פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעין המשפט - הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
מטרות תחבורה
ההגדרה הבסיסית לתאונת הדרכים, ברישא לסעיף 1 בחוק הפיצויים מתארת את "תאונת הדרכים" כך:"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה." (ההדגשה איננה במקור)
על-מנת שהתרחשות מסויימת תבוא בתחומי ההגדרה הבסיסית עליה לקיים את ששת יסודותיה: 1. מאורע; 2. שנגרם בו נזק גוף; 3. עקב; 4. שימוש; 5. ברכב מנועי; 6. למטרות תחבורה.
הגדרת "שימוש ברכב מנועי" קובעת כדלקמן:
"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר, שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד."
שתי דרישות אלה: "שימוש ברכב מנועי" ו-"מטרות תחבורה" הינן דרישות מצטברות.
כל אחת מדרכי השימוש ברכב, המנויות בהגדרה, צריכה שתבוא גם "למטרות תחבורה".
המחוקק נתן ביטוי מפורש למבחן התעבורתי תחת המבחן הייעודי אשר שלט בהסדר הפיצויים מכוח פסיקת בית-המשפט העליון, טרם נחקק תיקון מס' 8.
כב' השופט א' ריבלין[228] מציין בהקשר זה, כי;
"המבחן התעבורתי שואל את השאלה האם השימוש שנעשה ברכב נופל בגדרו של סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדרו של סיכון תעבורתי הוא שימוש למטרות תחבורה. כך, שימוש ברכב לנסיעה ואף לכניסה אליו ויציאה ממנו הם שימוש למטרות תחבורה. לעומת זאת שימוש ברכב דו-תכליתי לצורך הגשמת התכלית הלא תעבורתית שלו אינו שימוש למטרות תחבורה.
המחוקק לא היה עקבי בהחלטתו לאמץ את המבחן התחבורתי וראיה לכך החזקות החלוטות המרבות המחילות את החוק גם על מאורעות בהם לא נעשה שימוש ברכב למטרות תחבורה. לעומת זאת לעניין ההגדרה הבסיסית נתקיים שילוב מפורש של המבחן הזה. יש לבחון, לפיכך, בכל עת שנתקיים שימוש ברכב אם שימוש זה הוא "למטרות תחבורה", דהיינו אם זהו שימוש שיש עמו סיכון תעבורתי הנגרם מחמת הגשמת ייעודו התעבורתי של הרכב.
בעת שבוחנים את קיומן של דרכי השימוש יש לבחון שתיים: ראשית, האם נתקיים "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים, ושנית – האם שימוש זה בא למטרות תחבורה. כניסה לרכב ויציאה ממנו הם שימוש ברכב. אולם לא כל כניסה לרכב ולא כל יציאה ממנו נעשים לצורכי תחבורה. רק אותה כניסה ורק אותה יציאה הבאים למטרות תחבורה יבואו בגדר ההגדרה הבסיסית לתאונת הדרכים ('די בכך שאחת ממטרות השימוש היא למטרות תחבורה. כך, למשל, כאשר טרקטור נע בשדה לצורך חריש, או מפעיל, תוך כדי תנועתו, מכשיר חקלאי. די בשימוש ברכב גם לצורכי תחבורה כדי להקים תחולה לחוק' בר"ע 8/95 בייס פיל בע"מ נ' סוהיל אבו חקין, תק-מח 95(1) 588, ע"א (חי') 4248/96 אמאל אבו חמד נ' עוסמי אמן, תק-מח 97(2) 419)."
ב- ע"א 8061/95[229] מתייחס כב' הנשיא א' ברק למהותו של שימוש ברכב ולדרישה הבסיסית שהשימוש יהיה למטרות תחבורה:
"עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור "שימוש" ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית. בדרך זו נוכל לקיים את האחדות וההרמוניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכליתית ראויה. אכן, המבחן התעבורתי מוצא את ביטויו בהגדרה הבסיסית לא רק במרכיב של "למטרות תחבורה", אלא גם בפירוט העניינים הפרטיקולריים המופיעים בהגדרת הדיבור "שימוש". כך, למשל, "טיפול-דרך" או "תיקון-דרך" הם "שימוש" ברכב. לעומת זאת, "טיפול-בית" או "תיקון-בית" אינם בגדר "שימוש". הבחנה זו – שלא הוכרה על-פי המבחן הייעודי, אשר ראה בכל טיפול ותיקון כ"שימוש" לוואי – מבוססת על המבחן התעבורתי, ומבטאת אותו."
1. תיקון מס' 8
המילים "למטרות תחבורה" הוספו רק בתיקון מס' 8. אין המדובר בתיקון של מה בכך, אלא בשינוי מהותי ביותר של ההגדרה הבסיסית, בהשוואה למצב החוקי והמשפטי שהיה קיים עד למועד התיקון.
אם עד לתיקון החוק, אירוע נחשב כ"תאונת דרכים", בשעה שנגרם נזק גוף "עקב שימוש ברכב מנועי בין בנסיעת הרכב ובין בעמידתו", בא תיקון מס' 8 והוסיף להגדרה זו את הדרישה – המאוד משמעותית – כי השימוש ברכב המנועי יעשה "למטרות תחבורה".
בהצעת החוק לתיקון מס' 8[230] נאמר, כי התיקון נדרש, בעקבות פסקי-הדין שהרחיבו את המונח "תאונת דרכים", ביניהם פסק-הדין בעניין שולמן[231], בפסק-דין זה, הורחבה משמעותו של המונח "תאונת דרכים" בצורה ניכרת על-ידי הקביעה כי המושג שימוש ברכב הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו, מלבד עצם הנהיגה ברכב, גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב ובשימוש בו ככלי תחבורה, וכי "שימושי לוואי הן כל אותן פעולות אינצידנטליות, הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי. אלה הם אמצעי עזר ופעולות נלוות, הדרושים להגשמת ייעודו של הרכב."
"ברוח זו" נאמר בהצעת החוק:
"הוחל חוק הפיצויים בשמונת פסקי-הדין האמורים על פגיעות מהתפוצצות מטען חומר נפץ בעקבות התנעת המכונית, פגיעות בעת טיפול ברכב, תיקונו או סיכתו, פגיעה מרסיסי זכוכית שנשברה מזריקת אבנים ופגיעה מפתיחה מכוונת של דלת המכונית, פגיעה מרכב שחנה כדין ואף פגיעה מהתלקחות מכל דלק עקב דליפה מבלון של גז לבישול. יש לציין כי חלק מהנפגעים כתוצאה מהאירועים האמורים הם נפגעי תאונות עבודה או פעולות איבה, שפיצויים מוסדר בחוקים ספציפיים אחרים."
עוד נאמר בהצעת החוק, כי:
"הפירוש האמור ל"שימוש ברכב" מרחיב את תחולתו של החוק הרבה מעבר למטרות שלשמן חוקק, והוא מטיל עול כבד על ציבור הנהגים החייב בתשלם פרמיה גם עבור ביטוח פגיעות שאינן קשורות לסיכון תחבורתי."
כן נאמר, כי מטרת התיקון:
"להחיל את העקרונות שביסוד סעיף 64 לפקודת הנזיקין ולהגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד – לפי תורת "הסיכון התחבורתי" המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה. היינו, לפגיעות שאירעו באקראי עקב הסעת הרכב או החנייתו או כתוצאה מהתדרדרות רכב שלא הוחנה כראוי."
כב' הנשיא א' ברק ב- בר"ע 8061/95[232] קבע לאור תיקון מס' 8, כי:
"ביסוד ההגדרה הבסיסית מונח העיקרון כי השימוש ברכב אשר גרם לנזק, הגוף צריך להיות "למטרות תחבורה". זהו הביטוי (המפורש) למבחן התעבורתי. בכך נדחה "המבחן הייעודי" אשר שלט בחוק הפיצויים מאז חקיקתו. באימוצו של המבחן התעבורתי ביקש תיקון מספר 8 לשנות מן הדין הקודם ומהמבחן הייעודי שאומץ במסגרתו..."
ובהמשך נאמר:
"המבחן התעבורתי ("למטרות תחבורה") מכוון כלפי השאלה, האם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על-פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים – והדבר עולה גם מהגדרת הביטוי "רכב" – הוא לשמש לתחבורה יבשתית, ייעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרת תחבורה'."
ב- רע"א 8548/96[233] מצטרף כב' השופט ת' אור לגישתו של כב' הנשיא א' ברק, באומרו;
"בעבר הרחיב בית-משפט זה את הפרשנות שניתנה לחוק הפיצויים, כאשר אימץ את "המבחן הייעודי", לצורך הכרעה בשאלה האם נעשה "שימוש ברכב מנועי" (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(2) 844). גישה זו הביאה להרחבת קשת המקרים אשר נחשבו "תאונת דרכים". בתיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, בו הוחלפה הגדרת "תאונת דרכים", דחה המחוקק את "המבחן הייעודי" שאומץ בפסיקה, ואימץ את "המבחן התעבורתי". מבחן זה מתמקד בשאלה האם הסיכון שהתממש הוא "סיכון תעבורתי", היינו, האם מדובר בסיכון הקשור באופן הדוק לפעולה תעבורתית. אף שהמחוקק לא היה עקבי באימוץ מבחן זה – כמבואר בעניין עוזר – ברור כי לכך התכוון בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", היא ההגדרה החלה על ענייננו. להגדרה בסיסית זו נוספו המילים "למטרות תחבורה", המצביעות בברור על החלת המבחן התעבורתי."
בהמשך דבריו מתייחס כב' השופט ת' אור לשימושי הלוואי הנכללים בהגדרת ה"שימוש ברכב", אך אינם נושאים אופי תעבורתי מובהק. באומרו;
"פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העליה לרכב או הירידה ממנו."
2. הקושי הראייתי
הדרישה כי כל אחת מדרכי השימוש המנויות בהגדרה, תיעשה גם "למטרות תחבורה", כשתי דרישות מצטברות, מעוררת לא אחת קשיים במישור הראייתי.
ב- רע"א 8548/96[234] דובר בנהג שהחנה את משאיתו, על-מנת לעשות בה תיקון כלשהו וירד ממנה. זמן קצר אחר-כך נזקק למצית סיגריות שהושאר במשאית, חזר למשאית ונטל את המצית, וברדתו ממדרגות המשאית מעד ונפגע. הוא הגיש תביעה בטענה שמדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי קבעו, כי לא היתה זו תאונת דרכים מן הטעם ש"השימוש ברכב מנועי" לא נעשה "למטרות תחבורה" כנדרש בחוק.
בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור קבע, כי בנסיבות המקרה דנן, הנהג ירד מן הרכב – מכאן שנתקיימה אחת מדרכי השימוש המנויות בחוק – אלא, ששימוש זה לא נעשה למטרות תחבורה. הנהג עלה וירד לרכב לצורך נטילת המצית. לפגיעתו זו לא היה קשר לסיכון תחבורתי ופגיעתו ארעה מחמת התממשות סיכון שאינו תחבורתי.
כב' השופט ת' אור קובע, באשר למישור הראייתי, כי:
"אכן, הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראייתים ביישומן, אינן רצויות. הכרעה בשאלה מה היתה מטרת העלייה לרכב תהיה לעיתים לא קלה. היא תהיה כרוכה לא אחת בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות. אך קשיים כאלה אינם מצדיקים סטיה מהוראות החוק. כשם שבית-המשפט יודע לבור את דרכו בעניינים רבים אחרים כדי לקבוע את התשתית העובדתית הצריכה לעניין, כך ידע לפעול בבואו להחליט בדבר הנסיבות הנוגעות לעלייה לרכב ולירידה ממנו."
פסק-הדין ממחיש את הקושי הראייתי הכרוך בהבחנה בין ירידה מן הרכב "למטרות תחבורה" לבין "ירידה שלא למטרות תחבורה". על בית-המשפט לבחון, בכל מקרה, מה היתה כוונת המשתמש עובר לביצוע הפעולה, על-מנת להחיל/לא להחיל את הוראות חוק הפיצויים.
[228] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[229] רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532.
[230] הצעות חוק 1962, התש"נ, עמ' 31.
[231] ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844.
[232] בר"ע 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532. בפסק-הדין קבע כב' הנשיא א' ברק, כי פריקה וטעינה הן חלק מהפעילות התעבורתית של הרכב, אלא שהן הוצאו בחזקה הממעטת מהגדרת "שימוש ברכב".
[233] רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 825.
[234] רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 825.