botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

קבלת רכוש גנוב

ב- רע"פ 5143/01 {סולימאן אבו סייף נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 577 (2001)} נדונה בקשת רשות ערעור וכן בקשה לעיכוב ביצוע.

ביום 26.7.01 נדחתה בקשת רשות הערעור של המבקש ב- רע"פ 5143/01.

לאחר שבקשת רשות הערעור נדחתה עתר המבקש שוב לדחיית ביצוע העונש. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט מפי כב' הנשיא א' ברק:

"המבקש הורשע בבית-משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ז' בוסתן) בקבלת רכב גנוב, עבירה לפי סעיף 413י לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית-המשפט קבע כי המבקש רכש משאית שנגנבה מבעליה כשהוא יודע כי מדובר ברכב גנוב. לאור הרשעותיו הקודמות של המבקש בתחום זה גזר בית-המשפט על המבקש שישה-עשר חודשי מאסר, מהן שמונה בפועל. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' ברלינר, ז' המר ו- י' שטופמן) דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום, ובקשת רשות הערעור שהגיש המבקש לבית-משפט זה נדחתה כאמור.

לאור זאת הוריתי כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.8.01.

2. המבקש הגיש בקשה (ביום 2.8.01) כי ריצוי עונשו ידחה ליום 1.1.02. זאת כיוון שאחיו של המבקש שבו הוא טיפל נפטר, ויום האזכרה חל ביום 20.8.01; המבקש מטפל בשני ילדים קטינים מאשתו הראשונה; המבקש עומד להשלים עסקה כלכלית גדולה שתאפשר לו להחזיר חובות לנושיו, ומאסרו ימנע ממנו מלהשלימה. מוסיף המבקש וטוען כי אביו מצוי בטיפולים וכי על-אף העובדה שיש לו ילדים רבים המבקש הוא שמסייע בידו. בו ביום ביקשתי את תגובת המשיבה לבקשה. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא הצביע המבקש על כל סיבה המצדיקה את עיכוב עונשו.

3. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

פסק-דינו של בית-משפט השלום הפך סופי. בעניין מסוג העניינים שלפנינו משקלם של השיקולים המורים על ביצוע מיידי של עונש המאסר הינם כבדי משקל. עניין לנו במי שאינו נהנה עוד מחזקת החפות, אלא הוא בגדר עבריין שהורשע. קיים חשש להימלטות מהדין בשל האיום המוחשי והקונקרטי במאסר. קיים אינטרס של הציבור באכיפה מיידית של עונש המאסר הטמון בצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכת האכיפה הפלילית. שיקולים אלה המהלכים מהלכם עת נידונה בקשה של מערער לעיכוב עונשו בגין ערעור שהגיש על פסק-דינו של בית-משפט קמא (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 268-267 (2000)) מתחזקים משמעותית עת המבקש מיצה את הליך הערעור. לאור זאת, הנסיבות בהן יש להיענות לבקשה לעיכוב עונש מאסר בבקשות מסוג זה של המבקש שלפנינו הן חריגות.

4. עיון בבקשת המבקש מעלה כי לא הצביע המבקש בבקשתו על נסיבות המצדיקות את עיכוב עונשו. העובדה כי הוא מטפל בילדיו הקטינים אינה מצדיקה את עיכוב עונש המאסר. ממילא הטיפול בהם נדרש לאורך זמן, ואין בדחיית ריצוי עונש המאסר בכדי להועיל בנסיבות אלה. העובדה כי אביו של המבקש מצוי בטיפולים רפואיים, אינה יכולה לסייע לאור העובדה כי האב זוכה לסיוע ממשפחתו של המבקש שהיא משפחה רחבה. עמדתי על נקודה זו בהחלטתי לגבי דחיית בקשת רשות הערעור של המבקש (פסקה 6 להחלטה). גם העובדה כי המבקש מצוי בעיצומו של הליך השבת חובותיו הכספיים לנושיו אינה מטה את הכף.

הליכים אלה, מטבעם, הם הליכים נמשכים. המבקש לא צירף לבקשתו מסמכים המבססים טענתו לכך כי עיכוב עונש המאסר יסייע בידו בהליכים אלה, וגם אם היה מצרף מסמכים כאמור, לא נראה כי בנסיבות העניין היה בכך כדי לסייע לו.

5. בקשתו של המבקש נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ג', 21.8.2001, עד לשעה 11:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הערבויות הקיימות ישמשו להבטחת התייצבותו של המבקש לריצוי עונש המאסר. צו עיכוב היציאה מן הארץ אשר קיים, יישאר בעינו."

ב- ע"פ 6990/00 {אילן ז'נו ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1649 (2000)} נדונה בקשתם של המערערים לעכב את ביצוע גזר-דין המאסר שהוטל עליהם ב- ת"פ 1004/00 בבית-משפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' ארד) וזאת עד למתן הכרעה בערעור שהגישו לבית-משפט זה הן על הרשעתם והן על גזר-דינם.

שני המערערים הורשעו בשלוש עבירות של גניבת רכבים וסחר בהם ואילו מערער 1 הורשע בעבירה נוספת של גניבת רכב וסחר בו. נגזר עליהם בגין עבירות אלה עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי, וכן מאסר על-תנאי. הם עותרים לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור שהגישו, ובית-משפט קמא נעתר ועיכב את תחילת ריצוי עונשם לתקופת מעבר קצרה עד להגשת הערעור שאמנם הוגש.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"עיקר טענות המערערים בתמיכה לבקשתם הוא כי קיימים שיקולים המטים את הכף אל עבר גישה מקילה בעניינם המצדיקה עיכוב תחילת ריצוי מאסרם עד לתום הליך הערעור בעניינם. הם מונים מבין שיקולים אלה את נסיבות ביצוע העבירות, את תקופת המאסר הקצרה יחסית שהושתה עליהם, ומצביעים על סיכויי הערעור ועל נסיבותיהם האישיות.

התביעה מתנגדת לעיכוב הביצוע מטעמים שונים ומחזיקה בדעה כי בראיה כוללת יש להשקיף על העבירות בהן הורשעו המערערים כחמורות וכמצדיקות הפעלה מיידית של עונש המאסר.

נתתי דעתי לעמדות הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי במקרה זה באיזון כולל של מיגוון השיקולים נוטה הכף לכיוון דחיית ביצוע גזר-הדין עד למתן הכרעה בערעור. אמת הדבר כי העיקרון הנוהג דרך-כלל כנקודת מוצא הוא כי משנגזר על נאשם שהורשע עונש מאסר יש לרצותו בסמיכות זמן לאחר הטלתו ויש בכך משום תרומה למערכת אכיפת החוק וליצירת תחושה בציבור כי צדק נעשה לא רק בכתובים אלא גם במעשה. עם-זאת, בנסיבות אלה חברו יחדיו מספר שיקולים נגדיים הקשורים באופי האירועים ובמצבם של המערערים אשר בהצטברותם יש כדי להטות את הכף לקולא ולהצדיק עיכוב ביצוע העונש עד לסיום ההליך בערעור.

העבירות בהן הורשעו המערערים אינן עבירות קלות, אולם בקשת עבירות הרכוש המוכרות אין מקומן בין העבירות הכורכות עימן סיכון מיוחד אשר בדרך-כלל לא יצדיק שחרור בערובה; ועוד, עונש המאסר שנגזר על המערערים אינו ארוך במיוחד והועמד על שנתיים וחצי ואם ינוכה ממנו שליש בגין התנהגות טובה הוא יסתכם ב- 20 חודשים. יוצא, איפוא, כי תחילת ריצוי עונשם של המערערים באופן מיידי עלולה להביא לתוצאה שבה ההכרעה בערעור תינתן לאחר ריצוי חלק גדול - אם לא החלק הארי - של עונש המאסר, ויש להזהר מיצירת מצב שבו לא יהיה בערעור עוד טעם רב עקב חלוף הזמן; ואשר לעברם של המבקשים: למבקש 1 עבר נקי לחלוטין ואין לחובתו כל רישום פלילי. למבקש 2 ישנו עבר פלילי הכולל 5 רישומים פליליים בגין עבירות רכוש אולם הוא לא ריצה בגינם עונש מאסר בפועל. אמנם אין להקל ראש בעבר זה, אולם יש לציין כי בתסקירי שירות המבחן לגבי שני המערערים מודגשים קווי זכות לאישיותם והומלץ להקל בעונשם ולהסתפק במאסרים בעבודות שירות. אין להוציא מכלל אפשרות כי בית-משפט של ערעור יבחן מחדש את היקף העונש הראוי ורצוי שלא לקבוע בעניין זה מסמרות על-ידי תחילת ריצוי המאסר על-ידי המערערים כבר עתה. יש להוסיף כי במשך המשפט כולו היו המערערים משוחררים בכפוף לתנאים ועם הזמן הוגמשו התנאים המקוריים שהוטלו עליהם בתחילת הדרך ולא נמסר על תקלות שארעו במהלך השחרור. לכן ניתן להניח כי גורם מסוכנותם במידה והיה קיים הוקהה על-ידי תנאי השחרור שהוטלו.

בנסיבות אלה אני מגיעה למסקנה כי יש לקבל את הערר ולעכב את ביצוע גזר-דין המאסר שהוטל על המערערים וזאת עד להכרעה בערעורם ובכפוף להכרעה זו.

המערערים יהיו משוחררים על-פי התנאים שחלו עליהם עובר למתן החלטה זו. אם תסבור התביעה כי תנאים אלה אינם מתאימים נוכח קיומו של פסק-דין מרשיע בעניינם של המערערים תהא פתוחה הדרך בפניה לפנות לבית-המשפט המוסמך בבקשה לשינוי תנאי השחרור."

ב- ע"פ 3695/00 {מחמוד וותד נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1555 (2000)} המבקש הורשע ונגזר דינו ביום 11.4.00 בעבירות של קבלת רכב גנוב, שינוי זהות הרכב ומסחר ברכב גנוב ונגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך שלוש שנים ושבעה חודשים. כעולה מן הבקשה, אף שמסמכי הפרוטוקול לא צורפו, הסכים בית-משפט קמא במעמד מתן גזר-הדין לעכב את ביצוע העונש ב- 30 ימים בתנאי שיופקד סכום במזומן בסך 20,000 ש"ח וערבות צד ג' בסכום זהה. במעמד מתן ההחלטה לא היה בידי המבקש סכום הערבות הנדרש, ולפיכך, החל בריצוי עונשו באופן מיידי.

לאחר כחמישה חודשים מאז תחילת ריצוי עונש המאסר, פונה המבקש בבקשה לעכב את המשך ריצוי עונש המאסר בטענה כי בידיו כיום סכומי הערבויות הנדרשים וכי מתמלאים לגביו שאר התנאים המצדיקים את שחרורו עד להכרעה בערעורו. בנוסף לכך, טוען המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור הם טובים, וקיימים נתונים אישיים יוצאי-דופן אשר בהצטברותם מטים את הכף לעבר הצדקת שחרורו. כן נטען על ידיו כי היה משוחרר בעת ניהול המשפט ויש בכך משום ראיה כי לא צפויה משחרורו סכנה לציבור.

באת-כוח המדינה מתנגדת לבקשה.

בעניין זה בית-המשפט דחה את הבקשה בקבעו:

"נתתי דעתי לטעמי הבקשה ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחותה. הטעם שהועלה הקשור בהחלטת השחרור הראשונית של בית-משפט קמא אשר לא מומשה עקב העדר ערבויות אינו בעל משקל בשלב זה של הדיון. שהרי יש להניח כי השחרור שהוגבל לתקופה של 30 יום לאחר מתן גזר-הדין נועד לאפשר למערער לעשות את סדורי ההתארגנות הנדרשים לפני תחילת ריצוי עונשו וטעם שחרור זה חלף עבר לאחר שהחל בריצוי מאסרו ומאז חלפו מספר חודשים.

ואשר לטעמי עיכוב הביצוע לגופם:

על-פי ההלכה הנקוטה בבית-משפט זה ראוי לשקול, להעריך ולאזן בין מכלול שיקולים הנוגעים לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר. כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-דין לצורך מימוש האפקטיביות של אכיפת החוק, עשויים לפעול שיקולים שונים אחרים שיש לשוקלם הקשורים בנסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם ובהם - מהות העבירה וחומרתה, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכוייו, עברו הפלילי של הנאשם ונסיבות אישיות מיוחדות לו.

לא מצאתי כי בנסיבות עניין זה פועלים שיקולים כבדי משקל העשויים לעמוד כנגד אינטרס האכיפה המיידית של הענישה. ראשית דבר - העובדה כי המבקש מרצה עונש מאסר מזה מספר חודשים פועלת כנגד שחרורו ומטילה עליו נטל שכנוע כבד יותר לבסס את ההצדקה בקטיעת המשך ריצויו של העונש. שנית, המעיין בנימוקי הערעור המפורטים שהוגשו יראה כי עניינם נסב בעיקרו על טיעונים המבקשים לתקוף ממצאי עובדות, ונכלל בהם דיון בעניינים של דיות ראיות, מהימנות עדים וכיוצא באלה. כך למשל נטען כי שני עדי מפתח שעדותם היתה חשובה ביותר לגרסת התביעה לא זומנו להעיד אף שהיו זמינים, וכי עדי התביעה שהעידו היו בלתי-מהימנים אף שבית-המשפט קבע את אמינותם. נתתי דעתי לטענות אלה על רקע פסק-הדין המפורט של בית-משפט קמא ולא השתכנעתי כי יש ליתן להן משקל רב וזאת על רקע הכלל הנוהג כי בעניינים של עובדה, שקילת ראיות וממצאי מהימנות, תחומי התערבותה של ערכאת הערעור הם בדרך-כלל מתוחמים ומצומצמים.

יתר-על-כן, העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות, והוא נושא בעברו הרשעות פליליות רבות, מה גם שהעבירות נשוא הליך זה בוצעו בעוד מאסר על-תנאי בר-הפעלה תלוי מעל ראשו. מסוכנותו משתקפת מנתונים אלה, כלשונו של בית-משפט קמא בגזר-דינו:

'עברו של הנאשם מכביד מאוד, כשמאסרים בפועל ומאסרים על-תנאי לא היה בהם כדי להביא להרתעת הנאשם ולרגיעה בפעילותו העבריינית. הנאשם עבריין פעיל שעיסוקו ומחייתו על הפעילות העבריינית.'

נסיבותיו האישיות של המערער הן אכן קשות - בנו סובל משיתוק מוחין, בן אחר נהרג בתאונה, ומוטל עליו נטל פרנסה של משפחה גדולה. אולם אין בכל אלה, קשות ככל שתהיינה, כדי להטות את הכף לעבר שחרורו של המערער לאחר שהורשע בדין. לאור כל אלה, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחית."

ב- בש"פ 7860/95 {ברוך בן אברהם לזרוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 99 (1995)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שעל פיו נדון המבקש ל- 16 חודשי מאסר בפועל לאחר שהורשע במסחר בחלקי רכב גנובים בניגוד לסעיף 413א לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"הסניגור המלומד מבסס את הבקשה על שניים: סיכויים טובים ביותר להצליח בערעור בשאלת ההרשעה, וסיכויים להמרת העונש של מאסר בפועל במעצר המאפשר עבודות שירות כפי שנדון מעורב אחר בפרשה.

מדובר בבעל מוסך העוסק בין השאר במכירת חלקי חילוף אשר קיבל לידיו מבעל מוסך אחר - העוסק בטיפול ברכב, בפירוק כלי רכב לאחר תאונות, ובמכירת חלקי חילוף - שני מנועים שהתבררו כגנובים.

השופט קמא קבע כי התקיימו מרכיבי העבירה והדרישה שתבוצע "ביודעין" ומצא תימוכין לכך בעובדה שלא נמסרו שטרי מכר על-ידי הסוחר האחר למבקש, שהמבקש לא התייצב מיד במקום עסקו משנודע לו שהמשטרה נמצאת שם, ובקיומם של מנועים נוספים, שעל-פי קביעת השופט קמא, מספריהם נמצאו מחוקים. לטענת הסניגור המלומד אין תשתית לקביעת הימצאם של מנועים עם מספרים מחוקים בבית עסקו של המבקש ואין בסיס לקביעה כי קבלת שני המנועים מהאחר, נעשתה באופן המצביע על ידיעת המבקש בדבר היותם גנובים.

אין זה השלב להתכבד ולדון בשאלות שהועלו על-ידי שני הצדדים לעניין קביעותיו של השופט קמא, אלא ככל שהקביעות משליכות על סיכויי הערעור.

לאחר עיון בכל החומר שלפניי, נראה לי כי יש מקום להיענות לבקשה בנסיבות העניין ולאור סיכויי הערעור בעניין ההרשעה או בעניין העונש. אם יתחיל המבקש בריצוי עונשו כבר עתה ויזכה בערעור כאמור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו.

אני נענית, איפוא, לבקשה ומורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד לשמיעת ערעורו של המבקש ובלבד שהמבקש ימציא, לשביעות רצונו של בית-המשפט המחוזי, ערובה הולמת בהתאם לסעיף 33(ב) לחוק סדר הדין הפלילי להבטחת התייצבותו למשפט ולהבטחת אי-שיבוש הליכי משפט על ידו."