botox
הספריה המשפטית
ציתות לציטוט - מבחר אמרות חכמה, אמרי שפר וניסוחי לשון מיוחדים לעולם המשפט

הפרקים שבספר:

אמרות יסוד על צדק, אמת, חוק ומשפט ופרשנות

1. כללי
כב' הנשיא זמורה:
"אמת ויציב - אמת עדיף."
{ע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב 235}

* * *
כב' הנשיא אולשן:
"צד המחפש עוגן הצלה בעקרונות היושר, עליו להראות כי מצידו נהג לפי הכללים האלה."
{ע"א 233/53 טהרני נ' גרינברג, פ"ד ט(2), 1283}

* * *
י' טדסקי המאמרו:
"קיצור החוק הוא קוצר החוק."
{י' טדסקי "על חוק המתנה, התשכ"ח-1968" משפטים א 639, 644 (1969/1968)}



כב' השופט י' טירקל:
"מוסכם על כולנו כי אפילו נראה את המשפט כ"מדע של צדק" ואפילו נראה את הצדק מצרך השווה לכל נפש שצריך לספקו מהר ובכמויות גדולות, הצדק הזה צריך להיעשות - ודווקא כאן חשוב להוסיף, גם להראות - כצדק אנושי."
{י' טירקל "לקראת "דהומניזציה" של המשפט?" הפרקליט לו (תשמ"ד), 71}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"אחת החזקות המקובלות בשיטתנו הינה זו, כי תכליתו של חוק אינה לתחולה רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית. חזקה על כל חוק כי הוא צופה פני העתיד ולא פני העבר."
{ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 765 (1992)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"מילותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק."
{ע"פ 787/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 421, 429-428 (1980)}

* * *
כב' השופט צ' ברנזון:
"... החוק והצדק חד הם, אם אתה משתמש בחוק ומפרשו כראוי לו. משפט הוא משפט אם הוא משפט צדק... ולעולם מצאתי שהצדק הוא בהישג יד אם אתה רק רוצה בלב שלם להשיגו..."
{"דברים שאמר השופט ברנזון ביום שנפרד מכהונת שופט" משפטים ח (התשל"ז), 3, 5}
אריה קמר בספרו:
"במקום שהוראת חוק ניתנת לפירושים מספר, עדיף הפירוש, אשר ייתן תוקף לחובת השמיעה ולא יסתור אותה."
{אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין (הוצאת מירב, תל-אביב (1985), מהדורה שלישית), 90}

* * *
כב' הנשיא זמורה:
"להוציא כאור משפט."
{ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי, פ"ד א 5, 18 (1948)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"תפקידו של ההליך השיפוטי, האזרחי, הפלילי והמינהלי - הינו "לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 505, 516 (1981); ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 561, 575 (1980))."
{רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2), 516, 524-523 (1995)}

* * *
מ"מ הנשיא, כב' השופט אגרנט:
"תפקידו של השופט, הוא 'התפקיד לעשות כדי שהאמת תצא לאור העולם'."
{ע"א 153/60 שפר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 263, 271}


"לאמת יוציא משפט"
{ישעיה מב, ג}

* * *
"משפט אמת שפטו"
{זכריה ז, ט}

* * *
"וישן מפני חדש תוציאו"
{ויקרא כו', 10}

"שולחו של אדם כמוהו"
{שמות יב ו'}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"חלפו-עברו ימי עץ התומר והשיקמה. אכן, לעולם ישאב שופט צדק מליבו, אך זאת יעשה רק לאחר שהקדים ומילא את כרסו בחוכמת-החיים ובחוכמת-המשפט: בערכים, בעיקרי-יסוד, בדוקטרינות, בכללים. ענייננו עתה הוא בדוקטרינות.
דוקטרינות היו כאותם עמוד-אש ועמוד-ענן מימי הקדם של עמנו. מיועדות הן, מעיקרן, לגבש עיקריהן של נורמות האומרות לחתוך את שיטת המשפט לאורכה ולרוחבה, ובה-בעת אמורות הן לחסוך מאיתנו התרוצצות במידבר המשפט, אנה -ואנה, בחיפוש אחר "הצדק". יתר-על-כן: הדוקטרינה ניחנה, על-פי עצם טיבה, בגמישות מסויימת, וגמישות זו תתיר לנו - על-פי הדוקטרינה היא-עצמה - לסטות לעיתים מן הדרך הראשית. בהיעדר אינדיקציה אחרת תיצוק הדוקטרינה עצמה אל 'מושגי מיסגרת', ו'נטל הפירוש' יהיה על מי שיבקש להפריך את קיומה של הדוקטרינה בנסיבות אלו ואחרות...
בריב-שפתיים זה שבין זוכה ראשון לבין זוכה שני, איזו דוקטרינה ראוי לה לשיטת משפט כי תאמץ לעצמה? בסוגיה זו השקיעו רבים מיטבם של הגיגים ומחשבות, והחופרים חפרו העמיקו עד-סלע. ואילו אני, אם אבקש להוסיף עליהם, אדמה בעיניי כמכניס תבן לעפריים. אני חב להם לאותם חכמים, וייזכרו כולם לפנינו לטוב..."
{ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' מזל אהרונוב , פ"ד נג(4), 199, 255-254 (1999)}

חיים ה' כהן בספרו:
"הצדק אינו מדע שניתן לגלותו או להגדירו: תכונת הנפש הוא; והעובדה שיפה ואנושית היא, אינה מקלה על הגדרתה - משל ליופי שבסימפוניה של בטהובן או של קתדרלה גותית שאי-אתה יכול להוכיחן... הכלל הוא, למשל, שכל אחד משני בעלי דין העומדים לפני שופט חש ומאמין לתומו שהצדק עימו. חוש הצדק של הזוכה בדין בא על ספוקו ואילו חוש הצדק של המפסיד בדינו נפגע קשות והוא משוכנע שנעשה לו עוול... נמצא שחוש הצדק האנושי אינו יכול לשמש קנה-מידה לצד אובייקטיבי, ומה גם שאף הוא אינו ניתן להגדרה ולמדידה. ואף גם זאת: אין לדעת, ובוודאי אין לקבוע, שחוש צידקו של פלוני אמין ומהימן מחוש צידקו של פלמוני: מן הבחינה הסובייקטיבית שלו כל אחד מהם צודק, אבל גם מהבחינה האוביקטייבית עשוי כל אחד להיות צודק, או צודק במקצת."
{חיים ה' כהן המשפט (מוסד ביאליק, 1991), 84}

* * *
י' טירקל במאמרו:
"ההתקדמות העצומה שהייתה בתקופתנו בכל תחומי המדע והטכנולוגיה, ובעיקר התקדמות הרפואה ופיתוח הטכנולוגיה הרפואית, יצרו בעיות שלא היו מוכרות לנו... והחריפו בעיות שהיו ידועות לנו מכבר. הסיפור הקלאסי על אותם שניים שהיו מהלכין במדבר ורק בידי אחד מהם קיתון של מים - הקיתון שבו נתונים חייו של האחד הפך ממצע תיאורטי של דיון תלמודי למציאות כואבת וממשית מאוד, והשאלה שהוא מעלה הייתה לשאלה אקטואלית התובעת את פתרונה. אותה התקדמות מחקה את הגבולות הבטוחים וטשטשה את הדרכים הסלולות שבהן הלכו המדען, הרופא והמשפטן ותחומים מוגדרים היו למרחבים פתוחים ומפחידים. נוצר מתח, ואולי גם קרע, בין הישגיהם של המדע ושל הרפואה לבין הערכים שהתפתחו במשך ההיסטוריה האנושית"
{י' טירקל "תיקון הלב" הפרקליט מ (התשנ"ב-התשנ"ג), 34}

* * *
כב' מ"מ הנשיא י' זוסמן:
"חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו."
{ע"א 481/73 אוסקר רוזנברג, עו"ד, בתוקף תפקידו כמנהל עזבון המנוחה אלזה ברגמן נ' אפרים (ארנסט) שטסל, פ"ד כט(1), 505, 516-517 (1974)}

* * *
כב' השופט צ' ברנזון:
"אצלנו, אולי יותר מאשר אצל כל עם אחר, משפט וצדק הם שמות נרדפים, והמושג משפט צדק מושרש עמוק עמוק בתודעת העם. והנה דוגמאות אחדות מני רבות הלקוחות מהמקרא : "הוי בונה ביתו בלא-צדק ועליותיו בלא משפט" (ירמיה, כ"ב, י"ג), "האל יעות משפט ואם שדי יעות צדק" (איוב, ח', ג'); "שופטים ושוטרים תתן לך וכו' ושפטו את העם משפט צדק" (דברים, ט"ז, י"ח). הסמכות הטבעית שמדובר בה במשפט זה אינה אלא אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים : עשיית משפט צדק. סמכות זו היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו.
בא-כוח העותר מזכיר גם את האימרה הידועה ש"מקרים קשים יוצרים חוק רע", שכן לדעתו במקרה זה, כדי להושיט סעד למשיב הנתון בצרה, חידש בית-המשפט הלכה מרחיקת לכת המעניקה לו סמכות שבשיקול-דעת הרבה מעבר למה שלקחו להם בתי-המשפט עד כה, או ממה שניתן להם על-פי חיקוק כלשהו. לזה אפשר להשיב בדברי התשובה המובאים על-ידי לורד בלקבורן... כי 'זהו חוק רע היוצר מקרים קשים'. אינני יכול להאמין כי החוק שלנו הוא רע עד כדי כך, שאין בידו לעזור למשיב בצרה הנוראה שבאה עליו לאחר מתן פסק-הדין."
{ד"נ 22/73 יגאל בן שחר נ' יוסף מחלב, פ"ד כח(2), 89, 97-96 (1974)}

* * *
כב' השופט ג' גרמן:
"מעשים בכל יום שצדדים מודיעים בעל-פה לבית-המשפט על הסכמות ועל הסדרי פשרה שונים והדברים נרשמים בפרוטוקול מפי הצדדים ומקבלים תוקף של החלטות או פסקי-דין. נקיבת סדק כחודה של מחט בהתנהלות זו תגרור אחריה פירצה כפתחו של אולם ולקריסת אמינות מערכת ההסכמים שנעשית בפני בית-המשפט, כפי שבאים לידי ביטוי בפרוטוקול בית-המשפט."
{תמ"ש (משפחה ת"א) 30251/03 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2004(3), 47, 49 (2004)}



ס' אוטולנגי בספרה:
"אחד העקרונות במשפט הוא, שאין אדם יכול לישון על זכויותיו ואחר-כך 'להתעורר' ולטעון לקיומן. הכלל הוא, שאין אדם יכול לבקש את ביטול הפסק, אם לא עורר את טענותיו נגד ההתדיינות, או נגד הפסק, בהזדמנות הראשונה."
{פרופ' סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל, כרך ב' (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005), 963, 1147}

* * *
כב' השופט צ' ברנזון:
"כלל יסודי בפירוש חוקים הוא, שכדי לעמוד על משמעותה האמיתית של הוראה מסויימת, יש לקראה בהקשר הדברים שבו היא מופיעה וכן יחד עם ולאור הוראות החוק בכללות, ויש לתת לה פירוש כזה שיביא להתאמה והרמוניה בינה לבין שאר הוראות החוק."
(ע"א 26/54 בנדיטו אלונזו נ' בן דרור, פ"ד י 97, 104 (1956)}

* * *
כב' השופט אב"ד אלוף שיף:
"מעורבותו של בית-המשפט נועדה, בעיקרו של דבר, למנוע שחרורו של נאשם ממתן הדין, מקום בו לא עלה בידי התביעה להוכיח את אשמתו כנטען בכתב האישום, אך ניתן עדיין להרשיעו, על-פי חומר הראיות שהובא במשפט, בעבירה אחרת.
זאת, האם התקיים תנאי מרכזי, והוא כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני האשמה החדשה."
{ע/43/01 (ערעורים צה"ל) התובע הצבאי הראשי נ' סמל אסף אטדגי, תק-צב 2001(2), 1, 33 (2001)}

כב' הנשיא מ' שמגר:
"כבר הערתי לעיל על ההכרח לנהוג בריסון ובאיפוק, להימנע מהערות מיותרות ומגערות שאינן במקומן. השופט מגבש את דעתו עם תום ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמא כבר כלה ונחרצה עימו להגיע למסקנה פלונית. גם כאשר השופט מבקש להחליט ולנווט את הדיון בצורה עניינית ונמרצת, אין, בדרך-כלל, צורך בפרשנויות ובהערות לוואי, וככל שהריסון בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראית פני הצדק, השופט יזכה להערכה ולכבוד רבים יותר, ותחושתם של בעלי הדין תהיה טובה יותר."
{ע"פ 199/85 יורם אליעז נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2), 80, 85-84 (1985)}

* * *
כב' השופט מ' לנדוי:
"הכלל בדבר turpis causa אינו קובע הגנה בפי בעל הדין, אלא יסודו בסלידת בית-המשפט מלהושיט עזרתו לבעל דין המבסס את תביעתו או את הגנתו על מעשה הנוגד את החוק או את תקנת הציבור. אם בית-המשפט יימנע במקרה המסויים מלהושיט את עזרתו - דבר זה תלוי במידת סלידתו, לשון אחרת במידת חומרתו של המעשה הבלתי-חוקי או הבלתי-מוסרי או במידת חשיבותו של "הנכס" הטעון הגנת החוק, וכן במידת מעורבותו במעשה של בעל הדין העשוי להיבנות מהפעלת הכלל. כיוצא בזה, אם המחוקק אסר על מעשה זה או אחר, כדי להגן על צד הנחשב כחלש מבחינה כלכלית או אחרת, כי אז יפעל הכלל רק לרעת יריבו אשר ביקש לנצל חולשה זו."
{ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית, פ"ד ל(1), 383, 388-387 (1975)}



כב' השופט ד' לוין:
"יש לזכור כי במהותה שיטת המשפט שלנו היא אדברסרית. מעמד הצדדים מלפני בית-המשפט שווה... ותפקיד הגשת חומר הראיות מוטל עקרונית על הצדדים ולא על בית-המשפט... מעורבות שיפוטית יתרה, לו גם מתוך רצון כן להגיע לאמת, טומנת בחובה סכנה כי בית-המשפט "יגלוש" לנעליו של צד והאובייקטיביות השיפוטית, לפחות בעיני המשקיף הסביר מן הצד תיפגם."
{ע"פ 3971/90 אילנה אסיס נ' השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי, פ"ד מה(1), 661, 669-668 (1990)}

* * *
כב' השופטת ד' דורנר:
"בית-המשפט הוא שמכריע לבסוף בין חוות-הדעת הסותרות באמצעות הכלים המשפטיים העומדים לרשותו, והוא קובע על בסיסן את האמת המשפטית באשר למציאות המדעית, ואף בכך לא די. על בית-המשפט בעניין זה עיקר - לשקול את הידע המדעי במאזניים משפטיים, לאמור: כי על בית-המשפט להביא בחשבון את ההבדל המהותי שבין אופן הוכחת תביעות במשפט האזרחי, הדורשת רמת ודאות שהיא מעבר ל- 50% בלבד, לבין רמת הוודאות הנדרשת לצורך קביעת עובדות בעולם המדע, שם הוכחה ברמת הסתברות של 51% אינה נחשבת כהוכחה כלל. לשם כך על בית-המשפט לדלות מעדויות המומחים המדעיים, שעולם מושגיהם ורמת ההוכחה שאליה הם רגילים שונים בתכלית, את התשובה לשאלה המשפטית השונה של עמידה ברף מאזן ההסתברויות."
{ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, פ"ד נח(5), 215 (2004)}



כב' השופט א' ברק (כתוארו דאז):
"מבין המשמעויות הלשוניות שדיבור שבחוק סובל, יש לבחור באותה המשמעות, המגשימה את תכלית החקיקה. תפקידו של הפרשן אינו רק לחשוף את קשת המשמעויות הלשוניות שהדיבור יכול לשאת. זהו תפקידו של הבלשן, אך השופט אינו אך בלשן... תפקידו של הפרשן הוא להכריע, איזו מבין קשת המשמעויות הלשוניות היא המשמעות המשפטית, כלומר, המשמעות המגשימה את תכלית החקיקה ומטרותיה... אכן, פרשנות החוק מתחילה במילות החוק, אך לעולם אין היא מסתיימת במילות החוק, מבין האפשרויות השונות שהלשון פותחת יש לבחור באחת ויחידה כאפשרות 'נכונה'. בחירה זו נעשית על-פי מטרת ההוראה ועל-פי תכליתה."
{בג"צ 267/88 רשת כוללי האידרא נ' בית-המשפט לעניינים מקומיים ואח', פ"ד מג(3), 728 (1989)}

* * *
כב' השופט ש' לוין:
"המשפט לובש צורה באמצעות מילים. למילים תיתכנה משמעויות שונות בהקשרים שונים.
כך, "עובדה" הרשומה בפרק העובדות של הכרעה שיפוטית איננה דומה ל"עובדה" במחקר מדעי, בביוגרפיה או במסמך רפואי.
התכלית העומדת מאחורי קביעת העובדות בהליך השיפוטי היא זו שמכתיבה את הכללים לקביעת העובדות בהקשר זה ומייחדת אותן מ"עובדות" בהקשרים אחרים. הגדרתו המילונית או הפילוסופית של הדיבור "עובדה" יכולות אמנם לשמש כלי עזר להבנת דיבור זה בהקשרו המשפטי, בהיותן שימושים אפשריים של מונח זה בשפה, אך אף אחת מהן אינה יכולה לשמש אמת-מידה מוחלטת להגדרתו בהקשר זה.
יש איפוא לברר תחילה מהו "עניין עובדתי" לעומת "עניין משפטי" בהקשרה של מלאכת השיפוט."
{ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס ווייסמן, תק-על 2003(2), 23 (2003)}

* * *
חיים כהן:
"...אם הכותרות וכותרות-השוליים אינן מחייבות כדברי חקיקה, ומן הבחינה הנורמטיבית אין הן נחשבות כחלק מן החוק, יש שבתי-המשפט משתמשים בהן לצורך פרשנות: אם לשון הסעיף גופו משתמעת לשתי פנים (או יותר), ניתן לפעמים להסיק את המשמעות הנכונה מלשון כותרת השוליים של הסעיף או מלשון כותרת הפרק אשר אליו הוכנס הסעיף...
מחוקק שדיבר לפני מאה שנים במרכבות וסוסים, יתפרש היום כאילו התכוון למכוניות: לא משום ש'מרכבות וסוסים' אף מכוניות במשמע, ולא משום שהעלה על דעתו שמעשי חקיקתו יחולו על מכוניות; אלא אף-על-פי ש'מרכבות וסוסים' לא מכוניות במשמע, אף-על-פי שלא העלה על דעתו שיהיו אי פעם מכוניות בנמצא ומרכבות ייעלמו מן הרחובות; אלא משום שמטרת החוק הייתה - ונשארה - להסדיר את התנועה ברחובות, ולהשגת מטרה זו מן הדין לפרש 'מרכבות וסוסים' לרבות מכוניות וכלי רכב ממונעים אחרים."
(חיים כהן המשפט (מוסד ביאליק, ירושלים, התשנ"ב), 206, 210)

* * *
כב' השופט א' ברק:
"עיקרון השיוויון מעוגן בישראל במספר מערכות נורמטיביות. ראשית, הוא מהווה עיקרון הלכתי - פרי "המשפט המקובל נוסח ישראל" - אשר הוכר ופותח על-ידי בתי-המשפט בישראל. עיקרון זה מוקרן אל תוך תכליתו (האובייקטיבית) של כל דבר חקיקה ומהווה אמת-מידה לפרשנותו... עיקרון יסוד המשמש מטרה חקיקתית לכל פעולות הגוף המחוקק, הוא העיקרון של שיוויון הכל בפני החוק... על-כן יש להניח ולפרש דברי חקיקה, כבאים להגשים מטרה זו ולא לסתור אותה."
{בג"צ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ, פ"ד מח(5), 749, 761-760 (1994)}

* * *
אהרון ברק בספרו:
"החוק הוא חלק מהחיים. עם שינוי במציאות החיים משתנה הבנתו של החוק. לשונו של החוק אמנם קפואה בזמן אך משמעותה משתנה עם תנאי החיים המשתנים. איננו מפרשים כיום חוק שנחקק בתקופה העותומנית או בתקופת המנדט כפי שהוא פורש בעת חקיקתו, ואף חקיקה ישראלית משנה את מובנה עם שינוי הזמנים...
כל חוק הוא "חוק חי", וחזקה על כל חוק שיש להפעילו באופן שישתלב ויקדם את המציאות המודרנית... המטרות החברתיות שאותן יש להגשים הן המטרות החברתיות של ההווה והעתיד, לא של העבר, וזכויות אדם יוגשמו כפי היקפן ועל-פי הבנתנו אותן היום ולא בעבר. אכן, החוק חכם מהמחוקק. תבונה יתירה זו באה לו, בין השאר, משום שאנו נותנים לחוק מובן דינמי, הנותן פתרון לבעיות ההווה, גם אם אלה לא נצפו על-ידי יוצרי החוק."
{אהרון ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (התשנ"ג), 603}

* * *
אהרן ברק בספרו:
"כאשר יוצר הטקסט הוא גוף קולקטיבי, התכלית הסובייקטיבית היא הרצון הקולקטיבי המשותף של גוף זה... רצון זה של היוצר... של הטקסט הם הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציות אשר יוצר הטקסט ביקש להגשים ... זהו נתון פיזי - ביולוגי - פסיכולוגי - היסטורי. זהו נתון ארכיאולוגי. זהו נתון גנטי. זהו נתון סטטי. הוא אינו משתנה עם הזמן...
התכלית האובייקטיבית של טקסט משפטי היא רצונו של היוצר הסביר. ברמת הפשטה גבוהה זהו "הרצון של השיטה" אלה הם הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציות אשר הטקסט נועד להגשים בחברה דמוקרטית ... אין היא פרי רצונו של יוצר הטקסט. היא אינה משקפת רצון ריאלי אלא רצון "היפותטי" (אינדיווידואלי או כללי) ... אין היא ביטוי לרצון "האמיתי" של היוצר. היא פרי הקונסטרוקציה המשפטית המשקפת את צרכיה של החברה. היא ביטוי לאידאל חברתי... ניתן להגשים תכלית אובייקטיבית רק אם הדבר מתאפשר על-ידי לשון הטקסט. הטקסט הוא האמצעי. הפרשן אינו רשאי להגשים מטרה (אובייקטיבית) אם הדבר אינו מתאפשר על-ידי הלשון. חייב להיות עיגון, ולו מינימלי, להגשמת התכלית האובייקטיבית בלשונו של הטקסט."
{אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט, 165, 195}

* * *
כב' הנשיא א' ברק:
"בפרשנותו של טקסט משפטי עלינו להבחין בין משמעותו הלשונית של הטקסט לבין משמעותו המשפטית. משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים ... בקביעת מתחם המשמעויות הלשוניות, הפרשן פועל כבלשן. בקביעת המשמעות המשפטית, הפרשן מייחד את הטקסט המשפטי משאר הטקסטים. הוא מעניק לטקסט אותו מובן המגשים את תכליתו. בהגשמת התהליך הפרשני אין מוקדם ומאוחר. פרשן אחד יתחיל במישור הלשוני. פרשן אחר יתחיל במישור המשפטי. כל פרשן וגישתו שלו, פרי הכרתו, גישתו ותרבותו. אך כל הפרשנים כולם צריכים לעבור את התהליך כולו. עליהם לבחון את המשמעות שהטקסט עשוי "לסבול" בלשונו; עליהם לבחור מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות אותה משמעות המגשימה את תכליתה של הנורמה הגלומה בטקסט. אכן, כלל הברזל הוא זה: הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן משפטי הנופל מעבר למתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט.... מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש..."
{ע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 99(4), 84, 86 (1999)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"פירושו של חוק כורך שיקולים ערכיים וידענו זאת מכבר. אלא שבפירושו של חוק כלואים אנו בלשונו של החוק ורשאים אנו לנוע אך בדל"ת אמותיהן של מיסגרות שיצר עבורנו הכתוב."
{בג"צ 2458/01 משפחה חדשה נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, תק-על 2002(4), 761, 769 (2002)}

* * *
כב' השופט מ' זילברג:
"שניים הם עקרונות מכבדים אלה, המהווים נכסי צאן ברזל של כל מדינה דמוקרטית נאורה: '...אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו לבד נתכנו עלילות החקיקה'. שכן 'זה נציגה המובהק והמוסמך היחידי של המדינה."
{ע"פ 53/54 אש"ד, מרכז זמני לתחבורה נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח 785, 820-818 (1954)}

השופט מ' זילברג:
"לכל חוק וחוק יש מציאות מסויימת, ועם השתנותה היסודית, משתנה מאליו גם החוק."
{בג"צ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2), 141, 158 (1970)}

* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"הבנת חוקי היסוד החדשים מחייבת התייחסות לעקרונות לפיהם מתפרשת הזיקה בין חיקוקים שונים. נבחון הזיקה של חוק מול חוק, תקנה מול תקנה ותקנה מול חוק. המקרה הכללי הינו מקרה בו חוק רגיל קובע הוראה, לרבות הוראה בדבר הענקת הגנה לזכות מסויימת. נניח שחוק מאוחר לאותו חוק קובע כי אין הגנה על אותה זכות, משמע, מבטלה או גורע מן ההגנה, מהיקפה או מעומקה. החוק המאוחר יכול לשלול לחלוטין את ההגנה על זכות או לרוקן אותה מתוכנה (קרי, "שינוי" הכולל "ביטול" הזכות); לחלופין יכול החוק המאוחר להגביל את ההגנה המוענקת לזכות המוגנת מבלי לשנותה או לבטלה (קרי, "פגיעה" בזכות). אגב, בהמשך הדברים נוסיף ונפרט בעניין המושגים "שינוי" ו"פגיעה" וההבחנות ביניהם.
בשני המקרים (שינוי ופגיעה) יפה כוחו של החוק המאוחר לשנות או לפגוע בזכות המוגנת בחוק המוקדם. חוק מוקדם נסוג בפני חוק מאוחר.
כדברי האימרה הלטינית: LEX POSTERIOR DEROGAT PRIORI. ("וישן מפני חדש תוציאו" ויקרא כו', 10). בדרך-כלל קובעת מילתו האחרונה של המחוקק. נקודת המוצא העיונית היא, כי המחוקק, ברצותו לשנות או לפגוע בזכות מוגנת, עושה זאת בהוראה מפורשת או על-ידי קביעה סותרת ברורה בנוסח ההוראות החדשות, שאינה מתיישבת עם זו הקודמת לה. בכל מקרה יש לנסות ולקיים חוקים הדנים באותה סוגיה על-ידי ניסיון ליישב ביניהם.
לפיכך, החזקה הפרשנית הינה כי אין שינוי או פגיעה בזכות מוגנת בחוק רגיל, באמצעות חקיקה רגילה מאוחרת, אלא אם נאמר או משתמע אחרת … הווי אומר, החזקה הפרשנית הינה כי שני החוקים, הקודם והמאוחר יותר, דרים בכפיפה אחת. חזקה זו ניתנת לסתירה על-פי נוסחו של החוק המאוחר. אולם, במידה והחזקה נסתרת, הרי שהדין הפוזיטיבי התקף הוא הדין הקבוע בחוק המאוחר. הטעם לכך הוא כי חזקה על הדין המאוחר שהוא אשר משקף את כוונתו העדכנית של המחוקק ואת תכליתו העכשווית של המערך החקיקתי. לשון אחרת, הכלל הלכאורי הוא כי אין התנגשות חזיתית בין-חוקית (חוק מול חוק).
אולם במידה והכלל נסתר, במפורש או מכללא, הרי שהחוק המאוחר - ידו על העליונה."
{ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221 (1995)}

* * *
כב' הנשיא מ' שמגר:
"התנגשות … עשויה להתעורר בין שתי הוראות של חקיקת-משנה, דוגמת שתי תקנות אשר התקינו רשויות מינהליות או רשויות אחרות, שהוסמכו להתקין תקנות. החזקה הינה כי התקנה כשרה מבחינה מינהלית. מה דין התנגשות בין תוכנן של שתי תקנות? המבנה התאורטי המתווה את אופן ההחלטה במקרה של ההתנגשות בין תקנות, זהה למבנה המתווה את אופן ההתייחסות להתנגשות בין חוקים. יש לנסות וליישב בין תקנות בינן לבין עצמן - או לקבוע מסקנה בדבר תוקפן או היעדר תוקפן, תוך זיקה לחוקים שמכוחם הותקנו התקנות. הכללים שהובאו לעיל ישימים גם לגבי חקיקת-משנה: תקנה מאוחרת דוחה תקנה מוקדמת; תקנה מיוחדת דוחה תקנה כללית.
שאלה נוספת ונפרדת היא מה דין תקנה אשר עומדת בניגוד למה שנקבע בחוק. השאלה מתחדדת כאשר אנו דנים בשאלה מה דין תקנה מאוחרת ומיוחדת, העומדת בסתירה לחוק כללי ומוקדם לה. אילו היינו מפעילים את כללי הפרשנות המובאים לעיל באופן פשטני, היה עולה מהם, לכאורה, כי הוראה מיוחדת גוברת על הוראה כללית. יתרה מזאת, חיקוק מאוחר גובר על חיקוק מוקדם. על דרך קל וחומר, חיקוק מיוחד ומאוחר גובר כביכול על חיקוק מוקדם וכללי. יוצא, לכאורה, כי כל הוראה מאוחרת ומיוחדת גוברת, באופן חד-משמעי, על כל הוראה מוקדמת וכללית. אולם מסקנה זו אינה נוגעת לנסיבות בהן ניצבת תקנה מול חוק. החוק לעולם עדיף. שאלה נגזרת היא מה דין תקנה מיוחדת או מאוחרת, העומדת בסתירה לחוק. התשובה היא כי ידה של התקנה על התחתונה. הכללים בדבר עדיפותו של חיקוק מאוחר על מוקדם יותר או עדיפותה של הוראה מיוחדת על כללית, חל רק במסגרת אותה רמת חקיקה, היינו כאשר בפנינו חוק מול חוק או תקנה מול תקנה.
הטעם לכך הוא כי משפטנו, ככל שיטת משפט, מבוסס על מדרג נורמטיבי. המדרג הנורמטיבי הינו פועל יוצא והשתקפות של סוגי הסמכויות."
{ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221 (1995)}

* * *
כב' השופט מ' לנדוי:
"כלל גדול בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא-אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק.''
}ע''א 27/64 בדר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד יח(1), 295, 300 (1964)}


כב' השופט מ' חשין:
"דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט - בהם תקנות ההגנה - פירוש אחד היה להם בתקופת המנדט ופירוש אחר נודע להם לאחר קום מדינה, והרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית - שונים הם תכלית שינוי מערכיי היסוד שבעל המנדט השליט בארץ. עקרונות-היסוד שלנו - ובימינו - הם עקרונות-היסוד של מדינת חוק דמוקרטית השוחרת חופש וצדק, ועקרונות אלה הם שיתנו רוח חיים בפירוש דבריי חוק אלה ואחרים."
{בג"צ 2722/92 מוחמד אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת, פ"ד מו(3), 693, 706-705 (1992)}
א' ברק בספרו:
"התיזה הכללית שלנו, אם היא מוסקת מדין הקיים בישראל, מהווה כשלעצמה נורמה משפטית אופרטיבית וזאת עד כמה שמבקשים לפתור באמצעותה בעיה חדשה שטרם התעוררה (להבדיל מפירוש הוראה הקיימת בישראל). מבחינה אנליטית יש להבחין, לדעתנו, בין שתי שכבות של דינים. השכבה של הדינים הספציפיים - הוראות הפקודה והלכות המשפט המקובל - ושכבת הדינים הכלליים, ההכללות, התיזה. הדינים הספציפיים משמשים קרקע להפריית וליצירת הדין הכללי. אך משנוצר דין זה, הוא משמש מצידו מקור, לא רק לפרשנות הדין הספציפי הקיים, אלא גם ליצירת דין ספציפי חדש."
{א' ברק מהותו של שטר, 1255, 1411}

* * *
כב' השופט משה עציוני:
"נראה לי שרשאים אנו לעיתים לפרש את החוק בצורה כזו שימלא את אשר החסיר המחוקק, כשמסתבר מהקשר הדברים שבו, כי אמנם זו הייתה כוונתו הברורה של יוצרו. בית-המשפט ישתמש בדרך זו של פרשנות רק במקרים יוצאים-מן-הכלל ורק כשברור בהחלט כי אמנם זו הייתה כוונת המחוקק."
{ע"א 403/72 המרץ נ' צבי גרייב ואח', פ"ד כז(1), 423, 432-431 (1973)}

* * *
כב' השופט מ' חשין:
"שיטת המשפט לא תדבר בשני קולות - בדיסהרמוניה - ולא נקבל כי בקול אחד תאסור על גילוי סודות ובקול שני תצווה על גילוי סודות. שתי הידיים תקרבנה או תרחקנה, ולא נסכים כי יד אחד תקרב ויד שניה תרחיק. ואם זו הדרך לפירוש הדין - וזו לדעתנו הדרך - כי אז הקושיה הצורכת פתרון אינה קושיית הסודיות וחובת-הסודיות - כשהיא לעצמה - אלא השאלה אם קנה בית-משפט סמכות לצוות על הבנק לגלות את סודות לקוחו; ואם קנה סמכות - כיצד יפעיל סמכותו זו."
{רע"א 1917/92יעקב סקולר ואח' נ' ניצה ג'רבי ואח', פ"ד מז(5), 764, 778-777 (1993)}

* * *
כב' הנשיא א' ברק:
"אל לנו להתעלם ממושגי המשפט. איננו נדרשים להמציא בכל עת מחדש את הגלגל. מושגי המשפט משקפים תבונה וניסיון של דורות. הם מבטיחים יציבות וודאות. בכך חשיבותם. הם מזככים את מחשבתנו. הם מבטיחים כי נשקול את מכלול השיקולים הראויים. אכן, מושגי המשפט הם נקודות מוצא ראויות. מכאן חשיבותם. אל להם לההפך לנקודות סיום מחייבות. מכאן סכנתם. אכן, תורת המשפט מפתחת מושגי משפט. לכל מסורת ותרבות משפטית מושגי משפט ותורת משפט משלה. לאלה חשיבות רבה. הם מסכמים את הניסיון המשפטי המצטבר. המשפטן אינו צריך להתחיל את עיונו מבראשית. הוא רשאי וצריך להמשיך במקום שסיימו קודמיו. אין צורך להתחיל תמיד מלוח חלק. זאת ועוד: ההנחה עשויה להיות, כי יוצרי הנורמות הניחו את המושגיות הקיימת כתשתית ליצירתם. כמו-כן, בכך ניתן להבטיח יציבות, בטחון ושמירת המסורת. עם זאת, מושגי המשפט אינם אדונים. אין הם אלא עזרים מסייעים. הם פרי השקילה והאיזון בין שיקולים מתנגשים. הם תוצאה של התנגשות בין ערכים נוגדים. אין הם הערכים עצמם. על-כן, עלינו להיעזר במושגים היוריספרודנטליים. עלינו לראות בהם מסד לפעולותינו. אך עלינו להיות מוכנים, בכל מקרה, לסטות ממושגיות קיימת, לשנותה או לבנות מושגיות חדשה. איננו חיים עוד בעולם של מושגים. העיקר הוא המטרה החברתית שהמשפט נועד להגשים, ולא המושגים שבהם עוטה המשפט."
{דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 98(3), 1154, 1156 (1998)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת... מטרת ההליך השיפוטי כולו הינה - כלשונו של הנשיא זמורה - "להוציא כאור משפט"... תפקידו של ההליך השיפוטי - האזרחי, הפלילי והמינהלי - הינו "לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית"... תפקידו של השופט, הוא "התפקיד לעשות כדי שהאמת תצא לאור העולם" ... "לאמת יוציא משפט" (ישעיה מב, ג). "משפט אמת שפטו" (זכריה ז, ט). אכן, מרבית דיני הראיות מבוססים על הרצון לגלות את האמת. גילוי האמת משרת את האינטרס של הפרט המתדיין. הוא משרת את אינטרס הציבור... מכאן גם זכותו של הכלל לעדותו של כל פרט."
{רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2), 516, 524-523 (1995)}

2. אמון הציבור במעשה השפיטה
כב' השופטת עדנה ארבל:
"פסיקת בתי-המשפט הינה אסופה של הכרעות, חוות-דעת והלכות שהתפתחו לפסיקה ענפה ומפוארת. פסיקות אלה הן נכסי צאן ברזל העומדים לרשות ציבור המשפטנים והציבור בכלל. הן הן התורה שבכתב הנכתבת באמצעות פסקי-דין - פרקים פרקים, הן הן אבני הדרך על-פיהן יהלכו משפטנים ועורכי-דין. עם זאת, ככלל, בית-המשפט נמנע ככל הניתן מהתבטאויות העשויות להתפרש כמייחסות מאפיין מכליל, שלילי או חיובי, לקבוצה כזו או אחרת והתייחסותו, גם אם יש בה אמירה כללית, מתמקדת בסופו של יום בכל מקרה הנמצא בפניו ובנסיבותיו. אין כל ספק, כי בית-המשפט בוחן כל מקרה לגופו, תוך שאיפה להגיע לחקר האמת וגיבוש עמדה, וזאת בעזרת הכלים העומדים לרשותו. מלאכתו של בית-המשפט בלימוד העובדות והנסיבות של כל מקרה, וחתירתו לגילוי האמת בכל עניין הנדון בפניו, באים לידי ביטוי בדברים המובאים בפסקי-הדין והמתייחסים למקרה הספציפי שבפניו, וזאת כמובן על רקע גישתו הכללית ועמדותיו בסוגיות השונות המונחות בפניו. עמדה זו עולה בקנה אחד עם החשיבות הטמונה באמון הציבור במעשה השפיטה. משמעו של זה בפסיקה על-פי החוק ועל-פי מצפונו של השופט. הנכס היקר ביותר לשפיטה ולשופטים הוא אמון הציבור במעשה השפיטה."
{רע"א 8101/04 כעביה חוסיין נ' אלון טבעון בע"מ, פ"ד נט(3), 646, 650-649 (2004)}

3. השופט - מהות תפקידו ומעמדו
כב' השופט א' ברק:
"אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הם עצמאותו ואי-תלותו."
{ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221, 450 (1995)}

* * *
כב' השופט י' זמיר:
"אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי. יוצרי זה הדין. שבית-המשפט לא נוצר, ואינו קיים, אלא מכוח הדין, ואין עליו מרות זולת מרותו של הדין. יצרי זה הצדק. שבית-המשפט מבקש, בכל נפשו ובכל מאודו, לעשות צדק. אוי לשופט אם עשה דין ללא צדק, ואוי לו אם עשה צדק ללא דין. אשרי השופט שעשה דין עם צדק. אכן, בדרך-כלל הדין מוביל את השופט אל הצדק, ואם הדין והצדק אינם הולכים יד ביד, עשוי השופט להטות את הדין לצד הצדק, ככל שניתן, עד שייפגשו.
אולם קורה לשופט שהדין והצדק מתרוצצים בקרבו, זה לכאן וזה לשם, והוא אינו יכול להביא אותם זה אל זה. במקרה כזה, ככל שהדבר קשה עליו, אסור לו לתת לייצרו שייגבר על יוצרו. כך הדבר משום ששבועת השופט, עד שהיא מצווה עליו לעשות משפט צדק, מחייבת אותו לשמור אמונים לחוקי המדינה. ראו חוק-יסוד: השפיטה, סעיף 6. למעלה מכך: בלא משפט, בחשבון ארוך ואמיתי, אין צדק.
לכן, חלילה לשופט לעבור בקפיצה מהעובדות אל הצדק, כאילו אין דין חוצץ ביניהם. כבודו של הצדק במקומו מונח. אך הוא חייב להיות מונח על תשתית של דין."
{דנ"א 2401/95 רותי נחמני נ' דניאל נחמני, פ"ד נ(4), 661, 779-778 (1996)}
כב' השופט א' ברק:
"סטיה מתקדים קודם של בית-המשפט העליון הוא עניין רציני ואחראי. לא די בכך שאילו התעוררה השאלה בפני בעבר הייתי פוסק בה באופן שונה ממה שנפסק בעבר. כנגד הרצון להעמיד את ההלכה על מכונה, עומדים שיקולים של יציבות, ודאות, עקביות המשכיות והסתמכות. על השופט להשתכנע, בטרם יסטה מתקדים קודם, כי השיקולים התומכים בדין החדש משקלם עולה על השיקולים התומכים בדין הישן והנזק שנגרם בשל עצם השינוי."
{ע"א 5/84 רחל יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מה(3), 374, 385 (1991)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"לעיתים עשוי השופט למצוא עצמו במצב, שבו לשון החוק נשארה סתומה, שכן לא עלה בידו לחשוף מתוך החוק ותולדותיו מטרה חקיקתית, שתדריך אותו בהסרת הספק. במקרה זה על השופט לפרש את חוק המס על רקע עקרונותיה הכלליים של השיטה. אחד מאותם עקרונות כלליים, שהוא רלוואנטי לחקיקת מס, הוא השמירה על חופש הפרט ועל הקניין הפרטי וההגנה עליהם מפני התערבות שלטונית. בהניחו עיקרון זה נר לרגליו ובהיעדר כוונת מס ספציפית, עשוי השופט להגיע למסקנה, השוללת הטלת מס שיש בו פגיעה בחופש הפרט ובקניין. זאת, לדעתי, המשמעות, שיש ליתן לעיקרון, שחוק מס יש לפרש באופן דווקני."
{ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70 , 77-76 (1985)}



כב' השופט א' ברק:
" "מדיניות משפטית" אינה נוסחת קסם. משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה, ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. בסוגיות שונות הערכים והאינטרסים הרלוואנטיים הם שונים, ומשקלם היחסי שונה ... האיזון משתנה בתקופות היסטוריות שונות. החיים מצויים בתנועה מתמדת. כך גם המשפט. על השופט לאזן בין יציבות לבין תנועה. הוא עושה זאת בעזרת המדיניות המשפטית. עיקרון זה של המדיניות המשפטית הוא הקושר את כלליה הספציפיים של השיטה המשפטית אל מרכז חייה הרוחניים. הוא המזרים דם וחיים לכללים אלה...
בחירתו של השופט אינה שרירותית. לא את ערכיו הסובייקטיביים מטיל השופט על החברה בה הוא פועל. עליו לאזן בין האינטרסים השונים, על-פי מה שנראה לו כצורכי החברה בה הוא חי. עליו להפעיל את שיקול-דעתו, על-פי מה שנראה לו, לפי מיטב הכרתו האובייקטיבית, כמשקף את צורכי החברה. השאלה אינה, מה השופט רוצה, אלא מה החברה צריכה."
{ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113, 132-130 (1985)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"על השופט לשקף את האמונות ארוכות הטווח של החברה. עליו להימנע מלהטיל על החברה את אמונותיו הפרטיות...
דרישה זו לאובייקטיביות מטילה נטל כבד על השופט. עליו להיות מסוגל להבחין בין הרצוי האישי, לבין המצוי החברתי. עליו ליצור מחיצה ברורה בין השקפותיו כפרט לבין תפישותיו כשופט. עליו להיות מסוגל להכיר בכך, שיתכן ודעותיו האישיות אינן נחלתו של הציבור הרחב.
עליו להבדיל הבדל היטב בין ה"אני מאמין" האישי שלו לבין "האני מאמין" של האומה. עליו להיות ביקורתי כלפי עצמו, ומרוסן כלפי עמדותיו. עליו לכבד את הכבלים הקושרים אותו כשופט...
שופט מקצועי מסוגל לעמוד בנטל זה. חינוכו, נסיונו והתרבות השיפוטית בה הוא חי, הפנימו בו את ערכי העצמאות, אי-התלות והיכולת להבחין בין ההשקפה האישית לבין דרישות התפקיד. אין כשופט המקצועי, המודע למגבלות המוטלות עליו בחברה דמוקרטית. 'כמדמין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם (הוריות י', א-ב)'..."
{בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, במשרד הפנים, פ"ד מז(1), 749, 781-782 (1993)}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"רק שופט, אשר על-פי תפיסתו 'השפיטה אינה תפקיד, זו צורת חיים'... יוכל למלא תפקיד זה. רק שופט שכל חינוכו מביא אותו לחשיבה מופשטת, שביסודה עומד ההגיון ולא הכוח, משקל הטיעון ולא זהות הטוען, יוכל להגשים תפקיד זה; רק שופט החי יום-יום את המתח שבין העיקרון המופשט לבין הפעלתו בחיי המעשה כלפי בשר ודם העומד בפניו, יוכל לעמוד במשימה קשה זו. לשם כל אלה נדרשת רשות שיפוטית, עצמאית ובלתי-תלויה, הצומחת מהעם, המשקפת את הקונסנזוס החברתי הבסיסי, אך שאינה נבחרת כל מספר שנים, כפי שחברי הכנסת עומדים לבחירה...
אכן, אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הם עצמאותו ואי-תלותו.
לחם חוקו הינם ערכי היסוד, ביניהם הוא מאזן באופן אוביקטיבי. אין הוא מחפש כוח. אין הוא תאב שלטון. אין הוא מבקש להטיל השקפתו האישית על החברה. הוא מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט, ולעשות משפט שיהיה צודק.
מאז הקמתה של מדינת ישראל, עמד בית-המשפט העליון - ועימו החברה הישראלית כולה - כמבצר הדמוקרטיה הישראלית. ידועים דבריו של השופט ברנזון, לפיהם 'בית-משפט זה הוא המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות לאזרח בריבו עם השלטון'...
תפקיד זה מקבל משנה-תוקף עם חקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. סביב זכויות האדם נבנו חומות מגן נוספות. על שמירתן מופקד בית-המשפט. עליו הוטל התפקיד החוקתי לשמור על תפיסות היסוד וערכי היסוד של של החברה הישראלית, כפי שהם מצאו ביטוי בחוקי היסוד...
עליו לאזן בין עקרונות היסוד של החברה הישראלית (כפי שהם מבוטאים בחוקי היסוד) לבין צרכי הטווח הקצר של היומיום (כפי שהם מבוטאים בחקיקה הרגילה). עליו הוטלה המשימה 'לחשוף את הערכי והבסיסי, תוך דחיית הארעי והחולף'..."
{ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח' נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221, 451-450 (1995)}

* * *
כב' המשנה לנשיא א' ברק:
כמובן, "הציבור הנאור" ו"האדם הסביר" אינם אלא מטאפורות... הם מהווים פרסוניפיקציה של האיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים הנאבקים על הבכורה. בעריכתו של איזון זה, יש להימנע מאידיאליזם שאין לו עיגון נורמטיבי. השופט אינו שואף אל הנאצל והטהור, שאינו בנמצא. הוא אינו מעמיד לנגד עיניו חברה אידיאלית שאין לה קיום במציאות ושאינה ניתנת להשגה. הוא אינו מתבסס על תפיסת האדם כמלאך. יחד עם זה, יש להימנע מפרגמטיזם המעוגן במוסר השוק. השופט אינו משקף את התפיסות המעוותות הפושות בחברה. הוא אינו מציג לנגד עיניו חברה חולה המדרדרת עצמה לפי תהום. הוא אינו מתבסס על תפיסת האדם כזאב. אכן, תפישתו של בית-המשפט היא מאוזנת. הוא פועל על-פי 'אמות-המידה שמכתיב לנו השכל הישר'... הוא מונע עצמו מתוצאות אבסורדיות... ומדריך עצמו על-פי 'מבחן מתקבל על הדעת'... הוא לוקח בחשבון את המציאות הקיימת, אך הוא אינו רואה בה חזות הכל. העובדה ש"כך עושים כולם" אינה אמת-המידה להתנהגות ההולמת עובד ציבור. העובדה שנהוג, נפוץ ומקובל לפעול בדרך מסויימת, אינה הופכת אותה לדרך המלך הראויה."
{בג"צ 7074/93 מאיר סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2), 748, 782-781 (1994)}

* * *
הרב בן ציון מאיר עוזיאל בספרו:
"תפקיד הדיין הישראלי איננו דווקא לפסוק את הדין שעומד לדון, אלא תפקידו היותר גדול הוא גם לפקוח עיניים עיוורות שאינן רואות חובה לעצמן ולהאירם באור הכרת הצדק לברר זיופו של הרמאי ולהראות על-ידי-כך שאין הרמאות בעמדה לפני שופט הצדק ודורש האמת."
{הרה"ר לישראל הרב בן ציון מאיר עוזיאל משפטי עוזיאל כרך ' חו"מ, סימן א', אות ד'}