ראיות

1. כללי
י' קדמי בספרו:
"הכלל הוא שהמוציא מחברו - עליו הראיה. "חובת ההוכחה במישור האזרחי" כוללת את "נטל השכנוע" ואת "חובת הראיה", כאשר "נטל השכנוע מוטל על "המוציא מחברו". אשר-על-כן, התובע נושא ב"נטל השכנוע" לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו. "חובת הראיה" היא: הבאת הראיות הדרושות להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה, במידה הדרושה לביסוס פסק-הדין לזכותו."
{י' קדמי על הראיות, חלק שלישי (התשס"ד-2003), 1506}

* * *
י' קדמי בספרו:
"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע."
{י' קדמי על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), 917}

* * *
כב' השופט א' ברק:
"המשפט עומד על האמת. ביסוד ההליך השיפוטי עומדת חשיפת האמת...
אכן, מרבית דיני הראיות מבוססים על הרצון לגלות את האמת. גילוי האמת משרת את האינטרס של הפרט המתדיין. הוא משרת את אינטרס הציבור.
מכאן גם זכותו של הכלל לעדותו של כל פרט."
{רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין-כרם נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2), 516, 524-523 (1995)}

* * *
כב' השופט ש' לוין:
"עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, שומה על בית-המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול ולכמותן."
{רע"א 5242/95 סיגנל שירותי אלקטרוניקה נ' דנבאר בע"מ, תק-על 95(3), 786 (1995)}

* * *
כב' השופט מנחם (מריו) קליין:
"ולדידי, אין לו לדיין אלא את אשר רואות עיניו וליבו נכון עמו נוכח התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת מתגלים במשך המשפט ובכלל אלו תצהירים, מוצגים שהוגשו וסיכומיהם של ב"כ הצדדים, כך, דשתי ודנתי בטענות המבקשת, וגם יכולתי, ואומר אף בבטחון כי כל אחד מהצדדים יכל לפנות בפחות קטנוניות ובכוחם של כל אחד מהם היה לתרום לרגיעה, שלווה, אחווה שלום ורעות, אילו חפצו בכך באמת ובתמים".
{ה"ט 55165-03-11 שריד שרה נ' יפתח כהן ואח', טרם פורסם (2011)}

2. סדר הבאת ראיות
כב' השופטת דליה דורנר:
"ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון לפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית -המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה.
עם זאת, עיקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם ברור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין. אכן, בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל דין, ובנסיבות מסויימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור."
{רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4), 577 (2001)}

3. ראיות לאשמה
כב' השופט ס' ג'ובראן:
"אמת-המידה, אשר על-פיה אין הרשעה אלא-אם-כן יש ראיות לאשמה שמידתן מעבר לכל ספק סביר, היא אבן היסוד של המשפט הפלילי ודרכי הפעלתו. הכלל האמור בדבר מידת ההוכחה הנדרשת בהליך פלילי הוא אחיו הבכור של הכלל הקובע כי חובת ההוכחה רובצת על התביעה עד תום, ושניהם יחד מצטרפים זה לזה ומשלימים את המסגרת הכללית לפיה מתנהל ההליך הפלילי. לשון אחר, על ההוכחה להיות כה משכנעת וקרובה לוודאי, עד כי ייאמר לגבי טענה הנטענת לזכותו של הנאשם (קרי, נגד חיובו בדין), כי הדבר אמנם בגדר האפשרי מבחינה תיאורטית, אך זוהי אפשרות כה רחוקה עד אשר אין לתת לה כל ממשות. ספק כזה אינו קם על דרך העלאת השערות מצוצות מן האצבע. צריך הוא להיות הגיוני ואחוז בראיות. עם זאת יכולות להיות נסיבות בהן גישת הנאשם אינה זוכה לאמון, אך יתר הראיות יוצרות תשתית ראייתית שדי בה כדי לעלות ספק סביר."
{ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 385, 417 (2004)}

4. חובה על בית-המשפט להתייחס לכל ראיה מהותית
"מגוון האפשרויות בעת בחינת הראיות הוא כמובן רב: יש שראיה פלונית נראית מעורפלת ובלתי-בהירה במידה מספקת כדי לשקול כנגד ראיות אמינות ובעלות משקל, ויש שראיה אינה אמינה כפשוטו; אין אפשרות למצות את כל מגוון הנסיבות שיכולות להיווצר בעת השוואת ראיות זו לזו; העיקר הוא שחובה על בית-המשפט להתייחס לכל ראיה מהותית כדי להבין פשרה ובמידת הצורך לנמק דחיית אמינותה. הווי אומר, גם כאשר יש בפני בית-המשפט ראיות הנראות אמינות לעילא, לא ניתן להשאיר בצד, כדבר שאין חפץ בו, מערך ראיות נוסף ומקביל, מבלי שהוסבר איך הוא משתלב בגרסה השוקלת לחובת הנאשם; הראיות צריכות להשתלב זו בזו, למעט אלו הנדחות כבלתי-משכנעות או בלתי-אמינות או מזוייפות, או בשל טעמים כיוצא באלה; לפיכך, לא ניתן לומר לגבי ההודעות: קבוצת ראיות זו איני יודע איך להגדירה או איזו תווית להדביק עליה, אולם אני מתעלם ממנה."
{ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק נ' מזינת ישראל, פ"ד מז(4), 221, 662 (1988)}

5. יש להציג קו הגנה ממשי לשם הפרכת ראיות מרשיעות
כב' השופט ש' ז' חשין:
"בית-משפט זה כבר הטעים מספר פעמים, כי נאשם שהובא נגדו חומר הוכחות מספיק כדי הרשעה, לא די לו, לשם הפרכת הראיות, כי יספר סיפור בעלמא או כי יעלה גרסה סתם, אשר לכאורה אינה מתיישבת עם קיומם של יסודות האישום. מול חומר ראיות לכאורה על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת, אשר אינו פרי הדמיון בלבד. אם בית-המשפט הדן בדבר אינו מאמין בנכונות סיפורו של הנאשם ואינו מגלה בחומר הראיות יסוד ושורש לגרסה אשר הוא מעלה, אין הוא חייב להעדיף את הגרסה נטולת השורשים של הנאשם על הגרסה הבנויה על יסודות איתנים שלא נתערערה גם מכוח הספק, רק משום ש"ייתכן" ו"אפשרי הדבר" שהגרסה של הנאשם, התלויה על בלימה, נכונה היא".
{ע"פ 134/52 הרסון נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(1), 39 (1953)}

6. הנורמות המשפטיות המושגיות
כב' השופט ש' לוין:
"עולמן של העובדות הפיזיות, המוחשיות, נבחן ונבדל הוא מעולמן של הנורמות המשפטיות, אף כי אלו ואלו הן נתונים הכרחיים להכרעה השיפוטית. ה"עובדות" הן הנתונים הקונקרטיים של העניין בו דן בית-המשפט, אותן הוא מסיק מהראיות שהובאו לפניו או... מקבל הוא אותן מידי בעלי הדין, כנתונים שאינם שנויים במחלוקת.
הנורמות המשפטיות המושגיות הן הכללים המשמשים את בית-המשפט בהכרעה השיפוטית לשלביה, ללא קשר לעובדות; למשל: "צריך לקיים חוזה". בשלב הראשון, של קביעת הנתונים העובדתיים, עשוי בית-המשפט להיזקק לדיני הראיות, הקובעים בין היתר את קבילותן של הראיות המוגשות לו ואת הנטלים השונים המוטלים על בעלי הדין בשלב נפרד. על בית-המשפט לזהות את הנורמה המושגית החלה על העניין שלפניו, העולה מדברי החקיקה השונים או מדבר הלכה, או לקבעה בעצמו. בשלב השלישי - על בית-המשפט להביא לידי מכנה משותף את הנתונים הקונקרטיים "העובדתיים" של העניין שלפניו עם הנורמה המושגית אותה קבע כרלבנטית ולקבוע את הנורמה הקונקרטית החלה על העניין, פעולה אותה נהוג לכנות "החלת הדין על העובדות" או "מן הכלל אל הפרט". על כל שלבי ההתדיינות חולשים דיני הפרוצידורה והראיות, הקובעים את הדרך שבה ניתן להביא ראיה או לטעון טענה לפני בית-המשפט."
{ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס ווייסמן, תק-על 2003(2), 23 (2003)}

7. ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית
כב' השופט ש' לוין:
"בבואו לשקול אם יש מקום ליתן את הצו שומה על בית-המשפט או הרשם ליתן משקל רב לפגיעה בזכות התנועה של הנתבע העשויה להיגרם עקב מתן הצו; עם זאת, כאשר קיימת ראיה ממשית, ישירה או נסיבתית, ממנה ניתן להסיק שקיימת סכנה של הכשלת ההליך על-ידי נסיעתו של הנתבע לחוץ לארץ, ידחה העיקרון הראשון מפני הצורך למנוע מהתובע לעמוד לפני שוקת שבורה עת יינתן לו פסק-דין נגד הנתבע; שהרי אין התקנה צריכה לשמש לנתבע מגן כדי להתחמק מנושיו ולהכשילם."
(בר"ע 26/89 סוהיל משרקי נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 89(1) 106, 108 (1989)}

8. חזקה שלא למנוע מבית-המשפט ראיה
כב' השופטת ה' בן-עתו:
"כלל הנקוט בידי בתי-המשפט מימים מימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית-המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה... העיקרון הנידון הוא פרי היגיון פשוט, ואין צורך בהוראת חוק כדי לעשות בו שימוש. בענייננו מדובר בבדיקה, שתוצאותיה עשויות להכריע כמעט בוודאות במחלוקת בדבר האבהות. אף לי נראה, שעל-פי אותו הכלל, שאומץ גם אצלנו... רשאי בית-המשפט לשקול הימנעותו של בעל הדין מעריכת הבדיקה, בבואו להכריע בין הצדדים, ובהיעדר הסבר סביר ניתן לראות בכך נימוק כבד משקל על-פיו יוכרע הדין לטובת הצד שכנגד."
{ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736, 763-762 (1980)}

9. דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי
כב' השופט י' מלץ:
"הכלל הוא, שנטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת, מוטל על הצד, שהטענה מקדמת את עניינו במשפט...
כפי שקבע כב' השופט י' זוסמן ב- ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000, 1005-1004 (1962):
'תובע המביא דברו לפני בית-המשפט מבקש לזכות ביתרון או בהנאה שנקבעו לטובתו בהלכה פלונית מהלכות המשפט המהותי. תוצאה זו, הזכות שהתובע טוען לה, מותנית בכך שנתקיימו העובדות המולידות את הזכות האמורה ("עילת התביעה").
כיוצא בזה הנתבע המבקש לנקות את עצמו ומסתמך לשם כך על הלכה אחרת הפוטרת אותו מחבות שנולדה. אם תופסת הלכת-הפטור לטובת הנתבע, תלוי בכך אם נתקיימו עובדות אחרות ("עילת ההגנה").
דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי בדרך-כלל על יסוד העיקרון, כי על בעל הדין לשכנע את בית-המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה.
... הכל תלוי במשפט המהותי, כי דיני הראיות הולכים אחריו. פעמים יש והמשפט המהותי תולה את הזכות שהתובע טוען לה בכך שלא ארעה עובדה מפקיעה, ואם עשה כן - נטל השכנוע על התובע, ועליו להוכיח שלא ארעה העובדה האמורה'."
{ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא, פ"ד מו(4), 627, 643-642 (1992)}

10. נזק ראייתי
כב' השופט ס' ג'ובראן:
"נזק ראייתי מוגדר כמצב בו לא יוכל התובע להוכיח כי יש קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. מקום שהתנהגות רשלנית של הנתבע שללה מהתובע את היכולת או את הסיכוי להוכיח אחד ממרכיבי תביעתו באשר לנזקו הישיר, עשוי הנתבע לשאת בתוצאות באופן שתוטל עליו אחריות בת-פיצוי בנזיקין בגין הנזק הראייתי שגרם לתובע. לדוקטרינת הנזק הראייתי שתי נפקויות מרכזיות: האחת, כעילת תביעה נזיקית עצמאית של ניזוק נגד אותו אדם או מוסד שבאשמתו נגרם הנזק הראייתי, כאשר לא בכל המקרים יהא זה הנתבע בתביעה המרכזית אשר במסגרתה נגרם הנזק הראייתי. זהו הפן הנזיקי של הדוקטרינה. השניה, כעילה להעביר נטל ראיה במסגרת התביעה המרכזית מכתפי התובע אל כתפי הנתבע בהנחה שהנתבע הוא גם זה שגרם לנזק הראייתי, הכל לפי העניין ובהתאם לנזק הראייתי שנגרם. זהו הפן הראייתי של דוקטרינת הנזק הראייתי... צא וראה, כי דוקטרינת הנזק הראייתי אינה אלא הוראה בדבר העברת נטל השכנוע במצבים שבהם התרשלותו של הנתבע מנעה מהתובע מידע חיוני להוכחת תביעתו. היא מאפשרת בנסיבות מסויימות לקבוע חזקות עובדתיות. עיקרה של דוקטרינה זו, שלא אומצה בפסיקה נכון לעת זו בפן המהותי שבה, הוא בדבר קיומו של ראש נזק של נזק ראייתי אשר מקנה עילת תביעה עצמאית בגין אובדן מידע... דוקטרינה זו ישימה אך מקום שבו נותרת אי-ודאות לגבי תהליך גרימתו של הנזק הישיר... במילים אחרות, היא מבקשת לפתור בעיות של אי-ודאות בזיהוי הגורם העובדתי לנזק נתון על-ידי הפיכת אי-הוודאות עצמה לנזק בר-פיצוי בעוולת הרשלנות... נתבע הגורם לאי-ודאות ראייתית עשוי לשאת באחריות בשל כך."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ראיות