סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• המפרק
• מפרק זמני לפני מתן צו הפירוק
• מינויו של מפרק זמני אף מבלי שהוגשה בקשת פירוק
• מינוי מפרק זמני לאחר צו הפירוק וטרם מינוי המפרק הקבוע
• מפרק קבוע
• מפרק מפעיל
• מנהל מיוחד
• מינוי המפרק - כללי
• סמכות מינוי מפרק על-ידי בית-המשפט
• מינוי כמפרק וככונס
• אדם אחר שנתמנה להיות מפרק
• תוקף פעולותיו של המפרק
• מינוי מספר מפרקים
• כשירות למינוי
• סייגים למינוי המפרק
• רישום מינוי המפרק
• משמעות המינוי
• ביטול המינוי
• המפרק הזמני וסמכויותיו
• כונס הנכסים הרשמי המשמש כמפרק וסמכויותיו
• סמכויותיו של מפרק קבוע
• סמכויותיו של מפרק בפירוק מרצון
• סמכויותיו של מפרק בפיקוח בית-המשפט
• סמכויות המנהל המיוחד על-פי דיני החברות
• חובותיו של המפרק
• חובות המפרק הזמני
• חובת מתן ערובה על-ידי מפרק
• חובת הנאמנות של המפרק
• חובת הזהירות
• דינו של המפרק שהפר חובותיו
• שכרו של המפרק
• קביעת השכר
• חישוב שכר המפרק
• תשלום השכר
• סיום תפקידו של המפרק - מבוא
• המפרק סיים את פירוק החברה
• המפרק התפטר או פוטר מתפקידו
• פיטורי המפרק או ביטול מינויו
• מפרק אשר פשט את הרגל
• פטירת המפרק
• תשלומי חובה למע"מ
• הגשת בקשה על-ידי מפרק חברה לפטור מתשלום אגרה
• מירוץ תקופת ההתיישנות ואימתי ניתן לייחס למפרק את ידיעתה של החברה

חובת הזהירות

1. חובת הזהירות החלה על מפרק המתמנה על-ידי בית-המשפט
ב- רע"א 7160/06 {חנית וביטחון בע"מ נ' עו"ד עידן גולדנברג, תק-על 2007(1) 4620 (2007)} מפרט כב' השופט א' רובינשטיין את הגישות השונות למעמדו של המפרק וחובותיו כלפי החברה:

"המפרק הוא פקיד בית-המשפט (תקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 (תקנה 37)), וככזה חב חובת נאמנות כלפי בית-המשפט כמו גם לחברה ולנושיה. שאלה יפה היא מה מעמדו ה"גיאומטרי", והיא מצויה במחלוקת כהנים, המלומדים יוסף כהן וצפורה כהן. המלומד יוסף כהן ראה במפרק נושא משרה בחברה, שהאחריות שעליו אינה שונה במהותה מזו המוטלת על הדירקטוריון, שהרי המפרק נכנס לנעליו ולעניין ניהול עסקי החברה או מכירת נכסיה תפקידו כמעט זהה לשל יוסף כהן פירוק חברות, כרך ג' (תשנ"ד), 327). מן העבר השני רואה פרופ' צ' כהן, את מעמדו של המפרק הזמני כמעמד מיוחד, שאינו דומה לזה של נושאי המשרה, אשר הם ממלאי תפקידים בתקופת פעילותה של החברה כעסק חי ולא בתקופת הליך הפירוק (צ' כהן פירוק חברות (תש"ס), 321). כך או כך, דומה כי לא ייתכן חולק, שלמפרק חובות אמונים וזהירות הדומות לאלה המוטלות על נושאי משרה בחברה, אם מכוח דיני החברות ואם מכוח הדין הכללי."

יוסף כהן בספרו {דיני חברות (איריסים, התשנ"א), 326}, רואה במפרק זמני כ"נושא משרה בחברה" {לפי ההגדרה בסעיף 1 לפקודת החברות} ולפיכך חלות עליו ההוראות בפקודה בעניין אחריות נושא משרה, שבפרק ד'1 לפקודה {דהיינו חובת זהירות שהפרתה מקימה עוולת רשלנות, החובה לפעול ברמת מיומנות סבירה, חובת נאמנות וכדומה}. חובות אלו חלות לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי הנושים.

בפסק-דין רביב {פש"ר (ת"א) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר - תשתיות ובניה (1982) בע"מ, תק-מח 99(2), 65535 (1999)}, מצא כב' השופט י' לויט כי מנהל מיוחד אשר נתמנה לחברה בפירוק הינו:

א. בראש וראשונה פקיד בית-משפט, כפוף וחייב לציית להוראות בית-המשפט.

ב. כאשר הוא מוסמך לנהל את עסקי החברה הוא נציג של החברה ופועל בשמה כלפי צדדים שלישיים וחלות עליו חובות של "נושא משרה" בחברה.

ג. כאשר מדובר בהסדר נושים והמנהל המיוחד מתמנה לצורך קידומו או ביצועו הוא חב חובת נאמנות כלפי הנושים בהסדר.

כב' השופט י' לויט מתווה בפסק-הדין את עקרונות האחריות האישית של המנהל המיוחד:

א. אם פעל לפי הוראות מפורשות של בית-משפט - החסינות המלאה של בית-המשפט חלה עליו;

ב. אם סטה מהוראות בית-משפט או בצע אותן ברשלנות:
1. בתחום פעולות שיפוטיות (למשל החלטה בהוכחות חוב) - יזכה לחסינות.

2. בתחום פעולות שאינן שיפוטיות:

א. בעילה חוזית - אם ההתקשרות היא בין צד ג' לבין החברה שבפירוק, לא תהיה אחריות אישית למנהל המיוחד, גם אם נהג בחוסר תום-לב.

ב. בעילה נזיקית - יש להוכיח מערכת נתונים חורגת מפעילות רגילה ושיגרתית של נושא משרה. יש להוכיח חובת זהירות אישית כלפי הנושה, ולא רק חובת זהירות במסגרת התפקיד הרשמי. המנהל המיוחד לא יהיה אחראי לטעות בשיקול-דעת אם נעשתה במסגרת תפקידו ללא זדון או רשלנות.

נקבע כי ניתן ללמוד גזרה שווה לעניין מעמדו ותפקידיו של מפרק זמני.

ב- פש"ר (ת"א) 1357/03 {מיאב חברה קבלנית לבניין בע"מ (בכינוס נכסים) נ' שרייבר זמי ואח', תק-מח 2005(1), 2084 (2005)} נידונה שאלת אחריותו של נאמן בהקפאת הליכים שתפקידו היה לנהל חברה חדלת פירעון הנמצאת בהליכי שיקום, עד לגיבוש הסדר נושים. בית-המשפט מצא כי חובת הזהירות המוטלת על נאמן בהקפאת הליכים, כמו על מפרק או כונס נכסים גדולה בהרבה מחובת הזהירות המוטלת על מנהל חברה סולבנטית, ואחריותו לנזקים ולכשלונות נגזרת מיעודה של החברה באותו מועד.

בית-המשפט קבע כי "ייעודה של החברה, מרגע הקריסה ואילך, היא למקסם את החזר החובות לנושיה ובכך למזער את הנזק שגרם כשלון עסקיה. מסיבה זו ברירת המחדל הינה מימוש נכסי החברה וחיסולה. שיקומה של החברה והחזרתה לפעילות באמצעות הקפאת הליכים והסדר נושים, בא בחשבון אך ורק כאשר מהלך זה עשוי, במידה של סבירות לשפר באופן ניכר את מצבם של הנושים".

עוד נקבע כי קביעת אחריות אישית לנאמן היא איזון בין הרצון להגן על הנאמן ולמנוע הרתעת-יתר של נאמנים פוטנציאלים מלשאת בתפקיד, ההבנה כי מצב החברה כושל כמצב התחלתי, וקיומה של חובת אמון וזהירות מוגברת כלפי בית-המשפט, הציבור והנושים.

במקרה דנן התקשר הנאמן בשם החברה במהלך תקופת הקפאת ההליכים לקבלת שירותים שונים, ולא היה בקופתו סכום כסף מספיק לתשלום עבור השירותים שקיבלה החברה. לאותו נאמן הייתה הוראה שיפוטית מפורשת של בית-המשפט לפירוק האוסרת עליו להיקלע להפעלה גרעונית.

ההוראה הייתה באופן פוזיטיבי ושאינו משתמע לשתי פנים שלא להיקלע לכל גרעון בהפעלת החברה, וזהו היה גם שיקול מכריע בהחלטת בית-המשפט אם ליתן צו הקפאה מלכתחילה.

בית-המשפט קבע שם כי אם נקלע להפעלה גרעונית ולא דיווח זאת מייד לבית-המשפט חרג חריגה עקרונית ומוחלטת מסמכותו ועליו לשאת באחריות לנזקים שגרם.

בפירוק, חובת הזהירות מקבלת פן נוסף, ומעלה את השאלה האם יכול המפרק לקחת סיכונים כלכליים, שלפי ראות עיניו יקדמו את החברה שבפירוק, או שפעולה זו היא הפרה של חובת הזהירות?

ב- ת"א (רמ') 3572/01 {מרינה חברה ליבוא מזון בע"מ נ' עו"ד עידן גולדברג, תק-של 2004(3), 4794 (2004)} מצטט כב' השופט ז' ימיני את החלטתה של כב' השופטת ו' אלשייך בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 118/97, בש"א 3247/99, בו קבעה כי:

"עצם מינוי של מפרק זמני כורך בחובו את המודעות כי החברה מצויה בקשיים כלכליים. מפרק שממונה אינו מקבל הרשאה ליצור חובות חדשים אלא אם יש מקורות לתשלומם. מפרק מוחזק כלפי נותני שירותים, לאחר שמונה, כמי שערב לתשלום הוצאותיהם כהוצאות הקודמות לכל חוב אחר בעת הליך הפירוק. לא יעלה על דעת כי מפרק אשר מודע לקשיים של החברה עליה הוא ממונה יצור התחייבויות חדשות כלפי נותני שירותים ובבוא האחרונים לגבות את שכרם ימצאו עצמם בפני שוקת שבורה שכן קופת הפרוק ריקה. אחריותו של המפרק חייבת להיות ברורה לכל. מפרק יטול על עצמו התחייבויות חדשות רק אם יוכל להבטיח פירעונן. את השאלה האם להטיל הוצאות על קופת הפירוק מתוך הנחה שבעתיד היא תניב רווחים לקופה זו, ראוי שיציב המפרק בפני הנושים שהם אמורים להיפרע מקופה זו. אין זה ראוי כי בסיכון שלא יהיו כספים בקופת הפירוק לפרוע חובות שנוצרו לאחר תחילת הפירוק ישאו נותני השירותים בעוד שמהסיכוי שהשירות יניב רווחים יהנו נושי החברה.

אלא אם הוסכם אחרת מפורשות, זכאים נותני שירות לחברה, לאחר שהחל פירוקה, לגבות את שכרם מן המקורות הבאים: בראש וראשונה מקופת הפירוק. לאחר-מכן באם קופת הפירוק ריקה והמפרק התרשל בכך שדרש את הספקת השירות הם רשאים לגבות את חובם מן המפרק אישית, בין אם על-ידי חילוט ערבותו ובין על דרך של תביעה אישית נגדו. זאת אלא אם הסכימו הנושים לשאת בהוצאות שהטיל המפרק על קופת הפירוק. בנקודה זו ראוי לציין כי ייתכן שבכל מקרה גם אם יחוייב המפרק אישית לשלם את החובות לנותני השירותים יוכל הוא לפנות לנושי החברה הנהנים מכך בדרישת שיפוי מאחר והפיקו מכך עושר שלא כדין."

ב- פש"ר 1019/01, בש"א 11364/01 {מאכלי טובה נ' פל-טוב אלקטרוניקה, תק-מח 2004(4), 1439 (2001)}, תבעה מסעדת "מאכלי טובה" את מפרק החברה פל-טוב אלקטרוניקה לשלם דמי ארוחות עובדי החברה, בזמן שהייתה בפירוק.

במקרה זה קיבל בית-המשפט את בקשת המסעדה וקבע:

"נאמן בהקפאת הליכים, כמו גם מפרק או כונס נכסים, אינם מנהליה של חברה סולבנטית הפועלת בשוק העסקי הרגיל.

נהפוך הוא; נקודת המוצא, גם בהקפאת הליכים, הינה כי החברה אינה סולבנטית, וקיים סיכוי כי תסיים את דרכה בפירוק, כאשר קופתה ריקה או כמעט ריקה. אין נפקא מינה, לעניין זה, אם כשלון הקפאת ההליכים בא בשל היות החברה "חסרת תקווה" מלכתחילה, או פרי תנודות בשוק העסקי (דבר צפוי לכשעצמו).
טעמים אלו הם המביאים את בית-המשפט, לחזור שוב ושוב בעת מינוי נאמנים על ההוראה המפורשת, לפיה אין להיכנס להוצאות וחובות חדשים אשר הנאמן אינו רואה מראש כי יש להן כיסוי בקופת הנאמנות. אין לתת לתניה זו פירוש מצמצם, כאילו יכול הנאמן, על דעת עצמו, להיכנס לסיכונים עסקיים כאשר הוא צופה כי סביר, או ייתכן, שיוכל לכסות את ההוצאות הנובעות מהן. דין זה יפה למנהליה של חברה סולבנטית, הנהנים מחזקת ה- ,Business Judgment Rule המונעת התערבות או שיפוט בדיעבד של בית-המשפט לעניין שיקול-דעת עסקי סביר שהפעילו בעת כהונתם. אולם אין דין זה יפה לנאמן או מפרק, שחובת הזהירות המוטלת עליהם, מעצם מצב הדברים השונה, היא גדולה בהרבה. מטעם זה, בא גם הכלל לפיו מתייעצים בעלי תפקיד אלו עם כונס הנכסים הרשמי ועם בית-המשפט של פירוק בטרם הם מתקשרים בהוצאות אלו ואחרות."

עוד נקבע כי ראוי היה שהמפרק ימנע מהוצאות לוואי שאינם הכרחיות לפירוק החברה, אולם גם אם החליט המפרק לממן ארוחות צהריים לעובדיו במסעדה, הרי שחובת הזהירות הרובצת עליו בתור פקיד בית-משפט הייתה צריכה לגרום לו להימנע מלדחות את התשלומים וליצור חובות של חודשיים תמימים ולמעלה מכך.

עוד נקבע כי טיבה של הקפאת הליכים שהיא זמנית, ומצב החברה עשוי להשתנות מיום ליום, לטובה או לרעה. לכן, על הנאמן היה לדעת זאת, ולכלכל צעדיו בהתאם. משלא עשה כן, לא נותר אלא לקבוע, עם כל הצער הכרוך בכך, כי הנאמן הפר את חובת הזהירות אשר הוטלה עליו כפקיד בית-המשפט. אין נפקא מינה, לעניין זה, אם בשאר ענייני ניהול הקפאת ההליכים פעל כראוי ובאופן ראוי לשבח.

אם נסכם את "חובת הזהירות הכלכלית" המוטלת על המפרק לאור קביעותיו של בית-המשפט כאמור לעיל הרי ש:

1. מפרק שממונה אינו מקבל הרשאה ליצור חובות חדשים אלא אם יש מקורות לתשלומם. מפרק יטול על עצמו התחייבויות חדשות רק אם יוכל להבטיח פירעונן.

2. אין המפרק הזמני רשאי להיכנס להוצאות וחובות חדשים אשר אינו רואה מראש כי יש להן כיסוי בקופת הפירוק הזמני. סבירות שיהיה כסף בקופה בעת פירעון הוצאה מסויימת אינה מספקת, שכן למפרק זמני לא עומדת חזקת ה- Business Judgment Rule, העומדת למנהלי חברות סולבנטיות.

3. מפרק מוחזק כלפי נותני שירותים, לאחר שמונה, כמי שערב לתשלום הוצאותיהם כהוצאות הקודמות לכל חוב אחר בעת הליך הפירוק.

4. את השאלה האם להטיל הוצאות על קופת הפירוק, מתוך הנחה שבעתיד היא תניב רווחים לקופה זו, ראוי שיציב המפרק בפני הנושים שהם אמורים להיפרע מקופה זו.

5. אם קופת הפירוק ריקה והמפרק התרשל בכך שדרש את הספקת השירות, רשאי ספק השירות לגבות את חובו מן המפרק אישית.

ככל אשר אמורים דברים בלקיחת סיכונים כלכליים, הרי אין דינו של מפרק כדין מנהל של חברה סולבנטית. המפרק אינו פועל בנכסיו, ואין הוא רשאי, בדרך-כלל, לנסות ו"להמר" על קופת הפירוק.

אומנם, הכלל כאמור אינו מוחלט, והוא מבחין בין הוצאות החיוניות לפעילות החברה {או להקטנת מצבת חובותיה}, לבין פעילויות שאין בצידן תרומה כזו, אולם הכלל הבסיסי היה ונשאר, כי מפרק אינו רשאי, בדרך-כלל, לקחת על עצמו סיכונים כלכליים כבדים מדי, אף אם הוא סבור כי הם עשויים להשתלם לחברה בטווח הארוך {בש"א (ת"א) 7760/02 תבור גלבוע נ' שותפות, תק-מח 2002(2), 40194 (2002)}.

גם הפרת חובת הזהירות מקנה זכות תביעה מכוח סעיף 374 לפקודת החברות, לנושים או למשתתפים ועל-אף שחובת הזהירות שבפקודת הנזיקין חלה כלפי כל אדם, תשלום הפיצוי, אם ייפסק יכנס לקופת החברה כולה.

בכך מושגים היעדים של יעילות ושל חיסכון בעלויות תביעה, שכן תביעתו של נושה או של משתתף אחד מייתרת את תביעת האחרים עקב חיוב המפרק במלוא הנזק, שנגרם לחברה, ולא רק בנזקו של התובע {צפורה כהן, שם, 328}.

אולם אם הפר המפרק את חובת הזהירות כלפי נושה או משתתף באופן אישי, לדוגמה, בעוולת תרמית, הוא יתחייב בתשלום הנזק שגרם אם יכיר בית-המשפט בקיומה של חובת הזהירות האישית כלפי התובע, על-פי שיקולי מדיניות משפטית.

סעיף 310(א) לפקודת החברות מחיל על המפרק את החובה להפעיל את שיקול-דעתו בניהול נכסי החברה וחלוקתם בין הנושים.

כחלק מחובת הזהירות, אל למפרק להעביר לאחר פעולות הדורשות שיקול-דעת אלא רק פעולות בעלות אופי מיניסטריאלי {צפורה כהן, שם, 323}.

אולם עמדתה {שם, 324} כי מיעוט התביעות נובע מכך שפעולות המפרק עוברות את אישור בית-המשפט, אלא-אם-כן העלים המפרק עובדות או הסתיר מעיני בית-המשפט מידע רלבנטי לקבלת האישור, שולל את הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לגרימת הנזק בפעולת המפרק.

ראוי לסכם את חובת הזהירות של המפרק כלפי החברה ונושיה בדבריו של כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 7160/06 {חנית וביטחון בע"מ נ' עו"ד עידן גולדברג, תק-על 2007(1), 4620 (2007)} לפיהם:

"אחריותו של המפרק בגין הפרת חובת זהירות תיבחן על-פי אמות-המידה שנקבעו לעניין עוולת הרשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (י' גרוס חוק החברות החדש (מהדורה 3, 2003), 313; צ' כהן, 323-322), היינו כיצד היה נוהג מפרק סביר בנסיבות העניין, לאחר שהפעיל שיקול-דעתו במיומנות; ודוק, כיצד היה נוהג בזמן אמת – "באותה עמדה ובאותן נסיבות שבהן הוא פעל" ולא כ"חכמה לאחר מעשה" (י' כהן, שם, 327).

אין ספק כי תיתכן אחריות אישית של מפרק, שעה שנהיר כי פעל ברשלנות או בזדון. ואולם, פשיטא שדבר זה לא יהא עניין שבשיגרה. בספרם הקפאת הליכים - הלכה למעשה (2005) עמדו המחברים ו' אלשייך וג' אורבך על הטעמים שבבסיס העמדה, כי יש לנקוט זהירות בבואנו להטיל אחריות אישית על נאמן. הדברים - כאמור שם, 189 - יפים מטבעם אף כאשר עסקינן בהטלת אחריות אישית על מפרק. אכן, יש - מן הצד האחד - לעודד את המפרק לניהול אחראי ומושכל של נכסי החברה, ולהרתיע מפני פעולות פזיזות - ועליו לזכור כי הוא מנהל את נכסי הזולת ולא בשלו הוא עושה, ואחריותו כבדה; ומאידך גיסא, יש למנוע חשש מפני הרתעת יתר (ראו בספרם של אלשייך ואורבך הפרק "הטלת אחריות אישית על נאמן - בין הכוונת התנהגות להרתעת-יתר" עמ' 212-198). נדמה כי יהא נכון לומר, שבמקרים בהם מצויה חברה בפני פירוק, אך הכוונה להמשיך ולהפעילה כעסק חי מתוך מטרה שתשתקם ותוכל להשיב לנושיה את חובם, יידרשו לעיתים פעולות שיש בהן משום יצירתיות ומקוריות מסויימות, כדי להחזיר את החברה בסופו-של-דבר אל דרך סלולה. כאן מתייצבת השאלה, מהם הגבולות. ברי כי לא נקבל סיכונים "הזרדיים", הימור בנכסי החברה - אך גם לא נרצה לשתק מפרק או נאמן ולהרתיעם מקבלת החלטות. לאיזון הנחוץ נדרש השופט (כתארו אז) נאמן בבית-המשפט המחוזי בחיפה באחד משלבי ההתדיינות המשיקים לתיק זה (החלטה ב- פש"ר 1005/96 מיום 7.3.00); זאת - אף שהתיר הגשת תביעות אישיות נגד המשיב, שבהקשרים מסויימים - כעולה מצרופות הבקשה - גם נתקבלו. ואולם, אמר בית-המשפט המחוזי בערעור נשוא הבקשה הנוכחית "השאלה היא כיצד נראו הדברים בזמן אמת..."; עוד ראו לאיזון בכגון דא, דברי השופטת - כתארה אז - אלשייך ב- פש"ר (ת"א) 1357/03 מיאב בכינוס נכסים נ' שרייבר זמי, תק-מח 2005(1) 2084 (2005)."

2. חובת הזהירות החלה על מפרק בפירוק מרצון
על מפרק בפירוק מרצון חלה חובת זהירות מכוח סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) על פיהם:

"35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלוח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלוח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

סעיפים אלה מטילים על כל אדם ובעל מקצוע חובת זהירות כלפי האחר, אם היה עליו, כאדם סביר, לצפות שהתנהגותו תגרום לאחר נזק.

כאשר רשלנותו של המפרק גורמת נזק לחברה, הניזוקים הם בעלי המניות הרשאים לקבל את נכסי החברה, על-אף שהנפגעים הם בעלי המניות, חבות המפרק היא כלפי החברה, ולא כלפי בעלי המניות.
לבעלי המניות נותרת זכות תביעה בגין נזקי החברה והפיצוי שיחוייב בו המפרק, יכנס לקופת הפירוק ויחולק בהתאם לכללים של חלוקת מסת הנכסים בפירוק.

3. חובת הזהירות של מפרק שמונה על-ידי נושי החברה
כאשר המפרק מונה על-ידי נושי החברה לא ניתן לראות בו שלוח החברה, ויחולו עליו ההוראות החלות על מפרק כפי שפורטו לעיל.