עיכוב ביצוע פסק-דין של פינוי וסילוק יד

1. כללי
תקנה 470 לתקנות סדר הדין האזרחי היא זו החולשת על סדרי הדין לעניין עיכוב הביצוע על-פי תקנה זו:

"470. עיכוב ביצוע מהו?
עיכוב ביצוע לעניין סימן זה הוא:
(1) עיכוב הוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(2) עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת;
(3) התליית פעולתה של ההחלטה."

עיכוב ביצוע פירושו, עיכוב השימוש בפסק-הדין באיזו דרך שהיא, בקבען כי גם עיכוב ביצוע "בכל דרך אחרת" הוא בכלל עיכוב ביצוע, התכוונו התקנות להסמיך את בית-המשפט לעכב גם ביצועם של פסקי-דין כאלה שאינם מבוצעים על-ידי משרד ההוצאה לפועל, כי אם על דרך של כפיה בהתאם לפקודת בזיון בית-משפט, כגון צווי מניעה וצווי ביצוע בעין, וכן צו ירושה וצו פירוק, ואף "ביצועה" של החלטה שאינה מבוצעת כלל, כגון פסק-דין של הצהרה, אפשר לעכב עד לבירור הערעור, כי הרי זו "התליית פעולתה של החלטה", כאמור בתקנה 470(3) הנ"ל {י' זוסמן בספרו, שם, 864}.

תקנה 470 לתקסד"א מגדירה את מהותו של צו עיכוב ביצוע לעניין "סימן זה" של התקנות. הגבלת חלות צו העיכוב לא באה אלא להדגיש כי מדובר בעיכוב ביצוע אגב ערעור בלבד. אין התקנות מכסות את כל אותם מקרים, בהם גם נדון להלן, בהם סמכות עיכוב הביצוע הורתה בדין עצמו או ששיקול-הדעת של בית-המשפט יונק סמכותו מדינים אחרים ומעקרונות אחרים אשר מצמצמים או מרחיבים את שיקול-דעת בית-המשפט ליתן צווי עיכוב ביצוע. כך למשל, קיימות הוראות דין בהן העיכוב ביצוע הינו אוטומטי, מוחלט ומיידי ללא צורך בכל פניה כלשהי מצד המערער לבית-המשפט.

עיכוב ביצוע משמעו, אם כן, כל דרך שימוש בפסק-הדין או בהחלטה המעוכבים. פרסום פסק-דין או החלטה, ללא הודעה על דבר עיכובם, משמעו שימוש שלא כדין ובחוסר תום-לב בהליך השיפוטי. שימוש בלתי-ראוי כזה יכול להוות בסיס לתביעת נזיקין לכל צורותיה נגד המפרסם, ויש בה גם משום מעשה של שיבוש הליכי משפט על כל המשמעות החמורה שבכך.

עיכוב ביצוע של פסק-דין אינו מתבטא רק בביצוע או מימושו של סעד אופרטיבי שניתן בו, והוא כולל גם "התליית פעולתה של ההחלטה" {ראה ספרו של ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד עיכוב ביצוע - במשפט האזרחי (אוצר המשפט - הוצאה לאור בע"מ, התשס"ג-2002) 26-11 (להלן: "ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם")}.
2. עיקרון היסוד על-פי תקנות סדר הדין האזרחי
תקנה 466 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984, נושאת כותרת "הביצוע לא יעוכב", קובעת כדלקמן:

"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה עליה מערערים."

ערעור ואף בקשת ערעור במשמע על-פי התקנות.

על-פי תקנה 466 לתקסד"א, אין מעכבים ביצוע. דהיינו, הכלל הוא כי פסק-דין יש לבצע עם הינתנו בערכאה ראשונה {בש"א 6801/95 הליליס בע"מ נ' מנהל המכס והמע"מ, פ"ד מט(3), 258 (1995); ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ, פ"ד מא(1), 713 (1987)}.

בתי-המשפט אף קבעו עיקרון יסוד נוסף והוא כי בית-המשפט לא יעכב ביצועו של פסק-דין המטיל חיוב כספי על בעל הדין שהפסיד {ב"ש 216/89 אברהמי קבלן חברה לבניין נ' בנק המזרחי, פ"ד מג(2), 172 (1989)}.

3. הכללים לעיכוב ביצוע
בתי-המשפט והספרות לדורותיהם קבעו שני תנאים מצטברים שקיומם יביא להפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט בבואו לעכב ביצוע. קביעה זו קיבלה גוונים שונים בדרכי ניסוח התנאים, ולדעתנו קיימת חשיבות לדרך ניסוח זו בבואנו לבחון את יישום התנאים הלכה למעשה.

כדי שבית-המשפט, יחרוג מן הכלל על המבקש להראות כי סיכויי הערעור הם טובים, וכי אם יתקבל הערעור יקשה מאוד על המבקש להחזיר את המצב לקדמותו {ע"א 1869/01 כל בו 2000(1990) בע"מ נ' זאב סטבינסקי, תק-על 2001(2), 630 (2001)}.

עיכוב ביצוע יינתן במשורה, ורק לאחר שהוכח בפני בית-המשפט כי אי-היענות לבקשה תגרום נזק בלתי-הפיך, שקשה יהיה לתקנו במידה והערעור יתקבל {ע"א 3754/01 עזבון המנוח מחמד יוסף חלאיילה ואח' נ' עזבון המנוח פאיז מחמד קסום, תק-על 2001(3), 18 (2001)}.

בחינת עיכוב ביצוע אף ללא בחינת טענות הערעור מחמת העובדה כי אם לא יינתן עיכוב ביצוע תסוכל מטרת הערעור {בש"א 5815/01 אשר זרגרי נ' פולאד אמיר פלה ואח', תק-על 2001(3), 386 (2001)}.

העילה העיקרית להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא שאם יזכה המערער בערעורו לאחר שבוצע פסק-הדין יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו {ד"ר י' זוסמן, בספרו, 855}.

קיומו של "נזק חמור" מהווה עילה למתן צו עיכוב ביצוע {ב"ש 503/82 משה אלקיים נ' אביבה אלקיים, פ"ד לו(1), 337 (1982)}. כאן אמנם היה עיכוב ביצוע חלקי אך בית-המשפט השתמש במונח "נזק חמור"}.
בבקשה לעיכוב ביצוע, בית-המשפט יבחן: האחד, מה מידת הסיכויים שיש למערער להצליח בערעורו, והשני, אם יהא זה מן הנמנע, או קשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין {בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון ואח', פ"ד מה(1), 499 (1991)}.

4. סיכויי הערעור
הכלים העומדים לרשות בית-משפט של ערעור או בית-משפט שנתן את פסק-הדין נשוא הערעור, בבואו לבחון אם נתקיים התנאי הראשון של קיום "סיכוי ערעור" הינם אחד משנים:

האחד, כתב הערעור - אם הוגש ונספח הוא לבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה.

השני, אם טרם הוגש ערעור עומדת בפני בית-המשפט בקשה לעיכוב הביצוע, העובדות המפורטות בה, והנימוקים בשלהם צד עותר לעיכוב ביצועו של פסק-הדין או ההחלטה, והטענות בעטיין סבור הצד העותר כי יש לו אכן סיכויי בערעור {ד"ר אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם, 205}.

בהיות נטל השכנוע וההוכחה רובץ על העותר לעיכוב הביצוע נגזרת מכך חובתו לפרט ולהסביר הסבר היטב את טיעוניו נגד פסק-הדין של בית-משפט קמא. יש לציין כי כאשר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע מתבררת בשלבה הראשון, דהיינו בפני בית-משפט שנתן את פסק-הדין שאת עיכובו מבקשים, גדר השיקולים בדבר "סיכויי הערעור" הינו שונה.

מהי רמת ההוכחה או מהו היקף השכנוע בו נושא צד בבואו לשכנע את בית-המשפט כי יש סיכוי לערעור? בתי-המשפט לכל דרגותיהם הטביעו מספר צורות של התייחסות לממדי הנטל ודרכי הוכחתו.

א. "סיכוי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע על סיכוי כלשהו להצלחת ערעורו {ע"א 1828/01 יצחק מונטיליו ואח' נ' יעקב דילו ואח', תק-על 2001(1), 1275 (2001)}.

ב. "סיכוי ערעור" משמעו כי המבקש יצביע כי יש לו סיכויים טובים בערעורו {ע"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1), 334 (1989)}.

ג. "סיכוי ערעור" משמעו קיומן של טעויות יסודיות היוצרות הסתברות גבוהה כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1), 178 (1990)}.

בתי-המשפט נקטו אם כן בשלוש רמות של נטל ההוכחה והשכנוע כאשר באו לבחון תנאי זה של "סיכויי ערעור". עם-זאת נראה הדבר שהיות והתנאי העיקרי אותו שוקל בית-המשפט בבואו להכריע בשאלת עיכוב ביצועו של פסק-דין או החלטה, הינו שאלת אפשרות החזרת המצב לקדמותו, בתי-המשפט נטו לבחור בדרך המקילה עם מבקש הביצוע בשאלת החלת התנאי של "סיכויי הערעור".

כלומר, קיומו של סיכוי קלוש לערעור דיו על-מנת להצביע כי המבקש עמד והרים את הנטל המוטל עליו בשאלה זו.

מסקירת הלכות בתי-המשפט בסוגיה זו ניתן לדלות וריאציות שונות בדרכי יישומו של תנאי זה במערכת השיקולים של בתי-המשפט בבואם להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע {אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם, 205}.

א. בהיעדר טעם ראוי על שום מה מתבקש עיכוב הביצוע תידחה בקשה לעיכוב ביצוע {ע"א 1828/01 יצחק (צדוק) מונטיליו ואח' נ' יעקב דיל ואח', תק-על 2001(1), 1275 (2001)}.

ב. כאשר הערעור מושתת על השגות עובדתיות בלבד ייטה בית-המשפט לקבוע כי צד לא עמד בדרישה של קיומו של התנאי של "סיכויי ערעור" {ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו כימיקלים בע"מ, פ"ד מא(1), 713, 716-715 (1987)}.

ג. בדיון בבקשת רשות ערעור, יבחן בית-המשפט את סיכויי הערעור אף לאור המבחנים המכבידים שנקבעו על-ידי בית-המשפט העליון לעניין מתן רשות ערעור בכלל {רע"א 8967/96 קופת החולים המאוחדת נ' נכסי סינדיאנה בע"מ, תק-על 79(2), 590 (1979); בר"ע 6996/96 יהודה זאב נ' זלמה פנינה, תק-על 97(2), 886 (1997); ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982); רע"א 2787/97 אורלי בידוד ולבנים בע"מ נ' א.א. בידוד, תק-על 97(2), 194 (1997)}.

ד. לתנאי של "סיכויי ערעור" אין כל נפקות כאשר "ניתן להחזיר את המצב לקדמותו". ללמדנו, תנאי זה הינו תנאי משני לתנאי העיקרי, לאפשרות החזרת המצב לקדמותו. על-כן, גם אם סיכויי הערעור טובים לא יהא בכך כדי לעכב ביצוע מקום שניתן להשיב מצב לקדמותו {בש"א 4403/94 רחל ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי, תק-על 94(3), 2278 (1994)}.

ה. קיימים מקרים בהם בית-המשפט ידחה בקשה לעיכוב ביצוע כאשר כלל לא חיווה דעתו באשר לסיכויי הערעור. זאת כאשר בית-המשפט הסתפק בבחינת קיומו של התנאי העיקרי הוא "אפשרות השבת מצב לקדמותו" {בש"א 6401/96 קהא סעדיה נ' אביר בראל עורך-דין, תק-על 96(3), 87 (1996)}.

ו. קביעת בית-משפט קמא, שנתן את פסק-הדין, המנתחת את סיכויי הערעור, קלה לתקיפה. בית-משפט של ערעור ינטה להתערב בשיקוליו של בית-משפט קמא בנדון זה {בש"א 6378/96 החברה העירונית לפיתוח נ' י' שיינר ושות', תק-על 96(3), 1264 (1996)}.

ז. מקום שלבית-משפט ספקות ביחס לסיכויי הצלחה, נטייתו תהא, בדרך-כלל, אפילו כאשר מדובר בפינוי דירה, לחייב בתנאים נוספים כתנאי לעיכוב ביצוע {בר"ע (יר') 2282/96 עוזקזדו סימנטוב נ' בנק טפחות, תק-מח 96(3), 1476 (1996)}.

ח. בבודקו את סיכויי ההצלחה בערעור אין בית-המשפט יושב במקומו של בית-משפט של ערעור. כל שעליו לבדוק הוא אם קיים סיכוי לכאורה להצלחת הערעור {בש"א 4460/95 סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ נ' ט' קרטין ושות בע"מ, תק-על 96(3), 1681 (1996)}.

ט. משסיכויי ערעור "אינם מבוטלים" יטה, אם כי לעיתים רחוקות, בית-המשפט להמעיט קמעה בבחינת התנאי השני של אפשרות החזרת המצב לקדמותו {בש"א 5914/95 אברהם יין ואח' נ' יהודה פנחס ואח, תק-על 95(3), 951 (1995)}.

י. גם במקרים בהם לא ניתן להשיב המצב לקדמותו יש משמעות לסיכויי הערעור, אם כי די לעיתים בשלב זה בסיכויים לכאורה {תב"ע (ת"א) נג-12-3084 אליהו סולטן נ' נסים, תק-עב 93(2), 769 (1993)}.

יא. בבחינת סיכויי הערעור יש לבחון "היווצרות סבירות גבוהה" כי הערעור יתקבל {בש"א 515/89 לנפלסט (1974) בע"מ נ' אליעזר ברקמן, תק-על 90(1), 178 (1990)}.

יב. כאשר תביעה נדחתה על יסוד עובדות ועדים מהימנים של הצד הזוכה {במקרה כזה בו הוכח כי לא נתקיים שיתוף בין בני זוג}, ונכסים משותפים נפדו בתשלום כספים - יש לומר שסיכויי הערעור הינם קלושים {בש"א 2742/90 שושנה אהרונוב נ' עזבון המנוח אליהו אהרונוב ז"ל, תק-על 90(3), 80 (1990)}.

יג. על צד המבקש עיכוב ביצוע לטעון ולהוכיח את סיכוייו בערעור. משלא עשה כן, בקשתו תידחה ולו מטעם זה בלבד {בש"א 5043/90 ביטון יוסף ומרסדס נ' שמחה ביטון, פ"ד מד(4) 873 (1990); ע"א 6053/99 אברהם ברמץ נ' דני גושן, תק-מח 99(2), 3619 (1999)}.

יד. כאשר שוכנע בית-המשפט כי הגנת צד בבקשת רשות להתגונן הינה הגנת בדים, הרי בתנאים כאלה סיכויי הערעור הינם פרובלמטיים {ב"ש 429/86 בן שושן טלי נ' רפאל בנוליאל, תק-מח 97(1), 865 (1997)}.

טו. רק כאשר לא ניתן להשיב מצב לקדמותו די יהיה בסיכוי קלוש לזכיה בערעור כדי להצדיק עיכוב ביצוע {ע"א 6824/97 יעקב בן שחר (המערער) נ' גיל סוחה ואח', תק-על 98(1), 127 (1998)}.

טז. רק כאשר ברור מיניה וביה מתוך החומר המונח לפני השופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע, שאין לערעור כל סיכוי של הצלחה, תידחה בקשה לעיכוב ביצוע מטעם זה בלבד {המ' 25/81 מיכאל גולדנברג נ' מיכאל בנט, פ"ד לה(2), 360 (1981)}.

על-אף בחינת תנאי זה של "סיכויי הערעור" בנפרד, ברור כי בתי-המשפט, בסיכומו-של-דבר, בחנו אותו באספקלריה של ההלכה היות ושני התנאים העומדים ביסוד שיקול-הדעת של בית-המשפט, לאמור, סיכויי הערעור ואפשרות החזרת המצב לקדמותו, הינם תנאים קומולטיביים ומצטברים. זאת כאשר היחס בין שני התנאים הינו כזה שהתנאי השני, של אפשרות החזרת המצב לקדמתו, הינו הדומיננטי והעיקרי. עם-זאת גם ברור שבהיעדר סיכויי ערעור לחלוטין, בית-המשפט לא יתכבד לבחון את התנאי השני, אלא במקרים נדירים." {אליעזר בן שלמה, עו"ד, בספרו, שם, 205}.

5. אי-יכולת להשיב המצב לקדמותו
תנאי זה הינו התנאי המכריע בעיקר כאשר דנים בעיכובו של פסק-דין של פינוי או סילוק יד. שהרי קיימים מקרים בהם באם בית-המשפט לא יעכב הביצוע, ההכרעה בערעור עשויה להתרוקן מתוכן.

התנאי של "אפשרות השבת המצב לקדמותו" הושתת בפסיקה ובספרות המשפטית על מספר אדנים מרכזיים:

א. "העילה העיקרית העלולה להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא, שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד - להשיב המצב לקדמותו." {י' זוסמן, בספרו, שם, 809}.

ב. כל אימת שקיים חשש סביר, שמא יהיה קשה או בלתי-אפשרי הדבר להחזיר המצב לקדמותו בדרך רגילה ומקובלת או, כי מדובר בנזק העולה בחומרתו או בהיקפו על הנזק שיגרם לצד האחר כתוצאה מאי-ביצועו של פסק-הדין {המ' (יר') 5861/97 יוסף מושל נ' אליהו מלול, תק-מח 97(3), 2142 (1997); י' זוסמן, בספרו, שם, 809}.

ג. זכות המבקש תידחה מפני זכות הצד האחר אם יש ביכולתו להצביע על נזק בלתי-הפיך, או לפחות נזק חמור במידה משמעותית שיגרם לו מעיכוב ביצועו של פסק-הדין {ע"א 4447/96 בניני ישראל נ' רדיו אלחוטי, תק-על 97(4), 664 (1997)}.

ד. בית-משפט לא ייעתר לבקשת עיכוב, אם היה מעניק למבקש בדרך זו את כל הסעד אשר הוא עשוי לקבל בזכותו בערעור, שאילו עשה כן, היתה בקשת העיכוב משמשת תחליף לערעור עצמו {ע"א 5932/97 פולן בע"מ נ' צנה בע"מ, תק-על 97(3), 507 (1997)}.

ה. גם בהתקיים נזקים מיוחדים אין בית-משפט מעכב, אלא על המבקש להראות שמאזן הנזקים והנוחות נוטה בבירור לטובתו {ע"א 4765/97 יצחק כהן נ' יעקב רודיטי, תק-על 97(4), 645 (1997)}.

ו. "בתצהיר המצורף לבקשתו חייב המבקש לפרט את הנסיבות המורות, כי ביצועו המיידי של פסק-הדין עלול להסב לו נזק שאין לו תקנה. בית-המשפט לא יסתפק בהצהרתו הסתמית, כי אמנם כן הוא הדבר, ללא פירוט וללא תיאור העובדות" {י' זוסמן בספרו, שם, 667}.

ז. כשכפות המאזנים מעויינות, כך שאין לשלול סיכוי לערעור ושלשני הצדדים עשוי להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העיקרון שהגשת ערעור אינה מעכבת פסק-דין. או בלשון אחר, הנזק העלול להיגרם הינו פחות או יותר דומה כי אז בית-משפט לא יעכב ביצועו של פסק-הדין {ב"ש 894/85 מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לט(3), 525 (1985); ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב מחזור שאריות נ' אגריקו, פ"ד מ(3), 825 (1986)}.

ח. מקום שמעשי מבקש עיכוב הביצוע מהווים עבירה פלילית על-פי הדין ייטה בית-המשפט שלא לעכב ביצועו של פסק-הדין {ב"ש 894/85 מלחי יריחו בע"מ ואח' נ' מפעלי ים המלח, פ"ד לט(3), 525 (1985); ב"ש 751/86 מ.ש.א.ב מחזור שאריות נ' אגריקו, פ"ד מ(3), 825 (1986)}.

ט. בית-משפט יכול ל"רפא" את מאזן הנזקים בדרך של חיוב המבקש בהנחת ערבויות לשביעות רצון בית-המשפט מצוות תקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי.

י. עיכוב ביצועו של פסק-דין, לא כל שכן בפסק-דין כספי, הוא אמצעי חריג, שיש להגביל את השימוש בו לנסיבות שבהן לא ניתן להבטיח את האינטרסים של הצדדים בדרך מתונה יותר.

יא. טענה כי פסק-דין פוגע בזכויות קנייניות עדיין אינה עילה לעיכוב ביצוע. יש להצביע על נזק שאינו ניתן לתיקון העולה בחומרתו על זה של הצד שכנגד שזכה {ע"א 5932/97 פולן בע"מ ואח' נ' צנה בע"מ ו- 9 אח', תק-על 97(3), 507 (1997)}.

יב. בהיעדר חיוב כספי בפסק-הדין, וכל שקיים הוא הוראה לפיה גובה החיוב ייקבע על-ידי רואה חשבון, לא ינתן עיכוב ביצוע, שכן ברור שלא יגרם כל נזק בשלב המיידי {ע"א 5932/97 פולן בע"מ ואח' נ' צנה בע"מ ו- 9 אח', תק-על 97(3), 507 (1997)}.

הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי במקרים של היעדר אפשרות השבת המצב לקדמותו הוא הפרקטיקה לפיה עיכוב ביצוע ינתן כמעט כדבר שבשגרה במקרים בהם ניתן פסק-דין של פינוי ומבקש העיכוב הינו הדייר.

לאמור, "העילה המרכזית העלולה להניע את בית-המשפט לעכב את הביצוע היא שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהא זה מן הנמנע או קשה - להשיב המצב לקדמותו".

מטעם זה נוהגים בתי-המשפט להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשגרה, שאם יפונה המבקש ולאחר-מכן יזכה בערעורו, קרוב לוודאי שהנכס יהא כבר תפוס בידי אדם אחר, והוא לא יוכל לחזור אליו. יתר-על-כן כאשר מדובר על מתן הצו כדבר שבשגרה ההתייחסות היתה בדרך-כלל לדייר מוגן בלבד {ב"ש 633/82 רחל כהן נ' דני כוזהינוף, פ"ד לו(3), 678 (1982)} הציטוט מובא מספרו של י' זוסמן אשר צוטט על-ידי בית-המשפט}.

בתי-המשפט ייעתרו לבקשת עיכוב ביצוע של צו פינוי כמעט כדבר שבשיגרה, כאשר הבקשה מתייחסת בעיקר לצווי פינוי שמוצאים נגד דיירים אשר חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, חל עליהם. דייר כזה עלול להפסיד את מקום מגוריו, לפני שצו הפינוי נעשה סופי בערעור, והנזק לא יהיה ניתן לתיקון, אם בינתיים יורשה המשכיר להשכיר את הדירה לאחר {ב"ש 736/83 חנה אברהם נ' אליהו נזירי ו- 2 אח', פ"ד לז(3), 496, 500-501 (1983)}.

לפיכך, כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים, נוטה בית-המשפט, בדרך-כלל, לעכב את הליכי הפינוי עד לתום בירור הדיון בתיק {י' זוסמן בספרו, שם, 859} קל וחומר כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת {רע"א 3613/01 מאיר מיארה ואח' נ' שלמה מרזים ואח', תק-על 2001(2), 313 (2001)}.

יודגש, כי הרוצה להצביע על סטיה מן הכלל שצו ניתן כדבר שבשגרה הנטל להוכיח את הסיבות בעטיין הינו פונה לדחיית בקשת עיכוב ביצוע במקרה של פינוי דייר מוגן או כל פינוי שהוא.

ואכן הכלל לא הוחל באופן אוטומטי והיו מקרים בהם על-אף שמדובר בדייר מוגן בית-המשפט לא נעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

כאשר נדרש בית-המשפט איזון בין שני נזקים הפיכים, ככלל, הנטיה היא להעדיף נזקו ההפיך של הזוכה בדין על פני נזקו ההפיך של החייב בדין. אולם, כלל זה ניתן לסיוג כאשר מידת ההכבדה על החייב בביצוע פסק-הדין עולה במידה ניכרת על מידת ההכבדה של הזכאי אם יעוכב פסק-הדין. כך, לדוגמה, הם פני הדברים כאשר מתבקש עיכוב ביצוע של פסק-דין המחייב בעל עסק לפנות את עסקו, ובעל העסק מתחייב לשלם לזכאי את שווי דמי השכירות, אותם הוא עתיד לקבל {רע"א 7544/97 מיכאלה אסתר טאוב ואח' נ' "אפרוקי", תק-על 98(1), 392 (1998)}.

כך, ב- רע"א 7682/13 {נביל סעדי נ' שמאלי רביעה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.12.13)} הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה שלא לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט השלום בחיפה, אשר הורה על פינוי המבקשים מן הדירה בה הם מתגוררים.

בית-משפט השלום קבע כי מתקיימות שתי עילות לפינוי מכוח סעיף 131 לחוק הגנת הדייר:

האחת, לא שולמו דמי שכירות במשך כשלוש וחצי שנים {סעיף-קטן (1)}, והשניה היא כי המבקשים מנהלים בדירה בית עסק בניגוד לחוזה השכירות {סעיף-קטן (2)}. לפיכך יש לפנות את המבקשים ואת הדיירת מן הדירה. עם-זאת, בית-משפט השלום הורה שלא לפנות את הדיירת - ואותה בלבד - עד יום מותה, בהתחשב בגילה המתקדם ובנסיבות נוספות, וזאת מכוח "סייג הצדק" אשר קבוע בסעיף 132 לחוק הגנת הדייר.

על פסק-הדין כאמור הוגש ערעור מפי המבקשים, לבית-המשפט המחוזי. יחד עם הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי, שנדחתה. בהחלטת הדחיה הוסבר כי סיכויי הערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום אינם גבוהים.

על ההחלטה כאמור, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הבקשה, קבע כי בכל הנוגע לערעור על עילות הפינוי, מדובר בעיקרו-של-דבר בערעור על ממצאים עובדתיים. השאלות שעומדות במוקד הן האם פעל בדירה בית עסק בניגוד להוראות החוזה, והאם שולמו דמי שכירות. מדובר בשאלות עובדתיות במובהק ודי בתשובה חיובית לאחת מהן על-מנת להקים עילת פינוי.

בית-משפט השלום קבע, כי המבקשים הפעילו בדירה מתפרה בניגוד להוראות החוזה, ונמנעו מלשלם שכר דירה במשך תקופה ממושכת - למעלה משלוש שנים. מכאן נגזרה המסקנה המשפטית לפיה קמו עילות פינוי. אין להתערב בהערכתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הסיכויים לערער על ממצאים עובדתיים אלו - ועל המסקנות הנגזרות מהם - אינם גבוהים דיים.

באשר למאזן הנוחות, קבע בית-המשפט כי המאזן איננו נוטה במובהק לטובת המבקשים, באופן שעשוי היה "לחפות" על סיכויי הערעור הנמוכים. המבקשים לא הראו כי אין ברשותם אמצעים לשכור דירה חלופית, או שהפינוי מהדירה יגרום להם נזק כלכלי חמור.

יתירה-מכך, המבקשים עצמם מסבירים כי המשך מגוריהם בדירה יחד עם האם, מכוח צו עיכוב ביצוע, עשוי להקנות להם יתרון משפטי: היה והאם תלך לעולמה - עשויים המבקשים לקבל זכות מגורים בדירה כ"דיירים נדחים", מכוח סעיף 27 לחוק הגנת הדייר. המשמעות היא שעיכוב הביצוע עלול להקנות למבקשים יתרון משפטי שלא היה להם קודם לכן, ושאף חותר במובן מסויים תחת הכרעת הדין של בית-משפט השלום אשר הורה על פינויים מהדירה.

אפשרות זו כאמור, מטה את הכף של מאזן הנוחות לטובת המשיבים. אין זה ראוי שעיכוב הביצוע ייתן למבקשים יתרון שלא קיים בידם כיום ושעלול, לשיטתם, להקים להם עילות תביעה חדשות. לכך יש לצרף את המסקנה בדבר סיכויי הערעור.

כך גם ב- רע"א 595/98 {חברת היכלי בידור בע"מ נ' יעקב נתח, תק-על 98(2), 1309 (1998)}, קבע בית-המשפט שעל-אף הכלל שבית-משפט נוטה לעכב את הביצוע בתביעות פינוי, הרי במקרה זה לאור התחייבות המשכיר כי לא תתבצע כל עסקה בדירה ובכך לא תימנע שיבתו של הדייר לדירה אם יזכה בערעור, נדחתה בקשת העיכוב.

אימוץ הפרקטיקה הנ"ל אף למקרים בהם מדובר בפינוי של דיירים בלתי-מוגנים או מסיגי גבול נכשל. בתי-המשפט בחנו כל מקרה לגופו תוך הפעלת "מלאכת איזון הנזקים" ואם זו פעלה לטובת מבקש העיכוב כי אז ניתן צו עיכוב הביצוע.

ב- רע"א 3918/00 {יצחק עובדיה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(2), 332 (2000)} קיבל בית-המשפט ערעור על החלטת עיכוב שתנאי בה היה הפקדת כסף מזומן. בית-המשפט קבע כי החלטת הפקדת הכסף כמוה כדחיית הבקשה לעיכוב.

במסגרת הליכים אלה הציע המבקש כי החנות תימכר לצד ג' בסכום של 111,000 דולר ופינויה על ידו ייחסך לאור הסדר שיושג בינו לבין הקונה. הצעה זו נדחתה על-ידי ראש ההוצאה לפועל וניתן צו לפינוי החנות והמבקש משיג על החלטה זו ועל צו פינוי שניתן נגדו במסגרת התובענה שהגיש לבית-המשפט המחוזי.

המבקש עתר לבית-המשפט המחוזי לעכב את פינויו מהחנות עד למתן הכרעה בתובענה שהגיש. בית-המשפט ניאות לעיכוב הפינוי בכפוף לתנאי כי המבקש ישלם את מלוא חובו למשיבה. הצבת תנאי זה בנסיבות העניין כמוהו כדחיית הבקשה לעיכוב הפינוי, כי אילו היו כספים בהישג ידו של המבקש לצורך תשלום חובו לא היה צורך להיזקק למימוש משכנתא על נכס מקרקעין בבעלותו.

בנסיבות העניין קבע בית-המשפט שלערעור כי יש להניח לצדדים ולבית-משפט קמא לברר את עילת התובענה בלא שיחול בין לבין שינוי דרסטי במצב הקיים - שינוי העשוי לייתר את עיקרה של התובענה שהוגשה על-ידי המבקש. מכך מתבקש לעכב את ביצוע הפינוי בלא להתנותו בתנאי השקול, למעשה, כדחיית בקשת העיכוב.

לאור כך, קיבל בית-המשפט את הבקשה לעכב את ביצוע פינויה של החנות בלא להתנות את העיכוב בהפקדת ערובה, וזאת עד למתן הכרעה בהליך העיקרי הנדון בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

ב- רע"א 1605/09 נעמי בינסקי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.06.09)} עוכב ביצוע מימוש משכון על דירת המבקשים עד לבירור תביעתם העיקרית, אף-על-פי שסיכויי התביעה אינם גבוהים, מאחר שטענות המבקשים טרם זכו להתייחסות לגופן, מאחר שהן לא הועלו בשיהוי, ומאחר כי דובר בדירת מגורים אשר מאזן הנוחות נוטה לטובתם.

בגדרה של בקשת רשות הערעור עתרו המבקשים לסעד זמני, שיאסור על פינויים מדירתם. ביום 19.2.2009 נעתר בית-משפט זה (כב' השופט ח' מלצר) לבקשה, ונתן צו ארעי לעיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת. זאת, בכפוף להפקדת 30,000 ש"ח, ולמתן התחייבות עצמית על-ידי המבקשת.

בית-המשפט קיבל את הערעור והעניק סעד זמני של עיכוב ביצוע מימוש המשכון עד לבירור תביעתם העיקרית של המבקשים בקבעו כי בבוא בית-המשפט ליתן סעד זמני, עליו לשקול שני עניינים:

האחד, האם בתובענה העיקרית קיימת עילת תביעה. תנאי זה משמעו, האם עולה מהתובענה שאלה רצינית המצריכה דיון, או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. בדיקת תנאי זה נעשית באורח לכאורי בלבד ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת ביחס לסיכויי התביעה העיקרית.

השני, מאזן הנוחות בין הצדדים - האם הנזק שייגרם למבקש הסעד הזמני אם לא יינתן הסעד גדול מן הנזק שייגרם לצד שכנגד, במקרה שיינתן הסעד המבוקש.

בדיקת קיומו של תנאי זה נעשית על דרך של איזון בין אינטרסים, ובעניין זה נתון שיקול-דעת רחב לערכאה הדיונית לשקול ולהחליט, ורק לעיתים רחוקות תתערב בכך ערכאת הערעור. בין שני התנאים מתקיימים יחסי גומלין, כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש הסעד, כך הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון מתמתנת {רע"א 1719/09 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' ברוך לוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.09)}.

בעניין דנא קבע בית-המשפט כי סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם העיקרית אינם מן הגבוהים. זאת, עקב לשונו המפורשת של שטר המשכנתה בעניין הבטחת חובות החברה, ולאור החזקה לפיה החותם על מסמך מכיר את תוכנו.

אמנם באופן עקרוני חזקה זו ניתנת לסתירה, אך בבקשה כאמור לא הובאו ראיות שבכוחן לסתור החזקה. טענת המבקשים 1 ו- 2, לפיה לא ידעו כי שטר המשכנתא עליו חתמו מבטיח גם את חובותיה של החברה, נטענה בפניי בעלמא. מקריאת כתב התביעה עולה, כי המבקשים טוענים שלא היו מיוצגים על-ידי עורך-דין במעמד החתימה, וגם בעובדה זו, כשלעצמה, אין בהכרח כדי לסתור את החזקה האמורה. יחד-עם-זאת, העניין מצריך בירור שאינו אפשרי בהליך של בקשת רשות ערעור, ומקומו להיעשות בערכאה הדיונית. כן נדרשת בחינת טענת המבקשים, לפיה כוונתם היתה לחתום על ערבות להלוואה ספציפית, ואפשר גם שנדרשת בחינת טענתם, לפיה לא הוסברה להם משמעות הוויתור על הזכות לדיור חלופי. באשר לעסקת המכר ייאמר, כי על פניו היא עומדת בסתירה לאיסור המפורש בשטר המשכנתה על מכירת הנכס. אולם, עסקת המכר ומעמדה אף הם עניין לערכאה הדיונית לענות בו.

באשר למאזן הנוחות קבע בית-המשפט, כי הוא נוטה בבירור לטובת המבקשים. מדובר בנכס המשמש, על-פי המבקשים, כדירת מגורים לארבעתם ולילדיהם של המבקשים 3 ו- 4. מעבר לקושי בעצם הפינוי, מימוש הנכס עלול להקשות על השבת המצב לקדמותו, אם תתקבל בסופו-של-יום תביעתם העיקרית של המבקשים. יודגש, כי מכיוון שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים, הדרישה לעילת תביעה ממשית מתמתנת.

ב- בש"א 1802/98 {מוסדות אבן חיים נ' דהן דוד ו- 91 אחרים, תק-על 98(2), 326 (1998)} המבקשים הינם מוסד לחינוך תורני בפרדס-חנה ומנהלו. המוסד מונה כ- 20 תלמידים, מחציתם תלמידי גן. עד לחודש אוגוסט 1997 התקיימו הלימודים במוסד בבית פרטי. בסמוך לחודש אוגוסט 1997 עברו תלמידי המוסד ללמוד בשלושה קרוואנים שהוקמו על מגרש בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") בסמיכות קרובה לשכונת מגורים חילונית חדשה של בתים צמודי קרקע - נווה רותם (להלן: "המגרש"). הקרוואנים הוקמו על סמך רשות שניתנה על-ידי מזכיר המועצה המקומית פרדס-חנה-כרכור (להלן: "המועצה") בהסתמך על החלטת המועצה להקצות למוסד שטח כלשהו בתחום המועצה. החלטת המועצה בוטלה כעבור שישה חודשים. ברם, המבקשים לא פינו את המגרש.

משכך, פנו 92 מתושבי נוה רותם (המשיבים 1) לבית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בעתירה נגד המינהל, המועצה והמבקשים בגדרה תבעו להוציא צו לסילוק יד המבקשים מן המגרש. בתשובה לעתירה תמכו המועצה והמינהל בעותרים. המינהל טען כי לדידו המבקשים הינם פולשים ואילו המועצה הסתמכה על החלטתה השניה.

בית-המשפט המחוזי קיבל את העתירה והורה למבקשים לפנות את המגרש ולהוציא את הקרוואנים שהציבו בו.

לבקשת המבקשים הורה בית-המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של פסק-הדין למשך 90 יום. המבקשים שאיחרו בהגשת הערעור, הגישו בקשה להארכת המועד. בקשתם נענתה, והערעור וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין הוגשו באותו יום. בבקשתם לעיכוב טענו המבקשים, כי סיכויי הערעור טובים, וכי בנסיבות אלה עיכוב הביצוע מתחייב ממאזן הנוחות בינם לבין המשיבים.

על ההחלטה כאמור הוגש ערערו לבית-המשפט העליון.

בדחותו את בקשת העיכוב קבע בית-המשפט שלערעור, כי בהתנגשות בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו כפי שנקבעו בפסק-הדין, לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור, שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה. שכן, ההנחה היא כי פסק-הדין בו נקבעו זכויותיו הוא נכון. על-כן, הכלל הוא כי פסק-דין מחייב מיום שימועו, וכי הזוכה זכאי לתבוע את ביצועו המידי גם אם המפסיד הגיש ערעור. ואילו הסמכות המסורה לבית-המשפט לעכב ביצועו של פסק-הדין תופעל, ככלל, אך כדי למנוע מצב דברים שבו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמתו אם פסק-הדין מושא הערעור יבוצע ולאחר מכן המערער יזכה בערעורו.

במקרה הנדון, לא זו בלבד שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמתו אם יזכו המבקשים בערעורם, אלא גם כי מאזן הנוחות אינו מצדיק עיכוב הביצוע. שכן, מן הממצאים שנקבעו בפסק-הדין ואף מתשובת המינהל עולה כי עיכוב ביצועו של פסק-הדין עלול לגרום למשיבים שזכו במשפט נזק העולה, או למיצער השווה, לנזק שישאו בו המבקשים שהפסידו במשפט כתוצאה מביצוע פסק-הדין.

ככלל, במקרה שבו ניתן להחזיר את המצב לקדמתו מאזן הנוחות אינו רלוואנטי. אם יצליח המערער בערעורו יבוצע פסק-הדין של בית-המשפט לערעורים. ואילו קשיי המערער בתקופת הביניים הם תוצאה המתחייבת מפסק-הדין מושא הערעור, שכל עוד לא בוטל עומדת החזקה כי הוא נכון, וההכבדה עליו אינה כשלעצמה עילה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין.

ב- רע"א 1527/03 {אריה ניגרי נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 2003(2), 3327 (2003)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לפיה נדחתה בקשת המבקשים לקבל סעד זמני של עיכוב ביצוע פינוי דירת המבקש 2 במסגרת הערעור על החלטת בית-משפט השלום.

בית-המשפט נענה לבקשה לעיכוב ביצוע ודן בבקשה כאילו הוגש ערעור בקבעו כי פינויים של המבקש 2 ורעייתו מדירת מגוריהם יגרום להם נזק קשה, שספק אם ניתן יהיה לרפאו במידה שיתקבל ערעורם. המבקש ורעייתו הינם קשישים בעלי הכנסות צנועות ביותר, המבקש 2 הינו ניצול שואה ונכה צה"ל קטוע רגל ופגוע ריאות, ומצבה הנפשי של רעייתו, אשר לקתה במחלת הסרטן, מעורער.

הדירה נשוא צו הפינוי היא נכסם היחיד של בני הזוג, ומכאן שקיים חשש כי אם יפונו ממנה הם ימצאו את עצמם ללא קורת גג. נזק זה עולה על הנזק הכלכלי שעלול להיגרם למשיב אם לא יוכל לממש את הדירה עד למתן החלטה בערעור, החלטה, אשר אין ספק כי בית-המשפט קמא ייעשה כמיטב יכולתו לתתה במהרה.

ב- ת"א (ת"א) 17910-04-12 נסים דני זילברשלג נ' בנק משכן - בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.12), דובר בבקשה למתן צו זמני כנגד המשיב ולפיו יעוכבו הליכי מימוש משכנתא בתיק הוצל"פ שפתח המשיב כנגדם, בקשר לבית מגוריהם, אשר הזכויות בו מושכנו לטובת המשיב.

הטענה המרכזית אשר בפי המבקשים, הן בבקשה בטענת "פרעתי" והן בבקשה כאמור, הינה כי המשיב התחייב כלפיהם להמיר הלוואת גישור (הלוואת "בלון") שהעניק להם.

לטענת המבקשים, התחייבות זו קיבלה ביטוי כתוב במסמכי הלוואת הגישור כאמור, הן במסמך הקרוי "גילוי נאות" והן ממסמך הקרוי "לוח סילוקין". עוד לטענתם, בחלוף המועד שנקצב לפירעון הלוואה הגישור כאמור, ארבע שנים, התעלם המשיב מהתחייבותו הנטענת והגיש את הבקשה למימוש המשכנתא על בית מגוריהם.

בית-המשפט בהיעתרו לבקשת המבקשים ליתן צו זמני כמבוקש על ידם, אם כי בכפוף להפקדת ערובה משמעותית לנזקי המשיב כתוצאה מהצו הזמני, קבע כי על-מנת לבחון האם יש מקום ליתן צו מניעה זמני כמבוקש על-ידי המבקשים, יש לבחון בהתאם לפסיקה הנוהגת בעניין זה שני עניינים מרכזיים: האחד, קיומה של עילת תביעה. השני, מאזן הנוחות. כמו-כן, יש לבחון האם הבקשה הוגשה בתום-לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין.

בית-המשפט קבע כי בהתאם לתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, על המבקש סעד זמני לשכנע בדבר קיומה לכאורה של עילת תביעה.

בעניין דנא בשלב זה של הבקשה לסעד זמני, סיכויי התובענה נמוכים ואף למטה מכך, אם כי לא אפסיים.

תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי מורה לבחון את "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני...".

יש לבחון האם ניתן לפצות את התובע בכסף מקום שלא יינתן לו הסעד הזמני, ומנגד, מהו הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד המבוקש ולבסוף תידחה התובענה. לפיכך, קיימת מעין "מקבילית כוחות" בכל הנוגע ליחס שבין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות, דהיינו, משזה נוטה באופן בולט לטובת בעל דין אחד, יש בכך כדי לחפות על חולשה בעניין הזכות לכאורה.

מכירת בית מגורים של אדם ו"זריקתו" לרחוב הינה צעד קשה, והנזק שנגרם לאותו אדם מובנה בעצם האקט של מכירת ביתו בהוצאה לפועל ואין צורך להסבירו.

יחד-עם-זאת, ברי כי יש לבנק זכות קניינית מובהקת לממש את המשכנתא ולקבל את ההלוואה שהעניק ללקוחו. לזכות זו מצטרף גם האינטרס הציבורי לכך שבנקים ייפרעו מלקוחותיהם את ההלוואות שלא משולמות להם, שכן העמסת קשיים על הבנקים במימוש משכנתאות עלולה לגרום לכך שמי שישלם את המחיר של קשיים אלו יהיו בסופו-של-דבר הלקוחות, שיאלצו לשלם ריבית גבוהה יותר.

אכן, על בית-המשפט לנהוג ב"עדינות וברכות" בהליכים המביאים אדם להתפנות מביתו. ברור גם כי משנמכר בית מגורים, לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

המבקשים טענו, בעלמא, כי נזקם גדול מנזקו של המשיב אם לא יינתן צו זמני זמני. אולם לא הוצגה בפני בית-המשפט כל ראיה, אפילו לא אמירה סתמית של המבקשים, מהו שוויו של בית המגורים. יתרת ההלוואה למשיב הינה כ- 1.5 מיליון ₪. אין לדעת את שווי בית המגורים ביחס לסכום יתרת ההלוואה כאמור, כך שאין כל ראיה אודות נכונות טענת המבקשים בהקשר זה.

באשר לתום-ליבם של המבקשים ושיקולי יושר קבע בית-המשפט כי אמנם, גירסת המבקשים בדבר התחייבות המשיב מעוררת קשיים ניכרים. יחד-עם-זאת, לא שוכנע בית-המשפט כי הם נעדרי תום-לב ברמה כזו שמובילה להימנעות ממתן הסעד המבוקש מחמת העדר תום-לב. נכונים הדברים גם בכל הקשור לשיקולי יושר וצדק.

בסופו-של-דבר, בשקלול כל האמור קבע בית-המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, אם כי לא באופן מובהק וקיצוני. לכך הוסיף את סיכויה הנמוכים של התובענה ועל-כן קבע כי יש להיעתר לבקשת המבקשים ליתן צו זמני כמבוקש על ידם, אם כי בכפוף להפקדת ערובה משמעותית לנזקי המשיב כתוצאה מהצו הזמני.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיכוב ביצוע פסק-דין של פינוי וסילוק יד