מורה דרך לנפגעי תאונות דרכים
הפרקים שבספר:
הגבלת זכאותם של נפגעים
1. כלליככלל, התכלית המרכזית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 {ייקרא להלן: "חוק הפיצויים"}, היתה תכלית סוציאלית-חברתית ועניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, בכדי שלא יוותרו נפגעים נעדרי פיצוי.
מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים "לפצות כל נפגע", נמצאת מגודרת, בין השאר, על-ידי סעיף 7 לחוק הפיצויים.
יוער, כי חוק הפיצויים כולל בחובו גם תכלית הרתעתית, שנועדה להרתיע נהגים מלסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב, וזאת על דרך של שלילת זכאותם לפיצוי על-פי החוק. תכלית זו משתקפת בהוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים.
הערת המחברים:
אין המדובר בכל התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי-ראויה או פסולה. הכוונה בסעיף 7 לחוק הפיצויים היא לאותם מקרים בהם אשמתו של הנפגע היא כה רבה עד שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצוי על-פי חוק הפיצויים.
את הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצוים יש לפרש, איפוא, באופן מצמצם ודווקני שכן רק כך תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בחוק - שלילת הפיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה. הגיון זה מחייב גם לפרש התנאה אחרת במסגרת פוליסת הביטוח עצמה באופן המתיישב עם הפרשנות שנתן בית-המשפט לעניין הוראת הסעיף 7(3) לחוק. אין לעקוף את הפסיקה על-ידי שלילת הכיסוי בפוליסה {דנ"א 10017/02 קרנית ואח' נ' מגדל, פ"ד נח(5), 639; ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית-2011), 30}.
הערת המחברים:
סעיף 7(3) לחוק הפיצוים מתייחס אך ורק לנהג שנפגע ואינו דן בכלל ביחסים שבין הנהג לחברת הביטוח שלו, שעה שצד ג' נפגע עקב השימוש של הנהג ברכב {ת"א (חי') 581/95 אררט נ' ימין אלגריסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.07.96); ת"א 9044/08 הלל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.14);ת"א (ת"א) 57978-01-12 א' ו' נ' עידן ליפשיץ, תק-של 2016(1), 102147 (2016)}.
2. מקרים בהם יישלל הפיצוי
מי שגרם לתאונה במתכוון; מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור; מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע; מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב; בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו - אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים.
מי שהוחלט על שלילת רשיונו על-ידי הרשות המוסמכת או פסילתו - חייב לכבד את ההחלטה במסגרת עקרון שלטון החוק.
מי שרומס ברגל גסה את החלטות הרשות המוסמכת ובתי-המשפט ונוהג בהיעדר רישיון, יש לראותו כמי שפועל בניגוד לקבוע בחוק הפיצויים ויש לשלול ממנו הפיצוי. מי שלוקח את החוק לידיו למרות שהוא מצוי בפסילה, מוצדק וראוי הוא לשלול ממנו את הפיצויים על-פי החוק.
הערת המחברים:
משעה שעונש הפסילה לא היה כדין - אין עוד לראות את הנפגע כחסר כשירות לנהיגה ואין דינו שונה מכל נהג אחר שהוא בעל רישיון {רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דהן שמעון, פ"ד נז(1), 503}.
נהיגה ברכב שאינו נמנה, על-פי מדדיו הפיזיים ועל-פי מבנהו, על סוגי כלי הרכב שבהם רשאי אדם לנהוג, יוצרת סיכון בטיחותי של ממש. במקרה כזה קמה, ככלל, עילה לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצוי מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים.
כאשר רישיון הנהיגה מחייב הגה כוח - נהיגה ברכב שלא היה בו הגה כוח מהווה הפרה העולה כדי פגיעה בתקנת הציבור המצדיקה שלילת הפיצוי שכן, אין המדובר במגבלה זניחה, אלא במגבלה מהותית הנוגעת ללב-ליבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב {ראה לעניין זה רע"א 9030-99 צבי גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6), 926 ובשים-לב שפסק-הדין התהפך ב- דנ"א 10017/02 וכפי שיובא להלן}.
ב- דנ"א 10017/02 {קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נח(5), 639 (2004)} צבי גרינברג סבל ממחלת שרירים מולדת, הוכר כנכה בשיעור 100%. בתנאי רישיון הנהיגה שלו מצויה הגבלה לפיה עליו לנהוג ברכב בו מופעל הגה כוח. גרינברג נפגע בתאונת דרכים שעה שנהג ברכב בו היה מותקן הגה רגיל.
השאלה שנשאלה בדיון הנוסף היא האם כאשר נהג רכב אשר מפר בנהיגתו הגבלה או תנאי ברישיון הנהיגה בו הוא מחזיק ונפגע בתאונת דרכים, יש לראותו כ"מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו" כאמור בסעיף 7(3) לחוק הפלת"ד ולפיכך, תישלל זכאותו לפיצויים על פי החוק?
בית-המשפט קבע, כי סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד יחול רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שעניינה סוג הרכב בו נוהג הנהג. במונח "סוג הרכב", הכוונה להגבלות או תנאים המתייחסים למימדיו הפיזיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לצורך נהיגה בו לפי תקנות התעבורה.
לעומת-זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים, שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה בו נפגע הנהג בתאונה, לא תישלל זכאותו לפיצויים מכוח החוק. כך הדבר, גם אם נהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי דורשת כי הנהג יחזיק בדרגת רישיון אחרת מזו המוחזקת על ידו.
לדוגמא, סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד לא יחול במקרה שהופר תנאי ברישיון הנהיגה שעניינו ייעוד הרכב, כרכב פרטי, מסחרי, עבודה או אחר, כאשר אבחנה זו אינה מושתתת על מאפיין פיזי של הרכב, כגון משקלו.
כך, סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד לא יחול במקרה שנהג המחזיק ברישיון נהיגה דרגה 2, המאפשר לו לנהוג ב"רכב נוסעים פרטי", נפגע בתאונת דרכים שעה שהוא נוהג במונית, שלצורך נהיגה בה נדרש רישיון נהיגה דרגה 5 {תקנה 181 לתקנות}.
אם מבחינת סוג הרכב אין שוני בין השניים - לא יחול סעיף 7(3) לחוק הפלת"ד.
בדומה, הפרת מגבלה שעניינה מספר הנוסעים אותו רשאי נהג להסיע, תהווה עבירה על דיני התעבורה, אולם אין בה כדי לשלול מהנהג את זכותו לפיצויים על-פי חוק אם הוא נפגע בתאונת דרכים. זאת, למרות שלצורך הסעת מספר נוסעים גדול יותר הוא נזקק, לעיתים, לדרגת רישיון אחרת.
כאשר הוכח כי המנוח עשה כל אשר לאל ידו כדי להיפגע מהרכבת. הוכח כי קיימים גורמים המצביעים על הבנתו, נחישותו ותקוותו של המנוח להיפגע על-ידי הרכבת. כאשר לא הובאה כל ראיה בדבר שיבוש שיקול-דעתו של המנוח בגין תרופה שנטל - אין עזבונו של המנוח זכאי לפיצוי {ראה סעיף 7(1) לחוק הפיצויים; ראה גם ת"א 1427/87 עזבון המנוח דוד צייכנר ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"מ נה(1), 89}.
ב- ת"א (רמ') 2540/06 {עזבון המנוחה רונית נחושתן ואח' נ' עזבון המנוח chilaru ואח', תק-של 2008(4), 2914 (2008)} סבר בית-המשפט כי המנוחה, שהיתה בעלת הרכב והמבוטחת והתירה לציקו לנהוג בפיאט שבבעלותה, לא נהגה כאדם סביר, בוודאי היה עליה לדעת או לחקור את שאלת תוקף רישיון הנהיגה של בן זוגה, צ'יקו ולמצער נהגה ב"עצימת עיניים" או ב"פזיזות", כאשר התעלמה מעובדה מהותית {או שידעה בפועל, אך בשל מותה אין ראיות לכך}, כי צ'יקו לא היה בעל רישיון נהיגה ועל-כן תופסת הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים.
נהיגה ללא רישיון נהיגה בכלל יוצרת סיכון בטיחותי חמור ומאחר ויש לבדוק את סוגיית האשם לאור עוצמת הסיכון הבטיחותי, הרי התנהגות המתיר לנהג חסר רישיון לנהוג פגומה עד שהיא מקימה עילה לשלול ממנו, מהמתיר את זכאותו לפיצויים.
ב- ת"א (טב') 16822-06-11 {נידאל אלג'בארין נ' סאמי מדאגמה, תק-של 2016(1), 67289 (2016)} קבע בית-המשפט כי הנתבעת השכילה להוכיח התקיימותו של סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, השולל זכותו של התובע לפיצויים מכוח חוק הפיצויים.
בנסיבות המקרה דנן, טעמים של תקנת הציבור מצדיקים כשלעצם שלילת זכות תובע לפיצויים, באשר מדובר באדם שאינו תמים, בלשון המעטה, שעמד בצד הכביש בעת שעבר הרכב ופגע בו, לא על-מנת לשוחח בחופשיות עם המאהבת שלו, כי אם כדי לגרום לנתבע לעשות תאונה ברכבו, שתגרום לו לעצור דבר שיאפשר לו ולחבריו לשלול את החזקה ברכב מן הנתבע דרך קבע.
מודעות להיעדרו של ביטוח תקים על רגליה את הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים ותשלול ממתיר השימוש את הזכות לקבל פיצוי על נזקיו. הוא הדין בהרשאה לנהיגה תוך "עצימת עיניים" או ב"פזיזות".
ב- ת"א (קריות) 61162-01-12 {א' ב' נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2016(1), 62178 (2016)} הוכח לבית-המשפט, כי התובע מתיר השימוש, ידע ידיעה בפועל כי נתבע מס' 2 עמוס, לא היה לו רישיון נהיגה והיה בפסילה עקב השימוש בסמים.
משכך, דבק בו אותו אשם "מודעות בפועל" להיעדרו של ביטוח, מקימה, בנסיבות המקרה, על רגליה את הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים ותשלול ממתיר השימוש - התובע, את הזכות לקבל פיצוי על נזקיו.
ב- ת"א (קריות) 61162-01-12 {א' ב' נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים, תק-של 2016(1), 62178 (2016)} קבע בית-המשפט כי מודעות להיעדרו של ביטוח תקים על רגליה את הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים ותשלול ממתיר השימוש את הזכות לקבל פיצוי על נזקיו.
3. מקרים בהם לא יישלל הפיצוי
הערת המחברים:
יודגש, כי לא כל הפרה של תנאי רישיון הנהיגה נופלת בגדרו של חוק הפיצויים השולל זכאות לפיצוי. כאשר מדובר בהפרה של תנאי ברישיון שאינה יוצרת, כשלעצמה, סיכון בטיחותי של ממש, לא ראוי לקבוע כי ההפרה מגיעה כדי נהיגה ללא רישיון השוללת את הכיסוי הביטוחי. מקום שבו הפגם הנעוץ בהפרת התנאי אינו יורד לשורש העניין, פוחת משקלו של השיקול ההרתעתי וגובר האינטרס החברתי שבמתן פיצוי לכל.
חריגה ממספר הנוסעים המותר לפי רישיון הנהיגה אינה יוצרת, ברגיל, סיכון בטיחותי חריג, שכן מידת השליטה ברכב אינה מותנית, ברגיל, במספר הנוסעים המצויים בו. כל עוד מחזיק הנוהג ברישיון לאותו רכב, מבחינת סוג הרכב ומבחינת ממדיו, הוא מוחזק כמי שבידו לנהוג ברכב במיומנות ולהסיע את הנוסעים המצויים בו בביטחה.
על-כן, ככלל, אין לשלול את הזכאות לפיצוי מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מנוהג שהסיע ברכב נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים המירבי שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רישיון הנהיגה שלו.
חוק הפיצויים שולל פיצוי מנפגע שהוא נהג שנהג ללא רישיון. לכן, כאשר הנפגע אינו הנהג - אין הוראה בחוק אשר שוללת פיצוי {ראה למשל ת"א 142/06 א' ג' נ' שמס עבד אלהיב, תק-של 2016(1), 111883 (2016)}.
הערת המחברים:
נראה כי האמור בדבר תחולת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים על הנהג ולא על הנוסע עולה בקנה אחד עם המגמה לפרש באופן מצמצם ודווקני את סעיף החוק כך שיחול במקרים נדירים. ברם, לצד התכלית הסוציאלית, לא ניתן להתעלם מקיומה של התכלית ההרתעתית.
4. זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים
שלושה תנאים צריכים להתקיים על-מנת שתקום תחולה להוראות סעיף 7א לחוק הפיצויים {ע"א 1777/03 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אמיל אגמי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"א (קריות) 14030-09-09 כ' ע' א' ג' נ' מעתסם עבד אל לטיף, תק-של 2016(1), 118177 (2016)}:
הראשון, נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק;
השני, אי-ידיעה לגבי היעדרו של כיסוי ביטוחי {יסוד סובייקטיבי};
השלישי, סבירות אי-הידיעה {יסוד אובייקטיבי} ובמילים אחרות, לא סביר בנסיבות העניין, שהנהג ידע אודות היעדר כיסוי ביטוחי. יוער, כי איננו מוגבלים למצבים בהם קיימים יחסי קרבה בין הנפגע - הנוהג לבין מתיר השימוש. הוא אף לא מתקיים כל אימת שיחסים כאמור, שוררים בין הנפגע - הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב. הסעיף מדבר בלשון כללית של סבירות ויישומו בכל מקרה ומקרה, תלוי בנסיבות {ראה למשל רע"א 9478/12 קרנית קרן לפיצוי תאונת נפגעי דרכים נ' אי.איי.ג'י חברת ביטוח, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.13)}.
הערת המחברים:
(1) מדובר בתנאים מצטברים ודי שאחד מתנאים אלו לא יתקיים, על-מנת לשלול את זכות הפיצוי מהנהג הנפגע.
(2) הנטל להוכיח את התקיימות התנאים שלעיל מוטל על הטוען להתקיימותו של סעיף 7א לחוק הפיצויים.
המבחן לקביעה אם אי-הידיעה של המשתמש סבירה, הוא מבחן מעורב, בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם ובנסיבות השימוש ברכב.
כלומר, ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד הסבירות במקרה מסויים, אינה נורמטיבית "טהורה", אלא כוללת גם נתונים קונקרטיים למקרה הנדון.
מקום בו מתקיימים יחסים מיוחדים בין הנפגע - הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, ביניהם יחסים של ידידות אמיצה, מקימים חזקה לפיה היה זה סביר מצידו של הנפגע להימנע מלערוך בירור בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי {ראה למשל רע"א 6825/01 שלום נ' שריקי, פורסם באתר האינטרנט נבו}.
סעיף 7א לחוק הפיצויים אינו תוחם עצמו ביחסי עובד-מעביד, גם אין הוא גודר עצמו ביחסים של ידידות רבת שנים. סעיף 7א לחוק הפיצויים מדבר בלשון כללית של סבירות והוא בא להגשים תכלית - שבמהות - תכלית של צדק.
משכך אין לטעות ולסבור כי עסקינן ברשימה סגורה הרמטית, אך גם אין לומר שעסקינן בחזקות קונקלוסיביות. חזקה זו אינה חלוטה וייתכנו מקרים בהם על-אף קיומם של יחסים מיוחדים, לא יצא הנפגע ידי חובתו אם לא בירר אודות כיסוי ביטוחי.
5. זכאותם של תלויים לתבוע פיצויים
סעיף 7ב לחוק הפיצויים, הוסף לחוק הפיצויים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 7), התשמ"ט-1989.
סעיף זה קבע מפורשות שגם בהתקיים כל אחד מהמקרים האמורים לגבי הנפגע {הקבועים בסעיף 7 לחוק הפיצויים}, זכות תביעתם של התלויים לא תיפגע. הם לא חטאו, ועל-כן אין הצדקה שייפגעו.
לתלויים אין כל אחריות או חלק בכך שהמנוח לא דיווח דיווח אמת. על מה ולמה ייענשו בשלילת חלק מהפיצוי המגיע להם בשל דיווח שאינו אמת של מפרנסם?
נראה, שאפילו לשיטתם של אלה הסבורים שיש הצדקה לשלול פיצויים ממי שדיווח דיווח כוזב לשלטונות המס, אין הצדקה להפחית בשל כך מהפיצויים המגיעים לתלוייו של הנפגע {ע"א 5794/94 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' ר' בן שבח ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו; ת"א 1574-11-09 מחמוד שקרא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2013(2), 89870 2013)}.