botox

מומחים רפואיים

בניגוד לתביעות אזרחיות אחרות, בתביעות המוגשות על-פי חוק הפיצויים, מינוי המומחה הרפואי על-ידי בית-המשפט מהווה המסלול הדיוני האחד והיחיד הפתוח בפני תובע להוכחת נזק רפואי.

כב' השופט א' ריבלין[248] מתייחס בספרו אל השיקולים העיקריים שעמדו בפני המחוקק בקובעו דרכי הוכחת נושאים שברפואה, והם: מתן פיצוי מלא ככל האפשר לנפגעים בגוף כתוצאה מתאונת דרכים, ופישוט וחיסכון בהליכי המשפט. לאור מטרות אלה, הוגבלו דרכי ההוכחה של בעלי הדין. צד אינו רשאי להזמין מומחה מטעמו. בית-המשפט הוא הממונה היחיד על מינוי המומחה הרפואי האובייקטיבי אשר אינו עד מטעם צד זה או אחר אלא מומחה מטעמו. אי-מינוי מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט יסגור בהכרח את הגולל בפני התובע, ומכאן, חשיבות ההליך[249].

סעיפים 6א ו-6ב לחוק הפיצויים, הוספו לחוק בתיקון 5 משנת התשמ"ה. התיקון בא לזרז ולייעל את ההליכים המשפטיים, בכל הנוגע להוכחת הנכות הרפואית של הנפגע. עמדו על-כך מציעי החוק, באומרם[250]:

"נושא חוות-הדעת של מומחים הסותרות זו את זו מעורר בעיות קשות ביותר בבתי-המשפט וזכה לביקורת חריפה הן מצד שופטי בית-המשפט והן מצד הגופים הנזקקים להן. המצב כיום הוא בלתי-נסבל, כאשר לפני בית-המשפט הדן בתביעות פיצויים לנפגע בתאונת דרכים מובאות שתי חוות-דעת רפואיות: אחת, של התובע והשניה של חברת הביטוח ולרוב אין מנוס מהגשת חוות-דעת שלישית של מומחה שקבע בית-המשפט. מצב זה גורם לסחבת ולבזבוז משווע של משאבים ומוצע לבטלן."
סעיף 6א לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

"6א. מומחה רפואי (תיקון: התשמ"ה)
(א) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוראות בדבר מינוי מומחה אשר יחווה דעתו בעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע, ובדבר סמכויותיו וחובותיו של המומחה.
(ב) מונה מומחה כאמור בסעיף-קטן (א), יחולו הוראות אלה:
(1) בעלי דין יהיו רשאים להזמין את המומחה לבית-המשפט לחקירה, אולם לא יהיו רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון אלא ברשות בית-משפט מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(2) כל צד יהיה רשאי להפנות אל המומחה, בכתב, שאלות הבהרה לחוות-הדעת שנתן;
(3) בית-המשפט יקבע את שכרו של המומחה, והוא ישולם בידי בעלי הדין או אחד מהם, כפי שיורה בית-המשפט."

1. מיהו מומחה?
תקנה 1(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) (להלן: תקנות הפיצויים (מומחים)), מגדירה "מומחה" כ"רופא או מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי, לרבות בנושא דרכי שיקומו של נפגע"

משמע, ניתן למנות כמומחה רפואי הן רופא והן מי שעוסק כמומחה רפואי. התקנה אינה דורשת כי המומחה הרפואי ישא תואר של מומחה שלפי תקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג-1973. עם זאת, הדגיש בית-המשפט העליון, לא אחת, כי ראוי למנות כמומחה אדם בעל התמחות באותו תחום ריפוי בו נדרש הוא לחוות דעה.

המומחה הרפואי לפי חוק הפיצויים פועל על-פי כתב המינוי. המומחה ממונה בתחום רפואי ספציפי, זאת על-פי נסיונו והכשרתו. גם אם הרופא מקבל מינוי רפואי, אין זה הופך אותו לרופא מומחה כללי הרשאי להביע עמדתו בכל תחום אשר ימצא לנכון. מסקנה זו נגזרת מהניסיון ומהספצליזציה שהינן נחלת הרופא המודרני, ואף מדרישות הדין[251].

כב' השופט א' ריבלין[252] מציין, כי "תקנות הפיצויים (מומחים) מציעות הגדרה גמישה למונח "מומחה רפואי" וכך גם הפסיקה".

בהקשר זה מעיר כב' השופט נ' הנדל[253], כי גמישות זו עניינה אך בחירת המומחה, ולא בהרחבת תפקידו לכל כיוון אשר יחפוץ:

"לכן, אין בהכרח עמידה על דרישה פורמלית שהמומחה הרפואי הממונה ישא תואר של מומחה לפי תקנות הרופאים (ראה למשל רע"א 3816/86 אבו ג'ודה ג'מלאת נ' "הסנה"). אך זאת בכפוף לכך כי המומחה הממונה אכן מתמצא בתחום המינוי, שכן אחרת קיים בסיס לבטל את מינויו (ראה ע"א 676/88 יחזקאל נ' בידרמן חברה לביטוח בע"מ, תק-על 91(1) 615, וספרו של השופט א' ריבלין עמ' 534). תהא זהותו של מומחה אשר תהא – וכמובן יש להקפיד על התאמתו לתפקיד – על בית-המשפט למנותו לתחום נכות מוגדר. בעניין זה ראה טופס 1 לבקשה לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים המורה למבקש להגדיר את הנושא הרפואי נשוא הבקשה למינוי. בקשה כזו אשר מכוונת את בא-כוח התובע להגדיר את תחום הנכות לו נטען, מביאה לתוצאה כי כתב המינוי אשר ניתן על-ידי בית-המשפט חייב להגדיר את גבולותיו. כלשון טופס 5 על-פי תקנה 7 לתקנות המומחים – החלטה בדבר מינוי מומחה – 'אני מחליט למנות את__________ כמומחה אשר יחווה דעתו בנושא __________ של התובע...' המומחה ממונה על-ידי בית-משפט לחווות דעתו בתחום ספציפי. חריגה מתחום זה על-ידי המומחה איננה טעות בשיקול-דעת אלא פעולה ללא הסמכה."
כב' השופט נ' הנדל ער לעובדה, כי בשל ההתפתחות הרפואית המסחררת של ימינו, לא ניתן לסווג נושאים רפואיים באופן מוגדר ומוחלט:

"המדע ככלל והרפואה בפרט הפכו לרב תחומיים יותר מבעבר. קיים ערפול תחומים. יש ותחום אחד משיק למשנהו. הרי כך בנוי גוף האדם..."
ובהמשך:

"... בעניין שיק (רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון, פ"ד מד(2) 216) בית-המשפט העליון ראה בעין יפה את הנוהג לקבל חוות-דעתו של מומחה בדבר הצורך במינויו של מומחה אחר. הרופא, בניגוד לבית-משפט, בעל ידע כללי ברפואה. כב' השופט א' ריבלין מעיר בספרו כי ראוי להפעיל נוהג זה בזהירות. ניתן להפיק תועלת בהפניית שאלה זו למומחה 'בתחום רפואי קרוב דווקא' (שם עמ' 558) לדוגמה המומחה בתחום הנוירולוגיה יחווה דעתו אם יש צורך גם במינוי מומחה בתחום האורטופדיה או ההיפך (באשר לכללים המנחים בדבר משקל חוות-דעת שכזו ראה החלטתי ב- בר"ע 5251/96 דרור נ' הפניקס הישראלי, תק-מח 97(2) 1).
אך כמובן קיים הבדל בין חוות-דעתו של מומחה בתחום האורטופדיה, בדבר הצורך למנות מומחה בתחום הנוירולוגיה, לבין הסגת גבול של הראשון בדרך של קביעת דרגת נכות בתחום השני.
קיימות דוגמאות נוספות בהן נתנה הפסיקה ביטוי לקשר הקיים בין מומחים רפואיים בנושאים שונים.
'לעיתים עשוי מומחה, שנתמנה על-ידי בית-המשפט, להיעזר בחוות-דעתו של מומחה ממונה אחר בקביעת התשתית הנחוצה לו לגיבוש חוות-דעתו בתחום שאינו בגדר ידיעתו המקצועית המיוחדת' (ראה בר"ע 333/89 "שילוח" חברה לביטוח בע"מ נ' ידידים, פ"ד מג(4) 375). יש ועל בית-משפט לבדוק אם אין די בחוות-הדעת של רופאים מומחים, שכבר התמנו, בטרם ימנה מומחה נוסף. לדוגמה, מינוי מומחה בתחום השיקום (ספרו האמור של השופט א' ריבלין, עמ' 609). דוגמה נוספת: 'מקום בו מוגשות לבית-המשפט, שתי חוות-דעת של מומחים רפואיים והן מתייחסות לאותם ממצאים עצמם אולם כל אחד מן המומחים מעריך את שיעור הנכות, באותם תחומים, באופן שונה – על השופט לבדוק את חוות-הדעת ולאמץ אחת מהן או להגיע למסקנה עצמאית משלו, על-פי שיקול-דעתו, אך תוך התחשבות בשתי חוות-הדעת גם יחד.' (שם, עמ' 540)
המשותף לדוגמאות שהובאו הינו כי נשמרת המסגרת לפיה כל מומחה מחווה דעתו בתחומו הוא. קיומן של נקודות חפיפה עובדתיות הינו מצב בלתי-נמנע, אך עדיין יש לשמור על האוטונומיה של כל מומחה בתחומו."
2. "נושא רפואי אחר"
סעיף 6א לחוק הפיצויים קובע, כי בית-המשפט ימנה מומחה: "אשר יחווה דעתו בעניין הנכות הרפואית של נפגע, או בכל נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע..."

על-פי האמור בסעיף 6א הנ"ל, לא רק שאלת הנכות הרפואית מסורה לקביעתו של מומחה מטעם בית-המשפט, גם כל "נושא רפואי אחר, לרבות דרכי שיקומו של הנפגע...". הנפגע, לא יוכל להביא עדות מומחה מטעמו גם בנושאים אלו, ויזקק לקביעת המומחה מטעם בית-המשפט.

ב- ע"א 6706/95[254], קבע כב' השופט ת' אור, כי טיפולים פיזיוטרפים הדרושים לנפגע כדי לשמר את מצבו הרפואי או כדי לשפרו נכללים במסגרת טיפולים רפואיים ומהווים "נושא רפואי אחר" כהגדרתו בסעיף 6א לחוק הפיצויים. קביעת הצורך בטיפולים פיזיוטרפים – כולל טיבם של טיפולים אלה, תדירותם והתקופה שבה יידרשו – הינה קביעה רפואית אשר יש לה השלכה על שיעורם של הפיצויים.

כב' השופט ת' אור מציין, כי סעיף 6א לחוק הפיצויים לא נותן הגדרה מדוייקת למונח "נושא רפואי", אולם, לדידו, הגדרה מדוייקת אינה הכרחית, ודי שנאמר, שטיפולים פיסיותרפיים הדרושים לנפגע כדי לשמר את מצבו הרפואי, או לשפרו, נכללים במסגרת טיפולים רפואיים ומהווים "נושא רפואי":

"לעיתים, יש בהם להביא לריפוי מלא, או כמעט מלא, של הנפגע; ולעיתים יש בהם לסייע לנפגע לשפר את תפקודו ולסייע בשיקומו. אך בכל אחד ממקרים אלה, המדובר בטיפול בעל אופי רפואי הנדרש לנפגע עקב פגיעתו בתאונה."
ב- רע"א 2339/96 קובע כב' השופט י' טירקל[255] כי:

"את המונח "טיפול רפואי" יש לפרש פירוש מרחיב, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע, לרבות טיפול שיקומי, ואין לפרשו במובנו הצר, ככולל רק טיפולים רפואיים במובנם "הקלאסי". הגישה המקובלת בשנים האחרונות היא שהתהליך של החזרתו של נפגע למצבו ולתפקודו לפני הפגיעה אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלא הוא כולל גם מסכת מקיפה של טיפולים מסוגים שונים, כגון טיפולים פיזיותראפיים, פסיכולוגיים ואחרים."
3. מתי יש למנות מומחה רפואי?
בתביעה המוגשת על-פי חוק הפיצויים, הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי השיקום של התובע היא באמצעות חוות-דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על-ידי בית-המשפט. לפיכך, אי-מינויו של מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט, יסגור בפני התובע את האפשרות להוכיח את נזקו, ומכאן את תביעתו. בשל החשש שיומו של הנפגע לא יינתן לו בבית-המשפט, נקבע בפסיקה כי די בראשית ראיה[256] בדבר קיום נכות רפואית בתחום מסויים בכדי להצדיק את המינוי המבוקש. אם בסופו של דיון, יתברר, כי הבקשה למינוי מומחה היתה קנטרנית ומיותרת, עלול המבקש לשאת בהוצאות הכרוכות בשכר-טרחתו של המומחה. אולם, בשקילת המאזניים, הנזק העלול להיגרם, בנסיבות כגון דא, קטן בהרבה מדחיית בקשתו למינוי מומחה, המביאה בעקבותיה את דחיית תביעתו כולה.

לעיתים, מתקשה בית-המשפט בהבנת הטרמינולוגיה הרפואית המוגשת לו, במסגרת הבקשה למינוי מומחים רפואיים. במידה ומחליט הוא, בסופו של דבר, למנות מומחה רפואי בתחום מסויים, אך מהסס בנוגע למינוי מומחה בתחום אחר, מקובל, להטיל על המומחה הראשון לחוות-דעה לגבי ההיזקקות למומחה האחר. זאת בשל העובדה כי המינוחים הרפואיים מוכרים היטב למומחה ויש ביכולתו לסייע לבית-המשפט להכריע בעניין. פרקטיקה זו ראויה ונוהגת תכופות, אולם יש להפעילה בזהירות:

ראשית, יש ליישם זאת רק במקרים בהם תחום מומחיותו של המומחה הממליץ, קרובה לתחום מומחיותו של המומחה המומלץ. מקום בו חיווה מומחה את דעתו לגבי מינוי מומחה רפואי בתחום אשר רחוק מתחומו הוא, לא יזקק בית-המשפט להמלצתו, שכן המלצתו זו אינה מתבססת על מומחיותו או על ידע רפואי כללי שקיים לו, אלא על נתונים כלליים אשר בית-המשפט יכול לבחנם בעצמו, ואינו זקוק, לצורך בחינת נתונים אלו, למומחה רפואי. כך למשל, אין מקום ליתן משקל להמלצתו של מומחה בתחום הפסיכיאטרי לגבי הצורך שבמינוי מומחה אורטופדי. זאת משום שהתחומים רחוקים זה מזה ואין כל קשר רפואי ביניהם. לעומת זאת, התחום הנוירולוגי הוא תחום הקרוב יותר לתחום האורטופדי, ועל-כן מן הראוי לייחס להמלצתו של המומחה הנוירולוגי משקל ראוי[257].

שנית, על בית-המשפט להותיר בידיו בכל מקרה, את שרביט ההכרעה, המסורה לו. בית-המשפט אינו רשאי להחליף את שיקול-דעתו בזה של המומחה ועליו לשקול את ההמלצה לפניי ולפנים ולא לקבלה כמות שהיא.

השאלה אם ומתי יש למנות מומחה לצורך מתן חוות-דעת אודות תהליך שיקומו של נפגע, צריכה להיות מוכרעת על-פי הנסיבות. יהיו נסיבות בהן מינוי זה לא יהא נחוץ ודי בבירור העובדות על-ידי חקירת המומחים האחרים, ויהיו מקרים אחרים, בהם יהיה ברור שמינוי כזה נחוץ וחיוני. כך בנסיבות בהן, נפגע סובל מנכויות קשות ונדרשת חוות-דעתו של מומחה לשיקום, על-מנת שתתקבל תמונה הולמת על השפעת התאונה על המשך חייו. לעיתים, כאשר הכל מסכימים שהנפגע סובל מנכות קשה, וכי שיעור נכותו עומד על 100%, הצורך במינויים של מומחים אחרים מתייתר, ודי יהא במינוי מומחה לשיקום[258].

גם בנסיבות בהן, נפגע נפטר בעקבות התאונה, יהא לעיתים צורך למנות מומחה רפואי, בכדי שיבדוק אם מחלותיו עובר לתאונה, שממילא היו מקצרות את תוחלת חייו ומקשות על פרנסתו.

ב- רע"א 8796/99[259] המנוח נהרג בתאונת דרכים. התלויים בו הגישו תביעה נגד חברת הביטוח.

במהלך הדיון בתביעה ביקשה האחרונה מבית-המשפט למנות מומחה רפואי, על-מנת להוכיח באמצעות המומחה, כי חייו של המנוח היו צפויים להיות קצרים ופרנסתו קשה, בשל מחלות מהן סבל בחייו בלא קשר לתאונה.

כב' השופט א' ריבלין פסק, כי מקום שקיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות עקב התאונה, אין מקום לדחות בקשה למינוי מומחה רפואי. עקרונות אלה יפים הם גם מקום שבעל דין מבקש להוכיח את הטענה כי מקצת מן המגבלות שהנפגע היה צפוי לסבול מהן אינן קשורות כלל לתאונה.

חברת הביטוח הציגה ראשית ראיה בתיעוד הרפואי אשר די היה בה כדי להצדיק מינוי מומחה על-פי המבוקש. על יסוד האמור לעיל, קבע השופט א' ריבלין, כי יש למנות מומחה רפואי כמבוקש.

ב- רע"א 7612/99[260] קבע כב' השופט א' ריבלין, כי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, אינו מטיל חובה לפנות בתביעה לקביעת דרגת נכות על-פי כל דין. מכאן שפניה לקביעת נכות בביטוח הלאומי אינה תנאי לקביעת דרגת נכות לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים. בחירתו של המבקש שלא לפנות בתביעה לקביעת דרגת נכות על-פי דין אחר, אינה יכולה לשמש עילה לעכב את הדיון בבקשתו למינוי מומחים רפואיים או לנקיטת סנקציה דיונית אחרת.

בעניין אחר פסק כב' השופט א' ריבלין[261], כי העובדה שלא נקבעה נכות יציבה במוסד לביטוח לאומי, כשלעצמה אין בה כדי למנוע מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, בהתקיים ראשית ראיה לצורך בכך. השאלה אם תוצאותיה של הפגיעה הן צמיתות, או שמא עשויות הן להשתנות, היא עניין למומחה הרפואי שיתמנה כדי לענות בו.

4. מסמכים שניתן להגיש למומחה הרפואי
תקנה 2 לתקנות הפיצויים (מומחים) מסדירה את דרך הגשת הבקשה למינוי מומחה וצירופיה:

"2. בקשה למינוי מומחה וצרופיה
(א) נפגע הטוען בכתב תביעתו לעניין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק, או לעניין כל נושא רפואי שאינו נכות, לרבות דרכי שיקומו, יצרף לכתב התביעה
(1) בקשה למינוי מומחה, לפי טופס 1;
(2) תצהיר שבו יתן תשובות לשאלות המפורטות בטופס 2;
(3) כתב ויתור על סודיות רפואית לפי טופס 3;
(4) העתק של סיכומי המחלה מתיק המוסד הרפואי שבו היה מאושפז.
(ב) לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לעניין נושא רפואי אחר שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, יצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו ושיש בו ראיה לעניין טענותיו."

לפי תקנה 2 לתקנות הפיצויים (מומחים), לצורך מינוי מומחה יש לצרף לכתב התביעה בקשה למינוי מומחה, תצהיר, כתב ויתור על סודיות והעתק של סיכומי המחלה מתיק המוסד הרפואי שבו היה הנפגע מאושפז. אם לא אושפז הנפגע במוסד רפואי או שהוא טוען לנכות או לעניין נושא רפואי שאינם מתבטאים בסיכומי המחלה, על הנפגע לצרף לכתב תביעתו מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי ושיש בו ראשית ראיה לפגיעתו הנטענת.

תקנה 2 לתקנות הפיצויים (מומחים), אינה דורשת המצאת מסמך רפואי הנערך על-ידי רופא, בכדי לתמוך בבקשה למינוי מומחה. אולם, עם זאת, אין להסיק מכך שהתחום פרוץ לכל מסמך יהא אשר יהא.

אף שאין המדובר ברשימה סגורה של מסמכים שניתן לצרף, רצוי ונדרש, שהמסמך המוגש – גם אם לא נערך על-ידי רופא – יהיה רלבנטי, רציני וממקור מוסמך.

ב- רע"א 5638/95[262] התבררה השאלה אילו מסמכים ניתן להגיש למומחה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קובעת, כי לעניין הבקשה למינוי מומחה רפואי – תקנה 2 לתקנות הפיצויים (מומחים) קובעת בין היתר "נפגע הטוען... לעניין נכותו הרפואית שעליה לא חל סעיף 6ב לחוק... וצרף לכתב התביעה מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי בו...".

לדעת המבטחת "מסמך שנערך לצורך טיפול רפואי" צריך שיערך על-ידי רופא וצריך שיערך לצורך טיפול רפואי, וכי פסיכולוג איננו רופא וכרטיס רפואי שנערך על ידו איננו מסמך הנערך לצורך טיפול רפואי. לעניין זה יש לדחות את טענת המבקשת. אין צורך במסמך רפואי הנערך על-ידי רופא דווקא, כדי לתמוך בבקשה למינוי מומחה. יש לתת לתקנה 2 פירוש רחב הן מבחינת סוג המסמכים העשויים לשמש תשתית להפעלת שיקול-דעת בית-המשפט לשם מינוי מומחה רפואי והן לעניין קביעת "הגבול התחתון" שמתחתיו אין לקבוע שמסמך נערך "לצורך טיפול רפואי". כל חסימה של הזרמת אינפורמציה לבית-המשפט מקשה על הפעלת שיקול-הדעת תוך ראיה מקפת.

באשר למהותו של ה"מסמך", מציינת כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן , כי מחוקק המשנה בחר להשתמש בביטוי "מסמך" ולא "מסמך רפואי". על-פי תקנה 1(א) לתקנות הפיצויים (מומחים) אין המומחה חייב להיות רופא דווקא אלא יכול הוא להיות "מי שעוסק כמומחה בנושא רפואי לרבות בנושא דרכי שיקומו של נפגע". אם ניתן למנות כמומחה מי שאיננו רופא, קל וחומר שניתן לבקש מינוי מומחה על סמך מסמך שלא נערך על-ידי רופא. עם זאת, אין התחום פרוץ לכל מסמך שהוא. יש לדרוש שהמסמך המוגש – גם אם לא נערך על-ידי רופא – יהיה רלבנטי, רציני וממקור מוסמך. נוסף לכך צריך שהמסמך ייערך לצורך "טיפול רפואי". מהו "טיפול רפואי" לעניין זה – גם תיבה זו צריכה להתפרש על דרך ההרחבה. טיפול נפשי הניתן על-ידי פסיכולוג יבוא בגדר "טיפול רפואי" אף שהפסיכולוג איננו רופא. אין לומר כי הגדרת טיפול רפואי במסגרת התקנות נגזרת מהגדרת עיסוק ברפואה בפקודת הרופאים.

באשר לשלב של הגשת חומר למומחה לאחר שנתמנה – מוסיפה כב' השופטת, כי אין רשימה סגורה של מסמכים אותם ניתן להעביר למומחה וראוי שכל צד יעביר לצד האחר את המסמכים שבדעתו להעביר למומחים ואם קיימים חילוקי-דעות יכריע בית-המשפט בדבר.

כב' השופטת קובעת, כי המסמכים שניתן להגישם למומחה בתחום הפסיכולוגי, הם בראש ובראשונה אלה שנערכו על-ידי גוף ניטרלי-אובייקטיבי כגון בית חולים, לצורך טיפול בנפגע. אשר לטיפולים פרטיים, כאן יש לנהוג משנה-זהירות, שמא הכין לעצמו התובע תשתית לקראת תביעה על-ידי פנייתו לרופא הפרטי. בעיקרון אין מניעה להעביר למומחה כרטיס טיפולים אוטנטי שנערך על-ידי פסיכולוג פרטי, להבדיל מחוות-דעת של פסיכולוג פרטי. אלא שראוי להבהיר למומחה כי מדובר בפסיכולוג פרטי שאליו פנה הנפגע מיוזמתו וכי אין המומחה קשור במסקנותיו של אותו פסיכולוג.

4.1 העברת מסמכים למומחה
תקנה 8 לתקנות הפיצויים (מומחים) קובעת את פרק הזמן מקסימלי של 15 ימים, במהלכם על הנפגע להמציא למומחה מסמכים הנוגעים לטיפול הרפואי שנערך בו, להוציא חוות-דעת רפואית.

תקנה 8 לתקנות הפיצויים (מומחים) קובעת:

"8. המצאת מסמכים למומחה
(א) תוך חמישה-עשר ימים מיום שהודע לנפגע על מינויו של מומחה, ימציא הנפגע למומחה ולכל בעלי הדין האחרים את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, הנוגעים לעניין שבמחלוקת, ובלבד שלא יגיש למומחה חוות-דעת רפואית.
(ב) תוך ארבעים וחמישה ימים מקבלת המסמכים, רשאי כל בעל דין להמציא למומחה מסמכים כאמור בתקנת-משנה (א) אשר הנפגע לא המציאם לו."

כב' השופט י' טירקל[263], מתייחס לסייג שלפיו על המסמכים להיות "בדבר הטיפול הרפואי" והסייג האוסר המצאה של חוות-דעת אחרת, ומציין:

"שמטרתם של סייגם אלה לאפשר למומחה הרפואי לעיין במסמכים הכוללים מידע מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי בנפגע, בעקבות הפגיעה, להבדיל מפרשנות וממסקנות של רופא אחר ושל אדם אחר, שאינם בגדר מידע כזה ואינם מכלי ראשון. זאת על-מנת שיוכל לגבש חוות-דעת עצמאית משלו. כפי שאמרתי בעניין דומה במקום אחר:
'מומחה שמינה בית-המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות – דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול-הדעת שלו לבדו. כמו השופט שאינו רשאי להעביר את החלטתו לגורם אחר, אלא עליו לשאת אותה לבדו, במלוא כובדה, על כתפיו שלו, כך גם המומחה הרפואי. רשאי הוא לבקש בדיקה נוספת על-ידי רופא או מומחה אחר ורשאי הוא לסמוך על תוצאותיה, אחרי שהעביר אותן בכור מומחיותו, אך אל לו לסמוך את חוות-דעתו על חוות-דעתו של המומחה האחר ואל לו לאמצה.' (רע"א 7256/95 גלדשטיין ואח' נ' בראל, בעמ' 219)."
תקנה 9 לתקנות הפיצויים (מומחים) מאפשרת למומחה לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה יסודית, וכן מכל אדם או מוסד רשומות רפואיות הנוגעות לנפגע הנדון. תקנה זו קובעת כי:

"9. סמכותו של מומחה וחובותיו
(א) המומחה רשאי לדרוש מהנפגע לעמוד לבדיקה רפואית או אחרת, וכן רשאי הוא לדרוש מכל אדם או מוסד את הרשומות הרפואיות הנוגעות לנפגע לשם עיון והעתקה.
(ב) המומחה יעיין בכל המסמכים שהוגשו לו ורשאי הוא לדרוש מבעלי הדין מסמכים קיימים שלא הומצאו לו והדרושים לצורך מילוי תפקידו על-פי ההחלטה שלפיה התמנה, ובלבד שלא ידרוש ולא יקבל מהם חוות-דעת רפואית."

המונח "מסמך" המוגדר בתקנה 1 לתקנות הפיצויים (מומחים) ונזכר, לא אחת, בתקנות השונות, כולל גם מסמך שנערך שלא על-ידי רופא. גם למונח "טיפול רפואי" יש לתת משמעות רחבה, ככולל גם טיפולים אחרים בגופו או בנפשו של הנפגע, לרבות טיפול שיקומי. אין לתת למונח "טיפול רפואי" משמעות צרה, הכוללת רק טיפולים רפואיים "קלאסיים". הגישה הרווחת בעת האחרונה, היא לראות בהחזרתו של נפגע למצבו הקודם, אינו כולל רק טיפול בפציעותיו הגופניות, אלא הוא כולל גם מסכת מקיפה של טיפולים מסוגים שונים, כגון, טיפולים פיזיותרפיים, פסיכולוגים, אלטרנטיביים ועוד[264].

יש לאזן בין השאיפה להציג לפני המומחה מסכת עובדתית שלמה ומפורטת ככל האפשר לבין השאיפה שלא להציף אותו בחומר בלתי-רלבנטי[265].

אין רשימה סגורה של מסמכים שאותם ניתן להעביר למומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט, וראוי כי כל צד יעביר לצד האחר את המסמכים שבדעתו להעביר למומחה קודם שיעשה כן, ובמידה שקיימים חילוקי-דעות בין הצדדים, יכריע בעניין זה בית-המשפט.

באופן כזה לא יווצר מצב שבו צד זה או אחר, מלעיט את המומחה בחומר חד-צדדי שיש בו כדי להטות את חוות-דעתו של המומחה, מבלי שהצד האחר יודע על כך ומבלי שניתנת לו הזדמנות למנוע זאת[266].

כשמדובר בבדיקה פסיכיאטרית ומתן חוות-דעת בתחום הפסיכיאטריה, נוהגים בתי-המשפט ביד נדיבה בכל הנוגע להעברת מסמכים למומחה בטרם מתן חוות-הדעת, גם כשאין הם נוגעים לטיפול הרפואי גרידא. מהסיבה המובנת שלמומחה בתחום הפסיכיאטריה, נדרש מידע רחב אודות הנפגע, מידע שלא בהכרח קשור להיסטוריה הרפואית שלו[267].

לעניין ביקור הנפגע אצל המומחה, מציין כב' השופט א' ריבלין[268], כי:

"... מוטב, בדרך-כלל, כי לא יתלוו אל הנפגע בני משפחה, כשמטרת הליווי הזו היא להביא בפני המומחה לא רק את תלונותיו וטענותיו של הנפגע עצמו, כי אם תוספת חיזוק לאלה, מפי מלוויו."
כב' השופט י' טירקל[269] מתייחס להמלצה זו ומעיר, כי:

"בהיעדר טעמים מיוחדים, אין לאסור על מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטריה – להבדיל, בדרך-כלל, ממומחים אחרים – להשתמש במכשיר החשוב והחיוני, המקובל בתחום זה, של שיחות, ואף ראיונות, עם אנשים היכולים לתת למומחה, לפי דעתו המקצועית, מידע מועיל הנובע מקרבתם לנבדק בעבר או בהווה. בעזרת מידע זה ייטיב המומחה לחקור את מצבו של הנבדק וכך תהיה התמונה שיציג לפני בית-המשפט שלמה ומדוייקת ככל האפשר. על אנשים אלה נמנים בני משפחה, מורים ואף אחרים, שהמומחה החליט שיש לו צורך במידע שבידיהם. למותר לומר שעל המומחה להשתמש רק במידע אמין, שיהיה ככל יכולתו גם בדוק ומאומת, ולהזהיר את עצמו שלא להשתמש בסברות, בהשערות או במסקנות של נותני המידע. כן עליו לזכור שההיתר שניתן לו אסור שיסיח את דעתו ואת חוות-דעתו מן העיקר, שהוא גיבוש חוות-דעת מקצועית ואובייקטיבית על מצבו של הנבדק."[270]
4.2 מסמכים שאין למסור למומחה
תקנה 8 לתקנות הפיצויים (מומחים), קובעת מהם המסמכים המותרים והאסורים להצגה בפני המומחה בשלב שלפני מתן חוות-דעתו, וקובעת, כי המסמכים שהמצאתם הותרה סוייגו, איפוא, בשלושה סייגים:

א) עליהם להיות "בדבר הטיפול הרפואי", לרבות הבדיקות לצורך הטיפול;
ב) על אלה להיות "נוגעים לעניין שבמחלוקת";
ג) נאסרה הגשת חוות-דעת רפואית.[271]
המסמכים המוגשים למומחה, צריכים להיות מכלי ראשון בדבר הטיפול הרפואי והשיקומי שניתן לנפגע בעקבות הפגיעה. במידה ויש במסמכים אלו פרשנויות ומסקנות, יש צורך לבחון האם הן משלימות ומסבירות את המידע ואין בהן כדי לפסול את המסמכים ולהופכן לחוות-דעת פסולות.

האיסור על הגשת חוות-דעת חל בין שחוות-הדעת מוכתרת ככזו, ובין שהמסמך כולל חוות-דעת נסתרת:

".. גם כשמדובר באישור על טיפול רפואי הכולל בו חוות-דעת רפואית, גם אז אין אפשרות להגיש את חוות-הדעת האמורה לפני מתן חוות-דעתו של המומחה, הגם שבשלב מאוחר יותר של חקירת המומחה לא תהיה כל מניעה להגיש לו את חוות-הדעת ולשאול אותו עליה."[272]
כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן[273] מציינת שני טעמים מרכזיים לכלל זה:

"האחד, תכלית ההסדר שבחוק, לפיו, בהיעדר קביעה על-פי דין, ימונו מומחים רפואיים על-ידי בית-המשפט. הסדר זה נועד להפסיק את המירוץ להשגת חוות-דעת "פרטיות", ולהגשתן "מטעם", דבר המביא לבזבוז משאבים, לבזבוז זמן, לעיתים, פערים משמעותיים ובלתי-מוסברים בין חוות-הדעת השונות ולהכבדה על עשיית צדק ועל בירור הדברים לאשורם.
ניסיון להכניס חוות-דעת "מטעם" בתביעות כאלה הוא ניסיון להכניס בדלת האחורית, אל תוך מסגרת ההתדיינות בבית-המשפט, את חוות-הדעת "מטעם", אותן ביקש ההסדר להוציא מן הדלת הקדמית (ראו א' ריבלין, תאונת דרכים (ירושלים, התש"ס) 563). הטעם השני הוא, כי 'יש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי, ניטרלי ומבלי להיות מולעט בחומר חד-צדדי ומושפע מחוות-דעת חד-צדדית' (רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' כריסטיאן שמור, פ"ד מט(4) 865, 874; וראו גם: י' אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שניה, התש"ן) 280)."
במידה ואכן נמסרה חוות-דעת למומחה, חרף האיסור, תהיינה לכך תוצאות חריגות, עד כדי פסילת חוות-הדעת של המומחה. פסילה זו אינה באה להטיל דופי במומחה, אלא ליצור סנקציה שתמנע מצד זה או אחר לנסות להשפיע, בדרכים לא כשרות, על האובייקטיביות והניטרליות של המומחה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן מציינת, כי הטעמים לאיסור הצגת חוות-דעת למומחה, אינם מתקיימים מקום בו מבקשים להציג בפני מומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט, חוות-דעת של מומחה אחר שנתמנה אף הוא על-ידי בית-המשפט, בין אם מבקשים להציגה לו בטרם הכין את חוות-דעתו ובין אם מבקשים להציגה לו במסגרת חקירתו. נהפוך הוא, כאשר מתמנים מספר מומחים רפואיים הדנים בענייניו של אותו נפגע, ראוי שחוות-דעתו של כל מומחה, תומצא במקביל לייתר המומחים[274].

לעיתים, עשוי מומחה, להיעזר בחוות-דעתו של מומחה מומנה אחר לצורך קביעת התשתית הנחוצה לו לגיבוש חוות-דעתו בתחום שאינו בגדר ידיעתו המקצועית המיוחדת. כשם שרשאי בית-המשפט להורות על הגשת חוות-דעת מקובצת אחת, שתוגש על-ידי כמה מומחים בתחומים שונים, כן רשאי המומחה הממונה, מאותם טעמים, להיעזר בחוות-דעת של מומחים ממונים אחרים[275].

בנסיבות בהן, קיבל מומחה מטעם בית-המשפט, חוות-דעת של מומחה רפואי שנתמנה על-ידי בית-משפט בתביעה אחרת של התובע, יפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו וישקול האם יש מקום לפסול את חוות-דעתו של המומחה מטעמו[276].

כאשר סבור מומחה, כי על הנפגע לעבור בדיקה נוספת על-ידי רופא או מומחה אחר, רשאי הוא לסמוך ידיו על תוצאותיה של הבדיקה, אולם, רק לאחר שיבחן את תוצאותיה בכור מומחיותו.

מומחה הסבור שלא די בבדיקות עזר גרידא, אלא יש צורך בחוות-דעת נוספת כדי להשלים את חוות-דעתו ולבססה, ייטיב לעשות אם יפנה בבקשה, או בהמלצה, לבית-המשפט למנות מומחה רפואי נוסף על פניו[277].

4.3 העברת חומר למומחה לאחר מתן חוות-הדעת
בנסיבות בהן, לאחר קבלת חוות-דעתו של המומחה, חלה התפתחות של ממש במצבו הרפואי של הנפגע, הופכת חוות-הדעת להיות חסרה ולא רלבנטית.

במצב דברים זה, יש להמציא למומחה כל מסמך רפואי אותנטי, המתעד את האירועים הרפואיים שאירעו לאחר מתן חוות-הדעת. על המומחה לעיין במסמכים, ואם יש צורך בכך, לבדוק את הנפגע ולהשלים את חוות-דעתו. יש לפרש את תקנה 8 לתקנות הפיצויים (מומחים), המחייבת להמציא למומחה הרפואי את כל המסמכים בדבר הטיפול הרפואי שניתן לו ובדבר הבדיקות שנבדק לצורך אותו טיפול, כחלה גם לגבי אשפוזים וטיפולים שהתרחשו לאחר מתן חוות-הדעת[278].

בהקשר זה יש להדגיש, כי לא כל שינוי במצבו הבריאותי של הנפגע יצדיק בדיקה חוזרת. יש וחלים שינויים במצב הנפגע שאינם מצדיקים פניה למומחה להשלמת חוות-דעתו. אם חלו שינויים שאינם משמעותיים, על בית-המשפט להחליט, לפי שיקול-דעתו, בכל מקרה לפי נסיבותיו, אם די בשאלות הבהרה או בחקירה על-מנת להביא בפני המומחה את העובדות החדשות, או אם ראוי לבקש השלמה לחוות-דעתו. אין מניעה להביא עובדות חדשות לידיעת המומחה במסגרת שאלות ההבהרה ולבקש תגובתו להם ולהשפעתן על האמור בחוות-דעתו, זאת במסגרת חקירתו בבית-המשפט[279].

לעיתים, במסגרת החקירה בבית-המשפט, מבקש בעל דין את תגובת המומחה הרפואי, למסמך שהוא חפץ להמציא לו לאחר נתינת חוות-הדעת. במידה והצד השני אינו מתנגד, הפגם באי-קבלת הרשות לכך מראש, נרפא. אולם, ככלל, פעולה זו טעונה רשות של בית-המשפט, והעניין מסור לשיקול-דעתו, אם להתיר הפניית "שאלות בכתב" אל המומחה. למעשה, הוחל בכך בחקירת המומחה על חוות-דעתו, בפרוצידורה שאינה מותווית בתקנות, בה אפשר ללכת, לעיתים, משיקולי נוחיות וחיסכון, רק ברשות בית-המשפט. בדרך-כלל ייעתר בית-המשפט לכך, אם נשמרו כללי הדיון ההוגן בין הצדדים, ואם עשוי הדבר להבהיר פרט הצריך לעניין או לחסוך את הצורך בהזמנת הרופא לחקירה על חוות-דעתו[280].

האיסור על הצגת חוות-הדעת מטעם הצדדים חל גם בשלב שאלות ההבהרה והחקירה הנגדית. הפסלות נובעת לאו דווקא בשל החשש של פגיעה בשיקול-דעתו של המומחה הממונה (אף כי גם חשש זה אין לבטל ולו גם בשלב החקירה הנגדית). הפסלות נובעת גם מן הפגיעה בתכלית העומדת מאחורי עצם שלילת הפניה למומחה רפואי מטעמו. מתן היתר להצגת חוות-דעת, שהוזמנה על-ידי צד במשפט במהלך החקירה הנגדית של המומחה הממונה, תמריץ בעלי דין לפנות ולבקש חוות-דעת "פרטיות", תביא לבזבוז משאבים מיותר, ותכניס בדלת האחורית, אל תוך מסגרת ההתדיינות בבית-המשפט, את חוות-הדעת שמטעמם.

במסגרת שאלות ההבהרה או החקירה הנגדית, ניתן להציג למומחה הרפואי תזות או גישות של אסכולות רפואיות הסותרות את חוות-דעתו, במטרה לקעקע את קביעותיו. מותר לנסות לערער את מסקנותיו, בהסתמך על ספרות רפואית ודעות רופאים לגבי נושאים השנויים במחלוקת בין בעלי הדין. אך זאת בהבחנה מהצגת חוות-דעת המתייחסת לתובע אשר בפני בית-המשפט. העלאת מחלוקות רפואיות והצגת עמדות רפואיות הסותרות את המומחה מותרת. על-פי התייחסות המומחה אליהן, ידע בית-המשפט עד כמה ניתן לסמוך על חוות-דעתו ואם נתן הסברים הולמים לעמדות הסותרות את עמדתו[281].

חוות-דעת שונות, של מומחים שונים, באותו תחום, הקובעים נכות בגין אותה תאונה, מצדיק בירור על-ידי הצגה למומחה הנחקר את חוות-הדעת של המומחה האחר. בהצגת חוות-הדעת, או שאלות על סמך חוות-הדעת ומתוכה, למומחה הנחקר, יש כדי להביא לידי הבהרה את נושא הנכות, כאשר המומחה הנחקר מעומת עם חוות-דעתו של המומחה האחר באותו תחום ובהקשר לנכות כתוצאה מאותה תאונה[282].

ב- רע"א 6401/00[283] נפגע אדם בתאונת דרכים. בעקבות פגיעתו זו הגיש שתי תביעות כנגד שתי חברות ביטוח שונות. במסגרת כל אחת מהתביעות מינו השופטים מומחים רפואיים. מומחה אחד פסק נכות של 10 אחוזים בעוד המומחה השני פסק נכות בשיעור גבוה פי שניים – 20 אחוזים.

בתביעה שהוגשה לפי חוק הפיצויים מונה הפסיכיאטר, ד"ר וייל. זה קבע לנפגע נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10 אחוזים.

בתביעה לפי חוק חוזה הביטוח מונה הפסיכיאטר, ד"ר טל. זה העמיד את נכותו של הנפגע על שיעור גבוה פי שניים, עשרים אחוז.

במסגרת חקירתו הנגדית של ד"ר וייל בתביעה לפי חוק הפיצויים, ביקש הנפגע להציג בפני ד"ר וייל את חוות-דעתו של ד"ר טל מהתביעה לפי חוק הביטוח. חברת הביטוח התנגדה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן פסקה, כי בתביעה לפי חוק הפיצויים, אין החוק מתיר להציג בפני המומחה הממונה מטעם בית-המשפט חוות-דעת של מומחה מטעם אחד הצדדים.

לכלל זה שני טעמים: האחד הוא, שבהיעדר קביעה על-פי דין (למשל, קביעה של רופאי המוסד לביטוח לאומי), בית-המשפט הוא זה שממנה את המומחים הרפואיים.

הסדר זה נועד להפסיק את המירוץ להשגת חוות-דעת "פרטיות", ולהגשתן "מטעם", דבר המביא לבזבוז משאבים, לבזבוז זמן, לפערים משמעותיים ובלתי-מוסברים בין חוות-הדעת השונות ולהכבדה על עשיית הצדק ועל בירור הדברים לאשורם. ניסיון להכניס חוות-דעת מטעם, בתביעות כאלה, הוא ניסיון להכניס בדלת האחורית, את חוות-הדעת מטעם, אותן ביקש ההסדר להוציא מן הדלת הקדמית. הטעם השני הוא כי יש לאפשר למומחה להגיע למסקנות באופן עצמאי, ניטרלי, ומבלי שיהיה מושפע מחוות-דעת חד-צדדית.

שני הטעמים אינם מתקיימים מקום בו מבקשים להציג בפני מומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט, חוות-דעת של מומחה אחר שנתמנה אף הוא על-ידי אותו בית-משפט. המומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט נהנה מחזקת תום-הלב וההגינות ומשמש לבית-המשפט מעין זרוע ארוכה לענייני רפואה.

לכן במקרה שכזה, מותר להציג למומחה את חוות-הדעת של המומחה השני, בין אם מבקשים להציגה לו בטרם הכין את חוות-דעתו, כשזו עדיין לא גובשה ובין אם מבקשים להציגה לו במסגרת חקירתו, לאחר שדעתו התגבשה.

אלא שמקרה זה הוא שונה. כאן מבקשים במהלך חקירת המומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט בתיק מסויים, להציג חוות-דעת של מומחה שנתמנה בתיק אחר.

למרות שוני זה, פוסקת כב' השופטת, יש להרשות את הצגת חוות-הדעת של ד"ר טל בפני ד"ר וייל. הפער בין חוות-הדעת של שני המומחים באותו תחום של נכות פסיכיאטרית, מצדיק, לדעת כב' השופטת, בירור. יש לאפשר לבית-המשפט לעמוד על הדברים לאשורם ולקבוע את דרגת הנכות הסופית בצורה מושכלת.

הרי הנפגע אינו לוקה בנכות פסיכיאטרית שונה כתוצאה מאותה תאונה, רק לפי סוג התביעה שהגיש. בהצגת חוות-הדעת, או שאלות על סמך חוות-הדעת ומתוכה, למומחה הנחקר, יש כדי להביא להבהרה של נושא הנכות, כאשר המומחה הנחקר מעומת עם חוות-דעתו של המומחה האחר באותו תחום ובהקשר לנכות כתוצאה מאותה תאונה.

יש להדגיש, מוסיפה כב' השופטת, כי חוות-דעתו של המומחה בתיק האחר לא תוגש כראיה עצמאית, אלא רק תוצג בפני הרופא הנחקר במהלך חקירתו הנגדית במסגרת שאלות שיועמדו בפניו.

לאור כל האמור, התירה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן להציג בפני ד"ר וייל, במהלך חקירתו הנגדית במסגרת התביעה לפי חוק הפיצויים, את חוות-דעתו של ד"ר טל שמונה בתיק הביטוח ולשאול את ד"ר וייל שאלות בהסתמך על חוות-דעתו של ד"ר טל, או להפנות לדברים הכתובים בה.


5. חקירת המומחה
מומחה רפואי הממונה על-פי חוק הפיצויים ותקנות הפיצויים (מומחים) איננו עד מטעם אחד מן הצדדים, אלא הוא מומחה המתמנה מטעם בית-המשפט. משכך, חזקה על המומחה שיבסס את חוות-דעתו על סמך נתונים אובייקטיבים ולא על-פי שיקולים שלא מן העניין, וכי מערכת שיקוליו שקופה ואובייקטיבית.

חקירה של המומחה על-ידי בעלי הדין, איננו דבר הגורם לפגיעה בשיקול-דעתו של המומחה. קיום החקירות הוא דבר נדרש, עקב היות המומחה עד מטעמו של בית-המשפט ולא מטעמו של אחד הצדדים[284].

כב' השופט א' ריבלין[285] מציין בהקשר זה, כי:

"כיוון שהמומחה אינו עד מטעם אחד מבעלי הדין, רשאים כל בעלי הדין לחקרו בחקירה נגדית. בעניין זה אין נפקות לשאלה מי מן הצדדים יזם את הזמנת המומחה לחקירה, או מי היה מעוניין בחקירתו בבית-משפט. משהוזמן להעיד – רשאי כל צד לחקור אותו בחקירה שכנגד."

סעיף 6א(ב) לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

"6א. מומחה רפואי
(א) ...
(ב) מונה מומחה כאמור בסעיף-קטן (א), יחולו הוראות אלה:
(1) בעלי דין יהיו רשאים להזמין את המומחה לבית-המשפט לחקירה, אולם לא יהיו רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון אלא ברשות בית-משפט מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(2) כל צד יהיה רשאי להפנות אל המומחה, בכתב, שאלות הבהרה לחוות-הדעת שנתן;
(3) בית-המשפט יקבע את שכרו של המומחה, והוא ישולם בידי בעלי הדין או אחד מהם, כפי שיורה בית-המשפט."

סעיף 15 לתקנות הפיצויים (מומחים) מוסיף על האמור בסעיף 6א(ב) הנ"ל, בקובעו;

"15. חוות-דעת המומחה
(א) המומחה יגיש לבית-המשפט את חוות-דעתו, ערוכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, תוך שלושים ימים מיום שהגיעו לידיו כל המסמכים ותוצאות הבדיקות שדרש, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת; לחוות-הדעת יצרף המומחה בקשה לקביעת שכרו והוצאותיו.

(ב) בעל דין רשאי להציג למומחה שאלות בכתב להבהרת חוות-דעתו, תוך שלושים ימים מקבלתה; המומחה ישיב על השאלות, בכתב, לבית-המשפט תוך חמישה-עשר ימים מקבלתן, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת.
(ג) על-פי בקשת בעל דין יזמן בית-המשפט את המומחה לחקירה על חוות-דעתו והבהרותיו, ובלבד שהבקשה הוגשה ארבעים וחמישה ימים לפני המועד שנקבע לתחילת שמיעת הראיות, או תוך שבעה ימים לאחר קבלת ההודעה על המועד האמור, לפי המאוחר."

מההסדר המנוי בסעיף 6א(ב) לחוק הפיצויים ומתקנה 15 לתקנות הפיצויים (מומחים), עולה כי בעל דין רשאי להציג למומחה שאלות בכתב להבהרת חוות-דעתו תוך פרק זמן של שלושים ימים מקבלת חוות-הדעת. ככלל, נדרש המומחה להשיב על שאלות הבהרה אלה, בכתב, לבית-המשפט תוך חמשה-עשר ימים מקבלתן.

"שאלות הבהרה" אלו מיועדות להבהיר את חוות-דעתו של המומחה. לעומתן, חקירת המומחה מיועדת, בין השאר, לעמוד על מידת האובייקטיביות שלו, על מידת מהימנותו או אי-מהימנותו וכן להצגת עובדות חדשות אשר אינם בגדר הבהרה לחוות-דעתו[286].

ב- בר"ע 646/95[287] נפסק, כי משיקולים מעשיים, מקובלת הדעה, כי:

"אין לפסול שאלות הבהרה אף אם הן עולות כדי שאלות בחקירה נגדית... נהפוך הוא... יש בכך כדי לחסוך זמן ולחסוך את זימונו של המומחה להעיד בבית-משפט." (ת"א (י-ם) 321/91 אבו ג'אבל נ' קרנית והפול, מפי כב' השופט ד' חשין).
אולם, הפניית שאלות הבהרה אינה חקירה על חוות-הדעת. האחת אינה מוציאה את השניה, והשניה לא תמיד מיתרת את הראשונה, ומדובר בשני שלבים שונים בניהול המשפט, וכבר נפסק:

""שאלות הבהרה" כשמן כן הן: הן מיועדות להבהיר דברים שנאמרו בחוות-הדעת. כך, למשל, אם מומחה קובע דרגת נכות באחוז מסויים, ללא שיציין או יפרט מה הפגם שמצא אצל הנבדק – יש מקום לבקשו שיבהיר, על סמך מה קבע מה שקבע; ובדומה לזה קביעות שבחוות-הדעת שמבקשים להבהירן, וניתן לעשות כן על-ידי שאלות המופנות בכתב אל המומחה.
תשובות המומחה לשאלות ההבהרה אינן הליך המתפרס מעבר לחוות-הדעת, אלא מהוות השלמה והבהרה לה, והן בגדר סיומה. חקירתו על חוות-דעתו כוללת גם חקירה על תשובותיו לשאלות, והן חלק בלתי-נפרד ממנה. על-כן, כשם שלא ניתן להמציא למומחה הרפואי חוות-דעת רפואית, קודם לנתינת חוות-דעתו, כך אין לעשות זאת במסגרת הפנית שאלות הבהרה."
שאלות הבהרה אפשר להפנות למומחה הרפואי באופן חופשי.

"בין אם טובות ונחוצות הן בעיניה (של השופטת) ובין אם לאו, הן נוגעות לתחום חוות-דעתו של המומחה, ועל-כן היא (הנפגעת) זכאית, על-פי ההסדר הקיים, להציגן לו."[288]
עוד נקבע, כי יש להבדיל בין הפניית שאלת הבהרה, שאינה מלווה בהמצאת מסמכים אל הרופא, לבין הפניית שאלה בצירוף מסמך שלא היה בפני המומחה קודם לכן. ההליך הראשון כאמור, אינו טעון רשות מבית-המשפט. ההליך השני כבר אינו חלק מהפניית שאלות הבהרה, אלא שונה ממנו, והוא טעון קבלת רשותו של בית-המשפט.

לעיתים קרובות מבקש בעל דין את תגובת המומחה הרפואי, לאור מסמך שהוא חפץ להמציא לו לאחר נתינת חוות-דעתו, ועושה כן במסגרת שאלות הבהרה. אם לא באה על כך התנגדות מן הצד השני, הפגם באי-קבלת הרשות לכך מראש, נרפא. אולם, פעולה זו טעונה רשות של בית-המשפט, והעניין מסור לשיקול-דעתו, אם להתיר הפניית "שאלות בכתב" אל המומחה. למעשה, הוחל בכך בחקירת הרופא על חוות-דעתו, בפרוצידורה שאינה מותווית בתקנות, בה אפשר ללכת, לעיתים, משיקולי נוחיות וחיסכון, רק ברשות בית-המשפט. בדרך-כלל יעתר בית-המשפט לכך, אם נשמרו כללי הדיון ההוגן בין הצדדים, ואם עשוי הדבר להבהיר פרט הצריך לעניין או לחסוך את הצורך בהזמנת הרופא לחקירה על חוות-דעתו.


סעיף 26 לפקודת הראיות קובע כדלקמן:

"26. חקירה בעל-פה
(א) הוראות סימן זה אינן גורעות מכוחו של בית-המשפט לצוות כי מומחה או רופא או עובד הציבור ייחקרו בבית-המשפט, ובית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך.
(ב) נתברר לבית-המשפט שבקשתו של בעל דין לחקור מומחה או רופא או עובד הציבור בבית-המשפט באה לשם קנטור או מתוך קלות דעת, רשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות החקירה."

לפי ההסדר שבסעיף 6א(ב) לחוק הפיצויים ובתקנה 15(ג) לתקנות הפיצויים (מומחים), בעלי דין יהיו רשאים להזמין את המומחה לבית-המשפט לחקירה, אולם לא יהיו רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון אלא ברשות בית-המשפט מטעמים מיוחדים שירשמו. על הבקשה להיות מוגשת ארבעים וחמישה ימים לפני המועד שנקבע לתחילת שמיעת הראיות, או תוך שבעה ימים לפני המועד שנקבע לתחילת שמיעת הראיות, או תוך שבעה ימים לאחר קבלת ההודעה על המועד האמור, לפי המאוחר.

כב' השופט ת' אור[289] מציין בהקשר זה, כי:

"המגמה למנוע הזמנת מומחה לחקירה אם אין צורך בכך – רצויה היא. אין טעם להזמין מומחים רפואיים לחקירה, ועל-ידי כך להכביד עליהם, לגזול מזמנם המיועד לטיפול בחוליהם, ולהמאיס עליהם את נכונותם לשמש מומחים רפואיים – אלא אם באמת נחוץ הדבר. כדי להגשים מגמה זו, רשאי בית-המשפט לפני הזמנת המומחה לחקירה לברר מה החקירה שמבקשים לחקור את המומחה, שמא באמת מיותרת היא. וגם זאת: אם מתברר שהזמנת המומחה וחקירתו היו שלא לצורך, רשאי בית-המשפט לחייב את בעל הדין שהזמינו לחקירה בהוצאות הולמות שיהיה בהן לבטא את מורת רוחו על ההזמנה המיותרת של המומחה לחקירה. הטלת הוצאות, ובמקרים הולמים אף הוצאות מוגדלות, יכולה להוות גורם שידריך בעלי דין וסנגוריהם לשקול צעדיהם כהלכה, קודם הזמנת מומחה לחקירה."
מומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט אינו עד של מי מהצדדים, גם הזמנתו לחקירה על-ידי מי מהצדדים אינה הופכת אותו לכזה. חקירתו של העד בבית-המשפט, על-פי סעיף 6א לחוק הפיצויים, אינה אלא חקירה שכנגד. המומחה הרפואי יהא נתון לחקירה שכנגד של מי שהזמינו ואף לחקירה שכנגד של הצד האחר, אם יחפוץ בכך[290].

הזכות לחקירה חוזרת, אינה עומדת לצד שחקר את המומחה – אין להתיר חקירה חוזרת של המומחה. עם זאת, ייתכנו מקרים בהם יענה בית-המשפט לבקשת אחד הצדדים, ויתיר לו לשאול את המומחה שאלות נוספות[291].

אין להציג בפני המומחה חוות-דעת של מומחה אחר, במסגרת שאלות הבהרה או במסגרת החקירה. זאת לאו דווקא בשל החשש של פגיעה בשיקול-דעתו של המומחה הממונה (אף כי גם חשש זה ראוי ומוצדק, גם בשלב זה) הפסלות מובעת גם מן הפגיעה במטרה החשובה העומדת מאחורי עצם שלילת הפניה למומחה מטעמו. מתן היתר להציג חוות-דעת, שהוזמנה על-ידי צד למשפט, במהלך החקירה הנגדית של המומחה הממנה, תמריץ בעלי דין לפנות ולבקש חוות-דעת "פרטיות", תביא לבזבוז משאבים מיותר ותכניס בדלת האחורית, אל תוך המסגרת ההתדיינות בבית-המשפט, את חוות-הדעת מטעם[292].

לעומת זאת, רשאי בעל דין להציב בפני המומחה עמדה שונה מעמדתו, קביעות סותרות ואבחנות רפואיות אחרות, באמצעות הצגת ספרות רפואית מקובלת.

6. קביעת דרגת נכות על-פי דין אחר
סעיף 6ב לחוק הפיצויים קובע כדלקמן:

"6ב. קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר
נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי חוק זה; ואולם בית-משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

כב' השופט ש' לוין[293] מציין את התכלית העומדת ביסוד חקיקת סעיף 6ב לחוק הפיצויים, באומרו:

"מטרתו ויעודו של חוק הפיצויים הינו בייעול, פישוט וקיצור הדיון בתביעות הנופלות בגדרו. להשגת מטרה זו מתווה החוק דרכים קבועות וברורות המכוונות לשמש בסיס לקביעת הפיצוי המתאים: כך בסעיף 4 לחוק על סעיפי-המשנה שבו, תוך התייחסות למשתנים ידועים, כגון שילוש השכר הממוצע במשק, כתיקרה בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות; ניכוי מס הכנסה בשיעור שלא יעלה על 25% מן ההכנסה לפיה יחושבו פיצויים; קביעת תקרת פיצוי ביחס לפיצוי בשל נזק שאינו נזק ממון, ועוד כיוצא באלה.
קביעות אלו, כאמור, נעשו על-מנת לפטור את בית-המשפט מדיונים ארוכים ומפרכים בשאלת גובה הפיצוי ודרך חישובו, ולהקל מלאכתו בנידון. לתכלית זו מכוון גם התיקון בחוק משנת התשמ"ה, לפיו הוספו הסעיפים 6א ו- 6ב לחוק הנועדים, בעיקרו של דבר, לפטור את בית-המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע."
"... ובהמשך לעניין סעיף 6ב מוסיפים דברי ההסבר לאמור:
'בנוסף מוצע כי אם נתקבלה קביעה בעניין נכותו הרפואית של נפגע בשל אותה תאונת דרכים לצורך חוק אחר, לפני שמיעת הראיות, תחייב קביעה זו גם לצורך תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תוך מתן אפשרות לצד שלא השתתף בהליך לפי החוק האחר להביא ראיות.'
המשמעות הרעיונית העולה מדברי הסבר אלו אחת היא, איפוא, לעניין התוספת שבסעיף 6א, שעניינה מינוי מומחה רפואי שקביעתו תחייב בקביעת דרגת הנכות הרפואית, ולעניין אימוץ דרגת הנכות שנקבעה על-פי דין אחר לפי סעיף 6ב הדברים מדברים בעד עצמם – ואין צורך להוסיף."
לפי סעיף 6ב הנ"ל, אם נקבעה על-פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו בתאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק הפיצויים, תחייב קביעה זו גם לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים.

המשפט "לפני שמיעת הראיות", המנוי בסעיף 6ב הנ"ל, מכוון לזמן בו טרם הוגשו חוות-דעתם של המומחים הרפואיים. מכאן, שקביעת נכות על-פי דין, שנתקבלה לאחר שהוגשה חוות-דעת מומחה מטעם בית-המשפט, לא תחייב עוד לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים[294].

סעיף 6ב לחוק הפיצויים לא בא אלא לקבוע חריג למסלול הרגיל של קביעת דרגת נכות בתביעה לפי חוק הפיצויים, שנקבע בסעיף 6א לחוק הפיצויים ובתקנות הפיצויים (מומחים). וזאת כשמתקיימים כל התנאים הנזכרים בסעיף 6ב. אך סעיף 6ב אינו כולל כל הוראה, על פיה חובה על הנפגע, כשניתן לקבוע דרגת נכות לפי כל דין עקב תאונה המהווה גם תאונת דרכים, למצות דרך זו קודם שבית-המשפט ינקוט בהליכים שמתווים סעיף 6א והתקנות שהותקנו על פיו[295].

לפיכך, בחירה שלא לפנות בתביעה לקביעת דרגת נכות על-פי דין אחר אינה יכולה לשמש עילה לעכב את הדיון בבקשה למינוי מומחים רפואיים או לנקיטת סנקציה דיונית אחרת[296].

סעיף 6ב לחוק הפיצויים בא לתת מענה, ולו חלקי, לקושי בפניו ניצב בית-המשפט הדן בתביעות פיצויים והנדרש להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות ולעיתים אף מנוגדות המובאות בפניו.

על קושי זה עמד כב' השופט מ' עציוני[297] באומרו:

"המצב כיום הוא שחוקרים רופאים על גבי רופאים, גם כאשר מומחה רפואי מעיד בעניין. הדבר מביא להתארכות הדיון, לעינוי דין לצדדים, ולבזבוז זמנו של בית-המשפט. לעיתים מוצא השופט את עצמו בין שתי דעות קיצוניות: רופא אחד קובע שלנתבע נגרמה נכות של 50% ואילו הרופא השני קובע לו 0 אחוז."
למעשה, בקובעו כי במידה ונקבעה לנפגע-התובע נכות "על-פי כל דין" לפני שמיעת הראיות במשפט התביעה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על-פי החוק ובית-המשפט לא יידרש לדון מחדש בסוגיה הרפואית – משיג סעיף 6ב שתי מטרות: האחת – קיצור ההליך בפני בית-המשפט; והשניה – דרגת הנכות נקבעת לאחר בדיקה ודיון ממצה על-ידי גוף או ועדה של מומחים רפואיים שהוסמכו לכך על-פי דין, היינו שאינם פועלים מטעמו של אחד מבעלי הדין. בדרך זו נמנע הקושי האובייקטיבי להכריע בין חוות-דעת רפואיות שונות או סותרות[298].

דרגת הנכות הרפואית אשר סעיף 6ב לחוק הפיצויים דן בה היא דרגת נכות רפואית. דרגת נכות זו אינה משקפת כלל ועיקר את נכותו התפקודית, אשר מהווה נתון מרכזי בקביעת הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע.

הנכות הרפואית נקבעת על-ידי מומחה שמתמנה לפי סעיף 6א לחוק הפיצויים ותקנות הפיצויים (מומחים). מומחה זה יבסס את חוות-דעתו על פגיעותיו של הנפגע. קביעתה של הנכות התפקודית, מאידך, נקבעת על-פי רמת התפקוד של הנפגע במקצועו עובר לתאונה. לפי הדוגמה המפורסמת בפסיקה יכול כנר מפורסם לאבד אצבע אחת, דבר המותיר בו נכות רפואית של אחוזים ספורים, ואולם ככל שהדבר נוגע לנכותו התפקודית תותיר בו התאונה נכות תפקודית מקסימלית, היות ופגיעה מינורית זו הפכה אותו למעשה, למחוסר יכולת לעבוד במקצועו הייחודי כנגן.

במקרה ההפוך, יכול אדם שעובד בעבודה משרדית, כפקיד בנק או רואה חשבון, להפוך למשותק ברגליו ובכל זאת לא תקופח באופן משמעותי פרנסתו, המבוססת בעיקרה על עבודת מחשבה וידע, במקרה כזה נכותו הרפואית של הנפגע תהא גבוהה, ונכותו התפקודית תהא נמוכה משמעותית.

ב- ע"א 5779/90[299] המשיב נפגע בתאונת דרכים, שהוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה, שלא נשארה למשיב כל נכות כתוצאה מהפגיעה. המשיב הגיש ערר על החלטה זו לפני הוועדה הרפואית העליונה, ועררו נדחה. במסגרת משא-ומתן לפשרה, שהתנהל בין בעלי הדין, ולפני חקיקת סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, נבדק המשיב, לבקשת המערערת, על-ידי רופא מטעמה, שקבע שלמשיב נותרה נכות בשיעור % 10בגין הפרעות בתנועות בפרק היד ובברך. בית-משפט השלום ראה בחוות-דעתו של הרופא הודאת בעל דין מטעם המערערת וקבע על פיה, שלמשיב נותרה נכות צמיתה של 10%. על פסק-דין זה ערערה המערערת לבית-המשפט המחוזי, וזה קבע, כי אין לראות בחוות-הדעת האמורה "הודאת בעל דין" וכי סעיף 6ב הנ"ל חל על המקרה. דעת הרוב היתה, כי בנסיבות המקרה לא היה מקום להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, וחרף זאת, יש לקבל את חוות-הדעת של הרופא מטעם המערערת כראיה לעניין הנכות התפקודית של המשיב. דעת המיעוט גרסה, שיש לקבל את חוות-הדעת הנ"ל כראיה לסתור את קביעת הוועדה הרפואית, בהסתמך על הוראות הסיפא לסעיף 6ב הנ"ל.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור פסק, כי הבאת ראיות לסתור, לפי הסיפא לסעיף 6ב לחוק הפיצויים, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ובנסיבות יוצאות דופן. כך, למשל, כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ועד לדיון בבית-המשפט, או כאשר לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלבנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה.

כדי שיותר להביא ראיות לסתור – מוסיף כב' השופט – לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה היתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול.

במקרה דנן, לא היה במסמכים שבאו לפני בית-המשפט, לרבות בחוות-הדעת הרפואית של הרופא מטעם המערערת, כדי להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור. אין בחוות-הדעת מימצאים השונים מאלה שנקבעו על-ידי הוועדה הרפואית. השוני הוא רק במסקנות שהוסקו ממימצאים אלה. הנימוק היחיד, עליו מסתמכת הבקשה להבאת ראיות לסתור, הוא, שמסקנת מחבר חוות-הדעת שונה מזו של הוועדה הרפואית. בכך בלבד אין להצדיק מתן רשות להביא ראיות לסתור, מה עוד שייתכן כי ניתן להבין את הקביעה בחוות-הדעת כקביעת דרגת נכות שאינה לצמיתות.

כב' השופט ת' אור מבדיל בין הנכות הרפואית של נפגע לנכותו התפקודית באומרו, כי סעיף 6ב הנ"ל דן בדרגת נכות רפואית. דרגת נכות זו תשמש בקביעת הנזק הלא ממוני שנגרם לנפגע לפי הוראות תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. אך כדי לקבוע את הפסדו של נפגע בגין פגיעה בכושר השתכרותו, שיעור הנכות הרפואית אינו מהווה בהכרח אמת-מידה ראויה לקביעת שיעור ההפסד, שכן לעיתים שיעור הנכות הרפואית אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית, שעל פיו אומדים את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע.

במקרה בו צד מעוניין להביא ראיות לעניין רפואי, שאינו דרגת נכות, עליו לפנות, על-פי תקנה 2(א) לתקנות הפיצויים (מומחים), לבית-המשפט בבקשה למינוי מומחה רפואי, ואין הוא רשאי להעיד מומחים, על-מנת שאלה יחוו דעתם בדבר השלכות הפגיעה והנכות הרפואית על כושר תיפקודו.

כך הוא לגבי הוכחת כל עניין שברפואה, ואם נקבעה דרגת הנכות מכוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין עילה לסטות מהדרך הקבועה בתקנות להוכחת עניינים שברפואה, אשר אינם קביעת דרגת נכות.

כב' השופט ת' אור קובע, כי ניתן להביא רופא כעד, על-מנת שיעיד על טיפולים שטיפל בנפגע בעבר, או על-מנת שימציא מסמכים הנוגעים לטיפול כזה, להבדיל ממתן חוות-דעת רפואית על מצבו הרפואי של הנפגע.

כב' השופט מדגיש, כי נפגע יכול לנסות ולהוכיח את ההשלכות התפקודיות של נכותו הרפואית (דבר שייעשה בדרך הקבועה בתקנות הפיצויים (מומחים)) אך כל הוכחה כזו כפופה לדרגת הנכות הרפואית, כפי שזו נקבעה לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. כל מומחה, שימונה על-ידי בית-המשפט לצורך עניין שברפואה, יהיה כבול לקביעה זו לפי סעיף 6ב, כל עוד לא התיר בית-המשפט להביא ראיות לסותרה.

בנסיבות בהן נקבע, מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים, כי לנפגע לא נותרה כל נכות עקב התאונה, והנפגע מבקש מינוי מומחה רפואי על-מנת שיקבע את נכותו התפקודית, על בית-המשפט לבחון, אם יש הצדקה להיעתר לבקשה כזו. במקרה הרגיל הוא לא ייעתר לבקשה, שכן, אם לא נשארה כל נכות רפואית, אות הוא, בדרך-כלל, שלא נשארה כל מגבלה תיפקודית. חריג לקביעה כזאת הוא המקרה הנדיר, בו הקביעה הרפואית היא, שנותרה הגבלה שיש בה כדי להפריע לתיפקוד, אך לא ניתן לקבוע את שיעור הנכות על-ידי כימותה באחוז נכות מסויים, בהיעדר סעיף מתאים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

מסקנה זהה תתקבל במקום בו בית-המשפט החליט, מכוח תקנה 7 לתקנות הפיצויים (מומחים), לא להיעתר לבקשה למינוי מומחה רפואי, למשל, משום שעל-פי המסמכים, שהוגשו בנספח לבקשה למינוי מומחה רפואי, אין כל רמז לכך שנותרו לנפגע נכות או פגם גופני כלשהו.

6.1. נכות זמנית ונכות יציבה
סעיף 6ב לחוק הפיצויים אינו כולל דרישה, כי הקביעה על-פי דין, תהא קביעה יציבה.

עם זאת, אין ספק, כי לכך כיוון המחוקק וכי ההוראה האמורה בסעיף 6ב, חלה מקום בו מדובר בקביעה יציבה. כל עוד לא שונתה קביעה זו על-ידי הגשת ערר, או בדיקה מחדש, מחייבת היא גם בתביעה לפני חוק הפיצויים. עם זאת, במקום בו שונתה דרגת הנכות לפי הדין האחר, תחייב קביעה חדשה זו גם במסגרת התביעה לפי חוק הפיצויים, כל עוד תביעת הפיצויים טרם נסתיימה, אפילו אם נשמעו בה כבר ראיות, ובלבד שהקביעה היציבה הראשונה, נקבעה בטרם שמיעת הראיות.

"אם מחייבת אותנו קביעת המוסד, היא מחייבת על כל גלגוליה והשינויים שחלו בה."[300]
יש להדגיש, כי הקביעה היציבה תחייב את הנפגע בתביעה לפי חוק הפיצויים, רק במקום בו נתקבלה "לפני שמיעת הראיות". במידה ואכן נקבעה נכות יציבה בטרם החלו בשמיעת הראיות, בתביעה שנידונה לפי חוק הפיצויים, תחייב קביעה זו, אפילו תלוי ועומד, אותה שעה, ערר.

עם זאת, ראוי, בדרך-כלל, להמתין לתוצאות הקביעה בערר, ובמקרים מסויימים אף למנות מומחה[301].

אולם, יש לציין, כי ב- רע"א 1619/93[302] נפסק, שלעיתים יימנע בית-המשפט ממינוי מומחה, כאשר צפויה קביעה קרובה של נכות צמיתה על-פי דין.

ב- ע"א 8511/02[303] התבררה השאלה האם קביעת נכות זמנית על-ידי קצין התגמולים, מונעת מינוי מומחים על-פי חוק הפיצויים.

באותו מקרה התבררה תביעת המערער לפי חוק הפיצויים. באותה העת היתה רק קביעת נכות זמנית על-ידי קצין התגמולים שתוקפה פג כשמונה חודשים קודם לכן.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור פסק, כי קביעה זמנית זו אינה מחייבת בהליך לפי חוק הפיצויים, שלגביו נדרשת קביעת נכות יציבה. במקרה דנן לא היתה צפויה קביעת נכות יציבה שכן התביעה כנגד קצין התגמולים נזנחה, ולפיכך לא היתה עילה למנוע מינוי מומחים רפואיים בתביעת המערער. בסעיף 6ב לחוק הפיצויים נאמר, כי קביעת דרגת נכות על-פי דין לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי החוק מחייבת באותה תביעה. ההלכה קובעת, כי המדובר בקביעה של דרגת נכות יציבה, להבדיל מדרגת נכות זמנית. הלכה נוספת קובעת שלעיתים יימנע בית-המשפט ממינוי מומחה כאשר צפויה קביעה קרובה של נכות צמיתה על-פי דין[304].

במקרה דנן, בפני בית-המשפט קמא היתה קביעה זמנית של נכות במסגרת הליך שנזנח, ולפיכך לא צפויה קביעה של נכות צמיתה במסגרתו. על-כן, אין כל ראיה על קיומה של "קביעה על-פי דין" בעניינו של המבקש, ולא היתה כל עילה למנוע את מינויים של המומחים על-ידי בית-המשפט בהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים.

ב- רע"א 8019/00[305] נדון פירוש הסכם בין בעלי הדין על מינוי מומחה רפואי בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה.

באותו מקרה המשיב נפגע בתאונת דרכים שהיתה גם תאונת עבודה. הוא הגיש בקשה לקביעת דרגת נכותו לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. בטרם התייצב בפני הוועדה, הגיש תביעה בבית-משפט השלום (להלן: התובענה הראשונה), לתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. לאחר הגשת התובענה הראשונה, נחתם בין בעלי הדין הסכם, לפיו ימונה מומחה בתחום האורטופדי שיקבע את נכותו הרפואית של המשיב עקב התאונה. נקבעה זהות המומחה, ונקבע כי חוות-דעתו תחייב את הצדדים "גם במסגרת הליכים" בבית-המשפט, וכן נקבע כי דין חוות-הדעת כדין חוות-דעת שהוגשה בידי מומחה אשר מונה על-פי תקנה 7 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים).

המשיב נבדק על-ידי המומחה, והלה קבע כי למשיב נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 5%. בטרם התבררה התובענה, ביקש המשיב, בהיעדר המבקשת, למחקה.

בית-המשפט החליט למחוק את התובענה כמבוקש. הרקע למחיקת התובענה על-ידי המשיב הוא החלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שניתנה במסגרת תביעת המשיב לתשלום גמלת נכות מעבודה, להעמיד את נכותו הרפואית הכוללת הצמיתה על 55%, כשנכות זו כוללת 20% נכות בתחום האורטופדי.

מספר חודשים לאחר מחיקת התובענה הגיש המשיב תובענה חדשה, לבית-המשפט המחוזי (להלן: התובענה השניה). במסגרת תובענה זו נחלקו בעלי הדין בשאלה אם קביעת הוועדה הרפואית היא קביעה על-פי דין המחייבת לצורך התובענה, בהתאם להוראת סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, או שאינה מחייבת נוכח ההסכם בדבר מינוי המומחה במסגרת התובענה הראשונה, וכי קביעת המומחה מחייבת גם לעניין התובענה השניה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי במקרים בהם טרם הסתיימה התובענה שבמסגרתה נקבעה הנכות הרפואית על-ידי מומחה, או שתובענה כזו הסתיימה בפסק-דין שלא לגופו של עניין – הרי שחוות-דעתו של המומחה אינה מחייבת בתובענה האחרת.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ת' אור מציין, כי בין בעלי הדין הושגה הסכמה, בתובענה הראשונה, בדבר מינוי מומחה רפואי בתחום האורטופדי אשר חוות-דעתו תחייב את בעלי הדין. עיון בנוסח ההסכם שבין בעלי הדין, מלמד שאמנם נזכר בו מספר התיק בתובענה הראשונה, אך לא נזכר בו שכוח ההסכמה יפה רק במסגרת תובענה זו. גם לא היה כל היגיון להגביל את חוות-דעתו של המומחה רק למסגרת התובענה התלויה ועומדת, אם היו בעלי הדין צופים שהסכסוך ביניהם יסתיים במסגרת הליך אחר והצדדים בוודאי לא התכוונו לכך. כך עולה מנוסח ההסכם ביניהם, וכך מתבקש גם מהגיונם של דברים.


7. פסילת מומחה ומינוי מומחה חלופי
תקנה 17 לתקנות הפיצויים (מומחים) קובעת כדלקמן:

"17. החלפת מומחה
(א) נבצר מהמומחה לפעול בהתאם למינויו או שלא עשה, תוך זמן סביר, אחת מהפעולות המוטלות עליו לפי תקנות אלה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת בעל דין ולאחר ששמע את טענות הצדדים, למנות מומחה אחר תחתיו; החליט לעשות כן, יחליט גם בדבר שכרו של המומחה שהוחלף כאמור.
(ב) העתק בקשה לפי תקנת-משנה (א) והודעה על מועד הדיון בה, יומצאו למומחה."

ב- 9186/00[306] נפסק כי:

"בתביעות לפי חוק הפיצויים, מומחה רפואי מתמנה על-ידי בית-המשפט, על-מנת שבהסתמך על חוות-דעתו ועדותו ניתן יהיה לפסוק בעניין מצבו הרפואי של התובע. כשנראה לבית-המשפט שיתכן ויתקשה להשתית את פסק-דינו על חוות-דעתו של מומחה אשר התמנה על ידו, פתוחה בפניו הדרך למנות מומחה אחר, אם במקום המומחה הרפואי אשר מונה ואם בנוסף לו. לא מתקבל על הדעת מצב, שאם חוות-דעתו של מומחה רפואי מטעם בית-המשפט תדחה כבלתי-ראויה להסתמך עליה, לא תהיה בפני בית-המשפט כל חוות-דעת של מומחה רפואי, עליה יוכל להשתית את פסק-דינו. נזכור, שבמסגרת תביעה בגין תאונת הדרכים, התובע אינו יכול להגיש כראיה מטעמו חוות-דעת רפואיות. לפיכך, אם במקרה האמור לא ימנה בית-המשפט מומחה רפואי אחר, יימנע מהתובע להוכיח את מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה."
ב- רע"א 5697/90[307] הוגשו שתי חוות-דעת בשתי תביעות שהתנהלו בגין תאונת דרכים אחת. מומחה אחד קבע לנפגעת נכות פסיכיאטרית בשיעור 50% לצמיתות. והמומחה האחר קבע לאותה נפגעת נכות של 30%.

כב' השופט ת' אור מציין, כי בנסיבות כגון דא, ראוי שבית-המשפט ישקול במסגרת שיקוליו האם אין המקרה הנוכחי מקרה הולם למינוי מומחה נוסף, אשר יאפשר לבית-המשפט להגיע לחקר האמת בעניין נכותה הצמיתה של הנפגעת.

ב- רע"א 2182/00[308] נפסק, כי היעדרה של ספרות רפואית, לא מהווה הצדק למינוי מומחה נוסף. במיוחד נכון הדבר, כאשר מינוי המומחה הוסכם על שני הצדדים ואמינותו אינה מוטלת בספק.


8. סיכום
בתביעות המוגשות על-פי חוק הפיצויים, בעלי הדין אינם מעידים מומחים מטעמם, והדיון בשאלת הנכות הרפואית, העומדת ביסוד הוכחת שיעור הנזק בתביעת הנפגע עצמו, מתקיים, מלכתחילה, על-ידי מינוי של מומחה מטעם בית-המשפט. כפועל יוצא מן הכוונה להימנע מריבוי מומחים ומן הרצון למנוע בזבוז משאבים לצורך הוכחת הנזק, הותקנו הוראות משלימות, הבאות לייתר את עצם הפניה של בעלי הדין למומחים רפואיים מטעמם ולהבטיח שיקול-דעת עצמאי למומחה שמינה בית-המשפט.

תקנה 8(א) לתקנות הפיצויים (מומחים) אוסרת על הנפגע להגיש למומחה חוות-דעת רפואית מטעמו.

תקנה 9 לתקנות הנ"ל מסמיכה את המומחה שנתמנה על-ידי בית-המשפט לדרוש מבעלי הדין וכן מכל אדם או מוסד מסמכים ורשומות רפואיות, ובלבד שלא ידרוש ולא יקבל מהם חוות-דעת רפואית.

בנוסף, במקרים מסויימים ביקש המחוקק להימנע לא רק מן הצורך להפנות את בעלי הדין למומחים רפואיים מטעמם, כי אם גם מהצורך למנות מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט עצמו: בסעיף 6ב לחוק הפיצויים הורה המחוקק, כי אם נקבעה כבר לתובע, מחוץ למסגרת המשפט, על-פי כל דין, דרגת נכות, שוב אין צורך להוכיח את שיעור הנכות הרפואית במשפט, ובדרך-כלל אין גם היתר לצדדים להביא ראיות נוספות לעניין הנכות הרפואית שנקבעה כאמור.

עם זאת, העובדה שנקבעה לתובע דרגת נכות על-פי דין אחר, אינה מייתרת במקרים רבים את הצורך להידרש לראיות נוספות או אחרות לעניין הנכות הרפואית עצמה ולעניין ההשלכות התפקודיות שלה. הצורך הזה מנתב את הדיון, באותם מקרים, למסלולי דיון אחרים, ובכללם זה הקבוע גם בסעיף 6א לחוק הפיצויים.


[248] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 443.
[249] ע"א (ב"ש) 1106/99 עזריאל מיכאל נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2001(1) 65721.
[250] ה"ח 1674, התשמ"ד, עמ' 193.
[251] ע"א (ב"ש) 1106/99 עזריאל מיכאל נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2001(1) 65721.
[252] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999) 532
[253] ע"א (ב"ש) 1106/99 עזריאל מיכאל נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2001(1) 65721.
[254] רע"א 6706/95 ביטוח חקלאי נ' גיל לשם (קטין) ו-4 אח', פ"ד מט(5) 133.
[255] רע"א 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל, תק-על 96(4) 186.
[256] ראשית הראיה הנדרשת לצורך מינויו של מומחה אינה חייבת להיות תמיד ראשית ראיה כי הניזוק החל בטיפול. הצורך ב"ראשית הראיה" מיועד כלפי אפשרות קיומה של נכות, או פגם גופני כלשהו שנותר בניזוק עקב התאונה.
[257] בר"ע (ת"א) 20236/99 בוגינסקי נ' קאופמן, תק-מח 99(3) 47022.
[258] רע"א 3044/01 קרייזל נ' מלול, תק-על 2001(2) 1038.
[259] רע"א 8796/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' אור בן יאיר, פ"ד נד(2) 460.
[260] רע"א 7612/99 אלוני נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 404.
[261] רע"א 4935/99 מירב מליאל ו-2 אח' נ' אהוד דוידוביץ, תק-על 2000(2) 635.
[262] רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' כריסטיאן שמור, פ"ד מט(4) 865.
[263] רע"א 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל, תק-על 1996(4) 186.
[264] רע"א 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל, תק-על 1996(4) 186.
[265] רע"א 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל, תק-על 1996(4) 186.
[266] רע"א 5638/95 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שמור, פ"ד מט(4) 865.
[267] ת"א (י-ם) 1422/99 קריטי נ' אלצנע, תק-מח 2000(4) 1212.
[268] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[269] רע"א 7265/95 שרון גלדשטיין ו-2 אח' נ' ג'נט בראל, פ"ד נ(3) 214.
[270] כב' השופט י' טירקל מביא לדבריו אלה סימוכין: בדברי השופט ת' אור ב- רע"א 5118/93 בועז אהרון, קטין ואח' נ' גולד רוברט ומנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); בדברי השופט י' וויס ב- ע"א 381/84 פלונית – פסולת דין ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 645, 655; בדברי השופט צ' א' טל ב- ע"א 5052/92 שיק נ' מטלון, תק-על 94(3); וכן בדברי השופט ש' לוין ב- רע"א 4746/90 אן בר-זאב נ' ג'ומעה מוחמד, תק-על 96(4) 186.
[271] רע"א 2339/96 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אוולין דלל, תק-על 96(4) 186.
[272] ת"א (י-ם) 1422/99 עמוס קריטי נ' אלצנע מוחמד, תק-מח 2000(4) 1212.
[273] רע"א 6401/00 לה ניסיונל חברה לביטוח נ' עומר סאלח, פ"ד נה(3) 97.
[274] רע"א 6839/99 הדר, חברה לביטוח בע"מ נ' גיטרמן, תק-על 99(3) 842.
[275] רע"א 333/98 שילוח חברה לביטוח בע"מ נ' ידידים, פ"ד מג(4) 375.
[276] רע"א 6839/99 הדר, חברה לביטוח בע"מ נ' גיטרמן, תק-על 99(3) 97.
[277] רע"א 7265/95 גלדשטיין נ' בראל, פ"ד נ(3) 214.
[278] רע"א 3906/95 אמר נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(3) 303.
[279] רע"א 3906/95 אמר נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(3) 303.
[280] בר"ע (חי') 646/95 בלס נ' איתן לברה לביטוח בע"מ, תק-מח 95(2) 1230.
[281] רע"א 1422/01 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' עבד אל רחמן, תק-על 2001(2) 837.
[282] רע"א 6401/00 לה ניסיונל חברה לביטוח נ' עומר סאלח, פ"ד נה(3) 97.
[283] רע"א 6401/00 לה ניסיונל חברה לביטוח נ' עומר סאלח, פ"ד נה(3) 97.
[284] בר"ע (י-ם) 775/03 אבישג אוהנה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2004(2) 5893.
[285] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[286] ע"א 107/88 רז נ' לאף ואח', פ"ד מד(1) 857, 862.
[287] בר"ע (חי') 646/95 קרני בלס נ' איתן חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 95(2) 1230.
[288] ע"א 31/82 כהן נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 160.
[289] ע"א 107/88 שירלי כהן רז נ' פרידה לאף ואח', פ"ד מד(1) 857.
[290] ת"א (ב"ש) 653/85 האשם חמיד נ' צברי, פ"מ מח(א) 45.
[291] ת"א (ב"ש) 653/85 האשם חמיד נ' צברי, פ"מ מח(א) 45.
[292] בר"ע (חי') 646/95 קרני בלס נ' איתן חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 95(2) 1230.
[293] ע"א 516/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון אזולאי, פ"ד מ(4) 687.
[294] רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו, פ"ד מז(4) 89.
[295] רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז(4) 89.
[296] רע"א 7612/99 אלוני נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 404.
[297] ע"א 521/77 אשר ברוור נ' רשות הנמלים, פ"ד לב(1) 416.
[298] ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505.
[299] ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי ואח' נ' טיארה אבדול אחמד, פ"ד מה(4) 77.
[300] ת"א 747/82, המ' 5517/82 צורי נ' צברי סעיד, צלטנר 689(א) 1.
[301] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[302] רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז(4) 89.
[303] ע"א 8511/02 חנן ממן נ' חברת הביטוח "המגן" בע"מ, תק-על 2003(1) 89.
[304] רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' טטרו יאיר, פ"ד מז(4) 89.
[305] רע"א 8019/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עארף שבלי, פ"ד נה(2) 372.
[306] רע"א 9186/00 ציון, חברה לביטוח בע"מ נ' דגנית יצחק, תק-על 2001(1) 295.
[307] רע"א 5697/90 הסנה חברה ישראלית לביטוח נ' רוטבן אסתר, תק-על 91(2) 65.
[308] ע"א (ת"א-יפו) 2182/00 מגדל בע"מ – חברה לביטוח נ' תדהר תמר ואח', תק-מח 2002(4) 15269.