עיכוב ביצוע במשפט הפלילי
הפרקים שבספר:
- הקדמה מאת כב' השופט סלים ג'ובראן, שופט בית-המשפט העליון
- פתח דבר
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי - כללי - חקיקה
- הגישות השונות לעיכוב ביצוע בדין הפלילי
- עקרונות היסוד על-פי הלכת שוורץ - המפנה
- סדרי דין
- מבוא
- חומרת העבירה ומסוכנות
- נסיבות אישיות
- אורך תקופת המאסר
- סיכויי הערעור וטיב הערעור
- עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט
- ערעור על חומרת העונש
- עיכוב ביצוע והגשת בקשה לחנינה
- דיון נוסף ועיכוב ביצוע
- משפט חוזר ועיכוב ביצוע
- חלוף הזמן והיסוד ההרתעתי כשיקול בהחלטה לעיכוב ביצוע
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי על-פי מיון העבירות - מבוא
- אחזקת נשק ושיבוש הליכי משפט
- הרשעה בעבירת אינוס
- הרשעה בעבירה של בעילת קטינה
- גניבה בידי מורשה
- חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה, חבלה בנסיבות מחמירות
- תקיפה וחבלה גופנית נגד בן-זוג
- תקיפה ואיומים
- תקיפת שוטרים ובריחה
- שוחד
- שוחד וניירות ערך
- שוד מזויין, שוד וחבלה
- סחיטה ואיומים
- קבלת רכוש גנוב
- קבלת דבר במרמה
- פציעה
- עבירת נשק
- עבירות מרמה
- עבירות סמים
- סיוע להריגה
- סחר בבני-אדם
- מרמה והפרת אמונים
- מעשה מגונה
- עבירות מס ערך מוסף
- עבירות מס הכנסה
- חטיפה
- זנות וסרסרות
- זילות בית-משפט
- זיוף ורישום כוזב
- הריגה וגרם מוות ברשלנות
- הצתה
- רצח
- תעבורה
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי לבקשת המדינה
- שינוי תנאים שהיוו תנאי לעיכוב ביצוע
- עיכוב ביצוע כאשר הנאשם מרצה כבר את עונש המאסר
- עיכוב ביצוע ותסקיר
- עיכוב ביצועו של קנס
- עבודות שירות
- עיכוב ביצוע והפעלת מאסר על-תנאי
- נספחים - הלכת שוורץ (ספק-הדין במלואו)
- פסקי-דין מנחים עד פסק-דין
שוד מזויין, שוד וחבלה
ב- ע"פ 6611/03 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 4161 (2003)} המערער הועמד לדין בבית-משפט השלום בנצרת, בגין עבירות של אלימות במשפחה - על-פי הנטען הוא היכה את אשתו. המערער נעצר עד תום הליכי המשפט, ומשנמצא אשם, הוטלו עליו, בגין עבירות אלה, 15 חודשי מאסר ומאסר על-תנאי. כמו-כן, הוטלו עליו, במצטבר, 15 חודשי מאסר על-תנאי, שהיו תלויים ועומדים נגדו - בגדר גזר-דין שניתן בגין עבירות שוד מזויין, חבלה חמורה ואיומים - שהופעלו במצטבר, כך שעליו לרצות ביחד 30 חודשי מאסר, החל מיום 28.2.02. לאמור, המערער כבר ריצה 17 חודשי מאסר, בעוד ערעורו כנגד הרשעתו, ולחלופין כנגד חומרת עונשו, טרם התברר, ואף לא נקבע מועד לבירור. משכך, ביקש המערער מבית-המשפט המחוזי עיכוב ביצוע גזר-הדין.בעניין זה נקבע מפי כב' השופטת ד' דורנר:
"בקשתו נדחתה בהחלטה מפורטת, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא שסיכויי הערעור קלושים.
כשלעצמי, נראה שניתן היה להקדיש את הזמן המוקדש לבקשות עיכוב העונש, לשמיעת הערעור, וחבל שלא נעשה כך. לכן, ראוי לקבוע את הדיון בערעור מיד עם תום הפגרה.
לגוף העניין, כאמור, המערער נעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותו, והיא בוודאי עומדת בעינה גם לאחר שהורשע. מסכימה אני עם בית-המשפט המחוזי בדבר סיכויי הערעור. הערעור נדחה."
ב- ע"פ 224/02 {לוי רחמים נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 433 (2002)} המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות.
ביום 25.11.01 גזר עליו בית-המשפט המחוזי בירושלים 9 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצר של כחודש ימים. לבקשת המבקש, עוכב ביצוע עונש המאסר עד ליום 9.1.02. המבקש הגיש לבית-משפט זה ערעור על גזר-הדין ועימו בקשה לעכב את תחילת ריצוי העונש למשך תקופת הערעור.
באת-כוח המדינה הודיעה כי אינה מתנגדת לעיכוב הביצוע. על-כן, ניתן עיכוב ביצוע של עונש המאסר שנגזר על המבקש עד למתן פסק-דין בערעור.
ב- ע"פ 5000/03 {מבורך זוביב נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2340 (2003)} המבקש, שהודה במסגרת הסכם טיעון במרבית העובדות המפלילות שיוחסו לו, הורשע בביצוען של שתי עבירות שוד, איומים ושלוש התפרצויות.
בעניין זה, בית-המשפט המחוזי גזר לו שישה-עשר חודשי מאסר, שמונה-עשר חודשי מאסר על-תנאי וכן חוייב לשלם פיצוי למתלונן. כמו-כן, הופעל מאסר על-תנאי בן שישה חודשים, חלקו במצטבר וחלקו בחופף, כך שהמבקש עתיד לשאת בעשרים חודשי מאסר.
בית-המשפט קבע, מפי כב' השופט א' א' לוי כי זו אינה הרשעתו הראשונה של המבקש, וגם התסקירים שהוגשו בעניינו אינם מחמיאים לו, וכן הוסיף וקבע כי המעשים עליהם המבקש נותן את הדין בוצעו בפברואר 2001, ומאז לא חזר לבצע עבירות נוספות.
בנסיבות כמתוארות לעיל הציע כב' השופט א' א' לוי לבא-כוחה של המשיבה, להסכים לדחיית ביצוע המאסר, וזאת כדי לאפשר למבקש למצות את הערעור. ואכן, בא-כוח המשיבה הסכים.
לאור האמור לעיל, הורה בית-המשפט על עיכוב ביצועו של עונש המאסר שהושת על המבקש עד למתן פסק-הדין בערעור, וכן קבע כי הערבויות שניתנו בבית-המשפט המחוזי להבטחת התייצבות המבקש לשאת בעונשו, תוספנה לעמוד בתוקפן."
ב- ע"פ 1791/00 {מחמוד חלדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 18 (2000)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של גניבת רכב וסיוע לשוד מזויין, ונדון לשלושים ושלושה חודשי מאסר בפועל ולשנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי (בניכוי הימים בהם שהה במעצר). המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע.
בעניין זה נקבע מפי כב' השופט מ' חשין:
"טוען עורך-דין גוטמן, בא-כוחו המלומד של המבקש, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חולל שינוי מרחיק לכת בהלכה לעניין עיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל; שבעוד אשר עד עתה לא עוכב ביצועו של עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו, למשל, לאחרונה: ע"פ 9018/99 ואחיד, מפי השופטת ביניש; ע"פ 2789/98 ד"ר בוגדן דקל, מפי השופט זמיר), הנה מאז חוק היסוד חייבת ההלכה לשנות את פניה, לאמור: עונש מאסר בפועל לא יבוצע אלא בנסיבות מיוחדות. מהפך - הוא - ויהי למהפך. לעניין זה מוסיף עורך-דין גוטמן ומפנה את תשומת-ליבי לכמה וכמה החלטות מפי השופט אילן, ולפיהן 'הכלל צריך להיות שאדם לא יישא את עונשו עד שפסק-הדין סופי, אלא-אם-כן יש חשש גדול שלא ניתן להבטיח את התייצבותו לשאת את עונשו, או שיש סכנה לציבור ממנו' (ע"פ 7068/98 חכמי). אכן, השופט אילן סייג את דבריו, בהוסיפו כי 'הדברים אמורים רק לגבי מי שהיה משוחרר בערובה במשך הזמן שמשפטו התנהל', אך תנאי זה, כך הוסיף וטען עורך-דין גוטמן, התמלא בענייננו, והרי מסקנה נדרשת היא, כי יש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר של המבקש.
אמת נכון הדבר, כפי שהעיר עורך-דין גוטמן, כי שאלת עיכוב ביצועו של עונש מאסר לאחר הרשעה בדין תלויה ועומדת עתה לפני מושב תשעה (ע"פ 111/00 שוורץ); ואולם גם זו אמת, שעד אשר תיהפך על פיה, הלכה היא שאין לעכב ביצוע עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. גזר-דין תחילת ביצועו היא ביום נתינתו (ראו: סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ומכאן שעם מתן גזר-הדין אמור מי שהורשע ונדון למאסר להתחיל לרצות את עונשו.
אכן, בית-המשפט רשאי להורות הוראה אחרת (ראו סעיף 43, 44 ו- 87 לחוק העונשין), אך, כאמור, ההלכה היא כי רק במקרים מיוחדים כן ייעשה.
השאלה היא, איפוא, אם עניינו של המבקש עניין מיוחד הוא, המצדיק עיכובו של עונש המאסר. טוען עורך-דין גוטמן, כי המבקש לא הורשע אלא על-פי ראיות נסיבתיות בלבד, וגורם זה מייחד את עניינו מעניינים אחרים. אכן כן הוא, שהמערער הורשע על יסוד ראיות נסיבתיות, אך לא ידעתי במה מתייחדת לענייננו הרשעה המייסדת עצמה על ראיות נסיבתיות בלבד. יתר-על-כן: ראיות נסיבתיות אוצרות כוח שאין בידיהן של ראיות ישירות: שעד יכול שלא יאמר אמת, ואילו ראיה נסיבתית אינה יכולה לשקר. מכל מקום, טענות שמעלה עורך-דין גוטמן בערעור, טענות יפות לערעור הן; לערעור - אך לא לעיכוב ביצוע עונש מאסר.
לעניין הסיכון הנשקף מן המערער, לא למותר יהיה להוסיף כי גורר הוא אחריו שובל לא קצר של עבירות פליליות - בהן חבלה כשהעבריין מזויין, שוד מזויין, פריצה ועוד - ואף בילה שנים לא מעטות בין כתלי בית-הכלא. המערער הינו, איפוא, אדם מסוכן לציבור, ודומה כי אף לדעתו של השופט אילן אין זה ראוי לעכב את ביצוע עונשו.
אני דוחה, איפוא, את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ראשון, 2 באפריל 2000, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בירושלים, עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות המלוות את שיחרורו של המבקש ממאסר תעמודנה בעינן עד לתחילת ריצוי העונש."
ב- ע"פ 10533/02 {סעיד מסארוה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(4), 480 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין לפיו הוטלו על המבקש עונש מאסר בפועל של שנה וחצי ושנה וחצי מאסר על-תנאי בעקבות הרשעה, על-פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות ומסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיפים 449(א(1) ו- 243 לחוק העונשין.
המעשה שבגינו הורשע המבקש, על-פי הודאתו ראשיתו בקשר עם שני אנשים אחרים, לשדוד כספים מפועלים סיניים הממתינים לעבודה בצומת סגולה. המבקש ושותף 1 נסעו במכוניתו של הנאשם והציעו לשני פועלים סיניים עבודה בריצוף תמורת תשלום מוסכם. הפועלים הסכימו והתלוו למבקש ושותפו; אלא שהללו סטו לשביל עפר למקום שם המתין להם שותפם השלישי.
הלה משך את אחד המתלוננים לרכב, ובעוד המבקש מצמיד סכין לצווארו, הוציאו המבקש וחברו מארנקו של המתלונן ומתחתוניו סך 4,000 ש"ח ונטלו גם מכשיר טלפון שהיה ברשותו. גם את המתלונן השני משכו מן הרכב, אולם הוא ניסה להימלט, ואז בעטו בו השלושה, נטלו את מכשיר הטלפון שהיה ברשותו ונמלטו מן המקום. בהמשך נמלטו המבקש וחבריו ממחסום משטרתי נטשו את הרכב והמבקש התייצב במשטרה להודיע על גניבת הרכב, בידיעה שאין הדבר אמת.
בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעכב את ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור, אם כי היה מוכן לדחות את הביצוע למשך שבועיים וחצי לשם התארגנות המבקש לצורך מאסר והגשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית-משפט זה.
בדחותו את הבקשה קובע כב' השופט אנגלרד:
"בדיון לפני טען בא-כוח המבקש כי עם הגשת הערעור על חומרת העונש ובשל נסיבותיו האישיות של המבקש מן הראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין. לטענתו, קיים סיכוי שבית-המשפט יקל את העונש עד כדי ויתור על הרשעה או ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות. לעומתו, הצביע בא-כוח המדינה על חומרה יתרה של העבירות בהן הורשע המבקש והאינטרס הציבורי כי המבקש יתחיל בריצוי העונש.
לאחר שעיינתי בגזר-הדין, ובחומר המצוי בתיק וכן שמעתי את טיעוני בעלי הדין, לא השתכנעתי כי יש מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין. המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בשוד בנסיבות מחמירות לפיהן הצמיד סכין לצווארו של עובד סיני ושדד כספים משני מתלוננים בשותפות עם אחרים.
אי-לכך הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 22.12.2002 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עד השעה 10.00. כל הערבויות שניתנו לצורך שחרור בערובה, לרבות מעצר הבית, עיכוב היציאה והערבויות הכספיות יישארו בעינן עד לתחילת ריצוי עונש המאסר."
ב- ע"פ 403/00 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 641 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב- ת"פ 10342/98, מיום 20.12.99. העורר הורשע בביצוע שתי העבירות שיוחסו לו בכתב האישום - שוד בנסיבות מחמירות, ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 402(ב) ו- 334 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וזאת לאחר שמיעת הראיות.
על העורר הוטלו 15 חודשי מאסר בפועל בניכוי 5 ימי מעצר, ו- 6 חודשי מאסר על-תנאי. בנוסף, הוא חוייב בתשלום פיצויים בסכום של 5000 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והועמד למבחן למשך שנה מיום שחרורו ממאסרו.
בהיעתרו חלקית לבקשה וחרף הנסיבות החמורות העולות מן המקרה קבע כב' השופט זועבי:
"בגזר-דינו ציין בית-המשפט המחוזי את העובדה שיחד עם העורר עמד לדין גם שותפו הבגיר של העורר, אלי חביב, אשר הורשע על-פי הודאתו, ועליו הוטלו 12 חודשי מאסר, ומאסר על-תנאי בן שנתיים כעונש מצטבר. בית-המשפט המחוזי ציין שעובדת היותו של העורר קטין (יליד 1981), ראוי היה כי תביא להקלה מסויימת עמו, אך יחד-עם-זאת, ובהתחשב באלימות שהפגין העורר כלפי קורבנו הטיל עליו לבסוף את העונשים שהוזכרו לעיל.
לבקשת העורר, עוכב ביצוע גזר-הדין על-ידי בית-המשפט המחוזי עד ליום ה- 20.1.00, ובית-משפט זה עיכב את הביצוע עד למתן החלטה בבקשה זו.
בא-כוח העורר טען בפני כי יש לעכב את ביצוע גזר-הדין (ריצוי עונש המאסר בפועל) שהשיתה הערכאה הראשונה מאחר שהעורר היה קטין שטרם מלאו לו 17 שנה ביום ביצוע העבירות, ובעת מתן גזר-הדין היה בן 18 שנה. כמו-כן, ציין בא-כוח העורר שלעורר אין הרשעות קודמות, את המלצת שירות המבחן כי עונש המאסר בפועל שיוטל ראוי שירוצה על דרך של עבודות שירות, ואת היות העורר מסודר בעבודתו.
בשל כל אלה, כך סובר בא-כוח העורר, לא נשקפת סכנה לציבור מעיכוב גזר-הדין.
באת-כוח המדינה הביעה התנגדותה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. הנימוק עליו היא סומכת הוא שהמדובר במעשה חמור, אשר העונש שהוטל בגינו קל יחסית, ועל-כן אין סיכוי ממשי לקבלת הערעור ולהמתקת עונשו של העורר עד כדי פטירתו מעונש מאסר בפועל.
ההלכה העומדת כיום בשאלת עיכוב ביצוע גזר-הדין בשלב ערעור, היא שעונש מאסר יש להתחיל לרצותו מיד עם מתן גזר-הדין בערכאה הראשונה אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין (ראה: ע"פ 2789/98 דקל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ו- ע"פ 8549/99 בן הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
נסיבות המקרה דנן, אמנם חמורות הן. העורר - בלוויית חברים - הכה את המתלונן, נטל בקבוק עשוי זכוכית, שבר את קצהו ודקר את המתלונן בעזרתו, ובנוסף היה שותף לשוד שבוצע כנגד המתלונן. יחד-עם-זאת, לא נעלמות מעיני נסיבותיו האישיות של העורר. מדובר בקטין, נעדר כל עבר פלילי, אשר קצין המבחן המליץ בעניינו על מאסר בעבודות שירות. נסיבות אלה נראות בעיני כנכנסות לגדרן של 'נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין'.
מסקנתי היא כי מן הראוי לעכב את ביצוע המאסר בפועל עד למתן פסק-דין בערעור.
אי-לכך אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר של 15 חודשים שהושת על העורר ב- ת"פ 10342/98 מיום 20.12.99 עד למתן פסק-דין בערעור. יתר חלקי גזר-הדין, כולל תשלום הפיצויים כפי שנפסקו, לא יעוכבו. תנאי השחרור שעמדו עד למתן גזר-הדין ימשיכו לעמוד בתוקף."
ב- ע"פ 7293/97 {ז'אפר עאמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5), 460 (1997)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין ושחרור בערבות. המבקש הורשע בעבירת שוד ונדון לחמש שנות מאסר בפועל, למאסר על-תנאי ולפסילת רישיון נהיגה. המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט על הכרעת-הדין ולטענתו, סיכויו לזכות בערעור הם טובים ביותר.
בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן:
"הטענות כנגד הכרעת-הדין הן בתמצית כדלקמן:
השופט השתית את הרשעת המבקש, בין היתר, על עדות שמיעה. אין בעדות העדים שהעידו בעניין זהות הרכב, ודאות מספקת כדי לזהות את המכונית המעורבת, כמכונית ששימשה את השודדים; בית-המשפט טעה כשהסתמך על דבריהם של עדים מסויימים ודחה עדויותיהם של אחרים; גם אם תתקבל הטענה שהמכונית שזוהתה היא המכונית ששימשה את המערערים, לא היה די בטביעת האצבע של המערער שנמצאה על חלון המכונית, כדי להרשיעו בדין, במיוחד לאור הגירסה שמסר בקשר לטביעת האצבע ולא היה מקום להרשיע את המערער אך ורק בהסתמך על טביעת האצבע.
עוד טוען הסניגור המלומד, כי מדובר בבחור צעיר שהיה משוחרר במשך כשנה עד סיום המשפט, ולא הפר את האמון שניתן בו, ושליחתו היום לכלא תגרום לו נזקים בלתי-הפיכים. לפיכך, מחייב האינטרס הציבורי שלא להחזיקו בכלא חודשים ארוכים עד לשמיעת ערעורו ולדחות את ריצוי עונשו עד לאחר פסק-דין בערעור בערבות מתאימה.
דין הבקשה להידחות. אשר לסיכוי הערעור, חלק מטענות המבקש נסב על שאלות של אמון שנתן בית-משפט קמא בעדויות של עד זה או אחר ועל חוסר האמון שנתן בעדות המבקש. בכגון אלה הסיכוי להתערבות בית-משפט זה קלוש ביותר. אשר לזיהוי המכונית, גם זה בנוי על עדויות קבילות. אשר לטביעת האצבע, לבד מכך שקביעותיו של בית-המשפט בנושא זה אינן שגויות על פניהן, הרי שהמכלול של כלל הראיות כפי שהוא מפורט בפסק-דינו של בית-משפט קמא, הוא שהביא להרשעה ולא ניתן לומר שההרשעה בנויה אך ורק על טביעת אצבעו של המבקש.
בשלב זה עומד לפנינו מבקש שהורשע בדין לאחר שמיעת ראיות, ועליו כעיקרון, להתחיל בריצוי העונש מיד לאחר ההרשעה. הנימוק העיקרי שיכול למנוע זאת ולאפשר עיכוב הביצוע הוא, סיכויים טובים לערעור. לא שוכנעתי, לצורך הדיון שלפניי, כי קיימים סיכויים כאלה. אין בטענות שבהודעת הערעור ובטענות שהשמיע הסנגור המלומד בעל-פה, כדי לשכנע בטעות ממשית כלשהי של בית-משפט קמא שעשויה להביא לביטול הרשעתו של המבקש. גם העובדה שהמבקש היה משוחרר עד לסיום משפטו ועמד בתנאי השחרור אינה משליכה ישירות על שאלת עיכוב ביצוע גזר-הדין לאחר שהורשע.
במצב דברים זה, אינני מוצאת לעכב את ביצוע גזר-הדין והבקשה נדחית."
ב- תפ"ח (ת"א-יפו) 77/96 {מדינת ישראל נ' רמזי בן מרדכי, תק-מח 97(1), 3748 (1997)} הנאשם הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בשוד של קשישה ילידת 1920, שביצע ב- 3.2.96 בשעת לילה, בעת שהמתלוננת הלכה לתומה ברחוב עם חברתה והנאשם משך בחוזקה את ארנקה, שהיה תלוי על כתפה, וגנב אותו ממנה, כשבו כ- 300 ש"ח ומסמכים אישיים. כתוצאה ממשיכת הארנק נפלה המתלוננת וידה השמאלית נשברה והושמה בגבס.
בית-המשפט, בגזרו את דינו של הנאשם, קבע:
"תחילה לא שיתף הנאשם פעולה עם המשטרה ורק משהוצגו בפניו ראיות מפלילות, הודה. גם במהלך המשפט לא הודה הנאשם וגרם לדחיות אחדות ופעם אחת אף הוצא נגדו צו הבאה משהעמיד פנים שאינו מסוגל להגיע לדיון, שאליו הוזמנו כל העדים. בסופו-של-דבר, נשמעה רק המתלוננת, משויתר על השמעת העדים, שהופיעו כולם לבית-המשפט, ולמעשה, בדיעבד, התברר, שגם טרחה זו, שנגרמה לאישה הקשישה, היתה מיותרת, שכן הנאשם הודה במעשה וטען טענה משפטית לגבי מהות עבירת השוד.
3. מעשה השוד עצמו לא היה משובה של רגע אלא תוכנן. לפי דברי הנאשם במשטרה, עוד בבוקרו של אותו יום בא לראשו הרעיון לשדוד (ת/6 עמ' 2), שכן הוא היה זקוק לכסף. מחשבה שכזו עברה בראשו כבר בעבר, שכן לדבריו 'ברגעים שלא היה לי כסף אני חושב על זה...' (ת/6). הוא בחר לבוא במיוחד מבת-ים לחולון, לדבריו: 'כי ידעתי שהמקום שקט שם' (עמ' 2 ל-ת/6), הסתובב באיזור ברכב, כשהוא תר אחר קורבן נוח, ומשהבחין באישה הקשישה, החנה את רכבו, רץ אחריה וחטף את תיקה (עמ' 3 ל-ת/6). הנאשם השליך את התיק לפח אשפה ליד סופרמרקט, לאחר שנטל את כספה והשתמש בו לצורך קניית 'פיצוחים' ותידלוק המכונית.
4. לנאשם, שעלה מברית המועצות לפני כשמונה שנים בהיותו כבן 16, יש הרשעה אחת קודמת בגין תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ואיומים, שבגינה הוטלו עליו ב- 21.11.94 קנס ומאסר על-תנאי בן שלושה חודשים. התביעה עותרת להטלת מאסר בפועל, מאסר על-תנאי ופיצוי הקורבן, וזאת בהתחשב בחומרת העבירה ובצורך להגן על קשישים.
5. בא-כוח הנאשם מבקש כי תקופת המאסר, שתוטל על הנאשם תהא קצרה, עד כדי שישה חודשי מאסר, וזאת מהנימוקים הבאים:
1. זהו מאסרו הראשון.
2. הנאשם התחתן בשנה האחרונה ונולדה לו בת והוא עושה מאמצים אדירים לפרנס את משפחתו.
3. הנאשם בן למשפחה נורמטיבית, שאינה מעורבת בפשע ומתמודדת בתנאים קשים עם הקליטה בארץ.
4. הנאשם הביע חרטה על מעשהו. בא-כוח הנאשם הפנה את בית-המשפט לפסיקה, שלא החמירה עם הנאשמים בעבירה זהה, והעיד את בני משפחתו (אחותו ואשתו) ואת עורך-דין א' לבני על-מנת להראות את טוב ליבו של הנאשם ואת הנורמטיביות של משפחתו.
6. העונש המקסימאלי לעבירה, שבה הורשע הנאשם, הינו ארבע-עשר שנות מאסר. מאחר ששוד קשישים הינו מעשה הניתן לביצוע בקלות עקב היותם חסרי ישע, הביע בית-המשפט העליון את דעתו פעמים רבות מהו המסר החברתי, שעל בית-המשפט להעביר לתודעת הציבור:
'חיוני הוא להחדיר לתודעת כל האנשים בעלי נטיות עברייניות מהסוג הנידון, שאם מתנפלים הם על עוברי אורח תמימים, ובמיוחד על אנשים קשישים, חסרי ישע, ושודדים את רכושם תוך הפעלת אלימות, הרי צפויים להם בגין מעשים כאלה עונשים כבדים ומכאיבים' (ע"פ 5165/92 דורון סויסה נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 783 (1994)).
וכן:
'אמרנו, וחזרנו והדגשנו פעמים אין ספור, כי מי שבוחר בקרבנות שלו למעשי עבירה קשישים וקשישות כטרף קל, חייב לדעת כי בית-המשפט מצווה ומחוייב להגן על מקרים כאלה וחובה היא להחמיר עם עבריינים שכך פועלים' (ע"פ 303/89 הודה טייב נ' מדינת ישראל, תק-על 90(1), 596 (1990)).
ואכן, פסיקת בית-המשפט העליון בשנים האחרונות נוטה להחמיר בעבירות של מעשי שוד כלפי קשישים. ב- ע"פ 6235/92 טובל נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 789 (1994) הוטלו בגין שני מעשי שוד שמונה שנות מאסר, מהן חמש שנים בפועל ובית-המשפט העליון קובע כי: 'העונש אף נוטה לקולא', ומשום כך דחה ערעור על חומרת העונש. גם ב- ע"פ 5675/93 אהרוני נ' מדינת ישראל, תק-על 94(4), 608 (1994) בגין מעשה שוד אחד של קשישה וכן תשעה מעשי התפרצויות, נידון נאשם לשש שנות מאסר, מהן ארבע שנות מאסר בפועל, בנוסף להפעלת מאסר על-תנאי במצטבר, ובית-המשפט העליון קובע, כי העונש, שנגזר על המערער אינו חמור כלל, גם אם ביצע את העבירות בגלל התמכרותו לסמים. ב- ע"פ 279/89 קהנר נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 927 (1990), אומר בית-המשפט העליון מפי כב' השופט גולדברג כי: 'לא יכול להיות ספק כי העבירות שביצע המערער מחייבות ענישה מחמירה גם בהעדר הרשעות קודמות, מתוך מגמה ומטרה לא רק להעניש את המערער על מעשיו, אלא גם להרתיע אחרים מלהתפתות למעשים דומים של תקיפת אנשים חסרי ישע למען בצע כסף. גישתו העקרונית של בית-המשפט קמא אכן היתה נכונה, ואין לנו אלא לאמצה כמדיניות הענישה הנקוטה' (עמ' 928). במקרה זה, בגין מספר מעשי שוד הוטלו על המערער תשע שנות מאסר, מהן שבע לריצוי בפועל.
אכן, בא-כוח הנאשם הציג בפני בית-המשפט גזרי-דין, שבנסיבות דומות הוטלו עונשים קלים יותר (כגון ע"פ 124/93 מסעדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 480 או ע"פ 5954/92 מדינת ישראל נ' מגדה עטאונה, תק-על 93(1), 1397 (1993)). בית-המשפט מצווה, כמובן, לבדוק כל מקרה לנסיבותיו.
7. במקרה שלפניי, נסיבות העבירה הן חמורות בהיותה מתוכננת ומופנית כלפי קשישה חסרת ישע, שהינה טרף קל. הקשישה נפגעה וידה נשברה, ונדמה לי, שאין צורך להכביר מילים על הטראומה, שנגרמת לקרבנות שוד, ובמיוחד קשישים עקב אירוע שכזה. די היה לצפות באותה מתלוננת, שהעידה בבית-המשפט, כדי להבין אך במעט את החוויה הקשה שעברה, וכל זאת כדי שהנאשם יקנה פיצוחים למשפחתו ויתדלק את המכונית, ששימשה אותו למעשה השוד. זוהי התנהגות חסרת מצפון, שיש להוקיעה, גם אם מדובר באדם, שאין לו עבר פלילי מכביד. צר לי על משפחתו הצעירה של הנאשם, שאותה הקים בעת שהתנהל משפטו, אך מבחינת האיזון שבין האינטרס הציבורי להגן על קורבנות חפים מפשע לבין האינטרס של הנאשם להקל בעונשו לטובת בני משפחתו, לא אוכל להקל ראש בחיי אותם קורבנות קשישים ובזכותם להלך ברחובות גם בשעות הלילה, כשהם אינם נתונים בפחד שמא יבוא אדם צעיר מהם וחזק מהם ויטול את רכושם ויסכן את בריאותם וחייהם.
העובדה, שהנאשם עובד ומפרנס את משפחתו, היא עובדה המצביעה על כך, שהוא אכן דואג למשפחתו, אך אין בה כדי להמעיט מחומרת מעשיו. טענת הנאשם כי ביצע העבירה עקב חובות שרבצו עליו אינה מתיישבת עם נטילת מעט כספה של המתלוננת הקשישה בסך כ- 300 ש"ח, ורכישת פיצוחים למשפחתו ודלק למכונית אביה של אשתו לעתיד. מצוקתם של עולים חדשים הנקלטים בארץ גם היא לא יכולה להיחשב בעיני כנסיבה מקילה, במיוחד לגבי אדם צעיר ובריא העובד למחייתו, שכן בכך תינתן לגיטימציה מטעם בית-המשפט לשוד קשישים כדי להגדיל את ההכנסה למשפחה. מדובר באדם, שעלה ארצה כבר לפני למעלה משמונה שנים ואיננו אדם שזה מקרוב בא והוא שרוי במצב של בלבול.
8. לעניין פיצוי הקורבן: חבל שהנאשם עצמו לא מצא לנכון לפצות את הקורבן וטענת בא-כוחו כי אם קיימת חלופה של תביעה אזרחית לפיצוי, אין מקום להטלתו בדרך מחייבת בהליך הפלילי, אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. אני סבורה כי המתלוננת אכן סבלה נזק כספי בגניבת כספה וארנקה וכן סבלה מטראומה נפשית, שאותה יכול בית-המשפט להעריך גם מבלי לשמוע עדויות וגם מבלי לפגוע בזכותה לתבוע את הנאשם בהליך אזרחי.
9. סופו של דבר, בהתחשב בעברו הכמעט נקי של הנאשם, אין בדעתי למצות עימו את הדין ותקופת המאסר בפועל תבטא את חומרת העבירה ויתר השיקולים שפורטו לעיל. אשר-על-כן, אני גוזרת את דינו כדלהלן:
1) גוזרת עליו 5 שנות מאסר, מהן שלוש שנים לריצוי בפועל החל מהיום, והיתרה על-תנאי למשך שלוש שנים מתום תקופת מאסרו לגבי עבירות רכוש ואלימות, שהן בגדר פשע לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977.
2) מטילה עליו לפצות את המתלוננת, גב' יוספה ברקאי, בסכום של 3,000 ש"ח, שישולמו לה בתוך 90 יום.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום."
לבקשת הנאשם לעכב את ביצועו של גזר-הדין קבע בית-המשפט:
"בא-כוח הנאשם מבקש כי אורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין ככל שהוא נוגע למאסרו של הנאשם וזאת עד לסיום הליכי הערעור או לחלופין עד להגשת הערעור. כידוע, כדי להצליח בבקשה מסוג זה יש להצביע על נימוק מיוחד, שכן הנורמה היא, שביצוע גזר-דין של מאסר מתחיל מיום מתן גזר-הדין.
לא מצאתי בדברי עורך-דין בן-אור כל נימוק שיצדיק להעתר לבקשתו, וזאת מהטעמים הבאים:
1. כמעט עבור כל נאשם ניתוק מן העבודה והמשפחה הוא קריטי. נאשם זה איננו יוצא-דופן.
2. כיצד ניתן לומר שהאינטרס הציבורי לא ינזק, אם בהבדל מהחלטה של בית-משפט בעת מעצר עד תום הליכים, ניתנה כבר הכרעת-דין, שקבעה את אשמתו של הנאשם.
3. הנאשם ידע, שהוא צפוי למאסר, שכן גם בא-כוחו עתר לתקופת מאסר, אף כי קצרה.
4. נאשם זה משך את הדיון בצורה חריגה ויוצאת דופן ולמעשה כבר נהנה תקופה ארוכה מהאפשרות להתארגן לקראת מאסר, אם יורשע, ולכן לבוא היום ולבקש תקופת "התארגנות" איננו מתאים במקרה זה.
5. גם אם יצליח בא-כוחו בטענות הערעור בדבר הפרשנות המשפטית שיש לתת למעשה שוד, הרי גם לפי גרסתו, הוא אשם בעבירה של גניבה ותקיפה שגרמה חבלה וסביר להניח שבנסיבות המקרה, גם לו היתה מתקבלת גרסתו, היתה מוטלת עליו תקופת מאסר. יוצא, איפוא, שלא מדובר בערעור העלול או עשוי להביא לזיכוי מוחלט. אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה והנאשם יתחיל לרצות את עונשו החל מהיום."
ב- בש"פ 6689/94 {אלברט אטיאס (בש"פ 6689/94) נ' מדינת ישראל, תק-על 94(4), 289 (1994)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1 בנובמבר 94'. המבקשים נידונו ביום 1 לנובמבר 94' בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגין עבירה שבוצעה ביום 28 בינואר 92' לתקופות מאסר שונות. על מבקש מס' 1 נגזרו 40 חודשי מאסר שמחציתן בפועל ומחציתן על-תנאי. על מבקש מס' 2 נגזרו 60 חודשי מאסר שמחציתן בפועל ומחציתן על-תנאי. בית-משפט קמא נעתר לבקשת באי-כוח המבקשים ודחה את ביצוע גזרי-הדין עד ליום 8 בדצמבר 94'.
בעניין זה נפסק מפי כב' השופט צ' טל:
"באי-כוח המבקשים, שהגישו הודעות ערעור על פסק-הדין לבית-משפט זה, מבקשים דחיית ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-דין בערעוריהם.
עיקר נימוקי המבקשים הוא סיכוייהם לזכיה, איש איש בערעורו.
המבקשים הורשעו בעבירה על סעיף 402(ב) לחוק העונשין. שלושים טון זרעי תפוחי אדמה נגנבו ממחסן קירור, השומר נמצא כבול ושער הכניסה היה פרוץ. בגוף פסק-הדין צויין שאין ראיה מהימנה למעורבות ישירה של המבקשים באלימות שהופעלה על השומר ובשימוש בכוח לפריצת השער. אלא שבית-משפט קמא מצא שהמבקשים היו שותפים לקשר שקשרו 'עם אחר או אחרים לבצע את גניבת 30 טון הזרעים מבית-הקירור פרדסיה והשתתפו בפועל בהוצאת הרכוש הזה מידי בעליו וגניבתו'. לכן, מצא בית-משפט קמא שהמבקשים אחראים גם למעשה השוד שנעשה בקידום מטרת הקשר, והמבקשים הורשעו בעבירת השוד, עבירה על סעיף 402(ב), לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מכוח סעיף 26(2) בו.
2. עיינתי בנימוקי הערעורים ושמעתי את באי-כוח המבקשים ונראה לי שיש להיעתר לבקשה.
המבקשים היו משוחררים בערבות במשך כל מהלך משפטם, שארך - לאו דווקא באשמתם - יותר משנתיים. הם עדיין משוחררים כך גם כיום. אין נשקפת מהם סכנה לציבור, שכן מגזר-הדין עולה שאורח חייהם של המבקשים אינו עברייני וגם אין להם רישום פלילי כלשהו.
אשר לסיכויי הערעורים, יש בהם נימוקים הראויים להישמע.
בנסיבות אלה, החשש לעוול שייגרם למבקשים אם יחלו בריצוי עונשם ולבסוף יזוכו, מכריע בעיני את השיקול של תחילת ריצוי מיידי בסמוך להרשעה (ב"ש 528/88 ד"ר אלפרד סוסאן נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 149 (1988)).
אשר-על-כן, נראה לי לנכון לעכב את ביצוע גזרי-דין המאסר שהוטלו על המבקשים עד למתן פסק-דין בערעוריהם. הערבויות שנתנו המבקשים לשם דחיית ביצוע גזר-דינם וצווי עיכוב היציאה מן הארץ - יעמדו בעינם."
ב- ע"פ 3182/05 {עידן מספי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 51 (2005)} בית-המשפט השית על המבקש עונש מאסר של 60 חודשים, מתוכם 48 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות לפי סעיפים 402(ב) ו- 406 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
המבקש נטל חלק בשוד אלים עם שניים אחרים. השלושה חדרו לדירה בה התגוררו שלושה פועלים אשר מוצאם מסין, תקפו אותם ושדדו מהם כספים ותכשיטים שהחזיקו בדירה.
בא-כוח המבקש טען, במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, כי סיכויי הערעור שהגיש בשמו של המבקש הינם טובים, וכן טען כי הראיה על בסיסה הורשע המבקש הינה ראיה נסיבתית. בא-כוח המבקש טען כי בתמלול הודעות הפועלים הזרים נפלו פגמים בשל תרגום לקוי של דבריהם.
כמו-כן אין כל חשש להימלטות המבקש מאימת הדין, וכראיה לכך הינו מדגיש כי המבקש הופיע לכל הדיונים שנקבעו בעניינו בית-משפט קמא.
בנוסף, עמד בא-כוח המבקש על נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, אשר גדל בתנאי מצוקה ומסייע באופן מהותי בטיפול באימו החולה במחלה קשה, המוכרת על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100% נכות. לאחרונה הפסיק המבקש להשתמש בסמים ואף הצליח להשתלב במעגל העבודה.
כב' השופטת ע' ארבל, בדחותה את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, קובעת כדלקמן:
"3. משהורשע הנרשם, פוקעת חזקת החפות העומדת לו לכל אורך ניהול ההליך הפלילי נגדו. על-כן, הכלל הוא שעונשו של אדם יבוצע מייד ואילו החריג הוא עיכוב ביצועו. ביצוע מיידי של עונש המאסר נתמך באינטרסים ציבוריים כגון אכיפתו האפקטיבית של הדין הפלילי והתכלית שבהרחקת עבריינים מסוכנים מהציבור (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזראן, פ"ד מא(2), 808). מן הצד השני, בוחן בית-המשפט, המתבקש להורות על עיכוב ביצוע המאסר, האם המקרה המובא בפניו הינו מסוג המקרים בהם גובר אינטרס המבקש לעיכוב הביצוע עד לסיום הליך הערעור בעניינו.
אמות-המידה הנוגעות לעיכוב ביצוע עונש מאסר נקבעו בהלכת שוורץ (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 265 (2000)). סבורני, כי לנוכח אלו, דין הבקשה להידחות. אמנם, נסיבותיו האישיות של המבקש אינן קלות. מתסקיר שנערך בעניינו עולה, כי המבקש גדל בתנאי מצוקה והוא שנושא בנטל העיקרי בטיפול אימו החולה במחלה קשה. לעומת זאת, העבירה בה הורשע המבקש הינה עבירה חמורה, וכמוה נסיבות ביצועה. המבקש וחבריו בחרו בקפידה דירה בה התגוררו עובדים זרים אשר אינם דוברים את שפת המקום ואינם מודעים במקרים רבים לזכויותיהם. המתלוננים ביקש להתפרנס בכבוד ולסייע למשפחותיהם שהותירו מאחור בארץ מולדתם, אך הם נפלו קורבן למעשי המבקש וחבריו. אלו ניצלו את חולשתם ונטלו ללא רחם את כספם שהרוויחו בזיעת אפם ובעמל רב תוך שימוש באלימות נגדם.
על המבקש נגזרו ארבע שנות מאסר ומבלי לפסוק דבר לגופם של דברים, דומה כי סיכויי ערעורו אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב הביצוע. אמנם, לטענת בא-כוחו של המבקש מקורה של טביעת האצבע שנמצאה בזירת הפשע באירוע מוקדם ואינה קושרת בהכרח את המבקש לשוד בו הורשע, אולם אין כל מניעה מלייחס לראיה זו משקל מהותי, וזאת בנוסף לגרסה התמוהה והכבושה שהציג המבקש. בנוסף על-אף גילו הצעיר, למבקש עבר פלילי בתחום הסמים והרכוש, אין זו הסתבכותו הראשונה בפלילים וזהו שיקול מהותי נוסף המצטרף למכלול השיקולים העומדים כנגד עיכוב ביצוע המאסר.
חבל על המבקש שבגיל כה צעיר כבר טעם את טעמו המר של עולם הפשע ויותר מכך, צר על אימו שמעשי בנה ודאי אינם מוסיפים לבריאותה. אף-על-פי-כן, השיקולים השונים מטים את הכף לכיוון ביצועו המיידי של עונש המאסר שנגזר על המבקש ולכן, דין הבקשה להידחות..."
ב- ע"פ 11258/04 {אלכסנדר לוקצקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 2748 (2004)} המבקש ושניים אחרים הורשעו בביצוע שוד מזויין של סניף דואר. בית-המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל של 33 וחודשים וכן מאסר על-תנאי. על אחד משני האחרים הוטל מאסר בפועל של 36 חודשים ועל השלישי מאסר של 39 חודשים.
המבקש הגיש לבית-משפט זה ערעור הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.
בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, קובע כב' השופט א' גרוניס כדלקמן:
"2. איני רואה לנכון להיעתר לבקשה. אמנם על-פי ממצאיו של בית-המשפט המחוזי שני האחרים הם אלה שביצעו בפועל את השוד. על-פי מה שנקבע, השלושה הגיעו לסניף הדואר במכוניתו של המבקש והוא נותר במכוניתו, שעה שהשניים ביצעו את השוד. נטען בפניי, כי המבקש לא ידע מראש על כך שהשניים מתכוונים לבצע את השוד. בית-המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו. מכל מקום, אף אם תתקבל הטענה בערכאת הערעור קשה לצפות אפשרות שהמבקש יזוכה באופן מוחלט, שהרי משחזרו השניים למכונית לאחר ביצוע השוד הוא סייע בידם להימלט מן המקום. על רקע זה לא מצאתי שהמקרה דנא מצדיק עיכוב ביצועו של עונש המאסר.
הבקשה נדחית."
ב- ע"פ 9799/04 {יוסף קטנשו נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1546 (2004)} המבקש הורשע על-פי הודאתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סיוע לשוד וסיוע לניסיון שוד שבוצע תוך שדידת תיקים מידיהן של עוברות אורח. בית-משפט קמא גזר על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר בפועל. המבקש הגיש ערעור על גזר-הדין בלבד.
בקבלו את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין קובע כב' השופט י' עדיאל כדלקמן:
"במקרה זה, קיימים שיקולים המושכים לשני הכיוונים. מחד, עומד השיקול הבסיסי, לפיו את גזר-הדין יש לבצע, ככלל, בסמוך למועד שימועו. שיקול נוסף כנגד עיכוב הביצוע, הוא שמדובר בערעור על העונש בלבד. מאידך, מדובר בתקופת מאסר קצרה יחסית ובמבקש, שלמעט הרשעה בודדת בהחזקת סם לצריכה עצמית, נעדר עבר פלילי. בזכות עיכוב הביצוע עומד גם השיקול, שבמהלך שמיעת המשפט המבקש היה משוחרר לחלופת מעצר.
בהביאי בחשבון את כלל הנסיבות והשיקולים, אני סבור שבמקרה זה ידם של השיקולים התומכים בעיכוב הביצוע על העליונה. לפיכך, אני מורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד מתן פסק-הדין בערעור. בתקופת עיכוב הביצוע, יחולו כל תנאי השחרור כפי שהיו בתוקף במהלך שמיעת המשפט (ולא אלה שנקבעו על-ידי בית-המשפט קמא במועד גזר-הדין). משמע, המבקש יהא נתון במעצר בית מלא בבית אימו, בפיקוחה של האם ושל אחיו, וכן יעמדו על כנן הערבויות הכספיות, והכל כפי שנקבע בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 29.2.04 לפיה המבקש שוחרר בתנאים.
רשמתי לפניי הודעת הסנגור שהאם והאח מוכנים ליטול על עצמם את כל ההתחייבויות שנטלו על עצמם עד כה, בכלל זה הפיקוח על המבקש והערבויות כפי שנקבעו בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 29.2.04..."
ב- ע"פ 964/05 {אלירן לביא נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 1148 (2005)} המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בשני אישומים של קשירת קשר לביצוע פשע ושוד בחבורה, וכן בשני אישומים של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לשוד בחבורה.
בית-משפט קמא גזר על המבקש עונש של 38 חודשי מאסר, מהם 20 חודשי ריצוי בפועל, בניכוי תקופת מעצרו, והיתרה על-תנאי למשך תקופה של שלוש שנים. כמו-כן, חוייב המבקש בתשלום פיצויים חלקייים למתלוננים.
המבקש הגיש לבית-המשפט העליון ערעור על גזר-הדין של בית-משפט קמא.
המבקש טען כי סיכויי הערעור טובים במיוחד נוכח גילו הצעיר, העדר עבר פלילי, שיתוף הפעולה במשטרה ותסקיר חיובי של שירות המבחן. בנוסף, טען כי תקופת המאסר שנקבעה לו אינה ארוכה, ואם לא יעוכב ביצוע גזר-הדין יגרם לו נזק בלתי-הפיך.
בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין קובע כב' השופט א' רובינשטיין כדלקמן:
"ד. ההחלטה במקרה דנן לא היתה פשוטה. נתתי ליבי לשיקולים המנחים במקרה דנן (דנ"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000)), וליישומם לענייננו. אכן, ישנם לא מעט פנים העומדם לזכות המבקש, במיוחד (כנזכר לעיל) גילו הצעיר - 19 בעת ביצוע העבירה - עברו הנקי, הודאתו, חלקו המשני יחסית בביצוע העבירות כפי שנמסר במסגרת הסכמות לבית-המשפט, נכונותו להעיד נגד שותפיו, ותסקיר חיובי של שירות המבחן הכולל תהליך שיקומי. כל אלה הובאו בחשבון על-ידי בית-המשפט המחוזי, שעל-כן לא מיצה עם המבקש את הדין. ומנגד, מה מטרתו של עיכוב ביצוע? הוא בא למנוע מצב שבו ירצה אדם עונש מעבר לנחוץ, בכך שאם ערעורו יתקבל והוא יזוכה, או ישתהה הדיון בערעור ויופחת עונשו, ייצא שישב בכלא לשווא. ואכן, ישנם בפסיקה מקרים שאליהם הפנתה באת-כוח המבקש, אשר טענה לו במסירות, שבהם ניתן עיכוב ביצוע ואינם רחוקים מאוד מענייננו מבחינת אורך המאסר. אך נתתי אל ליבי את תכלית ההליך, ואת השיקולים שכנגד במקרה שלפנינו. חומרת העבירה מרובה, אף בלא שנשתמש בניסוחים קשים - המעשים מדברים בעדם: שני מעשי שוד בדירות מגורים, שהושלמו על-ידי המבקש וחבריו תוך פגיעה בקורבנות, בכבודם וברכושם, וניתן לשוות לנגד עינינו את תגובתם של הקורבנות בשימנו עצמנו בנעליהם ככל הניתן, ושני מעשי שוד שנותרו בגדר ניסיון כיוון שסוכלו, והכל בחבורה. בית-המשפט קמא גזר על המבקש עונש שכאמור הטעים לגביו כי לא מיצה עמו את הדין, ואכן דומני שכך, ולפיכך מסופקני באשר לסיכויי הערעור, בנסיבות העבירות והישנויותיהן. אמנם, 20 חודשי מאסר בפועל בתוספת מאסר על-תנאי של 18 חודשים ופיצויים, אינם עניין של מה בכך לשום אדם, אך אינם ברף חומרה גבוה על-פי מהות העבירות. לכן אין בידי לקבל את הבקשה..."