הוכחת פרסום ברבים

סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"21. סייג לפרסום ההליכים (תיקונים: התשכ"ז, התשל"ט)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע רשאי בית-המשפט, מיזמתו או לבקשת בעל דין, לאסור או לעכב זמנית, מנימוקים שיירשמו, פרסום ברבים של הליכי בית-המשפט - לרבות וכתבי טענות כתבי בי-דין אחרים, כתב אישום ודבר הגשתם של אלה ולרבות פסק-דין כל עוד אינו חלוט - במידה שראה צורך בכך לשם הגנה על שמו של אדם הנוגע במשפט; ואולם לא יאסור בית-משפט ולא יעכב זמנית את פרסום דבר פתיחתו של הליך משפטי, או את הפרסום של כתב אישום, תביעה או פסק-דין, אם התנגד לכך הנפגע; העובר על איסור לפי סעיף זה, דינו - מאסר שישה חודשים או קנס 5,000 לירות."

הוראת סעיף 21 הנ"ל, מסמיכה את בית-המשפט לאסור על פרסום ברבים של הליכים במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע {ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עורך-דין פלוני, תק-על 2008(1), 3413, 3421 (27.02.08)}.

סעיף 21 בחוק איסור לשון הרע מאפשר לאסור או לעכב זמנית פרסום ברבים של הליכי בית-המשפט, אך גבולותיו מפורשים {בש"א (מחוזי יר') 4524/08 פרופ' יורם פינקלשטיין נ' ההסתדרות הרפואית הישראלית, תק-מח 2008(4), 3958, 3959 (06.11.08)}.
הוראת הסעיף כאמור קובעת כי יש לאסור את הפרסום רק מקום בו הוכח כי במקרה בו מדובר מתקיימות נסיבות מיוחדות וכבדות משקל, שמתאפיינות בכך שתוספת הפגיעה עקב פרסום הדיון בתובענה (להבדיל מהפגיעה המקורית הנטענת, שהולידה את התובענה) תהיה חמורה במיוחד, ותצדיק את איסור הפרסום {רע"א 3788/06 שלמה יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.12); רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 (23.06.98)}.

כך למשל ב- תא"מ (ת"א) 13738-06-13 {עו"ד ליטל יעקובוביץ-דראי נ' עופר בן יעקב, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.06.13)} הוגשה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשך פרסומו של דבר לשון הרע נטען ב"יומן רשת" (בלוג) של המשיב, המגדיר את המבקשת, עורכת-דין במקצועה, כרמאית, על רקע סכסוך בענייני שכר-טרחה.

בית-המשפט קבע כי באשר לאיסור פרסום על ההליך או פרטי המבקשת, חרף אי-התנגדותו של המשיב למתן הסעד בתגובתו, אף שהוסיף התנגדות מאוחרת לכך בסיכומיו ומשיקולים של פומביות הדיון, הבקשה כאמור נדחית.

בית-המשפט הדגיש כי יש לאסור את הפרסום רק מקום בו הוכח כי במקרה בו מדובר מתקיימות נסיבות מיוחדות וכבדות משקל, שמתאפיינות בכך שתוספת הפגיעה עקב פרסום הדיון בתובענה (להבדיל מהפגיעה המקורית הנטענת, שהולידה את התובענה) תהיה חמורה במיוחד" {ראה ע"א 3788/06 יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.12)}.

בית-המשפט קבע כי בעניין דנא לא ביססה המבקשת כל פגיעה נוספת חמורה במיוחד שכזו. תביעות לפי חוק איסור לשון הרע מתנהלות תדיר ללא כל איסור פרסום. אין כל דמיון בין הפגיעה בבעל דין הטמונה בהליך המשפטי, או בסקירת הטענות בהחלטות שיפוטיות מנומקות, לבין הפגיעה הטמונה בפרסום משולל העכבות והסייגים באתר האינטרנט של המפרסם.

עוד קבע בית-המשפט כי "הציבור יידע איפוא כי לקוח של המבקשת הטיח בה האשמות חריפות; יידע כי בית-המשפט הורה על הסרת הפרסום זמנית; ויידע לבסוף האם היתה הצדקה להסרת הפרסום אם לאו. בכך אין כל פגיעה חמורה מיוחדת ונוספת במבקשת, שיש למונעה בדרך של איסור פרסום ההליך או פרטי המבקשת".

סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות מחיל את הוראותיו של סעיף 21 על הליכים משפטיים בשל פגיעה בפרטיות.

החריג הקובע בסעיף 21 הנ"ל חל כאמור מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות גם בהקשר של הליכים הנוגעים לפגיעה בפרטיות וזאת על-מנת להסיר את החשש, כי הגשת תביעה בשל הפגיעה הנטענת - תוביל לחשיפה נוספת של המידע שהנפגע ביקש שישאר מוצנע {ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843 (09.11.95); רע"א 3788/06 שלמה יפת נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.12)}.

הסייגים לעקרון פומביות הדיון הם ספורים, מוגדרים ומפורטים בדייקנות בסעיף 68 לחוק בתי-המשפט ולסייגים אלה נוסף גם הסייג האמור בסעיף 21 האמור, סייג זה נועד, במקרים מתאימים, להעדיף את ההגנה על שמו הטוב של אדם על פני אינטרס הציבור להבטיח זרימת מידע שוטפת לציבור באשר להליכים משפטיים המתנהלים, ולהבטיח בכך כי הליכים אלה יעמדו לביקורת ציבורית ולא יתנהלו בחדרי חדרים {כב' השופטת פרוקצ'יה ב- ת"א (יר') 1390/96 אייל זמיר נ' רשת שוקן בע"מ ואח', תק-מח 98(2), 1981 (12.07.98)}.

עיקרון פומביות הדיון המשפטי הוא עיקרון יסוד חוקתי בדין בישראל, וקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה:

"בית-המשפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק, או אם בית-המשפט הורה אחרת לפי חוק."

סעיף 68(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:

"בית-משפט ידון בפומבי."

מנגד - ועל-פי עיקרון ההגנה על הפרטיות - קובע סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כי:

"כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו."

השאלה היא איזהו חוק היסוד הגובר, האם עיקרון פומביות הדיון שבחוק יסוד: השפיטה או שמא עיקרון ההגנה על הפרטיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הכלל הפרשני שנקבע בחוק יסוד: כבור האדם וחירותו מתווה את הדרך.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את פסקת ההגבלה.
חוק יסוד השפיטה - אין בו כלל פרשני של פסקת ההגבלה.

על-כן יש לבחון אם "עיקרון פומביות הדיון" בא "בפסקת ההגבלה" שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

במילים אחרות - עיקרון פומביות הדיון בא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש", כלשון סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ועל-כן "עיקרון פומביות הדיון" שבחוק יסוד: השפיטה, גובר על עיקרון ההגנה על הפרטיות אשר נקבע בסעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

סעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי אין בו כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו.

סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, מחיל את הוראות סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, על הליכים משפטיים בשל פגיעה בפרטיות.

חוק איסור לשון הרע הוא חוק ספציפי המסמיך את בית-המשפט לאסור או לעכב זמנית פרסום ברבים של הליכי בית-המשפט. על אמות-המידה אשר על בית-המשפט להחיל {ראה רע"א 3614/97 עורך-דין אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 (23.06.98) - ובו קבע כב' השופט אור כי "סגירת דלתיים נעשית במשורה" (סעיף 20 לפסק-הדין}.

כמו-כן, על-פי הוראות סעיפים 68(ב) או 70 לחוק בתי-המשפט נראה כי המדיניות השיפוטית הראויה היא כי יש להקפיד עד מאוד על עיקרון פומביות הדיון.
עם-זאת, גם אם חוק איסור לשון הרע בא לסייג את עיקרון פומביות הדיון לגבי הליכים הנוגעים ללשון הרע, הרי מדובר בחריג לעיקרון שהוא בעל מעמד חוקתי, ויש על-כן לפרש וליישם את החריג בדווקנות, ולהחילו רק במקרים מיוחדים ויוצאי-דופן, כאשר קיים טעם מיוחד לכך.

סעיף 21 על-פי לשונו לא נתכוון לחול על כל הליך משפטי הנוגע ללשון הרע, כאשר המטרה היא לאפשר הוצאת צו איסור פרסום הליכים משפטיים במקרים מיוחדים בלבד, כאשר מצויים טעמים מיוחדים לדבר {ת"א (יר') 1390/96 אייל זמיר נ' רשת שוקן בע"מ ואח', תק-מח 98(2), 1981 (12.07.98)}.

אולם יובהר כי, הטענה הכללית שיש בפרסום ההליכים כדי לפגוע בפרטיות - איננה מספקת לצורך הפעלת סעיף 27 לחוק הגנת הפרטיות, והנטל המוטל על המבקש כדי לשכנע כי יש לחרוג מכלל הפרסום הינו משמעותי ביותר ודורש ממנו להוכיח כי תוספת הפגיעה הצפויה בו היא מהותית ומצדיקה את איסור הפרסום.

יודגש כי בהתאם לסעיף 21 הנ"ל, לא יהא כמעט שיקול-דעת לבית-המשפט להמשיך את איסור הפרסום משהתנגד לכך התובע {ת"א (שלום חי') 16660/04 ליאור דץ נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל ואח', תק-של 2008(3), 8598 (18.05.08)}.

חשיבותם של חופש הביטוי ועיקרון פומביות הביטוי זכו כאמור להכרה נרחבת והוגדרו כזכויות יסוד של האדם בישראל - לעניין חופש הביטוי {ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 (22.10.89); לעניין פומביות הדיון ראו למשל: ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 62 (05.04.06)}.

אל מול שני ערכים אלה ניצבת הזכות לשם טוב, שמהווה אף היא זכות יסוד ולעיתים היא תוביל לפגיעה בערכים האמורים {רע"א 5453/07 ידיעות תקשורת בע"מ נ' יצחק רוכברגר - ראש עיריית רמת השרון, תק-על 2007(3), 279, 280 (03.07.07); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 (22.10.89); רע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

שעה שמדובר בפגיעה בשמו של עד, הדבר מקבל משנה-תוקף שכן פגיעה זו עלולה לחבל במוסד העדות, שמהווה את אחת מאבני היסוד של המשפט בישראל. כבוד האדם הוא לא רק כבודו של הנאשם אלא גם כבודם של המתלונן, העד והקורבן {בג"צ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית-המשפט השלום, פ"ד נב(3), 721 (24.08.98)}.

הכרעה בבקשה לאסור פרסום פרט מדיוני בית-משפט משקפת איזון בין ערכים אלה {רע"א 5453/07 ידיעות תקשורת בע"מ נ' יצחק רוכברגר - ראש עיריית רמת השרון, תק-על 2007(3), 279, 280 (03.07.07)}.

פירושה של הוראת סעיף 21 לחוק איסור לשון הרע, הוא כי הערובה למימושו של עיקרון הפומביות הוא החופש לפרסם ברבים את המתרחש בין כתלי בית-המשפט. באיזון שבין עיקרון פומביות הדיון לבין הזכות לשם טוב - יש חשיבות לשאלה אם מדובר בפרסום אשר עניינו אינטרס ציבורי {ת"א (שלום ת"א) 58406/04 שושנה בייר נ' עיתון "ידיעות אחרונות", תק-של 2005(2), 30971, 30972 (08.06.05)}.

הוראת סעיף 21 לחוק, המסמיכה את בית-המשפט לאסור פרסום ברבים של הליכי משפט, מהווה יוצא מן הכלל לאיזון העקרוני המשתקף בהוראת סעיף 13(7). הוראת סעיף 21 חלה במצבים חריגים שבהם - חרף ההנחה הטיפוסית בדבר התועלת הכלל-חברתית אשר צומחת מפרסומים על אודות הליכי משפט - יש להעדיף את הזכות לשם טוב {רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 68 (23.06.98)}.

מקום בו מדובר בהליך משפטי אשר יש בו אינטרס ציבורי מיוחד, שוקל האינטרס של פומביות הדיון משקל רב ממשקלה של הזכות לשם טוב.

כך למשל, במקום בו מדובר בטענות על התנהגות בלתי-הולמת בחניכים חסרי ישע עד כדי התעללות של ממש. ברור כי יש עניין ציבורי בפרסום שמו של המדריך אשר נטענו כנגדו הטענות הנוגעות לאלימות שלכאורה הפעיל. כנגד אותו מדריך הוגש כתב אישום והוא זוכה ממנו לאחר-מכן מחמת הפסק בלבד. זיכוי מחמת הספק - אינו ערובה להצלחת המבקשים במשפט האזרחי, וקיימת אפשרות כי הגנת המשיבים כי הפרסום הוא אמת והיה בו עניין ציבורי תתקבל. על-כן - ישנה חשיבות ציבורית ראשונה המעניקה משקל רב יותר לאינטרס של פומביות הדיון לעומת האינטרס של הזכות לשם טוב {ת"א (שלום ת"א) 58406/04 שושנה בייר נ' עיתון "ידיעות אחרונות", תק-של 2005(2), 30971, 30972 (08.06.05)}.

אף ההגנה על שמו הטוב של המדריך כאמור הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם אשר ניתן לפגוע בה רק במידתיות לתכלית ראויה - ובאין אמצעי אחר אינה גוברת על האינטרס הציבורי שבפרסום שמו כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע שכן עיקרון הפומביות בשלב זה של הדיון גובר כנגד הזכות לשם הטוב.
כל עוד אין קביעה של אחריות - יש לחזור לאיזון החוקתי הכולל - אשר האיזון של חוק איסור לשון הרע הוא חלק ממנו - המעניק משקל סגולי מיוחד לעיקרון של חופש הביטוי {רע"א 3614/97 דן אבי יצחק עורך-דין נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26 (23.06.98); ע"א 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3), 840 (22.10.89)}

מלשונו של סעיף 21 עולה, כי שיקול-הדעת שהוענק לבית-המשפט להכריע בשאלת איסור פרסומו של הליך לפי חוק איסור לשון הרע, רחב יותר מזה שהוקנה לו על-פי סעיפים 68 ו- 70 לחוק בית-המשפט הקובעים רשימה סגורה ומוגבלת, של נושאים בהם יסטה בית-המשפט מעיקרון פומביות הדיון {ע"א (מחוזי ת"א) 2550/03 איינשטיין אריק נ' תפוח מיכאל, תק-מח 2004(2), 8518 (14.06.04)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוכחת פרסום ברבים