סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים
• האחריות המוחלטת
• הגבלת זכאותם של נפגעים
• עיקרון ייחוד העילה
• תאונת דרכים
• מטרות תחבורה
• תשלומים תכופים ותשלומים עיתיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
• מומחים רפואיים
• חוק הפיצויים וחוק הביטוח הלאומי
• קרנית
• הסדר הפיצויים בחוק
• שכר-טרחת עורך-דין

תאונת דרכים

"1. הגדרות (תיקון התשנ"ח)
בחוק זה:
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;
"נזק גוף" – מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים;
"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;
"נפגע" – אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים, למעט אם נגרם מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970;
"פקודת הביטוח" – פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) (נוסח חדש), התש"ל-1970;
"מבטח" – כמשמעו בפקודת הביטוח, לרבות מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיפים 4 עד 6 לפקודת הביטוח;
"רכב מנועי" או "רכב" – רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות;
"ישראלי" – אדם הרשום במרשם האוכלוסין המתנהל לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, וכן מי שבידו אשרה לישיבת ארעי לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952;
"האיזור", "ההסכם", "שטחי האחריות הפלסטינית", "מבטח מהאיזור" ו"מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית" – כהגדרתם בפקודת הביטוח;
"האיזורים" – כמשמעותם בחוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, התשנ"ה-1995;"
"נוסע יוצא", "נוסע נכנס", "עובד" ו- "שדה התעופה" - כהגדרתם בחוק יישום מזכר ההבנה בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית (שימוש משותף בשדה התעופה עקבה) (הוראת שעה), התשנ"ח-1997.

להלן נבאר את ההגדרה על-ידי חלוקתה לגורמים:

2. "מאורע"
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;.." (ההדגשה איננה במקור)

ההגדרה כיום, לאחר תיקון מס' 8, החליפה את קודמתה בהגדרה מפורטת וממצה.

הגדרה כפי שנוסחה לאחר התיקון, אינה חלה על מאורע שאירע במתכוון "כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב". ההגדרה מוציאה מתחולתה מגוון אירועים שהתרחשו בעת עמידת הרכב ואשר אינם באים בגדר תאונת דרכים, אך מוסיפה להגדרת התאונה מאורעות אשר בהתרחשם קמה חזקה חלוטה לקיומה של תאונת דרכים.

ה"מאורע" המדובר בסעיף, אינו בהכרח מאורע בו נתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב. החוק אינו דורש מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה. לפיכך, הולך רגל הנופל בעת חציית הכביש בהשפעת רכב שחלף בקרבתו ונפגע – פגיעתו באה בעטיו של מאורע המהווה תאונת דרכים, אף שלא נתקיים מגע פיזי בין הרכב לבינו.

ב- ת"א (ב"ש) 296/92[32] התבררה תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף אשר נגרמו מצפיה בתאונת דרכים.

התובעת נפלה ממדרגות האוטובוס ונחבלה בגופה. בעוד היא שרועה על הכביש, התקרב למקום רכב אחר. ברגע האחרון, ובטרם מגע עימה, הצליח נהג אותו רכב לבלום את רכבו מבלי שהתובעת תיפגע פגיעה פיסית נוספת. התובעת טענה, כי נבהלה, באורח קיצוני, מן ההתרחשות הזו והדבר גרם לה פגיעה נפשית נוסף על הפגיעה הפיזית.

חברת הביטוח ונהג האוטובוס (להלן: הנתבעים) טענו כי חבותם משתרעת רק על נזקי הנפילה מן האוטובוס (החבלה הפיזית), אם בכלל, ולא על הנזקים הנפשיים הנוספים שנגרמו כתוצאה מהופעתו של הרכב האחר במקום. בנזקים נוספים אלה צריכים לשאת, לטענתם, נהג אותו רכב ומבטחו.

בית-המשפט מציין, כי סעיף 3 לחוק הפיצויים הוא המסדיר את שאלת אחריותם של נהגי כלי רכב שונים המעורבים באותה תאונה, וקובע כדלקמן:

"(א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג אחריות על נזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו.
(ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף-קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."

בית-המשפט מדגיש, כי נפקותן של הוראות אלה, כאן, היא פועל יוצא של השאלה האם היתה התובעת בגדר "נוסע" (באוטובוס) כמשמעותו בסעיף 3(א) הנ"ל, בעת שארעה הפגיעה הנוספת (הנפשית), או שמא ראוי לראותה כמי "שנפגע מחוץ לכלי הרכב". ויודגש, כי בעת הפגיעה השניה לא נתקיים כל מגע פיסי בין התובעת לבין אף אחד משני כלי הרכב שנמצאו בזירת התאונה: האוטובוס ממנו ירדה והמכונית שעצרה סמוך לה בעת שהיתה שרועה על הכביש.

אם תחשב כנוסעת באוטובוס – תחול על התובעת הוראת סעיף 3(א) לחוק והיא תהא זכאית לתבוע את הנוהג באוטובוס בו הוסעה, ואותו בלבד (אף אם יוכח כי רכב נוסף היה מעורב בתאונה). אחרת – תהא רשאית לתבוע כל אחד מן הנוהגים "המעורבים", לפי בחירתה.

בית-המשפט מתייחס לעצם הדרישה בסעיף 3(ב), למגע פיזי בין כלי הרכב לבין עצמם או בינם לבין הנפגעת, וקובע בהקשר זה, כדלקמן:

"ייתכן, לפיכך, כי נהג הרכב האחר עשוי להיות מופטר, בסופו של דבר, מן התשלום. ואגב אורחא: קושי של ממש עשוי להתעורר, במקרים אחרים, לעניין חלוקת האחריות בין שני כלי רכב שגרמו לתאונה מקום בו לא היה מגע פיסי של אף אחד מהם עם הנפגע. בהיעדר מגע פיסי בין כלי הרכב לבין עצמם או בינם לבין הנפגע לא ניתן להפעיל את מנגנון חלוקת החבות בין הנוהגים הקבוע בסיפא של סעיף 3(ב). נראה כי במקרה כזה אין מנוס מאשר לחלק את החבות בין הנוהגים לבין עצמם בחלקים שווים. אולם, אין מניעה כי מי שהוסע ברכב יחשב "נוסע" גם בעת שהוא מצוי מחוץ לרכב בו הוסע. נפסק כבר, למשל, לגבי הנוהג ברכב היוצא את רכבו כדי לבדוק תקלה ברכבו, או כדי לתקנו, ונפגע על-ידי רכב אחר, כי הוא יבוא, גם בשלב זה, בגדר "נוהג" העושה שימוש ברכבו ופגיעתו תהא תוצאה מן השימוש הזה 'כל עוד המצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש' (ע"א 544/89 מדינת ישראל נ' אלראהב, פ"ד מה(2) 338). בעניין זה, אין מקום להבחנה בין נוהג לבין נוסע. ההבחנה שמציע הדין היא אחרת: בין נוהג ונוסע, גם יחד, מצד אחד (סעיף 3(א) לחוק וכן ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462) לבין נפגע אחר (סעיף 3(ב) לחוק). כשם שלגבי הנוהג אין צורך במגע פיזי בינו לבין רכבו, כתנאי להיותו "נוהג" או "משתמש" לעניין תחולת סעיף 3(א) לחוק, כך אין לייחד דרישה כזו לגבי הנוסע. (ואף לא לגבי הולך הרגל – ראה ת"א (שלום-נהריה) 1406/90 אסתר רוזנבליט נ' טוכנר ואח', צלטנר 184(ל) 1(א), השופט ש' ברלינר.
יתכנו נסיבות בהן יחשב נוסע, היוצא מן הרכב בו הוסע, בגדר "נוסע", כמשמעותו בסעיף 3(א) לחוק, גם בהיעדר מגע פיסי בינו לבין הרכב. השימוש שעושה הנוסע ברכב כולל את פעולות הכניסה והיציאה מן הרכב – כך, בעבר, על-פי הלכת ע"א 358/83 שולמן נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, וכך, היום, לאור הוראת התיקון מס' 8לחוק הפיצויים. שימוש הלוואי של היציאה מן הרכב אינו מסתיים בהכרח עם ניתוק המגע הפיסי בין הנוסע לבין הרכב והוא מתמשך והולך, כל עוד לא רכש הנוסע עמידה יציבה (י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, הוצאת "יהלום") 36)."
לסיכום קובע כב' השופט כי במקרה דנן נפילתה של התובעת ממדרגות האוטובוס ונפילתה על הכביש באו תוך כדי שימוש ברכב והן "קשורות בטבורן לשימוש" הנלווה שעשתה התובעת ברכב כנוסעת. נפילת התובעת ממדרגות אוטובוס, הינה בתחום הסיכון שהשימוש באוטובוס יצר. לפיכך, על התובעת לתבוע את נהג באוטובוס בו הוסעה ואותו בלבד. כב' השופט מוסיף ומדגיש, כי אילו הוכחו נסיבות המנתקות את אירוע המעידה על מדרגות האוטובוס מן הפגיעה הנוספת (כגון: שהנפגעת היתה שרועה על הכביש זמן רב, למרות שהיה באפשרותה להתפנות מהמקום) אזי ניתן היה לראות בתובעת כמי שנפגעה מחוץ לכלי רכב אלא שנסיבות אלו לא התקיימו במקרה דנן.

נסיבות דומות נדונו ב- ת"א 29084/03[33], בפסק-הדין דובר בתובעת שהיתה עדה לתאונה וכתוצאה מצפייה זו נגרם לה נזק נפשי. לטענתה, חששה כי המשאית אשר היתה מעורבת בתאונה עלולה לפגוע בגופה, ועל-כן נתקפה בהלה וחרדה ומספר דקות מאוחר יותר, עקב התעלפותה, הועברה באמבולנס לטיפול בבית החולים, שם אובחן כי היא סובלת מהלם וחרדה.

התובעת טענה כי סבלה בתקופה שבסמוך לאחר התאונה מפחדים, הפרעות שינה וחרדות ממראות התאונה, ונאלצה לקבל טיפול תרופתי להרגעה ואף טופלה במרפאה לבריאות הנפש. לטענתה מדובר ב"נזק גוף" כהגדרתו בחוק הפיצויים, ועל-כן היא זכאית לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

מנגד, טוענות הנתבעות, כי לתובעת לא נגרם כל נזק כהגדרתו בחוק, שכן התובעת לא נפגעה כלל מהתאונה ובנסיבות העניין לא מתקיים "מבחן הסיכון". לטענתן, התובעת אינה בגדר "מעורבת" בתאונת דרכים ואינה עונה על הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה[34], באשר למידת קרבתה לנפגעים בתאונה.

כב' השופט יחזקאל הראל קיבל את התביעה ופסק, כי מאורע המזכה את הנפגע בפיצויים, אינו בהכרח מאורע בו נתקיים מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי רכב. החוק אינו דורש מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה, ואף יותר מכך, הפסיקה קבעה כי לא תמיד יש צורך אף בנוכחות ה"נפגע" במקום התאונה.

מיון "מאורע" מסויים כתאונת דרכים מעורר את שאלת היקף הנזקים בני הפיצוי אותם ראוי לייחס לאותו מאורע. המבחן אותו יש ליישם לעניין קביעת "היקף המאורע" הוא מבחן הסיכון כפי שגובש בפסיקת בית-המשפט העליון, או המבחן המשתמע מתיקון מס' 8, משנת התשנ"א-1990 בחוק הפיצויים.

כב' השופט פוסק, כי התובעת הינה נפגעת "ישירה" ולא "משנית", ועל-כן, אין בהלכת אלסוחה כדי לחסום את התובעת מלהיחשב כ"נפגע" כהגדרתו בחוק. החרדות להן נקלעה התובעת נבעו באופן ישיר מהאירוע, והן בגדר "נזק גוף" כמשמעו בחוק, בגינו היא זכאית לפיצוי.

בפסיקת בתי-המשפט נקבע, כי יכולות להיות נסיבות בהן מאורע יוכר כתאונת דרכים, גם כאשר הנפגע אינו נוכח בזירת התאונה. כלל זה חל גם בכיוון ההפוך – אין במגע הפיזי שלעצמו בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה כדי להפוך את המקרה ל"מאורע" שהינו תאונת דרכים. לפיכך, מי שאץ בדרכו אל עבר כלי רכב, נפל בסוף דרכו וספג חבטה מן הרכב החונה, אין די במגע הפיזי הזה כדי שיתרחש מאורע המהווה תאונת דרכים. הנזק לא נגרם עקב שימוש ברכב כי אם עקב הריצה הלא מוצלחת בדרך אל הרכב.

ב- רע"א 4696/92[35] קבע כב' השופט מ' שמגר, כי גם פגיעה של נפגעת אגב ריצה לרכבה, כאשר היא נחבטה ברכבה בסוף דרכו (ומכאן כי האירוע התרחש בסמוך מאוד לרכב) "איננה בגדר תאונת דרכים, על-אף שנפגעה ממכה שספגה כאשר נפלה בסוף ריצתה אל המכונית החונה. לא נגרם במקרה דנן נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש מצער שלא צלח בשביל אשר עליו רצה המבקשת, הא ותו לא".

ב- ת"א 943/91[36] הוכרה תביעת מורה לנהיגה לקבלת פיצויים במסגרת חוק הפיצויים, לאחר שלקה בליבו בעת שיעור נהיגה, שבמהלכו פנתה תלמידה, בצומת, והיתה קרובה לרכב אחר עד כדי סכנת התנגשות. התובע הצליח לבלום את מכוניתו ולמנוע מגע בין כלי הרכב. אולם, בשל המתח הרב לקה בליבו.

כב' השופט ד' ברלינר, הכיר במאורע כתאונת דרכים, באומרו:

"אירוע זה אינו צריך להיות אלים. אינו צריך להיות יוצא דופן, הוא יכול להתבטא באופנים שונים ומגוונים, הן בנסיבותיו והן בדרכי הגרימה. אך תמיד דרוש שיהא בנמצא "אירוע" הניתן לזיהוי ואבחון, בנפרד ממהלך הדברים לפניו ואחריו... כך, קפיצת הרכב על פני גבשושית והגבהה בכביש... והמביאה לנזק גופני כגון התפרצות ממשית של כאבי גב היא לשיטתי כגדר תאונת דרכים... ואילו נזק רציני בהרבה לגבו של הנוהג, תוצאת מיקרו טראומות מתמשכות ומצטברות לאורך שנים, עקב שעות נהיגה רבות... בלא קשר בין נזק זה לבין אירוע מסויים שארע במהלך השימוש ברכב, לא יהווה עילה להענקת פיצוי על-פי חוק הפיצויים."
בכדי שמאורע מסויים ייחשב לתאונת דרכים, נדרש שהנסיבות להתרחשותו יהיו פתאומיות וחד-פעמיות. לפיכך, נהג שנגרם לו נזק מתמשך כתוצאה משימוש ממושך ברכב, לא יוכר כנפגע בתאונת דרכים, אפילו אם יוכח כי נזקו נגרם מהשימוש ברכב.

הבחנות אלו דומות במהותן לקריטריונים שגובשו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב)[37], לצורך הגדרת תאונת עבודה. סעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) מבחין בין "פגיעה בעבודה" "תאונת עבודה" ו"מחלת מקצוע", בקובעו:

"35. הגדרות
בחוק זה, במבוטח:
"פגיעה בעבודה" – תאונת עבודה או מחלת מקצוע;
"תאונת עבודה" – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו;
"מחלת מקצוע" – מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 41 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי – עקב עיסוקו במשלח ידו."



בתי-המשפט פסקו, כי "המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא "הפתאומיות"[38], גישה זו חזרה גם ב- בג"צ 1063/91[39] שם נאמר מפי כב' השופט א' מצא:

"אם הפגיעה באה בדרך הדרגתית... ואם היא תוצאה של התפתחות איטית מדובר במחלה; מאידך, אם לפגיעה מקור ומועד שאפשר לאתרם – הרי זאת תאונה."
ב- בג"צ 4690/97[40] התבררה הטענה שמחלת נפש עקב מצוקה בעבודה מהווה "תאונת עבודה".

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן מציינת, כי:

"המשמעות של "תאונת עבודה" היא אירוע פתאומי וחד-פעמי הנראה לעין. "תאונה" מתרחשת באחד משלושה מצבים: אירוע עובדתי פיזי המתרחש בפתאומיות; שורה של פגיעות זעירות הקורות לאורך זמן, שכל אחת כשלעצמה היא מעין "תאונה" בזעיר אנפין וזוהי תורת המיקרוטראומה; אירוע בעל רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בהקשר לתקרית בעבודה. בענייננו אין מדובר ב"תאונת עבודה" קלאסית, ונותר לבחון אם ניתן לראות באירוע "תאונת עבודה" במסגרת תורת המיקרוטראומה או במסגרת פריצת מחלה קונסטיטוציונלית עקב "אירוע חריג" בעבודה. התשובה לשני אלה היא שלילית."
מכאן, שבנסיבות בהן התובע אינו יכול לאתר את המועד המדוייק בגינו הוא תובע, ומייחס את פגיעתו להצטברות נזקים על פני תקופה לא מוגדרת בזמן, נשלל יסוד "הפתאומיות" המאפיין תאונה. הדבר נכון גם באשר לפגיעות מתמשכות בשל רעש וזיהום אוויר. במקרים אילו אין זכאות לתבוע פיצוי על-פי החוק, משום שאין "מאורע" מסויים בגינו תובעים.

"מאורע" יתקיים רק בנסיבות בהן הפגיעה פתאומית וחריגה, או אז זכאי יהא הנפגע לזכות בפיצויים במסגרת חוק הפיצויים.

ב- רע"א 8061/95[41] נדונה השאלה מה נכנס לגדר הגדרת "תאונת דרכים" לצורך חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. בפסק-הדין דובר במערער שעסק בטעינת מטען על גבי משאית עומדת. המטען הוטען באמצעות מנוף המהווה חלק בלתי-נפרד מהמשאית ומופעל על-ידי הכוח המיכני של המשאית. בעת הרמת המטען על-ידי המנוף נפגע המערער מהמטען המורם ונגרם לו נזק גוף. המערער תבע את נהג המשאית ואת חברת הביטוח שביטחה את השימוש באותה משאית.

בית-משפט השלום קיבל את תביעת המערער בקובעו, כי מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אולם, בית-המשפט המחוזי הפך את קביעתו זו וקבע שהמאורע אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק.

כב' הנשיא א' ברק, הפך את הקערה על פיה ואימץ את פסיקת בית-משפט השלום.

כב' הנשיא קבע, כי המאורע דנן הוא "תאונת דרכים", מאחר ונזק הגוף נגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי. הדיבור "עקב" הוא בעל אופי "סיבתי". המבחן הסיבתי הטמון בדיבור "עקב" הוא מבחן כפול: מבחן סיבתי-עובדתי ומבחן סיבתי-משפטי. המבחן הסיבתי-העובדתי מתמצה לרוב בסיבה – בלעדיה אין. המבחן הסיבתי-משפטי הוא מבחן של סיכון. נזק נגרם "עקב" שימוש ברכב מנועי, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר.

תיקון מס' 8 לא הסתפק בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ושל "שימוש ברכב מנועי". בנוסף להגדרה הבסיסית הוסיפה הכנסת בתיקון מס' 8 שלושה מצבים נוספים אשר הם בגדר "תאונת דרכים" ומצב אחד אשר אין לראותו כ"תאונת דרכים". כל ארבע החזקות החלוטות הן ביטוי למצבים ספציפיים שנדונו בפסקי-הדין של בית-המשפט העליון. חלקן עולה בקנה אחד עם המבחן התעבורתי וחלקן נותן ביטוי למבחן הייעודי לעניין הגדרת תאונת דרכים. באופן כללי, במקום המבחן הייעודי שהגדיר את הדיבור "תאונת דרכים" עד לחקיקת תיקון מס' 8, בא עתה המבחן התעבורתי.

באשר לשלבי התהליך הפרשני – תיקון מס' 8 מבוסס על הגדרה בסיסית של הדיבור "תאונת דרכים", לאחריה באות 3 חזקות חלוטות שלפיהן יראו במצבים מסויימים תאונת דרכים, וחזקה חלוטה אחת שלפיה לא יראו מצב מסויים כתאונת דרכים.

בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת זו עליו לבחון אם היה במאורע "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב".

אם האירוע אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני ולבחון אם המקרה נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. אם כך הדבר יעבור השופט לשלב נוסף ויבחן אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת. כאשר האירוע אינו נכנס למסגרת ההגדרה הכללית של תאונת דרכים, אך הוא נכנס למסגרת החזקה החלוטה המרבה, הרי יד החזקה החלוטה המרובה היא על העליונה. כך אם לא מתקיימים היסודות של ה"שימוש" לפי ההגדרה הכללית, כך בהגדרת הקשר הסיבתי, כך בהגדרת מהות המאורע הנדרש בגדרי ההגדרה הבסיסית.

כב' הנשיא א' ברק קובע, כי במקרה דנן, המאורע נגרם בעת טעינה של מטען על משאית. הטעינה נעשתה באמצעות ניצול הכוח המיכני של המשאית אשר הפעיל מנוף המחובר לרכב. מכוח קביעתו המפורשת של תיקון מס' 8, נזק גוף הנגרם עקב טעינה של מטען על "רכב" או פריקתו ממנו, אינו נזק הנגרם עקב "שימוש" ברכב מנועי, אפילו מדובר בטעינה ופריקה שהם "למטרות תחבורה". כיוון שכך מגיעים לשלב השני של התהליך הפרשני ועל השופט לבחון אם המאורע שבפניו מקיים את דרישותיה של אחת החזקות החלוטות המרבות. מבין שלוש חזקות מרבות, הנוגעת לענייננו היא זו הקובעת כי "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכוח המכני של הרכב" מכוונת לכל אותם מקרים בהם הרכב הוא "רב תכליתי". זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות, שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית, המנצלות את כוחו המכני של הרכב. התאונה עצמה נגרמה במסגרת ניצול כוחו המכני של הרכב להגשמתן של פעולות נוספות אלה, ובלבד שאותה עת "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

אם הרכב הוא "חד ייעודי" וייעודו הוא תעבורתי בלבד, לא תחול החזקה החלוטה מקום שהטעינה והפריקה נעשתה תוך שימוש "מאולתר" בכוח המכני של הרכב. לעומת זאת, כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכוח המכני של הרכב העומד הוא חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל ייעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך טעינה ופריקה, נופל לגדר החזקה חלוטה בעניין "ניצול הכוח המכני של הרכב".

כב' הנשיא א' ברק קובע, כי המקרה דנן אינו נופל במסגרת ההגדרה הבסיסית, שכן מדובר בטעינה כשהרכב עומד ובמצב דברים זה הטעינה אינה בגדר "שימוש ברכב מנועי". ברם, המאורע נופל לגדר החזקה החלוטה המרבה הנוגעת "לניצול הכוח המכני של הרכב". עניין לנו ברכב שייעודו המקורי הוא "דו-תכליתי". המשאית משמשת להובלת משא וייעוד זה הוא תעבורתי והיא משמשת על-פי ייעודה המקורי גם להרמת מטען והורדתו. ייעוד זה אינו תעבורתי. נזק הגוף נגרם למערער עקב השימוש בייעוד המקורי הלא תעבורתי. נזק גוף זה נגרם עקב ניצול כוח המנוע של הרכב ויש לראות את האירוע כ"תאונת דרכים".

ב- ע"א 2199/99[42] התבררה השאלה האם התאבדות מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. המנוח, שעזבונו הוא המערער, נשכב על פסי הרכבת במטרה להתאבד ונדרס למוות על-ידי רכבת. הערעור נסב על השאלה אם אירוע זה נכנס לגדר החזקה הממעטת בהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיה לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור מציין, כי לשון החזקה הממעטת אינה מפרטת באופן חד-משמעי אם היא חלה על מעשה התאבדות. עם זאת עולה בבירור כי מבחינה לשונית אין החזקה הממעטת מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס זהות מחולל התאונה. היא אף אינה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון – פעילות עבריינית או התאבדות. כל שנדרש על פיה הוא שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם ספציפי. מכאן עולה כי מבחינת לשון החזקה היא חלה אף על מתאבד שהתכוון לפגוע בעצמו.

כב' השופט ת' אור מציין כי מטרת תיקון מס' 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של הגדרת "תאונת דרכים" ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפסיקה. תכלית זו באה לידי ביטוי הן בהגדרה הבסיסית והן בחזקה הממעטת שתכליתה לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה.

כב' השופט ת' אור קובע, כי התאבדות באמצעות כלי רכב אינה סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה. אף במקרה זה הרכב משמש כאמצעי לפגיעה גופנית ולא לצורך ייעודו התחבורתי. לפיכך, החלת החזקה הממעטת על מתאבד מתיישבת טוב יותר עם תכליתו הכללית של תיקון מס' 8 להוציא מגדר החוק סיכונים שאינם תחבורתיים ולהימנע מלהטיל על ציבור נהגי הרכב להשתתף בכיסוי הוצאותיהם.

כב' השופט מציין כי גם השכל הישר מובילנו למסקנה לפיה מעשה התאבדות נכנס לגדר החזקה הממעטת. הבחנה בין מתאבד לבין נפגע אשר נזקו הוסב על-ידי אחר מובילה לתוצאה בלתי-מוצדקת שלפיה תלוייו של המתאבד יהיו זכאים לפיצוי ואילו זכאותם של התלויים בנפגע כתוצאה מפעילות מכוונת אחרת תישלל. תוצאה זו, המפלה בין התלויים השונים, אינה הגיונית ואינה מוצדקת. אף אין כל בסיס אנליטי סביר להבחנה בין התלויים השונים.

גם מההיבט של האינטרס הציבורי, מוסיף כב' השופט, אין זה ראוי כי לאדם המבקש להתאבד תינתן האפשרות להטיל את התמיכה במשפחתו על ציבור הנהגים על-ידי כך שישתמש בכלי רכב לצורך מימוש מטרתו. אין זה מתקבל על הדעת, שבאופן זה יוכל אותו אדם להבטיח שאם יצליח בתוכניתו, יזכו תלוייו בפיצויים.

ב- רע"א 10721/05[43] התבררה השאלה אימתי ינתק גורם זר את הקשר הסיבתי, כך שתאונה לא תחשב עוד "תאונת דרכים".

בפסק-הדין דובר במשיבים 1-2 שנפגעו מסלעים שפגעו בהם שעה שנסעו במכוניתם, לאחר שהועפו מעוצמת פיצוץ יזום שערכו המשיבים 3-5 אשר עסקו בביצוע עבודות סלילה בתוואי כביש (שטרם הוכשר לנסיעת רכבים) והמרוחק כ- 200 מטרים ממקום הפגיעה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' רובינשטיין קבע, כי במקרה דנן אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. הרכב בו נהגו המשיבים 1 ו-2 שימש רק זירה לאירוע, וזאת כיוון שלא ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב; סיכון מעין זה אינו מיוחד לעוברי דרכים, והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם. כב' השופט בחן את האירוע במבחן הגורם המתערב הזר וקבע, כי מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

במקרה דנן, קובע כב' השופט, הסלעים ומקורם אינם מהווים חלק אינטגראלי מן המכלול התחבורתי שבדרכם של הנפגעים, ומהווים אלמנט זר לסביבה התעבורתית. הסבירות שאירוע דוגמת זה יתרחש נמוך מאוד. כב' השופט מוסיף כי ההסתברות שהסלעים ינחתו בכביש זהה להסתברות שהסלעים ינחתו בשכונת מגורים, או בכל מקום אחר. על-כן, אין המדובר בסיכון ייחודי לעוברי דרכים הנובע משימוש ברכב. לפיכך, האירוע אינו מהווה תאונת דרכים ויש להחיל עליו את פקודת הנזיקין.

לסיכום, קובע כב' השופט, בנסיבות העניין אין המדובר בתאונת דרכים, מאחר ושייכות הרכב לאירוע היא אקראית או כמעט אקראית.


3. נזק גוף
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;.." (ההדגשה אינה במקור)

"נזק גוף" מוגדר כדלקמן:

"מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי, לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הפגע בעת אירוע תאונת הדרכים."

בקטגוריה של נזקי גוף נכללים גם נזקים שנגרמו למכשירי עזר כגון משקפיים, מכשיר שמיעה ואף שיניים תותבות. נזק הגוף כולל מוות, מחלה, נזק נפשי ונזק שכלי וכן כל פגיעה גופנית אחרת.

עצם הכללת הפגיעה הנפשית בהגדרת נזקי הגוף, שבגינם זכאי הנפגע לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים, מאפשרת מתן פיצויי לא רק לנפגעים הישרים בתאונה, אלא גם למי שלא נפגע פיזית בעצמו, ואף לא היה נוכח באירוע.

חוק הפיצויים אינו מוחל על נזקים שנגרמו לרכוש. לכן, נזק הנגרם לרכב המעורב בתאונה או לרכוש אינו מקנה זכאות לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים. תרופתו של התובע, במקרים כגון דא, תהא על-פי הוראות הדין הכללי. יוצאים מן הכלל, הם נזקי הרכוש הנגרמים ל "התקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים" (כגון, משקפיי ראיה/שמש, שיניים תותבות וכיוצא בזה).

הוראות החוק אינן מחייבות, כתנאי מקדים, מגע פיזי בין הנפגע לרכב הפוגע. נזק הגוף יוכר במסגרת חוק הפיצויים, גם בנסיבות בהן לא התקיים מגע פיזי ממשי בין הנפגע לרכב הפוגע.

גם בפסיקה נקבע כי מגע פיזי בין הרכב והנפגע אינו המבחן על פיו יש לקבוע האם מדובר בתאונות דרכים אם לאו. המבחן הקובע הוא מבחן הסיכון[44].

מגמה זו חוזרת גם בדברי כב' השופט ד' ברלינר ב- ת"א 1406/90[45] באומרו:

"תאונת דרכים יכולה להיגרם בכל מקום. החשוב הוא הקשר שבין השימוש ברכב לבין היגרמות הנזק הגופני. אם השימוש ברכבו של הנתבע גרם לנפילת התובעת ופציעתה, הרי זאת תאונת דרכים...
גרימת התאונה יכולה להיעשות באופנים שונים. הגרימה הרגילה היא הגרימה הפיזית הנובעת ממגע פיזי בין המכונית לבין גוף הנפגע. אין הכרח שהגרימה תהיה כזאת. הגרימה יכולה להיעשות בדרך של השפעה קולית או בדרך של השפעה פסיכית ואף באופן בלתי-ישיר כשגורמים של זמן, מרחק, מקום ואופן, יוצרים מרחק בין השימוש ברכב לבין הנזק הגופני."
כב' השופט א' ריבלין[46] שותף לדעה זו ובספרו מציין, כי:

"חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיסי בין הנפגע לבין כלי הרכב "המעורב" בתאונה כתנאי לזכאותו של הנפגע, ובלבד שנתקיים קשר סיבתי בין השימוש באותו כלי רכב לבין נזק גוף אשר נגרם לנפגע."

גם פרופ' י' אנגלרד,[47] שותף לגישה זו, באומרו:

"החוק שלנו אינו דורש מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב. אין להטיל ספק בכך כי תאונות כתוצאה מהתזת אבנים מגלגלי המכונית, או מיצירת ענני אבק או עשן, הן תאונות דרכים במובן החוק. ההשפעה האמצעית של מכונית בהליך גרימת התאונה יכולה להיות פיסית (הדף אוויר), אופטית (סינוור), אקוסטית (רעש מבהיל, למשל, בעל חיים, או המונע שמיעת סכנה אחרת), או פסיכית גרידא. החלופה האחרונה כוללת בהלתו של אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה..."
כאמור, יכול להתקיים קשר סיבתי הדוק בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם לנפגע, גם ללא מגע פיזי בין הנפגע לרכב הפוגע. אולם, כלל זה יכול ויחול גם בכיוון ההפוך; אין די בעצם המגע הפיזי עם הרכב בכדי להחיל אוטומטית את הוראות חוק הפיצויים.

בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים[48], דובר בנפגעת שבדרכה לרכב, איבדה את שיווי משקלה, מעדה ונפלה ובעת נפילתה נחבלה בחלק הימני-אחורי של מכונית.

בפסק-הדין נקבע, כי אין מדובר בתאונת דרכים. בפסק-דינו כתב הנשיא ו' זיילר, כי:

"בענייננו מעידת התובעת היא מעידה הזרה לשימוש ברכב, היא מנותקת ממנו ואינה קשורה בו ונפילתה כתוצאה מאותה מעידה אף היא איננה קשורה ברכב והיא מנותקת ממנו ומהשימוש בו. במסגרת תהליך נפילתה נתקלה התובעת כנראה במספר חפצים (הכביש ומה שהיה עליו) ובתוך כך גם בחפץ נוסף, היא המכונית שמדובר בה. בנסיבות אלו המגע הפיסי שנוצר בינה לבין המכונית אינו נובע מהשימוש ברכב..."

3.1 נזק נפשי
בעבר, גישת בתי-המשפט היתה מסוייגת בכל הנוגע לתביעות בגין נזק נפשי, בנסיבות בהן הנפגע לא נכח בזירת התאונה: "אופיו של הנזק הזה, הקושי לעמוד על טיבו ומקורו, והחשש מפני בידוי נזקים על-מנת לזכות בפיצויים שימשו לסירוגין ביסוד ההסתייגות מן ההכרה בסוג הנזק הזה.

ההסתייגות באה לכלל ביטוי בעיקר באותם מקרים בהם עמד הנזק הנפשי לבדו כשאינו כרוך במעורבות פיזית במעשה הנזיקין או בפגיעה פיזית של ממש[49].

הקשיים שנתעוררו בפסיקה היו אלה: האם יש מקום להטלת אחריות בגין נזק נפשי שנגרם לאדם כתוצאה מתאונה בה לא היה מעורב פיזית, והאם במקום בו נגרם הנזק הנפשי כתוצאה מתאונת דרכים, האם יש לראות במי שניזוק כך משום "נפגע" כמשמעותו בחוק הפיצויים.

בכדי להכיר בנזק נפשי כנזק בר-פיצוי במסגרת חוק הפיצויים, יש להכיר בנזק שכזה כנזק המזכה בפיצויים, להכיר בקבוצות מסויימות של ניזוקים כזכאים לפיצויים, וכן להיעזר במבחן הסיבתיות שיקשור בין התאונה לבין הנזק הנפשי שנגרם לנפגע.

יש לציין, כי בתי-המשפט הכירו בזכאותו של אדם שנפגע בתאונת דרכים וסבל בגינה מנזק נפשי בנוסף לנזק הפיזי. לא היתה מחלוקת כי נזק נפשי מזכה בפיצויים, לפי חוק הפיצויים, למי שנפגע בתאונת דרכים. הקושי נתעורר בעניין זכאותם של "נפגעי-המשנה" לקבל פיצויים בגין הפגיעה הנפשית שהוסבה להם בעקבות פגיעה פיזית שהוסבה לאחרים.

בפסיקתם זו הלכו בתי-המשפט אחרי ההלכות שגובשו במשפט האנגלי, וקבעו כי זכאותם של נפגעי-משנה (שלא נכחו בזירת התאונה) לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים, תלויה בכך שהיו נוכחים בזירת התאונה ובכך שהפגיעה הפיסית בתאונת הדרכים הוסבה לבני משפחתם הקרובה.

ב- ע"א 813/81[50] נדונה תביעת אלמנה לפיצויים, בגין נזק נפשי שנגרם לה כתוצאה ממות בעלה בתאונת דרכים, בעודה עדת ראיה לתאונה.

המשנה לנשיא מ' בן-פורת קובעת, כי יש לפצות את האלמנה בגין סבלה הנפשי. היא היתה נוכחת ברכב בעת האירוע ואבדן הכרתה נבע גם הוא מאירוע זה ולא מנותק ממנו. די בהלכה הפסוקה בישראל כדי להעניק לה עילה לפיצויים על סבלה מחמת מות בעלה. אין סיבה שלא לפרש את המנוח "נזק גוף" בחוק הפיצויים ככולל הלם נפשי הנגרם לנפגע בשל הפגיעה באדם קרוב אחר.

השינוי המהותי בגישת בתי-המשפט בא לידי ביטוי ב- ע"א 80/88[51]. בפסק-הדין התבררו שתי תביעות במאוחד שעסקו בנזק נפשי שנגרם לקרובי נפגעי תאונת דרכים, שלא נכחו בזירת התאונה, אך נפגעו בנפשם כאשר חזו מאוחר יותר בקרוביהם הפגועים.

השאלה המשפטית המשותפת לשתי התביעות היא שאלת האחריות – לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) – לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה של מי שנפגע בתאונת דרכים.

בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא מ' שמגר, דן בשתי מערכות אירועים אלו; האירוע הראשון עסק בילד, בן 6 שנים, שנפגע על-ידי מכונית, ונפטר לאחר 24 ימים בבית-חולים. כשנודע להוריו על האירוע נסעו לבית החולים, ראו את הילד במצבו הקשה ובייסוריו הנוראים וישבו לידו עד שנפטר. כתוצאה מכך מצבם הנפשי התערער, הם פוטרו מעבודתם ונזקקו לטיפול רפואי.

האירוע השני שנדון עסק בתאונת דרכים בה פגעה משאית באמה של התובעת ופגעה בה אנושות. האם אושפזה בבית החולים ונפטרה לאחר כשבוע ימים. לאחר שנודע לתובעת על הפציעה ביקרה את אמה בבית החולים, ולאחר מכן חזתה בגוויית האם כאשר זו הובאה הביתה לצורך הקבורה. הבת חלתה במחלת נפש והגישה תובענה לפיצוי בגין מחלת הנפש בה לקתה.

כב' הנשיא מ' שמגר סוקר את הפסיקה בארה"ב, באוסטרליה ובאנגליה, ומגיע למסקנה כי לפי פקודת הנזיקין חב המזיק לנזק נפשי שנגרם לקרובו של הניזוק כתוצאה מהאירוע שאירע לנפגע הראשי. אכן, בכל מקרה ומקרה יש לבדוק את דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. הדבר תלוי בזהות התובע, במידת קרבתו לנפגע, התרשמות ישירה של התובע מן האירוע המזיק, מידת הקרבה של התובע למקום אירוע הנזק ומידת הקרבה של אירוע הנזק לזמן אירוע התאונה וכדומה. המזיק יהיה אחראי הן לנזק שנגרם מייד עם האירוע והן לנזק שהתפתח במשך הזמן, אך תמיד לפי הנסיבות, לפי הקשר הנסיבתי וכיוצא באלה גורמים שיש לבדוק אותם באשר לתהליך של היווצרות הנזק הנפשי.

כמו-כן סבר הנשיא מ' שמגר, כי קמה לנפגעים זכאות לפי חוק הפיצויים, בגין הנזק שנגרם להם, בהיותם נפגעים שנגרם להם נזק גוף בתאונת דרכים. הפגיעה הנפשית של קרוב המשפחה נכנסת אף היא לגדר חוק הפיצויים, והמבחנים יהיו זהים לאלה שצויינו באשר לאחריות לפי דיני הנזיקין. בהקשר זה יש להוסיף כי על-פי עיקרון ייחוד העילה, מי ש"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, מקנה לו עילת תביעה לפי החוק האמור, לא יוכל לתבוע פיצויים בגין נזק גוף על-פי פקודת הנזיקין. אולם הוראות פקודת הנזיקין יחולו בכל המקרים בהם מתרחש הנזק שלא בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים.

כב' הנשיא מ' שמגר, ציין כי חובת הזהירות של הנפגע הראשי וחובת הזהירות כלפי נפגעי-המשנה קמות ומתקיימות במקביל. חובת הזהירות המשנית הינה חובת זהירות עצמאית ונפרדת שקמה בין המזיק לבין הניזוק אשר נפגע בנפשו. החובה הראשונה היא ה"עיקרית" והפרתה היא תנאי מוקדם להפרות "הנלוות".

גרימת נזק גוף לנפגע העיקרי עשויה להסב נזקים נפשיים למספר בלתי-מסויים של נפגעים, לאו דווקא מבני משפחתו. אם ייקבעו גבולות האחריות בנזיקין בסוגיה זו אך ורק על-פי אפשרות הצפיות של נזק נפשי כלשהו יורחב מעגל המפוצים למספר רב של בני אדם. תוצאה אינה יכולה לעמוד "הן מבחינת הנטל הכבד על המזיק בפרט ועל ההתנהגות האנושית בכלל".

מפסק-הדין יצאה הלכה תקדימית, כי אין עוד להציב תנאי מקדמי, לפיו לא תוכר זכאותו של קרוב משפחה לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים, בשל נזק נפשי שהוסב לו אם לא היה נוכח במקום התאונה ויש לבחון כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו המיוחדות.

כב' הנשיא מ' שמגר מציין, כי במקרים דוגמת אלו ראוי לעשות שימוש במבחן הציפיות, ובמסגרתו יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם נזקו של התובע, אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני, היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע:

"במסגרת זו תינתן הדעת, כאמור, לדרך קבלת המידע. כשלעצמי – מציין כב' הנשיא שמגר – לא הייתי שולל, במקרה ראוי, מתן פיצוי בגין התוצאה הנזיקית שנגרמה, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי, הכל כמבואר לעיל. אגב, ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלביזיה נראית לי, על-פי הגיונם של דברים, שוות משמעות לצפייה ישירה במקום האירוע."
ועוד:

"אין לדידי מקום לקביעה שרירותית מראש מהי קירבה מספקת במקום ובזמן, כתנאי להטלת אחריות. בדרך-כלל, ככל שמתרחקים במקום ובזמן מזירת האירוע המזיק, הציפיות להתהוותו של נזק נפשי הולכת ופוחתת... לא הרי צפייה ישירה ובו-זמנית בתאונה בה נפגע אדם יקר כהרי ביקור בבית חולים בו מאושפז אותו אדם פרק זמן לאחר מכן. במקרה הראשון המדובר בהלם פתאומי הנובע מאירוע פתאומי ודרמטי, ובשני המדובר בחוויה, היכולה אמנם להיות קשה ומדכאת, אך נשלל ממנה מימד ההפתעה והדרסטיות המאפיין את הנוכחות באירוע המזיק עצמו. אולם, כאמור, אין מקום להכללות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו ולשאול אם בנסיבות העניין היה המעוול, כאדם סביר, צריך לצפות התהוותו של נזק כתוצאה מסתברת מן האירוע הרשלני. זאת ועוד, יש לזכור גם כי בנוסף לעצם קביעתה של חובת זהירות, על הנזק שהתהווה להיות קשור סיבתית – הן עובדתית והן משפטית – לאירוע המזיק. בבחינת שאלת הסיבתיות, במיוחד מקום שהמדובר בנזקים שהתהוו במרחק של מקום וזמן מן המעשה הרשלני, יש, כמובן, לתת את הדעת להשפעתם של אירועים מאוחרים על קביעת האחריות."
כב' הנשיא מ' שמגר סייג את ההלכה לקרובי משפחה מדרגה ראשונה בלבד, אולם לא קבע מסמרות בעניין זה:

"מן ההיגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני זוג). ראינו, כי על-פי האינפורמציה הרפואית הידועה, תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקרבה שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך. היינו, יש חשיבות רבה למידת הקרבה והאינטימיות בפועל. לשון אחרת, יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה, אך יתכנו גם מידות קירבה אחרות ושונות היכולות להוליך לתוצאה זהה; לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית-משפט זה את השאלה אם יש הצדקה להוסיף במקרה יוצא דופן על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין."
כן נקבע סייג נוסף, המסייג את הזכות לפיצויים בכך שעל התובע לסבול נזק נפשי קשה בטרם תקום זכות תביעה לפי חוק הפיצויים. כב' הנשיא מ' שמגר מנמק את הרעיון העומד ביסודו של תנאי זה, באומרו:

"יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב, וכעס הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות אינן צריכות לזכות בפיצויים. בדרך-כלל אין הצדקה להטיל על המזיק אחריות בגינן, מחד גיסא, ואין גם הצדקה לרתום את המערכת המשפטית לשם כך, מאידך גיסא. יש להדגיש ולשוב ולהדגיש, כי בהיעדר מאפיין ברור, קיים גם חשש ניכר לבידוי נזקים שלא היו ולא נבראו. היעדר סיווג רפואי מוכר גם מכביד ביותר על הערכת היקפו של הנזק, ואף עלול למנעה כליל."
ב- ע"א 642/89[52] חזר כב' הנשיא מ' שמגר על ההלכה שקבע בפרשת אלסוחה[53]. בפסק-הדין דובר על ילד כבן 9 שנים, שנהרג כתוצאה מפגיעה של ענף מגזע עץ שנפל על ראשו וחבל בו בגן ציבורי. הורי הילד לא צפו באירוע, אולם טענו, כי עקב מות בנם נגרמו להם נזקים נפשיים.

כב' הנשיא מ' שמגר חזר על מערכת השיקולים שנקבעו בפרשת אלסוחה[54], שעל פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזק נפשי, אשר נגרם לפלוני עקב תאונה שנגרמה לאלמוני:

"בעניין דהאן התווינו את מערכת השיקולים שעל פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזק נפשי, אשר נגרם לפלוני עקב אירוע אשר במסגרתו הוסב לאלמוני נזק גוף ברשלנות. הדיון בשיקולים אלה נעשה על ידינו תוך בחינתה של חובת הזהירות המושגית, המהווה כידוע נדבך ראשון ומרכזי בקביעת אחריות לפי עוולת הרשלנות, ובמסגרת זו עמדנו על שאלות הכרוכות מטיבען גם ברכיבים של קשר סיבתי וריחוק הנזק. לאחר שבחנו את שיקולי המדיניות העומדים ביסודם של דיני הפיצויים ואת הבעיות המיוחדות המתעוררות בקשר לפיצוי בגין נזק מסוג זה שנדון כאן, ציינו ארבע אמות-מידה מרכזיות, אשר לא נועדו למצות את הסוגיה ואשר יעמדו במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין:
(א) זהות התובע – נקבע כי לעת עתה יש להעמיד את מעגל התובעים הפוטנציליים על קרובי משפחה ממדרגה ראשונה בלבד, שזו 'מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה...' (שם, בעמ' 432).
(ב) התרשמות ישירה מן האירוע המזיק – דרישה זו, אשר הותוותה על דרך הצמצום בבתי-המשפט של השיטות האנגלו-אמריקאיות, מובנת על הרקע 'כי ככל שהתובע קרוב לאירוע המזיק וחווה את החוויה הטראומטית בחושיו, הנזק הנפשי אשר נגרם לו צפוי יותר כתוצאה מסתברת בנסיבות העניין' (שם, בעמ' 433). עם זאת, לא מצאנו 'כי יש מקום להצבתו של תנאי מקדמי, לפיו תישלל על-הסף זכותו לפיצוי של קרוב, אשר לא היה נוכח במקום התאונה ואשר אינו עומד, על-כן, בתנאי ההתרשמות הישירה אך נזקו היה צפוי בנסיבות העניין'; שומה על בית-המשפט 'לדבוק בעניין זה במבחן הציפיות, היינו, יש לבחון בכל מקרה ומקרה, אם ניזקו של התובע – אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני – היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע' (שם, שם). לשם המחשה ציינו שם, כי אין לשלול את האפשרות של מתן פיצוי בגין נזק נפשי שנגרם, למשל, על-ידי האזנה לדיווח מילולי אודות התאונה, בוודאי לא בגין נזק כאמור שנגרם, למשל, תוך ראייתו של קרות האסון בעת צפייה מקרית בטלוויזיה. אגב, בעניין דומה נפסקו לאחרונה באנגליה בערכאה הראשונה פיצויים למי שלקו בזעזוע נפשי עקב צפייה בשידור חי בטלוויזיה בהיפגע קרוביהם בעת אסון שהתרחש באצטדיון כדורגל, אסון אשר אירע עקב רשלנות המשטרה המקומית (ראה:Jones and others V. Wright (1991) 1 ALL E.R (.353) (1991) 2 W.L.R. 814 (Q.B). בבית-המשפט לערעורים נהפכה ההלכה ונקבע, בין השאר, כי העברת האירוע על-ידי הטלוויזיה ואפילו בשידור חי, שוללת את הקשר של התובע אל רשלנות המזיק וכי הנזק הנפשי שנגרם לצופה אינו עומד בתנאי הקרבה במקום ובזמן. בית-המשפט התבסס בעיקר על כך ששידור טלוויזיוני אינו מעביר תמונה של המציאות כפי שהצופה במקום היה חווה אותה, אלא בצורה ערוכה (כגון מספר זוויות צילום, הגדלת התמונה, הילוך איטי, הילוך חוזר וכו') ובליווי דברי פרשנות של השדר (ראה: (C.A) Jones and others V. Wright (1991) 3 ALL E.R. 88; לא ידוע לנו אם העניין הובא בפני בית הלורדים).
(ג) מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק – בהתייחס לתנאי אשר נקבע בפסיקה האנגלו-אמריקאית, לפיו נדרש כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המיידיות, קבענו כי אין לתחום מראש את הקרבה הנדרשת:
'להבדיל מאמות-המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה... הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסיבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההגיון והצדק הוא הקירבה הסיבתית (CAUSAL PROXIMITY) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום.' (שם, בעמ' 435)
בהקשר לדברים אלה הוספנו שם, כי יש לזכור שבנוסף לעצם קביעתה של חובת הזהירות, על הנזק להיות קשור סיבתית-עובדתית ומשפטית – לאירוע המזיק.
(ד) מהו נזק נפשי – נקבע כי ישנם טעמים כבדי משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות, כגון מחלת נפש (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש."

השיקולים שנקבעו בהלכת אלסוחה[55] ובפרשת שניידר[56], מורים על ארבעה סייגים בהתקיימם יוכל תובע לזכות בפיצויי בגין נזק נפשי, כתוצאה מנזק גופני שנגרם לאחר; התנאי הראשון עניינו במידת הקרבה של התובע לנפגע. נפסק, כי התביעה תותר לקרובי משפחה מדרגה ראשונה – הורים, ילדים ובני זוג.

התנאי השני עניינו בקיום התרשמות ישירה מן האירוע. נקבע כי בנוסף למקרים בהם היתה לתובע התרשמות אישית מאירוע התאונה בדרך של ראיה ושמיעה אין לשלול את האפשרות להכיר בנזק נפשי, אשר נגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.

התנאי השלישי מתייחס למידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע. נקבע כי זירת האירוע, אשר גרם לנזק הנפשי, אינה כוללת רק את מקום התאונה, אלא גם את האמבולנס או בית החולים אליו הובל מי שנפגע בגופו. עמד על-כך הנשיא מ' שמגר בפרשת אלסוחה:

"אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה: כדוגמת דברי בית-המשפט בפרשת, supra Paugh, הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפיה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפיה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי. הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקרבה הסיבתית (causual proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, לאו דווקא קירבת הזמן או המקום."

התנאי הרביעי עניינו מהות הנזק הנפשי שנגרם לקרוב המשפחה. נדרש שהנזק הנפשי יהיה מהותי ורציני, וכי: "רק מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים."[57]

תנאי רביעי זה, הושאר על-ידי כב' הנשיא מ' שמגר ללא פירוט בדבר מהן המחלות הספציפיות שיוכרו כמחלות נפש המזכות בפיצוי ומה הן המחלות שאינן עולות לכדי מחלת נפש. כב' הנשיא מ' שמגר הותיר שאלה זו להתפתחויות הפסיקה, בשים-לב לנסיבות המקרה ולעדויות המומחים הרפואיים שיובאו לצורך העניין.

ב- ע"א 4446/90 התבררה שאלת מהות הפגיעה הנפשית הנדרשת כתנאי למתן פיצויים.


בפסק-הדין דובר באם ובת. האם נהגה במכונית כשביתה עמה. במהלך הנסיעה עצרה האם את מכוניתה עצירת פתע. הבת נפלה בין המושבים ונחבטה בעינה במוט ההילוכים. מאוחר יותר התברר, כי הפגיעה גרמה לבת לעיוורון. האם תבעה את נזקיה. הסתבר, שהפגיעה בביתה לנגד עיניה והידיעה על תוצאותיה של פגיעה זו גרמו לה לנזק נפשי.

כב' השופט ת' אור מתייחס לארבעת התנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה[58] וקובע, כי מבין ארבעתם, אין מחלוקת ששני התנאים הראשונים מתקיימים: המשיבה הינה אמה של סיוון אשר נפגעה בתאונה, וסיוון נפגעה לנגד עיניה. כב' השופט ת' אור יוצא מנקודת הנחה, שמתקיים גם התנאי השלישי, שכן, המומחה הרפואי קבע, כי נזקה הנפשי של המשיבה נגרם כתוצאה מהתאונה שראתה, ובמצטבר לכך, כתוצאה מהידיעה שנמסרה לה כעבור חודשים, שנפגע מאור עיניה של ביתה.

השאלה במקרה דנן, היא האם התנאי הרביעי מתקיים. האם ניתן לומר שהנזק הנפשי שנגרם לאם עולה לכדי נזק נפשי ממשי המזכה את הנפגע בפיצויים? האם הפגיעה הנפשית שנגרמה לאם, אשר לא הביאה למחלת נפש, הינה פגיעה נפשית-מהותית וקשה אשר תצדיק מתן פיצויים?

כב' השופט ת' אור פוסק, כי הפגיעה הנפשית שנפגעה האם אינה פגיעה כה קשה, אשר תמלא את התנאי הרביעי האמור, ומנמק החלטתו זו:

"הנכות בשיעור נמוך אשר נקבעה לה, העובדה שלא נגרע מכוח עבודתה והעובדה שבפועל לא נזקקה לכל טיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, תלמד על כך. התסמונת שמצא אצלה המומחה הרפואי היא של סף תסכול וגירוי נמוך וחלומות או זכרונות הקשורים באירוע התאונה. אכן, אין לזלזל גם באלה. אך דומה שאין באלה להוות מקרה ברור וקשה של נוירוזה רצינית.
הנזק שנגרם למשיבה נמנה על אותם מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית המשאירה נכות בשיעור שאיננו גבוה – בדרך-כלל בין 5% ל- 15% – אשר השפעתה על חיי יום-יום – כושר עבודה ואפשרויות תפקוד – אינה קשה או רבה במיוחד. בענייננו, הנכות שנותרה למשיבה בשיעור 5% היא אף בשיעור הנמוך ביותר מבין הנכויות הנגרמות בגין נוירוזה פוסט-טראומטית."
כב' השופט ת' אור מציין כי במודע נמנע מלהתוות תחומים מדוייקים של המקרים בהם מתקיים נזק אשר ימלא את התנאי הרביעי של הלכת אלסוחה, ומסתפק בדברים דלעיל, הבאים להוציא סוגי מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית ממסגרת התנאי הרביעי.

האם תנאי הלכת אלסוחה, דורשים, בין השאר, קיומו של נזק נפשי-מהותי וממשי חלים רק על נפגעי-משנה, שלא חוו בחושיהם את תוצאות התאונה, או שמא גם נפגעים שנכחו בזירת התאונה נדרשים לעמוד בתנאים אלו?

בבתי-המשפט לא היתה תמימות-דעים בסוגיה זו; היו פסקי-דין שקבעו כי הדרישה לקיומו של נזק נפשי-מהותי חלה גם על "קרוב נוכח" ולא רק על "קרוב נעדר".

גישה זו באה לידי ביטוי ב- ת"א 533/91[59]. בפסק-הדין נדונה תביעת פיצויים בגין נזק נפשי שנגרם לאישה עקב פטירתו של בעלה בתאונה. האישה שמעה על קרות התאונה, זיהתה את בעלה שנפגע בתאונה ונסעה באמבולנס שלקחו לבית החולים. למחרת היום נפטר בעלה.

בפסק-הדין נסבה המחלוקת על השאלה האם הוכח נזק נפשי במידת חומרה כמותווה בהלכת אלסוחה, המקנה לה עילה לתבוע את נזקיה.

בית-המשפט המחוזי, מפי כב' הנשיא ו' זיילר, השיב על כך בשלילה, נוכח טיב נכותה – תגובת האבל ממנה היא סובלת – ושיעורה של נכות זו – 10% לצמיתות. בית-המשפט ניתח את העובדות והגיע למסקנה שאין מדובר ב"נזק נפשי קשה" כמובנו בהלכת אלסוחה.

על פסק-דינו זה של כב' הנשיא ו' זיילר הוגש ערעור לבית-המשפט העליון. כב' השופט ת' אור דחה את הערעור ופסק כי אין מקום להתערב במסקנת בית-המשפט המחוזי, לאור אופי ומידת הפגיעה הנפשית שנפגעה המערערת בנסיבות מקרה. לאור הלכת אלסוחה ולאור פסק-דינו של כב' הנשיא מ' שמגר ב- ע"א 4446/90[60].

בפסקי-דין אחרים נפסק, כי התנאי הדורש התקיימותו של נזק נפשי ממשי חל אך ורק על נפגעי-המשנה שלא היו נוכחים בזירת התאונה. מי שהיה מעורב בתאונה גופה, אפילו פגיעתו הפיסית קלה, הוגדר כנפגע "רגיל" שדינו כדין כל נפגע אחר בתאונת דרכים, ונזקו הנפשי הוגדר כנזק הנלווה לנזקו הפיזי.

מגמה זו השתקפה ב- ת"א 1067/92[61] שם נפסק, כי התנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה אינם חלים על נוסעים ברכב שנפגעו פיסית בתאונה. לגביהם "אין מקום לעשות הפרדה – בין הפגיעות שנפגעו בגופם פגיעות פיזיות לבין הפגיעות הנפשיות שנפגעו עקב התאונה, אף אם יש לייחס את הפגיעות האלה בעיקרן לתגובה נפשית על מות קרוב משפחה".


להלן נבחן מהן אמות-המידה התוחמות את זכותו של קרוב נוכח וקרוב נעדר לפיצוי בגין נזק נפשי, לאור הלכת אלוסחה[62]?

ב- רע"א 5803/95[63], התבררה תביעת פיצויים בגין נזק נפשי על-ידי בת שהיתה עדת ראיה למות אמה בתאונת דרכים. היא עצמה לא נפגעה ותביעתה באה בגין פגיעה נפשית שנגרמה לה עקב אובדן אמה לנגד עיניה.

בית-משפט השלום דחה את תביעה הבת, בנמקו שהנזק שנגרם לה לא עולה לכדי נזק נפשי-מהותי המגיע כדי דרגת הנזק הנפשי המזכה פיצויים קרוב הנוכח בתאונה.

בית-המשפט המחוזי אישר את פסק-דינו של בית-משפט השלום ומכאן בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון.

בבית-המשפט העליון התבררה השאלה האם יש בהלכת אלסוחה כדי "לשנות לרעה" (מבחינת התובעת) את המצב המשפטי שהיה קיים ערב מתן פסק-הדין.

בנסיבות המקרה דנן, לא היה ספק, כי התובעת מלאה אחר שלושת התנאים הראשונים שנקבעו בפרשת אלסוחה[64]; היא בת המנוחה, היא נכחה בזירת התאונה וחוותה את תוצאותיה בחושיה בעת התרחשותה. אולם, באשר לתנאי הרביעי לא היה ספק כי לתובעת לא נגרם נזק נפשי-מהותי.

המחלוקת נסבה על השאלה האם התנאי הרביעי חל גם על "קרוב נוכח", או שמא "הקרוב הנוכח" זכאי לפיצוי על כל נזק נפשי שנגרם לו, קל כחמור.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן פוסקת, כי הלכת אלסוחה אינה מוגבלת אך למקרהו של "הקרוב הנעדר". ראשית, אין פסק-הדין בהלכת אלסוחה מגביל, על-פי נוסחו את תחולתו ל"קרוב נעדר", לא בפירוש ולא מכללא. שנית, הגיונה הפנימי של ההלכה והתפיסה הרעיונית משפטית המונחת בבסיסה אינן מתיישבות עם הגבלתה לקבוצה אחת של ניזוקי-משנה שנפגעו בנפשם. הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה, באו להסדיר הסדר כולל, מקיף ואחיד לסוגיה של נזק נפשי-משני הנגרם לאדם עקב היפגעות קרובו בתאונה.

כב' השופטת מבהירה, כי הגבלת זכאותם של נפגעי-המשנה לאותם מקרים בהם נגרם להם נזק נפשי קשה הוא "המחיר" שיש לשלם עבור הרחבת מעגל הזכאים לפיצויים. ואין כל הצדקה עניינית להבחין בין "קרוב נוכח" – שיהיה פטור מלהוכיח נזק נפשי קשה, לבין "קרוב נעדר" – שיהיה חייב להוכיח קיומו של נזק כזה. "לא יעלה על הדעת שבגין אותה חומרת פגיעה יקבל אחד מהם פיצוי והשני יצא וידיו על ראשו. אין הצדקה לפצות באופן שונה שני הורים שנפגעו פגיעה נפשית דומה, כשהאחד ראה את בנו נפגע לנגד עיניו והשני שמע על הפגיעה ומצא את הבן פגוע בבית החולים. בשני המקרים זכאים הנכנסים לגדר קרובים מהמדרגה הראשונה לפיצוי בגין נזק נפשי-משני ועל שניהם יחול אותו הכלל לעניין חומרת הנזק המזכה אותו בפיצוי. לפיכך אין מקום לצמצם את תחולת הלכת אלסוחה ולהחילה על קרוב "נעדר" בלבד.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן סוקרת את התפתחות ההלכה בדבר הנסיבות בהן תקום לאדם עילת תביעה בגין נזק נפשי שנגרם לו עקב פגעיה שנפגע בן משפחתו, לאור הלכת אלסוחה:

"העילה לפיצוי בגין נזק נפשי-משני, נולדה כפונקציה של חובת הצפיות בדיני הנזיקין. תחילה, רק אדם שנפגע פיזית יכול היה להיפצות על פגיעותיו; בהמשך, הוכרו גם הפגיעות הנפשיות של מי שנפגע פיזית כחלק מהתוצאות אותן צריך המזיק לצפות (ראה לדוגמה ע"א 4/57 נדיר נ' כהנוביץ, פ"ד יא 1464, 1469); בהמשך, הוכר נזק שאינו פיזי כבר פיצוי והיתה בכך פריצת דרך לקראת הכרה בזכות לפיצוי בשל נזק שאינו פיזי מבלי שנלווה אליו נזק פיזי (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113) לימים, התפתחה ההכרה בפגיעה נפשית של מי שנפגע בפגיעה משנית בהיותו נוכח בעת אירוע תאונה לקרובו. מבחן הצפיות הולבש בשיקולי מדיניות במגמה לצמצם את האחריות ונקבעו תנאים נוקשים לצורך העמדת הזכות. תנאים אלו היו פרי מדיניות שבקשה למנוע תביעות שאמיתותן מוטלת בספק, למנוע הטלת נטל כבד מדי על מזיקים למיניהם, וכן נתנו הם ביטוי לחשש להצפת בתי-המשפט בתביעות של נפגעים משניים.
7. לאור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים באופן שנכללו בו גם נפגעים שסבלו מנזק נפשי-משני, נקבעו סייגים מסייגים שונים לזכאותם לפיצויים.
נדרשה קירבת זמן ומקום והתרשמות חושית ישירה מן הארוע המזיק; (כך למשל משתמע מע"א 209/53 ויצמן נ' צוקר, פ"ד ח 1412) נדרשה קירבה משפחתית ממדרגה ראשונה לנפגע הישיר שהנפגע המשני היה עד להיפגעותו; נדרשה קירבת זמן בין האירוע לבין גילויי הפגיעה הנפשית (ראה ד' קציר, שם, סעיפים 184-186 והאסמכתאות הנזכרות שם) ונדרש נזק נפשי קשה שהתנסח באופנים שונים: כגון, מחלת נפש מוכרת, נזק נפשי המתבטא בתופעות פיזיולוגיות, נזק נפשי רציני וכדומה.
בסקירתו מביא הנשיא שמגר את מגוון המצבים בהם נדרש המשפט לתת תשובה בנושא הנזק הנפשי-המשני ואת הפתרונות הבלתי-אחידים שניתנו בזמנים שונים ואף באותה תקופה עצמה בשיטות משפטיות שונות ואף באותה שיטה משפטית עצמה.
כן מביא הוא את השיקולים שבתשתית הפסיקה המגוונת, את האינטרסים השונים הראויים להגנה המשמשים בזירה ובסופה של דרך, תוך הדגשת הבדלים בין שיטתנו לשיטות אחרות ונטישת חלק מהקריטריונים הנקוטים בארצות המשפט המקובל, גובשו אמות-המידה שהובאו לעיל. באמות-מידה אלה, יש משום הרחבת מעגלי הזכאים מבחינת דרגת הקרבה לנפגע הישיר, מידת הקרבה לזירת האירוע, מידת קירבת הנזק לזמן ומקום האירוע וצמצום הדרישה לנזק נפשי קשה לעומת מחלת נפש ממש שנדרשה ועדין נדרשת במקומות אחרים. אומר הנשיא מ' שמגר:
'... נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובת נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זו תחזור בוודאי ותתברר בבתי-המשפט מעניין לעניין, בשים-לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים.'
המצב ההלכתי קודם להלכת אלסוחה
8. טוען בא-כוח המבקשת כי על-פי ההלכה שהיתה קיימת עד לפסק-הדין בפרשת אלסוחה נפסקו פיצויים בגין נזק נפשי-משני "לקרוב נוכח" עקב כל פגיעה שהיא, קלה כחמורה וכי החלת הלכת אלסוחה גם על "קרוב נוכח" משנה את ההלכה הקיימת ומצמצמת את הזכות שהיתה בידי "קרוב נוכח" קודם לכן. לפיכך יש – לטענתו – להחיל את ההלכה רק על "קרוב נעדר" שאותה הלכה הכניסה אותו למעגל הזכאים.
האומנם קודם להלכת אלסוחה היה "קרוב נוכח" זכאי לפיצוי מלא על כל נזק נפשי-משני?
הפסיקה הקודמת לפרשת אלסוחה מאופיינת באי-אחידות ובאי-בהירות ביחס לקווים המנחים ולקריטריונים הנקוטים לקביעת זכאות בפיצוי בגין נזק נפשי-משני. המבוכה ואי-בהירות בנושא זה באו מן המשפט המקובל, ממנו ינקנו את תפיסתנו בתחום דיני הנזיקין.
סקירת הפסיקה המקומית מלמדת, כי בעבר נדחו תביעות רבות של נפגעים-משניים בגין נזק נפשי שסבלו עקב היפגעות יקיריהם, אם משום שקירבת המשפחה לא היתה מספקת, אם משום שהקרבה למקום ולזמן האירוע לא היתה מיידית אם משום שהנזק היה נפשי בלבד ולא נמצא ראוי לפיצוי, אם משום שלא היה חמור דיו כדי להעניק זכות לפיצוי; אם משום שלא נמצאה הצפיות הדרושה מצד המזיק לנזק המשני או שלא נמצא קשר סיבתי בין העוולה והנזק הנפשי המשני, או שנזק זה נמצא "רחוק מדי". (ע"א 294/54 צבי ואח' נ' שמיר ואח', פ"ד יב 421; ת"א (י-ם) 583/66 קרדי ואח' נ' פלצגיין ואח', פ"מ סא 161; המ' (ב"ש) 109/78 א' פרץ ואח' נ' כרמי ואח', פ"מ התשל"ח(א) 506; ת"א (חי') 910/69 עזבון המנוחה יהודית חלב ואח' נ' חוף הכרמל בע"מ ואח', פ"מ עב 161).
9. בא-כוח המבקשת הפנה אותנו לערעור אזרחי 813/81 ציון חברת לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לח(4) 785, בו מוצא הוא תמיכה לעמדתו. אלא שפסק-דין זה אינו מורה את אשר מבקש הוא ללמוד ממנו. בית-המשפט לא דן שם בנושא חומרת הפגיעה הנפשית והמשנית בת הפיצוי. מה שנקבע הוא – ועל כך אין חולק – כי "נזק גוף" בחוק הפיצויים, כולל נזק נפשי. שם נפגעה התובעת בעצמה וסבלה נזק נפשי מפגיעת בעלה באותה תאונה. בית-המשפט קבע כי 'יהיה זה מלאכותי לפצל בין סבלה הנובע מהלם מחמת האירוע גופו לבין סבלה מחמת מות בעלה בשעת האירוע'. סוגיית חומרת הנזק לא עמדה על הפרק. בא-כוח המבקשת הפנה לפסקי-דין מחוזיים שבאחד מהם נפסק פיצוי בגין 5% נכות ובשני, בגין 10% עקב נזק נפשי-משני.
אכן כך נפסק בהם. אולם נושא חומרת הנזק לא נידון שם ואין באותם פסקי-דין כדי לקבוע הלכה.
10. על רקע זה באה הלכת אלסוחה בה עוצבו הקריטריונים שתכליתם לאזן בין כל האינטרסים הפועלים בזירה, ובין הגישות השונות שבמערכות משפטיות שונות ובתוך אותן מערכות משפטיות ולהתגבר על חוסר אחידות בהצבתם של התנאים לזכאות בפיצוי. כמו-כן נעשה מיון וסיווג של ההגבלות שנקבעו בארצות המשפט המקובל תוך אימוץ חלקן ונטישת חלקן ותוך התייחסות לביקורת שנמתחה על אותן מגבלות. באופן כזה גובשה הלכה ברורה וכוללת ובה קריטריונים גמישים שאינם מהווים רשימה סגורה ושעם זאת יש בהם כדי לתחום את הגבולות הראויים בין היות אדם בר-פיצוי בגין נזק-משני ובין אי-היותו כזה.
11. שאלה נכבדה היא, אם יש בכלל מקום לדרישת קיומו של נזק נפשי-משני חמור של "קרוב נעדר" ושל "קרוב נוכח" כאחד. במילים אחרות, האם יש הצדקה רעיונית לכך שמי שנתקיימו בו שלושת התנאים הראשונים של הלכת אלסוחה, והוא נמנה על מעגלי הקרבה הדרושים, חייב לעמוד גם בדרישה להוכחת נזק חמור כדי לזכות בפיצויים?
אין ספק כי הגבלת מידת הפגיעה הנפשית בגינה זכאים לפיצוי נפגעי פגיעה נפשית משנית, בעייתית היא מכמה היבטים: היא נותנת עדיפות לנפגעים ישירים הזכאים להפצות בגין כל נזק נפשי קל כחמור על פני נפגעי נזק נפשי-משני.
היא מציבה קושי לוגי בהצדקת האבחנה האמורה משום שלכאורה מי שנחשב "נפגע" לפי חוק הפיצויים או פקודת הנזיקין זכאי לפיצוי על כל נזק נפשי שנגרם לו, קל כחמור; היא מעמידה קושי משפטי ומעשי של תחימת הגבול בין נזק נפשי קל לנזק נפשי חמור והיא יוצרת שתי קבוצות נפגעים על-ידי אבחנות שניתן לטעון כי אינן רלבנטיות. אלא שנראה לי כי הבחנה זו ראויה היא. זו דינה של הרחבת מעגל "הנפגעים" שהגבלה בצידה. הגבלה זו, שהיא פרי מדיניות שמצאה ביטויה בפסיקה, היא ככל הנראה "המחיר" שיש לשלם עבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי כזה, שמלכתחילה לא באו באופן טבעי בגידרה של צפיות המזיק בדיני הנזיקין ובגדרו של "נפגע" לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976. (כאן יצויין, כי סוגיית הפיצוי בגין נזק נפשי-משני, משותפת ל"נפגע" לפי דיני הנזיקין ול"נפגע" כמשמעותו בחוק הפיצויים. כך נקבע בפרשת "אלסוחה" שהסירה כל ספק בעניין זה).
לא נתבקשנו לדון בביטול הדרישה לנזק נפשי-משני חמור מכל וכל. כל שנתבקשנו הוא לצמצם את הלכת אלסוחה ולהחילה על "קרוב נעדר" בלבד ולא על "קרוב נוכח". כעניין של מדיניות משפטית, אין אני סבורה שיש מקום לצמצום כזה ומדוע?
"קרוב נוכח וקרוב נעדר"
12. במסגרת אמות-המידה שהתוו, אין אני מוצאת הצדקה רעיונית, עניינית, או אחרת, להבחין בין "קרוב נוכח" שיהיה פטור מלהוכיח נזק נפשי קשה לבין "קרוב נעדר" שיהיה חייב להוכיח נזק כזה. מרגע ששני אלה נכנסים למעגל הזכאים לפיצוי, עליהם להיות שווי מעמד מבחינת חומרת הפגיעה הנדרשת כדי לזכותם בפיצוי. לא יעלה על הדעת שבגין אותה חומרת פגיעה יקבל אחד מהם פיצוי והשני יצא וידיו על ראשו. אין הצדקה לפצות באופן שונה שני הורים שנפגעו פגיעה נפשית דומה, כשהאחד ראה את בנו נפגע לנגד עיניו והשני שמע על הפגיעה ומצא את הבן פגוע בבית החולים. בשני המקרים זכאים הנכנסים לגדר קרובים מהמדרגה הראשונה לפיצוי בגין נזק נפשי-משני ועל שניהם לחול אותו הכלל לעניין חומרת הנזק המזכה אותם בפיצוי. לפיכך אין מקום לצמצם את תחולת הלכת אלסוחה ולהחילה על קרוב נעדר בלבד. קל יותר להבין עמדה הגורסת כי יש לבטל את ההגבלה בדבר חומרת הנזק מכל וכל ביחס לכל סוגי הנפגעים המשניים העונים על שלושת הקריטריונים הראשונים שנקבעו בהלכת אלסוחה, כך שכולם יזכו בפיצוי על נזק קל כחמור, מאשר לקבל עמדה הגורסת אבחנה בין "קרוב נוכח" ל"קרוב נעדר" לעניין זה.
פסיקה מאוחרת לפסיקה בפרשת "אלסוחה"
13. לאחר הלכת אלסוחה ניכרה אי-אחידות בפסיקת בתי-המשפט המחוזיים לעניין יישומה על "קרוב נוכח". יש פסקי-דין מהם עולה ספק אם ההלכה יישימה על "קרוב נוכח" ויש פסקי-דין שיישמוה על "קרוב נוכח" ועל "קרוב נעדר" כאחד.
(למשל, ב- בר"ע 7/95 לנדמן יהודה נ' עזבון המנוח עמית עידו ז"ל (לא פורסם) אמר השופט עדיאל כי הוא נוטה לדעה שההלכה לא פגעה ולא צמצמה את זכויותיו של ה"קרוב הנוכח" אולם השאיר את השאלה בצריך עיון. דעה שונה הביע הנשיא ו' זיילר בתיק אזרחי
(י-ם) 5331/91 (לא פורסם), ביישמו את הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה גם על ה"קרוב הנוכח" הבדלי גישות אלה מחייבים הלכה ברורה ומנחה).
14. הלכת אלסוחה עומדת על כנה לא רק מכוחה היא אלא מכוח פסיקה מאוחרת של בית-משפט זה. היא אושרה על-ידי בית-משפט זה ב- ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פ"ד מו(1) 470, מבלי להגבילה ל"קרוב נעדר":
היא חזרה ואושרה במקרים נוספים שדנו בפגיעתו של "קרוב נוכח" ב- ע"א 4446/90 אליהו חברה לביטוח נ' יעל ברנע, דינים עליון לח 967, שם נידון מקרה בו ארעה תאונת דרכים כשאם ובתה נמצאו בתוך מכונית. הבת נפלה אל בין המושבים ומוט ההילוכים חדר לתוך עינה, דבר שגרם כעבור זמן לעוורונה. בית-משפט זה, כב' השופט ת' אור, התייחס להלכת אלסוחה, ניתח את הקווים המנחים שהותוו בה ואת אמות-המידה שנקבעו בה ויישמם על המקרה, בקובעו כי על-אף שהמקרה עומד בשלושת הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה, אין הוא עומד במבחן הנזק הנפשי החמור.
ב- ע"א 5256/92 מרים בן מאיר נ' יוסף סלוניקיוס, דינים עליון לט 711, נידון מקרה בו זיהתה המערערת את בעלה שנפגע בתאונה לאחר ששמעה על קרות התאונה וליוותה אותו באמבולנס לבית החולים שם נפטר למחרת היום. גם כאן נקבע כי יש ליישם את הלכת אלסוחה ונדרשה פגיעה נפשית חמורה.
ב- ע"א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' קאסם חטיב, דינים עליון מב 703, ארעה תאונת דרכים בה אישה מצאה את מותה. בעלה ובנותיה היו נוכחים בעת האירוע והגישו תביעה בגין נזק נפשי-משני.
גם כאן נתקיימו התנאים הדרושים מבחינת קרבת המשפחה וקרבת הזמן והמקום ובית-המשפט התייחס להלכת אלסוחה לעניין דרישת היות הנזק הנפשי חמור וקבע כי יש ליישר את ההלכה וליישמה על "קרוב נוכח" ועל "קרוב נעדר" כאחד, בקובעו:
'הלכה זו חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונה בה נפגע קרוב משפחתו והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראיה או שמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הלכת אלסוחה כדי שתעמוד לה עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. בין יתר התנאים נכלל התנאי שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה נוירוזיס גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש...'
15. בא-כוח המבקשת טוען כי ב- ע"א 4446/90 הנ"ל נפלה טעות במובן זה שבית-המשפט לא הופנה לשאלת קיום פגיעה שלא לפי הלכת אלסוחה ובית-המשפט לא קבע כי הוא משנה את ההלכה ששררה קודם לכן ולכן אין להתייחס להלכה זו כתשובה לטענתו. ובאשר ל- ע"א 5256/92 הנ"ל טוען הוא כי הצדדים לא חלקו על כך שחלה הלכת אלסוחה והעמידו לדיון את השאלה אם הוכח נזק נפשי במידת חומרה כמותווה בה. אינני סבורה כי כך יש לקרוא את פסקי-הדין שבאו בעקבות הלכת אלסוחה. פסקי-הדין הנ"ל דנו בשאלה העומדת לדיון בפנינו כאן ובית-משפט זה הביע את עמדתו המפורשת שההלכה אכן חלה גם על "קרוב נוכח".
16. טוען בא-כוח המבקשות כי יש ביישום הלכת אלסוחה על "קרוב נוכח" משום פגיעה בזכות קניינית, שכן, קודם להלכה זו היה קרוב כזה זכאי לפיצוי בגין כל נזק שנגרם לו ואילו מעתה ואילך זכאי הוא לפיצוי רק בגין נזק החל מדרגת חומרה מסויימת. אינני סבורה כן. לא מצאתי כי הפסיקה הכירה בזכות קנויה בידי "קרוב נוכח" להיפצות על כל נזק נפשי שנגרם לו. רוב פסקי-הדין שדנו בנושאים אלה לא התעכבו על שאלה זו בין משום שלא נדרשו לה ובין משום שהנזק שנדון שבפניהם היה נזק משמעותי שאז לא עמדה השאלה על הפרק.
התפתחות הפסיקה בארץ ובעולם מצביעה על כך שהסוגיה לקתה באי-בהירות, באי-אחידות, ובקריטריונים מחמירים. כל אלה נבעו מכך שהנפגעים המשניים לא באו מלכתחילה אל בין הזכאים להיפצות בגין נזק נפשי-משני וזכותם נולדה על-ידי התפתחות הלכתית. ככל הרחבה, נדרשו לה סייגים ונקבעו כאלה, לא בצורה אחידה, לא בצורה עקבית ולא בצורה המשקפת תפישה נורמטיבית קוהרנטית ראויה, שמצאה ביטוי בהלכת אלסוחה.
17. בשקלול ובאיזון כל השיקולים הגורמים והאינטרסים המשמשים בזירה, התגבשה התיזה המוצאת את ביטוייה בהלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה בפסק-דינו של הנשיא מ' שמגר בפרשת אלסוחה, שהיא ההלכה המנחה כיום. אינני מוצאת כי יש עילה לצמצמה לשנותה או לבטלה. מעגל הנפגעים נפשית מפגיעת יקיריהם עשוי להיות רחב ורב היקף והפגיעה הנפשית בהם אמיתית היא והיא מתבטאת בצער, ביגון, באבל ובכאב. זוהי פגיעה שהיא לצערנו חלק מחיינו, איתה על כל נפגע להתמודד בכוחות עצמו ואין לתרגמה לערכים כספיים אלא אם הגיעה לדרגת פגיעה חמורה. אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה קלה לכל מעגלי הנפגעים הבלתי-ישירים. לפיכך, ראוי לו לסייג בדבר חומרת הפגיעה, שיישאר על כנו, ויחול על ה"קרוב הנוכח" ועל ה"קרוב הנעדר", כאחד."
מפסק-דינה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן הנ"ל עולה, כי ההבחנה בין "קרוב נעדר" לבין "קרוב נוכח" – אפילו היה האחרון מעורב פיסית בתאונה – בטלה ומבוטלת. הן "קרוב נוכח" והן "קרוב נעדר" מחוייבים לעמוד בתנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה, ככל שהדבר נוגע לפגיעת-המשנה שהוסבה להם.

יש להבדיל בין תובעים שנפגעו (בין אם המדובר בנזק נפשי או פיזי) עצמם בתאונה גופה, שאז זכאים הם לפיצויים בגין כל נזק נפשי ולו הקל ביותר.

3.2 נזק פיזי
עד כה עסקנו בנפגעי-משנה שסבלו נזק נפשי כתוצאה מפגיעת יקרם, כעת נבחן מה דינם של נפגעי-המשנה שנפגעו בגופם פיזית? מה דינו של אדם ששמע או ראה שארעה תאונת דרכים בה נהרגה אשתו, ולקה בליבו?

ב- ע"א 554/89[65] דובר בחייל שנהג ברכב בכביש בין-עירוני. משנוכח לדעת שהרכב התחמם יתר על המידה, העמידו על השוליים הימניים של הדרך, יצא מהרכב, פתח את מכסה המנוע ואת פקק הרדיאטור. מים התפרצו מן הרדיאטור והחייל קפץ אחורנית לכיוון הכביש ונפגע על-ידי משאית, שנהג בה המשיב 1 ושהשימוש בה בוטח על-ידי המשיבה 2. בשעת התאונה לא היה מגע בין החייל לבין מכוניתו וכן לא היה מגע בין המשאית הפוגעת לבין מכוניתו. הוא הוכר כנכה צה"ל, והמערערת נשאה ונושאת עקב כך בהוצאות שונות, כמתחייב מחוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), התשי"ט-1959, והיא תבעה בתביעת שיבוב את המשיבים. בית-המשפט המחוזי נעתר לעתירת המשיבים למחיקת התביעה משום שקבע שהחייל נחשב לנוהג ברכב בעת התאונה ולא כ"הולך רגל". מכאן הערעור לבית-המשפט העליון.

כב' הנשיא מ' שמגר מציין, כי:

"על-פי ההלכה, תיקון ברכב, בין תוך כדי נסיעה ובין בעמידה, בין בצידי הדרך ובין שלא בצידי הדרך מהווה שימוש לוואי חיוני לרכב. נמצא כי פעולותיו של ויקטור עד שנפגע נעשו כמשתמש ברכב. תאונת דרכים היא אירוע בו נפגע אדם עקב השימוש ברכב מנועי, היינו, נדרש קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב ובין התאונה. המבחן הסיבתי-משפטי הוא "מבחן הסיכון" אשר על פיו שימוש בכלי רכב הוא הגורם לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר.
בענייננו, עצירת הרכב הצבאי על אם הדרך על-מנת לבדוק תקלה שאירעה בו היתה בגדר "שימוש" ברכב. שימוש כזה טומן בחובו סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על-מנת לבדקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך-כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד המצאותו של הנהג קשורה בטבורה לשימוש ברכב, כי אז פגיעה בו תחשב כנגרמת עקב השימוש. המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק לפגיעה עקב השימוש. הפגיעה בויקטור מרכב חולף היתה בהחלט בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר. מאחר שהפגיעה בויקטור נגרמה עקב השימוש ברכבו, יש לקבוע כי הרכב הצבאי היה מעורב בתאונה. על-כן מדובר בתאונה שבה היו מעורבים שני כלי רכב ובמקרה כזה נוהג שנפגע בתאונה מעורבת אין לו עילה מכוח חוק הפיצויים כנגד מאן דהוא זולת מבטחו."


האם על פגיעה פיזית של נפגעי-משנה תחול הלכת אלסוחה?

כב' השופט א' ריבלין, בספרו[66], משיב על כך בשלילה:

"ניתן אולי לומר כי הנפגע במקרה זה הוא נפגע-ישיר ולא נפגע-משנה אלא שאמירה זו אינה מדוייקת. על-מנת שהניזוק במקרה זה יהיה הוא עצמו נפגע, בגופו, צריך שיתקיים יסוד עובדתי היוצר זיקה ישירה בין השימוש ברכב לבין הנזק, למשל מי "שכמעט" נדרס בעצמו על-ידי רכב או מי שנבהל ונפל כתוצאה ממעבר קרוב של רכב. בהיעדר זיקה "ישירה" כאמור ראוי, כך נראה, לראות גם בנפגע שכזה נפגע-משני או נפגע שנזקו נזק "משני". כיוון שכך, ספק אם יש מקום מצד העיקרון, במקרים כאלה, להבחין בין זכאותו של מי שלקה בהתקף לב קל לבין מי שלקה בנזק נפשי קל. ניתן לטעון כי יש הצדקה להבחנה בין שני הניזוקים האלה לעניין החשש מפני הרחבה בלתי-מבוקרת של מעגל הזכאים לפיצויים. החשש מפני תביעת בדים לעניין קיומו של נזק פיזי הוא בדרך-כלל פחות. אולם לשיטתנו, על קיומו של קושי בהוכחת הנזק יש להתגבר במישור הראייתי ולא במישור הדין המהותי על-ידי יצירת הבחנות כמוצע."

ב- בש"א (חי') 11412/06[67], התבררה בקשה לפיצויים בגין נזק נפשי, להורי ילד אשר נפצע בתאונת דרכים ואשר לא היו מעורבים בגופם בתאונה.

באותו עניין, התובע נפגע בתאונת דרכים שארעה עת נסע באוטובוס אשר שימש להסעת תלמידי בית-ספר, אשר התנגש בג'יפ והחליק על הכביש. כתוצאה מן התאונה נהרגו 3 ילדים ונפצעו תלמידים נוספים. התובע איבד את ידו הימנית בתאונה ונזקק לטיפול ממושך. מומחה העריך כי בעקבות התאונה סובל התובע מבעיה נפשית ולפיכך זקוק לטיפול נפשי מסודר בהקדם האפשרי.

התובע והוריו מבקשים למנות להם מומחה פסיכיאטר שיקבע להם אחוזי נכות. לטענתם, במהלך האשפוז סבלו התובע והוריו מבעיות רגשיות קשות ופוסט טראומה, ועל-כן החלו בקבלת טיפול פסיכולוגי. לטענת התובעים, בקשתם עומדת בתנאים אשר נקבעו בפסיקה באשר לזכאות לפיצויים בגין נזק נפשי של קרובי משפחה אשר לא היו מעורבים בגופם בתאונה.

כב' הנשיאה ב' גילאור דוחה את בקשת ההורים מנימוקי מדיניות משפטית ומציינת, כי על-אף שאין כל ספק שהורים שבנם נפצע קשה בתאונה, גם אם לא צפו בה, עוברים טלטלה נפשית לרבות צפיה בסבלו של הילד ודאגה אמיתית לגורלו ובריאותו, תוך שהם נוטלים חלק מהותי מהטיפול בו, וכתוצאה מכך משתנה שגרת חייהם, על בית-המשפט מוטלת החובה לתחום את מעגלי הנפגעים והזכאים לפיצוי בגין תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תוך שקילת שיקולים של מדיניות משפטית.


כב' הנשיאה ב' גילאור מציינת, שאמות-המידה התוחמות את זכותו של קרוב-נוכח וקרוב נעדר, לפיצוי בגין נזק נפשי, נקבעו בפסק-הדין בעניין אלסוחה. הגבלות אלו הן "המחיר" אשר יש לשלם עבור הרחבת מעגל הנפגעים הזכאים לפיצוי זה, אשר מלכתחילה לא באו באופן טבעי בגדרה של צפיות המזיק בדיני הנזיקין ובגדרו של "נפגע" לפי חוק הפיצויים.

מבחנים אלו הותירו שיקול-דעת לבית-המשפט אשר נדרש לנסיבותיו הספציפיות של כל עניין ועניין, בכדי לסייע בידי השופט לפסוק פיצוי רק באותם מקרים מיוחדים בהם ראוי לפסוק פיצוי לנפגע-המשני בגין נזקיו הנפשיים בעקבות התאונה.

כב' הנשיאה מניחה, כי כאשר ישנו מרחק מן האירועים בהתהוותם והמידע מתקבל מכלי שני, מותר להניח באופן סביר, כי עוצמת האירועים הקשים מתקהה ומתרככת, ובנסיבות אלה ציפיות נזק נפשי ממשי הולכת ופוחתת. משום כך נקבע, כי ראוי לדבוק במבחן הצפיות וליתן הדעת על דרך קבלת המידע.

לבסוף מסכמת כב' הנשיאה את ההלכה וקובעת, כי פיצויים בגין נזק נפשי של נפגע-משני, יינתנו רק לחוג מצומצם של נפגעים, אשר עניינם יוצא הדופן בחומרתן של נסיבותיו מצדיק פסיקת פיצוי. אמנם חומרת הפגיעה היא עניין שבמומחיות, אולם במקרה דנן, לא עולה מן החומר שצורף לבקשה ולו ראשית ראיה לפגיעה נפשית אשר עשויה לעבור את המשוכה הגבוהה שנקבעה בפסיקה.

ב- ע"א 3798/95[68] התבררה תביעת פיצוי בגין נזק נפשי עקב נוכחות באירוע של מות קרוב משפחה בתאונת דרכים.

עקב תאונת דרכים נהרגה אשת המשיב הראשון ואמן של המשיבות
2-4. המשיב הראשון (להלן: האב) נחבל גם הוא בתאונה ומומחה רפואי קבע לו בשטח הפסיכיאטרי נכות צמיתה בשיעור של 10%-15% כתוצאה מהפגיעה עצמה. המשיבות 2-4 היו ברכב בעת קרות התאונה וחזו בתאונה בה נפגעה אמן. לשלושת אלה נגרם עקב כך נזק נפשי מסויים. המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה האם זכאים המשיבים 1-4 לפיצוי גם בגין נזקיהם הנפשיים הנובעים מכך שחזו בפגיעתה הקשה של המנוחה. המחלוקת סבה סביב השאלה אם בנסיבות המקרה יש להחיל את הלכת אלסוחה.

בהלכת אלסוחה נקבע, בין היתר, כי כדי שתעמוד לתובע עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים עקב היותו נוכח בפגיעה, נדרש כי הנזק הנפשי הנטען יהיה מהותי, הווה אומר שלנפגע נגרמה עקב התאונה מחלת נפש (פסיכוזיס), או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה (נוירוזיס) גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש.

המשיבים טוענים כי הלכת אלסוחה אינה חלה במקרה שהתובעים עצמם גם נפגעו בתאונה, אלא למקרה שהם לא נפגעו, ואילו המערערת טוענת שההלכה חלה לגבי הנזק הנפשי גם אם התובעים נפגעו נזק אחר בתאונה.

כב' השופט ת' אור פסק, כי יש להחיל את הלכת אלסוחה על נסיבות המקרה דנן, וכי את הדרישה כי הנזק הנפשי יהיה נזק ממשי כפי שנקבע בהלכת אלסוחה יש להחיל גם במקרה שבו התובעים נפגעו פגיעות אחרות ומגיעים להם פיצויים בגין הפגיעות האחרות.

כב' השופט ת' אור מחיל את הלכת אלסוחה[69] הן על תובע שנכח בזירת התאונה והן על תובע שנעדר ממנה ולא עמד בחושיו על תוצאותיה, וכלשונו:

"הלכה זו חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונה בה נפגע קרוב משפחתו והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראיה ושמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הלכת אלסוחה, כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. בין יתר התנאים נכלל התנאי שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמו לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה (נוירוזיס), גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש."
בנסיבות דנן, קבע כב' השופט ת' אור, כי הנזק הנפשי שנגרם למשיבים אינו חמור דיו.

ב- ע"א 2935/98[70] התבררה תביעת פיצויים בגין נזק נפשי לאישה שבעלה נהרג לעיניה בתאונת דרכים.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי המערערת עומדת בשלושה מתוך ארבעת המבחנים שנקבעו בפסיקה הדרושים על-מנת לזכות אדם בפיצויים על נזק נפשי-משני: זהות התובע, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק, וקרבה במקום ובזמן לאירוע. אף-על-פי-כן דחה את תביעת המערערת בקבעו שאין היא עומדת במבחן הרביעי שהוא, בלשון בית-המשפט "הנזק הנפשי הדרוש". עדות רפואית שבאה בפני בית-המשפט קבעה כי למערערת נכות של 50%. אלא שלדעת בית-המשפט התמונה שהצטיירה בפניו קלה בחומרתה מזו שהיתה בפני הרופאה ונכותה מגיעה רק כדי 20%. אלא מאי? מאחר ולדעת השופט תפקדה המערערת באופן סביר כשהופיעה בפניו קבע כי יש לדחות את תביעתה העצמאית לפיצוי.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן דוחה את פסיקת בית-המשפט המחוזי ומציינת, כי פגיעתה של המערערת אובחנה כפגיעה נפשית קשה. בכל פסקי-הדין שעליהם הסתמך בית-המשפט המחוזי מדובר בנכות של 5%-15%. כאן מדובר בנכות של 20%. התמונה המתקבלת מחומר הראיות הרפואי שלא נסתר, היא, שמדובר בפגיעה נפשית קשה שפגעה הן בבריאות הנפשית של המערערת בשיעור של 20%, דבר שהצריך טיפול רפואי אינטנסיבי וממושך, והן בכושר התפקוד (לפחות 20% ולדעת המומחית 50%), דבר שנתן אותותיו בחיי היומיום ובכושר העבודה שלה. איש לא טען כי קיימת פגיעה נפשית המשתקת את המערערת מכל אפשרות לתפקד, ולא זה הוא קנה-המידה לקבוע פגיעה נפשית קשה. על השאלה באיזו מידה השפיעה הפגיעה על כושר העבודה יצטרך בית-המשפט לתת דעתו כאשר יבוא לפסוק את הפיצויים המגיעים למערערת. בשלב זה די בקביעות שנקבעו כדי להעביר את מחסום התנאי הרביעי שצויין לעיל.

3.3 סיכום
הלכת אלסוחה[71] הציבה מספר תנאים, שעל המבקש להוכיח התקיימותו של נזק נפשי שנגרם בשל פגיעה שארעה לאחר, לעמוד בהם, ובכללם הדרישה לקיומו של נזק נפשי מהותי.

תובע שאינו עומד בארבעת התנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה, לא יהא זכאי לפיצוי ותביעתו לא תוכר.

ב- ע"א 6431/96[72] קבע בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור, שבמקרה בו נגרם לקרובים נזק נפשי קל, בעקבות פגיעה שהוסבה לבתם בתאונת דרכים, אין לפסוק פיצויים בהסתמך על הלכת אלסוחה, שכן לפיה צריכים להתקיים מספר תנאים שלא נתקיימו:

"אחד מתנאים אלה הוא, שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי יהיה ברור וקשה (נוירוזיס) גם אם אינו מגיע למחלת נפש. בענייננו לא התקיים התנאי בדבר נזק נפשי בעל עוצמה כנזכר בהלכת אלסוחה, שיהיה בו כדי לבסס עילת תביעה לאב ולאם."

תנאי נוסף שנקבע בהלכת אלסוחה נוגע לרמת הקרבה בין נפגעי-המשנה לנפגע הישיר; מי שאינו נמנה על חוג הקרובים בדרגה ראשונה אל הנפגע הישיר, נדרש יהא להוכיח קיומם של יחסי קרבה הדוקים במיוחד המצדיקים התקיימותה של צפיות סבירה לפגיעה הנפשית שאירעה לו, או הבאתה בתחום הסיכון.

תנאי נוסף נוגע לדרך בה נודע לתובע על התרחשות התאונה. בנסיבות בהן נודע לתובע על קרות התאונה מפי השמועה והוא מתוודע להן בעצמו בשלב מאוחר יותר, אין זה חד-משמעי. ניתן לומר כי האפשרות שהידיעה על פרטי התאונה תועבר על-ידי אחרים אל קרוביו של הנפגע ויגרם להם נזק נפשי בגינה, היא תוצאה צפויה ומסתברת שיש לצפותה מראש.

פסיקה שונה תהא בלתי-מתקבלת על הדעת. הבחנה בין תובע שסבל נזק נפשי שהוסב לו ברגע שנכח בזירת התאונה והיה עד להתרחשותה ולתוצאותיה, לבין תובע שסבל פגיעה נפשית ברגע בו נודע לו, מפי אחר, על קרות תאונה ותוצאותיה, אינה ראויה.

4. "עקב השימוש ברכב" – הקשר הסיבתי
"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;..." (ההגדשה אינה במקור)

בהגדרת תאונת דרכים, נדרש הימצאותו של קשר סיבתי הקושר בין הרכב והשימוש בו, לבין התאונה. קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם כתוצאה משימוש זה.



ב- ע"א 358/83[73], בפסק-הדין פיתח בית-המשפט העליון מבחנים לקביעת קיומו של קשר סיבתי-משפטי בין השימוש שנעשה ברכב המנועי לבין נזק הגוף שנגרם לנפגע כתוצאה משימוש זה.

המבחן הסיבתי שנקבע הוא מבחן הסיכון.

באותו מקרה, נכנס המנוח שולמן, בבוקרו של יום, למכוניתו, על-מנת לנסוע לדרכו. התנעת המכונית הביאה לפיצוץ מטען חומר נפץ שהוטמן בה. כתוצאה מכך נפצע המנוח פצעים קשים ונפטר מייד לאחר מכן.

בפסק-הדין נדונה תביעת אלמנתו ובנו של המנוח לפיצויים על נזקיהם לחברה אשר ביטחה את השימוש ברכב. הם טענו כי המנוח מצא את מותו "בתאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים.

בית-המשפט המחוזי, מחק את התביעה על-הסף וקבע, כי לא התרחשה "תאונת דרכים", וכי המנוח אמנם עשה "שימוש" במכונית, אולם הוא לא נפגע "עקב" אותו שימוש, ומכאן שלא נתקיים קשר סיבתי-משפטי בין השימוש ברכב לתוצאה.

בית-המשפט העליון פסק, כי השאלה, אם לנפגע נגרם נזק "בתאונת דרכים", היא שאלת מפתח הן לעניין אחריות הנוהג כלפי הנפגע והן לעניין זכותו של הנוהג-הנפגע לתבוע פיצויים לפי רכיב הביטוח האישי בפוליסת ביטוח החובה.

בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים השתמש המחוקק במונחים עמומים, כלליים ובעלי רקמה פתוחה, היוצרים חוסר ודאות באשר לתחולתם על פרטים. כך, למשל, קווי הגבול בין נזק שנגרם "עקב שימוש" ברכב מנועי לבין נזק שנגרם שלא "עקב שימוש" כזה יהי לעולם מטושטשים. כל ניסיון ליצור הבחנות חדות וקווי גבול ברורים, סופו כישלון.

אמות-מידה שיפוטיות להפעלתו הראויה של החוק צריכות לחתור לשיקוף ניסיון העבר, מתן בסיס ראוי לפתרון בעיות ההווה והדרכה מספקת ומבנה גמיש להתפתחות ההלכה בעתיד. יש לדאוג לתיאום בין היסודות השונים שעליהם בנוי החוק, ויש להתחשב בתפקידו ובייעודו של כל חוק במבנה הכולל. כמו-כן, יש לבחור עד כמה שאפשר, בפתרון פשוט, שניתן יהא להפעילו בקלות יחסית, בלא שיהא צורך ליצור הבחנות דקות ודקיקות, השוללות כל ביטחון משפטי והמתרחקות מהתמונה הכוללת.

בית-המשפט העליון קבע, כי הזכות לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – בין של נפגע כלפי מזיק ובין בתאונה "עצמית" – מותנית בכך, כי נזק הגוף נגרם עקב "שימוש" ברכב מנועי. הביטוי "שימוש" הינו מושג רחב, עמום ופתוח, שהיקפו נקבע על רקע תכלית החוק, שהיא להעניק פיצוי בכל אותם מקרים שבהם נגרם נזק גוף כתוצאה מפעילות הנופלת למסגרת הסיכונים הנובעים כרגיל מתכליתו של רכב מנועי. פעילות זו אינה מוגבלת לפעילות תעבורתית. סיכונים הנוצרים על-ידי כלי רכב שיש לו מספר תכליות, מהן תעבורתיות ומהן שאינן תעבורתיות, נכללים כולם במסגרת החוק.

אין לתת לחוק בכלל, ולמושג "שימוש" בפרט, לא פירוש מצמצם ולא פירוש מרחיב. יש ליתן לו פירוש מאוזן, באופן שנזקים הנגרמים בשל סיכונים הנוצרים על-ידי כלי הרכב יקבלו פיצוי במסגרתו ויוטלו, בדרך של "פיזור הנזק", על כלל המשתמשים בכלי רכב וסיכונים שאינם נוצרים על-ידי כלי הרכב לא יקבלו פיצוי במסגרתו. מקום ש"הסיכון" הוא "כפול", באופן שקיימים גם סיכון מהשימוש בכלי רכב, וגם סיכון אחר, אין כל מניעה להחלת החוק.

אין כל תועלת, לעניין פירוש הביטוי "שימוש", באפיון החוק כחוק סוציאלי או כ"בעל גוון סוציאלי", ואין כל סיוע פרשני בגישה, לפיה מטרת החוק היא "לפצות כל נפגע", שכן גם לחוק סוציאלי או "בעל גוון סוציאלי" יש גבולות, וגם אם מגמתו הלכאורית של החוק היא להבטיח פיצוי לכל נפגע, עדיין יש למצוא את החבות בגוף החוק.

שימוש ברכב מנועי משמעו פעולה של הרכב או פעולה ברכב הקשורה לייעודו הרגיל והטבעי של הרכב. המושג "שימוש" הוא מושג רחב, הכולל שימושים עיקריים ושימושי לוואי.

שימוש עיקרי למשל נהיגה, הוא בעצם ביצוע ייעודו של הרכב. ברכב בעל מספר ייעודים, ביצוע כל אחד מייעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב.

שימושי לוואי הם כל אותן פעולות אינצידנטליות, הבאות לסייע ולהבטיח פעולה הקשורה לשימוש העיקרי. אלה הם אמצעי עזר ופעולות נלוות, הדרושים להגשמת ייעודו של הרכב, כגון כניסה אל הרכב ויציאה ממנו תוך פתיחת הדלת או סגירתה, טעינת הרכב ופריקתו, החלפת גלגל ברכב, פעולות סיכה, רחצה ומילוי מים והחנייתו של הרכב. לעומת זאת, שימוש ברכב כיריעה למטרת צל ומחסום בפני רוח או כסולם או כמשענת יציבה לביצוע פעולת ירי אינו שימוש ברכב.

שימוש לוואי – כמו טעינה ופריקה – מתחיל עם תחילת הטעינה ומסתיים עם סיומה. פעולות הקודמות לטעינה ולפריקה אינן בגדר שימושי לוואי. בדומה, שימוש הלוואי של הכניסה למכונית מתחיל עם פעולת הכניסה, ושימוש הלוואי של היציאה מהמכונית מסתיים עם גמר היציאה.

תיקון ברכב, בין תוך כדי נסיעת הרכב ובין בעמידתו, בין בצידי הדרך ובין שלא בצידי הדרך – לרבות במוסך – בין תוך התנעת המנוע ובין בדימומו, הינו שימוש ברכב. הוא הדין בהנעת כלי רכב לצורכי נסיעה בו.

המושגים "תיקון" ו"שימוש", "טיפול" ו"שימוש" ו"תאונת עבודה" ו"תאונת דרכים" אינם מוציאים זה את זה. כך, למשל, ה"שימוש" בכלי רכב מהווה לעיתים, בעת ובעונה אחת, הן "תאונת עבודה" והן "תאונת דרכים". ה"שימוש" בכלי רכב אינו חדל מלהיות שימוש, רק משום שהוא נופל למסגרתה של מערכת פיצויים מיוחדת אחרת. הסיכון שרכב מנועי יוצר אינו חדל להיות סיכון שחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בא להסדירו, רק משום שתוצאותיו של אותו סיכון נופלות גם למסגרתו של סיכון אחר, שחוק אחר מסדירו.

מאורע, שבו נגרם לאדם נזק גוף, אינו תאונת דרכים, אלא-אם-כן הנזק נגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי. נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין התאונה, שאם לא כן משמש הרכב כזירת האירוע ותו לא.

הביטוי "עקב" כולל בחובו לא רק את המבחן הסיבתי-עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין אלא גם קשר סיבתי-משפטי, הבורר מבין הסיבות-בלעדיהן-אין אותן סיבות, אשר מפאת תכונתן משמשות יסוד להטלת חבות. כך, למשל, מקום שאדם נופל על גג מכונית עומדת ונפגע כתוצאה מכך, אין זה נזק גוף הבא עקב השימוש ברכב מנועי.

להבדיל מהמצב המשפטי הנוהג לפי סעיפים 64(1) ו- (2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), אין הקשר הסיבתי, הנדרש לצורך הטלת חבות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נשלל, מקום שהנזק נגרם על-ידי מקרה טבעי בלתי-רגיל, שלא ניתן היה לצפותו מראש, או אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק, שכן החוק בא ליתן פיצויים גם במצבים אלה.

את ההבחנה בין קשר סיבתי-עובדתי לבין קשר סיבתי-משפטי ניתן לעגן בלשונו של החוק עצמו, ואת דיני הקשר הסיבתי-המשפטי יש לפתח מתוך החוק עצמו על רקע לשונו ותכליתו, כשניתן להיעזר במבחנים שפותחו בסוגיות דומות. ההדרכה החקיקתית בעניין זה היא מעטה, וההכרעה נופלת, בסופו של דבר, על-פי שיקולי מדיניות.

פירוש הביטוי "עקב" בהגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו זהה ל"זמן" השימוש. השימוש ברכב צריך שיהיה גורם ממשי (ולאו דווקא הגורם הבלעדי) לקרות התאונה. המבחן של "גורם ממשי" הינו מבחן של קשר סיבתי-משפטי, שבבחינתו אין מקום להיזקק למבחן הצפיות.

מבחן הצפיות קובע, כי אשמו של מזיק הינו גורם מכריע:

ובעניין דנן, גורם ממשי לנזק של הניזוק – אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. אם בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו – כי אז יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי-משפטי, אם התערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה.

ביסוד עוולת הרשלנות מזה וביסוד המבחן הסיבתי של צפיות מזה מונח רעיון האשמה (במובנו המוסרי הרחב). האחריות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינה מבוססת על תפיסה מוסרית של אשמה, אלא על תפיסה חברתית של סיכון. מבחן הצפיות משקיף על ההתנהגות, כפי שניתן היה לראותה מראש, ואילו החוק משקיף על ההתנהגות, כפי שהיא נראית בדיעבד. בנסיבות אלה, אין זה ראוי, בדרך-כלל, להיזקק למבחן הסיבתי של צפיות, במקום שבסיס האחריות הינו אחריות מוחלטת. כך, למשל, מקום שגורם מתערב-זר משבש בכוונה את מערכת הבלמים וכך נגרמת תאונה, למרות שלא דבקה כל אשמה בנוהג, הוא יצר בנהיגתו סיכון טיפוסי, שהחוק בא לפצות בגינו, ולכן, התנהגות בלתי-צפויה זו של גורם מתערב-זר אינה מנתקת את הקשר הסיבתי-המשפטי בין הנהיגה לבין הנזק לעניין האחריות המוחלטת לפי החוק.

מבחן הסיכון הוא המבחן הסיבתי-משפטי שראוי לקחתו בחשבון לצורך הטלת אחריות על-פי החוק. מבחן זה קובע, כי הקשר הסיבתי-משפטי מתקיים, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבות גורם זר. משנקבע "מתחם של סיכון" לאור הסיכון שאותו ביקש המחוקק למנוע, כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי-המשפטי הנדרש.

מבחן הסיכון הוא מבחן התואם אחריות שאינה מבוססת על אשמה. הוא יוצר קשר הכרחי בין השאלה הסיבתית לבין מטרת פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חוק ותכליתו. ולעניין החוק הוא יוצר קשר בין מהות השימוש לבין מהות הגרימה. מאחר שההבחנה בין "שימוש" לבין "עקב" היא קשה, ולעיתים מלאכותית, חיוני לאמץ מבחנים קרובים לשאלת השימוש ולשאלת הקשר הסיבתי, ומכאן חשיבותו של מבחן הסיכון המיושם בשתי סוגיות אלה.

מבחן הסיכון מבוסס, מטבעו, על שיקולי מדיניות משפטית. הוא מבחן גמיש, הלוקח בחשבון את האינטרסים והערכים שהחוק מתחשב בהם, והוא עשוי להתמודד בהצלחה עם אירועים שלא ניתן לצפותם ושמציאות החיים מעלה אותם מדי פעם בפעם. ניתן לשלב לתוכו את מבחן השכל הישר, השואל, אם כל התכונות, המציינות את אשמו של המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. שילוב שני המבחנים יבחן, אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא החוק להסדיר.

המבחן העיקרי העולה מפירושו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוא, כי שימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון, שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. נסיעה היא שימוש עיקרי ברכב. על-כן, כל נזק גוף, הנופל למסגרת סיכון שהנסיעה יוצרת, נגרם "עקב" אותה נסיעה, וניתן לראותו כגורם ממשי. בכלי רכב, שיש לו מספר שימושים עיקריים (תעבורתיים ולא תעבורתיים), כל סיכון, הנופל למסגרת כל אחד מהשימושים הללו, מהווה גורם ממשי לתאונה.

כל נזק, הנופל למסגרת הסיכון ששימוש לוואי ברכב מנועי יוצר, יש לראותו כנזק, שהשימוש מהווה לו גורם ממשי. כך נזק גוף, שנגרם לאדם בשל פתיחתה או סגירתה של דלת המכונית, לרבות עקב טריקה זדונית של דלת המכונית (בין על-ידי הנהג ובין על-ידי זר), הינו בגדר נזק גוף הנגרם "עקב" השימוש בכלי הרכב.

כל נזק, הנופל למסגרת הסיכונים שתיקון הרכב או ייפול אחר בו יוצרים, נגרם עקב השימוש ברכב. הוא הדין בנזק, הנופל למסגרתו של סיכון שטעינת רכב ופריקתו גורמים. כך, אם נפרק שמן ממכונית וכתוצאה מכך הוא מתפזר על הכביש או על המדרכה, ומשתמש אחר בכביש או הולך רגל נפגע מההחלקה, יש לראות בפגיעה זו נזק "עקב" השימוש ברכב מנועי. עצם הריחוק בזמן שבין השימוש ברכב לבין אירוע הפגיעה המזיקה אינו שולל את הקשר הסיבתי-המשפטי, ברם הוא יכול להוות ראיה לכך, שהשימוש לצורך המטרה שנקבעה לו הסתיים, וכי האחריות לפגיעה עברה לצד ג'.

נזק, הנופל למסגרת סיכון שחניה גורמת, למשל, כשהולך רגל או נוסע באופניים מתנגשים ברכב חונה וכתוצאה מכך נגרם להם נזק גוף, הוא נזק שנגרם "עקב" השימוש ברכב מנועי. לעניין זה, אין חשיבות למקום החניה, אם היא ברשות הרבים או בשטח פרטי סגור. לעומת זאת, אם אדם יושב ברכב חונה, ופלוני בא ומכה אותו מכות נמרצות או מבצע בו מעשה שוד, אין לראות בדרך-כלל בסיכוני המכה או השוד משום סיכון שהשימוש במכונית יצרו.

מבחן הסיכון מחייב השוואה בין הסיכון, שהשימוש בכלי רכב יוצר ושחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בא לפצות בגינו, לבין הסיכון שהתרחש בפועל. הסיכון שהתרחש בפועל ייפול למסגרת החוק, אם הוא מסוג הסיכונים שכלי רכב כרגיל יוצר, והחוק בא לפצות בגינו. לעניין זה, אין חשיבות לדרך המיוחדת שבה התרחש הנזק, כלומר לתהליך הגרימה. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במתחם הסיכון, אלא די אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במתחם הסיכון.

מבחן הסיכון מבקש לאתר את הסיכונים שהשימוש ברכב מנועי יוצר, ואשר החוק ביקש להטיל בגינם אחריות. סיכונם אלה קשורים לדרכי השימוש ברכב – בין שימושים עיקריים ובין שימושי לוואי, והם סיכונים שהם טבעיים לדרכי שימוש אלה. לא הרי הסיכונים הכרוכים בשימושים העיקריים, כהרי הסיכונים הכרוכים בשימושי הלוואי. כל אחד מאלה משתנה מעניין לעניין, ממקום למקום ומזמן לזמן.

הסיכונים הכרוכים בשימוש העיקרי של הנסיעה כוללים, בראש ובראשונה, סיכונים תעבורתיים, כגון פגיעה באדם או ברכוש כתוצאה מצורת הנהיגה, מתכונות הקרקע שעליה נוהגים, ומשאר הנסיבות הסובבות את הנהיגה ומשפיעות על דרכי הגשמתה. סיכונים של זריקת אבנים לעבר רכב נוסע, מתוך מטרה לפגוע במצויים בו, הם סיכונים שהשימוש ברכב לצורכי נסיעתו גורר עמו בישראל.

נזק, הנגרם בשל התנעת המכונית או נסיעה בה והנובע מהתפוצצות מטען (בין אם המטען הוא בכלי הרכב עצמו, בין אם הוא מוקש שכלי הרכב מפעילו בשל משקלו ובין בכל דרך אחרת, למשל רימון שנזרק לעבר רכב בנסיעה או הוטמן ליד הגלגל), הוא נזק הנגרם "עקב" השימוש בכלי רכב. התנעת המכונית אינה רק גורם עובדתי לנזק אלא גם גורם "משפטי" לו. אין הבדל בין מקרה זה לבין מקרה שבו התמוטט חלק מהכביש בעת נסיעת הרכב, נפל חפץ או עץ על מסלול הנסיעה, פוצץ גשר על דרכו של הרכב, התפוצץ מצבר או מנוע או אביזר אחר, לרבות עקב פגם או ליקוי בו.

העובדה, שהפיצוץ נגרם על-ידי גורם מתערב-זר רצוני (בין צפוי ובין בלתי-צפוי), אין בה כשלעצמה כדי לנתק את הקשר הסיבתי-משפטי לעניין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין בעובדה, שהעבריין בחר לפגוע בקורבנו באמצעות כלי רכב, כדי לשלול מפעולתו את אופייה כתאונת דרכים. העובדה שמוקשים, רימונים, אבנים ומטעני דרך הם סיכונים שנוסעי רכב נתקלים בהם מדי פעם בתוך המכונית, יוצרת סיכון מיוחד של מעין "מלכודת" שבה "נתפס" הנוהג.

יש להעדיף פתרון, המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את מעמסת הפיצוי על הציבור, על פני פתרון, השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיבידואלי. במקרים קשים, דוגמת מקרי הפיצוץ, שבהם ניתן ליתן ללשון החוק מספר פירושים אפשריים, רצוי להעדיף אותו פירוש המכיר באחריות על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים על פני פירוש השולל אחריות זו.

אליבא דשופט א' גולדברג, מבחן הסיכון אינו המבחן הראוי לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי לצורך הטלת אחריות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בהקשר לחוק הוא הופך למבחן התוצאה, דהיינו הסקת מסקנה בדיעבד על הסיכון שב"שימוש" מעצם קרות הנזק.

סיכונים של נפילת עץ על נוסעי מכונית, התפוצצות מוקש בשולי הדרך בעת שהמכונית עוברת בקרבתו רימונים או אבנים הנזרקים על הנוסעים ברכב, אינם חבויים ב"שימוש" ואינם אינהרנטיים לו. "נקודת המגע" בין השימוש לסיכון היתה ההזדמנות בלבד, שכן אותו סיכון ממש קיים כלפי כל מי שהיה נקלע אותה שעה למקום האירוע, ואך מקרה הוא שהניזוק היה ברכב. הוא הדין, למשל, בסיכון מתיקון רכב.

המבחן הראוי לקשר הסיבתי-המשפטי לעניין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מבחן הסיכון אלא מבחן "השכל הישר", הבוחן את הקרבה (הרעיונית) של ה"שימוש" לנזק. הקובע לפי מבחן זה הוא מידת תרומתו של ה"שימוש" ברכב להתהוות התוצאה המזיקה. תרומה יחידה או תרומה של ממש, ממילא תהיה גם "גורם ממשי" לנזק.

על-פי מבחן השכל הישר לא תהיה זו תאונת דרכים, אם ניזוק אדם, בהיותו ברכב, מעץ שנפל על הרכב, מאבן או מרימון שנזרקו על רכב חולף או מרסיסיו של מוקש שהתפוצץ (שלא כתוצאה מעליית הרכב עליו ושלא כתוצאה מנסיעת הרכב). אולם תהיה זו תאונת דרכים, אם כתוצאה מאחד האירועים הנזכרים איבד הנהג את שליטתו ברכב ונגרמה תאונה, או שנפגע הרכב, וכתוצאה מכך אירע הנזק (כגון שברי זכוכית של חלון הרכב שפצעו נוסע).

אמנם אין נפקא מינה בין תיקון דרך ותיקון במוסך, אולם נזק, שנגרם כתוצאה מפיצוץ מצבר תוך החלפתו באחר יהווה תאונת דרכים, לא כן כשהמצבר התפוצץ בהיות המכונית בחניה. הוא הדין אם הנזק נגרם בעת תדלוק הרכב כהכנה לנסיעה, או כתוצאה ישירה מן התדלוק (החלקה על הדלק שנשפך או שריפה), בהבחנה מהתלקחות מיכל הדלק כשהרכב חונה, כשאז תיחשב התלקחות כזאת כהתלקחות חבית דלק שהונח בכביש.

נזק הנגרם משימוש במערבל בטון, בטרקטור או ברכב אחר שלו שימוש עיקרי נוסף, יהיה תאונת דרכים, כאשר השימוש הנוסף הינו אינטגראלי ומובהק לייעוד הטבעי של אותו רכב. אין בסיכון ההחלקה לאנשים, המשתמשים שלא לנסיעה ברכב המשמש קיוסק-נע או ברכב אחר המשמש כבית קיבול, משום סיכון המייחד רכב דווקא, בעוד שזרוע מלגזה או מכונה חקלאית, המורכבת על טרקטור, יוצרת סיכון הנובע מהשימוש הטבעי ברכבים אלה.

נזק גוף, המתרחש מפיצוץ הנגרם כתוצאה מהתנעת הרכב, הינו נזק שנגרם "עקב השימוש ברכב". לא כן, אם הפיצוץ היה נגרם ללא קשר להתנעה או לנסיעה.

אליבא דשופט ג' בך, אין להרחיב יתר על המידה ולקבוע, כי כל תיקון של כלי רכב, בין שהוא נעשה בכביש ובין שנעשה במוסך, הינו בבחינת "שימוש" ברכב במובן חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. לא כל תאונת עבודה, הקורית במוסך, ובה נפצע פועל בעת טיפול באחת מהמכוניות, הינה בבחינת "תאונת דרכים". אם, למשל, פועל במוסך מתקן חלק ממכונית באמצעות מכיר ריתוך ונפצע בעת – ועקב – עבודה זו אין זאת "תאונת דרכים".

בפרשנות המושג "תאונת דרכים" חשוב לשמור, במידת האפשר, על אמות-מידה אחידות, תוך מגמה להרחיב את הזכאות על-פי החוק, אך יש לעשות כן תוך הקפדה על כך שיישום העיקרון יעמוד במבחן ההיגיון, ולכן, יש להכיר במאורע בתור "תאונת דרכים", רק כאשר קיים קשר אמיתי בין הפעולה, אשר בעטיה נגרמת הפגיעה ובין "השימוש ברכב" במובן המקובל של דיבור זה.

4.1 הקשר הסיבתי-משפטי על-פי הלכת שולמן[74]
בהלכת שולמן התמקד הדיון במתן פרשנויות ל"קשר הסיבתי" שבהגדרת תאונת הדרכים – מפני שהעובדות האחרות, ענו על היסודות האחרים שבהגדרה. בפסק-הדין לא היתה מחלוקת כי המנוח אכן עשה "שימוש ברכב מנועי" בעת אירוע הנזק. השאלה היתה אם הנזק אכן אירע עקב השימוש הזה.

בית-המשפט העליון הבהיר בהלכת שולמן, כי אין די בקיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין "השימוש ברכב" לבין הנזק, וכי יש צורך גם בקיומו של קשר סיבתי-משפטי בין השימוש הזה לבין התוצאה. משלא היה עוד ספק בצורך הזה, נותר לבחון איזה מבחן הוא המתאים ביותר לקביעת קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי.

המבחנים אשר עמדו לבחירה היו שלושת מבחני הסיבתיות המשפטית: מבחן השכל הישר, מבחן הצפיות ומבחן הסיכון.

בית-המשפט העליון פסל מלכתחילה את מבחן הציפיות, מכיוון שמבחן זה אינו תואם את הבסיס הרעיוני העומד מאחורי חוק הפיצויים, ועלול להכניס בדלת האחורית את יסוד האשם ממנו המחוקק ניסה להימנע.

מבין שני המבחנים האחרים בחר בית-המשפט העליון, בדעת רוב, את מבחן הסיכון. מבחן זה, כפי שקובע כב' השופט א' ברק, קובע כי שימוש ברכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי.

כב' השופט א' ברק מנמק את בחירתו זו, בכך שראשית, זהו מבחן התואם אחריות ללא אשמה.

שנית, המבחן תואם את מטרת המחוקק; ראוי לאמץ מבחנים קרובים, הן לעניין "השימוש" והן לעניין "הקשר הסיבתי"; כשם שמבחן הסיכון שימש לקביעת מהותו של "השימוש ברכב", כך יש לעשות בו שימוש גם לקביעת הקשר הסיבתי-המשפטי.

שלישית, מבחן הסיכון מבוסס, מטבעו, על שיקולים של מדיניות משפטית. הוא גמיש ולוקח בחשבון את האינטרסים והערכים שהחוק מתחשב בהם. ניתן לשלב בתוכו גם את מבחן השכל הישר.

נפסק, כי על-פי המבחן הסיכון, כל נזק הנופל למסגרת סיכון, שהנסיעה יוצרת, נגרם עקב אותה נסיעה וניתן לראותה כגורם ממשי. כב' השופט א' ברק מביא כדוגמה את הנסיבות שנדונו בבית-המשפט העליון: "ב- ע"א 199/81[75] קשר עצמו הניזוק למכונית הנהוגה בידי אחר מתוך כוונה שזו תגרור אותו והוא יוכל לרחף בעזרת מצנח. אגב הנסיעה נפל התובע בכוח ארצה, המשיך להיגרר אחרי המכונית, ונחבל. בית-המשפט העליון החליט כי פגיעתו באה לו "עקב השימוש" ברכב מנועי. בנמקו ההחלטה, ציין השופט ש' לוין כי "בין אם טענה הסנה כדת וכדין בהגנתה, שהנזק נגרם כתוצאה מקשירה רשלנית או ממכת אוויר ובין אם לאו, התוצאה לא היתה משתנה, כל עוד ברור, שבכל הזמנים הרלבנטיים נע התובע, כשהוא מחובר למכונית הנוסעת, וכשתנועתה היא גורם ממשי לאירוע התאונה". בדומה – מוסיף כב' השופט א' ברק – אם נהג בכלי רכב דורס את הנפגע מתוך כוונה לפגוע בו או להרגו, לפנינו פגיעה הנגרמת "עקב" השימוש ברכב מנועי. כמו-כן יתקיים הקשר הסיבתי-משפטי, גם אם גורם זר וזדוני מתערב, ובלבד שהנזק נופל למסגרת הסיכון שהשימוש במכונית יצר. כך, למשל, אם בלמי המכונית שובשו על-ידי זר, וכתוצאה מכך נגרמה התאונה, לפנינו פגיעה "עקב" שימוש ברכב. הוא הדין אם צד שלישי יורה בגלגלי המכונית, וכתוצאה מכך מאבד הנהג שליטה על ההגה, או ששמן נשפך לפתע על הכביש, והמכונית מתחלקת על הכביש ופוגעת בנפגע. בכל המקרים האלה נגרמה התאונה על-ידי מספר גורמים. הגורם "הממשי" היה השימוש במכונית, שכן הנזק נופל למסגרת הסיכון שהנהיגה יצרה. למותר לציין, כי בכלי רכב, שיש לו מספר שימושים עיקריים (תעבורתיים ולא תעבורתיים), כל סיכון הנופל למסגרת כל אחד מהשימושים הללו מהווה גורם ממשי לתאונה.

4.2 הקשר הסיבתי לאחר תיקון מס' 8
הצעת החוק הוגשה לכנסת כשנתיים לאחר שנתן פסק-הדין בעניין שולמן, ומטרתה המוצהרת היתה, לצמצם את הפרשנות אשר ניתנה בבית-המשפט העליון למושג "תאונת דרכים".

מציעי החוק המתקן סברו, כי בית-המשפט העליון החיל את חוק הפיצויים במידה העולה על הנדרש. באשר לשאלת הקשר הסיבתי, מציע המחוקק את ההסברים הבאים[76]:

"מוצע, איפוא, להחיל את העקרונות שביסוד סעיף 64 לפקודת הנזיקין ולהגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד... היינו, לפגיעות שאירעו באקראי עקב הסעת הרכב, או החנייתו, או כתוצאה מהתדרדרות רכב שלא הוחנה כראוי. כמו-כן מוצע להוציא במפורש במסגרת החוק את המקרים שאירעו במכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש, וכן את הפגיעות בעת טיפול ברכב ותיקונו או בשעה שהרכב נמצא במצב של חניה מוחלטת."
המחוקק ביקש להוציא מגדר חוק הפיצויים כל מקרה של מעשה שנעשה במתכוון. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר:

"תאונת דרכים – מעשה בו ארע נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, למעט אם ארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגוף או לרכוש."
בסופו של יום, בנוסחו של תיקון מס' 8, אין שלילה גורפת של פעולות שנעשו במתכוון ושגרמו לתאונת דרכים:

"ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, הנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי."

וגם היום עשויות להתקיים נסיבות בהן נזק שנגרם "בהשפעתו" של מעשה מכוון יבוא בגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

אולם, כיום, אם יגיעו נסיבות הדומות לפסק-דין שולמן, לא יבוא מקרהו בגדר חוק הפיצויים, מכיוון שאין הוא עונה על הגדרת תאונת הדרכים. זאת משום שזהו מאורע שארע ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו של הקורבן והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב.

בתיקון מס' 8 מאמץ המחוקק את ההבחנה בין נזק שנגרם כתוצאה מן המעשה המכוון עצמו, לבין נזק שנגרם כתוצאה מהשפעת המעשה המכוון על השימוש ברכב. נטול מקרה בו כתוצאה מזריקת אבן על רכב נוסע (מעשה שאירע במתכוון), איבד הנהג שליטה והתנגש בעץ.

בהנחה שנהג הרכב נפגע גם מזריקת האבן וגם מהתנגשות מכוניתו בעץ, האם שני המקרים יכנסו לגדר חוק הפיצויים? או שמא יש להפריד בין המאורעות ולבודד את הנזקים, כך שרק הנזק שנגרם לנהג כתוצאה מההתנגשות יכנס לגדר חוק הפיצויים?

כב' השופט א' ריבלין[77] מתייחס בספרו לסיטואציה כזו ומציין שלשון החוק אינה מציעה תשובה חד-משמעית. אולם, תכלית החקיקה מלמדת על יתרון הבחירה באפשרות השניה דווקא.

דעה שונה מביע המחבר י' אנגלרד[78], לדעתו, במידה שאפשר לבודד את שתי הפגיעות, רק הנזק השני יחשב כנגרם על-ידי תאונת דרכים.

כב' השופט א' ריבלין[79] מקשה ושואל:

"האם במקרה בו נורתה יריה לעבר מכונית וניפצה את השמשה וכתוצאה מכך נפגע נוסע מרסיסי הזכוכית – נתקיימה השפעה של המעשה המכוון על השימוש ברכב? או שמא יש צורך בהשפעת המעשה על עצם הנהיגה (איבוד שליטה על הרכב)? על-פי המבחן המוצע על-ידי השופט א' גולדברג בשולמן, תהא זו תאונת דרכים. לשון החוק מעוררת ספק אם תוצאה כזו היא גם פועל יוצא של התיקון משנת התשנ"א. מכל מקום, מאורע שאירע כתוצאה "ישירה" ממעשה שנעשה במתכוון כאמור אינו תאונת דרכים, אפילו בוצע במהלך "שימוש ברכב". זהו מיעוט גובר ובהתקיימו אין תחולה לחוק אפילו נתקיימו כל יסודותיה של הגדרת תאונה או של אחת מן החזקות המרבות החלוטות. הוצאת המעשה המכוון מגדר תאונה מבטאת אך הדגמה אחת מן החזקות המרבות החלוטות. הוצאת המעשה המכוון מגדר התאונה מבטאת אך הדגמה אחת של מבחן "השכל הישר", ואין בה אינדיקציה להנחה כי אכן אימץ המחוקק, בתיקון מס' 8, את המבחן האמור."

4.3 מבחן הסיכון
מבחן הסיכון קובע, כי הקשר הסיבתי-המשפטי מתקיים, "אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר"[80].

על-פי מבחן הסיכון, "השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי-המשפטי הנדרש"[81]. "השאלה הנשאלת על פיו היא, האם תהליך גרימה מסויים הוא בתחום הסיכונים שבגינם מעניק הדין סעדים"[82].

כאשר מופעל מבחן הסיכון במסגרת חוק הפיצויים, יש לבחון האם השימוש בכלי הרכב הוא הוא הגורם לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. "מבחן זה מגשים את מטרת החקיקה, יש בו גמישות ראויה, והוא תואם את אופיה של האחריות ... שהיא אחריות ללא אשמה"[83].

הלכת שולמן קבעה, כזכור, כי המבחן הסיבתי הראוי לעניין קביעת הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין התוצאה הוא מבחן הסיכון. האם נותר מבחן הסיכון בתוקפו גם אחרי שנתקבל תיקון מס' 8? העובדה שמעשה שנעשה במתכוון וגרם לתאונה, הוצא מתחולת החוק, בנסיבות מסויימות עוררה ספק בכך.

מענה לכך ניתן ב- ע"א 6000/93[84] מפי כב' הנשיא א' ברק ונקבע, כי:

"אין דבר בתיקון מס' 8 המביא לשינוי בגישה זו. גם לאחר תיקון מס' 8 ממשיך חוק הפיצויים להתבסס על אחריות מוחלטת. אשמת המזיק אינה רלבנטית לשכלול אחריותו על-פי חוק הפיצויים."
ועוד:

"לדעתנו, ממשיך מבחן הסיכון – תוך שילובו במבחן השכל הישר – לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר תיקון מס' 8 ... אין דבר בתיקון זה אשר יש בו כדי להצביע על צורך לשנות ממהות הקשר הסיבתי-משפטי לאחר תיקון מס' 8. תיקון זה לא שינה את מהות האחריות של המזיק על-פי חוק הפיצויים. אחריות זו ממשיכה להיות אחריות 'מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים' (סעיף 2(ג) לחוק הפיצויים). אמת, החזקות החלוטות עשויות לשנות מתוצאות מסויימות המתבקשות על-פי מבחן הסיכון. אין הן משפיעות על תחולתו העקרונית. לעומת זאת, החזקה החלוטה הממעטת קובעת כי לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. בכך יש משום צמצום מסויים בתחולת מבחן הסיכון.
אין בחזקה זו, או בהסדריו האחרים של תיקון מס' 8, כדי למנוע את תחולת מבחן הסיכון, או כדי להחליפו במבחן סיבתי אחר. נהפוך הוא: נראה לנו כי דווקא בגדריו של תיקון מס' 8 יש חשיבות מיוחדת לאימוץ מבחן הסיכון, וזאת מהטעם הבא: תיקון מס' 8 קובע מספר מבחנים למצבים בהם יראו תאונה כ"תאונת דרכים". מבחנים אלה מבוססים על סיכונים שונים שחוק הפיצויים בא לפצות בגינם. נדרש איפוא מבחן סיבתי-משפטי אשר, מחד גיסא, יתן ביטוי לעיקרון הסיכון אותו מבטאים המבחנים השונים, ומאידך גיסא יהיה גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על-פי מהות הפעילות ברכב אותה רואה החוק כ"תאונת דרכים". מבחן סיבתי-משפטי הממלא דרישות אלה הוא מבחן הסיכון, בו משתלב גם מבחן השכל הישר (ראה ת"א (כ"ס) 5901/93 גודלמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 2113)."
כב' השופט א' ריבלין[85] שותף לעמדה שמבחן הסיכון משתלב עם תיקון מס' 8, באומרו:

"הנה כי כן, ההוראות שבתיקון מס' 8, שאינן משקפות תפיסה סיבתית אחידה, מהוות ווינדיקציה של מבחן הסיכון. הגדרת התאונה כוללת היום מאורעות והתרחשויות המבוססים על סיכונים שונים. ההגדרה הבסיסית מכוונת לסיכון תעבורתי בעוד החזקה החלוטה הנוגעת לניצול הכוח המיכני, דרך משל, מבוססת על סיכון שאינו תעבורתי. מבחן הסיכון הוא המבחן היחיד שהינו גמיש דיו כדי לבטא סיכונים שונים שהחוק נדרש להם, ורחב דיו כדי ליתן ביטוי לעיקרון סיבתי משותף לכולם. הוא מאפשר לבחון אם נתקיים סיכון תעבורתי לעניין ההגדרה הבסיסית, אך גם לבחון אם הנזק שנגרם נופל בתחום הסיכון – הלא תעבורתי – למשל זה שיוצר ניצול הכוח המיכני של הרכב."
ב- ע"א 6000/93[86] שצוטט לעיל, התבררה הסיטואציה הבאה: המנוח נהג במנוף-מערבל אל תוך אתר בניה ונשא עמו בטון מוכן. המערבל נעצר במרחק כעשרה מטרים מגדר בטון בגובה של כארבעה מטרים שהיתה בתהליך הקמה. הבטון המוכן נפרק מן המערבל בעזרת משאבת בטון הנפרדת מהמערבל. ממשאבת הבטון נמשך צינור נייד באורך של כשלושים מטר. משאבת הבטון הופעלה על-ידי מנוע המערבל. המנוח, שעזבונו הוא המערער, עסק ביציקת גדר הבטון. הוא אחז בצינור הנייד על-מנת לפרק את הבטון לתבנית הגדר. מעל לגדר הבטון ובסמוך למשאבה היו מצויים חוטי חשמל של מתח גבוה. תוך כדי כיוון הצינור הנייד, הוסט הצינור לעבר חוטי החשמל, והמנוח התחשמל ומת.

המערערים תבעו בבית-המשפט המחוזי את העובד שנהג במערבל ואת חברת הביטוח. בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה בקובעו כי התאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), וזאת משום שהשימוש במערבל לא היה למטרות תחבורה, והתאונה שהביאה למות המנוח לא נגרמה "עקב" ניצול הכוח המכני של הרכב.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ברק, מתייחס, בין השאר, לשאלת הקשר הסיבתי הנדרש, באומרו:

"הדרישה כי התאונה נגרמה "עקב" ניצול כוחו המיכני של הרכב מבטאת דרישה סיבתית (ראה ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844, 862). נדרשת הוכחת קשר סיבתי בין ניצול הרכב לבין התאונה. קשר סיבתי זה הוא כפול: ראשית, נדרש קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, המתמצה לרוב בסיבה-בלעדיה-אין
(conditio sine qua non). דיניו של קשר סיבתי-עובדתי זה אינם מיוחדים לחוק הפיצויים (ראה: ע"א 248/86 עזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529, 558). קשר סיבתי-עובדתי זה נתקיים בתאונה שבפנינו. לולא ניצול הכוח המיכני של המערבל לא היה המנוח מרים את הצינור הנייד, ולא היה נוגע בחוט החשמל.
11. הקשר הסיבתי השני הנדרש הוא הקשר הסיבתי-המשפטי. קשר סיבתי זה בורר מבין הסיבות-בלעדיהן-אין אותם גורמים 'אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות' (השופט זוסמן ב- ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 747. חוק הפיצויים אינו קובע במפורש את הצורך בקשר סיבתי-משפטי. גם סעיפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), אליהם מפנה חוק הפיצויים (בסעיף 4(א) לחוק הפיצויים), אינם כוללים בחובם את סעיף 64 לפקודה, העוסק בשאלת הקשר הסיבתי-המשפטי. חרף זאת, מקובל הוא על הכל, כי לא די בקשר סיבתי-עובדתי, וכי יש צורך בקשר סיבתי-משפטי. כך היה הדין לפני תיקון מס' 8 (ראה ע"א 358/83 הנ"ל). כך הוא גם הדין לאחר התיקון. אכן, גישה לפיה די בקשר סיבתי-עובדתי 'תהא בבחינת אבסורד פרשני' (השופט א' ריבלין ב- ת"א (ב"ש) 667/82 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"מ התשמ"ג(ב) 509). הכרה בקיומו של קשר סיבתי-משפטי נעשית בדרך פרשנית המבוססת על "בחינה פנימית" של לשון החוק על רקע תכליתו (ראה ע"א 804/86 סיידר טאונקר קורפוריישן נ' קו צינור אילת-אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 429). חוק הפיצויים קובע כי האחריות על פיו קיימת מקום שנזק גוף נגרם "עקב שימוש ברכב מנועי". הדיבור "עקב" מתפרש כמשתרע על הקשר הסיבתי-העובדתי והמשפטי גם יחד (ראה: ריבלין, שם, עמ' 121, וכן ע"א (ת"א) 1506/90 גינת נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, צלטנר 2919).
12. שאלת המפתח הינה, מהו תוכנו של הקשר הסיבתי-המשפטי? בעניין זה מקובל להבחין בין שלושה מבחנים סיבתיים-משפטיים אפשריים. מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראה: ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז 449; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(1) 3). מבחן הצפיות אינו מתאים לקביעת הקשר הסיבתי-משפטי בחוק הפיצויים. הטעם לכך הוא, שמבחן הצפיות מבוסס על אשמה ואילו חוק הפיצויים מבוסס על אחריות מוחלטת. על-כן, נשלל מבחן זה בפרשת שולמן. אין דבר בתיקון מס' 8 המביא לשינוי בגישה זו. גם לאחר תיקון מס' 8 ממשיך חוק הפיצויים להתבסס על אחריות מוחלטת. אשמת המזיק אינה רלבנטית לשכלול אחריותו על-פי חוק הפיצויים.
13. בפרשת שולמן נפסק (בדעת רוב) כי המבחן הסיבתי-משפטי הוא מבחן הסיכון. על-פי מבחן זה מתקיים הקשר הסיבתי-משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק הוא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. 'השאלה היא, מהו הסיכון אותו ביקש המחוקק למנוע, ומשנקבע 'מתחם של סיכון', כל תוצאה מזיקה, הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי הנדרש' (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 146). מבחן זה ראוי הוא לאחריות על-פי חוק הפיצויים. הוא תואם אחריות שאינה מבוססת על אשמה. הוא יוצר קשר ראוי בין השאלה הסיבתית לבין תכלית החוק. הוא מבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית, המתחשבים באינטרסים ובערכים אשר החוק נועד להגשימם. ניתן וצריך לשלב בו את מבחן השכל הישר – הוא המבחן השלישי המקובל בסוגיית הקשר הסיבתי-משפטי, בו דגל השופט א' גולדברג בפרשת שולמן – תוך שהשאלה עליה יש להשיב, בכל מקרה, הינה אם כל התכונות המציינות את התנהגות המזיק תרמו בפועל להתהוות הסיכון שאותו בא חוק הפיצויים להסדיר.
14. לדעתנו, ממשיך מבחן הסיכון – תוך שילובו במבחן השכל הישר – לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי-משפטי גם לאחר תיקון מס' 8 (ראה: ריבלין, שם, עמ' 139, וכן ת"א (ב"ש) 38/92 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פודגייצקי, פ"מ התשנ"ג(ב) 373, 379). אין דבר בתיקון זה אשר יש בו כדי להצביע על צורך לשנות ממהות הקשר הסיבתי-משפטי לאחר תיקון מס' 8. תיקון זה לא שינה את מהות האחריות של המזיק על-פי חוק הפיצויים. אחריות זו ממשיכה להיות אחריות 'מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים' (סעיף 2(ג) לחוק הפיצויים). אמת, החזקות החלוטות עשויות לשנות מתוצאות מסויימות המתבקשות על-פי מבחן הסיכון. אין הן משפיעות על תחולתו העקרונית. לעומת זאת, החזקה החלוטה הממעטת קובעת כי לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. בכך יש משום צמצום מסויים בתחולת מבחן הסיכון.
אין בחזקה זו, או בהסדריו האחרים של תיקון מס' 8, כדי למנוע את תחולת מבחן הסיכון, או כדי להחליפו במבחן סיבתי אחר. נהפוך הוא: נראה לנו כי דווקא בגדריו של תיקון מס' 8 יש חשיבות מיוחדת לאימוץ מבחן הסיכון, וזאת מהטעם הבא: תיקון מס' 8 קובע מספר מבחנים למצבים בהם יראו תאונה כ"תאונת דרכים". מבחנים אלה מבוססים על סיכונים שונים שחוק הפיצויים בא לפצות בגינם. נדרש איפוא מבחן סיבתי-משפטי אשר, מחד גיסא, יתן ביטוי לעיקרון הסיכון אותו מבטאים המבחנים השונים, ומאידך גיסא יהיה גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על-פי מהות הפעילות ברכב אותה רואה החוק כ"תאונת דרכים". מבחן סיבתי-משפטי הממלא דרישות אלה הוא מבחן הסיכון, בו משתלב גם מבחן השכל הישר (ראה ת"א (כ"ס) 5901/93 גודלמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, צלטנר 2113)."
התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט העליון בפסק-הדין קאוסמה[87] ממחישה את גדריו של מבחן הסיכון. המנוח, נפגע בעת שהחזיק צינור שהיה מחובר למשאבת בטון שהופעלה על-ידי מנוע הרכב. המנוח הרים את הצינור וזה פגע בחוטי חשמל שהיו במקום, דבר שגרם להתחשמלותו והביא לתוצאה הטרגית.

בית-המשפט העליון קבע, כי פגיעתו זו של המנוח לא נגרמה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב,

אלא, נגרמה מחוטי החשמל, ומהסיכון שאלה יצרו:

"הפגיעה במנוח אינה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצר. הפגיעה במנוח היתה מתרחשת באותו אופן, אם הנגיעה בחוטי החשמל היתה נעשית באמצעות מוט ברזל שהמנוח היה אוחז בעת עבודתו על הגדר."
לפיכך, מגיע כב' הנשיא א' ברק למסקנה, כי הפגיעה במנוח לא באה עקב ניצול הכוח המיכני של המערבל ואינה קשורה כלל ועיקר בסיכון שהפעלת מנוע הרכב יצר, ולכן פגיעתו אינה נכנסת בגדרו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

4.4 "מעשה שנעשה במתכוון..."
בבוא בית-המשפט לקבוע האם המאורע הנדון בפניו נופל בגדרי הגדרת "תאונת דרכים", עליו לבחון תחילה האם חלה ההגדרה הבסיסית שבהגדרת תאונת דרכים, שלשונה הוא:

" 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי." (הדגשה איננה במקור)

ההגדרה הבסיסית כוללת מספר מרכיבים: הגדרה בסיסית, הגדרות-משנה, חזקות מרבות וחזקות ממעטות.

ההגדרה הבסיסית מורה לנו, כי "תאונת דרכים" היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בכל מקרה, אין די בשימוש ברכב מנועי בכדי להקים שתחול ההגדרה הבסיסית, ונדרש להוכיח, כי השימוש יהא "למטרות תחבורה".

בצד ההגדרה הבסיסית קיימות גם חזקות מרבות, הקובעות כדלקמן: "יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו", וכן "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". יתקיימו נסיבות בהן, ייחשב גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב" כ"תאונת דרכים". חזקות מרבות אלו, מכניסות לגדר הזכאות על-פי חוק הפיצויים גם מאורעות מסויימים שאינם עונים על ההגדרה הבסיסית.

גם בנסיבות בהן חלה ההגדרה הבסיסית, עדיין מוטל על בית-המשפט לבחון האם חלות החזקות הממעטות, המוציאות מגדר החוק מקרים מסויימים. במסגרת החזקות הממעטות יש לבחון האם מדובר ב"מעשה מכוון", או במקרה של פגיעה במסגרת פעולת איבה.[88]

אם בנסיבות העניין קמה תחולה למי מהוראות ההמעטה – לשון החוק מלמדת, כי אלו האחרונות חולשות על החוק כולו; בכל "התנגשות" עם רכיביו האחרים של החוק, יהיו אשר יהיו – ידן על העליונה.[89]

החזקה החלוטה המדברת במעשה שנעשה במתכוון, שוללת את תחולת החוק גם במקרים שבהם האירוע עצמו, אלמלא רכיב הכוונה, היה בא בגדר תאונת דרכים[90]. זהו הדין גם מקום בו נגרם נזק הגוף מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970.

על-כן, מקום בו מתקיימת אחת מהחזקות הללו – זו הדנה במעשה מכוון וזו המחריגה את פגיעת האיבה – יוצא המקרה מתחולת החוק, אפילו נתקיימו היסודות האחרים של הגדרת תאונת הדרכים[91].

החזקה הממעטת, נועדה להוציא מגדרו של חוק הפיצויים, סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה שבכוונתו לגרום נזק לאדם או לרכוש, הרי שהשימוש שנעשה ברכב הינו שימוש ככלי לגרימת נזק ולא שימוש תחבורתי רגיל.

כב' השופט א' ריבלין[92] מתייחס ליסוד הכוונה שבחזקה זו, שעניינה הוצאת המעשים המכוונים שנגרמו ישירות לנזק גוף, מגדר תחולת חוק הפיצויים, באומרו:

"הכוונה המוציאה את המאורע בנסיבות מסויימות, מגדר תחולת החוק היא הכוונה לגרום נזק גוף או הכוונה לגרום נזק רכוש. את המושג כוונה, יש לפרש באורח דווקני. אין "כוונה מועברת" באה בגדר החזקה הממעטת. הכוונה צריך לה שתתבטא במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום נסיבות ולאפשרות גרימת המעשה וכן ברצון שתוצאה זו אכן תתגשם."
בנסיבות בהן עולה, כי מאורע נכנס לגדר החזקה הממעטת והמדובר במעשה מכוון, נשללת הזכאות לפיצויים מכוח חוק הפיצויים, הן לפי סעיף 1 לחוק הפיצויים, והן לפי סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, השולל זכאות לקבלת פיצויים על נזק גוף מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". שלילה זו נובעת מטעמים של תקנת הציבור, כגון כשהנפגע גרם לנזקו במתכוון או כשניזוק תוך כדי ביצוע פשע (סעיף 7ב מסייג את שלילת הזכאות לגבי תלויים).

ב- רע"א 1526/04[93], נדון המאורע הבא; המבקש הבחין באדם המנסה לגנוב פירות ממטעיו. לאחר שניסה המבקש לעצור בעדו, פגע בו אותו אדם באמצעות רכבו ונמלט מהמקום. הוא נתפס והועמד לדין. בית-משפט השלום הרשיעו בעבירות של ניסיון לגניבה, גרימת חבלה חמורה, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, ובהפקרה לאחר הפגיעה. בהכרעת הדין קבע בית-המשפט כי הוא נהג ברכבו לעבר המבקש, פגע ברגלו הימנית, בידו הימנית ובמותנו. לאחר מכן, עצר את רכבו, ושב ונסע לכיוון המבקש, פגע בו וגרר אותו על הקרקע לאורך מחצית המטר. בהמשך, חזר ופגע שוב במבקש, ורק אז עזב את מקום האירוע מבלי לעצור ולעמוד על תוצאות מעשיו.

המבקש טען, כי האירוע בו נפגע היה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, ועל-כן זכאי הוא לפיצויים במסגרת החוק.

בבית-המשפט השלום והמחוזי נדחתה טענתו זו ונקבע, כי האירוע בו נפגע המבקש, נופל לגדרה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים ועל-כן אין לראות בו תאונת דרכים.

כב' השופט א' ריבלין אישר את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שקבע, כי במקרה של אדם שדרס במתכוון אדם אחר שניסה לגנוב ממטעיו, אין מדובר בתאונת דרכים, משום שהאירוע נכנס בגדר החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית-המשפט נימק את החלטתו וקבע שתכלית החזקה הממעטת היא הוצאת סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. מעשה הדריסה, קרי: המעשה המכוון, הינו בגדר מקרה קלסי של שימוש ברכב למטרת נזק, ולכן הוא נופל בגדרה של החזקה הממעטת.

ב- רע"א 9384/05[94], נדונה השאלה האם כוונתו של אדם לפגוע באחרים במהלך הנהיגה, הגם שהיה שיכור, מוציאה את האירוע מתוך ההגדרה של "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים?

באותו עניין, המשיב וחבר שהיה עמו הגיעו לכפר עילבון, כאשר המשיב נוהג ברכב. בין השניים לבין אנשי הכפר התפתח עימות מילולי, זאת משום שהראשונים שתו משקאות משכרים בתחומי הכפר. בשלב מסויים עזבו השניים בנסיעה את המקום, אך בטרם יצאו את שערי הכפר שבו לפתע על עקבותיהם, נסעו בחזרה לעבר בני הכפר ופגעו במשיבים 2 ו-3.

בית-המשפט השלום פסק, כי המקרה אינו בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בקבלו את טענת המבקשת, חברת הביטוח, כי האירוע הינו תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון", כלשון החזקה הממעטת המצויה בסעיף 1 לחוק. לעומתו, סבר בית-המשפט המחוזי אחרת. לשיטתו, בנסיבות העניין, אף אם התרחיש של "תאונה מכוונת" הוא אפשרי, הרי שקיימים תרחישים אחרים שהסתברותם אינה נופלת ממנו, ומאחר שהמבקשת היא שנושאת בנטל השכנוע לעניין זה, והנטל לא הורם – קמה תחולה לחוק הפיצויים.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ריבלין מציין, כי סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר מהי "תאונת דרכים". בהגדרה זו קיימת חזקה ממעטת הבאה להחריג את ה"תאונה המכוונת" מן ההגדרה של "תאונת דרכים". הנטל להוכחת התקיימותה של החזקה הממעטת מוטל על הטוען לתחולתה.

כב' השופט א' ריבלין קובע, כי לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהמשיב 1 לא ביקש לפגוע במתקהלים אלא רק להקניט או להפחיד אותם. אך זוהי נראית אפשרות רחוקה ובלתי-משכנעת. היא גם לא נתמכה בעדות מהימנה מפיו של המשיב 1 עצמו. התרחיש של נסיעה איטית לכיוון פאתי הכפר ואז, פניה של מאה-ושמונים מעלות ונסיעה חסרת מעצורים לעבר המתקהלים, כאשר ברקע האיומים והגידופים שהשמיעו הצדדים זה כלפי זה – זועק כוונה. ברי כי אין בעצם העובדה שאדם מצוי תחת השפעת אלכוהול כדי לשלול, מניה וביה, את היותה של תאונה – מכוונת. נהג העושה שימוש ברכב בכוונה לפגוע באחר אינו משתמש ברכב לצורכים תחבורתיים – בין אם פיקח הוא ובין אם מצוי בגילופין. כמובן, האלכוהול עלול להשפיע לרעה על השליטה ברכב וההחלטות הנלקחות, אולם אין בכך, בהכרח, כדי לעלות כדי חוסר מסוגלות לגבש יסוד נפשי של כוונה לפגוע באדם אחר. עם זאת, היעדרה של המטרה התחבורתית, מוציא את האירוע מכלל תחולת החוק.

כב' השופט א' ריבלין מודע לכך שיתכנו נסיבות שבהן שכרותו של הנהג תהא כה חמורה עד שאי-אפשר יהיה לדבר על גיבוש כוונה מצידו. אך מוסיף וקובע כי אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט השלום, לפיה לא הוכח, במקרה זה, כי רמת שכרותו של המשיב 1 עלתה כדי היעדר כוונה לגרום לתוצאות הטבעיות של מעשיו. שכרות אכן היתה כאן; הורדת "רמת המחסומים" – כלשון בית-משפט השלום – גם כן היתה ככל הנראה; המשיב 1 נסע ב"זיז-זג" – אפשר היה זה ביטוי נוסף לשכרותו. אך כל אלה לא די בהם כדי לשלול הבנה וכוונה. אדרבא, מכלול הנסיבות תומך במסקנה כי עסקינן בנהג שביקש לבוא חשבון עם בני הכפר שביקשו לסלקו, על רקע שתיית אלכוהול, וזאת הוא עשה באמצעות הרכב. זהו ההסבר הסביר, ההגיוני והמתבקש לממצאים כפי שנקבעו, והסבר זה מוציא את האירוע מכלל "תאונת דרכים".

ב- רע"א 855/04[95] התבררה השאלה האם פגיעה מכוונת, על-ידי רכב נוסע בהולך רגל, מהווה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

באותו עניין דובר באב ובנו שצעדו ברגל לכיוון ביתם. לפתע, הגיח רכב ופגע בהם. כעבור חמישה ימים נפטר האב מפצעיו. הבן נפגע גם הוא בתאונה.

בעקבות האירוע, הורשע הנהג (להלן: מאג'ד) בעבירות של הריגה ושל גרימת חבלה בכוונה מחמירה. במסגרת הכרעת הדין, קבע בית-המשפט, כי המנוח ומאג'ד היו מסוכסכים מזה זמן מה, ומאג'ד פגע בשניים בכוונה.

במסגרת דיון זה טוענים המשיבים כי האירוע היה תאונת דרכים כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. המחלוקת בפסק-הדין סבה סביב השאלה האם המקרה נופל לגדרה של החזקה הממעטת שבסיפא לסעיף 1 לחוק הפיצויים, הקובעת כדלקמן:

"… ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון… והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי."

כב' השופט א' ריבלין קובע, כי החזקה הממעטת נועדה לשלול את תחולתו של חוק הפיצויים על אירועים שהינם תוצאת מעשה שנעשה במתכוון על-מנת לגרום נזק. בנסיבות כאלה השימוש הנעשה ברכב הינו שימוש ככלי לגרימת נזק ולא שימוש תחבורתי רגיל. המקרה דנא הינו מקרה מובהק שבו השימוש שנעשה ברכב, לאמור – הדריסה המכוונת, נועד לגרום נזק. הקביעה, כי נתקיים שימוש ברכב למטרות תחבורה או בזיקה לסיכון תחבורתי קודם למעשה המכוון, אינה רלבנטית כאן. גם הטענה של המשיבים לפיה כוונתו של מאג'ד היתה רק לפגוע ולא להרוג את המנוח ולפיכך אין מקום להחיל בענייננו את החזקה הממעטת, דינה להידחות. החזקה הממעטת מוציאה מגדר תחולת חוק הפיצויים כל מעשה שנעשה בכוונה לגרום נזק לגופו או רכושו של אדם. אין נפקות לכך שהנזק לגופו של אותו אדם הינו חמור יותר מהנזק שנתכוון לגרום העושה או קל הימנו.

אכן, בהתקיים אירוע בו נגרם הנזק על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב ולא על-ידי המעשה עצמו, לא נשללת תחולתו של חוק הפיצויים. ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם תקשה האבחנה בין נזק שנגרם על-ידי המעשה עצמו לבין נזק שנגרם על-ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב. ברם, קושי שכזה אינו מתעורר במקרה זה. המעשה המכוון שעשה מאג'ד בא לידי ביטוי בעצם השימוש ברכב, בדריסה מכוונת של המנוח ושל בנו. קרי, המעשה והשימוש ברכב חד-הם, ומשכך יש לראות בנזק שנגרם תוצאה ישירה של המעשה המכוון. אין ממש גם בטענתם של המשיבים, לפיה יש חשיבות לעובדה שמותו של המנוח נגרם עקב כך שראשו נחבט בדבר מה שהיה על הקרקע ולא מהפגיעה של הרכב עצמו. מכאן, שהאירוע בו מצא המנוח את מותו אינו תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

סוגיית התאונה המכוונת מוסדרת בחוק הפיצויים בשתי הוראות חוק נפרדות; סעיף 1 וסעיף 7(1) לחוק הפיצויים.

סעיף 1 לחוק הפיצויים, קובע את החזקה הממעטת של הגדרת "תאונת דרכים", כדלקמן:

"ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי."

סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, שולל את הזכאות לקבלת פיצויים על נזק גוף, לפי חוק הפיצויים, מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". לאמור: הנפגע אשר גרם במתכוון, לתאונה.

סעיף 7ב מסייג את שלילת הזכאות, ככל שהדבר נוגע לתלויים באותו נפגע:

"תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי לכך לפי סעיף 7..."

הסיבה לשלילת תרופה "במקרה הנוגד את "תקנת הציבור" כגון: כשהנפגע גרם לנזקו במתכוון או כשניזוק תוך ביצוע פשע", אינה יפה בעניינם של התלויים החפים מכל התנהגות הנוגדת את תקנת הציבור.

נקודת המוצא לשתי ההוראות האמורות שבחוק שונה. ההגדרה שבסעיף 1 סיפא לחוק הפיצויים, הורתה בשאלת הקשר הסיבתי-המשפטי שבין השימוש ברכב לבין התוצאה המזיקה. ההוראה המצויה בסעיף 7 לחוק – יסודה בשיקולים של "תקנת הציבור"[96].

4.4.1 מה דינה של התאבדות?
סעיף 7 לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

"7. הגבלת זכאותם של נפגעים
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1) מי שגרם לתאונה במתכוון; ..."

בסעיף ההגדרות, הוצא, כאמור, מהגדרת תאונת הדרכים "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם". נוסח ההגדרה מעורר שאלה עקרונית: האם עניינו של נפגע, שגרם לתאונה בעצמו, נכנס לגדרה של החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק? או שמא עניינו של האחרון נדון אך במסגרת סעיף 7(1) לחוק הפיצויים?

החזקה הממעטת, מוציאה, כאמור, מגדר תחולת החוק "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם". האם "אותו אדם" הוא גם הפוגע עצמו או שמא "אותו אדם" הכוונה לצד שלישי, הניזוק – שהוא קורבנו של מחולל המעשה המכוון, ואילו מקום בו הנפגע הוא גם המזיק בעצמו אין תחולה לחזקה הממעטת ותחול הוראת סעיף 7 לחוק והיא בלבד?

כב' השופט א' ריבלין[97] עונה על שאלה זו באומרו ש"הרקע לתיקון מס' 8 והכוונה המוצהרת של המחוקק – לשנות מתוצאות. הפסיקה אשר גובשה בהלכת שולמן[98] – מלמדים לכאורה כי המעשה המכוון הנזכר בהגדרה המתוקנת שבסעיף 1 למונח "תאונת דרכים" אינו אלא מעשה שכוון לאחר: לא מעשהו של המתאבד כי אם של מי שנתכוון לפגוע בזולתו. עובדה היא – כך ניתן לפרש – כי המחוקק בחר, בסופו של דבר, להותיר בחוק הוראה מיוחדת ונפרדת למקרהו של הנפגע שגרם בעצמו ובמתכוון, לתאונה; שהרי אילו ביקש לראות, במעשה שכוון "לגרום נזק... לאותו אדם", גם את מעשהו של הפוגע המזיק לעצמו, לא היה צורך בהותרת ההוראה המיוחדת בסעיף 7(1).

על-פי פירוש זה, תגבר, לכאורה, במקרים מסויימים, ההוראה המיוחדת שבסעיף 7(1) על ההוראה הכללית שבסעיף 1.

באם מאמצים הסבר זה, ניתן לומר, כי ההוראה המיוחדת בסעיף 7 נועדה להבהיר, כי לגבי נפגע שגרם בעצמו לתאונה, זכאותו נשללת בכל מקרה (מכוח סעיף 7(1)) ולא רק במקרה שהנזק נגרם על-ידי המעשה המכוון ישירות (להבדיל מנזק שנגרם על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב (כאמור בסעיף 1). באשר לתלויים – הכנסת הנפגע שגרם בעצמו לתאונה, לגדרו של סעיף 7, מכניסה אוטומטית את תלוייו של הנפגע בגדר הזכאות הקבועה בסעיף 7ב, לתבוע פיצויים.

ב- ע"א 2199/99[99] התבררה השאלה האם התאבדות של אדם שנשכב על פסי הרכבת היא בגדר תאונת דרכים? או שחלה החזקה הממעטת המוציאה מגדר החוק "מעשה שנעשה במתכוון.."?

באותו עניין דובר באדם, שנשכב על פסי הרכבת במטרה להתאבד ונדרס למוות על-ידי רכבת. הערעור נסב על השאלה אם אירוע זה נכנס לגדר החזקה הממעטת בהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים, שלפיה לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם (להלן: החזקה הממעטת).

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור מציין, כי לשון החזקה הממעטת אינה מפרטת באופן חד-משמעי אם היא חלה על מעשה התאבדות. עם זאת עולה בבירור כי מבחינה לשונית אין החזקה הממעטת מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס זהות מחולל התאונה. היא אף אינה מבחינה בין מניעים שונים לעשיית המעשה המכוון – פעילות עבריינית או התאבדות. כל שנדרש על פיה הוא שהמעשה נעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם ספציפי. לפיכך מבחינת לשונה, החזקה הממעטת חלה אף על מתאבד שהתכוון לפגוע בעצמו.

כב' השופט ת' אור בוחן את ההיסטוריה החקיקתית של חוק הפיצויים ומסיק כי מטרתו הכללית של תיקון מס' 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של הגדרת "תאונת דרכים" ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית-המשפט העליון לנוסח המקורי של החוק. תכלית זו באה לידי ביטוי לא רק בהגדרה הבסיסית המאמצת את המבחן התחבורתי אלא גם בחזקה הממעטת שתכליתה היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה.

כב' השופט ת' אור קובע, כי התאבדות באמצעות כלי רכב אינה סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה. במקרה זה הרכב משמש כאמצעי לפגיעה גופנית ולא לצורך ייעודו התחבורתי. לפיכך, החלת החזקה הממעטת על מתאבד מתיישבת טוב יותר עם תכליתו הכללית של תיקון מס' 8 להוציא מגדר החוק סיכונים שאינם תחבורתיים ולהימנע מלהטיל על ציבור נהגי הרכב להשתתף בכיסוי הוצאותיהם.

כב' השופט ת' אור קובע, כי גם לפי ההיגיון ניתן להגיע למסקנה שלפיה מעשה התאבדות נכנס לגדר החזקה הממעטת, באומרו:

"הבחנה בין מתאבד לבין נפגע אשר נזקו הוסב על-ידי אחר מובילה לתוצאה הבלתי-מוצדקת שלפיה תלוייו של המתאבד יהיו זכאים לפיצוי ואילו זכאותם של התלויים בנפגע כתוצאה מפעילות עבריינית תישלל. תוצאה זו, המפלה בין התלויים השונים, אינה הגיונית ואינה מוצדקת. אף אין כל בסיס אנליטי סביר להבחנה בין התלויים השונים. גם מההיבט של האינטרס הציבורי, אין זה ראוי כי לאדם המבקש לשים קץ לחייו תינתן האופציה להטיל את התמיכה במשפחתו על ציבור הנהגים על-ידי כך שישתמש בכלי רכב לצורך מטרה זו. אין זה מתקבל על הדעת, שבאופן זה יוכל אותו אדם להבטיח שאם יצליח בתוכניתו, יזכו תלוייו בפיצויים לפי החוק."
ב- ע"א 2976/00[100] נדונה תביעת המשיבים, אלמנתו של אדם שנהרג עקב התנגשות עם משאית, ושני בניו, על-פי חוק הפיצויים נגד המערערת, שביטחה את רכבו של המנוח. המערערת טענה כי אין מדובר ב"תאונת דרכים", שכן המנוח הביא על עצמו את מותו במתכוון.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ריבלין בדחותו את הערעור, מציין כי בסיפא לסעיף 1 לחוק המגדיר "תאונת דרכים" נקבעה חזקה ממעטת שבאה להחריג ולהוציא מכלל "תאונת דרכים" את "התאונה המכוונת". לחזקה הממעטת קמה תחולה מקום שהמאורע אירע כתוצאה ממעשה מכוון על-מנת לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם".

סעיף 7(1) לחוק שולל את הזכאות לפיצויים על-פי החוק מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". הוראה זו נכנסת לתמונה רק כאשר בתאונת דרכים עסקינן. הנפקות היא שאם עסקינן ב"תאונת דרכים", וזכאותו של הנפגע לפיצויים נשללת על-פי הוראת סעיף 7(1), עדיין קמה זכאות לתלויים בנפגע מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק, ואילו אם אין מדובר ב"תאונת דרכים", אין נכנסים כלל אל מפתנו של החוק, וממילא גם התלויים בנפגע אינם זכאים לפיצויים.

כב' השופט א' ריבלין מציין, כי התיבה "אותו אדם" (הקבועה בסעיף 1 לחוק הפיצויים) המצויה בחזקה הממעטת, כוללת את זה המביא על עצמו את מותו במתכוון. מקום שמוכח כי הנפגע ביקש לשלוח יד בנפשו, וכי מתקיימים יתר התנאים של החזקה הממעטת, אין קמה כלל תחולה לחוק, והתלויים בנפגע אינם זכאים לפיצויים.

4.4.2 היחס בין הוראת סעיף 1 לבין הוראת סעיף 7
כאמור, סעיף 7(1) שולל מן המתאבד את זכאותו לתבוע פיצויים לפי חוק הפיצויים.

אולם, תלוייו זוכים להגנה במסגרת סעיף 7ב לחוק הפיצויים, חרף שלילת זכאות המתאבד.

אלא, שיש לשים-לב שהוראות סעיף 7 יונקות מהותן מן ההגדרה הבסיסית שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיכך, תאונה שנגרמה כתוצאה ישירה ממעשהו המכוון של המתאבד אינה בגדר תאונת דרכים – מכוח הוראותיו המפורשות של סעיף 1 – ומכיוון שאין זאת תאונת דרכים, תלוייו אינם נכנסים לגדר החוק מלכתחילה ואין הם יכולים ליהנות מסעיף 7ב.

לעומת זאת, תאונה שנגרמה כתוצאה מהשפעת מעשהו המכוון של המתאבד על השימוש ברכב, נכנסת להגדרת תאונת דרכים, ומכאן שתלוייו יהיו זכאים לפיצויים מכוח סעיף 7ב לחוק הפיצויים[101].

אשר-על-כן, תחולת הוראת סעיף 7ב תלויה בשאלה האם בנסיבות המקרה מדובר בתאונת דרכים אם לאו. באם המקרה אינו נכנס להגדרת תאונת הדרכים, סעיף 7ב אינו חל. סעיף 7ב אינו יוצר לתלוייו של המתאבד יש מאין, אלא רק מפצה אותם על מה "שלקח" סעיף 7(1) מהנפגע.

כלשונו של כב' השופט י' כהן[102]: "אם לנהג עצמו לא היתה כל תביעה על-פי החוק אין גם זכות תביעה לתלויים בו".

כך סבור גם כב' השופט א' ריבלין[103], באומרו:

"סעיף 7(1) לחוק הפיצויים שולל את הזכאות לפיצויים על-פי החוק מ"מי שגרם לתאונה במתכוון". על הוראה זו נאמר, כי היא 'נכנסת לתמונה רק כאשר בתאונת דרכים עסקינן. לשון אחר, רק במידה ואירוע מסויים נחשב ל'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק, יהיה זה רלבנטי לבחון האם נשללת זכאות הנפגע לפיצויים לאור סעיפי-המשנה של סעיף 7 לחוק' (פרשת לזר (ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938, פסקה 4 לפסק-הדין). ומאי נפקא מינה? שאם עסקינן ב"תאונת דרכים", וזכאותו של הנפגע לפיצויים נשללת על-פי הוראת סעיף 7(1), עדיין קמה זכאות לתלויים בנפגע, מכוח הוראת סעיף 7ב לחוק הפיצויים; ואילו אם אין המדובר ב"תאונת דרכים", כלל אין נכנסים אל מפתנו של החוק, וממילא גם התלויים בנפגע אינם זכאים לפיצויים (שם, פסקה 5 לפסק-הדין)."
כב' השופט ת' אור[104] מסביר את ההגיון העומד מאחורי חקיקתו של סעיף 7ב לחוק הפיצויים, באומרו:

"ההגיון המונח ביסוד סעיף זה הוא בכך שאין בנימוק של תקנת הציבור, העומד כאמור ביסוד שלילת הפיצוי מהנפגעים עצמם, כדי להצדיק מניעת פיצוי מהתלויים, בבחינת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה?!' חשיבות האבחנה בין שלילת פיצויים מכוח סעיף 7 לחוק לבין מצב בו אין האירוע נכנס כלל לגדר המונח "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק טמונה איפוא בהשלכה שיש לכך על התלויים. אם האירוע בו נפגע אדם, אשר סעיף 7 שולל את זכאותו לפיצויים, הוא "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יזכו תלוייו לפיצויים על-פי חוק. לעומת זאת, אם אין האירוע מהווה "תאונת דרכים", חוק הפיצויים כלל לא חולש עליו מלכתחילה והתלויים לא יזכו בפיצויים."
4.4.3 כוונה מהי?
סעיף 7(1) לחוק הפיצויים מורה, כי מי שבכוונה מודעת גרם לתאונה, אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים. כמוהו גם סעיף 1 לחוק הפיצויים הקובע, כי לא יראו כתאונת דרכים מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם.



הפסיקה נתנה למושג ה"כוונה" האמורה פרשנות מצומצמת, מתוך ניסיון לתחום גבולות ברורים בין התנהגות קלת ראש ורשלנית שבגינה נגרמה תאונה, שאינה שוללת זכאות לפיצוי, אל מול כוונה מודעת להשתמש ברכב לפגיעה עצמית.

כדי להוכיח "כוונה", יש להראות כי הנהג הפוגע קיבל החלטה מודעת, להביא לפגיעה בגופו.

אולם, במצבים בהם אדם במצוקה נפשית קשה, כתוצאה ממחלת נפש או על רקע סערת רגשות, טומנת בחובה הוכחה זו קשיים רבים.

נטל הראיה להוכחת סעיף 7 לחוק הפיצויים, מוטל על הטוען לתחולתו.

לאחר שהוכיח התובע כי אירוע התאונה נופל במסגרת סעיף 1 לחוק, על הנתבע לשכנע את בית-המשפט, כי התובע "התכוון" לגרום לתאונה, כדי להוציאו מגדר חוק הפיצויים.

לעניין דרישת הכוונה, לא די בהוכחת כוונה לגרימת סיכון, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם.

"מילת המפתח בסעיף 7(1) הנ"ל היא "במתכוון". אין ספק כי מדובר בכוונה מגובשת הנושאת עמה תוכן שלילי, מעין פלילי, המביאה לידי כך, שפיצויו של הנפגע, במצב כזה, ינגוד את תקנת הציבור. בקשר לכך, יש חשיבות למודעות הנפגע, מטרתו, איזה נזק רצה להביא בגורמו את התאונה, ולמי התכוון להזיק. המחמירים ידרשו בנדון זה, מידת הוכחה העולה על הרמה האזרחית, ורצון של הגורם לתאונה לגרום נזקי גוף דווקא, לזה שנפגע בפועל, בתאונה. המקילים יסתפקו במידת הוכחה רגילה, ובקיום רצון של הגורם לתאונה, כי תיגרם, אף אם שאף לנזק כלשהוא, ואף רכושי בלבד."[105]
אולם בכך לא תם הדיון בנטל הראיה, שכן במספר תביעות, בהן לא היתה מחלוקת כי המנוח "רצה" בתאונה, נטען כי בשל מצבו הנפשי של הנפגע לא ניתן היה לייחס למעשהו את מרכיב ה"כוונה" בעוד הוכחת "הכוונה" מוטלת על המבטחת, חוזר הנטל לנפגע להראות כי היעדר כושר שיפוט עקב נטילת תרופות, לדוגמה, שלל את היכולת "להתכוון".

ב- ת"א 679/83[106] נשאלה השאלה האם יש לראות במי שקופץ מרכב – שמטרתו אך הימלטות ללא פגע – כמי שגרם לתאונה במתכוון על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים?

באותו עניין קפצה טרמפיסטית מארגז טנדר בו הוסעה, כאשר הנהג סטה לדרך צדדית, בשל בהלה שאחזה בה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן פסקה שאמנם הקפיצה הקונקרטית מהטנדר הנוסע נעשתה במתכוון, אולם התאונה לא נגרמה במתכוון, וכי הטרמפיסטית לא נתכוונה לגרום לתאונת דרכים:

"קפיצה מטנדר נוסע במתכוון אינה בהכרח גרימת תאונה במתכוון, גם אם קיימת מידה גבוהה של סבירות שקפיצה כזו תביא לתאונה. לא די במעשה היוצר סיכון לגרימת תאונה ולהיפגעות כדי להצביע על כוונה לגרום לתאונה וזאת אף אם עושה המעשה מודע לסיכון; שאם לא כן, נמצאת מכניס בדלת האחורית את הגבירה שסולקה על-ידי המחוקק דרך הדלת הקדמית, לאמור: רשלנות לכל דרגותיה, ומחזיר ליושנם מושגים ותפיסות מפקודת הנזיקין ששבקו חיים ככל שהדבר נוגע לתאונת דרכים."
4.4.4 מה דינו של מתאבד לקויי נפש?
סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, שולל, כאמור, את זכות הנפגע לפיצויים, אם "גרם לתאונה במתכוון". הזכות אינה נשללת, אם הפוגע גרם לתאונה במתכוון. דרוש כי הנפגע התובע, הוא זה שהיתה לו כוונה לגרום לתאונה, ואף הצליח לממש אותה ולגרום את התרחשותה, כשנפגע[107].

אולם, מה בדבר אדם שסבל מהפרעות נפשיות ובגינן פגע בעצמו? האם, בנסיבות כאלו, ניתן ליחס לו כוונה לגרום לתאונה?

ב- ת"א 209/90[108] עזבון המנוח עמרם, קבע בית-המשפט, כי ראוי להבדיל בין כושר לקוי, המותיר בצידו כושר שפיטה מספיק ויכולת, ולו מוגבלת, של שליטה עצמית המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד – לבין היעדר בסיסי של כושר שפיטה, שליטה או רצייה, עקב מחלת נפש או מסיבה אחרת. למשל: חולה נפש הנעמד על הפסים ומנסה לעצור בגופו רכבת נוסעת, מתוך ביטחון ביכולתו לעשות כן. כושר השיפוט שלו בעת התאונה אינו קיים, ואין לייחס לו כוונה לגרום לתאונה.

כב' השופט ד' ברלינר[109] מציין, כי הכוונה הנדרשת צריכה לעלות לכדי "מזימה ישירה – DOLUS DIRECTUS", ואין די ב"מזימה עקיפה" אודות האפשרות כי תקרה תאונה.

ועוד:

"מכל מקום, אין ספק כי לצורך שלילת זכותו של הנפגע, שגרם לתאונה בכוונה, אין די בכך שבהתרחשות התאונה הוא עשה פעולות מכוונות. דרוש כי רצה שתקרה תאונה. דרוש כי התכוון לגרום נזק. אין די בפעולות מכוונות מצידו בלא רצון להביא לתאונה, בלא רצון לגרום נזק, ואשר ביסודן נעוצה כוונה שאינה נוגדת את תקנת הציבור, אף אם הסתכן בעת שפעל, והיה צריך לדעת, או אף נאלץ לקחת בחשבון, כי ייפגע גופנית. על-כן, מתאבד על פסי הרכבת, שלא היה יכול להיות מודע, מפאת מצבו הנפשי ומחלת נפשו, לעצם התאבדותו ולכוונה לגרום לתאונה, ייחשב כנפגע במובן החוק (ת"א 209/90 עזבון המנוח עמרם מנשה ז"ל נ' רכבת ישראל ואח' (לא פורסם)); אך אם אכן רצה להתאבד, והיה מודע לכך, זכותו תישלל (ת"א 1427/87 להלן); מי שקפצה מרכב כדי להימלט מתקיפת הנהג – תהא בגדר נפגעת, אף אם ידעה ולקחה בחשבון כי תיפגע מקפיצתה זו, תוך כדי תנועת הרכב, ואף אם ידעה בבירור, כי בעשותה זאת היא מסכנת את חייה, וודאי כי תיפצע (ת"א 1427/87 עזבון צייכנר נ' מדינת ישראל, פ"ד התשנ"ה(א) 89); נוסעת שנקלעה לוויכוח עם בעלה הנוהג ברכב, וירדה ממנו בחיפזון ובחוסר זהירות, כדי להתרחק ממנו להימנע מן הויכוח, אף אם היה עליה לצפות כי תיפגע, אין התנהגותה נוגדת את תקנת הצבור, וזכותה לפיצויים אינה נשללת (ת"א 146/91 הנ"ל)."
ב- ת"א 1427/87[110] נדונה תביעתו של מי שביקש להתאבד והשליך עצמו לפני רכבת נוסעת. ניסיון זה לא צלח. התובע נפגע וטען כי לא נתקיימה אצלו הכוונה השוללת את הזכאות על-פי סעיף 7(1).

בית-המשפט המחוזי פסק, כי גם במעשהו של המתאבד או המנסה להתאבד, ניתן לגלות את הכוונה לגרום לתאונה. העובדה שהמנוח היה במצוקה וחש מועקה, כך נפסק, לא הביאה לשלילת יכולתו להבין את מעשיו.

יצויין, כי בפסק-דין שעסק בעניין אחר, נקבע, כי המתאבד מאבד את עשתונותיו ובפועל אינו מתכוון למעשהו. כך ב- ע"פ 480/85[111] נפסק מפי השופט ג' בך, כי:

"במקרים אלה מניח בית-המשפט, שהאדם הנוגע בדבר פעל מתוך ערפול חושים וללא שיקול-דעת מאוזן, וכי לאמיתו של דבר ישמח לאחר מכן כאשר יתברר לו שחייו ניצלו..."
4.4.5 פעולת איבה
תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, הוציא במפורש מתחולת החוק נזק אשר נגרם לאדם כתוצאה מפגיעת איבה כמשמעותה בחוק התגמולים לנפגעי איבה, התש"ל-1970. התוצאה היא, לפיכך, שגם מעשים מכוונים העשויים ליפול בתחום ההגדרה המתוקנת של "תאונת הדרכים" יוצאו מגדר החוק – אם הפגיעה היא כתוצאה מפעולת איבה – זאת אפילו המדובר בנזק שנגרם "לא על-ידי המעשה עצמו אלא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". הטעם להוראה זו הוא בקיומו של כיסוי חלופי לנזקיו של מי שנפגע בפעולת איבה וברצון להסיט את הנטל לפצות נפגעים אלה מן הנהגים אל הציבור בכללותו[112].

ב- רע"א 7844/06[113] נפסק כי הנטל להוכיח שאירוע מסויים הוא פעולת איבה מוטל על כתפי הטוען זאת. לעניין זה יזדקק בית-המשפט לראיות נסיבתיות, שמהן עולה כוונת המבצעים.

על יסוד ראיות אלה, יוכל בית-המשפט לקבוע, אם המסקנה המסתברת יותר היא כי מדובר בכוונה פלילית "רגילה", או שמא מדובר בפעולה המכוונת נגד ישראלים כישראלים, ואשר יש לה אופי של "איבה נגד ישראל".


4.5 ניתוק הקשר הסיבתי
נזקים הנגרמים בעת השימוש ברכב אינם נחשבים תמיד כנזקים עקב שימוש ברכב, ועל-כן אינם יכולים להיות מכוסים בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. חוק זה, כמו חוקים רבים אחרים, דורש קיומו של קשר סיבתי ישיר בין השימוש ברכב לבין הנזק, ובלעדיו לא תיכון עילת תביעה.

קיימים מקרים של שימוש ברכב שיש בהם אלמנטים של מעשה מכוון או רשלנות רבתית מצד גורם זר, או כוח עליון, והנזק נגרם בגינם. האם ניתן לקבוע במקרים כאלה כי הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק נותק, או שאולי לא התקיים מעולם? או שהחוק יחול אף במקרים כאלה?

האם ניתן היה להחיל על החוק את ההגדרה של יסוד הסיבתיות, כפי שהיא מופיעה בסעיף 64 לפקודת הנזיקין, בתיקונים המחוייבים מעיקרון "האחריות המוחלטת"? (דהיינו החלפת מושגי "האשם" ו"הזהירות הסבירה" המופיעים בסעיף 64)[114].

"הגדרה זו שבסעיף 64 לפקודה, לא אומצה בחוק, כדרך שאומצו סעיפי פקודה אחרים על-ידי הצינור שבסעיף 4(א) לחוק.
באי-החלת סעיף זה, הותיר המחוקק חלל ריק בכל הנוגע להגדרת מהותו של הקשר הסיבתי הנחוץ לצורך חוק הפיצויים החדש. יש הסבורים, כי בתי-המשפט ימשיכו להזקק להוראות סעיף 64 הישן לשאלת הסיבתיות המתעוררות בעקבות הביטויים "עקב" ו"גרם" המופיעות בחוק, וזאת למרות שהסעיף לא הוחל על-ידי המחוקק.
מאידך יש הטוענים שכתוצאה מאי-החלתו של סעיף זה, שוב לא יוכלו נתבעים להנות מההגנות הכלולות בסעיף, כמו "כוח עליון" או מעשה זדוני מצד גורם אחר, או רשלנות רבתית ומכריעה של גורם אחר, אשר ניתקו את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין השימוש שנעשה ברכב. הטוענים כך, מצביעים על עיקרון "האחריות המוחלטת" שבחוק העולה בקנה אחד עם תפיסה זו, ולדעתם, אילו החיל המחוקק את ההגנות הנ"ל, היה פוגע בעיקרון המרכזי הזה. מסקנה זו מובילה לתוצאות שאין הדעת סובלת אותן."
כאמור, סעיף 64 לפקודת הנזיקין המנתק את הקשר הסיבתי, במקרה שנגרם נזק על-ידי מקרה טבעי בלתי-רגיל שלא ניתן היה לצפותו, אינו מוחל על חוק הפיצויים מכוח סעיף 4 לחוק. אולם, עדיין תחולת החוק מותנת בקיומו של קשר סיבתי-משפטי נוסף על קשר סיבתי-עובדתי, בין השימוש ברכב לנזק הגוף שנגרם.

הביטוי "עקב" בסעיף ההגדרות, מצביע על הדרישה לקיומו של קשר סיבתי הכולל בחובו מבחן עובדתי ומשפטי. המבחן העובדתי כולל בחובו את ה"סיבה בלעדיה אין", והקשר הסיבתי-המשפטי, בורר מבין הסיבות בלעדיהן אין את אותן סיבות "אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות."[115]

ב- ע"א 358/83[116] שואל כב' השופט א' ברק, האם יש מקום להבחנה בין קשר סיבתי-עובדתי למשפטי, גם במסגרת חוק הפיצויים?:

"מקורו של הקושי, במתן תשובה לשאלה זו, נעוץ בעובדה, שהקשר הסיבתי-המשפטי נקבע בפקודת הנזיקין בהוראת סעיף 64 לפקודה, והוראה זו אינה נכללת במסגרת ההוראות, אשר חוק הפיצויים מפנה אליהן במפורש (סעיף 4(א)). הניתן להסיק מכך שלא נדרש קשר סיבתי, וכי די בקשר סיבתי-עובדתי? שאלה זו התעוררה בפסיקה לפי חוק הפיצויים כבר בימיה הראשונים, ונפסק על-ידי כל בתי-המשפט, כי הימנעות זו של המחוקק, אין לפרשה כשוללת את הצורך בקיומו של קשר סיבתי-משפטי."[117]
ב- ע"א 199/81[118] מציין כב' השופט ש' לוין, כי:

"גם לאחר השמטתו של סעיף 64 מפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מרשימת הסעיפים, הנזכרים בסעיף 4(א) לחוק, שומה על התובע להצביע לא רק על קיום סיבתיות פיסית אלא גם על סיבתיות משפטית."
כב' השופט א' ברק מבהיר, כי:

"הימנעותו של המחוקק מהפניה לסעיף 64 לפקודת הנזיקין נבעה מכך שהקשר הסיבתי-המשפטי הקבוע בו לא נראה למחוקק מתאים לעניין חוק הפיצויים. "ביטולו של סעיף 64 התכוון מפורשות לביטול גורם האחריות שבו יש חשיבות לאלמנט הנפשי, ואין בין ביטולו לבין הקשר הסיבתי ולא כלום."[119]
כב' השופט א' ברק[120] מבהיר מדוע הוראת סעיף 64 אינה מתאימה לחוק הפיצויים, באומרו:

"כך, למשל, נקבע בסעיף 64 לפקודת הנזיקין, כי הקשר הסיבתי אינו מתקיים אם הנזק נגרם על-ידי מקרה טבעי בלתי-רגיל, שלא ניתן היה לצפותו מראש (סעיף-קטן 1), או אם אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק (סעיף-קטן 2). שני חריגים אלה אינם צריכים לתפוס במסגרת חוק הפיצויים. כך, למשל, אם מכונית החליקה על הכביש בשל גשם שוטף ופתאומי, או נזילת שמן פתאומית, אין בכך כדי לשלול אחריות מוחלטת לפי חוק הפיצויים, שכן חוק זה בא ליתן פיצויים גם במצבים אלה. בדומה, אם פלוני מחבל במערכת הבלמים של מכונית וכתוצאה מכך הנהג אינו מצליח לעצרה ונגרם נזק גוף, יש בכך כדי למנוע השתכללותה של אחריות על-פי פקודת הנזיקין, אך אין כל סיבה שלא להטיל אחריות על הנוהג. לפי חוק הפיצויים הפגיעה בנסיבות אלה היא פגיעה שחוק הפיצויים נועד להעניק בגינה פיצוי. הנה כי כן, היעדר ההפניה לסעיף 64 לפקודת הנזיקין מוצדק הוא לגופו. עם זאת, אין ללמוד מכך, שלא נדרש כלל קשר סיבתי-משפטי. טול מקרה של אדם הנופל על גג מכונית עומדת ונפגע כתוצאה מכך (הדוגמה מובאת אצל מורד, "על הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975" הפרקליט לג (1980) 272), דומה שבמקרה זה אין לפנינו נזק גוף הבא עקב השימוש ברכב מנועי. כדי להגיע לתוצאה סבירה זו, יש לעמוד על קיומו של קשר סיבתי-משפטי, בצד הקשר הסיבתי העובדתי. בצדק ציין השופט רבלין בפסק-דינו, נשוא ערעור זה, כי גישה פרשנית, לפיה לא נדרש כלל כל קשר סיבתי-משפטי, ודי בקשר הסיבתי העובדתי 'תהא בבחינת אבסורד פרשני' (שם, עמ' 512). העיגון הפורמלי לדרישת הקשר הסיבתי-המשפטי מקורה בביטוי "עקב" עצמו (ראה רבלין "ועוד על תאונת הדרכים ועל הקשר הסיבתי", הפרקליט לד (1981) 130, 135); השופט לרון ב- ת"א (ב"ש) 74/81 עשור נ' מגדל, פ"מ התשמ"ד(א) 309, 320). ביטוי זה הוא ביטוי "קאוזלי", 'ויש לעגן בו את הפתרון למכלול השאלות בדבר הקשרים הסיבתיים' (ע"א 804/80 סיידר נ' חברת קו צינור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393, 438). 'השאלה אם יש צורך בקשר סיבתי אם אין – תלויה בפירוש המונח 'עקב' – ותו לא' (השופטת אבנור ב- ע"א 666/84 "הפניקס" נ' מזרחי, בעמ' 244). הנה כי כן, את ההבחנה בין קשר סיבתי-עובדתי לבין קשר סיבתי-משפטי, ניתן לעגן בלשונו של חוק הפיצויים עצמו, ואת דיני הקשר הסיבתי-המשפטי לעניין חוק הפיצויים יש לפתח מתוך חוק הפיצויים עצמו. ניתן, כמובן, לעניין זה, להעזר במבחנים שפותחו בסוגיות דומות (השווה ת"א (ב"ש) 922/81 הנ"ל, בעמ' 270), אך בעיקרו של דבר, לפנינו שאלה פרשנית, הקשורה בפירושו של חוק הפיצויים, על רקע לשונו מזה ותכליתו מזה. ההדרכה החקיקתית בעניין זה היא מעטה. ההכרעה נופלת, בסופו של דבר, על-פי שיקולים של מדיניות. עמד על כך השופט ת' אור באומרו:
'רבות נכתב בשאלה מהו אותו קשר סיבתי הנדרש, ובמילים אחרות, מהו אותו שימוש נדרש ברכב, שבעקבותיו יחשב נזק שנגרם כנגרם 'עקב שימוש ברכב' כמובנו בחוק. בתי-המשפט המחוזיים התחבטו בכך רבות, בניסיון למצוא את הנוסחה הגואלת. מקרים שונים נבחנים במגמה לבדוק, אם החוק פורש כנפיו עליהם ... רובן של המחלוקות בעניין פירוש אותו קשר סיבתי-משפטי נדרש מקורן בכך, שהחוק אינו מגדיר ברורות מהותו של קשר זה, ומשאיר לבתי-המשפט לקבוע מהו אותו קשר סיבתי-משפטי נדרש. על בתי-המשפט הוטל, איפוא, להחליט בעניין זה על-פי המדיניות המשפטית הראויה, בשעה שמיגוון המקרים הדורש הכרעה קשה לצפותו, ומידי פעם, נקלע בית-המשפט לצורך להכריע על-פי עובדות, אשר יש להניח שהמחוקק לא צפה ואולי לא יכל היה לצפותן.' (ת"א (נצ') 230/81 הנ"ל, עמ' 233(לד)
ועל אותו רעיון עמד השופט קציר, באומרו:
'שאלת הקשר הסיבתי ה'משפטי' בעוולות שהאחריות בגינן מוחלטת היא, ביסודו של דבר, שאלה של פרשנות המטריה החקיקתית שעל יסודה נקבעת אותה אחריות, או במונחים הרווחים בימינו, שאלה של מדיניות משפטית.' (ת"א (חי) 573/82 הנ"ל, בעמ' 184(כח))
19. שאלת המפתח הינה, איפוא, זו: מהו המבחן לקשר הסיבתי-המשפטי הנדרש בהגדרת תאונת דרכים? מהו הפירוש הראוי לביטוי "עקב" בהקשרו של המבחן הסיבתי-המשפטי? בוודאי ש"עקב" שימוש אינו זהה ל"זמן" השימוש. "הביטוי 'עקב' אין פירושו "בזמן" או "בעת" השימוש ברכב, אלא הוא טומן בחובו יסודות של סיבתיות הנגזרים מתוך שיקולים משפטיים" (השופט שטיינברג ב- ת"א (ת"א) 3319/82 ברכאת אלרג'בי נ' נאפז דויב, צלטנר, שם, 233(כג) (כו)).
מהם אותם "שיקולים משפטיים"? בעניין זה נפסק על-ידי בית-המשפט העליון, מפי הנשיא לנדוי, כי פירוש המילה 'עקב' בהגדרה של 'תאונת דרכים' בסעיף 1 של החוק, הוא 'שהשימוש ברכב צריך שיהיה גורם ממשי (ולאו דווקא הגורם הבלעדי) לקרות התאונה'. (ע"א 498/80 הנ"ל, בעמ' 498). על מבחן "הגורם הממשי" חזר בית-המשפט העליון (ראה, למשל, ע"א 199/81 הנ"ל, עמ' 155) והוא הופעל על-ידי בתי-המשפט המחוזיים (ראה ת"א (חי') 727/81 הנ"ל, 214; ת"א (חי') 1300/81 הנ"ל). ניסוח שונה במקצת מופיע אצל פרופסור אנגלרד. על-פי גישתו 'חייבת להתקיים סיבתיות 'מתאימה', 'מהותית', או 'קרובה'' (אנגלרד, שם, עמ' 23). על נוסחה דומה חזרה השופטת ש' נתניהו, בציינה כי "כאן נדרש לקשר מהותי, מתאים או קרוב, כנדרש לאחריות המוחלטת על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975'. (ע"א 804/80 הנ"ל, בעמ' 409).
20. המבחן של "גורם ממשי" הינו מבחן של קשר סיבתי-משפטי. הוא מצביע על כך, כי לא די בקשר הסיבתי-עובדתי, וכי חייב להתקיים קשר סיבתי נוסף. אך מה תוכנו של קשר סיבתי נוסף זה? מתי השימוש ברכב הוא גורם "ממשי", או "מתאים" או "מהותי", או "קרוב" לתאונה? שאלה דומה התעוררה במסגרת פקודת הנזיקין, שבה היה צריך לקבוע, מתי "אשם" של המזיק הינו גורם "מכריע" לנזק. בעניין זה פתחו בתי-המשפט בישראל מספר מבחנים על פיהם נקבע מתי האשם של המזיק הינו הגורם המכריע לנזקו של הניזוק. מבחנים אלה הם מבחן הצפיות, מבחן הסיכון, ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 הנ"ל; ע"א 76/81 הנ"ל). האם ניתן להעזר במבחנים אלה – שהופעלו לעניין הגורם "המכריע" – גם לעניין הבנת הגורם "הממשי"? בפסק-הדין נשוא ערעור זה עמד השופט רבלין על שאלה זו. הוא מציין כי אין מקום להזקק, בסוגייתנו, למבחן הצפיות. אומר השופט רבלין:
'כך, אין ספק, כי אין אנו רשאים לעשות שימוש במבחן הצפיות; מבחן זה, המשמש את כללי ניתוק הקשר הסיבתי, על-פי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, 'הינו המבחן היחיד, 'החושב' בקטגוריה של אשמה וחפות' (ע"א 390/62 רינגר נ' ליאון, פ"ד יז 1662, 1670). כיוון שכך, אין הוא מתאים לקביעת האחריות בחוק ש'אינו חושב' בקטגוריות אלה.' (שם, עמ' 514)
ועל אותו רעיון עומד השופט קציר באומרו:
'יהיה זה, לדעתי, בגדר אנאכרוניזם, להחיל על הוראות חוק הפיצויים מבחן כמבחן הצפיות הידוע, אשר לידתו וחיותו הם בתחום עוולת ההתרשלות שבפקודת הנזיקין. משאין חובה על ה'מזיק' לפי חוק הפיצויים, ל'צפות' את אירוע הנזק, לא יהיה זה סביר לקבוע את אחריותו על-פי מידת הצפיות שניתן לייחס לו באשר להיקפו של הנזק.' (ת"א (חי') 573/82 זיו נ' "עממית" חברה לביטו בע"מ (צלטנר, שם, עמ' 184(כא) (כז))
לגישה זו אני מסכים. מבחן הצפיות קובע כי אשמו של מזיק הינו גורם מכריע – ובענייננו, גורם ממשי לנזק של המזיק – אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. על-כן, אם בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר – בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו – כי אז יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי-המשפטי אם התערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה (ע"א 576/81 הנ"ל, עמ' 7; ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769). תפיסתו של מבחן זה אינה תואמת את מהותה של האחריות המוחלטת לפי חוק הפיצויים. הטעם לכך אינו טכני אלא מהותי. ביסוד עוולת הרשלנות מזה וביסוד המבחן הסיבתי של צפיות מזה מונח רעיון האשמה (במובנו המוסרי הרחב). המזיק נהג כפי שאדם סביר לא צריך היה לנהוג. מבין מספר דרכי פעולה הוא בחר בדרך שלא מן הראוי היה לבחור בה. האחריות לפי חוק הפיצויים אינה מבוססת על תפיסה מוסרית של אשמה, אלא על תפיסה חברתית של סיכון. המזיק בחר מראש בדרך שראוי היה לו לבחור, אך בדיעבד הסתבר כי זו דרך מזיקה. אם תרצה, ניתן לומר כי מבחן הצפיה משקיף על ההתנהגות כפי שניתן היה לראותה מראש, ואילו חוק הפיצויים משקיף על ההתנהגות כפי שהיא נראית בדיעבד. בנסיבות אלה, אין זה ראוי, בדרך-כלל, להזקק למבחן הסיבתי של צפיות במקום שבסיס האחריות הינו אחריות מוחלטת. 'מאחר שאין לנו עניין ב'אשם', לא מבחן הצפייה יהלום את המצב' (השופטת ש' נתניהו, ב- ע"א 804/80 הנ"ל, עמ' 409). 'מבחן הצפיות בהקשרים אלה צר מדי, עד שהוא עלול להכניס בדלת האחורית את הרשלנות שממנה ביקש המחוקק לחרוג' (גלעד, הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי – בחינה מחודשת", משפטים יד 15, 29).
טול דוגמה של גורם מתערב-זר המשבש בכוונה את מערכת הבלמים וכתוצאה מכך לא מצליח הנוהג לבלום את כלי הרכב, וגורם נזק (לאדם אחר או לעצמו). אם הנוהג נקט בכל האמצעים הסבירים לבחינת תקינות הבלמים, אין מקום להטיל עליו אחריות המבוססת על אשמה כלפי הניזוק. לפי דיני הרשלנות הקשר הסיבתי-המשפטי נותק. הנהג לא צפה, לא יכל היה ולא צריך היה לצפות לכך שהתאונה תתרחש. לעומת זאת, אין ספק כי בנהיגתו יצר הנוהג סיכון טיפוסי שחוק הפיצויים בא לפצות בגינו. מזוית הראיה של "אשמה", הגורם "המכריע" או "הממשי" היה בפעולתו של המתערב-הזר. מזוית הראיה של "הסיכון", הגורם "המכריע" או "הממשי" היה בנהיגת הרכב. התנהגות בלתי-צפויה זו של גורם מתערב-זר לא צריכה לנתק את הקשר הסיבתי-המשפטי בין הנהיגה לבין הנזק לעניין האחריות המוחלטת בחוק הפיצויים. הגישה שהובעה, לפיה 'מעשה מכוון על-ידי גורם שלישי שולל או מנתק את הקשר הסיבתי שבין שימוש ברכב לבין הפגיעה', אינה נראית לי (ת"א (ב"ש) 74/81 הנ"ל, עמ' 322). היא מיישמת במסגרת חוק הפיצויים מבחנים שאינם תואמים אותו. הנה כי כן, אינני סבור כי מבחן הצפיות הינו מבחן ראוי על פיו ניתן לקבוע אם השימוש ברכב הוא גורם ממשי לנזק."
י' אנגלרד[121] סבור אף הוא כי "אין להטיל ספק בתחולת החוק על מקרים של תאונות הנגרמות על-ידי איתני הטבע כגון סערה, שיטפון או מפל אבנים. בשללו את תחולת סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין העוסק בניתוק הקשר הסיבתי במקרה של כוח עליון, גילה המחוקק את דעתו כי, עקרונית, אין לשלול את זכאות הנפגע בהתרחש מאורעות אלה. עם זאת ספק בידו האם "במקרים שבהם השפיעו האירועים על אוכלוסיה רחבה, כגון רעידת אדמה, שריפת יערות או שיטפון רחב מימדים" תקום תחולה לחוק. שכן לדעתו, במקרים כאלה לא מתקיים אף קשר סיבתי-עובדתי, שכן השימוש ברכב בעת האסון אינו בבחינת גורם בלעדיו אין.

כב' השופט א' ריבלין[122] סבור, כי בנסיבות בהן מתרחש אסון טבע, יש לבחון התקיימותה של השפעה מיוחדת ומסויימת של השימוש ברכב בעת פעולתם של איתני הטבע על הרכב:

"השפעתם האוניברסאלית גרידא של איתני הטבע אין בה די. תופעה אוניברסאלית של אסון טבע עשויה לפגוע בכל מקום, גם מחוץ לכלי הרכב. הצטרפותו של יסוד תוצאתי הכרוך בשימוש המסויים שנעשה ברכב באותה עת חיונית להקמת הקשר הסיבתי-המשפטי. גם המקרים הנזכרים בפרשת שולמן – החלקה על כביש בעת שיטפון, או החלקה על שמן – שנזל באופן פתאומי – מדגימים השפעה מצטברת על השימוש ברכב ושל איתני הטבע. ההחלקה בכביש היא פועל יוצא לא רק של השיטפון כי אם גם של השימוש המיוחד שנעשה ברכב באותה עת. ההחלקה בכביש נופלת בגדר הסיכון שהשימוש ברכב יוצר."
ב- ע"א 1268/96[123] מכונית ובה מספר אנשים נכנסה במהלך נסיעה לתוך מים שזרמו על כביש. המכונית שקעה בתוך בור שנפער בכביש והחלה להיסחף. מים חדרו למכונית. חלק מן הנוסעים יצאו מן הרכב ואילו אחרים הצליחו לצאת ממנו רק לאחר שהתהפך ונסחפו במים. שניים מבין האחרונים נפגעו: האחד סבל מפריקת כתף ואילו האחרת נפגעה בבטנה. הפגיעות אירעו לאחר שאותם שניים הצליחו למלט עצמם מתוך הרכב שהתהפך. השאלה המרכזית שנדונה היא האם האירוע, בא בגדר "תאונת דרכים"?

בית-המשפט קבע, כי מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגעים לבין השימוש ברכב. המדובר ברצף אירועים אחד שתחילתו בהיסחפות המכונית במי-שיטפון, כשהמים חודרים אליה ומאלצים את הנוסעים לנוטשה, והמשכו בניסיונם של נוסעי הרכב לצאת מהרכב שהוצף במים ולהגיע לחוף מבטחים:

"העובדה שנוסעי המכונית נפגעו בשלב שלאחר נטישת המכונית, אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי הקיים בין היסחפות המכונית במים לבין פגיעתם, והדברים כרוכים ושלובים זה בזה, שכן, חשיפתם של נוסעי המכונית לסיכון ולפגיעות שמהן סבלו, הינה תוצאה ישירה וברורה של אובדן השליטה ברכב והיסחפותו בשיטפון."

4.5.1 רשלנות רפואית וניתוק הקשר הסיבתי
כאמור, קשר סיבתי הינו יסוד חיוני בכל תביעה לפיצויים בגין נזק שנגרם לתובע.

בחוק הפיצויים נכללה, בנוסף לדרישת הקשר הסיבתי, הוראה ייחודית, המצויה בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, הקובעת כדלקמן:

"8. ייחוד העילה
(א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על-פי חוק זה, לרבות תביעה על-פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על-פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על-ידי אדם אחר במתכוון."

הוראה זו מציבה מחסום דיוני בפני הנפגע בתאונת דרכים, ואינה מאפשרת לו לתבוע את האחראים לנזקו, לפי פקודת הנזיקין. לצורך קבלת תרופה לנזקו, מפנה אותו לתבוע מכוח חוק הפיצויים בלבד.

בתי-המשפט פירשו הוראה זו, כמקימה מחסום גם כנגד תביעות של הנפגע בגין נזקים שונים שנגרמו לו כתוצאה מרשלנות רפואית של מי שטיפל בנפגע בעקבות תאונת הדרכים, תהיה מידת רשלנותו אשר תהיה, ויהיה המרחק בזמן ובמקום מאירוע התאונה אשר יהיה.

בנסיבות כאלו, יהא רשאי הנפגע לצרף את הנזקים הנוספים שנגרמו לו עקב הטיפול הרשלני, לתביעתו נגד החייבים על-פי חוק הפיצויים, תוך התעלמות מאפשרויות ניתוקו של הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק, שנבע מהרשלנות הרפואית המאוחרת.

כב' השופט א' ריבלין[124] קובע בהקשר זה, כדלקמן:

"בהתקיים הסיטואציה הזו "שולל" המזיק הראשון במעשהו (תאונת הדרכים), מן הנפגע, את זכאותו להפרע מן המזיק השני (הרופא) בשל הנזקים שנבעו מן הטיפול הרשלני בבית החולים. "שלילה" זו באה מחמת עיקרון ייחוד העילה שבחוק הפיצויים. בשל עיקרון זה נשללת מן הנפגע הזכאות לתבוע את המזיק האחר, בגין הנזקים שהוחמרו בשל הרשלנות הרפואית, שבאה בעקבות תאונת הדרכים. המשתמש ברכב יישא, איפוא, גם בנזקים הנובעים מן ההתרשלות הרפואית."
ב- ת"א 933/86[125] התבררה תביעת נפגעת שניזוקה מטיפול רפואי רשלני, שניתן לה עקב תאונת דרכים בה היתה מעורבת.

בעת היותה בהריון, נפגעה התובעת בתאונת דרכים והובהלה לבית-חולים. התובעת לא סיפרה דבר על הריונה. בבית החולים נעשו לה צילומי רנטגן, מבלי שננקט אמצעי זהירות של כיסוי בטן, שהתחייב מהריונה. אף שלא היה בצילומי הרנטגן כדי להזיק – נכנסה התובעת, בעטיים, לחרדה קשה, שחייבה לבסוף ביצועה של הפלה.

הדיון נסב על השאלה, האם האחריות לנזק נופלת בלעדית על הנתבעת 1 (המבטחת של הרכב) לפי חוק הפיצויים, או שמא נושאות הנתבעות 2 ו- 3 באחריות, עקב ניתוק הקשר הסיבתי שבין התאונה לנזק, בשל רשלנותן.

בית-המשפט פסק, כי ביצוע צילומי רנטגן לאישה בגיל הפוריות, ללא כיסוי בטן, היווה סטיה מהנוהגים ומהנהלים המקובלים בבית החולים. בכך יש לראות רשלנות מצד בית החולים, שחרג מהנורמה שהוא עצמו קבע, כלפי התובעת.

עם זאת, שאלת רשלנותו של בית החולים רלבנטית אך ורק בהקשר לשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין תאונת הדרכים לבין הנזק שנגרם בסופו של דבר, שכן, אם קיים קשר כזה, מתייחדת עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים בלבד.

בית-המשפט מציין, כי לצורך קיומה של עילה על-פי חוק הפיצויים, צריך שיתקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין השימוש ברכב לבין הנזק. המצב הסופי אליו הגיעה התובעת והנזק הסופי שנגרם לה, הם חוליה אחרונה בשרשרת אירועים שתחילתם בתאונת הדרכים והם נגזרים זה מזה, כרונולוגית וסיבתית.

אף שפעולה טיפולית רשלנית הביאה לתוצאה, הרי הפעולה הרפואית, כשלעצמה, היא פועל יוצא מהפגיעה בתאונה.

בית-המשפט קובע, כי בית החולים אכן התרשל, אולם, רשלנותו היתה על גבול הטעות, ובוודאי לא רשלנות רבתי. במקרה בו "מתערבת" רשלנות רפואית במהלך טיפול במי שנפגע בתאונת דרכים, כשהצורך בטיפול נובע מן התאונה, אין הקשר הסיבתי מתנתק עקב הרשלנות הרפואית, כאשר הרשלנות איננה מגעת כדי רשלנות גסה או חמורה.

בית-המשפט מצא כי מתקיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין תאונת הדרכים לבין הנזק, וקשר זה לא נותק על-ידי רשלנות בית החולים, ולכן מכוח סעיף 8 לחוק הפיצויים, מתייחדת לתובעת עילה אחת ויחידה, שהיא העילה על-פי חוק הפיצויים.

בפסק-הדין לעיל, נקבע שאכן בית החולים התרשל אולם, רשלנותו סווגה כרשלנות שאינה מגעת לכדי רשלנות חמורה, ולכן הקשר הסיבתי בין תאונה הדרכים לנזק לא נותק. כעת מתבקשת השאלה, מה באשר למקרה בו נתקיימה רשלנות רפואית חמורה במהלך הטיפול בבית החולים, בעקבות התאונה?

ככלל, מעשהו הרשלני של מזיק שני לא מנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק לבין המעשה הרשלני של המזיק הראשון, אם עובדת קרות המעשה הרשלני של המזיק השני היתה גדר הצפייה שעל הראשון היה לצפות. לעומת זאת, מעשה שהתבטא ברשלנות בדרגה גבוהה, אשר לא היה בידי המזיק הראשון, בשעה שיצר את הסיכון הנדון, לחזותו מראש, מנתק את הקשר הסיבתי.

י' אנגלרד[126] מציין, כי כאשר עסקינן בהתרשלות של רופאים, בשעת הטיפול בקורבן של מעשה רשלני של אחר, הדעה המקובלת היא שרק התרשלות חמורה תנתק את הקשר הסיבתי שבין אשמו של המזיק הראשון לבין הנזק הסופי.

כב' השופט א' ברק[127] קובע, כי מבחן הסיכון הוא הוא המבחן המתאים ביותר לקביעת הקשר הסיבתי-המשפטי והעובדתי: "מבחן זה קובע כי הקשר הסיבתי-המשפטי מתקיים, אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, וזאת גם אם התוצאה המזיקה נגרמה בשל התערבותו של גורם זר". אם כך, במידה והרשלנות הרפואית מצויה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק הראשון, אין היא מנתקת את הקשר הסיבתי.

לעומתם, מגיעה כב' השופטת ד' פלפל[128], לתוצאה שונה. לדידה, כאשר אדם מגיע לבית-חולים עקב תאונת דרכים, יש לצפות גם אפשרות של טיפול רשלני בדרגה חמורה, ואין לנתק בגינו את הקשר הסיבתי בין תאונת הדרכים לנזק. כב' השופטת סבורה כי כל סוג של טיפול שאינו זדוני, לא ינתק את הקשר הסיבתי בין מה שקרה בטיפול לבין התאונה שהביאה לצורך בטיפול. לכן, בין אם היתה רשלנות רפואית זעירה או רשלנות רפואית גסה בטיפול הרפואי, אין הדבר מנתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק שנגרם בעקבותיה, וכלשונה:

"הטיפול הרפואי יכול להיות טוב או רשלן בדרגה זו או אחרת. אלה תופעות נפוצות, שאת הסיכון שבהם יש לצפות.
מדוע שטיפול טוב לא ינתק את הקשר הסיבתי, טיפול רשלן לא ינתק את הקשר הסיבתי, ואילו טיפול המגיע לכדי רשלנות גסה כן ינתק קשר סיבתי בין התאונה לבין התוצאה?
הייתי נכונה לקבל את העמדה כי פגיעה בזדון בחולה מנתקת את הקשר הסיבתי, ואז יש לכך גם מקבילה הגיונית עם האמור בסעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הקובע כי החוק לא יחול אם נגרמה התאונה במתכוון על-ידי אדם אחר. זדון אינו בגדר הציפיות, במיוחד לא בטיפול בחולים. אבל רשלנות או רשלנות רבתי – שאני.
לכך יש להוסיף את העובדה שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מציב את אלמנט הציפיה לקרות התאונה או האשם בגדר הערכים המנחים אותו. הייתי מגדירה אותו כחוק "מתמטי": קרתה תאונת דרכים, נגרם נזק, הפוגע ישלם. מכיוון שהוא ניתק עצמו מדיני הנזיקין, מהאשם, מרשלנות תורמת, ומציפיות בהקשר לאירוע התאונה, הדבר היחיד שצריך לשאול הוא: האם הנזק שנגרם הוא בגדר אפשרות שהתאונה יצרה.
ב- ע"א 237/72 ירובסקי נ' קצין התגמולים, פ"ד כז(1) 469, 472 נאמר:
'ואולם לא כל סיבה נוספת שהצטרפה אל השרשרת ונעשתה לחוליה הימנה, מפסיקה את הקשר. הדבר תלוי בכך אם יש לייחס לסיבה החדשה חשיבות כזאת שמן הראוי להפקיע בגללה כוחן של הסיבות הקודמות ולשחרר מן החבות אדם הנושא באחריות לאותן סיבות.'
השופט קציר הביע עמדתו כי:
'משגרמה תאונת דרכים לנזק, אין לראות במעשהו של אחר, או במעשה של כוח עליון, משום הפסקת הקשר הסיבתי, במובן זה שכל אשר אירע אחרי אותו מעשה אינו נמצא עוד בקשר סיבתי עם תאונת הדרכים.' (ת"א (חי') 573/82 זאב זיו נ' "עממית" חברה לביטוח בע"מ (פורסם אצל צלטנר, חובות לפיצוי נפגעי תאונת דרכים (תוספת שלישית) 184 (כא))
גם השופט א' ריבלין בפסק-הדין ת"א (ב"ש) 38/92 הכשרת הישוב נ' פודגייצקי, פ"מ התשנ"ג(ב) 373, בדעה כי רשלנות רפואית אינה מנתקת את הקשר הסיבתי בין תוצאתה, לבין תאונת הדרכים.
גם לעמדתי אחת התוצאות הצפויות האפשריות של תאונת דרכים היא אישפוז בבית חולים וקבלת טיפול רפואי זה או אחר. כל סוג של טיפול שאינו זדוני, לא ינתק את הקשר הסיבתי בין מה שקרה בטיפול זה לבין התאונה שהביאה לצורך בטיפול.
לאור עמדתי זו, ניתן להגיע כבר עתה למסקנה כי בין אם היתה רשלנות רפואית זעירה או רשלנות רפואית גסה בטיפול הרפואי, אין הדבר מנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לתוצאה שנגרמה בעקבותיה, ואין הדבר פוגם בחוליות המקשרות אירוע זה לתאונת הדרכים."
על פסק-דינה זה, של כב' השופטת ד' פלפל, נמתחה ביקורת חריפה על-ידי פרופ' י' אנגלרד[129].

בספרו, קובע פרופ' י' אנגלרד, כי מסקנתה של כב' השופטת ד' פלפל היא "מסקנה מפתיעה" אשר אין לה "כל בסיס פורמלי בנוסח ההוראה המצויה בסעיף 8 לחוק", וכי:

"אין לשלול עילת תביעה מנפגע ללא הוראה חוקית מפורשת. מעיני השופטת נעלמה העובדה כי שלילה זו אינה נוגעת רק לנפגע הזכאי על-פי החוק לפיצויים. שלילת העילה החוזית גורעת מזכותם של האחראים והחבים לפי החוק, לשפות את עצמם מן האחראי בחוזים... מבחינה מעשית יש חשיבות רבה לזכות השיבוב במקרה של רשלנות רפואית: נוהג הרכב או מבטחו, ששילמו פיצויים לנפגע, זכאים לחזור אל בית החולים ולתבוע ממנו את חלקו בנזק בגין הפרת החוזה למתן טיפול רפואי נאות."
חרף ביקורת זו, מאמץ כב' השופט ש' לבנוני את עמדת כב' השופטת ד' פלפל, בפסק-דינו ב- ת"א 20863/98[130]. שם דובר על אישה שנפגעה בתאונת דרכים, ובעקבותיה הובהלה לבית חולים.

לטענת התובעים, טיפל בית החולים בנפגעת ברשלנות חמורה, שגרמה לבסוף למותה. עוד טוענים התובעים, כי הרשלנות הרפואית אינה רשלנות-סתם, אלא היא רשלנות חמורה ביותר, ולפיכך, לטענתם, ניתק הקשר הסיבתי בין אשמת הנהג לבין הנזק הסופי.

כב' השופט ש' לבנוני מאמץ את השקפתה של כב' השופטת ד' פלפל בפרשת מלמד. לתפיסתו השקפתה של כב' השופטת ד' פלפל עולה בקנה אחד עם כל מגמותיו ותכליותיו של חוק הפיצויים:

"הן הניסיון לערוך אבחנה בין "רשלנות סתם" ל"רשלנות רבתי" והן הניסיון לערוך אבחנה בין ייחוד העילה באשר ל"עילה בנזיקין" לבין "עילה בחוזים" נגועות בסכנת "'קן הצרעות' של בירור השאלה של האחריות לתאונה על-פי פקודת הנזיקין" מפניהן התריע כב' השופט ת' אור (וראה עמ' 586 לפרשת חוסיין). אף בסוגיה זו, כסוגיית "רשלנות סתם" לעומת "רשלנות רבתי", קיים חשש רציני כי בתי-המשפט יצטרכו להשקיע זמן שיפוטי יקר בבירור השאלה האם ה"איצטלה החוזית" של כתב התביעה היא כנה ואמיתית או שמא היא מלאכותית וכל מגמתה לעקוף את הוראות סעיף 8 לחוק הפיצויים בעניין ייחוד העילה על-פי חוק הפיצויים. לטעמי לא זאת היתה כוונתו של מחוקק חוק הפיצויים. לא לכך הוא פילל."
מצב דברים זה שונה מן הסיטואציה שנדונה ב- ע"א 248/86[131]. בפסק-הדין דובר בנפגע בתאונת דרכים, שבטרם הספיק להיפרע על נזקו מהתאונה הראשונה, קיפח את חייו בתאונה שניה. המזיק השני חוייב לשאת בנזקו של המנוח בתקופה שבין קרות התאונה השניה ועד קץ תוחלת חייו. בתקופה זו נשללה מן המנוח (או יורשיו) זכות התביעה כלפי המזיק הראשון, וזאת בשל מעשהו של המזיק המאוחר. כב' השופטת ש' נתניהו פוסקת בהקשר זה, כדלקמן:

"... לעזבון אין תביעה נגד המזיק הראשון בגין נזקי העתיד בעקבות התאונה הראשונה. הסיבה היא, שההנחה שהנזק הזה ימשיך להתרחש, עלייה מבוסס הפיצוי בגין העתיד וחישובו, הופרכה. המוות, תוצאת התאונה השניה, בלע, אם כן, ומחק את תוצאות התאונה הראשונה... אותה מסקנה ואתה תוצאה נכונות גם לגבי המקרה הכללי, של תאונה שניה הגורמת לנכות, בנסיבות שבהן מצב הדברים תוצאת התאונה הראשונה, אשר היה הסיבה לנזק המתמשך, חדל להתקיים ואינו מהווה עוד גורם הממשיך 'לייצר' אותו הנזק. הנזק שהניזוק היה זכאי לפיצוי בגינו בתקופת הביניים מבוסס על ההנחה, שאלמלא התאונה הראשונה התובע היה ממשיך להשתכר כאדם בריא, כפי שהיה אלמלא קרתה. התאונה השניה הפריכה את ההנחה הזאת. כיצד ניתן לומר שהמזיק הראשון עדיין חייב בנזקי העתיד שלו, כשכבר הוברר שהתרחשותם אינה נובעת מהתאונה שהוא גרם לה."
למעשה, כב' השופטת ש' נתניהו פוסקת, כי האחריות לנזק הגוף שנגרם לאחר מות הנפגע, מוטלת כולה על נהג הרכב בתאונה השניה. זאת על-אף העובדה כי הנפגע סבל, בעקבות התאונה הראשונה, מנכות צמיתה.


השוני בין פרשת מלמד (וכל פרשה אחרת, בה הוחמר הנזק בתאונת הדרכים, עקב טיפול רשלני בנפגע), לבין פרשת חננשוילי, הוא שבאחרונה לא התקיים קשר סיבתי-עובדתי בין התאונה הראשונה לבין התאונה השניה. לא כך במקרים האחרים, שם התקיים קשר סיבתי-עובדתי ברור. הרי לא היתה מתרחשת ההתרשלות, אלמלא תאונת הדרכים שקדמה לה. כשמצטרף לקשר עובדתי זה הקשר הסיבתי-המשפטי, הנבדק במבחני הסיכון, תבוא ההתרשלות הרפואית בגדר הסיכון שיצר השימוש ברכב ותוצאותיה יבואו בגדר תביעתו של הניזוק על-פי חוק הפיצויים.

בפועל, שאלת הקשר הסיבתי וניתוקו היא הקובעת את תחולתו של מחסום ייחוד העילה, הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים. מקום שהקשר הסיבתי נותק, ממילא אין הנזק הנוסף בא בכלל המאורע המוגדר בחוק כ"תאונת דרכים", ואשר-על-כן לא יחול לגביו המחסום של ייחוד העילה. מקום בו לא נותק הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק הנוסף הזה, תוטל על המזיק הראשון החבות גם בגינו (אם אינו רחוק מדי). עיקרון ייחוד העילה אינו מונע, במקרה זה, תביעה גם בגין הנזק הנוסף, אלא שגם תביעה זו תבוא בגדר העילה הקמה על-פי חוק הפיצויים[132].

מה הוא הדין בנסיבות בהן נפגע אדם בתאונת דרכים והגיש תביעה לפי חוק פיצויים. בית-המשפט פסק לו פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. אולם, כעבור זמן חלה החמרה במצבו והוא נזקק לניתוח. הצוות הרפואי מתרשל בביצוע הניתוח, וכתוצאה מכך נגרמים לו נזקי גוף נוספים.

האם זכאי הנפגע לתבוע את הצוות הרפואי, בגין אותה רשלנות, בעילה על-פי פקודת הנזיקין, או שמא עומד לו לרועץ עיקרון ייחוד העילה, הקבוע בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים?

סיטואציה כזו התבררה ב- ע"א 8535/01.[133] כב' השופטת א' חיות פסקה, כי ניתן להגיש תביעה בגין נזק עקב רשלנות רפואית בטיפול בנפגע תאונת דרכים, לאחר שנסתיימה התביעה בגין הנזק שנגרם בתאונה ולא חל לגביו כלל ייחוד העילה שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, באומרה:

"כאשר העילה על-פי חוק הפיצויים אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק-דין תקף וסופי, אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, בגין נזק שנגרם לו לאחר אותו פסק-דין. מקום שאין מוקנית עוד עילה על-פי חוק הפיצויים, משום שזו מוצתה, אין תחולה לעיקרון ייחוד העילה.
עם זאת יש להדגיש את האבחנה בין התרחשות מעוולת, אשר כל כולה ארעה לאחר מיצוי עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים, ואשר לא ניתן היה לצפותה קודם לכן, ובין התרחשות, במהלך הדברים הרגיל, אשר גם אם קרתה לאחר מיצוי העילה על-פי חוק הפיצויים, ניתן היה לצפותה וניתן היה לאמוד את הפיצוי המגיע בגינה, אף בטרם קרתה. אולם, נזק הנובע מרשלנות רפואית, שהתרחשה לאחר מתן פסק-הדין בתביעה על-פי חוק הפיצויים, איננו נכלל בעילה על-פי חוק זה ואין רואים אותו כאילו מוצה בפסק-הדין."

4.6 ריחוק הנזק במסגרת חוק הפיצויים
סעיף 76 לפקודת הנזיקין, קובע:

"76. פיצויים
פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם:
(1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע."

סעיף 4 לחוק הפיצויים מחיל את הוראות סעיף 76 הנ"ל, על חוק הפיצויים, בקובעו:

"4. תרופה בגין נזקי גוף
(א) על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו-89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: פקודת הנזיקין) ..."

הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין, העוסקת בריחוק הנזק, מהווה תנאי מצטבר לקיומו של קשר סיבתי-משפטי ולקבלת פיצוי כספי בגין נזק שנגרם לנפגע. מטרת ההוראה לצמצם את אחריות המזיק ולפטור אותו מתשלום פיצוי בגין נזקים מסויימים, הנחשבים "רחוקים מדי" מאירוע התרחשות הנזק.

למשל, במקרה בו אדם נפגע בתאונת דרכים ובדרך לבית החולים, פוגע ברק באמבולנס שהסיע אותו. בבית החולים, הוא מקבל זריקה, שכתוצאה ממנה נגרם לו זיהום קשה. על אילו מהנזקים המתוארים תחוב חברת הביטוח בפיצוי?

מבחן ריחוק הנזק נועד לצמצם את אחריות המזיק ולשחרר אותו מתשלום פיצוי לנפגע בגין נזקים מסויימים, גם אם אין מחלוקת, כי נזקים אלה מהווים חוליה בשרשרת האירועים שמתחילה באירוע המזיק. מבחן ריחוק הנזק נועד לשמש "מסננת", המנפה את הנזקים הרחוקים, שראוי לפטור את הנתבע מחבות בגינם.

"אילו היה התובע, כתוצאה מן הפגיעה והחבלה בו, לא רק מאבד כושר השתכרותו, אלא גם פושט את הרגל, וכתוצאה מפשיטת הרגל נבצר היה מבניו לבחור בקריירה פלונית... הרי נזקם של הבנים והבנות היה אמנם תוצאה מן הפגיעה האומללה באביהם, אבל אין היא תוצאה טבעית, ואין היא תוצאה רגילה, ואין היא תוצאה ישירה."[134]
יש להבחין בין הקשר הסיבתי-המשפטי, הבוחן את הקשר בין האשם לבין הנזק הראשוני שנגרם, ומהווה תנאי להטלת אחריות על הנתבע בגין אותו נזק, לבין סוגיית ריחוק הנזק, שבוחנת על אילו נזקים יחוב הנתבע מתוך כלל הנזקים שנגרמו עובדתית כתוצאה מאשמו. בעוד שהקשר הסיבתי דורש קיום קשר פיזי בין המעשה לבין הנזק, דורש מבחן ריחוק הנזק קרבה מוחשית בין השניים ומגדיר נזק רחוק מדי כנזק שאינו בר-פיצוי.

הקשר סיבתי וריחוק נזק, משמשים בפסיקה בערבוביה. אולם, יש לראות אותם כסוגיות נפרדות. ההבדל המשמעותי בין השניים הוא, כי הקשר הסיבתי בין האשם לנזק הוא תנאי מוקדם להטלת אחריות, וקירבת הנזק, היא תנאי מוקדם לפיצוי כספי.

פרופ' י' אנגלרד[135] מציין בהקשר זה, כי הנזק שנגרם בגין תאונת הדרכים, חייב לעמוד בשני מבחנים: תחילה במבחן הקשר הסיבתי הנדרש מכוח הוראות חוק הפיצויים – מבחן הסיכון, כפי שנקבע בפסיקה – והמבחן השני הוא מבחן ריחוק הנזק, מכוח הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין.

על-פי מבחן הסיכון, הקשר הסיבתי יתקיים באים יוכח, כי הסיכון שיצר השימוש ברכב, הוא מסוג הסיכונים שמפניהם ביקש החוק להגן.

באשר למבחן ריחוק הנזק, אומץ מבחן הצפיות, והוחל על סוג הנזק בלבד. על-כן, למשל, די בצפיית נזק גוף כלשהו, בכל דרך, כדי שתקום למזיק חבות כלפי כל נזקי הגוף להם גרם.

פסק-הדין המנחה בהקשר זה הוא ע"א 390/62[136]. שם דובר על אדם שנפגע בגבו בתאונת דרכים. כתוצאה מהפגיעה ובשל רגישות נדירה, התפתח לו גידול סרטני במקום הפגיעה. הנפגע תבע פיצוי מהמזיק גם על נזק זה. על פניו, מהווה הגידול הסרטני תוצאה ישירה של הנזק הראשוני – הפגיעה בגב עקב התאונה. אולם, היות שמקרים מסוג זה הם נדירים, נחשב הנזק כבלתי-צפוי.

בית-המשפט העליון אימץ את מבחן הצפיות, והחיל את הדרישה ביחס לסוג הנזק ולא ביחס לתהליך גרימת הנזק. יוצא מכך שכל נזק, מאותו סוג, שהתפתח מהנזק הראשוני שנגרם, ייחשב כמזכה בפיצוי, גם אם טיבו, תהליך גרימתו והיקפו היו בלתי-צפויים לחלוטין.

להבחנה זו, בין צפיות סוג הנזק לבין צפיות תהליך גרימת הנזק והיקפו, משמעות ישירה לעניין עיקרון "הגולגולת הדקה"[137], שהרי אז אין צורך לדון בצפיות היקף הנזק והליך גרימתו עקב הרגישות המיוחדת, וכל שנותר לבחון הוא צפיית סוג הנזק בלבד. כן נקבע, כי כל נזקי הגוף שייכים לאותו סוג.

לפיכך, במסגרת חוק הפיצויים, המטפל בנזקי גוף בלבד, אין כל סייג להחלת עיקרון הגולגולת הדקה, במסגרת סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין. שכן, נקבע, כי כל נזקי הגוף שייכים לאותו סוג.

עם זאת, החלת עיקרון הגולגולת הדקה על הוראות חוק הפיצויים, אינו מונע מבית-המשפט, בקובעו פיצויים לנפגע, מלהביא בחשבון את מצבו הגופני הלקוי, עובר לתאונה. שיקול זה עשוי להשפיע במיוחד על חישוב הפיצויים בגין הפסדי ההשתכרות. חולשתו המיוחדת של הנפגע עשויה להשפיע על תוחלת גיל העבודה שלו ועל כושר עבודתו בשל הסיכון הכללי שנתקיים לגביו[138].

4.7 ריבוי מעוולים במסגרת חוק הפיצויים
המונח ריבוי מעוולים, המוכר גם בשם מעוולים יחד, הוא מונח משפטי המתייחס למצב בו נגרם לאדם נזק על-ידי יותר מגורם אחד, וככלל, מזכה בפיצוי כספי.

הסעיף הכללי הדן בעניין הוא סעיף 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984[139], הקובע כדלקמן:

"בתובענה שנפתחה במסירת כתב תביעה והוגש בה כתב הגנה, רשאי נתבע ליתן לכל אדם, לרבות אדם שהוא בעל דין בתובענה, הודעה לצד שלישי במקרים אלה:
(1) כשהנתבע טוען נגד הצד השלישי שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי ממנו בשל כל סעד שייפסק נגדו בתובענה ..."

השאלה היא האם ניתן להחיל את הוראותיו של סעיף 216 לתקנות סדר הדין האזרחי, על חוק הפיצויים, לאור הוראותיו של סעיף 8(א) לחוק, הקובע את עיקרון ייחוד העילה? למשל, במקרים בהם, רופא התרשל בעת טיפול שניתן לנפגע בתאונת דרכים. האם חברת הביטוח רשאית לשלוח הודעת צד ג' ולתבוע שיפוי מאותו רופא?

פרופ' י' אנגלרד[140] משיב על שאלה זו בשלילה, ומנמק;

"זכותו של אחראי (או בעל חבות) ששילם לנפגע פיצויים לפי החוק תלויה קודם כל בזכותו של הנפגע עצמו לקבל פיצויים מן המזיק הנוסף ... לאחראי ששילם בפועל אין יותר זכויות מאשר לנפגע עצמו..."
ועוד:

"נוכח ייחוד העילה בסעיף 8(א) לחוק, אין למי ששילם פיצויים לפי החוק זכות חזרה על מזיק צד שלישי, יהא אשמו אשר יהא. המקרה האפשרי היחיד הוא החריג המצוי בסעיף 8(א) לחוק, דהיינו מזיק צד שלישי שגרם לתאונה במתכוון."
גישה זו חזרה ב- ע"א 3765/95[141], בו קבע כב' השופט ת' אור כי:

"פרשנות הוראה זו כהוראה דיונית, באופן שיתאפשרו תביעות חזרה נגד מעורבים רשלניים, תסכל תכלית חקיקתית זו, ותאפשר הכנסת שאלות של אשם "בדלת האחורית". לא לכך כיוון החוק. תכליתו, ככלל, אינה עולה בקנה אחד עם התדיינות – במסגרת קביעות אלה שישאו בפיצויים של נפגעי תאונות דרכים ­בשאלות, כמו רשלנות בתחזוקת הדרכים או במטרדים אשר גרמו לאירוע התאונה; כך גם בשאלה אם הנזק הוחמר עקב רשלנות רפואית. על-כן, דעתי היא כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) כהוראה מהותית השוללת זכות תביעה מעיקרה."

לסיכום ניתן לומר, כי לחייבים על-פי חוק הפיצויים, לא קמה עילת תביעה לשיפוי או להשתתפות כלפי מי אשר שתרם חלקו בנזק הגוף אשר נגרם לנפגע.

5. רכב מנועי
5.1 הגדרת "רכב מנועי" טרם תיקון מס' 4[142]
הגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, נראית על פניה, טכנית. מנסחי ההגדרה לא דימו שנוסח זה יהווה מוקד לקשיים ופרשנויות אין ספור.

הגדרת ה"רכב המנועי" במקורה, קבעה כדלקמן:

"רכב המונע בכוח מכני לרבות אופנוע עם רכב צידי, תלת-אופנוע, אופניים ותלת-אופן עם מנוע עזר ולרבות רכב הנגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי."

5.2 דברי ההסבר לתיקון מס' 4
תיקון מס' 4, שהוכנס לחוק בשנת התשמ"ג-1983, קובע כדלקמן:

1. תיקון סעיף 1
בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, במקום הגדרת "רכב מנועי" או "רכב" יבוא:
" "רכב מנועי" או "רכב" – רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות."


מטרתו המוצהרת של תיקון מס' 4, היתה להביא לצמצום הפרשנות המרחיבה שניתנה להגדרת "רכב מנועי" בפסיקה. בדברי ההסבר להצעת החוק[143] נאמר במפורש כי מטרת התיקון: "לתקן את החוק ולצמצם את תחולתו שהורחבה בפסיקה". באשר להגדרת המונח "רכב מנועי", ציינו מציעי החוק[144], כי:

"חוק הפיצויים יוצא מן ההנחה כי משמעותו של המונח 'רכב' גלויה וידועה לכל. אולם מכיוון שתאונת דרכים כמשמעותה בחוק יכולה לקרות לאו דווקא בדרך, רבו הנוטים להרחיב את משמעות המונח רכב ויש השואלים אם אין נכללים בו כלים ימיים, מטוסים, כלי עבודה למיניהם, כלי שעשועים לילדים, עגלות נכים, מדרגות נעות, מעליות וכדומה... מוצע למנוע הרחבת יתר של המונח 'רכב' ולמעט מההגדרה כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות, תרופתו של מי שנפגע באחד מאלה אינה מצויה בהסדר שלפי חוק הפיצויים."
כוונתו המוצהרת של תיקון מס' 4, היתה להתערב, בפסיקה המרחיבה שכבר ניתנה, ולהקדים "תרופה" לפסיקה מרחיבה בעתיד בכל הנוגע להגדרת כלי הרכב המנועי.[145]

5.3 הגדרת ה"רכב המנועי" כיום
תיקון מס' 4 שינה, כאמור, את הגדרת ה"רכב המנועי" המקורית, וקבע במקומה את ההגדרה הבאה:


" "רכב מנועי" או "רכב" – רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש תחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות."

הגדרה זו נותרה בעינה משנת התשמ"ג, ולא שונתה בתיקון 8 במאום.

ההגדרה "החדשה" מציבה שני סייגים; האחד, "רכב מנועי" נדרש להיות רכב הנע "על פני הקרקע", והשני, נדרש ש"עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית".

סייגים אלו מצטברים. הווה אומר, שבכדי שרכב יכנס תחת הגדרת "רכב מנועי", נדרש שינוע על הקרקע ובנוסף שעיקר ייעודו יהא לשמש לתחבורה יבשתית.

ב- ע"א 149/89[146], מחלק כב' השופט א' מצא, את הגדרת המונח "רכב מנועי", לשלושה, לאור תיקון מס' 4, באומרו:

"עיון בהגדרה מעלה כי היא נחלקת לשלושה. בחלקה הראשון נקבע גדרו של הכלל: 'רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית'. הכלל הוא איפוא כי רכב הממלא את שני יסודות ההגדרה ל"רכב מנועי" ייחשב. חלקה השני של ההגדרה מוסיף לכלל, על דרך ה"לרבות", סוגי רכב נוספים, כ"טרקטור" וכ"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש". עיקר יעודם של אלה אינו "לשמש לתחבורה יבשתית" ואלמלא צויינו במפורש לא היו נכללים. כן מוסיף הוא סוגי רכב, כ"רכבת" וכ"רכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי", שאלמלא צויינו במפורש ספק אם היו נכללים. בחלקה השלישי של ההגדרה מוצאים מן הכלל, על דרך ה"למעט", "כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות". אלמלא הוצאו שלושת אלה במפורש אפשר שהיו נכללים, אם כחלק מן הכלל שבחלק הראשון (ככל שמתקיימים בהם שני יסודותיו של הכלל) ואם כחלק מן הנוספים לכלל על-פי החלק השני. כך, למשל, כיסא גלגלים המונע בכוח מכני והכשיר לנוע בכביש, עשוי היה להתפרש כ"מכונה ניידת". אין בכך כלום איפוא, שיעודו העיקרי של המנוף אינו לשמש לתחבורה יבשתית, ודי בהיותו מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש כדי להביאו, לכל דבר ועניין, בכלל "רכב מנועי" או "רכב" כמשמעו בהגדרה."
לאור דברי כב' השופט א' מצא הנ"ל, נחלק את הגדרת "רכב מנועי" לשלושה חלקים; הגדרה בסיסית, שלוש חזקות מרבות ושלוש חזקות ממעטות, ונבחן את מרכיביה.

5.3.1 ההגדרה הבסיסית
על-פי ההגדרה הבסיסית, רכב מנועי הוא "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית".

את ההגדרה הזו ניתן לחלק לארבעה מרכיבים: "רכב", "הנע בכוח מכני", "על פני הקרקע" ואשר "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית".

המרכיב הראשון – "רכב", הינו מושג גמיש המשתנה עם חלוף העיתים.

כב' הנשיא א' ברק[147] מתייחס לרכיב זה, באומרו:

"לפנינו, איפוא, הגדרה שאינה שלמה, שכן היא כוללת בחובה את האובייקט אותו היא מבקשת להגדיר (ראה ע"א 680/80 עזבון המנוח צבי פריימן נ' חב' קו צינור, פ"ד לו(2) 578, 585). את הדיבור "רכב" בהגדרה הבסיסית יצטרך בית-המשפט למלא תוכן על-מנת להגשים את תכליתו של חוק הפיצויים. אין תועלת רבה בהגדרות שניתן למצוא בדברי חקיקה אחרים (בישראל או מחוצה לה) לדיבור "רכב". אין גם תבונה בניסיון לתת מראש הגדרה מקיפה לדיבור "רכב", העשוי להשתנות במשך השנים עם השינויים הטכנולוגיים (ראה ע"א 133/79 בוכמן נ' אלנסארה, פ"ד לה(2) 64, 68). בוודאי שכלי בעל גלגלים המסיעים אותו ממקום למקום, נופל לגדר "רכב" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים (ראה ע"א 81/82 לה נסיונל נ' קרנית, פ"ד לז(1) 806, 809), בין אם הוא נע על כביש, בשדה או על מסילה. על-כן קטר של רכבת הוא בוודאי "רכב מנועי" לעניין חוק הפיצויים."
המרכיב השני בהגדרה הבסיסית הוא רכב "הנע בכוח מיכני" כב' הנשיא א' ברק[148] קובע, כי בחקקו רכיב זה, בהגדרה, מבחין המחוקק בין רכב הנע בכוח פיסי (כגון אופניים או עגלה הרתומה לסוס) לבין רכב הנע בכוח מיכני (כגון מכונית נוסעים, טרקטור או קטר).

כמו-כן, מדגיש כב' הנשיא א' ברק, כי השאלה אינה אם בשעת התאונה הונע הרכב בכוח מכני, אלא אם בשעת התאונה ניתן היה לעשות שימוש בכוח המיכני של הרכב.

המרכיב השלישי מסייג את השימוש ברכב "על פני הקרקע". כב' הנשיא א' ברק[149] מציין כי מרכיב זה הוחל מכוח הפסיקה עוד בטרם נחקק תיקון מס' 4, והדרישה כי הרכב ינוע "על פני הקרקע" עוד לא נכללה בהגדרה. כב' הנשיא מ' שמגר ציין ב- ע"א 680/80[150] (פסק-הדין ניתן כשנה לפני תיקון מס' 4) כי, המשמעות הלשונית הרגילה והמקובלת לדיבור "רכב" או "רכב מנועי" היא "כלי הנע על גבי היבשה".

כב' הנשיא א' ברק[151] מתייחס לסייג זה באומרו, כי:

"הדיבור "על פני הקרקע" מבקש, בראש וראשונה, להוציא מכלל הדיבור "רכב מנועי", כלים המשמשים לתנועה אווירית או ימית. תכליתו של חוק הפיצויים לא היתה לחול על הסיכונים שכלים אלה יוצרים. עם זאת, הדיבור נע "על פני הקרקע" אין משמעותו שתנועת הרכב צריכה להיות צמודה כל העת לקרקע (ראה אנגלרד, שם, עמ' 21). על-כן ניתן לשער – אך נשאיר עניין זה בצריך עיון – כי רכבל – המחבר שתי נקודות על הקרקע והנתמך בעמודים המוצבים על הקרקע – מקיים את הדרישה כי הרכב נע "על פני הקרקע"." (ראה ת"א (נצ') דובינסקי נ' חברת סקי חרמון בע"מ, צלטנר 187).
המרכיב הרביעי הדורש, כי "עיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית", משמעו, כי התחבורה היבשתית צריכה להיות הפונקציה העיקרית, אך לא בלעדית, של הרכב. מכאן, שאין לראות בכלי הטיס, למשל, "רכב מנועי", גם אם הוא נוחת מדי פעם על פני הקרקע, זאת משום שהפונקציה העיקרית שהוא ממלא היא לשמש לתחבורה אווירית ולא יבשתית. כמוהו גם, כלי אשר עיקר תפקידו פריקה וטעינה, אינו מקיים את הדרישה של שימוש לתחבורה יבשתית, גם אם הוא נע ממקום למקום[152].

כב' הנשיא א' ברק[153] מציין, כי הוספת הדרישה הזו להגדרה, מהווה את אחד החידושים העיקריים בתיקון מס' 4. בטרם התיקון, די היה בכך שהרכב הונע בכוח מיכני, כדי לקיים את ההגדרה של "רכב מנועי". על-כן, מכבש, בולדוזר, קומביין ועוד כלים המונעים בכוח מיכני, נכנסו תחת ההגדרה הישנה. כיום, לאחר התיקון ובעקבות הסייג החדש, כלים אלה אינם חוסים עוד תחת הגדרת "רכב מנועי".

כב' הנשיא א' ברק מציין, כי תיקון מס' 8[154], אשר קבע בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כי רכב מנועי ישמש ל"מטרות תחבורה", משלים את הדרישה שעיקר ייעוד הרכב יהיה יבשתי, באומרו, כי: "שתי דרישות אלה מהוות את הבסיס לשינוי העיקרי שהוכנס בחוק הפיצויים, ושהביא בעיקרו של דבר – וכפוף למקרים מיוחדים בהם החוק מרחיב תחולתו על סיכונים שאינם תעבורתיים.[155] להחלפת המבחן הייעודי להתרחשותה של "תאונת דרכים" במבחן התעבורתי. על-פי המבחן התעבורתי, תאונת דרכים מתרחשת כאשר נוצר סיכון תעבורתי. לא די בכך שהרכב שימש לייעודו הטבעי והרגיל. הדרישה הינה כי הרכב שימש ליעוד תעבורתי. כפי שציינו, תיקון מס' 8 התקבל מספר שנים לאחר תיקון מס' 4. כל עוד תיקון מס' 4 עמד בבדידותו נוצר מצב דברים בלתי-מאוזן, בו המבחן התעבורתי הוגבל לזיהוי ה"רכב המנועי", אך משזה נקבע על פיו, הוחל החוק גם על סיכון שאינו תעבורתי. בכך נוצרה – כלשונו של פרופ' י' אנגלרד –

"בריאה חקיקתית משונה, הדומה לאדם הצולע על רגל אחת. בהגדרה החדשה של רכב מנועי מופיע יסוד של ייעוד תחבורתי, יסוד הנעדר במקום המכריע בהגדרה של תאונת דרכים" (אנגלרד, שם, עמ' 16).
עם זאת, גם בתקופה שבין שני התיקונים, מבטאת הדרישה בדבר "תחבורה יבשתית" את הרעיון של "למטרות תחבורה", כאשר תחום הפריסה של רעיון זה מוגבל להגדרת הדיבור "רכב מנועי" ולא להגדרת הדיבור "תאונת דרכים".

על השאלה מהי "תחבורה יבשתית" משיב כב' הנשיא א' ברק, כי עניינה הובלת אנשים או מטען ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר. המעבר הנדרש הוא מאיזור גיאוגרפי אחד לאיזור גיאוגרפי אחר ומעבר זה נמדד בקיומו של סיכון תעבורתי. לא ניתן לדבר על "תחבורה יבשתית" ועל סיכון תעבורתי בגדרו של מקום גיאוגרפי אחד.


ב- רע"א 613/95[156] מציין כב' השופט ת' אור, כי:

"בביטוי "עיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית" מגולמות שתי דרישות נפרדות, ומצטברות. הדרישה הראשונה היא שלפחות אחד מיעודיו של הרכב יהיה לשמש לתחבורה יבשתית. הדרישה השניה היא שיעוד תחבורתי זה יהיה "עיקר יעודו" של הרכב. במסגרת זו, עלינו להתמקד בבחינת יעודו של כלי הרכב, על-פי טיבו. ההכרעה בשאלה האם מדובר בכלי רכב המשמש לתחבורה יבשתית, אינה תלויה בנסיבות המיוחדות שבהן הופעל הכלי בעת קרות התאונה למשיב. אין נפקא מינה, בשלב הנוכחי, אם כלי הרכב הספציפי, אשר היה מעורב במאורע החשוד כתאונת דרכים, שימש אותה שעה ל"עיקר יעודו" שהוא "תחבורה יבשתית", אם לאו. בשלב הנוכחי, בו אנו נדרשים להכריע אם מדובר ב"רכב מנועי", יש להסתפק בבחינת השאלה מהו יעודו העיקרי של הרכב, על-פי טיבו, היינו למה נועד הרכב לשמש בדרך-כלל. מסקנה זו מתחייבת לאור התכליות אשר עמדו בבסיס הוספת הרכיב "עיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית" להגדרת "רכב מנועי", במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 4), התשמ"ג-1983, ובבסיס חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התשנ"א-1990, אשר תיקן את הגדרת המונח "תאונת דרכים" (ראו בעניין חברה ישראלית לקרור בפסקה 14). עולה מדברים אלו, כי באותם מקרים בהם מעורב "רכב מנועי" על-פי הגדרתו הבסיסית של המונח, ואשר נופלים לכאורה למסגרת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, ייבחן קיומו של הסיכון התעבורתי בשני שלבים שונים. בשלב הראשון, כאשר נבדקת השאלה האם מדובר ב"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים, נבחן קיומו של סיכון תעבורתי אשר טמון אינהרנטית ברכב. השאלה האם הסיכון שהתממש הוא סיכון תעבורתי, תבחן רק בשלב הבא, במסגרת בחינת מרכיבי ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ("למטרות תחבורה"). בחינה זו תעשה רק לאחר שיובהר כי מדובר ב"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. עולה מכך, כי בשלב הנוכחי, בו אנו עוסקים בשאלה האם בפנינו "רכב מנועי", אין אנו מתעניינים עדיין בשאלה מה היו נסיבות הפעלתו של הרכב הספציפי בעת קרות התאונה."
5.4 חבות מכוח פוליסה
מה הוא הדין במקרה בו מבטח מוציא פוליסת ביטוח חובה, לרכב שאינו בגדר "רכב מנועי", לפי חוק הפיצויים? האם ישנה אפשרות להחיל את הוראות החוק בחוזה הביטוח, חבותו של המבטח מכוח הפוליסה כלפי נפגעים בתאונה, למרות היעדר זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים?

סיטואציה כזו נדונה ב- ע"א 5757/97[157] בו המשיב נפגע מנפילת שיגום שהיה קשור לאונקל של מנוף המותקן על מחפר זחלי, עת עסק בשטיפת ציוד במקום עבודתו. כתוצאה מהתאונה נפגע המשיב בראשו ובגבו ונקבעו לו מאה אחוזי נכות לצמיתות. באותה עת, המחפר היה מבוטח בפוליסת ביטוח חובה.

שתי שאלות עמדו להכרעה, האחת, האם מחפר נחשב ל"רכב מנועי", כהגדרתו בחוק הפיצויים? ובמידה והתשובה לכך שלילית, מה הדין במקרה בו המבטח ביטח את הרכב בביטוח חובה?

באשר לשאלה הראשונה, כב' השופט ת' אור קבע, כי מחפר זחלי שאין לו כשירות של משרד התחבורה אינו "רכב" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. מכיוון שייעודו של המחפר הוא ביצוע עבודות עפר כגון העמסת והרמת חול. מדובר במחפר בעל מנוע הנוסע על שרשרת זחלים. למחפר אין אישור של משרד התחבורה לנוע על הכביש והוא מועבר מאתר לאתר באמצעות משאית או גורר אחר. מכאן שהמחפר אינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "רכב", היינו, רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית.

המחלוקת נסובה סביב השאלה האם המחפר נכלל באחד ממצבי הריבוי של הגדרת "רכב מנועי". לטענת המשיבים המחפר נכנס לגדר התיבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש" או המונח "טרקטור". כב' השופט ת' אור דוחה טענתם זו, וקובע, כי את המונח "כשירות" שבחוק יש לפרש לפי מבחן הכשירות הנורמטיבית. למחפר אין כשירות כללית לנוע על הכביש על-פי דיני התעבורה והוא מובל ממקום למקום באמצעות כלי רכב אחר. העובדה שלעיתים ניתן לו היתר חריג לעלות על אספלט אינה משנה את אופיו של המחפר. אין גם להגדיר את המחפר הנדון כ"טרקטור". הוא לא הוגדר כ"טרקטור" ברישיון שלו וגם אינו עונה על המונח טרקטור במילון.

באשר לשאלה השניה, כב' השופט ת' אור מציין, כי המחפר בוטח בפוליסת ביטוח על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי. פוליסת הביטוח מהווה חוזה בין הצדדים, אך ההגדרות הנקבעות בחוזה על-ידי הצדדים אינן מחייבות את בית-המשפט בבואו לפרש חוק, והוצאת הפוליסה לביטוח המחפר אינה יכולה לשמש ראיה שהמחפר הוא "רכב מנועי" כמובנו בחוק הפיצויים. אך אין בכך כדי לפגוע ביכולתם של צדדים להסכם לאמץ, באופן רצוני, ביחסים ביניהם, את מתכונת הכיסוי הביטוחי המצוי בפקודת הביטוח, תוך הנחה כי הרכב המבוטח הוא רכב מנועי כמשמעותו בפקודה זו ובחוק הפיצויים. הוצאת הפוליסה עשויה ללמד, כי ביחסים בין הצדדים נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי" אשר חוק הפיצויים חל עליו, גם אם אין הוא עומד באמות-המידה הנדרשות לפי החוק.

במקרה דנן, המערערת הוציאה את הפוליסה אשר על גבה כתוב במפורש כי מדובר בתעודה ובפוליסת ביטוח לפי פקודת הביטוח. השאלה היא מה הוסכם בין הצדדים לגבי מצב בו יסתבר שאין הכלי המבוטח עונה על הגדרת "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. המערערת טוענת כי הפוליסה הוצאה בתנאי שבית-המשפט יכיר ברכב לפי חוק הפיצויים ואולם מדובר כאן בתנאי בעל השפעה מיוחדת על ההסכם שבכוחו לרוקן מתוכנה את הפוליסה נשוא הדיון. שיקולי מדיניות תומכים בדעה כי בנסיבות אלה ראוי שהתנאים המשפיעים על עצם תוקפו של החוזה יבוטאו בו במפורש. צד המבקש לטעון כי תנאי כאמור הוסכם בין הצדדים למרות שלא ניתן לו ביטוי בכתובים יאלץ לספק לכך הסבר משכנע והמערערת לא עמדה בכך. היוצא מן האמור כי ההתקשרות בפוליסת הביטוח מצביעה על כך שהצדדים הסכימו לראות במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים.

לסיכום כב' השופט ת' אור קובע, כי מחפר זחלי שאין לו כשירות של משרד התחבורה אינו "רכב" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים. אולם, כאשר חברת ביטוח מוציאה פוליסת ביטוח חובה לפי החוק למחפר שאינו "רכב" היא מתחייבת מבחינה חוזית להחיל על הפוליסה את דיני ביטוח חובה לרכב.


5.5 כלי רכב שונים במבחן הגדרת "רכב מנועי"
5.5.1 טרקטורון
ב- ע"א 9474/02[158] נדונה השאלה האם טרקטורון מהווה "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים?

בפסק-הדין נדונה תאונה שבה היה מעורב טרקטורון אשר ניצב במוסך כאשר מנועו כבוי, מצברו מנותק והוא ממתין לטיפול והרכבת חלק חילוף. זרועותיו של הטרקטורון היו מורמות כלפי מעלה ואליהן מחוברת כף, כאשר המשבת, שהינו מנגנון הביטחון, מורד כלפי מטה ולא נועל את הזרועות והכף. אחד העובדים במוסך נגע בידיות הטרקטורון, ובעקבות נגיעה זו השתחררה הכף מהזרועות ונפלה על אדם שעמד מתחתיה.

המחלוקת נסבה על השאלה האם ההתרחשות המתוארת לעיל עולה לכדי "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים?

כב' השופט ס' ג'ובראן פסק, כי בנסיבות המקרה הטרקטורון אינו נכנס למסגרתו של אף אחד מחלקי ההגדרה של "רכב מנועי" על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת נקבע כי ביחסים שבין הצדדים, בעל הטרקטורון והמבטחת, נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי" אף אם אין הוא כך לפי החוק, שכן אין טענה מצד המערערת-המבטחת שלפיה כוונת הצדדים היתה שונה, או שהוסכם ביניהם שאם יתברר שהכלי אינו עונה להגדרה בחוק הפיצויים לא יהיה לו כיסוי ביטוחי. על-כן ההתחייבות הגלומה בפוליסת הביטוח הינה עצמאית ומספקת כיסוי ביטוחי לטרקטורון, כאילו הוא "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים, אפילו שאיננו כזה.

עוד נפסק, לעניין המבחן התחבורתי, כי הפסיקה החילה את המבחן התחבורתי על כל הגדרות השימוש באמצעות "תורת השלבים". בנסיבות המקרה משמעות החלתו של מבחן זה הינה כי בין שהנגיעה בידית הביטחון היתה בהיסח הדעת ובין שהיתה מכוונת, הרי שכל מטרתה היתה לשם "הצגת תכלית יבשה" ומשחק. הרכב, שעמד ללא מצבר וכשמנועו דומם, לא יכול היה, מבחינה אובייקטיבית, לאפשר שימוש שעלול ליצור סיכון תחבורתי. לכן אין אפשרות להגדיר את הזזת הידית ובעקבותיה את נפילת הכף כשלב מקדים בשרשרת פעולות שמטרתן הכוללת היא תחבורתית. לפיכך המקרה דנן לא נכנס במסגרת ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים".

עם זאת, בבוחנו את אחת החזקות המרבות שבהגדרת "תאונת דרכים" – מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי – פסק בית-המשפט כי בדרך-כלל, כשמדובר על ניצול כוח מכני של הרכב, מעורב בפעולה מנוע, אולם אין הכרח שכך יהיה. בנסיבות המקרה הפעלת מנגנון הביטחון היוותה ניצול כוח מכני-הידראולי. נקבע כי אמנם אין זה המקרה הקלאסי של הפעלת כוח מכני, אולם אין הכרח שיהיה מדובר על כוח שהופעל על-ידי מנוע דווקא. עוד נפסק כי התקיים אף קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני לנפילת הכף. לאור האמור נקבע כי אכן מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

5.5.2 מעלית
ב- ע"א 5847/96[159] נדחתה הטענה שתאונה במעלית מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

בית-המשפט העליון, מפי הנשיא א' ברק, הניח, בלי לקבוע כממצא עובדתי, כי מעלית הינה "רכב" הנע "על פני הקרקע", אולם, לא מתקיימת בה הדרישה הנוספת של ההגדרה הבסיסית, כי היא תשמש "לתחבורה יבשתית".

המעלית, כך נפסק, אינה מעבירה אנשים או מטען, ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי אחר. היא מחברת שתי נקודות באותו מקום גיאוגרפי. מעבר המעלית מקומה אחת לקומה אחרת, באותו מבנה, היא תנועה במסגרת מקום גיאוגרפי אחד. מעבר כזה אינו יוצר סיכון תעבורתי ואין לומר על כלי המעביר אנשים או מטען מקומה אחת לקומה אחרת באותו מבנה עצמו כי הוא משמש ל"תחבורה יבשתית".


5.5.3 מלגזה
ב- רע"א 613/95[160] נקבע כי המלגזה עונה על שלושת הרכיבים הראשונים בהגדרת "רכב מנועי" (הרכב, הכוח המכני המניעו, התנועה על פני הקרקע). אולם, הרכיב הרביעי, הדורש כי עיקר ייעוד הרכב יהא לשמש לתחבורה יבשתית, הוא השנוי במחלוקת.

בית-המשפט העליון קבע, כי "בביטוי "עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" מגולמות שתי דרישות נפרדות ומצטברות. הדרישה הראשונה היא שלפחות אחד מייעודיו של הרכב יהיה לשמש לתחבורה יבשתית. הדרישה השניה היא שיעוד תחבורתי זה יהיה "עיקר יעודו" של הרכב". בחינת יעודו העיקרי של הרכב נעשית על-פי טיבו של הרכב, היינו, לאור השאלה למה נועד הרכב לשמש בדרך-כלל, ולא על-פי השימוש שנעשה בו בנסיבות המיוחדות של המקרה.[161]


בתשובה לשאלה מהי תחבורה יבשתית נקבע ב- ע"א 5847/96[162] כי:

"תחבורה היא יבשתית, כאשר עניינה הובלת אנשים או מטען ("תחבורה") ממקום "יבשתי" אחד למקום "יבשתי" אחר... למושג "תחבורה יבשתית" יש אף היבט גיאוגרפי שעניינו העברת אנשים או מטען ממקום גיאוגרפי אחד למקום גיאוגרפי שני. אין לדבר על "תחבורה יבשתית" ועל סיכון תעבורתי בגדריו של מקום גיאוגרפי אחד."
באשר להגדרתו של "מקום גיאוגרפי", אומר בית-המשפט כי:

"עניין לנו בשני מקומות גיאוגרפים רק כאשר המעבר מהאחד לשני יוצר סיכון תעבורתי. סיכון כזה אינו קיים במסגרתו של מקום גיאוגרפי אחד."
נפסק[163], לא אחת, כי המלגזה משמשת להובלת מטענים ממקום למקום. יעוד זה הוא תעבורתי, שכן הוא מגלם בתוכו סיכון תעבורתי הנובע מן המעבר ממקום למקום. היעוד האחר הוא להניף מטענים ולהורידם.[164]

במימוש ייעודיה אלו, עונה המלגזה על הדרישה, כי אחד מייעודיה הוא לשמש לתחבורה יבשתית וכן כי זהו עיקר ייעודה. מעבר בין "איזורים גיאוגרפים" שונים, יוצר "סיכון תעבורתי" ועל-כן עונה המלגזה גם על התנאי הרביעי לעניין הגדרת "רכב מנועי".

יש לציין, כי ב- ע"א 613/95[165] סייג בית-המשפט העליון את פסיקתו למלגזות המיועדות לנסיעה ממקום למקום בנושאן מטענים. העובדה שפעולת המלגזה כוללת גם הרמה והורדה של מטענים אינה גורעת מן הייעוד העיקרי שלה.

מכאן, שבמידה וימצא כי מלגזה מסויימת משמשת בעיקר להרמה והורדה של מטענים ויכולות השינוע שלה מוגבלות, לא תחסה היא תחת הגדרת "רכב מנועי", שכן אין היא ממלאה אחר התנאי שעיקר יעודה לשמש לתחבורה יבשתית.


5.6 מצבי הריבוי
החלק השני של הגדרת "רכב מנועי" מוסיף על ההגדרה הבסיסית, סוגי כלים שונים, אשר ייתכן והיה עולה לגביהם הספק, שמא אין הם נכללים בהגדרה הבסיסית. למניעת אותו ספק, הוסיף המחוקק כלים אלו להגדרה, וכעת רואים בכלים אלו כעונים על הגדרת ה"רכב המנועי", גם אם אין הם ממלאים אחר יסודותיה של ההגדרה הבסיסית.

"לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי..."

הרכבת, מקיימת ממילא את דרישותיה של ההגדרה הבסיסית, ולפיכך הוספתה למצבי הריבוי מיותרת.

עוד בטרם נחקק תיקון מס' 4, קבע בית-המשפט העליון, מפי השופט א' ברק, כי "הקטר" של רכבת ישראל בא בגדר "כלי רכב" כמשמעותו בחוק הפיצויים, באומרו:

"כי לקטר תכונות המשותפות לו ולשאר כלי "הרכב המנועי" שעל-פי כל גישה סבירה כלולים בהגדרת "רכב מנועי", וכי התכונות המפרידות בינו לבין כלי רכב אלה, אינן מהותיות למטרות החוק."

טרקטור, מקום בו עיקר ייעודו הובלת מטענים והסעת אנשים עונה הוא על ההגדרה הבסיסית ואילו מקום בו עיקר ייעודו לשמש כמקור כוח למכשירים חקלאיים או תעשייתיים, לא עונה הוא על ההגדרה הבסיסית. כך או כך, הוספת הטרקטור אל מצבי הריבוי מצביעה על כוונתו של המחוקק, כי בין אם עיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית ובין אם לאו, יראה הטרקטור כ"רכב מנועי", זאת גם אם תחבורה יבשתית היא אחד מייעודיו, ולא דווקא הייעוד העיקרי.


המכונה הניידת, תחסה תחת הגדרת ה"רכב מנועי", במידה ותקיים אחר התנאי בדבר כשירות לנוע בכוח מכני בכביש. העגורן שאינו כשיר לכך לא יראה כ"רכב מנועי" ואילו המלגזה, כאמור לעיל, עשויה בהתקיים תנאים מסויימים, לקיים אחר דרישות ההגדרה הבסיסית עד שלא יהא צורך לבחון אם מכונה ניידת היא ואם "כשירה היא לנוע בכוח מכני בכביש."[166]

הרכב הנגרר, משהוסף אל מצבי הריבוי, יש לראותו כרכב מנועי, גם אם אינו ממלא את יסודותיה של ההגדרה הבסיסית.

5.7 מצבי המיעוט
החלק השלישי של הגדרת "רכב מנועי" כולל שלושה סוגי כלים, אותם ביקש המחוקק להוציא מתחולת ההגדרה:

"ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות."

בכך ביקש המחוקק לפרש כי כלים אלה אינם נכללים בגדרו של "הרכב המנועי", גם במידה וימצא כי מקיימים הם אחר ההגדרה הבסיסית. בדברי ההסבר[167] להגדרת "רכב מנועי" בתיקון מס' 4 נאמר:

"מוצע למנוע הרחבת יתר של המונח "רכב" למעט מההגדרה כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות. תרופתו של מי שנפגע באחד מאלה אינה מצויה בהסדר שלפי חוק פיצויים זה."

5.8 סיכום
תחולתו של חוק הפיצויים, לאחר חקיקת תיקון מס' 4, תהא מותנית בכך שהרכב, המעורב בתאונת הדרכים, נכנס להגדרת "רכב מנועי" כמשמעותה בחוק הפיצויים.

כאמור, ניתוח ההגדרה של "רכב מנועי" מצביע על כך, שההגדרה מתחלקת לשלושה חלקים. החלק הראשון דן בהגדרה הבסיסית, ועל פיה רכב מנועי הוא "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית". החלק השני של ההגדרה מונה מספר כלים ומוסיפם להגדרה הבסיסית. החלק השלישי ממעט מן ההגדרה הבסיסית שלושה כלים שהמחוקק ביקש שלא יראו בהם "רכב מנועי".

חוק הפיצויים, לאחר תיקון מס' 4, הביא לצמצום הפסיקה המרחיבה שקדמה לו, לעניין הגדרת "הרכב המנועי", אך הותיר בעינה פרשנות, שכבר נשתרשה בפסיקה קודם לתיקון האמור.

כיום, ההגדרה מונה מספר כלי הרכב ספציפיים, עם זאת, ההגדרה כלשונה היום, עשויה לשמש בעתיד, אך נקודת מוצא לשינויים פרשניים, זאת בשל ההתקדמות הטכנולוגית והמודרנית, המביאה עימה כלים חדשים חדשות לבקרים.

כב' הנשיא א' ברק[168] מתאר מצב זה באומרו:

"על-כן הביטוי "רכב" המופיע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אינו אך סיכום כלי הרכב הידועים בעת חקיקתו של החוק, אלא הוא נקבע על-פי העיקרון הטמון במושג זה. כלי הרכב הספציפיים שהיו לעיני המחוקק אינם סוגרים את רשימתם של כלי הרכב. זו רשימה פתוחה, העשויה לכלול בחובה כלי רכב חדשים שלא היו ידועים בעת חקיקת החוק. על-כן אף שהחוק עצמו לא משתנה, היקף התפרסותו עשוי להשתנות עם חלוף הזמן."

6. השימוש ברכב
תאונת הדרכים היא אירוע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב. השאלה היא האם כל שימוש ברכב יחשב לתאונת דרכים?

ברור, כי שימוש ברכב לצורכי נסיעה, הובלת נוסעים ומטענים, יחשב לשימוש כפי הגדרתו בחוק הפיצויים.

אך מה בדבר שימוש ברכב כ"סולם" לטפס עליו, או שימוש ברכב כמחסה מפני סופה? ומה דין שימוש ברכב לצורך פריקה וטעינה של מטען?

עוד בטרם נחקק תיקון מס' 8, בתי-המשפט לא הטילו ספק, כי לא כל שימוש ברכב יחסה תחת ההגדרה שבחוק. המחלוקת נסבה בעיקר, על היקף השימוש הרלבנטי ברכב ועל המבחנים לקביעתו.

חוק הפיצויים קובע, בסעיף ההגדרות, אילו שימושים ברכב ייחשבו כשימוש ברכב מנועי ויזכו את הנפגע בפיצויים לפי חוק הפיצויים. ראשית, קובעת ההגדרה, כי נסיעה ברכב, כמו גם כניסה לרכב וירידה ממנו, החנייתו, דחיפת הרכב או גרירתו מזכה בפיצויים. הוא הדין באשר לפגיעות הנגרמות תוך כדי הידרדרות הרכב, התהפכותו, נפילת מטען או הינתקות חלק מרכב נוסע.

גם פגיעות בעת טיפול או תיקון דרך ברכב או פגיעות ממטען או מהינתקות חלק מרכב עומד או חונה, מזכות בפיצויים, ובתנאי שהנפגע לא נפגע במסגרת עבודתו.

התפוצצות או התלקחות של הרכב, בשל רכיב החיוני לנסיעתו, גם היא מוגדרת בחוק תחת הסעיף של שימוש ברכב מנועי אשר לפיו במקרה של פגיעה יהיה הנפגע זכאי לפיצויים לפי החוק.

על-פי לשון החוק, פגיעה ברכב שחנה, מכוסה בביטוח חובה, בתנאי שהרכב חנה במקום שאסור לחנות בו. לפי פסיקתו של בית-המשפט העליון[169] – "חניה במקום שאסור לחנות בו", כוונתו לחניה היוצרת סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב חניה אסורה גם אם יש במקום תמרור האוסר חניה.

במקרה של טעינה או פריקה כשהרכב עומד, ההגדרה מחריגה מקרה כזה, מפורשות, מההגדרה של "שימוש ברכב מנועי". משמעות הדבר היא, שפגיעה עקב טעינה או פריקה, של מטען כשהרכב עומד אינה מזכה בפיצויים.

אולם, בית-המשפט העליון צמצם חריג זה וקבע, כי כאשר הפגיעה נובעת משימוש ברכב, אשר הוא כשלעצמו מזכה בפיצויים, אין זה משנה שהשימוש נעשה במהלך, או לצורך טעינה ופריקה.

6.1 הגדרת ה"שימוש ברכב" לאור תיקון מס' 8
תיקון מס' 8 הוסיף להגדרת, "שימוש ברכב מנועי", את הסייג של "למטרות תחבורה". מטרתו המוצהרת של המחוקק היתה להיצר את הפרשנות המרחיבה שניתנה למונח "שימוש ברכב מנועי", בפסיקת בתי-המשפט.


כיום, ההגדרה קובעת כדלקמן:

" "שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה ועכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד..;"

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב, כי הפסיקה, ובמיוחד הלכת שולמן[170], הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים" בצורה ניכרת, על-ידי הקביעה כי המושג "שימוש ברכב" הוא מושג רחב, אשר חובק בתוכו, מלבד עצם הנהיגה ברכב, גם פעולות נלוות שונות, הקשורות בהפעלת הרכב או בשימוש בו ככלי תחבורה.

המטרה המוצהרת מאחורי תיקון מס' 8 היתה:

"להגביל את התחולה למקרים שבהם השימוש ברכב הוא למטרות תחבורתיות בלבד – לפי תורת ה'סיכון התחבורתי' המקובלת כיום במרבית ארצות אירופה."[171]
בניגוד למטרתו המוצהרת, הכניס תיקון מס' 8, אל תחולתו של חוק הפיצויים, גם מאורעות בהן נגרם נזק גוף שלא כתוצאה משימוש ברכב למטרות תחבורה. כך, למשל, נקבע כי יראו כתאונת דרכים גם מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב "ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". הוראה זו אינה מתיישבת עם ההתניה הכלולה בהגדרה הבסיסית של התאונה כי השימוש ברכב יהיה למטרות תחבורה.

סתירות אלו יצרו קשיים פרשניים. נוצרה מעין תחרות בין חלקי ההגדרה השונים, מה שגרם להכרעות שיפוטיות סותרות בדבר ההעדפה שיש ליתן לחלק זה או אחר של הגדרת תאונת הדרכים בכלל והגדרת השימוש בפרט. המחלוקת נסבה, בעיקרה, סביב השאלה אם יש לכפוף את ההוראות המיוחדות שבחוק המתקן לדרישה הבסיסית המאמצת את המבחן התחבורתי או שמא המדובר כאן בהוראות מיוחדות הגוברות על ההוראות הכלליות[172], מחלוקות אלו גרמו בסופן למתן פסיקות סותרות.

למשל, ב- רע"א 6779/97[173] עמד כב' הנשיא א' ברק על טיבה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני", בציינו, כי:

"היא נועדה להחיל את חוק הפיצויים על תאונות הנגרמות בשל שימוש בכוח המוטורי של הרכב שלא למטרות תחבורה אלא למטרות חקלאיות או תעשיתיות". כב' הנשיא מדגיש, כי 'החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' מכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא 'רב תכליתי'. זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות – שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית – המנצלות את כוחו המיכני של הרכב' ... ובנוסף: 'אכן, החזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' חלה אך באותם מקרים בהם יש לרכב ייעוד מקורי 'רב (או דו) תכליתי', והנזק נגרם בניצול הכוח המיכני לייעוד הלא תעבורתי. אין בחזקה זו בפירושה זה כדי לרוקן מכל תוכן את ההגדרה הבסיסית. עם זאת, אין ספק כי המגמה המונחת ביסוד חזקה חלוטה זו – הזונחת את המבחן התעבורתי – נוגדת את המגמה המונחת ביסוד ההגדרה הבסיסית."
ועוד:

"האם תנאי נוסף הוא, לתחולתה של החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני", כי הכוח המיכני שנוצל יהא אותו הכוח המשמש לייעודו התעבורתי של כלי הרכב? תשובתי לשאלה זו, שלא כתשובתו של בית-המשפט המחוזי בענייננו, היא בשלילה. ביסוד עמדתי זו מונחת התפיסה כי החזקה החלוטה בדבר "ניצול הכוח המיכני" עומדת על רגליה היא. אין היא כפופה למרכיביה השונים של "ההגדרה הבסיסית". אין הכרח כי "ניצול הכוח המיכני" יהא "למטרות תחבורה". מטעם זה גם נקבע, כי אין הכרח כי "השימוש" שבגדרי החזקה החלוטה, יהא דווקא זה שב"הגדרה הבסיסית". אכן, "חזקת ניצול הכוח המיכני" עומדת על רגליה היא."
למסקנה דומה הגיעה כב' השופטת מ' נאור ב- ת"א 555/93[174], שם בעמ' 8 לפסק-דינה אומרת כדלהלן:

"לאלטרנטיבות השונות המנויות בהגדרה "תאונת דרכים" לאחר המילה "גם" יש ליתן משמעות אוטונומית. הן באות להרחיב את המונח "תאונת דרכים" מעבר למקרים בהם נגרם נזק גוף או שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה."
דברים ברוח דומה אמר פרופ' י' אנגלרד[175]:

"החזקה החלוטה האחרונה ... היא אומרת (יראו כתאונת דרכים) מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי... הלשון "ניצול הכוח המיכני של הרכב" מכסה לפי פשוטה כל פעילות מוטורית של הרכב. יש לזכור כי "רכב מנועי" מוגדר בחוק "רכב הנע בכוח מיכני על הקרקע". התוצאה היא כי בניגוד בולט למגמת החוק, גם נזק שבא עקב שימוש ברכב שלא למטרות תחבורה ייחשב עדיין כתאונת דרכים. תאונות עבודה בחקלאות ובתעשיה הן תאונות הדרכים אשר ניתן לתארן כנגרמות עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. גם כאן מתעוררת, ועוד ביתר שאת, שאלת היחס בין הוראה זו לבין ההוראות המצמצמות של הגדרות "שימוש ברכב מנועי". ניטול לדוגמה פריקת מטען המתבצעת בעזרת מנוע הרכב. פריקת מטען אינה שימוש ברכב מנועי, אך כל מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב (כגון הפעלת מנוף המותקן ברכב, או משאבה לפריקת דלק), יראוה כתאונת דרכים מכוח החזקה החלוטה שבהגדרת "תאונת דרכים..."."
גישה זו חזרה, בין השאר, גם ב- ת"א (חי') 8686/01[176] שם קבע כב' השופט יעקב וגנר, כי הגישה הפרשנית הנכונה היא הגישה המעדיפה את חזקה החלוטה, על פני ההגדרה הבסיסית, באומרו:

"ההגדרה של "שימוש" מהווה חלק מההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". כאשר יסודותיה של הגדרת השימוש אינם מתקיימים, ממילא אין לראות במקרה "תאונת דרכים" כמובנו בהגדרה הבסיסית (מסתיימת הבדיקה של השלב הראשון). בנסיבות אלה – ודווקא משום נסיבות אלה – יש מקום לפנות (במסגרת הבדיקה בשלב השני) לאחת החזקות החלוטות המרבות (ראה ת"א (נצ') 2891/92 הנ"ל). אכן, אם נאמץ את הגישה הפרשנית, לפיה היסודות של ה"שימוש" צריכים להתקיים לא רק לעניין ההגדרה הבסיסית אלא גם לעניין החזקות החלוטות המרבות, נרוקן חזקות אלה מעיקר תוכנן. חזקות אלה לא באו אלא כדי להכניס לגדר "תאונת דרכים" מקרים שאינם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית משום שיסודותיה אינם מתקיימים. אכן, כל אחת מהחזקות החלוטות המרבות עומדת על רגליה היא. 'כל אירוע פרטיקולרי המופיע בהגדרה (של החזקות החלוטות – א.ב.) הוא בעל מעמד אוטונומי ועומד בפני עצמו' (השופט בן-דוד ב- ת"א (נצ') 44/94 משאל נ' שאהין (לא פורסם)). כאשר מתקיימים יסודותיה של החזקה החלוטה, רואים את המקרה כ"תאונת דרכים" למרות שהוא אינו נופל לגדריה של ההגדרה הבסיסית (ראה אנגלרד, עדכון, עמ' 63; רבלין, שם, עמ' 117)..."
ועוד נאמר כי:

"החזקה החלוטה המרבה בעניין "ניצול הכוח המיכני של הרכב" חלה אך באותם מקרים בהם המאורע אינו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. נמצא, כי חזקה חלוטה זו חלה, בין השאר, באותם מצבים בהם תחולתה של ההגדרה הבסיסית נמנעת משום שהמאורע נגרם תוך כדי הפעלת הרכב שלא "למטרות תחבורה"."
פסיקה שונה הובאה בפסק-הדין ב- ת"א (י-ם) 476/94[177]. כב' השופטת יהודית צור פסקה, כי תיקון מס' 8 בא לצמצם את תחולת החוק באופן שיכסה נזקים הנובעים משימוש ברכב ל"מטרות תחבורה". זאת לאחר שהפסיקה הרחיבה את משמעותו של המונח "תאונת דרכים". מטרתו המוצהרת של המחוקק היתה לאמץ את "המבחן התחבורתי" ולקבוע כי "מתחם הסיכון" עליו יחול החוק הוא הסיכון התחבורתי בלבד. בפועל, מציינת כב' השופטת, לקתה מלאכת החקיקה בחוסר בהירות בלשון המעטה וריבוי הדעות ביחס לפרשנות סעיף זה מדבר בעד עצמו.

כב' השופטת פוסקת, כי:

"מעיון בסעיף 1 לחוק, עולה שלאחר הקביעה העקרונית של המבחן התחבורתי בהגדרה הבסיסית שברישא לסעיף נאמר כי שימוש ברכב כמקור אנרגיה, ייחשב אף הוא לתאונת דרכים ובלבד שבעת "השימוש כאמור" לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. מכאן ניתן ללמוד כי המחוקק מפנה חזרה להגדרת ה"שימוש" שבחוק, קרי, למבחן התחבורתי ומכאן כי גם מקרה של "ניצול הרכב כמקור אנרגיה" כפוף להגדרת "השימוש ברכב מנועי". הסעיף הגדיר בצורה מפורטת מהו "שימוש ברכב מנועי" והוציא מתחולתו: "למעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לפיכך מתבקשת המסקנה שפעולה המתבצעת ברכב תוך כדי טעינתו או פריקתו של מטען, בעת שהרכב נמצא במצב של עמידה, איננה נכללת בהגדרת "שימוש"."
כב' השופטת סבורה, כי פרשנות זו מתיישבת גם עם תכליתו ומטרתו של תיקון מס' 8 לחוק. תיקון זה נועד לצמצם את התאונות שנכללו בהגדרת החוק לאלה שהם תוצאה של שימוש ברכב למטרות תחבורה בלבד: "הכלל הרחב העולה מהגדרות החוק, הינו השימוש התחבורתי. החריגים לכלל זה אינם הולמים את הסיכון התעבורתי העומד בבסיס החוק וחורגים ממתחם הסיכון האמור ואין ליתן להם פירוש שיביא לריקון תוכנו ומטרתו של הכלל באופן שהתוצאה תהיה שהחריג יבטל את הכלל".

פסק-הדין שנתן מענה לאי-בהירות ולריבוי הדעות ביחס לפרשנות הגדרת ה"שימוש ברכב", ניתן על-ידי כב' הנשיא א' ברק ב- רע"א 8061/95.[178]

בפסק-הדין נדונה הסיטואציה הבאה: במקום עבודתו של המערער עמדה משאית מנוף. המנוף הוא חלק מהמשאית. המנוף הופעל על-ידי מנוע המשאית, והיה אמור להרים צינור מתכת ולהעמיסו על המשאית לשם הובלתו לתיקון. המנוף הופעל, הצינור הורם ופגע במערער. הוא תבע את נהג המשאית (המשיב השני) ואת המבטחת (המשיבה).

בית-משפט השלום פסק, כי המאורע שגרם נזק גוף למערער הוא "תאונת דרכים" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים כפי שתוקן בתיקון מס' 8 לחוק.

שופט השלום הניח כי התאונה אירעה תוך כדי טעינה של המשאית. לאור הגדרת הדיבור "שימוש ברכב מנועי" בתיקון מס' 8 הקובע כי "שימוש ברכב מנועי... למעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" אין לראות בפעולת הטעינה "שימוש ברכב מנועי". על-כן התאונה אינה נופלת להגדרת הדיבור "תאונת דרכים" ברישא של אותה הגדרה. אולם, תיקון מס' 8 הוסיף וקבע כי "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". לדעת שופט השלום, "החזקה הקבועה בהגדרת "תאונת דרכים" לפיה יש לראות כתאונת דרכים מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב – חרף האמור ברישא של אותה הגדרה – היא חזקה חלוטה, ולכן גוברת על המקרה היוצא מן הכלל, הבלתי-חלוט, הנזכר בהגדרת 'שימוש ברכב מנועי'".

בבית-המשפט המחוזי נהפכה הקערה על פיה, ובפסק-דין קצר נקבע, כי:

"... אנו מוכנים לקבל שאכן מכוח ההרחבה של החוק, ובהיות הכוח המפעיל את פעילות המנוף כח של רכב מנועי, הרי נזקים הנובעים בפעילות כזו נופלים למסגרת הכללית הקונצפטואלית, ומוכרים כתאונת דרכים... דא עקא שמשלב זה ואילך מדובר במעשה שהוא תאונת דרכים על כל השלכותיו. אחת ההשלכות היא שגם על תאונה כזו יחול החריג שבסיפא להגדרת "שימוש ברכב מנועי" שלפיו לא ייראה 'טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד' כ'שימוש ברכב מנועי'..."
כיוון שמדובר בהטענת הצינור על המשאית הרי המאורע אינו מהווה "שימוש ברכב מנועי".

כב' הנשיא א' ברק מחזיר על כנו את פסק-הדין של בית-משפט השלום, תוך מתן סקירה מקיפה ורחבה להיסטוריית חוק הפיצויים, הפסיקה הענפה הנוגעת לתאונת דרכים והגדרתה לפני תיקון מס' 8, התיקונים לחוק, מגמת החוק והנסיבות שהביאו לו.

להלן נתייחס לחלק בפסק-הדין, העוסק ביחס בין החזקה החלוטה אל מול ההגדרה הבסיסית.


כב' הנשיא א' ברק קבע, כי:

"הגישה הפרשנית לפיה יד החזקה החלוטה המרבה על העליונה היא הנכונה. ההגדרה של "שימוש" מהווה חלק מההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים". כאשר יסודותיה של הגדרת השימוש אינם מתקיימים, ממילא אין לראות במקרה "תאונת דרכים" כמובנו בהגדרה הבסיסית (מסתיימת הבדיקה של השלב הראשון). בנסיבות אלה – ודווקא משום נסיבות אלה – יש מקום לפנות (במסגרת הבדיקה בשלב השני) לאחת החזקות החלוטות המרבות (ראה ת"א (נצ') 2891/92 הנ"ל). אכן, אם נאמץ את הגישה הפרשנית, לפיה היסודות של ה"שימוש" צריכים להתקיים לא רק לעניין ההגדרה הבסיסית אלא גם לעניין החזקות החלוטות המרבות, נרוקן חזקות אלה מעיקר תוכנן. חזקות אלה לא באו אלא כדי להכניס לגדר "תאונת דרכים" מקרים שאינם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית משום שיסודותיה אינם מתקיימים. אכן, כל אחת מהחזקות החלוטות המרבות עומדת על רגליה היא. 'כל אירוע פרטיקולרי המופיע בהגדרה (של החזקות החלוטות – א.ב.) הוא בעל מעמד אוטונומי ועומד בפני עצמו' (השופט בן-דוד ב- ת"א (נצ') 44/94 משאל נ' שאהין (לא פורסם)). כאשר מתקיימים יסודותיה של החזקה החלוטה, רואים את המקרה כ"תאונת דרכים" למרות שהוא אינו נופל לגדריה של ההגדרה הבסיסית (ראה אנגלרד, עדכון, עמ' 63; רבלין, שם, עמ' 117)."
כב' הנשיא מתייחס, בין השאר, גם להגדרת "שימוש ברכב מנועי", באומרו:

"מהו ההסבר העולה מההיסטוריה הטרום חקיקתית ומההיסטוריה הפרלמנטרית? דומה שההסבר הוא זה: התכלית המרכזית של תיקון מס' 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של "תאונת דרכים", ולהחליף בכך את המבחן הייעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית-המשפט העליון לחוק הפיצויים המקורי. עם זאת, תיקון מס' 8 אינו מאמץ את המבחן התעבורתי "לאורך כל הדרך". בסוגיות אחדות – המשקפות מקרים ספציפיים המבטאים פסקי-דין שניתנו בעבר – נקבעו הסדרים שאינם מתיישבים עם המבחן התעבורתי (כגון שלילת טעינה ופריקה כשהרכב עומד כ"שימוש ברכב מנועי"), וקביעת המבחן הייעודי בחזקה החלוטה בדבר 'ניצול הכוח המכני של הרכב'. חלקם של עניינים אלה הוצע במקורו על-ידי הממשלה; חלקם הוצע על-ידי ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. חלקם הוסף בקריאה השניה במליאת הכנסת. אכן, תיקון מס' 8 אינו משקף מדיניות משפטית קוהרנטית ועקבית. אין בו תפיסה מגובשת, לא לעניין קבלת המבחן התעבורתי ולא לעניין דחיית המבחן הייעודי. המצבים המיוחדים, בהם אומץ המבחן הייעודי, אינם מבוססים על הרמוניה פנימית, ואינם משקפים מדיניות משפטית אחידה. תיקון מס' 8 מבוסס על הגדרה בסיסית רחבה המאמצת את המבחן התעבורתי, ולצידה תוספות וגריעות ממבחן זה המשקפות לעיתים את המבחן הייעודי, והמבוססות על אירועים מיוחדים שנידונו בפסיקה. בצדק ציין פרופ' י' אנגלרד כי:
'התפיסה העקרונית של המחוקק בדבר הצורך בשימוש ברכב למטרות תחבורה לא נשמרה באופן עקבי ושיטתי. בהמשך ההגדרה מנויים שורה של מקרי תאונה מוחשיים יותר אותם יש לראות, במצוות המחוקק, כתאונת דרכים. חלק ממקרים אלה חורגים מעבר למבחן השימוש התחבורתי, כך שאין להסתפק בקביעת העיקרון הכללי.' (אנגלרד, עדכון, עמ' 63)."
כב' הנשיא א' ברק מציין, כי לצורך מענה על השאלה, האם אירוע מסויים עונה על הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים, יש לעבור שלושה שלבים:

בשלב הראשון, על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת שלב זה, עליו לבחון גם אם היה במאורע שלפניו "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב". לאמור, בשלב זה על השופט לבחון התקיימותם של שבעת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נגרם; (3) לאדם נזק גוף; (4) עקב; (5) שימוש; (6) רכב מנועי; (7) למטרות תחבורה. בשלב זה מוטל הנטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים – ואין זה משנה מי מהם אינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית.

במידה והאירוע אינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית, על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני, ולבחון האם המקרה שלפניו נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות, שהן, "מאורע שהתרחש עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי..." – במידה ואחת מהחזקות המרבות מתקיימת, המדובר בתאונת דרכים, אף אם אחד מיסודותיה של ההגדרה הבסיסית אינו מתקיים.

הנטל בשלב זה מוטל גם הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה.

אם גם התשובה על שאלה זו שלילית, בא לסיומו תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים, והמסקנה הבלתי-נמנעת היא שהמאורע אינו "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים.

במצב דברים זה על השופט לעבור לשלב השלישי של ההליך הפרשני. בשלב זה בוחנים האם חלה החזקה החלוטה הממעטת: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". אם הנזק נגרם לגופו של הנפגע כתוצאה ממעשה מכוון, לא תקום תחולה לחוק אפילו אם המדובר בשימוש ברכב למטרות תחבורה.

הנטל בשלב שלישי זה, מוטל על הטוען לקיומה של החזקה החלוטה הממעטת.

באם החזקה החלוטה הממעטת, מתקיימת, אין לראות במקרה "תאונת דרכים". אם אין תחולה לחזקה ממעטת זו, המקרה ממשיך להיות "תאונת דרכים".

6.2 דרכי השימוש ברכב
6.2.1. נסיעה
ב- ע"א 1974/03[179] קבע בית-המשפט המחוזי, כי:

"יש לייחס למושג "נסיעה" רמת הפשטה גבוהה, ולכלול בו מצבים הנכללים בגדר "שימוש" לפי המבחן התחבורתי. סריקה בטחונית המבוצעת בפנים האוטובוס, לאחר שהנהג עלה עליו, וכשלב מקדים שמיד לאחריו תתחיל הנסיעה – מהווה פעולה שבלעדיה לא תתאפשר נסיעה. תקנות התעבורה מחייבות לבצע את הסריקה באופן שנהג המתחיל בנסיעה מבלי לסרוק את האוטובוס קודם לכן – מבצע עבירה, ולכן, יש לקבוע שהליך הנסיעה כולל גם סריקה בטחונית של הרכב שבלעדיה לא תתקיים נסיעה, ככל שהיא עומדת בתנאים שקבע מחוקק המשנה. מכאן שמדובר ב"שימוש ברכב מנועי".
פעולה שהיא תנאי לקיומה של הנסיעה, שבלעדיה לא תתקיים נסיעה כלל, לנוכח הוראות תקנה 425א לתקנות התעבורה, כלולה במבחן התחבורתי. במקרה דנן, פעולה הסריקה לא התבצעה במנותק מהנסיעה, אלא מתוך מטרה ברורה לאפשר תחילתה המיידית של הנסיעה. במצב דברים זה, שבו עלה המערער לאוטובוס למטרת הסעת נוסעים, וביצע את הסריקה כדי לאפשר את ביצוע המטרה של הסעת הנוסעים, צודק יהיה ונכון לקבוע שעסקינן בשימוש ברכב למטרות תחבורה. אמנם הרציונל העומד מאחורי הסריקה הבטחונית הוא הרצון לשמור על ביטחון הנוסעים. אולם, משנקבע כי אסור לנהג להעלות נוסעים ולהתחיל בנסיעה ללא סריקה בטחונית, הופכת הבדיקה לחלק מהמהות של המטרה התחבורתית, יהא הרציונל העומד מאחורי הדרישה, אשר יהא.
בית-המשפט המחוזי מותיר בצריך עיון את השאלה אם סריקה בטחונית היא בגדר "כניסה" או "טיפול דרך"."
בנסיבות מסויימות הכיר בית-המשפט במצב של עצירה כחלק מנסיעה. דוגמה לפסיקה כזו ניתן למצוא ב- ע"א (חי') 4248/96[180], שם קבע כב' השופט ד' ברלינר, כי לצורך קביעה, האם מדובר ב"שימוש ברכב" כהגדרתו בחוק הפיצויים, יש להתייחס לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה לפרטיו השונים. באומרו:

"השאלה אם התאונה ארעה תוך כדי נסיעה או שלא כדי נסיעה אינה תלויה בכך שהמכונית נעה במקומה בעת המקרה, או בכך שמנועה היה דומם או פועל, וגם לא בשאלה, מה היתה המוטיבציה והסיבה לעצירת המכונית, להחנייתה בשולי הכביש ולשהות הנוסעים בה.
מהותו של השימוש ברכב אינה חייבת להיקבע על-פי נתון כלשהו, ובלעדי ששרר בשניה שבה ארעה התאונה. את מהותו של השימוש תקבענה מכלול נסיבות המקרה, אשר יצרו את הסיכון התעבורתי שהביאה התאונה. במקרה דנן, נסעה המערערת במכונית ממקום כלשהו ליעד אחר. הסיכון התעבורתי נמשך לאורך כל הנסיעה שטרם הסתיימה. עצירה בשולי הדרך, לכל מטרה שהיא, אינה מפסיקה את הנסיעה.
התאונה ארעה לכן תוך כדי נסיעה. אין זה משנה אם המכונית היתה בעצירה או בתנועה, אם היתה במקום המסודר לחניה או במקום שאינו מיועד לחניה, אם בחניה אסורה או בחניה מותרת..."
ב- רע"א 6131, 5738/97[181] התבררה השאלה, האם פגיעה, תוך הורדת רכב מובל מהרכב המוביל, מהווה "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים?

באותו עניין, התובע שימש כנהג של משאית להובלת מכוניות, וכן היה אחראי לפריקתן של המכוניות ממנה. במשאית היו שתי קומות שבהן הובלו המכוניות. בעת שעסק בפריקת מכוניות מהקומה השניה במשאית, אירעה לתובע תאונה. לצורך פריקתה של כל מכונית היה על התובע לשחרר בלמים מכנים חיצוניים, המותקנים במשאית ליד כל אחד מגלגליה של המכונית, ומונעים את תזוזת המכונית בזמן ההובלה. בזמן שהתובע התכופף כדי לשחרר את אחד הבלמים ניתק הבלם בעוצמה רבה ממקומו, שיווי משקלו של התובע נתערער והוא נפל מן הקומה השניה של המשאית ונחבל.

השאלה שבמחלוקת היתה האם פעולת שחרור הבלם החיצוני, קודם כניסת התובע למכונית המובלת, מהווה "שימוש ברכב מנועי", כאמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים?

כב' השופט ח' אריאל, סוקר בפסק-דינו את החוק והפסיקה ולבסוף מגיע למסקנה, כי יש לראות בפעולת שחרור הבלם חלק מהסעת הרכב המובל ולפיכך יש לראות באירוע תאונת דרכים:

"אין מניעה עקרונית לכך כי פעולה, דוגמת שחרור הבלם החיצוני קודם הכניסה לרכב, תחשב כ"שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה"; שכן בלעדיה אין כניסה ואין נסיעה. השחרור מהווה פעולה אינטגרלית טבעית לנסיעה לא פחות מהכניסה לרכב."
השופט י' טירקל, בדעת מיעוט, חלק על קביעתו זו של כב' השופט ח' אריאל ולדידו, אן לראות את שחרור הבלם במשאית המובילה, כשלב מקדים לנסיעה במכונית המובלת, ומכאן שאין המדובר בתאונת דרכים.

6.2.2. כניסה וירידה מהרכב
פעולה של עליה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים שיוצר השימוש ברכב. בכדי שפעולה זו תיכנס להגדרת ה"שימוש ברכב", נדרש, כי תהא קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרה תעבורתית. מכלל ההן ניתן להבין את הלאו; לא כל פגיעה בתאונה בעת עליה וירידה מהרכב תחשב לתאונת דרכים. בכדי שפעולות אלו יחסו תחת ההגדרה, יש צורך לבחון את מטרת העליה/הירידה מהרכב[182].

ב- רע"א 8061/95[183] התייחס כב' הנשיא א' ברק למהותו של השימוש ברכב ולדרישה הבסיסית שהשימוש יהיה למטרות תחבורה, באומרו:

"עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור 'שימוש' ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית. בדרך זו נוכל לקיים את האחדות וההרמוניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכליתית ראויה."
ברוח דומה פסק כב' השופט א' ריבלין ב- רע"א 6454/99[184]. שם נקבע, כי כל שימוש ברכב מנועי צריך שיהא למטרות תחבורה. על השופט לבחון את קיומם של כל המרכיבים של ההגדרה הבסיסית ובכללה המרכיב של "מטרות התחבורה".

ב- רע"א 8548/96[185] מציין כב' השופט ת' אור, כי:

"הקביעה כי שימוש מסויים ברכב בא למטרות תחבורה מעוררת לעיתים קושי. אכן, יש והשימוש מעצם טיבו הוא שימוש של תחבורה. פשיטא היא שנסיעה ברכב – למטרות תחבורה באה. לעומת זאת, כניסה לרכב, או ירידה ממנו – יש ויעשו למטרות תחבורה ויש שאינן קשורות כלל לשימוש תעבורתי ברכב. עיתים חיים אנו לעניין זה מפי המשתמש ברכב... עיתים אנו נתקלים בקושי בבואנו לכרוך את מטרות התחבורה באחת מן החלופות הכלולות בהגדרת ה"שימוש ברכב"."
כב' השופט ב' ארבל בפסק-דין שניתן על ידו ב- ת"א 1587/99[186] מציע לבחון את מטרת הירידה מהרכב, על-פי השימוש שנעשה קודם לירידה. באומרו:

"למעשה, בסיומה של כל עלייה לרכב, ולאחר השימוש שנעשה בו, מבוצעת פעולה של ירידה. לכל פעולת ירידה מטרה משלה, האחד רוצה לירד על-מנת להיכנס לביתו, שני על-מנת לגשת למשרדו וכך הלאה. אמור מעתה, כי לכל ירידה מכלי רכב מנועי מטרה משלה. מטרה זו אינה מטרה תחבורתית, הגם שהינה יכולה להוות עדיין חלק מרצף השימוש התחבורתי..."
ובהמשך:

"על-כן, כאשר לפעולות הכניסה לרכב מתלווה אף יסוד הכוונה המנחה את הנכנס לכלי הרכב – האם בכוונתו לעשות שימוש תעבורתי בכלי הרכב, או שימוש אחר – כוונה הצופה פני העתיד, הרי שלפעולת הירידה מן הרכב לא נלווה יסוד הכוונה. סיווגה של פעולה זו כ"שימוש ברכב" מותנית בשימוש שנעשה קודם לירידה. על-כן, כאשר השימוש שנעשה בכלי הרכב היה שימוש תחברותי, שוב אין משמעות למטרת יציאתו של הנוסע מן הרכב."
ב- ת"א 8379/01[187], מאמצת כב' השופטת עירית כהן את הצעתו של כב' השופט ב' ארבל לעיל.

בפסק-הדין התבררה השאלה, האם פציעה שארעה לנהג משאית אשפה, בעת שירד מהמשאית לצורך תיקון תקלה טכנית, במהלך פריקת האשפה, היא בבחינת "תאונת דרכים"?

כב' השופטת ע' כהן קובעת שנסיבות המקרה אינן בגדר "תאונת דרכים", כהגדרתה בחוק הפיצויים. חוק הפיצויים קובע, מחד, שכניסה לרכב או ירידה ממנו היא בבחינת "שימוש ברכב מנועי", כמשמעות המונח בחוק, ומאידך, נקבע כי פריקה וטעינה אינה בגדר "שימוש ברכב מנועי". בית-המשפט קבע שיש לתת עדיפות במקרה זה לשימוש המכיל את המקרה, על פני החריג המוציאו מגדרו. קרי, במקרה דנן, יש לראות בירידת התובע מהרכב "שימוש ברכב מנועי" על-אף שהירידה נעשתה במהלך פריקה וטעינה של הרכב. בית-המשפט הוסיף וציין כי את החריג של פריקה וטעינה יש לראות כמתייחס לריבוי של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה, שבסעיף, ולא לכל השימושים הקבועים בסעיף. לשיטת בית-המשפט פרשנות אחרת עלולה להביא לתוצאה שנסיעה או חניה למטרת פריקה וטעינה יוצאו מגדר תאונת דרכים.

עם זאת, קובעת כב' השופטת, שאין להכיר במקרה כ"תאונת דרכים" משום שהירידה מהרכב לא היתה למטרת תחבורה. אילו היה התובע יורד מהרכב עם סיום הנסיעה, ניתן היה לומר שהירידה מהרכב היא בבחינת שימוש תחבורתי, אלא שבמקרה דנן התכוון התובע להישאר ברכב במהלך הפריקה של האשפה, והוא ירד מהרכב רק בשל התקלה שאירעה בפריקת האשפה. בנסיבות אלו קבע בית-המשפט שנותקה הזיקה בין הנסיעה ברכב ובין הירידה ממנו, והירידה נעשתה כולה בזיקה לתקלה שאירעה בעת הפריקה. מכאן שאין לראות בירידה משום שימוש תחבורתי.

ב- ת"א (חי') 1106/00[188] מתייחס כב' השופט ד' ברלינר, למצב השהייה ברכב וקובע, כי:

"הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק מדברת בין היתר על כניסה אל הרכב ועל ירידה (היינו יציאה) ממנו. היא אינה כוללת שהייה ברכב, כשלעצמה. אין פירוש הדבר כי שהייה ברכב תהיה תמיד מחוץ לגדרי השימוש ברכב הקבועים בחוק, שכן תמיד בין הכניסה לבין היציאה מן הרכב, המשתמש בו שוהה בתוך הרכב. השהייה ברכב היא מעין מצב "ניטראלי", שלעיתים יחשב כשימוש לוואי לנסיעה ברכב, ולעיתים לא יהיה ניתן לקשור בינו לבין הגדרת השימוש שבחוק. במקרה הראשון נאמר כי נעשה שימוש ברכב כהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק, שכן על-מנת לנסוע ברכב צריך לשהות ולהיות בתוכו. במקרה השני נאמר שהרכב היה זירה לתאונה, ולא נעשה בו שימוש כמוגדר בחוק..."
6.2.3. חניה
חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי". לפיכך, כאשר נפגע אדם בהיותו מצוי בתוך רכב החונה במקום המותר בחניה אין בעצם הימצאותו שם משום שימוש ברכב מנועי והנפגע אינו זכאי לתבוע פיצויים, ממבטח הרכב, הוא הדין בהולך רגל הנתקל בהליכתו, או במרוצתו, ברכב חונה, שכן הנזק שהוסב לו אינו כרוך בסיכון מוטורי כלשהו.

הוא הדין באשר למי שישב ברכב חונה כדין ונפגע, דרך משל, בידו שנתפסה במושב הרכב, לא יהא זכאי לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים. בנסיבות אלו, אין רלבנטיות לשאלה אם הנפגע הינו נהג הרכב או נוסע.

הוא הדין, באשר לנהג רכב שהחנה את רכבו במקום מותר, ונפגע בעת החניה בשל פגיעת רכב אחר. בנסיבות אלו, לא יוכל הנהג לתבוע את מבטחו האישי ותביעתו תופנה כלפי הנוהג האחר ומבטחו. הוא יהא זכאי לפיצוי רק אם במהלך אותה חניה בוצעה פעולה אחרת שיש בה משום שימוש ברכב.

שונה הדין בנסיבות בהן נפגע הולך רגל, או רוכב אופניים, בשל התקלות ברכב החונה במקום אסור, היוצר סיכון תעבורתי. בנסיבות אלו, יהיו זכאים הולך הרגל ורוכב האופניים לפיצויים במסגרת החוק. כמוהם גם נוסע או נוסעת ברכב שניזוקו בגופם, בשל שרכב אחר נסע ופגע ברכב החונה בו ישבו – בין אם הוא חנה במקום האסור בחניה ובין אם הוא חנה במקום המותר בחניה. הפגיעה שהוסבה להם היא פרי הסיכון התחבורתי הכרוך בשימוש בכלי הרכב האחר[189].

הגדרת "תאונת דרכים" קובעת, כי אדם שסבל נזק גוף עקב "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו..." יהא זכאי לפיצויים במסגרת החוק. נוסח ההגדרה מעורר את השאלה בדבר הדין החל מקום בו נפגע אדם עקב רכב שחנה במקום שמותר לחנות בו.

כב' השופט ד' ברלינר משיב על שאלה זו ב- ע"א (חי') 4248/96[190] באומרו, כי:

"החוק קובע כי 'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה' הוא תאונת דרכים. עוד מוסיף החוק כי גם 'מאורע שנגרם (בו נזק גוף לאדם) עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו הוא תאונת דרכים'.
החוק שותק באשר למאורע שארע עקב פגיעה ברכב שחנה במקום בו מותר לחנות. יש הלומדים מכך (מכך הסדר שלילי), כי תאונה בעת חניה כזו אינה תאונת דרכים.
לדעתי, אין ללמוד משתיקה זו שתאונה בעת חניה במקום מותר אינה תאונת דרכים. בטווח האירועים הנופלים ל"מרחב שתיקה" של המחוקק, שבה למקומה ההגדרה הבסיסית הדורשת "שימוש תחבורתי" ברכב בעת שארעה התאונה. אין איפוא חשיבות, במקרה דנן, להגדרת המחוקק כי תאונה במקום אסור לחניה היא תאונת דרכים, ואין להסיק מקיום חזקה מרבה זו, קיום חזקה מחריגה לרעת המערערת."
ברוח דומה פסקה כב' השופטת טהר שחף ב- ת"א 3886/02[191], באומרה:

"לדעתי, אין ללמוד משתיקה זו שתאונה בעת חניה במקום מותר אינה תאונת דרכים. בטווח האירועים הנופלים ל"מרחב שתיקה" של המחוקק, שבה למקומה ההגדרה הבסיסית הדורשת "שימוש תחבורתי" ברכב בעת שארעה התאונה. אין איפוא חשיבות, במקרה דנן, להגדרת המחוקק כי תאונה במקום אסור לחניה היא תאונת דרכים, ואין להסיק מקיום חזקה מרבה זו, קיום חזקה מחריגה לרעת המערערת."
ב- רע"א 1953/03[192] התבררה השאלה האם חניה המותרת בדין שיש בה סיכון תחבורתי היא "תאונת דרכים"?

באותו מקרה, המשיב ישב ברכב, שחנה בשולי דרך בין-עירונית בשל תקלה ברכב, כאשר רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלול הנסיעה והתנגש ברכב החונה.

כב' השופט ת' אור קובע, כי יש לקשור בין איסור החניה המופיע בחזקה המרבה בהגדרת "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ("רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"), לבין יצירת סיכון תחבורתי. מקום שבו החניה מותרת אך יש בה סיכון תחבורתי, יש לבחון האם נוצר "סיכון תחבורתי בתור שכזה". אין לבחון האם נוצר "סיכון תחבורתי קונקרטי", שכן מבחן זה עלול להכניס, ב"דלת האחורית", לתוך חוק הפיצויים את יסוד האשם שהוצא ממנו.

כב' השופט ת' אור קובע, כי המונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. חניה תהא "חניה אסורה", גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי, אלא יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה.

כב' השופט מציין, כי על-אף שנוסח החזקה המרבה אינו דורש קיומו של קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק, מן ההכרח שיימצא קשר כזה. במקרה דנן, שבו חנה רכב שיצא מכלל פעולה בשולי הכביש בדרך שאינה עירונית, מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. כמו-כן, מתקיים קשר סיבתי-משפטי שכן החניה האסורה יצרה את הסיכון, אשר התממש, בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה.

מה בדבר רכב החונה במקום אסור, שאינו יוצר סיכון תעבורתי?

לדעת פרופ' י' אנגלרד, חניה במקום האסור לחניה מטעמים מינהליים, כגון מקום השמור לחניה לנכים או חניה המצריכה "כרטיס חניה" – אינה אירוע המקים תחולה לחוק הפיצויים. לא לזאת כיוון המחוקק, כי אם לחניה היוצרת סיכון תעבורתי. פרופ' י' אנגלרד[193] מבהיר זאת באומרו:

"הכוונה איננה להעניש את בעל הרכב על הפרת איסור חניה כלשהו, אלא לתת ביטוי לרעיון כי על-ידי חניה אסורה מסוכנת המכונית מעורבת באופן פעיל באירוע, ולכן יש לראות בפגיעה תאונת דרכים במובן החוק. יש להודות כי נוסח ההוראה אינו נותן ביטוי מפורש לרעיון הסיכון התחבורתי, אך דחייתו תביא לידי תוצאות בלתי-מתקבלות על הדעת. בפועל יחוייב בעל רכב בפיצויים רק משום ששכח לשים בחלונו כרטיס חניה?! מן ההכרח לקשר בין איסור החניה לסיכון תחבורתי."
לעמדה זו שותף גם כב' השופט כ' סעב ב- ת"א (שלום עכו) 5635/91[194], באומרו:

"אני סבור כי המילים '... שחנה במקום שאסור לחנות בו', יש לפרש על-פי מבחן הסיכון התחבורתי... המחוקק אמר 'מקום שאסור לחנות בו' ולא אמר 'מקום שאסור לחנות בו על-פי דין, על-כן לא היתה כוונה לבחון את מהות החניה על-פי דין בלבד, קרי, תקנות התעבורה ו/או חוקים ו/או חוקי עזר אחרים..."
כב' השופט ת' אור ב- רע"א 1953/03[195], שותף לעמדה זו. ומציין כי, ככלל, המונח "איסור" מכוון לאיסור על-פי דין. אולם כאשר בוחנים את תכלית חוק הפיצויים, בייחוד לאור תיקון מס' 8, עולה שהחוק אימץ את מבחן "הסיכון התחבורתי" והוא הוא המבחן הקובע לעניין "חניה אסורה". כך, גם במקרה הפוך בו החניה אסורה על-פי דין, אולם אין בה סיכון תחבורתי.

וכלשונו של כב' השופט:

"המונח "חניה אסורה" צריך איפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא "חניה אסורה", גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסר חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת, חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה", גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ודוק: במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהיפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה."
אולם, קיימת עמדה הפוכה[196]. ב- ת"א 2600/93[197] סבור כב' השופט א' קיטאי, כי יש לבחון האם חניה מותרת או אסורה רק על-פי הוראות החוק, ולא על-פי הסיכון התעבורתי אותו היא כן/לא יוצרת, וכלשונו:

"לדידי, בחינת החניה (מותרת/אסורה) צריכה להתבצע בהתאם לחוק. אמנם, המחוקק מודע לביטוי "לפי הדין/לפי החוק, אך אי-הוספתו בסעיף 1 לחוק הפלת"ד בהגדרת 'תאונת דרכים' בקטגוריה המתייחסת ל'חניה אסורה', אין בה כדי לפרש את האיסור בהתאם למבחן הסיכון התחבורתי, מאחר והמילה "אסור" מכילה בחובה את הביטוי 'אסור לפי הדין/חוק'."
קושיה נוספת היא מהו קו הגבול בין "התחלת" חניה ו"סופה"? מתי "מתחילה" נסיעה ו"מסתיימת" החניה? ומתי "מסתיימת" הנסיעה ומתחילה "החניה"?

הגדרת "השימוש ברכב מנועי" אינה כוללת את מצב ההתנעה. כב' השופט א' ריבלין מציין[198], כי ניתן לראות במצב "ההתנעה" מצב ביניים בין מצב "החניה" ובין מצב הנסיעה. אם מצב המוצא ומצב ההמשך מוכרים "כשימוש" ראוי להכיר גם במצב הביניים. ניתן אף לראות "בהתנעה" חלק מתהליך הנסיעה ולפיכך גם "שימוש ברכב מנועי".

יש לשים-לב לבחירת המחוקק בפועל "החניה" ולא "חניה". בחירתו זו של המחוקק מעידה על בחירתו לצמצם את תחולת החוק למקרים בהם בולט הסיכון התעבורתי ולצמצם את ההכרה בשימושי המשנה ברכב. מכאן, שלא ניתן לכלול בגדר שימוש "ההחניה" פעולות לוואי שונות הנעשות בסמיכות לפעולת "ההחניה". כגון, סגירת חלונות, נעילת דלתות וכיוצא באלה[199].

דעה נוגדת הובעה ב- ת"א 1838/94[200]. שם נפסק, כי פעולת ההחניה המהווה שימוש ברכב מנועי אינה מסתיימת בהסעת הרכב אל מקום חנייתו. "היא כוללת גם פעולות לוואי רגילות להחניה ובהן דימום המנוע, סגירת חלונות ונעילת הדלתות, בין אם הנהג נמצא באותה עת ברכב ובין אם הוא מבצע את הפעולה בהיותו מחוץ לרכב" וכן: "אם נהג המציב אבן מתחת לגלגל הרכב אותו החנה במקום תלול והדבר נעשה בהמשך להעמדת הרכב, ייראה כמי שממשיך ועוסק בהחניה".

מלשון החוק עולה כי קווי הגבול של פעולת ה"חניה" המוכרת בחוק, היא בין עצירת הרכב לבין התנעתו. וכן לאור העובדה שגם ירידה וכניסה מן הרכב נכללים בהגדרת "שימוש ברכב", ניתן לתחום את גבולות "החניה" באופן שתחילתה תבוא לאחר סיום הירידה מן הרכב ולפני תחילת הכניסה אליו.

חשוב להדגיש כי אין די בהתרחשות מאורע "שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". על-מנת שיזכה הנפגע בפיצויים במסגרת החוק. צריך שיתקיים קשר סיבתי בין ההתרחשות לבין התוצאה.

כב' השופט א' ריבלין[201] מביא דוגמה של הולך רגל הנתקל באבן בסמוך לרכב החונה במקום אסור ונפילתו מסתיימת במגע עם כלי הרכב. בנסיבות אלו לא יהא הנפגע זכאי לפיצויים מן המשתמש ברכב או בעליו, שכן לא נתקיים קשר סיבתי בין הנזק לבין החניה האסורה.

חניה מותרת שנעשה שבצידה נעשה שימוש נוסף כגון תיקון דרך, די בשימוש הנוסף, שהוכר מפורשות בחוק, כדי להקים תחולה לחוק. נזק גוף שנגרם תוך כדי תיקון דרך בעת שהרכב חנה במקום שמותר לחנות בו, יפוצה בשל שנתקיים שימוש מוכר – תיקון הדרך, זאת על-אף שהחניה עצמה – במקום שמותר לחנות בו ושאינה יוצרת סיכון תעבורתי כלשהו, לא באה בגדר המצבים המקימים תחולה לחוק הפיצויים.

6.2.4. טיפול-דרך או תיקון-דרך
דרכי השימוש בהגדרת "שימוש רגיל ברכב מנועי" כוללות, בין השאר, "טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו".

הוראה זו משקפת שני מבחנים נפרדים שביקש המחוקק ליישם בבואו לעצב את גבולות תחולת החוק. מחד גיסא: המבחן התעבורתי: רק טיפול או תיקון שיש עמו סיכון תעבורתי, בשל שבוצעו בדרך, ולא בבית או במוסך, יבואו בגדר החוק, ומאידך גיסא: מבחן הכיסוי החלופי: אין די בכך שהשימוש נושא עמו סיכון תעבורתי, יש לבחון אם לא נתקיים לגבי מעשה השימוש כיסוי חלופי, על-פי הסדר חוקי אחר, שאז לא יהא זכאי לפיצוי במסגרת חוק הפיצויים[202].

לדעתו של פרופ' י' אנגלרד[203], באשר מדובר בטיפול/תיקון דרך, יש ליישם את המבחן התחבורתי לצורך הקמתה של חבות מכוח חוק הפיצויים. פרופ' י' אנגלרד סבור, כי הכרה בתיקוני רכב שאינם תיקוני דרך, סוטה באופן ניכר מסיכון תחבורתי ומעמיסה עומס כלכלי נוסף על יוצרי הסיכון.

בתיקון מס' 8 אימץ המחוקק גישה זו, הן בהיבטה הרחב – שעה שקבע, כי "תאונת דרכים" תתקיים רק אם השימוש ברכב המנועי נעשה "למטרות תחבורה" – והן בהיבטה המצומצם, משהוציא מהגדרת "שימוש ברכב מנועי" טיפולים ותיקונים אשר אינם באים אל גדר הסיכון התחבורתי והותיר כשימוש מוכר רק "טיפול דרך או תיקון דרך ברכב".

מטרת תיקון מס' 8 היתה לצמצם את תחולת החוק. התיקון הוסף בעקבות ההלכה המרחיבה שנפסקה על-ידי בית-המשפט העליון בפרשת שולמן[204], עת תחושת המחוקק היתה כי בתי-המשפט הפריזו בפרשנותם המרחיבה של המושג "תאונת דרכים", שעה שקבעו כי כל שימוש לוואי ברכב, ובכלל זה כל תיקון או טיפול בדרך, נכללו בהגדרות ה"שימוש", ולכן אף הוחלף מבחן היעוד במבחן הסיכון התעבורתי, שבא לצמצם את התאונות הנכנסות לגדר החוק אך ורק לאותם אירועים שהם בגדר שימוש ישיר ברכב למטרות תעבורה. בדרך זו – קבע בית-המשפט העליון – אפשר יהיה לקיים את "האחדות וההרמוניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכליתית ראויה"[205].

בתיקון מס' 8 הנ"ל, שלל המחוקק את תחולת החוק על תיקוני רכב שאינם קשורים לסיכון התעבורתי, כגון תאונות עבודה במוסכים או תאונות אגב תיקונים המתבצעים על-ידי בעל הרכב בחצרו או סמוך לביתו לאחר תום הנסיעה. הזכאות לפיצוי צומצמה, איפוא, אך לאותם מקרים שבהם התיקונים נעשים אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית.

נקודת המוצא לתחולת החוק הינה כי השימוש ברכב ייעשה למטרות תעבורה[206].

יש להדגיש, כי טיפולי דרך לא יוכרו כשימוש ברכב מנועי, אם נעשו בידי אדם אחר במסגרת עבודתו. לא כן באשר למשתמש ברכב עצמו[207].

בעקבות תיקון החוק נקבע בפסיקה, כי "טיפול דרך" להבחין מ"טיפול בית" "נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית"[208].

מכאן, שבנסיבות בהן אדם יעצור את רכבו בשולי הכביש בכדי לתקנו, וכתוצאה מפעולתו זו, יפגע מרכב חולף, הגדרת "שימוש ברכב מנועי" תחול עליו והוא ויזכה בפיצויים במסגרת החוק.

ב- ע"א (י-ם) 5742/04[209] התבררה תביעה לפי חוק הפיצויים. באותו מקרה, דובר בנהג אוטובוס, שהחנה את רכבו, אך בטרם יצא את האוטובוס, ביקש לתקן את המראה הפנימית ברכב ותוך כדי כך מעד ונפל.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על השאלה האם מדובר בטיפול דרך או בתיקון דרך ברכב, כמשמעותו בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בחוק הפיצויים.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי מעשה כיוון ותיקון המראה נועד למטרה תחבורתית. המראה הפנימית באוטובוס, שאותה ביקש הנהג לכוון ולתקן, חיונית לבטיחות הנסיעה, ומאפשרת לנהג שדה ראיה של החלק האחורי באוטובוס ומחוצה לו.

הקושי במקרה דנן, נעוץ בעובדה שכיוון המראה לא נעשה אגב נסיעה. השאלה המתבקשת היא האם הוא נעשה "לצורך המשכתה המיידית". אם התיקון נעשה לצורך המשכתה המיידית של הנסיעה, מתקיימת הדרישה של השימוש ברכב מנועי. אם לאו, אז אין מדובר בשימוש ברכב מנועי ולא מתקיימת הגדרת תאונת הדרכים, אף אם התיקון נעשה למטרות תחבורה.

פרופ' י' אנגלרד[210], עומד גם כן על התנאי שלפיו ביצוע התיקון, כתיקון דרך, לא יהיה לאחר תום הנסיעה. באומרו:

"המחוקק שלל את תחולת החוק על תיקוני רכב שאינם קשורים לסיכון תחבורתי, כגון תאונת עבודה במוסכים או תאונות אגב תיקונים המתבצעים על-ידי בעל הרכב בחצרו או סמוך לביתו לאחר תום הנסיעה. הזכאות מצומצמת למקרים בהם התיקונים נעשים אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית."
בית-המשפט המחוזי מציין, כי התשובה לשאלה, מהו מצב דברים שבו ניתן לומר כי תיקון נעשה לצורך המשכתה המיידית של הנסיעה, מחייבת לעיתים להיכנס להבחנות עובדתיות דקות וקשות. עמד על-כך השופט א' ברק[211] (כתוארו אז) שעה שביקש להימנע מלאמץ את ההבחנה בין תיקוני דרך ובין תיקוני בית:

"ההבחנה בין "תיקוני דרך" לבין "תיקוני בית" היא קשה ומלאכותית. כך, למשל, גורס פרופ' י' אנגלרד כי 'תיקון רכב בתחנת דלק השוכנת בצידי הכביש שעה שהנהג ממתין למשך הנסיעה, קשור עדיין קשר כה אמיץ לעצם הנסיעה, כך שאפשר לראות בפעולות התיקון משום תאונה הנכנסת למסגרת החוק...' ... גישה זו מחייבת קביעת אמות-מידה למרחק של התחנה מהכביש, למידת ההמתנה של הנוהג, וכיוצא בהן הבחנות דקות ודקיקות, שבינן לבין מטרת החוק אין ולא כלום."
בית-המשפט המחוזי מאמץ את דבריו של כב' הנשיא א' ברק וקובע, כי באשר לתיקון דרך:

"פעולה הנדרשת לשם המשכתה המיידית של נסיעה, אינה מחייבת להסיק כי מדובר דווקא בפרק זמן של דקות או שניות. הדגש מושם על-כך שבין פעולת נסיעה שלפני התיקון והטיפול ובין זו שלאחריה, תהיה המשכיות ורציפות. הסוגיה דנן אינה צריכה איפוא להיות מוכרעת רק משאלות של זמן ומקום ואף לא רק מטיב הטיפול או סוג התיקון. ההכרעה תיעשה לפי אפיון מכלול הפעולות, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות ובשים-לב לתכיפות הנסיעה. לפיכך, הפסקה של מספר דקות יכולה לעיתים לנתק את הקשר בין הפעולה הקודמת ובין המשכת הנסיעה, ופעולה של מספר שעות יכולה שלא לנתק את הקשר האמור. כך גם לגבי המיקום: יכולים להיות מקרים שבהם התיקון נעשה בחצרים ולא על אם הדרך, ובכל זאת מדובר ברציפות של נסיעה ובטיפול ותיקון לצורך המשכתה המיידית."
בנסיבות דנן, המדובר בנהג אוטובוס, שיום עבודתו מורכב מנהיגה בקווי תחבורה קבועים וביניהם הפסקות למנוחה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בהפסקות אלו אין כדי לנתק את רציפות הנסיעה שאותה מבצע הנהג, ולכן, כאשר המערער חנה חניית ביניים קצרה ניתן לומר, כי הנסיעה (הכוללת) באותו יום טרם הסתיימה והוא טרם הגיע לשלב החניה הסופית של האוטובוס:

"אכן, המתנה בתחנה סופית או בסמוך לה לתחילת הנסיעה הבאה, אינה כדין חניה בחניון בתום יום עבודה. ודוק: המשך הנסיעה באותו יום לא היה רק פרי שיקול-דעתו של הנהג, אלא מוכתב לו בהתאם ללוח זמנים קבוע ומוגדר מראש. זהו טיב הפעולות, שהנסיעה בהתאם למפורט מהווה רצף אחד במהלך היום, זאת כל אימת שאין המדובר בהפסקות ניכרות, אשר על-פי מבחני השכל הישר מנתקות את הקשר בין נסיעה אחת לשניה. לפיכך לא צריך לחול בענייננו הבדל בין מקרה שבו המערער כיוון ותיקן את המראה הפנימית בטרם ירד מן האוטובוס ובין מקרה בו הוא עשה כן לאחר שעלה אליו להתחלת הנסיעה הבאה."
לסיכום קובע בית-המשפט המחוזי, כי תיקונים המבוצעים על-ידי המשתמש בכלי הרכב במהלך יום העבודה ולמטרות תחבורה, אינם יוצאים מתחולת תיקוני דרך כמשמעותם בחוק, אף אם בוצעו במהלך הפסקה קצרה בין נסיעה אחת לשניה, גם אם יועדה למנוחה או לארוחה. לאור קביעה זו יש לראות בנסיבות האירוע דנן תאונת דרכים.

ב- ע"א (י-ם) 6329/99[212] שם תיקן המערער תקר ליד ביתו, לאחר שאשתו הגיעה מנסיעה שבה חשה בתקלה. כעבור זמן הוא יצא מהבית לתקן את הפגם ונפגע ברגלו.

עיקר המחלוקת נסבה על השאלה האם המדובר בתיקון בית או בתיקון דרך.

כב' השופט צ' סגל, בדעת רוב, מציין, שבטרם יכריע האם המדובר ב"תיקון דרך", יש להשתכנע שהטיפול ברכב עמד במבחן הסיכון התעבורתי של שימוש ברכב. דהיינו, שהטיפול נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב נסיעה או לצורך המשכתה המיידית.

בנסיבות המקרה דנן, התיקון נעשה לאחר שאשת המערער החנתה את רכבה בחצר ביתם, כיבתה את מנוע המכונית ונכנסה לביתה. מכאן שהנסיעה הנוכחית הגיעה לקיצה, ורק בחלוף פרק זמן של כרבע שעה, יצא המערער מביתו במטרה להחליף את הגלגל.

כב' השופט מסיק מעובדות אלו, שהתיקון האמור נעשה בקרבת ביתם ואין לומר כי מדובר בתיקון דרך. בנוסף, התיקון לא נעשה אגב נסיעה, משום שכאמור חלף פרק זמן של כרבע שעה עד לביצועו. לא-זו-אף-זו, התיקון גם לא נועד לצורך המשכתה המיידית של הנסיעה, כיוון שבפועל גם לא היה המשך נסיעה, והתיקון לא בא למנוע סיכון תעבורתי, כיוון שלא נצפתה סכנה שכזו, שהרי אשת המערער כבר סיימה למעשה את נסיעתה.

בהקשר זה מביא כב' השופט צ' סגל את דברי כב' השופט א' ריבלין[213], באומרו:

"אכן נראה, כי ראוי להגשים את כוונת המחוקק המשתקפת בתיקון מתשנ"א-1990 כרוחה ואף כלשונה ולייחד דרך זו של שימוש ברכב בין לתיקוני פתע, או טיפולים בלתי-צפויים, שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה."
כב' השופט צ' סגל קובע, כי:

"פעולה של תיקון רכב אינה יכולה להיכלל בגדר סיכון תעבורתי, אלא-אם-כן היא מתרחשת אגב נסיעה, שאז היא עדיין יכולה להיחשב כשימוש ברכב למטרות תעבורה. תיקון רכב לאחר תום הנסיעה חורג ממסגרת מושגית זו, ולכן אין לראות תאונה המתרחשת אגב "תיקון בית" כתאונת דרכים. כמבואר לעיל, במקרה דנן יצא המערער לתקן את הרכב כרבע שעה לאחר שאשתו כבר סיימה את נסיעתה ונכנסה לביתם. הנסיעה הבאה, שאמורה היתה, לטענת המערער, להתרחש בסמוך לאחר מכן, ושנועדה להחזיר הביתה את בתו, לא התקיימה. אכן, המערער ביצע תיקון ברכבו, אך התיקון לא היה דרוש לשם השלמת הנסיעה או לשם המשכתה, שכן כאמור, הנסיעה שהחלה ובה ארע התקר הסתיימה, והסיכון התעבורתי, שיתכן שנוצר והתקיים בעת שאשת המערער היתה במהלך נסיעה, הסתיים בהגיעה לביתה."
6.2.5. הידרדרות או התהפכות של הרכב
במסגרת הגדרת "שימוש ברכב מנועי" מופיעה החזקה המרבה הבאה: "לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב ..."

הידרדרות רכב מתרחשת רק בתנועה של הרכב. לא כך התהפכות. התהפכות היא בדרך-כלל תוצאה של נסיעת הרכב אך לא בהכרח. התהפכות יכול ותתרחש גם כאשר הרכב עומד.



פרופ' י' אנגלרד[214] גורס, כי בחזקה המרבה הכוללת "הידרדרות או התהפכות של רכב", המופיעה בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", נפלה תקלה במלאכת החקיקה, וכי הוראה זו לא מצויה במקום המתאים, מכיוון שאינה מתייחסת לפעולות של שימוש ברכב אלא לתיאור התאונה ותוצאותיה, ומן הראוי, איפוא, להשמיטה:ו

"הריבוי הזה לא רק שאינו נמצא במקום הנכון, אלא הוא נראה מיותר לחלוטין. הוא אינו במקום, משום שבניגוד למונחים קודמים לו בהגדרה, עניינו אינו בפעולות של שימוש ברכב... הריבוי כולו מיותר ומן הדין להשמיטו כליל ... התהפכות של רכב היא תוצאה של נסיעה ברכב. על כל פנים, אין להעלות על הדעת שהתהפכות רכב אינה תאונת דרכים."
כב' השופט י' נועם ב- ת"א 5352/93[215] חולק על גישתו של פרופ' י' אנגלרד, שלפיה ה"התהפכות" אינה בגדר שימוש ברכב אלא תוצאה של נסיעה, ולפיכך מהווה תוספת מיותרת בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי". כב' השופט י' נועם סבור, כי גישתו של פרופ' י' אנגלרד אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של החוק, ועם התכלית החקיקתית שעמדה ביסוד ההגדרה האמורה, וכלשונו:

"בהצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התש"ן-1989, הוגדר המונח "שימוש ברכב מנועי" כ"הסעת הרכב או החנייתו וכן התדרדרותו", ובדברי ההסבר להצעה זו הוזכר, בין השאר, הסיכון התחבורתי "שבהתדרדרותו (של רכב) בגלל חניה בצורה בלתי-נכונה" (ה"ח, התש"ן, 33). בנוסח החוק שנתקבל בתיקון מס' 8, נוספה להגדרת ה"שימוש ברכב מנועי", בצד "ההדרדרות" גם "ההתהפכות" של רכב. תוספת זו, כפי שיבואר להלן, רק הביאה ליתר שלמות ובהירות בהגדרה.
התהפכותו של רכב עומד או הדרדרותו של רכב חונה, הם מצבים של תנועת רכב – גם מבלי שאיש נוהג בו – היוצרים סיכון תחבורתי דומה לעוברים ושבים העלולים להיפגע ממנו או ליושבים בתוכו; שכן, אין הבדל, מבחינת הסיכון התעבורתי, אם הרכב נע בציר האורך שלו, דהיינו – מתדרדר, או נע בציר הרוחב או במרחב, קרי, ­מתהפך.
על-רקע הכלל הפרשני, כי הוראה בחיקוק אינה יכולה להיות מיותרת, והחזקה, כי המחוקק לא משחית לשונו לשוא (ע"א 125/32 קבלו נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד טז 1723, 1727; א' ברק, פרשנות במשפט (כרך שני, נבו-ירושלים, התשנ"ג-1993) 595) ונוכח תכלית החקיקה, כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק מצטרף אני לגישה הפרשנית שהוצגה על-ידי השופט א' ריבלין בספרו הנ"ל, המעניקה משמעות להוראתו המפורשת והברורה של המחוקק, שראה את "ההתהפכות" של כלי רכב, כמו הידרדרותו, כשימוש ברכב מנועי במצב תחבורתי מיוחד, היוצר סיכון – מתנועת הרכב במרחב – לנמצאים בתוכו או בקרבתו."

6.2.6. התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו
הגדרת "השימוש ברכב מנועי" מוסיפה על ריבוי ההידרדרות ועל ריבוי ההתהפכות ריבוי נוסף: "התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו".

החזקה המרבה הזו כוללת שני מצבים: האחד, התנתקות או נפילה מרכב תוך כדי נסיעה, והשני התנתקות או נפילה מרכב עומד או חונה, שלא במסגרת טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו.

לגבי המצב הראשון, אין מחלוקת כי התנתקות או נפילה מרכב תוך כדי נסיעה, נכנסת לגדר החוק. שכן, המדובר בשימוש מובהק ברכב למטרות תחבורה. אולם, המצב השני, המדבר בהתנתקות או נפילה כאשר הרכב עומד או חונה, מסוייגת רק לנסיבות בהן אירע המקרה "שלא תוך טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו".

6.2.7. טעינה ופריקה
בתיקון מס' 8 בחר המחוקק להוציא מכלל שימוש מוכר ברכב המנועי את פעולות הטעינה והפריקה כשהרכב עומד; הגדרת "השימוש ברכב מנועי" קובעת מפורשות, כי היא באה "למעט טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד".

כב' השופט א' ריבלין התייחס להיקף פעולות הפריקה והטעינה ב- רע"א 6454/99[216], באומרו:

"אכן פעולות הטעינה והפריקה עשויות לכלול גם פעולות לוואי. כבר נפסק כי פתיחת הדופן האחורית של משאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה, מהוות פעולת לוואי של טעינה."
עוד נפסק, כי פעולת הקיפול של בד הברזנט המכסה על פני המטען עשויה להיות פעולה הנלווית לפריקת המטען[217], וכי פריסת בד הברזנט המכסה על מטען הינה פעולה הקשורה קשר הדוק לפעולת הטעינה[218]. יש להדגיש, כי הדברים אמורים מקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה, או הפריקה, וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה נבחן על-פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, המידה בה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנית שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ולעיתים אף סמיכות המקום בו מבוצעת פעולת הלוואי למקום בו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה.

בפסק-הדין כיסו את המטען בסמוך לאחר הטענתו. כן נפסק, כי:

"פעולת הכיסוי של המטען וקשירתו היו פעולות משלימות לפעולת הטעינה, בהיותן מיועדות להבטיח את שלמות המטען ויציבותו."
עם זאת נפסק ב- ע"א 3457/93[219] כי אין להרחיב, במידה לא מבוקרת, את מושג הטעינה או הפריקה גם לפעולות הכנה הקודמות לטעינה או לפריקה או באות אחריהן.

כב' השופט ת' אור[220] היטיב לסכם את הסוגיה באומרו:

"ודוק, כפי שנקטנו בפרשת שיבלי הנ"ל, כך גם הפעם לא נתווה גבולות מדוייקים לפעולות טעינה ופריקה, אשר יהיו יפים לכל מקרה בעתיד. כפי שאמרנו שם, עדיף שבית-המשפט יבחן שאלות אלה על-פי נסיבות כל מקרה ומקרה. נסתפק בכך שנאמר, כי פעולות הטעינה והפריקה עשויות לכלול גם פעולות לוואי, ובלבד שפעולת הלוואי היא חלק אינטגרלי ובלתי-נפרד של פעולת הטעינה או הפריקה, וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה עשוי להיבחן על-פי פרמטרים שונים, כגון מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, תרומתה לפעולת הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים וסמיכות המקום שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, וכיוצא באלה."
ב- ת"א (י-ם) 8379/01[221] דובר בנהג משאית אשפה אשר נפצע תוך כדי יציאתו מתא הנהג של המשאית. מטרת יציאתו זו היתה לתקן תקלה כלשהי, ואלמלא התקלה לא היה יורד.

הצדדים חלוקים בשאלה האם התאונה בה נפצע התובע הינה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.

לטענת התובע, התאונה אירעה תוך כדי ירידה מהמשאית, ולכן היא נכנסת לגדר תאונת דרכים ואילו לטענת הנתבעת אירעה התאונה כחלק מתהליך הפריקה של האשפה, ולכן נכנסת לחריג של פריקה וטעינה.

כב' השופטת בוחנת מהו הדין במקרה של ירידה מרכב למטרת פריקה וטעינה, ומביאה בהקשר זה את דברי כב' השופט ת' אור ב- רע"א 5880/02[222] אשר פסק, כי כאשר פעולה מסויימת נכנסת לגדר התנתקות או נפילה מרכב עומד וגם לגדר טעינה ופריקה כאשר הרכב עומד, כי אז גובר החריג של פריקה וטעינה, וכלשון פסק-הדין:

"הסייג של "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" בא בסיפא של ההגדרה, מייד בהמשך לחזקה המרבה של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה.
מכאן, שבכל מקרה, סייג זה מתייחס בוודאי להוראת הריבוי האמורה, המופיעה בצמוד לו באותו חלק של ההגדרה, ולכן גובר עליה."
באותו פסק-דין השאיר כב' השופט ת' אור בצריך עיון את שאלת התחרויות האפשריות האחרות בהגדרת שימוש ברכב, וכדבריו:

"בהקשר זה נוסיף, כי איננו נדרשים בענייננו להכרעה בתחרויות אפשריות אחרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי", כאשר תאונה מסויימת נופלת לגדר שתי פעולות שונות, המוציאות זו את זו. כך למשל, התחרות בין המיעוט של פריקה או טעינה כשהרכב עומד, לבין הריבוי של הידרדרות או התהפכות של הרכב."
בפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט י' נועם בבית-משפט השלום בירושלים ב- ת"א 5352/93[223], קבע כב' השופט י' נועם ביחס למקרה של התהפכות רכב עומד כתוצאה מהעמסת מטען או פריקתו כי: "תינתן עדיפות לשימוש המכיל את המקרה בכלל על פני החריג המוציאו מגדרו".

כב' השופטת כהן סבורה גם כן שיש לתת עדיפות לשימוש המכיל את המקרה, על פני החריג המוציאו מגדרו, וכי את הסעיף יש לפרש באופן שהחריג של פריקה וטעינה מתייחס לריבוי של הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה, ולא לכל השימושים הקודמים בהגדרה.

פרשנות אחרת – היא מציינת – עלולה להביא לתוצאה שנסיעה למטרת פריקה וטעינה או חניה למטרת פריקה וטעינה, יוצאו מגדר תאונת דרכים, ונדמה כי לא לכך התכוון המחוקק.

כב' השופטת כהן מביאה את דברי כב' השופט א' ריבלין שמתייחס לדין החל כאשר ירידה מרכב נעשית כפעולת לוואי לפריקה וטעינה, באומרו:

"והתוצאה: פעולת הפריקה ופעילת הטעינה, עצמן, אינן מקימות תחולה לחוק, אך כניסה לרכב או ירידה ממנו לצורך פריקה או לצורך טעינה, הן שמוש "למטרות תחבורה" ומי שנפגע במהלכן זכאי לפיצויים במסגרת החוק – לפחות באותם מקרים בהם הכניסה לרכב או הירידה ממנו לא היוו שימוש משנה או שימוש לוואי לפעולת הטעינה והפריקה."
לבסוף מגיעה כב' השופטת למסקנה, כי ירידתו, וכתוצאה ממנה נפילתו, של התובע מן המשאית התבצעו על-מנת לבדוק תקלה בכפתורי הדחס. התובע עלה אמנם לרכב, למטרות תחבורה, אך לא היה יורד ממנו, אלמלא התקלה, ולכן אין לבחון במקרה זה את מטרת הירידה על רקע מטרת העליה הקודמת לרכב.

כב' השופטת קובעת, כי הירידה מהרכב מהווה שימוש בו במובן חוק הפיצויים, אך במקרה זה לא נעשתה למטרות תחבורה ולא היתה קשורה לסיכון ברכב ככלי תחבורה, ומכאן אירוע זה אינו נכנס לגדר "תאונת דרכים" כמובנה בחוק הפיצויים.

ב- רע"א 5880/02[224] התבררה השאלה מהן אותן פעולות לוואי שהן חלק אינטגרלי מפעולות טעינה ופריקה ועל-כן מוצאות מגדר החוק?

בפסק-הדין דובר במשיב שנפגע בתאונת עבודה. התאונה אירעה כאשר המשיב נתבקש להעביר מכולות באמצעות טרקטור. בעת שהמשיב עמד על כף הטרקטור במטרה לוודא כי הרצועות הקושרות את אחת המכולות למזלג של כף הטרקטור קשורות היטב, השתחררה אחת הרצועות עוד בטרם הורמה המכולה באוויר, הטרקטור קפץ קדימה ובכיוון מעלה, והמשיב הועף ונפל מגובה של שניים-שלושה מטרים תוך שהוא נחבל בכל חלקי גופו.


בית-המשפט המחוזי נדחתה התביעה בנימוק שהמדובר בתאונת עבודה ולא בתאונת דרכים.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור מציין, כי סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע בסיפה של הגדרת "שימוש ברכב מנועי" כי אם קרתה התאונה בעת טעינה או פריקה של מטען כשהרכב עומד, לא ייחשב הדבר לתאונת דרכים לפי החוק. בנסיבות המקרה אירעה התאונה בשלב טעינתה של המכולה כשהרכב עומד, ובשלב שבו עלה המשיב על כף הטרקטור טרם נסתיימה פעולת טעינת המכולה, שכן המכולה טרם הורמה באוויר.

אף אם היה נקבע כי פעולת הטעינה הושלמה, הרי שהפעולות שביצע המשיב לאחר מכן היו פעולות עזר הקשורות לתהליך העמסת המכולה לקראת שינועה. הן לא נועדו להכין ולהכשיר את הנסיעה עצמה. המשיב עלה על כף הטרקטור על-מנת לבדוק את קשירת הרצועות ואת יציבות המטען, והוא לא התעתד כלל לנסוע בטרקטור או להיכנס לתוכו. דהיינו, עלייתו לטרקטור היתה בזיקה להסדרת המטען ושלמותו ובדיקתם, ויש לראותה כחלק אינטגרלי ובלתי-נפרד מפעולת הטעינה. את הפעולות לבדיקת המטען וקשירתו יש לראות כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה, ומטעם זה אין מדובר ב"שימוש ברכב מנועי".

כב' השופט ת' אור מציין, כי פעולות טעינה ופריקה עשויות לכלול גם פעולות לוואי, ובלבד שפעולת הלוואי היא חלק אינטגרלי ובלתי-נפרד של פעולת הטעינה או הפריקה, והיא קשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה עשוי להיבחן על-פי פרמטרים שונים, כגון מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, תרומתה לפעולת הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים וסמיכות המקום שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה וכיוצא באלה.

בנסיבות המקרה נוצרה תחרות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" בסעיף 1 לחוק הפיצויים בין החזקה הממעטת, שלפיה טעינה ופריקה כשהרכב עומד אינן בגדר שימוש ברכב מנועי, לבין החזקה המרבה, הרואה בהינתקות או בנפילה של חלק מהרכב או מטענו כשהרכב עומד או חונה כשימוש כאמור.

כב' השופט ת' אור קובע, כי בתחרות בין החזקה הממעטת של טעינה ופריקה לבין החזקה המרבה של הינתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו כאשר הרכב עומד, ידה של החזקה הממעטת על העליונה, ומכאן שאין מדובר בתאונת דרכים.

מסקנה זו נובעת גם מלשון החוק וגם מתכליתו הבסיסית של חוק הפיצויים שנועדה לכלול בו שימושים בעלי סיכון תחבורתי בלבד. בקובעו שפעולת טעינה או פריקה כשהרכב עומד אינה נחשבת ל"שימוש ברכב מנועי", יצא המחוקק מנקודת הנחה שבפעולות אלה, כשהרכב סטטי, אין סיכון תחבורתי מובהק. הסיכון הקיים הוא סיכון האופייני לכלל פעולות טעינה או פריקה של מטענים. נזק שנגרם בשל התממשות סיכון שכזה אינו אמור להיות בר-פיצוי לפי חוק הפיצויים.

המחוקק סבר שאין מקום להטיל על כלל בעלי הרכב, המממנים את כלל העלויות של תשלומי הפיצויים לפי חוק הפיצויים, את עול תשלום הפיצויים בגין אותן תאונות הנגרמות עקב סיכונים הכרוכים בעבודה, ושאינן נובעות מסיכונים תחבורתיים מובהקים. במצבים אלה, המוחרגים מהגדרת תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים, הרכב נמצא במצב של עמידה מוחלטת אשר אינו יוצר ברגיל סיכון תחבורתי, שכן אם הרכב נמצא בתנועה או בתזוזה גובר הסיכון התחבורתי אשר בא בגדרי חוק הפיצויים, דהיינו משיצא הרכב לדרכו לא חל עוד הסייג של החזקה הממעטת.


6.3 סיכום
הדיבור "שימוש ברכב מנועי", המופיע בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים", זכה להגדרה מפורטת בתיקון מס' 8.

ההגדרה כוללת – רשימת אופני שימוש טיפוסיים ("נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו"); חזקה מרבה המתייחסת להידרדרות או התהפכות של הרכב או נפילה של חלק מהרכב או מטענו ("לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו"); וחזקה ממעטת המתייחסת ל"טעינתו של מטען או פריקתו כשהרכב עומד". רשימת זו היא רשימה ממצה ואין להוסיף או להוריד ממנה.

יש להדגיש, כי לצד הדרישה כי יתקיים "שימוש ברכב", קיימת הדרישה כי השימוש ייעשה "למטרות תחבורה". שתי דרישות אלו הן נפרדות ומצטברות.

ההסבר העומד מאחורי דרישה זו מובא ב- ע"א 8061/95[225]. שם נקבע, כי:

"עלינו להתאים את מהותם של השימושים העיקריים ושימושי הלוואי לפרטי ההגדרה של הדיבור "שימוש" ולמבחן התעבורתי המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית. בדרך זו נוכל לקיים את האחדות וההרמוניה החקיקתית הנדרשת בפרשנות תכליתית ראויה."
על-מנת לברר מהי מטרת השימוש ברכב, יש לעיתים לבחון את כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש. זאת במקרים בהם השימוש, על פניו, לא נושא בחובו אופי תחבורתי מובהק.

כך למשל, פעולה של עלייה או ירידה מהרכב, נכללת בדרכי השימוש המנויות בהגדרה. אולם, בזה לא די. תנאי הוא שפעולת העליה או הירידה נעשתה למטרות תחבורה. על בית-המשפט להתחקות אחר כוונתו הסובייקטיבית של המשתמש, ולבחון האם פעולתו נועדה למטרות תחבורה. במידה והתשובה לכך חיובית, יחול חוק הפיצויים. במידה והתשובה שלילית[226], חוק הפיצויים לא יחול.

שונים הדברים ביחס לשימוש ברכב אשר נושא אופי תחבורתי ברור ומובהק (כגון, נסיעה). בנסיבות אלו, לא יהיה בכוונתו הסובייקטיבית של המשתמש כדי לשלול את תחולת חוק הפיצויים.

כב' השופט אליהו מצא[227] קובע בהקשר זה, כי:

"אמור מעתה, כי "סיבת" השימוש מתארת אך את מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש. לעיתים, בהיעדר נסיבות המחייבות מסקנה אחרת, תוכרע הכף על-פי מטרתו הסובייקטיבית של המשתמש (כפי שהיה בעניין פדידה). אך כאשר השימוש כרוך, מעצם טבעו, בסיכון תחבורתי, משפט הבכורה יינתן לאופיה האובייקטיבי של הפעולה. טול, למשל, ילד שלצורכי משחק מתניע מכונית ונוהג בה ברשות הרבים. מבחינתו הסובייקטיבית, "סיבת" שימושו ברכב היא לצורכי משחק ושעשוע. אך לא יכול להיות ספק, כי מבחינה אובייקטיבית שימושו הוא למטרות תחבורה."

[32] ת"א (ב"ש) 296/92 נאוה בן משה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו.
[33] ת"א (ת"א-יפו) 29084/03 בן מוחה דולי נ' גורבאן מחמוד בן איסמעיל ואח', תק-של 2005(3) 14530.
[34] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[35] רע"א 4696/92 בהירה בן שחר נ' אריה בע"מ (טרם פורסם).
[36] ת"א 943/91 אבישי נ' הפניקס (לא פורסם).
[37] חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").
[38] דיון שמ/0-96 המוסד לביטוח לאומי נ' וייל, פד"ע יב 225.
[39] בג"צ 1063/91 משה פפו נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מה(4) 267.
[40] בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי, פ"ד נג(2) 529.
[41] רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532.
[42] ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים ואח', פ"ד נו(1) 938.
[43] רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבראהים ואח', תק-על 2006(4) 1387.
[44] ת"א (י-ם) 10573/03 קוטלר אסתר נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-של 2006(1) 15634.
[45] ת"א (שלום-עכו) 1406/90 אסתר רוזנבליט נ' שמואל טוכנר ואח' (טרם פורסם).
[46] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[47] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, התשס"ה) 154.
[48] ראה ע"א (י-ם) 84/92 בן שחר נ' אייזנבך, אשר צוטט ב- ת"א (י-ם) 5736/05 ששון נ' אבו-טיר ואח', תק-של 2006(2) 168.
[49] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[50] ע"א 813/81 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד, פ"ד לח(4) 785.
[51] רע"א 444/87 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' דינה דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[52] ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470.
[53] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[54] שם.
[55] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[56] ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470.
[57] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[58] ארבעת התנאים שנקבעו בפרשת אלסוחה 80/88 הם:
א. זהות התובע – נקבע כי לעת עתה יש להעמיד את מעגל התובעים הפוטנצילים על קרובי משפחה מדרגה ראשונה בלבד;
ב. התרשמות ישירה מן הארוע המזיק – בית-המשפט לא מצא לראוי להציב תנאי מקדמי לפיו תישלל על-הסף זכותו של קרוב לפיצוי, אם לא היה נוכח במקום התאונה;
ג. מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק – נקבע כי אין לתחום מראש את הקרבה הנדרשת;
ד. מהות הנזק הנפשי – נקבע כי יש לצמצם את הנזקים ברי הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות.
[59] ת"א 533/91 עזבון בן מאיר נ' סלוניקיוס (לא פורסם).
[60] בש"א 1026/92 יעל ברנע נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-על 92(2) 217.
[61] ת"א (חי') 1067/92 חטיב קאסם נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (טרם פורסם).
[62] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[63] רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח', פ"ד נא(2) 267.
[64] בהלכת אלסוחה קבע הנשיא מ' שמגר אמות-מידה לזכאותו של אדם לפיצוי על נזק נפשי שנגרם לו עקב פגיעת קרובו בתאונה:
– מידת הקרבה של התובע לנפגע כאשר בשלב הנוכחי תותר תביעה רק לקרובי משפחה מדרגה ראשונה, תוך השארה לבחינה עתידית של השאלה האם במקרים יוצאי דופן ניתן להוסיף קרובים רחוקים יותר.
– התרשמות ישירה מן האירוע המזיק כאשר הדרישה לעדות ראיה ושמיעה לאירוע הטראומטי אינה שוללת אפשרות להכיר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מקבלת מידע מכלי שני.
– מידת הקרבה בזמן ובמקום לאירוע המזיק, כאשר גם נזק נפשי שתוצאותיו מאוחרות מזירת האירועים וגם נזק נפשי כתוצאה של מגע מתמיד וממשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע יכולים לבוא בגדר נזקים בני פיצוי.
– מידת הפגיעה: כאן נדרש נזק נפשי קשה, גם אם אינו עולה כדי מחלת נפש.
[65] ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב ואח', פ"ד מה(2) 338.
[66] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[67] בש"א (חי') 11412/06 ירון גיא ואח' נ' שלום יוסף ואח', תק-מח 2006(4) 3019.
[68] ע"א 3798/95 הסנה נ' קאסם חטיב ו-4 אח', פ"ד מט(5) 651.
[69] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[70] ע"א 2935/98 מריה דריז נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 99(3) 1253.
[71] ע"א 80/88 אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3) 397.
[72] ע"א 6431/96 אן בר-זאב ואח' נ' ג'ומעה מוחמד ואח', פ"ד נב(3) 557.
[73] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (להלן: הלכת שולמן).
[74] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (להלן: הלכת שולמן).
[75] ע"א 199/81 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' ישעיהו זעירא, פ"ד לז(1) 150.
[76] דברי ההסבר להצעת החוק (תיקון מס' 8): ה"ח 1962, התש"ן, עמ' 31.
[77] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[78] י' אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב, התשנ"ו-1996) 54.
[79] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[80] ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' אלי ברדה ו-4 אח', פ"ד לח(3) 1.
[81] ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד 58(1) 146.
[82] גלעד, שם, עמ' 130
[83] ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור, פ"ד לט(1) 393.
[84] ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3) 661.
[85] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[86] ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3) 661.
[87] ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3) 661.
[88] רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532.
[89] רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, תק-על 2004 (4) 3066.
[90] ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נו(1) 938.
[91] ת"א (ת"א-יפו) 187569/02 מזרחי שמואל נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2006(2) 22223.
[92] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[93] רע"א 1526/04 עצמון נ' "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 2004(2) 1168.
[94] רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם ואח', תק-על 2007(2) 35.
[95] רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אל אסד, פ"ד נח(5) 493.
[96] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[97] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[98] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844.
[99] ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938.
[100] ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מג'ידה לידאווי, תק-על 2002(3) 2877.
[101] סעיף 7ב לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:
"תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי-לכך לפי סעיף 7..."
[102] ע"א 595/80 בן איון נ' חסונה, פ"ד לה(4) 462.
[103] ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מג'ידה לידאווי, תק-על 2002(3) 2877.
[104] ע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938.
[105] ת"א (חי') 1587/89 נאסר אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי, תק-מח 94(2) 147.
[106] ת"א (חי') 679/83 חסן גמאל נ' אבו אל היגא חדיגה, פ"מ התשמ"ז(א) 221.
[107] ת"א (חי') 1587/89 נאסר אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-מח 94(2) 147.
[108] ת"א 209/90 עזבון המנוח עמרם מנשה ז"ל נ' רכבת ישראל ואח' (לא פורסם).
[109] ת"א (חי') 1587/89 נאסר אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-מח 94(2) 147.
[110] ת"א 1427/87 עזבון צייכנר נ' מדינת ישראל, פ"ד התשנ"ה(א) 89.
[111] ע"פ 480/85, 527 יוסף קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673.
[112] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[113] רע"א 7844/06 אילן אילוז נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2006(4) 4516.
[114] ש' מורד, "על הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק, על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975", הפרקליט לד (1981) 130, 135.
[115] השופט זוסמן ב- ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 747.
[116] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844.
[117] ראה ע"א 199/81 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' זעירא, פ"ד לז(1) 150; ת"א (ב"ש) 922/81 הנ"ל, עמ' 270; ת"א (חי) 1562/80 אבו עקל נ' מוחמד חסן ביאדסי (לא פורסם).
[118] ע"א 199/81 הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' ישעיהו זעירא, פ"ד לז(1) 150.
[119] השופטת אבנור ב- ע"א 666/81 "הפניקס" נ' מזרחי (לא פורסם).
[120] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844.
[121] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996) 54.
[122] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[123] ע"א (ת"א-יפו) 1268/96 אליהו חב' לביטוח נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1) 2702.
[124] המ' (ב"ש) 200/94 מדינת ישראל נ' הכשרת הישוב, תק-מח 94(2) 123.
[125] ת"א (חי') 933/86 שוקר נדיה נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"מ התשנ"א(ג) 54.
[126] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996).
[127] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844.
[128] ת"א (ת"א-יפו) 5213/90 עזבון המנוחה רחל מלמד ז"ל נ' רותם חברה, תק-של 95(2) 298 (להלן: פרשת מלמד).
[129] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996).
[130] ת"א (חי') 20863/98 עזבון המנוחה יעל רובין נ' מדינת ישראל, תק-של 99(1) 238.
[131] ע"א 248/86 עזבון חננשוילי לילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח, פ"ד מה(2) 529 (להלן: פרשת חננשוילי).
[132] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[133] ע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, תק-על 2003(3) 1937.
[134] דברי כב' השופט חיים כהן ב- ע"א 390/62 רינגר ואח' נ' ליאון, פ"ד יז 1662.
[135] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996) 32.
[136] ע"א 390/62 רינגר ואח' נ' ליאון, פ"ד יז 1662.
[137] עיקרון ה'גולגולת הדקה' קובע, כי המזיק חייב לשאת בכל התוצאות הנובעות ממצבו הגופני המיוחד של הניזוק.
[138] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[139] תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
[140] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996).
[141] ע"א 3765/95 אכרם חוסיין ואח' נ' ד"ר שלמה טורם ו-3 אח', פ"ד נ(5) 573.
[142] חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 4), התשמ"ג-1983 (להלן: תיקון מס' 4).
[143] מתוך דברי המבוא להצעת החוק, ה"ח 962, עמ' 33.
[144] מתוך דברי ההסבר, ה"ח 1566, התשמ"ב, עמ' 81.
[145] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[146] ע"א 149/89 עזבון המנוח הרצל בורנשטיין נ' יהודה יעקבי, פ"ד מז(2) 630 (להלן: הלכת בורשטיין).
[147] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819.
[148] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819
[149] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819
[150] ע"א 680/80 עזבון המנוח צבי פריימן נ' חברת קו צינור, פ"ד לו(2) 578.
[151] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819.
[152] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[153] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819.
[154] חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התשנ"א-1990.
[155] רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט, פ"ד נ(3) 532.
[156] רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום ו-3 אח', פ"ד נא(4) 659.
[157] ע"א 5757/97 אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ו-8 אח', פ"ד נג(5) 849.
[158] ע"א 9474/02 "אבנר" איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ ואח', תק-על 2003(3) 2197.
[159] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819.
[160] רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום ואח', פ"ד נא(4) 659.
[161] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999), 63.
[162] ע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור והספקה נ' מוחמד סובח, פ"ד נ(3) 819.
[163] ת"א (ת"א-יפו) 130125/98 אמנון זאדה נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', תק-של 2004(2) 12608.
[164] רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום ואח', פ"ד נא(4) 659.
[165] רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום ואח', פ"ד נא(4) 659.
[166] רע"א 613/95 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עופר נחום ואח', פ"ד נא(4) 659.
[167] ה"ח 1550, התשמ"א 158. ה"ח 1566, התשמ"ב 82.
[168] א' ברק, שיקול-דעת שיפוטי (הוצאת "פפירוס", התשמ"ז) 359.
[169] רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ו- 6 אח', תק-על 2003(3) 268.
[170] ע"א 358/83 רחל שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (להלן: הלכת שולמן).
[171] מתוך דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 1962, התש"ן, עמ' 33.
[172] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[173] רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת, פ"ד נו(1) 721.
[174] ת"א (י-ם) 555/93 ענבוסי נ' קרסיס (טרם פורסם).
[175] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996) 28.
[176] ת"א (חי') 8686/01 חשיבון סוהיל נ' עבדאלנור עמאד ואח', תק-של 2005(2) 11986.
[177] ת"א (י-ם) 476/94 עופר אלמודעי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 96(1) 640.
[178] רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532.
[179] ת"א (הרצ') 1974/03 אבו זר פאוזי נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2006(3) 24006.
[180] ע"א (חי') 4248/96 אמאל אבו חמד נ' עיסמי אמין ושניים אחרים, תק-מח 97(2) 419.
[181] רע"א 5738/97, 6131 תעבורה ואח' נ' קרנית ו-5 אח', פ"ד נג(4) 145.
[182] רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר ואח', פ"ד נא(3) 825, 829.
[183] רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3) 532.
[184] רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני יעקב, תק-על 2002(1) 315.
[185] רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 825.
[186] ת"א (עפ') 1587/99 קיסלביץ רעיסה נ' מוחמד מוסטפא ואח', תק-של 2002(1) 10.
[187] ת"א (י-ם) 8379/01 טויזר שלמה נ' עילית חברה לביטוח, תק-של 2003(2) 2527.
[188] ת"א (חי') 1106/00 עבד אבוקטיפאן (קטין) נ' נתן כהן ואח', תק-מח 2003(2) 10408.
[189] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[190] ב- ע"א (חי') 4248/96 אמאל אבו חמד נ' עיסמי אמין ושניים אחרים, תק-מח 97(2) 419.
[191] ת"א (ב"ש) 3886/02 טלקר ירדנה ואח' נ' חיים חנה ואח', תק-של 2005(2) 24839.
[192] רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ו- 6 אח', תק-על 2003(3) 268.
[193] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996) 65.
[194] ת"א (שלום עכו) 5365/91 עומר עבדאללה רזוק נ' "מנורה" חברה לביטוח (לא פורסם).
[195] רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ו- 6 אח', תק-על 2003(3) 268.
[196] בעמדה זו מחזיקה השופטת שריר ב- ת"א (שלום-הרצ') 3099/94 גטה נ' "דולב " חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם); ראו גם עמדת השופט פיינברג ב- ת"א (שלום-י-ם) 21017/95 ארז ישי נ' חכמוף והמאגר הישראלי לביטוח רכב "פול", צלטנר, 5165.
[197] ת"א (שלום-חי') 2600/93 לוקשבסקי נ' אררט (לא פורסם).
[198] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[199] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[200] ת"א (כ"ס) 1838/94 בשירי עמוס נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם).
[201] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[202] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[203] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996) 39.
[204] ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, פ"ד מב(2) 844 (להלן: פרשת שולמן).
[205] ע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 565 מול ו'.
[206] ע"א (י-ם) 6329/99 גדעון אהרון נ' ציון חברה לביטוח, תק-מח 2000(3) 10311.
[207] ע"א (י-ם) 5742/04 שלמה זהבי נ' הפניקס הישראלי – חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(2) 432.
[208] ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 482.
[209] ע"א (י-ם) 5742/04 שלמה זהבי נ' הפניקס הישראלי – חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2005(2) 432.
[210] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996).
[211] ע"א 358/83 שולמן נ' ציון, פ"ד מב(2) 844 (להלן: פרשת שולמן).
[212] ע"א (י-ם) 6329/99 אהרון נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי לב(7) 671.
[213] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[214] אנגלרד י', פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (עדכון משולב התשנ"ו, ירושלים, 1996)
[215] ת"א (שלום י-ם) 5352/93 אריה חודדתי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-על 95(3) 691.
[216] רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני יעקב, תק-על 2002(1) 315, 317. מצטט מדברי כב' השופט ת' אור ב- רע"א 7617/97 קרנית נ' פדל אל שעאר, תק-על 99(3) 1153.
[217] רע"א 2781/98 דגן ואח' נ' רונן והמגן, תק-על 98(4) 425.
[218] רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, פ"ד נב(5) 381.
[219] ע"א 3457/93 שרון שמואל נ' נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ, פ"ד נ(4) 301.
[220] רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי דניאל, תק-על 2003(1) 1786, 1789.
[221] ת"א (י-ם) 8379/01 טויזר שלמה נ' עילית חברה לביטוח, תק-של 2003(2) 2527.
[222] רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי דניאל, תק-על 2003(1) 1786.
[223] ת"א 5352/93 אריה חודדתי נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, תק-על 95(3) 691.
[224] רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי דניאל, פ"ד נז(2) 614.
[225] ע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532.
[226] רע"א 8548/96 פדידה יחיאל נ' סהר ואח', פ"ד נא(3) 825 – שם נקבע, כי "כניסה" ו"יציאה" מהרכב כדי לקחת מצית, למרות שנכללות בהגדרת "שימוש", הרי שהשימוש לא היה "למטרות תחבורה" ולכן חוק הפיצויים לא חל.
[227] דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אורן כהן, תק-על 2000(2) 276.