פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעין המשפט - הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
שכר-טרחת עורך-דין
סעיף 16(א) לחוק הפיצויים קובע את תעריך שכר-הטרחה המקסימלי שיכול עורך-דין לגבות בתביעה לפי חוק הפיצויים:"16. שכר-טרחה
(א) המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין תקבע, באישור שר המשפטים, תעריף מקסימלי לשכר-טרחה של עורך-דין בעד הטיפול בתביעות לפי חוק זה, ובלבד ששכר-טרחה שנקבע לפי תוצאות הטיפול לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע, ואם היו הליכים משפטיים – על 13% מהסכום שנפסק: מי ששילם שכר-טרחה העולה על התעריף המקסימלי, זכאי להחזר העודף.
(ב) הרשות הנתונה לועד מחוזי של לשכת עורכי-הדין לפי הסיפה של סעיף 82 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, לא תהא נתונה לו לגבי תעריף שנקבע לפי סעיף זה."
סעיף 16 לחוק הפיצויים קובע רק שתי מדרגות, 8% ו- 13%. בכללי לשכת עורכי-הדין[379], נקבע בכללים 2-5 כך:
"2. שכר-טרחה בטיפול בפסק-דין
שכר-טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית-המשפט, לא יעלה על 13% מהסכום שנפסק.
3. שכר-טרחה בפשרה
על-אף האמור בסעיף 2, שכר-טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית-המשפט שהסתיים בפשרה לא יעלה על 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על-פי הפשרה.
4. שכר-טרחה כשאין הליכים משפטיים
שכר-טרחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהסתיים ללא הגשת תביעה לבית-המשפט לא יעלה על 8% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע.
5. מס ערך מוסף
השיעורים שנקבעו בכללים אלה אינם כוללים מע"מ, שבו נתחייב עורך-הדין לפי חוק מע"מ, התשל"ו-1976."
כללים אלו הוסיפו מדרגת ביניים של 11%, במקרה של סיום בפשרה לאחר הגשת תביעה, בשל החשש כי בעקבות הפער בין 8% ל- 13% יגישו עורכי-הדין תביעות סרק, במקרים בהם ניתן לסיים את הטיפול בפשרה, וזאת כדי לגבות שכר-טרחה גבוה יותר.
עם זאת, מאפשרים לעורך-הדין וללקוחו להסכים על קביעת סכום גלובאלי של שכר-טרחה, שלא באחוזים מתוצאת הטיפול. אולם, שעה שהצדדים מסכימים על שכר-טרחה במנגנון מסויים אין לעשות עירוב עם המנגנון האחר. כלומר, על הצדדים לקבוע מראש האם שכר-הטרחה יהיה באחוזים בלבד או שלא באחוזים.
ככלל, בפרקטיקה נוהגים עורכי-הדין, בשעה שצפויים להתקבל פיצויים נמוכים, לערוך הסכמי שכר-טרחה המבוססים על סכום גלובלי.
סעיף 16 לחוק הפיצויים מחייב רק מקום בו שכר-הטרחה נקבע כאחוזים משווי התיק, במקרים אלו לא יכול עורך-הדין לגבות מעבר לאחוזים הקבועים בכללים. אך הוא רשאי לגבות אחוזים נמוכים יותר. כל שהכללים קובעים היא תקרה מקסימלית של אחוזים משווי התיק, מקום בו בחר עורך-הדין לגבות את שכר-טרחתו בדרך זו.
עורך-דין שפועל בניגוד להוראות החוק, וקובע את שכרו באחוזים גבוהים מאלה, מפר את סעיף 82 לחוק לשכת עורכי-הדין[380], ויהא צפוי לעמוד לדין משמעתי לפי סעיף 86 לחוק הנ"ל בגין התנהגות שאינה הולמת עורך-דין.
שאלה מעניינת התעוררה באשר לשיעור שכר-הטרחה, מקום בו התביעה הסתיימה בפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, הקובע כדלקמן:
"4. תרופה על נזק גוף
(א) ...
(ב) ...
(ג) בית-המשפט רשאי ליתן פסק-דין על דרך הפשרה לעניין זכותו של נפגע לפיצוי לפי חוק זה, אם בעלי הדין הסכימו לתת לבית-המשפט סמכות כאמור; פסק-הדין יהיה ניתן לערעור ככל פסק-דין אחר."
הקושי היה טמון בשאלה האם מדובר בפסק-דין, שאז שכר-הטרחה לא יעלה על 13%, או שמא מדובר בהסכם פשרה, שאז שכר-הטרחה לא יעלה על 11%?
בשונה מהסכמי פשרה "רגילים", סעיף 4(ג) הנ"ל מדבר על פשרה שהושגה בתוך כתלי בית-המשפט, כאשר השופט הדן בעניין הכריע בה. לכן, הוועדה לענייני שכר-טרחה קבעה, כי מדובר בפסק-דין ולא בפשרה, לכן זכאי עורך-הדין ל- 13%.
שאלה נוספת שעוררה קושי היתה מהו "הסכום שנפסק", ממנו זכאי עורך-הדין לאחוזים האמורים? האם סכום זה כולל גם את הוצאות המשפט והמע"מ שנפסקו לטובת הלקוח?
לשכת עורכי-הדין קבעה, כי:
"שכר-טרחה הנקבע באחוזים יחושב מסך כל הסכום שפוסק בית-המשפט, לרבות שכר-טרחת עורך-דין ומע"מ."[381]
כב' השופט ורדי קובי[382] חולק על קביעה "בלתי-סבירה" (כדבריו) זו של הלשכה, בקובעו:
"עיון בלשון החוק, מטרות ותכלית החוק והשיקולים שעמדו מאחורי החוק מביאים לפרשנות ומסקנה ברורה שהסכום שנפסק הוא הסכום שנפסק לנפגע בתאונת הדרכים ועל סכום זה יש להוסיף פעם אחת בלבד את שכר-טרחה עורך-הדין בסך של 13% + מע"מ ולא להוסיף על הסכום שנפסק לתובעים פעם אחת שכר-טרחת עורך-דין + מע"מ ואחר-כך לגבות שוב שכר-טרחת עורך-דין + מע"מ, באופן, שלמעשה, מהווה גביה כפולה של שכר-טרחת עורך-דין, שגובה שכר-טרחת גם משכר-הטרחה של עורך-הדין ובכך מגדיל את האחוזים שהוגבלו בחוק כאחוזי מקסימום לשכר-טרחת עורך-דין מ13% + מע"מ (%15.21) ל-17.5% (כולל מע"מ).
תוצאת הפרשנות של הנתבע ועורכי-הדין האחרים הנוהגים כך מביאה לתוצאה לא סבירה, לא הגיונית ולא צודקת, שלפיה אחוזי הגביה של שכר-הטרחה אינם מקסימום 13% + מע"מ אלא למעשה 17.52% וגביה זו עומדת בניגוד לחוק.
החוק והכללים מדברים בלשון ברורה על שכר מקסימלי ותעריף מקסימלי.
בהצעת החוק 1079 מיום 12.07.73 נאמר שהחוק בא לקבוע תעריף מקסימלי לעורך-הדין המטפל בתביעות של נפגעי תאונות דרכים.
בדברי ההסבר לכנסת, כרך 68 עמ' 3954, במהלך הקריאה השניה והשלישית, ניתן לראות מדברי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט דאז, ח"כ זרח ורהפטיג, שהכוונה היתה להציע תעריף מקסימלי שיגביל את שכר-הטרחה של עורך-הדין ושבכל מקרה לא יוכל האחוז, בתביעות המסתיימות במשפט, לעבור את השיעור של 13% בתעריף מקסימלי לשכר-טרחת עורך-דין.
בנוסף, בית-המשפט העליון פירש את הביטוי "הסכום שנפסק" כסכום שמחוייב הנתבע לשלם בפועל לתובע. כך, ב- ע"א 311/85 אפראימוב נ' גבאי ואח', פ"ד מב(3) 191, נפסק ששכר-הטרחה על-פי הוראות סעיף 16(א) לחוק מחושב על הסכום שנפסק לתובע ללא תשלומי מל"ל.
ב- ע"א 575/88 קריכלי נ' ביהם ואח', פ"ד מג(2) 602, נתקבלה פרשנות זו לגבי הסכום שהנתבע מחוייב לשלם בפועל לתובע, כשנאמר בפסק-דין זה בעמ' 610 לפסק-הדין:
'כל מטרתה של ההוראה בסעיף 16(א) הנ"ל למנוע "נגיסה" יתרה בכספים המשתלמים לידיו של הנפגע, בין על-פי הסכם שבין הצדדים ובין מתוקף פסק-דין.'
דהיינו, המטרה של ההוראה בסעיף 16(א) לחוק שהנפגע לא יינזק ושלא תהא נגיסה בכספים שישתלמו על ידו ומטרה זו תסוכל לפי פרשנות הנתבע – שנוגסת בכספים שמשולמים לידי הנפגע.
הפרשנות הראויה, לטעמי, המאזנת בין שיקולי צדק, הגינות, שיקולים חברתיים, תוך איזון בין זכות עורך-הדין לשכר-טרחה וזכות האדם-הלקוח שלא יגבו ממנו כספים יותר מהמקסימום שנקבע בחוק, מביאה, לטעמי, לקבלת פרשנות התובעים לגבי איסור שיטת הגביה "מלמעלה", שיטה שהינה בניגוד לחוק.
תכלית החוק לשרת ערכים יסודיים ואינטרסים בסיסיים של החברה, ביניהם שלום הציבור, קידום הרווחה, זכות היסוד של האדם, השוויון בפני החוק ועוד.
חזקה על המחוקק שהוא מבקש בכל חוק וחוק לקדם ערכים ואינטרסים אלה, או למזער, לצמצם את הפגיעה בהם ככל שניתן בנסיבות העניין (ראה רע"א 1367/95 פרופורציה מרכז רפואי בע"מ נ' מד"י, פ"ד מט(3) 28).
במקרה דנן, אני סבור שתכלית החוק, כפי שבאה לידי ביטוי גם בהצעת החוק, בדברי ההסבר ובפסיקה, הינה לצמצם את הפגיעה בנפגע ולהגן על זכויותיו תוך הגנה גם על שכר עורך-הדין באופן שייקבע בחוק, אך אין בכך הכשר לעורך-הדין למתן פרשנות העומדת בסתירה לתכלית החוק ומביאה לתוצאה העומדת בניגוד לתוצאה שאליה התכוון החוק, תוך פגיעה בנפגע באופן ש"ננגסת" ממנו נגיסה יתרה בכספים שמיועדים לרווחתו.
החלטת ועדת האתיקה של עורך-הדין, גם אם היא תומכת בעמדת הנתבע, כשבמקרה דנן מדובר בתשובה כללית משנת 96' וכן בתשובה שונה לכאורה בשאלה אחרת, כך שספק אם זו עמדת ועדת האתיקה של עורך-הדין כיום, לא יכולה לעזור לנתבע, שכן החלטה זו אינה מחייבת את בית-המשפט ואינה יכולה להכשיר פרשנות משפטית המנוגדת, לטעמי, לחוק."
יש להדגיש שתקרת שכר-הטרחה המותרת בגביה, חלה על כל הערכאות המטפלות בתיק. עורך-הדין זכאי ל- 13% ממה שנפסק ככלל ולא 13% ממה שנפסק בכל ערכאה, אלא אם הוסכם אחרת בין הלקוח לעורך-הדין. לכן, אם נפסק פיצוי בערכאה ראשונה וההחלטה נהפכה בערכאה השניה דהיינו, הנפגע לא מקבל פיצוי – על עורך-הדין להחזיר את שכר-הטרחה שקיבל לאחר הערכאה הראשונה, אלא אם הוסכם אחרת. ולהיפך, אם הוגדל סכום הפיצוי בערעור – זכאי עורך-הדין להפרש.[383]
[379] כללי לשכת עורכי-הדין (תעריף מקסימלי לשכר-טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), התשל"ז-1977.
[380] סעיף 82 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, קובע:
"קבע שר המשפטים בתקנות סוגי שירותים מסויימים שיש לקבוע בעדם תעריף מכסימלי לשכר-טרחה, תקבע המועצה הארצית של הלשכה את התעריף; משנקבע בתעריף שכר מכסימלי לשירות מסויים, לא יתנה ולא יקבל עורך-הדין שכר גבוה ממנו, אלא ברשות שניתנה על-ידי הוועד המחוזי לעניין מסויים."
[381] החלטת הוועדה לענייני שכר-טרחה המובאת בגיליון זה והחלטת ועדת האתיקה במחוז תל-אביב שפורסמה ב"עט ואתיקה" גליון 36.
[382] ת"א (ת"א-יפו) 165145/02 אופירה (אלונה) נ' עורך-דין, תק-של 2003(2) 42.
[383] עט ואתיקה גיליון 15.