שוחד וניירות ערך

ב- בש"פ 8574/96, ע"פ 8573/96 {מרדכי מרקדו נ' מדינת ישראל, תק-על 96(4), 61 (1996)} נדונה בקשה לדחיית ריצוי עונש מאסר ותשלום קנס. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בקשירת קשר לביצוע פשע, בלקיחת שוחד, בתרמית בקשר לניירות ערך, בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובמרמה והפרת אמונים בתאגיד. כל העבירות קשורות בניירות ערך - "הרצת מניות". המבקש נדון למאסר של ארבע שנים מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על-תנאי ולקנס כספי בסך 300,000 ש"ח או 8 חודשי מאסר תמורתו, לתשלום בשני תשלומים האחד ב- 1.5.97 והשני לא יאוחר מ- 1.11.97. המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין ובקשה לדחיית ביצוע העונש עד לברור הערעור.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"2. הבקשה לדחיית ביצוע העונש נסמכת על שניים: האחד, סיכויי הערעור הטובים; השני, הסיכון הממשי כי המבקש יירצה את מלוא או את מרבית עונשו בטרם יישמע ערעורו, באופן שאם יתקבל ערעורו באופן מלא או חלקי, עלול להיגרם לו נזק בלתי-הדיר.

באת-כוח המשיבה מתנגדת לדחיית ביצוע העונש. לטענתה, פסק-הדין מושתת על יסודות איתנים, הן מן הבחינה העובדתית והן מן הבחינה המשפטית וסיכויי הערעור קלושים. היא מבקשת לאמץ את העיקרון הנקוט בידי בית-משפט זה מימים ימימה והוא, כי עונש יש לרצות מיד לאחר השתתו ואילו דחיית הביצוע הוא חריג שאין לו הצדקה בענייננו, לאור מוצקותו של פסק-הדין, חומרתן של העבירות שבוצעו, הסיכויים הקלושים לערעור והפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט אם מי שהורשע כאמור, ימשיך להתהלך חופשי לאחר הרשעתו.

המאסר

3. אכן, כלל מקובל עלינו מימים ימימה הוא, כי על נאשם שהורשע, לרצות את עונשו מיד עם השתתו. הטעמים לכלל זה יפים וטובים הם, הן במישור הפרטני ובמיוחד במישור הציבורי. אדם שהורשע והושת עליו עונש אינו עוד בבחינת חף מפשע ועצם הגשת ערעור על ידו אינה הופכת את הקערה על פיה ואינה נותנת בידי המערער זכות קנויה לדחיית ריצוי העונש. כל עוד לא נקבע אחרת בערעור, נחשב המורשע אשם בדינו ועליו לשלם את מחיר מעשיו. עם-זאת, אין פסק-הדין המרשיע מהווה סוף פסוק.

החוק נתן בידי הנאשם המורשע בדין, זכות ערעור, שאם ינצלה, יעמדו הרשעתו והעונש שהוטל עליו, בביקורת של ערכאה גבוהה יותר ורק לאחר ברור הערעור יאמר בית-המשפט את דברו הסופי.

4. לפנינו עימות בין אינטרסים שונים הראויים להגנה. מצד אחד, על הנאשם המורשע לשלם את מחיר מעשיו בגינם הורשע ולרצות את עונשו ללא דיחוי ועל המערכת המשפטית לדאוג שגזר-הדין יבוצע מיד. מצד אחר, על החברה לדאוג לכך שלא יירצה אדם עונש מאסר לשווא, ושלא תשלל חירותו כאשר בסופו של הליך, עשוי הוא לצאת זכאי בדינו.

לדידי, מוטב עיכוב ביצוע עונש מאסר לעשרה נאשמים שערעורם יידחה, מאשר ריצוי עונש מאסר על-ידי נאשם אחד, שבדיעבד יסתבר כי לא היה עליו לרצותו. עם-זאת, לא די בעצם הגשת הערעור כדי להביא לדחיית ביצוע עונש מאסר, שאם תאמר כן, יש לדחות ביצועו של כל עונש מאסר, ואינני סבורה שנכון לעשות כן.

כדי למצוא את האיזון הנכון, עומדים לרשותנו כלים בעזרתם יימדדו וישקלו כל השיקולים הרלוונטיים וייערך השקלול הראוי ביניהם. יש לתת את הדעת על סיכויי הערעור, על משך הזמן העלול לעבור עד לשמיעת הערעור, על היחס בין משך זמן זה לבין תקופת המאסר, על סוג העבירה וחומרתה, על נסיבות ביצועה, על הסיכון הטמון בנאשם לשלום ולבטחון הציבור ופרטיו, על החשש להימלטותו של הנאשם מן הדין, על אישיותו של הנאשם, על עברו, על נסיבותיו האישיות וכיוצא באלה שיקולים והרשימה אינה סגורה.

הבעייתיות עליה הצבעתי לעיל, קיימת לא רק בשיטתנו, אלא בכל שיטה משפטית. בארצות-הברית למשל מוסדר הנושא בחקיקה פדראלית ומדינתית וכן בפסיקה. נקודת המוצא של הגישה הפדרלית היא, שאין לנאשם שהורשע זכות חוקתית להשתחרר בערבות עד לערעור.

עם-זאת קובע החוק הפדראלי כי ניתן לשחרר בערבות נאשם שהורשע ומגיש ערעור, אם אין נשקפת סכנה ממנו לאדם כלשהו או לציבור, אם הערעור איננו מוגש למטרת סחבת ודחיה לשמה: אם הערעור מעלה שאלה משפטית או עובדתית העלולה לגרום לביטול או לשינוי פסק-הדין או לקיצור תקופת המאסר באופן שאם לא ישוחרר הנאשם בערבות עד לערעור, עלול הוא לרצות מאסר, שבדיעבד הסתבר שלא היה עליו לרצותו. (ראה: pp. 192 USCA 18 Crimes and Criminal Procedure 3143 סקירה עדכנית של הפסיקה האמריקאית מלמדת כי ניתן לשחרר נאשם שהורשע והגיש ערעור על פסק-דין בהתאם לכללים ולסייגים מסויימים שנקבעו על-ידי בתי-המשפט. בסופו-של-דבר נתון שחרור הנאשם עד להכרעה בערעורו, לשיקול-דעת בית-המשפט. עם-זאת, קיימים במספר מדינות סייגים סטטוטוריים לשחרור כאמור, המתייחסים בדרך-כלל, לעבירות חמורות של אלימות. השיקולים לשחרור בערבות הם, בין השאר: סיכויי הנאשם בערעור, והחשש שמא ירצה הוא את עונשו ולאחר-מכן יצא זכאי בערעור. השיקולים להימנעות משחרור הם: החשש להימלטות מן הדין והמסוכנות לציבור (ראה: ALR 4th 28, pp. 227).

מכאן נחזור לענייננו. נראה לי שהאיזון בין השיקולים השונים, מטה את הכף לזכות המבקש מהטעמים הבאים:

א. הערעור לפי תכנו, לא הוגש רק כדי לדחות את הקץ. אשר להערכת סיכויי הערעור, יש ועל פני הערעור ניתן לראות כי נידון הוא לכישלון או להצלחה. אלה הם המקרים הקלים המצויים בשני קצות הקשת. ביניהם, מגוון רחב של מקרים, בהם, ללא שמיעת הערעור במלואו לגופו, קשה לאמוד את סיכוייו. למבקש השגות רבות הן נגד העובדות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, והן נגד המסקנות שהוסקו על ידו מן העובדות שקבע.

כמו-כן, משיג הוא על הפרשנות שניתנה על-ידי בית-המשפט להוראות החוקים הרלוונטיים והחלתם על העובדות, כשהטענה היא, שגם אם המעשים שיוחסו למבקש נעשו על ידו, אין הם מהווים את העבירות שיוחסו לו ושבהן הורשע. כמו-כן, מערער הוא על חומרת העונש.

ב. על-פי הטענה, על המבקש לרצות, לאחר ניכוי התקופות המקובלות בניכוי, 15 חודשי מאסר. לפי מצב ההמתנה לשמיעת ערעור כיום, תחלוף תקופה זו כולה או מרביתה לפני שהערעור יישמע. באופן כזה, אם יזכה הוא בערעורו בין אם על ההרשעה ובין אם על העונש, עלול הדבר לקרות לאחר שריצה את כל או מרבית תקופת המאסר, אותו לא היה עליו לרצות מלכתחילה. פגיעה כזו, אם תתרחש, קשה היא ובלתי-הדירה. אין דרך חזרה ממנה ואין פיצוי שיוכל לפצות על כך. מדיניות הפרקליטות היא להסכים לדחיה כאשר המאסר הוא לתקופה קצרה. השאלה אם התקופה קצרה היא אם לאו, היא במידה רבה פונקציה של משך ההמתנה לשמיעת הערעור, וזו, לצערנו, איננה קצרה.

ג. העבירות שהן ללא ספק חמורות ביותר, אינן עבירות של אלימות. אלה הן עבירות כלכליות שנעברו ב- 1994. המבקש לא היה במעצר במהלך ההליכים ולא נטען כי היה בכך כדי לסכן את ניהול המשפט, או לפגוע בו, או כדי לסכן את הציבור, או מי מפרטיו.

לכך מתווספות נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות של המבקש שיש להתחשב בהן, ושאף כי אין בהן כדי לגרוע מחומרת העבירות שבהן הורשע, אין דחיית המאסר יוצרת סיכון של חזרה עליהן (לעניין דחיית מועד תחילת ריצוי עונש מאסר עד שמיעת הערעור, במקרים של 'עבירות כלכליות', ראה בש"פ 753/90, ע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מדינת ישראל, תק-על 90(1), 259 (1990); בש"פ 5110/95, בש"פ 5112/95 ניסים אביעוז ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 95(3), 165 (1995)).

ד. טוענת באת-כוח המשיבה כי דחיית ריצוי העונש עלולה לגרום לאבדן אמון הציבור במערכת, כאשר נאשם שהורשע בדין ונדון למאסר יתהלך חופשי בחוצות.

אין להקל ראש בטיעון זה, אולם נראה לי, כי אם נאשם כזה יצא זכאי לאחר שריצה עונש מאסר שהושת עליו, תהיה הפגיעה באמון הציבור במערכת, גדולה לאין ערוך.

קנס

5. האמור לעיל בייחס למאסר, אינו יפה לעניין הקנס, שאם ישולם, ניתן יהיה להחזירו אם יהיה צורך בכך. המבקש ביקש לדחות גם את תשלום הקנס. על-פי הטענה אין לנאשם אפשרות לגייס את הקנס הגבוה לשם תשלומו במועדים שנקבעו ובוודאי שלא יוכל לעשות זאת, אם ריצוי עונש המאסר לא ידחה. מאחר ואני בדעה כי יש לדחות את ריצוי המאסר, נשמט חלק מהבסיס לטעון האמור.

הבקשה לדחיית תשלום הקנס, נדחית בזה.

6. סוף דבר, אני מחליטה על דחיית מועד ריצוי עונש המאסר עד לאחר הכרעה בערעורו של המבקש. מאחר ואין בפני תנאי הערובה שהוטלו על המבקש בבית-משפט קמא, אם הוטלו כאלה אני מתנה את דחיית ריצוי המאסר בתנאים הבאים:

1. הפקדת דרכון או דרכונים של המבקש במזכירות בית-המשפט המחוזי.

2. הימנעות מלעבוד בכל הקשור בענייני בנקאות וניירות ערך ובטיפול בניירות ערך ובכספי ציבור בין במוסדות ציבוריים ובין במוסדות פרטיים.

3. התייצבות אחד לחודש באחד לכל חודש (אם חל שבת או חג, ביום הראשון שלאחר-מכן), בתחנת משטרה הקרובה למקום מגוריו.

4. ערבות עצמית וערבות צד ג' להבטחת התייצבות לשמיעת הערעור ולהבטחת מילוי כל התנאים הנ"ל, בסך של 100,000 ש"ח.

7. הפרת תנאי כלשהו מהתנאים הנ"ל תביא לתחילת ריצוי מיידי של עונש המאסר."

ב- ע"פ 5277/04 {אברהם ברטל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון ביום 14.6.04} המבקש הורשע על-פי הודאתו בארבע עבירות של לקיחת שוחד, ובית-המשפט השלום גזר עליו עונש של שמונה-עשר חודשי מאסר, עשרה חודשי מאסר על-תנאי וקנס כספי אשר גובהו סוכם בין בעלי הדין.

במקרה דנן המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, ושם ביקש דחיה של ביצוע המאסר.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע המאסר, קבע בית-המשפט המחוזי כי לאחר הודאתו של המבקש לא עומדת לו עוד חזקת החפות וכי העונש אינו חמור ואינו חורג ממסגרתו של הסכם הטיעון, ולפיכך סיכוייו של הערעור אינם רבים.

במקרה דנן עסקינן בערעור על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע שניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' א' לוי:

"הכלל אשר הותווה ב- ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 277 (2000), בסוגיית עיכוב ביצועו של העונש הוא, שנקודת המוצא לדיון צריכה להיות האינטרס הציבורי באכיפה המיידית של המאסר. עם-זאת, מצווה בית-המשפט לתת את דעתו על שיקולים נוספים, וביניהם טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט, וכן לנסיבותיו האישיות. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי כאשר מופנה הערעור כנגד העונש בלבד, תהיה הנטיה שלא לעכב את ביצוע המאסר, שהרי חפותו של הנאשם שוב אינה עומדת על הפרק.

אינני סבור כי הוכחה עילה לחרוג מכלל אחרון זה בעניינו של המבקש. אדרבא, חומרתן של העבירות, הודאתו של המבקש והסכם הטיעון אשר גובש על דעתו וקבע את רף הענישה, כל אלה יחד מכריעים את הכף לחובתו, וגם בנסיבותיו האישיות לא מצאתי דבר אשר יצדיק לנהוג בו בדרך שונה.

מכאן החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש יתייצב לשאת בעונשו במועד אותו קבע בית-המשפט המחוזי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שוחד וניירות ערך