הוראות עזר לביצוע - חובת עדכון פרטים (סעיף 20 לחוק)

1. הדין
סעיף 20 לחוק לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"20. חובת עדכון פרטים (תיקון התשע"א)
מקבל גמלה יודיע למוסד לביטוח לאומי בכתב על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי, בהכנסותיו או בעניין אחר, שלגביהם מסר בעבר מידע למוסד או בעניין שלגביו הודיע לו המוסד כי הוא דרוש לצורך קבלת גמלה, בתוך שישים ימים ממועד השינוי, והכל אם השינוי עשוי להשפיע על זכאותו לגמלה או על שיעורה."
2. כללי
הוראות סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה מורות, כי על מבוטח למסור דיווח על כל שינוי בהכנסותיו ובמצבו הכלכלי.

ראה לעניין זה את פסיקת בית-הדין הארצי כי, "מי שמבקש גמלה חייב להתנהג בתום-לב ולמסור את הפרטים הנכונים. מסירת נתונים לא מדוייקים עלולה לזכות בגמלה מבוטח אשר אינו זכאי לה" {דב"ע מו/0-42 צאלקשוילי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 323}.

ב- עב"ל 157/07 {אנה פירוגובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(3), 251 (2008)}, עמד בית-הדין הארצי על תכלית חוק הבטחת הכנסה, וקבע:

"חוק הבטחת הכנסה קובע את הזכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה. החוק הינו חוק סוציאלי שנועד להבטיח הכנסה מינימלית לכל מי שאין לו הכנסה ואין בכוחו לספק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו, הכנסה מינימאלית לשם סיפוק צרכים חיוניים ולשם שמירה על כבודו כבני אנוש...

כפועל יוצא ממטרותיו של חוק הבטחת הכנסה, מטיל סעיף 20 שבו על מקבל הגמלה חובה למסור למוסד מידע מלא על מצבו...

חובה זו אינה אות מתה. על מקבל הגמלה למסור מידע - אף ביוזמתו - על כל שינוי במצבו המשפחתי ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה ועל שיעורה. זכותו של אדם לגמלה מבוססת על מצבו הכלכלי, ופשיטא שכל שינוי במצבו הכלכלי הבסיסי היכול להשפיע על היקף זכותו לגמלה חייב להגיע לידיעת המוסד.

מעבר לכך על מקבל גמלה חלה החובה לנהוג בתום-לב ובהגינות. על חובת תום-הלב וגילוי המידע ביחסי המוסד והמבוטח, עמדתי בפרשת אולחובוק {עב"ל 1381/10 ויולטה אולחובוק נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.02.04)}, לאמור: "...אדם המגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי חייב למסור את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו לאשורם ואין להטיל על המוסד חובה ליידע את המבוטח על חובתו לעשות כן ועל תוצאות מעשיו אם לא יעשה כן.
...
ביחסים שבין המוסד למבוטח מוטלת על המבוטח, בראש ובראשונה, חובת גילוי מלוא המידע והחובה לנהוג בתום-לב. מבוטח שאינו מוסר למוסד את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להיחשף לדרישה להחזר הכספים..." {ב"ל (ב"ש) 958-02-12 אולגה בוריסוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13444 (2013)}.

בית-הדין הארצי ניתח את החובות המוטלות מכוח סעיפים אלה, וקבע, כי מקבל הגמלה חייב לעדכן את המוסד לביטוח לאומי על כל שינוי אשר עשוי להשפיע על היקף זכאותו לגמלה.

עם-זאת, נקבע כי "בצד חובתה של המערערת לגלות את כל העובדות הרלבנטיות הנוגעות למצבה הכלכלי, קמה חובה על המוסד לבדוק את השפעת עובדות אלה על זכאותה למלוא הגמלה" {עב"ל 157/07 אנה פירוגובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(3), 251 (2008)}.

לפיכך, גם מקום בו מקבל גמלה הפר את חובותיו מכוח סעיפים 19 ו- 20, אין לשלול ממנו אוטומטית את הגמלה, אלא יש לברר תחילה כיצד משפיע המידע שהיה עליו להעביר למוסד לביטוח לאומי, על זכאותו. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הרציונל המונח בבסיס חובת מסירת המידע, שהינו מניעת מצב של עיוות הזכות לקבלת הגמלה. ככל שאי-מסירת המידע לא שינתה את הזכות המהותית לקבלת הגמלה, לא ראוי לשלול את הגמלה אך בשל אי-הגילוי {עב"ל 1362/04 שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006); ב"ל (ב"ש) 3449-12-11 דני זגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2026 (2013)}.

ב- עב"ל 1362/04{שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006)} נקבע, כי סעיפים 20 ו- 20א לחוק קובעים את החובה המוטלת על המבוטח למסור מידע אמת למוסד לביטוח לאומי בכל הנוגע לתביעתו.
ב- עב"ל 41149-05-12 {המוסד לביטוח לאומי נ' נעמי ארז, תק-אר 2014(3), 1550 (2014)} המוסד לביטוח לאומי טען כי בהתאם לסעיפים 19 ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה, חלה חובה על המשיבה למסור למוסד לביטוח לאומי את כל המידע על הכנסותיה, ולעדכנו בכל שינוי אשר יש בו כדי להשפיע על זכאותה לגמל.

עוד טען המוסד לביטוח לאומי, כי בית-הדין האזורי טעה בקובעו, כי המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח את גובה החוב. בהיעדר דיווח מצד המשיבה, בדין הסתמך המוסד לביטוח לאומי על דיווחי הכנסה שנמסרו לו על-ידי המעסיקים השונים, לצורך תשלום דמי ביטוח לאומי. הואיל ודיווחי ההכנסה כוללים מידע אודות הכנסתו השנתית של העובד וחודשי ההעסקה בהם עבד, חילק המוסד את ההכנסה שדווחה על-ידי כל המעסיקים של המשיבה במספר החודשים לגביהם דווחה המשיבה כעובדת, וזאת על-מנת לקבל את ההכנסה החודשית של המשיבה בכל אחד מהחודשים הרלוונטיים.

אופן חישוב זה עולה מתעודת הציבור שהגיש המוסד, וצורפו אליה פלטי מחשב, ועליהם הסברים בכתב-יד שנערכו על-ידי פקיד התביעות. יש לראות בפלט המחשב שצורף לתעודת עובד ציבור כרשומה מוסדית כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות, וככזו הרי שהאמור בה מעיד על אמיתות תוכנה. לפיכך, הנטל להוכיח שההכנסות שנזקפו על-ידי המוסד לביטוח לאומי למשיבה אינן נכונות מוטל על המשיבה.

במסגרת דיון קדם-ערעור טענה באת-כוח המוסד לביטוח לאומי, כי הנהלים השתנו, ועל-פי הנוהל היום אגף הבטחת הכנסה מגיש תעודת עובד ציבור מפורטת. גם אם חסרים מסמכים, בית-הדין היה יכול לבקש מסמכים נוספים. המשיבה לא הגישה חישוב נגדי. לחלופין, נטען שניתן להשיב את הדיון לבית-הדין האזורי, שלפניו תעיד עובדת בכירה של האגף, ולחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות סבירות בשל הדיון הנוסף.

בתגובה לטענת המשיבה, כי בכל מקרה בו הופנתה לעבודה על-ידי שירות התעסוקה נדרשה להמציא למוסד לביטוח לאומי אישורים מהמעסיקים על הכנסתה, ורק לאחר המצאת אישורים מהמעסיקים שולמה לה גמלת הבטחת הכנסה, טענה באת-כוח המוסד לביטוח לאומי, כי לא נטען שלא דיווחה על כל המעסיקים אצלם עבדה אלא רק על חלק מהם.

בא-כוח המשיבה טען בין היתר, כי בית-הדין האזורי קבע במפורש, כי הן בתעודת עובד ציבור והן בסיכומים לא ניתן פירוט ממנו ניתן ללמוד על גובה החוב. בית-הדין האזורי לא קבע, כי למשיבה יש חוב, אלא שהמשיבה לא קיימה את חובת הדיווח.

בית-הדין הארצי קבע, כי דין הערעור להתקבל. בית-הדין הרחיב והסביר, כי המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח את גובה החוב הנטען על ידו. מעבר לכך שמדובר בקביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה, מסקנה זו עלתה גם מתעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק, אשר אינה מפורטת, ומתדפיסי המחשב ועליהם חישובים שונים בכתב יד, אשר כפי שקבע בית-הדין האזורי הם "אינם ברורים, לא ניתן לעקוב אחריהם או לבדקם". מסקנה זו גם עלתה מעדותו של מר אלקיים, אשר לא יכול היה לתת הסברים קונקרטיים בנוגע לחוב. כאמור, המוסד לביטוח לאומי לא זימן לעדות את פקיד התביעות שערך את החישובים, והיה יכול להסביר אותם.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם טענת המוסד לביטוח לאומי, כי יש לראות את פלט המחשב שצורף לתעודת עובד ציבור כרשומה מוסדית כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות, וככזו הרי שהאמור בה מעיד על אמיתות תוכנה, דינה להידחות.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי יש בעייתיות בתשלום גמלת הבטחת הכנסה למשיבה, ככל שאינה זכאית לה על-פי דין. נוכח האמור, נקבע, כי יש להחזיר את עניינה של המשיבה לבית-הדין האזורי לבירור השאלה אם אכן קיים לה חוב בגין גמלת הבטחת הכנסה, אולם נוכח מחדלי המוסד לביטוח לאומי יש לחייבו בהוצאות משמעותיות.

3. עדכון הכנסות - התובע קיבל כספים ממספר מקורות אשר שללו את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 14243-03-13 {מנחם שנערי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 18971 (2015)} נדונה תביעה כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעתו של התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה.

התובע הגיש מספר תביעות לגמלת הבטחת הכנסה, לענייננו רלוונטיות הבקשות שהוגשו האחת ביום 05.10.11 והשניה ביום 20.11.12.

ביום 04.12.11 נדחתה תביעתו של התובע בנימוק שהכנסתו לחודש אוקטובר 2011 בסך 8,500 ש"ח גבוהה מגובה הגמלה לחודש. ההכנסות שנלקחו בחשבון הן מהפקדות בבנק.

כמו-כן נדחתה תביעתו מיום 20.11.12 בנימוק שהכנסתו לחודש נובמבר 2012 בסך 6,600 ש"ח גבוהה מגובה הגמלה לחודש וזאת על-פי הפקדות רבות, קבועות מידי חודש בחודשו בבנק מתרומות חברים למיניהם. יתר התנאים לא נבדקו.

אין מחלוקת, כי בחשבונם של התובע ובן זוגו הופקדו סכומי כסף משמעותיים כפי שעלה מדו"חות חשבונות הבנק שנמסרו לבית-הדין, שם הופיעו כ- 50 הפקדות חודשיות בסכומים גבוהים של מאות ואלפי שקלים. השאלה שעלתה היתה, האם מדובר בהלוואה שניתנה לו על-ידי אמו כטענתו או, כטענת הנתבע, מדובר בהענקות כספיות ממקורות שונים, בין השאר אמו, אשר מהווים הכנסה השוללת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.

התובע טען בסיכומיו שתי טענות שלובות. האחת, אין לראות בהלוואה שניתנה לו על-ידי אמו "הכנסה מנכס", השניה, גם לו ראו בהלוואה נכס הרי יש לראות בסך שקיבל "סכום שאינו מובא בחשבון" שכן הסכום קטן מהשכר הממוצע כפול שש.

בית-הדין קבע, כי שתי טענות אלו דינן להידחות. ראשית בהחלטות המוסד לביטוח לאומי לדחות את תביעת התובע לא נטען, כי הדחיה היא בשל בעלות בנכסים אלא בשל קיומן של הכנסות. ושנית, הטיעון המשפטי לא עוגן בחישובים כלשהם, לא כאלו התואמים לנתונים העולים מן הראיות ואף לא בכל נתונים אחרים הנוגעים להכנסותיו של התובע.

טענתו הנוספת של התובע היא שהנתבע אישר לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה בחודש ינואר 2013 בנסיבות זהות לאלו שהתקיימו במועד דחיית התביעות נשוא ההליך כאן ומכאן הוא למד שהיה על הנתבע לאשר גם את התביעות שנדחו.

בית-הדין לא קיבל טענה זו, בהיעדר ראיות לביסוסה, לא הוגשה לבית-הדין התביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2013. כמו-כן, גמלת הבטחת הכנסה היא גמלה מתחדשת וכך אישור הגמלה בחודש מסויים אינו מלמדת על הזכאות או היעדרה בחודש אחר. לא היה בפני בית-הדין, כל נתון לגבי הכנסות התובע בשנת 2013 ולכן טענתו של התובע בעניין זה, לא התקבלה.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי הסכומים שהעבירה אמו של התובע לא ניתנו לתובע כהלוואה אלא כמתנה. עוד קבע בית-הדין, כי הסכומים שקיבל התובע מאמו לא היו הכנסתו היחידה. לתובע היו מקורות הכנסה שונים, תרומות, הלוואות מחברים ומגופי תמיכה שונים במהלך שנת 2012.

כמו-כן, עלה שהסכום הממוצע של ההפקדות בחשבון המשותף במהלך 2012 היה גבוה מ- 4,000 ש"ח לחודש והכנסה זו שוללת זכאות לקיצבת הבטחת הכנסה לתובע.
לסיכום, קבע בית-הדין, כי כדין התקבלו החלטות הנתבע אשר דחו תביעותיו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 4675-10-11 {מחמוד מיעארי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 12741 (2012)} בית-הדין קבע, כי אין הבדל בין המקרה שבפנינו, בו נושאים ילדיו של התובע בהוצאות, הכוללות בין היתר גם את הוצאותיו והוצאות רעייתו, בגין ארנונה, חשמל, מים, קניות ומוצרי חשמל לבית, לבין מצב בו היו הילדים מפקידים לחשבונו סכומים לשימושו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי יש לראות בהפקדות אלה משום הכנסה. החלטת הנתבע לראות בהפקדות בחשבון התובע כהכנסה, בדין יסודה ועל-כן, התביעה נדחתה.
4. אי-דיווח על נישואים - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (חי') 43418-10-11 {נטליה גולדקין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 10331 (2015)} נדונה דרישת הנתבע מהתובעת להשבת חוב שנוצר בגין קבלת גמלת הבטחת הכנסה, בטענה שהתובעת לא היתה זכאית בתקופה זו לגמלה כ"נפרדת" מבעלה.

התובעת טענה, כי במהלך התקופה שבמחלוקת, קיבלה בדין גמלת הבטחת הכנסה ומשכך אינה חבה לנתבע כל סכום בגין תקופה זו. ממועד עזיבת ודים את הארץ בחודש אפריל 2006 קיימת הפרדה ממשית ומוחלטת בין בני הזוג, מבלי שקיימת למי מהם כוונה או רצון לשוב לחיים משותפים. לפיכך, לא התקיים בין התובעת לבין ודים "משק בית משותף" בתקופה שבמחלוקת ואין הצדקה להמשיך לראות בהם בני זוג גם בתקופה זו.

התובעת הוסיפה, כי אין להחיל עליה את תקנה 7(2)(א) לתקנות הבטחת הכנסה, מהסיבה שודים מעולם לא הוכר כאזרח מדינת ישראל, כך שגם אם התובעת היתה רוצה, לא היתה לה אפשרות להגיש כנגדו תביעה למזונות. עוד טענה התובעת, כי אין זה ראוי בנסיבות העניין להחיל עליה את תקנה 7(2)(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, עת הוכח בוודאות כי כבר ביום 20.04.06 עזב ודים את ישראל ללא שוב. מכאן שלא ברורה התכלית בהמתנה 12 חודשים להוכחת פרידה אמיתית בין בני הזוג, פרידה שקיימת בפועל ביניהם מאז חודש אפריל 2006 ללא עוררין.

באשר להיעדר הדיווח על נישואיה לנתבע, טענה התובעת, כי בהיעדר הכרת משרד הפנים בנישואיה והותרת מצבה המשפחתי כ"רווקה", ועל רקע קשיי השפה, סברה היא בתום-לב, כי היא אינה נדרשת לדווח על כך לנתבע. גרסת התובעת, בדבר היעדר ההכרה בנישואיה, נתמכה בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם משרד הפנים ממנה עלה במפורש, כי התובעת לא נרשמה כנשואה לודים, למרות שביקשה זאת, וכי מצבה המשפחתי שונה בתעודת הזהות ישירות מ"רווקה" ל"גרושה", בעקבות התרת נישואיה בחודש מאי 2011 ולא קודם לכן.

מנגד, טען הנתבע, כי בדין נשללה זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה שבמחלוקת ובדין נוצר על שמה חוב בגין קבלת גמלאות שלא כדין, זאת משלא התקיימה בתובעת בתקופה זו אף אחת מעילות הנפרדות שבתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה. על-כן, לא היתה זכאית התובעת לגמלה כיחידה בנפרד מבעלה. עוד הוסיף הנתבע, כי מעצם היותה נשואה בתקופה שבמחלוקת, יש לראות בתובעת ובודים "בני זוג" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה ועל כל אחד מהם לקיים את תנאי הזכאות כדי לזכות את התא במשפחתי בגמלה. משלא דיווחה התובעת לנתבע על נישואיה, או על המגורים המשותפים, כמתחייב מסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה, בנוסחו במועד הרלבנטי, היה די בכך כדי לשלול את זכאותה לגמלה בתקופה שבמחלוקת.

כמו-כן, טען הנתבע, כי בתקופה שבמחלוקת לא התקיימה בתובעת אף אחת מעילות הנפרדות המנויות בתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה: ודים לא היה במעצר או מאסר, לא הוגשה כנגדו תביעה למזונות, בני הזוג לא קיבלו קיצבת נכות כללית, טרם מלאו 12 חודשים רצופים לפחות לחיים בנפרד שלא תחת קורת גג אחת.

אף אם ודים לא היה במעמד תושב, הרי שלא התגורר בתקופה זו עם התובעת. הנתבע הוסיף, כי אילו היתה התובעת מדווחת לו בזמן אמת על עזיבת ודים את הארץ וניתוק הקשר עימה, הרי שהיתה מודרכת להגיש תביעה למזונות ולחלופין תביעה להתרת נישואיה, שהנתבע מסתפק בה במקרה של תובעת גמלה הנשואה לבן דת אחרת. הנתבע הפנה לפסיקתו של בית-הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע בעניין ב"ל (ב"ש) 2639/98 {שלינגובסקי ריבה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(2), 245 (1999)} לתמיכה בטענתו כי יש להמתין 12 חודשים רצופים ממועד עזיבת בן הזוג את הארץ.

בית-הדין קבע, כי בדין שולמה לתובעת גמלת הבטחת הכנסה בתקופה שבמחלוקת ומשכך היא אינה חבה לנתבע כל סכום בגין קבלת גמלאות בתקופה זו.

עוד הוסיף בית-הדין והסביר, כי אין חולק בין הצדדים, כי החל מחודש אפריל 2006 היתה קיימת הפרדה ממשית ומוחלטת בין התובעת לבין ודים, אשר עזב במועד זה את התובעת ואת ישראל ומאז לא שב. עוד אין חולק, כי בתקופה שבמחלוקת, לא עמדה בפני התובעת האפשרות להגיש תביעה למזונות כנגד ודים.

תקנות הבטחת הכנסה ובכללן תקנה 7(2)(ג) הרלבנטית לענייננו, הותקנו מכוח הוראות חוק הבטחת הכנסה ומשכך נועדו אף הן לקיים את תכליתו להעניק גמלה למי שאין לו הכנסה וגם אינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו ולהבטיח אמצעי מחיה מינימלי למי שנותר ללא פרנסה וללא אמצעי קיום, תכלית המתקיימת בבירור בנסיבות העניין שלפנינו, ביחס לתובעת ולביתה.

כמו-כן, בהתאם לעקרון המותווה בסעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה, עת המדובר בבני זוג יש לבחון את זכאותם לגמלת הבטחת הכנסה כיחידה משקית אחת ויש לבחון את הכנסותיהם במשותף, כאשר הרציונל העומד בבסיס דרישה זו הינו שבני זוג מהווים תא משפחתי אחד ואף במקרה בו אחד מבני הזוג אינו משתכר כלל, ייתכן, כי התא המשפחתי בשלמותו לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה נוכח הכנסתו הגבוהה של בן הזוג האחר.

בתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה נקבעו כאמור החריגים לבחינת זכאותם של בני הזוג במשותף, כאשר מבחינת החלופות המנויות בתקנה אל מול תכליתו של חוק הבטחת הכנסה, עולה המסקנה, כי המחוקק ביקש להחריג מצבים בהם אין הצדקה לראות בבני הזוג כיחידה משקית אחת, בעיקר במצבים בהם לא מתקיימת תלות כלכלית בין בני הזוג.

לפיכך, הדרישה שבתקנה 7(2)(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, לפיה יש להמתין 12 חודשים רצופים לפחות ממועד פרידת בני הזוג נועדה להבטיח, כי מדובר בפרידה אמיתית וקבועה, בשונה מפרידה ארעית או למראית עין בלבד.

בנסיבות העניין שלפנינו, קבע בית-הדין, כי אין חולק בין הצדדים, כי ניתוק ממשי, קבוע ומוחלט, בין התובעת לבין ודים, התקיים החל מחודש אפריל 2006, כך שלא מתקיים הרציונל העומד בבסיס תקנה 7(2)(ג) לתקנות הבטחת הכנסה בדבר דרישת ההמתנה של 12 חודשים רצופים לפחות. אף אין חולק, כי בתקופה שבמחלוקת לא עמדה לתובעת האפשרות להגיש כנגד ודים תביעה למזונות ומשכך, הרי שלא היתה לתובעת אפשרות להפיק הכנסה, מטעמים שאינם תלויים בה, באופן המגשים את תכלית הענקת הגמלה לפי החוק והתקנות שמכוחו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת לא דיווחה לנתבע על נישואיה בהזדמנויות שונות. ודוק, בית-הדין לא מצא בהעדר דיווח זה כדי לשנות ממסקנתו, בעיקר נוכח נסיבותיו המיוחדות של תיק זה.

מנסיבותיה המיוחדות של התובעת עלה כי, בסמוך לאחר נישואיה האזרחיים, הודיעה התובעת על כך למשרד הפנים וביקשה אף להכיר בנישואין אלה ולהעניק מכוחם מעמד לודים בישראל. אלא מאי? בקשתה סורבה ונישואיה האזרחיים לא נרשמו במועד הגשת הבקשה למשרד הפנים. לא הוכח בפני בית-הדין, כי נמסרה לה הודעה על ההכרה בנישואיה בכל מועד מאוחר יותר. בנסיבות אלה ולצד קשיי השפה, בית-הדין התרשם מעדותה האמינה של התובעת וקיבל את הסברה של התובעת לטעות בבסיס היעדר הדיווח לנתבע.

מכל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי אין מקום לשלול את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה עבור התקופה שבמחלוקת, כאשר אין חולק בין הצדדים שבתקופה זו היה ניתוק מוחלט, קבוע וממשי בין בני הזוג והתובעת כלל לא נתמכה כלכלית על-ידי ודים. כמו-כן הוסיף בית-הדין, כי לו קיבל בנסיבות העניין, את הפרשנות הדווקנית שהוצעה על-ידי הנתבע לתקנה 7(ג)(2) לתקנות הבטחת הכנסה, הוא היה מחטיא בכך את מטרת חוק הבטחת הכנסה ותקנותיו והיה מביא לתוצאה בלתי-סבירה, בה תיוותרנה התובעת וביתה ללא כל הכנסה במשך 12 חודשים, ולא זאת הגישה הפרשנית שיש לנהוג לפיה עת עסקינן בחוק סוציאלי כגון דא.

{ראה ב"ל (ב"ש) 3449-12-11 {דני זגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2026 (2013) }; ב"ל (חי') 17778-01-11 {ג י נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16985 (2013)} שתמציתם מופיעה בפרק כ"ז לעיל.

5. אי-דיווח על הכנסה רעיונית ושכר עבודה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 19447-12-10 {עווני עגלוני נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2014(4), 7926 (2014)} התובע הגיש תביעה תקופתית לתשלום גמלת הבטחת הכנסה.

פקיד התביעות, ביקש מהתובע מסמכים לגבי הכנסותיו מעבודה ולגבי הזכויות בדירת בנו אחמד. כן נדרש התובע להמציא מסמכים אודות הבעלות במאפיה, הואיל והמוסד לביטוח לאומי סבר שייתכן, כי לתובע זכויות בעלות בה, וכי מעמדו לגביה אינו של עובד שכיר בלבד.

תביעת התובע נדחתה בשל אי-שיתוף פעולה, אך בעקבות הגשת ההליך דנן, הסכימו הצדדים על עובדות מסויימות וכן על השאלות הטעונות הכרעה, מתוך מגמה כי תינתן הכרעה בשאלת זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה, לגופה.

באשר לזכויות בדירת אחמד, קבע בית-הדין, כי מכלול הראיות מתיישב יותר עם גרסת הנתבע לפיה התובע הינו בעל הזכויות בדירת אחמד.

באשר לגובה הכנסות התובע מעבודה, קבע בית-הדין, כי אין מקום להתערב בהחלטת הנתבע שייחסה לתובע הכנסה מעבודה בסך 2,150 ש"ח. לאור כל האמור לעיל. התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 51499-09-11 {מיכאל כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16235 (2013)} הנתבע טען, כי התובעים אינם זכאים לגימלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2007 הואיל וגובה הכנסתם עלתה על גובה הגמלה לה הינם זכאים. בחישוב הכנסות התובעים נלקחו בחשבון הכנסות מעבודה וכן הכנסות מנכס שקיבלה התובעת 2 בירושה מאביה ז"ל, קרי, ביום 14.12.07 קיבלה התובעת 2 שביעית מנחלה הנמצאת במושב שתולים.

הנתבע טען כי רק בחודש אוגוסט 2010 נודע לו על הירושה הנ"ל, וזאת מבלי שהתובעת הודיעה למוסד לביטוח לאומי אודות הירושה, בניגוד לאמור בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי זכות התובעת 2 לרשת את אביה המנוח התגבשה במועד הוצאת צו קיום הצוואה בתאריך 01.04.08 ולא קודם לכן כפי שטען הנתבע, קרי מועד פטירת אביה המנוח של התובעת 2 - 14.12.07.

לכן, קבע בית-הדין, כי החלטת הנתבע על שלילה רטרואקטיבית של גימלת הבטחת הכנסה מהתובעים בגין התקופה שמחודש דצמבר 2007 ועד מרץ 2008, אשר הובילה ליצירת חוב על-שם התובעים בשל "הכנסה רעיונית" מהנכס שירשה התובעת 2 - אינה כדין. אמנם, כפי שציינה באת-כוח הנתבע בסיכומיה, הוועדה לביטול חובות ביטלה את יתרת החוב שנוכתה מגמלת הנכות לה היתה זכאית התובעת 2, ולפיכך אין לקביעה זו השלכה אופרטיבית.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי משנקבע, כי ניתן להפיק הכנסה מהנכס אשר ירשה התובעת, יש לכלול בהכנסותיהם של התובעים את ההכנסה הרעיונית מהנכס הנ"ל. כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי אין מקום להתערב בהחלטת פקידת התביעות, אשר כללה בשווי הכנסותיהם של התובעים בעת קביעת זכאותם לגימלת הבטחת הכנסה, את ההכנסה הרעיונית מהנכס אשר ירשה התובעת 2.
6. אי-דיווח למוסד לביטוח לאומי - היעדר דיווח על עבודה וסיום עבודה - זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 35232-09-11 {ישראלה ביטון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 10877 (2012)} בית-הדין קבע, כי יש לראות בסיוע של בנה של התובעת בתשלום הוצאות מקום מגוריה של התובעת כ"הכנסה" לצורך חישוב זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה. שכן בנה העיד בפני בית-הדין, כי ניהל עם התובעת משק בית משותף.

כמו-כן, בית-הדין קבע, כי יש לראות את התובעת במעמד של "עובדת" שעבדה בעסק של בניה ואין מדובר רק ב"עזרה משפחתית". התובעת קיבלה תשלום עבור עבודתה וביצעה אותה עבודה טרם הונפק לה תלוש שכר. מדובר בעבודה בעסק המורחב של בית הקפה, הינו גם הגשת מאכלים שהתובעת הכינה במו ידיה. בניה ראו בעבודתה תמורה לפיתוח הכלכלי של בית הקפה, שלמו לה שכר וכל אלה מובילים למסקנה, כי הוכח מפי הנתבע שבתקופה בה קיבלה הבטחת הכנסה, השתכרה התובעת גם למחייתה ולא דיווחה על כך. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.
7. אי-דיווח למוסד לביטוח לאומי על כתובת עדכנית - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 34203-10-10 וילי לוסטיג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 9592 (2013)} הנתבע טען, כי התובע הודה שהסתיר את כתובתו מחשש לנושים, כלומר לא מסר פרטים שהיה עליו למסור על-פי דין ומשום כך מנע אפשרות לבחון נתונים כגון מצבו המשפחתי או נתונים אחרים הנבדקים כאשר מוגשת תביעה להבטחת הכנסה. בנוסף, התובע לא הציג ולו מקרה אחד בו עדכן את כתובתו כנדרש. עדכוני הכתובת נעשו רק בתגובה להודעות דחיה של הנתבע. בנסיבות אלה, על-פי הודאתו של התובע, כדין נדחתה תביעתו.
בית-הדין קבע, כי אין לקבל את טענת התובע, כי אם הסיבה לאי-מסירת הכתובת היא חשש שהנתבע יפעיל הליכי גביה כנגד התובע, יש בכך הצדק לאי-מסירת הפרטים על-פי החוק. קבלת גמלת הבטחת הכנסה מחייבת בדיקה של הנתבע לגבי נכונות הפרטים שנמסרו, לרבות פרטים שיש בהם להשפיע על גובה הגמלה, כגון מצב משפחתי. קבלת הטיעון של התובע משמעה מתן פטור למבוטח שיש לו חובות לנתבע או לגורם אחר, ממסירת פרטים שעל הנתבע לברר טרם אישור הגמלה. מדובר בתוצאה בלתי-סבירה, לפיה יהיה ציבור מסויים שהנתבע לא יוכל לבדוק את פרטי התביעות שיוגשו על ידו.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי הדברים האמורים ביחס לתביעה הראשונה, יפים אף לגבי התביעה השניה. בנוגע לתביעה השניה התובע העיד בתצהירו שלא יכול היה לדווח על כתובת מגוריו מחשש שהנתבע ישלח מעקלים לדירה. היינו, התובע עצמו הודה בכך שלא מסר את הכתובת, כנדרש על-פי דין.

במקרה דומה, ב- ב"ל (ת"א) 20517-06-12 {יעקב הלוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 9447 (2013)} הנתבע דחה תביעה לגמלת הכנסה שהתובע הגיש ביולי 2011, בנימוק שבבדיקה שנערכה, התובע אינו מתגורר בכתובת שמסר.

עמדת הנתבע היתה, שנערכו חקירות רבות בתיק וגם בתיקים קודמים של התובע ובכל המקרים בהם החוקרים ביקרו בכתובת שהנתבע מסר, התובע לא נמצא. בנוסף, מחקירה סביבתית הסתבר שבכתובת שהתובע מסר לא גר איש. התובע אף לא ענה לשיחות טלפוניות במספר הטלפון שמסר.

בית-הדין קבע, כי למעט טענתו של התובע שהוא גר בכתובת שמסר ועדותו הכללית של השכן, לפיה "אני רואה אותו שם בבקרים, בצהרים בערבים, בכל שעות היום", לא היתה כל ראיה לכך שהתובע אכן התגורר בכתובת שמסר.

זאת לעומת הראיות שהנתבע הציג, לפיהן במספר רב של פעמים נשלח חוקר אל הכתובת שהתובע מסר והתובע מעולם לא נמצא במקום. בנוסף, נעשו נסיונות להתקשר אל התובע למספר הטלפון שמסר, אך גם שם לא היה מענה. כמו-כן, החוקר השאיר בכתובתו של התובע הזמנות לסור לסניף, במועדים מסויימים, אך התובע לא התייצב בסניף במועדים אלה. כלומר, אף כל נסיונות הנתבע ליצור קשר עם התובע באמצעות הכתובת שמסר בתביעתו, עלו בתוהו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובע לא התגורר בכתובת שמסר, ביחס לתביעתו לחודש יולי 2011 ועל-כן התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 32933-06-11 {עמנואל אלפונסו כלפון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18385 (2013)} נשללה זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש דצמבר 2010 לאור האמור בסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה, הואיל ובבדיקות שנערכו עלה, כי אין התובע מתגורר בכתובת שמסר.

התובע טען, כי הוא חסר דיור, נע ונד. הכתובת שמסר במסגרת התביעה שהגיש בשנת 2009 הינה למשלוח מכתבים בלבד והוא אף רשם זאת על גבי טופסי המוסד לביטוח לאומי. מדובר בכתובת של דירה שהיתה שייכת להוריו, הדירה עברה בירושה לאחיו של התובע והיא מושכרת לצד ג'.

הנתבע טען, כי בבדיקה שערך נמצא, כי התובע אינו מתגורר בכתובת שמסר בעיר נתניה אלא במרינה בתל-אביב. התובע בחר שלא לעדכן את הנתבע על שינוי הכתובת כמתחייב ולפיכך כדין נשללה זכאותו להבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי לא הובאה כל הוכחה פוזיטיבית, כי התובע אכן מתגורר על יאכטה במרינה. ונראה, כי התובע הגזים בסיפוריו לאותו חוקר שפגש אשר התחזה לבחור צעיר וזאת על-מנת להרשימו. החוקר לא העיד בפני בית-הדין ולפיכך לא היה ניתן להתרשם ממהימנות החקירה.
לסיכום, בית-הדין קבע, כי לא ניתן לקבוע על בסיס חקירה זו, כי התובע הוא בעל מגורים קבועים. לאור האמור לעיל, בית-הדין קיבל את התביעה כך שנקבע, כי החלטת הנתבע לפיה נשללה זכאותו של התובע להבטחת הכנסה בשל היעדר דיווח על מקום מגורים, מתבטלת.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 26244-10-09 {נינה קובליוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 1701 (2012)} קבע בית-הדין, כי התובעת לא התגוררה בדירה בתקופות נשוא התביעה, ולא מסרה את כתובת מגוריה. גרסתה לא נמצאה אמינה. לפיכך, כדין נדחתה תביעתה בהתאם לסעיפים 19 ו - 20 לחוק הבטחת הכנסה.
8. אי-מסירת מידע על הכנסות בן הזוג - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה באופן חלקי
ב- ב"ל (יר') 41493-01-12 {אחמד עבאסיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (2), 16617 (2013)} בני הזוג החלו לגור יחד רק לאחר אישור נישואיהם בבית-הדין השרעי. קודם לכן הם קיימו קשר זוגי ללא מגורים משותפים. התובע התגורר בירושלים ואמאל התגוררה באל-בירה עם ילדים מנישואין קודמים שלה. הקשר התבטא בין היתר בכך שאמאל הגיעה לבקר את התובע בביתו בירושלים וביצעה עבודות של משק הבית.

הנתבע דחה את תביעת התובע לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה בשל אי-המצאת פרטים אודות עבודת אשתו אמאל. בעקבות מכתב הדחיה המציא התובע אישור של ד"ר עארף אבו גוש מרמאללה לפיו אמאל עבדה אצלו והשתכרה 800 ש"ח בחודש. הנתבע הודיע לתובע, כי החלטתו עומדת בעינה בשים-לב למידע שעלה בחקירות התובע לפיו אמאל עובדת במפעל מפיות ברמאללה.

בית-הדין קבע, כי התובע מסר לנתבע מידע מטעה בקשר להכנסותיה של אמאל במועד מאוחר לאישור נישואיו עם אמאל על-ידי בית-הדין השרעי. עם-זאת, בית-הדין לא ראה בכך טעם מספיק לשלילת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה עד לחודש שלפני החודש בו הפכו התובע ואמאל ל"בני זוג" במובן החוק.

בקביעה זו הסתמך בית-הדין על פסק-הדין עב"ל 1362/04 {שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006)}, שבו תובע גמלת הבטחת הכנסה הגיש אישור מחלה כוזב להצדקת אי-התייצבות בשירות התעסוקה כאשר התברר שהוא שהה בחוץ-לארץ במועדים שטען כי חלה בהם. עם-זאת, התברר, כי לגופו של עניין התובע קיים לגבי אותו חודש את חובת ההתייצבות בשירות התעסוקה. מפסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה עלה כי החובה למסור מידע מלא למוסד לביטוח לאומי באה למנוע תשלום גמלה למי שאינו זכאי לה, אך אין בהוראות סעיפים 20-19 לחוק הבטחת הכנסה כדי לשלול זכות לגמלה בנסיבות בהן קיימת זכאות לגמלה, אף אם התובע לא קיים את חובתו למסור מידע נכון למוסד לביטוח לאומי.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התביעה מתקבלת חלקית. נקבע, כי הנתבע ישלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה עבור החודשים אוגוסט-ספטמבר 2011.
9. חובת עדכון פרטים - השתהות בדיווח - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 42618-06-11 {נסרין סלימי ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(2), 16128 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובעת המציאה את המסמכים האמורים לידי המוסד לביטוח לאומי מה שאפשר למוסד לביטוח לאומי לשוב ולבחון את עניינה, כפי שאף הודיע במכתבו ללשכה לסיוע משפטי.

בית-הדין, קיבל את טענת התובעת, כי הגיונם של דברים מחייב, כי במועד זה {19.09.10} כל המסמכים המבוקשים הומצאו לידי הנתבע. הדעת אכן מחייבת כי התובעת לא היתה טורחת להשיג מכתב מרואה החשבון ועותקים משומות המס המבוקשות, בתחילת חודש ספטמבר 2009, לולא ביקשה להגישן למוסד לביטוח לאומי וכך עשתה בפועל.

המסקנה המתחייבת היא שבסופו-של-דבר התובעת שיתפה פעולה עם הנתבע הן בהמצאת המסמכים המבוקשים על-ידו והן במתן מענה מלא לשאלותיו. אשר-על-כן, בית-הדין לא מצא טעם מספק לדחיית תביעתה על רקע חוסר שיתוף פעולה. בהקשר זה הוסיף בית-הדין, כי צדקה התובעת בטענתה, כי מקום בו מי שנחקר מתייצב לחקירה, מוסר הודעתו ומשיב תשובה מלאה על השאלות שנשאל, וגם אם מלכתחילה סירב לחתום על הודעתו או על הזמנה לחקירה, אין מקום להפעיל את הסנקציות הקבועות בסעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי התובעת שיתפה פעולה עם הנתבע ועל-כן לא היה מקום לדחות תביעתה מטעם זה. עם-זאת, בית-הדין קבע, כי הנתבע היה רשאי ליחס לתובעת בתקופה הרלוונטית להליך זה הכנסה מעבודת בן זוגה בגובה שכר מינימום חודשי. בכפוף לאמור, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל 5959-08-10 {אמינה עטייה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 17065 (2013)} קבע בית-הדין, כי די בעובדה שהתובעת לא מסרה את המידע הדרוש בזמן אמת כדי לקבוע שהנתבע זכאי לנכות את הסכומים שקיבלה התובעת שלא כדין.

יתירה-מכך, הוסיף בית-הדין, כי עדותה הפתלתלה של התובעת, חוסר העקביות בגרסאותיה והפערים במידע שמסרה הצביעו על חוסר תום-לב ועלו גם ספקות באשר למהימנותה. גם בזאת בלבד, היה די כדי לקבוע שהנתבע זכאי לנכות את הסכומים שהתקבלו ביתר. על-כן התביעה נדחתה.

10. עדכון המוסד לביטוח לאומי - בעלות ברכב המשפיעה על הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 42800-01-11 {ח'ולה אסעיד נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים גופים על-פי דין, תק-עב 2013(4), 517 (2013)} נדונה שלילת זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים מרץ עד יוני 2010 משום שהתובעת העלימה מידע על כך שבבעלותה רכב, טיב הקשר עם בן זוגה והכנסות מנכסים שברשותה.

על-כן, הנתבע שלל את זכאותה לגמלה על-פי סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה המחייב את התובע למסור בתוך 30 ימים כל מידע שיש בו כדי להשפיע על זכאותו לגמלה.

באשר לנפרדות התובעת מבעלה, טען הנתבע, כי אמנם זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה לא היתה מותנית בהתקיימות עילת זכאות בבעלה, הואיל ובעלה של התובעת הוא תושב השטחים {לעניין זה קובעת תקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה, כי במקרה בו בן הזוג המתגורר עם הזכאי אינו תושב ישראל, לא נדרשת התקיימות עילת זכאות גם בבן הזוג}.

ואולם לטענת הנתבע, מאחר שעל-פי סעיף 11 לחוק הבטחת הכנסה יש לבחון את הכנסות בעלה של התובעת לצורך קביעת היקף זכאותה, והואיל והתובעת טענה בתביעתה החוזרת לעובדות המפורטות בתקנה 7(2)(א) לתקנות הבטחת הכנסה, בהן תיבחן זכאותה כיחידה ולא כמי שיש לה בן זוג {חיים בנפרד שלא תחת קורת גג אחת כאשר בן הזוג אינו מכלכל את בת הזוג תקופה של 30 ימים לפחות וכן הגשת תביעה לבית-משפט או לבית-דין למזונות וניהולה באופן סביר על-מנת לאפשר לבית-המשפט לפסוק בה}, הרי שאימות דבר הנפרדות הנטענת היה רלוונטי לקביעת היקף זכאותה של התובעת לגמלה.

בית-הדין קבע, כי ככל שהתובעת הפרה את חובתה לעדכן את המוסד לביטוח לאומי בהתפתחויות של ההליכים המשפטיים שנקטה, הנתבע לא הוכיח, כי הפרה זו נועדה לכסות או כיסתה על מצב דברים בו התובעת ובעלה בפועל לא חיו בנפרד זה מזו. ככל שניתן ללמוד על הנפרדות מעצם קיומה של תביעת מזונות, הרי שבד-בבד עם מחיקת ההליך בבית-הדין השרעי, הוגשה תביעת מזונות לבית-המשפט למשפחה בחודש מאי 2010 ובמסגרתה אף נפסקו לתובעת מזונות בחודש נובמבר 2010. גם העובדה שבעלה של התובעת נחקר על-ידי חוקר הנתבעת ביום 01.07.10 בבית אחותו בא-טור, תומכת במסקנה שאכן בני הזוג חיו בנפרד בתקופה זו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי אף שבית-הדין קיבל את טענת הנתבע, לפיה גם לגבי מי שנשואה לתושב השטחים הטוענת לנפרדות, אימות טענת הנפרדות היא רלוונטית לקביעת היקף הזכאות לגמלה, בפועל לא נראה כי אי-עדכון פרטים בקשר להליכים המשפטיים הביא לתשלום גמלה למי שאינה זכאית לו.

באשר לנכסי התובעת, בית-הדין קבע, כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח שהתובעת העלימה מהנתבע מידע רלוונטי לקביעת זכאותה או היקף זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

באשר לבעלות התובעת על רכב, קבע בית-הדין, כי על-פי הדין שהיה קיים בעת דחיית תביעת התובעת, הסתמכות הנתבע על בעלות של התובעת ברכב ושימוש קבוע בו, היוותה הצדקה משפטית מספקת לשלילת זכאות התובעת לגמלה.

הנתבע הביא די ראיות להוכיח, כי הרכב לא נרכש מלכתחילה על-ידי אימה כפי שטענה התובעת, כי התובעת היתה בפועל בעלת הרכב ועשתה שימוש קבוע בו וכי היא ביצעה העברה פיקטיבית של הבעלות ברכב הנדון לאימה, וכי מטרת ההעברה של הרכב על-שם אימה היתה להעלים מעיני הנתבע את הבעלות והשימוש הקבוע של התובעת ברכב. מעדותה של התובעת בבית-הדין עלה, כי התובעת עשתה שימוש קבוע ברכב והשימוש בו לא היה מוגבל לצרכיה של אמה.
לאור כלל האמור לעיל קבע בית-הדין, כי החלטות הנתבע מיום 13.09.10 בדבר דחיית תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה מיום 21.03.10 וביטול זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה בחודשים מרץ עד יוני 2010, התקבלו כדין.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 7054-08-09 {ליאת כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 126 (2012)} תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה על-ידי הנתבע בין היתר עקב בעלות על רכב מנועי.

בית-הדין קבע בעניין כי:

"בעלות על רכב לעניין חוק הבטחת הכנסה אינה נקבעת בהכרח על-פי הרישום במשרד הרישוי, אלא בעיקרו-של-דבר, על-פי הנוהג ברכב מנהג בעלים בפועל ממש. על התובע הרשום כבעל רכב במשרד הרישוי חובת ההוכחה, כי אין הוא בעליו של הרכב חרף רישומו על שמו."
{עב"ל 1030/01 אבן עאיש סלמיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(3), 816 (2002)}

מכאן שלא די בעצם רישום הרכב על-שם התובעת, ויש לבחון האם בפועל הרכב לא היה בבעלותה ובשימושה של התובעת.

אין חולק, כי התובעת רשומה כבעלים של הרכב. ברם, בית-הדין קבע, כי בנסיבות המקרה אין לראות בתובעת כבעלים האמיתי של הרכב.

בית-הדין פירט והוסיף, כי התובעת העידה, כי הרכב נרשם על שמה, שכן לבעלה לשעבר היתה בעיה עם ההוצאה לפועל. הוסכם בין התובעת ובעלה לשעבר, כי הרכב הינו באחריותו הבלעדית של בעלה לשעבר והוא נושא בכל ההוצאות הקשורות בו, שכן הוא נוהג ברכב והרכב משרת אותו בלבד. עוד הוסיפה התובעת, כי אין בידיה רישיון נהיגה ולא עלה בידיה להעביר את הבעלות ברכב על-שם בעלה לשעבר, שכן על הרכב מוטלים עיקולים בגין חובותיה והיא נמצאת בהליך של איחוד תיקים בהוצאה לפועל ומשום כך אין היא יכולה למכור את הרכב.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי למעט רישום הרכב על שמה, לתובעת אין כל קשר לרכב. התובעת אינה מחזיקה ברישיון נהיגה, אינה נוהגת, אינה נושאת בהוצאות הרכב, ואף אינה עושה כל שימוש ברכב, בין בעצמה ובין על-ידי אחרים, אשר יש בו כדי לשלול את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

עוד ציין בית-הדין, כי בבקשתה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה הצהירה התובעת, כי היא הבעלים של הרכב, שיתפה פעולה באופן מלא עם הנתבע והמציאה לידיו את כל המסמכים שנתבקשו על ידו, כמו אישור ממשרד הרישוי שאין בידיה רישיון נהיגה וכן הסכם בכתב בינה לבין בעלה לשעבר בעניין הרכב, ולפיכך לא ניתן לראות בתובעת כמי שניסתה להסתיר מידע מהנתבע.

משאלה פני הדברים, קבע בית-הדין, כי זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה נשללה שלא כדין.
11. חובת הדיווח - אי-דיווח על ניהול משק בית משותף - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 17873-10-11 {אברהם זיידן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16879 (2013)} נדונה הסוגיה האם בדין נשללה זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, בנימוק, כי בתקופה זו התגורר התובע בדירתו יחד עם בת זוגו.

במכתבו הודיע הנתבע לתובע על שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, החל מחודש אוקטובר 2010, מועד בו בהתאם להצהרותיו השונות של התובע, הוא החל להתגורר עם נונה בדירתו. לפיכך, התייחס הנתבע לתובע ונונה כיחידה משקית אחת, כאשר הכנסותיה של נונה מעבודה עולות על ההכנסה המותרת לזוג + 1 ושוללות זכאות לגמלת הבטחת הכנסה. עוד צויין במכתב הדחיה, כי החלטה זו ניתנה מבלי לבדוק את יתר תנאי הזכאות לרבות בעלות התובע בקרקע, אישורי בנק מחשבונה של נונה, גובה דמי ההבראה השנתיים שקיבלה ושימוש ברכב. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה.

התובע טען, כי התובע ונונה אינם בני זוג: אין להם כספים, הכנסות או חשבונות בנק משותפים. אין הם סועדים ארוחות משותפות שכן התובע אוכל בבית אמו.

כמו-כן, התובע הכחיש את נכונות הפרטים שצויינו בטופס התביעה המקורי בדבר מגוריו המשותפים עם נונה, החל מחודש ספטמבר 2010 וטען, כי פרטים אלה מולאו בשידולה של פקידת התביעות, אשר "רדפה" אחר התובע ושכנעה אותו לרשום את נונה כבת זוגו החיה עימו בדירה, אף שהדבר אינו נכון.

הנתבע טען, כי שלילת זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, מחודש אוקטובר 2010 ועד לחודש אפריל 2011, בדין יסודה, שכן בתקופה זו הצהיר התובע במקומות שונים, פעם אחר פעם, כי הינו מתגורר עם נונה בדירתו החל מחודש אוקטובר 2010 ויש להעדיף הצהרותיו הראשוניות של התובע על פני גרסתו המשופצת שעלתה לאחר מכן במסגרת ניהול ההליך ולצרכיו.

בית-הדין קבע, כי התובע ונונה מתגוררים בדירת התובע מחודש אוקטובר 2010, כאשר משך תקופת מגוריהם המשותפים אך תומך בחזקה בדבר ניהול משק בית משותף על ידם, חזקה שלא נסתרה על-ידי התובע. כאשר אין די בהצהרות התובע בדבר היעדר ניהול משק בית משותף כדי לסתור חזקה זו, ועל התובע היה להביא ראיות פוזיטיביות ומוחשיות המעידות על היעדר ניהול משק בית משותף, ובהיעדר ראיות כאלה, קבע בית-הדין, כי לא עלה בידי התובע לסתור את החזקה בדבר ניהול משק בית משותף.

על יסוד האמור לעיל, ומשנקבע כי התובע ובת זוגתו חיים יחדיו ומינהלים משק בית משותף, ומשלא השכיל התובע להפריך את החזקה בדבר ניהול משק בית משותף, נקבע, כי בדין שלל הנתבע את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד.
במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 8566-07-12 {סבטלנה זיקין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 6947 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובעת הסתירה פרטים מהותיים אודות הסטטוס המשפחתי שלה ואף אודות הכנסתה. כל אלה הביאו למסקנה, כי בדין נהג הנתבע שעה ששלל את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה למפרע.

באשר לטענת התובעת לפיה כבר בשנת 2005 ידע הנתבע, כי היא מתגוררת עם בן זוג ומשידע עובדה זו כבר בשנת 2005, לא היה מקום להפחית את הגמלה למפרע בשנת 2011 וליצור את החוב, קבע בית-הדין, כי לא ניתן לקבל טענה זו. על הנתבע לא מוטלת החובה לחקור ולבלוש אחר המבוטחים אלא, כאמור, החובה לנהוג בתום-לב ולגלות את כל האמת מוטלת על המבוטח.

עוד הוסיף בית-הדין, כי רק ביום 10.10.11 הובאו לידיעת הנתבע, לראשונה, מלוא הנתונים אודות מצבה המשפחתי של התובעת אשר מסרה לנתבע את פרוטוקול הדיון בבית-המשפט לענייני משפחה ועם גילוי הנתונים, פעל הנתבע לגביית החוב. התובעת עצמה, במסגרת חקירתה הנגדית, הודתה, כי בשנת 2005, כאשר חוקר הנתבע ביקר בביתה, לא מסרה לו, כי היא מתגוררת עם בן הזוג עוד משנת 1995 ובחרה להסתיר עובדה זו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי משהתובעת עצמה בחרה להסתיר את עובדת היותה ידועה בציבור משך עשור וזאת על-מנת לזכות בקיצבה אשר אינה מגיעה לה, אין היא יכולה להלין כעת על כך שכאשר נתגלה דבר הרמיה, פעל הנתבע לתיקון הטעות וחייבה בכספים ששולמו לה על-פי הצהרתה שלא שיקפה את המציאות.

במקרה דומה, ב- ב"ל (ב"ש) 34945-04-12 {מוריס בר מוחה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב (3), 853 (2013)} בית-הדין קבע, כי לאור החזקה שמקיימים מגורים משותפים באותו מדור, כי המדובר בניהול משק בית משותף על-ידי ידועים בציבור, על הטוען אחרת, להביא ראיות לסתור את החזקה, וכך גם פסק בית-הדין הארצי בסוגיה זו:

"סבורני כי מגורים של אנשים מבוגרים {שאינם צעירים אחרי צבא או סטודנטים} תחת קורת גג אחת, מקימים חזקה לקיומה של תלות כלכלית וניהול משק בית משותף. חזקה זו ניתנת לסתירה או הפרכה על-ידי הבאת ראיות פוזטיביות המלמדות על היעדרם של קשר אישי וניהול משק בית משותף."
{עב"ל 779/06 המוסד לביטוח לאומי נ' אלה וולקוביץ, תק-אר 2008(4), 754 (2008)}.

לסיכום קבע בית-הדין, כי התובע וגב' טפליצקי הינם בני זוג אשר גרים תחת קורת גג אחת, וקיימת חזקה לקיומה של תלות כלכלית וניהול משק בית משותף. התובע לא סתר ואף לא הפריך באמצעות הבאת ראיות פוזיטיביות על היעדרם של קשר אישי וניהול משק בית משותף. מכלל האמור בית-הדין קבע, כי יש לדחות את תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 958-02-12 {אולגה בוריסוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13444 (2013)} בית-הדין קבע, כי צדק הנתבע בטענתו, לפיה התובעת ניהלה משק בית משותף עם מר ספנייב, לפחות בתקופה הרלוונטית. עוד קבע בית-הדין, כי לתובעת היו הכנסות מהשכרת חדרים בביתה, מהפעלת אתר לעסקי תיירות באינטרנט וממכירת חבילות נופש שונות לתיירים, וזאת מבלי לדווח אודות הכנסה זו לנתבע, בניגוד להוראות סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה.

עוד פירט בית-הדין, כי במסגרת עדותה חזרה בה התובעת מהגרסה שמסרה לחוקר והכחישה, כי היא משכירה חדרים בביתה וטענה בפני בית-הדין, כי היא מארחת קרובי משפחה בביתה ואין המדובר במקור הכנסה. בית-הדין ראה לנכון להעדיף את הגרסה שמסרה התובעת בהודעותיה לחוקר המוסד לביטוח לאומי, על פני גרסתה בבית-הדין.

לסיכום קבע בית-הדין, כי התובעת לא טרחה לעדכן את הנתבע בדבר הכנסתה מהשכרת חדרים בביתה ומהפעלת אתר אינטרנט העוסק במכירת חבילות טיולים ונופש והמשיכה לקבל מידי חודש בחודשו את גמלת הבטחת ההכנסה, מבלי לגלות את המידע הרלוונטי למוסד לביטוח לאומי. על המקבל שלא כדין גמלה שאין הוא זכאי לה, תוך הסתמכות על מידע בלתי-מעודכן ותוך הסתרת מידע, לדעת כי יבוא יום ויידרש להשיב את הגמלה כולה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי דין תביעת התובעת להידחות, וכי התובעת לא היתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 7197-09-10 {מרינה סרביקיאן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים ואח', תק-עב 2012(4), 10901 (2012)} בית-הדין קבע, כי התובעת ומר ברייזמן קיימו אורח חיים האופייני לבני זוג: מגורים בדירה משותפת, כאשר שניהם משתמשים בכל הדירה ולא כל אחד מהם משתמש בחלק אחר של הדירה.

כך, לא רק שלמר ברייזמן לא יוחד חלק בסלון הדירה אלא שהתובעת והוא חלקו את אותה מיטה מדי לילה. מר ברייזמן והתובעת ניהלו משק בית משותף, לפחות חלקית, בענייני כביסה, קניות וסעודה משותפת והכל עד אשר עלו היחסים על שרטון, מפתח הדירה נלקח ממר ברייזמן ובהמשך אולץ לעזוב.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי צדק הנתבע משקבע, כי לא ניתן לבחון את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה כיחידה {עם ילדים}, אלא יש לבחון את זכאותה וזכאות מר ברייזמן כבני זוג וכדין הופסקה זכאותה הרטרואקטיבית מחודש מרץ 2009. עם-זאת, מצב דברים זה נמשך רק עד ליום 28.02.10 ולא עד מועד הגשת כתב התביעה בתחילת חודש ספטמבר 2010 כפי שטען הנתבע מלכתחילה. בתוך כך בדין נדחתה התביעה מלכתחילה עת נמנעה התובעת מלהודיע לנתבע, כי שינתה את מקום מגוריה ובתוך כך גם את מצבה האישי וזאת בניגוד לחוק.

אשר-על-כן, בית-הדין קבע, כי דין התביעה להתקבל חלקית, במובן זה שנקבע כי התובעת היתה בת זוגו וידועתו בציבור של מר ברייזמן מיום 01.03.09 ועד ליום 28.02.10.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 20345-04-11 {מישל אברזיל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 1453 (2012)} קבע בית-הדין, כי התובע הוא אדם אשר הונה את הנתבע במטרה לקבל קיצבה אשר אינו זכאי לה - התחתן והוליד ילדים מבלי לעדכן את הנתבע על-מנת שלא לפגוע, כדבריו, בזכאותו לקיצבה ולזכויות כחד-הורי.

לא זאת בלבד שהתובע לא עדכן את הנתבע אודות השינויים בסטאטוס המשפחתי שלו, הוא אף העלים מידע נוסף הנוגע לשימוש ברכב והכנסות נוספות שהיו לתא המשפחתי המשותף, מידע שיש בו כדי להשפיע על זכאותו לגמלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מעדותה של מירה {בת זוגתו לשעבר של התובע} עלה, כי
על-אף שלא היה לה רישיון נהיגה רכשה רכב לשימושו האישי של התובע.

כאשר נשאל על כך התובע, בחקירתו הנגדית טען, כי מעולם לא השתמש ברכב, אולם לא נתן הסבר סביר מדוע תעודות הביטוח של הרכב הופקו גם על שמו. התובע אף סירב להציג פלט עבירות תנועה על שמו החל משנת 2000, בטענה, כי מדובר במסמכים אישיים שלו שאינו מוכן להגישם וזאת אף לאחר שהובהר לו כי בית-הדין רשאי ליתן משקל לעובדה שהוא נמנע מלהגיש את פלט עבירות התנועה.

עוד עלה, כי לתובע היו הכנסות נוספות מלבד הגמלה אשר שולמה לו, אשר לא דווחו לנתבע. כמו-כן, התובע הסתיר פרטים מהותיים אודות הסטטוס המשפחתי שלו, אודות הכנסתו ושימוש שעשה ברכב כמנהג בעלים. לאור כל האמור, קבע בית-הדין, כי בדין נהג הנתבע שעה ששלל את זכאותו של התובע לגמלת יחיד למפרע מחודש נובמבר 2003, מועד נישואיו למירה ועד לחודש יוני 2010 מועד פרידתם של בני הזוג.
12. חובת עדכון פרטים - אי-עדכון על מכירת דירה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 11200-01-12 {ראובן קרינסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 1234 (2013)} קבע בית-הדין, כי דרישת הנתבע מהתובע להמצאת פרטים על מכירת הדירה שבבעלותו החלקית, הינה סבירה והגיונית ויש לה השלכה מהותית על בחינת זכאותו של התובע לגמלה להבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אף שניתנו לתובע הזדמנויות רבות להמציא נתונים באשר למכירת הדירה המשותפת לו ולגרושתו, לא עשה כן. לנוכח התעקשותו של התובע שלא להמציא את המידע אודות מכירת הדירה התעורר החשש, כי התובע אינו פורש בפני בית-הדין את העובדות כהווייתן. לאור האמור ומשלא המציא התובע את הנתונים הנדרשים לנתבע לשם בחינת זכאות התובע לגמלה, חרף אפשרותו לעשות כן, קבע בית-הדין כי דין תביעתו להידחות.
13. חובת עדכון פרטים - אי-דיווח על כספי פיצויים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 35483-06-10 {חוני רפאל בוקר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 8792 (2012)} התובע קיבל מחברת הביטוח סך של 494,766 ש"ח, אולם הנתבע החליט להביא בחשבון רק סכום של 194,000 ש"ח אשר דיווח עליהם התובע בעצמו.

בית-הדין קבע, כי למעשה, מצטיירת תמונה של התחשבות מצד הנתבע בכך שזקף לחובתו של התובע רק את אותו הסכום, וזאת מבלי לדרוש מהתובע כל הוכחות באשר ליתרת הסכום ששולם על-ידי חברת הביטוח.

כל שביקש הנתבע מהתובע הוא, שהתובע יציג אישורים או אסמכתאות בדבר השימוש באותם כספים, אולם משלא פעל התובע בעניין זה הוחלט לקחת בחשבון את אותם כספים בחישוב קיצבתו.

לסיכום קבע בית-הדין, כי אין כל טעות בהחלטת הנתבע, אשר החליט לזקוף את הסכום הכספי בסך של 194,000 ש"ח {שקיבל התובע בגין תביעת הנזיקין} על חשבון גמלת הבטחת הכנסה, החל מחודש נובמבר 2008.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוראות עזר לביצוע - חובת עדכון פרטים (סעיף 20 לחוק)