זכאות - תנאי זכאות (סעיף 2 לחוק)

1. הדין
סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"2. תנאי זכאות (תיקונים: התשמ"ז, התשמ"ז (מס' 2), התשנ"ב, התשנ"ד, התשנ"ח, התשנ"ח (מס' 2), התשס"א (מס' 3), התשס"ג, התשס"ד, התשס"ד (מס' 2), התשס"ז (מס' 2), (מס' 3), (מס' 4), התש"ע, התשע"ב)
(א) תושב ישראל שמלאו לו 25 שנים זכאי לגמלה, בכפוף להוראות חוק זה, כל עוד מתקיים בו אחד מתנאים אלה:
(1) אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות ובלבד שהקביעה כי הוא אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי תיעשה בידי אחד מהמפורטים בפסקאות-משנה (א) עד (ג) כמפורט בהן, ותהיה לתקופה שלא תעלה על התקופה שקבע השר לעניין זה:
(א) לגבי מי שמטופל במוסד או נמצא בתהליך גמילה מסם לפי צו מבחן של בית-המשפט - מרכז לאבחון מתמכרים לסמים שאישר השר או המוסד האמור; לעניין זה:
"מוסד" , "סם" - כהגדרתם בסעיף 1 בחוק הפיקוח;
"צו מבחן" - כמשמעותו בסימן ז' של פרק ו' בחוק העונשין;
(ב) לגבי מי שמצוי בפיקוחו של קצין מבחן לפי חוק המעצרים - קצין מבחן כאמור;
(ג) לגבי מי ששוהה במרכז לטיפול באלכוהוליסטים המצוי בפיקוח משרד העבודה והרווחה - המרכז האמור;
(2) (א) לגבי מי שאינו תושב אזור שילוב ולגבי תושב אזור שילוב פטור - הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לעניין סעיף 163 לחוק הביטוח, ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה; לעניין פסקה זו, "עבודה מתאימה" - כל עבודה התואמת את מצב בריאותו וכשרו הגופני, או הכשרה, השתלמות או הסבה מקצועית לפי הפניה משירות התעסוקה או ממי שאישר לכך שירות התעסוקה (להלן בסעיף זה: "הכשרה");
(ב) לגבי תושב אזור שילוב למעט תושב אזור שילוב פטור - הוא מחוסר עבודה, ומתכנן יעדים תעסוקתי קבע לגביו באישור השתתפות כי בחודש שבעדו ניתן האישור לא הופנה לעבודה לפי הוראות סעיף 41 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה, וכי ביצע בחודש האמור את התכנית האישית שנקבעה לו במלואה, ואם היקף השעות של תכניתו האישית עולה על שעה בשבוע, והוא לא ביצעה במלואה - כי לא נעדר מן הפעילות שנקבעה לו באותה תכנית יותר מיומיים;
(2א) מתקיים בו האמור בפסקאות (7) עד (10), (14), (16), (18), (19), (23), (24) או (26) בתוספת הראשונה, אף אם טרם מלאו לו 25 שנים, כל עוד מתקיימים בו התנאים הקבועים לגביו בתוספת האמורה, ולפי הכללים שנקבעו בה;
(3) (א) לגבי מי שאינו תושב אזור שילוב, לגבי תושב אזור שילוב פטור ולגבי תושב אזור שילוב המצוי במסגרת שיקומית ושמתקיים לגביו האמור בסעיף 48 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה - הוא עובד בעבודה או נמצא בהכשרה לרבות במסגרת שיקומית ושמתקיים לגביו האמור בסעיף 48 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה בפיקוח משרד ממשלתי, המוסד לביטוח לאומי או הרשות כהגדרתה בחוק הרשות לשיקום האסיר, התשמ"ג-1983, שההכנסה מהן פחותה מההכנסה שבשלה אין לשלם, לפי הוראות חוק זה, גמלה, ומתקיימים בו התנאים והמבחנים שנקבעו בתקנות;
(ב) לגבי תושב אזור שילוב, למעט תושב אזור שילוב פטור ולמעט תושב אזור שילוב הנמצא במסגרת שיקומית כאמור בפסקת-משנה (א) - הוא עובד בעבודה, ומתכנן יעדים תעסוקתי קבע לגביו באישור השתתפות כי בחודש שבעדו ניתן האישור לא הופנה לעבודה אחרת לפי הוראות סעיף 41 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה, וכי ביצע בחודש האמור את התכנית האישית שנקבעה לו במלואה, ואם היקף השעות של תכניתו האישית עולה על שעה בשבוע, והוא לא ביצעה במלואה - כי לא נעדר מן הפעילות שנקבעה לו באותה תכנית יותר מיומיים;
(4) הוא הגיע לגיל הפרישה;
(5) היא אם או הוא הורה עצמאי אשר לילד שבהחזקתם והנמצא עמם טרם מלאו 2 שנים;
(6) (נמחקה);
(7) עיקר זמנו מוקדש לטיפול בבן זוגו החולה או בילדו החולה הזקוקים להשגחה תמידית, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות;
(8) הוא עובד שירות בעבודה ציבורית לפי סימן ב'1 לפרק ו' של חוק העונשין, התשל"ז-1977;
(9) היא שוהה במקלט לנשים מוכות באישור לשכת הסעד או משרד הרווחה והשירותים החברתיים תקופה העולה על 30 ימים ושבחודש שקדם לשהיתה במקלט כאמור היתה זכאית לגמלה; לעניין זה, "אישור", "לשכת סעד" ו- "מקלט לנשים מוכות" - כהגדרתם בסעיף 7(ג)(5) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954.
(ב) תנאי נוסף לזכאות לגמלה הוא שהתובע היה תושב ישראל עשרים וארבעה חדשים רצופים לפני הגשת תביעתו אולם תנאי זה לא יחול על מי שמקבל קיצבה לפי פרק ה' או פרק י"א לחוק הביטוח.
(ג) השר רשאי לקבוע בתקנות כללים ומבחנים לזכאות לגמלה לתושב ישראל שמלאו לו 25 שנים ושאין מתקיימים בו התנאים האמורים בסעיפים-קטנים (א) ו- (ב).
(ד) (1) ילד תושב ישראל שמתקיים בו האמור בפסקה (1) של התוספת הראשונה, זכאי לגמלה, אף אם אין מתקיים בו האמור בסעיפים-קטנים (א) ו- (ב), בכפוף להוראות חוק זה, כל עוד מתקיימים בו התנאים שבפסקה (1) האמורה, ולפי הכללים שנקבעו בה;
(2) תושב ישראל שמתקיים בו האמור בפסקאות (2) ואילך של התוספת הראשונה, ושאילו מלאו לו 25 שנים היה זכאי לגמלה, זכאי לגמלה אף אם טרם מלאו לו 25 שנים, כל עוד מתקיימים בו התנאים הנקובים לגביו בתוספת הראשונה, ולפי הכללים שנקבעו בתוספת האמורה.
(ה) השר, שר המשפטים ושר האוצר כאחד (בסעיף-קטן זה: "השרים") יקבעו כללים ומבחנים לזכאות לגמלה לתושב ישראל שמלאו לו 20 שנים אך טרם מלאו לו 25 שנים, ושמתקיימים בו שניים אלה:
(1) אילו מלאו לו 25 שנים היה זכאי לגמלה;
(2) הוא הוכיח באופן ובתנאים שקבעו השרים, להנחת-דעתו של מי שקבעו לעניין זה, כי עשה כל שביכולתו כדי להשתלב בעבודה התואמת את מצב בריאותו וכושרו הגופני."

2. תנאי התושבות בארץ - בן זוג אינו מקיים את תנאי הזכאות הבסיסי
ב- עב"ל 6574-05-10 {ג'יהאד אבו חרוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(3), 1386 (2013)} נקבע:

"נקודת המוצא בהתאם לסעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה היא, כי המערערים מלכתחילה לא היו זכאים לגמלה, מכיוון שבן זוגם אינו מקיים את תנאי הזכאות הבסיסי - קרי, איננו תושב ישראל. יחד עם זה, על-מנת להיטיב עם מבוטחים כדוגמת המערערים, וכדי שלא תמנע מהם קבלת הגמלה באופן מוחלט, נקבעה בתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה זכאותם של מבוטחים שאינה מותנית בקיום תנאי הזכאות אצל בני זוגם, ובכלל זאת מבוטח אשר בן זוגו המתגורר עמו אינו תושב ישראל.

כאמור, זהו החריג לכלל, בעוד הכלל - נוכח ראיית התא המשפחתי-משקי כמכלול אחד לצורך חוק הבטחת הכנסה - הוא שמי שבן זוגו אינו עומד בתנאי הזכאות כלל אינו זכאי לגמלה.

לאחר שנקבעה בתקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה עצם הזכאות לגמלה, קובעת תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה את שיעור הגמלה לה זכאים אלו העומדים בתנאי תקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה. ברם תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה אינה קובעת מפורשות מהו שיעור הגמלה, אלא היא מפנה לשיעור הקבוע בסעיף 6(ד) לחוק הבטחת הכנסה.

כאמור לעיל, סעיף 6(ד) לחוק הבטחת הכנסה קובע, כי שיעור הגמלה הוא "בשיעור המשתלם לשני בני זוג בהתאם להרכב משפחתם פחות סכום השווה ל- 7.5% מהסכום הבסיסי". כאן המקום להדגיש, כי ההפניה של תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה לסעיף 6(ד) לחוק הבטחת הכנסה נעשתה לצורך שיעור הגמלה בלבד שכן, בעוד תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה מתייחסת למבוטח שבן זוגו שאינו תושב מתגורר עמו, סעיף 3(1) לחוק הבטחת הכנסה אליו מתייחס סעיף 6(ד) לחוק הבטחת הכנסה, מדבר על מקרה בו בן הזוג איננו מתגורר עמו אלא נמצא במוסד. ברור איפוא שההפניה לסעיף 6(ד) לחוק הבטחת הכנסה היא לעניין שיעור הגמלה בלבד.

יצויין, כי שיעור הגמלה שנקבע לבני זוג אשר אחד מהם איננו תושב, נעשה טרם שחוקק תיקון 18 לחוק הבטחת הכנסה. בתיקון 18 לחוק הבטחת הכנסה השווה המחוקק בין שיעור גמלת יחיד עם ילדים לשיעור גמלת בני זוג עם ילדים. כך נוצר מצב, כי ניכוי 7.5% מגמלת בני זוג שאחד מהם אינו תושב, גרם לכך שגמלתם תהא פחותה מגמלת יחיד עם אותו הרכב משפחה".
3. שהות בת שבועיים בחוץ-לארץ {הערעור התקבל ברוב דעות}
ב- עב"ל 1357/04 {אבו מחארב סאלם נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-אר 2006(2), 665 (2006)} הסוגיה שעמדה להכרעה היתה, האם מן הראוי לשלם למערער קיצבת קיום חודשית מינימלית של גמלת הכנסה לחודש נובמבר 2002, לרבות לתקופת שהותו מחוץ לישראל למשך כשבועיים ימים, לאור האופן בו מלא אחר מצוות דתו לעליה למכה.

עולה השאלה, האם עליה לרגל למכה - לגבי בן דת האיסלאם - היא "סיבה סבירה" במובן סעיף 21 לתקנון שירות התעסוקה, התשל"ד-1974. בית-הדין קבע, כי התשובה על שאלה זו חיובית.

הרחיב בית-הדין, כי העליה לרגל לגבי מוסלמי היא לא רק מצווה דתית אלא חובה דתית, אותה עליו לקיים פעם אחת בחייו. במדינה דמוקרטית כשלנו, שומה על רשויות השלטון לכבד את רצונו של בן מיעוט מוסלמי לקיים את החובה הדתית המוטלת עליו. בית-הדין שמע מנציג השרות, כי לשכות השרות סגורות בחגים יהודיים ומוסלמים, ובימי חול המועד {סוכות ופסח}.

בית-הדין שמע גם, כי אין דרישה להתייצב בלשכה לגבי אדם הנמצא שבעת ימי אבל או לגבי בן משפחה שכולה בימי הזכרון. זו מידה ראויה של התחשבות ברגשות וברגישות של הציבור. אותה מידה של רגישות יש לגלות, לדעת בית-הדין, גם לגבי המוסלמי המאמין המבקש לקיים את החובה הדתית המוטלת עליו לעלות למכה ויהא בכך ביטוי לכבוד האדם ולכבוד המיעוט עליו בית-הדין מופקד.

עוד הוסיף בית-הדין, כי שאלה נוספת שיש לבחון היא מה מידת ההתחשבות, היינו - מה יהא משך זמן ההיעדרות המוכר. שאלה זו לא נבחנה כלל על-ידי שירות התעסוקה. ישנה הנחה, כי עליה לרגל למכה היא בת יום אחד, אך הנחה זו אינה מציאותית. המערער נעדר שבועיים ימים ואפשר שפרק זמן שכזה הוא מעבר לנדרש. עניין זה חייב להיבדק לגופו ולהיקבע ככלל שיחול על כל המבקשים. לדעת בית-הדין, לכאורה ומבלי להתעמק בדבר - פרק זמן של שבעה ימים הוא סביר ומשמעותו שלאדם מוסלמי תוכר - פעם בחייו, אי-התייצבות אחת בלשכה. זהו "מחיר" סביר שהציבור יכול לעמוד בו.
4. היעדרות לסירוגין
מעמדו של אדם כ"תושב ישראל", מהווה תנאי בסיסי לתחולה של מרבית ענפי חוק הביטוח הלאומי ואף של חוקים אחרים בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל {ראה לדוגמה: סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980; סעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיף 2 להסכם בדבר גמלת ניידות; סעיף 1 לחוק משפחות חד-הוריות, התשנ"ב-1992; סעיף 17 לחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד-1994}.

על הטעם להיזקקות לתנאי ה"תושבות" נאמר:

"תנאי התושבות בישראל כתנאי לתחולה של מרבית ענפי הביטוח לפי החוק, מושתת בין השאר, על הזיקה היציבה שבין המבוטחים לבין המדינה, זיקה שאין בה מהזמניות או מהארעיות, והיוצרת מחוייבות של החברה כלפי המבוטחים בתחום הביטחון הסוציאלי.

שיטת הביטחון הסוציאלי על-פי חוק הביטוח הלאומי מבוססת על שיטת ביטוח, המחייבת תשלום דמי ביטוח על-ידי המבוטחים או בעדם, וכן הקצבות של אוצר המדינה למוסד לביטוח לאומי... מימון הביטוח בא ברובו מדמי ביטוח. לאור זאת, תנאי התושבות בישראל מבטיח גם תשלום נמשך של דמי ביטוח הלאומי ונשיאה בנטל הביטוח, לא רק בתקופות האכשרה המינימליות הנדרשות בענפי ביטוח שונים, אלא בדרך-כלל אף מעבר לתקופות האכשרה.

יש להדגיש גם, כי יסודות הביטוח בענף זקנה הן, כי כל המבוטחים מקבלים קיצבה בשיעור אחיד... וללא קשר לשיעור הכנסתם של המבוטחים לפני היותם זכאים לקיצבה וכן לשיעור דמי הביטוח הלאומי אשר שילמו או שולם בעדם על בסיס שיעור הכנסתם... .

"הבטחת גמלה מדור לדור", על-פי תשלום דמי ביטוח, חייבת להישען על בסיס רחב של אוכלוסייה בעלת זיקה יציבה למדינה, והיא - אוכלוסיית תושבי המדינה.

לעומת-זאת, הזיקה לישראל של מי שאינו תושב ישראל-על-פי אופייה-אינה יציבה וממושכת. כפועל יוצא מכך, אף משך תשלום דמי הביטוח הלאומי על-ידי מי שאינו תושב ישראל, אינו כמשך תשלום דמי הביטוח של תושבי ישראל."
{דב"ע נד/ 233-0 המוסד לביטוח לאומי נ' חשימה עבד רדואן, פד"ע כח 103, 113-112}

באשר לבחינת קביעת ה"תושבות", לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק:

"לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיד מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. בחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה. זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש"בו הוא חי", ש"זה ביתו"."
{דב"ע מה/ 73-04 עייאדה סנוקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 84 ,79}

ולעניין ה"זיקה" נאמר:

"המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות את המקום שבו הוא נמצא כמקום ש'בו הוא חי' וכמקום ש'זה ביתו '...

קביעת ה"זיקה", המקום ש"בו הוא חי" וש"זה ביתו" נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים-לב למכלול הנסיבות. רכישת מקום מגורים בחוץ-לארץ על-ידי תושב ישראל, קבלת רישיון עבודה קבוע, עבודה במקום עבודה קבוע במשך פרק זמן משמעותי, ניתוק של קשר כלכלי כל שהוא עם ישראל, כל אלה, בין היתר, יכולים להעיד בנסיבות מסויימות, על חוסר זיקה לישראל והעתקת מרכז החיים והבית למקום אחר בחוץ-לארץ."
{דב"ע נו/ 286-0 צפריר אביוב נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376,
383 עד 384}.

נטל ההוכחה בדבר "תושבות" מוטל על הטוען לקיומה. ברור, כי שעה שפלוני שהה שנים ארוכות מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הנטל כבד יותר. יחד-עם-זאת, יש להבחין בין מצב בו אדם לא היה מלכתחילה תושב ישראל, לבין מי שנמצא תקופה ארוכה מחוץ לישראל {ראה: דב"ע נה/ 19-0 פאתנה שעאבנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 133, 136; עב"ל 146/99 מרפת עבד אל קאדר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(1), 98 (2002)}.

כאמור, תנאי בסיסי לזכאות לתשלום קיצבת זקנה הוא, כי מבקש הקיצבה הינו "מבוטח" במועד הזכאות, לאמור - "תושב ישראל" בהגיעו לגיל המזכה אותו בקיצבת זקנה.

לצורך הכרעה בשאלה האם פלוני הוא "תושב ישראל" אם לאו, יש לבחון את המצב העובדתי, את ההלכות שנפסקו בבית-המשפט העליון ובבית-דין זה ואת התכלית החקיקתית של הדין בו עסקינן.

הלכה פסוקה היא כי: "מגורים מחוץ לישראל, מסיבות אישיות, במשך תקופה ממושכת, שוללים את המעמד של 'תושבות בישראל' ... מכאן, שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו תושב באותו מקום" {דב"ע (ארצי)
נז/0-14 רות ילוז נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.07.97); ראה גם: עב"ל 117/98 ענת קציר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 177 (1999)}.

וכבר נפסק: "...הכלל שנקבע בחוק הוא, כי אזרח ישראל המתגורר מחוץ לגבולות מדינת-ישראל והאזור לתקופה ממושכת, לצורך עבודתו הפרטית }ולא נשלח לתקופה קצובה כשליח על-ידי גוף בישראל{ או מסיבות אישיות, אינו נחשב כ'תושב ישראל'" {דב"ע נא/ 140-0 מוסא טהה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 382, 384 - 385}.

ב- עב"ל 3/99 {פלדמן איליה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2000(3), 172 (2000)} נקבע כי עסקינן ב"תושב" שכן:

"...המערער אכן שהה ברוסיה מיום 02.06.93 ועד ליום 29.09.93, ואולם ניכר כי הוא עשה זאת למטרות מוגדרות, ומבלי שאיבד את זיקתו הבסיסית לישראל. חיזוק לדברים אלה מופיע בהצהרתו לפקיד המוסד, לפיה בעת שהותו בחוץ-לארץ מסר המערער את דירתו ברוסיה לבנו, ואף מכר את רכושו לצורך מימון חזרתו לארץ והקמת מצבה לקברה של אשתו המנוחה. עובדות אלה מעידות, כי זיקתו לרוסיה בתקופה הרלבנטית לתביעה הלכה ונחלשה, עד לניתוקה הכמעט מוחלט."

ובמקום אחר:

"...השאלה היא האם בנסיבות אלה (נסיבות היותו בחו"ל) שינה המערער את מרכז חייו ואת זיקתו לישראל, בה נולד, גדל והתחנך ושירת בצה"ל, ונסע מייד לאחר מכן לחוץ-לארץ למטרת לימודים, והמשיך בעבודתו בחוץ-לארץ.

לאחר לימודיו בחוץ-לארץ במשך שלוש שנים, שהה המערער בחוץ-לארץ שלוש שנים נוספות עד לשובו לישראל. אף המוסד לביטוח לאומי לא טען כי בתקופת הלימודים איבד המערער את זיקתו לישראל. נותר איפוא לבחון אם זיקה זו נשתנתה בשלוש השנים שלאחר מכן.

המערער הוא רווק. על-פי חומר הראיות, הוא לא רכש דירת מגורים בחוץ-לארץ, לא קיבל רישיון עבודה קבוע ולא עבד במקום עבודה קבוע בחוץ-לארץ. ייתכן כי אילו נשאר המערער תקופה נוספת בחוץ-לארץ, היתה מערכת העובדות שונה...

רואים אנו לנכון לייחס משקל גם לתקופה שבה שהה המערער בחוץ-לארץ לאחר סיום לימודיו, ובשלב זה של חייו. התקופה של שלוש שנים, בצירוף למערכת העובדות שתוארה לעיל, מביאה לתוצאה כי המערער לא שינה את מרכז חייו וזיקתו לישראל במשך התקופה של שלוש שנות היותו בחוץ-לארץ לאחר סיום לימודיו, בהיותו בגיל 26 עד 28 שנים."
{עניין אביוב, 384}

מגמות חדשות בענף ביטוח זקנה:

בעניין קביעת מעמד של "תושבות", נושבות במשפטנו "רוחות חדשות" שיסודן בהנחיתו של בית-המשפט העליון בעניין חלמיש, כדלקמן:

"...המודל הבסיסי של ביטוח הזקנה מתמקד בהענקת ביטחון סוציאלי לתושבי ישראל, ולהם בלבד. קונספציה זו הוגמשה במידת-מה לנוכח מציאות החיים המשתנה שבאה לביטוי בהזדקנות האוכלוסייה ובהגברת ניידות המבוטחים בין המדינות...

תוצאתם של שינויים אלה היתה היווצרות קבוצה גדולה של אזרחים שהגיעו לגיל הקיצבה ואינם מתגוררים דרך קבע במדינתם. ואכן, להערכת המוסד לביטוח לאומי ... נמצאים בארצות שונות כ- 100,000 ישראלים לשעבר אשר צברו תקופת אכשרה המזכה בקיצבת זקנה ואינם זכאים לקיצבה על-פי תנאי הזכאות הקבועים בחוק כיום.

הצורך להרחיב את מעגל המבוטחים התחזק גם לנוכח המגמה להכיר בביטחון סוציאלי כזכות אדם חברתית וכמרכיב חיוני בשמירה על כבוד האדם. זכות זאת - שהוכפפה ליכולת הכלכלית של כל מדינה ומדינה - הוכרה כבר בשנת 1948 בסעיף 22 להכרזה האוניברסלית על זכויות האדם."
{עמוד 429}

בהקשר זה נדגיש:

"תכלית המערך הפנסיוני בישראל היא להבטיח לכל תושב/ת, ובכלל זה לכל עובד/ת ושאריו/ה, מקור הכנסה לעת פרישה - עקב גיל, נכות או פטירה - אשר ישמור על רמת הכנסתם. הבטחת רמת ההכנסה והחיים לאחר הפרישה לגימלאות ניצבת בראש סולם העדיפויות הפרטי והחברתי, והיא רכיב מרכזי במערך הזכויות החברתיות של תושבי ישראל..."
{עניין קרן מקפת, 774}.

ובהמשך עניין חלמיש הורה בית-המשפט העליון כדלקמן:

"...נבחנת האפשרות להרחיב את מעגל הזכאים לקיצבת זקנה לפי החוק תוך הענקתה למבקשים כדוגמת העותר, שהיו תושבי ישראל שנים רבות ועזבו את הארץ רק בסמוך להגיעם לגיל קיצבה... הסמכות להרחיב את מעגל הזכאים בנסיבות כשל העותר אינה טעונה חקיקת חוק, וניתן לערוך את ההרחבה גם על-פי קביעת השר ועל-פי אישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת מכוח סעיף 378(ב)(1) לחוק.

...השר, לאחר התייעצות עם מועצת המוסד לביטוח לאומי, ישקול קביעה כאמור והבאתה לאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת."
{432}
ביום 28.06.01 הוגש לשר העבודה והרווחה דוח הוועדה "לבחינת תשלום גמלאות לזכאים המתגוררים מחוץ לישראל", אשר הוקמה עקב פסיקת בית-המשפט העליון בעניין חלמיש. הוועדה, בראשותו של כב' נשיא בית-הדין הארצי לעבודה בדימוס מ' גולדברג, קיבלה מסקנות שונות.

קודם להצגת המסקנה הרלוואנטית לענייננו, מן הראוי לעמוד על מספר מרכיבים מהותיים המהווים את אבן הראשה בכל מסקנה וממצא חוקי ושיפוטי בנושא הנדון.

הביטוח הלאומי במדינת ישראל שונה מביטוח מסחרי רגיל ולא קיים קשר ישיר בין תשלום דמי הביטוח לבין הזכות לגמלה. זאת ועוד, המדינה משתתפת בעלות ביטוח הזקנה בשיעורים ניכרים מהסכומים אותם גובה המוסד לביטוח לאומי עבור ביטוח זקנה ושאירים. תשלום זה בא ממיסים אותם משלמים תושבי המדינה בהווה בלבד. יתר-על-כן, קובעת הוועדה, כי הזכות לקיצבת זקנה נובעת בעיקר ממעמדו של הזכאי כתושב המדינה ויש להתייחס אליה כזכות חברתית-אזרחית.

בנוסף, ממצא חשוב אותו יש להדגיש הוא, שהמדינה באה להבטיח את ה"רובד הראשון" של הביטוח הפנסיוני, לאנשים להם חייבת המדינה לדאוג, לאמור:

לתושביה שלה. במסגרת הוועדה הובעה דעה עקרונית על-ידי חלק מחברי הוועדה שהיא עניין שבמהות והוא, שהמדינה חייבת לדאוג לתושביה שלה ואינה צריכה לסייע לאלו אשר עזבוה, בשים-לב לאופיה המיוחד כפי שהוא בא לידי ביטוי במגילת העצמאות ובחוק השבות. טעם זה הננו רואים כטעם חשוב ועיקרי, מאחר שברור שהגדלת היקף הזכאים לקיצבת זקנה משליך על כלל מקבלי קיצבת הזקנה, שכן מדובר בעניין תקציבי.

פן נוסף שיש לייחס לו משנה חשיבות, הינו שחופש התנועה הפך להיות זכות יסוד אוניברסלית. כמו-כן, אין לקפח את זכאותם של אלה שהיו תושבי ישראל במשך תקופה ממושכת והנסיבות הביאו אותם לעזיבתה, לצמיתות או לפרק זמן ארוך, לקיצבה צנועה בהגיעם לגיל זקנה.

המלצת הוועדה, הנוגעת לענייננו, היא כדלקמן:

"תקופת האכשרה הראויה, לצורך קבלת קיצבת זקנה למי שאינו תושב, תהא כפולה מזו הנהוגה לגבי תושבי ישראל, ותעמוד על 288 חודשים, בין רצופים ובין שאינם רצופים, בגינם שולמו דמי ביטוח.
...
מפאת הקושי הניכר בעריכת מבחן הכנסה למי שאינו מתגורר בישראל, מוצע שגיל הזכאות לקבלת הקיצבה לאלה שאינם תושבי ישראל יעמוד, בכל מקרה, על 70 בגבר ו- 65 באישה. קביעה זו תגרום לכך שהזכאים, שיעמדו במבחנים לקבלת הקיצבה, יזכו ל'תוספת ותק' (2% לשנת ביטוח החל משנת הביטוח ה- 11, עד למקסימום של 50%) וכן ל'תוספת דחיית קיצבה' (שהיא 5% לכל שנה של דחיה, עד למקסימום של 25%)."

הננו מוצאים לנכון לציין, כי הוועדה קבעה שדרך הרחבת מעגל הזכאים, מן הדין שתעשה בחקיקה ראשית, בשל מורכבותו של הנושא וההשלכות התקציביות הניכרות שלו.

מדינת ישראל מחוייבת להגנה על אזרחיה. נקודת המוצא הינה, כי במדינת ישראל דרים רבים אשר התקשו למצוא מקום אחר לגור בו, מסיבות היסטוריות ואחרות. המוסד לביטוח לאומי מגן על זקני ארצנו, בהעניקו להם משען ותמיכה. מאזן הנוחות בהיבט הלאומי נוטה בבירור, כמנקודת מוצא ולאור המטרות והשיקולים של הביטחון הסוציאלי, לטובת תושבי המדינה בפועל {עב"ל 375/99 יוסף אייזן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 2227 (2002); עב"ל 386/99 אילנה דונייבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(4), 72 (2002)}.
5. בחינת התושבות כדי לקבוע מיהו תושב ישראל
המונח "תושב ישראל" אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי. הקביעה האם אדם מסויים הוא "תושב ישראל" היא פרי הערכה של העובדות והראיות המוצגות בפני בית-הדין. באשר לבחינת קביעת ה"תושבות", לעניין חוקים בתחום הביטחון הסוציאלי נפסק:

"לא יהא זה נכון לקבוע נוסחה כוללת ומרשם כולל, אשר יהיה בהם כדי לענות על כל המצבים שבהם מתעוררת השאלה, אם פלוני הוא תושב ישראל, אם רכש מעמד כזה, או אם הפסיק מעמד כזה. תשובה תבוא ממכלול הנסיבות, כעולה מכל האמור לעיל. נדגיש רק זאת, שבחשבון סופי תקבע הזיקה למעשה; זיקה שלא יהא בה מהזמניות או מהארעיות, וזיקה שיש בה להוכיח ראיית מקום שבתחום ישראל, כמקום ש'בו הוא חי' ש'זה ביתו'."
{דב"ע מה/04-73 עייאדה סנוקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 79, 84}

ולעניין ה"זיקה" נאמר:

"המבחן העיקרי הוא היכן מרכז חייו של אותו אדם, זיקתו למקום זה, והיכן ניתן לראות המקום שבו הוא נמצא כמקום ש"בו הוא חי" וכמקום ש"זה ביתו"... קביעה ה"זיקה", המקום ש"בו הוא חי" וש"זה ביתו" נעשית על-פי התשתית העובדתית והערכת העובדות בשים-לב למכלול הנסיבות."
{דב"ע נו/286-0 צפריר אביוב נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 376,
383 עד 384)}

המבחן לתושבות הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של האדם, הנקבע על-פי "מירב הזיקות" של אדם מסויים. הביטוי "מרכז החיים" סובב סביב שני ראשים: האחד - הימצאות פיזית, בדיקת נתונים פיזיים וגשמיים. השני - תחושה סובייקטיבית, בחינת יחסו הרגשי של אדם למקום מסויים וכוונותיו.

"תושב ישראל" הוא אדם שמושבו הוא בדרך-כלל בשטח מדינת ישראל {דב"ע מז/38-0 שוויקי נ' המוסד לביטוח לאומי לביטוח לאומי, פד"ע יט. 111; דב"ע מד/10-0 המוסד לביטוח לאומי נ' אקדאם, פד"ע ט"ו, 417}. ועל זה נאמר: "לעניין חוק הביטוח הלאומי ניתנה לדיבור תושב משמעות הקשורה במצב עובדתי, המעיד על היות ישראל ביתו של התושב, ולא על היות ישראל מקום ישיבה ארעי - הכל תלוי בעובדות".

באשר לנטל ההוכחה - הכלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר "תושבות" מוטל על הטוען לקיומה {דב"ע נב/ 100 - 0 המוסד נ' אמנה אערער, פד"ע כה 107)}. אולם, יש לאבחן בין מי שלא היה תושב ישראל ומבקש להוכיח תושבותו, לבין מי שהיה תושב ישראל והשאלה היא אם מעמדו השתנה {דב"ע נא/0-168 המוסד לביטוח לאומי נ' גלזר, עבודה ארצי כרך ד(2) 375)}.

ובהקשר זה נפסק:

"מאחר שמקום המגורים של אדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום... הרי שהשאלה הראשונה אשר תעלה כל אימת שמתעורר ספק אם אותו אדם ממשיך להיות תושב ישראל, היא האם מקום מגוריו השתנה למקום שהוא מחוץ לישראל... שעה שמתעורר במוסד ספק אם אדם ממשיך להיות תושב ישראל {ונדגיש, כי ספק כאמור חייב שיהיה מבוסס באופן ממשי ולא על-פי השערה או מידע סתמי}, על המוסד לבדוק בראש ובראשונה אם המבוטח מתגורר במען הנקוב בתביעתו למוסד לביטוח לאומי או במען אחר בישראל המצויין במרשם האוכלוסין, ושאליו העתיק המבוטח את מקום מגוריו.

מצא המוסד לביטוח לאומי, כי המבוטח אינו מתגורר במען כאמור, ובשקידה סבירה, לאחר בדיקה וחקירה, אין הוא מוצא גם כי המבוטח מתגורר במען אחר בישראל, ועל-פי עובדה זו ומכלול הראיות האחרות שבידיו הוא בדעה, כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל, יוצא הוא ידי חובתו בהבאת ראיות אלה לפני בית-הדין.

מכאן ואילך, על המבוטח להפריך את הראיות האמורות ולהראות כי למרות שינוי מקום מגוריו והראיות האחרות שהביא המוסד לביטוח לאומי, לא חדל הוא להיות תושב ישראל". נדגיש, כי בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המבוטח, לכשעצמה, אין די כדי להוכיח כי המבוטח חדל להיות תושב ישראל. הדבר תלוי במכלול העובדות והראיות אשר לפני בית-הדין. נדגיש עוד כי, אם בסוף ההליך מעריך בית-הדין שהוכחות הצדדים הן שקולות ומאוזנות, כי אז יכריע את הדין לטובת המבוטח, למרות היותו התובע בתובענה."
{דב"ע (ארצי) נב/0-100 המוסד לביטוח לאומי נ' אמנה אערער, פד"ע כה 107, 111 - 113 (1992)).

ביחס למעמדה הראיתי של תעודת זהות של אדם כמוכיחה את תושבותו נקבע כי תעודת זהות הינה גם ראיה לגבי מקום מגוריו של אדם. כאשר תובע הוא בעל תעודת זהות ישראלית, הנטל להוכיח שאין הוא תושב ישראל, רובץ על כתפי המוסד לביטוח לאומי {עב"ל 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2003(3), 117 (2003)}.

יחד-עם-זאת, הרשום בתעודת הזהות, בכל הנוגע לתושבות, הינו ראיה לכאורה בלבד {סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965}. מכאן, ניתן לסתור ראיה זו ולהוכיח, כי חרף האמור בתעודה, אין הנושא אותה בגדר "תושב". {דב"ע (ארצי) נה/0-19 פאתנה שעאבנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 132, 136 (1995); ב"ל (ת"א) 6032-09 אבו חדיג'ה פתחי נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14760 (2012)}.
6. "אכשרה" - "זכאי שנשלח לאכשרה מקצועית"
"זכאי שנשלח להכשרה מקצועית" הוא "זכאי שנמצא בהכשרה מקצועית" או "זכאי שהתחיל" בה.

פרשנות זו מגשימה את התכלית העומדת ביסוד הפרק של ביטוח אבטלה ומתיישבת עם המטרה הספציפית אותה נועדה להגשים הוראתו של סעיף 173 לחוק הביטוח הלאומי והן: לעודד את המובטל לרכוש לעצמו מקצוע ולסייע בידיו לצאת ממעגל האבטלה ולקחת חלק בחיי העבודה, מבלי שיראה עצמו אנוס לשבת באפס מעשה מחשש שמא מחמת השתתפותו בהכשרה מקצועית, תקפח את זכותו לדמי אבטלה במהלכה של התקופה המירבית שנקיצבה לו {השווה: הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 49), התשמ"ג-1982 סעיף 8 הצעות חוק 1599, מיום 18.10.82 עמ' 4
בעמ' 6}.

ודוק. אין המדובר בהשתתפות בהכשרה מקצועית באשר היא, כי אם רק בהכשרה מקצועית שהתחילה בתקופת הזכאות לדמי אבטלה. בכך אין כדי למנוע תשלום גמלה ממי שהמחוקק מצאו זכאי לקבלה במהלך הכשרה מקצועית, וזאת, בין היתר במסגרות אחרות שראה המחוקק לקבען.

כך, למשל תשולם גמלה במהלך הכשרה מקצועית לנפגעי-עבודה בדרך שנקבעה בתקנות הביטוח הלאומי {שיקום מקצועי}, התשט"ז-1956; לאלמנה ולאלמן כאמור בתקנות הביטוח הלאומי (הכשרה מקצועית ודמי מחיה), התשל"ט-1979; לזכאים להשלמת הכנסה הנמצאים בהכשרה מקצועית תשולם גמלת הבטחת הכנסה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 ותקנה 6(ג)(2) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982; תשלום לחייל משוחרר הלומד במוסד להכשרה מקצועית, לפי חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994; תשלום גמלה לילד נכה הממשיך ללמוד או לקבל הכשרה מקצועית, לפי תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה) התשנ"ח-1998 {עב"ל 444/99 מרסל שגיא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 125 (2002)}.
7. הזכאות לגמלה כאשר מדובר בבני זוג
הכלל הוא שבני זוג עשויים להיות זכאים לגמלה רק אם תנאי הזכאות מתקיימים בכל אחד מהם. על-פי הכלל האמור, כאשר אחד מבני הזוג אינו זכאי לגמלה, כגון - במקרה שיש לו הכנסות השוללות גמלה - אזי גם בן זוג אינו זכאי לגמלה.

לכלל האמור יש מספר יוצאים-מן-הכלל, המתקיימים במקרה שבהם נכון לערוך בדיקת זכאות נפרדת לבני הזוג. אחד המקרים היוצאים מן הכלל הוא מצב שבו אחד מבני הזוג מאושפז במוסד על חשבון המדינה או גוף ציבורי אחר.

מקרה נוסף היוצא-מן-הכלל, הוא מצב שבו אחד מבני הזוג אינו תושב ישראל. שתי דוגמאות אלה של מקרים, עוסקות במצב שבו יש בן זוג אחד שזכאי לגמלה ואשר אין זה נכון לשלול ממנו את הגמלה רק בשל כך שבן זוגו אינו זכאי לה, שכן מצב זה אינו דומה למצב שבו למשל, יש לבן הזוג שאינו זכאי הכנסות השוללות גמלה.

בשל הדמיון בין מצב שבו אחד מבני הזוג אינו זכאי לגמלה בשל אשפוזו במוסד לבין מצב שבו אחד מבני הזוג אינו זכאי לגמלה בשל כך שהוא אינו תושב ישראל, אין סיבה להבדיל בין שיעורי הגמלה בשני מצבים אלה.

שיעור הגמלה שאותו המחוקק מצא לנכון לבן הזוג הזכאי, אינו שיעור של גמלה ליחיד, אלא שיעור גמלה לזוג או לזוג עם ילדים, לפי הרכב המשפחה, שממנו מקוזז שיעור מסויים - שיעור שאמור להביא לידי ביטוי את חלקו של בן הזוג שאינו זכאי {בין משום שהוא מאושפז במוסד ובין משום שהוא אינו תושב ישראל} תוצאה זו - נראית כתוצאה ראויה.

העובדה שעם חקיקת החוק סברו חברי הכנסת שדנו בעניין זה בוועדה, כי הקיזוז האמור כיום בסעיף 6(ד) לחוק הבטחת הכנסה, יחול רק במקרה שבו מי מבני הזוג מאושפז במוסד, אינה יכולה לשלול מהשר את סמכותו להורות, כי יהיו עוד מקרים שבהם ייעשה קיזוז דומה. סמכות זו נתונה לשר הן בשל סמכותו להתקין תקנות לעניין שיעור הגמלה והן בשל סמכותו להתקין תקנות בדבר מקרים שבהם זכאותו של בן זוג לא תהיה תלויה בזכאות בן זוגו {ב"ל (נצ') 48179-01-11 אמנה אבו ליל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 13650 (2012)}.
8. היקף זכאות לגמלה ומסירת מידע למוסד לביטוח לאומי
בית-הדין הארצי קבע, כי מקבל הגמלה חייב לעדכן את המוסד לביטוח לאומי על כל שינוי אשר עשוי להשפיע על היקף זכאותו לגמלה: "על מקבל הגמלה למסור מידע - אף ביוזמתו - על כל שינוי במצבו המשפחתי ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה ועל שיעורה.

זכותו של אדם לגמלה מבוססת על מצבו הכלכלי, ופשיטא שכל שינוי במצבו הכלכלי הבסיסי היכול להשפיע על היקף זכותו לגמלה חייב להגיע לידיעת המוסד לביטוח לאומי {עב"ל 157/07 אנה פירוגובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(3), 251 (2008)}. עם זאת נקבע בעניין אנה פירוגובסקי, כי "בצד חובתה של המערערת לגלות את כל העובדות הרלבנטיות הנוגעות למצבה הכלכלי, קמה חובה על המוסד לביטוח לאומי לבדוק את השפעת עובדות אלה על זכאותה למלוא הגמלה".

לפיכך, גם מקום בו מקבל גמלה הפר את חובותיו מכוח סעיפים 19 ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה, אין לשלול ממנו אוטומטית את הגמלה, אלא יש לברר תחילה כיצד משפיע המידע שהיה עליו להעביר למוסד לביטוח לאומי, על זכאותו. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הרציונל המונח בבסיס חובת מסירת המידע, שהינו מניעת מצב של עיוות הזכות לקבלת הגמלה. ככל שאי-מסירת המידע לא שינתה את הזכות המהותית לקבלת הגמלה, לא ראוי לשלול הגמלה אך בשל אי-הגילוי {ראה: ב"ל (ב"ש) 3449-12-11 דני זגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2026 (2013); עב"ל 1362/04 שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006)}.
9. היעדר כושר עבודה ופרנסה ותעודה רפואית להוכחת אי-כושר עבודה
"הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה מוקנית, בין השאר, למי ש"אין לו הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או שאינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי..."
{סעיף 2(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980}

הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מוקנית גם למי שרשום בלשכה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לעניין זה בסעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 והלשכה לא הציעה לו עבודה מתאימה {סעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה;
{עב"ל 40349/97 בנימין בסטיקר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(3), 15338 (1999)}.

כל עוד לא נקבע על-ידי הוועדה לקביעת כושר עבודה כי מבוטח אינו ניתן להשמה, עליו להתייצב בלשכה כדורש עבודה. באשר למי שאינו מתייצב בלשכת התעסוקה ומביא אישורים רפואיים על מחלה בימים הרלוונטיים נפסק, כי מחלה כשלעצמה אינה מקנה זכאות להבטחת הכנסה, בעילה של אי-כושר, על-פי סעיף 2(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה, אלא-אם-כן מדובר במחלה הנמשכת יותר משלושים ימים רצופים, כאמור בתקנה 1 לתקנות הבטחת הכנסה {עב"ל 1004/01 פרץ פנחס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(2), 208 (2001)}.

ב- ב"ל (יר') 13309/04 {אבו חמאוד ואאיל ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2007(1), 4986 (2007)} נפסק, כי "אין לקבל גישה לפיה חובה בלתי-מסוייגת מוטלת על המוסד לביטוח לאומי לאשר ולפעול בהתאם לכל תעודה רפואית המוגשת לו, ומבלי שתהיה בידו אפשרות לברר בירורים אודותיה, ולהטיל בה ספק".

אכן, נכון היה בנסיבות העניין לחזור אל רופאיה של התובעת ולבקש מהם הבהרות והסברים {ראה תקנה 11(ד) לתקנות הבטחת הכנסה} ואם אין התשובות מספקות, ניתן לדחות את האישורים ככאלה שאינם משקפים את המצב לאשורו. לאור חוות-דעת רופא מוסמך, רשאי פקיד התביעות לדחות את התביעה {ב"ל (חי') 32525-12-09 עורסאן עיאשי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 15340 (2013)}.

וב- עב"ל 301/97 {ארמונד טואטי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(3), 57 (1999)} נפסק: "המערער לא המציא תעודות רפואיות המוכיחות שלא יכול היה להתייצב בלשכה. התעודות הרפואיות, שהמציא המערער, מצביעות על פגיעה בברכו השמאלית ואף על מוגבלות מסויימת בה, אך אינן מוכיחות, שהמערער לא יכול היה להתייצב בלשכה באותה עת בשל פגיעה זו" {ב"ל (חי') 32525-12-09 עורסאן עיאשי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 15340 (2013)}.
10. חלוקת העבודה בין שירות התעסוקה למוסד לביטוח לאומי
חוק שירות התעסוקה ייחד לו את הסמכות והכלים למבחן התעסוקה ובזה התמחותו. הנושא הרפואי הוא בהתמחותו של המוסד לביטוח לאומי, לו נתנה בחוק ובתקנות הסמכות לבדוק אישורים מעל 30 יום ולבדוק עניינים רפואיים בכלל. רופא מוסמך בודק גם נושאים אחרים רפואיים על-פי החוק. נוכח זאת אך טבעי הוא וגם יעיל כי אותה מיומנות תשמש לבדיקת אישורים רפואיים גם בנוגע לשירות התעסוקה.

יודגש כי ההשגה על החלטת המוסד לביטוח לאומי לאישור מעל 30 יום, היא בפניה לבית-הדין, וכך גם על החלטת המוסד לביטוח לאומי לגבי אישור פחות מ- 30 יום. באופן זה אף לא נפגעת זכות האדם לפנות לערכאות ולהעמיד החלטת המוסד לביטוח לאומי במבחן שיפוטי.

חלוקת עבודה זו בין שירות התעסוקה למוסד לביטוח לאומי עומדת, כפי שטען שירות התעסוקה ובצדק, במבחן מינהלי, מקצועי, מהותי, ורפואי נוכח הכשרת רופא מוסמך במוסד. בנוסף עומדת גם במבחנים מינהליים של תקציב. הכל מבלי לפגוע בזכות כלשהי של דורש העבודה, ותוך התחשבות מלאה בזכויותו ומתן יכולת למיצוי הזכויות {ב"ל (יר') 46699-12-12 רמזי דמירי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 23207 (2014)}.
11. שאלת סיווגה של "תמיכה משפחתית" כהכנסה
סעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה מעגן את זכאותו לגמלה של תושב ישראל שמלאו לו 25, והוא רשום בלשכת התעסוקה כדורש עבודה. סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה קובע לעניין מבחן שיעור ההכנסות, כי יש להביא בחשבון כל הכנסה {כמשמעותה בחוק} שיש לזכאי, מעבר לסכום הגמלה, באופן שבו הגמלה שתשולם לו בסופו-של-יום, תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגמלה שהיה זכאי לה לולא ההכנסה, לבין ההכנסה.

המונח "הכנסה" מעוגן בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה המפנה למונח "הכנסה" כאמור בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), וכן טובות הנאה נוספות שהחוק קובע, כי יש לראותן כ"הכנסה מנכס". בין טובות הנאה אלה כלולות גם "טובות הנאה ראויות או מוחזקות (מנכס)" ששוויו אינו עולה על "הסכום שאינו מובא בחשבון" {ראה: סעיף 9(א), סעיף 9 (א)(4) וסעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה}.

זאת שעה שההגדרה של "הסכום שלא יובא בחשבון", לעניין הגדרתו של "נכס" - מעוגנת בסעיף 9((ג)1) לחוק הבטחת הכנסה, בו נכתב לאמור: "סכום כסף שאינו עולה על סכום השווה לסכום הבסיסי כפול ארבע, ולגבי מי שעמו ילד או שיש לו בן זוג - סכום שאינו עולה על הסכום הבסיסי כפול שש".

החוק עצמו אינו מתייחס לשאלה כיצד יש להתייחס ל"תמיכה משפחתית", ועל-כן שאלת סיווגה כ"הכנסה" היא שאלה פרשנית שצריכה להיגזר מתכלית החקיקה כפי שזו יושמה בפסיקה.

מהאמור לעיל עולה, כי לצורך בחינת השאלה האם יש לראות בתמיכה משפחתית כ"הכנסה" עלינו לבחון תחילה האם תמיכה זו באה במתחם ההגדרה של "הכנסה" בפקודה. ככל שהתשובה לשאלה זו הינה בשלילה - אזי שיש להוסיף ולבחון - האם התמיכה הנ"ל הינה בגדר "נכס" כמשמעו בחוק הבטחת הכנסה, ששוויו עולה על "שאינו מובא בחשבון". ככל שהתשובה לשאלה אחרונה זו תהא בחיוב - אזי יוכרו כ- "הכנסה", אך ורק הפירות המופקים מנכס זה.

הגישה בעבר בפסיקה מצאה את ביטויה ב- עב"ל 681/07 אהרון בנישו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(3), 113 (2009) (להלן: "עניין בנישו"). שם נפסק, כי תמיכה משפחתית לכשעצמה אינה מהווה "הכנסה" על-פי פקודת מס הכנסה, וכי אין היא באה במתחם ההגדרות שבחוק הבטחת הכנסה. עם-זאת, המדובר היה בסיוע אקראי לא קבוע שאינו מחייב ולא בתמיכה קבועה לאורך זמן.

יש לציין, כי החוק אינו מציין דבר באשר למשך התקופה שתיבחן לצורך חישוב הסכום "שאין להביאו בחשבון", ואילו בית-הדין הארצי בעניין בנישו - שלא נזקק לכך לשם הכרעתו - {נוכח תקופת התמיכה הקצרה והיותו של סכום התמיכה הכולל נמוך "מהסכום שאין להביאו בחשבון"} - נמנע אף הוא מלקבוע מסמרות בעניין זה.

עם-זאת, קיימת גם גישה מאוחרת יותר, שמצאה את ביטויה ב- עב"ל 176/09 דוד בליתי ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ("עניין בליתי") (09.06.10). באותו עניין נדרש בית-הדין הארצי לקביעת זכאותם לגמלה של זוג מבוטחים, שקיבלו בנוסף לה, ומשך שנתיים וחצי סכום חודשי של 1,800 ש"ח מקרן צדקה. על רקע עובדות אלה קבע בית-הדין, כי יש לראות בתמיכה המשולמת באופן סדיר וקבוע כ"קיצבה", לפי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה, ומכאן גם כ- "הכנסה" - כמשמעותה בסע' 9 לחוק הבטחת הכנסה.

העמדה הפרשנית שאימץ בית-הדין הארצי בעניין בליתי, שבה ואומצה על ידו גם בהמשך, ב- עב"ל 618/08 {דנה אורן נ' המוסד לביטוח לאומי (להלן: "עניין אורן")(06.01.11)}.

שם נדונה שאלת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה של רווקה מובטלת בת 45 שהתגוררה בגפה, וקיבלה סיוע קבוע מבני משפחתה, ובעיקר מאחותה, בסכום חודשי שהסתכם בקרוב ל- 5,000 ש"ח.

בית-הדין הארצי פסק בעניין אורן, כי תכלית חוק הבטחת הכנסה הוא הבטחת משאבים הדרושים לסיפוק צרכים חיוניים למי שאינו יכול לקיים את עצמו. תכלית החוק מחייבת פסיקה שאינה מבדילה בין מי שמשתכר הכנסה קבועה בעבודה לבין מי שמקבל סכומי כסף גבוהים באופן קבוע. מי שמקבל מידי חודש סכומי כסף גבוהים אינו בגדר מי שאינו מסוגל לספק את צרכיו הבסיסיים, והציבור אינו חייב לתמוך באדם אשר יכול לספק לעצמו צרכים חיוניים.

גם ב- עב"ל ארצי 258/09 {ספליארסקי מוניקה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.12.11)} נדון עניינה של מבוטחת גרושה, אם לשלושה ילדים בגירים שקיבלה סיוע כספי מבניה, בנוסף לגמלה, בסכום כולל של 25,694 ש"ח ובמשך 15 חודשים {קרי - בסכום ממוצע של 1,835 ש"ח לחודש}. בדומה לעניין אורן, ועל בסיס עובדות המקרה, קבע בית-הדין הארצי, כי יש לראות את סכומי התמיכה המשפחתית כ- "הכנסה". זאת, נוכח העובדה שדובר שם לשיטתו בסכומים "בלתי-מבוטלים" ששולמו בקביעות ולאורך זמן, באופן שעורר סימן שאלה ביחס למידת היזקקותה של המבוטחת לגמלה.

כך גם ב- עב"ל 37044-03-11 {עזר אורלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(4), 45 (2012)}. שם נדונה שאלת זכאותו לגמלה של מבוטח שביצע עבודות שירות משך 6 חודשים. זאת, נוכח התמיכה הכספית שקיבל מהוריו במהלך תקופה זו, שהסתכמה בסך של 5,000 ש"ח לחודש. גם כאן, ברוח הדברים בעניין אורן, ולאחר שנדחתה טענת המבוטח כי מדובר בהלוואה - נפסק, כי מדובר בתמיכה קבועה שניתנה לאורך זמן וכי מן הראוי לסווגה כ- "הכנסה" {ב"ל (ת"א) 2002-05-12 נטע ויסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 13438 (2013)}.
12. חובת הדיווח למוסד לביטוח לאומי
בהתאם לפסיקה, על המבוטח לנהוג בתום-לב ולעדכן את המוסד לביטוח לאומי בפרטים מדוייקים, כאשר הסתרת מידע חיוני כאמור בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה עלולה להוות עילה לדחיית תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה {דב"ע (ארצי) 6-04/98 קציר מרזוק נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 385}.

ב- עב"ל 31442-09-10 {יעקב לוטיזרד נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.11)} נפסק כדלקמן: "כאשר אדם מופנה על-ידי שירות התעסוקה לעבודה בשכר נמוך או שהוא רשום בשירות התעסוקה כדורש עבודה ושירות התעסוקה לא מציע לו עבודה מתאימה, שההכנסה ממנה עולה על סכום הגמלה, הוא יהיה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בכפוף להתמלאות יתר תנאי החוק והתקנות.

שירות התעסוקה נותן אישור תקופתי על חוסר עבודה חליפית, בהתאם להוראות חוק הבטחת הכנסה, לאותם אלה שעובדים בשכר נמוך ואשר אין באפשרות שירות התעסוקה למצוא להם עבודה חלופית בשכר גבוה יותר.
כאשר אדם מופנה לעבודה בשכר נמוך והנתון על מספר שעות עבודתו וגובה השכר הינו נתון המדווח הן לשירות התעסוקה והן למוסד לביטוח לאומי, ואותו אדם מחליט משיקוליו-הוא להפחית את היקף המשרה, עליו לעדכן באופן מיידי את המוסד לביטוח לאומי ואת שירות התעסוקה וכן להתייצב בשירות התעסוקה על-מנת ששירות התעסוקה יבדוק האם יש לו מקום עבודה חלופי בשכר גבוה יותר.

אשת המערער באותו המקרה, אשר קיבלה אישור על חוסר עבודה חליפית, על בסיס עבודה בשכר נמוך, הפחיתה את מספר שעות עבודתה ולא דיווחה על כך באופן מיידי לשירות התעסוקה או למוסד לביטוח לאומי, ומאישורי המעסיק עלה, כי היא לא עבדה את מלוא היקף המשרה שעבדה קודם לכן לפני חודש מאי 2009. בנסיבות אלה ומשלא התייצבה אשת המערער כנדרש בשירות התעסוקה לצורך קבלת עבודה חלופית, נקבע על-ידי בית-הדין, כי לא התמלאו במערער ובאשתו תנאי הזכאות בחודשים מאי 2009 עד יולי 2009 והערעור נדחה {ב"ל (חי') 14209-07-12 יוסף רוזן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 15642 (2013)}.
13. הוכחת העברת בעלות במקרקעין לצורך חוק הבטחת הכנסה
להוכחת ההעברה בבעלות במקרקעין, אין בהכרח דרישה להצגת רישום ההעברה בספרי לשכת רישום המקרקעין {וקביעה זו הפכה זה מכבר למשנה סדורה}.

כך למשל הובהר בפרשת סובחי {דב"ע נג/04-215 מנסור סובחי נ' המוסד, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.94)} כי "מבוטח הפועל בתום-לב על-מנת להעביר את זכויותיו בנכס יכול להיחשב בנסיבות מסויימות, לצורך חוק הבטחת הכנסה, כמי שהעביר נכס, אפילו אם מתעכבת ההעברה העונה על הוראות חוק המקרקעין"... במקום אחר נבחנה שאלה בדבר תוקפה של העברת בעלות במקרקעין מאב לבניו, שנעשתה בדרך של ייפוי-כוח בלתי-חוזר.

בית-הדין בחן את הסוגיה בהתחשב בתכליתו של חוק הבטחת הכנסה, הבא להבטיח מקור מחייה למי שהחברה רואה עצמה אחראית לקיומו, והגיע לכלל מסקנה, כי העברת מקרקעין מכוח ייפוי-כוח בלתי-חוזר תקפה לעניין החוק והתקנות שהותקנו מכוחו.

על-פי החלטת בית-הדין, אף שאין ההעברה תקפה לעניין חוק המקרקעין, יש לראות את הנכס כנכס שהועבר מידי מי שנתן את אותו ייפוי-הכוח, ולא יהיה באותו הנכס כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן המעביר. עוד הובהר, כי פסיקת בית-הדין לאורך השנים "מפרשת את הוראת חוק הבטחת הכנסה, לפי תכליתו כחוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה מקופת הציבור למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש - מקרקעין או מטלטלין לסוגיהם, אף אם הרכוש אינו רשום בשמו כדת וכדין".

הפסיקה הכירה באפשרות, כי שווי עלויות הבניה בדירות שנבנו על מקרקעין של מבקש הגמלה, לא יזקפו לו כהכנסה לעניין זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה ולעניין שיעור הגמלה. זאת באותם מקרים בהם הוא אפשר לבניו לבנות את דירות מגוריהם על אותם המקרקעין, ובכפוף לכך שהם מימנו מכספם את עלויות הבניה והם מחזיקים באותן הדירות.

בעניין עטא נאסר דובר בשווי זכויות הבניה שטרם מומשו:

"בהיות זכויות הבניה שטרם מומשו בגדר "נכס" כשלעצמן, ושעה שהבעלות בהן על-פי דיני המקרקעין היא של בעל הקרקע, מבקש הגמלה, ובענייננו כאן של המשיב, מקובלת עלינו הגישה, כי בעצם החזקת הדירות הבנויות על מקרקעי המשיב על-ידי בניו, אין די כדי לבסס קביעה משפטית בדבר העברת זכויות הבניה הבלתי-ממומשות בהן כנטען."

בית-הדין נדרש להבחנה שבין שווי הבניה לשווי זכויות הבניה בדירות בפרשת עטא נאשר, כפי שאף בוצעה בהערכה השמאית של המוסד לביטוח לאומי באותו מקרה, וציין את הפסיקה הקובעת ככלל את היותן של "זכויות הבניה" בנכס המקרקעין בגדר "הכנסה מנכס", כמשמעו בסעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 וזאת אף אם אין מופקת מהן הכנסה בפועל. כלומר, לצורך קביעת סך גמלת הבטחת הכנסה יש להתחשב גם בנכסים מהם קיימת "הכנסה רעיונית" {ב"ל (חי') 8009-08-13 עלי ביתם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 13608 (2014); עב"ל (ארצי) 17435-10-11 המוסד לביטוח לאומי נ' עטא נאסר, (נבו 19.08.14), (להלן: עניין "עטא נאסר")}

ב- עב"ל (ארצי) 17435-10-11 - עניין "עטא נאסר") (2014) עלתה השאלה העקרונית האם בכלל, אחוזי הבניה, הינם נכס לצורך הגדרת זכאותו של זכאי לפי חוק הבטחת הכנסה, שהינו חוק סוציאלי הבא להעניק תמיכה למי שבאמת ובתמים זקוק לכך ולא למי שהוא בפועל בעל רכוש מקרקעין או מיטלטלין לסוגיהם.

בית-הדין פירט, כי אחוזי בניה וזכויות בניה, הינם השטחים המותרים לבניה במגרש או בבניין עליו חלה תכנית בניין עיר ובהתאם להליכים הקבועים ומפורטים בחוק התכנון והבניה. במסגרת הוראות התב"ע נקבעים, בין השאר, השטחים המותרים לבניה במגרשים או בבניינים עליהם חלה התכנית.

עסקה של העברת זכויות בניה, ביו בתמורה ובין ללא תמורה, הינה עסקה חוזית, אשר מתבצעת בהתאם לדיני החוזים, דהיינו הצעה וקיבול. עסקה של העברת זכויות הבניה, הינה עסקה חד-פעמית. אין המדובר ביחסים מתמשכים, מעת שזכויות הבניה הועברו - הן שייכות לנעבר.

מועד העברת זכויות בניה, הינו מועד ההסכמה בין הצדדים לביצוע העסקה. ובהיעדר הוכחת מועד הסכמה לביצוע העסקה ניתן לקבוע, כי המועדים המאוחרים ביותר שבהם בוצעה עסקת העברת זכויות בניה, הוא המועד שבו הוגשה הבקשה להיתר בניה על שמו של הנעבר או ביצוע הבניה בפועל על-ידי הנעבר.
מעת שהוגש היתר הבניה, אזי בהתאם לדיני התכנון ובניה רק מגיש ההיתר, הינו הזכאי לנצל ולהשתמש באחוזי הבניה. מימוש וניצול אחוזי בניה, מתבצע על-ידי בניה בפועל, בין אם בוצע בהיתר בניה ובין אם לאו.

חשוב להדגיש, כי העברת ומימוש זכויות בניה, אינו נוגע כלל, לשאלת השימוש בפועל בנכס שנבנה, שכן מעת מימוש וניצול אחוזי בניה, אין אפשרות להשתמש בהם בשנית. אין כל קשר בין שאלת חובת הצדדים לדווח על העברת זכויות בניה או מימוש זכויות הבניה לרשות המיסים, לבין השאלה מתי הועברה או מומשה בפועל זכות הבניה.

ניתן לקבוע הוראות כלליות לשם בחינת וקביעת מועד העברת זכויות בניה, בין מעביר לנעבר, במקרה שהנעבר ניצל או מימש את זכויות הבניה בעקבות העסקה: מועד ביצוע העסקה, הצעה וקיבול, הגשת היתר בניה על-ידי הנעבר, מימוש זכויות הבניה בפועל על-ידי הנעבר {עב"ל (ארצי) 17435-10-11 - עניין עטא נאסר}.
14. זכאות לקיצבת זקנה - תושבות בארץ-ישראל - הערעור נדחה
ב- עב"ל 386/99 {אילנה דונייבסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(4), 72 (2002)} דיוקן המערערת כפי שנגלה לבית-הדין הוא כך: המערערת, ילידת 1931, היגרה למדינת ישראל בשנת 1972, צברה ועיגנה בה רכוש. מאז שנת 1987 התגוררה המערערת ברציפות מחוץ לרחבי מדינת ישראל. המערערת העתיקה את מקום מגוריה ובמועדים הרלוואנטיים לתביעתה לא התגוררה במדינת ישראל.

בית-הדין קבע, כי יחד-עם-זאת, בראיה בדבר שינוי מקום המגורים של המערערת, לכשעצמה, אין די כדי להוכיח, כי המערערת חדלה להיות "תושבת ישראל" ויש לבחון את מכלול הנסיבות. ברור הוא שמבחן ה"תושבות" מורכב ממספר רב של מרכיבים ועל-מנת לבחון זכאותו של פלוני לגמלה, יש צורך לבחון מספר זיקות וללכת למקום בו נמצא את מירב הזיקות או לחילופין נמצא זיקה או זיקות מהותיות, הקושרות יחיד למדינה מסויימת.

בשנת 1987 עברה המערערת להתגורר בחוץ-לארץ והיא עסקה בחוץ-לארץ בתחום מקצועה. במקרה דנן, מכלול הראיות מלמד על שהות רבת-היקף וממושכת ביותר של כ- 15 שנים מחוץ לישראל {ראה: דב"ע (ארצי) בלה אברמוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.04.92); עב"ל 221/97 זהבה ניסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 326 (1999); עב"ל 190/99 רחמיאן שמשון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(2), 2466 (2001); עב"ל 260/99 בתיה לוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 675 (2002)}.

פרק הזמן בו שוהה המערערת בחוץ-לארץ לצורכי עבודתה הינו פרק זמן משמעותי ועיקרי, המלמד על ניתוק מהותי של זיקת התושבות מהמדינה ועל כך שהמערערת אינה "תושבת ישראל", זאת מבלי לבחון האם היא תושבת מדינה זרה {דב"ע (ארצי) נב/0-75 טובה שריג נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.92)}.

המערערת טענה טענות שונות בדבר כך שלא מצאה עבודה במדינת ישראל בתחום מקצועה - תחום העיתונאות.

לגישתו של בית-הדין, בעצם העובדה שהמערערת לא מצאה מקום עבודה בישראל בתחום מקצועה, אין בכדי לחזור ולקשור את המערערת לישראל, בקשר המקנה לה זכות "תושבות".

בית-הדין, נתן דעתו לכך שמקצועה של המערערת הוא מסוג המקצועות המעוררים צורך בבחינה מעמיקה של נסיבות שהותה בחוץ-לארץ. עם-זאת, במקרה הנדון המערערת לא עבדה כעיתונאית מטעם עיתון ישראלי, היא אינה מקבלת את משכורתה בישראל ולא שולמו עבורה דמי ביטוח לאומי למוסד לביטוח לאומי.

המערערת ביקשה להסתמך על דב"ע מא/ 65-0 {כמיליא חורי נ' המוסד לביטוח לאומי, (פד"ע יב 304), (להלן: עניין "חורי")} לתמיכה בטיעוניה. בפסק-הדין נדון עניינו של אדם אשר עזב את ישראל ונסע למדינה אחרת על-מנת לעבוד ולחסוך כסף. רעייתו ובנו נותרו בארץ ואליהם שלח פעם בפעם סכומי כסף ניכרים. בית-דין זה קבע, כי הוא היה "תושב", לצורך תשלום קיצבת שאירים, וכך נפסק:

"המנוח היה לכל הדעות תושב המדינה. ביום 15.10.76 נסע לחוץ-לארץ על-מנת להרוויח ולחסוך כסף. אשתו ובנו - קרי "משפחתו" - נשארו בארץ, כשהם גרים לסירוגין אצל הוריו ואצל הוריה והוא עצמו שמר עמם קשר הדוק ורצוף. "ביתו" של המנוח, כאדם נשוי, היה ונשאר בארץ. שהותו בחוץ-לארץ היתה ארעית ומכלול הראיות מלמד שהיתה בכוונתו של המנוח לחזור ארצה."

בית-הדין הדגיש, כי ייחס בפסק-הדין, משקל לעצם היות ביתו של אדם בישראל, בתנאי שהביטוי לכך הוא "מגוריו".

לטענת בא-כוח המערערת, המערערת יצאה את הארץ, על-מנת לשפר את מצבה הכלכלי וזיקתה לארץ נותרה חזקה. דא עקא, שבית-הדין לא ראה עין בעין את עניין חורי עם העניין שלפנינו.

די לענייננו לציין, כי בעניין חורי המנוח הותיר בישראל את רעייתו ובנו, עת עבד מחוץ לישראל. התופעה של פלוני היוצא מארצו לצרכי עבודה ומותיר את רעייתו וילדיו במדינת מוצאו, הינה תופעה שכיחה ברחבי העולם ואין היא מצויה בענייננו שלנו.

במקרה הנדון המערערת היא אישה גרושה ולה ילדים בגירים ואין פרטים התלויים בה. עצם טענתה של המערערת, כי יצאה אל מחוץ לארץ על-מנת לשפר את מצבה הכלכלי אין בה בכדי לקושרה לישראל, במידה המצדיקה קביעתה כ"תושבת" המדינה.

לא כך הוא, בהתייחס לחשיבותו ולעוצמתו של התא המשפחתי, במקום בו אדם מותיר את חציו השני של התא המשפחתי במדינת מוצאו. כל שכן, מקום בו ילדיו של פלוני ממשיכים לדור, יחד עם אימם, בארץ מוצאו, מתחנכים במערכת החינוך של המדינה וגדלים להיות אזרחים בה. כאמור, לא כך הדבר בענייננו.

בא-כוח המערערת טען, כי ממכלול הראיות עולה, כי שהותה של המערערת בחוץ-לארץ שהות ארעית היא, וזו לצורכי עבודה בלבד. כתימוכין לעמדתו נאחז בעובדה, כי המערערת אכן מגיעה לביקורים בארץ וכי יש לה רכוש בארץ - דירת מגורים, דבר המלמד על היותה של מדינת ישראל מקום מושבה. לטענתו, למערערת אין דירת מגורים בארצות בהם היא שוהה מחוץ למדינת ישראל והיא אך שוכרת שם דירה.

בית-הדין קבע, כי בטענות אלו אין ממש. אומנם, בבעלותה של המערערת דירה בירושלים, אולם, ככלל, עצם קיומו של רכוש בבעלותם של יחידים ותאגידים במדינה כל-שהיא אינו מלמד, ודאי לא כראיה חלוטה, על היות המדינה מקום מושבם. בהקשר זה נפסק:

"לא היה מקום לקבוע, כי מאחר ובני הזוג לא מכרו דירתם וביקרו בישראל מידי פעם, נשאר מרכז חייהם של בני הזוג בישראל. בעלות תושבי חוץ-לארץ בדירה בישראל אינה, כשלעצמה, הוכחה שמרכז חייהם הוא בישראל" {דב"ע נה/ 132-0 המוסד לביטוח לאומי נ' חלואני מלכה עלי, פד"ע כט 197, 200}.

כמו-כן, היעדר בעלות של המערערת על רכוש נדל"ן בחוץ-לארץ, אף הוא אין בו בכדי להראות כי המערערת הינה "תושבת ישראל", מהטעם היחיד שרכוש הנדל"ן שבידה מצוי בארץ.

בית-הדין קבע, כי במהלך השנים המערערת הגיעה ארצה לפרקי זמן קצרים מאוד. ביקורים בארץ מעת לעת לצורך ביקור קרובים, אין בהם, כשלעצמם, כדי ללמד על "תושבות" {דב"ע נד/0-201 מרגלית שביט ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי,
פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.94)}.

והוסיף בית-הדין, כי אין לראות בעצם קיומו של חשבון בנק פעיל בישראל, אליו מנותבים כספים בגין השכרת הדירה הנמצאת בירושלים וכספי רנטה המועברים למערערת מגרמניה, כעובדות המקימות משמעות שונה במקרה הנדון. בהקשר זה צויין, כי לא ניתן לדעת מהם השיקולים שהנחו את המערערת להעברת כספי הרנטה ארצה. ניתן לחשוב על מגוון רחב של שיקולים היכולים להוות סיבה לאמור, לרבות שיקולי מיסוי או זכאות.

בחינת מכלול הנסיבות, כאמור לעיל, מלמד בעליל, כי המערערת אינה "תושבת" המדינה וכי מרכז חייה, בזיקות המהותיות, הינו מחוץ למדינת ישראל. מגוריה של המערערת מחוץ למדינת ישראל נשאו אופי של קבע ולא אופי של ארעיות. המערערת עבדה וחיה מחוץ לרחבי מדינת ישראל ברציפות תקופה ממושכת ביותר. עצם קשרים שונים לישראל, בגין רכוש או בגין בת בגירה שעדיין חייה בישראל, אין בהם בכדי לערער מסקנה זו.

המערערת הינה מסוג האנשים אשר יכולים ובעלי כוח במותניהם למצוא פרנסה ראויה אף מחוץ לרחבי המדינה ואף בחרו לעשות כן משיקוליהם שלהם. זאת ועוד, המערערת אינה עומדת אף בפרק הזמן בו נקבה הוועדה באשר לתקופת האכשרה.

יתר-על-כן, ברור הוא, כי אף אם המערערת היתה עומדת בפרק הזמן שהוצע על-ידי הוועדה, בית-הדין לא היה רואה את עצמו מוסמך ליתן לה את הסעד המבוקש, מקום בו אף הוועדה קבעה, כי יהיה זה מן הראוי שהמחוקק עצמו יקבע דברים.

מכל האמור עלה, כי אין המערערת זכאית למעמד של "תושבת ישראל" גם לאור המגמה העולה מה"רוחות החדשות", שטרם הגיעו לכלל דבר חוק סדור וברור.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בעת דחיית התביעה לקיצבת זקנה, לא היתה המערערת בגדר "תושבת ישראל", כפי הגדרת מושג זה בחוק ובהלכה הפסוקה. לפיכך, לא היתה המערערת "מבוטחת" לצורך קבלת קיצבת זקנה. אשר-על-כן דין הערעור להידחות.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 48179-01-11 {אמנה אבו ליל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 13650 (2012)} קבע בית-הדין, כי הנתבע לא שגה באופן שבו הוא יישם על התובעת את הוראות תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה על-פי הוראת סעיף 4(א) לחוק הבטחת הכנסה. התובעת כלל לא היתה אמורה להיות זכאית לגמלה, בשל העובדה שבן זוגה אינו תושב ישראל ועל-כן אינו זכאי לגמלה מכוח עצמו.

זכאותה של התובעת לגמלה נבעה מההוראה שנקבעה בתקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה, וככזו - היא כפופה להוראת תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, אשר מפנה להוראה בדבר קיזוז שיעור של 7.5% מהסכום הבסיסי.

לכן, משהנתבע פעל לפי הנהלים הפנימיים שלו ולמרות הוראת תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה הוא השיב לתובעת את אשר קיזז ממנה בגין התקופה שעד פברואר 2010, רק בשל כך שטרם לכן שולמה לה הגמלה ברציפות ללא קיזוז, הרי שהנתבע אף פעל כלפי התובעת לפנים משורת הדין.

בית-הדין קבע, שלא יהיה נכון לחייב אותו לפעול כך גם בעבור התקופה שמחודש יוני 2010 ואילך, שכן הקיזוז בתקופה זו - מתיישב הן עם הוראות הדין {תקנה 8(ג) לתקנות הבטחת הכנסה} והן עם הנהלים הפנימיים של הנתבע {בשל היעדר הרציפות בזכאות עד אז}.

15. גמלת הבטחת הכנסה - תושבות בארץ-ישראל - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 55122-09-11 {קלטיאן יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 8911 (2014)} נדרש בית-הדין להכריע, האם בדין נדחתה תביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, מן הטעם שהתובע לא היה "תושב" ישראל במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת התביעה.

התובע נולד בהודו בשנת 1946. בין השנים 1999-1991 התובע נכנס ויצא מישראל מספר פעמים באשרת תייר. מאז שנת 1999 ועד להגשת התביעה לגמלת הכנסה בשנת 2010 התובע שהה ברצף במדינת ישראל ולא יצא ממנה.

ביום 31.10.10 אושרה בקשתו של התובע להכרה כעולה וביום 10.11.10 קיבל מעמד של אזרח ישראלי. ביום 30.11.10 הגיש התובע תביעה לגמלת הבטחת הכנסה.

נשלחה לתובע הודעה, כי הוא איננו זכאי לגמלה, מן הטעם שבהתאם לסעיף 2(ב) לחוק הבטחת הכנסה, הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה היא למי שהיה תושב ישראל 24 חודשים רצופים לפני הגשת התביעה.

לטענת התובע, במשך שנים ארוכות, מאז שנת 1999 הוא התגורר בארץ בבית אימו ואולם על-אף נסיונותיו להוכיח את יהדותו, משרד הפנים סירב לתת לו מעמד של עולה, והכיר ביהדותו רק בשנת 2010. לטענתו בכל אותם שנים היה מרכז חייו בישראל ולפיכך, על-פי מבחן מירב הזיקות, יש לראותו כתושב מדינת ישראל בשנתיים שקדמו להגשת התביעה.

התובע ביקש להסתמך על מסמך שנחזה כמזכר של גורם במשרד הקליטה בו צויין, כי התובע לא קיבל מעמד של עולה ממשרד הקליטה כי שהה בישראל 60 חודשים לפני קבלת מעמד "עולה". לטענת התובע, הוא היה תושב ישראל במשך 24 חודשים לפני הגשת תביעתו להבטחת הכנסה בנובמבר 2010, ולפיכך, לטענתו, הוא היה זכאי לגמלה בנובמבר 2010.

הנתבע טען, כי הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה קמה למי שהוכר כתושב על-ידי משרד הפנים, ובהתאם למועד ההכרה. ככל שלתובע טענות ביחס למועד בו הוכר כתושב הרי שעליו היה להפנות את טענותיו למשרד הפנים.

עוד הוסיף הנתבע, כי התובע נכנס לישראל באמצעות דרכון בריטי שאותו לא הציג לבית-הדין, ובכך מנע מבית-הדין לברר האם נכנס לארץ באשרת תייר או באשרת עובד, וחזקה היא, כי הימנעותו מלהציג את הדרכון מלמדת כי אילו הוצג הדרכון, היה מוכח שהתובע לא שהה בישראל כדין בין בתקופה שבין השנים 2010-2006.

כמו-כן טען הנתבע, כי התובע לא הציג ראיות לכך ששהה בפועל בישראל לאורך התקופה שמ- 2006 עד 2010 למעט עדות אחותו שהיא בעלת עניין ואיננה עדה אובייקטיבית.

בית-הדין קבע, כי מעדויות התובע ואחותו, אשר לא נסתרו עלה, כי התובע התגורר בבית אימו בהרצליה ונסמך על שולחנה עד לפטירתה בשנת 2009. במקביל, התובע ניסה להסדיר את מעמדו בישראל ואולם התקשה לקבל מעמד כעולה על רקע הקושי להוכיח את יהדותו בהיעדר מסמכים מסודרים כגון תעודת לידה מהודו.

לטענת התובע ואחותו, לאחר פטירתה של האם, התובע {שהיה אחד מארבעת יורשיה} המשיך להתגורר בדירתה, והסתייע באחותו, בחברים ובגורמי חב"ד לצרכי קיום שוטפים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גרסתו של התובע ושל אחותו ביחס לאופן בו התנהל התובע בארץ במשך כ- 10 שנים מעוררת קושי, וזאת מכיוון שלטענת התובע הוא לא עבד, {באשר לא היתה לו אשרת עבודה} ומאידך, התובע לא הצביע על מקורות קיום ברורים שיאפשרו לו לשלם חשבונות ולהתקיים, ולו באופן מינימלי, וגם טענתו, כי מעולם לא שילם חשבונות ארנונה ומים תמוהה. התובע אף לא הביא עדים נוספים לתמיכה בטענותיו למרות שהעיד כי חברים עזרו לו כלכלית.

עם-זאת קבע בית-הדין, כי אין בתמיהות הללו כדי לשקול כנגד דו"ח הכניסות והיציאות מהארץ ועל תעודת עובד ציבור של משרד הפנים בהם נקבע בבירור כי התובע שהה בישראל ברצף משנת 1999.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי עיון בתעודת עובד הציבור העלתה, כי הפקידה המוסמכת במשרד הפנים לא מצאה לפרט איזו אשרה או היתר החזיק התובע בין השנים
2010-2006 בהן פעל על-מנת להסדיר את מעמדו כעולה, ויחד-עם-זאת לא מצאה לקבוע, כי שהייתו בארץ באותה תקופה היתה שלא כדין.

ולאור הנתונים המפורטים בתעודת עובד הציבור, לא ברור מה התשתית העובדתית לקביעת הנתבע, כי בין השנים 2010-2006 התובע שהה בישראל שלא כדין.

לפיכך, בית-הדין קבע, כי אין בידו מסקנות לרעת התובע, מן העובדה שלא הגיש לבית-הדין את הדרכון הבריטי בו עשה שימוש במהלך השנים. ודעת בית-המשפט היתה, כי הדרך הנאותה להוכיח מעמד של אדם בישראל היא באמצעות תעודת עובד ציבור של משרד הפנים.
בידי משרד הפנים מלוא הנתונים ביחס לאשרות ולאישורי שהייה למיניהם, ובידו היכולת להבהיר לבית-הדין את עמדתו ביחס לחוקיות שהייתו של אדם בארץ, ואין כל צורך כי בית-הדין יעסוק בפיענוח חותמות שבדרכון ויתהה על משמעם, מה גם שאין לשלול את טענת התובע כי דרכונו אבד.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובע התגורר בישראל באופן רצוף משנת 1999. לא הובאו בפני בית-הדין ראיות שיש בהן כדי ללמד על כך ששהותו בארץ בתקופה שלאחר שנת 2006 היתה שלא כדין.

לנוכח האמור, קבע בית-הדין, כי לא היה יסוד להחלטת הנתבע לדחות את תביעתו של התובע מן הטעם שלא היה תושב ישראל במשך 24 החודשים שקדמו להגשת התביעה. לנוכח האמור לעיל, בית-הדין קיבל את התביעה וקבע, כי התובע זכאי לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש נובמבר 2010 בכפוף לעמידתו ביתר התנאים שנקבעו בחוק.
16. קביעת תושבות במדינת ישראל - קיצבת ילדים והבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 28663-12-11 {מסאלמה מאגדולין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2627 (2013)} המחלוקת היתה בשאלת תושבותה של התובעת במדינת ישראל.

הנתבע החליט שלא להכיר בתובעת כתושבת מדינת ישראל החל מיום 09.02.06 זאת בהתאם לחקירה שערך ובה התגלה, כי התובעת אינה מתגוררת בשטח מדינת ישראל. לאור החלטתו הפסיק הנתבע לשלם לתובעת קיצבת ילדים והבטחת הכנסה ואף דרש ממנה תשלום אשר שולם לה ביתר, לאחר עזיבתה את שטחי מדינת ישראל.

בכתב התביעה טענה התובעת, כי בעת הביקור שנערך בביתה על-ידי חוקרי המוסד לביטוח הלאומי, היא שהתה בביקור אצל בעלה המתגורר בשטחים, אולם משכנה הקבוע נמצא בבאר-שבע.

הנתבע טען מנגד, כי מרכז חייה של התובעת אינו בישראל והתובעת נמצאת רוב הזמן עם בעלה אליו נישאה בשנת 2006.

בית-הדין קבע, כי מהמסכת העובדתית אשר הובאה בפניו, התקבלה התמונה לפיה התובעת אינה מתגוררת בשטח מדינת ישראל {כך עלה מביקורות וחקירות שנעשו בעניינה של התובעת}. כמו-כן, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית המבססת את תביעתה, והעובדה כי החליפה מספר כתובות, כאשר לטענתה התגוררה פעמים רבות אצל אמה, מלמדת על כך, כי לא היה לתובעת מקום מגורים קבוע ועל-כן קבע בית-הדין, התובעת אינה תושבת מדינת ישראל. לפיכך, תביעתה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 6032-09 {אבו חדיג'ה פתחי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14760 (2012)} נדחתה תביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה בהתאם לסעיף 2(ב)(א) לחוק הבטחת הכנסה, בנימוק שאינו "תושב ישראל". כמו-כן נודע לתובע, כי מבדיקה שנערכה עלה, כי התובע אינו מתגורר בכתובת אותה מסר לנתבע.

במקרה הנוכחי הצהיר התובע, כי הוא תושב ישראל משנת 1995. כמו-כן צורף לתצהירו של התובע העתק מתעודת זהות ישראלית שנשא התובע {שהונפקה לתובע בתאריך 26.01.06} שבה מצויינת כתובתו של התובע ברחובות ככתובת מגוריו. גם בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין עלה, כי התובע נכנס לישראל ביום 15.02.95, והוכר במעמד של "ישיבת קבע" {כתובתו של התובע כפי שהיתה מעודכנת בתמצית רישום מרשם האוכלוסין גם היא היתה רחובות (אם כי נרשם כי תאריך הכניסה למען היה ב- 07.09.09}.

בית-הדין קבע, כי למרות סתירות מסויימות שנמצאו בין עדותה של עדת התובע לבין עדות התובע, לא מדובר בסתירות מהותיות, שיש בהן כדי לסתור את החזקה בדבר היות התובע בגדר "תושב ישראל" ולהרים את הנטל הרובץ על כתפי המוסד לביטוח לאומי.

לפיכך, הספק פעל איפוא לטובת התובע. ואולם קביעה זו מתייחסת אך ורק לתקופה שקדמה להחלטת פקיד התביעות מיום 03.12.09. לגבי התקופה שלאחר מכן, קיימת שאלה ממשית, האם באמת ובתמים התובע התגורר בארץ. והיה והתובע תבע או יתבע שוב על-פי חוק הבטחת הכנסה, הדבר דורש בדיקה חדשה מטעם המוסד לביטוח לאומי.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 81-08 {יאסין עפת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 1609 (2012)} הגישה התובעת תביעה לנתבע לקבלת קיצבת ילדים ודמי לידה. נמסר לתובעת על-ידי הנתבע שאלון תושבות לבירור מרכז החיים של התובעת לאור היותה נשואה ללא תושב. התובעת השיבה את השאלון לנתבע כשרובו ריק. בשאלון הצהירה התובעת, כי היא מתגוררת בבית אביה בביר אלסיכה - זמר. התובעת נדרשה על-ידי הנתבע להשלים מסמכים לשאלון התושבות. עקב אי-השלמת המסמכים, נשלח לתובעת מכתב דחיה בעניין תביעתה לתשלום קיצבת ילדים ודמי לידה.

בתגובה מילאה התובעת שאלון תושבות בשנית, שהוגש לנתבע. התובעת ציינה בשאלון כי היא מתגוררת בבית אביה בביר אלסיכה מיום שנולדה, ובעלה מתגורר בכפר עתיל ליד טול כרם, ואין לו אשרת כניסה לישראל.

לאחר מספר חקירות שביצע הנתבע בעניינה של התובעת בשנת 2006, הודיע הנתבע לתובעת, כי על-פי סעיף 378(א) לחוק הביטוח הלאומי, הואיל ומרכז חייה אינו בישראל, הופסק ביטוחה כתושבת ישראל החל מיום 01.01.03. תביעת התובעת לדמי לידה אושרה.
המחלוקת בין הצדדים, נסבה על השאלה האם בתקופה הרלוונטית לתביעה, מהתאריך 01.01.03 התקיימו בתובעת תנאי התושבות, כנדרש על-פי חוק הביטוח והאם מרכז חייה, במהלך תקופה זו, אכן היה בבית אביה בביר אלסיכה, אשר בתחומי מדינת ישראל כטענתה, או שמא מחוץ לתחומי ישראל, כטענת הנתבע.

הנתבע טען, כי התובעת מתגוררת בכפר עתיל אשר בתחומי הרשות הפלסטינית, יחד עם בעלה. הנתבע נסמך בעניין זה על דו"חות הפעולה וסיכום החקירה של חוקרי הנתבע, על ההודעות לחוקרי הנתבע ועל תעודת עובד ציבור.

בית-הדין קבע, כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו, לסתור את החזקה של תושבות התובעת, בשל היותה בעלת תעודת זהות ישראלית והתובעת מצידה לא השכילה לשכנע את בית-הדין, כי מרכז חייה הוא בביר אלסיכה.
17. זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - הערעור התקבל {התקבל באופן זה שהוחזר למוסד לביטוח לאומי כדי שיחליט על גובה תשלום הגמלה שלו זכאי המערער}
ב- עב"ל 40349/97 {בנימין בסטיקר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(3), 15338 (1999)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה, אשר דחה את תביעת המערער לשלם לו גמלת השלמת הכנסה לתקופה יולי 1995 עד ינואר 1997.

בערעור שהגיש המערער על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, קבל המערער על כך שהמוסד לביטוח לאומי לא הודיע לו בעת שדרגת נכותו הופחתה, כי עליו להתייצב בלשכת שירות התעסוקה כתנאי לקבלת הגמלה, ועקב מחדל זה נגרם לו נזק של אי-תשלום הגמלה בתקופה הנוספת. המערער הסביר, כי כל עוד היתה לו דרגת נכות מלאה, לא היה צריך להתייצב בלשכה.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי משקטנה דרגת הנכות של המערער מדרגת נכות מלאה לדרגת נכות של 65%, היה עליו להתייצב בלשכה, ומשלא עשה כן, אין הוא זכאי לגמלה בשום עילה מעילות הזכאות.

בית-הדין קבע, כי שכמו שמוטל על המוסד לביטוח לאומי להודיע על קבלת תביעה או על דחייתה, כך גם מוטל על המוסד לביטוח לאומי להודיע על הפסקת תשלום גמלה, ולא להסתפק בהפסקתה בפועל.

הפסקת תשלום גמלה מהווה שינוי מהותי בזכויותיו של מקבל הגמלה ומן הראוי שמקבל הגמלה ידע, מה הם הנימוקים להפסקת תשלום הגמלה, ומה הן הדרכים הפתוחות לפניו כדי לשנות את "רוע הגזירה".

עוד הוסיף בית-הדין, כי משקטנה דרגת הנכות של המערער, שבעקבותיה הופסקה הגמלה, היה מוטל על המוסד לביטוח לאומי להודיע למערער על הפסקת תשלום הגמלה ולהנחות אותו שעליו להתייצב בלשכה, או כדי לקבל עבודה מתאימה או כדי לקבוע אם אכן הוא בלתי-ניתן להשמה, בעבודה כלשהי, הכל לפי כללים, תנאים ומבחנים שנקבעו בתקנות.

הדברים מקבלים משנה-תוקף במקרה זה, בו המערער לא נדרש על-ידי המוסד לביטוח לאומי להתייצב בלשכה כדי לקבל את הגמלה, כל עוד היה בעל דרגת אי-כושר מלאה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי טענת המוסד לביטוח לאומי בערעור זה שהמערער לא התייצב בלשכה, ולכן בדין נדחתה תביעתו, יש לדחות מכול וכול. כאמור, על המוסד לביטוח לאומי היה להודיע למערער על הפסקת תשלום הגמלה, וכפועל יוצא מכך - להנחות אותו בדרך ילך במקרה בו מופסק תשלום הגמלה.

מסקנת הדברים היא, כי מחדל המוסד לביטוח לאומי בהימנעותו ממתן הודעה על הפסקת תשלום הגמלה ובהיעדר הדרכה לגבי המשך הטיפול בנושא זה, אפשר שהם שמנעו מהמערער את האפשרות למלא אחר התנאים המוקדמים להמשך קבלת תשלום הגמלה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לאור האמור לעיל התיק מוחזר למוסד לביטוח לאומי כדי שיקבע, האם בתקופה הנוספת היה מערער בלתי-ניתן להשמה, ועל-פי קביעה זו יחליט המוסד לביטוח לאומי לגבי המשך תשלום הגמלה בתקופה הנוספת.
18. זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - קורס להכשרה מקצועית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 54112-12-13 {אינה קופינקה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 15134 (2015)} נדונה תביעתה של התובעת כנגד החלטת פקיד התביעות, לפיה נוצר לתובעת חוב בגין שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה אשר שולמה לה שלא כדין בגין חודשים ספטמבר-אוקטובר 2010.

התובעת הגישה ביום 26.08.10 תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בעילת שיקום {לימודים במרכז להכוונת עולים לתעסוקה}. הנתבע אישר ביום 19.10.10 את הזכאות לגמלה בהתאם לסעיף 2(א)(3) לחוק הבטחת הכנסה.

ביום 02.11.10 התקבלה הודעה מהמרכז להכוונת עולים ותושבים חוזרים לתעסוקה כי התובעת השתתפה בקורס "שימושי מחשב" מיום 10.08.10 ועד 07.09.10. התובעת לא התייצבה בלשכת התעסוקה לאחר סיום הקורס. ביום 20.12.10 הודיע הנתבע לתובעת, כי נוצר חוב על שמה בסכום של 2,328 ש"ח עקב תשלומים שלא הגיעו לה על-פי חוק הבטחת הכנסה. על-פי אישור בא-כוח שירות התעסוקה היה על התובעת להתייצב פעם בשבוע.

התובעת טענה, כי על הנתבע היה לאשר לתובעת גמלה לחודש ספטמבר 2010 עד לחודש בו הסתיים הקורס {07.09.10}, כפי שאישר לה גמלת הבטחת הכנסה לחודש אוגוסט 2010 למרות שהקורס התחיל ביום 09.08.10. עוד טענה התובעת, כי לתובעת קיימת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה כל עוד היא נמצאת בהכשרה מקצועית.

הנתבע טען מצידו, כי על התובעת היה להתייצב בלשכת התעסוקה כדורשת עבודה כשסיימה את לימודיה. כמו-כן התובעת לא עדכנה את הנתבע בדבר סיום לימודיה לפני המועד בו הצהירה בתביעה ולא קיבלה פטור מהתייצבות לתקופה בה סיימה את לימודיה. לפיכך הגמלה אשר קיבלה בגין חודשים ספטמבר ואוקטובר הינה שלא כדין.

בית-הדין קבע, כי בפסק-דין שושנה נאבל {ת"ק (ארצי) נד/04-151 המוסד נ' שושנה נאבל, כח(1), 553 (02.08.95)} נדון גם כן עניינה של מבוטחת שהשתתפה בקורס להכשרה מקצועית מטעם שירות התעסוקה ולאחריו התייצבה בשירות התעסוקה לצורך קבלת עבודה, אך לא במשך חודש שלם. בית-הדין הארצי קבע שם, כי מאחר ולא התקיימו תנאי הזכאות במהלך כל החודש, אין זכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

לכן, מסקנה אחרת תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה מי שהתייצב בשירות התעסוקה מספר ימים בחודש ולא הוצעה לו עבודה, יהיה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה חלקית.
19. זכאות גמלת הבטחת הכנסה - "אלכוהוליסט כרוני" - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 817-09-14 {אמיר זירעיני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 10755 (2015)} נדונה החלטת המוסד לביטוח לאומי, לפיה התובע אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש יולי 2014, וזאת לאור סעיף 2(א)(1)(ג) לחוק הבטחת הכנסה.

התובע הופנה לעמותת "הדרך" שמתפקדת, בין היתר, כגוף המנהל מרכז לטיפול באלכוהוליסטים והמוסמך לקבוע כי מבוטח עונה על הגדרת אלכוהוליסט כרוני ועל-כן אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי, וזאת לצורך קביעה האם התובע עונה על הגדרת מכור לאלכוהול. התובע נבדק במרכז, ונקבע שם, כי אינו עונה עוד להגדרה של מכור לאלכוהול. בעקבות זאת הודע לתובע כי החל מראשית חודש יוני תביעתו נדחית, וכי המשך זכאותו מותנה בכך שידרוש עבודה בשירות התעסוקה.

התובע פנה לשירות התעסוקה, וטען בפני פקידי הלשכה כי הוא אלכוהוליסט, ומאחר ושירות התעסוקה על-פי נהליו אינו מטפל במתמכרים, הפנה את התובע בחזרה למוסד לביטוח לאומי.

התובע פנה לגורמים שונים וכתוצאה מפניותיו החליט מנהל מחלקת הבטחת הכנסה בסניף נצרת של המוסד לביטוח לאומי לאשר לו את הגמלה לחודש יוני בעילה של שיקול-דעת ומצב מצוקה, ושוב הודע לו שהמשך זכאותו מותנה בהתייצבות בשירות התעסוקה כדורש עבודה.

התובע שב וטען שהוא אלכוהוליסט ושוב נשלח לאבחון במרכז, שם נבדק ביום 21.08.14 ושוב נקבע שאינו עונה על הגדרת מכור לאלכוהול. התובע התייצב בשירות התעסוקה רק בחלק מחודש אוגוסט 2014, ועל-כן לא שולמה לו הגמלה וגם לא מענק לימודים בגין ילדיו, אשר משולם רק לזכאים להבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי לא נפלה טעות בהחלטת פקיד התביעות לפיה התובע לא היה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בחודשים יולי ואוגוסט 2014, בהינתן העובדות שאינן שנויות במחלוקת, לפיהן התובע לא הוגדר, על-ידי הגורם המוסמך מכוח החוק, כמי שאינו ניתן להשמה בשל היותו מכור לאלכוהול, ומאידך גם לא התייצב בשירות התעסוקה כדי לדרוש עבודה בהתאם לדרישות הדין, וכאשר התייצב הודיע שאינו מוכן לדרוש עבודה שכן הוא מכור לאלכוהול.
20. הזכות לגמלת הבטחת הכנסה - המשיבה סירבה לעבוד כקופאית - הערעור התקבל
ב- על"ח (יר') 46445-05-14 {שירות התעסוקה נ' יוליה רטושני, תק-עב 2015(1), 3828 (2015)} נדון ערעור מטעם שירות התעסוקה שהוסב כנגד החלטת ועדת הערר, הפועלת מכוח סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959. בהחלטה מושא הערעור, קיבלה ועדת הערר את ערעור המשיבה ביחס להחלטת שרות התעסוקה לרשום אותה כמי שסירבה לקבל עבודה שהוצעה לה.

למן חודש ינואר 2012 קיבלה המשיבה גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי ולצורך כך נרשמה והתייצבה בשירות התעסוקה. שירות התעסוקה הפנה את יוליה לחברת שהם - שירותי השמה ומיון בע"מ לשם קבלת עבודה. החברה מצידה הפנתה את יוליה לעבודה כקופאית ברשת הקמעונאית "מגה".

ביום 18.02.14 נפגשה המשיבה עם מנהל סניף "מגה", לצורך בדיקת התאמתה לתפקיד של קופאית. בסיום הפגישה דיווח מנהל הסניף לשרות התעסוקה, כי המשיבה אינה מתאימה לתפקיד.

מבירור טלפוני שערכה מתאמת ההשמה בשירות התעסוקה, עם מנהל הסניף עלה שהאחרון מסר למשיבה, כי מתכונת העבודה במשרה אליה היא מיועדת היא של משמרות. בתגובה, מסרה לו המשיבה, כי היא אינה יכולה לעבוד במשמרות ערב. למשמע הדברים נאות מנהל הסניף להגמיש את דרישות התפקיד ולקבל את המשיבה לעבודה ובלבד שתעבוד במשמרת ערב אחת לשבוע. המשיבה מצידה סירבה לכך. לנוכח זאת הפיקה מתאמת ההשמה "אישור רישום סירוב לחתום" וקבעה שתחולת הסירוב היא מיום 18.02.14. החלטת הסירוב מתרגמת לידי שלילת קיצבת הבטחת הכנסה למשך חודשיים ימים.

על החלטת הסירוב עררה המשיבה בפניי ועדת הערר שליד מועצת לשכת התעסוקה. ועדת הערר התכנסה ובתום הדיון החליטה הוועדה לקבל את הערר מהסיבה שהעוררת מהימנה וניתן להתחשב במצבה הקשה של המשיבה ולא היה נראה שהיא מסרבת באופן עקרוני לצאת לעבודה.

שירות התעסוקה סבר, כי לא היתה הצדקה לקבל את עררה של המשיבה והוסיף, כי הפנייתה של המשיבה לעבודה כקופאית מהווה עבורה עבודה מתאימה שהיה עליה לקבל. כך, מקום העבודה עצמו קרוב למקום מגוריה ואף מתכונת ההעסקה הותאמה, ככל הניתן, לדרישתה שלא לעבוד בערבים.

בנסיבות אלה טען שירות התעסוקה, כי החלטת ועדת הערר תגרום לכך שהמשיבה תראה עצמה פטורה מלעבוד, על-אף גילה הצעיר. טענתה של המשיבה ולפיה היא צריכה לשמור על סבה אינה יכולה להיחשב לעילה מספיקה לסירוב לעבוד.

המשיבה מצידה ביקשה כי הערעור יידחה. בתשובתה לערעור טענה שזו הפעם השלישית שבה התייצבה לראיון עבודה לתפקיד קופאית על-אף שבפעמיים שקדמו לכך היא לא התקבלה מסיבות שונות. לטענתה, מנהל הסניף הסכים לבוא לקראתה במובן זה שדרש ממנה לעבוד במשמרת ערב אחת בשבוע בלבד, אך בה בעת הבהיר לה שיתר העובדים "יעשו לו בלאגן" ולכן הוא רשם שאינה מתאימה לעבודה. בנסיבות אלה החלטת הסירוב אינה הוגנת. כן טענה המשיבה, ששירות התעסוקה מנסה לפגוע בה ובזכויותיה בכל דרך אפשרית.

בית-הדין קבע, כי המשיבה עצמה הודתה בפניו, כי היא מטפלת בסבה רק ערב אחד בשבוע. כך, התרשם בית-הדין מדבריה, כי משרת הקופאית אינה נאה בעיניה מטעמים שונים וכי למעשה, היא אינה מעוניינת לעבוד בה אלא לנסות משהו אחר ובוודאי שאין היא מעוניינת במשרת קופאית בשעות הערב בהן "מעבידים בשעות נוספות ולא משלמים".

לאור זאת, קבע בית-הדין, כי המשיבה לא עשתה מאמץ סביר ובתום-לב לקבל את העבודה שהוצעה לה בסניף "מגה", ולכל הפחות היה עליה להתחיל בעבודה ולנסות ולהשתלב בה, ולראות כיצד ניתן בהמשך להתאימה לצרכיה האישיים, ולא לסרב לה מראש.

כמו-כן, בהתאם לפסיקת בית-הדין הארצי יש ועל מבוטח לנהוג בבחינת "נעשה ונשמע" לאמור, לעשות את הנדרש כדי להתחיל בעבודה ולהשתלב בה ואחר-כך לבחון עניינים נוספים הצריכים בדיקה וניסוי. בהקשר של המשיבה נקבע, כי היה עליה לקבל את משרת הקופאית ואז לעמוד על המידה שבה העבודה משתלבת עם הטיפול בבן המשפחה הזקוק לעזרתה, המידה בה המעסיק ממלא אחר חובותיו שבדין לרבות תשלום שכר בהתאם לחוק וכל כיוצא באלה.
21. זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - התובע לא התייצב כנדרש בלשכת שירות התעסוקה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 16188-06-14 {סהר חן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 107 (2015)} היה על התובע, בשל מצבו הרפואי, להתייצב בלשכת שירות התעסוקה פעם בחודש. התובע לא התייצב במשך מספר חודשים בלשכת שירות התעסוקה, ומשום כך לא קיבל גמלת הבטחת הכנסה לחודשים אלה.

התובע טען, כי הוא מתקשה להתייצב בלשכת שירות התעסוקה כנדרש בשל קשיי תחבורה. במהלך הדיון המוקדם הוסכם, כי התובע יוכל להתייצב להבא בלשכת שירות התעסוקה בירושלים.

עם-זאת, קבע בית-הדין, כי התובע אינו זכאי לתשלום גמלת הבטחת הכנסה עבור החודשים שבהם לא התייצב בלשכת שירות התעסוקה. משלא התייצב התובע בשירות התעסוקה כנדרש, אף כי הוא נדרש להתייצב פעם אחת בחודש בלבד, הוא אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה בחודשים שבהם לא התייצב בשירות התעסוקה. על-כן, התביעה נדחתה.
22. זכאות להבטחת הכנסה - התובע לא התייצב כנדרש בשירות התעסוקה בשל מחלה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 46699-12-12 {רמזי דמירי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 23207 (2014)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בגין חודש מרץ 2012. התובע טוען כי בחודש זה היה חולה והביא אישורי מחלה. ועל-כן יש לראותו כמי שהתייצב כדין בשירות התעסוקה.

הנתבע 1 {המוסד לביטוח לאומי} לא הכיר בתעודת מחלה מיום 06.03.12, שניתנה לתקופה של 10.03.12 עד 15.03.12. ביחס לשאר התעודות הרפואיות היה המוסד לביטוח לאומי מוכן להכיר בהן.

צדדים הסכימו כי גדר המחלוקת הוא האם רופא המוסד מוסמך לבדוק את כשירות והתאמה של התעודות הרפואיות ליכולת המבוטח להישלח לעבודה או להתייצב. והאם יש מקום לבחון את התעודות הרפואיות, נוכח חוק דמי מחלה, לפיו המעביד אינו רשאי לבדוק את התעודות הרפואיות. האם כשיש תעודה רפואית שעל פניו תקינה שניתנה על-ידי גורם רפואי מוסמך שהוא קופת חולים, ניתן לבחון את התעודה או שיש לקבלה כפי שהיא. כתוצאה האם זכאי התובע לגמלת הבטחת הכנסה בגין חודש מרץ 2012.

בית-הדין קבע, כי הסמכות של רופא מוסמך מפורשת, וגם פקיד התביעות רשאי להסתמך עליה. נוכח האמור, יש לדחות את הסתמכות התובע על חוק דמי מחלה ועל המגבלות שיש למעביד בבואו לחלוק על מסמך רפואי. אין כל מקום להיקש עת ניתנה סמכות כזו במפורש מכוח חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו לרופא מומחה שאף הוא ממונה על-פי החוק.
עוד הוסיף בית-הדין, כי אין להשוות יחסים חוזיים ביו עובד למעביד ליחסים הסטטוטוריים בין מבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי הפועל מכוח החוק. כך גם אין להשוות יחס חוזי ליחס הסטטוטורי בין דורש עבודה בשירות התעסוקה לשירות התעסוקה.

על-כן נדחתה הטענה כי לנוכח חוק דמי מחלה אין סמכות למוסד או לרשות לבדוק תעודה מקופת חולים או מבית-חולים. לשני הנתבעים סמכות מפורשת בחוק ובתקנות ספציפיות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מסמך רפואי צופה פני התרחשות עתידית שטרם אירעה כגון כאב גב הוא דוגמא למסמך רפואי שאינו עומד על פניו במבחן תקינות. לפיכך אין מקום להתערב בשיקול-הדעת של הרופא המוסמך ושל פקיד התביעות עת שללו את הגמלה לחודש מרץ, בגין תעודה זו.

זאת בנוסף לימים נוספים בהם אין תעודה רפואית ואחד מהם לפחות הוא יום ראשון בו ניתן גם להתייצב בשירות התעסוקה וגם ללכת לרופא. משכך נקבע, כי התובע לא עמד בחובת ההתייצבות ויש לדחות את תביעת התובע בגין האמור.

כמו-כן, נדחתה תביעתו בטענה של חוסר סמכות המוסד לביטוח לאומי. גם בעניין זה, טענותיו לא עלו בקנה אחד עם תכלית חוק הביטוח הלאומי, חוק שירות התעסוקה וחוק הבטחת הכנסה והתקנות מכוחן. טענות אלו אינן פועלות לטובת הציבור, או התובע, ההיפך - יש בהם להסב לציבור נזק ולסרבל מולו את הליכי אישור גמלה. הנתבעים פעלו, על-פי סמכותם הטבועה והמפורשת בחקיקה ובחקיקת-משנה.

במקרה דומה, ב- ב"ל (חי') 32525-12-09 {עורסאן עיאשי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 15340 (2013)} הודיע פקיד תביעות הבטחת הכנסה לתובע, כי זכאותו לגמלת הבטחה נשללה לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2008 הואיל ורופא המוסד לביטוח לאומי לא אישר את התעודות הרפואיות שהמציא התובע, והתובע לא התייצב בלשכת שירות התעסוקה כנדרש בהתאם להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה. זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה לחודש אוגוסט 2009, נשללה אף היא מאותה סיבה והודעה על כך נשלחה לתובע.

בית-הדין בדחותו את התביעה קבע במקרה זה, כי האישורים הרפואיים, שהמציא התובע, נדחו על-ידי הרופא המוסמך, של המוסד לביטוח לאומי, משקבע, כי האישורים שהגיש התובע לאותם המועדים אינם מעידים על אי-כושרו לעבוד, ומשכך אי-התייצבותו באותם מועדים אינה מוצדקת.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי התובע אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, הואיל והתעודות הרפואיות שהגיש, אינן עומדות בתנאי סעיף 1 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982, הדורש אי-מסוגלות לעבוד בעבודה כלשהי, בשל מחלה הנמשכת יותר מ- 30 ימים רצופים, בעוד שהתעודות שהגיש התובע, המליצו על מנוחה בת יומיים-שלושה בלבד.

כך גם אין התובע זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, משלא פנה לוועדה לקביעת כושר עבודה, לפי תקנון שירות התעסוקה, וזו ממילא לא קבעה, כי אינו ניתן להשמה בעבודה בשל מצבו הרפואי.

במקרה נוסף, ב- ב"ל (ת"א) 25259-07-11 {שרה יהלומה שיראל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 20123(1), 13450 (2013)} בית-הדין בדחותו את התביעה קבע, כי התובעת לא הוכיחה, כי היא נעדרת כושר עבודה, ופרשנות התובעת לפיה עצם העובדה שלא אותרה עבורה עבודה במהלך תקופה ארוכה, מספיקה כדי לקבוע שאין לה כושר לעבוד, נעדרת כל יסוד ובסיס.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 17737-01-12 {גיא חיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 3258 (2013)} התובע, הגיש תביעה נגד החלטת הנתבע להפסיק את תשלום גמלת הבטחת ההכנסה בגין החודשים ספטמבר עד דצמבר 2011.
לא היתה מחלוקת, כי התובע קיבל גמלת הבטחת הכנסה משנת 2004. התובע נפגע בתאונת דרכים בחודש יולי 2011 וחדל להתייצב בשירות התעסוקה בעקבות התאונה. לגבי החודשים יולי-אוגוסט 2011 הגיש התובע אישורים רפואיים שהתקבלו על-ידי הנתבע כמבססים זכאות לגמלת הבטחת הכנסה על-פי תקנה 1(1) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982.

הואיל והתובע לא התייצב בשירות התעסוקה בחודש ספטמבר 2011, הוא הגיש למוסד לביטוח לאומי אישור מחלה מיום 04.10.11 של הרופאה שטיפלה בו, בו נקבע כי התובע חלה בכאבי גב תחתון בין 01.09.11 עד יום 01.10.11. רופא המוסד לביטוח לאומי קבע ביום 10.10.11, כי האישור אינו מעיד על אי-כושר של התובע לעבוד בהיותו אישור רטרואקטיבי.

בית-הדין קבע, כי אין לראות בעצם היותו של אישור רפואי, אישור רטרואקטיבי כנימוק לשלילת ערכו ההוכחתי לקיומו של מצב רפואי שאותו הוא מאשר, אלא כנסיבה שמצדיקה בירור. בנסיבות אלה קבע בית-הדין, כי יש מקום להחזיר את עניינו של התובע למוסד לביטוח לאומי לגבי חודש ספטמבר 2011 על-מנת שיתאפשר לתובע להוכיח, כי האישור של הרופאה המטפלת מיום 04.10.11 ניתן על-סמך רשומות רפואיות מחודש ספטמבר 2011 שתיעדו את היעדר מסוגלותו של התובע לכל עבודה במהלך חודש זה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 41924-11-11 {אלה דורפמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 12054 (2012)} קבע בית-הדין, כי משהתובעת לא הציגה מסמך רפואי אשר מאשש את טענותיה כי בחודשים מאי - יולי לא יכולה היתה לעבוד בעבודה כלשהי, אלא ההיפך, וגם טענתה לפיה נמסר לה אצל הנתבע, כי היא איננה צריכה להתייצב לחתימה מאחר והיא חולה, לא הוכחה - לא עמדה היא בנטל המוטל עליה להוכיח את זכאותה לקיצבה.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובעת לא עמדה בדרישת החוק, שכן, כעולה מהתיעוד הרפואי, היא מסוגלת לעבודה שאינה עבודה פיזית ולא כוללת הרמת משא כבד או כיפוף. משכך, אין התובעת עומדת בתנאי סעיף 2 לחוק הבטחת הכנסה, ובדין דחה הנתבע את התביעה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 20858-02-12 {חיים גילסקר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 4895 (2012)} קבע בית-הדין, כי מעצם העובדה שלשם הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה היה על התובע להתייצב כדורש עבודה בלשכת שירות התעסוקה, עלה, כי עילת תביעתו לגמלה לא היתה כזו של מי שאינו מסוגל לעבודה במשך 30 ימים רצופים, אלא היא עילה של דורש עבודה.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, חל על התביעה סעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה, ולא סעיף 2(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה, כך שהתביעה אמורה להתברר בהתאם לתנאים הנדרשים בסעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה.

הנתבע דחה את תביעת התובע לגמלה בעבור חודש דצמבר 2011, בשל כך שהתובע לא התייצב בחלק מחודש זה בלשכת שירות התעסוקה. במועד שבו התובע לא התייצב - הוא היה חולה, ובלתי-כשיר לעבודה, כעולה מתעודות המחלה שניתנו לו.

במכתב הדחיה, אזכר פקיד התביעות את סעיף 2(א)(2א) לחוק הבטחת הכנסה, אשר למיטב הבנתו של בית-הדין - כלל אינו קשור לתובע, מאחר שסעיף זה עוסק בתנאים שבהם גם מי שאינו בן 25 יכול להיות זכאי לגמלה. גילו של התובע הוא ממילא למעלה מ- 25 שנה.

בית-הדין קבע, כי אין משמעות לכך שלתובע לא היו 30 ימים רצופים שבהם לא היה לו הכושר לעבוד ולהתפרנס, שכן השאלה שאותה יש לבחון היא השאלה אם התקיימו בתובע התנאים האמורים בסעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה ולא אם התקיימו בו התנאים האמורים בסעיף 2(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה {ואף לא אלה האמורים בסעיף 2(א)(2א) לחוק הבטחת הכנסה}.

בית-הדין קבע, כי ברור שאי-התייצבותו של דורש עבודה בזמן מחלה המאושרת על-ידי רופא של קופת חולים {כלומר בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז-1976}, הינה אי-התייצבות בשל "סיבה סבירה".

כמו-כן, תעודת המחלה שניתנה לתובע מצדיקה היעדרות של עובד מעבודה בעת יחסי עבודה תקינים, כך שברור שגם מכוח סעיף 21 לתקנון שירות התעסוקה, היתה לתובע "סיבה סבירה" לאי-התייצבותו. על-כן, קבע בית-הדין, כי על הנתבע לשקול מחדש את עמדתו בתביעה.

כך נפסק גם, ב- ב"ל (נצ') 34808-12-11 {אירינה קלימנקו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(4), 10323 (2011)}.
23. גמלת הבטחת הכנסה - אי-התייצבות בלשכת שירות התעסוקה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 48212-11-13 {אילת שלו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 18577 (2014)} נדון מקרה של אי-התייצבות כנדרש בלשכת שירות התעסוקה.

בית-הדין קבע במקרה זה, כי חובת ההתייצבות בלשכת שירות התעסוקה מוטלת על מי שתובע גמלת הבטחת הכנסה מכוח החוק. אין בחוק, או בתקנות שהותקנו לפיו, החרגה המאפשרת אי-התייצבות למי שאין באפשרותו לממן נסיעות ללשכת שירות התעסוקה.
כאמור, התובעת הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בעילת "מחוסרת עבודה" ומטרתה של ההתייצבות בשירות התעסוקה הינה לסייע לה במציאת עבודה שתאפשר לה להתקיים מבלי להזדקק לגמלה. לנוכח האמור, בית-הדין קיבל את טענת הנתבע, כי התובעת לא התייצבה כנדרש בחודש פברואר 2012.

ובמקרה נוסף, ב- ב"ל 32147-09-12 {רשיד אבו צולב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 16851 (2013)} נדחתה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה על-ידי הנתבע, מאחר והתובעת לא התייצבה כנדרש בשירות התעסוקה.

בית-הדין קבע במקרה זה, כי כדין נשללה הזכאות כאשר התובעת לא התייצבה לעבודה בלשכת שרות התעסוקה באופן מלא.

עוד הוסיף בית-הדין, כי באשר לטענת התובע, לפיה יציאתה של אשתו למכה מהווה קיום מצווה אשר מצדיקה את היעדרותה מן הארץ, ההלכה בעניין זה היא כי עליה לרגל לצורך החאג' למכה פעם אחת בחיים, לא תשלול זכאות לגמלה להבטחת הכנסה. יציאה לחאג' פירושה יציאה במהלך עיד אלאדחה. יציאות אחרות כפי שהתובעת עשתה כן, בזמנים אחרים במהלך השנה, ישללו את הזכאות {עב"ל 1357/04 אבו מחארב סאלם נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-אר 2006(2), 665 (2006)}.

ובמקרה נוסף, ב- ב"ל (ת"א) 53300-06-11 {טטיאנה מרקביץ' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 11287 (2013)} נשללה תוספת השלמת הכנסה לתובעת מאחר ולא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה.

התובעת התגוררה בעיר בת-ים אזור שהוגדר גם בתקופה הרלבנטית {שנת 2010} כאזור עתיר תעסוקה לפיכך, בהתאם לנהלים חוייבה לעבוד 40 שעות שבועיות על-מנת לקבל פטור מהתייצבות בלשכת התעסוקה.

בית-הדין קבע, כי הוכחה גרסת הנתבע, לפיה הובהרה לתובעת הדרישה להתייצבות בלשכת התעסוקה על-מנת להמשיך ולקבל תוספת השלמת הכנסה במסגרת גמלת שארים מיוחדת {תוספת השלמת הכנסה לקיצבת השארים משולמת על-פי חוק הבטחת הכנסה על-מנת להבטיח הכנסה מינימלית. עד לחודש אוגוסט 2010, היתה התובעת פטורה מלהתייצב בשירות התעסוקה על-פי הוראת תקנה 3(1א) לתקנות הבטחת הכנסה. לאחר מועד זה ולאור האמור בתקנה 4 לתקנות הבטחת הכנסה, לא היתה התובעת זכאית לפטור מכאן ואילך}.

אולם התובעת מטעמיה היא, בחרה שלא לעשות כן ותחת זאת עשתה דין לעצמה ולא התייצבה בשירות התעסוקה. ולאור העובדה כי מתלושי השכר עלה, כי התובעת עבדה בתקופה הרלבנטית פחות מ- 40 שעות שבועיות, הימנעותה בנסיבות אלה פעלה לחובתה. בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי אין מנוס אלא לקבוע כי בדין נדחתה במועד זה תביעתה לתוספת השלמת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 20996-08-11 {נעמה קריספיל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 1088 (2013)} התובעת לא התייצבה כנדרש בלשכת שירות התעסוקה מהטעם שלא היו לה הטפסים הנחוצים ומאי-ידיעה שהיא צריכה להתייצב.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. וכי לא הוכח, שהיעדר ההתייצבות בלשכת התעסוקה והעובדה שלא הוגשה תביעה לגמלה נבעו מהפנייה של התובעת למחלקות שונות בנתבע או מהמתנה למסמך ספציפי כלשהו.

התובעת לא הוכיחה את טענתה שלא ניתן לה להגיש תביעה להבטחת הכנסה, או להתייצב בלשכת שירות התעסוקה, עקב חוסר מסמך ממחלקת השיקום על כך שהיא לא מקבלת דמי שיקום.

בית-הדין ציין, כי אף אם היתה הטעיה כלשהי של התובעת על-ידי פקיד שיקום {או פקיד הבטחת הכנסה} - מה שלא הוכח - לא היה בכך בכך כדי להקנות לתובעת זכות על-פי חוק לגמלה. לאור האמור, בית-הדין דחה את התביעה לגמלת הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 11867-09 {כהן שגיא ואח' נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים ואח', תק-עב 2012(4), 6510 (2012)} בית-הדין קבע, כי התובע לא הוכיח שהתייצב במרכז התעסוקה-אמין לאחר קבלת מכתב ההפניה מהנתבע. התובע לא פעל בהתאם להוראות החוק, ההפניות וההנחיות שניתנו לו על-ידי אמין והנתבע וממילא לא עמד במבחן התעסוקה. בהתאם לכך, תביעתו נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 38281-06-12 {פארס כריים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 7546 (2012)} התובע לא התייצב לדרוש עבודה בשירות התעסוקה. ברם, לטענת התובע, היה פטור מהתייצבות בשירות התעסוקה, מאחר ועבד, בעת הרלבנטית, בהיקף של 47 שעות שבועיות, ואשתו עקרת בית ולהם שני ילדים מתחת לגיל שנתיים.

באת-כוח הנתבע, מצידה, הסבירה, כי החלטת הנתבע הושתתה על אישורים ממעסיקו של התובע , אשר בהם צויינו נתונים שלא היו עקביים, וברובם קיים דיווח של העסקה בהיקף שנופל מ - 40 שעות שבועיות. ממסמכים שהתובע בעצמו המציא, עלה שעל-פי הנתונים שנרשמו בתלושי השכר שהופקו בגינו, הרי שעבד בהיקף של 22 שעות שבועיות, ובעקבות זאת הודע לו על-ידי הנתבע שעליו להתייצב ולדרוש עבודה בשירות התעסוקה.

בית-הדין קבע, כי הוגשו כאמור אישורים בלתי-עקביים מצד מעבידתו של התובע, ומעיקרם עלה שהתובע עבד בהיקף של 22 שעות שבועיות, וכך גם עלה מתלושי השכר. בנסיבות אלה, אין להלין על המוסד לביטוח לאומי על שבחר להשתית החלטתו על המסמכים העולים בקנה אחד עם תלושי השכר.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי כבר נפסק, זה מכבר, כי זכותו של מבוטח לעסוק בכל עיסוק שימצא לנכון, אך אם מבקש הוא לקבל גמלה מן הקופה הציבורית בשל כך שעיסוקו אינו מצמיח לו הכנסה מינימלית, עליו לעשות מאמץ כן וסביר לעבוד ב"עבודה מתאימה" או - למצער - להתייצב בשירות התעסוקה ולהיות מוכן לקבל הצעות עבודה מתאימות.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי צדק הנתבע בדרישתו מהתובע להתייצב ולדרוש עבודה בשירות התעסוקה, ומשלא עשה כן - לקבוע כי אינו זכאי להבטחת הכנסה או לחלק מגמלה זו.

במקרה אחר, ב- על"ח 45715-11-11 {ראיסה קרבץ נ' שירות התעסוקה, תק-עב 2012(1), 16125 (2012)} קבע בית-הדין, כי המערערת נדרשה להתייצב רק יום בחודש בלשכת התעסוקה, ומשלא עשתה את המינימום האפשרי מצידה, ולא טרחה לברר מה פשרה של ההודעה ונמנעה מלהמתין לפחות לשעה היעודה בה נפתחת הלשכה בדרך-כלל, אין לה אלא להלין על עצמה.
24. גמלת השלמת הכנסה - העברת בעלות במקרקעין - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (חי') 8009-08-13 {עלי ביתם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 13608 (2014)} נדונה תביעה לגמלת השלמת הכנסה, אשר נדחתה על-ידי הנתבע.

הטעם לדחיה היה מהסיבה שההכנסות {כולל קצבאות} עלו על ההכנסה המותרת שנקבעה בחוק הבטחת הכנסה, לצורך תשלום השלמת הכנסה. כמו-כן נמסר לתובע, כי הזכאות להשלמת הכנסה נבדקת על-פי עמידה בכללים של שני בני הזוג.

בחודש מרץ 2012, החלו התובע ורעייתו, לקבל קיצבת זקנה. במקביל להגשת התביעה לקיצבת זקנה, הגישו התובע ורעייתו לנתבע תביעה לגמלת השלמת הכנסה.

בתצהיר שהמציא התובע לנתבע, הצהיר התובע, כי בבעלותו בית מגורים, וכי מעל גג ביתו בנה בנו - עבד אלעלים, בשנת 2003 את דירת מגוריו, וכי הבן מתגורר בדירה ומשלם מיסים למועצה מאז 2005.

לבקשת הנתבע, ערך שמאי שומת מקרקעין בנכסי התובע. בביקורו של השמאי במקום התברר, כי בנוסף לדירה עליה הצהיר התובע, קיימות עוד שתי דירות נוספות בהן מתגוררים בניו של התובע. השמאי העריך את שווי הדירות בסך 1,172,000 ש"ח. לבקשת הנתבע, ביצע השמאי השלמת שומה ובה העריך את שווי זכויות הבניה בסך 147,000 ש"ח.

עד {וכולל} חודש אוגוסט 2012 הביא הנתבע בחישוב הכנסות התובע ורעייתו 8% {שנתי} משווי זכויות הבניה {היינו סך 980 ש"ח לחודש} ומחודש ספטמבר 2012 הביא הנתבע בחישוב הכנסות התובע ורעייתו 3% {שנתי} משווי זכויות הבניה {סך 368 ש"ח לחודש}.

הנתבע טען, כי הכנסתו הרעיונית של התובע מנכסים, בצירוף הכנסתו מקיצבת הזקנה עלתה על גובה ההכנסה המרבית המותרת עד לחודש מרץ 2013, ולכן והחל מחודש אפריל 2013, היו זכאים התובע ורעייתו להשלמת הכנסה בסך 81 ש"ח.

באי-כוח הצדדים הודיעו, כי הם אינם חלוקים באשר לשאלת שווי זכויות הבניה כפי שהעריך השמאי מטעם הנתבע. עוד הסכימו באי-כוח הצדדים, כי התיק יועבר לבחינה מחודשת של פקיד התביעות, בצירוף אסמכתאות שימציא התובע.

באת-כוח הנתבע הודיעה, כי התובע המציא אישור המועצה המקומית לאכלוס דירת הבן עבד אלעלים בלבד. לפיכך, נטען בהודעה, לא ניתן למנות 5 שנים מיום שהתחילו הבנים זאכר וראמי להתגורר בדירות המשמשות למגוריהם. באשר לדירת הבן עבד אלעלים נטען כי משלא נעשתה כל פעולה להסדיר את העברת הדירה או זכויות הבניה מהתובע לבן, יש להוסיף ולייחס את זכויות הבניה, גם בגין דירה זו, לתובע.
בית-הדין קבע, כי אין חולק שלא נעשתה העברת בעלות על הדירה מהתובע לבנו. כך, גם לא הוצגה בפני בית-הדין כל ראיה לכך שהיה ניסיון כלשהו להעביר את הבעלות בה לשם בנו של התובע או כי נחתם ייפוי-כוח בלתי-חוזר על-ידי התובע. זכותו הקניינית של התובע בנכס לא פקעה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הנתבע הסכים, כי אין לייחס לתובע את עלויות הבניה של דירות הבנים, והוא ביקש לייחס להם את שווי זכויות הבניה בלבד. בענייננו, מדובר בזכויות הבניה שמומשו, כלומר אותן זכויות שהעביר התובע לבנו לשם בניית דירתו.

לנוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי משאין מחלוקת בין הצדדים, כי הבן עבד אלעלים נשא בעלות הבניה של הדירה בה הוא מתגורר. ומשאין חולק כי הוא מתגורר בדירה ונושא בתשלום המיסים משנת 2005. נקבע, כי יש לראות בתובע כמי שהעביר לבנו, ללא תמורה, את זכויות הבניה, אשר מומשו עם בניית הדירה, או לכל המאוחר מהמועד בו החל הבן בתשלום מיסים עבור הדירה. לפיכך, נקבע, כי ביום הגשת התביעה - 29.03.12 - חלפו למעלה מ- 5 שנים ממועד ההעברה ללא תמורה ואין לקחת בחשבון את שוויין.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי הנתבע יביא בחשבון, עת יקבע את ההכנסות שיש לתובע ורעייתו בתקופה הרלוונטית גם את שווי זכויות הבניה בדירות הבנים זאכר וראמי, אך לא את שווי זכויות הבניה בדירת הבן עבד אלעלים.
25. קיצבת גמלת הבטחת הכנסה - הכנסה רעיונית מנכס מקרקעין - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 15980-10-11 {חנא אבו שקארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 934 (2013)} נדונה תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות להפחית את קיצבת גמלת הבטחת ההכנסה לתובע החל מחודש מאי 2011, וזאת בהתבסס על הכנסות רעיוניות מנכס מקרקעין, אשר לגישת הנתבע מצוי בבעלותו של התובע - דירה המשמשת את מגורי בנו.

התובע, נשוי ומתגורר עם משפחתו בכפר מג'אר, קיבל גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש פברואר 2007. לאמו של התובע היתה קרקע. שטח זה ניתן במתנה לתובע ולשלושת אחיו, וזאת באופן של שיתוף בעלות במקרקעין.

בפועל, נחלק השימוש בקרקע בין האחים שקיבלו את השטח. התובע והאח, משתמשים, כל אחד, בחלקה המערבי של הקרקע שעליה בנוי בית המגורים הדו-משפחתי שלהם {בניין בעל 3 קומות}. שני האחים האחרים משתמשים, כל אחד, בחלקה המזרחי של הקרקע שעליה בנוי בית המגורים הדו-משפחתי שלהם.

חלקו של התובע בבעלות המשותפת הוא יחידה אחת בשטח של 123 מ"ר הממוקמת בקומה א' שבבניין, אותה בנה בעצמו בשנת 81 ובה התגורר, עם משפחתו, מאז. יתר חלקי הבניין - קומה ב' המשמשת כדירת מגורים וקומת הקרקע ששימש כמכולת הינם בבעלותו של האח.

בשנת 2008 שיפץ הבן את קומת הקרקע של הבניין, וזאת ברשות האח. לאחר השלמת השיפוץ והכשרת המקום כדירת מגורים, החליפו התובע והבן בדירותיהם באופן שהתובע עבר לגור, ביחד עם אשתו, בדירה המשופצת שבקומת הקרקע ואילו הבן עבר לגור ביחד עם אשתו בדירה, אשר בה התגוררו גם שתי בנותיו הרווקות של התובע.

ביום 03.07.11, ביצע הנתבע, שמאות לדירה השייכת לתובע ואשר בפועל מתגורר בה הבן. מסקנת השמאי היתה, כי השווי הכולל של הזכויות מסתכם בסך של 307,000 ש"ח.

בהתאם לשווי הזכויות האמורות נקבעה הכנסתו של התובע בסך של 2,047 ש"ח ובגין כך הופחתה גמלתו החל מחודש מאי 2011.

הצדדים היו חלוקים בשאלה, האם על-פי הוראות חוק הבטחת הכנסה, יש לראות בתובע כמי שאינו מתגורר בדירת מגוריו אלא בדירה אחרת שלא שייכת לו {בנסיבות שתוארו לעיל} כבעל הכנסה רעיונית מנכס {הדירה}, אשר בפועל מתגורר בה הבן.

לטענת הנתבע, מאחר והתובע לא עשה שימוש בדירת המגורים הרשומה על שמו, דירה בה מתגוררים, בפועל, הבן ושתי בנותיו הרווקות של התובע, הרי שקיימת הכנסה רעיונית מאותו נכס הנחשבת כהכנסה לכל דבר ועניין, הכנסה אשר יש בה כדי להפחית את גמלתו להבטחת הכנסה. שכן תחת מגורי הבן ושתי הבנות הרווקות בדירה, יכל התובע להשכירה לאחרים תמורת דמי שכירות.

התובע לעומת-זאת טען, כי החלטת הנתבע בטעות יסודה מאחר וחישוב ההכנסות נעשה ביחס לדירה מגורים שאינה בבעלותו של התובע אלא בבעלות האח. בנוסף טען התובע, כי סעיף 9(א)(4) לחוק הבטחת הכנסה, אינו חל בעניינו של התובע וזאת מאחר ודירת המגורים שבקומת הקרקע אינה בבעלות התובע או הבן, אלא בבעלות האח, אשר העניק שימוש באותה דירה לבן עד שהאחרון ימצא דיור קבוע, שאז יחזור התובע לדירתו.

בית-הדין קבע, כי בפועל לא התגורר התובע בדירה שלו, דירה אשר בה מתגוררים שתי בנותיו הרווקות, בנו ואשתו ומכאן שלמרות שמדובר בדירה שהיתה אמורה לשמש למגורי התובע, הרי בפועל היא אינה משמשת לצורך זה ומכאן שבדומה למצבים הלקאסיים בהם נלקחת בחשבון הכנסה רעיונית, אין סיבה שלא להתייחס אל הדירה כטומנת בחובה הכנסה רעיונית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אם היתה מתבצעת החלפה אמתית בין הדירות – קרי, התובע היה עובר לגור בדירת הקרקע {השייכת לאח}, מתוך שהאח רצה לסייע לו בשל בעיותיו הבריאותיות, כאשר במקביל האח או מי מבני ביתו היו עוברים לגור בדירה של התובע {זו שבקומה א'}, היה מקום לטעון כנגד הנתבע שאין לתובע אפשרות להפקת הכנסה רעיונית מדירתו.

אולם במקרה שלפנינו, מקום שאין חולק שההחלפה בפועל בוצעה בין התובע לבן, הרי שהלכה למעשה נוצר מצב שלרשות התובע ובני ביתו עומדות שתי דירות - דירת האח שבקומת הקרקע והדירה, ובנסיבות אלו, בהתאם להלכה הפסוקה, ניתן לראות את התובע כבעל הכנסה רעיונית שאותה היה יכול להפיק לו היה משכיר את הדירה ולא מאפשר לבנו ולבנותיו להתגורר שם.

לנוכח האמור לעיל קבע בית-הדין, כי בדין הביא הנתבע בחשבון את ההכנסה הרעיונית שיכול התובע להפיק מדירתו ולכן התביעה נדחתה.
26. גמלת הבטחת הכנסה - אי-דיווח ומסירת מידע כוזב למוסד לביטוח לאומי - התביעה התקבלה בחלקה
{ראה: ב"ל (ב"ש) 3449-12-11 דני זגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2026 (2013) שתומצת בפרק הקודם}
27. זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - כושר רפואי לעבוד - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 41902-02-13 {אלעד בן מיור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 9397 (2013)} נדונה החלטת הנתבע, להפסיק את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, החל מחודש דצמבר 2012, בנימוק לפיו על-פי האישורים הרפואיים שהמציא, התובע הוא בעל כושר לעבוד.

התובע הגיש תביעה ביום 17.07.12 בעילת מחלה. תביעתו של התובע אושרה על-ידי הנתבע ושולמה לו גמלת הבטחת הכנסה מחודש יולי 2012 עד לחודש נובמבר 2012. התובע המציא אישורי מחלה בגין חודש דצמבר 2012 ורופא המוסד לביטוח לאומי אישר, כי אין בהם כדי להעיד על-כך שאינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגלל מחלה הנמשכת יותר מ- 30 ימים רצופים.

לאחר שהתובע הסכים למפורט לעיל, מינה בית-הדין מומחה, לתת את חוות- דעתו בסוגיה השנויה במחלוקת. חוות-הדעת נתקבלה והמסקנה שעלתה מחוות-דעתו של המומחה הרפואי, היתה, כי אמנם במהלך חודש דצמבר 2012 סבל התובע עדיין מהגבלה מסויימת בכיפוף שתי האצבעות {קמיצה וזרת} בכף יד ימין בעקבות הפציעה מ- 06.07.12 וכתוצאה מכך היה מוגבל בקמיצת אגרוף והפעלה מאומצת של כף היד, אך בהתחשב בתקופת החלמה ממושכת שעברה מאז הפציעה, אין סיבה רפואית לאובדן כושר עבודה מוחלט. לדעתו של המומחה, היה התובע מסוגל לעבוד בעבודה מותאמת למגבלתו, גילו והשכלתו.

בית-הדין קבע, כי במקרה דנן, לא נמצאה כל סיבה לסטות מן הכלל האמור, ולפיכך, אומצה חוות-דעת המומחה.

לאור האמור לעיל נקבע, כי מאחר שלפי חוק הבטחת הכנסה, לענייננו, תנאי לזכאות התובע הוא קיומו של מצב בו "אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגלל מחלה...", בעוד שעל-פי חוות-דעתו של המומחה, היה התובע מסוגל לעבוד בעבודות המותאמות למגבלתו, הרי שלא התקיים התנאי הנדרש בחוק, ולפיכך, צדק המוסד לביטוח לאומי, בהחלטתו.
28. הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה - תמיכה כספית משפחתית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 2002-05-12 {נטע ויסמן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 13438 (2013)} נדונה שאלת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, חרף היותו נסמך על סיוע כספי של אמו וקרוביו.

בהתאם להחלטת הנתבע, נשללה זכאותו של התובע להבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2011 ואילך, מהטעם כי לפי סעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה, הכנסתו היא 4,000 ש"ח {הנתבע גילה, כי אמו של התובע מפקידה לו בקביעות כספים לחשבון הבנק}, וסכום זה עולה על גובה הגמלה לחודש הרלוונטי שהוא 1,632 ש"ח {דצמבר 2011}.

לאור האמור לעיל, נשללה זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2011.

בא-כוח התובע טען, כי אין מדובר בהכנסה חודשית קבועה, אלא בהלוואות שהתובע קיבל מאמו ומכריו, בסכומים משתנים ובמועדים לא קבועים, ומשכך אין לראותם כ"הכנסה" לפי סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה. על-כן, אין להביא אותם סכומים בחשבון לעניין הזכאות לגמלה. התובע הוא אדם שנותר ללא מקור פרנסה ותלוי בתמיכות אמו וחבריו, ותביעתו נדחתה שלא כדין.

הנתבע טען, כי התובע נתמך כספית על-ידי אימו ואחרים וזאת באופן קבוע ובסכומים גבוהים של אלפי שקלים, שסכומם הכולל עולה על גובה הגמלה החודשית המשולמת לו על-ידי הנתבע. התובע הודה בקבלת הסכומים מחד ולא טען, כי החזיר את הסכומים שלווה מאידך, כל זאת שעה שהוצאותיו החודשיות מזעריות, לאור העובדה, כי הוא מתגורר עם אמו בדירה שבבעלותה. לאור האמור נטען על-ידי הנתבע, כי תביעתו נדחתה כדין.

בית-הדין קבע, כי מהראיות שהוגשו לתיק בית-הדין עלה בבירור, כי התובע נהנה מתמיכה חודשית רצופה שהגיעה לכדי כ- 14,500 ש"ח בחודש. והודגש, כי התובע לא כפר בעובדות הנ"ל, אלא טוען שהכספים ניתנו לו כהלוואה שאותה עליו להחזיר למלווים.

אלא שטענה זו לא הוכחה כלל - התובע לא הביא את אמו לעדות ואף לא עד אחר אשר יעיד באשר לטיבה של אותה תמיכה כספית שקיבל. כן לא הוכח, כי התובע השיב למי מהתומכים בו את הכספים שקיבל ולו את חלקם.

לא-זו-אף-זו, אין חולק כי התובע מתגורר בבית אמו, בדירה שבבעלותה, ומכאן שאין הוא נושא בהוצאות מגורים, וכי הוצאות המחיה שלו, ככל שהיו כאלה, היו מזעריות. יש לציין כי התובע אף לא הוכיח במסמכים או עדויות אחרות, את טענתו כי הינו נוהג להעביר מדי חודש כ- 2000 ש"ח עבור מזונות ילדו.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי טענת התובע לפיה היה מדובר בהלוואות לא הוכחה עובדתית, ועל-כן דינה להידחות.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי נסיבות המקרה שלפנינו, כפי שהוכחו, לימדו על סיוע שחורג מגדר סיוע חד-פעמי, לא קבוע ולא מחייב, ומגיע לכדי סיוע כספי קבוע ומשמעותי לאורך זמן. נוכח העובדה שהתובע קיבל מידי חודש באופן רצוף ונמשך סכומים משמעותיים של אלפי שקלים מקרוביו ומחבריו, הרי שלא ניתן לכלול אותו בגדר אלה שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם הבסיסיים. לפיכך, קבע בית-הדין, כי את סכומי הכסף הקבועים יש להחשיב כ"הכנסה" לצורך חוק הבטחת הכנסה, ולכן בדין נשללה זכאותו של התובע לגמלה בתקופה הרלוונטית.
29. הזכות לגמלת הבטחת הכנסה - אי-דיווח למוסד לביטוח לאומי לביטוח לאומי על הפסקת עבודה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 14209-07-12 {יוסף רוזן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 15642 (2013)} נדונה החלטת הנתבע, השוללת באופן רטרואקטיבי את זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים יוני 2011 עד דצמבר 2011, מהטעם, כי בתקופה זו הפסיק התובע את עבודתו, מבלי שדיווח על-כך לנתבע ומבלי שהתייצב כנדרש בשירות התעסוקה.

התובע טען, כי לא ידע על הצורך לדווח לנתבע אודות הפסקת עבודתו או התחלת עבודתו הנוכחית, וכי לא ידע על הצורך להתייצב בשירות התעסוקה בתקופה מושא המחלוקת, שכן הוא סבר לתומו כי הינו פטור מהתייצבות בשירות התעסוקה מחודש מרץ 2011 ועד לחודש מרץ 2012, בהתאם לאישור שקיבל, מבלי שהדבר מותנה בהמשך עבודתו בהיקף המוצהר על ידו.
התובע הדגיש, כי היעדר הדיווח לנתבע בזמן אמת והיעדר ההתייצבות בשירות התעסוקה נעשו "בתום-לב" ו"מחוסר ידע", כאשר למעשה הניזוק היחיד מכך הינו התובע עצמו, אשר זכאי היה לקבל גמלת הבטחת הכנסה בשיעור גבוה יותר מהשיעור ששולם לו בתקופה בה הוא עבד במשרה חלקית.

מנגד, טען הנתבע בסיכומיו, כי דין התביעה להידחות, שכן בתקופה הרלבנטית לתביעה, התובע לא קיים כל עילת זכאות - לא עבד ולא פנה כנדרש לשירות התעסוקה. התובע לא מילא אחר הוראת סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה ולא דיווח לנתבע אודות הפסקת עבודתו או התחלת עבודתו הנוכחית, כאשר הפטור מהתייצבות בשירות התעסוקה ניתן לתובע על בסיס העסקה בהיקף של 11 שעות שבועיות בלבד, כמוצהר על ידו.

עוד טען הנתבע, כי התובע חתם על הצהרה בעת מילוי טופס התביעה, בה התחייב להודיע לנתבע על כל שינוי שיחול באחד הפרטים שמסר בתוך 30 ימים ממועד השינוי, וחרף חתימתו על הצהרה זו - התובע לא דיווח לנתבע בזמן אמת ובמועד אודות השינוי שחל בהעסקתו.

אף במכתב הנתבע לתובע מיום 12.04.11 צויין במפורש, כי תנאי לזכאות התובע לגמלה הינו עבודה בהיקף 11 שעות שבועיות וכן נדרש התובע במפורש במכתב זה להודיע לנתבע על כל שינוי שיחול במצבו המשפחתי, התחלת או הפסקת העבודה, כאשר מכל מקום, אי-ידיעת החוק או טעות בהבנת הוראותיו אינה יכולה להקנות זכאות כלשהי, שאינה מעוגנת בדין.

בית-הדין קבע, כי התובע קיבל בחודש מרץ 2011 אישור על חוסר עבודה חלופית, על בסיס היקף ההעסקה שהוצהר על-ידו. התובע הפסיק את עבודתו כבר בחודש מאי 2011 ולא דיווח על-כך בזמן אמת ובמועד לשירות התעסוקה או לנתבע ואף החל בעבודתו הנוכחית בחודש ינואר 2012 מבלי לדווח על-כך כנדרש. לפיכך, משלא התייצב התובע בשירות התעסוקה כנדרש, הרי שלא התמלאו בו תנאי הזכאות בחודשים יוני 2011 עד דצמבר 2011 ובדין נשללה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה זו.

לסיכום הוסיף בית-הדין, כי חובת ההתייצבות כתנאי לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מעוגנת בחוק ובתקנות, כאשר אי-ידיעת החוק כשלעצמה אינה פוטרת ואינה מצמיחה זכות, יש מאין וטענת התובע, כי היעדר הדיווח גרם לו למעשה נזק, שכן לו היה מדווח על הפסקת עבודתו, היה למעשה זכאי לגמלה בסכום גבוה יותר, אף היא אינה נכונה, שכן לו היה התובע מדווח על השינוי בהעסקתו וחוזר להירשם כדורש עבודה בשירות התעסוקה, ייתכן שהיה נמצא לו מקום עבודה, דבר שלא התאפשר נוכח עבודתו בהיקף המשרה בו עבד.

30. זכאות גמלת הבטחת הכנסה - ניהול משק בית משותף עם בן זוג - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 958-02-12 {אולגה בוריסוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13444 (2013)} טען הנתבע, כי התובעת אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה, מאחר והיא מנהלת חיים משותפים עם בן זוגה. עוד טוען הנתבע, כי בנוסף על האמור, לתובעת הכנסות מהשכרת חדרים בביתה, מהפעלת אתר לעסקי תיירות באינטרנט וממכירת חבילות נופש שונות. על הכנסות אלו לא הואילה התובעת לדווח לנתבע וזאת כנדרש בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.

במקרה זה בית-הדין קבע, כי התובעת ניהלה משק בית משותף עם בן זוגה, לפחות בתקופה הרלוונטית. עוד קבע בית-הדין, כי לתובעת היו הכנסות מהשכרת חדרים בביתה, מהפעלת אתר לעסקי תיירות באינטרנט וממכירת חבילות נופש שונות לתיירים, וזאת מבלי לדווח אודות הכנסה זו לנתבע, בניגוד להוראות סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.

כמו-כן, התובעת לא טרחה לעדכן את הנתבע בדבר הכנסתה מהשכרת חדרים בביתה ומהפעלת אתר אינטרנט העוסק במכירת חבילות טיולים ונופש והמשיכה לקבל מידי חודש בחודשו את גימלת הבטחת ההכנסה, מבלי לגלות את המידע הרלוונטי למוסד לביטוח לאומי.

לפיכך, כפי שנקבע בפסיקת בתי-הדין - על המקבל שלא כדין גמלה שאין הוא זכאי לה, תוך הסתמכות על מידע בלתי-מעודכן ותוך הסתרת מידע - לדעת כי יבוא יום ויידרש להשיב את הגמלה כולה.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי דין תביעת התובעת להידחות, וכי התובעת לא היתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. כמו-כן הוטלו הוצאות על התובעת בשל מסירת גרסאות שונות אשר נתגלו כחסרות בסיס עובדתי ובשל כך, התנהל הליך סרק שאף התמשך שלא לצורך.

במקרה דומה, ב- ב"ל (יר') 7197-09-10 {מרינה סרביקיאן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים ואח', תק-עב 2012(4), 10901 (2012)} נדונה החלטת הנתבע, להפסיק את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, החל מחודש מרץ 2009, נוכח הטענה שהיא מנהלת חיים משותפים עם בן זוג.

בעקבות המידע שנאסף בביקור החוקרים בדירה, הנתבע הודיע לתובעת, כי על-פי ממצאיו היא מנהלת חיים משותפים עם מר ברייזמן, ועל-כן אינה זכאית עוד לגמלת הבטחת הכנסה בנפרד וזאת, החל מחודש מרץ 2009. כן הודע לתובעת, כי באפשרותה לבקש כי תיבדק זכאותה וזכאות מר ברייזמן לקבלת גמלה כבני זוג.

הנתבע טען, כי הוא הוכיח, מן הפן העובדתי, שהתובעת ומר ברייזמן הם בני זוג ידועים בציבור. בעניין זה הדגיש המוסד לביטוח לאומי, כי אין מחלוקת שהתובעת ומר ברייזמן התגוררו תחת קורת גג אחת. על-כן השאלה היא אם קיימו גם משק בית משותף ויחסים שדומים ליחסי משפחה. בשים-לב לכך שעניין זה צריך להיבחן לאור מכלול נסיבות העניין, ולא על-פי כללים קשיחים, טען הנתבע, כי התשובה לכך היא בחיוב.

התובעת ומר ברייזמן שכרו דירה יחד, מתגוררים באותו חדר, ישנים באותה המיטה וחולקים את ארון הבגדים.

בית-הדין קבע, כי הקביעה שהתובעת ומר ברייזמן היו בני זוג ידועים בציבור בתקופה שמיום 01.03.09 ועד לתום חוזה השכירות ביום 28.02.10, היא המסקנה ההגיונית והסבירה. כך, מערכת היחסים בין התובעת לבין מר ברייזמן, כפי שעלה מהראיות בפני בית-הדין, מתיישבת יותר עם המסקנה, כי מדובר בבני זוג ידועים בציבור ולא בשותפים לדירה בלבד.
ועוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ומר ברייזמן קיימו מיום 01.03.09 ועד ליום 28.02.10 אורח חיים האופייני לבני זוג: מגורים בדירה משותפת, כאשר שניהם משתמשים בכל הדירה ולא כל אחד מהם משתמש בחלק אחר של הדירה. כך, לא רק שלמר ברייזמן לא יוחד חלק בסלון הדירה אלא שהתובעת והוא חלקו את אותה מיטה מדי לילה. מר ברייזמן והתובעת ניהלו משק בית משותף, לפחות חלקית, בענייני כביסה, קניות וסעודה משותפת והכל עד אשר עלו היחסים על שרטון, מפתח הדירה נלקח ממר ברייזמן ובהמשך אולץ לעזוב.

לאור האמור, צדק הנתבע משקבע, כי לא ניתן לבחון את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה כיחידה {עם ילדים}, אלא יש לבחון את זכאותה וזכאות מר ברייזמן כבני זוג וכדין הופסקה זכאותה הרטרואקטיבית מחודש מרץ 2009. עם-זאת לדידנו מצב דברים זה נמשך רק עד ליום 28.02.10 ולא עד מועד הגשת כתב התביעה בתחילת חודש ספטמבר 2010 כפי שטען הנתבע מלכתחילה. בתוך כך בדין נדחתה התביעה מלכתחילה עת נמנעה התובעת מלהודיע לנתבע כי שינתה את מקום מגוריה ובתוך כך גם את מצבה האישי וזאת בניגוד לחוק.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי דין התביעה להתקבל חלקית ובמובן זה שנקבע כי התובעת היתה בת זוגו וידועתו בציבור של מר ברייזמן מיום 01.03.09 ועד ליום 28.02.10, אולם לא היתה בת זוג וידועה בציבור של מר ברייזמן מיום 01.03.10 ואילך.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 27081-07-11 {דינה יודשקינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 3889 (2012)} הודיע הנתבע לתובעת כי הוא דוחה את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2005 ועד יוני 2007 {תקופה בה קיבלה התובעת גמלת הבטחת הכנסה כיחידה + ילד}, מאחר שבתקופה הרלוונטית לתביעה, היו התובעת ובן זוגה, בגדר "ידועים בציבור", שניהם התגוררו יחדיו וניהלו משק בית משותף.

מדוחו"ת החקירה הסביבתית התגלה שהתובעת גרה עם בן זוגה. בית-הדין קבע, כי הנתבע הרים את הנטל הנדרש והוכיח כי החלטתו לשלול מן התובעת את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה שקיבלה, בתקופה נשוא המחלוקת, מבוססת. לפיכך, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 16701-04-11 {דן בר משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 8957 (2012)} נדונה הסוגיה האם בדין נדחתה התביעה לגמלת הבטחת הכנסה מהטעם שהתובע אינו עומד בהגדרת מי שחי בנפרד מבת זוגו.

התובע הוא בן 76, אשר נישא בשנת 1973 לאשתו ונולדו להם שני ילדים. נישואי התובע ואשתו הגיעו למשבר ומשנת 2003 אין בינו לבין אשתו שום קשר אישי, זוגי או אחר, למעט החלפת דברי נימוסים קצרים. בנסיבות אלה, ביום 01.06.03 ערכו התובע ואשתו הסכם הבנות שאושר על-ידי עורך-דין, לפיו אין ביניהם שום קשר, הם אינם מינהלים משק בית משותף ומפאת המצב הכלכלי הקשה וחסרון הכיס, ימשיכו להחזיק יחד בדירתם שביהוד, על-פי התנאים המפורטים בהסכם.

בהסכם, נקבע בין היתר, כי לכל אחד יהיה חדר משלו, כל אחד ישא בהוצאותיו האישיות בעצמו, כגון: ביגוד, אוכל ושתיה, נסיעות, תרופות, טלפון נייד, קנסות, עיקולים וכו', תהיה חלוקה שווה בהוצאות אחזקת הבית המשותף כגון: ארנונה ומיסים שונים, חשמל, גז, ועד הבית, תחזוקה שוטפת וכו'.

התובע טען, כי הכנסתו היחידה היא קיצבת זקנה מהנתבע. אלמלא המצב הכלכלי הקשה, חסרון הכיס והחיים ממש על חשבון של אגורות, בני הזוג היו מוכרים את הדירה ורוכשים כל אחד דירה קטנה ועוברים לגור בה בנפרד.

החיים המשתפים הם בבחינת גיהינום לתובע ולרעייתו והטוב ביותר היה אם היה מתאפשר לכל אחד מהם ללכת לדרכו. התובע לא זכה למצב כלכלי שפיר והוא אף הוכרז כפושט רגל.
כמו-כן, הוסיף התובע, כי פרט להוצאות המפורטות בהסכם ההבנות, אין בין התובע לאשתו שום תרומה כספית נוספת ולמעשה דומה הדבר כאילו היה חי לבדו, למעט חשבון הארנונה.

הנתבע טען בין היתר, כי הקביעה האם בני זוג חיים תחת קורת גג אחת היא קביעה עובדתית טכנית, וזאת בניגוד לקביעה האם הם מינהלים משק בית משותף, אשר מצריכה בדיקת נתונים. על-פי פסיקת בית-הדין הארצי, כל עוד שני בני הזוג מתגוררים יחד תחת קורת גג אחת, יש להביא את הכנסות בני הזוג בכל מקרה.

בית-הדין קבע, כי בהיעדר מחלוקת לגבי אי-קיום של משק בית משותף בין התובע לאשתו, בהתאם לתכלית של ההגדרות שבחוק, אין לראותם כ"בני זוג" על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, אלא כמי שאינם "מתגוררים יחדיו". פרשנות זו אף מתחייבת לאור התכלית הסוציאלית של החוק והתקנות על פיו, אשר מונעת מבני זוג החיים יחד ככאלה לקבל גמלה בנפרד. לכן, קבע בית-הדין, כי יש לראות בתובע כמי שחי בנפרד מאשתו, לצורך חוק הבטחת הכנסה.
31. זכאות גמלת הבטחת הכנסה - התובע פרוד שחי עם אישתו - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 26139-04-12 {ברוקס אליהו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 2746 (2013)} התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע על שלילת זכאותו לתשלום גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש יולי 2009 ועד ינואר 2011, מן הטעם שהתובע מתגורר במשותף עם אשתו ולפיכך בנסיבות אלה, אין הוא זכאי להגיש תביעה כנפרד.

בעקבות ההודעה על שלילת הגמלה, טען המוסד לביטוח לאומי, כי נוצר לתובע חוב בגין התשלומים אותם קיבל שלא כדין בתקופה זו.

התובע טען, כי הוא חי בנפרד מאשתו, נאלץ לישון במקומות שונים לרבות ברכב של בנו ובמוסך, כיוון שאין לו מקום ללכת אליו. הוא מבקר בדירה באשדוד, אך רק כדי לבקר את ילדיו. אמנם הליך הגירושין שלו ושל אשתו לא הסתיים עדיין, אך בפועל הם אינם חיים ביחד ואינם מקיימים משק בית משותף.

המוסד לביטוח לאומי טען מנגד, כי בדיקות שביצע, לרבות ביקורים בדירת אשתו של התובע בשני מועדים שונים ללא תיאום, שיחות עם שכנים ועם הוריו של התובע, הביאו למסקנה כי התובע מתגורר עם אשתו. לפיכך, אין הוא זכאי לקבל הבטחת הכנסה כיחיד. בנוסף, גם תביעה שהגיש התובע יחד עם אשתו ביום נדחתה, שכן תנאי לזכאותם הוא, כי אשתו של התובע חייבת להתייצב בלשכת שירות התעסוקה. בהתאם לדיווח משירות התעסוקה, אשתו של התובע לא התייצבה בשירות התעסוקה ולפיכך נדחתה תביעתם.

בית-הדין קבע, כי בדיון שהתקיים לפניו טען התובע ביחס לזמירה, כי הוא נשוי לה ויש לו 3 ילדים איתה. הם גרים ביחד והוא מעולם לא היה פירוד. למעשה, די בהצהרות אלה של התובע כדי לקבוע, כי הוא ואשתו הם בני זוג כהגדרת החוק.
עם-זאת, גם ללא הצהרת התובע כאמור, הראיות בתיק מביאות למסקנה כי התובע וזמירה הינם בני זוג {חוקר המוסד לביטוח לאומי מצא את התובע כל פעם בבית-אשתו}.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובע וזמירה הם יותר בני זוג מאשר פרודים. לאור זאת, אכן לא היה מקום לקבל תביעתו כנפרד. ביחס לתביעה אותה הגיש ביחד עם אשתו, הרי טענת המוסד לביטוח לאומי, כי זמירה לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה, לא נסתרה על-ידי התובע.

לנוכח כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי מכלול הראיות בתיק זה הביאו אותו לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה.
32. קיצבת הבטחת הכנסה - דמי נסיעה כהכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 4198-03-11 {משה בזה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 15884 (2013)} התובע הגיש תביעה בה עתר כנגד הפחתת 347 ש"ח מקיצבת הבטחת ההכנסה ששולמה לו.

עיקר טענתו של התובע היא שהמוסד לביטוח לאומי התחשב בחישוב ההכנסות, במרכיב של דמי נסיעות. לטענת התובע, דמי נסיעות הינם החזר הוצאות בפועל, כנגד סכומים שהוציא העובד, לכן אינם מהווים הכנסה של העובד אלא מתקזזים אל מול הסכומים שהוצאו בפועל.

עוד טען התובע, כי הוא ער לכך שעל-פי תקנה 2 לתקנות מס הכנסה, רכיב ההוצאות מהווה הכנסה כהגדרתה בחוק. לטענתו, ככל שהמוסד לביטוח לאומי פועל על-פי הוראות מס ההכנסה, עליו לפעול על-פי כל הוראות הפקודה ולכן, יש לחשב את כלל ההכנסות בשנה מסויימת ועל-פי כך לקבוע את הזכאות, ולא הכנסות לחודש זה או אחר.

בית-הדין קבע, כי נפלה טעות בידיו של התובע. חוק הבטחת הכנסה אינו מאמץ לתוכו את כלל הוראות פקודת מס הכנסה אלא סעיף ספציפי, סעיף 2 שעניינו הכנסות חייבות במס. על-פי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, הוצאות נסיעה הן בגדר הכנסה החייבת במס.

כמו-כן, אין בחוק הבטחת הכנסה הוראה המורה לבדוק את הכנסת המבוטח למשך שנה קלנדרית. ההיפך הוא הנכון. אדם יכול להרוויח בחודש מסויים סכום גבוה ביותר ובחודש שלאחריו לא להרוויח דבר. הבדיקה תעשה לפי הכנסה בחודש ספציפי ולא לפי הכנסה שנתית.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי נוכח הוראות חוק ברורות, הנתבע פעל כדין כאשר לקח בחשבון את רכיב הוצאות נסיעה, במסגרת חישוב השכר הקובע.
33. זכאות להבטחת הכנסה - סירוב לקורס שהוצע לתובעת - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 12748-05-11 {אסעד רואן נ' שירות התעסוקה, תק-עב 2012(3), 7951 (2012)} נדון ערעור על החלטתה של ועדת הערר שליד לשכת התעסוקה, מכח סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959 אשר קבעה כי בדין נרשם למערערת סירוב.

המערערת היתה רשומה בלשכת התעסוקה בכרמיאל במחלקת הבטחת הכנסה. המערערת הופנתה לקורס סייעות מאומנות {לטיפול במבוגרים} במרכז הכשרה כרמיאל, והיא הוזמנה לוועדת קבלה לקורס. בוועדת הקבלה טענה המערערת כי היא לא מוכנה להשתתף בקורס ולכן נרשם לה סירוב בלשכת התעסוקה, כאשר פקיד השומה ציין בטופס רישום הסירוב, כי "המערערת לא מעוניינת בקורס סייעות מאומנות", והמערערת חתמה על הטופס.

המשיב שלח למערערת מכתב הדוחה את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה וזאת מכיוון שלפי סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, המערערת היתה חייבת לפנות לשירות התעסוקה ולקבל כל עבודה התואמת את מצב בריאותה. ומכיוון שעל-פי אישור משירות התעסוקה המערערת סירבה לקבל עבודה לא ניתן לאשר זכאות בחודש סירוב ובחודש שאחריו לפי סעיף 3(א) לחוק הבטחת הכנסה.

המערערת טענה בין היתר, כי ההלכה הדתית הדרוזית אוסרת על אישה לטפל במבוגרים שאינם בני משפחה מקרבה ראשונה ועל-כן המערערת לא היתה מוכנה לקחת חלק בקורס. הלכה זו עולה ממכתביו של חכם הדת שהגישה המערערת. אשר-על-כן, טענה המערערת, הקורס שהוצע לה אינו בגדר "עבודה מתאימה" כמשמעותה בחוק וסירוב המערערת לגיטימי ואין לראות בו סירוב שלא כדין השולל גמלת הבטחת הכנסה. עוד טענה המערערת, כי היא ביקשה קורס אחר של טיפול בציפורניים ולא ברור מדוע לא קיבלה אותו.

המשיב טען בין היתר, כי המערערת סירבה להשתתף בקורס בטענה שהיא מעוניינת בקורס אחר. בזמן אמת היא כלל לא הזכירה את נושא האיסור הדתי והטענה הועלתה רק במסגרת ההליך בבית-הדין.

עוד טען המשיב, כי המערערת התייצבה בשירות התעסוקה במדור הבטחת הכנסה ולפיכך היתה מחוייבת לקבל כל עבודה או קורס שהוצע לה ואשר תואם את מצבה הבריאותי. מאחר וההפניה לקורס נועדה ליתן לה כלים להשתלבותה במעגל העבודה והינה "עבודה מתאימה", הרי שהסירוב נרשם כדין.

כמו-כן, באשר לטענת המערערת הנוגעת להגבלות הדת, טען המשיב, כי ההגבלות המצויינות במכתביו של חכם הדת מביאות למצב דברים בו כמעט כל עבודה לא תהיה מתאימה לאישה דרוזית, כך שעל המדינה יהיה לממן אותה לכל חייה מבלי שתידרש לעבוד, דבר שאינו מתקבל על הדעת. מעבר לכך, ההגבלות מתייחסות לעבודה עם גברים בלבד ולא עם נשים.

בית-הדין קבע, כי בהתאם להלכה, דורש עבודה המקבל הפנייה למקום עבודה, מחוייב להתייצב במקום העבודה ולעשות מאמץ סביר בתום-לב לבצע את העבודה שהוטלה עליו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי המערערת לא פעלה כפי שבית-הדין הורה לה ולא המציאה חוות-דעת לעניין השאלה השנויה במחלוקת בדבר מהותו של האיסור הדתי על טיפול בנשים מבוגרות.

לסיכום, ולאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי יש לקבוע שהסירוב שנרשם למערערת היה כדין, וכי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר שליד שירות התעסוקה.

במקרה דומה, ב- על"ח (ת"א) 18279-06-12 {יצחק בנגייב נ' שירות התעסוקה, תק-עב 2012(3), 6965 (2012)} בית-הדין קבע, כי הצדדים לא חלקו על כך ש"עבודה מתאימה" בעניינו של המערער הינה "כל עבודה התואמת את מצב בריאותו וכושרו הגופני...", בהתאם להגדרה בסעיף 2(א)(2) לחוק הבטחת הכנסה.

כמו-כן, בא-כוח המערער אף לא חלק על כך שהעבודה הספציפית אליה הופנה המערער ביום 26.10.11 היתה עבודה "מתאימה" לגביו, וזאת בהתאם לקביעות הוועדה הרפואית בעניינו {הוזכר בהקשר זה כי הוועדה הרפואית היא הגורם המוסמך לקבוע את מצבו הבריאותי של דורש העבודה והתאמתו לסוגי עבודות שונים}.

לפיכך, השאלה שנותרה היא האם המערער "סירב", בין באופן מילולי ובין בהתנהגותו, לעבודה אליה הופנה. בהקשר זה כבר נקבע, כי על דורש העבודה לעשות מאמץ סביר ובתום-לב להתקבל לעבודה {דב"ע נג/3-91 מחמד אבו גאמע נ' שירות התעסוקה, פד"ע כה 297}.

בית-הדין קבע, לאחר שקילת טענות הצדדים, כי המערער הכשיל את קבלתו לעבודה, ולכן בדין דחתה הוועדה את עררו. הטעם לכך הוא דבריו המפורשים של המערער בפני ועדת הערר, וכן בערעור הראשוני שהגיש בבית-הדין, לפיהם המערער, אינו מסוגל לעבוד בכל עבודה.

נובע מכך, כי המערער הוא שהעלה מיוזמתו את הנושא הבריאותי בפני המעסיק, והבהיר כי אינו מסוגל לבצע את העבודה אליה הופנה - כל זאת בניגוד להחלטות הוועדה הרפואית בעניינו ובניגוד להתנהגות סבירה המצופה מדורש עבודה כן. כפי שכבר נקבע על-ידי בית-הדין הארצי - "טענות בדבר מצב בריאות אין להעלות בפני המעסיק שכן אין הוא הכתובת המתאימה לכך" {ע"ע 166/05 מריה קוסייב נ' שירות התעסוקה (18.05.05)}.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי משמעות הדברים היא שהמערער לא אמור היה להסתיר מהמעסיק את מגבלותיו הרפואיות, אלא להציג את מגבלותיו כפי שנקבעו על-ידי הוועדות הרפואיות - אך בלא פרשנות או הרחבה שיש בהן כדי להכשיל במתכוון את קבלתו לעבודה. לפיכך, הערעור נדחה.
34. גמלת הבטחת הכנסה - השפעת הכנסת המושגח על הזכאות של המשגיח שלו לגמלה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל 11946-09 {חשין יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(1), 16109 (2012)} בית-הדין קבע, כי יש לדחות את התביעה בהתאם לסעיף 13(א)(3) לתקנות הבטחת הכנסה. ככל שיש להחיל על התובע את הוראת תקנה 13 לתקנות הבטחת הכנסה, כי אז ההכנסה שתיוחס לו בשל כך עולה על ההכנסה המזכה בגימלת הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מן הראיות עלה בבירור שהתובע לא קיים עם אביו משק בית משותף בתכוף לפני שהחל לטפל בו. משק ביתו של התובע היה משק הבית של משפחתו, אותו ניהל במשותף עם אשתו.

טענת התובע בסיכומיו כי "לא יעלה על הדעת להרע זכויות של בן העושה חובתו המוסרית והסועד את אביו, עד כדי הגעת משפחת... לפת לחם בשל כך ולייחס הכנסות אביו אליו", לא התקבלה על-ידי בית-הדין.

בית-הדין קיבל את טענת הנתבע בסיכומיו, כי הרציונל העומד מאחורי צירוף ההכנסות לפי תקנה 13 לתקנות הבטחת הכנסה הוא, כי מושגח אשר יש לו הכנסה העולה על השכר הממוצע יכול להעביר חלק זה שהכנסתו למשגיח עליו כתמורה לסיעוד הפיזי והנפשי שהוא מקבל מבן משפחתו.

לא למותר להזכיר בהקשר זה כי עילת ההשגחה המנויה בתקנה 3(א)(3) לתקנות הבטחת הכנסה היא הרחבה של עילת ההשגחה הקבועה בסעיף 2(א)(7) לחוק הבטחת הכנסה, שעניינה השגחה על בן זוג חולה או ילד חולה הזקוקים להשגחה תמידית.

כמו-כן, סעיף 2(א)(7) לחוק הבטחת הכנסה אינו כולל השגחה על הורה וההרחבה של עילת ההשגחה להורה נקבעה בתקנה 3(א)(3) לתקנות הבטחת הכנסה מכוח הסמכות שהוענקה ל"שר" בסעיף 2(ג) לחוק הבטחת הכנסה.

בנסיבות אלה "הפה שהתיר הוא הפה שאסר", קרי: הרחבת הזכאות שנקבעה בתקנות מותנית באותם סייגים שמתקין התקנות קבע. מן הטעמים דלעיל, התביעה נדחתה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכאות - תנאי זכאות (סעיף 2 לחוק)