לשון הרע - עוולה אזרחית

1. כללי
הגדרת לשון הרע מופיעה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 כדלקמן:

"1. לשון הרע מהי (תיקונים: התשנ"ז, התשס"ח, התש"ע)
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח-ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

ובסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, נאמר כדלקמן:

"6. לשון הרע - עבירה
"המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו - מאסר שנה אחת."

עבירה זו, המוגדרת בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע היא בין העבירות שבהן יכול הנפגע להאשים בדרך של הגשת קובלנה לבית-המשפט.

כדי להוכיח שפלוני עבר עבירה על-פי חוק איסור לשון הרע, יש להוכיח את פליליות הפרסום ואת העובדה שהמעשה נעשה בכוונה לפגוע בקובל. מי שמפרסם לשון הרע בלי שהתלוותה למעשיו כוונה, אינו עובר עבירה פלילית.

המשמעות הרגילה של המונח "כוונה", לעניין השגתה של תוצאה פלונית, היא ראיית הנולד של התרחשות התוצאה ורצון להשיגה. ניתן לכנות זאת כ"מזימה ישירה" (dolus directus). עם-זאת, אין זו המשמעות היחידה של הביטוי "כוונה" בהקשר זה.

מבחינה לשונית ניתן לכלול במושג הכוונה משמעות נוספת, שאף כי אינה טבעית ורגילה, היא קיימת ומוכרת. משמעות זו כוללת מצב דברים, שבו קיימת ראיית הנולד של התרחשות תוצאה, תוך מודעות להסתברות קרובה לוודאי כי התוצאה תושג, גם אם לא קיים רצון להשיג תוצאה זו. ניתן לכנות זאת כ"מזימה עקיפה" {ראה: ע"פ 553/77 תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3), 141, 152 (26.07.78); ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 292, 298 (1984); פרופסור פלר במאמרו ""ההכנה" כיסוד הכוונה תחילה" הפרקליט כו 51, 593}.

את המונח "כוונה לפגוע" יש לפרש על רקע החיכוך בין חירות הפרט לומר את אשר על ליבו לבין זכותו של האחר שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב, ועם כל החשיבות שיש להגנה על שמו הטוב של אדם, זו אינה עומדת לכשעצמה כאשר מדובר בתחום הפלילי, במיוחד כאשר ניתן להגן על האינטרס של אותו אדם במסגרת עוולה אזרחית.

לשון הרע כעוולה אזרחית עונה לאינטרס הפרט הנפגע לקבל סעד על הפגיעה בשמו הטוב. האיסור הפלילי מתגבש רק מקום שהוכח מעבר לספק סביר, כי בפרסום לשון הרע, התכוון המפרסם לפגוע בזולת, ואין תחולה לכלל הצפיות בעבירה זו {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

הערך המוגן בעבירה הפלילית של לשון הרע הינו שלום הציבור, ו"האינטרס הכללי במניעת שנאה ואלימות בחברה" {הנשיא ברק ב- רע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', פ"ד נט(6), 554 (31.03.05), פסקה 25}.

כדי להגשים את הערך החברתי, נדרשת כוונה ממש לפגוע, ולא די בצפיה בהסתברות גבוהה. קריטריון מחמיר זה, נועד להגן על שלום הציבור מפני גילויים של אלימות מילולית והצתת שנאה והתלהטות יצרים בחברה, שהוא אינטרס החורג מעבר להגנה על שמו הטוב של הפרט.

השימוש באמצעי הפלילי למניעת ביטוי הפוגע בשם הטוב של האדם הינו חריג בתפיסת חוק איסור לשון הרע. הוא מוצדק רק כאשר הפגיעה בשם הטוב היא פגיעה מכוונת, וכאשר נילווית לפגיעה בשם הטוב גם פגיעה באינטרס ציבורי חשוב אחר, כגון פגיעה בשלום הציבור, או באינטרס כללי של מניעת שנאה ואלימות בחברה.

האבחנה בין האחריות האזרחית לבין האחריות הפלילית ללשון הרע טמונה בקיומו של אינטרס ציבורי מיוחד אשר הפגיעה בו מצדיקה הטלת סנקציה פלילית, בנוסף לאחריות האזרחית.

כאן יודגש כי תכליתה של העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור שונה, אף שיתכן שיש במעשה ההעלבה גם כדי עבירה על איסור לשון הרע. תכלית האיסור על העלבת עובד ציבור אינה בהגנה על עובד הציבור כפרט, אלא בהגנה עליו כמי שנושא בתפקיד ציבורי, ובאמצעות הגנה זו, פרישת הגנה על השירות הציבורי כולו {רע"פ 2660/05 יוסף אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.08.08)}.

שלא כבאיסור על לשון הרע, מוקד הערך המוגן באיסור הפלילי בעבירת ההעלבה מתמקד בהגנה על מי שממלא תפקיד בשירות הציבורי, כחלק מהאיסור על פגיעה ברשויות הציבור {ראם שגב, בהנחיית פרופ' קרמניצר "חופש הביטוי נגד רשויות המדינה", המכון הישראלי לדמוקרטיה (2001), 160-1}.

יובהר כי ההגנות הפרושות בחוק איסור לשון הרע, ובהם הגנות אמת הפרסום ותום-הלב, הנתונות למי שהוציא לשון הרע על אדם, אינן נתונות למי שמואשם בעבירה של העלבת עובד ציבור.

הדרישה המחמירה לגבי הכוונה הנדרשת באיסור הפלילי על לשון הרע ניזונה, בין היתר, מן ההנחה כי פגיעתו של הפרט מלשון הרע תיענה במישור האזרחי ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק שנגרם לו {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06); ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205, 218-219 (01.08.85); רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6), 554 (31.03.05)}.

בית-המשפט ילמד על קיומה של הכוונה או על היעדרה במקרה המונח לפניו מתוך כלל הראיות והנסיבות הסובבות את הפרסום והקשר הדברים בו הם נאמרו.

מכאן, שתחילה יש לבחון האם הפרסום הנטען כלפי הנאשם הינו בגדר לשון הרע, האם הנאשם אכן פרסם את הדברים, והאם היתה בפרסום משום כוונה לפגוע כנדרש לצורך הרשעה בהליך פלילי, ואם יסתבר כי כך הדבר, יש לבחון האם עומדת לנאשם איזו מן ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע דורש כי הפרסום יעשה ויגיע לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע עצמו, כאשר בהליך פלילי יש צורך להוכיח בפני בית-המשפט את עשיית הפרסום במידת ההוכחה שמעל לספק סביר.

על-פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, רכיבי העבירה הינם כדלקמן {ת"פ (פ"ת) 224/95 ד"ר ירחמיאל נ' אהרון טביב, תק-של 96(3), 3885 (31.10.96)}:

1. דבר לשון הרע.

2. פרסום לשון הרע.

3. כוונה לפגוע - הרכיב הנפשי.

4. פרסום לשני אנשים או יותר, זולת הנפגע.
על-פי דרישת סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע יש להוכיח את כל רכיבי העבירה במצטבר. משנמצא כי לא התקיימו במצטבר כל הרכיבים הנדרשים לצורך ביצוע עבירה, בית-המשפט אף לא ידון בשאלת קיומן של ההגנות וההקלות המצויות בפרק ג' לחוק לשון הרע {ת"פ (פ"ת) 224/95 ד"ר ירחמיאל נ' אהרון טביב, תק-של 96(3), 3885 (31.10.96)}.

יודגש כי במישור הדין הפלילי, לא ניתן לגלגל על נאשם מעשים המיוחסים לצד ג', ולקבוע אחריותו הפלילית בגינם.

2. הקובלנה
סעיף 11 לחוק חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") קובע כדלקמן:

"11. המאשים - המדינה
המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה."

לפי סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי, בדרך-כלל המדינה היא המאשימה במשפט פלילי, עיקרון זה נובע מההשקפה כי העבירה הפלילית היא פגיעה בציבור, בחברה כולה, ולכן עניינה של החברה הוא שהעבריין יבוא על עונשו. אך כחריג, לכלל הנזכר לעיל, המחוקק התיר לאדם פרטי לפתוח בהליכים פליליים בעבירות מסויימות וזאת על-פי סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כדלקמן:

"68. קובלנה
על-אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט."

בנוסף על העבירות המנויות בתוספת השניה, התיר המחוקק לאדם פרטי להאשים ולפתוח בהלכים פליליים נגד אדם אחר, כאשר בגוף החקיקה מצויה הרשאה מפורשת.

ואכן בחוק איסור לשון הרע מופיעה הרשאה מפורשת בסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הקובע כדלקמן:

"8. קובלנה
עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט."

בסעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי נקבע דין הקובלנה, כלהלן:

"70. דין קובלנה
הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי העניין; בכל מקום שמדובר בכתב אישום גם קובלנה במשמע, ובכל מקום שמדובר בתובע גם קובל במשמע, אם אין כוונה אחרת משתמעת."

אם כן, המחוקק העניק בסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע את הזכות לאדם פרטי, הנפגע, בשל עבירת לשון הרע, לפתוח בהליכים פליליים נגד נאשם.

פתיחה בהליכים פליליים פרטיים נעשית על-ידי הגשת קובלנה - שבה הקובל משמש כתובע והקובלנה משמשת ככתב אישום.

הזכות להגשת קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, הינה זכות עצמאית והנפגע רשאי לעשות בה שימוש לפי שיקול-דעתו.

ראוי להדגיש כי למרות שהמחוקק העניק לאדם פרטי את הזכות להאשים אדם אחר על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, איזן המחוקק את הזכות, מפני חשש מניצול לרעה של ההליך, וקבע מערכת בלמים ואיזונים, למשל במקרים מסויימים יש צורך באישורו והסכמתו מראש של היועץ המשפטי לממשלה על-מנת שניתן יהיה להגיש קובלנה פרטית, במקרה של עובד מדינה או עובד ציבור שהקובלנה הוגשה נגדו בעת מילוי תפקידו, או נגד קטין מתחת לגיל 14.

בלם חשוב נוסף שמטרתו למנוע ניהול בלתי-יעיל או טורדני של קובלנה, הובא בסעיף 73 לחוק סדר הדין הפלילי, המקנה לבית-המשפט רשות להפסיק את הדיון על-מנת שהקובל ימנה לו עורך-דין, שאם לא יעשה כן יראו אותו כאילו לא התייצב.

לנאשם בקובלנה בעניין לשון הרע עומדת חזקת החפות כשם שהיא עומדת לכל נאשם אחר במשפט הפלילי, כלומר על הקובל להוכיח לפני בית-המשפט כי הנאשם אשם מעל לכל ספק סביר בעבירה המיוחסת לו.

האופי הפלילי של הקובלנה, מכתיב את הכללים הנובעים לשמיעתה ואת זכויות הנאשם. בעניין זה דן סעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר מחיל את הוראות חוק סדר הדין הפלילי הנוגעות לכתב אישום על קובלנה.

אף לנאשם בקובלנה עומדת חזקת החפות העומדת לו במשפט הפלילי. הנובע מחזקת החפות הוא, שעל הקובל להוכיח אשמתו של הנאשם בעבירה המיוחסת מעבר לכל ספק סביר {ת"פ (פ"ת) 224/95 ד"ר ירחמיאל נ' אהרון טביב, תק-של 96(3), 3885 (31.10.96)}.

בנוסף, הנאשם, במסגרת קובלנה בעניין לשון הרע, יכול לנסות ולהתגונן באמצעות אחת או יותר מן ההגנות המצויות בחוק איסור לשון הרע.

3. היסוד הנפשי - ב"כוונה לפגוע"
בית-המשפט יבדוק אם הקובל הוכיח כי האמרות שנאמרו על-ידי הנאשם נאמרו בכוונה לפגוע וזאת כנדרש בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע.

נראה כי אם האמרה שנאמרה על-ידי הנאשם נאמרה מתוך הלצה או בלי כוונה לפגוע בית-המשפט לא יפרש את הנאמר כעבירה פלילית.

העבירה הקבועה בחוק איסור לשון הרע היא עבירה התנהגותית של פרסום.

היסוד הנפשי הנדרש לשם קביעה אם אמרת פלוני מהווה לשון הרע נגזר מהתוכן ומן ההקשר הנלווה לפרסום, הרקע והנסיבות.

היסוד הנפשי המדובר הוא יסוד נפשי מיוחד שבו המחוקק התנה את פליליות הפרסום בכך שהנאשם עשה את המעשה בכוונה לפגוע.

4. אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע
"כלל הצפיות", הקובע כי היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אם לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות כי התוצאה אומנם תושג עקב התנהגותו, אינו חל בעבירת לשון הרע {ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205 (01.08.85); רע"פ 9818/01 שמעון ביטון נ' ציון סולטן, פ"ד נט(6), 554 (31.03.05)}.

כדי להוכיח את היסוד הנפשי יש להוכיח כי לפרסום נלוותה כוונה של ממש לפגוע, ואין די בצפיה בדרגה קרובה לוודאות של אפשרות הפגיעה עקב הפרסום.

הכוונה לפגוע איננה מחייבת כי הפרסום יהיה מתוך כוונה אחת ויחידה לפגוע. הכוונה לפגוע יכולה להיות אחת מתוך כמה כוונות שלשמן בוצע הפרסום {בפסק-דין רע"פ 9818/01 שמעון ביטון נ' ציון סולטן, פ"ד נט(6), 554 (31.03.05) חזר בית-המשפט ואישר את ההלכה הפסוקה מקדמת דנא (שנקבעה ב- ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205, 219 (01.08.85)} המורה, כי בעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע יש לפרש את הביטוי "בכוונה לפגוע" או כמשתמע על הרצון או על המטרה או על המניע לפגוע באחר, תוך שלילת פגיעה שאינה רצונית אך המסתברת במידת ודאות רבה}.

יש להדגיש כי עבירת לשון הרע מהווה עבירה פלילית מיוחדת באופיה משום, שבין היתר, אל מול הזכות לשם טוב עומד חופש הביטוי כערך מרכזי בחייה של חברה דמוקרטית, ולכן היסוד הנפשי צריך שיהיה בעל רף גבוה. בית-המשפט הבהיר פעמים רבות כי יש בסעד האזרחי שבעוולת לשון הרע ליתן מענה הולם ברובם המכריע של המקרים.
העבירה של לשון הרע היא עבירה התנהגותית. מן היסוד העובדתי די באקט ההתנהגותי, דהיינו, בפרסום, ובנסיבה שהפרסום עלול לפגוע. אין דרישה כלשהי לתוצאה כי הדברים שפורסמו אכן יפגעו במי שהפרסום מתייחס אליו.

משמעות הדברים לגבי היסוד הנפשי בעבירה היא, כי אין כלל לדבר על "כוונה" באותה משמעות של יחס חפצי להשיג את התוצאה האסורה, שכן המושג "כוונה" בא בחשבון בעבירה של תוצאה בלבד. העבירה היא של מחשבה פלילית, כלומר היסוד הנפשי הוא של מודעות לטיב ההתנהגות ולקיום הנסיבות הרלוונטיות {ע"פ 506/89 אורי נעים ואח' נ' עורך-דין צבי רוזן, פ"ד מה(1), 133 (28.11.90)}.

את המילה "כוונה" המופיעה בחוק, יש לפרשה כאחת משתיים - כמטרה או כמניע {ראה לעניין זה ש' ז' פלר "בכוונה לפגוע כסימן יחיד של העבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965" משפטים י"ז (התשמ"ח), 439, 445)}.

בכתב קובלנה, בדומה לכתב אישום, יש לתאר את כל העובדות המהוות את העבירה (סעיפים 70 ו- 85 לחוק סדר הדין הפלילי), ונדרש, לפרט בו את כל יסודות העבירה, דהיינו היסוד העובדתי והיסוד הנפשי {ע"פ (יר') 30335/06 אריה אדלר נ' שושנה יום טוב, תק-מח 2006(3), 13332 (19.09.06)}

ככלל, בית-המשפט ידחה קובלנה במקום בו לא צויין בפרק העובדות שבכתב הקובלנה ולא נטען בו, כי דברי הלשון הרע נאמרו מתוך "כוונה לפגוע", ובפרק הוראות החיקוק לא יוחסה עבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק, וכן במקום בו לא נטען כי הדברים הופנו כלפי אנשים נוספים שנכחו במקום.

על הקובל להוכיח במידת הוודאות הנדרשת, קיומה של כוונה לפגוע, דהיינו קיומו של מניע נפשי מיוחד{ע"פ (יר') 30335/06 אריה אדלר נ' שושנה יום טוב, תק-מח 2006(3), 13332 (19.09.06)}.

5. לשון הרע - האם העבירה נושאת אות קלון?
המחוקק לא הגדיר מהו קלון או באילו נסיבות דבק הוא בעבירה. מלאכת יציקת התוכן למושג זה מוטלת על בתי-המשפט.

בתי-המשפט הגדירו את הקלון, כהתנהגות המלווה בדופי מוסרי של ממש, והמעידה על הנאשם כי אין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים. ולכן, על בית- המשפט הדן בסוגיה זו, להפעיל את שיקול-דעתו בזהירות רבה, ולקבוע כי דבק קלון בעבירה.

רק במקרים בולטים, כאשר נעשה מעשה שאינו חוקי ושהוא מביש ובזוי באופן מובהק, ממיט חרפה על עושהו, ידבוק הקלון במעשה {בג"צ 178/81 חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן, פ"ד לו(1), 40 (25.11.81)}.

בתי-המשפט יבחנו האם בעבירה יש קלון על-פי מבחן האדם הסביר. ראוי להדגיש כי אמת-המידה של קביעה אם יש קלון או אם לאו, יכולה להיות שונה ממקום למקום ומזמן לזמן, והיא שונה גם מהוראת חוק אחד בה מופיע ביטוי זה אל הוראת חוק אחר.

"קלון" שבעבירה אינו חייב להיות אחד מיסודותיה, אלא הינו לוואי של נסיבות ביצועה. אותה עבירה יכולה להתבצע בלוויית קלון ובלעדיו. הגדרת עבירה המצויה בחוק אינה אלא מסגרת לענישה, ובדרך-כלל מדובר במסגרת בעלת תקרה, שאותה אין לעבור במידת העונש.

לעיתים על בית-המשפט למצוא את העונש המתאים בתוך המסגרת כאמור, לאחר שיקול הגורמים השונים, וביניהם, כמובן, אותם גורמים, אשר בהצטרפם יחד מטביעים על עבירה את אות ה"קלון" {בג"צ 178/81 חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן, פ"ד לו(1), 40 (25.11.81)}.

עיקר התנהגות שיש בה קלון היא התנהגות שיש עמה שחיתות מידות, כתם מוסרי, הממיטים חרפה על מבצעם, ואשר יש בהם כדי לערער את אמון הציבור במבצע העבירה. אלו הם מעשים שיש בהם אי-צדק וחוסר תום-לב. בדרך-כלל דבק קלון בעבירות אשר נשאו בחובן שחיתות ציבורית ברמה גבוהה, ונלוותה אליהן טובת הנאה.

הקריטריונים הכלליים כלהלן, מבחינים בין שלוש דרגות חומרה:

1. עבירות שמטבען יש עמן קלון, אך יכול והנסיבות המיוחדות בהם נעברה העבירה ישללו ממנה את פגם הקלון.

2. עבירות שמטבען אין עמם קלון ושום נסיבות שהם לא יהפכו עבירות אלה לעבירות שיש בהן קלון, המדובר בעיקר בעבירות שבגינן נושאים באחריות מוחלטת אך ללא כוונה פלילית.

3. עבירות גבוליות שאין עמן קלון אך יכול ונסיבות מיוחדות יגרמו לכך שיקבע כי יש בעבירה קלון. על עבירות גבוליות אלה נמנות עבירות לפי חוק איסור לשון הרע, אשר בנסיבות מיוחדות עלול בית-המשפט לקבוע כי יש בעבירה קלון.

ככלל, מקובל לראות כי עבירה שיש בה קלון היא כאמור עבירה שיש בה פגם מוסרי חמור, כאשר על טיבו של הפגם יש לעמוד בכל מקרה לגופו על-פי נסיבות ביצוע העבירה. במילים אחרות, הקלון שדבק בביצוע עבירה נלמד, איפוא, בעיקרו של דבר מן חוסר המוסריות האופף את ביצוע העבירה בכל מקרה לגופו. המסקנה האם יש בעבירה משום קלון או לא תנבע מנסיבות ביצוע העבירה, גם כאשר העבירה עצמה אינה מן החמורות שבספר החוקים.

בית-המשפט בבואו לקבוע האם יש בעבירת לשון הרע קלון או לא, ייעשה על-פי הנסיבות האופפות כל מקרה לגופו {בג"צ 436/66 מנחם בן אהרון ושמריה אחוול נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967)}.

בסופו-של-דבר, בכל מקרה ומקרה בו בית-המשפט נדרש לדון בשאלה, אם עבירה פלונית שבה הורשע אדם היא עבירה שיש עמה קלון, עליו להתייחס לראות בעבירה כ"עבירה שהיא בושה וחרפה לעושה, בין אם הוא סתם אזרח ובין אם מועמד לכהונה ציבורית' {כב' השופט ברנזון ב- בג"צ 143/71 סעדון נ' ראש מ"מ אור יהודה, פ"ד כה(2), 505, 507 (26.09.71); בג"צ 436/66 מנחם בן אהרון ושמריה אחוול נ' ראש המועצה המקומית פרדסיה, פ"ד כא(1), 561 (1967); בג"צ 178/81 חאלד מחמד עבדל ג'אפר נ' וג'יה עבדל רחמן, פ"ד לו(1), 40 (25.11.81)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לשון הרע - עוולה אזרחית