פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעין המשפט - הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
האחריות המוחלטת
1. הדיןסעיף 2 לחוק הפיצויים מורה:
"2. אחריות נוהג ברכב
(א) המשתמש ברכב מנועי (להלן: הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.
...
(ג) האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים."
סעיף 3 לחוק הפיצויים מורה:
"3. תאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב
(א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של כל מי שנסע בכלי הרכב שלו.
(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב תאונת דרכים שבה הויו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף-קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."
לפי חוק הפיצויים, החבות לשאת בפיצויו של נפגע על נזק גוף בתאונת דרכים אינה תלויה בקיומם של מבחני אחריות כלשהם. החבות הינה מוחלטת ומוסדרת בהוראותיהם של סעיפים 2 ו- 3 לחוק הפיצויים. לשם מימושה, נקבעה חובת עשייתו של ביטוח רכב מנועי לפי פקודת הביטוח.
בטרם נחקק חוק הפיצויים, נפגעי תאונות דרכים נאלצו לפנות לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ולהוכיח, מחד, את רשלנותו של הנהג האחר, ומאידך, את זכאותם שלהם בכדי לזכות בפיצויי. בנסיבות בהן לא ניתן היה להוכיח, כי הנתבע התרשל, לא היתה קמה זכות לפיצוי. חוק פיצויים הביא לרפורמה בתחום זה. כיום, נפגעי תאונות דרכים זוכים בפיצויי מיידי. לשם כך הטיל המחוקק אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה כלפי הנפגעים בתאונה וחובת ביטוח בגין האחריות הפוטנצילית וכן בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.
ב- רע"א 3339/00[9] קבע כב' הנשיא א' ברק, כי התכלית העיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים היא התכלית הסוציאלית. על-מנת להעניק פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים נקבעה בחוק אחריות מוחלטת של הנהג ללא קשר לשאלת האשמה של הפוגע או של הנפגע. אחריות הנהג היא "... מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים" (סעיף 2(ג) לחוק). תפיסה זו באה לידי ביטוי בצורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי. בחוק הפיצויים "הדגש הוסט מן האחריות האישית הרובצת על המעוול אל האחריות המוטלת על החברה בכללותה לדאוג לנפגעיה"[10]. בשל תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים – מציין כב' הנשיא א' ברק – יש להעדיף במקרים הקשים פתרון המעניק פיצוי לניזוק ומפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו את הפיצוי או מטיל מעמסה על המזיק האינדיבידואלי.
ב- ד"נ 30/83[11], מבהירה כב' השופטת מרים בן פורת, כי לא לחינם העניק המחוקק, לנוהג הרכב, שמילא את חובת הביטוח האישי, זכות לפי חוק הפיצויים ולא רק זכות חוזית נגד החברה המבטחת:
"מדובר בחוק בעל גוון סוציאלי (אם כי לא "טהור"), המעניק לכל נפגע תאונת דרכים פיצוי ללא קשר עם "אשם". תוצאה זו מושגת על-ידי הנחה חלוטה, שנוהג הרכב, שהיה מעורב בתאונה, נושא באחריות לה. אולם "אחריות" זו מוטלת עליו – לעיתים, בלי ספק, ללא יסוד ושורש בעובדות המקרה כהווייתן – רק כאמצעי ליישום המטרה, המונחת ביסודו של חוק זה.
הדאגה לכל נפגע מתיישבת היטב עם כוונה לא להוציא גם את נוהג הרכב מקהל הנפגעים הראויים לפיצוי לפי חוק זה. הדרישה, בנוסף על מה שכונה בעבר "ביטוח צד ג'", ל"ביטוח אישי" היא צעד, שנועד, למיטב הבנתי, להקל את המעמסה מעל "קרנית" וכדי למתן את עלות הביטוח של הנפגעים – בכוח האחרים. התוצאה היא, שנוהג רכב, שקיים את חובת הביטוח האישי ונפגע, יכול להפנות את תביעתו לפיצוי רק נגד המבטח, ואין לו גם כל צורך בשום גורם אחר למטרה זו. אולם אם לא קיים את חובת הביטוח, לא יהיה לו ממי לתבוע פיצוי, אם ייפגע: (ע"א 595/80 בן-איון ואח' נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462) מ"קרנית" הוא אינו זכאי להיפרע, בין אם היתה זו תאונה "עצמית" (ע"א 422/78 סלמון נ' תאגיד לפי חוק הפלד"ר, פ"ד לג(2) 701) ובין אם היתה זו תאונה "מעורבת" (ע"א 579/79 סוויסה נ' קרנית, פ"ד לד(3) 13 ו- ע"א 595/80 הנ"ל). הוא גם אינו יכול לתבוע את הפיצוי לפי חוק הפיצויים מאת בעל הרכב שבהיתרו נהג, אם הוא גופו לא היה מכוסה על-ידי הפוליסה כנדרש (ע"א 360/80 מיכון למטע נ' קרנית, פ"ד לה(2) 383). אולם – ומכאן שוב ראיה לענייננו – באין לו עילה נגד איש לפי חוק הפיצויים, זכאי הוא לתבוע (בהנחה שנתקיימו העובדות המתאימות) לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש). לעומת זאת, כל עוד יש לו (משום קיום חובת הביטוח האישי ואי-כניסתו לחריגים של סעיף 7 לחוק הפיצויים כמפורט לעיל) עילה לפי חוק הפיצויים, אין הוא יכול לתבוע פיצוייו לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש)."
ב- ע"א 326/80[12] כב' הנשיא א' ברק מציין, כי מדיניותו של חוק הפיצויים היא, ככלל, הטלת הסיכון של פגיעה משימוש בכלי רכב לא על הנפגע האינדיבידואלי ולא על הפוגע האינדיבידואלי אלא על כלל המשתמשים בכלי רכב במדינה. במדיניות זו בא לידי ביטוי העיקרון של "פיזור הנזק":
"במסגרת מדיניות זו איני רואה כל יסוד ליתן לביטוי "שימוש" פירוש מצמצם, פירוש, אשר תוצאתו עשויה להיות הטלת הסיכון הכספי כולו על הפוגע או על הנפגע. עם זאת ברצוני להדגיש, כי איני סבור, שיש ליתן לחוק הפיצויים פירוש מרחיב דווקא, תוך ניסיון להרחיב את תחולתו על מצבים, שאינם נופלים למסגרתו באופן טבעי. פירוש כזה עשוי "לפזר" על כלל המשתמשים בכלי רכב נזק, שאינו נובע משימוש בכלי רכב, אלא הנובע מסיכון שונה לגמרי. אכן, נראה לי, כי עלינו ליתן לחוק הפיצויים פירוש מאוזן, אשר בהקשר שלפנינו משמעותו פירוש, שיש בו כדי ליתן תוקף למשמעות הרגילה והטבעית של החוק."
2. סיכום
הרציונל העומד ביסודו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוא – פיצוי מהיר (אך מוגבל) בגין כל נזק גוף שנגרם עקב תאונת דרכים: "לא הכול אך לכל". את הרעיון של פיצוי מהיר לכל נפגע ביקש המחוקק להגשים על-ידי שילובם של שלושה אמצעים. ראשית, ההסדר שנקבע בחוק הוא הסדר הזונח את יסוד האשם. הזכות לפיצוי אינה מותנית בקיום אשמה מצידו של המזיק, ואינה מושפעת מאשמו התורם של הניזוק, למעט במקרים קיצוניים שבהם הנפגע גרם לתאונה במתכוון. הוויתור על יסוד האשמה מבטיח, לכאורה, פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, גם אם לא נמצאה בהתנהגותו של המזיק רשלנות כלשהי, ומקצר את זמן ההמתנה של הנפגע מיום קרות התאונה ועד למועד פסק-הדין. שנית, החוק הרחיב את חובת הביטוח על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) (נוסח חדש), התש"ל-1970, כך שתשתרע על כל חבות הנובעת מן החוק ועל כל נזק שנגרם למשתמש ברכב בתאונת דרכים. הסדר כזה מבטיח, שהנפגע בתאונה יוכל להיפרע את נזקו ולא ימצא עצמו בתום ההליך המשפטי בפני שוקת-שבורה, מול נתבע חדל פירעון, ושהפיצוי יגיע לידי הנפגע במהירות האפשרית. בנוסף, החוק ייסד את הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (קרנית), שתפקידה להבטיח פיצוי לנפגע, שאינו יכול לקבל פיצוי מחברת ביטוח, משום שהנוהג האחראי לפגיעה נמלט מהמקום וזהותו אינה ידועה, או במקרים בהם אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהמבטח עצמו פשט רגל. הקמת קרנית מילאה את החללים, שנותרו בהסדר הכללי של "פיצוי מהיר לכל נפגע".
[9] רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דהן שמעון, פ"ד נז(1) 503.
[10] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[11] ד"נ 30/83 מריו כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543.
[12] ע"א 326/80 פאטמה סואעד ואח' נ' סועד טאהא ואח', פ"ד לה(3) 197.