מורה דרך לנפגעי תאונות דרכים
הפרקים שבספר:
קרנית
רנית תפצה נפגע בהתקיים אחד מן המקרים הבאים:הראשון, הנוהג האחראי לפיצוי אינו ידוע.
השני, אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שברשותו אינו מכסה את החבות הנדונה.
המדובר במקום בו ידועה זהות הנהג, ואפילו יוכח שיש בידיו אמצעים כלכליים לגביית סכום הפיצויים, די בעובדת היותו משולל ביטוח, בכדי להקים את חבותה של קרנית לפיצוי הנפגע.
השלישי, המבטח נמצא בפירוק. נקודת המוצא היא שקרנית תפצה בתאונת דרכים שאין לו מקור חלופי להיפרע ממנו.
הרביעי, מונה למבטח מנהל מורשה בנסיבות מסויימות. בהתאם להוראת סעיף 68 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981, אם סבר המפקח על הביטוח, כי מבטח פלוני אינו יכול לקיים התחייבויותיו, רשאי הוא, למנות מנהל מורשה שינהל את עסקי המבטח.
בנסיבות כאמור, מתמנה המנהל המורשה, מהחשש שהמבטח אינו יכול לפרוע את התחייבויותיו. לכן, קיימת הצדקה לכך שקרנית תפצה את הנפגע, במקום בו המבטח אינו יכול לעשות כן - זאת עוד בטרם הוחל תהליך הפירוק, כדי לא לעכב את התשלום עד לפירוק המבטח.
חבותה של קרנית לשלם לנפגע {בהתקיים המקרים המנויים בסעיף 12 לחוק הפיצויים} היא מוחלטת ואינה תלויה ב"אשם מוסרי", אך זכות החזרה שלה מותנית בקיומו של אשם בהתנהגותו של המשתמש ברכב או מי שהתיר את השימוש בנסיבות בהן נשללת הזכאות על-פי הדין.
זכות החזרה של קרנית משקפת אינטרס ציבורי - היא נועדה לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח בגין השימוש ברכב או כנגד הפרה חמורה של תנאי הביטוח.
כמו-כן, זכות החזרה, המאפשרת לקרנית לקבל את מלוא הסכומים ששילמה בגין מחדלם של אחרים, מונעת הטלת נטל הפיצויים על יתר ציבור המבוטחים {א' ריבלין תאונת דרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית, 2012), 543; ת"א (ת"א) 26467-05-13 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' מ' ו', תק-של 2015(3), 8064 (2015)}.
ככלל, נקודת המוצא היא כי על קרנית המבקשת לחזור לבעלים חל הכלל הבסיסי לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך, נטל השכנוע כי הבעלים, התיר את השימוש, חל על קרנית {ראה למשל רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' ויצמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.11.10); ייקרא להלן: "עניין ויצמן")}.
לעיתים, קרנית מעלה הטענה לקיומה של "חזקת הרשות" שנקבעה ב- ע"א 259/63 {חיים נ' קלקשטיין, פ"ד יח(3), 662 (1964)} לפיה יש להניח כי אדם הנוסע ברכבו של אחר עושה כן ברשות, והטוען כי הנהג השתמש ברכב שלא ברשות בעליו - עליו הנטל לשכנע כאמור.
חזקה זו היא חזקה שבעובדה, שמקורה בניסיון החיים ובשכל הישר. יחד-עם-זאת, החזקה סוייגה ב- ע"א 188/84 {צור חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3), 1 (1986)} שם נקבע כי אי-אפשר אולי להסיק מתן רשות ממעשיו של אדם, הנוהג במכונית, כאשר המעשים הללו לא הגיעו כלל לידיעת בעל הפוליסה.
מאחר ועסקינן בחזקה שבעובדה, היא נחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השכנוע, אלא רק את הנטל המשני של הבאת ראיות.
טעם נוסף להעברת נטל משני זה הוא כי קרנית אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ביחסים שבין הבעלים לבין המשתמש ואלה אמורות להימצא בידיעת הבעלים. לפיכך, עליו הנטל להביאן {ראה לעניין זה עניין ויצמן}.
יחד-עם-זאת, יש להקל עם הבעלים בכמות הראיה הנדרשת להוכחת אי-מתן היתר השימוש ברכב, מכוח הכלל כי עסקינן בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, וניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות {ראה גם בר"מ 1512/14 פלוני נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.03.14)}.
אף שבסופו-של-דבר נטל השכנוע נותר לפתחה של קרנית, יש להקל עימה "על-מנת להרתיע מפני הפקרות במסירת רכבים למשתמשים חסרי כיסוי ביטוחי" {ראה עניין ויצמן שלעיל}.
משנאמר כך, מה על קרנית להוכיח, האם מתן רשות מפורשת של הבעלים או שמא ניתן להסתפק ברשות מכללא? אין צורך להוכיח מתן רשות מפורשת של הבעלים לשימוש ברכב, ודי בכך כי בעל השליטה ברכב השלים עם הנהיגה או שאינו עושה די כדי למנוע אותה, כדי שיראו אותו כמי שהרשה לעשות שימוש ברכב.
ב- ע"א 139/64 {קלדונין נ' גבאי, פ"ד יח(3), 417 (1964)} קבע בית-המשפט כי המילה להרשות בהקשר בו היא מופיעה בפוליסה, משמעותה רחבה וכוללת גם התנהגות שיש בה משום השלמה סבילה עם מעשיו של אחר. אבל אין זאת אומרת, שצריכה להינתן רשות מפורשת לנהיגת האדם האחר באותו מקרה שדרם לתאונה.
עוד נקבע, כי די גם בדרך התנהגות של בעל הפוליסה, שממנה משתמעת הסכמה, או אף השלמה עם מעשיו של אותו נהג, שיכולה להתבטא באי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשיו של הנהג.
במקרה אחר נקבע כי אי-נקיטת אמצעים יעילים למניעת הנהיגה ברכב עשויה לעלות כדי מתן היתר מכללא לנהגיה זו {דברי בית-המשפט ב- רע"א 10334/03 מזור נ' קרנית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); ראה גם ע"א 483/84 קרנית נ' אברהם, פ"ד מא(4), 754 (1987); ע"א 279/89 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3), 156 (1993)}.
בתביעת שיפוי של קרנית, אין להעמיד לפני בית-המשפט מחלוקת כאילו היתה זו תביעה פיצויים של הניזוק נגד המזיק, אלא יש להתמקד בבחינת סבירות שיקוליה של קרנית בחתימתה על הסכם הפשרה {ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4), 567 (1997)}.
ב- ת"א (נצ') 3696/07 {סעדי שפיקה נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים, תק-של 2009(2), 11115 (2009)} קבע בית-המשפט כי תפקידה של קרנית לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויין ואין בידו לתבוע פיצויים מאת המבטח מן הטעם שהנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע.
לפיכך, בכדי שקרנית תהא חייבת בפיצוי התובע בגין נזקיו, על התובע להוכיח, הן כי נפגע בתאונת דרכים כמשמעותו בחוק הפיצויים והן שזהות נהג הרכב הפוגע אינו ידוע לו.
הערת המחברים:
משזהותו של המבטח ידועה, לא יהיה מנוס מדחייתה של התביעה כנגד קרנית.
מקום בו אין הנפגע בתאונה יכול להיפרע מהמבטח בשל העילות הנקובות בסעיף 12 לחוק הפיצויים, נכנסת קרנית לתמונה והיא אחראית לפצות את הנפגע בסכומים אותם היה אמור המבטח לשלם לנפגע {ת"א (ת"א) 60694/05 עבד אל מגיד חסין אלקרנוואי נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2009(2), 7997 (2009)}.
הערת המחברים:
סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים פורש באופן מחמיר על-ידי בתי-המשפט השונים הדורש מן התובע להוכיח במאזן הסתברויות ששקד שקידה סבירה בניסיון לאתר את הנהג הפוגע {ת"א (ת"א) 38250/05 ג' ד' נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2009(2), 1340 (2009)}.
ב- ת"א (נת') 10711/04 {ראיף חטיב נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2008(4), 23480 (2008)} קבע בית-המשפט כי כשהמדובר בתאונת פגע וברח יש ללא ספק להקפיד ולבחון בתשומת-לב את גרסת התובע שכן מה קל יותר מלטעון שאדם נפגע על-ידי רכב בלתי-ידוע, מה גם בשעת חשיכה, כפי שהתובעים טענו במקרה זה, ושהרכב ברח ונעלם.
בנסיבות כאלה קשה לקרנית להביא ראיות סותרות כדי להפריך את גרסתם של התובעים ולכן, כאמור, יש להקפיד עימם ולבחון את גרסתם בתשומת-לב.
ב- ת"א (ת"א) 23489-01-13 {ש. צ. נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2015(4), 25560 (2015)} נדונה השאלה האם אופניים חשמליים הינם "רכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים?
בית-המשפט קבע, כי אופניים חשמליים אינם מהווים "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. משכך, אין חובת ביטוח על אופניים חשמליים ומכאן שאין לנתבעת 3 {קרנית} כל חובת פיצוי בגין תאונה זו.