סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• שיק שסורב
• הגבלת חשבון והגבלת לקוח
• ערעור
• עילות הביטול
• הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון
• נטל ההוכחה
• הדרישה ליתן התראה
• סדרי דין
• הוצאת שיק ללא כיסוי בראי חוק העונשין
• הלכות בתי-המשפט

עילות הביטול

1. כללי
סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי מונה את עילות הביטול.

"10. ערעור...
(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות;
(2) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת עיקול שהוטל על החשבון והתקיימו שניים אלה: השיק נמשך לפני שהבנק קיבל את הודעת העיקול ולא ניתן היה לפרעו במשך שישים הימים האמורים בסעיף 2א;
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו;
(4) נבצר מהלקוח לטפל בענייניו מחמת פגיעה, בו או ברכושו, בפעולת איבה, ובשל כך סורב השיק;
(5) הלקוח הוא תושב של שטח שהוכרזה לגביו שעת חירום כאמור בפסקאות (1) ו- (2) להגדרה "הכרזה על שעת חירום", ובין המועד שבו נמשך השיק ובין המועד שבו הוצג לפירעון חלה הרעה משמעותית בהכנסותיו של הלקוח עקב שעת החירום, ובשל כך סורב השיק..."

כאן מקום להעיר כי בעניין שאלת סבירות הנחתו של הלקוח, שאלת חובתו של הבנק לפרוע שיק, ושאלות נוספות הקשורות בחוק שיקים ללא כיסוי, על בית-המשפט לזכור כי החוק לא נועד להסדיר את יחסי הלקוח עם הבנק, אלא הוא נועד בראש ובראשונה להגן על הציבור הרחב מפני תופעת ריבוי השיקים שלא נפרעים. כיוון שכך, המדיניות המשפטית הראויה צריכה להיות כזו אשר תבהיר כי חובתו של מושך שיק לוודא שאכן השיק ייפרע, ומכאן ההקפדה שיש להקפיד עם המושך בכל הנוגע לסבירות הנחתו שחובה על הבנק לפרוע את השיק {בש"א (שלום יר') 8127/05 חברת מ. סורי בע"מ נ' בנק הפועלים, תק-של 2006(1), 21308, 21310 (2006)}.

2. הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות

"10. ערעור (תיקונים: התשנ"ב, התשס"ח)
(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:
(1) הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות..."

לעניין סעיף 10(א)(1) לחוק שיקים ללא כיסוי, עסקה הפסיקה לא אחת בשאלה, העולה גם בענייננו, האם הדיבר "טעות" מכוון לטעות של הבנק בלבד, או שמא מכוון הוא אף לטעות של צד ג'?

בפסיקה, שעסקה בטעות של צד ג', פרטי או מסחרי, נקבע כי לשון החוק ותכליתו מצביעות על כך שהכוונה הינה לטעות מצד הבנק בלבד. שהרי, אין תכלית החוק לעסוק ביחסים בין בעל החשבון לבין צדדים שלישיים עמם הוא מצוי בקשרים מסחריים או אחרים, ואין זה סביר כי במסגרת דיון בבקשה כזו יידרש בית-המשפט לדון במסכת יחסים זו ובהתנהגותם של צדדי ג', שכלל אינם צדדים לבקשה {ע"א 599/94 סוויסה נ' בנק דיסקונט, לא פורסם. פרשנות זו אושרה על-ידי בית-המשפט העליון ב- רע"א 6257/97 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' אמין עסמי ובניו, תק-על 98(1), 606 (1998). ראה גם בש"א (שלום ת"א) 175300/07 ביננשטוק מרים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(2), 22571, 22573 (2008)}.

ב- בש"א (רח') 2503/01 {ליטמן ניר נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2002(1), 23445 (2002)} נדונה בקשה של ניר ורועי ליטמן (להלן: "המבקשים") לביטול הבאתם של חמישה שיקים במניין השיקים שסורבו על-ידי בנק הפועלים - סניף גדרה (להלן: "המשיב" או "הבנק"), וזאת מכוח סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, המקנה את זכות הערעור.

בית-המשפט קיבל את עמדת הבנק בדבר טענתו כי עילת הערעור הדנה בטעות, מכוונת לטעותו של הבנק ולא של צד ג'. וכלשון בית-המשפט, מפי כב' השופט הרן פינשטין:

"עניין זה נדון כבר בפסיקה וכך נקבע:

'סעיף 10(א)(1) עוסק בסירוב של הבנק לפרוע את השיק מחמת טעות של הבנק. לדעתי אין מדובר במצבים שבהם הוטעה הבנק כתוצאה מטעות של הלקוח או של האוחז...'

(ראה דברי כב' השופט ד' ביין ב- ע"א 599/94 סויסה נ' בנק דיסקונט (לא פורסם, עותק הוגש על-ידי בא-כוח המשיב). חיזוק נוסף לכך נמצא במאמרו של השופט עמית אשר עותק ממנו הוגש על-ידי גב' איזנברג מטעם הבנק (ראה י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 449, 463)."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 156829/08 {אזוגי דניאל נ' בנק לאומי - סניף עסקים הבורסה, תק-של 2008(3), 4148 (2008)} הפסיקה פרשה את סעיף 10(א)(1) לחוק שיקים ללא כיסוי, לפיו הטעות צריכה להיות של הבנק ולא טעות של הלקוח או צד שלישי, האוחז בשיק. המבקש לא הסביר את הטעות לה הוא טוען ובד-בבד טען, כי על הבנק היה לכבד את השיקים, טענות אשר כמובן אינן מתיישבות יחדיו, ולכן בית-המשפט החליט לדחות טענה זו מכיוון והמדובר בטעות של צדדים שלישיים. לא נטענו נסיבות המצדיקות קבלת הטענה בניגוד להלכה.

לעומת זאת, לעניין סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי נקבע, כי ניתן לכלול בעילת "היסוד הסביר", טעות או מחדל של צד ג' שגרמו להיעדר יתרה מספקת בחשבון, באופן בו יתאפשר למנוע עיוות-דין במקרים מיוחדים.

יפים לעניין סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי, דבריו של כב' השופט י' עמית, במאמרו {"חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981", הפרקליט מד(ג), 455, 467}:

"לדעתנו, בנסיבות מיוחדות ניתן להכיר במחדל או במעשה של צד ג' ככזה, היוצר את היסוד הסביר של בעל החשבון. פרשנות מרחיבה זו, יש בה כדי לפתור מקרים "קשים", שבהם נקלע בעל החשבון להגבלה שלא בטובתו או בנסיבות שלא יכול היה לצפותן או לשלוט עליהן."

וב- בש"א (שלום ת"א) 175300/07 {ביננשטוק מרים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(2), 22571, 22574 (2008)} נפסק כי:

"בעניין זה יצויין, כי גם באותם מקרים "קשים" ספורים, בהם הוכרה נכונות כלשהי, בפסיקה או אצל מלומדים, לעניין הקניית פרשנות מרחיבה בשאלת התקיימותו של "יסוד סביר להניח", על-מנת למנוע הגבלה בלתי-צודקת של החשבון, מדובר היה במקרים בהם היה לבעל החשבון בסיס ממשי להנחתו, גם אם זו נכזבה בהמשך, כי השיקים יכובדו. זאת, היות וציפה לכניסת כספים לחשבונו מאת צד ג' (משכורת מאת מעסיק, תקבולי ביטוח לאומי וכו'), אשר יאפשרו את כיבודם של השיקים..."

כב' השופט ח' אריאל קבע ב- ע"א (חי') 583/94 {ש.א. דפוס אופסט תפן בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(3), 108 (1995)} כי הבסיס העובדתי המקים את "היסוד הסביר להניח" אינו מונח רק ביחסים שבין הבנק ללקוח אלא לעיתים יש להידרש אף ליחסים מול צד ג':

"בעניין זה אין דעתי כדעת בא-כוח המשיב כי מדובר ביסוד עובדתי ממשי החל אך ורק במישור יחסי בנק לקוח; אכן יכול הלקוח להסתמך על תשלומים קבועים לחשבונו, האמורים להגיע מידי צד ג' ולהניח כי יהוו יתרה מספקת כנגד שיקים שימשוך, יתרה המקימה חובתו של הבנקאי לכבדם. עם זאת, איני סבור, כדעת בא-כוח המערערת, כי בכל מקרה רשאי לקוח דוגמת המערערת, להסתמך על שיק מאוחר (מעותד) שהפקיד לחשבונו ולמסור כנגדו שיקים משל עצמו לצד שלישי, מקום שאינו יכול להניח במידה רבה של ודאות כי ייפרע... נראה לי, כי היסוד ה-"סביר להניח", מצד הלקוח צריך להיבחן בכל פעם מחדש בהתאם לנסיבות העניין, אפילו מדובר במעורבותו של גורם נוסף בדמות צד שלישי."

ב- ע"א (כ"ס) 51/06 {ורד טביב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(4), 30686 (2006)} קבע בית-המשפט כי ניתן וראוי לאמץ האבחנה האמורה לעיל גם ביחס לסעיף 10(א)(1), מקום בו אין מדובר בטעות/מחדל שגרמו להיעדר יתרה מספקת בחשבון במועד הרלוונטי, אלא בטעות שגרמה לעצם הצגתו של השיק לפירעון. כלומר, הסביר בית-המשפט, בעוד שבדרך-כלל טעות של צד ג', שהציג את השיק לפירעון בניגוד למוסכם עמו, וגרם לסירובו של השיק, לא תהווה עילה לגריעתו מרשימת ההגבלה, הרי שבמקרים חריגים, בהם מדובר בטעות ברורה ובלתי-צפויה של מוסד ממלכתי, שבעל החשבון היה רשאי להסתמך על כך שיכלכל מעשיו באופן התואם את המוסכם עמו, עשויה הטעות להוות עילה לגריעת השיק לפי סעיף זה או מכוח שילוב סעיפים-קטנים (1) ו-(3).

ב- בש"א (שלום ת"א) 164513/07 {לה לה אדום הפקות נ' בנק הפועלים - סניף המאספים, תק-של 2007(3), 19876, 19878 (2007)} פסקה כב' השופטת ס' רסלר-זכאי כי:

"7. סעיף 10(א)(1) לחוק קובע כי לקוח מוגבל רשאי לבקש מבית-המשפט לבטל שיק שהובא במניין השיקים שסורבו, שיק אשר 'הבנק סירב לפרוע את השיק מחמת טעות'. הפסיקה פרשה את סעיף 10(א)(1) לפיו הטעות צריכה להיות של הבנק ולא טעות של הלקוח או צד שלישי, האוחז בשיק. לעניין זה הפנה המשיב ל- ע"א 599/94 שמעון סוויסה ואח' נ' בנק דיסקונט בע"מ (לא פורסם), לפיו קבעו שופטי הרוב, בפסק-דינו של כב' השופט ד"ר ביין:
'סעיף 10(א)(1) עוסק בסירוב של הבנק לפרוע את השיק מחמת טעות של הבנק. לדעתי אין מדובר במצבים שבהם הוטעה הבנק כתוצאה מטעות של הלקוח או של האוחז. מפשוטו של הסעיף ניתן ללמוד כי מדובר בטעות שמקורה בבנק. כל פרשנות אחרת תביא לתוצאה שכל סירוב יצטרך להיבדק לאור פעולותיהם של כל הנוגעים בדבר ולהתדיינויות ממושכות, דבר שיפגום בהפעלתו האפקטיבית של החוק. פרשנות רחבה של הביטוי "טעות" כחל גם על מצבים שבהם הבנק הוטעה על-ידי גורמים חיצוניים אינה הולמת את מטרת החוק...'

המערערת מנגד הפנתה את בית-המשפט למאמרו של יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד(ג), לפיו:

'קיימים מצבים, שבהם אי-התחשבות ביחסים של בעל חשבון עם צדדים שלישיים עלולה להביא לתוצאה לא צודקת.'

אין המקרה בו עסקינן דומה לאף אחד מהחריגים בהם דן כב' השופט עמית במאמרו. במקרה אחד סבר כב' השופט עמית כי יש ללכת לקראת מערער אשר החליף המחאות לספק בהמחאות "חדשות" ואילו האחרון מתוך טעות הפקיד את ההמחאות המקוריות, על-אף ההסכמה ולאחר שההמחאות ה- "חדשות" נפרעו. מקרה אחר הוא בו בעל חשבון הסתמך על תקבולים מוסדיים שהיו אמורים להתקבל בחשבונו והללו מתוך טעות לא התקבלו. בענייננו, המדובר במערערת אשר 9 המחאות חזרו כבר בחשבונה ואילו היא ביקשה למשוך המחאה נוספת, כאשר היא יודעת כי היא חורגת ממסגרת האשראי. היה על המערערת לנקוט משנה-זהירות ובכל האמצעים הדרושים על-מנת לוודא ולדאוג כי חשבונה לא יחרוג ממסגרת האשראי, בשעה שהמחאות ניתנות על ידה לגורמים שלישיים. היה עליה לדאוג לכיסוי מתאים בחשבון, מבעוד מועד ולא להיקלע למצב הדברים בו היא שוהה מחוץ לעיר, כטענתה ואין ביכולתה לטפל בהפקדת כספים לחשבונה אשר נמצא בחריגה ממסגרת האשראי. המערערת לא ניצלה את "תמרור" האזהרה התשיעי וכך סורבה ההמחאה העשירית. בנסיבות אלו לא מצאתי לסטות מהכלל והפסיקה לפיהם סעיף 10(א)(1) לחוק דן בטעותו של הבנק ולא במקרה שלפניי."

3. הטענה כי יש לכלול טעות אנוש של בעל החשבון בגדר המונח טעות שבסעיף 10(א)(1) לחוק שיקים ללא כיסוי
ב- בש"א (שלום יר') 5410/07 {נג'אח זחאיקה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2007(4), 13729, 13730 (2007)} בית-המשפט, מפי כב' השופט רם וינוגרד, התייחס למונח טעות שבסעיף 10(א)(1) לחוק שיקים ללא כיסוי:

"6. גם בטענות המבקשת בנוגע לאותה טעות אנוש אומללה שפקדה אותה, אין בכדי להושיעה. מתצהירה של המבקשת ומהמסמכים שצורפו לבקשה ולתגובתה לתשובת הבנק עולה כי ביום 21.06.07, כאשר בחשבונה סורבו עד לאותו מועד שמונה שיקים, ביקשה המבקשת להעביר סכום של 21,000 ש"ח מחשבון בבנק אחר אל החשבון נשוא הבקשה. בשל טעות של המבקשת, שהשתמשה במסמכים ששימשו אותה תדירות, לטענתה, לצורכי עסקה, הועבר הסכום לחשבונו של קרוב משפחה (על קרבת המשפחה ניתן ללמוד מהרישום במסמכי הבנק לאחר שהסכום הועבר בסופו של דבר לחשבונה). המבקשת הבהירה בתצהירה מיום 29.07.07 כי השתמשה בטופס שעשתה בו שימוש גם בהקשרים אחרים לצורך העברת כספים לספק (קרוב המשפחה). מחמת טעות שינתה אך את שמו של האדם אליו יש להעביר את הכספים, כשהיא רושמת את שמה, אולם שכחה לרשום את מספר החשבון נשוא הבקשה, והותירה את מספר חשבונו של הספק בטופס. לפיכך הועברו הכספים לחשבונו של הספק, בהתאם למספר החשבון שרשמה בבקשה להעברת הכספים, ולהמחאות שהפקידה לחשבונה בבנק לא נותר כיסוי.

7. אף מבלי להיכנס למחלוקת הפוסקים בנוגע לפרשנות המתאימה שיש להעניק למונח "טעות" שבסעיף 10(א)(1) לחוק, ולשאלה אם בכלל "טעות" זו גם טעות של הלקוח, הרי שבמקרה דנא לא ניתן להיעתר לבקשת המבקשת. על המבקשת, שעד לאותו עת הגיעה לכלל מצב בו סורבו שמונה המחאות בחשבונה, הוטלה החובה לבדוק אם הסכום עבר לחשבונה בטרם החלה למשוך המחאות נוספות. עצם מתן ההוראה לבנק להעברת כספים אין פירושה כי הכספים אכן יועברו, ומקרה זה יוכיח. אל לו ללקוח להניח כי הדברים יתנהלו ללא פגע, בפרט כאשר יודע הוא כי בשל הגבלות בעבר ובשל אי-כיבוד המחאות בעבר, עלול חשבונו להיות מוגבל פעם נוספת. מעבר לנדרש אציין, כי ספק בעיני אם ניתן להרחיב את פרשנות המושג "טעות" באופן בו מבקשת המבקשת לפרשו."

4. יסוד סביר
סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי קובע כי ביטול הבאת שיק ממניין השיקים שסורבו, יבוא כאשר:

"10. ערעור (תיקונים: התשנ"ב, התשס"ח)
(א) לקוח מוגבל או לקוח מוגבל חמור, רשאים לבקש מבית-משפט השלום שיבטל הבאת שיק במניין השיקים שסורבו בהתקיים אחת מאלה:...
(3) ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפורעו מכוח הסכם איתו."

סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי מתאר מצב בו היה ללקוח יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון או מכוח הסכם. האמור בסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי מהווה עילה מרכזית לערעור לפי חוק שיקים ללא כיסוי.

העילה המצויינת בסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי לפיה היה ללקוח יסוד סביר להניח שהבנק חייב לפרוע את השיק על-פי ההלכה הפסוקה מתקיימת באחד משני מקרים והם: האחת שיתרת הסכום בחשבון, חייבה את הבנק לפרוע את השיק, והשניה שהיה הסכם בין הבנק והלקוח, שהבנק יפרע את השיק, גם אם אין יתרה מספקת בחשבון הבנק {ע"א (מחוזי ב"ש) 1205/00 גבאי ציון ואח' נ' בנק מסד בע"מ, תק-מח 2001(1), 6278 (2001)}.

הפסיקה פירשה את המונח "יסוד סביר להניח" שבסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי ככוללת מרכיב אובייקטיבי ומרכיב סובייקטיבי המשמשים זה במשולב עם זה ונבחנים זה לאורו של זה {ע"א (חי') 583/94 ש.א. דפוס אופסט תפן בע"מ נ' בנק לאומי, דינים מחוזי כו(3), 108 (1995)}.

על משמעותו של היסוד הסביר להניח שעל הבנק חובה לפרוע השיקים בשל כך שהיתה ללקוח יתרה מספקת בחשבון, עמד כב' השופט ח' אריאל ב-ע"א (חי') 583/94 {ש.א. דפוס אופסט תפן בע"מ נ' בנק לאומי, דינים מחוזי כו(3), 108 (1995)}:

"משמעותו של היסוד ה-"סביר להניח", שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק בשל כך שהיתה יתרה מספקת בחשבון כוללת מרכיב אובייקטיבי ומרכיב סובייקטיבי, המשמשים זה במשולב עם זה, ונבחנים זה לאורו של זה. מחד, עניין לנו ביסוד סביר להניח, היינו, אלמנט לשוני בעל משמעות אובייקטיבית, ומנגד מדובר ביסוד סביר שהניח הלקוח. כלומר, לפנינו אלמנט לשוני בעל משמעות סובייקטיבית. אין הכוונה ל- "לקוח" טיפוסי, היינו - לקוח סביר, כי אם מלשונו של הסעיף עולה המסקנה, שעניין לנו בלקוח הספציפי המסויים שחשבונו הוגבל והוא המבקש מבית-המשפט להוציא שיק ממניין השיקים המסורבים. מכיוון שכך, נדמה כי סבירות הנחתו של הלקוח, היינו היסוד האובייקטיבי, צריכה שתיבחן על רקע היסוד הסובייקטיבי... במקרה זה לשון הסעיף המדברת בלשון עבר ("היה") אין כוונתה לשון עבר פוזיטיבית ממשית, שאחרת התיבה "יסוד סביר להניח" הינה תיבה ריקה מתוכן ומשוללת כל משמעות שהרי בעבר אין כל צורך בהנחה וב-"יסוד סביר להניח", מקום שניתן לברר עובדתית ובאורח חד-משמעי פוזיטיבי מה היתה היתרה בחשבון הבנק."
ב- ע"א (יר') 4172/98 {בנק לאומי לישראל נ' מפעלי דגן, תק-מח 98(4), 1702 (1998)} קבע בית-המשפט בעניין כי:

"נראה לנו, שהן מן הבחינה האובייקטיבית והן מן הבחינה הסובייקטיבית, היה למשיבה, בנסיבות המתוארות לעיל, יסוד סביר להניח כי היא עומדת בתקרת האשראי המוסכמת, משום שיתרת החובה שלה בלבד לא הגיעה כדי תקרה זו, והיא לא היתה צריכה או יכולה לדעת, כי המערער מתכוון לשלב יתרת החובה שלה עם יתרת החובה של חברת אחרת. כתוצאה מכך, היה למשיבה גם יסוד סביר להניח, כי לבנק אין כל סיבה שלא לכבד את השיקים שלה וברור גם מבחינה אובייקטיבית, כי הנחה שהבנק יכבד שיקים אלה היא הנחה סבירה בנסיבות כאלה. אשר-על-כן, מתקיים בעניינה של המשיבה התנאי הקבוע בסעיף 10(א)(3) לחוק, והמשיבה היתה רשאית לבקש מבית-משפט קמא לבטל הבאת שיקים במניין השיקים שסורבו."

ב- בש"א (נצ') 3857/01 {נואף אמארה נ' בנק מרכנתיל דיסקונט - סניף 631 כפר כנא, תק-של 2002(4), 12765 (2002)} קבע בית-המשפט, מפי כב' השופט רים נדאף, בעניין המונח "יסוד סביר" כי:

"ראשית כל אדגיש, כי סעיף 10(א) לחוק, המציין "יסוד סביר להניח" מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית-סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאור מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם" ללמדך, שעסקינן בחובה חוזית, המקימה זכות חוזית, או לחילופין, בעטיה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" מלמדנו שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות-מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק שעיקרה 'לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי'. עסקינן, איפוא, באומד-דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על-פי מבחנה האובייקטיבי שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על-פי ניסיון החיים והשכל הישר."

ב- בש"א (חי') 7358/06 {מוסך בזק חיפה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2006(3), 10427 (2006)} נפסק כי למבקשת לא היה אף יסוד להניח כי המשיב יפרע את השיקים המסורבים. קיומו של יסוד סביר להניח שהבנק יפרע את השיקים המסורבים נבחן בכל מקרה לגופו {ראה גם ע"א (חי') 583/94 ש.א. דפוס אופסט תפן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(3), 108 (1995)}.

היסוד הסביר שבסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי כולל מרכיב אובייקטיבי ומרכיב סובייקטיבי כאמור, כאשר לאף אחד משני הרכיבים אין יתרון על פני האחר אלא הם מקיימים ביניהם זיקת גומלין בו-זמנית.

סעיף 10(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, המציין את המונח "יסוד סביר להניח", מחייב תחילה את קיום ההנחה האישית-סובייקטיבית של הלקוח, אשר אותה ואת סבירותה יש לבחון לאורה של מערכת היחסים המשפטית הכוללת "חובה" של הבנק לפרוע שיק מתוקף "הסכם".

כלומר עסקינן בחובה חוזית המקימה זכות חוזית, או לחלופין, בעטיה של "יתרה מספקת". המונח "יסוד סביר" משכילנו, שאותה הנחה ראשונית סובייקטיבית נבחנת באמות-מידה אובייקטיביות, היות ואין עסקינן במוסר אישי של פלוני או של אלמוני, בעיקר לאור המטרה שהציב לעצמו המחוקק, שעיקרה לצמצם את תופעת השיקים ללא כיסוי. עסקינן, איפוא, באומד-דעתו של האדם הסביר, שהוא היודע את כל פרטי העניין ומביט מן החוץ, ושאלה זו, על-פי מבחנה האובייקטיבי, שאלה שבדין היא, וככזו נקבעת היא על-פי ניסיון החיים והשכל הישר {ע"א (מחוזי יר') 4305/98 מ.צ.י.ג.ה. בניין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 98(4), 3116 (1998)}.

כדי שפירעון שיקים מעבר למסגרת האשראי המאושרת יהווה מציאות מספיקה, מבחינה אובייקטיבית, העולה כדי יסוד סביר להניח לשינויו של הסכם אשראי קיים או לקיומו של הסכם אשראי חדש מכוח התנהגות או מכללא, נדרשים קיומם של שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של תקופה ארוכה במהלכה נפרעים שיקים של הלקוח מעבר למסגרת האשראי באופן עקבי ורציף, השני, במהלך התקופה לא סורבו שיקים של הלקוח שנמשכו מעבר למסגרת האשראי האמורה, והשלישי, והבנק מגלה בהתנהגותו הסכמה למצב שנוצר {ה"פ (שלום קר') 185/07 טל אל שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, תק-של 2008(1), 15749, 15750 (2008)}.

לעניין המונח "היתה חובה על הבנק לפרוע" נקבע בהלכה הפסוקה, כי הסכמות נקודתיות של הבנק לפרוע שיקים למרות חריגה ממסגרת האשראי בחשבון, אינן מטילות על הבנק חובה לפעול כך אף להבא ולתמיד {בש"א (ת"א-יפו) 168853/07 ארן מטל בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ - סניף "התעשיה", תק-של 2008(3), 10168 (2008)}.

כפי שכבר הוסבר לעיל, בסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי נקבע, כי ניתן לכלול בעילת "היסוד הסביר", טעות או מחדל של צד ג' שגרמו להיעדר יתרה מספקת בחשבון, באופן בו יתאפשר למנוע עיוות-דין במקרים מיוחדים {ע"א (חי') 583/94 ש.א. דפוס אופסט תפן בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים מחוזי כו(3), 108 (1995)}.

יפים לעניין סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי, דבריו של כב' השופט י' עמית, במאמרו {"חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד(ג), 455, 467}:

"לדעתנו, בנסיבות מיוחדות ניתן להכיר במחדל או במעשה של צד ג' ככזה, היוצר את היסוד הסביר של בעל החשבון. פרשנות מרחיבה זו, יש בה כדי לפתור מקרים "קשים", שבהם נקלע בעל החשבון להגבלה שלא בטובתו או בנסיבות שלא יכול היה לצפותן או לשלוט עליהן."

וב- בש"א (שלום ת"א) 175300/07 {ביננשטוק מרים נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(2), 22571, 22574 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת שרון גלר-אהרוני, כי:

"בעניין זה יצויין, כי גם באותם מקרים "קשים" ספורים, בהם הוכרה נכונות כלשהי, בפסיקה או אצל מלומדים, לעניין הקניית פרשנות מרחיבה בשאלת התקיימותו של "יסוד סביר להניח", על-מנת למנוע הגבלה בלתי-צודקת של החשבון, מדובר היה במקרים בהם היה לבעל החשבון בסיס ממשי להנחתו, גם אם זו נכזבה בהמשך, כי השיקים יכובדו. זאת, היות וציפה לכניסת כספים לחשבונו מאת צד ג' (משכורת מאת מעסיק, תקבולי ביטוח לאומי וכו'), אשר יאפשרו את כיבודם של השיקים..."

5. מהו היסוד הסביר
ב- בש"א (שלום חי') 12592/06 {המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2007(3), 11959, 11962 (2007)} כב' השופטת ח' לפין-הראל פסקה כי:

"בנסיבות בהן השיקים, סורבו עת עמדה המבקשת ביתרת חובה, על המבקשת החובה להוכיח מבחינה אובייקטיבית ומבחינה סובייקטיבית, את טענתה כי היה לה יסוד סביר להניח קיומה של חובה מצד המשיב לפרוע את השיקים, כנדרש בסעיף 3(10). אין בטענה המבקשת בדבר פירעון שיק עת עמד חשבונה ביתרת חובה ולו כלום, שכן גם אם המשיב איפשר למבקשת לחרוג מידי פעם, אין בכך כדי לבסס את טענתה כי, נוצר ביניהם נוהג המחייב את הבנק בכל מקרה של חריגה:

'שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסים היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלה יכולים להשתנות מעת לעת - בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון.'
(יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד(ג), 459, 469)

טענה זו זוכה למשנה תוקף על אחת כמה וכמה כאשר במקרה זה לא היתה מסגרת אשראי. בהיעדר הסכם מסגרת אשראי, אין כל חובה על הבנק לפרוע שיקים, מקום בו נמצא חשבון הלקוח ביתרת חובה אין לראות בהסכמת הבנק לאפשר משיכות יתר בעבר, חובה משפטית לאפשר משיכות יתר בעתיד (ראה: ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי, פ"ד לז(2), 673, 684 (1983), מתוך ת"א (אשד') שוורץ ליאור ואח' נ' בנק יהב, נבו). לא מצאתי בטענות המבקשת, כי הבנק איפשר לה לחרוג בחשבון לאורך תקופה. יתר-על-כן, סירוב השיקים במועדים שונים, מעידה על אי-קיומו של נוהג זה."

ב- ע"א (שלום כ"ס) 26/07 {שמעון מרקוביץ נ' בנק מסד בע"מ, תק-של 2007(3), 7384, 7388 (2007)} כב' השופטת נ' מימון-שעשוע פסקה כי אכן התקיים נוהג בין הצדדים אשר איפשר חריגה מוגבלת מהמסגרת, בכפוף להעמדת החשבון בתוך המסגרת זמן קצר לאחר-מכן. ומתוך פסק- הדין:

"הטענה להסכם בעל-פה ו/או מכוח נוהג לחריגה מהמסגרת - סעיף 10(א)(3). מושכלות יסוד ביישומו של חוק שיקים ללא כיסוי, לעניין יצירת הסכם בעל-פה או בהתנהגות, השונה מההסכם שבכתב לגבי מסגרת, הן כי:

'להוכחת שינוי של הסכם האשראי שבכתב נדרש דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק לבין הלקוח - להבדיל מהתנהגויות אקראיות שאין ביניהן חוט מקשר.'
(ראו י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד(ג), 455)

מדפי החשבון שצורפו עולה כי מאז שנפתח, התנהל החשבון, מעת לעת, בחריגה מהמסגרת, מבלי שהוחזרו שיקים מחוסר כיסוי. יודגש, כי הדבר לא היה בתאריכים הספורים בהם הוגדלה המסגרת ב- 2,000 ש"ח. כך לדוגמה, בתאריכים 31.01.07, 20.02.07, 25.02.07, 28.02.07, 05.03.07, 27.03.07, 28.03.07, 04.04.07, 23.04.07 - כובדו שיקים בחשבון כאשר היתרה לאחר כיבודם היתה בחריגה של בין 3,000 ש"ח ל- 11,000 ש"ח מהמסגרת. יצויין כי בדרך-כלל הופקדו כספים לכיסוי החריגה למחרת היום, והדבר אך תומך בגרסת המבקש בדבר הנוהג שהתגבש בין הצדדים. ב- ע"א 4350/98 מ.צ.י.ג.ה בניין והשקעות בע"מ נ' בל"ל, דינים מחוזי לב(3), 978 (2000) נקבע:

'אין לראות בהסכמת הבנק לאפשר חריגות על בסיס אירעי ככזו המהווה הסכמה מראש להענקת אשראי בסכום בלתי-מוגדר. אולם ויש בנסיבות מסויימות כגון כאלו שהבנק בהתנהגותו מאפשר ללקוחו משיכות קבועות מעבר למסגרת האשראי המאושר במשך תקופה ממושכת, מבלי להעיר לו, מבלי להזהירו ומבלי להחזיר לו את השיק, עשויה הטענה לפיה קיים הסכם מכללא להתקבל.'

העובדה שבתקופה כה קצרה של שלושה חודשים, איפשר הבנק חריגות כה רבות ללא החזרת שיקים, מעידה על כך שאף ללא הסכמה כתובה, אכן התקיים נוהג בין הצדדים אשר איפשר חריגה מוגבלת מהמסגרת, בכפוף להעמדת החשבון בתוך המסגרת זמן קצר לאחר-מכן.

אמנם, באותה תקופה עצמה - בחודשים פברואר-מרץ 2007 - החזיר הבנק, מעת לעת, 6 שיקים שנמשכו בחריגה קטנה יותר מזו שהיתה כאשר שיקים אחרים כובדו, ולעיתים אף בחריגה זניחה. בכך יש משום העברת מסר בלתי-עקבי ומתעתע במידת מה כלפי המבקש. כך לדוגמה, שיק מס' 5 ברשימת ההגבלה הוחזר כאשר החריגה היתה בסך 919 ש"ח בלבד, היינו פחות מ- 2% מהמסגרת (!).

המבחן אשר נקבע בפסיקה בדבר קיום הסכם עם הבנק הינו מבחן משולב, אובייקטיבי וסובייקטיבי.

אין ספק שבמישור הסובייקטיבי האמין המבקש שהבנק יאשר חריגותיו לגבי שיקים מס' 2, 3, 5, 8, 9 ו- 10 לרשימה, שלאחר כיבודם יתרת החובה לא עלתה על כ- 53,000 ש"ח, וזאת לנוכח התנהגות הבנק ברוב המקרים בהם הוצגו שיקים לפירעון ונוצרה יתרת חובה דומה. באשר למישור האובייקטיבי, אשר נמדד על-פי מבחן השכל הישר, נראה כי על בסיס אופן התנהלות החשבון בפועל, כל אדם סביר היה סבור כי הבנק מחוייב לכבד שיקים שהוצגו כאשר יתרת החובה לאחר כיבודם לא עלתה על כ-3,000 ש"ח מעבר למסגרת המאושרת, בכפוף לסילוק החריגה בימים הסמוכים."

ב- בש"א (חי') 5918/07 {חי תומר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2007(2), 17141 (2007)} המבקש טען כי על-פי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי אין להביא במניין השיקים שסורבו את השיקים מהתאריכים 05.01.07 ו-12.01.07, מאחר ולטענתו הוא מפקיד בכל חודש 10,000 ש"ח מחשבונו האישי לכיסוי שיקים עתידיים על חשבון המסגרת שהיתה לו אצל המשיב. למרות הכיסוי שהיה לו, פלט המחשב שני שיקים שהיו אמורים להיפרע בשל היתרה בחשבון והם השיקים שניתנו בתאריכים שלעיל ומספרם שיק מס' 661 בסך 1,000 ש"ח ושיק מס' 662 בסך 1,500 ש"ח.

המבקש טען כי כשפנה לפקידת הבנק נענה על ידה בתשובה לפיה המחשב פלט שיקים אלו ועליו להגיש בקשה לבית-המשפט וכי הבנק לא יתנגד לבקשה זו מאחר ומדובר בטעות של המחשב. המבקש צירף תדפיס המראה כי באותו יום של ההגבלה חשבונו היה ביתרת זכות. לטענת המבקש, כל השיקים שהיו ברשימת ההגבלה כבר נפרעו למעט שני שיקים אלו.

בית-המשפט קבע מפי כב' השופטת ב' טאובר, כי דברי המבקש מכוונים לעילה המנויה בסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981, ולא לזו המנויה בסעיף 10(א)(1), קרי: אין כוונתו לעילה של טעות, שכן למעשה טוען המבקש כי המשיב היה חייב לפרוע את השיקים מכוח מסגרת האשראי וכן מכוח ההפקדות בסך 10,000 ש"ח אותן הוא הפקיד בחשבונו מדי חודש אשר אמורות להעניק כיסוי לשיקים אותם המבקש מוסר.

בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי המבקש לא הכחיש כי גם לאחר שסורבו שני השיקים נשוא הבקשה הוחזרו בחשבונו עוד שלושה שיקים נוספים שנמשכו מעבר למסגרת האשראי. מכאן שהדיון בבקשתו הינו למעשה דיון אקדמי כי גם אם ייגרעו שני השיקים שהמבקש מבקש לגרוע מן הרשימה יכנסו לרשימה במקומם שני שיקים אחרים מאותם שלושת השיקים שסורבו אף הם בחשבון. כמו-כן קבע בית-המשפט כי למבקש במקרה דנן לא היה יסוד סביר להאמין כאמור בסעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי, עת נמשכו השיקים נשואי הבקשה, שהיתה חובה על המשיב לפרוע את השיקים הללו.

ב- ע"א (כ"ס) 34/07 {תכשיטי נרמין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף טייבה, תק-של 2007(4), 6434 (2007)} פסק בית-המשפט, מפי כב' השופטת ניצה מימון-שעשוע, בעניין הטענה להסכם בעל-פה מכוח נוהג לחריגה מהמסגרת - סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים ללא כיסוי כי:
"סעיף 10(א)(3) מדבר על יסוד סביר למבקשת להניח כי על הבנק מוטלת החובה לפרוע את השיקים מכוח הסכם עימה. מעיון בדפי החשבון שצורפו, נראה כי לא מדובר בסירובם של שיקים במועד אחד אלא לאורך תקופה של חודשים רבים בהם אותת הבנק על היעדר שביעות רצונו מהתנהלותה של המבקשת. העובדה שהבנק הסכים במקרים מסויימים ליתרת חובה בחשבון ללא מסגרת אשראי מאושרת, אינה מלמדת כשלעצמה על חובה לעשות כך בכל רגע נתון.

המבקשת לא הציגה תשתית ראייתית לכך לכך שהיתה תקופה קודמת, בה כיבד הבנק ברציפות ולאורך זמן שיקים שנמשכו בחריגה כך שנוצר כלפי המבקשת מצג של הסכמה בהתנהגות על-ידי הבנק, לכיבוד שיקים בחריגה.

טענתה של המבקשת בדבר הסכמה בעל-פה עם נציגי הבנק היא סתמית ואינה נתמכת בפרטים עובדתיים מהותיים כגון מועד, נסיבות, שמו של פקיד הבנק עימו הוסכמה החריגה מהמסגרת, סכום החריגה שאושר וכיוצ"ב. בהיעדר פרטים מהותיים ובסיסיים אלה, ובהינתן כי בפועל הוחזרו שיקים בחשבון לאורך תקופה ארוכה, הטענה נותרת כאמירה בעלמא ואינה מרימה את נטל ההוכחה, המוטל על המבקשת. הטענה בדבר העברת שיקים לחשבון פיגורים היא תמוהה, בפרט לאור העובדה כי אין כל התאמה בין הסכומים שהועברו לח"ן פיגורים לבין סכומי השיקים שהוצגו לפירעון בחשבון, והסברו של הבנק כי המדובר בהחזרי הלוואה שלא נפרעו, תואמת את הדין ואת הנוהל הבנקאי.

באשר לטענותיה של המבקשת בדבר שיקים ספציפיים שהוחזרו ולאחר הפקדה נוספת כובדו, מעיון בדפי החשבון נראה שסורבו כדין כאשר הביאו לחריגה מהמסגרת וכובדו כדין כאשר בעת ההצגה החוזרת היתה יתרה מספקת לכיבודם.

סעיף 10(א)(3) מציין כי נדרש יסוד סביר להאמין בקיום "חובה" מצידו של הבנק, ואין די בציפיה או בתקווה של הלקוח כי הבנק יכבד שיק אשר נמשך בחריגה, גם אם לעיתים נהג לעשות כך.

לפיכך דין טענה זו להידחות."

ב- בש"א (הרצ') 1855/04 {אפשטיין שגיא (1988) בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-של 2005(4), 24 (2005)} קבע בית-המשפט מפי כב' השופט צבי דותן, כי:

"15. אני סבור כי למבקשת, בנסיבות שפירטתי לעיל, בהחלט היה יסוד סביר להניח כי חובה על הבנק לפרוע את השיקים הללו, מכוח ההסכם שלה עם הבנק (ההסכם בדבר מסגרת האשראי המאושרת). ודוק: הדרישה איננה כי יהיה ללקוח יסוד סביר להניח שהשיקים ייפרעו, אלא כי יהיה לו יסוד סביר להניח שחובה על הבנק לפרעם. השאלה איננה עובדתית (האם השיקים ייפרעו אם לאו), אלא משפטית - האם חובה על הבנק לפרעם. אף ידיעה בפועל של הלקוח כי בכוונת הבנק לסרב שיקים, אינה שוללת את האפשרות שהבנק פעל בניגוד לחובתו לכבדם. במקרה כזה, עשוי הלקוח להיכנס בגדרו של הדיבור 'ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק', אף אם ידע מראש כי בכוונת הבנק לא לפרוע את השיק.

16. בעניין הדיבור 'ללקוח היה יסוד סביר להניח' נקבע בפסיקה כי היסוד הסביר הוא של הלקוח המסויים, שחשבונו הוגבל, אך המבחן הוא משולב - סובייקטיבי ואובייקטיבי. יש לבחון האם ללקוח המסויים היה יסוד סביר להניח כי מוטלת על הבנק חובה לפרוע את השיק (י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981" הפרקליט מד(ג), 449, 466). אני סבור כי בנסיבות כפי שפורטו לעיל היה למבקשת יסוד סביר להניח כי חובה על הבנק לפרוע את השיקים (אלה שסורבו בתאריך 07.07.04)."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 156829/08 {אזוגי דניאל נ' בנק לאומי - סניף עסקים הבורסה, תק-של 2008(3), 4148 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת סיגל רסלר-זכאי, כי:

"5. בהתאם לסעיף 10(א)(3) לחוק על המבקש להוכיח כי 'היה לו יסוד סביר להניח שהיתה חובה על המשיב לפרוע את ההמחאות נשוא הבקשה, נוכח יתרה מספקת או הסכם עם המשיב'. המבקש טען כי בהתאם להסכמות קודמות עם המשיב ומאחר ולא חרג מהאובליגו הכללי המאושר היה על המשיב לכבד המחאות אלו.

איני מוצאת כי יש ממש בטענות אלו של המבקש. המבקש לא פרט טענותיו כלל, כן לא צירף אסמכתא כלשהי. לא הוכיח את מסגרת האשראי הנטענת על ידו וכן לא פירט את ההסכמות שהיו לו עם המשיב או כיצד חרג מאותן ההסכמות ככל שהיו.

מנגד, מעיון במסמכי המשיב, אני מוצאת כי המבקש חרג ממסגרת האשראי כאשר זו עמדה על סך של 50,000 ש"ח עד ליום 30 דצמבר 2007. זאת ועוד, לאחר מועד זה כלל לא היתה מסגרת אשראי מאושרת בחשבון ויתרת החשבון עמדה על יתרת חובה של למעלה ממיליון שקלים. לפיכך, נהג המשיב כדין כאשר לא כיבד ההמחאות.

אציין כי המשיב התייחס בתגובתו להשתלשלות האירועים והתנהלותו של המבקש בחשבון נשוא ההליך לפיה "גלגל" המבקש המחאות במאות אלפי שקלים במספר חשבונות עד לקריסה מוחלטת של החשבון. המבקש לא התייחס לנושא זה ואינני סוברת כי עלי לדון או לקבוע דבר לעניין זה. המבקש לא הוכיח את טענותיו לפיהן מתקיימת עילה לגרוע המחאות מהודעת ההגבלה כאמור בבקשה."

ב- בש"א (שלום ת"א) 161432/07 {ארן מטל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2007(3), 26468 (2007)} המבקשת טוענת כי המשיב סירב לפרוע ההמחאות, בניגוד למוסכם ולדין וכי היה למבקשת יסוד סביר להניח שהוא יכבדם, לאור מערכת ההסכמים שהיתה ביניהם והתנהגות המשיב לאורך שנים. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי השינוי במדיניות המשיב, ארע רק כאשר הגיע מנהל חדש לסניף המשיב. המבקשת טוענת כי המשיב לא הודיע על ביטול ההסדר ומסגרת האשראי וחילול ההמחאות נעשה בניגוד לדין, כאשר למבקשת יסוד סביר, מוצדק וחוקי להניח כי חובה על המשיב לכבד את ההמחאות כמפורט.

כב' השופטת ס' רסלר-זכאי קבעה כי:

"18. אני מקבלת את עמדת המבקשת, הנתמכת בתשתית העובדתית אשר הונחה בפניי, העולה בדפי הבנק. יתרה מכך, אני סוברת שגרסת המבקשת נתמכה ולא נסתרה בגרסה שהועלתה בתצהירו המשלים והמפורט של מנהל המשיב עצמו.
בהתאם לנוהג שהיה בין הצדדים, עד לתחילת תפקידו של המנהל הנוכחי, המשיב נהג לאפשר למבקשת לבצע הפקדות גם ביום שלאחר הצגת המחאות לפירעון. בנסיבות אלו, כפי שהוכח לאורך תקופה של למעלה מ- 7 חודשים, היה המשיב נוהג לאפשר למבקשת חריגות ובלבד שהופקדו כספים למחרת הצגת ההמחאות.

בנסיבות אלו היה למבקשת יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את ההמחאות מכוח הסכם והתנהגות הבנק עד למועד בו הוחזרו ההמחאות.

19. יתרה מכך, מעדותו של מנהל המשיב בפניי עלה באופן ברור כי היחסים בין מנהל המבקשת ומנהל המשיב היו עכורים וטעונים יתר-על-המידה. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי למנהל המשיב היה הסבר גם ל-"חריגות הנקודתיות" עליהן הצביעה המבקשת וניכר היה כי ניסה למצוא הסבר על-מנת שלא להצדיק את המדיניות הוותרנית, אם ניתן לכנותה כך, של מנהל המשיב הקודם, ש- "הלך" לקראת המבקשת במידה ניכרת יותר מזו ש- "הלך" בה מנהל המשיב כיום."

ב- ה"פ (שלום קר') 48/07 {יפרח מיכאל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2007(2), 29735, 29737 (2007)} פסקה כב' השופטת א' דגן כי:

"כל טענות הבנק העובדתיות לא נסתרו ואף נתמכו בדפי הבנק. המבקש הודה כי בשלב מסויים בוטלה המסגרת שבכתב. טענתו לפיה הוסכם בעל-פה על מסגרת של 50,000 ש"ח לא הוכחה ואף לא מתיישבת עם ההתנהלות של המבקש שמצבו הכספי רק התדרדר והוא לא דאג לכיסוי החשבונות. מתוך דפי החשבון ניתן ללמוד כי כיבוד שיקים בפברואר 2007 נעשה בכפוף להפקדת כספים בחשבון בזמנים הסמוכים למועדי הפירעון. העובדה שהבנק כיבד שיקים לעיתים בחריגה תומך בטענה שהבנק ניסה לסייע למבקש לא להגיע להגבלה וסותר את טענת המבקש כי מדובר בהתנכלות בחוסר תום-לב ועל-פי גחמות הפקידים במטרה להגביל את חשבונו. הכיבוד הנקודתי לא מחייב את הבנק לפעול בניגוד לאינטרס ולסכן עצמו באופן שלא יוכל, אם ימשיך לכבד שיקים ללא כיסוי ובהיעדר בטחונות, לגבות את החוב המגיע לו מהמבקש. מצבו הכספי של המבקש היה ידוע לו, הוא היה בקשר מתמיד עם הבנק, ניהל עסק גדול ולא היה לו בנסיבות העניין יסוד סביר להניח שיש חובה על הבנק להמשיך ולכבד שיקים בחריגה."

6. אין במעשה או במחדל של צד שלישי כלפי בעל חשבון כדי ליצור יסוד סביר להנחה כי על הבנק לפרוע שיקים
ב- בש"א (שלום חי') 4845/07 {גולדברג קוזוקורו ורוניק שרה נ' בנק לאומי לשיראל בע"מ - סניף הגליל, תק-של 2007(4), 6379, 6385 (2007)} לטענת המבקשת, אין להביא את שני השיקים שמספרם 403 ו- 406, במניין השיקים שחזרו ללא כיסוי, מאחר והשימוש שנעשה בהם הוא בלתי-חוקי. שיקים אלו ניתנו לביטחון בלבד לאדם ממנו שכרה דירה, והיה עליו להשיב אותם ולא לעשות בהם שימוש. לטענת המבקשת נמסרה לבנק הודעה על ביטול שני השיקים הנ"ל ולפיכך אין להביאם במניין השיקים שסורבו. בנוסף, לטענת המבקשת, החל מיום 13.12.06 סורבו עקב חוסר כיסוי 2 שיקים בלבד, ולפיכך אין מקום להטיל הגבלה על החשבון. המבקשת סבורה כי הבנק פעל כלפיה בחוסר תום-לב, בניגוד להוראות החוק ותוך ניצול מעמדו. המבקשת ממשיכה וטוענת שסוכם עם בא-כוח הבנק, כי ארבעת השיקים שחזרו בתקופה שבין 18.10.06 ועד 30.10.06 יחשבו כשיקים שחזרו בזמן המלחמה ולא יבואו במניין השיקים שחזרו.

כב' השופט י' וגנר יש לדחות את הבקשה, ומתוך פסק-הדין:

"בחינת היסוד הסביר מתמקדת במערכת היחסים שבין הבנק והלקוח, שבמקרה זה לא היו מן המשופרים. זאת ועוד, שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים, שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלה יכולים להשתנות מעת לעת - בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים, כאשר לבנק יש את שיקול-הדעת איזה משקל יש לתת לכל מרכיב. זכותו של לקוח הפועל בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת, נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטיה מעבר לאשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על החובה להמשיך לעשות כן בעתיד ואין בה כשלעצמה כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח, שהיתה חובה על הבנק לפרוע שיקים, גם אם יש חריגה ממסגרת האשראי, כפי שאכן היתה בענייננו (מאמרו של י' עמית, 468-467).

מאחר ואנו מתמקדים ביחסי הבנק והלקוח ולא ביחסים שבין הלקוח לצד שלישי. לא ניתן לקבל את טענותיה של המבקשת הנוגעות לכספי הפיצויים בגין תקופת המלחמה ששולמו באיחור או בטענותיה הנוגעות לשימוש לא חוקי שנעשה בשיקים. אין במעשה או במחדל של צד שלישי כלפי בעל חשבון כדי ליצור יסוד סביר להנחה כי על הבנק לפרוע שיקים (מאמרו של י' עמית, 464). קשריה של המבקשת עם צדדים שלישיים אינם מטילים חובה כלשהי על הבנק לכבד שיקים בחריגה ואין בביטול שיק על-ידי המבקשת כדי למנוע החזרתו."