עיכוב ביצוע פסק-דין של פינוי וסילוק יד - סדרי דין

1. צורתה של הבקשה והדיון בה
בקשה לעיכוב ביצוע מוגשת כבקשה בכתב על-פי מצוות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הדיון בה אף הוא בדרך הדיון בבקשה בכתב.
{מתוך ספרו של ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד עיכוב ביצוע - במשפט האזרחי (אוצר המשפט - הוצאה לאור בע"מ, התשס"ג-2002), 205}.

התקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כדלקמן:

"240. בקשה תהא בכתב
כל בקשה תוגש בכתב אם אין הוראה מפורשת אחרת בתקנות אלה או בכל דין אחר.

241. הגשת בקשה בכתב והדיון בה (תיקונים: התשנ"ב, התשנ"ו, התשנ"ז, התשנ"ח, התשס"ג)
(א) בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.
(ב) הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר, יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25.
(ג) המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.
(ג1) המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית-המשפט או הרשם ויחולו על התשובה, בשינויים המחוייבים, הוראות תקנת-משנה (ג).
(ד) בית-המשפט או הרשם רשאים להחליט על יסוד הבקשה והתשובות לפי תקנות-משנה (ג) ו- (ג1) בלבד או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.
(ה) נדחתה בקשה בכתב ובעל דין הגיש מחדש אותה בקשה או בקשה דומה, יציין בבקשה את פרטי הבקשה הקודמת.

242. דחיית בקשה כשלא ניתנה הודעה מספקת (תיקון: התשנ"ז)
ראה בית-המשפט או הרשם, בשעה שהוא דן בבקשה בכתב, כי לא ניתנה הודעה מספקת או לא ניתנה הודעה לאדם שצריך היה לקבלה, רשאי הוא לדחות את הבקשה או לדחות את הדיון בה על-מנת שתינתן הודעה כאמור לפי הוראות שייראו לו.
243. דחיית הדיון (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ח)
בית-המשפט או הרשם רשאי לדחות מזמן לזמן את הדיון בבקשה בכתב מטעמים מיוחדים שיירשמו ולפי תנאים שייראו לו.

244. צו על-פי צד אחד
(א) נוכח בית-המשפט או הרשם, שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא, בלי שניתנה הודעה למשיב, ליתן צו על-פי צד אחד, עם הוראות בעניין הוצאות ובעניינים אחרים לרבות ערובה לשיפוי המשיב, ככל שייראה לו.
(ב) בעל דין שנפגע על-ידי הצו רשאי לבקש ביטולו תוך שלושים ימים מיום שהומצאו לו עותק הבקשה והצו.

245. סדר הדין (תיקון: התשנ"ז)
בדיון בבקשה בכתב תהא למבקש הזכות להתחיל, ובכפוף לכך יהא סדר הדין כסדרי הדין הנוהגים בדיון בתובענה, ובשינויים המחוייבים לפי העניין; אולם אין לשמוע עדים שתצהיריהם לא צורפו לפי תקנה 241, אלא-אם-כן בית-המשפט או הרשם הורה על-כך מטעמים מיוחדים שיירשמו.

246. הסתמכות על ראיות שבהליך ביניים
(א) ראיה שהובאה בהליך ביניים רשאי בעל דין להסתמך עליה במהלך הבאת ראיותיו בכל הליך אחר שבתובענה.
(ב) בעל הדין שכנגד רשאי להתנגד להבאת הראיה מטעם שבדין, ואם הובאה הראיה בדרך של עדות, בעל-פה או בתצהיר, רשאי הוא גם לדרוש חקירת העד, והכל בין אם עשה כן בשעת הבאת הראיה בהליך הביניים ובין אם לאו.
(ג) בית-המשפט רשאי שלא להרשות חקירה נוספת של עד בנושא שכבר נחקר עליו, אם ראה בכך משום הארכת הדיון שלא לצורך."

בקשת עיכוב ביצוע המוגשת לבית-משפט של ערעור הינה במהותה החלטת ביניים בערעור וככזו חלים עליה סדרי הדין הקבועים בתקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 שזה נוסחה:

"465. בקשה להחלטת ביניים (תיקון: התשנ"ז)
(א) בקשה להחלטת ביניים שבערעור תוגש בכתב במספר עותקים מספיק לבית-המשפט ולשם המצאה למשיבים, תפרט בצורה תמציתית את הנימוקים שעליהם סומך המבקש את בקשתו, תציין את האסמכתאות הנוגעות לעניין ויצורף אליה העתק של כל מסמך הנוגע לעניין; אין לצרף לבקשה תצהיר אלא לשם אימות עובדות המשמשות יסוד לבקשה.
(ב) החליט בית-המשפט, לאחר שעיין בבקשה, שאין היא מצריכה תשובה, ידחנה מיד.
(ג) החליט בית-המשפט שהבקשה מצריכה תשובה, רשאי הוא להורות על טענות לפניו בעל-פה או על תשובה בכתב; עשה כן, תומצא הבקשה למשיב; הורה בית-המשפט על תשובה בכתב, על המשיב להגישה תוך חמישה-עשר ימים מיום ההמצאה או במועד אחר שקבע בית-המשפט, בצורה תמציתית, ויציין את האסמכתאות שהוא מסתמך עליהן.
(ד) נתקבלה תשובת המשיב בכתב, רשאי בית-המשפט להורות על טענות נוספות לפניו בעל-פה.
(ה) בתום ההליכים שנתקיימו לפי תקנות-משנה (ג) ו- (ד), או בתום התקופה שנקבעה לקיומם, יחליט בית-המשפט אם לקבל את הבקשה או לדחותה; החלטת בית-המשפט תומצא לבעלי הדין ואין צורך להשמיעה, אלא-אם-כן הורה על-כך בית-המשפט.
(ו) הוראות תקנה 244 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בקשה לפי תקנה זו."

על הבקשה בכתב לעיכוב ביצוע לענות על שתי דרישות מהותיות הבאות:

האחת, עליה להיות נתמכת בתצהיר לאימות העובדות העומדות ביסוד הבקשה. בדרך-כלל, בקשה לעיכוב ביצוע מושתתת על עובדות ועל-כן חובת צירוף תצהיר הינה מיסודותיה החשובים של הבקשה.

השניה, פירוט וצירוף אסמכתות משפטיות לביסוס טענות המבקש בבקשה.

ברור גם שבקשה המסתמכת אך ורק על טיעונים משפטיים בבקשה בכתב כגון למחיקה על-הסף או כדומה לה אינה צריכה מעצם טיבה להיות נתמכת בתצהיר.

גישת בתי-המשפט לצורניות, תוכן ומבנה של בקשה בכתב, מבליטה מספר עקרונות:

לבית-המשפט סמכות טבועה לדחות על-הסף בקשה בכתב כשעל פניה אין הוא סבור שיש לה סיכוי להתקבל, אף מבלי להמתין לתשובת המשיב.

בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה בכתב לעיכוב אף ללא קבלת תשובת המשיב. קבלת צו במעמד צד אחד מחייבת את המבקש, כמצוות תקנה 244 לתקנות סדר הדין האזרחי, להצביע תוך פירוט העובדות, כי הזמנת המשיב עלולה לגרום לו נזק שאין לו תקנה או נזק חמור {בש"א (יר') 4625/00 אררט חברה לביטוח נ' סעיד שלאלדה, תק-מח 2000(3), 10288 (2000)}.

נשאלת השאלה, מהי משמעות הפירוט הנדרש על-מנת שצו ינתן במעמד צד אחד?

על-פי תקנה 304 לתקנות סדר הדין האזרחי אין נותנים צו על-פי צד אחד, זולת אם הזמנת המשיב עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור. חשש שכזה צריך לפירוט עובדתי, לא די לו למבקש להביע חששו אלא עליו להביא לפני השופט את העובדות עליהן מתבסס החשש כדי שהשופט יקבע אם יש צידוק לדבר {בר"ע 59/73 מרדכי לוי, ו- 2 אח' נ' מאיר מיכלין ו- 4 אח', פ"ד כז(1), 827, 830-829 (1973); ראה גם בר"ע 90/82 לוי נ' לוי, פ"ד לו(1), 671 (1982)}.

משסבור בית-המשפט שאין ליתן צו במעמד צד אחד והבקשה על פניה אינה ממין אלו שיש לדחותן על-הסף, על בית-המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים. בית-המשפט אינו יכול לדחותה ללא דיון, אלא אם יפעיל את סמכותו על-פי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי ויחליט על סמך הבקשה, תשובת המשיב ותגובת המבקש.

יודגש, כי במקום בו הבקשה המקורית הוגשה בכתב ולא על דרך בקשה בדרך המרצה, על הרשם, מבחינת מהות העניין לקיים דיון במעמד שני בעלי הדין {רע"א 6408/93 אסתר בוזגלו נ' דוד בוזגלו, פ"ד מח(1), 702 (1994)}.

כמו-כן, מקום שבו פונה בעל דין לערכאה שיפוטית ומבקש סעד על-פי צד אחד והערכאה השיפוטית סבורה שאין לדון בבקשה בדרך זו, שומה עליה לקבוע את הבקשה במעמד שני בעלי הדין ולא לדחותה על אתר {רע"א 6408/93 אסתר בוזגלו נ' דוד בוזגלו, פ"ד מח(1), 702 (1994)}.

בחלוף המועד הנקוב בתקנה 241ג לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי, תגובת המבקש לתשובת המשיב, בית-המשפט יכול לפסוק על סמך הבקשה והתשובה לה בלבד. בהיעדר תצהיר לאימות עובדות וטענה סתמית בדבר קיום נזק - בית-המשפט גם ידחה בקשה לעיכוב ביצוע {בש"א (י-ם) 2334/00 כלל חברה לביטוח נ' רבקה שטרן, תק-מח 2000(2), 9334 (2000)}.

מקום שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בית-המשפט אינו מחוייב בקיום דיון ובחקירת המצהירים ויכול ליתן את החלטתו בלא קיום הדיון אלא על סמך הבקשה ותשובת המשיב {רע"א 3542/99 מלם מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד, תק-על 99(2), 1260 (1999)}.

דרך המלך בשדה המשפט היא שתחילה נשמעות הראיות ורק בסופו של המשפט, אם עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, בית-המשפט מושיט לו את הסעד הראוי {רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998) (להלן: "עניין מילטל תקשורת"}.

הושטת סעדים בטרם בירור המשפט הינה סטיה מדרך המלך. סטיה זו מוצדקת כאשר התובע מצליח לשכנע שהמתנה עד לבירור המשפט תסכל את הסעדים אותם הוא מצפה לקבל או תסב לו נזקים רציניים שאינם ניתנים לפיצוי כספי, העולים על הנזק הצפוי לנתבע ממתן סעד זמני לפני בירור התובענה. כמו-כן על המבקש לשכנע את בית-המשפט בסיכויים טובים לזכות בתובענה.

ההתייחסות המשפטית הראויה לבקשות למתן סעד זמני, היא שאין הבקשה למתן סעד זמני בחינת "שביל צדדי" בלבד במערכת בירור הפלוגתאות שבין בעלי דין. לעיתים, במישור המעשי, החלטה בבקשה למתן סעד זמני, עשויה להכריע את הכף בתובענה לכאן או לכאן.

עצם העובדה שקיים פער זמנים, לעיתים, רב, בין מועד הגשת התובענה לבין מתן פסק-הדין בה, עשוי לחייב התייחסות לגבי מה שיקרה בתקופת הביניים, ולשם כך נוצרה תורת הסעדים הזמניים. תורה זו קבעה מהי התשתית הנורמטיבית המצדיקה מתן סעד זמני שלא על יסוד מערכת ראיות מלאה והשפעתה המעשית של תשתית זו על זכויות בעלי הדין עשויה להיות רבה {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

בית-המשפט אינו צריך להתייחס לבקשה למתן סעד זמני כאל מעין בת חורגת בהליך המשפטי, שיש לסלקה מעל פניו כמין מטרד כל עוד לא הצביע המבקש על קיומן של נסיבות יוצאות דופן המצדיקות היעתרות לבקשה.

אכן, מקום שהעובדות הרלבנטיות להכרעה בבקשה למתן סעד זמני שנויות במחלוקת אין מנוס מפני קיום חקירה קצרה על התצהירים, חקירה המתאימה למתכונת של דיון בבקשות לסעדים זמניים {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

אולם, ככלל, המדיניות המשפטית הנוהגת במתן סעדים זמניים היא כי בית-המשפט יסרב לאפשר חקירת מצהירים על תצהיריהם {רע"א 2508/98 מתן י' מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998)}.

על-פי תקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, בית-המשפט רשאי להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד, או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם.

המילים "אם ראה צורך בכך" מצביעות על שיקול-דעת. שיקול-דעת זה מתיישב עם האמור בסעיף 17(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, הקובע כדלקמן:

"הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על-כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית-המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה."

דיני הראיות בישראל נותרו, עדיין בחלקם הגדול, דינים שבהם נקבעים מימצאים על יסוד ראיות בעל-פה, כאשר זכותו של בעל דין היא להעמיד את ראיות יריבו במבחן החקירה שכנגד גם בהליכי ביניים {ע"א 217/63 ראובן רב-און ואח' נ' צבי הולצמן, פ"ד יז(4), 2717 (1993) (להלן: "עניין הולצמן")}.

מלבד המקרים היוצאים מן הכלל שבהם רשאי בית-המשפט לקבל תצהיר כראיה ברשות מיוחדת מאת בית-המשפט או הרשם אין לבית-המשפט כל שיקול-דעת בעניין זה ומן הנמנע שלא ירשה לבעל דין לחקור את מצהיר מטעם הצג שכנגד {ראה עניין הולצמן לעיל}.

דהיינו, אם הוגש תצהיר בהליך ביניים כהוכחה לטיעוניו של בעל דין, אינו מוסמך בית-המשפט לאסור על יריבו לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב אלא אם ברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפיו דברים שאינם רלבנטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע על תוצאותיו.

כך למשל, בבקשה לצווי מניעה זמניים, כאשר ביסוד הסכסוך עמדו תצהירים המכחישים זה את זה, חשיבות החקירה שכנגד של היריב היא רבה. למנוע מצב בו השופט היה רשאי להחליט את אשר החליט בלי לאפשר לבעלי הדין לשכנענו שהסיכוי של מי מהם להצליח בתביעתו אינו חזק {ראה עניין הולצמן, שם, 2727}

יובהר, כי חרף לשונו החד-משמעית של סעיף 17(א) לפקודת הראיות, אין מדובר בכלל שאין לו סייג. קיימות הגבלות על החקירה שכנגד בחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957 {ע"א 157/66 אמיר אפיריון נ' ציון והסנה חב' לביטוח, פ"ד כ(3), 628 (1966)}.

כך, למשל, נקבע בסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), שבית-המשפט לא ירשה חקירה שלדעתו "אינה לעניין ואינה הוגנת; ובפרט לא ירשה בית-המשפט חקירה שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה או ביוש שאינם לעניין הנידן ואינם הוגנים".

קיימות תקנות נוספות המלמדות על קיום שיקול-דעת בידי בית-המשפט שלא להתיר חקירה בהליכי ביניים; כך, למשל, קובעת תקנה 205 סיפא, לתקנות סדר הדין האזרחי, שרשאי בית-המשפט או הרשם להורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שנתבע בסדר דין מקוצר לא ייחקר על תצהירו; אך אין זה אלא סייג מדומה שכן אם ניתנה לנתבע רשות להתגונן ללא שנחקר על תצהירו, לא נפגעו זכויותיו של התובע והתצהיר אך סייע לנתבע להתגבר על משוכה דיונית על-מנת שיוכל להתגונן כלפי התובענה כמו כל נתבע.

כעיקרון יודגש, כי זכותו של בעל דין שמורה לו, מכוח חוק חרות, לקיים חקירה שכנגד של יריבו, בין כשהמדובר בהליך העיקרי ובין כשהמדובר בהליכי ביניים, בסייגים הקבועים בחוק, כגון כשבית-המשפט שוכנע שהחקירה אינה רלבנטית.

אכן, כשהמדובר בהליכי ביניים נותר שיקול-דעת בידי בית-המשפט להגביל את היקף החקירה ואין להפוך את החקירה שכנגד בהליכים אלה לחזרה כללית לקראת המשפט. עם-זאת, מקום שהגרסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין אין לשלול מבעל דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד של תצהירי יריבו, בין כדי לערער את גרסתו של הלה ובין כדי לאמת באמצעות החקירה את גרסתו של החוקר {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

מטרתם של תיקוני התקנות בשנת תשנ"ז ובשנת תשנ"ח, על-ידי המרת בקשה בדרך המרצה בבקשה בכתב, היתה להתגבר על תקלות שהיו קיימות ולאפשר קיום דיון בבקשות ביניים על-פי הכתב, מקום בו אינה נדרשת חקירה שכנגד על התצהירים.

התיקון לא נועד ולא יכול היה להיות מיועד לשנות סדרי בראשית בנוגע לזכותו של בעל דין לקיים חקירה שכנגד על תצהירי יריבו.

כמו-כן תיקונים אלה כאמור, לא נועדו לשנות מהדין הקודם לעניין זכותו של בעל דין לחקור על תצהירי יריבו בחקירה שכנגד גם בהליכי ביניים. כאז כן עתה עומדת לבעל הדין מכוח סעיף 17(א) לפקודת הראיות הזכות לחקור את מצהירי יריבו על תצהיריהם ובלבד שמדובר בחקירה רלבנטית והוגנת אשר היקפה נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

כשנקבע בתקנה 241(ד) רישא לתקסד"א שרשאי בית-המשפט להחליט על יסוד הבקשה והתשובה בלבד לא חידש דבר, אלא השווה, במידה מסויימת, את עניינה של "בקשה בכתב" לבקשות אחרות בכתב הנזכרות בתקנות, כמו בקשה להחלטת ביניים בערעור על יסוד תקנה 465 לתקנות סדר הדין האזרחי.

לפיכך אם נוכח בית-המשפט שהבקשה על פניה אינה מגלה עילה יכול הוא לדחותה על יסוד הכתובים, ללא שמיעתו של המבקש בעל-פה, ויכול הוא גם לקבל את הבקשה אם תשובתו של המשיב לא הניחה את דעתו.

משמעות הסיפא של תקנה 241(ד) לתקסד"א, לאמור, דהיינו, משמעות האמירה שחקירת המצהירים על תצהיריהם תתקיים רק אם ראה בית-המשפט "צורך בכך", היא כי בית-המשפט רשאי, בנסיבות העניין, ליתן את החלטתו ללא חקירת המצהירים לפי תקנה 241(ד) לתקסד"א.

ראוי לכלול בתקנה 241(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי הוראה המתייחסת לדרך שבה שומה על בעל דין להביע את רצונו לחקור את יריביו על תצהיריהם. כל עוד הדבר לא נעשה יוכל כל בעל דין להביע את רצונו בעניין זה בכל דרך סבירה {ראה עניין מילטל תקשורת לעיל}.

הבאנו בקליפת אגוז עקרונות בולטים בכל הקשור לדרך הדיון בבקשה בכתב. עיונים אלה חשיבות להם בדרך ההגשה של בקשות לעיכוב ביצוע ודרכי הדיון בהם בהיותם נמנים על קבוצת הסעדים הזמניים {ראה דיוננו להלן על האבחנה בין סעד זמני בערעור לבין בקשה לעיכוב ביצוע}.

2. בקשה לעיכוב ביצוע
בעבר, היה על המבקש לפנות צחילה כל לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או ההחלטה שאת עיכובה מבקשים, בין שמדובר בבקשה בעל פה ובין שמדובר בבקשה בכתב.

בית-משפט של ערעור לא יזקק לבקשה לעיכוב ביצוע, אלא אם הצביע המבקש באורח ברור בבקשתו בפני בית-משפט של ערעור על קיומה של פניה קודמת לבית-המשפט שעל פסקו מערערים.

כלומר, פניה קודמת כאמור הינה תנאי בל-יעבור וחלק מעילת הבקשה לעיכוב ביצוע {ראה למשל, ע"א 6197/00 אביגדור פלדמן נ' אהרון אמינוף-שופט, תק-על 2000(3), 2011 (2000); בש"א 3755/96 גוראב עקיבא נ' אסתר פינקל, תק-על 96(2), 916 (1996)}.

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי באופן ששינה, בין היתר, את המסגרת הדיונית להגשת בקשה לעיכוב ביצוע. במסגרת התיקון, בוטלו תקנות 468, 469 ו- 471 לתקסד"א תוך שנוסח תקנה 467 שונתה כדלקמן:

"467. עיכוב ביצוע וסעד זמני (תיקונים: התשע"ג, התשע"ד)
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו, והוא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער; בקשה למתן סעד לפי תקנה זו אפשר שתידון בלא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה.
(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.
(ג) הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחוייבים לפי העניין.

במסגרת התיקון נקבע כלל שונה מזה שנקבע בעבר לפיו עד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על פסק-הדין נתונה הסמכות לעכב את ביצועו לערכאה הדיונית, ואילו לאחר הגשתם עוברת סמכות זו לידי ערכאת הערעור.

מעת התיקון ובניגוד למצב ששרר בעבר, לא רשאי צד להגיש בקשות לעיכוב ביצוע, באופן ששתיהן תיחשבנה כבקשה ראשונה של בקשה לעיכוב ביצוע, כמצב ששרר טרם תיקון התקנות.

כל עוד ולא הוגש ערעור, הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע מוקנית לערכאה הדיונית, וככל שהוגש ערעור, הסמכות מוקנית לערכאת הערעור {ע"א (יר') 14077-08-13 מדינת ישראל - משרד הבטחון נ' גמאל מוסטפא מוחמד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.9.13); ת"א (צפת) 23830-01-12 רבקה סמגי נ' מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.13); ס"ע (נצרת) 27869-04-11 עלי מוסא נ' אחמד מוסא, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.10.13); ע"א (ת"א) 14005-06-13 מרדכי לוסיאן קריאף ואח' נ' מרדכי פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.13)}.

משכך, ככל שבחר מבקש עיכוב ביצוע לפנות בבקשתו לערכאה הדיונית, טרם הגשת הערעור, ובקשתו סורבה, אין הוא רשאי לפנות - כבעבר - לערכאת הערעור לאחר הגשת הערעור, ולהגיש בקשה כבקשה ראשונה, אלא הדרך הפתוחה בפניו, להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית.

הנה-כי-כן, תנאי להגשת בקשה לעיכוב ביצוע לערכאת הערעור, כבקשה ראשונה, שהמבקש לא הגיש בקשה שכזו טרם לכן, לערכאה הדיונית {ע"א (מחוזי ת"א) 14005-06-13 קראיף נ' פלד, טרם פורסם (10.6.13(; רע"א 2717/13 דבי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.13)}.

לפיכך, מעת שהוגשה הבקשה כבקשה ראשונה, ולא הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט קמא, אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, דין הבקשה, שהוגשה לערכאת הערעור, להידחות על-הסף {דברי בית-המשפט ב- עמ"ש (מחוזי ת"א) 39025-08-13 פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (12.9.13)}.

רואים אנו, כי לאחר תיקונה של תקנה 467 לתקסד"א תכליתה של התקנה אינה עיכוב ביצוע לכל מטרה, אלא למטרה ברורה והיא עד יתברר הליך הערעור על פסק-הדין. לעניין זה, בית-המשפט ב- תא"ח (פתח-תקווה) 35306-04-13 {מאיר שמעון בניסטי נ' אפריים דור, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.09.13)} קבע כי היות ובמקרה הנדון חלף המועד להגשת ערעור, והנתבע בחר שלא להגיש ערעור על פסק-הדין שניתן בין הצדדים, אין עוד מקום להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- ת"א (קר') 46120-04-13 {טל קריידמן ואח' נ' חיה ישינסקי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.13)} הוגש ערעור על פסק-הדין. בית-המשפט, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, קבע כי הסמכות ליתן סעד זמני לתקופת הערעור נתונה לבית-המשפט המחוזי - לו הוגש הערעור.

3. סעד זמני בתקופת הערעור - ביטול תקנה 471 לתקסד"א (תיקון תשע"ג) והאם ההלכות ואמות-המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערעור, שחלו ערב תיקון התקנות, ממשיכות לחול גם לאחריו?
בעבר, נוסחה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קבעה כדלקמן:

"471. סעד זמני בתקופת הערעור (432)
(א) בית-המשפט שנתן החלטה המבטלת, במפורש או מכללא, החלטה אחרת של בית-המשפט, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכל עוד לא הוגש ערעור או לא הוגשה בקשת רשות לערער, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתקפה, בלי שינויים או בשינויים, הכול עד להכרעה בערעור או בבקשת הרשות לערער, או לתקופה קצרה מזו, או לתת כאמור סעד זמני אחר לפי פרק כ"ח.
(ב) בקשה למתן סעד על-פי תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה, אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.
(ג) הוגש ערעור או הוגשה בקשת רשות לערער, יהיו הסמכויות על-פי תקנת-משנה (א) נתונות לבית-המשפט שלערעור.
(ד) בית-המשפט רשאי לצוות על מתן סעד על-פי תקנה זו בתנאים שייראו לו, לרבות מתן ערובה מאת המבקש להבטחת נזק העלול להיגרם על-ידי הצו וקביעת מועד להגשת הערעור או בקשת הרשות לערער."

ביום 11.4.13 תוקנו תקנות סדר הדין האזרחי במסגרתם בוטלה תקנה 471 לתקסד"א.

אם-כן, הסמכות להורות על עיכוב ביצועה של החלטה וכן על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, מוסדרות כיום - לאחר כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון תשע"ג) - בהוראות תקנות 467(ב) ו- 467(ג) לתקסד"א.

תקנות אלה החליפו, בין היתר, את תקנה 471(א) לתקסד"א, אשר קבעה {ערב התיקון כאמור}, כי סעד זמני לתקופת הערעור יינתן "מטעמים מיוחדים שיירשמו".

הכלל שלפיו סעד זמני לתקופת הערעור יינתן, בעיקרון, אך "מטעמים מיוחדים", הניח כי לאחר שטענותיו של מבקש הסעד הזמני התבררו ותביעתו נדחתה בערכאה הדיונית, בעיקרון אין בנמצא תשתית מוצקה להיענות לבקשתו.

גישת הפסיקה היתה משנדחתה תביעתו של מבקש הסעד הזמני, פוחתת ההצדקה למתן הסעד הזמני ונקודת האיזון משתנה, ככלל, לטובת המשיב {ראה למשל ע"א 361/11 עזאם נ' המועצה המקומית גוש חלב, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.10.12)}.

לפיכך, בהלכה נקבע כי על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, סיכויים טובים לקבלת הערעור. השני, נטיה של "מאזן הנוחות" באופן ברור לטובתו.

שני התנאים הללו שלובים זה בזה, כך שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסיקה כ"מקבילית כוחות" {ראה למשל ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.05)}.

נעיר כי, ככלל, נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע, מוטל על המבקש {ראה למשל ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5), 403 (1997)}.

ביטולה של תקנה 471 לתקסד"א והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקסד"א בנוסחה כיום, עשויים לעורר את השאלה אם ההלכות ואמות-המידה הנוגעות למתן סעד זמני לתקופת הערער, שחלו ערב תיקון תקנות תקסד"א, ממשיכות לחול גם לאחריו?

אנו סבורים, כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים, אף כי ייתכן שמותנה במקצת הדרישה ל"טעמים מיוחדים". ונבהיר.

התיקון שבוצע בתקנות סדר הדין האזרחי הינו "דיוני" במהותו.

התיקון נועד ליצור הסדר אחיד ולהבהיר את חלוקת הסמכותיו בין הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור, בנושאים של מתן סעד זמני ועיכוב ביצוע.

זאת ועוד. אין בדברי ההסבר לתיקון התקנות אינצידקציה לכך שמחוקק-המשנה התכוון לשנות מהמצב המשפטי שנהג בכל הנוגע לאופן הפעלת שיקול-הדעת ולאמות-המידה שצריכות להנחות את ערכאת הערעור בבואה להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע המונחות לפתחה {ראה לעניין זה גם ע"א 9060/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עו"ד אייל ארנברג הנאמן על נכסי אברהם וייס, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13); ע"א 8488/12 יורשי המנוח ח'טיב נ' יורשי המנוח יאסין, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.13)}.

משכך, אנו סבורים כי הקריטריונים באשר לאופן שיקול-הדעת ואמות-המידה, כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט ערב התיקון, נשארו על כנם {ראה גם ע"א 427/13 אבי דעוס נ' נפתלי דופני, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיכוב ביצוע פסק-דין של פינוי וסילוק יד - סדרי דין