botox

קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע

סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"7א. פיצוי ללא הוכחת נזק (תיקן התשנ"ט)
(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף-קטן זה הוא כפסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע רשאי בית-המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף-קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
(ה) הסכומים האמורים בסעיף זה יעודכנו ב- 16 בכל חודש, בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; לעניין סעיף-קטן זה -
"מדד" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"המדד החדש" - מדד החודש שקדם לחודש העדכון;
"המדד הבסיסי" - מדד חודש ספטמבר 1998."

כאשר מדובר בנזק הוא בלתי-ממוני, נזק שקשה מאוד להוכיחו, במקרה כזה יהיה נכון להטיל אחריות רק בגזרה צרה יחסית של מקרים.

בנזק שאינו ממוני יש להוכיח כי התובע סבל נזק, להצביע על הקשר הסיבתי בין העוולה לנזק ולהראות כי המעוול צפה את הנזק. במקרים של נזק לא ממוני שאינו ניתן לכימות קשה להוכיח קשר סיבתי.

הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה.

השיקולים שיילקחו בחשבון עת קביעת הפיצויים כאמור הם, יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך בית-המשפט ייתן את הדעת גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני {ע"א (יר') 5452/04 מילר נ' כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.11.04)}.

סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מגדיר נזק כדלקמן:

"2. הגדרות
...
"אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה."

הגדרה זו כאמור, כוללת נזק כלכלי טהור ונזק נפשי טהור. "הנזק במובנו הרחב ביותר הוא כל הפחתה וכל חיסור ברכושו של אדם או בהנאתו הרוחנית" {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 143-139 (11.02.85); יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי עורך, מהדורה שניה, התשל"ז), 163-161}.

מקובל להגדיר "נזק ממון" כהיבט החומרי, הכספי של הפגיעה שסבל הניזוק. נזק לא ממוני, לעומת זאת, הוא המרכיב הנפשי, הרוחני, הלא חומרי, של הפגיעה {ת"א (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ'CanWest Global Communications Corp, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.12)}.

המחוקק בסעיף 7א(א) ו- 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע התיר פסיקת פיצויים עד לתקרת סכום של 50,000 ש"ח בגין לשון הרע הן בעבירה פלילית והן בעוולה אזרחית, ללא הוכחת נזק. היינו, התובע לא צריך להוכיח את הנזק כדי לזכות בפיצויים על-פי האמור בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, הנפגע נהנה מחזקה שלפיה לשון הרע על אדם גורמת לנזק כלשהו.

בנוסף, על-פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע ניתן לפסוק פיצוי בסכום שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף-קטן (ב) ללא הוכחת נזק, וזאת כאשר הוכח, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע {ראה להלן פסקי-דין נוספים בנושא: ת"א (יר') 1133/01 בלשניקוב נ' פרופ' גבריאל מוקד, תק-של 2002(2), 220 (11.04.12); ע"א (יר') 6169/99 רן לוי נ' בן חורין, תק-מח 99(3), 29058 (28.10.99); ת"א (ת"א-יפו) 33042/01 מזרחי רפאל נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-של 2002(1), 17299 (28.02.02); ת"א (יר') 6264/01 עורך-דין יורם וינוגרד נ' פיליפוביץ, תק-של 2002(3), 22617 (31.07.02); ת"א (ת"א-יפו) 58577/05 כהן-שטרקמן מירה, עורכת-דין נ' גרטש איתן, עורך-דין ואח', תק-של 2007(4), 10766 (24.10.07)}.

סעיף 7א(ג) הנ"ל (שעניינו כפל פיצוי ללא הוכחת נזק) כולל בחובו יסוד מהותי הטעון הוכחה מיוחדת - "בכוונה לפגוע", שאינו נדרש לצורך הוכחת העוולה האזרחית ה"רגילה".

הצורך לעתור מפורשות לפיצויים מכוח סעיף 7א(ג) אינו עניין פורמאלי בלבד. אין הכוונה בהכרח לציון סעיף החוק בכתב התביעה. הצורך הוא בהעמדת טיעון ברור ומפורש, על-מנת שהנתבע יוכל להתגונן {רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.09.13)}.

הפיצויים המוסדרים בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע נקראים פיצויים סטטוטוריים.

ויודגש שאם הנפגע ישכיל להוכיח לבית-המשפט את נזקו, יעלה שיעור הפיצוי בהתאם, ללא מגבלה סטטוטורית {רע"מ 7943/01 יורם נור נ' משה יערי ואח', תק-על 2001(3), 7401 (16.10.01)}

בית-המשפט נדרש להתחשב בעת אומדן הפיצוי המגיע למי שנפגע מפרסום לשון הרע, בטיב הפרסום, היקפו, היקף הפגיעה, מעמדו של הניזוק בקהילתו, ההשפלה שסבל, הכאב והסבל שהיו מנת חלקו והתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד.

כמו-כן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים. הבחינה היא אינדיבידואלית, כל מקרה ייבדק לגופו.

הנזקים העלולים להיגרם בעקבותיה של עוולת לשון הרע עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד כדי שכל סכום אשר ייפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם שעוולו כלפיו בדברי לשון הרע ועל-ידי כך פגעו בשמו הטוב {ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2), 489 (03.03.91)}.

הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה:

ראשית - ליתן סיפוק לנפגע - הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי 'שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר קוהלת: "טוב שם משמן טוב" {ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225, 244 (30.05.73) הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ע"א 670/79, 82,78/80 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 205 (12.04.87)}."

אם כן, פיצויים תרופתיים בגין לשון הרע נועדו להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא פרסום לשון הרע.

הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע, נועד להשיג שלושה יעדים:

א. לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע.

ב. לתקן את הנזק לשמו הטוב.

ג. למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע.

לשם כך אין להסתפק בפיצוי סמלי אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם.

ראוי להדגיש כי פיצוי העולה על הנזק שנגרם יכול להיות מוצדק רק כפיצוי עונשי. המטרה בפיצוי העונשי היא לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעת הציבור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר.

הפיצוי מהסוג הראשון, הנזכר לעיל, הינו פיצוי תרופתי, ואילו הפיצוי מהסוג השני הוא פיצוי הרתעתי או עונשי, פיצויים מהסוג הרתעתי או עונשי יפסקו במקרים נדירים וזאת כאשר יש הצדקה מיוחדת.

פיצוי החורג מעבר לפיצוי התרופתי - בין אם הוא פיצוי נומינלי ובין אם הוא פיצוי עונשי - מחייב הצדקה מיוחדת. דרך המלך של הפיצוי - הוא הפיצוי התרופתי. הוא שומר על האיזון החוקתי במישור של האחריות ומגשים אותו.

הפיצוי הנומינלי פועל מעבר לפיצוי התרופתי. הוא מעמיד מצד אחד את השם הטוב, ומהצד השני את אינטרס הציבור בהגשמת חופש הביטוי. זהו איזון אנכי, הפועל מעבר לגדרי הפיצוי התרופתי. הוא מחייב הצדקה נפרדת ובחינה נפרדת.

כמו-כן גם הפיצוי העונשי מחייב הצדקה נפרדת ובחינה נפרדת ואף הוא פועל מעבר לגדרי הפיצוי התרופתי. הוא מעמיד מצד אחד את חופש הביטוי, ומהצד השני את אינטרס הציבור בהגשמת השמירה על השם הטוב.

לא כן הפיצוי התרופתי. פיצוי זה משקף את האיזון האופקי בין זכויות שוות-מעמד המתחרות ביניהן, תוך שהוא מחזיר את שני הצדדים למצב בו היו נתונים בטרם בוצעה העוולה {רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו- 2 אח', תק-על 2001(3), 489 (14.08.01)}.

ראוי להדגיש כי אם בית-המשפט יגיע למסקנה כי על-אף לשון הרע על הנפגע, לא נגרם כל נזק לנפגע, או כי שמו הטוב היה פגוע קודם לפרסום ממילא, נראה כי בית-המשפט יפסוק פיצויים סמליים, המדובר בסכומים לא ריאליים. כבר נפסק בעבר על-ידי בתי-המשפט בכמה הזדמנויות פיצויים של לירה או של שקל אחד.

ב- ת"א (חי') 27549/01 {עורך-דין בן חפ"ר יעקב נ' עורך-דין נור יורם, תק-של 2008(2), 6413 (01.05.08)} בשנת 2000, במהלך אסיפת חברים באגודת כפר ביאליק - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "האגודה") אמר הנתבע אודות התובע את הדברים הבאים:

"...דעתי עליו כמשפטן ידועה. עורך-דין שמשקר בבית-המשפט באופן בוטה, שאומר לשופט דבר שקר בידיעה שהוא משקר, הוא בשבילי לא עורך-דין."
{להלן: "הפרסום"}

בעקבות הפרסום שלעיל הגיש התובע את תביעתו בגין לשון הרע. בית-המשפט קבע כי דבריו הנזכרים לעיל של הנתבע מהווים לשון הרע וכי הנתבע לא חוסה בצילן של אילו מן ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.

התובע לא הביא בפני בית-המשפט ראיות לגבי נזקים ספציפיים. ולכן בית- המשפט דן בשאלת הפיצויים על-פי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, פיצויים ללא הוכחת נזק.

התובע טען כי הפרסום נעשה במזיד ולכן ביקש מבית-המשפט לחייב את הנתבע בפיצויים על-פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, אך בית-המשפט לא ראה להידרש לטענה זו. בית-המשפט סבר כי אין מקום במקרה דנן לחייב בפיצויי העולה על הסכום המירבי הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע.

באשר לפיצויים, קבע בית-המשפט כי יש לקחת בחשבון, מחד, את חומרת המעשים שיוחסו לתובע, בייחוד בשים-לב למשלח-ידו, את הכחשתו של הנתבע את הפרסום לכל אורך הדרך, גם לאחר שהוצגה בפניו קלטת בה הוא נשמע אומר את הדברים שיוחסו לו, ואת הימנעותו מלהתנצל בפני התובע על הדברים שהטיח בו.

התנהלותו של הנתבע במהלך המשפט, שעה שהמשיך להכחיש את אמירת הדברים גם לאחר שהוצגה בפניו הקלטת, הביאה להתארכות ההליך וגרמה לתובע עינוי-דין. עובדה זו אף היא נלקחת בחשבון בעת אמדן הפיצויים.

מאידך, התחשב בית-המשפט לקולא בכך שהדברים נאמרו בפני פורום מצומצם וכי דבר הפרסום עצמו נודע לתובע זמן רב לאחר שנעשה, מתוך עיון אקראי בפרוטוקול אסיפת החברים של האגודה. אילו התייחס מי מהנוכחים באותה אסיפה ברצינות ובחומרה לאותן אמירות שנאמרו ביחס לתובע, יש להניח כי הדברים היו מגיעים לאוזניו מוקדם יותר.

בית-המשפט פסק פיצויים בסך 30,000 ש"ח לטובת התובע.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 2667/00 {ששון מרון נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ ואח', תק-מח 2007(4), 544 (09.10.07)} נפסקו פיצויים גבוהים באופן יוצא-דופן בסך של 350,000 ש"ח בגין לשון הרע.

התובע, שהיה מנהל בכיר בבנק, הגיש נגד הנתבעים תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, עקב פרסום ידיעה בעיתון "גלובס" בשנת 2000, בה נאמר כי הוא פוטר מעבודתו מבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), על רקע "דו"ח ביקורת חריף בו הואשם באי-סדרים כספיים".

בית-המשפט קבע כי אמנם בכל הקשור לעצם פרישתו של התובע מהבנק קיימת הגנת אמת בפרסום. שכן הוכח כי התובע אכן פוטר מהבנק על רקע דו"ח ביקורת חריף, והפיטורין הוצגו כפרישה מתוך התחשבות של הבנק כלפי התובע. אולם הצגת פיטורים כפי שהוצג בכתבה על רקע אי-סדרים כספיים מהווים לשון הרע על התובע.
עוד הוכח במהלך המשפט כי דוברת הבנק היא זאת שהדליפה לעיתון את המידע הלא נכון, בדבר אי-הסדרים הכספיים. אך השופט לא ראה בכך עילה להסרת האחריות מהבנק.

ב- ע"א (יר') 5452/04 עמירם מילר נ' שמואל כהן, תק-מח 2004(4), 1872 (02.11.04) המערער, שהיה מועמד לבחירות בראשות עיריית כפר-סבא, הגיש תביעת לשון הרע, נגד המשיבים שניהלו את מערכת הבחירות של ראש העיריה המכהן בכפר-סבא.

המערער טען שהמשיבים גרמו לפרסומה של מודעה זדונית ופוגענית כביכול בשמו כנגד ראש העיריה.

בית-משפט השלום קיבל את התביעה ופסק למערער פיצויים בשווי 200,000 ש"ח.

המערער טוען כלפי מיעוט הפיצויים, ועל כך שבית-המשפט השלום לא פסק לו פיצויים גם עבור הנזקים המיוחדים שנגרמו לו. ואילו, המשיבים, מערערים בערעור שכנגד, על חבותם, וכן, על גובה הסכום שנפסק.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המערער והעלה את סכום הפיצויים ל- 300,000 ש"ח. בית-המשפט הבחין בין נזק ממוני המבטא פגיעה כלכלית ובין נזק שאינו ממוני המבטא פגיעה בכבודו של האדם. וקבע כי במקרה המונח לפניו מדובר בנזקים שאינם ממוניים בלבד, ששיעורם רב, והשלכותיהם על המערער קשות וארוכות טווח.

בית-המשפט המחוזי קבע שמדובר במקרה נדיר ומיוחד של פגיעה בשמו הטוב של אדם שנעשתה בעורמה ובזדון, מתוך כוונה להטיל בו דופי מוסרי וכי זו היתה כל תכליתו ומטרתו של הפרסום.

בית-המשפט פסק כי אמנם הפיצויים אינם צריכים להעשיר את הניזוק, וכי באומדן הפיצויים יש להתחשב בסיפוק הנפגע, מתן הכרה בפגיעה בשמו הטוב, ותיקון העוולה ככל שניתן, והן בחינוך הציבור כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר.

נזק שאינו ממוני מבוסס על הערכה כללית ביותר המשקללת נתונים שונים ביניהם את התנהגות הניזוק והמזיק.

במקרה זה המשיבים לא הפנימו את חומרת התנהגותם, והמשיכו לעשות שימוש ציני בתוכן המודעה כלפי המערער, הנזק המוגבר צריך להוביל לפסיקת פיצויים מוגברים.

ב- ת"א (יר') 1382/99 משה שויצר נ' ידיעות אחרונות, תק-מח 2001(3), 4803 (11.10.01) משה שויצר (להלן: "התובע") הגיש תביעה נגד עיתון "ידיעות אחרונות", עורכי העיתון והכתב (להלן: "הנתבעים") לתשלום פיצויים בשל פרסום לשון הרע על כתבה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" בשנת 1999.

התובע עבד שנים רבות בתפקידים בכירים ברשת "המשביר לצרכן" (להלן: "המשביר לצרכן").

ביום 5.8.99 פרסם עיתון "ידיעות אחרונות" כתבה הנושאת כותרת:

"ב"משביר לצרכן" הציבו מארב ונדהמו: הגנב היה מנהל הסניף."

ובגוף הכתבה נכתב:

"זמן רב תהו בסניף "המשביר לצרכן" בבאר-שבע מי הם הגנבים המסתוריים, שמצליחים להעלים מתחת לאפם מוצרים יקרי ערך.

במשך חודשים נעלמו פריטי ציוד חשמליים, קרטונים של בשמים ומוצרים יקרים אחרים מהחנות הגדולה בקניון בעיר. בדיקה העלתה, כי הגנב או הגנבים המתוחכמים הצליחו להעלים חפצים גם מהמחסן וגם משולחנות התצוגה הגלויים.

בהנהלת הרשת החליטו להטיל את הבדיקה על צוות חוקרים פרטיים. הללו התמקדו במנהל הסניף, ואכן, כעבור כמה ימים, בשעת לילה מאוחרת, הוא נכנס לסניף דרך דלת צדדית, ניתק את מערכת האזעקה, ויצא עם מכשיר וידאו בשווי 3,000 שקלים.

התדהמה ב"משביר" היתה גדולה, שכן מדובר באדם שנחשב לאחד המנהלים המוצלחים של הרשת. דובר "המשביר לצרכן" מסר: "הנושא פנימי, ואנו מטפלים בו בדרכנו".

בחברה החליטו לא להעביר את הנושא לטיפולה של המשטרה בשלב זה. מנהל הסניף פוטר, ונבדקת מעורבותם האפשרית של עובדים נוספים."

בית-המשפט פסק כי הכתבה מהווה לשון הרע על התובע וקבעה פיצויים בסכום של 200,000 ₪ לזכות התובע.

בית-המשפט פסק כי הפגיעה בשמו הטוב של התובע היתה קשה והטילה בו דופי פלילי חד-משמעי, בדרך ובצורה שלא היה להם כל צידוק. התנהגותו של ה"משביר לצרכן" כלפי התובע ונסיבות התפטרותו של התובע מ"המשביר לצרכן" אינם מהווים צידוק ללשון הרע החד-משמעי של הכתבה.

בית-המשפט הוסיף וקבע כי עיתון אינו "צינור" להעברת שמועות או מידע בלתי-בדוק ומוטלת עליו חובה מוגברת לבדוק באופן עצמאי את הכתוב בו. בעיקר כאשר היה ברור כי ה"משביר לצרכן" הינו בעל אינטרסים מנוגדים לתובע וכאשר הנתבעים לא עשו ולו את המינימום הנדרש של פניה לתובע לקבלת הסבר, גירסה או תגובה.

עוד הבהיר בית-המשפט כי השמירה על חופש הביטוי היא ערך עליון שחובה לשמר ולכבד ואולם האינטרס המחייב שמירה על שמו הטוב של האדם, חשוב לא פחות.

ככל שעוצמת הפרסום המצויה בידי העיתון גדולה יותר, כך גבוהה יותר רמת האחריות וחובת הזהירות המוטלת עליו בבחינת אמינות הפרסומים. אכן, לעיתונות תפקיד חשוב ביותר בחשיפת האמת ובהבאתה בפני הציבור, ואין להתעלם מכך כי לא פעם עומדת העיתונות בפני משימות קשות ונתקלת בקשיים הנערמים בדרכה לגילוי האמת.

בית-המשפט הדגיש כי מתפקידו לעשות את האיזון הנכון ולבחון, בין השאר, את רמת הזהירות שנקט העיתון בבדיקות ובחקירות שערך, הכול בשים-לב גם לנושא הנתון לבדיקה, מעמדו, עוצמתו והתנהגותו.

ההגנה הראויה והנכונה על חופש הביטוי של העיתונות חייבת להביא בחשבון את סוג הנושא ועוצמת הגוף מושא הכתבה והקשיים הנערמים בפני העיתון המבקש לערוך תחקיר לחשיפת האמת עבור הציבור ועל בית-המשפט להיות "קשוב" לצורך ב"חשיפת האמת" ולתפקיד החשוב שממלאת העיתונות, בכלל והעיתונות החוקרת במיוחד.

כמו-כן דחה בית-המשפט את הטענה כי גובה הפיצויים ישפיע על חופש העיתונות וקבע כי מציאת האיזון הנכון ופסיקת פיצויים במקרים המתאימים, תביא להעלאת קרנה של העיתונות ולפרסומים אחראים ושקולים. בכך ימצאו מוגנים שני העקרונות שכל חברה חופשית חפצה ביקרם: ההגנה על שמו הטוב של האדם - וכן - ההגנה על חופש הביטוי בכלל וחופש העיתונות בפרט.

ב- ע"א (יר') 6437/99 חגי סיטון נ' רשות השידור ואח', תק-מח 2001(2), 15411 (30.06.01) הנתבעת הפיקה ושידרה סדרת מקור על עורך-דין בדיוני ששמו עורך-דין סיטון, כשם התובע. השאלה שעמדה להכרעה בערעור היא האם מודעות פרסומת שהודבקו על גבי אוטובוסים של המשיבה 4, לקראת שידורה של סדרת טלוויזיה הנושאת את השם "סיטון", בהן נאמר: "עורך-דין סיטון מברך את פרקליטי או. ג'יי. סימפסון", מקימות למערער עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981?

בית-המשפט המחוזי קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע על התובע, והמשיבים לא חוסים בצילן של אי אילו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. בית- המשפט המחוזי בקביעה זו ביטל את פסק-הדין של בית-המשפט השלום שדחה את תביעת המערער, והחזיר את הדיון לבית-משפט השלום לרבות דיון בסוגיית הפיצויים.

ב- ת"א (הרצ') 3144/99 אבנר אבסקר ואח' נ' מנחם צ'צ'קס, תק-של 2002(1), 9895 (17.01.02) הדגיש בית-המשפט כי לעניין סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע התובע-הנפגע צריך להוכיח לפני בית-המשפט כי דברי לשון הרע פורסמו ונאמרו בכוונה לפגוע בתובע, ואין לשייך להרמת קול כוונה אוטומטית היכולה להעיד על כוונה לפגוע.

בית-המשפט קבע כי התובע לא התיימר להוכיח נזקו בפועל ולפיכך תובע הוא על-פי סעיף 7א(ג) לחוק, סכום של 80,000 ש"ח לאחר שלטענתו היו בדברים שפורסמו כוונה לפגוע בתובע.

בית-המשפט הבהיר כי הדברים אמנם נאמרו בהרמת קול והיתה כוונה שישמעו בפרהסיה, אולם אין לשייך להרמת קול זו כוונה אוטומטית לפגוע בתובע, ומשום כך גדר המחלוקת הנכונה היא סעיף 7א(ב) דווקא ולא סעיף-קטן (ג).