימוש בהן, מובילות למסקנה, כי חרף ההקשר ונסיבות המקרה דנן, המדובר בגידופים ובקללות רחוב שאינן יכולות להיחשב כ"לשון הרע" לפי החוק.

אולם, ביחס לאמירה "אתיופי מסריח", יש לדחות בשאט נפש טענת הנתבעת, כי המדובר בגידוף סתמי ובקללת רחוב פשוטה ונטולת הקשר מיוחד.

בעיני האדם הסביר הביטוי "אתיופי מסריח" הינו ביטוי גזעני, אשר משפיל ומבזה אדם בשל מוצאו, ואשר פוגע קשות בכבוד האדם.

בעיני האדם הסביר במדינת ישראל, ההקשר התרבותי וההיסטורי שיש לכל ביטוי המשלב בין מוצא גזעי/אתני לבין המילה "מסריח" או "מלוכלך" הינו ללא כל צל ספק הקשר גזעני, משפיל ומבזה.

שורשיו של סוג ביטוי זה נטועים עמוק בתפיסות אנטישמיות, אשר הגו את הביטוי הגזעני והקשה "יהודי מסריח" או "יהודי מלוכלך" לפני שנים רבות.

המובן הטבעי והרגיל של הביטוי המכוער "אתיופי מסריח", בעיני האדם הסביר, ובהתחשב בנורמות החברתיות במקומותינו, הינו מובן גזעני, משפיל ומבזה, הפוגע קשות בכבוד האדם.

כאשר האמירה "אתיופי מסריח" נאמרת ארבע פעמים ברציפות, במסגרת השתלחות חד-צדדית, קשה ובוטה, באדם הממלא את תפקידו במקום ציבורי, ללא כל התגרות מצידו, ללא כל קשר בין הסיטואציה לבין מוצאו או לריח גופו, במשך כעשר דקות, ובפני קהל אנשים - יש בה כדי להוות לשון הרע בעיני האדם הסביר, אף אם האמירה נאמרה ב"עידנא דריתחא".

2. קללות אגב סכסוך שכנים - האם מהוות לשון הרע?
לעיתים ובנסיבות מסויימות יראו בקללות לשון הרע, אולם ככלל המגמה הינה שלא לראות בניבולי פה ונאצות במסגרת ריב שכנים, במיוחד אם נאמרו בעידנא דריתחא, כאמירות המהוות לשון הרע {ת"א (חי') 7701-12-08‏ ‏ ד"ר טטיאנה ניקיטין-ארנסון נ' לימור לוי סלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.12)}.

ניבולי פה ונאצות, הנאמרים בנסיבות במסגרת ריב שכנים, אינם מובנים, בדרך-כלל, כאמירה עובדתית על-ידי "האדם הסביר". ככאלה, מעידים הם יותר על אומר הדברים, מאשר על נשוא הדברים {ת"א 16294/08 ח.ג. נ' דרור תמרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.09)}.

ככלל, מדובר בגידופים ובשפת רחוב, אשר אינם מחמיאים למושאם, אך אין בהם משום אמת עובדתית, וכך אף יובנו על-ידי "האדם הסביר". לפיכך, מילים אלה אינן עולות כדי לשון הרע כמובנה בסעיף 1 לחוק.

לא כל אמירה בשעת כעס, ולו פוגעת ועולבת, מהווה בסיס לתביעת דיבה וכי יש לפרש את הדברים על רקע ההקשר שבו נאמרו. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב ובפרץ רגשות, הרי שאין להבין דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז ותסכול, אף שלא נעים לאוזני השומע ומיותר.

על בית-המשפט לבחון היטב את ההקשר והנסיבות שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שאלה נאמרו בזמן של כעס, הנטיה תהיה שלא לראות בדברים משום לשון הרע, שכן, לדברים הנאמרים בשעת כעס וחימה אין השפעה על הבריות והנוכחים מבינים כי אכן נאמרים הדברים כהתפרצות רגשות זעם על רקע סכסוך כזה או אחר.

כך למשל כאשר התלהטות הרוחות נבנית על רקע המחלוקת בין הצדדים וסכסוכם כשכנים, בחינה זהירה של הנסיבות מחייבת מסקנה כי בעיני המתבונן לא היה בדברים כדי לגרום להשפלתו של התובע, בפרט כאשר אין מדובר בצדדים שלישיים זרים אלא בבני משפחתה קרובים אשר מטבע הדברים אינם תופסים את דברי הנתבע כאמת עובדתית {ת"א 16294/08 ח.ג. נ' דרור תמרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.09)}.

3. גידופים בסכסוך בין בני זוג
תביעה מכוח חוק לשון הרע הינה תביעה נזיקית לכל דבר ועניין, וכזו מוטלת על התובע להוכיח אותה במאזן ההסתברות בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה".

ככל שהתובענה כוללת מספר "פרסומים ואמירות" אשר לטענת התובע מהווים לשון הרע, מוטל עליו להוכיח קיומו של כל "פרסום ואמירה" בנפרד. ההוכחה נדרשת בשני מישורים:

האחד, במישור העובדתי כי אכן הדברים נאמרו או פורסמו על-ידי הנתבע.

השני, במישור המשפטי כי הפרסום והאמירה אכן מהווים לשון הרע כהגדרתו בחוק ובפסיקה.

לא כל גידוף מכוער הינו בבחינת "לשון הרע", וכי המבחן הינו מבחן אובייקטיבי שאיננו מוכרע על-פי כוונת המפרסם או הבנת הדברים בפועל אצל השומע, אלא מהי המשמעות שהיה מייחס לדברים אדם רגיל וסביר.

עוד יובהר כי קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כבלשון הרע תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שעילתן זו {אורי שנהר, שם, 132}.

מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לפעמים אף יותר מפרסומי לשון הרע האחרים.

מצד שני, קללות וגידופים מהווים חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע", תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן.

ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשות פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסויימים בנסיבות מסויימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית {אורי שנהר, שם, 131}.

לדברים אלו משנה-תוקף כאשר מדובר בסכסוכים משפחתיים, אשר מלווים במטענים רגשיים אשר נגררים, לא אחת, לקללות ולגידופים {תמ"ש (ב"ש) 8853-08-10 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.13)}.

הרי שאין לראות באמירות וביטויים כגון" "נמאס לי ממנה", "האמא חולת הנפש והמשוגעת שלך שתישאר לבד בחג" ו- "אם אני לא אחיה בבית גם את לא תחיי" לשון הרע כהגדרתו בחוק, אלא לכל היותר גידופים וקללות אשר פגעו בשמו של המגדף אך לא בשמו של המגודף. וככלל, לא יהיו רלוונטיים לשאלה האם מדובר בלשון הרע.

אף טענות כי הנתבע התכוון לפגוע בשמה של התובעת ולהשפילה, לא יהיו בהכרח רלוונטיים, שכן המבחן הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ולא המבחן הסובייקטיבי של התובעת עצמה ואף לא של הנתבע עצמו. ובמבחן זה, המבחן האובייקטיבי, האדם הסביר אינו היה מייחס משקל כלשהו לאמירות ולביטויים המפורטים כאמור כאשר נאמרים עת בני הזוג מסוכסכים ומצויים בהליך של גירושין.

במבחן האובייקטיבי, ועל אחת כמה וכמה שמדובר בזוג שנמצא בהליך גירושין, האדם הסביר לא היה רואה בדברים אלו משום "אמת" כלשהי המלמדת על אופיה של התובעת ועל התנהגותה, אלא משום גידופים וקללות ולא מעבר לכך {תמ"ש (ב"ש) 8853-08-10 פלונית נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.13)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לשון הרע על הציבור