פירוק שיתוף במשקים חקלאיים

במרבית המושבים זכויות המתיישבים הינן זכויות של ברי-רשות בלבד, מכוח חוזי הרשאה לשלוש שנים. ההסכם נערך בדרך-כלל, בין שלושה; מינהל מקרקעי ישראל, אגודת המושב והמתיישב (חבר המושב), ומכאן שמו "הסכם משולש". בהסכמים אלו האגודה השיתופית חוכרת את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל, ולחבר המושב מוענקת זכות חוזית בלבד לשימוש בקרקע.

זכות זו הינה זכות הרשאה לשימוש בקרקע, ולא מגיעה לכדי זכות קניין כמשמעותה בחוק המקרקעין, כל שיש לחבר המושב הוא אישור שימוש במקרקעין, אישור זה מוגבל בזמן ומתחדש מעת לעת.

פרופ' אוטולנגי[252], סוקרת במאמרה את מגוון ההסדרים המשפטיים הקיימים בנוגע לזכויות המתיישבים במושבי עובדים, ובין השאר, מתייחסת לסטאטוס של חבר המושב ומציינת, כי:

"עדיין ישנם מושבים רבים, אשר אפילו זכות חכירה טרם נרשמה על שמם, וכל מעמדם הינו של בני רשות של הסוכנות או של המינהל. מעמדם המשפטי של חברי המושב במקרה כזה הינו עגום ביותר: אין הם אלא בני רשות של בני רשות!"
לאור מצב דברים זה, נשאלת השאלה האם רשאי מי שבידו זכות של בר-רשות לעשות דיספוזיציה בזכותו – היינו, להעבירה לאחר בין בחיים ובין מחמת מיתה?

ב- ע"א 103/89[253] נקבע, כי התשובה לכך חיובית:

"שכן גם זכותו של בר-רשות גרידא ניתנת עקרונית להעברה ליורשיו, והכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון (ראה ע"א 260/65, בעמ' 190)."
ואכן, ב- ע"א 260/65[254] נאמר:

"רשות שימוש לעומת זאת היא ביסודה זכות אישית שאיננה ניתנת להעברה, אלא אם תנאי החוזה או מיכלול הנסיבות של המקרה מראים על כוונה הפוכה להתיר את העברתה לאחר."
מן האמור לעיל עולה, כי על-אף שזכותו היסודית של המתיישב היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, וכל מקרה יבחן לגופו.

ב- ע"א 274/82[255] התבררה השאלה באיזה אופן יש לחלק את ההכנסות ממשק משותף, בין בעל לאשתו, בעת שחיו בנפרד.

בני הזוג היו נשואים למעלה משלושים שנה. בכספיהם המשותפים רכשו משק חקלאי שנרשם על שמם בחלקים שווים. כעבור זמן מה, התגלע בין בני הזוג סכסוך שכתוצאה ממנו נאסר על הבעל להתגורר בבית והוא חוייב לשלם לאישה מזונות.

מאז גרו בני הזוג בנפרד והבעל שילם מזונות לאשתו במשך כל התקופה. את אדמות המשק עיבד הבעל לבדו.

המחלוקת בין הצדדים היא מה דין ההכנסות מן המשק שהצטברו בקופת המושב במשך השנים בהם גרו בני הזוג בנפרד.

האישה תבעה מחצית מן ההכנסות.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי יש ליישם את הוראות סעיפים 31 ו- 33 לחוק המקרקעין, באשר העבודה שעשה הבעל במשק המשותף מהווה שימוש בחלקה של האישה ולכן עליו לשלם לה דמי שימוש ראויים כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין.

כב' הנשיא שמגר קיבל את ערעור האישה וקבע, כי אין צורך להכריע בשאלה מהי הזיקה בין יחס של שיתוף קנייני בנכס והפקת פירות ממנו, לבין שותפות מסחרית הנשלטת על-פי הוראות פקודת השותפויות. מדובר כאן בחלוקת רווחים שנצטברו מן העיבוד החקלאי של המשק ויש ליישם את הוראות סעיף 35 לחוק המקרקעין המסדיר זכויות שותפים בנכס בפירות הנובעים ממנו. סעיף זה מגדיר את זכויות הבעלים המשותפים בפירות המופקים מהנכס על-פי חלקם היחסי בבעלות בנכס ובמקרה דנן זכאית איפה האישה למחצית הרווחים שהופקו מן הנכס.

כב' הנשיא מתייחס למונח "פירות" בסעיף 35, באומרו שהסעיף מתייחס לרווחים נטו שהופקו מן הנכס ויש על-כן להפחית תחילת מכלל ההכנסות את הסכום המגיע לבעל כשכר ראוי על עבודתו ושאר הוצאות הניהול, ולחלק באופן שווה את העודף בין בני הזוג.

בשל חשיבות פסק-הדין יובא הוא בשלמותו:

הנשיא מ' שמגר פסק:

"1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, אשר לפיו נדחתה תביעת המערערת, שסבה על הנושאים הבאים:
א. הצהרה, כי מחצית ההכנסות השייכות למשק, השייך בחלקים שווים למערערת ולמשיב 1 (להלן: המשיב) שהינו משק מספר 36 במושב בן-עמי (להלן: המשק שייכות למערערת, וכן כי למערערת זכות לקבלת מחצית ההכנסות של המשק לעתיד לבוא.
ב. חיובו של המשיב לתת למערערת דין וחשבון מפורט על מכירות תוצרת חקלאית וציוד חקלאי אשר המשיב ביצע בעבר ואשר הוא עתיד לבצע בעתיד ואשר לא חעבורנה דרך גזברות מושב בן-עמי.
ג. הטלת איסור על המושב, להעביר למשיב כספים כלשהם השייכים למערערת, וחיוב המושב במתן חשבונות ובהצגת כל המסמכים הקשורים לחשבון המשותף של המערערת ושל המשיב.
2. העובדות: המערערת והמשיב הם בעל ואישה, הנשואים זה לזה למעלה משלושים שנה. בשנת 1972 רכשו בני הזוג משק חקלאי במושב בן-עמי בכספים שחסכו בזמן חייהם המשותפים. המשק רשום על-שם שני בני הזוג, ואין מחלוקת בין הצדדים, כי הוא בבעלות משותפת של שניהם, בחלקים שווים.
בני הזוג גרו בביתם במושב (בסמוך למשק החקלאי הנ"ל) עד לשנת 1975. בשנה זו פרץ ביניהם סכסוך, אשר כתוצאה ממנו השיגה האישה בשנת 1976 צו של בית-משפט, האוסר על הבעל להתגורר בביתם המשותף שבמושב ואשר מורה לו לשלם לאישה מזונות.
מאז גר הבעל בדירה שכורה בנהריה, והאישה גרה בבית שבמושב, והבעל שילם לה מזונות במשך כל התקופה. הבעל לבדו עיבד את אדמות המשק, והאישה הפסיקה בו-בזמן לחלוטין לעבוד במשק. המחלוקת בין הצדדים נטושה על השאלה, מה דין ההכנסות מן המשק, שהצטברו בקופת המושב במשך השנים 1975-1980.
לדעת בית-המשפט המחוזי, היה צריך ליישם את הוראותיהם של סעיפים 31(א)(1) ו- 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, באשר העבודה, שעשה הבעל במשק המשותף, מהווה שימוש בחלקה של האישה, ולכן עליו לשלם לה דמי שימוש ראויים כאמור בסעיף 33 לחוק המקרקעין. על כך הערעור שלפנינו.
3. בא-כוחה המלומד של המערערת מבסס טעמיו על שני טיעונים חלופיים: הראשון עניינו השיתוף הקנייני, שיסודו בהוראותיו של פרק ה' לחוק המקרקעין. לפי סעיף 35 לחוק המקרקעין, הפירות, המופקים מהנכס, יתחלקו בין השותפים בהתאם לחלקם היחסי בבעלות בנכס. הטיעון השני של המערערת מתבסס על הטענה, כי השותפות בין בני הזוג במשק החקלאי היא למעשה שותפות מסחרית כפשוטה. לאור תחולת פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, על יחסי השיתוף בין הצדדים זכאית המערערת, לטענתה, כשותפה במחצית הזכויות בשותפות המסחרית, גם למחצית מן ההכנסות מן המשק, שנצטברו בקופת המושב.
4. אין צורך שנכריע כאן בשאלה, מהי הזיקה בין יחס של שיתוף קנייני בנכס והפקת פירות ממנו לבין שותפות מסחרית, הנשלטת על-פי הוראותיה של פקודת השותפויות (נוסח חדש), ואין צורך כי נתווה את הגבולות בין שתי סוגיות משפטיות אלו: במקרה דנן נטושה המחלוקת על ההכנסות, כמשמעותו הלשונית והמשפטית של מונח זה, שהופקו ממשק חקלאי (שהוא נכס משותף). תהא אשר תהיה ההבחנה בין שתי מערכות הדינים הנ"ל, הרי ברור, כי מדובר במקרה דנן בנכס בבעלות משותפת, המפיק פירות. המקרה דנן יידון על-כן לאור מערכת הדינים, החלה על בעלות משותפת בקניין, המוסדרת בפרק ה' של חוק המקרקעין.
5. המחלוקת נטושה, כאמור לעיל, על חלוקת ההכנסות, שנבעו מהנכס בתקופה שבין השנים 1975-1980, כלומר מדובר כאן בחלוקת הרווחים שנצטברו מן העיבוד החקלאי של המשק. יש ליישם כאן על-כן את הוראותיו של סעיף 35 לחוק המקרקעין, המסדיר את זכויותיהם של השותפים בנכס בפירות הנובעים ממנו, להבדיל מסעיפים 31 עד 33 לחוק המקרקעין, המסדירים את סוגיית השימוש בנכס על-ידי כל אחד מהשותפים בנסיבות כאמור בסעיף 31 ולא לצורך הפקת פירות. האמור בסעיף 33 צמוד אך ורק לנסיבות כמתואר בסעיף 31. אגב, אך מובן, שאין ליישם הוראותיהם של סעיפים 33 ו- 35 בצוותא.
סעיף 35 לחוק המקרקעין מגדיר זכויות הבעלים המשותפים בפירות המופקים ממנו על-פי חלקם היחסי בבעלות בנכס, ובמקרה דנן זכאית האישה, כבעלת מחצית הבעלות במשק החקלאי, למחצית הרווחים, שהופקו מן הנכס.
המונח "פירות" בסעיף 35 מתייחס לרווחים נטו, שהופקו מן הנכס. בהתחשבנות הכוללת בין בני הזוג יש, על-כן, להפחית תחילה מכלל ההכנסות את הסכום המגיע לבעל כשכר ראוי על עבודתו בנכס, שהרי הוא ניהל את הנכס ועיבד אותו לבדו במשך כל התקופה הנ"ל. את הסכום הנותר מתוך כלל ההכנסות, לאחר ניכוי ההוצאות (לרבות השכר הראוי) ושאר יציאות הניהול, יש לחלק באופן שווה בין בני הזוג. מכאן כי ערעורה של המערערת, המתייחס לזכותה במחצית מן הרווחים נטו שהופקו מן הנכס להבדיל מכלל ההכנסות הקיימות כעת בקופת המושב – דינו להתקבל.
אין בקביעה זו כדי לשלול את האפשרות, שערכאה שיפוטית תחליט בשל הכרעתנו הנ"ל על שינויים בשיעור המזונות המשולמים לאישה על-ידי הבעל."
ב- ע"א 809/90[256] נדונה תביעה שעסקה בשיתוף בנכסי בני זוג.

באותו עניין, בני הזוג ניהלו משק בית משותף, וקיימו משק חקלאי גדול, על אדמות שקיבלו בירושה מהוריהם. בנוסף לכך עבד המערער כמנהל בחברה ואת משכורתו הכניס לקופה המשותפת. במסגרת עבודתו זו הופרשו כספים של המעביד ושלו לקופות גמל.

המשיבה הגישה תביעה לבית-המשפט המחוזי לחלוקת הרכוש המשותף.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי על בני הזוג חלה חזקת השיתוף בכל הנוגע לפירות עמלם. לא כן בנוגע לנכסי דלא ניידי. בנכסים אלה, שכל אחד מהצדדים קיבל בירושה מהוריו, נשמר קו הפרדה ברור. בנוסף החיל השופט קמא את חזקת השיתוף על בית המגורים ועל קופות הגמל והצהיר כי המשיבה זכאית למחצית בם. כן קבע כי המשיבה תהיה גם שותפה בחובות (עד גובה שווי הנכסים). על פסיקה זו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

כב' השופטת נתניהו מאמצת את פסיקת בית-המשפט קמא, כי בכל הנוגע לבית המגורים מקלה הלכת השיתוף עם בן הזוג הטוען לשיתוף ומחמירה עם בן הזוג המבקש לסתרו. אולם, הבעלות בקרקע שעליה הוקם בית המגורים, המהווה חלק ממגרש בשטח של דונם וחצי בערך, היתה בעת הקמת הבית בבעלות אבי המערער, ואין לקבל את קביעת השופט שהאב נתן את הקרקע במתנה למערער עבור משפחתו או ישירות כמתנה משותפת למערער ולמשיבה גם יחד. האב נתן למערער ולמשיבה רשות להקים את בית המגורים שלהם ואילו את המגרש העביר ורשם בלשכת רישום המקרקעין על-שם בנו, המערער, על-שם בתו, ועל-שם נכדו, בנם המשותף של בני הזוג, בחלקים שווים. הקניית הקרקע על-ידי האב בצורה זו אינה מתיישבת עם הכוונה לתת אותה במתנה למערער עבור משפחתו, על אחת כמה וכמה לא למשפחת המערער במישרין.

כב' השופטת מציינת, כי השאלה העקרונית היא, מה דינו של בית המגורים שנבנה מהקופה המשותפת על קרקע שלמשיבה אין חלק בה?

ועונה על-כך באומרה, כי המשפט שלנו אינו מכיר בבעלות במחוברים לקרקע בנפרד מהבעלות בקרקע עצמה. הוראות סעיף 21 לחוק המקרקעין עוסקות במי שהקים מבנה על קרקע של חברו ללא זכות, ואילו כאן בנו בני הזוג את בית המגורים על הקרקע של האב שהעמיד אותה לרשותם למטרה זו. גם הוראת המעבר שבסעיף 166(ב) לחוק המקרקעין אינה חלה כאן. אין חוק המקרקעין מכיל כל הוראה הדנה בסיטואציה של מי שבנה על-פי הסכם עם בעל הקרקע. כשמדובר בבניה על-פי הסכם, יש לחפש את התשובה בהסכם עצמו ובאין הסכם ראתה את הפסיקה, שדנה במצב שלפני חוק המקרקעין וחוק השכירות והשאילה, את מעמדו של מי שהשתמש במקרקעין של הזולת, ברשותו, כמעמד בר-רשות. רשות כזאת, כשהיא ניתנה ללא תמורה, ניתן היה לפי הפסיקה לבטלה. אופן הביטול ותנאיו תלויים היו בטיבה של הרשות.

בנסיבות העניין, קובעת כב' השופטת, כי זכותה של האישה היא לפיצויים על מחצית שוויו של המבנה ללא שווי הקרקע שעליה הוא עומד.

[252] ס' אוטולנגי, "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט (התשמ"ג) 469, 471.
[253] ע"א 103/89 מזל אזולאי נ' פנינה אזולאי ו- 3 אח', פ"ד מה(1) 477.
[254] ע"א 260/65 חייקין נ' ממר וארנהלט, פ"ד יט(4) 183, 190.
[255] ע"א 274/82 שושנה יוצר נ' חן יוצר ואח', פ"ד לט(1) 53.
[256] ע"א 809/90 מרדכי חי לידאי נ' דבורה לידאי, פ"ד מו(1) 602.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פירוק שיתוף במשקים חקלאיים