הכנסה - הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי (סעיף 9א לחוק)

1. הדין
סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"9א. הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי (תיקונים: התשס"א, התשס"ג (מס' 2), התשס"ז, התשע"ב (מס' 2))
(א) בסעיף זה:
"בעל רכב" - לרבות מי שנוהג ברכב מנהג בעלים, אף אם אינו רשום כבעליו;
"רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בפקודת התעבורה;
"תובע" - לרבות ילדו הנמצא עמו.
(ב) תובע שהוא בעל שני כלי רכב או יותר או שהוא בעל רכב ששוויו עולה על סכום שקבע השר, לא יהיה זכאי לגמלה לפי חוק זה; הסכום האמור יעודכן באופן ובמועד שיקבע השר.
(ב1) השר רשאי לקבוע כי מגמלתו של תובע שבבעלותו רכב אחד ששוויו אינו עולה על הסכום שנקבע לפי סעיף-קטן (ב), ינוכו סכומים שיקבע; לעניין זה רשאי השר לקבוע סכומים שונים בהתחשב, בין השאר, בגילו של התובע, בהכנסתו מעבודה ובשווי הרכב.
(ג) הוראות סעיפים-קטנים (ב) ו- (ב1) לא יחולו אם מתקיים אחד מאלה:

(1) (בוטל).
(2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לעניין זה, "בן משפחתו" - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו, או הורהו של התובע או שהוא אחיו של התובע המתגורר עמו, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף;
(3) התובע, בן זוגו, או ילדו הוא נכה ברגליו ומשתלם לו מאוצר המדינה, תשלום לאחזקת הרכב, ולגבי מי שאין משתלם לו תשלום כאמור - אם רופא מוסמך כמשמעותו לפי הוראות סעיף 208 של חוק הביטוח קבע כי הוא זקוק להסעה בשל היותו נכה כאמור, לפי כללים, בתנאים ולפרק זמן שקבע השר;
(3א) תובע שהוא מורשה נהיגה של נכה לפי הסכם בדבר גמלת ניידות שנערך לפי סעיף 9 לחוק הביטוח;
(4) לילדו של התובע משתלמת קיצבה לפי הוראות סימן ו' לפרק ט' שבחוק הביטוח;
(5) רישיון הרכב הופקד אצל הרשות המוסמכת להוציא אותו רישיון, וכל עוד הרישיון מופקד מתקיים אחד מאלה:
(א) התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגלל מחלה, ובלבד שהתקופה שבה יראו את הרכב כנכס שלא מופקת ממנו הכנסה כאמור בסעיף-קטן (ב), לא תעלה על שישה חודשים מהיום שהגיש את התביעה לגמלה;
(ב) הרכב הוא טרקטור כאמור בתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, ובלבד שהטרקטור אינו בשימוש, ולתובע משק חקלאי שאינו פעיל.
(6) (בוטלה);
(7) (בוטלה)."
2. כללי
ניתן להצביע על מספר אפשרויות סבירות שיש ביכולתן להגשים את התכלית החקיקתית העומדת ביסוד הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, תוך פגיעה מועטה יותר, ואף היעדר פגיעה כלל, בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד.

כך למשל, ניתן היה לקבוע חזקה שאינה חלוטה המאפשרת לתובע גמלה המחזיק או משתמש ברכב הזדמנות להוכיח כי בעלותו ברכב או השימוש בו אינם מעידים כי יש לו הכנסה (או הכנסה פוטנציאלית) אחרת. לחלופין ניתן היה לקבוע מנגנון המעריך את שווי השימוש ברכב (כאשר אין מדובר ברכב בבעלות מקבל הגמלה) בהתאם לתדירות השימוש בו ומפחית בהתאם ובאופן מדורג את שיעור הגמלה {ב"ל (ת"א) 45821-07-12 ננה מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(1), 931 (2014); בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)}.

סעיפים 9(5) ו- 9א לחוק הבטחת הכנסה, שוללים את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, וכבר נפסק לא אחת, כי שימוש ברכב הוא בגדר "טובת הנאה" השוללת את הזכאות לגמלה.

ואולם ביום 28.02.12 ניתן פסק-דין ב- בג"צ 10662/04 {סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012)}, מפי כב' הנשיאה {כתוארה אז} דורית בייניש. שם הצהיר בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ על בטלות סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה בשל אי-חוקתיותו; בטלות שנכנסה לתוקפה ביום 01.09.12. בפסק-הדין נקבע, כי ההסדר הקבוע בסעיף 9א(ב) לחוק פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד משום שהוא קובע כלל קטגורי לפיו, כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה. וזאת, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית, האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד. מכאן ברור שכאשר נשללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שזקוק לה לצורך קיום מינימאלי, נפגעת הזכות לקיום אנושי בכבוד.

עוד נפסק, כי אף שבעלות ברכב או שימוש בו עשויים לסייע באומדן הכנסתו של אדם, הקושי הטמון בכך, הוא שמרכיב זה הופך למרכיב הבלעדי בקביעת אומדן ההכנסות. הבעלות או השימוש ברכב, כיוון שהם מוחזקים כהכנסה בגובה הגמלה לפחות, מייתרים את הצורך לבחון את מצבו הכלכלי של אדם לאשורו.

המשמעות היא, איפוא, שהבעלות או השימוש ברכב הופכים לתנאי-סף לזכאות לקבלת גמלה. תנאי-סף זה הוא חד-משמעי ולא ניתן לסתור אותו. די בהוכחת בעלות ברכב או שימוש קבוע ברכב של אחר כדי לשלול את הגמלה. תוצאה זו פוגעת בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד של כל מבקשי הגמלה שבפועל אין בידם הכנסה מספקת לקיום מינימאלי.

הדבר נכון במיוחד במקרים שבהם אין לתובע הגמלה רכב משל עצמו, והוא עושה שימוש ברכב של אחרים, בני משפחה או מכרים, ולא אחת הוא אינו נושא בתשלומים הקבועים עבור אחזקת הרכב {תשלומי הביטוח ורישיון הרכב}, ואינו נהנה מפוטנציאל ההכנסה הקיים בעצם הבעלות על רכב.

לא ניתן להתעלם מן העובדה שפסק-הדין קבע, כי הוראת סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, לפיה יש לראות בבעלות ברכב או בשימוש בו הכנסה שסכומה אינו נמוך מגובה הגמלה, פוגעת בזכות לקיום מינימאלי בכבוד פגיעה שאינה מידתית. שלילתה של רשת המגן האחרונה הדרושה להבטחת קיום אנושי בכבוד מאלה הזקוקים לה ביותר, ובאופן גורף וכוללני, סותרת את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. משנקבע, כי הסעיף בחוק הבטחת הכנסה אינו חוקתי, בוטל הסעיף {בג"צ 10662/04 סלאח חסן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-על 2012(1), 5203 (2012) (להלן" "עניין סלאח חסן")}.
ב- בג"צ 10662/04 עניין סלאח חסן נדונו עתירות במדיניות המוסד לביטוח לאומי לפיה בעלות או שימוש ברכב שוללים את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

תחילה כוונו העתירות כנגד מכלול ההסדרים שביטאו מדיניות זו, כפי שהיו בתוקף בשנת 2004, אז הוגשה העתירה הראשונה {בג"צ 10662/04 - עניין סלאח חסן. לאחר שניתן בעתירות המקוריות צו-על-תנאי, תוקן חוק הבטחת הכנסה, והמדיניות שנתקפה בעתירות עוגנה בסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה.

בעקבות התפתחות זו ביקשו העותרים והעותרות רשות לתקן את עתירותיהם, וכך היה. העתירות המתוקנות שלפנינו תוקפות את חוקתיותו של סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה. הטענה המרכזית המועלית בעתירות היא כי סעיף 9א(ב) קובע חזקה חלוטה לפיה רואים במי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב כמי שיש לו הכנסה בגובה הגמלה, ולפיכך נשללת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.

חזקה זו, מכוחה נשללת הגמלה, נטען בעתירות, פוגעת פגיעה שאינה חוקתית בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד {ראה דיוננו לעיל בסעיף 9 ראה גם עב"ל 28956-08-11 אביבה גבירץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(2), 1294 (2013) שם המוסד לביטוח לאומי התאים עצמו להחלטת הבג"ץ}.
3. שימוש ברכב לצרכים רפואיים - סעיף 9א-ג(2) לחוק הבטחת הכנסה
ב- עב"ל 4295-05-12 {וקנין אסנת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2013(1), 1268 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה, בו נדחתה תביעת המערערת לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, מהטעם שהשימוש שעשתה ברכבה לצרכים רפואיים שלה ושל אמה לא ענה על הוראות סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי המערערת עשתה שימוש ברכבה לצרכים רפואיים שלה ושל אימה לגבי החודשים ספטמבר ואוקטובר 2007. קביעה זו של בית-הדין נסמכה בין השאר, על האמור בחוות-הדעת הרפואיות לעניין היעדר אפשרות ניוד בתחבורה ציבורית לגבי המערערת ואימה, ובהתחשב בכך שיש למנות ולצרף את ביקורי המערערת בקופת-חולים ביחד עם ביקורי אימה ואין להפריד ביניהם כפי שפסק בטעות בית-הדין קמא.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי על המוסד לביטוח לאומי לבחון את זכאות המערערת לגמלת הבטחת הכנסה לחודשים ספטמבר אוקטובר 2007 מתוך הנחה שהשימוש ברכבה נעשה לצרכים רפואיים.

במקרה אחר, ב- ב"ל (נצ') 1203-10 {בטחיש עזמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(2), 2555 (2012)} התובע קיבל גמלה להבטחת הכנסה עד לחודש מאי 2009. החל מחודש יוני 2009 הופסק תשלום הגמלה בשל בעלות על רכב.

התובע טען, כי הרכב בבעלותו שימש אותו ואת משפחתו לצרכיהם הרפואיים ואין בו כדי לשלול זכאותו לגמלה.

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית שבו הצהיר, כי הוא נפגע בתאונת עבודה קשה ביום 26.04.05 ומאז התאונה הוא סובל מבעיות אורטופדיות, הגבלה בתנועות וכאבים, אשר פוגעים באופן מוחלט בכושר עבודתו והשתכרותו.

לפי הצהרת התובע, הרכב שימש ומשמש אותו ואת משפחתו לצרכיהם הרפואיים. בנוסף, הצהיר התובע כי בנו אלי, יליד 2000, סובל ממחלת טרומבוציטופניה קשה מלידה עם נטיה לדמם והינו מועמד להשתלת מח עצם, הוא סובל מבעיות קוגניטיביות וכן מבעיות ראיה בעקבות תאונת דרכים משנת 2005.

התובע קיבל קיצבת ילד נכו עבור בנו אלי עד ליום 31.05.09, כך שבעלותו ברכב לא שללה את זכאותו לקיצבת הבטחת הכנסה. אולם, משנשללה הזכאות לקיצבת ילד נכה עבור אלי, ביום 02.07.09, נשללה הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה החל מיום 01.06.09. בעניין זה הצהיר התובע, כי אילו ידע מבעוד מועד שהבעלות ברכב תשלול זכאותו להבטחת הכנסה הוא לא היה רוכש רכב בתקופה שלאחר הזכאות לקיצבת ילד נכה.

בית-הדין קבע, כי על-אף שטרם בוטל סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה, לפי הוראות בג"צ סלאח חסן, ברור שלא ניתן ליישם את ההוראה הנ"ל כפי שהיא, לאור הפסיקה, אלא יש צורך בהתאמתה על-מנת למנוע פגיעה בזכות יסוד.

על-כן, יש לבחון האם במקרה של התובע, הבעלות ברכב מצביעה על רמת הכנסה או רמת חיים, אשר שוללים את הזכאות להבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי במקרה זה לא היה מקום לשלול את הזכאות להבטחת הכנסה. ראשית, התובע קיבל גמלת הבטחת הכנסה, בהיותו בעלים של רכב, כל עוד הוכרה זכאותו לקיצבת ילד נכה עבור הבן אלי. תשלום גמלת ילד נכה הופסק החל מחודש יולי 2009, כאשר הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה הופסקה רטרואקטיבית החל מ-01.06.09. לא היה כל שינוי ביכולת השתכרות של התובע או ברמת חייו, והוא לא היה יכול להיערך בהתאם {תוך מכירת הרכב או העברתו} בתקופה שבה הוא לא ידע, כי בנו אלי כבר אינו זכאי לגמלה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על-אף שלא מתקיימים התנאים בסעיף 9א(ג) לחוק הבטחת הכנסה לעניין שימוש ברכב לצרכים רפואיים, הוכח דרך הצהרת התובע, שלא נסתרה, ומסמכים רפואיים, כי התובע השתמש ברכב לצרכים רפואים שלו ושל בני משפחתו בתקופה הרלוונטית לבדיקה, שלגבי חלק ממנה, כאמור, הוא עדיין לא קיבל הודעה על הפסקת תשלום קיצבת ילד נכה. התובע נשא בהוצאות הכרוכות לאחזקת הרכב, אך אין בכך כדי להצביע על רמת ההכנסה או רמת החיים השוללים זכאות לקיצבה קיומית.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין כי יש לקבל את תביעתו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה בגין החודשים יוני 2009 ו- יולי 2009.
4. שימוש ברכב שלא לצרכים רפואיים - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 48849-06-12 {אחמד סואעד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 6608 (2015)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. הנתבע שלל את זכאות התובעים, שהינם זוג נשוי, בגין שימוש ברכב שלא לצרכים רפואיים.

היות וטענות התובעים היו, כי השימוש ברכב נועד לצרכים הרפואיים של התובעים, מונה מומחה רפואי מטעם בית-הדין, על-מנת שיבדוק את החומר הרפואי הקיים בתיק לגבי שני התובעים והאם היתה הצדקה רפואית לשימוש ברכב או לאו, וזאת בהתאם לסעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי על-פי חוות-דעת המומחה הרפואי, התובע מס' 1, עבר אירוע מוחי עם שיתוק חלקי בצד שמאל של הגוף ויש לו מגבלה בניידות בכל פעולה שהיא, הוא פונה לטיפול רפואי רק פעם בחודש או פעם במספר חודשים. התובעת מס' 2 סובלת מתהליך ניווני בעמוד השדרה על רקע של עקמת והיצרות תעלת השדרה. כן היא סובלת ממחלות כרוניות בדרכי הנשימה. אין לה צורך בטיפולים שוטפים בבעיות עמוד שדרה.

לאור סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה, קבע בית-הדין, כי שני התובעים אינם זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש, או לפחות שש פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 יום רצופים.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי אין מנוס אלא לקבוע, כי שני התובעים אינם עומדים בהוראות סעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה ולכן אין הצדקה רפואית לשימוש ברכב, כי השימוש אינו נועד לצרכים רפואיים. על-כן התביעה לגמלת הבטחת הכנסה נדחתה.

במקרה אחר אך דומה, ב- ב"ל (יר') 28753-07-10 {אכרם אל צאנע נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2014(3), 10046 (2014)} נדונה תביעה להבטחת הכנסה, לאחר שהמוסד לביטוח לאומי שלל את זכאותו של התובע לגמלה בגין שימוש ברכב.

בית-הדין קבע, כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שעשה שימוש ברכבים שעמדו לרשותו לצורך טיפול רפואי לאשתו. משהוכח שלתובע עמדו מספר רכבים לשימושו וכי המערער למעשה, כמנהג בעלים, נהג להשתמש ברכבים שהיו לצרכיו ולצרכי משפחתו על-פי חפצו ורצונו ללא כל קשר לטענה להיעדרה של תחבורה ציבורית, ברור כי בעניין שלפנינו - ולאור העובדות שהוכיח הנתבע בתיק - לא ניתן לקבוע כי תכלית החוק הינה להגן על אדם שעושה שימוש קבוע במספר רכבים. לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי דין התביעה להידחות.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 38088-08-11 {טהה אימאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 2581 (2013)} קבע בית-הדין, כי טענת התובעת בתביעתה מהווה הודאה מצידה בשימוש ברכב, אלא שטענתה היא שהשימוש נכנס לגדר הסייג שבסעיף 9א(ג)(2) לחוק הבטחת הכנסה, שעניינו שימוש לצורך טיפול רפואי בבן משפחה.

אולם, תנאי לתחולת סייג זה הוא "ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף", ומאחר שאין מחלוקת שלאביה של התובעת היה רכב נוסף הרשום על שמו, טענת התובעת בכתב התביעה, כי הרכב אינו שלה אלא של אמה וכי עשתה בו שימוש לצורך טיפול באמה ועל-כן אין לראות ברכב זה משום "נכס", דינה להידחות.

5. חישוב שווי הרכב - הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 43963-06-13 {מרסלה עמר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 7565 (2015)} הסוגיה שנדונה היא חישוב שווי הרכב אשר בבעלות התובעת, לעניין תקנה 10ג(2) לתקנות הבטחת הכנסה.

התובעת טענה בין היתר, כי היא סובלת מליקוי ראיה חמור ונכות ברגליה. לכן, לתובעת אושר תג נכה לרכב. בנה רכש עבורה ובשמה, רכב משומש בסכום של 22,000 ש"ח. התובעת הגישה חוות-דעת שמאי מטעמה המוכיח כי בזמן רכישת הרכב שוויו היה כ- 31,000 ש"ח ולא כטענת הנתבע המבוססת על מחירון "לוי יצחק" {46,000 ש"ח}.

הנתבע טען בין היתר, כי יש להביא בחשבון את שווי הרכב כפי שהינו בפועל בשוק המכוניות המשומשות ולהתייחס למכלול הפרטים המופיעים ברישיון הרכב. לטענת הנתבע, הסתמכות על מחירון יצחק לוי על-פי שווי הרכב הנקבע שם, הינה סבירה ביותר. באופן זה קיימת אחידות מירבית בין המבוטחים בנוגע לשווי הרכב שברשותם.

בנוסף, הבהיר הנתבע, כי לא חלק על חוות-הדעת אשר הגישה התובעת אולם אינו מקבל את האמור בה בנוגע לשווי השוק של הרכב ואין זה סביר כי בכל תיק בו תעלה טענה כנגד קביעת שווי הרכב, הנתבע יגיש חוות-דעת נגדית. בנוסף ציין הנתבע, כי הסתמכותו על מחירון לוי יצחק הינה רבת שנים ונוגעת למכלול הנתונים הנדרשים לצורך זכאויות שונות, ולאו דווקא נועדה רק לגמלת הבטחת הכנסה ושלילת זכאות כטענת התובעת.

בית-הדין קבע, כי הסוגיה אשר דרושה להכרעה בהליך זה עניינה באופן חישוב שווי הרכב קרי, האם כטענת הנתבע יש לחשב את שווי הרכב בהסתמך על מחירון "לוי יצחק" או שמא כטענת התובעת יש להביא בחשבון את הנתונים הספציפיים של רכבה ושוויו בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה.

הגדרת המונח שווי רכב מתייחסת אך ורק לנתונים המופיעים ברישיון הרכב בלבד. לפיכך, בית-הדין קבע, כי לא שגה הנתבע עת כלל אך ורק נתונים הנזכרים ברישיון הרכב דהיינו, מבלי ליתן משקל לנסועה, משתנה אשר כידוע אינו נכלל ברישיון הרכב.

יתרה-מכך, קבלת טענת התובעת תוביל הלכה למעשה להיזקקות לחוות דעת שמאי בכל תיק ותיק מבלי שניתן יהיה להסתמך על מחירון רכב מקובל בשוק כעולה מהגדרת המונח בתקנות.

למעשה תתקבל תוצאה אשר תאיין את דרישת המחוקק על-פיה קביעת המוסד לביטוח לאומי תעשה בהתחשב בשווי מחירון רכב מקובל, שעה שכל מבוטח יגיש חוות-דעת עצמאית מטעמו.

בית-הדין קבע, כי על הנתבע לפעול באופן אחיד בהתבסס על מחירון רכב אחד תוך הפעלת שיקול-דעת בכל מקרה לגופו ובהתאם לתקנות, ואין הוא יכול לסמוך בכל תיק ותיק על חוות-דעת שונות ומגוונות של שמאי רכב או גורמים אחרים.

משלא הוכח כי החישוב על-פי מחירון לוי יצחק הינו חישוב שגוי או חישוב הפוגע בזכויות התובעת {יוזכר כי רכיב הנסועה לא הובא בחשבון כעולה מלשון הגדרת המונח והמשתנים אשר יובאו בחשבון}, נדחו טענות התובעת בעניין זה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי במסגרת הגדרת המונח שווי הרכב המוסד לביטוח לאומי רשאי להתחשב במחירון רכב המקובל בשוק. אמנם קביעת השווי נעשית על-ידי המוסד לביטוח לאומי אולם, אין כל פסול בביסוס קביעת השווי על מחירון לוי יצחק אשר הינו בגדר מחירון מקובל בשוק אשר בית-הדין לא שוכנע, כי הינו שגוי או
בלתי-סביר.
6. קביעת שווי הרכב - זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 27895-10-13 {יצחק בר זכאי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 11320 (2015)} נדונה הסוגיה האם זכאי התובע לקבלת גמלת הבטחת הכנסה חרף בעלות ברכב, וכיצד יש לחשב את שווי הרכב לעניין זה.

התובע הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ביום 09.07.13. תביעה נוספת הוגשה בחודש אוקטובר 2013. שתי התביעות נדחו בשל בעלות ברכב ששוויו על-פי מחירון יצחק לוי במועדים הרלבנטיים היה 40,500 ש"ח ועל-פי הוראות תקנה 10(ב) ו- 10(ג) לתקנות הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי מקובלת עליו עמדת הנתבע, לפיה המחירון הרלוונטי הוא מחירון לוי יצחק, המהווה מחירון שמאות בגדר "מחירון רכב מקובל בשוק", לפיו הולך הנתבע ביחס לכלל המבוטחים.

אכן, המחירון שנבחר, וכן הקביעה כי יתחשבו רק בתנאי הרישיון, עלולים להוביל לכך ששווי הרכב יהיה גבוה יותר מאשר שוויו בפועל ומחיר רכישתו, אולם זו קביעתו המפורשת של מחוקק המשנה ואין מדובר בלקונה בתקנות. לא מדובר בקביעה שרירותית ומנוגדת להיגיון. אדרבה, יש יתרון ברור לקביעת קריטריונים ברורים ומוגדרים החלים באופן שווה על כל מבוטחי הנתבע. לשון התקנות בהקשר זה פשוטה וברורה, ומבהירה כי רק התנאים האמורים ברישיון הם אלו שיישקלו, ולא שלל קריטריונים אחרים אפשריים.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אמנם שווי רכבו של התובע קרוב לסכום התקרה שנקבע בתקנות, אולם לא ניתן להרחיב את הסכום המפורש שקבע המחוקק, שכן יש צורך להניח את הגבול במקום מסויים באופן מוגדר ושוויוני. לא למותר לציין כי הסכום הועלה בהמשך והתובע נמצא זכאי לקבלת גמלת הבטחת הכנסה מחודש ינואר 2014 ואילך. לאור האמור לעיל, התביעה נדחתה.

במקרה דומה, ב- ב"ל (ת"א) 36791-11-13 {נסים אליקים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 3953 (2015)} נדונו 2 תביעות שהגיש התובע כנגד החלטות הנתבע הדוחות את תביעתו להשלמת הכנסה על-פי סעיפים 5, 9, 9א, 12(ב) לחוק הבטחת הכנסה, משהכנסותיו עולות על ההכנסה המותרת כשבמבחן הזכאות נלקח בחשבון שווי הרכב שבבעלותו.

התובע טען, כי הוא משתכר כ- 4,000 ש"ח לחודש, מקבל קיצבה זעומה ופנסיה, ובעלות על רכב לא שוללת את זכאותו. כן חלק על שווי הרכב שנלקח בחשבון על-ידי הנתבע.

הנתבע טען מצידו, כי שווי הרכב נקבע לפי מחירון לוי יצחק וכי בדין נדחתה התביעה לאור הכנסות התובע ובת הזוג מקצבאות הזקנה שלהם, פנסיה, חסכונות בבנק ושווי הרכב.

בדיון מוקדם שהתקיים הבהיר בא-כוח התובע, כי אין מחלוקת לחישוב ההכנסה והמחלוקת היחידה היא לשווי הרכב, וכי יש להסתכל על שווי השוק הריאלי ולא על המחירון.

בית-הדין קבע, כי הזכות לגמלה אינה מותנית במשך הזמן בו משלם מבוטח דמי ביטוח. כך גם, אין הזכות נקבעת לפי תשלום המתבצע לסקטור כזה או אחר - אלא לפי הקריטריונים הקבועים בחוק, והנתבע חייב בתשלום גמלת הבטחת הכנסה אם וכאשר עומד מבוטח במבחנים שנקבעו בחוק ובפסיקה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי החלטת הנתבע על בסיס חישובים שבוצעו, סבירה מידתית ומבוססת. ומשאין בפני בית-הדין חישוב אחר מדוייק רלוונטי המוכיח "חוסר סבירות" חישובי של הנתבע ומשעסקינן במשתנים {ולא בהערכה קבועה}, יש לדחות את התביעה, משלא הוכח פגם בשיקול-דעת הנתבע.

במקרה דומה, ב- ב"ל (יר') 13044-02-13 {רחל אמבש נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 11028 (2015)} נדונה הסוגיה האם זכאית התובעת לקבלת גמלת הבטחת הכנסה חרף בעלות ברכב, וכיצד יש לחשב את שווי הרכב לעניין זה.

בית-הדין קבע, כי סכום שווי הרכב המקסימלי לעניין הזכאות בתקופה הרלוונטית לתביעה עמד על 40,000 ש"ח. הנתבע צירף לסיכומיו את מחירון לוי יצחק בו נרשם כי שווי הרכב בהתאם לרישיון הרכב של התובעת, הוא 57,000 ש"ח נכון לשנת 2013.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מקובלת עליו עמדת הנתבע לפיה המחירון הרלוונטי הוא מחירון לוי יצחק, המהווה מחירון שמאות בגדר "מחירון רכב מקובל בשוק". מכל מקום, גם המחיר לפי המחירון הרשמי של יד-שניה, אשר נקבע תוך התחשבות בנתונים המופיעים ברישיון בלבד, עדיין מדובר בסכום של 42,000 ש"ח, הגבוה מהסכום המקסימלי.

לנוכח האמור לעיל, לא התקיימו תנאי הזכאות למתן גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. לכן, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 10716-03-13 {שרה גלעד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 2655 (2013)} התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלת השלמת הכנסה אשר הופסקה החל מינואר 2013 וזאת מאחר ונמצא, כי בבעלותה של התובעת קיים כלי רכב ששוויו עולה על 40,000 ש"ח.

התובעת טענה, כי מדובר ברכב שאותו רכשה מחברת ליסינג ועל-כן ערכו נמוך בהרבה מהשווי הנטען על-ידי הנתבע. בפועל התובעת מכרה את הרכב במחיר של 30,000 ש"ח. התובעת טענה, כי הרכב שימש אותה לצרכיה הקיומיים וללא השלמת ההכנסה היא מתקשה לפרנס את עצמה וסובלת מבעיות רפואיות ועל-כן היא זקוקה לגמלה.

בית-הדין קבע, כי שוויו של הרכב בהתאם למחירון הרכב הינו נכון לינואר 2013 - היה 59,000 ש"ח. גם אם נפחית ממחיר זה את העובדה, כי מדובר בליסינג, עדיין הסכום שנקבל יהא גבוה מ- 40,000 ש"ח. 3% מ- 31,000 ש"ח עולים על סכום הגמלה החודשי העומד על כ- 700 ש"ח. מכאן, עלה, כי הנתבע צדק עת קבע, כי התובעת אינה זכאית להשלמת הכנסה.
7. קביעת שווי רכב לבחינת זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - תמיכה משפחתית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 14756-10-13 {נאוה אטובי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 19641 (2014)} נדונה החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, וזאת מן הטעם של "בעלות ברכב" וכן מחמת "תמיכה משפחתית".

התובעת טענה, כי לא היה מקום לשלול ממנה את הגמלה בגין בעלותה ברכב משום שאין מדובר בבעלות אלא בהסכם לשכירת רכב. לדבריה מחמת מצבה הקשה היא לא היתה יכולה לרכוש רכב שעלותו נמוכה מ- 40,000 ש"ח ולהסתכן בעלויות התיקונים השוטפים, ולכן התקשרה בהסכם השכירות שבמסגרתו היא משלמת 1500 ש"ח בחודש עבור כל הוצאות הרכב, הביטוחים והאחזקה השוטפת.

עוד טענה התובעת, כי התמיכה המשפחתית שהיא קיבלה מאמה ומאחיה איננה קבועה, ואין בה כדי לספק את צרכי קיומה.

הנתבע טען, כי שימושה של התובעת ברכב ששוויו נכון לחודש אפריל 2013 היה 67,000 ש"ח שולל את זכאותה להבטחת הכנסה. כמו-כן, לטענת הנתבע, גם בהתאם לנוסח העדכני של סעיף 9א לאחר התיקון לחוק הבטחת הכנסה, התובעת איננה זכאית לגמלה בגין בעלותה ברכב. עוד טען הנתבע, כי התובעת קיבלה עזרה משפחתית בהיקפים משמעותיים.

בית-הדין קבע, כי במועדים הרלוונטיים להחלטה בדבר שלילת הגמלה התובעת השתמשה ברכב באופן בלעדי. היא שדאגה לתדלק אותו, נשאה ביתר העליות הכרוכות בשימוש בו, וזכות השימוש הבלעדי בו היתה בידיה. אמנם חברת הליסינג ביצעה בפועל את התשלום עבור ביטוח הרכב וטיפולי האחזקה ואולם זאת על חשבון התובעת, ששילמה עבור שירותים אלו, יחד עם עלות השכירות סכום בסך 1,500 ש"ח בחודש.

כמו-כן, ציין בית-הדין, כי התובעת לא היתה מנועה מלהעביר את הרכב לשימוש אדם אחר {עלה, כי במרבית התקופה הרכב שימש אותה בלבד, ואולם לאחר שבתה קיבלה רישיון נהיגה גם בתה החלה להשתמש ברכב}. ומשכך קבע בית-הדין, כי במועדים הרלוונטים לתביעה התובעת נהגה ברכב "מנהג בעלים".

גם מבחינת תכלית החקיקה, בית-הדין לא קיבל את האבחנה שביקשה התובעת לעשות בין מי שרוכש רכב, לבין מי שבוחר להתקשר בעסקת ליסינג לצורך שימוש ברכב. וקבע, כי האבחנה הרלוונטית יותר, צריכה להתייחס לשווי הרכב שבו נעשה שימוש, ולא לאופן המימון של השימוש ברכב.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מהנתונים שהגיש המוסד לביטוח לאומי, המבוססים על מחירון הרכב של לוי יצחק, עלה, כי רכבה של התובעת היה שווה באפריל 2013, 67,000 ש"ח, בשנת 2014 שווי הרכב על-פי מחירון לוי יצחק עמד על 64,000 ש"ח {גם אם נפחית 25% בגין היותו של הרכב בליסינג תפעולי מדובר בסכומים העולים באופן ניכר על 40,000 ש"ח}.

אשר לתמיכה המשפחתית בתובעת, קבע בית-הדין, כי התובעת הצהירה על הכנסות נמוכות מעבודתה בטיפול בתינוקות, ולעומת-זאת הוצאותיה בגין שכירת הדירה והרכב גבוהות יחסית, באופן המצביע לכאורה כשלעצמו על קיומה של תמיכה משפחתית או הכנסות אחרות שלא דווחו. הנתבע הגיש תדפיס עו"ש של חשבונה של התובעת ואולם קשה ללמוד ממנו על תמיכה משפחתית קבועה, מה גם שהחשבון נחזה ככזה שאיננו משקף את מלוא הפעילות הכלכלית של התובעת. לנוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי בדין נדחתה התביעה בגין בעלות ברכב.

{ראה גם ב"ל (יר') 28753-07-10 אכרם אל צאנע נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2014(3), 10046 (2014)}
8. רכב מעוקל הינו עדיין רכב בבעלות הרשום כבעל הרכב - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 31200-12-11 {אבו צאלח דלאל ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2013(1), 5957 (2013)} הנתבע טען בין היתר, כי על הנתבע לא חל תיקון 40 לחוק הבטחת הכנסה, המשנה את סעיף 9א לחוק, אשר נכנס לתוקפו ביום 01.09.12.

הנתבע טען, כי במידה ויגיש התובע תביעה חדשה, היא תיבחן על-פי הדין החדש, וייתכן שיוכל התובע לקבל גמלת הבטחת הכנסה בתקופה הקובעת, אולם אין בכך בכדי להשפיע על תביעתו הנוכחית הנבחנת רק על-פי הדין הישן.

בית-הדין קבע, כי במועד הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, בבעלות התובע היו שני רכבים, אשר על-פי רישיון הרכב, אחד מהם היה מעוקל. הוסיף בית-הדין, כי צדק הנתבע בטענתו כי רכב מעוקל הינו עדיין רכב בבעלות הרשום כבעל הרכב.

כמו-כן, במכתבו של בא-כוח התובעים לנתבע, צויין באשר לאחד הרכבים, כי הרכב עומד בקריטריונים על-פי סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, ועל-כן אינו שולל מהתובעים את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. לא אוזכר במכתב הנ"ל כי הרכב הנ"ל לא היה בשימוש כבר משנת 2008, וכי רישיונו הופקד במשרד הרישוי והרכב אושר לפירוק בתאריך 17.11.10. יתרה-מזאת, לא הוכח בבית-הדין, כי התובעים המציאו לנתבע אישור ממשרד הרישוי על הפקדת רישיון הרכב הנ"ל ואישורו לפירוק.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לקבל את טענת התובע, כי לא הופקדו רישיונם של שני הרכבים הנ"ל במשרד הרישוי בטרם הגשת התביעה לנתבע, בשל מעצר הבית בו שהה התובע. היה לתובע די והותר זמן בטרם הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, להפקיד את רשיונות שני הרכבים הנ"ל במשרד הרישוי, לו אכן כטענתו, לא היה בהם שימוש, או לא ניתן היה לעשות בהם שימוש.

יתרה-מזאת, בהתאם לאישורי משרד הרישוי, רישיונו של הרכב השלישי שהיה בבעלות התובע הופקד במשרד הרישוי ואושר לפירוק בתאריך 01.08.10, עת שהה התובע במעצר בית.

באפשרות התובע היה להפקיד את רשיונותיהם של שני הרכבים הנוספים, באותו מועד בו הפקיד את רישיון הרכב השלישי, בטרם הגשת התביעה לנתבע לגמלת הבטחת הכנסה.

לאור האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי במועד הגשת התביעה, בבעלות התובע היו שני רכבים, אשר היה בהם בכדי לשלול את זכאותם של התובעים לגמלת הבטחת הכנסה בהתאם לסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה.
9. שלילת זכאות גמלת הבטחת הכנסה בשל שימוש ברכב - התיישנות - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 4132-03-12 {מאיר סויסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 6259 (2012)} נשלח לתובע מכתב שלילת זכאות בהתאם לסעיף 9א'(א)(ב) לחוק הבטחת הכנסה, וזאת החל מחודש יוני 2000, הואיל והיה ברשותו או בשימושו הקבוע של התובע רכב, עליו לא דיווח לנתבע.

בית-הדין קבע, כי התובע הגיש את תביעתו הנוכחית ביום 04.03.12, וזאת בחלוף 8 שנים לאחר החלטת הנתבע, לפיה נשללה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה וכן בדבר ההודעה על החוב.

לסיכום קבע בית-הדין, במקרה מושא תיק זה, משהגיש התובע את תביעתו בחלוף זמן כה רב {8 שנים} לאחר החלטת הנתבע, וזאת מקום בו קיבל הודעה על חובו לנתבע בסמוך להחלטת הנתבע מיום 11.03.04, אין מנוס מהמסקנה, כי התובע הזניח את תביעתו ואין לו להלין אלא על עצמו.
10. שימוש ברכב - גמלת הבטחת הכנסה - "מבצע סכנין" - התביעה נדחתה
ב- ב"ל 421-08 {עאטף מואסי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 14051 (2012)} הסוגיה שנדונה בתיק זה היא, האם כדין נשללה זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה, בנימוק של שימוש ברכב.

לטענת הנתבע, בין היתר, התובע עשה שימוש ברכב עת קיבל גמלת הבטחת הכנסה. הבעלות ברכב הועברה באופן פיקטיבי מהתובע לגיסתו, והתובע המשיך לעשות שימוש ברכב. בהמשך, הבעלות ברכב הועברה באופן פיקטיבי פעם נוספת, וגם לאחריה המשיך התובע לעשות שימוש ברכב.

בית-הדין קבע, כי במסגרת תיק זה, על-מנת להשתכנע, כי התובע אכן עשה שימוש ברכב בזמן שקיבל גימלת הבטחת הכנסה, נאלץ הנתבע לחשוף דרך מתוחכמת של חקירה שבוצעה על-ידי חוקרי המוסד לביטוח לאומי, אשר לא הותירה לבית-הדין כל מקום לספק בדבר השימוש שעשה התובע ברכב עת שהוא ניסה להסתיר שימוש זה {"מבצע סכנין"}.

במסגרת "מבצע סכנין" חולקו חוקרי המוסד לביטוח לאומי לשני צוותים. צוות אחד של חוקרים היה מחוץ ללשכת התעסוקה באזור בו הקהל שמגיע ללשכה מחנה את הרכבים וצוות שני כלל חוקרים שהתחפשו לאנשי אבטחה ושמירה והם מוקמו בכניסה ללשכת התעסוקה.

התובע נצפה מגיע ללשכת התעסוקה ברכב כאשר הוא נוהג בו והוא נצפה על-ידי אותו צוות חוקרים שצילם את התובע יוצא מן הרכב ליד שירות התעסוקה, אך כמובן לא הכיר את התובע ודיווח בקשר לאותו חוקר נוסף שעמד בכניסה ללשכה שחופש לאיש ביטחון, כי התובע מגיע לקראתו של החוקר השני. בעת שנכנס התובע ללשכת שירות התעסוקה, הוא עבר בידוק בטחוני ובמסגרת בידוק זה הציג לחוקר המוסד לביטוח לאומי שהיה מחופש למאבטח או שומר את תעודת הזהות שלו - כך זוהה התובע בוודאות באותו יום באמצעות תעודת זהות.

משם המשיך התובע בדרכו לשירות התעסוקה והחוקר שזיהה את התובע בשער, על-פי תעודת הזהות, ערך בירור בשירות התעסוקה האם התובע מקבל גמלת הבטחת הכנסה והאם התובע מדווח לנתבע בדבר השימוש שהוא עשה ברכב.

בשיטת חקירה זו, גם אם בתמונות שצילם חוקר המוסד לביטוח לאומי לא ניתן היה לזהות שזהו התובע וגם אם אותו חוקר שצילם לא הכיר את התובע, אין בכך להוריד מרמת הסבירות שהתובע אכן הגיע לשירות התעסוקה ברכב, שכן חוקר המוסד לביטוח לאומי שעמד מחוץ ללשכת התעסוקה צילם אדם שהגיע עם רכב ללשכה מבלי שידע את מי הוא מצלם ודיווח בקשר לחוקר השני שעמד בפתח הלשכה מחופש למאבטח או שומר, כי אותו אדם שיצא אותו רגע מהרכב מגיע אליו תוך שהוא מתאר לאותו מאבטח מחופש כיצד נראה אותו אדם.

אותו חוקר שהיה מחופש למאבטח זיהה את התובע על-פי תעודת הזהות ומכאן שהתובע זוהה בוודאות מגיע ביום 05.06.06 ללשכת שירות התעסוקה ברכב.

בית-הדין קבע, כי התובע נצפה וצולם מספר פעמים מגיע ללשכת התעסוקה, כאשר הוא נוהג ברכב. התובע, אשתו ואחותה של אשתו, ניסו להסתיר את המכירה הפיקטיבית של הרכב על-ידי התובע לאחותה של אשתו ימים ספורים לפני שהוגשה התביעה לגימלת הבטחת הכנסה. התובע והגב' חלאליה נהגו ברכב "שווה בשווה", וכאשר התובע רצה את הרכב הוא לקח אותו, בעת שהיתה הגב' חלאליה הבעלים של הרכב תוך שהיא מתגוררת כ- 30 ק"מ ממנו.

כמו-כן, הגב' הייב, שכנתו של התובע, והבעלים של הרכב לאחר הגב' חלאליה, לא נהגה ברכב, ויש לה רכב אחר, ולמעשה, התובע הוא זה שהיה משתמש ברכב בזמן שהיה רשום בבעלותה של הגב' הייב. בית-הדין, קבע לפיכך, כי בתקופה הרלוונטית לתביעה, התובע עשה שימוש קבוע ברכב, באופן שיש בו כדי לדחות את תביעתו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי אין כל הצדקה לעכב את מתן פסק-הדין, מה גם שהוא היה צריך להינתן בסוף דיון ההוכחות האחרון שהתקיים 19.09.11 {לפני שניתן בג"צ חסן}. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 5813-09 {קוליקוב יאנה נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב (4), 13324 (2012)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה נשללה עקב חקירות שבוצעו בחודש יוני 2009 רטרואקטיבית החל מחודש ינואר 2000 מהטעם, כי בשימוש התובעת רכבים. עקב שלילת הזכאות נוצר לתובעת חוב בסך 169,209 ש"ח נכון ליום 25.10.09.

בתום חקירת התובעת הודיעה בא-כוח התובעת, כי מוסכם על התובעת כי החל מספטמבר 2007 התובעת אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה בגין אחד מהרכבים.

הנתבע הודיע, כי נוכח נסיבות התיק ונוכח הבג"צ בעניין הרכב מסכים הנתבע לחזור בו מהדחיה לחלק מהתקופה {מועד בו חזרו הבעלים של אחד מהרכבים} ועד למועד בו רכשה התובעת רכב חדש, על-פי הודאתה בבית-הדין.

המחלוקת נותרה איפוא לגבי התקופה ינואר 2000 ועד ספטמבר 2005.

בית-הדין ציין, כי הוא מודע לקביעת בית-המשפט העליון ב- בג"צ 10662/04 - עניין סלאח חסן, כי הוראותיו של סעיף 9א(ב) לחוק הבטחת הכנסה אינה חוקתית בהיותה "פוגעת בזכות לקיום מינימלי בכבוד פגיעה שאינה מידתית". אלא שנפסק כי בטלותו של הסעיף תיכנס לתוקף ביום 01.09.12.

ואכן בעקבות הוראה זו פורסם, כאמור, ביום 02.08.12 תיקון מס' 40 לחוק הבטחת הכנסה. אלא שתיקון זה אינו רלבנטי לענייננו, משמדובר בתקופה שהחלה בחודש ספטמבר 2007.

אשר לתקופה שבמחלוקת, דהיינו ינואר 2000 ועד ספטמבר 2005, קבע בית-הדין, כי דין התביעה להתקבל והוא הורה על ביטול השלילה הרטרואקטיבית של גמלת הבטחת הכנסה לתקופה זו.

בית-הדין פירט, כי למרות הסתירות בדברי התובעת, לא הוכיח הנתבע שימוש קבוע ברכב במשך כל התקופה שבמחלוקת והעובדה, כי הנתבע חזר בו מהתקופה שהבעלים הרשום של הרכב חזרו מחוץ-לארץ מלמדת, כי הנתבע לא ראה בתובעת כבעלים בפועל של הרכב ולפיכך היה עליו להוכיח שימוש קבוע ברכב וזאת לא נעשה.

כמו-כן, לא הוכח, כי התובעת נשאה בהוצאות הרכב. הסתירות בעדות והעובדה, כי בבית התובעת נמצאו דו"חות חניה שמתייחסים לרכב זה, אין בה די.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התוצאה איפוא היא, כי התובעת אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה החל מספטמבר 2007 בלבד.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 26611-07-10 {ירדנה יהושע נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 2950 (2012)} התובעת קיבלת גמלת הבטחת הכנסה, וכן תוספת עבור בנה. ביום 13.06.10 הודיע הנתבע לתובעת, כי מאחר שיש רכב בבעלותה, ובהתאם להוראות חוק הבטחת הכנסה, היא אינה זכאית לקבל עוד גמלת הבטחת הכנסה. אין חולק כי בתקופה הרלבנטית נהג בנה של התובעת ברכב בדרך קבע.

בית-הדין קבע, כי חובה על הנתבע לבחון את גובה הכנסות התא המשפחתי של מבקש הגמלה בכדי להכריע האם על-אף השימוש ברכב, יש מקום להעניק לו גמלה, אם לאו. מכאן, שתלושי השכר הינם מהותיים להכרעה בדבר זכאות התובעת לגמלת הכנסה בתקופה הרלבבנטית. משאלו לא הוגשו לנתבע, לא היה ניתן לבחון את זכאות התובעת לגמלה.

התובעת הגישה מספר בקשות ובהן פירטה את מצבה הדחוק, וטענה, כי חרף מאמציה לא הצליחה להשיג את תלושי השכר.

לסיכום קבע בית-הדין, כי כידוע, נטל ההוכחה מוטל על שכמו של התובע. במקרה דנן, התובעת לא הצליחה להוכיח את תביעתה כדבעי. לא ניתן לפסוק לתובעת את הסעד המבוקש, כל עוד לא הוכח כי היא זכאית לו על-פי הוראות החוק. לפיכך התביעה נדחתה.

במקרה דומה, ב- ב"ל (יר') 10982/09 {ירוחימוב אירנה נ' המוסד לבטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 8515 (2012)}, בית-הדין התייחס לפגיעה שיש בסעיף 9א(ב) בזכות לקיום מינימאלי בכבוד, פגיעה שאינה מידתית.

בית-הדין קבע, כי מצבה הכלכלי של התובעת הוא קשה ביותר, בהיותה אם חד-הורית לילד המגלה קשיים משמעותיים בתפקוד, וזקוק למסגרת טיפולית. כמו-כן התובעת עצמה סובלת מליקויי בריאות שונים כעולה מן המסמכים הרפואיים שהוצגו לפני בית-הדין.

בנסיבות אלה בית-הדין קבע, כי לא היה מקום לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן התובעת על-סמך השימוש ברכב בלבד. לפיכך התביעה התקבלה, במובן זה שבית-הדין קבע, כי לא ניתן לשלול מן התובעת את הגמלה עבור התקופה שכבר שולמה לה. עם-זאת, לנוכח העובדה שהתובעת לא הציגה בפני הנתבע את התמונה המלאה לגבי הכנסותיה, קבע בית-הדין, כי אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום גמלה הבטחת הכנסה לתובעת מן המועד שבו הופסק תשלום הגמלה ועד היום {ספטמבר 2012}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכנסה - הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי (סעיף 9א לחוק)