מפגרים

1. כללי
סעיף 1 לחוק הסעד (טיפול במפגרים)[351] מגדיר מפגר כמי שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כושרו השכלי מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול, ואינו חולה נפש.
פיגור שכלי, אינו משהו שיש לאדם, כמו שיער שחור או מבנה גוף מלא. פיגור שכלי אינו מחלה ואף לא הפרעה נפשית. פיגור שכלי מבטא את מצב תפקודו הנוכחי של האדם, שמקורו בתקופת ההתפתחות, המאופיין במגבלות במיומנויות שכליות ובמיומנויות הנדרשות להסתגלות בחברה שלו. מגבלות אלו מתבטאות בחוסר ההלימה בין יכולותיו ותפקודיו מול ציפיות החברה בה הוא חי, ועל-כן הוא נזקק לעזרה ותמיכה.
בהגדרת "מפגר" בסעיף 1 לחוק הסעד (טיפול במפגרים) כלולים שלושה רכיבים שחייבים להתקיים במצטבר כדי שאדם ייחשב מפגר:
הראשון, הכושר השכלי.
השני, ליקויים שנתגלו בשלב התפתחותו של הכושר השכלי.
השלישי, השפעת ליקוי הכושר השכלי על תפקודו של האדם - לרבות מידת ההסתגלות החברתית שלו.
למרות שפיגור שכלי הוא תופעה מוכרת כבר מתקופות קודמות של התרבות האנושית, אין עדיין הסכמה מוכרת ויחידה לגבי הגדרתה, מה שמצביע על אופייה המורכב ביותר של התופעה. לפי הגישה המקובלת היום, הסיבות לפיגור שכלי הם שילוב של גורמים ביו-רפואיים (הפרעות גנטיות), חברתיים, התנהגותיים וחינוכיים (חינוך וגרייה מתאימה להתפתחות) הפועלים יחד.
מבחינה סטטיסטית, בכל חברה, 0.5% מהאוכלוסייה הכללית הם אנשים עם פיגור שכלי ובעקבות כך, נחשבים לנזקקים לתמיכה במרבית תחומי החיים לאורך כל שנותיהם.
בישראל, ההגדרה הרווחת לפיגור שכלי נקבעה על-ידי המחוקק, שגם עיגן בחוק את הטיפול באנשים עם פיגור שכלי, כדי להבטיח שבכל מצב החברה תקפיד להתייחס לצורכיהם המיוחדים. ההגדרה קבועה בסעיף 1 לחוק הסעד (טיפול במפגרים) וקובעת:
"מפגר הוא אדם שמחמת חוסר התפתחות, או התפתחות לקויה של כושרו השכלי, מוגבלת יכולתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול."
מפגר הוא אינו חולה נפש, וחולה נפש הוא אינו בהכרח מפגר.
הגדרת המחוקק מצביעה על 4 היבטים המרכיבים את הפיגור שכלי: התפתחותי, כושר השכלי, התנהגות מסתגלת והזדקקות לטיפול.
בנוסף, ברוב ארצות העולם המערבי ובניהן ישראל, משתמשים ברמות חומרה של התופעה, שלמעשה מרמזות על כמות וסוג התמיכה שהפרט זקוק להן -פיגור קל, פיגור בינוני, פיגור קשה ופיגור עמוק.
רמת פיגור שכלי באדם נקבעת בהתאם ליכולת תפקודו בתחומים כגון תקשורת, עזרה עצמית, חיי יומיום, בריאות ובטיחות, תפקודים עיוניים, פנאי, תעסוקה, הכוונה עצמית, מיומנויות חברתיות ושימוש במשאבי סביבה.
ניתן להבחין במספר דרגות של פיגור שכלי: פיגור קל (חינוכיים-שיקומיים): עצמאיים במרבית תחומי היומיום. זקוקים לתמיכה נקודתית בלבד במצבי שינוי או משבר.
פיגור קל - בינוני (אימוניים): עצמאיים רק בחלק מתחומי היומיום וזקוקים לתמיכה מוגבלת וקבועה לתקופות זמן קצרות כדי ללמוד ביצוע עצמאי יותר של מיומנויות חשובות.
פיגור בינוני (אימוניים) - זקוקים לתמיכה מוגבלת בכל תחומי היומיום הניתנת באופן קבוע לתקופות זמן קצרות כדי ללמוד ולהתאמן ולהיות מוכשרים לניצול כל יכולותיהם.
פיגור בינוני - נמוך (טיפוליים) - זקוקים לתמיכה חלקית בחלק מהתחומי היומיום, ולתמיכה מוגברת (עזרה בפועל) במילוי הצרכים אחרים.
פיגור קשה (טיפוליים) - זקוקים לתמיכה מוגברת קבועה ושאיננה מוגבלת בזמן בכל תחומי החיים כדי לתפקד באופן פעיל. ללא תמיכה שכזו הפרט אינו מסוגל למלא את צרכיו הבסיסיים.
פיגור עמוק (סיעודיים) - זקוקים לתמיכה מיידית על-ידי גורם תמיכה חיצוני במילוי הפעילויות בכל תחומי החיים.
אנשים עם פיגור זקוקים לתמיכה, אולם זה לא אומר שאין להם יכולות. עם ההתערבות והתמיכה הנכונים, הם יכולים ללמוד להשתמש ביכולותיהם באופן מלא בכל מסגרת שבה הם פועלים וחיים.
במשרד הרווחה, פועל האגף לטיפול באדם המפגר אשר באמצעות המחלקות לשירותים חברתיים הפזורות ברחבי הארץ, נותן מענה וטיפול לאנשים שאובחנו על-ידי וועדת האבחון כסובלים מפיגור שכלי ולמשפחותיהם.
שירותי האגף כוללים אבחון, שירותים קהילתיים לשיקום ותעסוקה,ייעוץ מיני- חברתי, תוכניות קידום לשיפור הכישורים האישיים ופתרונות דיור וטיפול לזקוקים לסיוע מוגבר.
2. היסטוריה חקיקתית
חוק לטיפול במפגרים התקבל בשנת 1969. בטרם התקבל החוק, חלו על המפגרים ההוראות הכלליות החלות מכוח חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958.
בהצעת החוק הובהר, כי חוק זה נחקק בכדי לשמור על האינטרסים המיוחדים של מפגרים שמחמת מצבם השכלי, הגופני או הנפשי אינם מסוגלים לשמור על עצמם ולפיכך נזקקים לשירותים של מערכת הרווחה.
בדברי ההסבר להצעת חוק מנוסחת מטרת החוק כדלקמן[352]:
"המטרה העיקרית של החוק המוצע, היא להעמיד על בסיס תחוקתי ומחייה את ההסדרים הנוגעים, לטיפול במפגרים. עברו שנים מאז קיבלה הכנסת את החוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, אך עד היום לא נקבעו בחקיקה הישראלית האמצעים לטיפול במפגרים, וטרם הוגדרו זכויותיהם וחובותיהם של המפגר, האחראי עליו והמוסדות שצריכים לשרת אותו. הניסיון להסדר סוגיה זו בדרך של חוק, הוא ביטוי להכרת החברה בזכות המפגר לקבל טיפול, שעד היום ניתן לו רק בחסד."
פרופ' ד' שניט[353] מציין, כי ניתוח הוראות החוק לטיפול במפגרים, מבליט את הפער שבין המטרות המוצהרות לבין המטרות המוגשמות. סעיפי החוק[354] מעניקים סמכויות נרחבות לפקידי הסעד ולוועדות האבחון בכל הקשור לאיתור ולאבחון מפגרים הנזקקים, לטיפול ולהתווית תוכנית טיפולית מומלצת המותאמת למאובחן. במידת הצורך נקבעו בחוק[355] דרכים לכפות טיפול, במידה והמאובחן ו/או משפחתו מסרבים לטיפול ואינם משתפים פעולה.
זכויותיהם וחובותיהם של המפגרים מתייחסות אך ורק לתהליך הבדיקות, האבחון וקביעת דרכי הטיפול על-ידי ועדת האבחון. אלה עלולים להוות, מקור להגבלת חירותם וזכויותיהם האזרחיות. כדי להבטיח, שהליך הבדיקות והאבחון יהיה הוגן ושלא יפגע בזכויותיהם ובחירותם, סעיף 7(א) לחוק הסעד (טיפול במפגרים) קובע את זכותם להופיע ולהשמיע את דבריהם בפני הוועדה בטרם הכריעה בעניינם, וכן שמורה להם הזכות לערער על החלטות הוועדה, לגבי דרכי הטיפול שנקבעו[356].
3. פקיד סעד לחוק הסעד (טיפול במפגרים)
סעיף 3(א) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), מטיל חובה על רופא או עובד של שירותי הרווחה, בריאות או חינוך, הסבורים, כי אדם שבאו עמו במגע בתחום עבודתם הינו מפגר - להודיע לפקיד סעד. אי-מילוי חובה זאת גורר בעקבותיו עונש של קנס[357].
לפקיד הסעד הוענקו סמכויות נרחבות בחוק לבדוק כל מקרה של מפגר שהגיע לידיעתו. לצורך זה הוענקו לו סמכויות חקירה נרחבות שבעזרתן יכול פקיד הסעד לבקש ידיעות הנוגעות למפגר מכל אדם שיכול, לדעתו, לעזור לו במילוי תפקידו.
כמו-כן, סעיף 4(א) לחוק הסעד (טיפול במפגרים) מאשר לפקיד הסעד להיכנס לכול מקום, על-פי צו של בית-משפט, שבו נמצא מפגר, או שיש לפקיד הסעד יסוד להניח שמפגר נמצא שם.
פקיד הסעד הוא הגורם שעליו מוטלת האחריות הישירה להבטיח, כי כל מפגר שחי בקהילה יזכה לטיפול נאות, בהתאם לאופי מגבלותיו ומהות הצרכים שראוי להבטיח את מילויים. כדי שפקיד הסעד יהיה מודע לכל המקרים של מפגרים המצויים בקהילה, נקבעה בחוק חוות דיווח מצד כל גורם טיפולי הנמצא בקשר עם הנחזה להיות מפגר.
על פקיד הסעד מוטלת חובה לבדוק כל מקרה שהגיע לידיו ולוודא שהנחזה להיות מפגר, מקבל טיפול נאות המתאים לצרכיו. במידה ולאחר בדיקה פקיד הסעד מגיע למסקנה, כי הנחזה להיות מפגר, מוזנח ולא מקבל טיפול נאות, מוטלת עליו חובה להביא את עניינו לועדת אבחון, שמוסמכת לבחון האם האדם הנחזה להיות מפגר, אכן לוקה בפיגור שכלי ולהחליט על דרכי הטיפול הראויות.
חובה נוספת המוטלת על פקידי הסעד, נמצאת בסעיף 15 לחוק הסעד (טיפול במפגרים) המחייבת את פקיד הסעד, פעם בשלוש שנים לפחות, לשוב ולהביא את עניינו של מפגר לפני ועדת אבחון, ביוזמתו או ביוזמת האחראי על המפגר.
מדובר באחריות נמשכת, הדורשת מעורבות ומעקב של פקידי הסעד לאורך זמן. הסעיף נועד להבטיח כי ענייניו של המפגר לא ישכחו ולא יוזנחו וכי הוא יזכה לטיפול הראוי לו תוך התחשבות בצרכי חייו המשתנים.
פרופ' ד' שניט[358] מבקר את פעילותיהם (או חוסר פעילותיהם יש לומר) של פקידי הסעד לחוק הסעד (טיפול במפגרים), ומציין, כי בפועל מתברר, כי פקידי הסעד אינם ממלאים את התפקיד המוטל עליהם; לבדוק כל מקרה המגיע לידיעתם אודות אדם הנחזה להיות מפגר ולבדיקת תנאי חייו ולהעבירו לועדת אבחון. כתוצאה מכך, מושמת לאל מטרת המחוקק, שהתכוון להחיל על כל המפגרים בשכלם מערכת פיקוח אחידה, שתשא באחריות ישירה לרווחתם.
פועל יוצא מכך, שאין מביאים את עניינו של מפגר בפני ועדת אבחון, נמנעים גם מהחובה לקיים דיון תקופתי בפניה.
4. ועדת אבחון
סעיף 5 לחוק הסעד (טיפול במפגרים) מסמיך את שר הסעד להקים ועדות אבחון, שתפקידן לקבוע האם אדם הוא אכן מפגר (קביעה זו אינה בסמכות בית-משפט או פקיד סעד).
ועדת אבחון מונה חמישה אנשים: פקיד סעד, פסיכולוג ומחנך, שמינה שר הסעד, ורופא פסיכיאטר ורופא מומחה למחלות ילדים או רופא אחר, שמינה שר הסעד, בהתייעצות עם שר הבריאות[359].
תפקיד הוועדה הוא לקבוע, בכל מקרה המובא בפניה, האם האדם מפגר בשכלו. במידה ומוצאת הוועדה שהאדם הנחזה להיות מפגר, איננו מפגר, תפקידה מסתיים.
סעיף 7 לחוק הסעד (טיפול במפגרים) קובע, כי במידה ונמצא, כי מדובר באדם עם פיגור שכלי, הוועדה קובעת את מידת חומרתו של הפיגור, ומהן דרכי הטיפול המומלצות. בטרם החלטתה זו, על הוועדה לאפשר למפגר ולאחראי עליו הזדמנות נאותה להשמיע את דבריהם[360].
על הוועדה לבחון כל תיק מחדש אחת לשלוש שנים (לפחות), כדי לוודא שהפרט מקבל את הטיפול לו הוא נזקק, בהתאם לצרכיו המשתנים ובהתאם למעגל חייו, לכוחותיו וקשייו[361].
ועדת אבחון רשאית להזמין את המפגר, את האחראי עליו ואנשים אחרים שיש להם, לדעת הוועדה, ידיעות הנוגעות למפגר ולהציג להם שאלות.
כמו-כן, רשאית הוועדה להורות, כי המפגר ייבדק בדיקות רפואיות ובדיקות בדבר כושרו השכלי. וכן, להורות לפקיד הסעד להגיש לה תסקיר על בדיקתו או להורות לו לערוך בדיקות נוספות כפי שתמצא לנחוץ[362].
בקביעת דרכי הטיפול, על הוועדה לקחת בחשבון את דתו של המפגר ובכל משאלה סבירה שלו ושל האחראי עליו ועליה לתת את דעתה למידה שבה המפגר עלול לסכן את עצמו או את הזולת[363].
על ועדת אבחון למסור למפגר ולאחראי עליו הודעה בכתב בדבר החלטתה ובדבר זכותם להגיש ערר[364] על החלטתה בפני ועדת ערר[365].

[351] חוק הסעד (טיפול במפגרים).
[352] דברי הסבר לסעיף 2 להצעת חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969.
[353] ד' שניט "החוק, הפרט ושירותי הרווחה" (האוני' העברית, התשמ"ח)
[354] סעיפים 4-7 ו-15-16 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[355] סעיפים 11-13 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[356] סעיף 8 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[357] סעיף 18(ב)(1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[358] ד' שניט "החוק, הפרט ושירותי הרווחה" (האוני' העברית, התשמ"ח), 300-301.
[359] סעיף 5(ב) לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[360] סעיף 7 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[361] סעיף 15 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[362] סעיף 6 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[363] סעיף 7(ב) לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[364] סעיף 8 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).
[365] סעיף 9 לחוק הסעד (טיפול במפגרים).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מפגרים