סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• סרבנות גט
• פיצויים בגין התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין
• אי-קיום יחסי אישות כעילת תביעה בנזיקין
• פיצוי בגין התעללות רגשית וגופנית
• תביעת נזיקין כנגד קרוב משפחה
• הסדרי ראיה
• לשון הרע
• עוולת התקיפה
• פסיקת פיצויים בגין הסתרת מצב נפשי של בן זוג
• ריבוי נישואין
• תביעת נזיקים בגין הוצאת צו עיכוב מן הארץ
• תביעה לנזיקין המסתמכת על הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
• צו הרחקה
• ניאוף
• חטיפת ילדים
• סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה בתביעה לנזקי גוף בגין מעשי אינוס
• גובה האגרה בתביעות נזיקין בענייני משפחה

סרבנות גט

1. סרבנות גט יכולה להוות בסיס לתביעה בנזיקין אם היא באה בגדרן של עוולות הסל, רשלנות והפרת חובה חקוקה
ב- תמ"ש (משפחה יר') 17493-06 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2011(4), 745 , 773 (2011)} נפסק מפי כב' השופט איתי כץ:

"1. בפני שלוש תביעות שהגישה התובעת (להלן גם: "האישה") כנגד הנתבע-בעלה לשעבר (להלן גם: "האיש").
תמ"ש 17493/06 - תביעת רכוש - פירוק שיתוף ו/או הצהרתי ו/או על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון").
תמ"ש 17494/06 - תביעה לדמי שימוש ראויים.
תמ"ש 17496/06 - תביעה נזיקית.
2. תובענות אלה מהוות רק מקצת ההליכים בין הצדדים שהתנהלו בפני כאשר ניתנו כבר פסקי-דין בתביעת משמורת, בתביעת מזונות וכן ניתן פסק-דין חלקי ב- תמ"ש 17493/06.
3. הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י ביום.... 1975 ומנישואיהם נולדו שבעה ילדים, מתוכם שני קטינים בעת הגשת התובענות, ..... יליד 1993 ו..... ילידת 1995.
4. ביום 24.07.06 הגיש האיש תביעת גירושין כרוכה לבית-הדין הרבני (להלן: "בית-דין רבני").
5. בני הזוג נפרדו בתחילת חודש אוגוסט 2007, אז עזבה האישה את דירת המגורים ביישובX .
6. הצדדים התגרשו זה מזה בג"פ ביום XX.XX.80
7. הנתבע נשוי כיום בשנית.
8. לשני הצדדים רקע של עבודה בתחום החינוך; האיש עסק בהוראה והאישה הינה יועצת חינוכית.
9. להלן אדון בכל אחת מן התביעות כאשר יוקדם וייאמר כי הרקע, לדברי האישה, להגשת התביעה הרכושית והתביעה לדמי השימוש הוא גילוי אקראי שלה כי האיש הבריח סכום של כמיליון ₪ מחשבונות הבנק של הצדדים. יצויין כי הכספים הוחזרו על-ידי האיש לחשבון הבנק וחולקו בין הצדדים אולם הגם שכך, אותותיו והדיו של אותו מקרה, שזורים בכתבי טענותיה של האישה אשר חזרה והזכירה אותו שוב ושוב בתובענותיה.

תמ"ש 17493/06 התביעה הרכושית
10. בכתב התביעה עתרה התובעת למתן הסעדים כדלקמן:
א. איזון כולל של כל הרכוש.
ב. מתן צו להורות לנתבע להחזיר לאלתר כספים שהבריח.
ג. להורות לנתבע ליתן חשבונות על הזכויות מכל סוג מאז נישואי הצדדים ועד היום ולחילופין בחמש השנים האחרונות, בין זכויות שהועלמו ו/או קיימות.
ד. להורות כי האיזון לא יהא באופן של מחצה ומחצה, אלא ביחס של 70:30 לטובת התובעת ולחילופין - לפסוק באופן של מחצה ומחצה.
ה. לפסוק באשר לנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה.
11. הנתבע הסכים בכתב ההגנה לאיזון כולל של כל הרכוש שווה בשווה, למעט דירה ברח' Y שנתקבלה בירושה מאביו המנוח, לגביה טען כי אין לאישה כל זכויות בה ולמעט קרן השתלמות מורים והכל כפי שיובא להלן.
12. הרכוש העומד בבסיס התביעה הוא כדלקמן:

א. בית מס' ... דירה ... ביישוב X (להלן: "הבית בX") .
ב. דירה ברח' Z בירושלים הידועה כגוש ... חלקה .... הרשומה על שם הצדדים בחלקים שווים (להלן: "דירת Z").
ג. דירה ברח' Yבירושלים, הידועה כגוש ... חלקה ...(להלן: "דירת Y") הרשומה על שם האיש ואשר קבלה כאמור בירושה מאביו המנוח.
ד. כספים בבנקים.
ה. זכויות סוציאליות שנצברו על-ידי הצדדים: כספים בקרנות השתלמות, קרנות פנסיה.
ו. שתי מכוניות.
ז. מיטלטלין (יצויין כי לא הוזכרו בכתב התביעה או בכתב ההגנה והצדדים התייחסו אליהם במרוצת ההליך).

דיון והכרעה
כספים שהוברחו
13. אין חולק כי האיש הוציא מחשבונות הבנק של הצדדים סכום של כמיליון ₪ בסביבות חודש יולי 2006 (ראה בסעיף 8 לכתב התביעה). לדברי האיש, נקט בצעד זה כצעד הגנתי לאחר שהתובעת עזבה את הבית ועברה לפרק זמן קצר לאחותה מחשש שתרוקן את החשבונות בעצת אחותה (סעיף 10 לתצהיר עדותו הראשית).
14. כך או כך, אין חולק כי הכספים הוחזרו על-ידי האיש לחשבון מיוזמתו ובהמשך חולקו שווה בשווה בין הצדדים בהתאם להסכמתם בדיון ביום 16.12.07 אשר קבלה תוקף של החלטה. משכך, התייתר צורך ליתן סעד בעניין זה.


גילוי חשבונות
15. בדיון ביום 16.12.07 הגיעו להסכמה, אשר קבלה תוקף של החלטה, לפיה כל צד יגיש תצהיר גילוי מסמכים של כל הנכסים הרשומים על שמו מיום 01.01.06.

הבית ב- X
16. בהחלטתי מיום 02.07.08, הוריתי על לפירוק השיתוף בבית בX, שהיה בית המגורים המשותף של הצדדים, בו התגוררו יחד עד לעזיבת האישה בתחילת חודש אוגוסט 2007.
17. בחודש אוגוסט 2008 רכש האיש את זכויות האישה בבית.

דירת Z
18. בהחלטתי הנזכרת מיום 02.07.08 הוריתי גם על פירוק שיתוף בדירה זו.
19. לאור התנגדות האיש לביצוע פירוק השיתוף, מונה על-ידי בית-המשפט כונס נכסים לביצוע הפירוק.
20. הצדדים הסכימו על עיכוב ביצוע הפירוק בדירת Z עד להכרעה בעניין הזכויות בדירת Y, כדי שיבחנו אפשרות של איזון פנימי בזכויות בנכסים אלה.

דירת Y
21. כאמור לעיל, מדובר בדירה שהנתבע ירש בשנת 1996- במהלך נישואיו לתובעת - וזו רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שמו בלבד.
22. בפסק-דין חלקי שניתן על-ידי ביום 02.04.08, קבעתי כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירה והוריתי על רישום 50% מן הזכויות בה על שמה בלשכת רישום המקרקעין, בכפוף להצגת אישורי מיסים כחוק.
23. פסק-הדין הנ"ל ניתן לאחר שהצדדים הסכימו כי אכריע בעניין על סמך החומר שבתיק.
24. לימים מצא הנתבע כי נפל פגם בהסכמתו, והגיש ערעור על פסק-הדין החלקי לבית-המשפט המחוזי.
25. בדיון בערעור ביום 04.11.08, הוסכם כי הנתבע יתן לתובעת גט. כמו-כן הורה בית-המשפט המחוזי, בהסכמת התובעת, על השבת התיק לבית-משפט זה לשם שמיעת ראיות בעניין הדירה בכפוף להפקדת 60,000 ₪ על-ידי האיש בקופת בית-המשפט, כפי שאכן עשה.

העובדות הרלוונטיות הן כדלקמן:
26. בין הצדדים נערך הסכם בקשר עם הדירה (להלן: "ההסכם"; נספח ג' לכתב התביעה). להלן ההסכם כלשונו:
'הואיל והצדדים הינם זוג נשוי אשר נישאו זה לזו כדמו"י ביום .... 1975
הואיל ולצדדים רכוש משותף הרשום על שם שני הצדדים
והואיל ופלוני קבל בירושה מאביו המנוח דירה ברחוב Y...
והואיל והדירה רשומה כדין ע"ש פלוני בלבד בלשכת רישום המקרקעין
והואיל והצדדים הגיעו להסכמה כי השיתוף השווה בנכסיהם יחול גם על הדירה הנ"ל באופן שלפלונית תהא זכות שווה לפלוני בדירה הנ"ל

לפיכך הוסכם הותנה והוצהר בין הצדדים כדלקמן:
(1) המבוא להסכם זה מהווה חלק בלתי-נפרד ממנו.
(2) פלוני מעניק בזאת לפלונית את מחצית זכויותיו בדירה
(3) למרות האמור לעיל מוסכם בזאת כי משיקולים שונים, לא תבוצע בפועל העברת מחצית הזכויות מפלוני לפלונית בלשכת רישום המקרקעין וכי העברת הזכויות תבוצע בעתיד בתאריך מוסכם על שני הצדדים.
(4) פלוני מתחייב לא למכור את הדירה לצד ג' כלשהו ללא קבלת הסכמה מראש ובכתב מפלונית.'
27. ההסכם נוסח בעזרתו של עורך-דין איתן שלוש, אליו פנו הצדדים בשעתו.
28. ביום 25.09.2001 נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה לטובת האישה (אישור ביצוע הפעולה צורף כנספח ד' לכתב התביעה) ואין חולק כי הנתבע לבדו היה זה שדאג לרישומה (עמ' 9 לפרוטוקול, מיום 13.06.10, ש' 5-7).

עיקר טענות התובעת
29. התובעת טוענת כי במהלך השנים, קבעו הנתבע והיא כי כל רכושם יהיה משותף ללא תלות באופן רישומו. לדבריה, העברת מחצית הזכויות בדירה על-פי ההסכם נעשתה כחלק מעסקה בין הצדדים לפיה היא הסכימה להפקיד, לבקשת הנתבע, כספים שקבלה בירושה מהוריה המנוחים בחשבון המשותף, בתנאי שהנתבע יפקיד אף הוא כספי ירושת אביו בחשבון המשותף ויעביר לה מחצית הזכויות בדירה שקיבל בירושה. התובעת מציינת כי אכן, הנתבע הוסיף את שמה כמוטבת בחשבון הבנק שהיה על שמו ובו הופקדו כספים שקבל בירושה (עמ' 7 לפרוטוקול, מיום 13.06.10, ש' 21-16).
30. רישום הערת האזהרה לטובתה נעשה על-מנת להבטיח את זכויותיה בדירה אולם העברת הזכויות לא נסתיימה ברישום משיקולים של חסכון בתשלום מס הכרוך בפעולה שכזו.
31. משכך טוענת התובעת כי היא זכאית להירשם כעת כבעלת מחצית הזכויות בדירה.
עיקר טענות הנתבע
32. הנתבע טוען כי הצדדים לא קבעו מעולם כי כל רכושם יהיה משותף. לדבריו, לא הייתה כל עסקה באשר להפקדת כספי הירושה שכל אחד מהצדדים קבל והפקדת הכספים שהאישה קבלה בירושה בחשבון המשותף לא נעשתה על תנאי שהוא יעביר לה את מחצית הזכויות בדירה. לדבריו, הוספת שמה של התובעת כמוטבת בחשבון הבנק שעל שמו נבעה מרצון טוב בלבד.
33. הנתבע מוסיף וטוען בהקשר זה כי הוא הכניס לקופה המשפחתית כספים רבים יותר מירושת אביו מאשר הכניסה האישה מירושת הוריה (עמ' 21 לסיכומיו, סעיף ו').
34. לגבי ההסכם טוען הנתבע כי: 'הסכים להעביר מחצית הזכויות לאישה וברור שלהסכמה זו צריך לקרוא לתוכה תנאי מכללא שמתנה זו מותנית בכך שהאישה תישאר איתו ולמען חיזוק שלו"ב ובוודאי שהנתבע אינו מסכים ולא יסכים בעתיד לוותר על מחצית זכויות בדירה לטובת האישה כשהיא תחליט לפרק את הבית המשותף ולהנות מזכויותיו בדירה' (סעיף 17ג' לכתב ההגנה).
35. לדבריו, ההסכם נערך בתקופה שהיחסים בינו ובין התובעת לא היו טובים ומטרת עריכתו, לרבות רישום הערת האזהרה לטובת האישה, הייתה רצון לשקם את חיי הנישואין שלהם, רצון שהתבדה בסופו-של-יום.
36. הנתבע העלה גם טענות הנוגעות לתוקפו של ההסכם וטיבו; כך טען כי מדובר בהסכם ממון שטעון אישור ערכאה שיפוטית כתנאי לתוקפו וטענה נוספת לפיה מדובר בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין ושהוא רשאי לחזור בו ממנה.
37. במאמר מוסגר יצויין כי הנתבע העלה בראשיתו של ההליך גם טענות לפגמים ברצון בעטיין לדידו דין ההסכם להתבטל, אולם זנח אותן בסיכומיו.
38. בטרם דיון לגופו של עניין במחלוקת הנוגעת לדירה, אדרש לגרסאות הצדדים באשר למועד החתימה על ההסכם; התובעת טענה כי היא והנתבע חתמו על ההסכם יחד בביתם בשנת 2001 (עמ' 9 לפרוטוקול, מיום 13.06.11, ש' 15-14). הנתבע טען כי הצדדים ערכו את ההסכם בשנת 2001 כמופיע בכותרתו, אולם חתמו עליו בשלב מאוחר יותר, בשנת 2004. (אציין כאן את הסכמת ב"כ הצדדים בדיון ביום 16.12.07, אשר קבלה תוקף של החלטה, לפיה '...אין מחלוקת כי ההסכם לא נחתם יותר מאוחר משנת 2004, עמ' 8 לפרוטוקול).
39. לגרסת הנתבע, לאחר שהצדדים ערכו את ההסכם בסיוע עורך-דין שלוש, פנה לטאבו עם ההסכם שלא היה חתום ומשנתברר לו שם כי לא ניתן לרשום הערת אזהרה על-פי הסכם שאינו חתום, חתם על גבי ההסכם את חתימתו שלו וכן את חתימת התובעת (ראה עדותו בעמ' 25 לפרוטוקול, מיום 11.07.10, ש' 20-15). האישה בחקירתה הנגדית לא שללה גרסה זו: 'הוא הלך לטאבו ואני לא יודעת אם הלך עם מסמך ריק וחתם בשמי' (עמ' 9 לפרוטוקול, מיום 13.10.06, ש' 17).
40. לשיטתו של הנתבע, כל עוד לא חתמו הוא והתובעת עצמה על ההסכם, אין לראותו כהסכם כלל. לא מצאתי ממש בטענה זו; גם אם נניח לצורך העניין כי הצדדים לא חתמו על ההסכם מיד לאחר עריכתו אלא בשלב מאוחר יותר כפי שטוען הנתבע , מה שחשוב בנסיבות דנן הוא לא המועד בו חתמו התובעת עצמה והנתבע על ההסכם, אלא מועד רישומה של הערת האזהרה על יסוד ההסכם החתום שהוצג בטאבו ביום 25.09.01, אף אם הנתבע היה זה שחתם את שתי החתימות.
41. הנתבע, שכפי שנראה להן מתייחס להסכם כהסכם החוסה תחת דיני המתנה, חתימתו שלו הינה בעלת החשיבות בהיותו הצד המעניק את המתנה. הפעולה המעידה על גמירות-הדעת להתקשר בהסכם בעניינו אינה חתימת האישה יחד עם האיש, כי אם חתימתו בשמו ובשם האישה על-מנת לאפשר את רישומה של הערת האזהרה.


ולגופו של עניין
42. כבר בפתחו של הדיון אומר כי לאחר שעיינתי בחומר הראיות והעדויות לעניין הדירה ברח' Y ושקלתי הטענות המשפטיות שהועלו בקשר אליה, מסקנתי אליה הגעתי בפסק-הדין החלקי - נותרה בעינה.

ההסכם - הסכם ממון או הסכם "סתם"
43. הבחנה זו הינה בעלת חשיבות לעניין תוקפו של ההסכם דנן, שיצויין כי הוא אינו נושא כותרת: "הסכם ממון" כי אם "הסכם" בלבד.
44. האיש טוען כי מדובר בהסכם ממון הצופה פני עתיד וככזה, טעון אישור ערכאה שיפוטית כתנאי לתוקפו ומשלא אושר, הוא חסר תוקף. האישה טוענת כי לא מדובר בהסכם ממון הצופה פני פקיעת נישואין אלא בהסכם רגיל.
45. מקובלת עלי טענת האישה; הסכם ממון, צריך שיקויים בו "מבחן המטרה" לפיו עליו להסדיר ענייני רכושם של בני הזוג בעתיד, במקרה של פקיעת נישואין מחמת גירושין או מוות (ע"א 169/83 שי נ' (שי) שרעבי, פ"ד לט(3), 776 (1985)).
46. למקרא ההסכם הנדון בעניין דירת Y, נקל לראות כי הוא אינו צופה פני עתיד ואין בסעיף 3 להסכם כדי להצביע על כי הוא צופה פני עתיד.
47. זאת ועוד, טענת האיש שצוטטה כלשונה לעיל, לפיה מדובר בהסכם המכיל תנאי מכללא המותנה בשלום-בית, שומטת את הקרקע לטענתו כי מדובר בהסכם ממון הצופה פני עתיד לפקיעת הנישואין. כך גם פעולת האיש לקראת ביצוע ההסכם בעצם רישומה של הערת האזהרה לטובת האישה. לעניין זה אביא מדברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- בע"מ 5142/10 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) מיום 25.07.10:
'בנסיבות דנא יש לזכור שהמבקשת טענה (כעילה נוספת לבטלות ההסכם) כי הוא צפה פני שלום-בית.. נוכח טענה זו (שנדחתה מהטעם שאין בהסכם אינדיקציה לכך שהוא מותנה בשלום-בית) קשה להלום מניה וביה אמירה שמדובר בהסכם צופה פני גירושין. אף נקיטת צעדים למימוש ההסכם במהלך חיי הנישואין שימשה בפסיקה לצורך זיהוי הסכם שאינו הסכם ממון...'
(פסקה ו' להחלטה).
48. בשולי הדברים אוסיף כי אף לו הייתה מסקנתי שמדובר בהסכם ממון, אפשר ועדיין לא היה בכך כדי להביא לקביעה השוללת את תוקפו של ההסכם כחוזה רגיל וזאת, נוכח העובדה שהנתבע פעל לקיום ההסכם בעצם פנייתו לרישומה של הערת האזהרה לטובת האישה (ראה לעניין זה ב- ע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(2), 3776 (2006); ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3), 499 (1988), ו- ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3), 186 (1985)).
49. לסיכום, ההסכם דנן אינו הסכם ממון במובנו המשפטי ומשכך אין בעובדה שלא אושר על-ידי ערכאה שיפוטית כדי לגרוע מתוקפו. (להרחבה לעניין זה ולגבי הסכם "סתם" החוסה תחת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון הבא להחריג נכס ממסת הנכסים ברי האיזון או להוסיף נכס למסת הנכסים המשותפת, ראה א' גריידי הסכם ממון וגירושין - אישור וביטול (ינואר 2009), 43ב-50).

הסכם מתנה או עסקה בתמורה
50. כפי שצויין לעיל, האישה טוענת כי העברת מחצית הזכויות בדירה במסגרת ההסכם הייתה חלק מעסקה הדדית של הצדדים לפיה כל אחד מהם הכניס כספי ירושת הוריו לקופה המשפחתית. האיש טען לעומת-זאת כי מדובר בהסכם מתנה וליתר דיוק - התחייבות ליתן מתנה במקרקעין המותנית בתנאי מכללא של קיומו של שלום-בית בין הצדדים.
51. אומר כי המינוח "עסקה" בו עשתה האישה שימוש, נראה לי מתאים פחות ככל שהוא נוגע לנסיבות של הסדרת עניינים רכושיים בין בני זוג באופן כללי.
52. לטעמי, ההסכם דנן נראה יותר כחלק ממהלך הדדי מוסכם ומשותף של בני הזוג בו כל אחד הטמיע נכסים שקבל בירושה במסת הנכסים המשותפת ומשכך איני רואה לדון בטענות שהשמיעו הצדדים ביחס למי הכניס יותר כסף בהשוואה לבן הזוג האחר.
53. באשר לטענת האיש לפיה מדובר בהסכם החוסה תחת דיני המתנה, הרי צודק הוא בטענתו כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה באשר העברת מחצית הזכויות בדירה על שם התובעת לא הסתיימה ברישום בלשכת רישום המקרקעין ואין די לעניין זה ברישום הערת אזהרה. עם-זאת, לא מצאתי בסיס לטענותיו בנוגע לאפשרות העומדת לו לחזור בו מהתחייבותו להעניק לתובעת מחצית הזכויות בדירה בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק המתנה. כמו-כן לא מצאתי כל אחיזה בלשון ההסכם ובנסיבות עריכתו כפי שהתרשמתי מהן, כל אחיזה לטענה בדבר קיומו של "תנאי מכללא" כפי שאפרט להלן.
54. בכתב ההגנה טען האיש להתנהגות מחפירה של האישה בעטיה הוא זכאי לחזור בו מהתחייבותו להעניק לה מחצית הזכויות בדירה. בסיכומיו לעומת-זאת זנח טענתו ובסס את זכאותו לחזור בו מהתחייבותו של הטענה לפיה האישה לא שינתה מצבה לרעה (סעיף 14 לסיכומיו). מעבר לכך שלא התרשמתי בקיומה של התנהגות מחפירה מצד האישה, דעתי אינה נוחה כלל ועיקר מהשינוי בטיעונו המשפטי של האיש בסיכומיו ואיני מקבל מתווה פעולה זה שלו.
55. לגבי הטענה בדבר תנאי מכללא - אין די בטענת הנתבע לפיה "ברור" (כלשונו בטענתו בסעיף 17ג' לכתב ההגנה שצוטט לעיל) שיש לקרוא להסכם תנאי מכללא אלא עליו להוכיח ולבסס טענה זו.
56. משהנתבע טוען לתחולת דיני המתנה על ההסכם, הרי ככלל ההנחה היא כי מתנה ניתנת ללא תנאי והנטל להוכיח אחרת רובץ על הצד הטוען לקיומו של התנאי. טעמו של דבר הוא שלתנאי קיימת השפעה על קיומו של חוזה המתנה ומשכך עליו להימצא באופן מפורש ובהיר בחוזה. במידה ואין הוא מופיע בו, על הצד הטוען לקיומו ליתן הסבר משכנע מדוע מדובר לטענתו בתנאי שתוקפה של המתנה תלוי זו (ע"א 635/84 עידן נ' גרדי, תק-על 87(2), 257 (1987)). הנתבע לא נתן כל הסבר, והסבר משכנע כל שכן, לעניין זה. בחקירתו הנגדית נשאל לעניין זה:
'ש. האם בהסכם יש תניה לחיים משותפים
ת. כתוב כאן משיקולים שונים לא תבוצע בפועל העברת הזכויות, הסעיף הזה הוכנס על-ידי כדי שלא אצטרך להעביר לה את הדירה במקרה שיש ביננו יחסים מתוחים או פירוד.
ש. למה לא כתבת במפורש בכפוף לזה שחיי בני הזוג יהיו בשלווה ולא יתגרשו. הרי אתה ניסחת את הסעיף.
ת. את המסמך ניסחתי עם עורך-דין הוא אחיין של הגרושה שאני הסכמתי לעשות אצלו את ההסכם וההסכם מדבר בעד עצמו.'
(עמ' 26 לפרוטוקול מיום 11.07.10 ,ש' 15-21).
57. איני מקבל את גרסת האיש בנקודה זו ואת ההסבר שהביא למניע העומד ברקע ההסכמה כי העברת הזכויות לא תבוצע בפועל אלא במועד מאוחר בעתיד. אין בהסכם ולו ראשית רמיזה על היותו מותנה בתנאי של שלום-בית והנתבע כאמור לא הביא כל הסבר לאי הופעת התנאי בבירור, ולמצער - ברמז, בלשון ההסכם. בנסיבות אלה יש לתמוה מדוע לא ראה הנתבע לנכון לזמן לעדות את עורך-דין שלוש (הגם שהוא קרוב משפחה של האישה) , עדות שיכולה הייתה לשפוך אור על אומד דעתם וכוונתם של הצדדים בעת ניסוח ההסכם.
58. קיימות אמנם נסיבות מהן ניתן להסיק מכללא על קיום התנאי (ראה לעניין זה ת"א 1624/75 אנרט נ' מויאל (לא פורסם), מופיע באתר "נבו") אולם איני סבור כי ניתן לעשות כן בנסיבות המקרה דנן נוכח וטיבו ומהותו של תנאי המכללא לו טוען האיש-קיומו של שלום-בית, תנאי שיש בו כדי להפוך כל מתנה להדירה בעיתות משבר בין הצדדים (וראה ב- ע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3), 205 (1989)).
59. הגם שההסכם שערכו הצדדים אינו נוקב בתאריך מדוייק לביצועו, אלא נכתב בסעיף 3 כי העברת מחצית הזכויות לתובעת תבוצע בתאריך המוסכם על שני הצדדים, מוסמך בית-המשפט להשלים את החסר בהתאם להוראת סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. סבורני כי משהצדדים התגרשו זה מכבר, אין סיבה לדחות את רישום זכויותיה של התובעת בדירה ולהציג מצג כלפי כולי עלמא כאילו מדובר בנכס של הנתבע בלבד.

לסיכום ראש תביעה זה
60. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובעת זכאית למחצית הזכויות בדירה ומורה על רישום 50% מהזכויות על שמה בלשכת רישום המקרקעין בכפוף להצגת אישורי מיסים כחוק. הרישום יבוצע לא לפני תום 45 יום ממועד פסק-דין זה.

דמי שכירות
61. בדיון ביום 16.12.07 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קבלה תוקף של החלטה, לפיה האיש יעביר לאישה מחצית מדמי השכירות שמתקבלים מהשכרת דירת Z וזאת החל מיום 01.08.07. עוד הסכימו הצדדים, הסכמה שקבלה תוקף של החלטה ביום 19/03/09, כי האיש יעביר לאישה מחצית הכספים המתקבלים אצלו בגין מהשכרת דירת Y. P.

62. האישה עותרת לחייב את הנתבע להעביר לה מחצית מדמי השכירות המתקבלים מהשכרת שתי הדירות הנ"ל רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה ( 01.08.06), בצירוף הפרשים עד יום העברתם אליה ובקיזוז סכומים שהעביר לה בהתאם להסכמות הנ"ל.
63. עוד עותרת האישה לחייב את הנתבע להעביר לה את מלוא חוזי השכירות וצילומי ההמחאות המתקבלות בידיו. לטענתה, הנתבע אינו מציג לה תמונה מלאה לגבי דמי השכירות שהוא מקבל משתי הדירות ואין לה מידע אודות הכספים המתקבלים אצלו בפועל.
64. לטענת האיש, האישה אינה זכאית לדמי שכירות משתי הדירות לתקופה הרלוונטית (קרי, מיום 01.08.06 ועד יום 01.08.07) מן הטעם שבתקופה זו הוא פרנס את הבית והילדים, תוך שעשה שימוש לצורך כך בדמי השכירות ששולמו לו, בעוד שבתקופה זו התובעת לא הפקידה את משכורתה בחשבון המשותף (סעיף 11 לתצהיר עדותו הראשית וסעיף 5 לסיכומיו).
65. הנתבע מוסיף וטוען לגבי דמי השכירות מדירת Y, כי ההסכמה הדיונית באשר להעברת מחציתם לאישה נעשתה מבלי להודות בזכויות שיש לה בדירה כתוצאה מן ההסכם, כך שנוכח טענתו כי אין לה זכויות בדירה, ממילא אין היא זכאית לדמי שכירות המתקבלים ממנה. לאור התוצאה אליה הגעתי בדיון לעיל לפיה האישה זכאית להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירה, ממילא דינה של טענה זו להידחות.
66. התובעת הכחישה את טענת האיש כי שילם מכספי דמי השכירות את מזונות הקטינים ואת הוצאות הבית . לטענתה בסיכומי התשובה, הנתבע בתקופה הרלוונטית (חודש אוגוסט 2006) לא שילם מזונות כלל והיא המשיכה לשאת בהוצאות הבית , הגם שחדלה באותה עת להפקיד את משכורתה בחשבון המשותף. לתמיכה בגרסתה הפנתה התובעת לקבלות על רכישות שצירפה לתצהיר עדותה הראשית (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.06.10, ש' 16-13; עמ' 12, ש' 7-6); סעיף 6 לסיכומי התשובה).
67. האיש נחקר לעניין זה בחקירתו הנגדית:
'ש. עד חודש 8/2007 נכון שלא העברת לה כספי שכירות מהבתים
ת. לא זוכר את התאריכים. בנושא של כספי השכירות אז הכספים נכנסו לחשבון המשותף וחלק מהטענות שלה שהיא מוציאה כספים מהחשבון המשותף כי יש לה שותפות מכספי השכירות.
ש. נכון שלא הבאת לבית-המשפט שום ראיה שאתה קנית מוצרים לבית עד 08/07.
ת. החשבון היה חשבון משותף, אני המשכתי את הקניות כל זמן למרות שהיא לא הכניסה את משכורתה.
ש. היא הביאה קבלות שקנתה מוצרים ואתה לא הבאת קבלות.
ת. אתה מדבר על תקופה יותר מאוחרת.
ש. חוזר על השאלה
ת. לא נדרשתי להביא קבלות' (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 11.07.10).
68. לא שוכנעתי כי האיש הרים הנטל להוכחת טענתו שכספי השכירות שימשו בתקופה הרלוונטית לכלכלת המשפחה. טענה זו נטענה בעלמא ללא תימוכין כאשר האישה צירפה כאמור קבלות על רכישות שונות שביצעה באותה תקופה עבור הבית.
69. בתצהיר שהגיש האיש ביום 03.06.09 בעניין כספי השכירות, ציין כי קיבל סך של 4,887 ₪ לחודש בגין השכרת דירת Z וסך של 3,225 ₪ לחודש בגין השכרת דירת Y. משכך שומה היה עליו להראות כי כספים אלה, ששולמו לו מעבר למשכורתו מעבודה, הוצאו על ידו לכלכלה משותפת. משלא עשה כן, אין בפני בית-המשפט נתונים כמה הוציא באותה תקופה לכלכלת הבית והאם נדרש להוציא כספים מעבר לכספי המשכורת שקבל.
70. לאור האמור אני קובע כי האישה זכאית לקבל מחצית מדמי השכירות ששולמו לידי הנתבע בתקופה שמיום 01.08.06 בקיזוז כספים שהעביר לה הנתבע על-פי הסכמות הצדדים שפורטו לעיל.
71. הנתבע יעביר לידי התובעת בתוך 30 יום ממועד מתן פסק-הדין את חוזי השכירות של שתי הדירות מיום 01.08.06 ואילך וכן צילומי המחאות של דמי השכירות שנתקבלו בידיו באותה תקופה.

איזון משאבים
72. הצדדים נישאו בשנת 1975 ומשכך חל עליהם המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון אשר לפיו, במקום שבני זוג לא ערכו הסכם ממון ביניהם, יחול עליהם הסדר איזון המשאבים במפורט בפרק השני לחוק.
73. משכך ולאור העובדה שנישואי הצדדים פקעו עת התגרשו זה מזה, הנני מורה כי ייעשה בעת הזו בהתאם לעקרונות שייקבעו בהמשך פסק-הדין.

מועד הקרע
74. הוראות סעיף 8(3) ו- (4) לחוק יחסי ממון מקנות לבית-המשפט סמכות לסטות ממועד פקיעת הנישואין באופן שאיזון המשאבים ייעשה על-פי שווים של הנכסים ברי האיזון נכון למועד מוקדם יותר ממועד ביצוע האיזון ו/או שהאיזון לא יתייחס למצבת הנכסים ברי האיזון הקיימים במועד האיזון אלא כפי שקיימים במועד אחר, מוקדם יותר; זהו "מועד הקרע", המועד הקובע לצורך ביצוע איזון המשאבים.
75. התובעת לא טענה דבר לעניין מועד הקרע - המועד הקובע לאיזון המשאבים. הנתבע טען כי מועד הקרע הוא ה- 01.08.06 מועד הגשת התביעה (סעיף 2 לסיכומים).
76. לאור שתיקתה של התובעת לעניין זה, הנני מקבל טענת הנתבע וקובע כי המועד הקובע לצורך ביצוע איזון משאבי הצדדים, יום 01.08.06 (להלן: "המועד הקובע"). במאמר מוסגר אציין כי האישה אישרה שהחל מחודש אוגוסט 2006 חדלה להפקיד את משכורתה לחשבון המשותף (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 13.06.10, ש' 14-13) וגם בכך יש כדי לבסס את המועד הקובע כמועד הנ"ל.

כספים בבנקים
77. התובעת מציינת כי לה ולנתבע היו מספר חשבונות בנק משותפים על שמם: בבנק הפועלים סניף ...; בבנק מסד סניף .... ובבנק פאג"י סניף ..... לגבי אלה טענה כי היא זכאית למחצית הכספים שהיו בחשבונות, גם אם הוצאו על-ידי הנתבע.
78. הנתבע ציין שני חשבונות בנק נוספים שלדבריו משותפים לשני הצדדים: חשבון בבנק דיסקונט סניף ... וחשבון בבנק דיסקונט סניף ... (לגביו טען כי אינו פעיל מזה 30-20 שנה ואין בו כספים; סעיף 4 לתצהיר הרכוש של האיש).
79. כאמור לעיל, האיש הוציא מחשבונות הבנק שמנתה האישה כספים בסך של כמיליון ₪, הכספים הוחזרו על ידו וחולקו בין הצדדים.
80. לגבי חשבון הבנק בבנק מסד טענה התובעת למשיכות כספים בסכומים שונים של אלפי שקלים בכל פעם, מעבר לאותם מיליון ₪, שהנתבע לא הסביר מה נעשה בהם. מעיון בדף חשבון של בנק מסד שצירפה האישה עולה כי מדובר בשתי משיכות של 3,000 ₪ כל אחת ומשיכה של 1,200 ₪ בסוף חודש יולי 2006. (נספח ה' לתצהיר עדותה הראשית).
81. האיש טען כי יש לאזן את הכספים בחשבון בבנק מסד על-פי מצב החשבון ביום 01.08.06, המועד בו חדלה התובעת להפקיד את משכורתה לחשבון זה. לדבריו, בתקופה שבין 01.08.06 עד 01/08/07 ניזון חשבון זה ממשכורתו בלבד ודמי שכירות שקבל , וכי בכספים שהוצאו ממנו על ידו עשה שימוש לתשלום מזונות ולצרכי הבית והילדים (עמ' 4 לסיכומיו וסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית ועמ' 24 לפרוטוקול, מיום 11.07.10, ש' 12-10).
82. משמדובר במשיכות בודדות בסכומים קטנים יחסית שנעשו בסמיכות למועד הקובע, איני רואה לתהות אחר טיבן ולצורך מה שימשו ואני מקבל את טענת האיש בעניין זה ומורה כי הכספים בחשבון זה כפי שהיו בו במועד הקובע, יחולקו שווה בשווה בין הצדדים.
83. בתצהיר הרכוש שהגיש האיש, ציין כי הוא רשום יחד עם אימו כבעלים של שלושה חשבונות בנק. לדבריו, אימו הוסיפה את שמו כבעלים בחשבונותיה בחודש ינואר 2000 על-מנת שיסייע לה בביצוע פעולות בחשבונות ככל שתזדקק לכך. לגרסתו, הכספים המופקדים בחשבונות אלה הם של אימו בלבד ולו אין חלק בהם ומשכך אין להביאם בחשבון במסגרת איזון המשאבים.
84. הנתבע הוסיף וטען כי לא הפקיד כספים משותפים לו ולתובעת בחשבונות אלה ולמעשה כלל לא פעל בהם, להוציא חשבון אחד אליו הפקיד את משכורתו וכספים שקיבל מהשכרת הדירות במשך כחצי שנה לאחר שהתובעת עזבה את הבית. לדבריו, משך מחשבון זה את הכספים שהפקיד ואותם בלבד, עד שבסוף שנת 2007 הפסיק לפעול בו ופתח חשבון עצמאי על שמו בבנק הבינלאומי אליו הוא מפקיד את משכורתו ואת דמי השכירות (סעיף 14 לתצהיר עדותו הראשית).
85. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי הנתבע עירב כספים משותפים בחשבונות של אימו ולכן בקשה לחייבו להמציא דפי חשבון מאותם חשבונות (עמ' 5 לתצהירה).
86. לטענתה, החשבונות הנ"ל שייכים לנתבע ורישומם על שם אימו הוא פיקטיבי ומשכך עתרה לקבוע כי היא זכאית למחצית הכספים המופקדים בהם. לגבי טענת הנתבע לפיה הפקיד כספים בחשבון במשך חצי שנה, טענה כי מדובר בטענת "הודאה והדחה" והנתבע כי לא הוכיח שהכספים הללו אינם משותפים (סעיף 17 לסיכומיה).
87. לא מצאתי ממש בטענת האיש לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה של התובעת באשר דבר קיומם של חשבונות אלה נודע רק בעקבות תצהיר הרכוש שהגיש האיש. עם-זאת, לאחר ששקלתי הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לדרישת האישה בעניין הכספים ולא שוכנעתי כי הרימה הנטל להוכחת טענתה בקשר עם חשבונות בנק אלה. איני מקבל את ניסיון האישה להסיק מהפקדות כספים שבצע הנתבע בחשבון אחד לאחר שעזבה את הבית (ושנה לאחר מועד הקרע) לגבי כל הכספים שבכל החשבונות שעל שמו ועל שם אימו. האישה לא הצביעה גם על מקור נוסף אפשרי לכספים שהפקיד הנתבע בחשבון מלבד כספי משכורת ושכירות כפי שטען כך שגרסתו באשר לטיבם של אותם כספים ומקורם לא נסתרה.
88. לאור האמור הנני דוחה טענת האישה לגבי הכספים בחשבונות אלה . במאמר מוסגר אוסיף כי לאור קביעתי דעיל באשר לזכאותה למחצית דמי שכירות המתקבלים מן הדירות, אין קביעה זו נפגעת ומושפעת מדחיית טענת התובעת בנוגע לחשבונות הרשומים על שם הנתבע ואימו.
89. הנני מורה איפוא על פירוק השיתוף בחשבונות הבנק שעל שם הצדדים באופן שכל אחד מן הצדדים זכאי למחצית היתרה בהם נכון ליום 01.08.06 בין אם היא חיובית ובין אם היא שלילית.
90. ככל שקיימים חשבונות בנק הרשומים על שם אחד מן הצדדים, אני קובע כי במסגרת איזון המשאבים, כל צד זכאי למחצית היתרה בחשבון הבנק של בן זוגו נכון למועד הקובע (01.08.06) בין אם היא חיובית ובין אם היא שלילית.
91. לסיום ראש פרק זה אומר כי לא מצאתי להיעתר לבקשת התובעת לחייב את הנתבע למסור דו"ח מפורט על הכספים בחשבונות הבנק שעל שמו לחמש השנים האחרונות; לגבי החשבונות שעל שמו ועל שם התובעת, הרי בהיותה בעלים של החשבון אין מניעה כי תפנה לבנק על-מנת לקבל כל מידע שהיא חפצה בו. לגבי החשבונות הרשומים על שם התובע ואימו, לאור התוצאה לפיה דחיתי טענת האיש לזכאותה בככספים בחשבונות אלה, ממילא איני רואה להורות לנתבע להמציא לה דפי חשבון (עמ' 5 לתצהיר עדותה הראשית וסעיף 13 לתצהיר עדותו הראשית).


זכויות סוציאליות
92. לשני הצדדים נצברו זכויות סוציאליות ממקומות עבודתם בכלל זה זכויות פנסיה, קרנות השתלמות וקרנות גמל. על שם האישה נצברו כספים בקופת גמל דפנה, בקופת גמל למורים "גל" וכן בקרן פנסיה. על שם האיש נצברו כספים בקופת גמל דפנה, בקופת גמל למורים "גל", רשף, קרן השתלמות וקרן פנסיה "מבטחים".
93. האישה ציינה גם את קופת גמל ני"ע - איתוראן שנצברה לזכות הנתבע. הנתבע טען כי הכספים נפדו ב- 14.11.06 והופקדו בחשבון העו"ש המשותף בבנק מסד לכיסוי יתרת חוב. גרסתו זו לא נסתרה על-ידי התובעת ואשר-על-כן אני מקבלה.
94. זכויות סוציאליות מהוות נכס בר-איזון בין אם מכח קביעת פסיקת בית-המשפט העליון (ראה ב-ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3), 793 (1991); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1), 602 (1992); רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3), 758 (1993); ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא(3), 541 (1996)) ובין אם בהתאם לסעיף 5(ג) לחוק יחסי ממון שהוסף במסגרת תיקון מס' 4 לחוק.
95. מן המפורסמות הוא ,שהזכויות ניתנות למימוש רק בעת הבשלתן, דהיינו למן העת בו בן הזוג שלטובתו נצברה הזכות זכאי לקבלה בעצמו (ראה ע"א 809/90 לידאי הנזכר לעיל).
96. לאור האמור, הנני קובע כי כל צד זכאי למחצית שווי הזכויות הסוציאליות, כספים בקופות גמל, בקרנות השתלמות וכספי פנסיה, שנצברו כתוצאה מעבודתו של משנהו במהלך התקופה מיום נישואיהם או מועד תחילת עבודתו וצבירת הזכויות לפי המאוחר, ועד ליום למועד הקובע (01/08/06) בהגיע מועד מימושן. כמו-כן, הנני קובע כי כל אחד מהצדדים זכאי למחצית מן הכספים שנצברו על-ידי הצד השני בתקופה שמיום נישואיהם ועד למועד הקרע בחסכונות בבנקים, בחברות ביטוח ובכל גוף פיננסי אחר, וזאת, במועד פירעונם, והכל בכפוף לאמור להלן:

קרן השתלמות מורים של האיש
97. בתצהיר הרכוש שהגיש טען האיש לראשונה, כי אין לכלול כספים שנצברו בקרן ההשתלמות שעל שמו במסגרת הנכסים ברי האיזון, מן הטעם שהקרן מיועדת ליציאת מורים לשבתון ויש לראות כספים אלה כחלף משכורת שאינה נכללת בנכסים ברי האיזון. עוד טען, כי עשה כבר שימוש בחלק מהכספים שנצברו בקרן ההשתלמות כחלף משכורת בתקופה בה לא עבד, או עבד באופן חלקי, לכלכלתו ולתשלום מזונות הקטינים על-פי פסיקת בית-המשפט. לדידו, יש להבחין בין כספים שעודם מופקדים בקרן ההשתלמות של מי מהצדדים לבין כספים שכבר נעשה בהם שימוש, כך שיש לראות את הראשונים ככספי חיסכון שנצברו בתקופה הקובעת ומשכך - הם ברי איזון, לעומת כספים שהיו בקרן בתקופה הקובעת ואשר הוצאו לצורך המטרה לשמה נחסכו.
98. האישה התנגדה לעמדת האיש וטענה כי קרן ההשתלמות הינה ברת-איזון ומשכך היא זכאית למחצית הכספים שנצברו בה נכון למועד הקרע, בין אם הם עוד מופקדים ובין אם נפדו כבר על-ידי האיש.
99. עסקינן אם-כן בשתי שאלות: האם קרן השתלמות מורים אינה ברת-איזון הגם שככלל מדובר בנכס בר-איזון. ככל שהתשובה תימצא שלילית וטענת האיש תידחה, אזי יש לדון בשאלה האם יש להביא בחשבון כספים שנפדו על-ידי האיש מתוך הקרן.
100. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נחה-דעתי כי דין טענת הנתבע בעניין אי הכללת קרן ההשתלמות במסת הנכסים בני האיזון להידחות; ראשית יצויין כי מדובר בטענה שלא הועלתה בכתב ההגנה ועל-כן דינה להידחות מטעם זה בלבד. מעבר לכך, אף לגופו של עניין דינה של טענה זו להידחות. במקרה דומה שנדון על-ידי ב- תמ"ש 30/06 פ' ר' נ' פ' ד', תק-מש 2008(2), 1 (2008), דחיתי טענת אישה כי אין לאזן קרן השתלמות מורים שעל שמה, וכך כתבתי בפסק-הדין, בהביאי פסיקה שעסקה בעניין:
'טענה דומה לזו שטוענת התובעת נטענה ב-תמ"ש 41000/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2002(1), 162 (2002). שם טענה האישה, אף היא כבענייננו - מורה במקצועה, כי אין לכלול במסגרת איזון המשאבים את הכספים שנצברו לזכותה בקרן ההשתלמות מאחר ואלו ניתנים למימוש לצורך שנת שבתון בלבד. בדחותה את טענת האישה, קבעה כב' השופטת ח' ריש-רוטשילד: 'בשורה של פסקי-דין... הוכרו נכסי העתודה הכלכלית של המשפחה כנכסים ברי-שיתוף וברי-איזון... בין נכסים אלו נכללת גם הזכות לקרן השתלמות. אכן, קיימות מגוון של קרנות השתלמות חלקן קרנות חיצוניות למעביד, חלקן מהוות חלק מהמעביד, חלקן מגבילות את הצרכים להם יכול העובד למשוך הכספים וחלקן אינן מגבילות האמור. השאלה אם יש מקום להבחין בין הסוגים השונים של קרנות השתלמות נידונה על-ידי בית-המשפט העליון בהרחבה בפסקי-הדין אשר ניתנו ב- ע"א 775/81 נציב מס הכנסה נ' ד"ר בר זאב, פ"ד לט(1), 579 (1985); ו- ד"נ 9/85 נציב מס הכנסה נ' ד"ר בר זאב, פ"ד מ(4), 351 (1986). אמנם הדיון בפסקי-דין אלו נסב על שאלת החיוב במס של הכספים להם זכאי הנישום מהקרן אולם, אין ספק שמניתוח מהות קרן ההשתלמות והיחס המשפטי לקרן ניתן ללמוד גם לענייננו' וכאן מביאה כב' השופטת את דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בד"נ הנ"ל: 'קרן ההשתלמות היא חלק ממכלול היחסים שבין עובד ומעביד, ואף שיעור הסכום המופרש אליה נקבע במשא והמתן על השכר. לצורך ההשתלמות, שהיא הוצאה ליצור הכנסה, אין חשיבות רבה לקיומה של הקרן; עיקר חשיבותה לעובד מתמצית בנכונות לדחות קבלת חלק מהשכר ביחד עם הפטור על הסכום הנדחה. זהו מעין חיסכון של העובד, אם אצל המעביד ואם אצל גוף הנפרד ממנו. המחוקק לא ראה להפריד בין סוגים שונים של קרנות השתלמות; איני סבור שיש לעשות זאת גם בדרך של פרשנות שיפוטית... '. וממשיכה כב' השופטת וקובעת: 'משהורינו, כי זקיפת ו/או הפרשת סכומים לקרן השתלמות מהווה חלק מהכנסות העובד מעבודתו אשר קבלתן נדחית, הרי מדובר למעשה ב"חיסכון" המהווה חלק מהנכסים המשפחתיים שיש לאזנם. העובדה שדרך המימוש של הכספים הוגבלה יש בה כדי להשפיע על שווי הזכות לאיזון. כך, למשל, ברור הוא שאם משיכת הכספים במזומן גורמת לחיוב כלשהו במס הרי הזכות שתעמוד לחלוקה תהא בניכוי המס שיש לשלם במקרה של מימוש כאמור, אולם, אין בה כדי לגרוע מהיות הנכס בר-איזון.' (ההדגשות בקו שלי - א.כ)
101. הגיונם של דברים אלה יפה אף לענייננו ואני מורה איפוא כי קרן ההשתלמות של האיש תיכלל במסגרת הנכסים ברי האיזון .
102. משעולה מעדות הנתבע בחקירתו הנגדית, כי פדה את קרן ההשתלמות לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים, דהיינו לאחר למועד הקובע שהוא מועד הגשת התביעה (ראה עדותו בעמ' 25 לפרוטוקול, מיום 11.07.10 ש' 1) ומשלא הוכיח כי עשה שימוש בכספים שפדה לצרכים משותפים, אני קובע כי האישה זכאית למחצית הסכום שנצבר בקרן ממועד הנישואין או מועד תחילת עבודת הנתבע וצבירת הזכויות בקרן לפי המאוחר ועד ליום 01.08.06, כאשר הכספים שפדה הנתבע ייחשבו לצורך העניין כמו לא נפדו מן הקרן.

מועד איזון זכויות הפנסיה
103. האיש עתר לכך שאיזון הזכויות הסוציאליות שנצברו על-ידי הצדדים ייעשה באופן שזכויות שהיו נזילות במועד הקובע לשני הצדדים תאוזנה לאלתר, בעוד שזכויות שאינן נזילות כיום, כגון קרנות פנסיה, תאוזנה רק במועד שבו תתגבש זכאותם של שני הצדדים לקבל קצבת פנסיה ולא קודם לכן. זאת לדבריו, על-מנת שלא יווצר מצב שבו מי מהצדדים שיפרוש לפנסיה במועד מוקדם יותר מהשני, יידרש להפריש מכספי הפנסיה שלו לבן הזוג האחר שעה שזה האחרון עודנו עובד ומשתכר ולא נדרש להפריש מכספי הפנסיה שלו לראשון.
104. האישה בסיכומי התשובה התנגדה לדרישה זו של הנתבע.
105. לא מצאתי להיעתר לעתירת האיש בעניין זה; מדובר בטענה שלא הועלתה כלל בכתב ההגנה או בתצהיר עדותו הראשית כי אם בסיכומים בלבד, ומשכך דינה להידחות מטעם זה בלבד. במאמר מוסגר אומר כי אין די בהעלאת הטענה על-ידי ב"כ האיש בדיון 25.05.09 (מועד שקדם למועד הגשת תצהיר עדותו הראשית) כדי לשנות מקביעתי זו. למעלה מן הצורך אוסיף לגופם של דברים , כי האיש לא הרים הנטל להראות כי המקרה דנן, על נסיבותיו, מצדיק עיכוב ביצוע האיזון באופן המבוקש על ידו ולא הניח תשתית עובדתית ומשפטית כדבעי בעניין זה.
106. אין בנימוק האיש לעתירתו לדחיית מועד ביצוע האיזון בזכויות הפנסיה, בכך שהוא יידרש להמשיך ולשלם מהכנסתו המוקטנת (קצבת הפנסיה בניכוי חלקה של האישה בה) את מזונות שני הקטינים ... ו..., כדי לסייע בידו בעניין זה. במקרה אחר שנדון ב- תמ"ש 10290/98 פלונית ואח' נ' אלמוני מופיע באתר "פסק-דין" (16.05.01)), טען אב כי מן הסכום שיקבל כפנסיה מוקדמת יהא עליו לשלם את מזונות בנותיו ולכלכל את עצמו כך שאם יידרש גם להעביר לבת זוגו את חלקה היחסי בכספי הפנסיה שלו, ייגרם לו עוול שיותירו חסר כל . נוכח כך עתר כי ייקבע שלאישה אין חלק בזכויות הפנסיה שלו הואיל והוא פרש מעבודה טרם הגיעו לגיל הפרישה בחוק ובמצב בו הוא עדיין מחוייב לשאת במזונות בנותיו. בדחותה טענה זו אמרה כב' השופטת בן עמי כהאי לישנא:
'אינני מקבלת את הטענה כי העובדה שעל האב לשלם מזונות לבנותיו צריכה להוות שיקול לפגיעה בזכויות שרכשה האישה מכח חייהם המשותפים... אינני סבורה שיש מקום "לכופף" את ערך השוויוניות באיזון המשאבים מול חובת המזונות במקרה שלפנינו... אמנם סביר כי משנדרש בן זוג לשלם חלקה של האישה בפנסיה תיקטן יכולתו לעמוד בנטל מזונות ילדיו הקטינים ואולם עניין זה צריך להשקל במסגרת חיובו במזונות...'
אף אני מצטרף לדברים אלה, שהגיונם אנו אף לענייננו, וראה לעניין זה גם פסק-דיני ב- תמ"ש 21760/07 ד' י' נ' י' י', תק-מש 2010(3), 235 (2010). יש לזכור גם שסכום המזונות אמור לפחות משמלאו לאחרונה לקטין... 18.
107. נוסף על האמור, חסרים נתונים ומשתנים רלוונטים כגון מתי כל אחד מן הצדדים עתיד לפרוש לפנסיה ובכמה תקדים פרישתו של האחד את פרישתו של האחר (במאמר מוסגר אציין כי לאור עובדת היות האיש יליד 1950 וגיל הפרישה 67 בעוד האישה ילידת 1954 וגיל הפרישה נכון להיום הוא 62 - אפשר ויציאתה שלה לגמלאות תקדים את יציאתו של האיש); מה תהא גובה הקצבה שתשולם לכל אחד מהם; האם הכנסתם של שני הצדדים או מי מהם תתמצה אך בקצבת הפנסיה אם לאו (למשל המשך קבלת דמי שכירות נכסים שבבעלותם , כמצב הדברים כיום).
108. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי כל צד יהיה זכאי למחצית החלק היחסי בזכויות הפנסיה של בן הזוג האחר שהצטבר בתקופת עבודתו ועד ליום 01.08.06 בהגיע מועד גמילת הזכות.

מכוניות
109. נכון למועד הקובע, התובעת החזיקה ברכב מסוג... הרשום על שמה והנתבע החזיק ברכב מסוג... הרשום על שמו.
110. לשיטת הנתבע יש לאזן את הרכבים בדרך של קביעת שווי כל אחד מהם במועד הקובע ואיזון ההפרש. בסיכומיו ציין הנתבע כי הרכב ששמש את האישה נגנב והיא קבלה את שוויו מחברת הביטוח (עמ' 3 לסיכומים).
111. לאור האמור הנני מורה על איזון שווי הרכבים נכון למועד הקובע על-פי מחירון "לוי יצחק".

מטלטלין
112. יצויין כי בכתב התביעה לא נתבע במפורש סעד הנוגע למיטלטלין של הצדדים ואלו לא הוזכרו גם בכתב ההגנה.
113. בדיון ביום 16.12.07 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קבלה תוקף של החלטה, לפיה ב"כ יפעלו לחלוקת המיטלטלין בין הצדדים ובמקרה של מחלוקת, יפנה מי מהם לבית-המשפט לצורך הכרעה בעניין. יוער כי מדובר במיטלטלין המהווים את תכולת דירת X. P.
114. בדיון ביום 11.01.09 הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קבלה אף היא תוקף של החלטה, לפיה ב"כ הצדדים יחלקו את המיטלטלין שווה בשווה בתוך 14 יום לפי שיקול-דעתם וכי אם לא תהיה הסכמה ביניהם, יימכרו המיטלטלין ותמורת המכירה תחולק בין הצדדים. עוד הוסכם כי בחלוקת המיטלטלין יילקחו בחשבון מיטלטלין שהאישה הוציאה מהבית וכי המיטלטלין של הקטינה... יישארו במקום הימצאם ובית-המשפט יחליט בעניינם על-פי החלטתו בנושא המשמורת כך שככל שהמשמורת תקבע בידי האם- אז המיטלטלין יהיו אצלה וככל שתקבע משמורת משותפת - אז ב"כ הצדדים יחלקו אותם לפי שיקול-דעתם.
115. התובעת טוענת כי חרף הסכמות הצדדים והחלטות בית-המשפט בעניין, הנתבע עמד על סירובו לחלוקת המיטלטלין תוך שעשה בו שימוש בלעדי.
116. יצויין כי בפועל בוצעה חלוקה חלקית של המיטלטלין שהיו בדירת X בין הצדדים, אולם עדיין נותרה תכולה שנויה במחלוקת בין הצדדים.

117. לטענת האיש, האישה נטלה עימה בעת שעזבה את הבית את המיטלטלין שהיא זכאית לקבל ולאחר-מכן אף שבה לבית והוציאה ממנו פריטים כאוות נפשה. לדבריו, האישה השאירה בדירת X פרטי ביגוד וריהוט שלא רצתה להוציא מטעמי נוחות.
118. האישה טוענת כי הצדדים ערכו טבלאות לגבי תכולה השייכת לה, לגבי תכולה השייכת לאיש ולגבי תכולה שנויה במחלוקת, לגביה הסכימו כי תוכרע על-ידי בית-המשפט (הטבלאות צורפו כנספח יז2 לתצהיר עדותה הראשית). לדבריה, עם נישואיו בשנית של הנתבע ומעברו להתגורר ב..., נטל עימו הן את התכולה השייכת לו והן את התכולה השנויה במחלוקת.
119. התובעת מונה מספר פריטים אשר חשיבותם בעיניה רבה והיא אינה יכולה לותר עליהם (עמ' 12 ו- 13 לתצהיר עדותה הראשית) תוך שהיא מפנה, לביסוס טענתה באשר לשווים, לדו"ח הערכת תכולה שנערך על-ידי שמאי (צורף כנספח יח' לתצהיר עדותה הראשית; להלן: "דו"ח השמאי"):
120. כלי כסף - ברשות שני הצדדים כלי כסף. התובעת עותרת לחלק את ההפרש שבין שווי כלי הכסף הנמצאים ברשותה האיש ובין שווי כלי הכסף הנמצאים ברשות האיש ולחייבו להעביר לה מחצית שווי ההפרש העומד, על-פי דו"ח השמאי על סך של 2,465 ₪.
121. האיש טוען כי האישה נטלה עימה במרמה מן הבית פמוטי כסף שירש מאביו, חנוכיית כסף חדשה באריזתה, עליה לא הצהירה בפני השמאי, וקופסת אתרוג שקבל במתנה מאביו (סעיף 21 לתצהיר עדותו הראשית).
122. גרסה זו של הנתבע לא נסתרה על-ידי התובעת ומשכך אני מקבל טענתו וקובע כי מדובר בחפצים השייכים לו ושאינם ברי חלוקה. לפיכך אני מורה לתובעת להשיב אותם לנתבע בתוך 14 יום ממועד פסק-הדין. לא תשיב התובעת אותם בעין בתוך מועד זה - יקוזז שווים ממחצית ההפרש בין שווי כלי הכסף שעל הנתבע לשלם לתובעת וככל ששווים עולה על שווי מחצית ההפרש, תשלם לו התובעת את ההפרש.
123. ספרי קודש - לטענת התובעת מדובר בכחמש מאות ספרים בשווי של עשרות אלפי שקלים אשר את כולם נטל הנתבע לביתו החדש. התובעת עותרת לחלוקה בעין של ספרים אלה ולחילופין - להורות לנתבע להעביר לה מחצית משווים בהתאם לקביעת "אקטואר" (כך לשיטתה) שימנה בית-המשפט (סעיף 52 לסיכומיה).
124. האיש אישר כי נטל עימו ספרים עת עזב את הבית לאחר שנישא בשנית, אולם לדבריו מדובר בחלק מכלל הספרים שהיו בבית וכי התובעת קבלה את חלקה שלה בספרים. לדבריו, הספרים שנטל הם ספרים שרכש עוד טרם הנישואין, ספרים שקבל במתנה וחלקם - ספרים שנרכשו במהלך הנישואין. הנתבע אף הפנה לדו"ח השמאי אשר העריך את שווי הספרים בשקל אחד לכל ספר.
125. לאחר ששקלתי הדברים, הנני דוחה תביעת האישה בקשר עם הספרים; ראשית אומר כי לא ראיתי שהאיש חולק על שווי המיטלטלין הנקוב בדו"ח השמאי ועל-כן איני רואה מקום למנות מומחה להערכת שווים כפי שעתרה האישה שייעשה. שנית, לא מצאתי אחיזה לטענת האישה בנוגע לשווי הספרים הנאמד לדבריה בעשרות אלפי שקלים, ואין דעתי נוחה מכך שלגבי כלי הכסף סמכה על שווים הנקוב בדו"ח השמאי, אותו צירפה כאמור כראיה מטעמה לתצהיר עדותה הראשית, בעוד שלגבי הספרים בחרה להתעלם מהערכת השווי הנקובה בדו"ח וטענה לשווי גבוה בהרבה. להשלמת התמונה יצויין כי לפי דו"ח השמאי, ברשות האישה 140 ספרים (מתוכם 30 ספרי ילדים) ששווים מוערך בסך של 250 ₪, דהיינו גם הספרים שברשותה הוערכו בסכומי כסף זניחים.
126. מזוזות מהודרות - התובעת טוענת כי מדובר בעשר מזוזות בשווי 800 ₪ כל אחת. יצויין כי לא ברור מכתבי טענותיה אם היא עותרת לחלוקת המזוזות בעין או באיזון שווים (סעיף 52 לסיכומיה).
127. הנתבע טוען כי מדובר בתשע מזוזות שנותרו קבועות בדירת X ולא נטלן עימו עת עזב את הדירה. לדבריו, המזוזות הן רכושו שלו משרכש את חלקה של האישה בדירה. לגבי שווין טען כי ערכן כחדשות הוא כ- 200 ₪ וכמשומשות - כעשרה שקלים (עמ' 2 לסיכומיו).
128. מקובלת עלי טענת הנתבע כי המזוזות הפכו לרכושו הבלעדי משרכש את חלקה של האישה בדירה; בהערכות שווי נכסי מקרקעין מקובל להביא בחשבון כל המחובר לקירות הנכס. מעיון בחוות-דעתו של שמאי המקרקעין שהוגשה בשעתו לבית-המשפט בנוגע לשווי דירת X, עולה כי אין בה כל איזכור למזוזות. סביר להניח, כי לו אכן מדובר היה במזוזות שונות באופן חריג מן הסטנדרט המקובל במראן ובערכן, כפי שטוענת האישה בעלמא, היה הדבר מוצא ביטוי מפורש בחוות-הדעת. בהיעדר ציון מפורש, יש להניח כי בקביעת ערך הדירה נכלל גם שווי המזוזות המחוברות לקירות.
129. לאור האמור אני קובע כי המזוזות לא תכללנה במסגרת איזון המשאבים.
130. שתי מגילות אסתר בשווי כ- 5,000 ₪ כל אחת - לא ברור אם התובעת עותרת לחלוקתן בעין או לאיזון שווים (סעיף 52 לסיכומיה).
131. הנתבע טען כי המגילות אינן רכוש משותף הואיל ואחת ניתנה לו כמתנת בר מצווה ואת השנייה קבל בירושה מאביו המנוח. טענה זו לא נסתרה על-ידי התובעת ולפיכך אני מקבל טענת האיש ומורה כי אלו לא תכללנה במסגרת איזון המשאבים.
132. מיטלטלין של הילדים - משקבעתי בפסק-דיני מיום 25.01.09 בתביעת המשמורת כי משמורת הקטינה... תהא בידי האם וכי היא תתגורר עימה ובהמשך להסכמת הצדדים הנזכרת לעיל, אני מורה כי המיטלטלין השייכים ל... יועברו כולם לביתה של האם וזאת בתוך 14 יום ממועד מתן פסק-דין זה.
133. התובעת טוענת כי בין המיטלטלין שחולקו כבר בין הצדדים, נכללו גם פריטים השייכים לילדים אשר לא היו צריכים להיכלל בחלוקה. מדובר בשתי ספות נוער בשווי 500 ₪ כל אחת (על-פי דו"ח השמאי) והיא עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 1,000 ₪ . הנתבע טען כי הריהוט של הילדים שנותר בבית נועד לשמש אותם לאור כך שהם שוהים עימו פרק זמן גדול יותר מאשר עם התובעת.
134. אני דוחה טענה זו של האישה מן הטעם שאיני רואה לדון במיטלטלין שכבר חולקו בפועל בין הצדדים בהסכמה.
135. לא מצאתי לחייב את הנתבע להשיב לתובעת סכומים ששילמה לרכישת תכולה חלופית (ארונות בגדים ושתי ספריות) עבור הקטינים.
136. אני דוחה עתירת האישה לחיוב הנתבע לשלם לה דמי שימוש בגין שימוש בלעדי שעשה לדבריה במיטלטלין, סעד שנתבע לראשונה בסיכומיה.

נכסי עתודה כלכלית
137. עתירת האישה לעניין זה התמצתה בטענה כללית כדלקמן: 'מבוקש לפסוק באשר לנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה- לבעל פוטנציאל גבוה יותר והכנסתו השוטפת גבוהה יותר, ולכן יש לקבוע סכום חד פעמי או סכום שוטף נוסף, לרבות בשל המוניטין...' (סעיף 7 לכתב התביעה; סעיף 10ה' לתצהיר עדותה הראשית).
138. בסיכומיה זנחה התובעת טענתה ועתירתה זו ומשכך התייתר הצורך לדון בה.

איזון בלתי-שוויוני
139. בכתב התביעה עתרה האישה להורות כי איזון המשאבים בין הצדדים ייעשה ביחס של 70:30 לטובתה תוך שנימקה עתירתה זו: 'במצבה הלא קל ולאור התנהגותו המחפירה בהעלמת רכוש וגידולה את הילדים ועוד' (כלשונה בסעיף 6 לכתב התביעה וסעיף 10ד' לתצהיר עדותה הראשית). לחילופין - עתרה לאיזון בדרך של מחצה על מחצה.
140. בסיכומים טענה האישה בהקשר זה, כי הנתבע המשיך בחייו ונישא בשנית בעוד היא עודנה מטופלת עקב הנזקים הנפשיים שנגרמו לה. האישה העידה על עצמה כי היא הדואגת ליציבות המשפחה ועושה ימים כלילות למען הילדים, בעוד שלנתבע לא אכפת מילדיו והוא עוסק בהסתה מתמשכת נגדה.
141. הנתבע לא התייחס במישרין בכתב הגנתו לעתירת האישה לאיזון בלתי-שוויוני, אולם בין השורות דיבר על איזון שווה בשווה. בסיכומים ביקש האיש לדחות עתירה זו של האישה, מן הטעם שלא הוכחה כל עילה לחלוקה בלתי-שוויונית; האיש מציין כי גם הוא וגם התובעת עבדו לאורך השנים, כאשר הוא הוא עבד בהקף רחב יותר והכנסתו הייתה גבוהה יותר מזו של האישה, תרם את הכנסתו לחיים השוטפים ואף הכניס יותר כספים רבים שקבל מירושת אביו מאשר שהכניסה האישה מירושת הוריה. עוד טען, כי לא הוכחה התעללות כלשהיא שלו באישה והוסיף כי היא הייתה זו שהתעללה בו נפשית. כן טען האיש כי הוא נמצא בקשר טוב עם הילדים בכללם - ... ו..., וכי העובדה שנישא בשנית אינה עילה לפגיעה לזכותו במחצית הרכוש שנצבר.
142. סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון קובע:
'ראה בית-המשפט או בית-הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק-דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
... (2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;'
143. רבות דובר בפסיקת בתי-המשפט על כי שימוש במנגנון הקבוע בסעיף 8(2) לחוק הינו בבחינת יוצא מן הכלל וייעשה בנסיבות מיוחדות ובמקרים חריגים. כך למשל הביע בית-המשפט המחוזי מפי כב' השופט מ' דרורי עמדתו בעניין ב- ע"מ (יר') 638/04, ע"מ 640/04, ח.ר. נ' ר.ר., מופיע באתר "נבו", מיום 23.01.05).
'דעתי היא, כי מן הראוי שהשימוש בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ייעשה במשורה ובמקרים חריגים ביותר. עצם יישומו של סעיף זה, פוגע בוודאות המשפטית ובציפיות הצדדים. כמו-כן, יש בו גם משום פגיעה בזכות הקניין של בן הזוג שמחצית הרכוש הינה שלו (זכות, שכיום היא חוקתית, מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם"), ובית-המשפט מכוח סעיף 8(2) הנ"ל, רוצה לקחת חלק מרכוש זה ולהעבירו לבן הזוג האחר. מבחינה מערכתית, יש להביא בחשבון שיקול נוסף: אם ירבו המקרים של הפעלת סעיף 8(2) הנ"ל, יצור הדבר תקווה בלב מתדיינים פוטנציאלים בעתיד, כי גם בעניינם ייושמו הוראות סעיף זה, והתוצאה תהיה כי ירבו ההידיינויות ויתמעטו הפשרות, תופעה, שבסופו של חשבון, תפגע בכלל הציבור.'
144. השיקולים שבית-המשפט שוקל עת הוא בוחן האם ליישם הוראת חוק זו, הינם בעיקרם כלכליים. בית-המשפט בוחן האם עלה בידי הצד המבקש לסטות מעקרון האיזון השוויוני להראות כי בן הזוג האחר לא תרם מאמץ המשפחתי, לא מילא תפקיד בתא המשפחתי, פגע בצבירת הנכסים המשותפים וכיו"ב . כך למשל התקבלו טענות של הימורים, הברחת נכסים, היעדר תרומה של אחד מבני הזוג למאמץ המשותף ולתא המשפחתי ככאלה המקימות תשתית המצדיקה סטייה מעקרון האיזון השווה (ראה לדוגמה: תמ"ש 26473/97 פלוני נ' אלמונית מיום, מופיע באתר "נבו" (15.06.04)); תמ"ש 20964/02 פלונית נ' אלמוני, מופיע באתר "נבו" (25.11.09)).
145. לא השתכנעתי בענייננו כי האישה הרימה הנטל לשכנע שהמקרה דנן ,על נסיבותיו, מצדיק סטייה מברירת המחדל של איזון שווה בשווה. בני הזוג חיו יחד במשך למעלה משלושים שנה, שניהם עבדו, התפרנסו ותרמו לקופה המשפחתית המשותפת. לא התרשמתי כי בין הצדדים נוצרו פערים העולים כדי עיוות וחוסר צדק או כי התובעת ויתרה על קידומה שלה לטובת קידומו של האיש.
146. כאמור, הברחת נכסים נקבעה בפסיקה כפעולה המקימה תשתית להפעלת מנגנון הסטייה מעקרון האיזון השוויוני , ברם בנסיבות המקרה דנן סבורני כי היא אינה עומדת לזכותה של התובעת, שעה שהכספים שנמשכו על-ידי האיש הוחזרו בסמוך לאחר משיכתם וחולקו בין הצדדים, כך שמעשה "ההברחה" לא גרר תוצאה של דילול מסת הנכסים המשותפים.
147. אין בעובדה שהנתבע נישא בשנית כדי להוות שיקול לסטייה מעקרון האיזון השוויוני ואני דוחה טענת האישה בעניין זה.
148. ממכלול הטעמים דלעיל , הנני קובע כי איזון משאביהם של הצדדים יבוצע באופן של מחצה ומחצה.

מינוי מומחה חשבונאי
149. התובעת עותרת בסיכומיה למינוי אקטואר לבדיקת מכלול הזכויות ולביצוע האיזון (סעיף 118 ו' לסיכומים). לטענת הנתבע, אין צורך במינוי אקטואר מן הטעם שהאישה קבלה את הכספים להם הייתה זכאית מכח השיתוף וכי את זכויות הסוציאליות הנזילות ניתן לחלק על-פי מסמכים שיוגשו ואת אלו שאינן נזילות- אין חובה להוונם ואלו תחולקנה בעת גמילתן.
150. בנסיבות העניין ובייחוד לאור קביעתי בעניין מועד איזון הפנסיות, מצאתי להיעתר לדרישת האישה.
151. לפיכך הנני ממנה את מר דן שפרינצק ממכון "תצפית" כמומחה מטעם בית-המשפט לצורך ביצוע ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בהתאם לעקרונות ולקביעות בפסק-הדין בנוגע לזכויות כספיות, סוציאליות לרבות זכויות פנסיה.
152. כחומר רקע למומחה ישמש כל החומר שהצטבר בתיק בית-המשפט. ב"כ הצדדים או אחד מהם יעבירוהו למומחה בתוך 14 יום מיום קבלת פסק-הדין. בנוסף, כל צד יוכל גם להגיש למומחה כל חומר שימצא לנכון בתוך 14 יום מיום קבלת פסק-דין זה.
153. המומחה רשאי לדרוש מן הצדדים ו/או מכל גורם אחר חומר משלים שיידרש לו ויביא לידיעת הצדדים כל חומר שקיבל שלא מתיק בית-המשפט.
154. קביעות ומסקנות חייבות להיות מנומקות.
155. המומחה יגיש לצדדים את חוות-דעתו לפי הטופס שבתוספת הראשונה לפקודת הראיות (נוסח חדש).
156. שכ"ט המומחה ישולם על-ידי הצדדים שווה בשווה וזאת, בתוך 10 ימים מיום דרישת המומחה.
157. המומחה לא יחל בעבודתו בטרם ישולם שכרו.
158. חוות-הדעת תומצא לצדדים בתוך 45 יום מיום שישולם שכרו.

מינוי כונס נכסים
159. לא מצאתי להיעתר לדרישת התובעת למנות את ב"כ ככונס נכסים לביצוע פירוק השיתוף בדירת Y ובדירת Z (סעיף 118ז' לסיכומיה); לגבי דירת Y - אין מקום למנות כונס בשלב זה הואיל והסעד שנתבקש לגביה הוא במישור ההצהרתי בלבד - הצהרה על זכאות התובעת להירשם כבעלת מחצית מהזכויות בדירה (כאמור בסעיף 36 לסיכומיה). לגבי דירת Z - כאמור לעיל, ניתן לגביה כבר צו לפירוק השיתוף ומונה כונס נכסים אלא שהצדדים הסכימו על עיכוב ביצוע עד להכרעה בתביעה זו.
תמ"ש 17494/06 - תביעה לדמי שימוש ראויים
160. התובעת עותרת לחיוב הנתבע לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין מגוריו הבלעדיים בדירת X.
161. נוכח ההתפתחות במרוצת ההליך לפיה ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה והאיש רכש את חלקה של התובעת בדירה, תחמה התובעת את תביעתה לתקופה שמיום 01.08.2007, מועד עזיבתה את הבית, עד חודש אוגוסט 2008, המועד בו רכש האיש את חלקה בדירה.
162. התובעת העמידה את תביעתה על סך של 2,000 ₪ לחודש, סכום השווה לגובה דמי שכירות הדירה ששכרה למגוריה לאחר שעזבה את הבית. בסיכומים, לעומת-זאת, עתרה לחיוב הנתבע בדמי שימוש בסך של מחצית מסך של 3,200 ₪ לחודש (סעיף 118ד' לסיכומיה) וזאת, בהתבסס על זכרון דברים שערך הנתבע עם שוכרים פוטנציאליים שם הועמדו דמי השכירות על סכום זה (צורף נספח כ'1 לתצהיר עדותה הראשית).

עיקר טענות התובעת
163. בכתב התביעה גוללה התובעת את התנהגות האיש אשר לדבריה, אילצה אותה לעזוב את הבית. טענה כי התנהגותו כלפיה הייתה בלתי-נסבלת לאורך כל שנות הנישואין והלכה והחריפה עם הזמן. כך לדבריה, הנתבע היה מטיח בה עלבונות, מזלזל בה, מצוטט לשיחות הטלפון שלה, מעלים מסמכים, דברי דואר וכסף ומעביר מידע מוטעה לאנשים שמתקשרים אליה בעניינים אישיים או בענייני עבודה. התנהגות זו של הנתבע הוחרפה לגרסתה בחודשים שקדמו לעזיבתה את הבית, עד שלא יכלה עוד לחיות במחיצתו (סעיף 20-18 לכתב התביעה).
164. התובעת העלתה גם את עניין הכספים שהאיש הבריח וטענה כי: 'אי-אפשר לשהות באותו מקום ועם אדם המנסה לגזול את רכוש האישה. ככלות הכל הוא העלים כ- 1,000,000 ₪!'. כמו-כן הזכירה גם את תביעת הגירושין שהגיש לבית-דין רבני ושאת דבר הגשתה לא הביא לידיעתה.
165. התובעת טוענת עוד כי הנתבע התנגד לפירוק השיתוף בדירה, סירב לערוך התמחרות בקשר אליה בטענה שאין מקום לערוך איזונים כלכליים טרם פקיעת הנישואין ומאידך - סירב לתת לה את גיטה במשך כשנתיים.

עיקר טענות הנתבע
166. הנתבע טוען כי לא מנע מן התובעת אפשרות מגורים בדירה ולא הביא לעזיבתה, אלא היא עזבה את הדירה מרצונה ומבחירה ומשכך, אין היא זכאית לדמי שימוש. הוא מוסיף וטוען עוד כי התובעת המשיכה לראות בבית כמחסן לאחסון חפצים שלה אף לאחר שעזבה את הבית.
167. הנתבע מכחיש את טענות האישה באשר להתנהגותו כלפיה ומוסיף כי לו אכן היו פני הדברים כפי שהיא מתארת, אזי הייתה פונה לבית-המשפט בבקשה להרחיקו מן הבית, דבר שלא עשתה (סעיף 24 לתצהיר עדותו הראשית). לדבריו, בחודשים שקדמו לעזיבת התובעת את הדירה ,לא היו ביניהם ויכוחים או חיכוכים, הם בילו שבתות יחד בדירה והתובעת אף ישנה עימו בחדר השינה המשותף עד ליום בו עזבה את הדירה (כפי שאישרה בחקירתה הנגדית בעמ' 6 לפרוטוקול מיום 13.06.10, ש' 29).
168. בנוגע לתביעת גירושין טען כי בקש להקפיאה כדי ליתן הזדמנות לשיקום חיי הנישואין שלהם. לדבריו, לא אמר לתובעת שהוא מסרב להתגרש ממנה וגם לאחר שהגיש את תביעת הגירושין, הם פנו יחד לייעוץ זוגי.
169. בנוגע לטענה באשר להברחת הכספים, שב הנתבע הציין כי השיבם מיוזמתו לחשבון בסביבות חודש 10/2006 כאשר עזיבתה את הבית נעשתה בשלב מאוחר יותר, בסוף אוגוסט 2007 (סעיף 7 לכתב ההגנה).
170. באשר לגובה דמי השימוש הנתבעים טוען הנתבע כי זכרון-הדברים עליו סומכת התובעת ידה לא בוצע בסופו-של-יום והדירה נותרה ריקה משך כשנה הגם שניסה להשכיר אותה תמורת 2,000 ₪ (עמ' 18 לסיכומים).

דיון
המסגרת הנורמטיבית
171. הוראת סעיף 33 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובעת: '"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש'.
172. הרציונל לזכותו של שותף לקבל את חלקו מפירות הנכס בשעה ששותפו האחר מחזיק ומשתמש בו, מקורו בדיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 891/95 זידאני נ ' אבו-אחמד, פ"ד נג(4), 769 (1999)).
173. ב- ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס, תק-על 93(1), 258 (1993) נקבע כי הזכאות לתשלום דמי שימוש ראויים קיימת: 'רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש באותם המקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים'. בהתאם להלכה זו, נקבע כי בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים, אינו הופך את בן הזוג שנותר מתגורר בנכס לשוכר בעל כורחו וכיוון שכך, זה הראשון אינו זכאי לדמי שימוש ראויים (ע"מ 320/02 עפל נ' עפל, מופיע במאגר "נבו" (13.10.02))).
174. הגם שהיה ניסיון בפסיקה לנתק את שאלת זכאות בן זוג לדמי שימוש משאלת אשמתו של בן הזוג האחר, תוך הסתפקות בקיומו של סכסוך זוגי המונע אפשרות חיים תחת קורת גג אחת, הלכת זרקא נותרה ההלכה המחייבת ואומצה שוב על-ידי בית-המשפט העליון ב- בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(2), 172 (2006).

מן הכלל אל הפרט
175. התקופה הרלוונטית בגינה נתבעים דמי שימוש היא תקופה שקדמה לגירושי הצדדים, כך שאין מדובר במניעה אובייקטיבית הלכתית שהייתה להמשך מגורי הצדדים יחד, שאז ההנחה כי קיימת זכות לדמי שימוש לבן זוג שאינו מתגורר בבית (ראה ע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני, מופיע באתר "נבו" (22.10.06)).
176. לא שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה לשכנע כי נמנעה ממנה האפשרות לעשות שימוש בבית בעטיו של הנתבע. ממסכת הראיות שהובאה בפני התרשמתי כי עזיבת האישה את הבית נעשתה לכל היותר על רקע מערכת היחסים הבעייתית בין הצדדים במובנה הרחב ולא על רקע אשמתו של הנתבע ומניעתו מהתובעת את אפשרות השימוש בדירה. תמונת מצב זו מתיישבת יותר לטעמי עם הגישה המרחיבה של סעיף 33 לחוק המקרקעין הנזכר לעיל, גישה עליה סמך ב"כ התובעת ידיו בכתבי הטענות (ראה בסעיף 35 לכתב התביעה ובעמ' 18 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת, סעיף ז'); דא עקא, כפי שצויין לעיל, גישה זו אינה ההלכה המחייבת כי אם הלכת זרקא.
177. גם למקרא גרסתה העובדתית של התובעת בכתב התביעה, עולה כי הדגש הושם על ראיה רחבה של הסכסוך והמשבר בכללותו. כך טענה כי: 'נאלצה לעזוב את הבית כדי לחסוך מהילדים את החשיפה מהתנהגות שלילית של האב מול האם וכדי להגן עליהם ולמזער את הנזק' (סעיף 13 לכתב התביעה) ובהמשך: 'במקרה שבפנינו אין מחלוקת בדבר קיומו של סכסוך ארוך ומתמשך בין בני הזוג'. המשך לשון הסעיף הוא אמנם: 'לא זו בלבד, אלא שהתנהגותו של הנתבע היא זו שגרמה ואילצה האישה לעזוב הבית המשותף כאשר לא איפשר לה להמשיך ולהתגורר יחד עימו באותו הבית' (סעיף 36 לכתב התביעה) ברם לא שוכנעתי כי מסכת האירועים המתוארים על-ידי התובעת בהמשך כתב התביעה ככאלה שעמדו ברקע לעזיבתה את הבית, מעלה כי אכן כך היו פני הדברים, כפי שאפרט להלן.
178. התובעת תיארה בכתב התביעה מספר אירועים שהיו ברקע לעזיבתה את הבית:
(א) אירוע שאירע ביום XX//XX06 עם הרכב (להלן: "האירוע עם הרכב") - לדברי התובעת, היא והנתבע אמורים היו לנסוע להשתלמות לאנשי חינוך אולם הנתבע הודיע לה כי הוא מבטל את הנסיעה. לאחר שהודיעה לו כי בכוונתה לנסוע לבדה, איים עליה הנתבע שאם תסע ברכב, הוא יעלה באש. בעקבות כך, טוענת התובעת, נסה על נפשה לבית אחותה. לדבריה, ביומיים שלאחר-מכן, ניהלו הצדדים מו"מ כדי לבחון את המשך יכולתם לחיות יחד ושבו יחד לדירה ביישוב X, ברם גם לאחר-מכן התנהג הנתבע כלפיה באופן קשה ביותר עד שבחודש אוגוסט x200 נאלצה לעזוב את הבית.
179. התובעת העלתה מספר גרסאות באשר לחילופי הדברים בין הצדדים באירוע עם הרכב, כאשר במקום אחד טענה כי הנתבע אמר לה שהרכב יעלה באש (סעיף 14 לכתב התביעה וסעיף 89 לסיכומיה) ובמקום אחר טענה כי הנתבע איים שיצית את רכבה (סעיף 12 לסיכומי התשובה).
180. הנתבע הכחיש הטענה כי איים על חיי התובעת באירוע עם הרכב . בחקירתו הנגדית, נשאל אודות אותו מקרה:
'ש. טיפלת ברכב של פלונית, מה עשית לרכב שלא יהיה שמיש לנסיעה.
ת. לא עשיתי שום דבר. היא ניסתה לחטוף את הילדים בלי הסכמתי, אמרתי לה שאם היא תסיע אז המונע יישרף, ייגמר וזהו.
ש. אמרת שהרכב יעלה באש.
ת. לא אמרתי דבר כזה. לא יעלה שום דבר באש. אמרתי שאם תסע עם המנוע הוא ייגמר או יישרף, מכיוון שניסתה לחטוף את הילדים ללא הסכמתי ניסיתי למנוע את זה. לא עשיתי דבר אך ניסיתי ליצור את הרושם שהאוטו יתקלקל.'
(עמ' 20 לפרוטוקול מיום 11.07.10, ש' 9-3).
181. בין גרסאות הצדדים בנקודה זו, אני מעדיף את גרסת האיש, הנתמכת בניסוח הנייטרלי של התובעת עצמה בכתב התביעה, ולא התרשמתי כי מימדיו של האירוע המתואר הגיעו לכדי איום על חייה בכך שהנתבע יצית את רכבה, כפי שהתנסחה בסיכומי התשובה. סביר גם להניח שלו היה מדובר באיום מפורש על חיי האישה, היא הייתה פועלת בערוצים המקובלים להוצאת צו הרחקה נגדו.
(ב) משיכת הכספים על-ידי הנתבע - התובעת ציינה אירוע זה כאחד מהגורמים שהביאו אותה לעזוב את הבית בטענה כי: 'אי-אפשר לחיות עם אדם המנסה לגזול את רכושה' (סעיף 23 לכתב התביעה).
182. כפי שכבר צויין נאמר לעיל, כי הנתבע השיב את הכספים שהוציא מן החשבונות ואלו חולקו זה מכבר.
183. לא מצאתי כי באירוע זה של משיכת הכספים על-ידי הנתבע , שהתובעת אישרה כי אירע למעלה משנה טרם עזיבתה את הבית (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 13.06.10, ש' 3-2), יש כדי להצביע על כי הנתבע מנע ממנה את זכות השימוש בדירה.
(ג) התובעת טענה גם למקרה בו הפעיל הנתבע כלפיה אלימות פיסית, מקרה חד פעמי שאירע לדבריה שלוש שנים לאחר שנישאו. בלי להכריע בשאלה אם אכן הייתה אלימות פיסית מצד הנתבע אם לאו, ומבלי להקל ראש באלימות מכל סוג שהוא, כל שכן בין בני זוג, הרי שאין באירוע נטען זה כדי להביא למסקנה כי עזיבתה את הבית שלושים שנה לאחר-מכן נעוצה באשמתו של הנתבע ובמניעת אפשרות השימוש בבית.
184. להשלמת התמונה ייאמר כי התובעת לא נקטה כנגד הנתבע בהליך לפי החוק למניעת אלימות במשפחה ובין ההליכים הרבים שהתנהלו בבית-משפט זה בין הצדדים לא היה כל הליך מסוג זה או לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת.
185. גם בראיות החיצוניות עליהן הסתמכה התובעת לביסוס תביעתה , לא מצאתי כי יש בהן כדי לבסס את זכאותה הנטענת לדמי שימוש: לתצהיר עדותה הראשית צירפה התובעת מכתב שכתבה מ', בתם של הצדדים. בסוף ישיבת ההוכחות הראשונה שהתקיימה ביום xx/xx/10, בקש ב"כ התובעת לאפשר למ' להעיד אולם ב"כ הנתבע התנגד להעדתה. בהחלטתי שניתנה בתום הדיון, דחיתי הבקשה מן הטעם שלא הוגש תצהיר עדות ראשית של הבת מ' והתובעת ולא בקשה לזמנה לעדות בעל-פה במועד, טרם ישיבת ההוכחות.
186. בסיכומים, בקש ב"כ האישה להסתמך על מכתבה של מ' לצורך הוכחת מצבה הנפשי של התובעת שהוביל לעזיבתה את הבית. ב"כ האיש טען בסיכומיו כי במועד הרלוונטי בו התובעת עזבה את הבית, הבת מ' התגוררה בחו"ל וכל מה שנכתב במכתב אינו מבוסס על ידיעתה האישית, כי אם על דברים שאמרה לה התובעת עצמה. הנתבע טען עוד כי מ' נישאה לפני כשש שנים וכי עוד קודם לכן, נעדרה רבות מן הבית.
187. מבלי להיכנס לעובי השאלה האם ניתן להגיש מסמך שלא באמצעות מי שערך אותו ואיזה משקל יש ליתן לתוכנו של המכתב שעה שמ' שלא העידה בפני, אומר כי לא מצאתי שיש בו כדי לסייע בידה של התובעת בעניין זה, שכן עולה ממנו תמונה לפיה מ' ייעצה לתובעת לעזוב את הבית כפי שהיא כותבת: 'בעקבות כל אלו יעצתי לאמא לעזוב את הבית ולהחזיר לעצמה קצת משלוות (כך במקור - א.כ) וכבודה שנלקח ממנה תקופה ארוכה'. תמונת מצב זו אינה מתיישבת עם טענת האישה לפיה עזביתה את הבית הייתה אילוץ שנעשתה לעשות.
188. גם בתסקיר פקידת סעד מיום XX/01/XX שהוגש במסגרת תביעת המשמורת, עליו סומכת התובעת ידה, לא מצאתי כי יש בו לסייע בידה. למקרא התסקיר עולה אמנם באופן ברור וחד מורכבותה של מערכת היחסים בין הצדדים, ואולם כל האמור בהקשר זה בתסקיר מתמצה בטענות הדדיות שהעלו הצדדים באוזני פקידת הסעד אחד כלפי השני בנוגע לאופיו ודפוסי התנהגותו ואין מדובר במסקנות או בקביעות של פקידת הסעד.
189. גם בעדותה בפני של הגב' פ' לא מצאתי כי היא מצביעה על מניעת האפשרות שימוש בדירה מצידו של האיש.
190. פסיפס האירועים כפי שעולה ממסכת הראיות וכפי שתואר על-ידי התובעת עצמה, לא מצביע על-כך שעזיבתה את הבית, בעת שנעשתה, הייתה פרי אשמתו של הנתבע אשר מנע ממנה אפשרות להתגורר בדירה. אל מול פסיפס אירועים זה ניצבת העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, לפיה האישה לנה בחדר השינה המשותף יחד עם האיש עד ללילה שקדם לעזיבתה את הבית כאשר לא נשמעה כל טענה לפיה באותו הלילה אירע אירוע כלשהוא בין הצדדים שאילץ את התובעת לעזוב את הדירה למחרת היום.
191. באשר לטענת האישה כי היא זכאית לדמי שימוש גם מן הטעם שהאיש עיכב את פירוק השיתוף בדירה וסירב להתמחרות בעניינה, נחה-דעתי כי דינה להידחות.
192. בפסיקה נקבע אמנם כי בן זוג שמעכב ומסכל את פירוק השיתוף בדירה, אינו יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים (ראה ע"מ 5357/06 פלוני נ' פלוני הנזכר לעיל) אולם במקרה שלפנינו מדובר על מקרה הפוך בו בן הזוג שנטען כי הוא מעכב את ביצוע פירוק השיתוף הוא בן הזוג ממנו נתבעים דמי השימוש. משכך נשאלת השאלה האם עיכוב פירוק השיתוף על-ידי בן הזוג העושה שימוש בלעדי בבית, מקים זכאות לבן הזוג השני לקבל דמי שימוש? במקרה דנן השאלה מתחדדת עוד יותר לאור מסקנתי דלעיל לפיה האישה עזבה את הבית מרצונה.
193. איני סבור כי יש ללמוד מהלכת פלוני הנזכרת לגבי מקרה הפוך כבענייננו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו מפי כב' השופט א' רובינשטיין ב- ע"מ 956/07 פלונית נ' פלוני, תק-על 2007(2), 1608 (2007):
'לא למותר לציין שהזכות לשכר ראוי אינה - כפי שמשתמע מהבקשה - ערוץ פיצוי, או שמא סנקציה, כלפי שותף המעכב את פירוק השיתוף. אם סבור שותף כי נגרם לו נזק כתוצאה מעיכוב בלתי-מוצדק של פירוק השיתוף, פתוחות בפניו אפשרויות משפטיות אחרות...'
194. האיש התנגד אמנם בשעתו לפירוק השיתוף בדירה, כפי שאף כתבתי בהחלטתי מיום 02.07.08 בה הוריתי על פירוק השיתוף, אולם התנגדותו הייתה על בסיס טיעון משפטי שרשאי היה הוא להעלותו. מאחר והתנהלות זו של האיש לא הייתה חריגה, אינו מוצא לחייבו בדמי שימוש, מה גם שלא ערער על החלטתי בעניין פירוק השיתוף על-מנת למשוך זמן נוסף. האיש פעל על-פי החלטתי ורכש את זכויות האישה בדירה תוך זמן קצר - כחודש לאחר החלטתי הנ"ל. בנסיבות אלה איני רואה מקום לקבוע כי הוא גרם לתובעת נזק בהתנהלותו וביחוד לאור מסקנתי לפיה עזבה את הבית מרצונה כך שהייתה האפשרות להקטין את נזקיה ככל שישנם כאלה. למעלה מן הצורך אוסיף כי יש להניח כי במחיר בו נרכש הנכס לקחו הצדדים בחשבון גם את שווי המגורים.
195. ממכלול הטעמים שהובאו לעיל, הנני דוחה התביעה לדמי שימוש ראויים.

תמ"ש 17496/06 - תביעת הנזיקין
196. האישה עותרת לחיוב הנתבע לפצותה בסכום של 500,000 ₪ בגין: 'התעללות קשה של הנתבע בתובעת ובקטינים, הנזק הנפשי המתמשך שנגרם בעטיה של התעמרות זו, הפרת חוזה מצד הנתבע, סרבנות גט מצידו בעבר, אופן התנהלותו מולה וחוסר תום ליבו כלפיה לרבות בהליכים.' (רישא לכתב התביעה)
197. ילדיהם הקטינים של הצדדים, ... ו..., צויינו אף הם כתובעים בכותרת התביעה.
198. מדובר בתובענה מתוקנת שהגישה האישה לאחר שתובענה קודמת לפיצוי בסכום גבוה יותר, נמחקה מטעמי תשלום אגרה והצדדים הסכימו כי תוגש תובענה מתוקנת בסכום מתוקן בתשלום אגרה כדין.
199. בכתבי טענותיה העלתה התובעת באריכות טענות לגבי עוולות וראשי נזק אולם בזיקוק הדברים נראה כי היא תובעת בגין התעללות ובגין סרבנות גט.
200. כתוצאה מהתנהגות הנתבע כלפיה בהתעללותו בה ובסירובו ליתן לה את גיטה, נגרמו לתובעת לטענתה נזקים נפשיים וכלכליים כבדים, ואלו הם בתמצית (סעיף 49-45 לכתב התביעה ו- סעיף 92 לסיכומיה):
(א) נאלצה לבלות את זמנה במאבקים משפטיים מול הנתבע מזה כארבע שנים במקום להשקיע את זמנה ומרצה בהתפתחות אישית ומקצועית ובקידום מעמדה החברתי
(ב) מצבה הנפשי הלך והידרדר, דבר שפגע בתפקודה כיועצת חינוכית ואילץ אותה לעזוב את מקום עבודתה ב......
(ג) לאור סירוב הנתבע ליתן לה גט, היא לא יכלה להמשיך בחייה, לפתוח בחיים חדשים ולבנות לעצמה משפחה חדשה והיא מתקשה בכך עד היום.
(ד) מטופלת עד היום בטיפולים פסיכולוגיים שעלותם גבוהה.
(ה) נאלצה להוציא סכומים גבוהים מאוד בגין ניהול הליכים משפטיים ושכירת שירותיו של בא-כוחה.
201. התובעת חוזרת וטוענת בכתבי טענותיה כי הגם שהיא והנתבע התגרשו ביום 06/11/08, כחצי שנה טרם הגישה את תביעתה, זו בעינה עומדת בשל הנזקים שנגרמו לה ואשר נותנים לדבריה את אותותיהם אף כיום (עמ' 27 לתצהיר עדותה הראשית).
202. לפיכך עותרת התובעת כדלקמן (סעיף 68 לכתב התביעה):
א. לחייב את האיש בפיצוי עבור נזקים שנגרמו לה מעיגונה בתשלומים עיתיים של 10,000 ₪ לחודש מיום הגשת תביעת הגירושין על ידו (24.07.06) עד למתן הגט (06.11.08) דהיינו בסך של 273,000 ₪.
ב. לחייבו בגין התחייבותה לשכר-טרחה המועמד לצורך התביעה על סך של 60,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ג. לחייבו בגין התעללות בטרם הגשת התביעות ו/או במהלך ההליכים ו/או בגין אופן התנהלותו בהליכים בחוסר תום-לב ו/או בשל העובדה שנאלצה לגור מחוץ לביתה בסך של 157,000 ₪.
ד. לחילופין - לחייב את האיש בפיצוי עד לסכום הכולל של התביעה על-פי שיקול-דעת בית-המשפט בהתחשב בנסיבות העניין.
203. לטענת הנתבע, מדובר בתביעה קנטרנית, חסרת כל בסיס עובדתי או משפטי שכולה ניסיון שווא של התובעת להוציא ממנו כספים.

דיון
204. בפתח הדברים אומר לגבי התובעים 2-1, הקטינים ... ו..., כי לא קיימת עילת תביעה לגביהם ואף מכתבי הטענות של התובעת עולה כי עילות התביעה שהיא מציינת נוגעות לה ולה בלבד (כעולה מסעיף 86 לסיכומים ומסעיף 12 לסיכומי התשובה). לפיכך התביעה נדחית כבר בשלב זה ככל שהיא נוגעת לקטינים.

התעללות
205. התובעת טוענת כי הנתבע התעלל בה נפשית ומילולית לאורך השנים, דבר שהצריך אותה לעבור לעבור טיפולים נפשיים וליטול כדורים נוגדי דכאון.
206. לדבריה, הנתבע נהג להעליבה ולהשפילה בכך שדיבר אליה באופן בלתי-ברור ובשפה חלושה ביודעו שהיא סובלת מבעיות שמיעה ותוך שהוא מגדף אותה. התעללותו הנפשית בה כללה אובססיה וקנאה, היה חוקר אותה על כל צעד ושעל ומשפיל אותה. הנתבע התנהג כלפיה בכוחניות שבאה לידי ביטוי באלה: איים על חייה באירוע עם הרכב; ניסה לגזול את רכושה בכך שרוקן את חשבונות הבנק ובכך שטען בבית-דין רבני לגבי דירות Y, X,Z כי הן שלו בלבד; התעלל בה בעת קיום יחסי אישות והשתמש בה ככלי לסיפוק צרכיו. התנהגות זו הלכה והחריפה לטענת התובעת בתקופה הסמוכה למועד עזיבתה את הבית והיא מציינת בהקשר זה גם כי סירב לתת לה גט במשך שנתיים מתוך רצון שתיכנע לתכתיביו.
207. לטענתה, אופן התנהלות חוזר ונשנה זה של האיש, הביא אותה לנכס לעצמה דימוי עצמי נמוך שהשפיע באופן מכריע על תיפקודה והתפתחותה לאורך השנים.
208. הנתבע מכחיש את טענות התובעת. לדבריו, לא הפעיל נגדה אלימות מכל סוג שהוא לאורך השנים בכלל ובסמוך לעזיבתה את הבית בפרט. הנתבע מציין כי במשך השנים בהן טופלה האישה אצל פרופ' שניידר, לא נמצא כל רמז להתעללות שלו בה. לטענתו, ניהל ההליכים בבית-דין רבני בתום-לב, לא סירב להתגרש ולא דרש מהאישה לוותר על זכויות המגיעות לה, אלא ניסה למנוע ממנה לקבל רכוש שקיבל בירושה מהוריו.
209. לדברי הנתבע, במשך רוב שנות חייהם המשותפים, ניהלו הצדדים חיים ככל זוג רגיל עד שהתנהגותה של האישה השתנתה בשנים האחרונות והיא הפכה עויינת, כעסנית, לא שלטה על רגשותיה ועל התנהגותה והוא ספג את אלימות זו ללא תגובה.
210. את אופן התנהגותה של התובעת תולה הנתבע במצבה הנפשי עוד בעברה כנערה. לדבריו, התובעת סבלה מבעיות נפשיות עוד קודם שנישאה לו ואלו הלכו והחריפו לאחר פטירת הוריה. משכך טען כי הצורך שלה בטיפולים נפשיים הוא תולדה של מצבה הנפשי עוד מצעירותה וכי לא גרם לה לנזקים נפשיים כלשהם.
211. הנתבע מכחיש את הקשר שלו גם ליתר הנזקים שהתובעת טוענת שנגרמו לה; לדבריו, לא מצב יחסיהם הביא לסיום העסקת התובעת באולפנת ..., אלא היא החליטה לעזוב מעצמה לאחר שהרגישה כי אינה רצויה שם ולאחר שהסתכסכה עוד כשנתיים קודם לכן עם הצוות החינוכי שם שהביע את חוסר רצונו לכלול אותה בצוות הניהול החינוכי של המוסד.
212. באשר להוצאות המשפטיות טען כי דווקא התובעת היא זו שאילצה אותו להיזקק לייצוג משפטי כדי למנוע ממנה התעשרות שלא כדין על חשבונו.

המסגרת הנורמטיבית
213. בדיני הנזיקין הישראליים לא קיימת עוולה פרטיקולרית של התעללות בין בני זוג. עם-זאת, ניתן להכיר בתביעה נזיקית כנגד בן זוג באם ההתנהגות באה בגדרה של עוולת התקיפה או עוולות הסל של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
214. עיון בכתב התביעה, באותם חלקים המתייחסים למסכת המשפטית המהווה את התשתית לתביעה, מגלה כי עיקרו של המתווה הנורמטיבי אליו התייחסה התובעת, אינו נוגע לטענת ההתעללות כי אם לסרבנות הגט. רק מסעיף 54 לכתב התביעה, עולה כי היא משתיתה את טענתה להתעללות על עוולת הרשלנות. זאת ועוד, בסיכומים לא התייחסה התובעת כלל בטיעוניה המשפטיים, לרבות בטיעונה לגבי עוולת הרשלנות, לטענת ההתעללות.
215. בהיעדר הנחת תשתית משפטית כדבעי ויישומה על העובדות הנטענות, ברי כי לא הרימה התובעת הנטל הרובץ על כתפיה לשכנע כי התנהגות הנתבע כלפיה (שהנתבע מכחיש כאמור) עולה כדי עוולה נזיקית ודינה איפוא להידחות מטעם זה בלבד.
216. למעלה מן הצורך אוסיף לגופם של דברים, כי לא השתכנעתי מן המסכת העובדתית כפי שנפרשה על-ידי התובעת, כי מתקיימים לגביה יסודות עוולת הרשלנות כפי שאפרט להלן.
217. יסודותיה המצטברים של עוולת הרשלנות הינם כידוע קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; נזק; קשר סיבתי בין קרות הנזק להפרת חובת הזהירות (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985)).
218. בענייננו, לו הייתה התובעת מוכיחה התקיימות יסודות אלו, עדיין איני משוכנע בקיומו של יסוד הקשר הסיבתי שבין ההפרה הנטענת על-ידי הנתבע ובין הנזקים שנטען שנגרמו לתובעת, הן הנפשיים והן הממוניים כפי שאפרט להלן.
(לעניין קיומה של חובת זהירות מושגית בין בני זוג ראה למשל תמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י, תק-מש 2008(4), 292 (2008); תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004); תמ"ש 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008)).
219. לגבי מצבה הנפשי של האישה - איני מקבל את טענתה לפיה אין ספק שהדיכאון והחרדה, לרבות הצורך שלה בטיפולים פסיכולוגיים ונטילת כדורים, נובע מהתנהגות הנתבע כלפיה. האישה לא בקשה להגיש כל חוות-דעת רפואית בעניינה ואף לא נתבקש מינוי מומחה לעניין זה על-ידי בית-המשפט כמתחייב לפי סדרי הדין הנוהגים בבית-משפט זה. אין במסמכים שצירפה התובעת לתצהיר עדותה הראשית כדי להצביע על האיש כמקור בלעדי למצבה הנפשי הירוד כנטען. כך למשל דו"ח ביקורים אצל הפסיכיאטרית ד"ר וינקלר (נספח מג3 לתצהיר) המתאר את מצבה הנפשי של התובעת בתקופה שבין xx/2007-xx/2009; מעבר לכך שאין מדובר בחוות-דעת שהוגשה על-פי דיני הראיות וסדרי הדין הנוהגים בבית-משפט זה, הרי הדברים שד"ר וינקלר מעלה על הכתב הם ברובם דברים שנאמרו לה מפי התובעת ואין מדובר בהתרשמות או בקביעה שלה עצמה. זאת ועוד, הרושם של הד"ר וינקלר לגבי מצבה הנפשי של התובעת כמובא בדו"ח, אינו מצביע על הנתבע כגורם ישיר ובלעדי. גם במכתבה של עו"ס "יד שרה" (נספח מג5 לתצהיר עדותה הראשית) אין די שכן עיקרם של הדברים הכתובים בו הוא דברים שהשמיעה התובעת באוזני העו"ס כפי שהיא כותבת: 'היא (האישה - א.כ) תיארה בפני איך בטחונה העצמי ירד בשל יחסו של הפוגעני של פלוני כלפיה'.
220. אדגיש, כי אין בדברי האמורים משום קביעה מהו המקור למצבה הנפשי הירוד של התובעת (ויוער כי הנתבע לא חלק על-כך שמצבה הנפשי היה בכי רע אולם תלה זאת בגורמים אחרים) אלא קביעה לפיה לא ניתן לקבוע באופן גורף כי כל כולו תוצר של התנהגות הנתבע. מטבע הדברים עמידה על מצב נפשי מצריכה כלים מקצועיים שיהיו בבחינת ידו הארוכה של בית-המשפט, אולם משהתובעת לא בקשה להפעיל כלים שכאלה, לא הרימה הנטל המוטל עליה להוכחת טענתה בהקשר זה.
221. משלא ניתן לתלות את מצבה הנפשי של התובעת בנתבע דווקא, ממילא אין תשתית לחיוב הנתבע במימון הטיפולים שעברה התובעת בהתאם לאסמכתאות שצירפה לתצהיר עדותה הראשית (וראה עמ' 27 לתצהיר עדותה הראשית וסעיף 88 לסיכומים).
222. לגבי טענת האישה בדבר התעללות בקיום יחסי אישות אומר כי גם אם הייתה לצדדים בעיה כזאת או אחרת בקיום יחסים אינטימיים, ואיני רואה צורך לפרט בעניין זה, מכל מקום איני סבור כי יש להגדיר הדברים כהתעללות של האיש באישה.
223. לגבי טענות האישה באשר למה שהיא מכנה אופיו הכוחני של הנתבע: לביסוס טענתה הפנתה התובעת לתסקיר פקידת סעד מיום xx/xx/07, אותו תסקיר שהוזכר לעיל בדיון בתביעה לדמי שימוש. כפי שציינתי שם אשוב ואומר כי אין מדובר בקביעות ובהתרשמויות של פקידת הסעד כי אם בטענות שהושמעו באוזני פקידת הסעד מפי התובעת ומשכך אין בהן כדי לבסס קביעה עובדתית בנוגע לטענות המיוחסות לנתבע.
224. לגבי האירוע עם הרכב - כבר ציינתי בדיון בתביעה לדמי שימוש כי לא שוכנעתי שהנתבע איים באותו אירוע נקודתי על חיי התובעת.
225. לגבי משיכת הכספים על-ידי הנתבע - כאמור, הנתבע השיב את הכספים מספר ימים לאחר שנטל אותם ואלו חולקו ביניהם. הצדדים המשיכו לחיות יחד, בכלל זה אף נטלו חלק בטיפולים זוגיים, גם לאחר אותו אירוע ולכן איני רואה כעת מקום "לשלוף" אירוע זה מן העבר.
226. לעניין כנות תביעת הגירושין והתנהלות האיש בבית-דין רבני: בהחלטתי מיום 05/xx/xx בבקשת האיש לסילוק תביעת הרכוש שהגישה האישה על-הסף, קבעתי כי לא התרשמתי בכנות תביעת הגירושין שהגיש לבית-דין רבני ומשכך דחיתי את בקשתו.
227. כפי שיובא בהמשך פסק-הדין בדיון על סרבנות גט, לא התרשמתי כי האיש התנהל בבית-דין רבני בחוסר תום-לב וכי הסב בכך לתובעת נזקים. איני סבור כי יש למתוח את רכיב "כנות תביעת הגירושין" ממבחן הנוגע לכללי סמכות דיון במירוץ הסמכויות אף למישור הנזיקי. גם אם האיש לא חפץ באמת ובתמים בגירושין (כפי שמשתמע מבקשתו להקפאת ההליך בבית-דין רבני) אלא בקש להשיג יתרון דיוני במירוץ הסמכויות, אין הדבר עולה לטעמי כדי "עוולה" או מעשה העולה כדי רשלנות. הגם שניתן לראות פעולה זו כפעולה שלא בתום-לב, יש לטעמי להותיר הדברים במישור הדיוני של כללי קביעת סמכות. לא כל טקטיקה דיונית משמעותה חריגה מסטנדרט האדם הסביר; טבעי שבעת משבר, הליך גירושין, מו"מ לפרידה, בני זוג, ברוב המקרים אף בעצת עורכי-הדין, נוקטים באי אלו טקטיקות דיוניות משיקולים שונים בכללן אף לעניין תפיסת סמכות, ואיני סבור כי יש לראות הדברים בראיה נזיקית אלא אם מדובר לכל הדעות בפעולה החורגת בעליל ממתחם הסבירות. אוסיף עוד כי לא ברור גם איזה נזק נגרם לאישה כתוצאה מהתנהלות זו שכן בסופו-של-יום תביעתה נדונה בבית-משפט זה כפי שחפצה.
228. לא שוכנעתי כי האישה עזבה את עבודתה ב.... בשל המשבר עם הנתבע והסיבתיות של הדברים רחוקה לטעמי עד מאוד. לעניין זה אפנה גם לעדותו של מר א' ש' בפרוטוקול הדיון מיום 23.02.10 שהייתה מהימנה עלי. לא למותר לציין כי התובעת מצאה לאחר-מכן מקום עבודה.
229. התרשמתי אמנם כי מערכת היחסים בין הצדדים הייתה בשלבים מסויימים טעונה ומתוחה ומוכן אני להניח שהדבר עורר אצל התובעת תחושות קשות (ואזכיר כאן גם את עדותה של חברתה של התובעת, מ' ג' בדיון ביום 23.02.10) ואיני מקל ראש בטענותיה ובתחושותיה אלה, אולם בנסיבות העניין מסקנתי היא כי לא ניתן לתלות את הנזקים שהתובעת טוענת שנגרמו לה בהתנהגותו של הנתבע כלפיה ובה בלבד.
230. לסיום ראש פרק זה אומר כי לא כל קושי בחיי הנישואין, מהווה יסוד תשתית לקיומה של עוולה נזיקית ואין לתרגם כל רגש סובייקטיבי שהוא של מי מבני הזוג למושגים משפטיים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי כב' השופט ס' ניצן ב- תמ"ש 1847/04 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2009(4), 126 (2009):
'עולם המשפט הנו מערכת של נורמות, אך לא כלל מערכת הנורמות; בצד עולם המשפט קיימים כללים נוספים, המכתיבים את התנהגותנו - כללים הנובעים מהיותנו בני אנוש, הורים, נשואים, כללים הנובעים מאמונותינו, ועוד. לא תמיד קיימת חפיפה מלאה בכללים; לעיתים עולם המוסר מורה כך, אך עולם המשפט קצר מלהושיע; לעיתים ההשלכה החברתית היא כזו, שתנגוד את המוסר בין שני הצדדים הנצים בפני, אך תיטיב עם כלל החברה. הכלל הוא כי עולם המשפט, במערכת האזרחית, אינו מכתיב את התנהגות הצדדים בעת הנישואין, כל עוד עומדים הצדדים בכללי הנורמות האזרחיות הרגילות. לטעמי, בית-המשפט צריך למשוך ידיו מקביעות שמשמעותן הסדרת חיי הנישואין (כיצד 'ראוי' שבעל יתנהג או כיצד 'ראוי' שאישה תתנהג), כל עוד אין מדובר בעבירות או בעוולות 'מוכרות' (ובכך אעסוק בהמשך). אכן, לעיתים אין צד כזה או אחר נוהג כראוי לבעל באשתו או לאישה בבעלה- אך כל עוד הדבר אינו מהווה עוולה, הכלל הוא כי התנהגות שאינה נאותה, כנישואין, לא תהווה עילה. התרופות לאי התנהגות נאותה מהלך הנישואין מצויות במישור הדתי - בתוך מערכת הגירושין; אובדן זכויות מכוח קשר הנישואין וכיו"ב; התנהגות שאינה נאותה לא תקים חיובים מעבר לכך, אלא אם תהווה היא עוולה או עבירה.'
לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה תביעת האישה לפיצוי בגין "התעללות".

סרבנות גט
231. האישה טוענת כי האיש עיגן אותה במשך שנתיים למן המועד שהגיש את תביעת הגירושין בחודש יולי XXX עד למתן הגט בחודש נובמבר XXX. לדבריה, היא הסכימה לקבל גט מהנתבע אולם הוא סירב להתגרש, הגם שהיה זה שהגיש את תביעת הגירושין, בטענה שהוא חפץ לסיים את המחלוקות הרכושיות ביניהם קודם לגט ובה בעת סירב לדון באותן מחלוקות בטענה שטרם הגיע מועד האיזון משנישואיהם טרם פקעו. לדבריה, משיכת הגט על-ידי האיש הייתה צעד טקטי להשגת מטרות פסולות וכאמצעי סחיטה להשגת הישגים כלכליים (עמ' 29 לתצהיר עדותה הראשית וסעיף 106 לסיכומיה).
232. לשיטת האישה, הגם שהנתבע לא חוייב בגט, אין הדבר מפחית מחובתו כלפיה ומאחריותו בנזיקין בגין סירובו ליתן לה גט .לדידה, אין צורך בחיוב בגט בענייננו לאור העובדה שהוא עצמו הגיש את תביעת הגירושין ודי בכך שהסכימה לקבל את גיטה. לחילופין היא טוענת כי משהאיש הגיש את תביעת הגירושין, ניתן לראותו כמחוייב בגט וכל עוד עמד בסירובו, הרי הוא נחשב סרבן גט (סעיף 65 לכתב התביעה).
233. התובעת טוענת כי כתוצאה מסירוב האיש לתת לה גט, נגרמו לה נזקים נפשיים: צער, סבל, בושה, השפלה עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה ובחירותה לחיות את חייה על-פי רצונה, לבחור בן זוג ולהתנתק מקשר שאינה חפצה בו. כן לטענתה נגרמו לה נזקים ממוניים מאחר שהכנסות של משפחה גבוהות יותר מהכנסה של משפחה חד-הורית. בכך שהנתבע מנע ממנה את היכולת להינשא בשנית, הוא אחראי לנטל הכלכלי המוטל על כתפיה בהיעדר בעל מפרנס.
234. את עתירתה לפיצוי בגין סרבנות גט משתיתה התובעת על העוולות כדלקמן (סעיף 99 לסיכומיה):
(א) הפרת חובה חקוקה של הוראות חוק אלה: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"ה-1995 ; סעיף 427, 428 ו- 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בקשר לסעיף חוק אלה יצויין כי התובעת לא ציינה אותם בכתב התביעה כי אם בסיכומים בלבד ומשכך לא אתייחס אליהן. לגופו של עניין ראה עמדת כב' השופטת ט' סיון ב- תמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י., תק-מש 2008(4), 292 (2008) לפיה אין מקום לתביעה בגין סרבנות גט על יסוד הוראות חוק אלו).
(ב) כליאת שווא
(ג) רשלנות
235. האיש טוען כי לא עיגן את האישה, לא סירב לתת לה גט ולא עיכב את מתן הגט. לדבריו, הגם שהגיש את תביעת הגירושין, לא בחר להתגרש מיד עם הגשתה אלא פעל במקביל בניסיון למנוע את הגירושין מתוך תקווה לרפא את החלאים שנתגלעו בחיי הנישואין של הצדדים. את העובדה שלא גילה לתובעת את דבר הגשת תביעת הגירושין מיד עם הגשתה, נימק: 'לא גיליתי מכיוון שאני רציתי למצות הליכים של פיוס. זה מה ששנינו ביחד רצינו גם אחרי שידעה שיש תביעת גירושין' (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 11.07.10, ש' 31-30). לדבריו התנהלותו בבית-דין רבני הייתה כנה ואמיתית ואכן בעקבות התביעה שהגיש, החלו הצדדים בנסיונות לשלום-בית ואף פנו לטיפול זוגי.
236. האיש מוסיף ומדגיש כי האישה לא הגישה כלל תביעת גירושין, כי לא ניתנה החלטה המחייבת אותו בגט וכי לא מעט דיונים שנקבעו בפני בית-דין רבני בתביעת הגירושין נדחו לבקשת האישה או על-פי בקשות משותפות שהוגשו בעטיו של מו"מ שניהלו על תנאי הגירושין. בתשובה לטענת האישה כי משך את הגט בתירוצים כלכליים שונים, טוען האיש כי זכותו הייתה לנסות למצות את המו"מ לקראת הסכם גירושין כולל וכי לא הייתה עליו חובה להותיר את ההכרעה בנושאים הטעונים הסכמה או הכרעה לאחר סידור הגט דווקא.
237. בטרם דיון לגופם של דברים, אציין כי ביום 04.11.08 התקיים דיון בבית-המשפט המחוזי בערעור האיש על פסק-הדין החלקי שניתן על-ידי בעניין דירת Y. כפי שעולה מטענות הצדדים בפני ומפסק-הדין שניתן בערעור, הוצע לצדדים, בדיון בערעור, כי האיש יתן גט לאישה וכי התיק יוחזר לבית-משפט זה לדיון מחודש בעניין הדירה בתנאי שהאיש יפקיד סך של 60,000 ₪ להבטחת הוצאות האישה. וכך נכתב בפסק-הדין :
'...מן הראוי כי פסק-דין זה ישקף את אשר ארע במועד הדיון בפנינו: בית-המשפט הציע כי יינתן גט; הצדדים הסכימו; הייתה שיחת טלפון עם מנהל בתי-הדין הרבני (כך במקור - א.כ) הרב אליהו בן דהן אשר הורה על הסדרת מתן הגט בהקדם המירבי (יומיים לאחר הדיון) ; הגט אכן ניתן באותו מועד. כל צד רשאי לעשות שימוש בנתונים אלה וזאת לאור טיעוניו בכל הליך שהוא.'
238. התובעת טוענת כי האיש ניאות לתת לה את גיטה רק כאשר יכול היה להרוויח מכך בעצם ההסכמה לדיון חוזר בעניין דירת Y. לדבריה היא "קנתה" את הגט במחיר דיון מחדש בעניין הדירה (סעיף 86 לסיכומיה). הנתבע מצידו טוען כי לא הדיון בערעור הביא לסידור הגט, כי אם הבנתו שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם וכי אפסו הסיכויים להגיע לשלום-בית ומשנוכח לראות כי התובעת מנצלת נושא זה לטענות שווא בדבר עיכוב בגט.

דיון
239. בדיני הנזיקין לא קיימת עוולה של "סרבנות גט" ברם נקבע בשורה של פסקי-דין כי סרבנות גט יכולה להוות בסיס לתביעה בנזיקין אם היא באה בגדרן של עוולות הסל, רשלנות והפרת חובה חקוקה.
240. הקביעה אם סרבנות גט עולה כדי עוולה נזיקית נעשית על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
241. משכך יש לבחון בענייננו האם אי-מתן הגט בתקופה של שנתיים וארבעה חודשים שחלפו מיום שהאיש הגיש את תביעת הגירושין בחודש יולי 2006 עד למועד סידור הגט בפועל בחודש נובמבר 2008, מהווה סרבנות גט וככל שכן - האם מדובר היא עולה כדי עוולה המזכה בפיצויים.
242. הסעד המבוקש בתביעה הוא כל כולו פיצוי בגין העבר שכן זו הוגשה כחצי שנה לאחר שהצדדים התגרשו. משכך נהיר כי מטרת התביעה הינה אחת והיא פיצוי כספי בגין נזקים נטענים ולא ניסיון להגיע למה שמכונה "עסקה סיבובית" שמטרתה בסופו-של-יום הינה קבלת הגט המיוחל . משכך אין גם המקרה דנן מעורר חששות כלשהם מפני גט מעושה, הגם שעל דרך הכלל, שיקול הלכתי זה אינו מנחה את בית-המשפט עת הוא דן בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט.
243. יש לעמוד, עם-זאת, על הנסיבות המיוחדות בענייננו כאשר אין בנמצא כל החלטה של בית-דין רבני לגבי גירושין, לא החלטה המחייבת בגט ולמצער- החלטה המצווה או ממליצה על גט. לא זו אף זו, אלא שהצד הטוען כי הוא "המסורב" כלל לא יזם הליך גירושין אלא דווקא הצד שנטען כי הוא "סרבן" הוא זה שהגיש תביעה לגירושין.
244. בפסק-דין שניתן ב- תמ"ש 6743/02 כ' נ' כ', תק-מש 2008(3), 96 (2008) הכיר כב' השופט ב' גרינברגר באפשרות פסיקת פיצוי מכוח עוולת הרשלנות בגין תקופה שקודם מתן פסק-דין המחייב בגט. חשוב לציין כי באותו מקרה ניתנה החלטה של בית-דין רבני לגבי חיוב בגט והחידוש של פסק-הדין היה למעשה בפסיקת פיצויים גם בגין התקופה שקדמה לחיוב בגט. משכך, לא ניתן להקיש באופן מלא ממקרה זה, עליו בין היתר סומכת האישה ידיה בכתבי טענותיה, לענייננו אנו.
245. שני מקרים אחרים שנדונו בפסיקה בהם כבענייננו, לא הייתה החלטה של בית-דין רבני בעניין הגט, נדונו האחד ב- תמ"ש 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010) על-ידי עמיתי כב' השופט מ' הכהן והשני, ניתן לאחרונה על-ידי כב' השופטת א' שטיין ב- תמ"ש 9877/02 פ.ע נ' פ.י, תק-מש 2011(3), 584 (2011). לגבי האחרון יוער כי באותו מקרה ניתנו מספר החלטות המחייבות את הבעל בגט, ברם אלו בוטלו בשלב מאוחר יותר על-ידי בית-הדין הגדול מן הטעם שהאישה לא מחקה את תביעת הנזיקין שהגישה לבית-המשפט ולא בעטיה של קביעה לגופם של דברים שאין מקום לחייב בגט.
246. המלומד ד"ר ב' שמואלי (להלן: "ד"ר שמואלי") במאמרו: "הדור הבא של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט כדי להשיג את הגט ו"כלל האחריות" של קלבריזי ומלמד" משפטים מא (התשע"א), 153 מנתח את התפתחות תביעות נזיקין בגין סרבנות גט ומעלה את השאלה האם ניתן לצעוד צעד גדול קדימה להכרה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט בנסיבות של מה שהוא מכנה: "היעדר מגדלור" קרי, היעדר החלטה כלשהיא של בית-דין רבני בעניין הגט - חיוב בגט או דרגת חיוב נמוכה יותר ואולי אף כאשר לא הוגשה כלל תביעת גירושין בבית-דין רבני. ד"ר שמואלי נדרש לשאלת ההצדקה מבחינת דיני הנזיקין להכרה בתביעה נזיקית כזו ומסקנתו בשאלה זו הינה חיובית (ראה מעמ' 221 ואילך).
247. לדידו, אין לחסום מראש תביעות כאלה, אם ניתן להוכיח התרשלות מצד הבן הזוג הנתבע:
'אפשר לבחון התרשלות הבעל גם כשאין פסק-דין רבני המכריז במפורש שהוא חייב לגרש את אשתו (חיוב) ואפילו אם לא ניתן פסק-דין רבני בדרגת חיוב נמוכה יותר (מצווה או המלצה). ברור שקיומו של פסק-דין רבני בדרגת חיוב או אפילו מתחת כך -אותו מגדלור - מקל מאוד את הקביעה כי משלא קיים הבעל את פסק-הדין הרבני, הריהו רשלן. אך התנאי לטעמי אינו הכרחי כל עוד ההליכה נעשית במתווה של עוולת הרשלנות' (עמ' 222).
ובהמשך:
'אכן הסימטריה בין הקביעה ההלכתית שהבעל צריך לגרש את אשתו לבין הקביעה הנזיקית כי משלא עשה כן הריהו מעוול-נראית טבעית. אך היא לא הכרחית; יש בה רק משום סיוע לבחינה פרקטית של עצם האחריות בנזיקין ומועד תחילתה.' (עמ' 252)
248. ד"ר שמואלי מתייחס לאופן הוכחת תביעה כזו מן הפן הראייתי וכך הוא כותב:
'אין ספק שמגדלור כזה היה יכול לסייע מאד ולקצר את הדרך בכך שהיה יוצר חזקה שהבעל שהפר את החיוב (ואולי גם את המצווה וההמלצה) הוא גם מעוול בנזיקין. אך אפשר להגיע לתוצאה של הפרת חובת הזהירות בין בעל לאשתו גם במקרים שבהם אין חזקה כזו, אם האישה תוכל להוכיח את אותו מגדלור חלוש בדמות פתיחת התיק ותעמוד בהוכחת כל יסודותיה של עוולת הרשלנות. לצורך זאת דרושה כאמור התאמצות רבה יותר בפן הראייתי.' (עמ' 234)
249. לשיטתו, אפשר ואף נדרש להכביד מבחינה ראייתית על תובעת שאינה יכולה להצביע על עוגן בדמותו של פסק-דין רבני בדרגת חיוב כלשהיא. לכן הוא מציע לבנות מה שהוא מכנה "מקבילית כוחות" לפיה ככל שדרגת פסק-הדין הרבני גבוהה יותר, כך תהיה נטיה רבה יותר להכיר בתביעת הנזיקין וככל שדרגת פסק-הדין הרבני נמוכה יותר,יקשה להוכיח את העוולה במישור הראייתי.
250. ד"ר שמואלי מונה שני פקטורים לבחינת רשלנות והוכחתה גם בהיעדר פסיקה רבנית בעניין הגט, אשר הוכחתם תספיק לצורך הוכחת נזק לא ממוני ולמילוי החלל הראייתי של היעדר אותו "מגדלור".

(1) חלוף הזמן מאז הפירוד בפועל ופתיחת התיק בבית-דין רבני .
'צריכה להיות נקודת זמן אובייקטיבית מסויימת שבה, בראיה אזרחית, עצם הסירוב לתת גט- גם אם אין מגדלור בדמות החלטה כלשהי של בית-הדין הרבני - שקול להתעללות נפשית וגורם לנזק נפשי, ומכאן שהוא בבחינת רשלנות ואין הבעל יכול להמשיך ולטעון לשלום-בית מתוך ציפייה אין סופית שאשתו תחזור אליו, אף אם הוא מאמין בכך באמת ובתמים.' (עמ' 232)
(2) התנהגות בחוסר תום-לב - מצב בו בן הזוג הנתבע מסרב לתת גט הגם שברור לכל כי הנישואין התפרקו בפועל.
251. ד"ר שמואלי מדגיש כי אין מדובר בגט אזרחי אלא בהכרה שנישואי הצדדים הגיעו לסיומם דה פקטו. עוד הוא מדגיש:
'ודוק: אין בכך משום קריאה להכיר באופן גורף בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט במקרים שבהם בית-הדין הרבני (עדיין) לא אמר את דברו. יש כאן הצעה מאוזנת שאינה חוסמת תביעות כאלה מלכתחילה ומאפשרת להתפתח במסגרת דיני הרשלנות, אך גם אינה מאפשרת הוכחת תביעות כאלה בנקל.' (עמ' 253)
252. מוצא אני להזכיר כאן כי כבר בראשית דרכן של התובענות הנזיקיות בגין סרבנות גט בבתי-המשפט, הושם דגש על-כך שההכרה בקיומה של עילת נזיקית במקרים בהם ניתנה החלטת בית-דין רבני בדרגת נמוכה יותר מחיוב, נגעה למקרים מיוחדים של סרבנות עיקשת ונמשכת. ראה למשל בפסק-דינו של כב' השופט צ' ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל, תק-מש 2006(2), 98 (2006):
'"לדעתי גם בחייו של סרבן גט תעמוד כנגדו עילה נזיקית בפסקי-דין שלשונם "המלצה" או "מצווה" לגרש אך זאת אך ורק במקרים מיוחדים של סרבנות גט עיקשת לתקופה ארוכה ללא כל טעם סביר והגיוני.'
253. במקרה שלפנינו, בהיעדר פסיקה רבנית כלשהי בעניין הגט ובהיעדר הליך יזום מצד התובעת לגירושין, נושאת היא איפוא בנטל ראיה כבד ומשמעותי להוכחת רשלנות הנתבע כלפיה באי-מתן הגט, נטל שלא שוכנעתי כי הורם על ידה כפי שאפרט להלן.
254. מגמת הפסיקה היא שלא לקבוע ברירת מחדל, "חזקה" בדבר משך הזמן אשר ממנו והלאה יש לראות באי-מתן גט משום סרבנות, כי אם בחינת כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו. ראה לעניין זה פסק-הדין ב- תמ"ש 6743/02 הנזכר לעיל:
'לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע כחזקה משפטית שאם ממשיך הבעל בסירובו למתן גט בחלוף שנה לאחר הגשת התביעה לגירושין, כי אז ייחשב סרבנותו כלא מוצדקת, וככל שייגרם נזק לאישה מיום השנה ואילך, תזכה לפיצוי הולם... אין אני מקבל את התיזה שיש לקבוע מועד של שנה כ"ברירת מחדל" בתביעות מהסוג הזה. נראה לי כי לא יהיה זה צודק לצפות מבעל אשר נגדו הוגשה תביעת גירושין להגיב לדרישת האישה ולמסור לה את הגט אם טרם התגבשה אצלו הבנה והשלמה לעובדת פירוק התא המשפחתי. לא תמיד מגיעים שני בני הזוג למסקנה שעליהם להתגרש בדיוק באותו שלב בחייהם, ולפעמים דרוש זמן לא מבוטל לבן הזוג הנתבע לישר קו עם בן הזוג התובע ולהסכים שאכן יש להתגרש. לפעמים קיימים שיקולים כלכליים לגיטימיים, או שיקולים הקשורים לטובת הילדים, אשר מצדיקים השהייה מסויימת במתן הגט, כדי שניתן יהיה לבדוק את האלטרנטיבות שעומדות לרשותן של בני הזוג כתחליף לגירושין מיידיים... ואכן, יהיו מקרים בהם לא יהיה זה צודק לצפות שבן זוג יסכים לגירושין בתקופה אף של שנתיים, ולפעמים אף יותר, ועל-כן אינני קובע מסמרות ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי-סביר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.'
ראה גם ב- תמ"ש 21162/07 הנזכר לעיל.
255. סרבנות הגט מתגבשת לכדי עוולה בנקודת הזמן בה היה על בן הזוג המסרב להבין כי הצד השני נחוש, איתן ונחרץ בדעתו לסיים את הנישואין והיה עליו לצפות כדי סירובו לדרישה להתגרש עלול להסב לצד השני נזק (וראה ד"ר שמואלי במאמרו הנזכר בעמ' 201).
256. בחינת המסכת העובדתית והשתלשלות העניינים בין הצדדים ואופן התנהלותם במקרה שלפני, מביאה אותי לכלל מסקנה כי הגם שהאיש פתח תביעת גירושין בחודש יולי 2006, לא התרשמתי כי אי-מתן הגט לאישה בתקופה שעד אמצע שנת 2008 לערך, הוא בבחינת סרבנות העולה כדי עוולה ואנמק דבריי.
257. השתלשלות ההליך בבית-דין רבני כפי שעולה מן האסמכתאות שצירפו הצדדים לכתבי טענותיהם, הייתה כדלקמן:
א. ביום 24.07.06 פתח האיש תביעת גירושין בבית-דין רבני באופן עצמאי ללא יצוג של עורך-דין. בד-בבד עם הגשתה, הגיש בקשה להקפיאה ושלא להמציא את כתב התביעה לאישה בנמקו: 'אני פועל לשלום-בית להורדת המתחים וליצירת מצב טוב ביחסים ביננו שיאפשרו חיים יחדיו.' (צורפה כנספח מ"ו לתצהיר עדותה הראשית של האישה)
ב. ביום 13.08.06 עתר האיש לביטול הקפאת תיק הגירושין וביום 03.10.06 הגיש בקשה דומה. בית-דין רבני בהחלטתו מיום 16.10.06 נעתר לבקשה וקבע מועד דיון.
ג. ב"כ האישה עתר לדחיית מועד הדיון ולאחר שבית-דין רבני קבע מועד דיון חדש, הגיש שוב בקשה לדחיית מועד דיון.
ד. האיש הגיש התנגדות לדחיית מועד הדיון.
ה. ביום 24.12.06 ניתנה החלטה על-ידי אחד מדייני ההרכב כי הוא אינו יכול לשמש כדיין בהרכב. בהמשך היום ניתנה החלטה על דחיית מועד הדיון בשל כך שאין הרכב.
ו. ב"כ האיש דאז, עורך-דין בראל, עתר לבית-דין רבני בשתי בקשות לקביעת מועד דיון.
ז. ביום 01.02.07 הגישו הצדדים הודעה משותפת על הקפאת הדיונים, כהאי לישנא:
'מתוך רצון משותף החליטו הצדדים לנסות ולפתור את המחלוקות מחוץ לכתלי בית-הדין ובית-המשפט. בכוונת הצדדים לפנות לרב מוסכם על-מנת שיסייע בידם להגיע להבנות בדרכי נועם... היה וח"ח הצדדים לא יצליחו להידבר, תוגש הודעה בהתאם באשר להמשך ההליכים לכן בשלב זה מבוקש שלא לקבוע דיון חלופי... הצדדים מסכימים שהיה וחו"ח יכשל פתרון הסכסוך בין הצדדים בדרכי נועם...יכי אז הצדדים יגישו בקשות לחידוש הדיונים...'
ח. בית-דין רבני נעתר לבקשה.
ט. ביום 02.03.08 הגישו הצדדים בקשה משותפת לדחיית הדיון שנקבע ליום המחרת: 'בשל נסיבות אובייקטיביות והואיל וב"כ הצדדים מקווים שלאחר מתן פסק-דין במחלוקת בין הצדדים בבית-המשפט...ניתן יהא להתקדם עם סידור הגט, יוערך אם כת"ר ידחה הדיון...'
י. ביום 09.04.08 ניתנה החלטת בית-דין רבני כדלקמן: 'הצדדים לא הופיעו. באם לא ינמקו את סיבת אי-הופעתם ובאין פעילות בתיק, התיק יסגר בתום 45 יום'.
יא. ביום 06.05.08 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לשינוי מועד דיון.
יב. ביום 19.05.08 הגישו הצדדים הודעה מוסכמת על דחיית מועד דיון.
יג. ביום 02.07.08 ניתנה החלטת בית-דין רבני לפיה כיוון שאחד הדיינים אינו יכול לשבת בתיק, יש להעבירו להנהלת בית-הדין לקביעת הרכב אחר. בפרוטוקול הדיון מאותו יום שהתקיים בפני שני דיינים:
ב"כ האישה: אנו מסכימים להתגרש ללא תנאי ולכן אין צורך בהרכב, הבעל כבר תבע גירושין לפני שנתיים, שאר הנושאים נדונים בערכאה אחרת והם גרים בפירוד כבר שנה ולכן סבורני שאפשר להגיע להסדר הגט מיד ואם לא יסדר גט מבקש שיוטלו סנקציות או שימחוק התביעה.
ב"כ הבעל: הבעל הגיש תביעת גירושין על כל הכרוך בה א"א. בית-המשפט קבע שבעניין הרכוש הסמכות נתונה לו, האישה גררה את הבית לבית-המשפט והיא חושבת שפה היא תקבל את הגט קודם שהכל יסודר לפני הגט ולכן צריך הרכב.
ב"ד: אתם מוכנים להעביר את כל הנושאים לכאן?
ב"כ הבעל: אם יסכים להעביר את הסמכות לכאן אני יסכים.
ב"כ האישה: כבר ניתנו פסקי-דין שם א"א להעביר לכאן.
258. למען שלמות התמונה יש לציין שלושה מכתבים ששיגר ב"כ האישה לב"כ האיש דאז במקביל להתנהלות הנ"ל בבית-דין רבני: מכתב מחודש ינואר 2007 ומכתב נוסף מחודש יולי 2007 שכותרתם: "הסכמה לגירושין" על הסכמת האישה להתגרש (נספח נ' לתצהיר עדותה הראשית). מכתב שלישי מיום 09.05.08 נושא כותרת : "התראה על עיגון אישה - תביעת נזיקין". למכתב זה צירף ב"כ האישה נוסח הודעה מוסכמת לסידור גט חתומה על ידו, עם מקום פנוי לחתימת ב"כ האיש. בפועל, לא חתמו ב"כ האיש או האיש עצמו על הודעה מוסכמת זו (ראה עדות הנתבע בעמ' 29 לפרוטוקול מיום 11.07.10).
259. המסקנה המתבקשת מהשתלשלות העניינים בין הצדדים הינה, כי אי-מתן הגט בתקופה שמיום פתיחת תביעת הגירושין עד חודש מאי-יולי 2008 אינו מהווה "סרבנות" ואינו עולה כדי רשלנות של הנתבע כלפי התובעת.
260. בתקופה שממועד הגשת תביעת הגירושין בחודש יולי 2006 עד המועד בו עזבה האישה את הבית בחודש אוגוסט 2007 ונוכח התנהלות הצדדים בבית-דין רבני בפרק זמן זה כפי שפורטה לעיל, אין התמונה מתיישבת עם טענה לפיה מדובר בסרבנות גט מצד האיש ובעיכוב בלתי-סביר של הגט. לא זו בלבד שהאישה לא גילתה דעתה כי רצונה בגירושין והציבה דרישה ברורה כזו בפני האיש, אלא נראה כי הצדדים עצמם לא הגיעו לכלל החלטה כי פניהם לגירושין. כפי שצויין לעיל, הצדדים התגוררו יחד באותה דירה, לנו באותו חדר שינה ואף פנו לטיפוליים זוגיים גם לאחר שנודע לתובעת על דבר תביעת הגירושין שפתח הנתבע, כפי שעולה מעדותו שלא נסתרה:
'ש. אתה כותב לבית-הדין שרצונך בגט
ת. לא. כתבתי שאני מגיש תביעת גירושין, לא זוכר מה כתוב במסמך הזה. לא עברתי עליו בזמן האחרון.
ש. האם דרשת לחייב אותה בגט?
ת. הגשתי תביעת גירושין.
ש. הלכתית שאם אדם רוצה בגירושין אסור לו לחיות חיי אישות עם אשתו נכון?
ת. אני יודע שלמרות התביעה לגירושין שנינו יחדיו תוך רצון משותף פעלנו לפיוס במשך תקופה וזה היה חלק מהויתורים שלי שאני הולך למהלכים של פיוס למרות שלא מתנהגת כאישה ואני ניסיתי בכל כוחי לשמור על הבית.'
מיד בהמשך נשאל:
'ש. נכון שהיא הסכימה לתת צ'אנס והלכה אתך לברלינר 6 פגישות
ת. נכון אבל אני לא זוכר אם היה 6 או 7 פגישות.'
(עמ' 22 לפרוטוקול מיום 11.07.10).
261. בנסיבות אלה ברי כי לא ניתן לומר שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם דה פקטו וממילא לא ניתן לדבר על חובת זהירות קונקרטית או על הפרתה בכך שהאיש לא נתן לתובעת את גיטה בתקופה זו.
262. אף לגבי התקופה שמחודש אוגוסט 2007, לאחר עזיבת האישה את הבית ועד חודש מאי 2008, איני סבור כי ניתן לומר שנישואי הצדדים הגיעו לקיצם דה פקטו. גם על רקע שני מכתבי ההסכמה לגירושין ששיגר ב"כ האישה לב"כ האיש, עדיין רואים שהצדדים המשיכו לדחות באופן יזום ומוסכם את הדיונים בבית-דין רבני ודיברו על ניהול מו"מ לפתרון הסכסוך בדרכי נועם. התובעת לא הביאה כל ראיה לכך שגלתה באותה עת דעתה באופן ברור ונחרץ שהיא אינה חפצה עוד בנישואין ושהאיש מצידו סירב סירוב עיקש לדרישתה.
263. לא התרשמתי כי הנתבע גרר את ההליך בבית-דין רבני או נסה לגרור לסחבת ועיכוב בדיונים כי אם להיפך ; האיש התנגד בשעתו לדחיית מועד הדיון שנתבקשה על-ידי ב"כ האישה ועתר פעמיים, בשתי בקשות, לקיום דיון בתביעתו. כמו-כן, במצב בו הצדדים עתרו במשותף להקפאת הדיונים כאשר הם מדברים על ניסיון להגיע להבנות בדרכי נועם, ברי כי אין לתלות את המחדל באי-מתן הגט בנתבע בלבד ולא ניתן לייחס לו חוסר תום-לב באי-מתן הגט.
264. עולה אם-כן כי המועד המוקדם ביותר שבו אפשר לומר כי נישואי הצדדים הגיעו לקיצם דה פקטו הוא חודש מאי 2008 - מועד המכתב בדבר "התראה על עיגון" אליו צורפה אותה בקשה מוסכמת לסידור גט עליה סירב הנתבע לחתום, ובהמשך ישיר אליו ישנם הדברים החד-משמעיים שנאמרו מפי ב"כ האישה בדיון שהתקיים כעבור חודשיים, בחודש יולי כפי שהובאו לעיל. מועד זה הוא המועד שבו ניתן לזהות דרישה ברורה וחד-משמעית של האישה לגט ושממנו ניתן לומר כי היה על הנתבע להבין שהתובעת איתנה ברצונה בגט, שאין מקום להידברויות והבנות ולהיתלות בטיעונים בדבר סיכוי לשלום-בית והיה עליו לצפות כי אי-מתן הגט על ידו עלול לגרום לאישה נזקים.
265. יצויין כי הנתבע מצידו העיד שהבין שנישואיו לתובעת הגיעו לקיצם כחודשיים לפני הדיון בערעור בבית-המשפט המחוזי:
'ש. נכון שהסכמת להתגרש רק אחרי שהשופט דרורי בערעור על דירת Y הציע שמצד אחד האישה תסכים שיהיה דיון נוסף בבית-משפט זה על דירת Y?
ת. הדרישה שלכם למתן גט הייתה מלווה בכל מיני דברים ותביעות שאי-אפשר היה לעמוד בהם. נכון שפחות או יותר 8-7 שבועות לא זוכר לפני שהיינו בבית-המשפט המחוזי הבנתי והשלמתי שלחזור לחיי נישואים לא הולך. לפני זה היו לי תקוות שהיו מבוססות על כמה דברים . זה לא היה מותנה אחד בשני.'
(עמ' 29 לפרוטוקול מיום 11.07.10, ש' 10-5)
266. למרות עדותו זו, מסקנתי לאור התנהלות הצדדים, היא כי אי-מתן הגט התגבש לכלל "סרבנות" בחודש מאי 2008.
267. יוצא כי פרק הזמן מאותה נקודה בו עד למתן הגט בפועל מתמצה בכשישה חודשים.
268. תקופת זמן זו אינה "ארוכה ומשמעותית" על-מנת להוכיח קיומה של רשלנות. זאת ועוד, אם נאמר שממועד מכתב ההתראה על עיגון התגבשה חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי התובעת ושהיה עליו לצפות שהתנהגותו עלולה להזיק לתובעת וכי המשך סירובו לתת לה גט היה ללא טעם סביר ומשכך, עולה כדי חוסר תום-לב, אזי במעבר לבחינת יסוד הנזק, הנמנה על יסודות עוולת הרשלנות, מתבקשת המסקנה לפיה בפרק זמן של כחצי שנה, לא ניתן לדבר על התגבשות של נזקים. אין בחומר הראיות שלפני די כדי למלא את החסר של היעדר אותו "מגדלור" רבני לצורך התגבשות נזק בלתי-ממוני ועל אחת כמה וכמה לצורך התגבשות הנזקים הממוניים להם טוענת האישה של היעדר בעל מפרנס (ראה בסעיף 233 לעיל). לגבי הנזקים הממוניים הנטענים על-ידי התובעת אוסיף כי סבורני שהסיבתיות בין אלה להפרת חובת הזהירות הקונטקרטית על-ידי התובע רחוקה.
269. לגבי חוסר תום-לב באי-מתן הגט אוסיף עוד מספר הערות: כפי שכבר הבעתי דעתי לעיל, קביעת בית-המשפט כי תביעת הגירושין של האיש אינה כנה, יפה לעניין כללי סמכות הדיון במירוץ הסמכויות, והיא אינה מביאה בהכרח לקביעה שאי-מתן הגט נגוע בחוסר תום-לב ובאי-סבירות ועולה כדי עוולה. לא מספיקה לטעמי הוכחת חוסר תום-לב בהגשת תביעת הגירושין כדי לבסס קביעה של סרבנות העולה כדי עוולה אלא השאלה היא האם האיש התכוון לסרב הגם שהגיש את התביעה, הביא במכוון לסחבת בדיונים ומשך את האישה בתואנות מתואנות שונות לפרק זמן ממושך. התנהגות האיש בענייננו אנו לא נופלת כדי התנהגות המתוארת.
270. לגבי עיתוי מתן הגט, מיד לאחר הדיון בבית-המשפט המחוזי בעניין דירת Y אומר כי אף אם נניח לצורך העניין כי הצעת בית-המשפט המחוזי הייתה זו שהולידה את מתן הגט וגם אם האישה חשה כי "קנתה" את גיטה בתמורה לדיון מחודש בעניין דירת Y, עדיין אין בכך כדי להקרין אחורנית בזמן ולהעיד על כי התנהגות האיש באי-מתן הגט לאורך כל התקופה הייתה רשלנית ואין בכך כדי לשנות מן הקביעה לפיה לא הוכח קיומו של נזק.
271. סופו-של-יום, התשתית הראייתית בנסיבות המקרה דנן ומשקלה, אינה מספקת להוכחת רשלנות הנתבע כלפי התובעת באי-מתן הגט בתקופה הרלוונטית ואני דוחה את טענות האישה בעניין זה.
272. לסיום אומר לגבי יתר העוולות עליהן השתיתה התובעת תביעתה, כי משלא שוכנעתי כאמור בקיומו של נזק ממוני או לא ממוני, ברי כי אין תשתית לתביעה מכח עוולת הסל של הפרת חובה חקוקה, שאף לגביה כבעוולת הרשלנות, יסוד הנזק הינו אחד מיסודות העוולה (וראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)). כמו-כן לא מצאתי ממש בטענת האישה כי מתן הגט על-ידי האיש עולה כדי עוולת "כליאת שווא".
273. ממכלול הטעמים שהובאו לעיל, הנני דוחה התביעה.

סיכומם של דברים:
איזון המשאבים בין הצדדים ייעשה על-פי העקרונות שנקבעו בפסק-הדין בתמ"ש 17493/06.
התובענה לדמי שימוש ב- תמ"ש 17494/06 נדחית.
התובענה הנזיקית ב- תמ"ש 17496/06 נדחית."
2. הסמכות העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה למול סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות לקבל גט
ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 35371-02-10 {א.א. ל. ב. נ' ח. ב., תק-מש 2011(4), 199, 205 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת טובה סיון, סגנית נשיאה:

"1. עניינו של פסק-הדין: תביעה לפיצוי נזיקי, אשר הגיש בעל כנגד אשתו, בטענה כי היא מסרבת לקבל גט.

2. העובדות
הצדדים, שניהם חרדים, נישאו כדמו"י ביום xx/xx/2003
כארבעה חודשים לאחר הנישואין, כאשר הנתבעת בהריון, עזבה הנתבעת את הבית, ועברה לבית הוריה.
ביום xx/xx/04 נולדה ביתם המשותפת של בני הזוג.
ביום 6.11.03 הגיש התובע תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים. ביום י' אדר שני תשס"ה ניתן פסק-דין, בו נקבע כדלקמן: 'משכך, ובצירוף סעיפים נוספים להיתר שפורט בגוף פסק-הדין, מחליט בית-הדין, כי האישה חייבת לקבל ג"פ מבעלה, וכי מותר לבעל לשאת אישה על אשתו, לאחר שישליש בבית-הדין גט וכתובה, ולאחר קבלת היתר מאה רבנים... האמור לעיל הינו להלכה ולמעשה. ואולם, נראה כי לטובת שני בני הזוג כדאי לעשות ניסיון נוסף ואחרון לקיום דיון ביניהם, ולכן ייקבע מועד נוסף לדיון בבית-הדין תוך 14 יום, שאליו יזומנו הצדדים. בצמוד להזמנה יישלח גם פסק-הדין, והוא ייכנס לתוקף, במידה והאישה לא תתייצב לדיון שייקבע'.
ביום 10.10.05 החליט בית-הדין האזורי בירושלים על העברת התיק לבית-הדין האזורי בתל אביב, בו התקיימו 2 דיונים בנוכחות הנתבעת ואביה.
בחודש ינואר 2007 הגישה הנתבעת תביעה לשלום-בית.
ביום 15.7.2007 קבע בית-הדין האזורי בתל אביב כדלקמן: 'בית-הדין פוסק ברוב דעות: א. האישה חייבת לקבל את גיטה לאלתר כתביעת הבעל לאור מאיסות האישה בעיני הבעל וכן לאור הפירוד הממושך מאוד ביניהם. ב. תביעת שלום הבית של האישה אינה מעשית ואינה נראית לבית-הדין כנה על-פי האמור לעיל ועל-כן היא נדחית. ג. לצדדים אין רכוש משותף וכל צד יישאר עם התכולה שעמו. ד. כל הכרוך לבת הצדדים נדון בערכאה אחרת. ה. במעמד סידור הגט ישלם הבעל לאישה עבור כתובתה ותוספתה 5,000 ₪. ו. נתן לפתוח תיק לסידור גט'.
ביום 7.10.07 הגישה הנתבעת ערעור על פסק-הדין, אשר נדחה ביום 2.4.08.
התובע הגיש תביעה ליתן לו היתר לשאת אישה אחרת. ביום 6.7.09 נעתר בית-הדין האזורי לתביעת התובע והתיר לו לשאת אישה אחרת על פני הנתבעת, בכפוף לקבלת אישורו של נשיא בית-הדין הרבני הגדול. הרב עמאר, הרב הראשי לישראל, אישר את ההיתר. ביום 16.6.2010 החליט בית-הדין הרבני האזורי כי התובע עמד בתנאים אותם קבע בית-הדין למתן היתר נישואין, ופסק כי יש להתיר לתובע לשאת אישה אחרת על אשתו בכפוף לקבלת היתר מאה רבנים. גם על החלטה זו הגישה הנתבעת ערעור. בסופו-של-יום, נישא התובע לאישה נוספת ביום 15.3.2011.
ביום 24.6.09 הגישה הנתבעת בג"צ על פסק-הדין המחייבה לקבל גט. ביום 3.5.10 ניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ הדוחה את עתירת הנתבעת. לאחר-מכן הגישה האישה עתירה נוספת אשר גם היא נדחתה.



3. טענות התובע
לגרסת התובע יש לראות בהפרתו של סעיף 287(א) לחוק העונשין הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. לטענתו, באי-ציותה של הנתבעת להוראות בית-הדין האזורי פעמיים ובית-הדין הגדול - שחייבה במתן גט, הפרה ומפרה האישה את סעיף 287(א) לחוק העונשין.
כמו-כן נטען כי יש לראות בהפרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א 1991, ובעיקר סעיף 3 לו - הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. בנסיבות חייו של התובע, החי אורח חיים חרדי, אי-קבלת הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתו לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות. התובע מרגיש כי ערכו בקהילה נמוך, הוא מרגיש בידוד חברתי, השפלה כבדה, בושה ועוגמת נפש.
כמו-כן נטען כי יש לראות בהפרתו של סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. התובע טוען כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, זכויות חברתיות והזכות להינשא ולהוליד ילדים. התובע טוען כי רבה הפגיעה בכבודו וחירותו נוכח העובדה שבמשך שנים הוא מבקש להשתחרר מכבלי קשר שאינו רוצה בו, ונמצא מחוייב לקשר נישואין בעל כורחו. אין ספק כי חירותו ורצונו כאדם חופשי נפגעים אנושות, וזאת בתחום שהוא לב ליבם של חיי הפרט, ובו אמורים להשתקף מאווייו, רצונותיו ויכולת הבחירה שלו באופן מלא ומוחלט.
עוד טוען התובע להחלתה של עוולת הרשלנות: לטענתו, בענייננו מצטרפת לחובת הזהירות המושגית חובת הזהירות הקונקרטית. הצדדים נשואים זה לזו, התובע סבל קשות מהתנהגותה של הנתבעת, כאשר למעלה מ - 7 שנים מתדיינים הצדדים ביניהם בבית-הדין הרבני, בשל רצונו של התובע לקבל גט. מקריאת החלטות בית-הדין הרבני, בג"צ והעדויות, עולה כי הנתבעת בחרה להתעלם מסבלו של התובע בתירוצים רבים ושונים.
הנתבעת התעלמה מבקשות התובע ומהוראות בית-הדין הרבני המחייבות אותה לקבל גט וכן מהמלצות בית-המשפט העליון. בכך אין ספק כי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והיה עליה לצפות כי בכך היא גורמת סבל לבעלה.
בענייננו אין ספק כי סירובה של הנתבעת לקבל הגט הוא הסיבה לסבלו הרב, על היבטיו והקשר הוא ישיר. דהיינו, מתקיימת הסיבתיות. בהתאם למבחן ה"אדם הסביר", הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי בעלה וסטתה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי. זאת, בכך שסירבה ומסרבת במשך תקופה ארוכה לבקשת בעלה להתגרש, היתלה ומהתלת בו במשך שנים ארוכות, ובייחוד - בהפרתה את החלטות שני בתי-דין שונים שחייבו אותה לקבל גט מבעלה. אין ספק כי כל אדם סביר היה צופה כי התנהגות זו תגרום לנזק רגשי, נפשי וחברתי לתובע ולפגיעה בכבודו. האישה חבה חובת זהירות לבעלה, היא נהגה ונוהגת ברשלנות עת מפרה היא חובת זהירות זו, שעה שיכולה הייתה לצפות את הנזק שייגרם כתוצאה מההפרה, לכבודו של הבעל, למעמדו בחברה, לחירותו ולנפשו.
לעניין הנזק נטען כי בענייננו הוכח כי הנתבע סובל הלכה למעשה וניזוק מסירובה של הנתבעת לקבל גט. מסקנה זו ניתן להסיק מעדות התובע עצמו, וכן מידיעתו השיפוטית של בית-המשפט אשר קיבלו ביטוי בפסקי-דין שונים בעניין.
לעניין אומדן הנזק נטען כי בנסיבות דנן, משברור כי הנתבעת מסרבת לקבל גט לאור כל האמור מעלה - יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי. התובע עתר למספר ראשי נזק לא ממוניים, והגם שהם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי כי נזקים אלה נגרמו לתובע.
היתר מאה רבנים שניתן לאיש לשאת אישה שנייה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות האישה לקבל את גיטה, ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם. ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעה ההלכתית חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו"ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שגבר נותר נשוי לאשתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו.
לפיכך נטען כי נזקיו של הבעל הינם כדלקמן:
פגיעה בזכות להתחתן - 500,000 ₪;
פגיעה בזכות להוליד ילדים - 400,000₪;
פגיעה בזכות לאינטימיות ולהנאה מינית - 500,000 ₪;
בדידות חברתית - 350,000 ₪;
פגיעה במוניטין הבעל- 400,000 ₪;
פגיעה באוטונומיה - 350,000 ₪;
אשמה, בושה, סבל, כאב, השפלה, צער, פחד, עוגמת נפש, בדידות, אובדן שמחת חיים, דכדוך - 300,000 ₪;
פגיעה בדימוי העצמי ובאמון הזוגיות - 100,000 ₪;
פיצויים מוגברים - 200,000 ₪.
בנוסף מבוקש לפסוק פיצוי יומי בסך של 1,000 ₪ החל מיום הגשת התביעה ועד ליום סידור הגט.

4. טענות הנתבעת
ביום 15.3.11 נשא התובע אישה אחרת על פניה של הנתבעת, לאחר שהיה עימה בקשר במועד הגשת התביעה. מאחר והתובע מימש את היתר הנישואין שניתן לו, לאחר שתבע סעד מבית-הדין עקב טענתו לסירוב הנתבעת להתגרש, הרי שהוא שמט את הקרקע מתחת לתביעתו.
הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית-הדין הרבני שכן מדובר בענייני נישואין וגירושין. התביעה היא לסעד כספי בגין סירוב להיענות לתביעת גירושין, וממילא שורשה של התביעה הנזיקית היא תביעת הגירושין. לא ניתן להכריע בתביעה לפיצוי הכספי מבלי לתת את הדעת ולקבוע עמדה בחילוקי-הדעות של הצדדים באשר לתביעת הגירושין עצמה. קביעת עמדה שכזו הינה מענייני נישואין וגירושין המסורים לסמכותו הייחודית של בד"ר ועל-פי הדין העברי, בהתאם לסעיף 1 ו- 2 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים (נישואין וגירושין), 1953.
זאת ועוד, הסעד המבוקש בתביעה הנזיקית מעצם טיבו וטבעו מעורר על אתר את שאלת השלכתו על כשרות הגט. הקשר ההדוק שבין הדברים המצריך הכרעה בעניין כשרות הגט בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, מחייב את המסקנה שמדובר בעניין גירושין הנתון לסמכותם הייחודית של בתי-הדין.
המחוקק העניק לבתי-הדין סמכות ייחודית לסידור הגט ולנקיטת אמצעי אכיפה לגירושין אשר פורטו בחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995. יש לראות באמצעי האכיפה המפורטים בחוק זה רשימה סגורה אשר נקבעה לאחר בחינה מדוקדקת שאין בה סתירה לדרישה ההלכתית לביצוע הגירושין מתוך רצון חופשי. מחובתם של בתי-הדין לבצע את הגירושין מתוך הקפדה מלאה אחר דרישת ההלכה. מכאן שאין לנקוט צעד בעניין סירוב גירושין שבתי-הדין, הגורם המוסמך, אוסרים את נקיטתו. גם ההחלטה האם לנקוט בצעדי אכיפה בכלל ואיזה צעד מתוך הרשימה הסגורה יינקט, נתונה לסמכותם הייחודית של בתי-הדין.
מכיוון שענייני נישואין וגירושין הוענקו בחשב"דר לבית-הדין ויש להכריעם לפי הדין העברי, ומכיוון שהתובע כבר תבע בבית-הדין בגין גירושין ובגין אי-קבלת גט, חל השתק ומעשה-בית-דין ובית-המשפט הנכבד נעדר סמכות בעניין.
לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי בכתב תביעה זה התחלפו להן היוצרות. במקום שהנתבעת תתבע את התובע על-כך שבשל מעשיו ו/או מחדליו שלו היא חוייבה בגירושין, העז התובע לתבוע אותה תוך שהוא מציג בפני בית-המשפט תמונה שקרית ומסולפת. במציאות אותה יצר הנתבע אפסו סיכוייה של הנתבעת להינשא בשנית, וממילא אין לה כלל צורך בגט עבור עצמה. לו התובע היה באמת מעוניין בגט היה עליו ליצור את התנאים לגירושין מתוך הסדר. אולם התובע סירב אפילו להסדר שבו הוא לא מפצה את הנתבעת פיצוי כלשהו והוא גם מונע אפשרות לסידור גט באופן שאינו פוגם בכשרותו. בנסיבות אלו התובע מנוע מלטעון כלפי הנתבעת כי היא מעגנת אותו משום שהוא במו ידיו שמט את הקרקע מתחת תביעתו.
בפסק-הדין אשר חייב את הנתבעת בגירושין לא אומצה אף אחת מטענותיו של התובע בכתב תביעתו. על-פי פסק-הדין תביעת הגירושין היא מעילת מאיסות, אשר לא היה לה זכר בכתב התביעה, וזו העילה מכוחה חוייבה הנתבעת בגירושין. אליבא דדעת הרוב, הצדיק התובע את מאיסתו את הנתבעת בכך שהעזה לתבוע את מזונות בתה בבית-המשפט ואחר-כך נקטה בהליכי הוצל"פ כדי לאכוף את פסק-הדין. השאלה האם ניתן לחייב את הנתבעת בגירושין עקב הצעדים הלגיטימיים שנקטה להבטחת מזונות בתה, שימשה סלע מחלוקת מרכזי בחילוקי-הדעות שבין דעת הרוב לדעת המיעוט, שיצאה חוצץ נגד חיוב הגירושין.
התובע הפר וממשיך להפר את פסק-הדין למזונות ילדים, תוך הפרה בוטה של חובותיו על-פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 וסעיף 323 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כאשר בשל עוולתו שלו חוייבה הנתבעת בגירושין ועכשיו מבקש הוא לתבוע את הנתבעת כביכול היא מפרה את פסק-הדין לגירושין. כבר נפסק כי אין לקבל תביעתו של אדם שעיוול ומבקש להיות נשכר בעוולתו.
בפסיקה נקבע מפורשות כי גירושין צריכים להיות הוגנים וללא קיפוח זכויותיו של הנתבע. זאת ועוד, כאשר בעל מבקש לפרק את חיי נישואיו ולהינשא בשנית יש חובה לשמור על האינטרסים של מי שהייתה שותפתו לחיי הנישואין ועל מעמדה ולהקפיד שלא יגרם לה עוול. יש וחובה זו תגבר אף על זכותו של הבעל לפעולה למניעת עיגונו. לא כך נוהג התובע. כאמור, הנתבעת חוייבה בגירושין מעילת מאיסות בעטיו של התובע. ויודגש, התובע לא חוייב למאוס בנתבעת ולהנציח את הפירוד ביניהם וזו היא בחירתו של התובע עצמו. לא יעלה על הדעת כי הנתבעת תצטרך לשלם עבור בחירתו של התובע למאוס בה בגין צעדים שנקטה, שהוא במו ידיו גרם לנקיטתם.
פסק-הדין לגירושין הינו פסק-דין שעל הצד המעוניין במימושו לנקוט הליך כדי להוציאו לפועל. כפי שעולה מתצהיר התובע מועד סידור הגט נדחה ללא מועד. דחייה זו נעשתה מכיוון שטרם מועד הדיון הגישה הנתבעת ערעור על פסק-הדין. מכיוון שהתובע הזניח את ההליך, התיק נסגר. התובע, אשר בחר להזניח את הליך סידור הגט, אינו רשאי לתבוע פיצויים מהנתבעת בשל אי-סידור הגט. לו התובע היה מעוניין בגט הרי שהיה עליו למצות הליכים במישור זה לרבות נקיטת צווי הגבלה. אלא שהתובע בחר שלא לעשות זאת ופנה לקבלת היתר נישואין.
לו נכונה טענתו של תובע כי הוא מעוניין בגט, הרי שהוא יכול היה להשיג את מבוקשו ללא שיתוף פעולה מצד הנתבעת. כך למשל התובע יכול לזרוק את הגט לד' אמותיה של הנתבעת ובכך להביא לגירושיה אף ללא הסכמתה. אמנם אלו גירושין 'על כורחה', אך התובע מושתק מלטעון זאת משום שהוא עצמו בתביעתו זו מבקש שהנתבעת תתגרש שלא לרצונה ותחת אמצעי כפייה אסור ובניגוד לעמדת בית-הדין. משעה שפתוחה בפני התובע הדרך לגירושין ללא שיתוף פעולה מצד הנתבעת, אין לו להלין אלא על עצמו משהוא אינו מממש את אפשרויותיו.
התובע מבסס את תביעתו על פסק-הדין לחיוב גירושין, אולם יש להבחין כי חיוב גירושין הינו חיוב ייחודי בשני מובנים: האחד - כאמור, אין מדובר בחיוב המחייב ביצוע אוטומטי ונותן הפסק מאפשר לצדדים להימלך בדעתם ולא לפנות לערכאת סידור גיטין כדי לבצעו. והשני - הוא כפוף לרצונו החופשי של המחוייב. התובע מעולם לא הציע לנתבעת הצעה להסדר גירושין הוא גם סרב להצעות שכאלו. גם לאחר שהנתבעת נענתה להצעת בית-המשפט והיא הודיעה על הסכמתה לקבלת גט בתמורה למחיקת תביעתו, הוא הקשה את עורפו וסרב. מאחר והתובע סרב להגיע להסדר כלשהו עם הנתבעת, אין לו אלא להלין על עצמו והוא לא יכול להאשים את הנתבעת בסרבנות גט.
כדי להכריע בתביעה יש לבחון תחילה האם מדובר בסרבנות גט ומתי בכלל הופכת הסרבנות למזכה את התובע בפיצויים. כאמור, הנתבעת חוייבה בגירושין בעטיים של מחדלי התובע, תוך שהיא מנושלת מזכויותיה והאשמה לגירושין מגולגלת לפתחה על לא עוול בכפה. לא זו אף זו, כתב תביעתו המכפיש של התובע שעסק כולו בתקופת החיים המשותפת, נשאר על כנו למרות שאף טענה מטענותיו לא אומצה בפסק-הדין.
מאחר והתובע גרר את הנתבעת לתביעה שהוא כלל לא האמין בה והוא מנע ממנה קיומו של הליך הוגן, הנתבעת נקלעה שלא ברצונה, למציאות שחייבה אותה לנקוט בהליכים משפטיים כדי לטהר את שמה, להגן על זכויותיה ולהקטין את נזקיה.
ההליכים שננקטו על-ידי הנתבעת בערכאות השונות הינם בבחינת מיצוי זכויותיה החוקתיות, על-פי כל דין. לפיכך אין לטעון כלפיה כי חטאה ו/או חדלה. יש לראות בהתנהלות הנתבעת לכל היותר עיכוב זמני ולא הוכחה לסרבנות.
התובע בתצהירו ובסיכומיו אינו מוכיח את התרשלותה של הנתבעת. אין בדבריו של התובע אפילו בדל ראיה לכך שהתנהלות הנתבעת חורגת ממבחן האדם הסביר ושיש לראות בה זדון. זאת ועוד, חובת זהירות קונקרטית חלה רק בגין נטילת סיכון בלתי-סביר. לא ניתן לטעון כלפי הנתבעת להפרת חובת הזהירות שכן היא לא נטלה סיכון בלתי-סביר שעה שנאלצה להילחם על שמה הטוב ולהגן על זכויותיה אשר קופחו בעטיו של התובע, מכיוון שמדובר בזכויות על-פי דין המוגנות בפסיקה.
לא זו אף זו, התובע הוא זה שנטל על עצמו סיכון בלתי-סביר, שעה שנלחם בזכותה של הנתבעת לקיומם של דיוני הוכחות והביא עליה חיוב גירושין על לא עוול בכפה תוך נישולה מזכויותיה ופגיעה במעמדה.
התובע הוא זה שהתרשל כלפי הנתבעת והפר את חובתו, מתוקף היותם בני זוג, לנהוג כלפיה בהוגנות.
ניתן לראות בהתנהלות התובע פגיעה בזכותה החוקתית של הנתבעת לכבוד האדם.
לא רק שהנתבעת לא הפרה את חובת הזהירות, גם לא ניתן לטעון כי התנהלותה חורגת ממבחן האדם הסביר. לשיטתו של התובע הוא זכאי לכפות על הנתבעת להשלים עם דרישתו לגירושין בלתי-הוגנים וגם לכפות עליה לסייע לו בפגיעתו בה על-ידי הושטת יד לקבלת הגט. הסכמה שכזו מאלצת את הנתבעת להיות שותפה באופן אקטיבי למעשה שיש בו כדי להשפילה ולסלקה מעל פניו של התובע בניגוד לרצונה, תוך שהיא מודה הלכה למעשה כי היא מסכימה עם נישולה מזכויותיה ועם חיובה בגירושין המעיד על אשמתה. כל זאת על לא עוול בכפה, שעה שחיובה בגירושין נבע ממחדלו של התובע וללא שזכתה להליך הוגן. דברים אלה מקבלים משנה-תוקף שעה שהתובע ניפץ את חלומה של הנתבעת להקים משפחה ובעקבות מעלליו אין לה תקומה, שכן במגזר החרדי גרושה היא במעמד נחות וגרושה שחייבוה בגירושין נתונה לאבדון מוחלט.
הנתבעת נאלצת להתמודד עם הקשיים בגידולה של הבת שהם פועל יוצא מהיותה בת יחידה לאם חד-הורית. התובע אשר העמיס על כתפיה של הנתבעת את עול גידול הילדה "קנה" בשעבודה של הנתבעת את חירותו לנהל חיים ללא כל עול ואת השחרור מכל מגבלה הקשורה בילדה, בנישואיו לאישה אחרת. לא זהו גורלה של הנתבעת שכן אפשרויות נישואיה לאחר מצומצמות עד כדי איון עקב הנטל המוטל עליה כתוצאה מגידול הילדה, לה היא משמשת אב ואם מיום לידתה.
גם אם התובע היה מציית לפסק-הדין למזונות הרי שאלו ישולמו רק עד ליום הגיעה של הילדה לגיל 18. בציבור החרדי בגיל זה מתרבות הוצאות גידול הילדים, לרבות בגין לימודים. לא זו אף זו, במגזר החרדי ההורים מקבלים על עצמם התחייבויות כלכליות נכבדות כדי להשיא את ילדיהם ובפרט כאשר מדובר בנישואיה של בת. התחייבויות אלו גדלות באופן משמעותי שעה שמדובר בבת להורים גרושים שבמגזר החרדי היא בעלת מעמד נחות. הנתבעת היא זו שתיאלץ לשאת בהוצאות חתונתה של הבת המשותפת על-מנת שיהיה לה סיכוי לשידוך הגון. מחוייבויותיה של הנתבעת כלפי הבת יהוו ללא ספק (כך, על-פי לשון הסיכומים) מכשול בדרכה, אם תרצה להינשא בשנית. לנתבעת אין כל עתודה כלכלית להבטחת הנדרש לבת המשותפת והיא ללא ספק תידרש לספק מענה לשאלה הכלכלית אם תרצה להינשא בשנית. לכך יש להוסיף את הקושי ההלכתי בעניין הייחוד המגביל את בעלה לעתיד של הנתבעת.
לאור שינוי מעמדה של הנתבעת מרווקה לגרושה, אם לילדה ללא כל רכוש, סיכוייה להינשא פוחתים.
התובע מבסס את תביעתו על מספר חיקוקים אותם לטענתו הפרה הנתבעת. כבר נקבע כי חיקוקים אלו אינם מקימים עילת תביעה במקרה דנן. למען הזהירות מוסיפה הנתבעת כי טענת התובע נגועה בחוסר תום-לב, שכן חיובה בגט של הנתבעת הוא תוצאה ישירה של הפרת הוראה חוקית שלו לתשלום המזונות.
התובע לא הוכיח את נזקיו. התובע לא צירף חוות-דעת רפואית להוכחת ראשי הנזק שברפואה, כמתחייב מתקנה 127 לתקסד"א. מאחר שהתובע לא קיבל את אישורו של בית-המשפט לפטור אותו מהגשת חוות-דעת שכזו, לא ייזקק בית-המשפט להוכחה של עניין ברפואה מטעמו. באשר לראשי הנזק שאינם עניין שברפואה, התובע כלל לא הוכיח את קיומם ואלו לא נתמכו בראיות כלשהן. העובדה שהתובע היה בקשר עם אישה בעת הגשת התביעה וכיום הוא כבר נשוי, מדברת בעד עצמה וסותרת את טענותיו של התובע אודות נזקיו לרבות אלה הנובעים מהיותו בן למגזר החרדי.
סכומי הנזק הנטענים והמוכחשים הינם מוגזמים ומופרזים. התובע לא די שלא עשה דבר להקטנת נזקיו הנטענים ולמניעתם, אלא אף גרם במודע ובמזיד ליצירת המצב, להחרפתו ולהימשכותו, ומשום כך הוא אינו זכאי לפיצוי.
התובע לא הוכיח שיש קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים לבין התנהלות הנתבעת. לא זו אף זו, אין בעדותו של התובע בדל ראיה לכך שהנזקים הנטענים לא היו קיימים טרם התנהלותה של הנתבעת.

5. דיון
ראשית אתייחס לטענת הסמכות העניינית של בית-משפט זה מול סמכותו של בית-הדין הרבני, אותה מעלה הנתבעת. לבתי-המשפט האזרחיים ישנה סמכות לדון בתביעות כגון דא. כבר הבעתי את דעתי לעניין זה ב- תמ"ש 24782/98 ש.נ נ' י.נ, תק-מש 2008(4), 292 (2008), ואין צורך להרחיב יתר-על-המידה. בקצירת האומר אחזור ואומר כי לדידי כאשר מגיעה לפתחו של בית-המשפט תביעה מסוג זה, עליו לפסוק בה לגופא - בהתאם לנסיבותיו של כל תיק ותיק.
בהקשר זה יש לומר, כי הנתבעת מעלה שלל טענות כנגד התנהלותו והחלטותיו של בית-הדין הרבני בעניינה. אין בדעתי להתייחס לטענות אלה, שהרי אין ערכאה זו משמשת כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הרבני. ככל שחפצה הנתבעת להשיג על החלטות אלו, יכולה הייתה לפעול בערוצים המשפטיים הנכונים, וכך אמנם עשתה, הן בערעורים שונים והן בפניות לבג"צ.
אמנם נסיבותיו של תיק זה שונות במקצת, והרי מדובר בגבר הטוען כי אשתו היא המעגנת אותו, ולא להיפך - אולם כדעת חבריי אשר עסקו בסוגיה (תמ"ש (יר') 18561/07 ש.ד נ' ר.ד, תק-מש 2010(2), 225 (2010); תמ"ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010); תמ"ש (קריות) 09-04-44 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)) אני סבורה כי אין נפקות לעובדה זו, למעט התייחסות לגובה פיצוי אשר יש לפסוק בגין הנזק.
יפים לעניין זה דבריו של כב' השו' איתי כץ בתמ"ש 18561/07 לעיל: 'בבואנו לבחון את האינטרסים הנפגעים כתוצאה מסרבנות גבר ליתן גט ואת ההצדקות למתן סעד של פיצוי נזיקי, נקל לראות כי אותם אינטרסים נמצאים נפגעים וההצדקות למתן הסעד יפות גם במקרה הפוך של סרבנות אישה לקבל גט. יחד-עם-זאת, יש לתת את הדעת לשוני מבחינת הנזקים וכימותם כנגזרת של שוני בין המינים; כך למשל שוני פיזיולוגי (פגיעה באפשרות להרות) או שוני מבחינת האפשרויות ההלכתיות כדוגמת היתר מאה רבנים הניתן לגברים בשונה מנשים'.
6. כעת לגופו של עניין.
ראשית יש לבחון את השאלה האם הנתבעת היא סרבנית גט. יאמר מראש, אני סבורה כי התשובה לכך חיובית. אסביר;
אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו יחד, תחת קורת גג אחת, משך כארבעה חודשים בלבד.
זאת ועוד, ממועד סמוך למועד פרידתם, מתנהלים הצדדים בבית-הדין הרבני ובבית-משפט זה, כאשר התובע הוא שיזם את ההליך, אשר מטרתו חד-משמעית והיא גירושין, וזאת עד היום - משך כשמונה שנים.
עם-זאת ממשיכה הנתבעת וטוענת כי אין מדובר ב"סרבנות גט" מצידה, כי אם ב"עיכוב זמני", אשר התובע בהתנהגותו ובסירובו להגיע עימה ל"הסדר הוגן" (אשר יש לומר כי תוכנו אינו ברור כלל ועיקר) הוא הגורם לו. לא מצאתי ממש בטענה זו של הנתבעת. התובע הגיש את תביעת הגירושין עוד ביום 6.11.03. הנתבעת עשתה ועושה כל שלאל ידה על-מנת "לדחות את הקץ", לרבות פניות לבית-הדין לשינוי מקום השיפוט והעברת התובענה מירושלים לתל אביב, ערעור על כל החלטה קטנה כגדולה, פנייה לבג"צ, אי הופעה לדיונים וכיו"ב בזה פעולות אשר כל מטרתן אחת היא: להימנע מקבלת הגט. גם בהליך אשר התנהל בפני בית-משפט זה ניסתה הנתבעת שוב ושוב לדחות את מועדי הדיונים בתואנות שונות, להימנע מלהיחקר ולקדם את ההליך (לעניין זה ראה דבריי בהחלטות בפרוטוקול הדיון מיום 22.12.2010).
לעניין זה אצטט מתוך החלטת בית-הדין האזורי בתל אביב, מיום 30.1.11, אשר נשלחה על-ידי כב' הרב צבי בן יעקב לתיק בית-המשפט, וזה נוסחה: 'האישה גב' ב. ממשיכה להגיש בקשות משונות לבית-הדין, שבית-הדין רואה בהן בקשות חצופות. ראשית - כותרת מכתבה - "בפני הרב סלומון" - וכי האישה אינה יודעת כי סידור הגט מתנהל בפני הח"מ? וכי האישה יכולה לבחור לעצמה בית-דין? והחמור מכולן - פרשנותה - שהיא מוכנה לקבל את הגט, אבל לא לקבלו בפועל רק אחר שתוסר התביעה. אינני יודע אם כוונתה להתל בבית-המשפט לענייני משפחה או בבית-הדין'.
וכן מתוך החלטת בית-הדין האזורי בתל אביב, מיום 25.10.10, לעניין היתר הנישואין לתובע, בה נכתב כדלקמן:
'המקרה אשר לפנינו הוא מקרה קיצוני בחומרתו של אישה סרבנית גט המעגנת את בעלה שנים רבות והמונעת ממנו מזה שנים קיום הסדרי ראיה עם בתם הקטינה ... אנו חוזרים וקובעים שהתמשכות ההליכים בתיק במשך שנים נגרמה בשל סרבנותה המתמשכת של האישה ובשל דרך התנהלותה המבוססת על שימוש שלא בתום-לב בתקנות הדיון ועל העלאה חוזרת ונשנית של טענות פרוצדוראליות חסרות בסיס. בניסיונה המתמשך למשוך את ההליכים הביאה האישה לשני הרכבים של בתי-הדין האזוריים למשוך את ידם מטיפול בתיק. לבקשתו של כב' ראש אבות בתי-הדין ת"א קיבלנו על עצמנו לטפל בתיק מורכב זה. גם אנו "זכינו" לקבל בקשות פסילה ותלונות סרק שונות ומשונות בפני גורמים שונים שנדחו כולן ללא יוצא מן הכלל.'
והדברים מדברים בעד עצמם.
בנוסף, אין חולק כי התובע, במקביל, פתח בהליך לקבלת היתר נישואין - הליך אשר צלח, והתובע אף נישא בשנית. הנתבעת חוזרת וטוענת כי די במהלך זה על-מנת לשמוט את הבסיס מהתביעה, מאחר והוא מצביע על-כך כי התובע לא ניזוק. לטענה זו אתייחס בהמשך. בהקשר של הקביעה האם בסרבנות גט עסקינן - יש לומר, כי הגשת התובענה לקבלת היתר מאה רבנים להינשא, מצביעה על נחישותו של התובע ורצונו העז בגט. יתרה-מכך, משמדובר בהליך לא פשוט ולא תדיר, העובדה כי הבקשה נעתרה מעידה על נסיבות מיוחדות וקיצוניות אשר הביאו לקבלת ההיתר. גם בכך יש כדי להצביע על העובדה כי יש להגדיר את הנתבעת כסרבנית גט.
לפיכך, וכאמור מעלה אני סבורה כי יש לקבוע כי הנתבעת הינה סרבנית גט.
7. בשלב הבא, אבחן את התקיימות היסודות של עוולת הרשלנות.
עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין, אשר זה נוסחם:
'35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.'

עוולת הרשלנות כוללת מספר יסודות:
א. חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובע;
ב. הפרת החובה (או ההתרשלות), המתבטאת בכישלונו של הנתבע לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות;
ג. סיבתיות (עובדתית ומשפטית);
ד. נזק.
(לעניין זה ר' ספרה של שירלי דגן סוגיות בדיני נזיקין כרך א', (המכון למחקרי משפט וכלכלה 2002), 315-269)

חובת הזהירות והצפיות
המבחן לקיומה של חובת זהירות, על-פי הוראות סעיף 36 לפקודה, הוא מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר מבחן הצפיות.
הצפיות הטכנית הנדרשת: "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו" (מתוך: ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 (1994), וראו גם ע"א 3058/93 שרון נ' או.אר.אס, פ"ד מט(2), 781 (1995)).
אולם הצפיות אינה רק צפיות "טכנית" אלא גם צפיות "מהותית". לעניין זה ראה: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980).
כלומר לא די בכך שנקבע כי מבחינה מושגית יכול אדם לחזות מראש את שיקרה, לא צריך להוסיף ולשאול האם ראוי שלאור חזותו מראש זו, ינהג או לא ינהג אחרת.
חובת הזהירות נבחנת בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב "חובת הזהירות המושגית" והשלב השני הוא שלב "חובת הזהירות הקונקרטית". בשלב בדיקת חובת הזהירות המושגית נשאלת השאלה האבסטרקטית, האם 'הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות...' (מתוך: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)).
לאחר שניתנה תשובה חיובית לשאלה העקרונית הראשונה ומתברר כי האירוע נופל לתחום של התנהגות אנושית שדיני הרשלנות באים להסדירה - נידונה השאלה הספציפית קונקרטית: 'האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב הנתבע חובת זהירות לתובע, שהרי חובת הזהירות היא לעולם פרי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה' (מתוך: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980)). במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על בית-המשפט להתחשב בעובדותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
כפי שכבר קבעתי (תמ"ש 24782/98 לעיל) בעניינן של מסורבות גט, וכפועל יוצא גם בעניינם של מסורבי גט - מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית, מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.
לעניין זה מדברי המלומדים קפלן ופרי במאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח(3), 773, 795:
'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם..'
וכן מדבריה של כב' השופטת נילי מיימון ב- תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008):
'בין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות.'
לעניין חובת הזהירות המושגית הנובעת מקשר הנישואין, ראה גם: תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק- מש 2004(2), 279 (2004); ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985).
בענייננו מצטרפת לחובת הזהירות המושגית חובת הזהירות הקונקרטית: כפי שפורט מעלה הצדדים נשואים זה לזו, למעלה מ- 8 שנים מתדיינים הצדדים ביניהם בבית-הדין הרבני, בשל רצונו של התובע לקבל גט. למקרא החלטות בית-הדין הרבני והראיות בתיק, הנתבעת הוזהרה שוב ושוב כי התנהגותה וסירובה לקבל גט פוגע פגיעה של ממש בתובע ובזכויותיו, אלא שהיא בחר להתעלם מסבלו בתירוצים רבים ושונים, ועמדה במריה.

הפרת החובה - ההתרשלות
כאשר נקבע כי קיימת חובת זהירות, הכוונה היא כי על הנתבע היה לנקוט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות על-מנת להימנע מהנזק הצפוי. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
יש להדגיש כי לעניין זה אין זה משנה אם המניע להתנהגות הינו רצון מכוון, אי-אכפתיות או חוסר תשומת-לב (ראה: ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל זיכרון יעקב, פ"ד לח(2), 645 (1984); ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3), 169 (1987)).
הנתבעת התעלמה מבקשת התובע ומהוראות בית-הדין הרבני המחייבות אותה לקבל את גיטה. בכך אין ספק כי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והיה עליה לצפות כי בכך היא גורם סבל לבעלה.


סיבתיות
תנאי נוסף לאחריותו של המזיק היא כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (לעניין זה ר': ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1 (1984)).
בענייננו, אין ספק כי סירובה של הנתבעת לקבל את גיטה הוא הסיבה לסבלו הרב של התובע, על היבטיו.

נזק
נזק מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, כדלקמן: 'אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה'.
בהתאם לפסיקה ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו מוחשי או ממוני, כגון פגיעה נפשית, פגיעה האוטונומיה, סבל, צער, עוגמת נפש וכיו"ב (ר': ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999)); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 757 (1987)).
מאדם אשר אשתו מסרבת להתגרש, ועל אחת כמה וכמה כאשר בחברה החרדית עסקינן, נשללת האפשרות לאוטונומיה ולבחירה.
לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת עדנה ארבל, בפסק-דין מיום 6.7.08:
'תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים את עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית.'
(בג"צ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה כהן אבקסיס (טרם פורסם))
בענייננו, הוכח כי התובע סובל הלכה למעשה וניזוק מסירובה של הנתבעת לקבל גט. למרבה האירוניה, הנתבעת עצמה בסיכומיה, וכפי שפורט מעלה בפרק אשר עניינו טענות הצדדים, מפרטת את הנזקים הנגרמים ממעמדה כאישה חרדית, אשר חוייבה בקבלת הגט, לרבות בפגיעה באוטונומיה שלה, הפגיעה ביכולתה להינשא והבעייתיות המעשית וההלכתית הנובעת מקיומה של בתם של הצדדים. כלומר, ברי כי מקובל עליה כי במצב בו מצויים הצדדים יש כדי להזיק, לכל אחד מהם. אלא מאי?! בניגוד לטענת האישה השליטה מצויה בידה היא, ובידה בלבד. בנקודת זמן זו, כאשר התובע קיבל היתר מאה רבנים ונישא, וכאשר הגט מופקד בבית-הדין הרבני והיא יכולה לבוא לקחתו בכל עת ובכל רגע נתון, ולאחר שבית-הדין הרבני דחה חזור ודחו את טענותיה וערעוריה - הבחירה להמשיך את המצב ובכך להגדיל את הנזק, מצויה בידיה שלה.
בנוסף, בהקשר זה יש לדון בטענת האישה כי קבלת היתר מאה רבנים ומימושו מעיד על העובדה כי לתובע לא נגרם כל נזק. אין לקבל ניסיון זה. כפי שכבר נפסק, ההיתר שניתן לאיש לשאת אישה שנייה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות האישה לקבל את גיטה ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם.
ייתכן ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעות ההלכתית חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו"ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שהגבר נותר נשוי לאשתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו.
יסודות עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה רבנים.
יחד-עם-זאת ברור כי לא ניתן להתעלם מכך שההיתר מסיר מחסום הלכתי משמעותי ופותח את האפשרות ההלכתית והחוקית של גבר להינשא ולפיכך יש לו השפעה ממתנת על גובה הנזק, ובית-המשפט ייקח עניין זה בחשבון בקביעת גובה הנזק.
8. משדנתי וקיבלתי את יסודות עוולת הרשלנות על המקרה דנן, איני רואה צורך בדיון בהתקיימות העוולה של הפרת חובה חקוקה. לעמדתי בעניין זה ראה תמ"ש 24782/98 לעיל.

9. אומדן הנזק
בנסיבות תיק זה אני סבורה משברור כי הנתבעת הינה סרבנית גט, ולאור כל האמור מעלה - יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי (לעניין זה ראה: ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995); תמ"ש (יר') 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008)). התובע עתרה למספר ראשי נזק לא ממוניים, והגם שהם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי כי נזקים אלה נגרמו לו.
אני אומדת את הפיצוי לתובע בגין נזקים לא ממוניים בסך של 400,000 ₪ לשנה החל מחודש נובמבר 2003 ועד ליום הגשת הסיכומים (מאי 2011), דהיינו סך של 300,000 ₪ וכן פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪, בשל חומרת מעשיה של הנתבעת.
בנוסף, עותרת ב"כ התובע לפיצוי בגין נזק מתמשך - יומי, עבור כל יום ממתן פסק-הדין בו מתעכב הנתבע במתן הגט מיום הגשת הסיכומים ועד מתן הגט. איני נעתרת לסעד זה מאחר ואני סבורה כי הוא חורג מגדרה של תביעה זו לפיצוי נזיקי, אשר מתבסס בין השאר על נזקי עבר ועל עבור הזמן.

10. סוף דבר
לאור האמור וכעולה מהמקובץ אני קובעת כדלקמן:
א. הנתבעת תשלם לידי התובע כפיצוי נזיקי סך של 300,000 ₪ וכן סך נוסף של 100,000 ₪, סה"כ 400,000 ₪. סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר-מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ב. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין התובע, בסך של 20,000 ₪."

3. ככל זכות אף בזכות זו, שלא ליתן גט, יש להשתמש בתום-לב ואם איש סירב להשתמש בזכותו לבטל את חוזה הנישואין וליתן לאישה את גיטה, ללא צידוק ובחוסר הגינות, הרי, שייחשב כמפר את חובת תום-הלב
ב- תמ"ש (משפחה יר') 44248-05-10 {כ.ש. נ' כ.ש., תק-מש 2011(3), 458 , 463 (2011)} נפסק מפי כב' השופט נמרוד פלקס:

"בפניי תביעת אישה נגד בעלה לפיצויי כספי בגין הנזקים, אשר נגרמו לה, לטענתה, מפאת סירוב הבעל ליתן את גיטה.

הרובד העובדתי
עיקר העובדות הצריכות לשם הכרעה בתובענה דנן כלל אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים ואפרטן בקצרה להלן:
1. הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1981, מנישואיהם נולדו להם חמישה ילדים. בשנת 2006 לכל המאוחר חל ביניהם קרע ומאז אינם מקיימים יחסי אישות. ראו: עדות הנתבע בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11.
2. בחודש פברואר 2006 התובעת פנתה אל בית-משפט זה בתביעות לחלוקת רכוש ולמזונות ואילו חודש לאחר-מכן פנה הנתבע אל בית-הדין הרבני בתביעה לשלום-בית ולחלופין להכרזה על התובעת כמורדת. במסגרת הדיון בתובענות בבית-משפט זה ניתנו פסקי-דין והחלטות באשר לשמירה זכויות, מועד הקרע וכיוב'. ראו: החלטה מיום 5.10.10 בתמ"ש 21724/05, פסק-דין מיום 2.11.07 ב- תמ"ש 21722/05 וב- תמ"ש 21721/05. הליכים לשם ביצוע פירוק השיתוף ואיזון המשאבים מבוצעים עדיין בימים אלה (מונו כונס נכסים למכר הבית ואקטואר לחישוב זכויותיהם הכספיות של הצדדים).
3. בחודש יולי 2006 קבע בית-הדין הרבני, כי התובעת מורדת ואינה זכאית למזונות. ערעור התובעת אל בית-הדין הרבני הגדול נדחה.
4. בחודש נובמבר 2006 הגישה התובעת תביעת גירושין אל בית-הדין הרבני וביום 1.1.2008 עזבה התובעת את בית המגורים המשותף ומאז לא שבה.
5. ביום 7.12.2008 ניתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין, אותה הגישה התובעת כאמור. בפסק-דינו קבע בית-הדין הרבני, כי אין מקום לחייב את הנתבע במתן גט, אך מאידך אין סיכוי לשלום-בית, ולפיכך המליץ לצדדים להגיע להסכם גירושין.
6. לאחר פסק-דינו של בית-הדין הרבני בתביעת הגירושין ניהולו הצדדים משא ומתן להסדרת הגירושין, אך זה לא צלח. ראוי להדגיש, כי למצער מאז פסק-הדין הנ"ל תכלית הדין ודברים שבין הצדדים הייתה ניסיון להגעה להסכם גירושין, וזאת להבדיל מניסיון לשלום-בית.



טענות התובעת
7. הסעד אותו מבקשת התובעת הוא פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה מפאת מעשי ומחדלי הנתבע. מאז החלו ההליכים בבית-הדין הרבני אין התובעת יכולה לשקם את חייה ולהינשא בשנית. עגינותה גורמת לה עוגמת נפש רבה, כמו גם בושה, בדידות, היעדר חיי אישות, פגיעה בשמה הטוב וצער. התובעת חיה לבדה, וככל שנוקפות השנים קטנים סיכוייה למציאת בן זוג חדש. ניסיונותיה הבלתי-נלאים לקבלת הגט וסחטנות הנתבע גרמו לה להפסד ימי עבודה ולבזבוז שעות על גבי שעות בדיונים בבתי-הדין הרבנים ובבתי-משפט.
8. התובעת טוענת שמעשי הנתבע עולים לכדי רשלנות. אדם נבון וסביר היה נותן גט עם הגשת תביעת הגירושין, ביום 14.11.06, ולמצער עם מתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני, ביום 7.12.08. על-אף שידע הנתבע כי הצדדים לא ישובו לחיות יחדיו בשלום-בית, נמנע מליתן את הגט.
9. לדבריה, מהות מערכת היחסים בין בעל לאישה, כפי שהיא עולה מהכתובה, הינה מערכת יחסי קרבה ותלות. הבעל מתחייב בכתובה לכבד את אשתו, לפרנסה ולדאוג לרצונותיה. הכתובה מהווה מקור לחובת הזהירות המושגית שחב בה הנתבע. חזקה על הנתבע שצפה את הנזקים שיגרמו לתובעת מפאת סירובו ליתן את גיטה. על-כן יש לראות בנתבע כמי שהתרשל כלפי התובעת וחייב בפיצויה.
10. כמו-כן חב כלפיה הנתבע בנזיקין אף בשל קיום עוולת הפרת חובה חקוקה, כמשמעותה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). חוסר יכולתה של התובעת להינות מפסק-דינו של בית-הדין הרבני, הממליץ לצדדים להתגרש, נגרם בשל הפרת החובה המוטלת על הנתבע מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק היסוד") וכן מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק למניעת אלימות במשפחה").
11. חוק היסוד מקנה לתובעת את הזכות שלא יפגעו בחייה ובכבודה. הנתבע מונע מהתובעת את זכות הבחירה להחליט עם מי חפצה היא לבלות את חייה ובכך זכותה למימוש עצמי נפגעת. החוק למניעת אלימות במשפחה מגן על בן משפחה מהתעללות נפשית ממושכת הנגרמת על-ידי בן משפחה אחר. אי-מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולת התובעת לנהל אורח חיים סביר ותקין שמהווה התעללות נפשית, כך לדברי התובעת.
12. לטענת התובעת, ניתן לפסוק פיצויים עוד בטרם חיוב הגט על-ידי בית-הדין הרבני. די בכך כי הנתבע יודע, והוא אכן יודע, על רצונה להתגרש ומונע זאת ממנה לשם גיבוש עילת הרשלנות בגין סרבנות גט. הצפייה של נזק אינה תלויה בפסק-דין זה או אחר של בית-הדין הרבני. למעלה מן הצורך הפנתה התובעת לפסקי-דין שהכירו בפסק-דין של בית-הדין הרבני, הממליץ על עריכת הסכם גירושין, כמספיק לשם פסיקת פיצויים.
13. בסיכומיה שוללת התובעת את עמדת הנתבע כי כל עוד תלויה ועומדת תביעת נזיקין, הגט לא יהיה כשר ויחשב מעושה. לטענתה, עמדת בית-הדין הרבני היא שאם הבעל חותם על הסכם גירושין ונותן גט מרצונו החופשי למרות תביעת הנזיקין אין זה גט מעושה.
14. התובעת מפרטת את הנזקים שנגרמו לה, וביניהם, פגיעה באוטונומיה, עוגמת נפש, הקטנת הסיכוי להינשא בשנית, מניעת היכולת להינות מחיי אישות ופגיעה בשמה הטוב. בגין נזקים אלו תובעת התובעת פיצוי בסך 4000 ₪ עבור כל חודש של מניעת גט מאז יום הגשת תביעת הגירושין ועד ליום מתן הגט, לכשיינתן.

טענות הנתבע
15. הנתבע טוען כי הוא נלחם על שלמות המשפחה וניסה לנקוט באמצעים המוענקים לו בחוק, למנוע את פירוק המשפחה ללא סיבה. התובעת כלל אינה מעוניינת בגט, היא לא עשתה דבר להשגתו ולא ניסתה לקדם משא ומתן להסכם גירושין. במהלך תקופת ההתדיינות הסכימה התובעת כמה וכמה פעמים לחזור ולנסות שלום-בית. לעומתה, הנתבע ניסה להעלות את סוגיית מתן הגט, אך התובעת פטרה אותו בכך שהיא לא חפצה בגט.
16. כיוון שהתובעת לא חפצה בגט הרי שלא נגרם לה כל נזק. באם אכן נגרם לתובעת נזק כטענתה, הרי שהוא לא הוכח. מכל מקום, היא יצרה את המצב שהוביל לנזקיה ועל-כן האחריות היא על כתפיה. גם אם יש מקום להטיל אשמה על הנתבע הרי שמידת האשם התורם במקרה זה מגיעה עד למלוא הנזק.
17. כתשעה חודשים לאחר הגשת תביעותיה הכספיות לבית-משפט זה הגישה התובעת את תביעתה לגירושין. צא ולמד שלא הרצון לקבלת הגט הניע את התובעת כי אם סחטנות גרידא. התובעת שמה לה למטרה לעשוק את הנתבע. תביעת הגירושין שנדחתה בהיעדר עילה והכרזת התובעת כמורדת מעידים על-כך. גם לאחר שהתובע הצהיר בבית-המשפט כי ייתן לה את גיטה התובעת לא פעלה למען קבלתו.
18. הנתבע טוען, ומפנה למספר פסקי-דין של בית-הדין הרבני הגדול, כי בשעה שתלויה ועומדת תביעת נזיקין בגין סרבנות גט ימנע בית-הדין מלסדר גט. על-כן דין תביעה זו להידחות. מוסיף הנתבע ואומר כי 'רק אם יתברר שחרף דחיית התביעה הגט לא מסודר, ללא כל תנאי ו/או נוסף, כי אז יהיה מקום לשוב ולבחון סוגיה זו' (ראה סיכומי הנתבע סעיף 34).
19. האדם הסביר היה מנסה לשמור על קדושת המשפחה ושלומה, כך רואה זאת הנתבע. הנתבע פעל כמצופה ממנו ועשה כל שלאל ידו על-מנת לשמור על שלום המשפחה. לא ניתן לייחס לאדם רשלנות שעה שהוא נוהג כדין בהתאם להדרכת בית-הדין הרבני.
20. לדבריו, פסיקת בתי-המשפט למשפחה כפי שמצטטת התובעת מגלה, כי אכן נפסקו פיצויים אולם אלו נפסקו במקרים קשים וקיצוניים. מקרה זה שונה ורחוק מאותם מקרים קיצוניים.
21. הנתבע טוען כי לא הפר כל חובה חקוקה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו נוגע לעניינינו, אלא רק הדין העברי שכן התובעת בחרה לקשור את חייה בחיי הנתבע כדת משה וישראל. אין לתובעת זכות לאלץ את הנתבע להתגרש שלא כדין, אין עילה בדין היהודי - דתי המתיר גירושין במקרה דנן. אם יאלץ הנתבע לגרש את התובעת הרי שזה היה בניגוד לדין הדתי ותוך הפרת החוק.

המסגרת הנורמטיבית
22. התובעת טענה לזכות לקבלת הסעד המבוקש מכוח דיני הנזיקין בהסתמך על פסיקת בתי-המשפט שהכירה בתחולת דינים אלו על תובענות כגון דא. כן יאמר, כי ניתן להגיע לאותה התוצאה אף מכוח דיני החוזים.
23. בשנים האחרונות דנו והכריעו בתי-המשפט לענייני משפחה, מספר פעמים, בסוגיה דומה והכירו בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") - במקרים בהם ניתנה החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט; הפרת חוק היסוד). עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב ליתן גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. לפיכך, נפסקו עד כה פיצויי נזיקין לנשים וגברים מסורבי גט, בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה, תוך שהוכרה סמכות בית-המשפט לענייני משפחה להורות כן, בשימת-הלב לכך שלהחלטות בית-המשפט למשפחה בעניין זה, עלולות להיות השלכות הלכתיות באשר לתוקף הגט שיינתן בסופו-של-יום בבית-הדין הרבני, אם אכן יינתן. ראו: תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. (פורסם במאגרים, 2004); תמ"ש (יר') 6743/02 כ. נ' כ. (פורסם במאגרים, 2008); תמ"ש (ת"א-יפו) 24782/98 נ.ש. נ' נ.י. (פורסם במאגרים, 2008); תמ"ש (ראשל"צ) 30561/07 ה.ש. נ' ה.א. (פורסם במאגרים, 2001); תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. (פורסם במאגרים, 2004); תמ"ש (יר') 3950/00 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 2001); תמ"ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, 2010).
24. בחינת פסקי-הדין האמורים מלמדת, כי ההכרעה בתובענות אלה והקביעה האם סרבנות הגט עולה לכדי עוולה נזיקית, תיעשה על-פי נסיבות כל מקרה ומקרה. יש לבחון האם יש בהתנהגות הנתבע משום הפרת פסק-דינו של בית-הדין הרבני ואזי עשויה להיחשב התנהגותו משום עוולת הפרת חובה חקוקה. לחלופין, גם בנסיבות בהן לא ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין הרבני, המחייבת, או למצער ממליצה, לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, עשוי מחדלו לבוא בגדרי עוולת הרשלנות. נבחנו אף הטענות בדבר סמיכת עוולת הפרת החובה החקוקה על הוראות חוק היסוד והחוק למניעת אלימות במשפחה. לניתוח מקיף של עילות התביעה הנזיקיות במקרה של סרבנות גט ראו: בנימין שמואלי "הדור הבא של תביעות נזיקין בגין סרבנות גט כדי להשיג את הגט ו"כלל האחריות" של קלברזי ומלמד" משפטים מא (יוני 2011), 153.
25. אמנם התביעות לפיצוי בגין נזקים הנגרמים מפאת סרבנות גט חדשות יחסית בנוף המשפטי, אך יחד-עם-זאת המתווה הנורמטיבי עליו הן נסמכות, ככל הנוגע לעילות הנזיקיות, נדון בהרחבה הן בפסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה, כאמור, והן בספרות המשפטית. בנסיבות אלה איני מוצא צורך להרחיב בעניין זה ואפנה לפסקי-הדין הנזכרים לעיל.
26. יחד-עם-זאת אעיר, כי הנני מצטרף לקביעת חבריי אשר ראו בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת החובה החקוקה כמסגרת נורמטיבית מתאימה מכוחה ניתן לחייב את סרבן הגט בפיצוי הניזוק. הנני אף מצרף קולי לדעה שאין לראות בסרבנות גט משום הפרת הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה וכן מקום בו ניתן לבסס את עוולת הפרת החובה החקוקה על הפרת הוראת סעיף 287 לחוק העונשין, אין מקום להיתלות באילן הגבוה של הוראות חוק היסוד וניתן להותיר סוגיה זו לעת מצוא.
27. באשר לטענה בדבר קיומה של רשלנות יאמר, כי בכדי שתקום חובה מכוח עוולה הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה על התובע להוכיח את התגבשותם של יסודותיה: חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה. ראו: ע"א 6296/00 קיבוץ מלכיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1), 16, 20 (2004). קיימות שתי גישות בפסיקה לניתוח היסוד של חובת הזהירות: הגישה האחת כוללת בחינה דו-שלבית של חובת זהירות מושגית וקונקרטית בהתאם למבחן הצפיות, ואילו הגישה האחרת מתמקדת בקיומם של יחסי קרבה בין המזיק לניזוק ובשיקולים נורמטיביים נוספים המצדיקים הטלת חובת זהירות. ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1982); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 129-130 (1985); ע"א 2625/02 נחום נ' דורבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, פסקאות 17-15, 31-30 לפסק-דינו של השופט לוי (פורסם במאגרים, 2007). בענייננו, אין אנו נדרשים להכריע בין שתי הגישות, שכן נוכח פסקי-הדין של בתי-המשפט לענייני משפחה הנ"ל דומה, שניתן להניח כמובן מאליו, כי במקרה קא עסקינן מתקיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, או יחסי קרבה בצירוף שיקולי מדיניות המצדיקים קביעה בדבר קיום חובת זהירות.
28. ככל שיקבע שהנתבע הינו בבחינת "סרבן גט", הרי, שיהא בכך משום קביעה שהנתבע התרשל והפר את חובת הזהירות החלה עליו. אזי יהיה מקום לדון בסוגיית קיומו של נזק (לא ממוני).
29. לטעמי, ניתן להגיע לאותה התוצאה אף תוך שימוש בדיני החוזים. אבאר. פסיקת בתי-המשפט הכירה באפשרות לתבוע פיצויים מכוח הפרת חובות חוזיות החלות במסגרת היחסים המשפחתיים. זאת היות וקשר הנישואין נתפס כחוזה בין צדדים. כך למשל ב- ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 2004) קבע כב' הנשיא ברק:
'דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים והנוצרים בנסיבות אינטימיות בין-אישיות.'
30. ראו אף פסק-דינה של כב' השופטת מימון ב- תמ"ש (יר') 24760/08 ש. ב. ר. נ' ר. ר. (פורסם במאגרים, 2010) בו קבעה:
'כאשר בני זוג מחליטים להתחתן הם מטילים "על עצמם מערכת של זכויות וחובות... בעשייתם פעולה משפטית האוצרת בחובה מערכת של חובות וזכויות, סוככת עליהם מטריית חובת תום-הלב ופעולה בדרך מקובלת הקבועות בסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)... כך או כך, הן אם נקודת המוצא הינה כי נישואין מהווים חוזה והן אם נקודת המוצא היא כי נישואין הינם התחייבות אשר לוקח על עצמו הבעל, או גם האישה, מכל מקום תחול חובת תום-הלב... זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר.'
31. נמצא איפוא, כי יחסי הנישואין הם חוזה, או למצער פעולה משפטית שיש להחיל עליה את הוראות חוק החוזים ובפרט את חובת תום-הלב. יוער, כי עיקרון תום-הלב חל על כלל היחסים בין בני האדם. ראו: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199 (1999). בני אדם וכל שכן בני זוג, מחוייבים לנהוג זה כלפי זו (ולהיפך) בתום-לב. עסקינן בדרישה להגינות בסיסית, אשר בלעדיה לא ניתן לקיים חברה מתוקנת.
32. פסיקת בתי-המשפט החילה את עקרונות תום-הלב, האמון והגינות על מגוון יחסים משפטים בין צדדים שונים. מקום שיחסי הכוחות בין הצדדים אינם שווים ולאחד הצדדים יתרון יחסי, המאפשר לו להזיק לצד שכנגד, או לזכות ביתרון בלתי-הוגן, הרחיבו בתי-המשפט את החובות החלות עליו לשם נטרול אותו חוסר הגינות. ראו: עלי בוקשפן "תם ומושלם - על אמון כתיאוריית-על של דיני החוזים ועל עיקרון תום-הלב כמשלים אמון, יציבות וודאות בראי פסיקתו של הנשיא שמגר" עיוני משפט כג(1), 11.
33. כאשר עסקינן בסוגיית סרבנות הגט, הרי על-פי הדין האישי, לכל אחד מהצדדים זכות שלא לבטל את הסכם הנישואין, קרי - לסרב ליתן או לקבל גט. שימוש בזכות זו עלול לעיתים ליתן למי מהצדדים יתרון בלתי-הוגן המאפשר לו לפגוע באחר ללא כל טעם ענייני.
34. ככל זכות אף בזכות זו, שלא ליתן גט, יש להשתמש בתום-לב ואם הנתבע סירב להשתמש בזכותו לבטל את חוזה הנישואין וליתן לתובעת את גיטה, ללא צידוק ובחוסר הגינות, הרי, שייחשב כמפר את חובת תום-הלב. ראוי לציין, שאף מחדל להשתמש בזכות לבטל חוזה עשוי להיחשב כהפרת חובת תום-הלב. ראו: דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארה"ב, פ"ד נז(2), 632, 691 (2003).
35. הפרת חובת תום-הלב מצמיחה לניזוק מגוון סעדים, לרבות אכיפה ופיצויים, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. ראו: בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828, 838 (1980). במקרה קא עסקינן בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית ליתן סעד של אכיפה, אך אין כל מניעה ליתן סעד של פיצויים.


האם הנתבע סרבן גט?
36. די בבחינת העובדות שאינן שנויות במחלוקת כדי לקבוע, כי נישואי הצדדים תמו למעשה זה מכבר וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמאלי, שהינו קליפה ריקה מתוכן.
37. הצדדים אינם מתגוררים יחדיו מאז ראשית שנת 2008, אינם מקיימים יחסי אישות מאז שנת 2006, מנהלים הליכים משפטיים שכל תכליתם סיום קשר הנישואין והשיג ושיח ביניהם, למצער מאז פנתה התובעת בתביעת הגירושין, נסוב סביב תנאי הפירוד, להבדיל מניסיון לשלום-בית.
38. התובעת גילתה דעתה בבירור שאינה מעוניינת עוד בנישואין. בכתב התביעה שהגישה אל בית-הדין הרבני במסגרת תביעת הגירושין כתבה התובעת, כי היא מבקשת להתגרש היות ומאסה בהתנהגות הנתבע, בהשפלות אותן היא חווה לטענתה ושהקשר ביניהם מנותק מזה זמן רב. ראו: כתב התביעה בתביעת הגירושין מיום 14.11.06.
39. בעדותה בבית-הדין הרבני הבהירה התובעת "ברחל בתך הקטנה", כי אינה מעוניינת לחיות עוד עם הנתבע. ראו: פרוטוקול הדיון בבית-הדין הרבני בתיק מספר 056071772-21-1 מיום 11.9.08. במהלך הדיון שהתקיים בית-הדין הרבני ביום 11.1.07 השיבה התובעת להצעת בית-הדין, כי הצדדים יפנו לקבלת ייעוץ מקצועי לשם שיקום היחסים במילים אלה: "אני לא מוכנה אני לא יכולה להסתכל על הפרצוף שלו".
40. בסופו-של-יום פסק בית-הדין הרבני, כי לדעתו אין סיכוי לשלום-בית, אך תביעת התובעת לחייב את הנתבע במתן גט לא הוכחה, ולפיכך הסתפק בית-הדין בהמלצה לצדדים להגיע להסכם גירושין.
41. מהאמור עולה איפוא, כי אף בית-הדין הרבני סבר שאין עוד תוחלת לנישואין ויש להביא לסיומם בדרך של הסכם. נוכח פסיקת בית-הדין הרבני, הממליצה לצדדים להגיע להסכם גירושין, אין לקבל את טענת הנתבע כי פעל בהתאם להוראת בית-הדין הרבני ועודנו מנסה להשכין שלום-בית.
42. התובעת העידה בפני ועדותה הייתה אמינה ועלתה בקנה אחד עם כלל נסיבות המקרה והעובדות המתוארות לעיל, אשר כאמור אינן שנויות במחלוקת. אליבא דהתובעת היא פעלה רבות לשם כריתת הסכם גירושין עם הנתבע. פנתה לרבנים, מתווכים ועורכי דין. התקיימו פגישות עם הנתבע בנוכחות עורכי הדין, אך כל זאת לשווא. ראו: עמ' 13-8 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11.
43. התובעת הביעה איפוא בבירור את רצונה להתגרש. הבעת הרצון נעשתה הן בכתב, הן בעל-פה והן בהתנהגות ממושכת. איני מקבל איפוא את טענת הנתבע, כי התובעת כלל אינה מעוניינת בגט. הנתבע הבין הבן היטב, שהתובעת מעוניינת להתגרש. התובעת שבה וגילתה דעתה זו פעם אחר פעם וטענת הנתבע לפיה, התובעת אינה מעוניינת להתגרש הינה אך תמוהה.
44. עדות הנתבע הותירה בי רושם לא אמין. הנתבע לא נתן למעשה כל נימוק מדוע לטעמו יש סיכוי לשלום-בית ואף לא הצביע על מעשה כלשהו שעשה (מלבד הגשת תביעה לשלום-בית) בכדי להשכין שלום-בית.
45. הנתבע אמנם העיד, כי הוא רוצה שלום-בית, ראו: ש' 30 בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11. אך התנהגותו במהלך השנים מלמדת שהדברים נאמרים מהפה אל החוץ ואין בהם אמת. מאידך העיד הנתבע, כי: "... אני כבר 3 שנים מאז מתן פסק-הדין שאין מקום למתן גט, חשבתי שלמחרת בבוקר היא תגיש ערעור על החלטת בית-הדין ויבואו ויגידו לי אדוני גמרנו כבר 3 שנים אתם לא ביחד, מאז אני לא התנגדתי לגט, היא לא פתחה תיק היא עזבה את זה ואמרה בסופו-של-יום אתבע אותו כלכלית ואהרוס אותו ... בבקשה שתפתח תיק ביום ראשון בשעה 9:00 אני אתייצב ואתן גט במידה ויאמרו שהגט לא פסול." ראו: ש' 11-4 בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11.
46. עת העיד הנתבע בפני, לא ידע להצביע על דבר אותו עשה בכדי להשכין שלום-בית, מלבד הגשת תביעה כאמור וכתיבת מכתב באמצעות בא כוחו. ראו: עמ' 14-17 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11.
47. הכיצד זה מחד טוען הנתבע, כי הוא מעוניין בשלום-בית ומאידך, אינו עושה דבר לשם כך, מתנגד לתביעת הגירושין אותה הגישה התובעת לבית-הדין הרבני וכעת משנה טעמו וטוען, כי אין לתובעת אלא לפנות בתביעת גירושין חדשה ואזי יסכים. זאת, אלא אם בית-הדין הרבני יאמר, כי הגט פסול.
48. הנתבע אף העיד, כי חתם על הסכם גירושין, אך חזר בו הואיל וסוגיות כלכליות שונות לא הניחו את דעתו. ראו: ש' 19-4 בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11. נמצא איפוא שאף לשיטת הנתבע עצמו אין לנישואין כל תוחלת וכל עניינו כעת הוא הסדרת סוגיות כלכליות.
49. הנני מעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבע. התובעת הציגה גרסה ברורה, כי מאסה בחיי הנישואין וביקשה להתגרש. התובעת פנתה בתביעות אל בית-המשפט לענייני משפחה ואל בית-הדין הרבני ואף עזבה את בית המגורים המשותף לפני מספר שנים. למעשה משך מספר שנים הקשר היחיד בין הצדדים הינו שיג ושיח באשר לאופן הגירושין.
50. הנתבע הגיש אל בית-הדין הרבני תביעה לשלום-בית ואף אם אניח, כי מלכתחילה הייתה תביעתו כנה (ודומני כי אין אלו פני הדברים ומטרת תביעה זו הייתה כתגובת נגד לתביעות התובעת בבית-משפט זה), הרי, שלמצער מאז עזבה התובעת את בית המגורים המשותף, התגבשה אותה "מסה קריטית" של נסיבות המלמדות שאין עוד תוחלת לנישואין אלה.
51. בנסיבות אלה התעקשות הנתבע שלא להסכים לתביעת הגירושין, אותה הגישה התובעת, הינה סרבנות גט, המהווה הן התנהגות בחוסר תום-לב והן התרשלות. אף בית-הדין הרבני המליץ לצדדים להגיע להסכם גירושין ובכך יש משום חיזוק המלמד, כי אדם סביר, הפועל בתום-לב ובהגינות, היה מסכים ליתן לתובעת את גיטה.
52. התנגדות הנתבע לתביעת הגירושין, אותה הגישה התובעת, הובילה לכך שתביעתה נדחתה ולא סודר גט. שהרי, בידי הנתבע היה להסכים לתביעה ואזי היה בית-הדין פועל לשם סידור הגט זה מכבר.
53. איני מקבל אף את נימוק הנתבע לאי-מתן גט בכך שלטענתו התובעת מנסה להשיג יתרונות כלכליים לא הוגנים. מה בין מחלוקת כלכלית רכושית לבין הותרת התובעת עגונה, ללא יכולת לקיים חיי זוגיות?
54. ניצול כוחו העודף של הנתבע שלא ליתן לתובעת את גיטה היא מחדל שאדם סביר והגון לא היה חודל. בנסיבות העניין, כאשר ברור מזה זמן רב שהצדדים לא ישובו לחיות בשלום זה עם זו, שומה היה על הנתבע להסכים לתביעת הגירושין ומשלא עשה כן יש במחדלו משום התרשלות והפרת חובת תום-הלב החלה עליו.
55. סופם של דברים הוא, כי הנני קובע שהנתבע "סרבן גט" ובכך יש בהתנהגותו משום רשלנות והפרת חובת תום-הלב. בשולי עניין זה אומר, כי נוכח קביעתי זו, איני מוצא טעם לדון אף בסוגיית קיום עוולת הפרת החובה החקוקה. כאמור, את עניין הזכויות מכוח חוק היסוד הותרתי לעת מצוא; סבורני, שאין בסרבנות גט כדי להקים זכות לקבלת סעד מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה; את הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה בשל אי-קיום המלצת בית-הדין הרבני אותיר בצריך עיון, שכן להבדיל מפסק-דין המחייב או כופה גט, הרי, שייתכן ויש להבחין בין פסק-דין מעין זה לבין פסק-דין הכולל המלצה בלבד לצורך קביעה בדבר קיומה של הפרת חובה חקוקה כאמור.

הנזק והסעד
56. משמצאנו, כי הנתבע התרשל והפר את חובת תום-הלב נפנה לסוגיית הסעד המבוקש. התובעת העידה, כי היא אישה דתייה, המתגוררת בישוב קהילתי קטן. וכך העידה התובעת: 'אני סובלת סבל נוראי, אני אישה דתיה ואני לא יוצאת עם גבר כל זמן שלא קיבלתי גט, והוא מתהולל הוא יוצא עם אישה גרושה ואני קדושה מעונה יושבת ומחכה בבית, השבתות שלי הן סיוט נוראי, הבדידות שלי היא נוראית אני ממש סובלת סבל נוראי...' ראו: ש' 32-29 בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 7.4.11.
57. בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי-המשפט לענייני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (פורסם במאגרים, 1995) ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק. על בסיס זה אני קובע כי אף בהיעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין נזק כללי בשל היותה מסורבת גט.
58. שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעת בית-המשפט ונקבע על דרך הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק. בית-המשפט נדרש לילך בטווח שבין פסיקת פיצוי נמוך שאינו הולם את מידת הפגיעה בניזוק ומאידך לא לפסוק פיצוי מופרז.
59. סבורני, כי סכום הפיצוי לו עותרת התובעת, סך 4,000 ₪ לחודש, הינו אך סביר בהתחשב בנזקיה ובאמות המידה שנקבעו בפסקי-דין קודמים, שניתנו במהלך השנים האחרונות בעניינם של סרבני גט. התובעת מבקשת לחייב את הנתבע בפיצוי כאמור מיום הגשת תביעת גירושין אל בית-הדין הרבני ועד ליום מתן הגט, אם וכאשר יינתן.
60. זכאות התובעת לפיצוי קמה מהיום בו יש לראות בנתבע כסרבן גט, קרי - היום בו מתחילה התנהגותו להוות התנהגות שלא בתום-לב, או מחדלו ליתן את הגט מהווה התרשלות. יום זה הוא המועד בו מתגבשת אותה "מסה קריטית" של נסיבות בהן אדם סביר היה מבין שלנישואין אין עוד תוחלת והימנעותו להסכים למתן גט מהווה מעשה לא ראוי, התרשלות וחוסר תום-לב.
61. כאמור, במקרה קא עסקינן המועד בו התגבשה אותה "מסה קריטית" הוא מועד עזיבת התובעת את בית המגורים המשותף. מועד שבמקרה דנן היה מאוחר למועד הגשת תביעת הגירושין אל בית-הדין הרבני, אך קדם למועד פסק-דינו של בית-הדין הרבני, הממליץ לצדדים להתגרש.
62. איני מקבל את עמדת התובעת שיש לחייב את הנתבע בפיצוי חודשי אף לעתיד, עד למועד מתן הגט. יש לזכור, כי פיצוי בגין נזק הוא סעד משני, מקום בו לא ניתן ליתן סעד של אכיפה, או לא ניתן למנוע את הנזק (ולעיתים ניתן אך מטעמים מסוימים מוחלט שלא לעשות כן). נזקי העבר שנגרמו לתובעת אכן אינם ברי הטבה, אלא בדרך של פיצוי. לא ניתן להשיב את גלגל החיים לאחור ולא ניתן למנוע בדיעבד את הצער והבדידות שנגרמו לתובעת. בגין אלה יש לפצות את התובעת פיצוי כספי.
63. ברם, אין מקום להניח, א-פריורית, כי הנתבע יעמוד במריו ולעולם יסרב ליתן גט. המקרה דנן שונה ממקרה בו עסקינן במפעל מזהם הגורם למטרד וניתן פיצוי בגין המטרד תוך הנחה שהזיהום ימשיך. כולי תקווה שהנתבע ישכיל לנהוג כראוי וליתן לתובעת את גיטה וברי, כי ככל שלא יעשה כן תהא התובע זכאית לשוב ולתבוע את נזקיה בגין התקופה שתחלוף בין מועד הגשת הסיכומים בתובענה דנן ובין מועד תביעתה העתידית, ככל שתוגש.
64. טעם נוסף לאי-פסיקת פיצוי פרוספקטיבי הינו, כי הנזק העתידי לא הוכח. הנסיבות בהן שרויה התובעת היום נדונו בעת בירור התובענה דנן ושיעור הפיצוי נקבע בהתחשב בנסיבות אלה. אין כל ודאות שהנסיבות האמורות תשרורנה אף בעתיד. יתכן ושיעור הפיצוי הנגזר מן הנסיבות המשתנות יהיה אחר, ולפיכך אין מקום לפסוק היום פיצוי בגין נזק העלול להיגרם בעתיד.

סוף דבר
סופם של דברים הוא, כי הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לפצות את התובעת בסך 164,000 ₪, בגין נזקיה מיום 1.1.08 (מועד עזיבתה את בית המגורים המשותף) ועד ליום 1.6.11 (מועד הגשת הסיכומים בתובענה דנן לערך).
כאמור, ככל שהנתבע יתמיד בסרבנותו, תהא התובעת זכאית לשוב ולתבוע את נזקיה מיום 1.6.11 ואילך.
כן יישא הנתבע בהוצאות התובעת, לרבות שכר-טרחת באת-כוחה, בסך 25,000 ₪."

4. אימתי ייפסקו פיצויים מוגברים בתובענה לפיצויים מחמת סירוב הנתבע ליתן גט פיטורין?
ב- תמ"ש (משפחה ר"ל) 9877/02 {פ.ע נ' פ.י, תק-מש 2011(3), 584 (2011)) נפסק מפי כב' השופטת אסתר שטיין:

"1. עניינו של פסק-דין זה הוא תביעה נזיקית במסגרתה עותרת התובעת, אשתו של הנתבע, לקבלת פיצוי כספי בסך של 2,076,000 ₪ בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לה, לטענתה, בשל סירובו של הנתבע ליתן לה גט פיטורין החל מיום 1.1.2000 ועד ליום הגשת התביעה. כמו-כן נתבע סך של 682 ₪ ליום מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק-הדין או קבלת הגט, המוקדם משניהם וכן סך של 682 ₪ ליום מיום מתן פסק-הדין ועד ליום קבלת הגט.
הנזקים הלא ממוניים שנתבעו על-ידי התובעת הינם בגין: עגמת נפש, בושה, סבל, אובדן הנאות החיים, פגיעה באוטונומיה ואובדן הסיכוי להקים מערכת זוגית חדשה, במיוחד לנוכח העובדה שמדובר במשפחה דתית.
הנזק הממוני שנתבע הוא בגין הפסדים שנגרמו לתובעת עקב ניהול ההליך המשפטי, היותה מפרנסת יחידה והיעדר יכולת לקבל הנחות והקלות כחד-הורית.
התובעת ביקשה שבית-המשפט יפסוק לה בנוסף לסכומים הנ"ל גם פיצוי מוגבר בסך של 100,000 ₪, כפי שנפסק בפסקי-דין אחרים שנתנו ביחס לסרבנות גירושין.
במסגרת הסיכומים עתרה התובעת לקבלת הסך של 1,600,000 ₪ (200,000 ₪ לשנה מיום 1.1.00) בתוספת הסך של 100,000 ₪ פיצויים מוגברים ובסה"כ נתבע סך של 1,700,000 ₪.
2. יצויין, כי במועד מתן פסק-הדין לא קיים ביחס לנתבע פסק-דין של בית-הדין הרבני המחייב אותו להתגרש מהתובעת, למרות שכב' בית-הדין הרבני קבע בעבר ב- 2 פסקי-דין שהנתבע חייב להתגרש ואף ניתנה החלטה לאכוף את הנתבע לתת גט באמצעות סנקציות שהוצאו כנגדו על-פי חוק.

רקע
3. א) המדובר בצדדים שנישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1983 ונולדו להם 6 ילדים. במועד מתן פסק-הדין 2 מהילדים עדיין קטינים.
ב) לגרסת התובעת, הקרע בין הצדדים החל בשנת 1999. ממועד זה הצדדים התגוררו בחדרים נפרדים.
ג) מאז שנת 2002 הנתבע אינו מתגורר בבית, כאשר הצדדים חלוקים באשר לסיבה שגרמה לעזיבת הנתבע את הבית.

ההתנהלות בבית-הדין הרבני
4. א) ביום 4.4.02 הגישה התובעת תביעת גירושין בבית-הדין הרבני (להלן: "בית-הדין").
ב) ביום 28.7.03 קבע בית-הדין שלמרות שלא נמצאו ממצאים ביחס לאלימות של הנתבע ומדובר בנתבע שרוצה בשלום-בית, הרי שהתובעת מואסת בנתבע, ואף הנתבע אישר שהתובעת נגעלת ממנו. 'על-כן, על-אף שאין לחייב את הבעל בגט (יעויין פסק-דין רבניים כרך ז' עמוד 4), על כל פנים מצוה על הבעל לגרש את האישה...'. בית-הדין דחה אמנם את תביעת הגירושין של התובעת, אולם קבע כי "מוטל על הבעל מצוה לגרש את האישה ולהכנס למו"מ לגירושין".
ג) ביום 12.9.04 קבע בית-הדין כי יש לחייב את הנתבע בגט וכי הנתבע משתמש בגט כדי לנקום ולעגן את התובעת: 'לאחר שמיעת הצדדים, נראה לנו, שאין לקבל את טענות הבעל, כי רצונו בשלום-בית. הרי הבעל הוא זה שעזב את הבית לפני כשנתיים וחצי כשלא היה כל צו המחייבו לעזוב את הבית. גם בזמן שהצדדים התגוררו יחדיו, בחר הבעל לישון בסלון ולא עם אשתו במשך 3 שנים. כל התקופה הנ"ל (1/2 5 שנים) לא עשה הבעל כל פעולה או מעשה שתוכיח ותראה שרצונו השלום-בית. לדעתנו יודע הבעל שאין מקום לשלום-בית, אלא שבוחר הוא את המצב הנוכחי ורצונו להנציח את המצב, ורק עניין של נקמנות מונע מלגרש את האישה, ורצונו הוא שהיא תמשיך להתעגן. ואין לתת יד למצב זה שבו האישה מתעגנת בחינם מתוך יצר נקמנות, ועל-כן, יש לחייב את הבעל בגט.'
ד) ביום 2.11.04 הגישה התובעת לבית-הדין בקשה לכפיית גט על הנתבע.
ה) ביום 19.1.05 ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין כי יש לעכב את חיובו של הנתבע בגט מאחר והנתבע הודיע שמוכן לגרש את התובעת באם יקבל את חלקו בדירה ולכן אין לראותו כסרבן גט.
ו) התובעת ערערה על ההחלטה הנ"ל לבית-הדין הרבני הגדול אשר קבע ביום 7.6.05 כי 'בנידוננו, מבקשת האישה להחזיק בכל הדירה, ויש מקום לחשש שלא תרצה לפנות את הדירה בבוא העת. בנסיבות אלו, צודק בית-הדין האזורי, שאין להפריד בין הרכוש ובין הגט'.
ז) ביום 26.12.06 ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין לפיה 'האישה הסכימה באופן עקרוני שבאם הגט יהיה באופן מיידי היא תסכים להעביר את הסמכות בכל ענייני הרכוש לבית-הדין. הבעל מבקש שבועיים כדי לחשוב האם הוא מסכים לתת את הגט באופן מיידי במידה והסמכות בעניינים הרכושיים תועבר לבית-הדין'.
ח) בדיון שהתקיים ביום 15.3.07 בבית-הדין טען הנתבע שאינו מוכן לתת את הגט אלא-אם-כן יקבל את כל הרכוש המגיע לו. בית-הדין קבע באותו דיון כי 'ברגע שהבעל אומר שהוא אינו מוכן להתגרש באופן מיידי ונושא הרכוש ידון בבית-הדין לאחר הגירושין, מבחינת בית-הדין זה נקרא שהוא מחזיק את הגט כקלף ובית-הדין יחייב אותו בגט'.
ט) ביום 10.4.07 חזר בית-הדין על פסק-הדין מיום 12.9.04 וקבע כי יש לחייב את הנתבע בגט. מפאת חשיבות הדברים, יובא ציטוט נרחב מפסק-הדין:
'בפועל הבעל לא גירש את האישה והאישה הגישה תביעה לבית-הדין לכפות את הבעל בגט.'
התקיים דיון נוסף בנוכחות הצדדים וב"כ הבעל.
בדיון שהתקיים טען הבעל שמובן לגרש את האישה אלא שמבקש את חלקו בדירה.
האישה טענה לפני בית-הדין שלא מוכנה למכור את הדירה בשום אופן ואין לקשור את נושא הרכוש לנושא הגירושין.
בתאריך ט' שבט תשס"ה (19.1.05) ניתנה החלטה מנומקת על-ידי בית-הדין שכל זמן שהאישה לא מסכימה לתת לבעל את חלקו ברכוש יש לעכב את חיובו של הבעל בגט.
ולמסקנת ההחלטה מופיע כדלהלן:
'לאור הנ"ל מחליט בית-הדין כדלהלן:
היות והבעל טוען שמוכן לתת גט אלא שמבקש לקל את חלקו בדירה (האישה לא מסכימה), אין לראות את הבעל כמעכב הגירושין ואין לראותו כמעגן את האישה, ולכן בית-הדין מחליט לעכב את חיובו של הבעל בגט.'
על ההחלטה הנ"ל הוגש ערעור לבית-הדין הגדול ובית-הדין הגדול בפסק-דינו מיום כ"ט אייר תשס"ה (7.6.05) דחה את הערעור.
ביום 29.8.06 הגישה האישה פעם נוספת תביעה לכפות את הבעל בגט.
התקיים דיון נוסף ביום ה' טבת תשס"ז (26.12.06).
בדיון שהתקיים לפני בית-הדין האישה הודיעה לבית-הדין שעקרונית היא מסכימה שאם יהיה גט מיידי היא תעביר את כל הסמכות בנושא הרכוש לבית-הדין ובית-הדין הוא זה שיכריע בנושא הרכוש.
בית-הדין הודיע לבעל שהיות והאישה מוכנה להעביר את כל הסמכות בנושא הרכוש לבית-הדין, עליו יהיה לתת לאישה גט באופן מיידי ולאחר-מכן בית-הדין ידון בנושא הרכוש והבעל יקבל את חלקו ברכוש על-פי פסיקת בית-הדין.
הבעל ענה לבית-הדין שהוא זקוק לזמן מחשבה ואין הוא יכול לתת תשובה באופן מיידי.
בית-הדין קבע מועד נוסף ליום י"ב טבת תשס"ז (8.1.07) לשמיעת תשובת הבעל.
בדיון שהתקיים טען הבעל שאין מי שייצגו בעריכת הסכם גרושין.
בית-הדין פנה ללשכה לסיוע משפטי, וביקש שיעמידו לבעל עורך-דין באופן דחוף, ע"מ לפתור את בעיית העגינות הקשה ובית-הדין קבע מועד נוסף לדיון.
בדיון שהתקיים ביום כ"ה אדר תשס"ז (15.3.07) בנוכחות הצדדים וב"כ הבעל, טען הבעל שלא מוכן לתת גט אא"כ יקבל את כל הרכוש המגיע לו.
בית-הדין מבהיר בזה כדלהלן:
'במקרה שלפנינו מדובר בעיגון קשה... כיום האישה מסכימה להעביר את כל נושא הרכוש מסמכות בית-המשפט לסמכות בית-הדין, אם הבעל יסכים לתת לה גט מיידי.
בית-הדין מקבל את עמדת האישה... היות והבעל לא מוכן להסכים לכך, יש לראות שכוונתו להשתמש עם הגט כקלף מיקוח, דהיינו, אם יקבל ברכוש חלק כפי רצונו יסכים לגרש את האישה ואם לא יקבל חלק כפי רצונו לא יגרשה. אל לנו לתת יד לצעד זה, ועל-כן, יש לחייב את הבעל בגט.' (הדגשה שלי - א.ש)
י) ביום 4.7.07 לאחר שלא עלה בידי בית-הדין לשכנע את הנתבע להתגרש, הטיל בית-הדין סנקציות על הנתבע כדי שיאות להתגרש.
יא) ביום 8.11.07 התקיים דיון בבית-הדין במסגרתו ביקשה התובעת להטיל סנקציות ספציפיות על הנתבע, בהמשך להחלטת כב' בית-הדין בדבר הצורך בהטלת סנקציות. ניתן ללמוד על עמדת הנתבע מפרוטוקול הדיון:
'הבעל: כשאקבל את חלקי היא תקבל את גיטה.
בית-הדין: מה מפריע לך להתגרש? אתה אומר שאם לא תקבל מה שאתה מחליט שמגיע לך אתה לא תתגרש, לא ייתכן שתשתמש בגט כקלף מיקוח.
הבעל: תחליטו מה מגיע לי ואם טוב לי אני אתן גט.
בית-הדין: אתה שוב אומר שאתה רוצה להחליט מה מגיע לך ואם לא תסכים להחלטה אתה לא תיתן את הגט.
הבעל: אני דוחה את טענת בית-הדין, אני צריך לדאוג לעצמי, אני חושש מהרבה מקומות.
...
בית-הדין: אם יהיה בטחון שמה שמגיע לך תקבל, הגט יתבצע מיידית?
הבעל: לא, גט מיידי לא.'
(הדגשות שלי - א.ש.)
יב) ביום 3.4.08 התקיים דיון נוסף בבית-הדין במסגרתו הבהיר בית-הדין לנתבע:
'מתי שהיא תראה את הפנסיה מה שמגיע לך תקבל. ומנגד תשלם את מה שאתה צריך לשלם. אתה לא יכול להתנות את הגט בכך שלא תשלם מזונות.'
יג) ביום 15.3.09 קבע בית-הדין שלא ניתן לסדר גט כל עוד התובעת לא מחקה את תביעת הנזיקין אשר הוגשה כאמור לבית-המשפט.
יד) התובעת ערערה על קביעה זו לבית-הדין הרבני הגדול אשר דחה ביום 8.9.09 את ערעורה וקבע כי:
'אם האישה חפצה בגירושין, עליה למחוק תביעת הנזיקין לפני מתן הגט שלא יהא גט מעושה, ובית-הדין האזורי יחייב את הבעל במתן גט לאשתו על-פי ההסכם הממוני עליו חתמו הצדדים ואשר על-ידי בית-המשפט. ואם יסרב, בית-הדין ינקוט נגדו בכל האמצעים ההלכתיים והחוקיים הדרושים).
לכן לדעתנו צדק בית-הדין האזורי בפסק-דינו, שאין באפשרותו לסדר ג"פ בין הצדדים אם לא תימחק תביעת הנזיקין, מחשש גט מעושה.'
טו) ביום 2.10.10 נסגר תיק הגירושין בבית-הדין מחוסר מעש.

3. ההליכים בבית-המשפט לענייני משפחה
במקביל להליכים בבית-הדין, התנהלו בין הצדדים הליכים שונים בבית-המשפט לענייני משפחה:
א) ביום 4.4.02 הגישה התובעת תביעת מזונות ומדור ספציפי עבור הקטינים (תמ"ש 9870/02) ותביעת משמורת (תמ"ש 9871/02).
ב) ביום 25.2.03 הגיש הנתבע תביעה לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון (תמ"ש 9872/02).
ג) ביום 4.4.04 ניתן פסק-דין לפיו המשמורת על הקטינים תהיה בידי התובעת. עוד נקבע בפסק-הדין כי הנתבע ישלם מזונות עבור הקטינים בסך 2,750 ₪ לחודש ובנוסף ישא הנתבע במחצית מחוב המשכנתא. תביעת הנתבע לשמירת זכויות נמחקה.
ד) ביום 18.9.06 הגישה התובעת תביעה להגדלת מזונות ומדור (תמ"ש 9873/02) ותביעה לפירוק שיתוף במקרקעין (תמ"ש 9874/02).
ה) ביום 19.3.07 הגיש הנתבע תביעה במסגרתה עתר לחיוב התובעת בדמי שימוש ראויים עבור מגוריה בדירה המשותפת. כמו-כן, הגיש הנתבע תביעה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים.
ו) ביום 1.8.07 ניתנה החלטה הנוגעת לכל תיקי הרכוש של הצדדים הקובעת כי הדרך הנכונה לבצע הליכי פירוק הינה באמצעות הסכם.
ז) ביום 16.4.08, במהלך דיון, הגיעו הצדדים להסכמות אשר קיבלו תוקף של פסק-דין לפיהן 'מוסכם על הצדדים כי דרכם המשותפת הגיעה לקיצה וכי כל ההסכמות הם בכפוף לכך שמדובר בהסכם גירושין'.
על-פי ההסכמות:
'1. כנגד קבלת סך של 70,000$ (ארה"ב) לפי שער יציג שלא יפחת מ- 4 ₪ לדולר, יעביר הבעל את חלקו בדירת המגורים... אגב גירושין לאישה. הצדדים יחתמו על כל מסמך שיידרש לצורך קבלת הלוואה על-ידי האישה ולצורך העברת המשכנתא הקיימת על הדירה לשם האישה בלבד, וכן לצורך קבלת הסכמת הבנק לביצוע הליך העברת הזכויות.
2. הסכום יועבר לבעל בתקופה שלא תעלה על 30 יום מהיום, ולאחר סידור הגט...'
ח) הסכמות הצדדים על-פי ההסכם לא בוצעו.
בדיון שהתקיים ביום 25.3.09 טענה ב"כ הנתבע כי 'במקרה זה התביעה הנזיקית מעכבת את הגט כי יש הנחיה שכל עוד יש תביעת נזיקין לא ידונו בגט אפילו אם הבעל מסכים'.
ב"כ התובעת טענה כי 'כל פעם לבעל יש תירוץ אחר "בגלל השופטת, בגללכם, בגלל בית-הדין הרבני". זה בידיים שלו והוא יכול לתת את הגט. אם הוא רוצה לתרץ את זה זה הופך כבר למשפט מערכתי. הוא הפך את זה לדבר מערכתי. הגשנו את התביעה ב- 11/07, אנחנו עכשיו ב- 2009 כל הזמן הזה הוא יכול היה לתת את הגט ועדיין הוא יכול. אנחנו רוצים שבית-המשפט יקבע את התיק להוכחות. הכל בידיים שלו'.

4. טענות התובעת
א) התובעת התייחסה בכתב טענותיה, בהרחבה, למערכת היחסים בינה לבין הנתבע וליחס לו זכתה, לגרסתה, מצד הנתבע: 'כבר מתחילת הנישואין נהג הבעל באלימות פיזית ומילולית כלפי האישה. הבעל חבט בגופה של האישה, הטיחה בקיר ועל רהיטי הבית, השליך חפצים ועוד. בנוסף להתעללות הפיזית נהג הבעל כלפי האישה והילדים באלימות מילולית תמידית שבאה לידי ביטוי בקללות וגידופים ללא הפסק, שתלטנות ויצירת ריבים.' (סעיף 2 לכתב התביעה)
ב) במסגרת סיכומיה מיום 29.12.10 (להלן: "הסיכומים") פירטה התובעת את התנאים, שלטענתה, הציב בפניה הנתבע תמורת מתן הגט:
'(1) ביום 26.12.06 בדיון בבית-הדין, דרש הבעל שהאישה תעביר את הסמכות בנושא הרכוש מבית-המשפט לבית-הדין תמורת הגט (נספח ו').
(2) ביום 8.11.07 בדיון בבית-הדין, דרש הבעל שנושא מזונות הילדים יפתח מחדש בבית-הדין; וכן, ביקש לקבל את זכויותיו בפנסיה של האישה מיד (נספח ז').
(3) ביום 3.4.08 בדיון בבית-הדין, דרש הבעל שהאישה תוותר על מזונות ילדים תמורת ויתור חלקו בפנסיה שלה. וכן דרש ששער הדולר יעמוד על 4 ₪ (נספח ח').
(4) ביום 29.5.08 בדיון בבית-הדין, דרש הבעל תמורת הגט את מחיקת התלונות שהוגשו כנגדו במשטרה בגין התנהגות אלימה (נספח ט'). האישה ביטלה את התלונות שהגישה (נספח י').
(5) ביום 15.3.09 פסק בית-הדין שלא ניתן לסדר גט כל עוד האישה לא תמחק את תביעת הנזיקין (נספח י"א). ביום 8.9.09 דחה בית-הדין הרבני הגדול את ערעור של האישה על פסק-דין זה (נספח י"ב).' (סעיף 4.2)
ג) התובעת הדגישה כי ברור מעל לכל ספק שמערכת היחסים בינה לבין הנתבע הגיעה אל קיצה וכי גם הנתבע מודע לכך. למרות זאת, מסרב הנתבע לשחרר אותה מקשר הנישואין עימו ובכך הוא מסב לה נזק בלתי-הפיך, במזיד ובכוונה תחילה.
ד) במסגרת כתבי הטענות והסיכומים התייחסה התובעת לעילות בנזיקין מכוחן היא תובעת לקבל פיצוי. לנושא זה יתייחס פסק-הדין במסגרת הדיון.
ה) התובעת התייחסה למצב הבעייתי מבחינת כשרות הגט שנוצר עקב הגשת תביעת הנזיקין ולפיו, כמפורט בהחלטת כב' בית-הדין הרבני, כל עוד עומדת תביעת הנזיקין לא ניתן לגרש את הצדדים מחשש שהגט יחשב "גט מעושה" וביקשה מבית-המשפט שלא לשקול שיקולים הלכתיים שאינם קשורים לעילת הנזיקין. בנוסף, ציינה התובעת כי אין לחשוש ממצב של חשש לגט מעושה מאחר שקיים חשש ממשי שהנתבע לא ייתן לה גט לעולם.

5. טענות הנתבע
א) הנתבע הכחיש את טענות התובעת בכל הקשור להתנהגות אלימה כלפיה או כלפי הילדים וטען כי עזב את הבית לאחר שהתובעת סילקה אותו באיומים כי תעליל עליו עלילות שווא בדבר אלימות (סעיף 2 לכתב ההגנה).
לטענת הנתבע, הוא סבל מהתנהלותה של התובעת, אשר השליכה אותו כאשר תש כוחו.
ב) הנתבע טען שבמהלך הדיונים בבית-הדין הוא הסכים לתת לתובעת גט במידה ויקבל את חלקו ברכוש המשותף ולאחר-מכן אף הסכים להסתפק בסכום של 70,000$ ולוותר על חלקו בזכויות הסוציאליות של התובעת - אך התובעת מסרבת לתת לו את חלקו ברכוש הצדדים (סעיפים 6 ו- 8 לכתב ההגנה). במסגרת הסיכומים חזר הנתבע על החלטות כב' בית-הדין הרבני אשר התייחסו להתנהלות התובעת בלבד.
ג) הנתבע סבור למעשה שהוא זה שנגרם לו נזק נפשי קשה מאחר שהתובעת מנשלת אותו מרכושו ומונעת ממנו לחיות את חייו.
ד) במסגרת הסיכומים הדגיש הנתבע כי בית-הדין הגדול ביטל את חיובו בגט וכיום "אסור לו לתן גט בשל התביעה".
ה) במסגרת הסיכומים אישר הנתבע כי היה מוכן לסיים את המחלוקות הכספיות בינו לבין התובעת כנגד קבלת הסך של 70,000 $ תמורת חלקו בדירה וויתור על חלקו בזכויותיה הסוציאליות של התובעת. אולם, ציין כי "כיום ערך הדירה גבוה בהרבה" (סעיף 16).
ו) בסעיף 7 לסיכומיו התייחס הנתבע להליכים שהתנהלו בבית-המשפט לענייני משפחה וטען, כי 'התובעת אינה מוכנה להגיע להסכם הוגן וצודק, והצהירה זאת במספר הזדמנויות בבית-המשפט ובבית-הדין'.
ז) הנתבע טען, כי לא נגרם לתובעת נזק נפשי, והיא ממשיכה לתפקד כרגיל, וכן טען כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי נגרם לה נזק. לעומת-זאת, סובר הנתבע כי הוא זה שנגרם לו נזק מאחר ש'התובעת מונעת ממנו לחות חיים עצמאיים כשל אדם בוגר, למרות שהינו זכאי למחצית הרכוש המשותף, ומונעת ממנו ניהול סביר ותקין של חייו'. הנתבע ציין כי התובעת מעדיפה את הרכוש על פני הגט.

דיון
6. מעמדה של התביעה לנוכח היעדר פסק-דין תקף לחיוב בגט
א) כפי שפורט לעיל, תיק הגירושין בבית-הדין נסגר, לנוכח קביעת כב' בית-הדין כי אין לחייב את הנתבע בגט כל עוד התובעת לא מסירה את תביעתה הנזיקית בבית-המשפט. לפיכך, עולה השאלה האם בהיעדר חיוב מטעם בית-הדין לתת גט לתובעת ניתן לקבוע עובדתית כי הנתבע הינו סרבן גט?
ב) התובעת הסתמכה על פסק-הדין שניתן ב- עמ"ש (ת"א) 1020/09 במסגרתו נדונה השאלה האם ניתן לפסוק פיצויים נזיקיים כנגד אדם שלא חוייב בגט אלא בית-הדין הרבני רק המליץ לו להתגרש. בפסק-הדין נקבע כי על הבעל לפצות את האישה בגין סירובו להתגרש ממנה.
ג) בספרו : The myth of moral justice (יצא בהוצאת Pernnial ) בעמ' 17 מציין פרופ' טאין רוזנבאום:
"Fact is a legal term, truth is a moral one", דהיינו: בעולם המשפט קיים הפן העובדתי הקר, אולם, קיים פן נוסף שיש להתייחס אליו בעת החיפוש אחר הצדק והוא מהי האמת - מהו הפן המוסרי. כפי שיפורט להלן, בענייננו יש להפריד בין הפן המהותי והפן המשפטי בכל הקשור להחלטות כב' בית-הדין: בפועל, נתן בית-הדין 2 פסקי-דין המחייבים את הנתבע במתן גט תוך שקבע עובדתית כי הנתבע מעגן את התובעת. ביום 12.9.04 וביום 10.4.07 הורה כב' בית-הדין על חיוב בגט. כב' בית-הדין התרשם ממערכת היחסים שבין הצדדים ואז קבע, כי כל רצונו של הנתבע הוא לעגן את התובעת, כמפורט
בהרחבה בסעיף 3 יב' לעיל.
כב' בית-הדין אף הורה על הטלת סנקציות על הנתבע על-מנת לאכוף עליו לגרש את התובעת.
במערכת היחסים שבין הצדדים לא חל שינוי לטובה וברור כי אין הם יכולים לשוב ולחיות ביחד. דהיינו: החיוב המוסרי לפיו על הנתבע לשחרר את התובעת מכבלי הקשר איתו תקף וקיים.
ד) הסיבה לביטול פסקי-הדין המחייבים בגט אינה נעוצה בפן המהותי של הדברים. דהיינו: בית-הדין הגיע למסקנה כי על הצדדים להתגרש. אולם, הסיבה להחלטה של בית-הדין לבטל את החיוב בגט ולסגור את תיק הגירושין נעוצה אך ורק בסירובה של התובעת למחוק את תביעת הנזיקין בבית-המשפט לענייני משפחה.
ה) התובעת הגישה את תביעת הגירושין בשנת 2002, דהיינו לפני למעלה מ- 9 שנים. עוד בטרם הגשת התביעה לא חיו הצדדים בחדר אחד, כפי שהדבר עולה גם מהפרוטוקולים של בית-הדין. דהיינו: מדובר בפירוד ארוך טווח. למרות הפירוד, הנתבע מסרב להתגרש, הערים ומערים קשיים ומתנה תנאים מסוגים שונים על-מנת שלא לתת לתובעת גט. בכל פעם שהתובעת נעתרה לאחד מתנאיו, הנתבע הוסיף דרישה או שינה את התנאים.
סירובו של הנתבע להתגרש עולה גם מחקירתו הנגדית בבית-המשפט ביום 18.10.10:
'ש. נכון שבשנת 2004 בית-הדין כותב 'לדעתנו יודע הבעל שאין מקום לשלום-בית אלא מונע מעניין נקמנות ורצונו להנציח את המצב ולהמשיך לעגן את אשתו'.
ת. כתוב.
לגבי זה שהאישה מואסת בבעלה, אני מבקש לספר דברים שנמנעתי מלספר עד היום, דברים שקרו. בשנת 2002 כשהתחילו הדיונים הראשונים הייתה חקירה עם עורך-דין מורג אם אני לא טועה, אחרי סיום הדיון יצאתי אני ואחי ואני כולי כואב והתובעת מתנשקת עם העורך-דין, איך רוצים שאני אקבל את זה?
ש. נכון שבשנת 2004 בית-הדין הרבני חייב אותך בגט?
ת. נכון.
ש. נכון שאחרי פסק-הדין הזה ביקשת לקבל את החלק שלך בדירה?
ת. כן.
ש. נכון שבעקבות הדרישה שלך האישה הגישה תביעה לפירוק שיתוף בבית-משפט.
ת. כן.
ש. נכון שבשנת 2006 אשתך הגישה תביעת גירושין נוספת?
ת. כן, בבית-הדין הרבני.
ש. נכון שב- 12/06 בדיון בבית-הדין הרבני דרשת שכל
ענייני הרכוש יעברו לבית-הדין הרבני תמורת הגט?
ת. כן.
ש. נכון שב- 4/08 התקיים פה תביעת נזיקין.
ת. לא יודע.
ש. נכון שבית-המשפט השקיע זמן שיפוטי יקר ושיכנע אותך בסופו של דבר ואתה הסכמת מרצונך לחתום על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק-דין?
ת. כן.
ש. נכון שחודש אחרי היית בבית-הדין הרבני ואמרת: "לא הרגשתי טוב, הם סיבבו אותי שם".
ת. נכון.
ש. נכון שדרשת שהתלונה נגדך תתבטל והיא ביטלה נגדך את התלונה בשנת 2008?
ת. ביקשתי שהיא תבטל אבל לא קיבלתי שום הודעה בקשר לזה. עכשיו אני רואה את המסמך שהם מחקו את הבקשה.
ש. נכון שבתצהיר העדות הראשית טענת שהאישה נוהגת כלפיך באלימות?
ת. כן.
ש. נכון שאתה טוען שהיא מואסת בך, משפילה אותך מגישה נגדך תלונות שווא?
ת. כן.
ש. נכון שהנישואין שלך הסתיימו?
ת. הם אמורים להסתיים אבל כל עוד התלונות לא יוסדרו זה לא יסתיים... אני רוצה אם אני גומר את הגט לגמור כמו שצריך.'
האמור לעיל מדגיש את גישתו של הנתבע כלפי מתן הגט לתובעת כאשר, גם על-פי דעת בית-הדין, הוא מחזיק בגט כקלף מיקוח לצורך השגת מטרות שונות, שאינן שלום-בית. לדוגמה: הנתבע טען כי על התובעת לבטל את התלונה בגין אלימות שנקט כלפיה, אולם לא התעניין כלל האם התלונה בוטלה. באם היה מדובר בדרישה עקרונית, היה על הנתבע לברר האם היה ביטול.
דוגמה נוספת ניתן לראות בדרישת הנתבע כי שער הדולר בתשלום שביקש לקבל יעמוד על 4 שקלים, כאשר שער הדולר נמוך מסכום זה אפילו היום. התובעת הסכימה בעבר גם לדרישה ביחס לשער הדולר וכיום ניתן ללמוד מדברי הנתבע כי הוא אינו מסכים לקבל גם את הסכום המוסכם של 70,000$, מאחר שהוא סבור שערך הדירה עלה. דהיינו: משנענתה דרישת הנתבע הוא מבקש שיפור נוסף.
התובעת מצידה עשתה כל שביכולתה על-מנת לרצות את הנתבע שייתן בידה את גיטה ואולם הנתבע עומד לאורך שנים איתן בסירובו וכל זאת על-מנת לאמלל את התובעת על לא עוול בכפה.
כל רצונה של התובעת הוא לסיים את הנישואין שממילא נסתיימו, להשתחרר מכבליו של הנתבע ולנהל את חייה בהתאם לרצונותיה ואולם הנתבע מונע ממנה לעשות זאת ובכך גורם לה לנזקים רבים וכבדים.
התובעת עדכנה את בית-המשפט שקיים סיכוי להסדיר את המחלוקת הכספית ואת הגירושין באם הנתבע יסכים לחתום יחד עימה על הבקשה לקבל משכנתא שתרשם על דירת המגורים כך שעם קבלת הכספים הם יועברו לנתבע. חתימת הנתבע נדרשה מאחר והוא עדיין רשום כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה. הנתבע סרב לחתום על הבקשה, למרות שהובהר לו כי אינו מתחייב לשלם דבר וכי הדירה משמשת כבטוחה ושמו יימחק מיד עם הגירושין ולא תחול עליו שום חובת תשלום. מאחר שמדובר במשכון הבית בו מתגוררת התובעת עם ילדיה, ועל-פי התנהלות התובעת מאז נפרדה מהנתבע, יש בסיס להבטחת התובעת כי תעמוד בתשלומים החודשיים של המשכנתא. זאת ועוד, מאחר שהבית משמש כבטוחה, הנתבע לא חשוף לדרישת תשלום בגין ההלוואה. על-מנת לקדם את קבלת המשכנתא הוסכם כי הצדדים יביאו לעיון מותב זה את הטפסים וכי בית-המשפט יבחן את התחייבויות הנתבע. לאחר מספר ימים התייצבו הצדדים בבית-המשפט והנתבע הודיע כי בשום פנים ואופן לא יסכים לחתום על הטפסים, למרות שבית-המשפט הבהיר לו, לאחר שבחן את הטפסים, שהוא לא יחשף לשום סיכון כלכלי באם יחתום.
מהאמור לעיל עולה, כי, במישור היחסים שבין הצדדים, מבחינה עובדתית ובמיוחד מבחינה מוסרית, קיים חיוב כלפי הנתבע לשחרר את התובעת מקשר הנישואין. מנגד, מבחינה משפטית, עקב סיבות חיצוניות לקשר האישי שבין הצדדים, אין בשלב זה פסק-דין לחיוב בגט.
7. לאור האמור לעיל, לא עומדת בפני התובעת כל מניעה לתבוע את הנתבע בגין הנזקים שנגרמו לה בגין סירובו להתגרש ביחס לתקופת העבר בה היו כלפי הנתבע פסקי-דין לחיוב בגט והן לגבי העתיד, עקב היעדר הגט.
8. למען שלמות התמונה יצויין, כי נקבע בפסיקה כי גם במקרה שבו אין חיוב של הבעל בגט ניתן לפסוק לאישה פיצויים נזיקיים בגין סרבנות גט כאשר יש לבדוק כל מקרה ונסיבותיו הוא (ראה לדוגמא תמ"ש (יר') 6743/02 כ' נ' כ' (פורסם בנבו, 2008); תמ"ש 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010)).

9. המסגרת המשפטית
תביעתה של התובעת מושתתת על 3 עוולות בנזיקין:
א. הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). הוראות החוק אשר לטענת התובעת הנתבע מפר הן: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו; סעיפים 427, 428 ו- 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991; אמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה 1979 והאמנה הבין לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות; סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
ב. כליאת שווא בהתאם לסעיף 26 לפקודת הנזיקין.
ג. עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין.
10. הפרת חובה חקוקה - כללי
סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כדלקמן:
'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק- למעט פקודה זו- והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או שלבני אדם מסוג או הגדר שעימם נמנה אותו פלוני.'
ב- ע"א 145/80 ש' ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982), נקבע כי סעיף 63 מונה 5 יסודות מצטברים:
• חובה המוטלת על המזיד מכוח חיקוק.
• החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
• המזיד הפר חובה המוטלת עליו.
• ההפרה גרמה לניזוק נזק.
• הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
עוולת הפרת חובה חקוקה הינה בבחינת "עוולת מסגרת" המתמלאת בתוכן קונקרטי בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. השימוש בעוולה זו צריך להיעשות על דרך הצמצום, על-מנת שהעוולה לא תשמש סעיף סל המקים חבות כמעט אבסולוטית באופן המנוגד למטרתו המקורית (ע"א 804/80 sidaar tanker corporation נ' חברת קו צינור, פ"ד לט(1), 393 (1985)).
להלן תבחנה החובות החקוקות אשר הופרו לטענת התובעת על-ידי הנתבע:
א. הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
(1) בכתב התביעה טוענת התובעת, כי במעשיו ובמחדליו של הנתבע פוגע הנתבע בזכויותיה לחירות, אוטונומיה עצמית, הזכות הבסיסית להתחתן ולהתגרש והזכות הבסיסית ליהנות מיחסי אישות המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 30 לכתב התביעה).
סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי 'אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם'.
סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי 'אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת'.
(2) הנשיא (כתוארו דאז) שמגר ב- ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3), 837 (1994) קובע כי 'כבוד האדם, בהקשר החוקתי, הוא מושג משפטי, אולם ביטויו המעשי, כאמור, בהוויה האנושית היום-יומית וביחסם של המדינה והחברה, ובכלל זה בתי-המשפט, אל הפרט החי בה. כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של אדם בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש...' (שם, עמ' 842).
כב' השופט מ' כהן ב- תמ"ש (משפחה יר') 19270/03 כ.ש נ' כ.פ, תק-מש 2004(4), 353 (2004) (להלן: "תמ"ש 19270/07") קבע כי למרות שסרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם לא ניתן להכיר בעוולת הפרת חובה חקוקה כבסיס לפסיקת פיצוי בתביעת עגינות מאחר ו'לפי שעה, הדרך להכרה בעוולה חוקתית כזו, ביחסים שבין שני פרטים- עדיין רחוקה...'. יחד-עם-זאת מוסיף כב' השופט מ' כהן 'כי הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יכולות לשמש כלי מכוון בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות'. לעמדה זו מצטרפת גם כב' השופטת טובה סיון ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 24782/98 נ.ש נ' נ.י. (פורסם בנבו, 2008).
(3) לעומת-זאת, קיימת פסיקה האוחזת בעמדה שונה שמכירה באפשרות של אדם פרטי לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד (ראה כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02, כב' השופטת קיציס ב- תמ"ש 30560/07 וכב' השופט איתי כץ ב- תמ"ש 18561/07 ש'ד' נ' ר'ד', תק-מש 2010(2), 225 (2010)).
עמדה זו מקבלת חיזוק מדבריו של כב' הנשיא כתוארו דאז אהרון ברק בהקדמה לספרה של דפנה ברק ארז, עוולות חוקתיות, תשנ"ב לפיהם: '...עם חקיקתם של חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן מעמד חוקתי לזכויות האדם בישראל... ההפרה יכולה להיעשות על-ידי רשות שלטונית או על-ידי הפרט'.
(4) הזכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הן זכויות בסיסיות ומהותיות של כל אדם. הזכות לחירות וחופש הינה בעלת מעמד מיוחד - יש בתחושת החופש והאוטונומיה כדי להשפיע על כל מהלך חייו של הפרט, על בטחונו האישי ועל תפקודו. אני סבורה, כי התחושה שגורלו של אדם נמצא בידי אחר, אותו הוא לא מעריך, כאשר אין בידיעתו כיצד יוכל להשתחרר מכבלי התלות, עולה כדי ביצוע עוולה חוקתית שניתן לנתחה בכלים של פקודת הנזיקין.
(5) ומן הכלל אל הפרט, קיימת פגיעה קשה באישה, אשר במשך שנים חיה בנפרד מבעלה, כבולה בקשר שאינה חפצה בו ואשר מונע ממנה לקשור קשר אחר, לממש את כישוריה ולנצל הטבות שמגיעות לה. קיים מצב של אי שיוויון כאשר ההחלטה באם לסיים את קשר הנישואין אינה עומדת בתנאים שווים ונתונה לרצונותיו של אחד הצדדים, אותם אי-אפשר לנבא מראש. קיימת תחושה של היעדר חופש כאשר לא ידוע מתי יגיע סוף לדרישות, מה תהינה הדרישות והאם הענות להן תביא בסופה לשחרור המיוחל. לפיכך, אין ספק, כי סרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים על-ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו שהם: חופש בחירה, זכות למימוש עצמי, כבוד ושוויון זכויות.
(6) בעניננו, ניתן לומר שהתנהגותו של הנתבע כלפי התובעת עולה כדי פגיעה בזכויות היסוד שלה: כפי שפורט לעיל, הנתבע נקט ונוקט בכל דרך אפשרית כדי לעכב ולמנוע את מתן הגט, למרות שגם לדעתו מערכת היחסים שביניהם הגיעה לקיצה לפני שנים רבות. התנהגותו של הנתבע מהווה פגיעה באוטונומיה של התובעת לבחור את האופן בו היא תחיה את חייה: אינה מאפשרת לה להתנתק מקשר שאינה חפצה בו, לבחור בן זוג ולנהל חיי משפחה תקינים.
פגיעה זו מתעצמת ביחס לתובעת בהיותה אישה דתית, אשר מעמדה האישי משפיע על כבודה ומעמדה בקהילה אליה היא משתייכת, ואשר מוגבלת בחרות הפרט לבחור בדרך חיים אלטרנטיבית.
(7) מהאמור לעיל עולה, כי ניתן לקבוע שהתנהגותו של הנתבע מהווה הפרה ברורה של זכויות הפרט היסודיות של התובעת ולפיכך, זכאית התובעת לתבוע פיצוי במסגרת הוראות פקודת הנזיקין.

ב. הפרת חובה חקוקה - סעיפים 427, 428 ו- 431 לחוק העונשין
(1) לטענת התובעת, 'בעל המנצל את מצוקתה של האישה ומעמיד תנאים ממוניים תמורת הגט מפר את סעיפים 427,428, 431 לחוק העונשין - שימוש שלא כדין בכוח...' (סעיף 11 לסיכומיה מיום 29.12.10).
(2) סעיף 427 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") מורה כלהלן:
'(א) המשתמש שלא כדין בכוח כדי להניע אדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; הביא השימוש בכוח לידי עשיית המעשה או המחדל, דינו - מאסר תשע שנים.
(ב) לעניין סעיף זה, דין המאכיל או המשקה סמים או משקאות משכרים כדין המשתמש בכוח.'
סעיף 428 לחוק העונשין קובע כי 'המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסום דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו- מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים'.
סעיף 431 לחוק העונשין קובע כי 'המנצל את המצוקה, החולשה הגופנית או השכלית, חוסר הנסיון או קלות הדעת של הזולת לאחת מאלה, דינו- מאסר שלוש שנים;
דורש או מקבל דבר שאינו מגיע לו כדין;
דורש או מקבל בעד מצרך או בעד שירות תמורה העולה במידה בלתי-סבירה על התמורה המקובלת;
נותן בעד מצרך או בעד שירות תמורה הנופלת במידה בלתי-סבירה מן התמורה המקובלת.'
התובעת לא פירטה במסגרת סיכומיה מדוע היא סבורה כי התנהלות הנתבע מפרה את החובה המפורטת בסעיפים הנ"ל ונראה, כי יש בקביעה שסירוב לגט מהווה "מתן מצרך" או "ניצול מצוקה" כדי להוות פרשנות מרחיקת לכת ומאולצת לסעיפים לעיל. לפיכך, לא מצאתי כי התנהלות הנתבע מהווה הפרה של הסעיפים הנ"ל.

ג. הפרת חובה חקוקה - סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה
התובעת פרטה במסגרת כתב התביעה כי יש בהתנהלות הנתבע כדי להוות הפרה של החובה החקוקה בסעיף 3(3) לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 (להלן: "החוק למניעת אלימות במשפחה") הקובע כי בית-המשפט רשאי ליתן צו הגנה נגד אדם אם 'התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.' (סעיף 32 לכתב התביעה).
כב' השופט מ' כהן ב- תמ"ש 19270/03 כ'ש' נ' כ'פ', תק-מש 2004(4), 353 (2004) פסק שהחוק למניעת אלימות במשפחה לא התכוון להעניק תרופה אזרחית על הפרתו, מהסוג של הענקת פיצוי עקב גרימת עוולה של הפרת חובה חקוקה ולכן תביעות עגינות אינן יכולות להיות מושתתות על עוולת הפרת חובה חקוקה של החוק למניעת אלימות במשפחה.
כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02 הנ"ל פסק, כי 'החוק למניעת אלימות במשפחה מיועד למתן פתרונות זמניים וקצרים למצבים אקוטיים המעמידים את הנפגעת בסיכון מיידי לשלומה ואשר מחייבים נקיטת צעדים יחסית קיצוניים, כגון הרחקת אדם מביתו, כדי לנטרל את הסיכון המיידי הנגרם מהתנהגותו של המשיב. קשה להסיק כי המחוקק התכוון בחוק זה לסוג הנזק אשר בגינה תובעת האישה פיצויים בהליך הנוכחי, ועל-כן, לא מתקיימים בנושא זה הקריטריונים המקובלים לחיוב פיצויים מכוח סעיף 63 האמור'.
אין לי אלא להצטרף לעמדת חברי השופטים המפורטת לעיל מאחר שסירובו של הנתבע לתת גט לתובעת במשך שנים יש בו אמנם כדי להוות התעללות נפשית מתמשכת בתובעת, אולם, נראה כי החוק אינו מתכוון לסוג הנזק המדובר בתביעות עגינות. יוער, כי גם התובעת זנחה טיעון זה במסגרת הסיכומים שהוגשו מטעמה.
לסיכום: הנני דוחה את טענת התובעת לעניין קיומה של הפרת החובה החקוקה ביחס לחוק למניעת אלימות במשפחה.



ד. סעיף 287(א) לחוק העונשין
התובעת טענה, כי יש בהתנהלות הנתבע כדי להוות הפרה של הוראת סעיף 287(א) לחוק העונשין הקובע כי 'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו - מאסר שנתיים'.
לגרסת התובעת, 'כשבית-הדין הרבני "חייב" את הבעל לתת גט לאשתו, סרבנותו לתת גט היא הפרה של סעיף 287(א) לחוק העונשין. ראה בש"א (יר') 54233/01 מירון נ' מירון (נספח יג' לכתב התביעה)'.
ראשית, הטענה בדבר הפרת סעיף 287(א) עלתה לראשונה בסיכומיה של התובעת. נספח יג אשר צורף לכתב התביעה צורף בהקשר של טענות התובעת לעילת הרשלנות.
שנית, בענייננו, כפי שפורט לעיל, לא קיימת היום החלטה שיפוטית של בית-הדין המחייבת את הנתבע במתן גט לנוכח החלטת בית-הדין מיום 8.9.09.
לסיכום: נדחית טענת התובעת באשר להפרת החובה על-פי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

ה. הפרת חובה חקוקה - הפרת אמנות בין לאומיות
התובעת טוענת בסעיף 33 לכתב תביעתה כי 'זכותה של האישה להינשא ולהתגרש מעוגנת גם בין לאומיות, כגון: "אמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה 1979" שנכנסה לתוקף לגבי ישראל החל מיום 2.11.91; וכגון: "אמנה בין לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות" שנכנסה לתוקף לגבי ישראל החל מיום 3.1.92. אמנות אלו אף הן בגדר חובה חקוקה ושלילת הזכויות המופיעות בהן הרי היא מהווה עוולה של הפרת חובה חקוקה'.
התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה ומשכך איני מוצאת מקום לדון בה לגופה.


ו. כליאת שווא
(1) לטענת התובעת, עיגונה 'מהווה שלילת חירות כה דרסטית, עד כי ניתן לראות בה כליאת שווא. אמנם, כליאה פיזית אין כאן, אך יש ויש כליאה חברתית נפשית ושלילת חירות מוחלטת, החולשת על כל תחומי החיים- על אלו האינטימיים ביותר. על-כן, יש מקום לראות בעיגון האישה משום עוולה של כליאת שווא'. (סעיף 35 לכתב התביעה).
(2) עוולת כליאת שווא מוגדרת בסעיף 26 לפקודת הנזיקין כדלקמן: 'כליאת שווא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על-ידי הופעה כבעל סמכות'.
ב- ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985) הבחין כב' השופט ברק (כתוארו דאז) בין שני סוגים של עוולות: עוולות "פרטיקולאריות" ועוולות "מסגרת". העוולות הפרטיקולאריות אשר כוללות ביניהן את עוולת התקיפה, כליאת שווא, הסגת גבול וכד', הן עוולות "סגורות" אשר בהן מנה המחוקק יסודות שבעובדה כתנאי בלעדי להיווצרותן רק משנתמלאו כל אותם יסודות מתקיימת העוולה.
בענייננו, למרות שהנתבע בהתנהגותו כולא את התובעת בקשר הנישואין בניגוד לרצונה, לא מדובר בכליאה באמצעים פיסיים או על-ידי הופעה כבעל סמכות. לפיכך, ית טענת התובעת בדבר קיומה של עילת תביעה בגין כליאת שווא.

ז. עוולת הרשלנות
(1) התובעת טוענת בכתב תביעתה, כי 'עיגון האישה ושלילת זכותה וחירותה... מהווים סטייה חדה ובלתי-מתקבלת על הדעת מכל סטנדרט התנהגות סביר. זוהי אינה רשלנות גרידא. זוהי רשלנות רבתי המבוצעת תוך ידיעה מלאה וכוונת זדון' (סעיף 36.1 לכתב התביעה).
(2) סעיף 35 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
'עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות. ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחד, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.'
(3) עוולת הרשלנות עומדת על 3 יסודות:
• קיום חובת זהירות מצד הנתבע
• הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע
• נזק לתובע כתוצאה מהפרת חובת הזהירות
בפסיקה נקבע כי אף התנהגות מכוונת תילכד ברשתה של עוולת הרשלנות (ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד נ' ציזיק, פ"ד מא(3), 169 (1987)).
הפסיקה מכירה בכך שניתן להיזקק לעוולת הרשלנות בתביעת פיצוי של האישה כנגד בעלה סרבן הגט המעגנה, הגם שהסרבנות מצידו נובעת מתוך כוונה וזדון (ראה גם ד"ר רונן פרי וד"ר יחיאל קפלן במאמרם "אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כ"ח(3), 795).
ב- ע"א 593/81 לעיל נדונו עקרונות הפרשנות של עוולת הרשלנות ונקבע, כי:
'בבוא בית-המשפט לקבוע מסמרות לעניין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית אלא מאזן בין אינטרסים שונים.'
(4) האם מתקיימים במקרה הנדון 4 יסודות העוולה?
(א) קיום חובת זהירות מצד הנתבע
על-פי סעיף 36 לפקודת הנזיקין, אדם חב אדם חובת זהירות 'כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של הדברים להיפגע מהתנהגותו'.
על-פי דעת מלומדים, רשלנות היא: 'התנהגות מסויימת הנופלת מסטנדרט מסויים שנקבע בדין'. המבחן של טיב ההתנהגות הוא מבחן אובייקטיבי ואמת-המידה לפיה נבחנת ההתנהגות היא קנה המידה של התנהגות "האדם הסביר". חובת הזהירות נבחנת בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב "חובת הזהירות המושגית" והשלב השני הוא "חובת הזהירות הקונקרטית".
במערכת הנישואין חלה חובת זהירות מושגית בין בעל ואישה מעצם מערכת היחסים שביניהם על כל הזכויות והחובות הנובעות ממנה.
בענייננו קיימת גם חובת זהירות קונקרטית, כאשר בית-הדין חייב פעמיים את הנתבע לתת גט לתובעת, התרה בפניו כי הוא מעגן את התובעת ואף הטיל עליו סנקציות עקב סירובו.
(ב) הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע
הנתבע התעלם בהפגנתיות במשך שנים ארוכות מהחלטות בית-הדין הרבני המצוות עליו ומחייבות אותו להתגרש ומהסנקציות אשר הוטלו עליו ונותר עיקש בעמדתו שלא ליתן גט לתובעת ויהי מה. בהתנהגות ובמחדל זה אין ספק כי הפר הנתבע את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו.
חובת הזהירות חלה על הנתבע גם מכח היותה מושתתת על עיקרון הכבוד ההדדי: הצדדים הם הורים ל- 6 ילדים ובהתנהגותם הם יוצקים את דפוסי ההתנהגות העתידיים של ילדיהם. בענייננו מדובר במשפחה דתית, אשר במסגרתה יש למסגרת המשפחתית משמעות רבת משקל. ולפיכך, חלה על הנתבע חובת זהירות מוגברת.
בענייננו, בהתייחס למבחן ה"אדם הסביר", הנתבע הפר את חובת הזהירות כלפי התובעת בכך שסירב ומסרב במשך שנים רבות להתגרש ממנה.
הנתבע היתל בתובעת בכל פעם שבה הסכימה לתנאי שהעמיד בפניה, גם אם לא היה בו הגיון והעלה תנאי חדש או פשוט התעלם מההסכמות.
הנתבע לא נהג כאדם סביר בעת שלא ציית להוראות כב' בית-הדין הרבני שחייב אותו פעמיים להתגרש ואף הורה על הטלת סנקציות לקידום מתן הגט.
אין כל ספק שלא מדובר בהתנהלות של אדם סביר וכי אדם סביר היה צופה את הנזק הרגשי שייגרם כתוצאה מהתנהלות זו ואת הפגיעה בכבוד ובמעמד של התובעת. לאור האמור לעיל, הנתבע נהג ברשלנות בעת שהפר את חובת הזהירות אותו הוא חב ביחס לנתבעת כאשתו, בעת שהיה ביכולתו לצפות את הנזק שייגרם כתוצאה מהפרה זו לכבודה של התובעת, למעמדה בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט, לחירותה האישית ולנפשה.
(ג) נזק לתובעת כתוצאה מהפרת חובת הזהירות
התובעת תבעה במסגרת כתב התביעה לקבלת פיצוי בגין נזקים ממוניים ונזקים שאינם ממוניים:
נזק ממוני - לטענת התובעת הנזק הממוני שנגרם לה בא לידי ביטוי בהוצאות הכספיות שנאלצה להוציא במסגרת ההליך המשפטי הארוך ובמניעת היכולת להינשא מחדש ובכך להעלות את רמת המחייה שלה.
נזק לא ממוני - נגרם כתוצאה מאובדן השנים שבהן היה באפשרות התובעת להינשא ולהביא ילדים לעולם, בסבל ועוגמת הנפש שנגרם לה בצורך להתמודד בעצמה, עם עצמה ומול החברה במצבה כעגונה ובמניעת הנאות חיים בסיסיות וביניהן קיום יחסי אישות: 'שנות העיגון שעברו עד עתה הן שנים אבודות... גם אם וכאשר ייתן הבעל גט לאשתו, בעתיד כלשהו, לא ניתן יהא להשיב את הזמן האבוד וכל שאבד עמו. ועל-כן הצער ועגמת הנפש הם נחלתה של האישה עד סוף ימיה, ועל-כן מחוייב הבעל לפצותה'. (סעיף 37.2.5 לכתב התביעה).
הנתבע טען כי אין כל הוכחה שנגרם לתובעת נזק נפשי או כל נזק אחר מאחר ש'התובעת ממשיכה לתפקד כרגיל וחייה מלאים ושלמים. התובעת ממשיכה בעבודתה במשרה בכירה בעיריית ראשל"צ, התובעת מבלה, נהנית, יוצאת לחופשות ולבילויים ולבתי מלון, התובעת יצאה ללימודים, וממשיכה לנהוג ברכבם המשותף של הצדדים'.
הנתבע התייחס לתפקידים ותפקודים חיצוניים של התובעת ולא להתנהלות אישית בתחום הבין אישי המשפחתי והאינטימי אשר נפגעו כתוצאה מהתנהלותו.
ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995) נדון מקרה של אישה אשר עתרה לפיצוי כספי בגין נזק נפשי שנגרם לה כתוצאה מכך שגורשה בעל כורחה. בית-המשפט העליון קבע כי אין צורך בראיה על הנזק הכללי ושיעורו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק אשר גירשה בעל כורחה.
קביעה זו מתאימה גם לענייננו ומשכך אין צורך לתובעת להוכיח בראיות את הנזק שנגרם לה כתוצאה מסירוב הנתבע לתת לה את הגט.
המונח "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין בצורה רחבה כמכיל בתוכו 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופניים או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה'.
כב' השופטת עדנה ארבל התייחסה ב- בג"צ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה כהן אבקסיס (פורסם בנבו) לעניין הנזק אשר נגרם לאישה עגונה:
'תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים את עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה- להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור את עצמה בקשר כזה בשנית.'
בפסק-דין שניתן לאחרונה על-ידי בית-המשפט המחוזי ב- בע"מ 1020/09 (טרם פורסם, ניתן ביום 25.1.11) נקבע כלהלן:
'ניצבת בפנינו אישה שנשבתה בידי המערער אשר אין בפיו כל סיבה ראויה לבית הכלא שהקים לה רק מתוקף כך שאי פעם הסכימה להינשא לו. המשיבה הייתה זכאית לגט מאותו רגע שחפצה בו, על אחת כמה וכמה כאשר נישאה למערער בגיל 24, חיתה עימו שלושה חודשים בלבד, ונחת לא שבעה ממנו. והנה היום היא קרובה לגיל וממשיכה לסבול מהתנהגותו האכזרית של המערער כלפיה. המערער מנע ומונע ממנה שמחת חיים, מנע ומונע ממנה להקים משפחה אחרת ובפרט מנע ומונע ממנה ללדת ילדים ואידך זיל גמור. מדובר בנשק שאין לו שיעור הגובר עם כל יום שחולף...'
לסיכום: התנהלות הנתבע הסבה ומסבה לתובעת נזק לא ממוני.

11. המועד לחיוב בפיצויים
א) לא מצאתי לנכון להיעתר לתביעתה של התובעת כי פסיקת הפיצויים תחושב החל משנה לאחר פירוד הצדדים (שנת 2000). מדובר במועד אשר בו התובעת טרם הגישה תביעה כלשהי כנגד הנתבע ולכן אין כל דרך אובייקטיבית ממנה ניתן ללמוד על סירובו של הנתבע לתת לה גט.
ב) הנתבע טען שמאחר ובענייננו ביום 15.3.09 ניתנה כאמור החלטה לפיה לא ניתן לסדר את הגט כל עוד תביעתה הנזיקית של התובעת תלויה ועומדת בבית-המשפט- כלל אין כלפיו פסק-דין לחיוב בגט.
כפי שנקבע לעיל, החובה לתת גט חלה על הנתבע כחובה מוסרית אשר קיבלה גושפנקה בבית-הדין, הסיבה במישור האישי לפסיקת בית-הדין לא שונתה וביטול החיוב הינו מסיבות חיצוניות ליחסי בצדדים ולפיכך כפי שקבעתי לעיל הנתבע הינו סרבן גט.
ג) מאחר וכך, העוולה הראויה לחול בעניינו היא עוולת הפרת החובה החקוקה של הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועוולת הרשלנות, הרי שכל עוד לא ניתנה החלטת בית-הדין לחיוב בגט לא סטה הנתבע מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר, שהיה צפוי שייעתר לפסק של בית-הדין שמחייב בגירושין והיה צופה את הנזקים שייגרמו באם לא יציית לו.
ד) אמנם, במועד מתן פסק-הדין בוטל החיוב בגט שניתן על-ידי כב' בית-הדין, מהטעמים שפורטו לעיל. אולם, במועד הגשת התביעה עמד בתוקפו החיוב בגט ואף הייתה ההחלטה על מתן סנקציות לצורך כפיית הגט. לפיכך, במועד הגשת התביעה כבר הפר הנתבע את חובת הזהירות וניתן היה לתבועאותו בנזיקין אותו בגין תוצאות התנהלותו. לפיכך, הפרת חובת הזהירות בנזיקין ואף-על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו חלה מיום ההחלטה הראשונה של בית-הדין לחיוב בגט - 12.9.04 ועד ליום הגשת התביעה 1.11.07 - תקופה של 3 שנים וחודשיים.

12. אומדן הנזקים
בכתב התביעה דרשה התובעת לחייב את הנתבע לשלם לה כפיצוי החל משנה לאחר פירוד הצדדים (1.1.2000) ועד למועד הגשת התביעה סך של 2,076,000 ₪ על-פי הפירוט הבא:
א) עבור הנזק הממוני עתרה התובעת לחייב את הנתבע בסכום של 376,000 ₪ (4,000 ₪ לחודש).
ב) עבור הנזק הלא ממוני עתרה התובעת לחייב את הנתבע בסכום של 1,600,000 (200,000 ₪ לשנה).
ג) עבור פיצויים מוגברים עותרת התובעת לחייב את הנתבע בסכום של 100,000 ₪.
יצויין, כי סכום הפיצוי לו עותרת התובעת בסך 200,000 ₪ לשנה מבוסס לטענת התובעת על פסק-דינו של כב' השופט מ' כהן ב- תמ"ש 19270/03 אשר במסגרתו חוייב הבעל לשלם לידי האישה סך של 200,000 ₪ לשנה החל מהמועד בו בית-הדין הרבני חייב אותו בגט ועד למועד הגשת התביעה.
כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02 פסק בגין 8 שנות סירוב סך של 450,000 ₪ וקבע כי 'עם כל הכבוד לפסק-הדין האמור (הכוונה לתמ"ש 19270/03 - תוספת שלי - א.ש), נראה לי כי הסכומים הנגזרים מקביעתו של כבוד השופטת הכהן אינם מציאותיים כשמדובר במספר רב של שנים, והמכפלה של "התעריף" השנתי של 200,000 ₪ לשנה תביא לתוצאה החורגת במידה ניכרת מתחום הסבירות. בדיקת הפסיקה הנזיקית במדינת ישראל בכל תחומי הנזיקין תתקשה למצוא חיובי פיצויים בסכומים המבוקשים בתיק שבפני אף בפגיעות חמורות בגוף, שלא לדבר על נזק נפשי שהוא הנושא בתיק שבפניי'.
כב' השופט ויצמן מציע בפסק-דינו ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק-מש 2006(2), 98 (2006), פסיקת פיצוי אחיד בתביעות עגינות על-פי סך חודשי של 3,000 ₪ לכל חודש שבו מסרב הבעל לתת גט לאשתו החל ממועד החלטת בית-הדין הרבני על חיובו.
ד) לא מצאתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין הנזק הממוני: בגין הוצאות המשפט תקבל האישה פיצוי בעת פסיקת הוצאות המשפט ואילו ביחס להעלאת רמת החיים עקב נישואין מחדש - לא מדובר בדבר בדוק וודאי - לא ידוע למי הייתה נישאת התובעת, מה מצבו האישי ומה יכולת השתכרותו. זאת ועוד, התובעת המשיכה בעבודתה ואף עשתה חייל ולא הוכח כי היה ביכולתה להגדיל את כושר השתכרותה באם הייתה מתגרשת.
ה) באשר לנזק הלא ממוני, מצאתי כי יש לחייב את הנתבע על-פי אמת-המידה שנקבעה בפסק-דינו של כב' השופט מנחם הכהן - 200,000 ₪ לכל שנה, לנוכח הנסיבות הקשות שבמקרה הנוכחי, כפי שפורטו לעיל. לפיכך, על הנתבע לשלם לתובעת פיצוי כספי בסך של 630,000 ₪.

13. פיצויים מוגברים
א) התובעת עתרה בתביעתה להשית על הנתבע פיצויים מוגברים בסך 100,000 ₪ עקב התנהלותו הזדונית והאכזרית של הנתבע כלפיה בסירובו לתת לה גט (סעיף 20.1 לסיכומיה).
ב) הטעם הנעוץ ביסודו של הפיצוי נזיקי הוא עונשי-הרתעתי, 'פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה' (א' ברק דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976), 579)).
הפיצויים המוגברים נפסקים כאשר מדובר בנזק שאינו רכושי, כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות והם נפסקים במקרים בהם קיים אלמנט של כוונה או זדון. מטבע הדברים, סכום פיצויים אלו אינו ניתן להערכה כספית מדוייקת. בבוא בית-המשפט להעריך את גובהם, יתחשב בית-המשפט בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2), 489, 494 (1991)).
ג) לאחר ששקלתי את נסיבות העניין נחה-דעתי כי אכן יש מקום לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי מוגבר בסך של 50,000 ₪ כביטוי לחומרת מעשיו של הנתבע אשר כבל אליו את התובעת בעל כורחה תוך שידע כי בכך גורם הוא לה לנזקים כבדים במשך שנים ארוכות שאותן לא ניתן להשיב.
סוף-דבר
• בשל כל נזקיה של התובעת, שנגרמו עקב סירובו של הנתבע ליתן לה גט, החל מיום 12.9.04, המועד בו חוייב הנתבע על-ידי כב' בית-הדין ליתן גט לתובעת, ועד ליום הגשת התביעה 1.11.07, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 630,000 ₪ על-פי הבסיס של 200,000 ₪ לשנה.
• הנתבע מחוייב בפיצויים מוגברים בסך של 50,000 ₪
הנתבע ישלם הוצאות המשפט בסך של 5,000 ₪ כולל מע"מ."




5. סרבנות גט הינה תופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו
ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 54410-09 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2011(2), 550, 553 (2011)} נפסק מפי כב' השופט נפתלי שילה:

"האם זכאי התובע לפיצויי נזיקין מאשתו הנתבעת, אשר מסרבת להתגרש ממנו למרות שבית-הדין הרבני חייב אותה בגט ואף העניק לתובע היתר לשאת אישה שנייה וזאת, כאשר התובע חיי שנים רבות עם בת זוג אחרת שנאסר עליו להינשא לה?

א. רקע עובדתי וטענות הצדדים
1 הצדדים נישאו זל״ז כדמו״י ביום 71.**.**.
2. בסוף שנת 1993 החלו הצדדים בהליכי גירושין לאחר שהתובע הגיש תביעת גירושין כנגד הנתבעת וביום 1.1.94 הוא עזב את בית הצדדים.
3. ביום 7.7.96 ניתן על-ידי ביה״ד הרבני האזורי פס״ד לפיו אין לחייב את הנתבעת בגט, אך ביום 6.2.97 קיבל בית-הדין הרבני הגדול בירושלים את ערעורו של התובע וקבע כי הנתבעת חייבת לקבל גט מהתובע.
4. במסגרת עתירה לבג״ץ שהגישה הנתבעת כנגד בית-הדין הרבני הגדול והתובע, הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין ביום 12.8.99.
5. בין היתר, נקבע בהסכם כי בית-המשפט לענייני משפחה יכריע בנושא חלוקת הרכוש של הצדדים וזאת על-פי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט. כמו-כן, הסכימו הצדדים כי התובע ישלם לנתבעת מחצית מהפנסיה הצבאית שלו וכי: 'הצדדים יתגרשו זה מזו בבית-הדין הרבני האזורי בתל אביב והגט יינתן לאחר מתן פסק-הדין של בית-המשפט לענייני ממשפחה בנושא חלוקת הרכוש'.
6. בפני כב' השופט גייפמן התנהל ההליך בתביעות הרכושיות ולאחר שהנתבעת לא הגישה סיכומים ולא התייצבה בבית-המשפט לישיבה שנקבעה בגין אי-הגשת הסיכומים, ניתן פסק-דין ביום 28.11.04.
7. בשנת 2005 הוזמנה הנתבעת מספר פעמים לצורך סידור גט בבית-הדין הרבני האזורי ואולם היא לא התייצבה בפני בית-הדין הרבני.
8. ביום 2.9.07 החליט בית-הדין הרבני הגדול כי הנתבעת תוזמן לבית-הדין באמצעות צו הבאה. עתירה שהגישה הנתבעת לבג״ץ כנגד בית-הדין הרבני והתובע, נדחתה על-הסף ביום 31.8.07 (בג״ץ 7425/07 מאיר נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, תק-על 2007(3), 3503 (2007)).
9. ביום 26.2.08 קבע בית-הדין הרבני הגדול שוב, כי הנתבעת חייבת בגט וכי על התובע להשליש גט. נקבע גם, כי אם הנתבעת לא תאבה לקבל את הגט, יינתן לתובע היתר נישואין.
10. ביום 25.6.08 דחה בג״ץ עתירה נוספת של הנתבעת כנגד בית-הדין הרבני הגדול (בג״ץ 2833/08). גם בקשה להארכת מועד לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף שהוגשה לבית-המשפט העליון נדחתה ביום 22.9.08 (בג״ץ 6751/08 הנ"ל).
11. ביום 29.12.08 ניתן פסק-דין על-ידי בית-הדין הגדול המתיר לתובע לשאת אישה על אשתו ללא צורך בהשלשת כתובה.
12. ביום 19.5.09 החליט כב' נשיא בית-הדין הרבני הגדול הרב שלמה משה עמר, כי הוא מאשר את פסקי-הדין הקודמים של בית-הדין הרבני הגדול. בין היתר נקבע בהחלטה זו כי: 'גם האישה אישרה שהם פרודים כבר חמש עשרה שנה... עולה שהאישה בעצם מבינה שאין מנוס מגירושין, אלא שהיא חייה בהרגשה של קיפוח שלא נעשה עמה דין צדק'. ביום 7.6.09 החליט כב' נשיא בית-הדין הרבני הגדול כי ההחלטה בעניין ההיתר לתובע לשאת אישה שנייה בתוקף והוא דחה את כל טענות הנתבעת.
13. לאור העובדה כי עד היום לא מסכימה הנתבעת להתגרש, הגיש התובע תובענה זו שעניינה תביעת נזיקין על סך של 300,000 ₪.
14. העילות שבגינן מבקש התובע פיצוי כספי הן פגיעה קשה באוטונומיה שלו ובחירותו, פגיעה נפשית ופגיעה ביכולתו למימוש עצמי. התובע משתית את תביעתו על עוולת הפרה חובה חקוקה כשהחובה החקוקה היא הוראת סעיף 287 לחוק העונשין והוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כמו-כן, מבסס התובע את תביעתו על עוולת הרשלנות והפרת ההסכם שאושר ב- בג״ץ.
15. התובע עותר לפיצויים מוגברים בעקבות התנהלותה של הנתבעת וכן לפיצוי חודשי בגין נזק נמשך, עבור כל חודש שבו תסרב הנתבעת להתגרש.
16. בנוסף, התובע טוען שנגרמו לו נזקים כספיים רבים עקב ההליכים המשפטיים השונים שלטענתו נכפו עליו על-ידי הנתבעת. כמו-כן, מפרט התובע בתביעתו הליכים משפטיים שונים שלטענתו הוא זכה בהם והוא עותר לפיצוי כספי עקב ההוצאות שנגרמו לו בעטיים של ההליכים המשפטיים. לדבריו, נגרמו לו הוצאות כבדות עקב עתירות לבג״ץ שהגישה הנתבעת כנגדו ושנדחו, בגין העובדה כי הוצאו כנגדו צווי עיכוב יציאה לפי בקשת הנתבעת בהיעדר כל עילה וכן עקב אי-תשלום כספים כגון תשלומי וועד בית שלטענתו לא היה עליו לשלם. כמו-כן, התובע טוען כי הנתבעת לא שילמה לו כספים שנפסקו לטובתו בהחלטות שיפוטיות ולכן נגרם לו נזק.
17. הנתבעת טוענת כי לתובע לא נגרם כל נזק. לטענתה, הוא חי כבר שנים רבות עם אישה שבעבורה עזב את הנתבעת ולפיכך, לא נגרם לו נזק בכך שפורמאלית הוא עדיין נשוי לנתבעת. לטענתה, לא נפגעה האוטונומיה האישית שלו ולא סוכלה יכולת הבחירה שלו, וכלשונה 'התובע מעולם לא עצר את חייו וחי חיים מלאים עם אישה אחרת. יתרה-מכך, ככל שהתובע מבקש לשאת לאישה את חברתו, אין לו כל מניעה שבדין לעשות כן' (עמ' 1 לסיכומים).
18. בנוסף, הנתבעת טוענת כי יש לדחות על-הסף את התביעה מחוסר עילה. לטענתה, התובע לא הגיש כל פירוט של הנזק שנגרם לו וכל ההליך נועד למנוע תשלום חובות כבדים שהוא חייב לנתבעת ובאמצעות הליך זה, הוא מנסה להתחמק מתשלום חובותיו. לטענתה, התובע הוא זה שגורם לעיכוב בקיום פסק-הדין מיום ה- 28.11.04 ולריבוי ההליכים, והתביעה כולה טורדנית ומוגשת בחוסר תם לב קיצוני.
19. ישיבה שהתקיימה ביום 7.10.10 הסכימו הצדדים כי פסק-הדין יינתן על בסיס סיכומים בכתב, כשכל צד רשאי לצרף מסמכים שהוגשו בכל הערכאות. התובע הגיש סיכומיו ביום 7.12.10, הנתבעת ביום 28.4.11 וסיכומי התשובה הוגשו ביום 29.5.11.

ב. דיון והכרעה
1. בפתח דבריי אומר, כי בכל הנוגע לתביעות התובע בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהליכים משפטיים שנקטה כנגדו הנתבעת וכן בגין חיובים כספיים שלטענתו הנתבעת חבה לו, לא הוכיח התובע את תביעתו כלל. התובע לא הגיש כל ראיה מה הנזק הכספי שנגרם לו וטענותיו הן טענות בעלמא, כפי שטוענת הנתבעת בצדק בסיכומיה. התובע לא הוכיח ולו באסמכתא אחת, מה הנזק הכספי שנגרם לו עקב התמשכות ההליכים ובכל הנוגע לחיובים כספיים שלטענתו הנתבעת חבה לו, על התובע לפנות ללשכת ההוצאה לפועל לגבות את המגיע לו ואין יסוד לתביעה נזיקית.
2. השאלה היחידה שיש להכריע בה בהליך זה היא, האם יש לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי נזיקין לתובע עקב סרבנותה לקבל גט ממנו וזאת, בגין הפגיעה באוטונומיה שלו.
3. פגיעה באוטונומיה הוכרה כנזק בפסק-דינו העקרוני של כב' השופט תאודור אור ב- ע״א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל״, פ״ד נג(4), 526 (1998) (להלן: "פרשת דעקה") שבו נקבע בין היתר כי:
'הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי-כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב׳׳נוחותו" של אדם, ובין שנראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה שבה אנו חיים... אדם אינו חפץ. זכותו של כל אדם כשיר היא שהקהילה וחבריה יכבדו את רצונו בכל הנוגע לדברים החשובים לו, כל עוד אין הוא פוגע באחרים (רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 705, 710 (1994)). הדבר מתחייב מן ההכרה בערך האדם ובהיותו של כל אדם בן-חורין. ההפרה של זכות יסודית זו שלא על-פי כוח או זכות שבדין, פוגעת פגיעה קשה ברווחתו של הפרט, ומגבשת נזק בר-פיצוי בנזיקין.'
פסק-דין זה עסק בנזק שנגרם למנותחת אשר התבצע בה טיפול רפואי בלא שניתנה לכך הסכמה מדעת. במקרה זה נקבע, כי לו הייתה המנותחת נשאלת מראש, היא הייתה מסכימה לביצוע הפרוצדורה הרפואית ועל-כן נשלל הקשר הסיבתי שבין התרשלות הרופאים לבין הפגיעה הגופנית. למרות שלא היה קשר סיבתי, נקבע כי על האחראים לפצות את המטופלת בשל הפגיעה בזכותה לכבוד ולאוטונומיה הנובעת מהתרשלות הרופאים.
4. סרבנות גט הינה תופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו. כפי שכתב פרופסור שחר ליפשיץ:
'שיקולים ערכיים מדגישים את הזכות הליברלית להתנתק מן הקשר הזוגי...כחלק מן האופי האינדיווידואליסטי ומן החשיבות המוענקת לאוטונומיה של הפרט, הליברליזם דורש חופש התנתקות מקשרים וממסגרות. לפיכך זכות ההתנתקות (the right to exit) ... מוצבת בהקשרים רבים כזכות-יסוד. יישומה של צורת חשיבה זו להקשר הזוגי משמעותה שעולם משפטי ליברלי-אינדיווידואליסטי חייב להכיר גם בזכות להתנתק מן הקשר הזוגי.'
(שחר ליפשיץ ״ברצוני להתגרש ומייד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים״ עיוני משפט כח(3) (2005-2004), 671).
5. פגיעה באוטונומית הפרט בעקבות סרבנות גט עשויה לפגוע באוטונומית הפרט בשלושה מישורים:
האחד: פגיעה בסטטוס מהבחינה השלילית -
אי-יכולתו של אדם להתנתק מקשר בו איננו מעוניין.
השני: פגיעה בסטטוס מהבחינה החיובית - פגיעה ביכולתו של אדם לשנות את הסטטוס שלו לנשוי בקשר חדש.
השלישי: פגיעה מוחשית מעבר לפגיעה בסטטוס, לאור העובדה כי הסירוב של בן זוגו להתגרש פוגע ביכולתו בפועל של אדם לחיות בקשר זוגי חדש או ללדת ילדים נוספים (לדוגמה, כאשר הילדים יחשבו כממזרים).
6. שורה של פסקי-דין שנתנו בבתי-המשפט לענייני משפחה העניקו פיצויים למסורבות גט משניתן חיוב בגט (ואף ללא חיוב בגט כפי שכבר נקבע בכמה פסקי-דין למשל: בפסק-דינה של השופטת סיון (כתוארה אז) ב- תמ״ש (ת״א) 24782/98 נ.ש. נ' נ.י., תק-מש 2008(4), 292 (ניתן ביום 14.12.08) להלן: ״פרשת נ.ש"). העוולות שעליהן השתיתו בתי-המשפט למשפחה פיצוי זה הן עוולת הרשלנות (ראו בעניין חובת הזהירות פרשת נ.ש, תמ״ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ, תק-מש 2004(4), 353 (ניתן ביום 21.12.04) ו- תמ״ש (יר') 6743/02 כ' נ 'כ', תק-מש 2008(3), 90 (ניתן ביום 21.7.08)), ולדעת שופטים אחדים גם עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו תמ״ש (כ״ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק-מש 2006(2), 98 (ניתן ביום 30.4.06) ו- תמ״ש (ראשל״צ) 30560/07 ה.ש. נ' י. ה.א. (ניתן ביום 2.12.08), ראו גם מאמרו של בנימין שמואלי ״פיצוי נזיקי למסורבות גט״, המשפט יב (התשס״ז), 342-285).
7. לאחרונה, ניתנו שני פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים בנושא חיוב פיצויים של אישה לבעלה עקב סרבנות גט ונקבע פיצוי גם במקרים שהגבר הוא המסורב . פסק-הדין הראשון ניתן ב- תמ״ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (ניתן ביום 21.1.10 מפי כב' השופט מנחם הכהן) והשני ב- תמ״ש 18561/07 ש.ד. נ' ר.ד., תק-מש 2010(2), 225 (ניתן ביום 26.5.10 מפי כב' השופט איתי כץ להלן: ״פרשת הרב״).
8. כב' השופט כץ קבע בפרשת הרב כי:
' ״נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כ – 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה.' בפסיקה נקבע כי גם אינטרסים בלתי-מוחשיים ונזקים בלתי-ממוניים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת "נזק" לפי הסעיף הנ"ל... כך הוכרה פגיעה באוטונומיה כראש נזק המזכה בפיצוי... גם בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הביע עמדתו בנושא זה באומרו: "תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד... זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד...' דברים אלו יפים גם למקרה כבעניינו - בו מדובר על סרבנות אישה לקבל את גיטה.'
9. ממשיך כב' השופט כץ ואומר כי:
״אין לקבל את ניסיונה של האישה לתלות את יהבה בהיתר מאה רבנים ולטעון כי החל ממועד מתן ההיתר, לא נגרם לאיש למעשה כל נזק. ההיתר שניתן לאיש לשאת אישה שנייה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות אישה לקבל את גיטה ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם. ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעה ההלכתית - חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו׳׳ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שהגבר נותר נשוי לאישתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו... נמצא כי עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה רבנים.'
10. לגבי שיעור הנזק נקבע על-ידי כב' השופט כץ בפרשת הרב כי: 'יסודות עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה רבנים... עמדתי בעניין זה כי ההיתר ההלכתי אינו חזות הכל ואין להסתפק ולהתמקד רק ברובד ההלכתי - אובייקטיבי שבא על פתרונו... במנותק מבחינה סוביקטיבית של הדברים ובמנותק מהמשמעויות וההשפעות האנושיות והרגשיות שיש לו על הגבר. יחד-עם-זאת ועל-אף האמור ברור כי לא ניתן להתעלם מכך שההיתר מסיר מחסום הלכתי משמעותי ופותח את האפשרות ההלכתית והחוקית של גבר להינשא ולפיכך יש לו השפעה ממתנת על גובה הנזק ובית-המשפט ייקח עניין זה בחשבון בקביעת גובה הנזק'.
כב' השופט כץ פסק בפסק-דינו הנ״ל פיצוי גלובאלי בגין העבר בסך של 300,000 ₪ וכן פיצויים מוגברים נוספים בסך של 100,000 ₪. בנוסף, חייב בית-המשפט את הנתבעת בסך של 4,000 ₪ לחודש בגין כל חודש נוסף שהנתבעת תסרב לקבל את גיטה ועד לסידור הגט.
11. במקרה דנן, עברו שנים רבות יותר של סרבנות גט מאשר בפרשת הרב. לכן לכאורה, המקרה חמור יותר. בפרשת הרב, מדובר היה בבעל שהגיש תביעת גירושין בשנת 2003, פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייב בגט ניתן בשנת 2006 והיתר הנישואין ניתן בשנת 2008. במקרה דנן, לכאורה סבלו של הבעל ארוך הרבה יותר. עברו כבר יותר מ - 14 שנים (!!!) מאז שניתן פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייב את הנתבעת להתגרש ומעל שש שנים מאז פסק-הדין בתביעה הרכושית, כשהצדדים הסכימו על-פי ההסכם שאושר בבג״ץ, כי הם יתגרשו לאחר מתן פסק-הדין הרכושי.
12. למרות האמור לעיל, יש לאבחן בין פרשת הרב לבין מקרה דנן, לאור שני הבדלים משמעותיים ומהותיים ביותר בין המקרים. בפרשת הרב, דובר על אדם שהוא רב במקצועו ולדבריו הוצע לו ע״י שדכנית להכיר נשים רבות ואולם, לאחר שנודע לנשים מפיו כי הוא נשוי לאישה נוספת, הופסקו הצעות השידוכין שהוצעו לו (סעיפים 56-55 לפסק-הדין). דהיינו, באותו מקרה, העובדה כי האישה סירבה לקבל את גיטה גרמה לכך שנמנע מאותו רב קשר זוגי עם אישה. לעומת-זאת במקרה דנן, חיי התובע במשך שנים רבות עם בת זוגו ובפועל, לא נמנעים ממנו חיי אישות וקשרי זוגיות עם חברתו.
13. זאת ועוד: במקרה דנן, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, קבע בית-הדין הרבני ב״מעשה-בי-דין״ שניתן עת שבת זוגו של התובע התגרשה מבעלה, כי בת זוגו אסורה לבעלה ולתובע (נספח כ״ג לסיכומי הנתבעת). לפיכך, לא נמנע מהתובע להינשא כדמו״י עם בת זוגו עקב סירובה של הנתבעת להתגרש ממנו והמניעה נגרמה כתוצאה מכך שהתובע ובת זוגו קיימו יחסים אינטימיים בשעה שבת זוגו הייתה נשואה לאחר ועל-פי ההלכה, התובע מנוע מלהינשא כדמו״י לבת זוגו היות והיא ״אסורה על בעלה ובועלה״. יצויין כי התובע הודה במפורש בבית-הדין הרבני בדיון שהתקיים ביום 15.5.96 כי הוא מקיים עם חברתו יחסים והוא אף אמר כי: 'אני יודע את ההשלכות על-פי ההלכה' (נספח ה - 3 לסיכומי הנתבעת).
14. דהיינו, במקרה דנן, סירוב הנתבעת להתגרש, לא מהווה את המכשול מפני אפשרות נישואיי התובע עם בת זוגו אלא העובדה כי הוא קיים עמה בת זוגו יחסים בעת שהיא הייתה עדיין נשואה לאחר, היא הגורם לחוסר יכולתו להינשא לה. כלומר, בעוד שבפרשת הרב הפגיעה באוטונומיה הייתה בשלושת המישורים המפורטים לעיל (גם בסטטוס מהבחינה החיובית, גם בסטטוס מהבחינה השלילית וגם מבחינה מוחשית היות ונמנע מהרב קשר זוגי), במקרה דנן, הפגיעה באוטונומיה היא בסטטוס מהבחינה השלילית בלבד. הא ותו לא.
15. בעניינו, הנתבעת לא נתנה כל הסבר לסירובה המתמשך לציית להחלטות בית-הדין הרבני ולהתגרש וכל טענותיה הם כי התובע לא ביצע את פסק-הדין הרכושי וכי הוא חייב לה
16. אין להצדיק סירוב לבצע החלטה המחייבת מתן גט עקב טענות כספיות ורכושיות. קל וחומר במקרה דנן, שכבר בשנת 2004 ניתן פסק-הדין בתובענה הרכושית ועל הנתבעת לפעול להשלמת ביצועו ככל שהוא אכן טרם בוצע. לא ניתן להתנער מהסכמת הצדדים בהסכם שאושר ב- בג״ץ ולפיו הצדדים יתגרשו לאחר מתן פסק-הדין בתביעה הרכושית, עקב טענות והשגות של הנתבעת, כי נעשה לה עוול בפסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט בתובענות הרכושיות.
17. כאשר קיים נזק של פגיעה באוטונומיה, הפסיקה מחלקת בין מקרים שבהם הפגיעה באוטונומיה גררה נזק מוחשי נוסף לבין מקרים בהם הפיצוי נפסק בגין פגיעה באוטונומיה שלא הניבה נזק נוסף. פיצוי לנזק בגין פגיעה באוטונומיה שלא גררה נזק נוסף אומנם הוכר, אך סכום הפיצוי במקרים אלו נמוך במידה ניכרת. כפי שנאמר ב- ע״א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופסור שדה, פ״ד נו(4), 746 (11.6.2002):
'הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, במקום שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין מתן ההסכמה לטיפול הרפואי, הוא נמוך יחסית. שכן, הוא ניתן אך בשל עוגמת-הנפש שנגרמה למטופל, ועל-יסוד אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו. כך, ב- ע"א דעקה, שבו נמסר לחולה על ניתוח שבכוונת הרופאים לבצע בה רק כאשר הייתה בחדר- הניתוח לצורך ניתוח ברגלה וכשהיא נתונה תחת השפעת תרופות מטשטשות - נפסקו פיצויים בסך 15,000 ש"ח בלבד. מנגד, במקום שמוכח כי המטופל לא היה נותן את הסכמתו לקבלת הטיפול שגרם לו לנזק אילו קיבל את המידע הדרוש, זכאי הוא לפיצוי בגין כל רכיבי הנזק שנגרמו לו כתוצאה מאותו טיפול.'
18. סכום הפיצוי שנקבע בפרשת הרב, בסך של 300,000 ₪ ושהתובע עותר לו בהליך זה, אינו ראוי למקרה דנן. בפרשת הרב יש קשר סיבתי בין הפגיעה באוטונומיה לבין הנזק המוחשי, היינו, אי-יכולתו לבנות קשר זוגי חדש עם אישה אחרת, בעוד שבמקרה דנן אין קשר סיבתי בין הפגיעה באוטונומיה לנזק מוחשי, שכן, התובע חיי שנים רבות עם בת זוגו ובכל מקרה נאסר עליו לשאת אותה לאישה בגלל שהיא אסורה עליו, למרות היתר הנישואין שקיבל. ההבדל בין המקרים מהותי ביותר.
19. לתובע נגרם נזק כללי מסוג פגיעה באוטונומיה עקב היותו רשום ״על הנייר״ לאישה שהוא פרוד ממנה יותר מחמש-עשרה שנים ועקב העובדה כי הוא נאלץ להישאר בסטטוס נשוי לאישה שאין לו כל קשר עימה שנים כה רבות. אולם, מאחר ובפועל התובע חיי עם בת זוג שנמנע ממנו ממילא להינשא לה על-פי ההלכה, אני מעמיד את שיעור הפיצוי המגיע לו בגין כל השנים מאז שניתן פסק-הדין הרכושי, שהוא המועד שבו הצדדים הסכימו להתגרש על-פי ההסכם שאושר ב- בג״ץ, על סך של 15,000 ₪ בלבד.
20. הגיעה השעה שיובהר כי הגט לא יכול להוות ״כלי נשק״ במאבק גירושין בין הצדדים. על הצד המסרב ליתן גט לדעת, בייחוד במקרים כמו במקרה דנן שהצדדים הסכימו כי הם יתגרשו לאחר מתן פסק-הדין, כי הצד המסורב יזכה לפצויי כספי עד לסידור הגט. ברור כי גובה הפיצוי ייגזר מהיקף ועומק הנזק. אולם, אף אם הנזק הוא נמוך יחסית, יש לפצות בגינו.
21. כמו-כן, בנוסף לפיצוי בגין נזקי העבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע גם סך של 350 ₪ בגין כל חודש נוסף שהיא תסרב לקבל את גיטה ממנו, החל מחודש יוני 2011.
22. יתר העילות הנזיקיות שהתובע עתר להם בגין התמשכות ההליכים, כלל לא הוכחו כפי שקבעתי לעיל. התובע לא הביא כל ראיה להיקף הנזקים הכספיים שנגרמו לו ולא פירט כלל את העילות הנזיקיות שמכוחן הוא תובע פיצויים. התובע אף לא הציג כל אסמכתא על גובה שכר הטרחה שהוא שילם לעורכי דינו ובכל מקרה, לא ניתן כיום, לתבוע בגין הוצאות משפט בהליכים שכבר הסתיימו לפני זמן רב והיה על התובע לעתור להוצאות בגין כל הליך והליך, ככל שלא נפסקו לו הוצאות בגין הליכים אלו.
23. מאחר והתביעה נדחתה ברובה, אין צו להוצאות."

6. ברי כי היה על הנתבעת לצפות כי סירובה לקבל את גיטה יפגע בתובע ויסב לו נזק
ב- תמ"ש (משפחה יר') 18561/07 {ש' ד' נ' ר' ד', תק-מש 2010(2), 225, 231 (2010)} נפסק מפי כב' השופט איתי כץ:

"1. בפני תביעה נזיקית לפיצוי כספי בסך של מיליון ₪ שהגיש התובע (להלן גם: "האיש") כנגד אשתו-הנתבעת (להלן: "האישה") בגין סירובה לקבל ממנו את גיטה חרף פסיקות בתי-הדין הרבניים, האזורי והגדול (להלן בהתאמה : "בית-הדין האזורי" ו- "בית-הדין הגדול") המחייבות אותה לעשות כן.

רקע עובדתי רלוונטי (שעיקרו השתלשלות העניינים בבתי-הדין)
2. התובע, רב צה"לי בגמלאות, והנתבעת נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1972 ומנישואיהם נולדו חמישה ילדים, כולם היום בגירים.
3. ביום 28.10.03 הגיש האיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים, לאחר שעזב את ביתו לצמיתות.
4. ביום 19.02.06 ניתן על-ידי בית-הדין פסק-דין (נספח א' לכתב התביעה) כדלקמן:
'לדעת הרוב כיוון שהצדדים גרים בנפרד זמן מרובה, הבעל מאשים את האישה בהאשמות חמורות הפוגעות בחיי משפחה תקינים. גם ד"ר פרלמוטר בחוות-דעתו כתב שלא נראה שיחזור השלום לשרור ביניהם כי הקרע ביניהם עמוק מאוד ולפי שהבעל טוען שהאישה מאוסה עליו ויש רגליים לדבר, אין מנוס מגירושין ולפיכך לדעת רוב בית-הדין כל צד ימציא לבית-הדין את תנאיו להסכם הגירושין ואם תהיה מחלוקת ביניהם, בית-הדין יחליט את תנאי הגירושין. לדעת המיעוט אחרי עיון בחומר שבתיק ובסיכומי הצדדים נראה ברור כי אין סיכוי לשלום-בית ביניהם וכפי שכתבו כל היועצים. מה עוד שזה כ- 10 שנים אין ביניהם חיי אישות. אי-לכך קורא בית-הדין לצדדים להגיע להסכם גירושין הוגן ולהתגרש. אם לא יגיעו לידי הסכם יש לקבוע כי הבעל רשאי להפקיד כתובת אשתו ויהיה פטור ממזונותיה... ויש לאמץ דעת הרא"ם במקרה זה לאור המצב הקשה והפירוד בין הצדדים ושאין שום סיכוי לשלום ביניהם.'
5. ערעור האיש לבית-הדין הרבני הגדול על פסק-הדין התקבל. בהחלטתו מיום 20.09.06 קבע בית-הדין הגדול חיוב בגירושין המופנה כלפי האישה (נספח ב' לכתב התביעה) כדלקמן:
'בתיק זה אנו עוסקים זמן רב... בתאריך כב' שבט תשס"ה חזרנו לעסוק בעניינם וקבענו בפסק-הדין כי מבחינה עובדתית השלום מהם והלאה ואין פתרון זולתי פירוד... בתאריך כ"א שבט תשס"ו (מועד מתן פסק-הדין הנ"ל - א.כ) קבע בית-הדין עמדה בנושא הגירושין. לכל הדעות הסכים בית-הדין שעליהם להתגרש אלא שדעת הרוב הייתה לנסח את הדברים כהמלצה לכל צד להגיש תנאי גירושין...לדעת המיעוט, היות והבעל מואס באשתו מאיסה מוחלטת יש להפעיל דברי הרא"ם המאפשרים לבעל להשליש גט וכתובה ולהפטר ממזונות. על-כך הוגש ערעור נוסף שבו מבקש ב"כ הבעל לפסוק חיוב בגירושין או לפחות לאמץ דעת המיעוט. אכן זו דעתנו... בנסיבות שנוצרו יש מקום לקבוע חיוב לגירושין לפחות בדרגה התחלתית. חיוב גמור היה שולל מן האישה את מזונותיה לאלתר. בחיוב התחלתי מוכל להסתפק במהלך מדורג'.
6. בית-הדין הגדול פירט בהמשך החלטתו מהלך מדורג לפיו על האישה לקבל גט בתוך 45 יום שאם לא כן, יפחתו מזונותיה לסך מסויים וככל שתתמיד בסירובה לתקופות נוספות של שלושה חודשים כל פעם, יופחתו מזונותיה עוד עד לשלב החמישי והאחרון באותו מהלך מדורג לפיו:
'אם גם אז לא תקבל גט, ישליש הבעל גט וכתובה ויפטר ממזונות לחלוטין. נשקול לתת לבעל היתר נישואין.'
7. וכך חתם בית-הדין את החלטתו:
'זהו מהלך הדרגתי שאינו מקובל בדרך-כלל, אבל מצאנו בו צורך בכדי להבהיר לאישה שלגורם הזמן יש ערך ושלסירוב יש מחיר. מהלך זה ישכנע את האישה להחליט מוקדם ככל האפשר שצריך לסיים את הפרשה וימנע עגינות מיותרת לשני הצדדים. על הצדדים להודיענו תוך 30 יום על ביצוע פסק-הדין.'
8. ביום 26.12.06 ניתן על-ידי בית-הדין הגדול פסק-דין (נספח ג' לכתב התביעה) כדלקמן:
'...קיבלנו הסכמת המערער (למתווה ההדרגתי שהוצע בהחלטה הנ"ל - א.כ) לא קבלנו הסכמת המשיבה שחזרה ופנתה לעיון נוסף. לאחר העיון, הגענו למסקנה שאכן זו הדרך ואין אפשרות אחרת להביא הצדדים לקו המטרה ללא שימוש באמצעים שהעלנו באותה החלטה. על-כן החלטתנו מיום כ"ז אלול (ההחלטה הנ"ל - א.כ) על כל סעיפיה מתקבלת בזה תוקף פסק-דין. שעון הזמן המנוי באותה החלטה יחל מיום 01.01.07.'
9. ביום 12.02.08 ניתן על-ידי בית-הדין הגדול פסק-דין נוסף (נספח ד' לכתב התביעה) כדלקמן:
'קבענו ישיבה להיום בכדי לדון בבקשת המערער למתן היתר נישואין. בתאריך כ"ז אלול ניתן על ידינו פסק-דין המחייב את המשיבה בגט וקובע מסלול הדרגתי... מאז ועד עתה סירבה המשיבה לגט. בישיבה שנקבעה להיום הופיע המערער ובא כוחו ואילו המשיבה לא הופיעה... אין מנוס מצעד נוסף. אנו קובעים בזה כי המערער ישליש גט וכן שטר התחייבות ללא סכום נקוב... לאחר-מכן נקבע את עמדתנו ביחס להיתר הנישואין.'
10. ביום 14.05.08 ניתן עוד פסק-דין על-ידי בית-הדין הגדול (נספח ו' לכתב התביעה) כדלקמן:
'בתיק זה ניתן על-ידינו פסק-דין ביום כ"ז אלול תשס"ו. באותו פסק-דין קבענו כי על האישה לקבל גט מבעלה וקבענו מתווה לתשלום מזונות... מאז ועד עתה מסרבת האישה לקבל גט... לאחר שהבעל השליש גט היום בהתאם להוראותינו... אנו מאפשרים לו לשאת אישה על אשתו. פסק-דין זה טעון אישורו של נשיא בית-הדין הגדול וכן היתר ק' רבנים.'
11. ביום 24.08.08 נתן כב' נשיא בית-הדין הגדול החלטתו כדלקמן (נספחים ז'-ח'):
'בית-הדין הרבני הגדול נתן פסק-דין לחייב האישה בגט פיטורין ביום כז' אלול תשס"ו. ביום ו' באדר א' תשס"ח ניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול פסק-דין להיתר נישואין לאחר שהבעל ישליש גט פיטורין ויקבל היתר מאה רבנים וכן ניתן אישור עקרוני. לאחר עיון בתיק וחתימת ק' הרבנים, הנני מאשר למר... ת.ז... לשאת אישה על אשתו הגב' .... ת.ז...' (ההדגשה בקו שלי - א.כ)
12. ביום 23.11.08 , ניתן על-ידי פסק-דין בתביעה רכושית שהגישה האישה כנגד האיש (תמ"ש 18560/07 להלן: "תביעת הרכוש"). בפסק-הדין קבעתי כי חזקת השיתוף קמה בין הצדדים ולא נסתרה; עוד נקבע כי מועד הקרע בין הצדדים הוא יום ה- 01.05.03 וכי כל רכוש שנצבר ממועד הנישואין עד למועד הקרע יחולק בין הצדדים שווה בשווה. בסיפא לפסק-הדין הוריתי כי: 'מאחר ועל-פי הסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה הם עצמם יפעלו לחלוקת הנכסים ביניהם בהתאם לקביעה לעיל, איני רואה להיכנס לאופן החלוקה. הצדדים רשאים להגיש פסיקתא לחתימה'.
13. אין חולק כי עד היום לא קבלה האישה את גיטה ולא עלה בידי האיש לשאת אישה שניה למרות, שלטענתו, הוא מבקש לעשות כן.

טענות הצדדים
טענות התובע
14. האיש טוען כי: 'במעשיה ובמחדליה מעוולת הנתבעת כלפי התובע בעוולות רבות לרבות עוולת הרשלנות. בסירובה לציית לפסקי-הדין שחייבו אותה לפעול על-פי הקבוע בהם, גורמת הנתבעת לתובע נזקים רבים ומגוונים, שוללת את חירותו, את כבודו ואת מימושו העצמי.' (סעיף 2.1 לכתב התביעה)
15. לטענתו, האישה מפרה את החובה החקוקה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") בכך שהיא מסרבת לקיים אחר פסיקת בתי-הדין הרבניים.
16. התובע מציין כי סרבנות גט מהווה פגיעה קשה ומהותית בזכויות האדם הבסיסיות המעוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פגיעה אשר הוכרה על-ידי בתי-המשפט ככזו המזכה את התובע בפיצוי הולם. הוא מוסיף וטוען כי פגיעת הנתבעת בו בעצם סירובה לקבל את גיטה אינה מהווה פגיעה נפשית בלבד כי אם גם פגיעה כלכלית מהותית ומשמעותית וזאת בשל תפקידו ועיסוקו מאז ומתמיד - כרב, משרה הדורשת כי הנושא בה יהיה נשוי כדת וכדין. לדבריו, בשל מצבו האישי כיום נמנעת ממנו האפשרות לקבל משרת רב ובכך מתעצמת לדבריו פגיעת הנתבעת בכל הקשור לחירותו ופורשת ידיה גם על חופש העיסוק שלו .
17. התובע כימת את ראשי הנזק אותם תבע על בסיס חדשי בגין עיגון ופגיעה באוטונומיה שלו, פגיעה בחופש עיסוקו, בושה, סבל, כאב, השפלה ופגיעה בכבוד בסך של כמיליון ₪ ובנוסף תבע פיצוי על נזק נמשך.
18. כמו-כן, עתר התובע להשית על הנתבעת פיצויים מוגברים בשל התנהלותה חסרת תום-הלב והתרסתה "הזדונית וההצהרתית" כלשונו כי לא תציית לפסקי-דין של בתי-המשפט בישראל.

טענות הנתבעת
19. ברישא לכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענת מקדמית ולפיה דין התביעה להידחות על-הסף בהיותה טרדנית, נקמנית, קנטרנית והרסנית שנועדה "למוטט אותה כליל" כלשונה. יצויין כאן כי הנתבעת לא הגישה בקשה לסילוק התביעה על-הסף.
20. בסיכומים, שבה ב"כ האישה על הטענה כי דין התביעה להידחות על-הסף בהטעימה כי אין מקום לתביעה כגון דא כאשר מדובר בגבר תובע, וכלשונה: 'מדובר בתביעה של גבר כנגד אשתו, תביעה שאסור שיהא לה מקום במשפט ובפרט לא בנסיבות נורמאליות, הגיוניות ושכיחות כבמקרה דנן. באם יינתן פתח לתביעה דנן אזי יצא שכרנו בהפסדנו ובמקום שניסו לעזור לנשים עגונות בשל האפליה הקשה נגדן בדין העברי, רק יגרמו להן לפגיעות כלכליות קשות עוד יותר'.
21. האישה טוענת עוד לחוסר תום-לב והיעדר נקיון-כפיים של התובע המסרב לדבריה מאז מתן פסק-הדין בעניין פירוק השיתוף הרכושי ביניהם להעביר לה את חלקה ברכוש.
22. לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי אין מדובר בסרבנות גט מצידה כי אם ב- "עיכוב גט באופן זמני בלבד" (סעיף א'1 לכתב ההגנה) עיכוב מוצדק וסביר בנסיבות העניין בהן בקשה לזכות בזכויות המגיעות לה מקשר הנישואין.
23. לטענתה, היא בקשה לסיים את ההליכים הרכושיים שבין הצדדים לאחר 37 שנות נישואין ולאחר שאפשרה לתובע לפתח קריירה ומוניטין ולצבור כספים ורכוש רב בעוד היא עשתה לביתם וגידלה את ילדיהם. לאחר שהתאכזבה מבית-הדין הגדול ונוכח פסיקתו המקוממת כלשונה, סירבה לתבוע את זכויותיה הרכושיות בבית-הדין ובקשה לתבען בבית-משפט זה. לאחר קבלת פסק-הדין, בקשה להיפגש עם התובע על-מנת להגיע להסכמות ולפעול לחלוקת הנכסים לפי פסק-הדין ולפעול לגיבוש להסכם כולל ברם התובע "משך אותה" באמתלות שונות עד אשר ניאות לשבת עימה ובכך למעשה עיגן את עצמו. לדבריה, גם לאחר שניתן פסק-הדין לפירוק שיתוף לפיו היא זכאית למחצית הרכוש שצבר התובע ובכלל זה, זכויות הפנסיה, התובע מסרב לשלם לה את חלקו.
24. מוסיפה האישה וטוענת כי אין לטענת התובע לפיה הוא ניזוק מסירובה לקבל את גיטה על מה שתישען וזאת בשל כך שניתן לו היתר מאה רבנים. לשיטתה, לא נגרם לתובע כל נזק מעיכוב סביר של הגט שהרי קיבל היתר לשאת אישה שניה ואין מניעה כי יעשה כן. לדידה, לא ניתן להסתמך בהקשר זה על פסיקה שקבעה כי נשים זכאיות לפיצוי על עיגון הואיל ולא הייתה להן אפשרות להינשא בטרם יקבלו את הגט.
25. הנתבעת מעלה גם טענות בנוגע לאופן התנהלות בית-הדין האזורי והגדול, אותו היא מגדירה "תמוהה", אשר הובילה למתן הפסיקות שניתנו כמפורט לעיל.



דיון והכרעה
דיון בטענה מקדמית
26. לא מצאתי ממש בטענה המקדמית שהעלתה האישה בעניין סילוק התביעה על-הסף על שני נימוקיה; באשר לנימוק הראשון כי מדובר בתביעה "טרדנית וקנטרנית" - מדובר בטענה שנטענה באופן כללי וסתמי ולא מצאתי כי יש בה כדי להוות בסיס לנקיטת סעד קיצוני של סילוק על-הסף. אוסיף ואומר כי לא התרשמתי מן האיש כי תביעתו היא כפי שמציירת האישה.
27. לגבי הנימוק השני שהעלתה ב"כ האישה לסילוקה של התביעה על-הסף, לפיו אין מקום לתביעה מסוג זה מקום בו מדובר על גבר תובע (להבדיל מאישה תובעת) אף הוא דינו להידחות. נכון הוא כי השיח שהיה עד כה מצוי בפסיקת בתי-המשפט למשפחה ובספרות המשפטית עסק ב- "סרבן גט" מחד ו- "מסורבת גט" מאידך , אולם שיח זה במהותו, על הצדקותיו השונות, עומד בעינו גם במקרה הפוך של "מסורב גט" ו- "סרבנית גט" .
28. כאן אציין כי ימים מספר לאחר ישיבת ההוכחות בתיק זה, ניתן על-ידי חברי כב' השופט מ' הכהן, פסק-דין בתביעת גבר לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט בו הוכרה אפשרות תביעה של גבר לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט והדברים שנאמרו שם יפים גם לענייננו:
'הנושא בו עסקינן במסגרת התביעה שבפני, נידון והוכרע על-ידי בית-המשפט למשפחה על מחוזותיו השונים במספר פסקי-דין בודדים, אשר ברובם ככולם, הוכרה תופעת סרבנות הגט כעילת תביעה נזיקית, הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות, ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין - במקרים בהם ניתנה החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק גט; הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב להעניק לו גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. בהתאם לכך, נפסקו עד כה פיצויי נזיקין לנשים מסורבות גט, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה... בחינת פסקי-הדין אשר ניתנו בעניין שלפני מלמדת, כי ההכרעה בתיקים אלה והקביעה האם סרבנות הגט עולה לכדי עוולה נזיקית, תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בנוסף יש לומר, כי אין לטעמי כל נימוק האמור לשלול תוקפן של פסיקות אלה, שנתנו עד כה במקרה של סרבנות גט מצד הבעל, בנסיבות בהן יתברר כי האישה היא המסרבת לקבל מידי בעלה את הגט, כגון המקרה שבפני, אם כי יתכן ויהיה הבדל בכל האמור לראשי הנזק ושעור הפיצוי.'
(תמ"ש (משפחה) 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010))
29. עמדתי העקרונית זהה לזו של עמיתי בפסק-דינו הנ"ל; בבואנו לבחון את האינטרסים הנפגעים כתוצאה מסרבנות גבר ליתן גט ואת ההצדקות למתן סעד של פיצוי נזיקי, נקל לראות כי אותם אינטרסים נמצאים נפגעים וההצדקות למתן הסעד יפות גם במקרה הפוך של סרבנות אישה לקבל גט. יחד-עם-זאת, יש לתת את הדעת לשוני מבחינת הנזקים וכימותם כנגזרת של שוני בין המינים; כך למשל שוני פיזיולוגי (פגיעה באפשרות להרות) או שוני מבחינת האפשרויות ההלכתיות כדוגמת היתר מאה רבנים הניתן לגברים בשונה מנשים.
30. כמובן שהדיון בתביעה ייעשה לפי נסיבותיו של המקרה הספציפי.

ולגופם של דברים
31. כאמור לעיל, התובע משתית תביעתו על שתי עוולות והן: רשלנות והפרת חובה חקוקה.
32. בטרם אדון בכל אחת מן העוולות, אדרש לטענת הנתבעת לפיה אין מדובר ב"סרבנות גט" מצידה כי אם ב- "עיכוב זמני" וכי התובע בסירובו לשבת עימה ולהסדיר את עניין חלוקת הרכוש "עיגן את עצמו" לתקופה מסויימת.
33. לא מצאתי ממש בטענה זו של האישה; האישה הגישה את תביעת הרכוש לבית-משפט זה ביום 16.08.07, כשנה לאחר מתן פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייב אותה לקבל את גיטה. זאת ועוד, תוך כדי ניהול התביעה כאן וטרם מתן פסק-הדין בה, ניתן ביום 14.05.08 היתר מאה רבנים. נוכח כך, אין לטענתה כי התובע הוא זה שעיגן את עצמו משסירב לאחר פסק-הדין להסדיר עימה את חלוקת הרכוש על מה שתסמוך שכן העיגון כבר היה קיים קודם לכן ומקורו - בה. זאת ועוד, מחומר הראיות שהובא בפני - ובעיקר מן הפרוטוקולים וההחלטות של בית-הדין האזורי והגדול נקל לראות כי חוזרות ונשנות בהם קביעות ואמירות חד-משמעיות לפיהן האישה מסרבת לקבל גט מן האיש. להלן מקבץ דוגמאות:
'לדעת הרוב כיוון שהצדדים גרים בנפרד זמן מרובה, הבעל מאשים את האישה בהאשמות חמורות הפוגעות בחיי משפחה תקינים. גם ד"ר פרלמוטר בחוות-דעתו כתב שלא נראה שיחזור השלום לשרור ביניהם כי הקרע ביניהם עמוק מאוד ולפי שהבעל טוען שהאישה מאוסה עליו ויש רגליים לדבר...' (נספח א' לכתב התביעה)
'האישה ממשיכה לאחוז בקרנות המזבח וטוענת לשלום-בית כאשר השלום מהם והלאה'; 'יש כאן בודאי מאיסות מוחלטת וגם אמתלא ברורה לכך. הבעל מוכן לחלק את כל הרכוש לפי החוק האזרחי'; 'זהו מהלך הדרגתי שאינו מקובל בדרך-כלל, אבל מצאנו בו צורך בכדי להבהיר לאישה שלגורם הזמן יש ערך ושלסירוב יש מחיר. מהלך זה ישכנע את האישה להחליט מוקדם ככל האפשר שצריך לסיים את הפרשה וימנע עגינות מיותרת לשני הצדדים.' (נספח ב' לכתב התביעה)
34. גם בעובדה שבית-הדין מצא לנכון לדון באפשרות של מתן היתר מאה רבנים, היתר אשר אינו ניתן כדבר שבשגרה ובסופו-של-יום היתר כזה ניתן גם ניתן - די לי בכך על-מנת לקבוע באופן שאינו משתמע לשני פנים כי מדובר בסרבנות ולא "עיכוב זמני" גרידא.
35. בכל הנ"ל יש כדי להביא למסקנה כי מדובר בסרבנות של הנתבעת לקבל את גיטה.
36. בהקשר זה אוסיף כי איני רואה להתייחס לטענות האישה באשר לאופן התנהלותו של בית-הדין הרבני ולטיבן של החלטות שיצאו תחת ידו (כמפורט בסעיף 15 לתצהיר עדותה הראשית), שהרי אין ערכאה זו ערכאת ערעור על בית-הדין. ככל שחפצה הייתה האישה להשיג על החלטות בית-הדין, פתוחים היו בפניה הערוצים המשפטיים המקובלים לשם כך ואם נמנעה מלעשות כן, טעמיה עימה (ראה עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, ש' 2-1).

עוולת הרשלנות
37. תופעת סרבנות גט חרף חיוב בגט על-ידי בית-הדין הרבני הוכרה בפסיקה ככזו העולה כדי עוולת רשלנות, בהתקיים היסודות המצטברים לגיבוש העוולה. יצויין כאן כי חברי כב' השופט גרינברגר הכיר באפשרות התגבשות העוולה אף קודם למתן פסק-דין המחייב בגט (תמ"ש 6743/02 כ' נ' כ', תק-מש 2008(3), 96 (2008)).
38. יסודות עוולת הרשלנות הם: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; נזק; קשר סיבתי בין קרות הנזק להפרת חובת הזהירות.

חובת זהירות - קיומה והפרתה
39. חובת זהירות מושגית קיימת מעצם טיבו של קשר הנישואין ומערכת היחסים הקיימת בין בעל ואישה והדברים ברורים וידועים ואיני רואה להכביר מילים בעניין זה. ראה דברי כב' השופטת ט' סיוון ב- תמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י, תק-מש 2008(4), 292 (2008):
'בעניינן של מסורבות גט מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.'
ועוד ראה ב- תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004); תמ"ש 30560/07 ה.ש נ' ה.א (מופיע במאגר "נבו"); תמ"ש 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008)).
40. כאמור לעיל, טוען התובע כי התנהגות הנתבעת סוטה מאמת-המידה המקובלת של "האדם הסביר" ובכך היא מפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפיו בהיותה אשתו וכי היה עליה לצפות מראש את התוצאות הישירות של סירובה לקבל את גיטה ואת הנזק נפשי והרגשי שנגרמו לו. מאידך כזכור טוענת הנתבעת כי אין כל התרשלות בהתנהגותה הואיל כל רצונה היה לקבל את זכויותיה הכספיות, מה שהופך את סירובה לקבל הגט מוצדק בנסיבות העניין. לשיטתה: 'לא בהכרח אי-ציות לפסק-דין המחייב בגירושין עולה כדי התנהגות שאינה סבירה ובפרט כשמדובר במצב בו אני חיכיתי להכרעה בדבר זכויותי הלגיטימיות וזאת על-מנת שלא אצא בלא כלום.' (סעיף 14 לתצהיר עדותה הראשית)
41. אין בידי לקבל את טענת האישה; לא זו בלבד שפסיקת בית-הדין הגדול בדבר חיובה לקבל גט ניתנה כאמור כשנה טרם שהגישה את תביעת הרכוש לבית-משפט זה - עובדה שיש בה כשלעצמה כדי לשמוט הבסיס לטענתה, אלא שהאישה כלל לא פעלה לאכיפתו ולהוצאתו לפועל של פסק-הדין הרכושי שהיה בידה , כפי שעולה מעדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, ש' 7-3:
'ש. זה נכון שמעולם לא פתחת תיק הוצל"פ כדי לאלץ את ש' לתת לך את מה שבית-המשפט הזה פסק לטובתך, נכון או לא נכון?
ת. לא פתחתי תיק הוצל"פ.
ש. גם לא ביקשת למנות כונס נכסים על הרכוש שלו כדי לממש את פסק-הדין?
ת. נכון.'
42. לא זו בלבד, האישה גם לא טענה - וממילא לא הוכיחה - כי פנתה לתובע בעניין הסדרת ענייני הרכוש קודם שהגישה את תביעתה לבית-משפט זה, דהיינו לאחר מתן פסק-הדין של בית-הדין הגדול ואף קודם שניתן. נוכח האמור, אין לקבל צידוקה שסירובה היה מוצדק בכך שהמתינה לקבל את חלקה ברכוש.
43. למעלה מן הצורך אוסיף כי לא שוכנעתי בטענה לפיה האיש "משך" את האישה באמתלות שונות עד שניאות לשבת עימה לאחר מתן פסק-הדין בתביעת הרכוש ומכל מקום אף לו הייתה התרשמותי אחרת, לא היה בכך כדי להוות הצדקה לסירוב האישה לקבל את גיטה ולמלא את פסק-דינו של בית-הדין הגדול עוד קודם למתן פסק-הדין בתביעת הרכוש.
44. מצאתי בענייננו כי האישה חבה אף בחובת זהירות קונקרטית כלפי האיש וכי היא הפרה אותה; אין מחלוקת כי היא והאיש חיו בנפרד משך תקופה ארוכה, לא קיימו יחסי אישות משך למעלה מעשור, לאחר-מכן אירעה הפרידה ממשית עם עזיבת האיש את הבית בשנת 2003, האיש הביע כל העת רצון לסיים את קשר הנישואין ובית-הדין עצמו חזר והביע דעתו באופן חד-משמעי כחוט השני לאורך כל החלטותיו כי אין סיכוי לשלום-בית בין הצדדים.
45. בנסיבות אלה, ברי כי היה על הנתבעת לצפות כי סירובה לקבל את גיטה יפגע בתובע ויסב לו נזק.

הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות
46. התובע טוען כי עצם סירוב הנתבעת להתגרש ולציית לפסק-הדין של בית-הדין הגדול, על-אף שהנישואין "מתו" כלשונו לפני שנים רבות, פוגע קשות באוטונומיה האישית שלו, פוגע בחירותו לנהל את חייו, מסכל את מימושו העצמי ופוגע ברצונותיו וביכולת הבחירה שלו. כמו-כן טוען התובע כי נזקו אינו מתמצה במישור הנפשי כי אם גם במישור הכלכלי - בפגיעה ביכולתו להתקבל למשרת רב.
47. האישה טוענת כי אין לטענת התובע לפיה הוא ניזוק מסירובה לקבל את גיטה על מה שתישען שעה שניתן לו היתר לשאת אישה שניה ואין מניעה כי יעשה כן. לדבריה, משבחר התובע שלא לנצל היתר זה ולא נשא לו אישה שניה, אין לו אלא להלין על עצמו.
48. "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כ-: 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה'.
49. בפסיקה נקבע כי גם אינטרסים בלתי-מוחשיים ונזקים בלתי-ממונים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת "נזק" לפי הסעיף הנ"ל. (ראה לעניין זה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985). כך הוכרה גם פגיעה באוטונומיה כראש נזק המזכה בפיצוי (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999)).
50. על יסוד הלכות אלה, הכירו בתי-המשפט לענייני משפחה הכירו בנזקיה הנפשיים של מסורבת הגט כנזקים בני פיצוי (ראה למשל פסק-דינו של חברי, כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2001(1), 124 (2001)). גם בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ הביע עמדתו בנושא באומרו:
'תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית.'
דברים אלה יפים גם למקרה כבענייננו - בו מדובר על סרבנות אישה לקבל את גיטה.
51. אין לקבל את ניסיונה של האישה לתלות יהבה בהיתר מאה הרבנים ולטעון כי החל ממועד מתן ההיתר, לא נגרם לאיש למעשה כל נזק. ההיתר שניתן לאיש לשאת אישה שנייה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות האישה לקבל את גיטה ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם.
52. ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעה ההלכתית-חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו"ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שהגבר נותר נשוי לאשתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו.
53. ואומר עמיתי כב' השופט הכהן ב- תמ"ש 21162/07 בהתייחסו להיתר מאה רבנים (הגם שבאותו מקרה לא ניתן היתר שכזה) ואמר:
'כך למשל, נקבע על-ידי כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון פלוני, תק-מש 2006(2), 98 (2006), כי: '...ועדיין דומה כי מצבו של הבעל שפיר מזה של האישה שכן שעה שהסרבנות באה מצד האישה, ישנה במקרים קיצוניים אפשרות למתן היתר נישואין לבעל ללא שנתן גט לאשתו'. יחד-עם-זאת, אין לשכוח לעניין זה, כי היתר נישואין אינו שקול לגט, ואף שמבחינה פורמאלית ניתן בידי הבעל להינשא לאישה שנייה, אין מדובר בהליך פשוט, וכי גם לאחר שניתן היתר נישואין, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי אותו בעל מסורב גט עדיין נשוי לאשתו הראשונה, וזאת בניגוד לרצונו. דברים אלה מקבלים משנה-חשיבות במקרה דנן, נוכח גילו המתקדם של התובע.'
54. נמצא כי יסודות עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה הרבנים.
55. באשר לראש הנזק של המניעה להינשא אשר לכאורה בא על פתרונו באופן מלא מעת שניתן היתר מאה הרבנים: התובע טוען גם בעניין זה כי אף לאחר היתר הנישואין שניתן לו, הוא מתקשה למצוא בת זוג הואיל ונשים נרתעות מלהשתדך עימו מאחר שהוא נשוי עדיין לאישה אחרת והעיד כדלקמן:
'היה משרד שידוכין שאמרתי חלק מן האמת שאני גרוש הציעו לי נשים רבות עקב הנתונים האישיים שיש לי בצירוף תמונה. אחרי שפגשתי אישה אחת ואמרתי לה את האמת באני בעל היתר נישואין האישה סיפרה את הנתון הזה לשדכנית והיא הפסיקה את הקשר עימי. אני התחלתי את הליך הגירושין כשהייתי בן 55 שנים והיום אני בן 62 שנים, בשנים האלה היפות שעברו לי הם לא חוזרות כבר.' (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 05.01.10, ש' 19-15)
56. הגם שעדות זו של האיש לא הוכחה בפני, איני סבור כי ניתן להתייחס אליה בביטול ; עמדתי בעניין זה כי היא ההיתר ההלכתי אינו חזות הכל ואין להסתפק ולהתמקד רק ברובד ההלכתי-אובייקטיבי שבא על פתרונו (הגם שמדובר כאמור בפתרון משמעותי שאינו קיים לגבי נשים מסורבות גט) במנותק מבחינה סובייקטיבית של הדברים ובמנותק מהמשמעויות וההשפעות האנושיות והרגשיות שיש לו על הגבר.
57. יחד-עם-זאת ועל-אף האמור ברור כי לא ניתן התעלם מכך שההיתר מסיר מחסום הלכתי משמעותי ופותח את האפשרות ההלכתית והחוקית של גבר להינשא ולפיכך יש לו השפעה ממתנת על גובה הנזק ובית-המשפט יקח עניין זה בחשבון בקביעת גובה הנזק.
58. התובע עותר לפסיקת פיצוי החל מיום 19.02.06 יום מתן ההחלטה על-ידי בית-הדין האזורי, שבעה חודשים טרם מתן פסק-הדין בערעור אשר חייב את האישה לקבל גט.
59. מאחר שהתובע ביקש לפסוק את הפיצוי ממועד זה, בית-המשפט יכבד החלטתו ,למרות שהעילה התגבשה לכאורה כבר קודם לכן, כפי שהוצהר על-ידי בית-הדין בהחלטתו (וראה לעניין זה גם פסק-דינו של חברי כב' השופט הכהן ב- תמ"ש 21162/07 הנזכר לעיל בו הצטרף לעמדתו של חברי כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02 הנזכר לפיה ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט מכח עוולת הרשלנות גם בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה על-ידי בית-הדין, המחייבת, או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, וכי עניין זה מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ויוכרע על-פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה).

פגיעה כלכלית
60. באשר לטענת התובע לפיה הפגיעה אינה מתמצה במישור הנפשי כי אם מהווה גם פגיעה כלכלית "מהותית ומשמעותית" ופגיעה בחופש העיסוק: התובע מדגיש בהקשר זה את הייחודיות של כהונת רב שאינה פוקעת בגיל פרישה אלא מהווה משרה שהנושא בה ממשיך להחזיק בה עד סוף ימיו (התובע אף מציין כי פרש מכהונתו כרב בצה"ל בגיל ששים). וכך הוא טוען בסעיף 5 לכתב התביעה:
'משרת רב שונה מכל משרה אחרת. משרה זו בהחלט דורשת כי הנושא בה יהא נשוי לבת זוג כדת וכדין באשר התובע אינו יכול לשם המשל לקבל משרת רב כשהוא לבדו ואינו חלק ממשפחה מורחבת. הוא אינו יכול לשמש כרב ביישוב פלוני בעוד הוא מגיע לשם בגפו, ללא "עזר כנגדו" ותחת הרושם שמדובר ב "משפחה חד-הורית" וכדומה. זה אינו מתאים למשרת רב ודי בעובדה זו כשלעצמה כדי לדחות את התובע ממשרות פנויות להן ביקש להתמודד.'
61. הגם שלא נקב זאת ברחל בתך הקטנה, נראה שהתובע מכוון למעשה בדבריו לנזק ממוני וככזה - הוא טעון הוכחתו והוכחת גובהו וזאת, להבדיל מנזק כללי.
62. יצויין כי בפסיקות בתי-המשפט לענייני משפחה שהוזכרו לעיל נמנעו השופטים מלפסוק פיצוי בגין נזקים ממוניים (כך למשל חברי כב' השופט גרינברגר בפסק-דינו ב- תמ"ש 6743/02 הסתייג מפסיקת פיצוי בגין נזק ממוני. באותו עניין שם תבעה אישה מסורבת גט פיצוי בגין הכנסות אובדות בהתבססו על ההנמקה שיש לתבען במסגרת הליך של תביעה למזונות אישה; ראה גם פסק-דינו של השופט הכהן ב- תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004) ופסק-דינו של כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 הנ"ל).
63. שקלתי את טענת התובע ואין בידי לקבלה. ראשית אומר כי התובע לא הרים הנטל להוכחת הנזק לו הוא טוען. טענתו נטענה באופן היפותטי ומדובר למעשה בהנחת נזק ולא בנזק שהתרחש. האיש לא הביא כל ראיה כי ניסה להתקבל למשרת רב וסורב על רקע מצבו האישי.
64. נמצא איפוא כי לא הוכח כדבעי קיומו של נזק. אוסיף ואומר כי אף לו היה מוכח בפני הנזק הנטען, מכל מקום נראה לי מרחיק לכת להגדיר הפגיעה בעצם סירוב האישה לקבל את גיטה כ- "פגיעה בחופש העיסוק", דהיינו אף מבחינת הסיבתיות - הקשר הסיבתי לקרות הנזק חלש מאוד עד כי אינו מתקיים.

הפרת חובה חקוקה
65. סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שכותרתו "הפרת חובה חקוקה" קובע:
'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'
66. היסודות המצטברים להחלתה של העוולה הם : א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק. ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק. ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו. ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק. ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)).
67. התובע מפנה לשתי הוראות חוק אותן לטענתו הפרה הנתבעת בסירובה לקבל את גטה: האחת - הוראת סעיף 287(א) לחוק העונשין והשנייה - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חוק העונשין
68. סעיף 287 לחוק העונשין שכותרתו "הפרת הוראה חוקית" קובע בסעיף-קטן (א) כדלקמן:
'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו - מאסר שנתיים.'
69. בכלל "בית-משפט" נכלל גם בית-הדין הרבני (ע"א 741/83 גדרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 698 (1985)).
70. לטענת התובע, הנתבעת הפרה חובה זו בסרבה לקיים אחר פסקי-הדין שניתנו על-ידי בית-הדין הגדול המחייבים אותה לקבל את גיטה.
71. בפסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה עד כה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט ניתן לזהות שתי גישות באשר לשאלה האם סירוב לציית לפסק-דין של בית-הדין הרבני המטיל חיוב בגט חוסה בצילה של הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין. ראשון בעניין זה היה עמיתי כב' השופט הכהן אשר הביע ספק בפסק-דינו ב- תמ"ש 19270/03 הנזכר לעיל אם הוראת סעיף 287 נועדה להגן על האינטרס של הפרט.
72. עמדה אחרת הביע כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל, תק-מש 2006(2), 98(2006):
'לטענת התובעת, הפר המנוח חובה החקוקה בדין בכך שהתעלם מהוראת בית-הדין הרבני המחייבת אותו ליתן לה גט. אני סבור כי יש ממש בטענתה זו... כב' השופט מנחם הכהן התחבט בפסק-דינו ב- תמ"ש 19270/03 הנ"ל האומנם הפרת סעיף 287 לחוק העונשין על-ידי סרבן גט מהווה עילה של הפרת חובה חקוקה שכן לטענתו – 'ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט' לדעתי אין לקבל טיעון זה. הוראה בדין אפשר שתשרת אינטרס ציבורי אך באותה עת תשרת באופן ישיר אף את עניינו של הפרט. ראה ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 (1984), פסקה 6 לפסק-הדין. ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - נתניה, פ"ד מו(5), 727, 744 (1992). אומנם תכליתו של סעיף 287 לחוק העונשין הינה להבטיח מחד - קיום "מוראה של מלכות" לבל יחשוב איש כי "לית דין ולית דיין" אך מאידך נועד הוא להבטיח את אינטרס הפרט כי פסק-דין בו זכה ימומש ובכלל זה אינטרס אישה כי בעלה יתן לה גיטה כפי שחוייב. ועדיין עלינו לשאול - האם התכוון המחוקק בהוראת סעיף 287 לחוק העונשין למנוע את אותו נזק הנגרם למסורבת גט? - אף לשאלה זו יש להשיב בחיוב. שהרי מעת שמצאנו שתכלית הסעיף אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שיגרמו להם מהפרה זו.' (ההדגשות בקו שלי - א.כ)
73. לעמדה זו הצטרף עמיתי כב' השופט גרינברגר - תמ"ש 6743/02 הנזכר לעיל באומרו:
'העובדה היא שמאז 2006, כשנתן בית-הדין הגדול את פסק-דינו, טרם ניתן הגט, ומצב זה מהווה הפרה ברורה ובוטה של חובתו החקוקה של הנתבע לציית להוראות של הערכאה המוסמכת, במקרה זה, בית-הדין הרבני הגדול.'
74. כב' השופטת ח' קיציס אף היא נקטה באותה עמדה בפסק-דינה ב- תמ"ש 30560/07 הנזכר לעיל.
75. אף עמדתי היא כי קיימת זכות תביעה לפרט בגין הפרת חובה חקוקה בהקשר של הוראת סעיף 287 לחוק העונשין, גם כאשר מדובר על פרט התובע בגין אינטרסים שנפגעו על-ידי פרט אחר וזאת מאחר שבסופו של דבר הנורמה אותה מבקשים לאכוף כאן היא אינה בעיקרה שמירה על האינטרס של הציבור ככלל אלא הגנה על פרט מהתעמרות בן זוגו והנזק שעשוי להיגרם לו כתוצאה ממנה. בענייננו אין מחלוקת כי האישה עודנה מתמידה בסירובה לקבל את גיטה תוך שהיא מפירה את פסק-הדין של בית-הדין הגדול מיום 20.09.06.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
76. התובע טוען כי הנתבעת מפרה את הוראת החובה החקוקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בכך שכבודו וחירותו נפגעים "פגיעה אנושה" כלשונו בשל כך שבמשך שנים הוא מבקש להשתחרר מעגינותו הקשה אולם אינו מצליח לעשות כן בעטיה של האישה.
77. גם בהקשר לאפשרות לתבוע על הפרת חובה חקוקה בהקשר עם חוק יסוד זה קיימות מספר גישות בפסיקה הקיימת. עמיתי כב' השופט הכהן בפסק-דינו ב- תמ"ש 19270/03 הנזכר לעיל סבר כי הגם שסרבנות גט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בחוק יסוד כבוד האדם בכללם כבוד, חופש בחירה, אוטונומיה עצמית, זכות למימוש עצמי והזכות להינשא ולהוליד ילדים, אין מקום לחייב הצד הסרבן בפיצויים בשל הפרת החובה החקוקה של חוק זה שעה שמדובר במישור היחסים שבין פרטים להבדיל מיחסי פרט-שלטון. עם-זאת הוסיף חברי כי: 'הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יכולות לשמש כלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות.'
78. לעמדה זו חברה כב' השופטת ט' סיוון בפסק-דינה ב- תמ"ש 24782/98 הנזכר לעיל.
79. בעמדה שונה אחז חברי כב' השופט גרינברגר בפסק-דינו ב- תמ"ש 6743/02 הנזכר באומרו כי:
'גם בנושא זה הועלו ספקות באשר לאפשרותו של אדם לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד כדוגמת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר נגרמו לו על-ידי אדם פרטי... לדעתי ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות בעליהם מסתמך בית-המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים.'
80. במתווה זה הלכה גם כב' השופטת ח' קיציס בפסק-דינה ב- תמ"ש 30560/07 הנזכר לעיל.
81. אכן נראה לי כי התנהגות הנתבעת כלפי התובע פוגעת בזכות יסוד של התובע - פגיעה באוטונומיה, החירות לנהל את חייו באופן שיחפוץ לבחור בת זוג ולהתנתק מקשר שהוא אינו חפץ בו ובעניין זה מצטרף אני לעמדת עמיתיי כב' השופט גרינברגר וכב' השופטת קיציס, כי ניתן לתבוע בגין עוולת הפרת החובה החקוקה בחוק היסוד הנ"ל גם כאשר התביעה עניינה פגיעה של הפרט בפרט אחר.
קביעת גובה הפיצוי והיקפו
82. התובע עותר לחיוב הנתבעת לשלם לו פיצוי כדלקמן:
א. סך של 10,000 ₪ בגין כל חודש של עיגון ופגיעה באוטונומיה שלו החל מיום מתן פסק-הדין הראשון של בית-הדין הרבני האזורי ביום 19.02.06 ובסה"כ: 380,000 ₪.
ב. סך של 10,000 ₪ בגין כל חודש של פגיעה בחופש העיסוק שלו ובסה"כ: 380,000 ₪.
ג. סך של 250,000 ₪ בגין בושה, סבל, כאב, השפלה ופגיעה בכבוד.
ד. סך של 10,000 ₪ לכל חודש של המשך סירובה לקבל גט.
כמו-כן עתר להשתת פיצויים מוגברים על הנתבעת.
83. בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי-המשפט לעניני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה ב-ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995) ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק. על בסיס זה אני קובע כי אף בהיעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק כללי בגין היותו מסורב גט.
84. גובהו של הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ונקבע על דרך הכלל בדרך של הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק. בית-המשפט נדרש לילך בטווח שבין פסיקת פיצוי נמוך שאינו הולם את מידת הפגיעה בניזוק ומאידך - לא לפסוק פיצוי מופרז.
85. לאחר ששקלתי בכובד ראש את מכלול נסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, הנני פוסק לתובע פיצוי גלובאלי, בגין העבר, עד ליום מתן פסק-דין זה בסך של 300,000 ₪.

פיצויים מוגברים
86. מטרת הסעד של פיצוי נזיקי היא העמדת הניזוק במצב אלמלא היה ניזוק. פיצויים מוגברים נפסקים במקרה של נזק שאינו רכושי כגון פגיעה ברגשות או בשם טוב. מטרתם היא מתן ביטוי לחומרת העוולה שביצע המעוול כלפי הניזוק. פיצויים אלה אף הם אינם ניתנים מטבע הדברים להערכה מדוייקת ובית-המשפט בבואו להעריכם נדרש לשקול את הנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה בכלל זה התנהגותו הזדונית של המעוול , אופי הביטויים שהשתמש בהם וחומרתם.
87. כאמור לעיל, התובע עותר להשית על הנתבעת פיצויים מוגברים בשל התנהלותה חסרת תום-הלב והתרסתה "הזדונית וההצהרתית" כלשונו כי לא תציית לפסקי-דין של בתי-המשפט בישראל. ואם להביא טענותיו כלשונן: "יש לתמחר התנהגות שלילית זו באופן שיהא בה כדי להביע את שאט הנפש מהתנהגותה בצורה של השתת פיצויים מוגברים ולו למען יישמעו וייראו" (סעיף 2.11 לכתב התביעה).
88. לאחר ששקלתי את נסיבות העניין נחה-דעתי כי אכן יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי מוגבר בסך 100,000 ₪ כביטוי לחומרה בה רואה בית-המשפט התנהגות מעוולת מעין זו ולצורך לבערה. אין להשלים עם מצב בו צד ינסה לנצל את רצונו של הצד השני בגט כקרדום לחפור בו ו/או כדי להזיק לו. על בית-המשפט להניף דגל בולט כדי לאותת למי שמפליג לכוון זה, כי ההפלגה מסוכנת ותג מחיר בצידה.


פגיעה כלכלית - נזק ממוני כתוצאה מפגיעה בחופש העיסוק
89. ראש נזק זה לא הוכח כמפורט לעיל ודינו להידחות.

נזק נמשך-עתידי
90. לאחר שקבעתי לעיל שאי-מתן הגט מסב לתובע נזק והנזק ממשיך להצטבר כל עוד האישה מסרבת לקבל את גיטה, הרי השיפוי לנזקי העבר אין בו די ויש מקום להיענות לתביעתו של האיש לשיפוי על הנזקים העתידיים שיגרמו לו, כל עוד תמשיך הנתבעת לעמוד במריה ותסרב לקבל את גיטה. הנזק כפי שציינתי לעיל הוא נזק גלובאלי ואני קובע אותו לצורך העניין על סך של 4000 ₪ לכל חודש שהגט לא ניתן בו.

סוף דבר
לאור האמור לעיל הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
סך של 300,000 ₪ פיצוי גלובאלי בגין נזקי העבר עד יום מתן פסק-הדין.
סך של 100,000 ₪ פיצויים מוגברים.
סך של 4,000 ₪ לחודש בגין כל חודש מהיום ועד מועד קבלת הגט שישולמו ב- 1 לכל חודש עבור החודש הקודם. סכום זה יעודכן בהצמדה למדד המחירים לצרכן.
סך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק בגין שכר-טרחת ב"כ האיש ובנוסף בהחזר הוצאות אגרת התביעה בסך 10,065 ₪."







7. פסיקת פיצויים כנגד נתבע, בגין סרבנותו ליתן לתובעת גט, במשך למעלה מ- 10 שנים
ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 24782/98 {נ.ש. נ' נ.י., תק-מש 2008(4), 292 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת טובה סיון:

"1. התביעה דנן הינה תביעת נזיקין אותה הגישה אישה כנגד בעלה, לפצות אותה בגין סרבנותו ליתן לה גט, משך למעלה מ- 10 שנים.

2. המסכת העובדתית
הצדדים נישאו ביום 3.4.1997. האישה הייתה עולה חדשה מאיראן, בת 24, והבעל בוגר ישיבה בן 31. הצדדים נישאו בעקבות שידוך.
הצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת משך כשלושה חודשים בלבד, בסופם - בחודש יולי 1997, ברחה האישה מפני אלימותו הקשה של הבעל, כשהיא בהריון.
מאז ועד היום - ומזה כ - 11 שנים, הצדדים אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת ומנהלים הליכים משפטיים בבית-משפט זה ובבית-הדין הרבני, לרבות תביעה אשר הוגשה והוכרעה למזונות הקטין, ותביעות הדדיות לגירושין.

3. טענות התובעת
לטענת האישה בין השנים 1997 ל - 2005 התקיימו 25 דיונים בבית-הדין הרבני בתביעת הגירושין ומזונות אישה, מתוכם הבעל לא הופיע ל -10 דיונים, וכשהופיע לדיונים היה זה באמצעות צווי הבאה.
בית-הדין הרבני חזר וקבע כי אין מקום לחיים משותפים בין בני הזוג, וכי על הבעל מוטלת מצווה לגרש את אשתו.
בנסיבות אלה, בעבור השנים ומשברור כי נישואי הצדדים הסתיימו, ולטענת האישה - הבעל במזיד מסרב לתת לה גט, ביודעו כי הדבר מסב לה סבל רב.
התובעת אשר הינה אישה חרדית, בהיותה עגונה, לא יכולה לקיים קשרים עם גברים אחרים, להביא עוד ילדים לעולם ולחיות חיי משפחה. בכך פוגע הנתבע פגיעה אנושה בכבודה של האישה, באוטונומיה שלה ובזכותה לקבוע את מהלך חייה.
הבעל מעמיד תנאים משתנים למתן גט, כגון ויתור על מזונות הילד והעברת הסמכות לדון במזונותיו לבית-הדין הרבני, מחיקת חובות הבעל במוסד לביטוח לאומי, העברת המשמורת בילד אליו, הבטחת סדרי הראיה שלו עם הילד וכיו"ב. תנאים אלה אינם סבירים בעליל, עומדים בניגוד לתקנת הציבור ומהווים תירוצים בלבד לאי-מתן הגט. זאת ועוד, חרף הצהרותיו בפועל הנתבע אינו מעוניין בקשר עם בנו. כך, לא הגיע לדיונים בבית-הדין הרבני בעניין סדרי הראיה עם הילד, והצהיר כי הוא מוכן לוותר על קשר עם בנו תמורת ויתור על מזונות.
לטענת התובעת הנתבע הינו אדם אלים הסובל מבעיות נפשיות, והתובעת פוחדת כי יפגע בקטין.
התובעת טוענת כי אין "אשם תורם" בסרבנות גט. גם אם דרישות הנתבע היו סבירות, נכונות ובהתאם לתקנת הציבור - אי-ציות התובעת לתנאי הנתבע לגט אינו יכול לתרץ את התעללות הבעל באשתו.
זאת ועוד, לטענת התובעת - הבעל הוא "נבל ברשות התורה" ומנצל את ההלכה ואת בית-הדין הרבני על-מנת להתעלל בה. הבעל מנצל את העובדה שבית-הדין הרבני נמנע מלחייב בעלים במתן גט, ובעיקר במצבים בהם לבעל יש תנאים, תמורת מתן הגט.
מבחינה משפטית טוענת ב"כ האישה כי "סרבנות גט" היא עוולה נזיקית, על-פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש):
* הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין - החוק שהופר הינו חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר נועד להגן על זכויותיו הבסיסיות של אדם במדינת ישראל. באי-מתן גט לתובעת, הנתבעפוגע בזכויות האדם של התובעת כגון הזכות לאוטונומיה עצמית, הזכות להוליד ילדים, והזכות לקשרים חברתיים וחיי אישות.
* הפרת חובה חקוקה - של סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991. הנתבע, בסרבנותו לתת גט לתובעת מתעלל בה "התעללות נפשית מתמשכת" ומונע ממנה כל אפשרות ל"ניהול סביר ותקין של חייה".
* הפרת חובה חקוקה - סעיפים 427, 428 ו- 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר עניינם שימוש שלא כדין בכוח. הנתבע מנצל את מצוקתה של התובעת ומעמיד תנאים תמורת הגט הן בעניין מזונות והן בעניין הילד. בכך משתמש הנתבע שלא כדין בכוח שיש לו לעגן את התובעת ולהימנע מלתת לה את גיטה כדי להניע את התובעת להיענות לדרישותיו.
* עוולת כליאת שווא - עיגונה של התובעת מהווה שלילת חירות כה דרסטית, עד כי ניתן לראות בה כליאת שווא משהיא כליאה חברתית, נפשית ושלילת חירות מוחלטת המשפיעה על כל תחומי החיים.
* עוולת הרשלנות - עוולת מסגרת הכוללת עיגון - מעשיו של הנתבע מהווים רשלנות רבתי. לבעל יש חובת זהירות כלפי אשתו. מערכת היחסים שבין בעל לאישה הינה מערכת יחסים של תלות וקרבה, בה מצופה זהירות מיוחדת לרגשותיו ורווחתו של בן הזוג. בעל המעגן את אשתו 11 שנים מפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אשתו וסוטה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי.
מעשי הנתבע גורמים לתובעת נזק, ללא כל קשר לחיוב הבעל בגט. אי פסיקת "חיוב" גט אינו יכול לשמש "הגנה" לנזק זה. הנתבע גורם לתובעת נזק בזדון. בעל המחליט לנצל את האפשרויות שהדין הדתי מעניק לו, לסרב לתת גט לאשתו, יכול עדיין לחוב באחריות לנזק ה"אזרחי" הנגרם מכך לאישה.
גם אם הבעל ייתן את הגט המיוחל, על הבעל לשלם לאישה פיצוי בגין השנים בהן סירב לתת לה גט. פיצוי זה אינו "קנס" הפוסל את הגט כמעושה. אם אכן הבעל ייתן את הגט המיוחל, בזה יקטין הבעל את הנזק שגרם לאישה.
הצדק הטבעי והאוניברסאלי דורש שלכל אדם יהיו התנאים ההכרחיים המאפשרים לו לאהוב, לבחור את חייו, ליצור קשר אנושי ולחיות את חייו ולא חיים של אחר. כאשר בעל לא נותן לאשתו גט הוא פוגע ביכולות הבסיסיות של האישה כצלם אנוש: ליהנות מיחסי מין, לבחור את דרך חייה, ליצור קשר אנושי וכד'.
הבעל, בסירובו לתת גט לאשתו, גורם לאישה נזק לא מוחשי עצום. הבעל גורם לאשתו: צער, סבל, בושה, השפלה, עוגמת נפש, דיכוי ופגיעה ברגשות שהם ברי פיצוי. בנוסף, נגרם לאישה נזק ממוני מאחר שהכנסות של משפחה עם שני בני זוג גבוהות יותר מהכנסות משפחה חד-הורית. בנוסף, הבעל מונע מהאישה את היכולת להינשא בשנית ובכך אחראי לנטל הכלכלי שמוטל על כתפי האישה בהיעדר בעל מפרנס.
התובעת מעמידה את תביעתה ע"ס 2,510,000 ₪ ועוד 549 ₪ ליום מיום הגשת הסיכומים ועד למתן הגט בפועל, על-פי הפירוט כדלקמן: 200,000 ₪ לשנה בגין נזקים לא ממוניים = 1,400,000 ₪; 550,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים מיום הגשת התביעה ועד ליום הגשת הסיכומים; 4,000 ₪ לחודש בגין נזק ממוני, הכנסה אבודה = 460,000 ₪; 100,000 ₪ פיצויים מוגברים.

4. טענות הנתבע
בהתאם להחלטת בית-הדין הרבני לא חוייב הנתבע במתן ג"פ, אלא נהפוך הוא - קביעת בית-הדין הרבני אומרת בבירור ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים שתביעת האישה לחייב את בעלה במתן גט נדחית וכי הנתבע אינו מעגן את אשתו.
לגרסת הנתבע המסקנה הבלתי-נמנעת כי לא עניינה או טובתה של התובעת היא העומדת בלב התובענה, אלא פרסומם וטובתם של גורמים שונים, אשר שמו להם למטרה לקעקע את הלגיטימיות של מערכת השיפוט הרבני במדינת ישראל.
זאת ועוד, ולגרסתו אין הוא מונע מהתובעת את גיטה, אלא התובעת מעגנת את עצמה, בכך שאינה מאפשרת לנתבע לקיים סדרי ראיה עם הקטין, בנם המשותף של הצדדים. הנתבע מסתמך בכך על קביעת בית-הדין האזורי בתל אביב, וכן על החלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום 23.4.01.
לטענת הנתבע הוא מוכן לתת לאשתו גט בכל רגע נתון, ובלבד שהתובעת תציית להחלטות שיפוטיות שניתנו על-ידי בית-הדין הרבני.
מבחינה משפטית טוען הנתבע כי על-פי גישת מלומדים יש לפסוק פיצוי נזיקי במקרים בהם חייב בית-הדין הרבני את הבעל במתן גט, ושלא כבענייננו. כאשר נדחתה תביעת האישה לחיוב בגט לא קמה לה העוולה לחבות בדיני הנזיקין בגין הפרת חובה חקוקה.
לעניין עוולת הרשלנות טוען הנתבע כי בתביעה לא התגבשה חובת הזהירות משבענייננו עסקינן בזוג חרדים שומרי מצוות, אשר מכפיפים עצמם להוראות מערכת דין תורה ושיפוט רבני, וככאלה אמורים להישמע ולציית לפסקי בית-הדין הרבני בעניינם.

5. תביעות נזיקין בגין סרבנות גט - מתווה משפטי
תביעות כגון דא עניינן בתביעות ספורות אשר הגיעו לפתחם של בתי-המשפט לענייני משפחה. לפיכך, אין עדיין פסיקה של בית-המשפט העליון אשר מתווה קריטריונים ברורים לעניין זה (לבד מאמירות ספוראדיות רלוונטיות, אשר מהן אביא בהמשך). יחד-עם-זאת ניתן למצוא פסקי-דין בסוגיה, של חבריי מבתי-המשפט לענייני משפחה בארץ. לעניין זה: החלטות לעניין דחיית בקשות למחיקה על-הסף של תביעת נזיקין כנגד סרבן גט: תמ"ש 3950/00 פלונית נ' אלמוני ואח', פ"מ כרך התשס"א-2001, 29; תמ"ש 9101/00 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם); פסיקת פיצויים כנגד סרבן גט: תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004); פסיקת פיצויים נגד עזבונו של אדם סרבן גט: תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל, תק-מש 2006(2), 98 (2006), ועוד.
אני סבורה, כמו חבריי, כי כאשר מגיעה תביעה כגון דא לפתחו של בית-המשפט עליו לפסוק בה לגופא - בהתאם, כמובן, לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.
במסגרת זו, אוסיף ואומר, כי אני ערה לבעייתיות הבסיסית בתביעות מסוג זה, בשל החשש כי הן מהוות פלישה לסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, ויתרה-מכך, עלולות לגרור בעיה הלכתית של גט מעושה. לעניין זה ישנה התייחסות הן בקרב המלומדים (אשר מדבריהם אביא בהמשך), והן בפסיקת בתי-המשפט לענייני משפחה במחוזות השונים.
אני סבורה, ובכך שותפה אני לדעתם של חבריי השופטים, כי תביעות אלה הינן תביעות לפיצוי כספי בלבד, מכוח דיני הנזיקין - אשר אינן מתייחסות לאכיפת התחייבות בעל או אילוצו למתן הגט, אלא לדרישת אישה לקבל פיצויים בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לה מהתנהגותו של הנתבע, גרידא. (לעניין זה ראה: תמ"ש 6743/02 כ. נ' כ., תק-מש 2008(3), 96 (2008); תמ"ש 3950/00 פלונית נ' אלמוני, פ"מ התשס"א(א), 29 (2001); תמ"ש 19270/03 כ.ש נ' כ.פ הנ"ל; תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל הנ"ל).
יתרה-מכך, בעצם הגשת התביעה וניהול ההליך עד מיצוי, מביעה התובעת הלכה למעשה את רצונה בבירור התביעה. חזקה עליה, וגם בשל היותה מיוצגת כי ערה היא לסיכונים הכרוכים בקבלת או דחיית התביעה, לרבות סוגיית הגט המעושה.


6. מן הכלל אל הפרט, לענייננו
תחילה, לאור טענותיו של הנתבע כי הוא אינו מעגן את התובעת, יש לקבוע עובדתית האם בענייננו מדובר בסרבנות גט ומעבר לכך, האם כטענת הנתבע עצם העובדה כי מדובר בהמלצה להתגרש בלבד (במאובחן מחיוב או כפייה להתגרש) לא מקימה עילת תביעה בנזיקין.
יאמר מעתה, אני סבורה כי בנסיבות המקרה אשר נפרשו בפני ניתן לקבוע חד-משמעית כי הבעל הינו סרבן גט, המונע מאשתו את חירותה משך למעלה מ- 10 שנים, ואסביר דבריי;
אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו יחד, תחת קורת גג אחת, משך כשלושה חודשים בלבד. אין גם מחלוקת כי לצדדים נקבע מספר רב של דיונים בבית-הדין הרבני, אל רובם (ודבר זה לא הוכחש) לא טרח הנתבע להגיע, ואל מיעוטם הגיע באמצעות צווי הבאה ו/או צווי מאסר, וכן כי ההליך בבית-הדין הרבני נמשך שנים רבות.
לעניין זה מתוך חקירת הנתבע בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.08:
'ש. נכון שלא הופעת לדיונים?
ת. באותו זמן אני הייתי במצב נפשי מאוד מאוד קשה, טופלתי אצל פסיכולוגים שונים, ובאותה תקופה קיבלתי מהגיס ואשתו מכות נוראיות שאיבדתי את הכרתי, ואושפזתי בשלושה בתי חולים ...
ש. זאת הסיבה שלא הופעת בבית-הדין?
ת. כן, והיה לי המון בעיות אורטופדיות.
ש. בגלל סיבות רפואיות לא הופעת לדיונים?
ת. כן.
ש. לא הופעת לדיון ב - 1.9.97,
ת. שלחתי סיבה למה לא הופעתי.
ש. ב- 15.6.97, ב- 16.3.99, 25.4.99, 4.7.99, 9.2.00, 11.5.00. לכל הדיונים האלה לא הופעת.
ת. סך הכול לא ביטוח לאומי סתם קבע את הנכות שלי גם נפשית וגם גופנית מעצם המכות שקיבלתי מהמשפחה וגם בגלל שעשר שנים אני לא רואה את הבן שלי, וכל השנים האלה לא היה לי עורך-דין.'
ובהמשך בעמוד 19 לפרוטוקול לעיל:
'ש. נכון שגם בנוסף לתאריכים שאמרתי לך שלא הופעת היו עוד דיונים שלא הופעת, היו עוד דיונים שלא הופעת, ואקריא לך את התאריכים.
ת. את אומרת תאריכים שאני לא זוכר. זה לפני 8 או 9 שנים.
ש. נכון שלא הופעת ב - 8.10.02?
ת. נכון, היו לי סיבות רפואיות. אני לא זוכר, אבל כל פעם שאני לא הגעתי הייתה לי סיבה לא להגיע או מחלה או משהו.
ש. 2.12.04, 5.12.04, לא הופעת
ת. יכול להיות, לפעמים גם הדואר לא הגיע להביא לי מכתב רשום, אני לא זוכר כל דבר.
ש. נכון בין השנים 97 עד 2005 הוזמנת לפחות ל - 21 דיונים?
ת. אני אינני זוכר ולא יכול לאמת את זה. זה שאלות בלתי-רלוונטיות לנושא. לא זוכר.
ש. נכון שמתוך 21 דיונים שהוזמנת לא הופעת ב - 17 דיונים?
ת. איני זוכר.
ש. נכון שהוצאו נגדך בתאריכים האלה לפחות 5 צווי הבאה?
ת. אני מסיבות רפואיות לא הגעתי לדיונים, או הדואר במרכז הקליטה ממש משהו זוועתי, לא קיבלתי את כל התאריכים שהוזמנתי בדואר ובגלל זה לא הגעתי. אם היו מודיעים לי והרגשתי טוב אז הגעתי, ואם לא הרגשתי טוב לא הגעתי.'
והדברים מדברים בעד עצמם.
עובדות אלו לכשעצמן מהוות ראשית ראיה לקיומה של סרבנות.
נוסף לכך, אני מקבלת כמהימנות את העדויות התומכות אשר הובאו על-ידי התובעת. למשל, עדותו של מר א.ש., חבר המשפחה, אשר העיד בסעיף 4 לתצהיר העדות מיום 12.3.07, כדלקמן: "רבים וטובים ממני ניסו את כוחם לעזור לסייע ולשכנע את הבעל לתת את הגט לש., ביניהם היו דיינים, רבנים ועסקנים חשובים הנמנים על הציבור החרדי. פעמים רבות הכריז הבעל כי בדעתו לתת את הגט ללא כל תנאי אך תמיד באופן קבוע כאשר הגיע הרגע המיוחל חזר בו הבעל מהסכמתו".
וכן חקירתה של גב' י.ח., אחות התובעת, בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 17.10.07: 'עודדנו אותו ועשינו הסכם ומאות פעמים הוא שינה את ההסכם...'.
למעלה מזה, אף העד מטעמו של הנתבע - מר ש.י.ה., סיפר במילים כאלה או אחרות בעדותו כי הנתבע מהתל בתובעת ומשתמש ביכולתו למנוע מהתובעת את גיטה, כדלקמן: '... היינו פעם בדיון אני ועוד אברך מהכולל, בבית-הדין, ובית-הדין הציע הסכם גירושין סביר, וזה היה מקובל עליו (דהיינו: על הנתבע) ואחר-כך הדברים השתנו...'. (עמוד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 11.3.08)
בנוסף, לאור הנסיבות, אשר קיומן אושר ולכל הפחות לא הוכחש על-ידי הנתבע בעצמו בחקירתו, כמו קיומו של הסכם גירושין שנחתם על-ידי שני הצדדים אולם לא אושר בגין הנתבע, והתניית תנאים שונים למתן הגט- כגון מחיקת חוב בביטוח לאומי, ביטול חיוב המזונות, העברת משמורת, קיום הסדרי ראיה וכד', אשר גם כאשר הובעה הסכמה או נעשו מאמצים למלאם, אלא לא הסתייעו ולא הביאו למתן הגט המיוחל, וכן קביעותיו של בית-הדין הרבני בדבר ההמלצה לנתבע ליתן גט לאשתו (ראה למשל החלטת בית-הדין הרבני האזורי מיום 11.6.00, החלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום 2.11.00, החלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום 23.4.01 והחלטת בית-הדין הרבני האזורי מיום 10.4.05) - מובילות למסקנה הבלתי-נמנעת עובדתית כי הנתבע מסרב ליתן גט לאשתו משך למעלה מ- 10 שנים.
יחד-עם-זאת, טוען ב"כ הנתבע כי גם אם הנתבע הינו סרבן גט - לא ניתן על-ידי בית-הדין הרבני כל פסק-דין המחייב את הנתבע ליתן גט לתובעת, אלא המלצה להתגרש בלבד, ולפיכך לא קמה כנגדו עילה נזיקית. ב"כ הנתבע נסמך בטענתו, בין השאר, על עמדת המלומדים קפלן ופרי במאמרם הנ"ל, הסוברים כי:
'ראוי לאפשר את זכות התביעה בנזיקין כשפסק-הדין של גירושין הוא בדרגת "כופין" או "חיוב" לגרש.'
והסיבה לכך לדידם היא:
'הטלת סנקציות על סרבני גט כשדרגת פסק-הדין היא "מצווה" או "המלצה" לגרש מעוררת חשש משמעותי מפני גט מעושה שלא כדין.'
אולם גישת המלומדים ובתי-המשפט לעניין זה חלוקות. כך למשל, כב' השופט ויצמן בפסק-דינו ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל הנ"ל כותב, למעלה מן הצורך בעניין שנדון שם, כי אף פסק-דין הנוקט בלשון המלצה או מצווה נחשב לפסק-דין של גירושין לכל דבר ועניין. על בעל דין לקיים החלטותיה של ערכאה שיפוטית כל עוד לא ניתנה החלטה המבטלת אותן או מעכבת אותן. וכן יש להוסיף לכך את דעות המלומדים הסותרות והקובעות כי אין נפקא מינה לדרגת החיוב בדברי בית-הדין הרבני ולהגשת תביעות כגון דא (ר' מאמרה של יפעת ביטון, "עניינים נשיים, ניתוח פמיניסטי והפער המסוכן ביניהם - מענה ליחיאל קפלן ורונן פרי" עיוני משפט כח(3), 871; וכן ב' שמואלי "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב (ספר זיכרון לשופט עדי אזר (התשס"ז-2007), 285).
דעתי היא כי ניתן לקבוע האם קיימת סרבנות גט בהתאם לראיות, נסיבות והוכחות, וכן לדון לגופא בתובענה לפסיקת פיצוי בגין נזק הנובע מסרבנות הגט - אף במקרים בהם בית-הדין הרבני מסתפק בהמלצה ליתן גט בלבד. בית-הדין הרבני מחוייב למערכת הדינים והערכים לשמם הוא קיים, וכן למערך שיקולים שונה לעיתים ממערך השיקולים והמתווה המשפטי אליו מחוייב בית-המשפט האזרחי. אין בידי הסמכות או האפשרות להיכנס לשיקולי בית-הדין, ולדידי ככל שקיימת תביעה אזרחית בפני בצירוף ראיות מספיקות לקיומה של סרבנות גט - על בית-המשפט לדון בה עניינית, גם אם בית-הדין הרבני החליט להמליץ על נתינת הגט, גרידא.
לאור האמור, ולאור קביעתי כי הנתבע מסרב ליתן לתובעת את גיטה - יש לדון בתובענה עצמה, ולבדוק חלותם של דיני הנזיקין, בענייננו.

7. הפרת חובה חקוקה
עוולה זו הוגדרה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כדלקמן:
'63. הפרת חובה חקוקה
(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'
ב- ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982), הובהר כי העוולה מונה חמישה יסודות מצטברים:
(א). חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק;
(ב). החיקוק נועד לטובתו של הניזוק;
(ג). המזיק הפר חובה המוטלת עליו;
(ד). ההפרה גורמת לניזוק נזק;
(ה). הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
התובעת טוענת להפרת חובה חקוקה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק העונשין והחוק למניעת אלימות במשפחה.

הפרת חובה חקוקה בהתאם לחוק העונשין והחוק למניעת אלימות במשפחה
כמצויין לעיל אחד התנאים לגיבושה של אחריות במסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה הוא כי החיקוק שביסוד החובה נועד "לטובתו או להגנתו" של התובע (ראה ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, תק-על 2003(2), 3144 (2003)).
כלומר, גם בהנחה שהופר איסור פלילי, על התובעת להוכיח כי החיקוק עליה היא מבססת את תביעתה, אכן נועד להגן על אינטרסים שלה, במאובחן מאינטרסים של הכלל - המדינה. אני סבורה כי הן ההוראות בסעיפים 427 (סחיטה בכוח), 428 (סחיטה באיומים) ו- 431 (עושק) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והן סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, אכן נועדו להגן על אנשים/ נשים הסובלים מהתעללות והתעמרות האחר בהם.
כמו-כן, (וכפי שאפרט בהרחבה בהמשך) ניתן לומר כי בנסיבות חייה של התובעת, אשר הינה אישה חרדית, אי-מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכל הפחות לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות, ובכך נגרם לה נזק, במובן הפקודה.
לפיכך, יש לבדוק לעניין זה את היסוד האחרון והוא האם התכוון המחוקק בחיקוק, על-פי פירושו ותכליתו, להעניק תרופה אזרחית על הפרתו והיא הענקת פיצוי בשל גרימת עוולה של הפרת חובה חקוקה - אני סבורה שלא כך הוא הדבר. הן למקרא סעיפי חוק העונשין והן למקרא החוק למניעת אלימות במשפחה, אין להם דבר עם סוגיית העגינות. כך למשל, מטרת החוק למניעת אלימות במשפחה הינה ליתן פתרון זמני ומיידי לאירועי אלימות ספציפיים, ואין להסיק ממנו אפשרות או כוונה לאפשר מתן פיצוי בגין הפרתו. לפיכך, לא ניתן להשית תביעה מסוג זה על חוקים אלה. (לעניין זה ראה גם: תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. הנ"ל; ותמ"ש 6743/02 כ. נ' כ. הנ"ל).

הפרת חובה חקוקה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
אין ספק כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים על-ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ביניהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, הזכות להינשא ולהוליד ילדים וכיו"ב, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באישה חרדית, אשר לגביה משמעות מיוחדת ומוגברת לסטאטוס כנשואה/ גרושה / עגונה. אולם, שוב, לא די בקביעה כי בסרבנותו גורם הנתבע לפגיעה מתמשכת בכבודה וחירותה של התובעת - אלא יש לבחון את יסודות העילה, אשר יסודותיה פורטו מעלה ואת השאלה האם ראוי לעשות שימוש בעוולה זו במסגרת החיקוק הספציפי. למקרא הפסיקה הרלוונטית נראה כי הפסיקה טרם הכירה בעוולה של הפרת חובה חקוקה על בסיס חוק יסוד ביחסים שבין שני פרטים - ולא זה המקום לפרוץ את הדרך לעניין זה, בעיקר - וכפי שיפורט בהמשך, קיימת דרך חלופית מתאימה. לעניין זה ניתן להוסיף כי כב' השופט מנחם הכהן ב- תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. הנ"ל סובר כי הזכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יכולות לשמש בשלב זה ככלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות, ותו לא - ומסכימה אני עימו, לעניין זה.

8. עוולת הרשלנות
עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין, אשר זה נוסחם:
'35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.'
עוולת הרשלנות כוללת מספר יסודות:
א. חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובע;
ב. הפרת החובה (או ההתרשלות), המתבטאת בכישלונו של הנתבע לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות;
ג. סיבתיות (עובדתית ומשפטית);
ד. נזק.
(לעניין זה ראה ספרה של שירלי דגן סוגיות בדיני נזיקין, כרך א' (המכון למחקרי משפט וכלכלה 2002), 315-269).

חובת הזהירות והצפיות
המבחן לקיומה של חובת זהירות, על-פי הוראות סעיף 36 לפקודה, הוא מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר מבחן הצפיות.
הצפיות הטכנית הנדרשת: 'איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו' (מתוך: ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 (1994), וראו גם ע"א 3058/93 שרון נ' או.אר.אס, פ"ד מט(2), 781 (1995)).
אולם הצפיות אינה רק צפיות "טכנית" אלא גם צפיות "מהותית". לעניין זה ראה: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980).
כלומר לא די בכך שנקבע כי מבחינה מושגית יכול אדם לחזות מראש את שיקרה, אלא צריך להוסיף ולשאול האם ראוי שלאור חזותו מראש זו, ינהג או לא ינהג אחרת.
חובת הזהירות נבחנת בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב "חובת הזהירות המושגית" והשלב השני הוא שלב "חובת הזהירות הקונקרטית". בשלב בדיקת חובת הזהירות המושגית נשאלת השאלה האבסטרקטית, האם 'הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות...' (מתוך: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)).
לאחר שניתנה תשובה חיובית לשאלה העקרונית הראשונה ומתברר כי האירוע נופל לתחום של התנהגות אנושית שדיני הרשלנות באים להסדירה - נידונה השאלה הספציפית קונקרטית: 'האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב הנתבע חובת זהירות לתובע, שהרי חובת הזהירות היא לעולם פרי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה' (מתוך: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980)). במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על בית-המשפט להתחשב בעובדותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.
בעניינן של מסורבות גט מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית, מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.
לעניין זה מדברי המלומדים קפלן ופרי במאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כ"ח(3), 773, 795:
'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם...'
וכן מדבריה של כב' השופטת נילי מיימון ב- תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008):
'בין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות.'
וכן לעניין זה מדבריו של כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל הנ"ל אשר מציין כי:
'... הכתובה היהודית היא כשלעצמה מהווה מקור ועד לחובת הזהירות של הבעל היהודי כלפי אשתו.'
לעניין חובת הזהירות המושגית הנובעת מקשר הנישואין, ראה גם: תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק- מש 2004(2), 279 (2004); ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985).
בענייננו מצטרפת לחובת הזהירות המושגית חובת הזהירות הקונקרטית: כפי שפורט מעלה הצדדים נשואים זה לזו, התובעת סבלה קשות מהתנהגותו ונחת זרועו של הנתבע, ונאלצה לעזוב בגינה כשהיא בהריון, כאשר למעלה מ- 10 שנים מתדיינים הצדדים ביניהם בבית-הדין הרבני, בשל רצונה של התובעת לקבל גט. למקרא החלטות בית-הדין הרבני והעדויות, הנתבע הוזהר והותרה כי התנהגותו וסירובו ליתן גט פוגע פגיעה של ממש בתובעת ובזכויותיה, אלא שהוא בחר להתעלם מסבלה בתירוצים רבים ושונים.

הפרת החובה - ההתרשלות
כאשר נקבע כי קיימת חובת זהירות, הכוונה היא כי על הנתבע היה לנקוט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות על-מנת להימנע מהנזק הצפוי. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
יש להדגיש כי לעניין זה אין זה משנה אם המניע להתנהגות הינו רצון מכוון, אי-אכפתיות או חוסר תשומת-לב (ראה: ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל זיכרון יעקב, פ"ד לח(2), 645 (1984); ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מ"א(3), 169 (1987)).
הנתבע התעלם מבקשת התובעת ומהוראות בית-הדין הרבני הממליצות לו להתגרש מאשתו, בכך אין ספק כי הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, והיה עליו לצפות כי בכך הוא גורם סבל לאשתו.

סיבתיות
תנאי נוסף לאחריותו של המזיק היא כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (לעניין זה ראה: ע"א 567/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1 (1984)).
בענייננו, אין ספק כי סירובו של הנתבע ליתן בידי התובעת את גיטה הוא הסיבה לסבלה הרב, על היבטיו, והקשר הוא ישיר. דהיינו: מתקיימת הסיבתיות.

נזק
נזק מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, כדלקמן: 'אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה'.
בהתאם לפסיקה ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו מוחשי או ממוני, כגון פגיעה נפשית, פגיעה האוטונומיה, סבל, צער, עוגמת נפש וכיו"ב (ראה: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999)); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 757 (1987)).
מאישה עגונה נשללת האפשרות לאוטונומיה ולבחירה. כן נשללת ממנה האפשרות להינשא לאחר, ולהביא ילדים לעולם.
לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת עדנה ארבל, אשר התייחסה לעניין לאחרונה, בפסק-דין מיום 6.7.08:
'תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים את עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית.' (בג"צ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה כהן אבקסיס (טרם פורסם)).
וכן מדבריו של כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח', פ"מ כרך תשס"א 2001, 29 {תק-מש 2001(1), 124 (2001)}:
'זכותה של אישה לקבוע לעצמה מתי ברצונה לנתק קשרי נישואין ומתי ברצונה להתחתן מחדש. רצונה 'לכתוב את סיפור חייה' כרצונה ועל-פי בחירתה הינו זכות יסוד אשר ודאי תמצא את מקומה בזכות המסגרת האמורה. שאיפתה של האישה הרוצה בגירושין להגשים את הוויתה האישית כאדם חופשי הקובע את גורלו, ראויה לכל הגנה כחלק בלתי-נפרד מכבודה כאדם...'
בענייננו, הוכח כי התובעת סובלת הלכה למעשה וניזוקה מסירובו של הנתבע ליתן לה גט. מסקנה זו ניתן להסיק מעדות התובעת עצמה, וכן מהעדויות התומכות אשר צורפו לתביעתה.
סבלה הרב של אישה עגונה בציבור החרדי בא לידי ביטוי בתצהיר אשר הוגש במסגרת העדויות של גב' רחל אקרמן - עו"ס אשר טיפלה לדבריה, במספר רב של עגונות מתוך ומחוץ לקהילה החרדית: 'מוסד הנישואין משחק תפקיד קריטי בעולם החרדי. החברה החרדית מצפה שכל רווק או רווקה תינשא ברגע שהם מגיעים לגיל המקובל. אי-היכולת להקים ולנהל בית משותף נחשב כחיסרון עצום וככישלון". (סעיף 6 לתצהיר מיום 13.3.07). ובהמשך: 'כתוצאה מהתנהגות בעליהן, מסורבות גט אינן יכולות לנקוט אמצעים לשנות את מעמדן. בכבילות בעליהם (צ"ל: "בעליהן"), הסטאטוס החברתי של הנשים פגום במידה רבה, והערכתן בעיני הקהילה נמוכה. על-כן, הן מרגישות בידוד קהילתי, השפלה כבדה, בושה ועוגמת נפש'. (סעיף 8 לתצהיר לעיל). גב' אקרמן פורשת את הפגיעה והיקפה של סרבנות הגט באישה החרדית, בכל אחד מהאספקטים בחייה, לרבות מצבה הנפשי וחוסר יכולתה להינשא מחדש, ללדת ילדים, להתמודד עם החברה וכיו"ב. ולסיכום תצהירה מעידה הגב' אקרמן כדלקמן: 'לסיכום, נשים עגונות ומסורבות גט חשות רגשי בושה והשפלה בשל המצב בו הן נמצאות, חוסר יכולתן לשלוט במצב וחוסר הוודאות לגבי מועד סיום מאסרן בכבלי נישואין אלה. הבעלים המסרבים לתת גט לנשותיהן מונעים מהן את היכולת ליהנות ממיניות, את זכותן להביא ילדים לעולם ואת זכותן להינשא מחדש והנאות החיים בכלל. על כל זאת יש להוסיף, במקרה של נשים חרדיות, את חוסר יכולתן למימוש עצמי, כפי שחונכו, ובדידות חברתית' (סעיף 21 לתצהיר לעיל).
כעולה מהעדויות ומהעובדות הדברים נכונים ספציפית למצבה של התובעת. כך למשל, מצהירה אחותה של התובעת, גב' י.ח. (סעיף 5 לתצהיר מיום 15.3.07):
'מאז שש. נפרדה מבעלה, שלושה חודשים לאחר חתונתם, ש. חיה בבדידות ובאומללות. המשפחה מחזקת אותה שלא תישבר, ש"תיקח את חייה בידיים" פעמים רבות ראיתי את ש. נשברת ובוכה על מצבה כאישה עגונה היא רוצה מאוד להיפגש עם גברים אך היא נמנעת מכך בשל היותה אישה נשואה באופן רשמי. בעבר היא הייתה אישה חברותית מאוד. כיום ש. נמנעת מלהיפגש עם חברות משום הבושה הגדולה שהיא חשה במצבה. היא מתביישת שישאלו אותה על מצבה המשפחתי.'

9. אומדן הנזק
את אומדן הנזק יש לחשב לנזקים בלתי-ממוניים, ולנזקים ממוניים.

נזק ממוני
הנזק הממוני נתבע מאחר ולטענת התובעת הכנסות של משפחה עם שני בני זוג גבוהות יותר מהכנסות משפחה חד-הורית. בנוסף, נטען כי הבעל מונע מהאישה את היכולת להינשא בשנית ובכך אחראי לנטל הכלכלי שמוטל על כתפיה בהיעדר בעל מפרנס.
לעניין זה אני סבורה, בדומה לדעתו של כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02 כ. נ' כ. הנ"ל, כי אפיק זה יש למצות במסגרת תביעה למזונות אישה, בערכאה המתאימה במאובחן מפיצוי נזיקי. כמו-כן אני סבורה כי הקשר בין ראש נזק זה לבין הנזק אשר נגרם כתוצאה מסרבנות הגט אינו חד-משמעי, ולא הוכח כדבעי. לפיכך, איני פוסקת פיצוי בגין נזקים ממוניים.


נזק בלתי-ממוני, והעתירה לפסיקת פיצויים מוגברים -
ראשית, בנסיבות כגון דא אני סבורה כי גם בהיעדר ראיות על נזק ממשי, משברור כי התובעת עגונה, ולאור כל האמור מעלה - יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי (לעניין זה ראה: ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995); תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א. הנ"ל). התובעת עתרה למספר ראשי נזק לא ממוניים, והגם שהם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי כי נזקים אלה נגרמו לתובעת.
בפסקי-הדין של בתי-המשפט לענייני משפחה ניתן למצוא גישות שונות לעניין זה, הנעות על ציר מבחינת היקף וכמות. מחד גיסא, בקצה אחד של הציר - כב' השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל הנ"ל סובר כי ראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת הגט, ובסך של 3,000 ₪ לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט, על-אף החלטת בית-הדין הרבני. פסיקה כזו, לדידו, הינה מתונה וסבירה אשר לא תביא לפסילתו של הגט כגט מעושה. מאותם טעמים, לא הטיל השופט ויצמן בפסק-הדין פיצויים מוגברים.
בהמשך, כפתרון ביניים, פסק כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 6743/02 כ. נ' כ. הנ"ל, לתובעת פיצויים בסך של 450,000 ₪ , בתוספת 100,000 ₪ עבור פיצויים מוגברים.
בקצה השני של הציר ומאידך גיסא, פסק כב' השופט מנחם הכהן, ב- תמ"ש 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ. הנ"ל, לתובעת, בנסיבות דומות לענייננו, פיצויים גבוהים בסך של 200,000 ₪ לשנה, ועוד סכום של פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪.
דעתי כדעת הביניים. אני סבורה כי יש לפסוק סכום פיצוי סביר לתובעת, כזה אשר ישקף את סבלה וחסרונה באופן הוגן וריאלי, אך לא יחסום את דרכה, ככל הניתן ועם הבשלת התנאים, לקבל את גיטה בבית-הדין הרבני בבחינת גט מעושה - בשל גובהו של הסכום אשר נפסק כפיצוי. לפיכך, אני אומדת את הפיצוי לתובעת בגין נזקים לא ממוניים בסך של 60,000 ₪ לשנה החל מיום 1.7.98 ועד ליום הגשת הסיכומים, דהיינו סך של 600,000 ₪ וכן פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪, בשל חומרת מעשיו של הנתבע.
בנוסף, עותרת ב"כ התובעת לפיצוי בגין נזק מתמשך - יומי, עבור כל יום ממתן פסק-הדין בו מתעכב הנתבע במתן הגט מיום הגשת הסיכומים ועד מתן הגט. גם לסעד זה איני נעתרת מאחר ואני סבורה כי הוא חורג מגדרה של תביעה זו לפיצוי נזיקי, אשר מתבסס בין השאר על נזקי עבר ועל עבור הזמן. בנוסף, נראה כי פסיקת פיצוי שכזה תגדיש את הסאה במערכת היחסים המורכבת בין בית-המשפט לענייני משפחה לבין בית-הדין הרבניים, ותגלוש, מעבר לרצוי לתחום סמכותו הבלעדית (גם ובעיקר בהתאם לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה 1995).

10. סוף דבר
לאור האמור וכעולה מהמקובץ אני קובעת כדלקמן:
א. הנתבע ישלם לידי התובעת כפיצוי נזיקי סך של 600,000 ₪ וכן סך נוסף של 100,000 ₪, סה"כ - 700,000 ₪. סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר-מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל."






8. אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על-פיהן היה בית-הדין מחייבו לתת את הגט. אם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה - אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה - הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה
ב- תמ"ש (משפחה יר') 6743/02 {כ' נ' כ', תק-מש 2008(3), 96, 106 (2008)} נפסק מפי כב' השופט בן ציון גרינברגר:

"1. בפניי תביעה שהגישה התובעת נגד בעלה לפיצויי כספי בגין הסבל אשר לטענתה נגרם לה עקב סירובו של בעלה לתת לה גט. בכתב התביעה מפרטת התובעת את מרכיבי הנזק הנטען, כולל נזק ממוני ונזק לא ממוני. בכתב התביעה העמידה התובעת את סכום התביעה על סך של 1,836,000 ₪, בעוד שבסיכומיה עדכנה התובעת את הסכום לסך של 2,218,000 ₪.
2. האישה הגישה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים ביום 8.3.98, לאחר 9 שנות נישואין. כחודשיים לאחר-מכן, ביום 29.5.98, עזבה האישה את הבית המשותף עם ילדיה ועברה להתגורר בבית אמה ב... , ומאוחר יותר - לישוב ... ליד מגורי אחיה.
3. לאחר דיונים רבים והתייעצויות בבית-הדין הרבני האזורי ומחוצה לו, נתן בית-הדין את פסק-דינו ביום 17.11.04, בו דחה את תביעת הגירושין. על פסק-דין זה הגישה האישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול ביום 2.1.05, וביום 5.6.06 קיבל בית-הדין הרבני הגדול את הערעור והוציא מתחת ידו, פה-אחד, פסק-דין המחייב את הבעל במתן גט לאישה. מפאת חשיבות הדברים להבנת הרקע לתביעה שבפניי, אני מביא להלן את דברי בית-הדין הרבני הגדול בפסק-הדין האמור ככתבם וכלשונם:
'פסק-דין
לפנינו זוג החי בנפרד כ- 8 שנים. האישה עזבה את הבית, ועיקר טענותיה הן:
א. אלימות פיסית ונפשית.
ב. חיי אישות בדרכים מגונות ומקולקלות.
לעניין טענת האלימות משיב הבעל שהוא השתמש באלימות להגנה בלבד.
לעניין חיי האישות החריגים הוא טוען שזה היה בהסכמתה ולאחר שקיבלו היתר מרב.'
עיינתי בחומר שלפנינו ובתיקי בית-הדין האזורי כולם. מתוך החומר הרב עולה לאור הפירוד הממושך ולאור הדברים ששמענו וראינו ברור שהאישה מואסת בו ויש אמתלא מבוררת לדבריה. גם אם ניתנה בשעתו הסכמתה להתנהגות הקלוקלת מכל מקום הייתה זו הסכמה שבהכנעה ומתוך תמימות שאם רב התיר הרי זו מצווה שלא לסרב לבעל.
למרות שבתחילת הנישואין הייתה גם התנהגות באיסור מצד האישה אבל דבר זה היה בתקופה קצרה. לעומת-זאת התנהגות הבעל החריגה נמשכה תקופה ארוכה וכאשר האישה התעשתה ורצתה לחזור לחיים על-פי דרך התורה נוצר לה מיאוס וגועל כלפי מי שדרדר אותה לחיי תאווה ויצרים.
גם אם יש הודאה מהאישה שלא בא עליה באונס מכל מקום כל אורח החיים הזה בא ביוזמתו ובמעגל של דחף בלתי-פוסק וגם אם הרב התיר דברים בזויים לפעמים מכל מקום הרי היה מי שיזם והלך לשאול ודחף בכיוון - וזה היה הבעל. האישה הרגישה כמותקפת ומאולצת לחיים בלתי-מוסריים ובלתי-ערכיים וגם אם לא התנגדה בפועל מכל מקום כל המעשים הללו כולל ביאה מאחור והסתכלות בפנס היו מעשים של ביזוי, פגיעה ולחץ נפשי כבד.
קשה אומנם לכפות על הבעל בשם דברים שעליהם נזכר בגמרא וברמב"ם שהבעל רשאי לעשותם אולם כמו שאמרו שני הצדדים יש הבדל בין התנהגות חד-פעמית שבזה אולי דיברה הגמרא וכן על הבעל לחוש היטב את מידת הרגישות והפגיעה שהדבר גורם לאישה.
במקרה דנן שיש לפנינו מאיסות ברורה עם אמתלאות מבוררות וגם לחץ נפשי כבד שנלחצה האישה בחיי האישות על-ידי בעלה וגם התנהגות תוקפנית גם אם לא אלימות, נראה שיש לקבל את הערעור בחלקו ולחייב את הבעל לגרש את אשתו ומיד.
באם הבעל מוכן לגרש ויש לו תנאים סבירים ידון בזה בית-הדין האזורי.
כמו-כן באם יסרב הבעל לתת גט עשוי בית-הדין לדון בדרכי אכיפה לכל סוגיהם כולל מאסר.
(-) חגי איזירר
מצטרף.
(-) שלמה דיכובסקי
מצטרף להסכמת עמיתיי הרה"ג לחייב הבעל בגט ובמידה שיסרב לבצע הגט ידון בית-הדין בדרכי אכיפת פסק-הדין פרט למאסר.
(-) אברהם שרמן
לאור הנ"ל פוסקים:
א. מחייבים הבעל בגט.
ב. אם הבעל יסרב למתן גט, עשוי בית-הדין לדון בדרכי אכיפה, כולל מאסר. סעיף זה ניתן ברוב דעות.
(-) שלמה דיכובסקי(-) אברהם שרמן (-) חגי איזירר
דיין דיין דיין

4. יש לציין כי גם בית-משפט זה עסק בעבר בטענות האישה הקשורות לסיבות עזיבתה את הבית ובאשר לסבלה משך שנות נישואיה, במסגרת תביעה שהגישה נגד הבעל לדמי שימוש ראויים. ביום 24.7.06 ניתן פסק-דין (ב- תמ"ש 6742/02) בתביעה האמורה, בה חוייב הנתבע בדמי שימוש על בסיס הערכת שמאי. בין השאר נקבע בפסק-הדין כדלהלן:
'טענותיה באשר להתעללות המינית לא הוכחשו על-ידי הנתבע, ובמכתב שצורף לתביעה, מודה הנתבע בפירוש בביצועם של "מעשים שפלים ומשפילים", ובאחריותו למעשים אלה... מהעולה בפניי נראה כי התובעת המשיכה לגור עם התובע חרף מעשיו אולם נוכחתי כי "שיתוף הפעולה" לו טוען הנתבע, נבע רק מחמת החשש לפרוץ את המוסכמות והמסגרות של העולם החרדי, ודבר זה הוביל לכך שהתובעת למעשה נאלצה במשך שנים לספוג התנהגות זו של הנתבע, עד אשר הצליחה לבסוף להשתחרר ממעגל הסבל, ואזרה אומץ לעזוב את הבית ולמחות כנגד מעשים אלה. מכתבו של הנתבע אשר נכתב כתוצאה מעזיבה זו מוכיח בבירור כי התנהגות זו הובילה לעזיבה, וכי הנתבע הוא האחראי הבלעדי לכך. יוצא איפוא, כי בענייננו עזבה התובעת את הבית מסיבה מוצדקת הנעוצה באופן ברור ב"אשמתו" של הנתבע, וללא ספק פחדה של האישה מהמשך התנהגות זו של הנתבע כלפיה אם הייתה חוזרת למגורים משותפים עמו, מנע ממנה שימוש סביר בבית.'
בדברים אלה יש למצוא תימוכין לטענת האישה שעזיבתה את הבית באה על רקע הסבל שנגרם לה בשנים שחיו בני הזוג ביחד, וכי עזיבתה הייתה מוצדקת בנסיבות העניין.
5. לכל אורך הדרך מאז שהגישה האישה את תביעתה, טענה בעקביות כי התנהגותו של הבעל בשנים שחיו יחדיו גרמו לה לרמה של מיאוס וגועל עד כדי שאין כלל מקום לדבר על האפשרות של שלום-בית. מאידך, הבעל טען וחזר וטען בכל דיון ובכל פורום שברצונו לשכנע את אשתו לחזור אליו וכי יש סיכוי לשלום-בית ולפיוס. מעיון בפרוטוקולים שבבית-הדין הרבני האזורי משך כל השנים שבהם התנהלו שם הדיונים עולה חד-משמעית כי האישה אכן סירבה לכל הצעה שמשמעותה חזרה לחיים בצוותא. האישה אף גייסה לצידה מכתבים והמלצות של רבנים חשובים אשר השתכנעו אף הם כי אין כל סיכוי לנישואים אלה וכי על בני הזוג להתגרש.
6. יש לציין כי על-אף טענת הבעל כי סירובו נעוץ באמונה כנה בסיכויי שלום-בית, מעיון בתיק עולה כי עמדתו של הבעל הינה עקשנית, אבסולוטית, ובלתי-מתפשרת. כך לדוגמה בדיון של 7.12.05 בבית-הדין הרבני הגדול, היינו, מעל שבע שנים מיום הגשת התביעה ועזיבת האישה את הבית, מצהיר הבעל, ללא סייג וללא תנאי: "אני לא רוצה להתגרש" (פרוטוקול בית-הדין 17.12.05, עמ' 1, שורה 47). כמו-כן העידה הטוענת הרבנית ד.ק. בתצהיר עדות אשר הוגש לתיק, את הדברים הבאים:
'אמרתי לבעל כי אין שום סיכוי לשלום-בית. הבעל אמר שהוא רואה ילדים להורים גרושים בישיבה, וילדיו לעולם לא יהיו ילדים להורים גרושים... וחזר ואמר כי ילדיו לא יהיו ילדים להורים גרושים...'
בתצהיר זה אף שומעים עד כמה מזלזל הבעל גם בדיינים, בעוד שבפני בית-משפט זה הצהיר שיציית לכל הוראה שיקבל מהם. כך מעידה הגב' ר':
'אמרתי לו, אתה הרי אדם חרדי והדיינים קבעו שאתה חייב לגרש את אשתך. הבעל אמר: "אלה לא רבנים, הם רשעים, אני לא מחוייב לפסק דינם.'
7. ב"כ האישה מסכמת את סבלה משך כל השנים מאז שעזבה האישה את הבית במילים הבאות (סיכומי התובעת סעיף 4.2):
'גם האישה מעידה על רגשי בושה וחוסר אונים: 'היותי עגונה גורמת לי בושה גדולה, פגיעה ברגשות שלי, סבל וכאב קשים מנשוא ותחושת חוסר אונים' (תצהיר ר.כ, סעיף 11). לגבי רצונה העז של האישה בהקמת זוגיות חדשה היא מעידה כי: 'כיום הנני בת 39 שנה. כילתי כבר 9 שנים ברדיפה חסרת תכלית אחרי הבעל בניסיונות לקבל גט. ברצוני לגדל את ילדיי בשלווה, ולהקים מערכת זוגית חדשה לאחר 10 שנים של סבל ומרורים אשר אני בהם כ"אלמנה חיה" ' (סעיף 9). האישה אף העידה כי הבעל פוגע במעמדה בחברה: 'אני כמעט לא יוצאת מהבית לאירועים חברתיים או לחתונות... אני מתביישת במצבי המשפחתי... אין לי מעמד של אישה נשואה ומאידך גם אינני גרושה. מעמדי המעורפל פוגע בי באופן רגשי ומעשי.' (סעיף 10 ו- 12)
8. אחיה של האישה העיד אף הוא לגבי הנזק שנגרם לאחותו מאז הפירוד:
'אחותי רוצה להתחתן, להקים משפחה נורמאלית, חמה ואוהבת, ולבנות את החיים שלה מחדש אך הבעל מונע זאת ממנה באי-נתינת הגט.' (תצהיר האח י.ר. סעיף 7)
9. לפני שאתייחס לפרטי התביעה וטיעוניה המשפטיים של התובעת, עלי להתייחס לטענת סף אשר מעלה ב"כ הבעל בסיכומיו, ואשר אף מרומזת בכתב הגנתו, והיא, שהתביעה המונחת בפני בית-משפט זה אינה אלא מרכיב נוסף במאמציה של האישה לאלץ את בעלה למתן גט, ועל-אף שבכתב התביעה אין, כמובן, כל בקשה מבית-משפט זה לצוות פורמאלית על מתן גט, או להפעיל סנקציות נגד הבעל שמטרתן לאלץ אותו ישירות לתת גט לאשתו, שהם סעדים שאין בסמכותו של בית-משפט זה לתתם, הרי שכל מטרת התביעה לפיצויים בגין סרבנות גט אינה אלא ליצור לחץ כספי כבד על הבעל כדי שייעתר לבקשת האישה וייתן את הגט המיוחל בתמורה לויתורה של האישה על כל סכום פיצויים שייקבע. אי-לכך, טוען ב"כ הבעל כי עצם ניהול ההליך מהווה התערבות לא לגיטימית בעניינים אשר אמורים להיות נידונים אך ורק בפני בית-הדין הרבני.
אציין כי טענה זו הועלתה ונדחתה במספר החלטות של בתי-משפט שהתמודדו בשאלה זו. בהחלטתי ב- תמ"ש 3950/00 פלונית נ' אלמוני, פ"מ התשס"א(1), 29 (2001), קבעתי כדלקמן:
'התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה (שנגרם) לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של 'ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה' שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין, גם אם המחדל באי-ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית-הדין.'
כמו-כן פסקו חבריי, כב' השופט פיליפ מרכוס, ב- תמ"ש (יר') 9101/00 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2000(4), 50 (2000), כב' השופט אלבז ב- תמ"ש (יר') 12130/03, כב' השופט מנחם הכהן ב- תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004) וכב' השופט צבי ויצמן ב- תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון פלוני, תק-מש 2006(2), 94 (2006).
חלק מעמיתיי אף התייחסו לפסיקת בית-המשפט העליון בפרשת מרום (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1), 673 (1967)) בה נפסק כי בית-המשפט האזרחי אינו מוסמך לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם גירושין בו התחייב הבעל לתת גט לאשתו, מאחר שתביעה מהסוג הזה מסורה לסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני. במקרה דנן, מאידך גיסא, ובתביעות דומות המוגשות לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו בגין סרבנות גט, אין התביעה מתייחסת לאכיפת התחייבות מפורשת שקיבל על עצמו הבעל למתן גט כחלק מהסכם גירושין אשר אושר בבית-הדין הרבני, אלא לדרישת האישה לקבלת פיצויים בגין הנזקים אשר לטענתה נגרמו מהתנהגותו של הבעל. אין בפסק-דין מרום כדי לחייב את המסקנה שאף קשר עקיף זה שבין התביעה לבין מתן הגט ניתן לסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני.
זאת ועוד. קשה לקבל את הטענה כי בית-הדין הרבני הוא אשר אמור לדון בתביעה לפיצויים בגין סרבנות גט, מאחר שספק רב אם הנזקים הנטענים בתביעות מהסוג הזה יזכו בכלל לפיצוי על-פי הדין העברי, אשר בו ניתן בדרך-כלל להעניק פיצוי לנזקים נפשיים רק אם הינם תוצאה של פגיעה גופנית. השווה, הרב אוריאל לביא "סידור גט לאחר חיוב הבעל בפיצוי כספי לאשתו" תחומין כו (התשס"ו), 165-164:
'אמנם אילו היה הבעל מחוייב בתשלום על-פי הדין - כגון שחבל באשתו ובית-הדין היה מחייבו בנזק, צער, ריפוי וכו' - אין כל מניעה להשית את התשלום על הבעל. ואף אם בסופו של דבר האישה תוותר לו על התשלום תמורת מתן הגט, אין בכך ריעותא... אולם לא כך היא המציאות העומדת בפנינו. במקרה שלנו התשלום שמחוייב בו הבעל על-ידי בית-המשפט הוא על הנזק שגרם לאשתו - השנים שחייתה כעגונה, אלא שנזק כזה אינו נכנס בשום גדר של חיובי אדם המזיק. פסק-דינו של בית-המשפט נועד ביסודו להביא את הבעל ליתן את הגט.'
בנסיבות אלו, כשידוע מראש שאם הייתה מוגשת לבית-הדין הרבני תביעה לפיצויים בגין סרבנות גט הייתה התביעה מיועדת לכישלון ודאי, מאחר שסוג הנזק הנתבע "אינו נכנס בשום גדר של חיובי אדם המזיק" לפי ההלכה (ואשאיר לעת מצוא השאלה האם אכן עוולות וראשי נזק הקבועים בחקיקת הכנסת אינם בעלי מעמד הלכתי מחייב), הרי שעצם העלאת הטענה נגועה בחוסר תום-לב. (השווה, דבריו של הנשיא (דאז) ברק ב- בג"ץ 2232/03 פלוני נ' בית-הדין הרבני האזורי ת"א-יפו, תק-על 2006(4), 1748 (2006)).
ואכן, כאמור, כל בתי-המשפט למשפחה אשר התייחסו לטענה האמורה תמימי-דעים במסקנה שתביעות מהסוג הזה ניתנות לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, וכן גם דעתי.
10. מסקנה זו מובילה למצב שבית-משפט האזרחי אכן ידון בתביעות המוגשות לפיצויים בגין נזקים הנגרמים על-ידי סרבני גט; וגם אם לפי הניתוח המשפטי דלעיל אין בכך כדי להוות התערבות ישירה בהליכי הגירושין, אין ספק כי לכל החלטה שתתקבל בתביעה כזו בבית-משפט זה עלולות להיות השלכות הלכתיות, אם וכאשר יהפוך הנושא של מתן הגט להיות אקטואלי בבית-הדין הרבני. ידועה ההלכה כי מתן הגט חייב להתבצע מרצונו החופשי של המגרש, וכל צעד או סנקציה שיינקט נגד הבעל, אשר מטרתו, או אף תוצאתו, הינה לאלץ את הבעל במתן הגט, באופן שלא היה נותן את הגט אילולא אותם צעדים או סנקציות, מעורר את החשש לפגם הלכתי במתן הגט אשר ידוע כ"גט מעושה". לאחרונה אף ניתן פסק-דין בבית-הדין הרבני הגדול (בתיק 7041-21-1 מיום 11.3.08, ד' אדר ב' תשס"ח), אשר מעלה מפורשות את הבעייתיות של פסקי-דין אזרחיים בהם מחוייבים סרבני גט בתשלום פיצויים, בדיוק מהסיבה הזו. עמיתיי השופטים הכהן ווייצמן התייחסו לבעיה זו כל אחד כדרכו, זה בצמצום וזה בהרחבה, ברם, אני מצידי לא אכניס את ראשי בין ההרים בשאלה אשר הינה שאלה הלכתית טהורה. אם כי נראה לי להלכה כי ניתן למצוא את הדרכים להתגבר על בעיית הגט המעושה בנסיבות שבפניי, ובפרט לאור העובדה כי במקרה דנן, כמו במקרים אחרים שנידונו במסגרת זו, כבר חוייב הבעל במתן גט לאשתו עוד לפני הגשת תביעה בנזיקין, כפי שיפורט להלן, כך שהתביעה ודאי לא שיחקה תפקיד כלשהו בהחלטת בית-הדין לחייב את הבעל בגט. עם-זאת, בדיקת דעותיהם של כל הדיינים והפוסקים בדורנו אשר התייחסו לשאלה זו כבר הביעו את דעתם פה-אחד כי תביעת אישה לפיצויים בגין סרבנות גט עלולה להפוך כל גט שיינתן לגט מעושה, ואם כך יוחלט, הרי שהגט יהיה פסול והאישה לא תשיג את מטרתה להשתחרר מבעלה.
מתעוררת אם-כן השאלה, באיזו מידה חייב בית-המשפט להתחשב בסיכון האמור בבואו לדון בתביעה. דעות שונות הובעו בפסיקה, כמפורט לעיל, וגם בכתיבה אקדמית בנושא; אני מפנה למאמריהם המאלפים של יחיאל קפלן ו- רונן פרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח(3), עמ' 869-773 (יוני 2005); יפעת ביטון "עניינים נשיים, ניתוח פמיניסטי והפער המסוכן ביניהם - מענה ליחיאל קפלן ורונן פרי" עיוני משפט כח (התשס"ה), 902-871; ו- בנימין שמואלי "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב (ספר זיכרון לשופט עדי אזר ז"ל), 343-285 (2007).
ראשית אציין כי בפתיחת הדיון שבפניי העליתי את הנושא בפני התובעת והדגשתי בפניה שאם יינתן פסק-דין בהתאם לתביעה, כי אז עלולה להסתבך תביעתה לגירושין בבית-הדין הרבני בגין בעיית גט מעושה; תגובתה, באמצעות באת-כוחה, הייתה חד-משמעית, כי היא מבקשת מבית-משפט זה לעסוק רק בתביעה הנזיקית ולא להתייחס כלל לבעיות ההלכתיות אשר עלולות להתעורר בהמשך בבית-הדין הרבני. כך גם כותבת ב"כ התובעת בסיכומיה.
שנית, אילו היה בית-המשפט משהה או אף מצמצם את היקף התביעה עקב ההשלכות האפשריות שלה בדיון שעוד יתקיים בבית-הדין הרבני בנושא כשרות הגט שיינתן, כי אז היה בכך כדי להוות פגיעה בזכויות הדיוניות הבסיסיות של התובעת. בהגישה תביעה זו, כבכל תביעה אחרת המוגשת על-ידי אזרח, חזקה על התובעת ששקלה את הגשת התביעה תוך התייחסות למכלול הנסיבות ולמכלול ההשלכות של התביעה בכל תחומי חייה, ובמקרה דנן, כולל כל הקשור לתביעתה לגט. אם כי מדובר בנושא הלכתי מורכב אשר אין התובעת עצמה אמורה להיות מודעת לו, הרי שהתובעת מיוצגת, ובמקרה דנן - על-ידי עורכת-דין העוסקת רבות בנושא נישואין וגירושין, כך שחזקה עליה שפרסה בפני התובעת את כל ההשלכות של התביעה, גם לגבי ההליכים בבתי-הדין. בנסיבות אלו, אין לבית-המשפט האזרחי כל זכות או סמכות להתערב בשיקולים אלה ולהכתיב לתובעת מה עליה לתבוע, מתי לתבוע, ובאיזה היקף לתבוע.
זאת ועוד. התביעה כפי שהוגשה אינה מחייבת ואף אינה מאפשרת לבית-המשפט לשקול שיקולים הלכתיים, מאחר ואין הם קשורים לעילות הנזיקין אשר התביעה מתבססת עליהן. מקובלות עלי דברי המלומד שמואלי דלהלן המופיעים במאמרו הנ"ל:
'על השופטים לדון בתביעה בבית-המשפט לענייני משפחה כתביעה "טהורה" בדיני נזיקין, ולבחון אך ורק אם היא עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין ועם המטרה של יישוב הסכסוכים. האחריות והסמכות להתמודד עם ההשלכות האפשריות שיהיו לתביעה במישור כשרות הגט, הן אכן של בית-הדין הרבני בלבד. זו אכן "חלוקת העבודה"... לפיכך יש לקבל את התביעה הנזיקית אף אם יש חשש לגט מעושה... עניינה של תביעה זו הוא סבלה הנפשי של האישה, תביעה שבהחלט יש לה תימוכין בדיני הנזיקין. אין כאן עניין של מעשה בית-דין או הליכים מקבילים, וכיוצא בזה. מי שחייב להביא בחשבון במכלול שיקוליו את השלכות התביעה הנזיקית על הדין האישי, היא התובעת בלבד. על התובעת לשקול את שמתריעים מפניו קפלן ופרי, דהיינו, שמא יצא שכרה בהפסדה - משמע, שתקבל פסק-דין שמחייב את הבעל לשלם לה פיצויים הגונים, מחד גיסא, במחיר הפיכת הגט למעושה על-ידי בית-הדין הרבני, במקרים שיינתן כדי להפטר מהחיוב הנזיקי... כל אלה שיקולים אשר מן הראוי שיישקלו על-ידי התובעת בלבד, ואל להם להפוך לשיקולי מדיניות של המחוקק או של בית-המשפט.'
כאמור, האישה הצהירה בפני בית-משפט זה כי שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים והיא מבקשת מבית-המשפט לעסוק בתביעה אך ורק כפי שהוגשה. זה אכן תפקידו של בית-המשפט, ועל-כן כך גם יפעל בהכרעתו בתביעה, כפי שמונחת בפניו.
11. התביעה של האישה נשענת בעיקר על שתיים מתוך העוולות המוכרות בדיני הנזיקין:

(1) הפרת חובה חקוקה:
סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע כדלהלן:
'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או שלבני אדם מסוג או הגדר שעימם נמנה אותו פלוני.'
טוענת האישה כי מכוח סעיף 287(א) לחוק העונשין, על פיו, 'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים', הופך החיוב במתן גט שניתן על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ל"חובה חקוקה", ועל-כן, הפרת החיוב האמור - המתבצעת מאי-ביצוע החיוב - יוצרת עילה לפיצויים לפי סעיף 63 הנ"ל. אם כי חברי השופט הכהן (ב- תמ"ש 19270/03 הנ"ל) הרהר האם סירובו של הבעל לציית לפסק-דין של בית-הדין הרבני המחייבו במתן גט אכן נכלל בהוראות סעיף 63 הנ"ל, מאחר ולטענתו, 'ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים הקולקטיביים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, לא להגן על האינטרסים של הפרט', נחה-דעתי כי לצידה של המטרה האמורה שואף סעיף 287(א) לחוק העונשין לכך שלא ייגרם נזק לאותם אנשים אשר ההוראה החקוקה באה להגן עליהם. אין ספק כי אכיפת הוראות של בית-הדין תקדם את האינטרס הציבורי של ציות להוראות הערכאות המוסמכות במדינה, וביניהם בתי-הדין הרבניים; ברם באותה מידה אין ספק כי אכיפה כנ"ל מיועדת גם לטובתה של האישה אשר לידיה אמור הבעל למסור את הגט לפי אותו חיוב של בית-הדין. היות שכך, מתקיימים הקריטריונים של סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כפי שפורטו בעניין ועקנין, ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (1982), היינו:
א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
נחה-דעתי כי אכן יש להסיק כי סעיף 287 נועד גם לשמירת האינטרס של האישה ולא רק האינטרס הציבורי. כדברי השופט ויצמן ב- תמ"ש 19480/05 הנ"ל:
'...מעת שמצאנו שתכלית הסעיף אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שייגרמו להם מהפרה זו. דברים דומים אמר בית-המשפט בעניין סולטאן - באותו עניין גירש בעל מוסלמי את אשתו מבלי שניתן פסק-דין להתרת נישואיהם. סעיף 181 לחוק העונשין מטיל עונש מאסר על אדם המתיר קשר נישואין עם אשתו בעל כורחה ומבלי שניתן פסק-דין המחייב את התרת הנישואין, ולפיכך הבהיר בית-המשפט - '... משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק-דין של בית-המשפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין...' ' ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן, פ"ד לח(3), 169, 183-182 (1984).
ההיגיון שבהחלטת בית-המשפט בעניין סולטאן, באשר לסעיף 181 לחוק העונשין, תקף לא פחות באשר לסעיף 287(א) לחוק הנ"ל. מאחר שכן, יש לראות בסירובו של הבעל לציית להוראות בית-הדין הגדול למתן גט לאשתו כהפרת חובה חקוקה על כל המשתמע מכך, ועל-כן זכאית התובעת לפיצוי בגין העוולה הנ"ל.
אומנם, טוען ב"כ הנתבע כי אין לראות בהחלטתו של בית-הדין הגדול חיוב אבסולוטי וחד-משמעי למתן גט, מאחר שבסוף דבריו של הדיין הרב איזירר, בהם כלול גם החיוב לתת גט, מוסיף כבוד הרב את המילים הבאות: 'ואם הבעל מוכן לגרש ויש לו תנאים סבירים ידון בזה בית-הדין האזורי'. לדעתו של ב"כ הנתבע, בדברים אלה פתח בית-הדין הגדול פתח להמשך הדיונים בבית-הדין הרבני האזורי, כדי שהבעל יוכל להציג בפני בית-הדין את תנאיו. לדבריו, מאחר שדיון כזה טרם התקיים, ומאחר שתנאיו טרם נידונו, לא חל עליו החיוב למתן גט מיידית.
אין לדעתי לקבל טענה זו. ראשית, בהוראות האופרטיביות שבסוף פסק-הדין הנ"ל כתוב מפורשות: 'לאור הנ"ל פוסקים: א. מחייבים הבעל בגט. ב. אם הבעל יסרב למתן גט, עשוי בית-הדין לדון בדרכי אכיפה, כולל מאסר.' דברים אלה הם חד-משמעיים ואינם ניתנים לפרשנויות. העובדה שבדברי כב' הרב איזירר כלולה גם הערה שהבעל יוכל להציג בפני בית-הדין את תנאיו, אינה אלא אמרה שהייתה נכונה גם אילולא שנאמרה מפורשות, מאחר שבמעמד הדיון האמור להתקיים לצורך סגירת נושא מתן הגט בהתאם לחיוב שהוטל על הנתבע בבית-הדין הרבני הגדול, ניתן להעלות כל תנאי סביר לדיון, ברם אין במתן הזדמנות או אפשרות זו כדי להוות עילה לעצירת חלות החיוב שהטיל בית-הדין על הנתבע, וחיוב זה אינו מותנה בתנאים כלשהם.
העובדה היא שמאז 2006, כשנתן בית-הדין הגדול את פסק-דינו, טרם ניתן הגט, ומצב זה מהווה הפרה ברורה ובוטה של חובתו החקוקה של הנתבע לציית להוראות של הערכאה המוסמכת, במקרה זה, בית-הדין הרבני הגדול.
ודוק: הפרת החובה לציית לבית-הדין הגדול תזכה את האישה בפיצויים רק ממועד מתן פסק-הדין עצמו, היינו מיום 5.6.06, מאחר שלפני מועד זה לא חוייב הבעל במתן גט על-ידי כל ערכאה.
מוסיפה התובעת וטוענת כי חובתו של הנתבע לציית לפסק-הדין של בית-הדין הגדול בהתאם לסעיף 287 לחוק העונשין אינה החובה הסטטוטורית היחידה שהפר הנתבע במחדלו ובסרבנותו. לטענתה, חלות על הנתבע הוראות חוק נוספות, אשר אינן תלויות או קשורות במועד החיוב האמור:
א. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענת האישה, זכותה להשתחרר מכבלי הנישואין כלולה בזכותה לכבוד כאדם בעל זכויות שווה-ערך לזכויותיו של הנתבע, וזאת מאחר שהפגיעה בזכותה לאוטונומיה אישית, ובכלל זה זכותה להתחתן, להתגרש, להוליד ילדים, לקיים קשר אינטימי עם בחיר לבה ולחיות חיים חברתיים מלאים, הפגיעה בכל אלה פוגעת בכבודה כאדם.
אציין כי גם בנושא זה הועלו ספקות באשר לאפשרותו של אדם לתבוע פיצויים בגין פגיעה בזכויות יסוד כדוגמת זכות יסוד כבוד האדם וחרותו, אשר נגרמו לו על-ידי אדם פרטי ולא על-ידי מעשים או מחדלים של גורמים ממשלתיים, ושאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה. מסיבה זו הכריע כב' השופט הכהן ב- תמ"ש 19270/03 הנ"ל נגד מתן פיצויים על בסיס עוולת הפרת חובה חקוקה, ככל שהפרה זו מתייחסת לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.
לדעתי, ניתן לצרף טענה זו לטענות הנוספות שעליהם מסתמך בית-המשפט בהכירו בזכותה של האישה לפיצויים. העיר על-כך כב' הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק: '...עם חקיקתם של חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתן מעמד חוקתי לזכויות האדם בישראל... ההפרה יכולה להיעשות על-ידי רשות שלטונית או על-ידי הפרט.' (דברי כב' הנשיא אהרון ברק בהקדמתו לספרה של דפנה ברק ארז עוולות חוקתיות, התשנ"ב).
ב. סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991: לפי סעיף 3 הנ"ל רשאי בית-המשפט לתת צו הגנה נגד אדם אם '...התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו...'. טוענת האישה שסירובו של הבעל משך שנים רבות לתת לה גט מהווה אף הוא "התעללות נפשית מתמשכת", ומאחר שהתנהגות כזו יוצרת עילה למתן סעדים לפי החוק האמור, הרי שגם הפרת חובה חקוקה זו מזכה את התובעת בפיצויים כהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.
אין אני מקבל טענה זו של האישה. החוק למניעת אלימות במשפחה מיועד למתן פתרונות זמניים וקצרים למצבים אקוטיים המעמידים את הנפגעת בסיכון מיידי לשלומה ואשר מחייבים נקיטת צעדים יחסית קיצוניים, כגון הרחקת אדם מביתו, כדי לנטרל את הסיכון המיידי הנגרם מהתנהגותו של המשיב. קשה להסיק כי המחוקק התכוון בחוק זה לסוג הנזק אשר בגינה תובעת האישה פיצויים בהליך הנוכחי, ועל-כן, לא מתקיימים בנושא זה הקריטריונים המקובלים לחיוב פיצויים מכוח סעיף 63 האמור.

(2) רשלנות:
לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.
אין ספק כי היסודות שבסעיף 35 לפקודה מתקיימים כולם במקרה דנן.
לית מאן דפליג כי אדם חייב חובת זהירות לבת זוגו, כמפורט בסעיף 36 לפקודה, על פיו חב אדם חובת זהירות 'כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע' מהתנהגותו.
כפי שמעירים קפלן ופרי במאמרם האמור:
'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עמו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו... יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בודאי שהנזק המתוכנן ייגרם...'. (קפלן ופרי, שם, 795).
השווה את דבריה של כב' השופטת נילי מימון:
'אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קירבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית.'
(תמ"ש (יר') 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ., תק-מש 2004(2), 279, 292 (2004))
יש גם לציין שעל-אף שמדובר במעשה זדוני ומכוון, ניתן לכלול את המעשה או המחדל הנ"ל במסגרת עוולת הרשלנות אם ההתנהגות אינה סבירה וצפויה לגרום לנזק:
'...המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי-סבירה, בלשון המעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי מתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי-הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק...'
(ע"א 2034/98 אמין נ' אמין ואח', תק-על 99(3), 1324, 1329 (1999))
מאחר שהוכח לשביעות רצוני כי סירוב הבעל למתן גט במקרה שבפני הינו מעשה בלתי-סביר בנסיבות העניין והתנהגותו של הבעל אכן גרמה נזק נפשי חמור לאישה בהתעקשותו לסרב לבקשתה למתן גט, מהווה התנהגות זו רשלנות, על כל המשתמע מכך, ועל-כן זכאית האישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים האמורים.
באשר להיקף העוולה מבחינת התקופה הרלוונטית, חלוקה דעתי מדעתם של קפלן ופרי כפי שבאה לידי ביטוי בדברים שהבאתי מפיהם לעיל. במסגרת הערות המחברים המלומדים באשר לאופייה של התנהגות הבעל כהתנהגות של רשלנות, נאמר המשפט הבא: 'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עמו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו... יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב...' במילים אחרות, מוכנים קפלן ופרי לסווג את התנהגותו של הבעל כרשלנות אך ורק ככל שממשיך לסרב לתת גט רק לאחר שחוייב לעשות כן על-ידי בית-הדין הרבני. גם חבריי השופטים הכהן ו- ויצמן בפסקי-דין המאוזכרים לעיל, מצמצמים את מתן הפיצוי בגין עוולת הרשלנות למועד שלאחר חיוב הגט בבית-הדין. עמדה זו אינה מקובלת עלי, מאחר שהרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית-הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האישה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית-הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר-מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית-הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק-דין של ערכאה כלשהי.
ודוק: מערכת הגירושין הקיימת במדינת ישראל מבוססת על ההלכה היהודית, ועל-כן קיימים שני מסלולים נפרדים אשר בני הזוג המעוניינים להתגרש יכולים לעלות עליהם. מסלול אחד הינו מסלול של חיוב או כפיה למתן הגט; ועל-מנת שאישה תזכה בתביעה כזו, עליה לשכנע את בית-הדין כי קיימת עילה מבין העילות המוכרות בהלכה לחיוב מתן הגט. כל עוד שבית-הדין לא ישוכנע שקיימת עילה המצדיקה זאת, לא יחייב בית-הדין את הבעל לתת גט לאשתו. ברם, קיים מסלול שני, עצמאי, אשר כלל אינו קשור לקיומן של עילות הלכתיות למתן הגט, והוא בדרך של מתן הגט בהסכמה. ברגע שהבעל יסכים מרצונו לתת גט, לא יחקור בית-הדין האם קיימת עילה הלכתית, ועצם ההסכמה מהווה בסיס עצמאי ומספיק למתן גט גם אם למעשה לא קיימות עילות לגירושין. הדבר היחיד שבית-הדין יבדוק במקרה כזה הוא האם אכן ניתנת הסכמתו של הבעל מרצונו החופשי, הא ותו לא.
אי-לכך, אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על-פיהן היה בית-הדין מחייבו לתת את הגט. ואם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה - אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה - הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה. על-כן אין כל משמעות להצהרת הנתבע, אשר הוא משמיע בכל הזדמנות ואשר משמש לו כאצטלא של צדקנות בטיעוניו בפניי, כי יהיה מוכן לציית לכל הוראה של בית-הדין, וכי על-כן אין כלל לכנותו "סרבן גט". וכי מי זה אשר מונע ממנו מלהסכים מרצונו החופשי מלתת גט לאשתו, גם אם אין הוראה כזו מטעם בית-הדין?! אי-לכך, בבוא בית-המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חוייב הבעל בגט או לא חוייב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על-כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל.
השווה את דבריו של שמואלי בנושא זה:
'הכרה בכך שסירוב ליתן גט הוא מקרה פרטי של נזק רגשי, שנגרם למסורבת הגט עקב התעללות נפשית שחוותה, מובילה למסקנה כי התביעה מנותקת מדיני המעמד האישי מפן נוסף: המועד שבו קבע בית-הדין הרבני שעל הבעל לתת גט, הוא המועד הרשמי לתחילת ה"סרבנות"... גישתי היא, שקביעה זו אינה במקומה... אם אכן מקור הנזק שנגרם לתובעת הוא נזק רגשי כאמור, לא תמיד תהיה נפקות למועד שבו חייב בית-הדין הרבני את הבעל ליתן גט לאשתו... אין לחסום מהתובעת את האפשרות לטעון ולהוכיח כי הנזק הרגשי החל לפני (ואפילו הרבה לפני) המועד הרשמי שבו הוכרז הבעל סרבן... דיני הנזיקין מחייבים מסקנה זו! אין לקבל פרשנות, שלפיה העוולה אינה מתגבשת כל עוד לא היה חיוב של בית-הדין הרבני ליתן את הגט, אם עניינה של עוולת הרשלנות הוא התעמרות נפשית ארוכה באישה שחלה עוד בטרם הסירוב הרשמי להחלטת בית-הדין.'
(שם, 311)
מסיבה זו גם אין ביכולתי להסכים לגישתם של חבריי השופטים הכהן ו- ויצמן, אשר צמצמו בפסקי-דין שלהם את חלות עוולת הרשלנות לתקופה שממועד חיוב הגט ואילך.
המקרה שבפניי מוכיח כי תהיה זו טעות להתייחס לרשלנות אך ורק מיום חיוב הגט ואילך. האישה הגישה תביעתה לגירושין ב- 1998, ופסק-הדין המחייב את הבעל במתן הגט ניתן רק שמונה שנים לאחר-מכן, ביולי 2006. אומנם חלפו שנתיים גם מאז, ואין ספק כי בשנתיים האחרונות נגרם נזק נוסף לאישה בגין סרבנותו לציית לחיובו של בית-הדין הרבני הגדול. ברם, מה יעלה בגורלן של ששת השנים אשר קדמו לחיוב הגט, שבהן התעקש הבעל שלא להיענות לבקשת האישה במתן הגט? האם העובדה שבית-הדין טרם חייבו במתן הגט, פירושה שלא נגרם כל נזק לאישה? בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפניי, בהן טענה האישה מהיום הראשון שהתנהגותו של הבעל עובר לעזיבתה מהבית יצרה בעיניה מיאוס וגועל אשר בגינם אין היא מסוגלת לא רק לחזור לחיי נישואין עמו אלא אף לשהות במחיצתו ולו לרגע קט. ברור, איפוא, שהסבל העמוק של האישה החל כבר בשנים הראשונות ולא המתין בפגיעתו למועד החיוב של בית-הדין הגדול.
אי-לכך, אינני רואה כי מועד חיוב הגט מהווה מחסום לקביעת קיומה של העוולה עוד בשנים שחלפו לפני המועד האמור.
לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע כחזקה משפטית שאם ממשיך הבעל בסירובו למתן גט בחלוף שנה לאחר הגשת התביעה לגירושין, כי אז ייחשב סרבנותו כלא מוצדקת, וככל שייגרם נזק לאישה מיום השנה ואילך, תזכה לפיצוי הולם. ב"כ התובעת מבססת את טענתה שתקופת שנה היא סבירה על-כך שבמספר רב של מדינות בעולם נחשבת תקופת שנה של פירוד בין בני הזוג כעילה מספקת למתן גירושין, ומכך היא מבקשת להסיק לעניין סרבנות גט, כי סירוב מעבר לתקופה של שנה ממועד הגשת התביעה למתן גט הינו בלתי-סביר ומהווה רשלנות.
אין אני מקבל את התיזה שיש לקבוע מועד של שנה כ"ברירת מחדל" בתביעות מהסוג הזה. נראה לי כי לא יהיה זה צודק לצפות מבעל אשר נגדו הוגשה תביעת גירושין להגיב לדרישת האישה ולמסור לה את הגט אם טרם התגבשה אצלו הבנה והשלמה לעובדת פירוק התא המשפחתי. לא תמיד מגיעים שני בני הזוג למסקנה שעליהם להתגרש בדיוק באותו שלב בחייהם, ולפעמים דרוש זמן לא מבוטל לבן הזוג הנתבע לישר קו עם בן הזוג התובע ולהסכים שאכן יש להתגרש. לפעמים קיימים שיקולים כלכליים לגיטימיים, או שיקולים הקשורים לטובת הילדים, אשר מצדיקים השהייה מסויימת במתן הגט, כדי שניתן יהיה לבדוק את האלטרנטיבות שעומדות לרשותן של בני הזוג כתחליף לגירושין מיידיים.
בהקשר זה יהיה זה ראוי להשוות את דברי ד"ר שחר ליפשיץ במאמר מקיף בו מציע הסדרה אזרחית של גירושין בישראל, שם מביע המחבר את דעתו שאין לאמץ את השיטה של גירושין מיידיים:
'הרצון להבטיח הליך גירושין מיושב שימנע גירושין גחמתיים, האינטרס הציבורי בחיזוק הנורמות החברתיות המדגישות את המחוייבויות הגלומות בנישואין והצורך לאפשר לצדדים חלשים כלכלית תקופת התאוששות מבהירים כי גם מנקודת מבט אזרחית אין הצדקה לקבלה מידית של כל דרישה לגירושין. ברוח זו תיתכן הארכה של פרק הזמן ממועד דרישת הגירושין למועד ביצועם; אפשר שתוטל חובה להעזר במנגנון של ייעוץ ופישור כחלק מהליך הגירושין; ותידרש אולי הסדרה של ענייני הרכוש, במיוחד עניינים הקשורים לילדים, עובר לגירושים...'
שחר ליפשיץ "ברצוני להתגרש ומיד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים" עיוני משפט כח(3) 671, 737.
ואכן, יהיו מקרים בהם לא יהיה זה צודק לצפות שבן זוג יסכים לגירושין בתקופה אף של שנתיים, ולפעמים אף יותר, ועל-כן אינני קובע מסמרות ביחס לתיחום מועד הסירוב, אשר ממנו ואילך ייחשב לסירוב בלתי-סביר, ויש לדון בכל מקרה לגופו.
במקרה דנן, לאור הטענות הקשות שהעלתה האישה נגד בעלה, וכפי שבאו לידי ביטוי בבית-הדין הרבני הגדול, ובפסק-דין בית-משפט זה לדמי שימוש ראויים, נראה לי סבירה בקשת האישה כי עוולת הרשלנות תחל מתום שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין, היינו מחודש יוני 1999. באותו מועד, היה ברור לבעל כי דעתה של האישה נחרצת, וכי לא נשארו אופציות כלשהן פרט לגירושין. כמו-כן, היה ברור לנתבע בתום שנה כי האישה סובלת משהייתו במתן הגט. למרות זאת, המשיך הנתבע להתל באישה, בכל דרך אפשרית, ועל-כך עליו לתת את הדין.
12. מאחר שהגענו למסקנה שהתנהגות הבעל וסירובו משך שנים רבות לתת גט לאשתו הינה בגדר של עוולה המזכה את האישה לפיצוי, עלינו לקבוע את גובה הפיצוי. בכתב התביעה ובסיכומיה של האישה מסתמכת באת כוחה על קביעת כבוד השופט הכהן בפסק-דינו האמור, בו פסק פיצויים בגין הנזקים הלא ממוניים של אישה מסורבת גט בסך של 200,000 ₪ לשנה. על בסיס קביעה עקרונית זו, תובעת האישה עבור התקופה שבין 1.6.99 ועד ליום הגשת התביעה, 20.11.06, סך של 1,600,000 ₪ עבור שמונה שנות סירוב. בנוסף תובעת האישה סכום של 130,000 ₪ עבור התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום הגשת הסיכומים ביולי 2007. התובעת מוסיפה גם בקשה לפיצויים מוגברים בסך 100,000 ₪ אשר ישקפו את חומרת מעשיו של הנתבע, וחיוב חודשי של 4,000 ₪ לחודש לפיצוי עבור נזק ממוני (הכנסה אבודה מיום 1.6.99 עד יום הגשת הסיכומים) בסך 388,000 ₪, סה"כ 2,218,000 ₪. לבסוף מבקשת האישה להוסיף חיוב בסך של 549 ₪ ליום מיום הגשת הסיכומים ועד למתן הגט בפועל, כפיצוי עבור נזק מתמשך.
עם כל הכבוד לפסק-הדין האמור, נראה לי כי הסכומים הנגזרים מקביעתו של כב' השופט הכהן אינם מציאותיים כשמדובר במספר רב של שנים, והמכפלה של ה"תעריף" השנתי של 200,000 ₪ לשנה תביא לתוצאה החורגת במידה ניכרת מתחום הסבירות. בדיקת הפסיקה הנזיקית במדינת ישראל בכל תחומי הנזיקין תתקשה למצוא חיובי פיצויים בסכומים המבוקשים בתיק שבפניי אף בפגיעות חמורות בגוף, שלא לדבר על נזק נפשי שהוא הנושא בתיק שבפניי.
אני גם מסתייג מבקשת האישה לפיצוי בגין נזק ממוני, מאחר שההכנסות האבודות אשר אליהם היא מתייחסת קשורות יותר לנושא מזונות האישה, אשר עליה להעלות בפני בית-הדין הרבני כנושא עצמאי אשר אינו קשור לסרבנות הגט אלא בעקיפין.
כמו-כן, נראה לי כי עדיף שלא לקבוע פיצוי עבור נזק מתמשך, אשר הינו סממן מובהק של כפיה הפוסלת מתן כל גט והופכת אותו לגט מעושה; ועל-מנת לשמור על זכויותיה של האישה לפיצוי בגין נזקים עתידיים אני מתיר מיוזמתי פיצול סעדים (מכוח סמכותי לפי סעיף 8 לחוק בתי-משפט לענייני משפחה) כך שהאישה תוכל לתבוע נזקים שייגרמו לה לאחר יום מתן פסק-הדין אם יעמוד הבעל בסירובו.
13. לאחר שאני משקלל את כל השיקולים דלעיל, אני מחייב בזה את הבעל בפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לאישה מיום 1.6.99 ועד יום מתן פסק-דין זה בסך 450,000 ₪ בתוספת 100,000 ₪ עבור פיצויים מוגברים, סה"כ 550,000 ₪.
כמו-כן אני מחייב בזה את הנתבע בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ."


9. פסיקת פיצויים כנגד נתבע, בגין סרבנותו ליתן לתובעת גט, במשך למעלה מ- 12 שנים
ב- תמ"ש (משפחה יר') 19270/03 {כ.ש. נ' כ.פ., תק-מש 2004(4), 353 (2004)} נפסק מפי כב' השופט מנחם הכהן:

"1. מונחת בפני תביעה לפיצוי כספי, בגין נזקים שנגרמו לאישה, עקב סרבנותו של בעלה ליתן לה גט פיטורין, וזאת - לאחר שבית-הדין הרבני חייבו ליתן לה גט. הנזקים בגינם מבוקש הפיצוי, הינם בעיקרם נזקים לא ממוניים, ובהם: עוגמת נפש, בושה, סבל, בדידות וצער בשנות ההמתנה לגט, אובדן הנאות החיים ובכללם הנאה מינית, פגיעה באוטונומיה וכן אובדן הסיכוי להינשא ולהביא ילדים לעולם. בנוסף לכך, עתרה התובעת לפיצוי ממוני על הפסדים שנגרמו לה כתוצאה מההליכים הארוכים בבית-הדין הרבני, וכן על הירידה בהכנסותיה בהיעדר בעל שיפרנס אותה ואת משפחתה. במהלך הדיון, חזרה בה התובעת מטענותיה לפיצוי בשל התעללות, התעמרות ואלימות מצד הבעל כלפיה, טענות שהוכחשו על-ידי הבעל, כאשר באת-כוחה מצהירה: 'אני מעמידה את הסעד המבוקש ... על הנזק שנגרם לאישה עקב היותה מסורבת גט'.
2. עובדתית, אין חולק כי הבעל מסרב לתת גט לאישה מזה למעלה מ- 12 שנה, וכי ביום 24.1.02 החליט בית-הדין הרבני "לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ללא דיחוי".
3. בעיית סרבנות הגט, הינה בעיית יסוד בהלכה היהודית, ובדיני המשפחה בישראל.
ב- בג"צ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים ואח', פ"ד נט(4), 817 (2004) אומרת כב' השופטת פרוקצ'יה:
'בעיית העגונה היא אכן בעיה קשה... ואכן, שיטות משפט שונות בעולם המערבי נתנו ביטוי לבעיה זו במסגרת שיטתן המשפטית, ונקטו דרכים שונות, בחקיקה ובפסיקה להושטת עזרה לנשים עגונות הכפופות לסמכות שיפוטן... תופעת סרבנות הגט והעגינות היא אחת מהדילמות הקשות והכאובות בענייני המעמד האישי בין בני זוג יהודיים. היא מתרחשת בין בני זוג החיים בישראל וכן בקרב בני זוג יהודיים בקהילות ברחבי העולם. תופעה זו מלווה את החיים והמשפט לאורך דורות רבים, ונמצאו לה במהלך השנים פתרונות שונים בישראל ובקהילות שמחוץ לישראל'... יש הכרח 'למצוא פתרונות ראויים לתופעה זו... כדי לשחרר בני זוג מכבלי עגינותם ולאפשר להם לפתוח חיים חדשים, ולמצות בכך את זכותם לחיים עצמאיים בתחום המעמד האישי.'
כב' השופט רובינשטיין בפסק-דין זה מגדיר הסוגיה כ:
'בעיה אנושית ומשפטית בלתי-פתורה כדבעי של סרבנות גט על-ידי בעלים... על-פי ההלכה סרבן גט עלול לעגן את אשתו אף לנצח כל עוד מצוי הוא בין החיים.'
בהמשך מפרט כב' השופט רובינשטיין את האמצעים והסנקציות אותם מפעילים בתי-הדין הרבניים כנגד סרבני גט הן מכח חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, ומכוח חוק שיפוט בתי-דין רבניים נשואין וגירושין, התשי"ג-1953, לרבות 'הגבלות של יציאה מהארץ, קבלת דרכון, החזקת רשיון נהיגה, התמנות למשרה, החזקת חשבון בנק' ומאסרו של סרבן הגט.
(לעניין זה, ראה גם סקירתו של מ' קורינאלידי, בספר דיני אישים, משפחה וירושה - בין דת למדינה (2004), פרק שביעי – "בעיית סרבני הגט והדרכים לפתרונה". בסקירה זו מתוארים האמצעיים ההלכתיים שהתפתחו במהלך השנים להתמודדות עם תופעה זו, ועולים ממנה הקשיים בהתמודדותם של בתי-הדין הרבניים עם תופעה זו).
4. אקדים ואומר כי במסגרת התביעה שבפני, אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית-משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי-מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזקיים.
אמנם, בסיכומיה עותרת התובעת גם לפיצוי יומי בגין כל ראשי הנזק שמנתה, לתקופה המתחילה ביום הגשת התביעה ושתסתיים ביום סידור הגט. אולם סעד זה, מהווה שינוי חזית מובהק, שכן זכרו לא בא לא בכתב התביעה ולא בתצהירי העדות הראשית. כלומר, הסעד לו אני נדרש, אינו צופה פני עתיד. זהו סעד שעניינו בעבר - בנזקים שנגרמו לאישה בתקופה שחיכתה למתן הגט, עד יום הגשת התביעה. הסעד במקרה וינתן, לא יותנה, ייבחן או יופחת אם יינתן הגט לאחר-מכן, ואף לו ניתן היה גט במהלך הדיונים בתביעה זו - לא היה בכך כדי להשפיע על פסיקתי בהליך שבפני.
אוסיף ואומר, כי לא לי לקבוע, (הגם שהעליתי סוגיה זו במהלך ישיבת קדם המשפט), האם במידה והתביעה המונחת בפני תתקבל, ובעקבות כך יתרצה הבעל וימסור לאישה הגט המיוחל, יהיה זה גט מעושה או לא.

הרקע העובדתי
5. בני הזוג, המנהלים אורח חיים חרדי, נישאו זה לזו כדמו"י ביום 21.6.1982.
לשניים שישה ילדים, שלושה מהם קטינים.
6. יחסיהם של הצדדים עלו על שרטון, וביום 11.5.1992, בהיות בתם הקטנה של בני הזוג בת 8 חודשים, הגישה האישה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים (התביעה צורפה כנספח א' לכתב התביעה). מסמוך להגשת תביעת הגירושין, אין בני הזוג מתגוררים ביחד.
7. ההליכים המשפטיים נמשכו שנים רבות, כאשר במסגרתם פנו בני הזוג - לבקשת הבעל - לרבנים שונים כדי שיישבו את המחלוקות ביניהם.
8. יצויין, כי במקביל לתביעת הגירושין שהגישה האישה לבית-הדין הרבני האזורי, פנה הבעל, במהלך שנת 1997, לבד"ץ של העדה החרדית, וגם בפניו נתבררה המחלוקת. ביום 19.5.1998 ניתן פסק-דין על-ידי בד"צ העדה החרדית, בו נפסק: "אנו קוראים להבעל לגרש אשתו". בתגובה לכך הודיע הנתבע לבית-דין זה, כי הוא מבקש לחזור ולהתדיין בבית-הדין הרבני (ראה נספחים ז/2 - ז/3 לכתב התביעה).
9. במהלך השנים, נאותה התובעת לבקשת הנתבע ופנתה עמו לרבנים שונים כדי שיפסקו במחלוקת ביניהם.
להלן חלק מהרבנים אליהם פנו השניים:
הרב דב וייס, רב קהילת קריית צאנז, שקבע כי הנתבע "אינו מבין היאך להתנהג בכבוד עם זוגתו החשובה",
הרב יהושוע כהן, שהזהיר את הנתבע מאלימותו המילולית כלפי התובעת, לרבות בנוכחות הילדים, הרב מנחם מנדל פוקס, שקבע כי הקדיש שעות רבות בנסיונות להשכין שלום-בית בין בני הזוג, אך בעניין זה "אין שום סיכוי לשלום-בית",
הרב שלום אייזנברג, שקבע כי הנתבע הינו :
'בריון ומעורער בדעתו והאישה... משכלת ויראת שמיים ואחראית על חינוך בניה ובנותיה בדרך ישראל סבא...'
והנתבע, 'מוציא לעז עליה בתחבולות מרושעות'.
לאחר-מכן, ביקש הבעל כי השניים יופנו לרב ברנסדופר, אחר-כך לרב מרדכי הופמן, לאחר-מכן לרב יעקבסון, ולאחר-מכן לרב יהושוע בק, כשגם זה, האחרון, קבע חד-משמעית כי לנתבע אין את הכישורים לפקח על חינוך הילדים ו:
'להפך, כאמור, התערבותו גורמת להפסד... חסרה בו ההבנה כיצד לתקשר אתה ואתם... אין אני רואה שום אפשרות לשלום-בית ולגישור.'
10. ביום 7.12.1998 הגישה האישה בשנית תביעה לגירושין לבית-הדין הרבני האזורי, וחידשה תביעתה למזונות. בדיונים שהתנהלו לאור תביעה זו, הופנו בני הזוג, שוב לבקשת הבעל, לרבנים נוספים שינסו ליישב המחלוקת ביניהם, כאמור בסעיף 9 לעיל.
11. ביום 16.8.1999 הגישה האישה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, על סכום המזונות שנפסק לה בבית-הדין הרבני האזורי, והמחלוקת בין בני הזוג עברה להתברר בפני בית-דין זה. במסגרת ההליכים בבית-הדין הרבני הגדול, הופנו שוב בני הזוג לרבנים שונים, בהתאם לבקשתו של הבעל.
12. בדיון שהתקיים ביום 3.6.2001, התחייב הבעל כי אם ילכו בני הזוג לאדמו"ר מאמשינוב, יקבל כל החלטה שייתן זה (ראה החלטת בית-הדין הרבני הגדול, נספח יד' לכתב התביעה). שוב נעתרה התובעת לבקשת הנתבע, ובית-הדין הוציא תחת ידו החלטה בה נאמר:
'לאור הצהרת המשיב בפני בית-הדין כי יקבל עליו כל החלטה שתנתן על-ידי כבוד קדושת האדמור מאמשינוב שליט"א, הסכימה המערערת להופיע יחד עם בעלה, המשיב, בפני האדמור שליט"א שישמע את שני הצדדים ויתן את חוות-דעתו בסכסוך שבינה ובין בעלה.'
השניים הופיעו בפני האדמור מאמשינוב, שקבע גם הוא "שהצדדים צריכים להתגרש חד וחלק". בשלב זה הציע הבעל כי הוא יפנה אל הרב אליישיב שכן "אני רוצה דעת תורה, האדמור מאמשינוב הוא לא דעת תורה בשבילי". כאשר אמר לו בית-הדין כי ניתן להוציא נגדו פסק-דין, בו יצווה לאוסרו למשך חודש ימים, אמר המשיב, גם "אם יכניסו אותי לבית סוהר אני לא אתן" גט.
13. ביום 24.1.2002 הוציא תחת ידו בית-הדין הרבני הגדול החלטה, ובה נקבע כדלקמן:
'...ביום י"ב בסיון תשס"א בית דיננו החליט לאור הצהרת המשיב כי הוא יקבל עליו כל החלטה שתנתן על-ידי כבוד האדמו"ר מאמשינוב שליט"א.'
'ואכן, אומר כבוד האדמור שליט"א, (ש)שוחח אישית אתי, ואמר לי במפורש כי בני הזוג צריכים להתגרש בצורה חד-משמעית.
ולאחר העיון בכל התיקים והפרוטוקולים, ולאחר שכבוד האדמו"ר שליט"א קבע כי הצדדים צריכים להתגרש. ולפי כל הנסיבות הנמצאות בתיק, וכן לאור הפירוד של הרבה שנים, אנו מחליטים לחייב את הבעל במתן גט לאשתו ללא דיחוי, מאחר וקיבל עליו בצורה ברורה לשמוע בקול חכמים וביחוד את כבוד האדמו"ר שליט"א.'
יצויין, כי בדעת מיעוט קבע אחד מהדיינים, הרב עזרא בר שלום, כי העובדה שהצדדים חיים בנפרד אינה נראית לו נימוק מספיק לחיוב גט, אך מאחר שהבעל הצהיר כי יקבל את המלצת האדמו"ר מאמשינוב, והלה המליץ על גירושין, יש לחייב את הבעל לכבד את דעת האדמו"ר.
14. כעבור כשנה, ביום 2.2.2003, משלא נתן הבעל גט לאישה, עיין בית-הדין הרבני הגדול שוב במחלוקת בין בני הזוג, ובפסק-דין שיצא תחת ידו, שב וחייב את הבעל ליתן גט לאישה, הטיל על הבעל את סנקציית חרם דרבינו תם, אך לא כפה על הבעל מתן גט ולא הורה להכניסו למעצר. זאת, בניגוד לדעת המיעוט של אב בית-הדין הרב שלמה דיכובסקי, שסבר כי התנהגותו של הבעל מגיעה לכדי ביזוי והשפלה כלפי האישה והילדים, וזלזול בדברי חכמים ולפיכך יש לכפות על הבעל ליתן לאישה גט ולהורות על מאסרו (ראה נספח יז לכתב התביעה).
לאור פסק-הדין, הוטל על הבעל חרם דרבינו תם ביום 20.2.2003 (ראה נספח יח' לכתב התביעה). הסנקציות שניתנו נגד הבעל עד הגשת התביעה שבפני לא סייעו, והבעל לא נתן גט לאישה עד עצם היום הזה.

סמכות
15. הגם, שהנתבע לא העלה כל טענה בנוגע לסמכות בית-משפט זה להידרש ולדון בתביעה, אלא להיפך, טען בסיכומיו, כי "בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון בתביעה" (תוך שטען אמנם, כי בית-משפט זה אינו "הפורום הנאות" לדיון בסוגייה זו), אתייחס בכל זאת, בקצרה, לעניין סוגיית הסמכות.
16. שלושה מעמיתיי, כב' השופט מרכוס כב' השופט גרינברגר וכב' השופט אלבז, נדרשו בעבר ליתן החלטות בסוגיית סמכותו של בית-משפט זה, לדון בתביעה שכזו (תמ"ש 9101/00 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2000(4), 50 (2000); תמ"ש 3950/00 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2001(1), 124 (2001); תמ"ש 12130/03). בשלוש ההחלטות נקבע, כי לבית-משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעת אישה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב סרבנות בעלה להעניק לה גט. כב' השופט גרינברגר קבע, כי לבית-משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעה מאחר ו:
'בית-משפט זה כלל אינו מתערב במעשה מתן הגט, ואין האישה מבקשת ממנו להתערב במעשה זה; התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין...העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט, אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחומם של 'עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל...' שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין'.'
כב' השופטים מרכוס ואלבז, הבחינו בין מקרה כגון זה העומד בפני, ובין פסיקת בית-המשפט העליון בפרשת מרום (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1), 673 (1967)), בה נקבע, כי בית-המשפט למשפחה נעדר סמכות לדון בתביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם גירושין, שכן תביעה כזו מסורה לסמכותו הייחודית של בית-הדין מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
בהחלטתו של כב' השופט אלבז (תמ"ש 1230/03), הובאו דברי המלומדים ד"ר יחיאל ש' קפלן וד"ר רונן פרי, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, מתוך מאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" (העתיד להתפרסם בעיוני משפט כח (התשס"ה)). כב' השופט אלבז הביא בהחלטתו את תמצית דבריהם הנוגעת לעניינינו:
'במאמרם מאבחנים המחברים את פסק-דין מרום, ממקרה של תובענה נזיקית כנגד סרבן גט בכך, ש'הפרת התחייבות למתן גט היא מענייני הנישואין והגירושין, הואיל ושאלת תוקפה והשלכותיה של התחייבות כזו היא שאלה שבה צריך להכריע בית-הדין הדן לפי דינם האישי של הצדדים'. לעומת-זאת, במקרים דוגמת המקרה דנן, בית-המשפט אינו נדרש לקבוע אם האיש הפר התחייבותו ליתן גט לאשתו אם לאו. הכרעה שכזו, אשר נדרשה בפרשת מרום, אכן אינה יכולה להתקבל בלי התחשבות בעקרונות הדין האישי של הצדדים... נקודת המוצא היא שבית-הדין הרבני כבר הכריע בדבר וקבע, שקיימת עילת גירושין שבגינה חייב הבעל לגרש את אשתו '. בהמשך המאמר דנו החוקרים בשאלה אם הלכת מרום איננה שוללת את סמכותו של בית-המשפט האזרחי ביחס לכל תביעה שקבלתה עלולה להשפיע על תוקפו של הגט בעיני ההלכה, ומסקנתם היא - ש'אין זה מן ההכרח, לאור עקרונות המשפט העברי, שקיומה של זכות תביעה בנזיקין ותשלום הפיצוי למסורבת הגט, יפגום בתוקפו של הגט. תביעת הנזיקין אינה מיועדת לשמש אמצעי ישיר לאכיפת פסק-דין של גירושין. תוצאותיה בתחום הגירושין עקיפות...' .'
17. כאמור, טוען הנתבע בסיכומיו, כי בית-משפט זה אינו "הפורום הנאות" לדיון בסוגיה זו. נראה לי כי בהערה זו, מתכוון למעשה הנתבע לטעון, כי הסוגייה שבפני אינה "שפיטה בבית-משפט אזרחי", או לפחות אינה ראויה להיות נדונה בו.
18. לשון אחר - האם ראוי לבית-משפט אזרחי להתערב בסכסוך, שמקורו בהלכה היהודית. האם לא יהיה זה ראוי יותר - כטענת הנתבע - להותיר לבתי-הדין הרבניים מציאת מזור לבעיה בין בני הזוג שבפניי, ובין צדדים אחרים הנתקלים בבעיה דומה.
19. טוענת התובעת בתגובתה לסיכומי הנתבע, כי בית-הדין הרבני אינו יכול לשמש "הפורום הנאות" כדי לדון בתביעה זו, שכן בית-הדין משולל כל סמכות להידרש ולדון בתביעה הנזיקית בין הצדדים. סוגיית ה"פורום הנאות" יכולה לעלות, אך ורק, במקרה בו לשתי ערכאות, סמכות לדון בתביעה מסויימת, מה שלא כן בענייננו.
אך מעבר להיבט זה, להשקפתי, פסיקת פיצויים נזיקיים בסכסוך פרטי, אינה מהווה חדירה בלתי-ראויה לתחום מומחיותם של בתי-הדין הרבניים. בתי-הדין הרבניים עוסקים, בקצב זה או אחר, במציאת פתרונות הלכתיים לתופעת סרבנות הגט, ובפיתוח כלים הלכתיים להפעלת לחץ על סרבני הגט כדי שיתרצו להעניק לנשותיהם את הגט המיוחל. ואולם בתביעה זו, אין בית-המשפט חודר לתחום זה, ואין מטרת פסק-הדין, במידה ויעתר לסעד המבוקש, לזרז את מתן הגט. מטרת הסעד המבוקש, היא לשפות את האישה על נזקים ניכרים שנגרמו לה, כתוצאה משנים ארוכות של עגינות, בדידות ומצוקה נפשית שכפה עליה בעלה.
20. זה זמן רב חדלו בתי-המשפט מהרתיעה מפני חדירה לתחומי המשפחה, גם לאותם סכסוכים שמעצם טבעם נגזרים מכללי הנישואין בעדה דתית מסויימת. כך ב- ע"א 245/81 חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן, פ"ד לח(3), 169, 173-172 (1984); (להלן: "עניין סולטאן") קבעה השופטת נתניהו:
'העובדה, שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאישה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין.'
עוד יש להזכיר את דברי כב' הנשיא ברק ב- בג"צ 1635/90 ז'רזבסקי נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד מה(1), 749, 857-856 (1990) כי:
'היחסים בין אדם לבין חברו בתחום המוסר או החברה אינם נופלים בגדר חלל משפטי. המשפט הוא בכל.'

עילות התביעה
21. הנתבע לא הגיש בקשה נפרדת לדחיית התביעה בשל היעדר עילה. יחד-עם-זאת, בכתב הגנתו (סעיף 14) טוען הוא:
'כי מעשיו אינם מהווים עוולה נזיקית, ואף לא מחדלו והמנעותו מלתת גט פיטורין לתובעת אינם מהווים עוולה נזיקית, גם אם יוסכם שהתנהגות זו אינה ראוייה.'
22. בסיכומיו כותב הנתבע כי הוא 'נכון להודות כי עיגון אישה לחינם, כאשר כל מטרת העיגון לצער את האישה הינו עוולה, וכי יש מקום לפצות את האישה על-כך, אולם אין מקרה שלנו דומה לכך כלל. הבעל באמת ובתמים מקווה ליום בו תחדל אשתו מרצונה להתגרש ממנו ונכון הוא לחזור לחיי משפחה תקינים מצידו'.
אם אני מבין נכון את הבחנתו של הנתבע, הוא מכיר בכך כי עיגון מהווה עוולה נזיקית, אך זאת - בתנאי שמצטרף לכך יסוד נפשי של כוונה לצער את האישה ולגרום לה נזק.
הבחנה אחרת העולה מדבריו הינה - כי למרות אי-ציותו לפסק-דינו של בית-הדין שחייבו במתן גט - אין מדובר "בעיגון אישה לחינם".
בהתייחסו לעוולת הרשלנות אומר הנתבע בסיכומיו, כי יתכן ועוולה זו תחול ב"מקרה בו הבעל מעגן את אשתו". אולם הוא שב ומסייג קביעתו זו, וטוען כי העוולה תחול:
'כאשר הבעל נוטש את אשתו וחי לו עם אישה אחרת או מתנהג באופן ברור שאינו חפץ יותר באשתו ובנישואיו עימה, אולם למרות זאת, אין הוא מסכים לגרש את אשתו. ובמקרה כזה, בהחלט שהאישה זכאית לפיצוי.'
אולם בענייננו, "הבעל רוצה באמת לחזור לחיי שלום-בית". כלומר, לשיטתו של הנתבע, סרבן גט מבצע עוולת רשלנות, רק אם נטש את האישה, אינו מעוניין בשלום-בית, אך בה בעת מסרב ליתן לה גט.
23. בשלוש ההחלטות שיצאו תחת ידי חבריי והמוזכרות בסעיף 16 לעיל, נדרשו הם לסוגיית בחינת העילה בתביעה שכזו, לאחר שהנתבעים טענו כי התביעות שהוגשו נגדם - משוללות כל עילה. השאלה המשפטית הראשונה הדורשת הכרעה היא, האם מדובר בעוולה נזיקית שניתן להעניק בגינה פיצוי, ואם-כן - באיזו עוולה מדובר.
24. בהחלטות הנ"ל, ציינו השופטים כמה עוולות אפשריות שבאמצעותן ניתן לתבוע בעל המסרב לתת גט לאשתו חרף חיובו או כפייתו בגט בבית-דין רבני.
סגן הנשיא כב' השופט מרכוס קבע, כי ניתן יהיה לבסס את התביעה על העוולות המוכרות, רשלנות והפרת חובה חקוקה. כמוהו סבר גם כב' השופט אלבז.
כב' השופט גרינברגר הביע דעתו כי מדובר בעוולה נזיקית אחת, שהיא "פגיעה באוטונומיה". קביעה זו נסמכת בין השאר על דבריו של כב' השופט אור ב- ע"א 2781/93 דעקה נ' בי"ח הכרמל (דינים עליון נח, 174 (1999)).
(לעניות דעתי, כפי שיבואר להלן, "פגיעה באוטונומיה" הוכרה בפסק-דין זה כ"ראש נזק", ולא כ"עוולה נזיקית").
25. כמה עוולות אפשריות הוזכרו בכתבי טענותיה של התובעת:
בראשן - הפרת חובה חקוקה, שנשענת על הפרתם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק העונשין, החוק למניעת אלימות במשפחה, חוק החוזים ואמנות בינלאומיות. בנוסף צויינה בכתב התביעה עוולת הרשלנות, העוולה של "כליאת שווא", וכן נטען כי יש לקבוע כי "עיגון" לכשעצמו, הינו עוולה נזיקית. להלן אדון בעוולות שנזכרו בכתב התביעה, ובהתקיימות יסודותיהן במקרה שבפני. באם אקבע כי אכן התקיימה עוולה נזיקית, אדרש לבחון קיומם של נזקים וגובה הפיצוי הראוי בגינם.

הפרת חובה חקוקה - כללי
26. בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) הוגדרה העוולה של הפרת חובה חקוקה כדלהלן:
'63. הפרת חובה חקוקה
(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'
27. בסעיף 63 לפקודת הנזיקין קבע אם-כן המחוקק, כי הפרת חובה חקוקה עשויה בתנאים מסוימים, המפורטים באותו סעיף, להקים לניזוק זכות לתרופות המנויות בפקודה.
28. עוולה זו הינה "עוולת מסגרת", שבה "רב לו ידו של בית-המשפט ביצירת חבויות" (אנגלרד, ברק, חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, חלק 6, (מהדורה 2, התשל"ז), 86). המדובר איפוא בעוולה המתמלאת תוכן קונקרטי בכל מקרה ומקרה, כאשר על בית-המשפט לקבוע, באמצעות הפעלת שיקולים של מדיניות משפטית, אלו תכנים ראוי לצקת לתוך עוולה זו.
29. סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה לפי ההלכה הפסוקה חמישה יסודות מצטברים:
א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
(ראה ע"א 145/80 ש' ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113, 136 (1982) ואילך; להלן: "עניין ועקנין").
30. במאמרה של עדה בר-שירה הפרת חובה חקוקה - דיני הנזיקין העוולות השונות (בעריכת ג' טדסקי (1989)), נותח סעיף 63 שלעיל, ונדון היקפה הראוי של החובה החקוקה, ונאמר:
'השאלות מה היקפה ומהם תחומיה של החובה המופרת, לטובת מי נועדה, איזה נזק באה למנוע והאם יש זכות תביעה על הפרתה, נחרצות מתוך פרשנות החיקוק המופר. לפיכך מטיל סעיף 63 על בתי-המשפט תפקיד נכבד של פרשנות. דבר זה 'פותח פתח ליצירת עילות אין ספור בנזיקין, במקביל לחובות המוטלות על מאן דהוא בחוק... מאליו מובן שיש כאן כר נרחב ל"חקיקה שיפוטית" במצוות החוק'.' (שם, 10).
31. מהאמור לעיל עולה, כי בבואנו לעשות שימוש בעוולת הפרת חובה חקוקה יש לנקוט בפירוש מצמצם, כדי שהעוולה לא תשמש סעיף סל המקים חבות כמעט אבסולוטית באופן החוטא למטרתו המקורית (ראה ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation נ' חברת קו צינור (פ"ד לט(1), 393, 439-438 (1985)).
32. עמד על-כך הנשיא אגרנט, בקבעו:
'... אם מדובר במקרה בו עשה הנתבע, בנסיבות כנ"ל, משגה שהיה נעוץ בהפרת חובה סטטוטורית והפרה זו היא המהווה את עילת התביעה, כי אז הכרחי להתחשב, לעניין המסקנה "הקאוזלית", במטרה שעמדה לנגד עיני המחוקק בקבעו את החובה האמורה.'
(ע"א 227/67, המ' 113/68 אברהם נ' כץ, פ"ד כב(1), 313, 325-324 (1968)).

הפרת חובה חקוקה - חוק העונשין
33. האישה טענה כי באי-ציותו להוראת בית-הדין הרבני הגבוה, שחייבו במתן גט, הפר הבעל את סעיף 287(א) לחוק העונשין הקובע כדלקמן:
'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו - מאסר שנתיים.'
34. אינני משוכנע אם ניתן לקבל טענה זו. כפי שצויין לעיל, אחד התנאים לגיבושה של אחריות במסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה, הוא כי החיקוק שביסוד החובה, לפי פירושו הנכון, נועד "לטובתו או להגנתו" של התובע (ראה ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, תק-על 2003(2), 3144, 3148 (2003); להלן: "עניין לוטונט").
35. בעניין "לוטונט" נקבע, כי גם בהנחה שהופר איסור פלילי, על התובע להוכיח כי החיקוק שעליו הוא מבסס את תביעתו, אכן נועד להגן על האינטרסים שלו (השווה גם: דפנה לוינסון-זמיר הפרת חובה חקוקה, דיני הנזיקין - העוולות השונות (בעריכת ג' טדסקי, התשמ"ט-1989)).
36. בעניין ועקנין עמד כב' השופט (כתוארו אז) ברק על תנאי זה, באמרו:
'הוראה זו מבחינה בין חיקוקים שנועדו לטובתו או להגנתו של היחיד, לבין חוקים, שלא נועדו לטובתו או להגנתו של היחיד, להבחנה זו עלינו ליתן תוקף. נראה לי, כי חיקוק בא "לטובתו או להגנתו של אחר", אם אותו חיקוק קובע נורמות ורמות התנהגות, אשר נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. כנגד חיקוק מסוג זה, באים אותם חיקוקים אשר לא נועדו להגן על האינטרסים של הפרט. ביניהם ניתן לכלול אותם חיקוקים, שבאו להגן על האינטרסים של המדינה, של הממשלה, ושל מירקם החיים הקולטיביים ואורחות חיי האומה.'
37. אמנם, בפרשת ועקנין צומצמה במידה רבה משמעותו של התנאי האמור, אך נקבע כי חרף הצמצום על בית-המשפט לשאול את עצמו "אם הוראה פלונית באה להגן על אינטרסים של היחיד אם לאו, בין אם יחיד זה עומד לעצמו, ובין אם יחיד זה כמוהו כשאר היחידים". גם בעניין "לוטונט" נקבע כי למפעל הפיס אין זכות תביעה נגד לוטונט על הפרת האיסור על הגרלות, מאחר שלא להגנה על האינטרסים של מפעל הפיס נחקק איסור זה.
38. במקרה שלפני, נראה כי ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט. לפיכך, ולאור התוצאה אליה הגעתי בסיום בחינת סוגיית העוולה הראויה, אינני מכריע האם ניתן להשתית את העוולה של הפרת חובה חקוקה, על בסיס הפרת סעיף 287(א) לחוק העונשין.

הפרת חובה חקוקה - החוק למניעת אלימות במשפחה
39. התובעת טענה, כי יש לראות בהפרתו של החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין.
40. סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, קובע:
'בקשה למתן צו הגנה והתנאים לנתינתו (תיקונים: התשנ"ו, התשנ"ח)
לבקשת בן משפחה, היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, תובע משטרתי או פקיד סעד שהתמנה על-פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, רשאי בית-המשפט לתת צו הגנה מפני אדם אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:
...(3) התעלל בבן משפחתו התעללות נפשית מתמשכת, או התנהג באופן שאינו מאפשר לבן משפחתו ניהול סביר ותקין של חייו.'
41. ניתן בהחלט לומר כי בנסיבות חייה של התובעת, אי-מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות.
42. מקובלים עלי דבריה של העובדת הסוציאלית רחל אקרמן, המטפלת במסורבות גט במגזר החרדי במסגרת המרפאה לטיפול משפחתי במגזר החרדי "המכון למשפחה". גב' אקרמן תיארה את השפעת הסירוב על האישה החרדית במילים אלה:
'...מסורבות גט אינן יכולות לנקוט אמצעים לשנות את מעמדן. בכבילות בעליהן, הסטטוס החברתי של הנשים פגום במידה רחבה, והערכתן בעיני הקהילה נמוכה. על-כן, הן מרגישות בידוד חברתי, השפלה כבדה, בושה ועגמת נפש.
כתוצאה ממרכזיותם של הנישואיין בחיים החרדיים, במקרה של רווקות או גרושות, הקהילה פועלת במציאת שידוך עבורן. האינטראקציה הנורמטיבית בין הקהילה לגרושות ממוקדת בניסיונות למצוא הן בעל חדש, כדי שהן יוכלו להעלות את מעמדן בחברה. איפוא, אין כל אינטראקציה מקובלת בין מסורבות גט לקהילתן. אין מקומן של נשים אלה בקהילה ברור. מצד אחד, נשים אלו אינן בקהל הנשואות, וככל שהסרבנות אורכת זמן רב, הפער בינן לבין חברותיהן העסוקות בגידול והגדלת המשפחה גדל. ומאידך גיסא, אינן בקהל הגרושות, ולכן לא ניתן להציע להן שידוך, ואין הן נהנות מהתגייסות הקהילה לעזרתן. בדחייתן לסטטוס הזה, בעליהם גורמים להן בידוד מקהילתן להן הן שייכות. סטטוס זה גם כרוך בבושה והשפלה, ונשים אלו חשות היעדר בטחון עצמי והרגשות של חוסר ערך.'
(ראה תצהירה של גב' אקרמן, שהוגש ביום 31.3.2004).
43. כמו-כן, שלא כסעיף 287(א) לחוק העונשין, אין כל ספק כי החוק למניעת אלימות במשפחה, נועד - בראש ובראשונה - להגן על נשים הסובלות מהתעללות או התעמרות מצד בעליהן.
44. בעניין סולטאן נקבע, כי עצם הטלת הסנקציה בחיקוק עצמו, אינה בהכרח מצביעה על כוונה לשלול את התרופה האזרחית. כך קבעה בעניין זה כבוד השופטת נתניהו:
'אין סתירה בין הענישה לבין שלילת הסעד האזרחי. הכול תלוי במשמעותו של החיקוק, וזו שאלה של פרשנות, שצריכה להיות מודרכת על-ידי שיקולי מדיניות. קיומה של סנקציית הענישה הוא רק אחד השיקולים שאותם יש לשקול.'
בהמשך אושרה הלכה זו, בין היתר ב- ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין, תק-על 99(3), 1324, 1329 (1999)).
45. ואולם, גם לאחר שאמרנו כי החיקוק הנדון נועד להגנתה של התובעת, ולאחר שנמצא כי הבעל הפר את האמור בו, עדיין יש לברר האם התכוון חיקוק זה, לפי פירושו הנכון ותכליתו, (שאין לה ולסוגיית העיגון - ולא כלום), להעניק תרופה אזרחית על הפרתו, מהסוג של הענקת פיצוי בשל גרימת עוולה של הפרת חובה חקוקה.
46. נראה לי, כי אין להשיב על-כך בחיוב, ואין התובעת בעניינינו יכולה להשתית תביעתה על עוולת הפרת חובה חקוקה הנשענת על הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה.

הפרת חובה חקוקה - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
47. סעיף 2 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע כי 'אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". סעיף 5 לחוק היסוד עשוי גם הוא להיות רלוונטי לסוגייה שבפני, והוא קובע כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת'.
48. ניתן לומר, כי רבה הפגיעה בכבודה וחירותה של אישה, אשר במשך שנים מבקשת להשתחרר מכבלי קשר שאינה רוצה בו, ונמצאת מחוייבת לקשר נישואין בעל כורחה. אין ספק כי חירותה ורצונה כאדם חופשי נפגעים אנושות, וזאת בתחום שהוא לב לבם של חיי הפרט, ובו אמורים להשתקף מאווייו, רצונותיו ויכולת הבחירה שלו באופן מלא ומוחלט. כפי שאמר הנשיא (כתוארו אז) שמגר ב- ע"א 5942/92 פלוני נ' אלמוני ואח', פ"ד מח(3), 837 (1994):
'כבוד האדם משתקף, בין היתר ביכולתו של יצור אנוש בתור שכזה לגבש את אישיותו באופן חפשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות, לא להיות משועבד לכפייה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השוויון אשר בין בני אנוש...' (שם, 842)
דברים אלה תקפים ביחס לחברה הישראלית כולה, אך נדמה כי כאשר מדובר באישה חרדית, מתעצם אף יותר תפקידו של קשר הנישואין בחייה הפרטיים, ומשפיע על כבודה ומעמדה בקהילה שאליה היא משתייכת.
49. אין לפיכך ספק, כי סרבנות הגט מהווה פגיעה בערכים המוגנים בידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובהם הכבוד, חופש הבחירה, הזכות למימוש עצמי, האוטונומיה העצמית, זכויות חברתיות והזכות להינשא ולהוליד ילדים.
50. אולם לא די בקביעה כי בסרבו להעניק גט פוגע הבעל פגיעה מתמשכת בכבודה וחירותה של אשתו, כדי לחייבו בפיצויים מכוח הפרת חובה חקוקה. על-מנת לעשות זאת, יש לבחון האם מתקיימים יסודות העילה, כפי שנקבעו בעניין ועקנין, והאם ראוי לעשות שימוש בעילה זו במסגרת החיקוק הספציפי של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
51. כפי שאמר כב' השופט אור ב- ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים כרמל, תק-על 99(3), 574, 626 (1999); להלן: "עניין דעקה"):
'פיתוחן של עילות תביעה הסבות על הפרת זכויות יסוד ופגיעה בהן, הינו נושא מורכב העושה עתה אך את צעדיו הראשונים במשפט הישראלי. הכרה בקיומן של עילות תביעה חוקתיות מעוררת שלל קשיים ושאלות שטרם זכו לליבון ודיון בפסיקת בתי-המשפט ובכתיבת המלומדים, כגון אילו זכויות יהיו מושא להגנה על-ידי עילות חוקתיות, מהם המבחנים להגנה על זכויות אלה, מהם הסעדים ההולמים פגיעה בזכות חוקתית וכדומה.'
52. בספרה של דפנה ברק-ארז עוולות חוקתיות (הוצאת בורסי, התשנ"ד), נדונה האפשרות לראות בפעולה שלטונית שפגעה בזכויות אדם, משום ביצוע עוולה חוקתית שתנותח בכלים של פקודת הנזיקין, כחלק מעוולת הרשלנות (והשווה: אהרון ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי", ספר קלינגהופר (1993), 163).
53. ואולם נראה כי לפי שעה, הדרך להכרה בעוולה חוקתית כזו, ביחסים שבין שני פרטים - עדיין רחוקה.
אוסיף, כי הזכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יכולות לשמש כלי מכוון ומנחה בפרשנות וניתוח העוולות הקיימות.

רשלנות
54. לדעתי, סירובו של הנתבע להעניק לאשתו גט, עולה בגדר עוולת הרשלנות, בהתאם לפרשנותה הנזיקית, ויש בכוחה של עוולה זו להכיל את המקרה שבפני.
55. סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 קובע:
'עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.'
על שלושה יסודות עומדת עוולת הרשלנות:
'קיום חובת זהירות מצד הנתבע, הפרת חובת הזהירות על-ידי הנתבע וקיומו של נזק שנגרם לתובע בעטיה של הפרת חובת הזהירות.'
56. בדיני הנזיקין, להבדיל מבדין הפלילי, רשלנות הינה יסוד אובייקטיבי המתייחס לחריגה מסטאנדרט ההתנהגות הראוי לדעת בית-המשפט, ללא נפקות ליסוד הנפשי של המזיק המתלווה לחריגה זו. אמנם, בעבר הובעה עמדתו של פרופ' טדסקי, לפיה ספק אם ניתן להטיל אחריות על מעשה מכוון במסגרת עוולת הרשלנות (גד טדסקי "נזקי גוף ללא שימוש בכוח ו"הרשלנות הזדונית" " הפרקליט י"ג (התשכ"ז), 170).
ואולם גישה זו נדחתה הן בספרות (ראה: אמנון רובינשטיין ודניאל פרידמן "אחריות עובדי ציבור בנזיקין" הפרקליט כא (התשכ"ה), 61, וכן: מ' וייסמן תביעות רשלנות בנזיקין, ירושלים), והן על-ידי בית-המשפט העליון (ראה: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד נ' ציזיק, פ"ד מא(3), 169 (1987), וכן ע"א 515/63 נגר נ' דהרי, פ"ד יח(2), 169 (1964), שם ראה בית-המשפט העליון בפעולה מודעת ואקטיבית, רשלנות לצורך פקודת הנזיקין).
57. בדיון בסוגייה העקרונית שבפני - השתת פיצויים נזיקיים על סרבן גט - הביעו המלומדים ד"ר רונן פרי ו- ד"ר יחיאל קפלן את דעתם, כי ניתן להיזקק לעוולת הרשלנות בתביעת פיצוי של האישה כנגד בעלה סרבן הגט, הגם שהרשלנות היא רשלנות זדונית (קפלן ופרי "הרצאה בנושא האחריות בנזיקין של סרבני גט" יום עיון על-ידי אוניברסיטת חיפה בנושא מגמות חדשות בדיני גירושין (18.5.04)).
58. ב- ע"א 593/81 הנ"ל, נדונו עקרונות הפרשנות של עוולת הרשלנות, כפי שתוארו משך שנים בפסיקה ובספרות המשפטית:
'כבר נפסק בעבר כי 'רשלנות מהווה עקרון שוטף אשר יש להחילו על התנאים ובעיות החיים המגוונים ביותר...' (השופט אגרנט - ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 674 (1953)); ... כבר קודם לכן נפסק כי לא תמיד ניתן למצוא תשובה מלאה במבחן הציפיות, ולפיכך שומה על הפרשן להדגיש את היסוד החברתי והמוסרי של העניין העומד לדיון (השופט ויתקון ז"ל ב- ע"א 360/59 היועץ המשפטי לממשלה נ' ברקוביץ, פ"ד יד 206 (1960)); שומה על בית-המשפט לאזן בין אינטרסים הראויים להגנה, ובכך יש לבית-המשפט תפקיד נורמטיבי ויוצר (השופט ברק ב- ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980). ב- ע"פ 186/80 הנ"ל נאמר על-ידי אותו שופט (בעמ' 779) כי 'הקטיגוריות של הרשלנות לעולם אינן סגורות, לעולם אינן נוקשות ולעולם אינן שוקטות על השמרים, אלא נקבעות הן בהתאם לתחושת המוסר והצדק החברתי והסוציאלי וצרכי החברה המשתנים'. ושוב: "כמובן, עם שינוי הגישות החברתיות מאבדים אינטרסים מסויימים את חשיבותם ואילו אינטרסים אחרים זוכים לבכורה. כתוצאה מכך חל שינוי בקטיגוריות עצמן.' (השופט ברק ב- ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982); 'ואין לך על-כן (באותם מקרים שטרם נפסקה הלכה) אלא להיתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כדי לצקת תוכן למושג זה על-פי התחושה וצורכי החברה שנזכרו לעיל ועל-פי המדיניות השיפוטית' (השופט גולדברג ב- ע"א 190/81 פלג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2), 54 (1984)...
בבוא בית-המשפט לקבוע מסמרות לעניין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית אלא מאזן בין אינטרסים שונים".
59. במאמרם של רובינשטיין ופרידמן נאמר, כי רשלנות היא:
'התנהגות הנופלת מסטנדרט מסויים שנקבע בדין. המבחן הוא אובייקטיבי ועובדתי בלבד. בית-המשפט מודד את התנהגות הנתבע על-פי אמת-מידה אובייקטיבית המכונה, בדרך-כלל, קנה המידה של האדם הסביר.' (שם, 67-66).
60. בהתאם למבחן "האדם הסביר", הפר הנתבע את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי אשתו, וסטה באופן ניכר ומכוון מסטנדרט ההתנהגות הראוי. זאת, בכך שסירב במשך שנים ארוכות לבקשת אשתו להתגרש, היתל בה משך שנים ארוכות במושכו אותה מרב אחד לרב אחר, כשכולם מחווים-דעתם - כי על בני זוג אלה להתגרש, וביחוד - משהפר את החלטת בית-הדין הרבני הגדול שחייבו לתת גט לאשתו. אין ספק כי כל אדם סביר, היה צופה כי התנהגות זו תגרום לנזק רגשי לאישה ולפגיעה בכבודה.
61. הבעל חב חובת זהירות לאשתו, הוא נהג ברשלנות עת הפר חובת זהירות זו, שעה שיכול היה לצפות את הנזק שייגרם כתוצאה מההפרה, לכבודה של האישה, למעמדה בחברה, לחירותה ולנפשה.
62. במסקנה כי הבעל חב חובת זהירות מושגית לאשתו, ניתן משקל ניכר למערכת היחסים בין בעל לאישה, היא מערכת יחסים של תלות וקרבה. במערכת יחסים מעין זו, מצופה זהירות מיוחדת לרגשותיו ורווחתו של בן הזוג, יותר מזו המצופה כלפי אדם זר.
63. לסיום נושא העוולות הנזקיות אציין, כי בפסק-דינה של חברתי, כב' השופטת נילי מימון - תמ"ש (יר') 18551/00 ק. ס. נ' ק. מ., תק-מש 2004(2), 279 (2004) הובעה דיעה, אשר לה אני שותף, כי ראוי לקבוע עוולה נזיקית מיוחדת, שתיתן מענה להתעללות - פיסית ונפשית - בתוך המשפחה.
כב' השופטת מימון כתבה שם כי:
'קביעת עוולה מיוחדת... לרבות התייחסות לשאלת הנזק והפיצוי, תיתן מענה טוב יותר במאבק כנגד תופעה קשה זו ותהווה חלק ממארג המלחמה בתופעה חברתית נלוזה זו יחד עם החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, החוק למניעת הטרדה מאיימת התשנ"א-1991.'

הנזקים וגובהם
64. משקבענו כי התקיימה עוולה, יש לבחון את הנזקים להם טוענת התובעת והערכת הפיצוי הראוי על גרימתם.
65. בכתב סיכומיה עותרת התובעת לראשי נזק ממוניים ולראשי נזק שאינם ממוניים.
66. לגבי הסוג הראשון, מבקשת היא פיצוי בשל התמשכות ההליך המשפטי בבתי-הדין הרבניים, ההוצאות הרבות שנגרמו לה בגין שכר-טרחת עורך-דין, ימי עבודה ונסיעות, וכן מבוקש פיצוי בגין ההפסד שנגרם לה עקב היותה מפרנסת יחידה, תוך שהנתבע מנע ממנה את היכולת להינשא מחדש.
67. לגבי הפיצוי בגין ראשי הנזק שאינם ממוניים, עותרת התובעת לפיצוי בגין התקופה בה הייתה מסורבת גט, החל מיום 11.5.1994, שנתיים מהיום בו הגישה לראשונה את תביעתה לגירושין, ועד יום הגשת התביעה. זאת מאחר, ו "אדם סביר" היה אמור לצפות כי סרובו ליתן גט לבת זוגו לאחר שנתיים ימים מיום שביקשה זאת, עלול לגרום לה סבל ועגמת נפש. כן מוזכר כי בפועל, אין בני הזוג מתגוררים יחד מיום הגשת תביעת הגירושין, 11.5.1992, וכי ברוב מדינות המערב, "תקופת פירוד של שנתיים - היא עילה לגירושין".
68. ואלה הנם הנזקים להם טוענת התובעת:
א. פגיעה בזכות להתחתן - 500,000 ₪.
לטענתה, כל עוד הנתבע מסרב להעניק לה גט נבצר ממנה להנשא בשנית. הזכות להנשא מוכרת כזכות רבת ערך בדין, ופגיעה בה מזכה בפיצויים.
ב. פגיעה בזכות להוליד ילדים - 200,000 ₪.
כל עוד הנתבע מסרב להעניק לה הגט, נבצר ממנה ללדת ילדים לאדם אחר, וגם זכות זו, להעמיד צאצאים, הנה זכות מוכרת שפגיעה בה מזכה בפיצויים.
ג. פגיעה בזכות להנאה מינית - 500,000 ₪.
כל עוד לא נמסר בידה הגט נמנעים ממנה ההנאה והסיפוק שביחסי אישות.
ד. בדידות חברתית - 350,000 ₪.
בשל מעמדה הבלתי-ברור בקהילה החרדית בה היא חיה, "לא נשואה ולא גרושה" נגרמים לה בידוד חברתי, צער וכאב, ואין היא יכולה לקיים כל קשר עם בני המין השני.
ה. פגיעה במוניטין האישה - 100,000 ₪.
בשל היותה מסורבת גט, שמה הטוב בקהילתה מוכפש והסטטוס החברתי שלה ושל ילדיה נפגע.
ו. פגיעה באוטונומיה - 350,000 ₪.
עקב סירובו של הבעל ליתן לה גט, חשה היא חוסר שליטה לגבי עתידה.
ז. בושת, סבל, כאב, השפלה - 300,000 ₪.
תחושות אלה נגרמות לה באופן ישיר מסרובו המתמשך של הנתבע להעניק לה גט, וגורמות לה נזק נפשי גדול.
כן עותרת היא לפיצוי יומי, מיום הגשת התביעה ועד ליום סידור הגט, בגין כל אחד מראשי הנזק (להוציא ראש הנזק הראשון, פיצוי בשל ההליך המשפטי).
69. מעבר לכל זאת, דורשת התובעת "פיצויים מוגברים", בסך של 200,000 ₪. ולפיכך - סך כל הפיצוי הנתבע בגין ראשי הנזק, לרבות הפיצויים המוגברים, עד יום הגשת התביעה הנו בסך של 3,044,000 ₪, והפיצוי היומי המבוקש, מיום הגשת התביעה ועד ליום סידור הגט עומד על סך של 2,433 ₪ ליום.
70. כאמור בסעיף 4 לפסק-דין זה, הפיצוי היומי המבוקש הנו שינוי חזית מובהק, סעד זה לא בא זכרו בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית, ולפיכך לא אדון בו.
71. אין מקום לפסוק לאישה פיצוי בשל שני הנזקים הממוניים להם טענה, פיצוי בשל ההליך המשפטי ופיצוי עבור הכנסה אבודה. תרופתה לנזקים אלה אמורה להינתן במסגרת הוצאות משפט בהליכים שהתקיימו בבתי-הדין, ובתביעתה למזונותיה.
72. בהתייחסו לשאר הנזקים הנטענים - טוען הבעל כי אין כל מקום לפיצוי בשל נזקים אלה:
פגיעה ביכולת להתחתן - הנתבע כופר בחבותו לשלם ראש נזק זה. לטענתו, משבחרה התובעת להינשא לו, מימשה את זכותה להינשא ומכאן שאין היא יכולה לתבוע ממנו ראש נזק זה. הנתבע מציין כי לו היה מגרשה ומעליל עליה עלילות שווא, או פוגע בסיכוייה לשוב ולהינשא, אזי היה מקום לדון בראש נזק זה.
פגיעה ביכולת ללדת ילדים מאיש אחר - לטענת הנתבע, לו חפצה התובעת בילדים נוספים, לא היה הנתבע מונע זאת ממנה, והיא אשר החליטה להתנתק מעמו. לא ייתכן כי כיום תתבע אותו על הפסד זה כאשר היא אחראית למחדל זה.
פגיעה ביכולת ליהנות מחיי אישות - לטענתו, המגבלה לקיים יחסי אישות עם כל גבר זר למעט בעלה, חלה על התובעת עם קידושיה לבעלה, מעשה אותו עשתה מרצונה החופשי. הגט כאשר יינתן, יתיר את האיסור שנעשה עם הקידושין, ולפיכך, אין לראות בו כמי שגרם לראש נזק זה, שכן הוא מצדו נכון היה לקיים מצוות עונה עם אשתו, ואילו היא זו אשר סירבה.
בידוד חברתי - לטענת הנתבע, אין אשתו סובלת מבידוד חברתי עקב בחירתה מרצון לחיות בנפרד ממנו, שכן אף בהיותם חיים יחדיו מתוך אהבה ואחווה, לא יצאו לבלות בבתי קפה ובתיאטראות כדרך החילוניים.
פגיעה במוניטין - לטענת הנתבע, אין הוא הגורם להרגשת חוסר השליטה אשר חשה התובעת לגבי עתידה, ככל שהיא חשה בכך.
ראשי נזק לא מוחשיים (בושת, כאב וסבל, השפלה) - לטענתו, לא הוא הגורם להרגשות התובעת ככל שחשה היא בסבל, בושה, או השפלה כלשהם. התובעת לא הוכיחה את סבלה, על-אף שניתן לה יומה בבית-המשפט.
פיצוי מוגבר - לטענת התובע, אין כל סיבה, טעם והגיון, לקנוס אותו ולחייבו בפיצוי מוגבר לתובעת, שהרי אף זכויותיו שלו הופרו - קרי - התובעת מרדה בו ואינה נוהגת כלפיו כבעל, כאשר הוא מנסה לשקם הריסות ביתו ולכונן את משכן משפחתו, על-כן מבוקש לדחות הדרישה לפיצויים מוגברים.
לסיכום, טוען הנתבע, כי התובעת הגישה תביעתה לנזיקין ללא שפרטה את ראשי הנזק ושיעורם כנדרש. כן טוען הוא, כי לא יכול היה לכלכל צעדי הגנתו, ובשל כך יש לדחות את התביעה. בנוסף, טוען הוא, כי לא התקיים דיון לגופם של דברים וכי התובעת לא הוכיחה תביעתה. התובעת אף לא הגישה כל חוות-דעת בגין מצבה הרפואי ו/או הנפשי, וכל שנאמר, נטען כטענה בעלמא. חוות-הדעת היחידה אשר הוגשה על-ידי התובעת, הינה של עובדת סוציאלית, ולמעשה הינה חוות-דעת אקדמית בלבד, ללא קשר למקרה הספציפי. אף לגבי ראשי הנזק הנטענים על-ידי התובעת, לא הובאו על ידה כל הוכחות שהן, כך שיוכל הנתבע להתגונן מפניהן. הנתבע חולק אף על גובהם של הפיצויים הנתבעים, אשר אין להם אח ורע, ומעידים הם אך על כוונת התובעת להטרידו. כן טוען הנתבע, כי טענת התובעת לחייבו בפיצויים נמשכים, עבור כל יום נוסף בו עדיין תישאר אשתו, טענה זו, ודאי שיוצרת לחץ ממוני על הנתבע לגרשה, ובכך גורמת היא לגט מעושה. בנסיבות אלה סבור הנתבע, כי יש לדחות התובענה, וכן כי בית-המשפט לא צריך היה כלל להידרש ולדון בשאלה העקרונית העולה מתביעה זו - האם על בית-המשפט לענייני משפחה לפסוק פיצויים במקרה של בעל סרבן גט.
73. הנה-כי-כן, כל הנזקים בתביעה שבפני, אינם ממוניים.
פקודת הנזקים מכירה אף בסוג כזה של נזקים כנזקים ברי פיצוי. המונח "נזק" בסעיף 1 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מוגדר בצורה רחבה, ונוגע לנזקים מסוגים רבים, גם בלתי-ממוניים באופיים:
'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה.'
74. במסגרת הגדרה זו, ניתנה הגנה לאינטרסים בלתי-מוחשיים רבים. כך, ניתן פיצוי בגין נזק לא רכושי - למשל, כאב וסבל - הכרוך בנזק גוף שנגרם לניזוק. נוכח יריעתה הרחבה של הגדרה זו, נפסק כי פגיעה בנוחות גופנית, סבל ופחד - גם אם אין להם כל ביטוי פיזי, וגם אם אין הם מתלווים לפגיעה פיזית כלשהי - עשויים להוות נזק בר-פיצוי בנזיקין (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); להלן:"עניין גורדון").
75. על-פי הגישה שהובעה בעניין גורדון, מגינה פקודת הנזיקין גם 'על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו' (שם, 142). לפיכך, נקבע כי למי שהוטרד כתוצאה מהליך פלילי אשר נבע כתוצאה מנקיטה רשלנית של הליך פלילי מוטעה כנגדו, עומדת זכות לפיצוי בגין פגיעה זו כלפי הרשות התובעת (שם, שם).
76. בשורה של פסקי-דין שניתנו בעקבות עניין גורדון, הלכו בתי-המשפט בדרך דומה, ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין. כך, נקבע כי הנזק הרגשי ועגמת הנפש שנגרמו לבעל זכות יוצרים עקב הפרת זכותו, הינו נזק בר-פיצוי (ראו פסק-דינו של המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, ב- ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבך, פ"ד מט(1), 419 (1992). כמו-כן נפסק כי הפגיעה בכבודו וחירותו של אדם, הטבועה בעצם אשפוזו בכפיה שלא כדין בבית חולים לחולי נפש, מהווה נזק בר-פיצוי ממוני (ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל (פ"ד מא(3), 757 (1987)) ובעניין דעקה הנ"ל הוכרה אף פגיעה באוטונומיה כראש נזק בר-פיצוי.
77. באופן דומה למקרה שבפני, נקבע ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה (דינים עליון לח 369 (1995)) כי הסבל שנגרם לאישה, הטבוע בעצם העובדה שבעלה גירש אותה בעל כורחה, מהווה נזק בר-פיצוי. כב' השופט גולדברג קבע בעניין זה, כי בהיעדר ראיות על נזק ממשי, וכאשר לא יכול להיות כל ספק בהיגרמו של נזק, יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי.
באותו עניין נדונה תביעת נזיקין של אישה כנגד בעלה לשעבר, אשר גירש אותה בעל כורחה, בניגוד להוראת סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לא הובאו כל ראיות מטעם התובעת לעניין הנזק שנגרם לה בשל כך. כב' השופט גולדברג קבע, כי חרף עובדה זו, הרי שלא יכול להיות ספק כי נגרם לתובעת סבל בשל גירושים כפויים אלה. כב' השופט גולדברג קבע, בנסיבות אלה, כי:
'גם בהיעדר ראיות על נזק ממשי שנגרם לתובעת, היה על בית-המשפט לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי שבוודאי נגרם לה כתוצאה מהתרת המשיב את קשר הנישואין על כורחה.' (בפסקה 9 לפסק-הדין)
לפיכך, קיבל כב' השופט גולדברג את ערעורה של התובעת, בכל הנוגע לעילה הנזיקית עליה סמכה את תביעתה, והעריך את הנזק הכללי שנגרם לה עקב גירושיה בסך 30,000 ₪.
העיקרון העולה מפסק-דין זה הוא, כפי שתואר בעניין דעקה, כי במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו, עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק.
78. להשקפתי, יש ליישם עקרון זה בעניין שבפני. התובעת עתרה לכמה ראשי נזק, והגם שאף אחד מהם אינו ניתן למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי לי שנזקים אלה אכן נגרמו לתובעת. כן דרשה התובעת פיצויים מוגברים, לאור הנסיבות המיוחדות של ביצוע העוולה.
79. ב- תמ"ש (יר') 18551/00, ק.ס. נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004), אמרה עמיתתי, כב' השופטת נילי מימון:
'הזכויות שכל הפרה שלהן ראויה להניב זכות לפיצוי הן "הזכויות המהותיות החיוביות". אלה הן הזכויות הבסיסיות ביותר של הפרט, וההכרה בהן היא חלק מן ההכרה העצמית של כל אדם בערך עצמו... לפגיעה בזכויות אלה יפים העקרונות האנגליים של פיצויים "כלליים" ו"מוגברים". הפיצוי יתבסס על הערכת מידתה של הפגיעה ברגשותיו של היחיד, על רקע נסיבות העניין. נוכח מהותה של הפגיעה בזכויות מסוג זה, לא ניתן לצפות להוכחה מדוייקת של הנזק כדוגמת ההוכחה שנדרשת בהתיחס לנזקים התוצאתיים - הפיזיים או הכלכליים' (ד' ברק ארז עוולות חוקתיות, 276, 277).
ראה: דעתה של עורכת-הדין יפעת ביטון בעבודת הדוקטורט, לקבוע פיצויים מוגברים בגין פגיעה ברגשות בגין הפלייה כנגד נשים.
יפעת ביטון "קריאה מחדש של דיני הנזיקין מזווית פמיניסטית-חברתית" הנ"ל.
המחברת מציעה להכיר בפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר כאשר מדובר בהפליה וניצול פערי כוח נגד נשים ובהערכת עוצמת הנזק שנגרם לתובעת, להפעיל מדדים שונים שיהיו לעזר לבית-המשפט. הדברים יפים גם לעניננו, לפגיעה ברגשות בגין השפלה, ביזוי, פגיעה באוטונומיה ובכבוד, ואלה דבריה:
'בשלב ראשון, יש להגדיר את הפגיעה ברגשות כראש נזק מוכר וחשוב בדיני הנזיקין. הגדרה זו נובעת מקיבוץ התחושות הרלבנטיות אשר תוארו לעיל כמי שמקורן במעשי ההשפלה ו/או ניצול פערי הכוח של אדם כלפי רעותו, וביניהן בין היתר, תחושות שעניינן פגיעה בכבוד, פגיעה באוטונומיה, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון, תסכול, ערעור האמונה ותפיסת העצמי ופגיעה בהערכה העצמית של הפרט, הן כאינדיבידואל והן כחלק מקבוצה. השימוש במדדים אלה יאפשר לבית-המשפט בראש ובראשונה לזהות את סוג הנזק שלפניו ולהמשיגו, מבין מגוון התחושות הקשות המפורטות בו כלעיל. בשלב שני, בבואו להעריך את עוצמת הנזק שגרמו מעשי הנתבע, יוכל בית-המשפט להפעיל מדדים שונים העשויים להיות לו לעזר לזיהוי היקף ועוצמת הנזק. כך למשל יילקחו בחשבון מידת הפגיעה בניזוק, כפי שהוא מתארה, טיב הזכות של הניזוק שנפגעה, איפיון הזכות כחוקתית-מהותית, אופן הפגיעה בזכות - למשל, האם נעשתה לעיני אחרים מלבד הניזוק, כוונת המזיק לפגוע בניזוק, חומרת המעשים או המחדלים של התובע ומידת חריגתם מהתנהגות סבירה, מידת חוזקו הכלכלי, חברתי או תרבותי של הנתבע למול התובע, וכל שיקול נוסף אשר יראה לבית-המשפט צודק ונכון בנסיבות העניין לצורך הערכת היקף הנזק שנגרם לניזוק ומידתו. מדדים אלה עשוים להוות כולם, מדד חשוב להערכת מידת הפגיעה בניזוק, אשר מגדירה בעצם את "נזקו", והיא קורלטיבית להערכת הפיצוי ההולם בגין נזק זה. בד-בבד, מדדים אלה יכולים להוות בסיס לקביעה האם להעניק כלל פיצוים מוגברים לניזוק במקרה הנדון. הכלל הראוי הוא כי פיצויים בגין פגיעה ברגשות צריכים להינתן כעניין שבשגרה, מתוך ההבנה הגוברת בחשיבותם החברתית והמוסרית של האינטרסים המוגנים במסגרת ראש נזק זה. לצדם, יידרש התובע להוכיח כי במקרה שלו, מן הראוי להעניק לו גם פיצויים מוגברים בשל אופי הפגיעה הייחודית והמשפילה בו, שהיה בה כדי להגביר את נזקו. כפראפראזה על דברי הנשיא ברק בנושא הפיצוי בגין הפגיעה באינטרס הבלתי-רכושי בלשון הרע, יוכל בית-המשפט לומר בכל מקרה ומקרה כך: "אכן, הנזק הלא רכושי הוא נזק בר-פיצוי. לעיתים קרובות נזק הוא ניכר, והניזוק זכאי לפיצוי ממשי ולא אך לפיצויי נחמה... על בית-המשפט לעשות מאמץ תוך בחינת כל מקרה לגופו, להעריך את היקף הפגיעה ... ולקבוע אותו פיצוי אשר יהא בכוחו, ככל האפשר, להעמיד את הניזוק במצב שבו היה נתון...' (שם, 338)
80. אין-ספק-בליבי, כי לאישה נגרמו כל שבעת הנזקים הלא ממוניים להם היא עותרת. יחד-עם-זאת אומר, כי הפגיעה בזכותה להוליד ילדים, הנה פגיעה מזערית, זאת לאחר שזכתה להעמיד שישה צאצאים, ואין מדובר במסורבת גט ללא פרי בטן.
בעדותה הראשית מספרת התובעת:
'עובדת היותי אישה עגונה משפיעה ומשליכה על כל מישורי חיי, מקשה ומכבידה על חיי אף הרבה יותר מאשר לו הייתי גרושה. היותי עגונה גורמת לי בושה גדולה, פגישה ברגשות שלי, סבל וכאב קשים מנשוא ותחושת חוסר אונים...
אין לי מעמד של אישה נשואה ומאידך גם אינני גרושה. מעמדי המעורפל פוגע בי באופן רגשי ומעשי... כל ארוע משפחתי היה עבורי סיוט מתמשך. נאלצתי להתארגן לבד עם שישה ילדים קטנים...
עיני רואות וכלות איך כל אחת אחרת מופיעה עם בן זוגה... רק אנוכי, יצאתי פעמים רבות כדי לבכות מבלי שיבחינו בי....
בעלי דרש ממני אין ספור פעמים ללכת עמו ליעוצים שונים והבטיח לי לפעול על-פי הנחייתם. שוב ושוב התפתתי להאמין לו שאכן כך יעשה...
נאלצתי לחשוף את עצמי, את ספור חיי ואת תלאותיי במישור הזוגי בפני אנשים ורבנים זרים. במאמצים על אנושיים התגברתי על הבושה ואי הנעימות הכרוכה בכך, והכל היה לשווא...'
בנם של הצדדים י.כ. , בן ה- 20, העיד בבית-המשפט על בידודה החברתי של אמו, ועל-כך ש"רוב הלילות היא בוכה במיטה".
81. גם בית-הדין הרבני הגדול, ער היה לנזקים שנגרמו לאישה על-ידי התנהגות הבעל, תוך שקבע בפסק-דינו מיום 2.2.03, בו חוזר בית-הדין ומחייב את הנתבע ליתן גט לאישה ומטיל עליו את חרם דרבינו תם, כי הבעל גורם לאישה על-ידי התנהגותו "ביזוי והשפלה" וכי מדובר באדם "המתעלל באשתו ובילדיו מתעטף באדרת של צדקנות". אוסיף ואומר, כי גם הבעל עצמו מודה, כי לאישה מסורבת גט מגיע פיצוי, אך טוען כי בענייננו, מאחר והוא מעוניין בשלום-בית, במובחן ממקרה של סרבן גט שנטש את אשתו, חי עם אחרת, אך מסרב לגרש את הראשונה (ובלשון הנתבע: "עיגון אישה לחינם") - אין לחייבו בפיצוי.
בכל הכבוד, אין בידי לקבל אבחנה זו. גם אם נאמר שאין הבעל מתכוון להזיק לאישה, הרי סירובו לציית לפסק-דין בית-הדין הרבני הגדול שחייבו ליתן לה גט, מהווה, כפי שבואר לעיל, עוולת רשלנות, המחייבו בפיצויים בגין הנזק שגרם לאישה.
82. הנתבע גזר על האישה בדידות, היעדר זוגיות אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני. התובע פגע קשות באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה, תוך שגרם לה נזק נפשי גדול.
ב- תמ"ש (יר') 3950/00 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2001(1), 124 (2001) אומר כב' השופט גרינברגר באשר לנזקיה הפוטנציאלים של מסורבת גט:
כאשר 'למרות מתן החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת מתן גט, ולמרות כוחו של בית-הדין להטיל על הבעל סקנציות, מתעקש הבעל ואינו נותן את הגט, ועובר זמן שבו סובלת האישה, ללא בן זוג אמיתי, ללא חיים משותפים, ללא אפשרות של הבאת ילדים לעולם וגידולם בחיק משפחה נורמטיבית, וללא כל אפשרות להתחתן מחדש ולקבוע את עתידה...'.
83. הזכות לאוטונומיה הוגדרה בעניין דעקה נגד בית החולים "כרמל" הנ"ל, כ 'זכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו ולפעול בהתאם לבחירות אלה... זכותו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו - היכן יחיה, במה יעסוק, עם מי יחיה, במה יאמין, היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של כל פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט במובן זה, שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדירות את אישיות ואת חייו של הפרט...'.
84. הנתבע העמיד את התובעת במצב נפשי קשה של חוסר אונים, של תלות מוחלטת בו בכל האמור לסיום קשר הנישואין, תוך שמעמידה בפני מלכוד: הסכמתה לפנות שוב ושוב ל"בורר", "מגשר" או רב כלשהו, תאריך את סבלה, מצוקתה ועגינותה ולא תביא לה כל מזור. אך מאידך - סירובה לכך, עלול לגזור עליה על-ידי בית-הדין את התואר "מעגנת את עצמה", כפי שאכן קבע בית-הדין באחת מהחלטותיו (וזאת לאחר שהבעל חוייב ליתן גט לאשתו !), כי:
'עקשנותה של האישה שלא למצות דרכים אחרות שיש להן סיכוי סביר להשתחרר מעגינותא... היא היא שמותירה את האישה כעגונה.'
85. אמנם, אין כל מקום לייחס לנתבע ביצוע עוולה של "כליאת שווא", אחת החלופות שהוצעה על-ידי התובעת. אולם, אין ספק, כי בפועל התובעת כלואה ואסורה על-ידי התובע, ללא יכולת לפרוץ ולהיחלץ מקשר הנישואין שאינה חפצה בו עוד. לפנינו כליאה חברתית ונפשית מובהקת.
הנתבע מוסיף חטא על פשע, ולצד סרבנותו העיקשת והמתמשכת מליתן הגט לאישה, היתל בה, סובבה בכחש, ומשכה ב"לך ושוב". פעמים אין ספור, הצית בה תקווה משהבטיח לה כי יפנו "אך זו הפעם" לרב נוסף אחרון, כשהוא מתחייב לקיים את פסקו, אך בעוד מבטיח הוא זאת, נעדר הוא כל כוונה לקיים הבטחה זו. משגם רב זה פוסק לגירושין, שב הנתבע וחוזר לסרבנותו, תוך שמציע שוב סמכות הלכתית אחרת - וחוזר חלילה.
קל לשער את מפח נפשה של התובעת, הצער, ההשפלה, הביזוי והכאב שחשה, בכל הליך שכזה, שחזר על עצמו פעמים רבות.
86. אין בידי לקבל את טענת התובעת, כי הפיצוי בגין ראשי הנזק השונים, אמור לחול החל מיום 11.5.1994 - שנתיים ימים לאחר הגשת תביעת הגירושין הראשונה על ידה. מאחר וקבעתי (סעיפים 61-60 לעיל), כי העוולה הראויה לחול בענייננו הינה עוולת הרשלנות, וכי הבעל נהג ברשלנות, עת הפר את חובת הזהירות כלפיה, תוך שסטה מסטנדרט ההתנהגות הראוי של אדם סביר, שהיה נעתר לפסק בית-הדין הרבני שחייבו להתגרש, והיה צופה את הנזקים שהיו נגרמים לבת זוגו עקב התנהגותו, שלא צייתה לפסק-הדין של בית-הדין, זכאית התובעת לפיצוי, עבור התקופה מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, שחייב את הנתבע ליתן גט לתובעת, ועד ליום הגשת התביעה.
אין לומר כי הבעל ביצע עוולת רשלנות קודם למתן פסק-הדין של בית-הדין הרבני, ואולי את הרשלנות, קודם למועד זה, יש לתלות בגורם אחר.

פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים
87. ב- ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח', תק-על 2004(1), 2452, 2491- 2493 (2004), סיכם באריכות כב' השופט א' ריבלין, אודות מטרותיו של הסעד הנזיקי בכלל ומטרות ה"פיצויים העונשיים" בפרט:
'...הסעד הנזיקי אינו הצהרתי או עונשי, אלא סעד תרופתי (remedial), שנועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ע"א 1977/97 יוסף ברזני נ' בזק החברה הישראלית, פ"ד נה(4), 584 (2001); ברק, במאמרו הנ"ל)... תכלית הפיצויים היא להעמיד את הניזוק, עד כמה שאפשר באמצעות תשלום כסף, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. תכלית זו שזורה ושלובה בעיקרון לפיו אין אדם חב בפיצויים אלא בגין הנזק שגרם. עקרון זה מקבל ביטוי בהתניית האחריות בנזיקין בקיומם של נזק שהוסב לניזוק ושל קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין אותו נזק.
עם-זאת, קיימות שיטות משפט, המכירות בסעד של פיצויים עונשיים
(exemplary damages, punitive damages, vindictive damages), קרי:
'פיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה' (א' ברק דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שניה, 1976), 579). הפיצויים העונשיים נבדלים מן הפיצויים המוגברים (aggravated damages), אשר גם הם מביאים בחשבון את חומרת התנהגותו של המזיק, אך מבטאים 'הערכה כנה של הנזק שנגרם (לניזוק), כאשר נזק זה הוגבר על-ידי התנהגותו הבלתי-ראויה של המזיק' (שם, בעמ' 579; ראו גם Khodaparast v. Shad (2000) 1 W.L.R 618; Vorvis v. Insurance Corp. of British Columbia (1989) 1 S.C.R. 1085; A. Beever, "The Structure of Aggravated and Exemplary Damages" 33 Oxford J. L. Stud. 87 (2003)).)... הפיצויים העונשיים, אם-כן, אינם נשענים על בסיס "מרפא" או "מתקן". הרציונל מאחוריהם הוא עונשי והרתעתי (ראו Hill v. Church of Scientology of Toronto (1995) 2 S.C.R. 1130, 1208).). ראוי לציין, כי פסיקת הפיצויים העונשיים מתמקדת, בדרך-כלל, בעוולות-כוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. שיטות משפט שונות הכירו באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים גם בתביעות המתבססות על עוולת הרשלנות, אולם בתי-המשפט עושים זאת, על-פי-רוב, במשֹורה ובמקרים חריגים... ה- Privy Council קבעה לאחרונה, בערעור על בית-המשפט לערעורים של ניו-זילנד, ברוב של שלושה שופטים מול שניים, כי, בעיקרון, ניתן לפסוק פיצויים עונשיים גם במקרים של התרשלות שאין עמה כוונה או מודעות, ובלבד שהתנאי היסודי של התנהגות שערורייתית (outrageous conduct) מתקיים. דעת המיעוט ראתה חשיבות רבה במצבו הנפשי של המעוול, מתוך תפיסה כי מטרת הפיצויים מסוג זה היא להעניש, ולא לבטא את מורת רוחו של בית-המשפט מן ההתנהגות
(A. v. Bottrill (2002) 3 W.L.R. 1406; Andrew Phang & Pey-Woan Lee, "Exemlary Damages - Two Commonwealth Cases" (2003) C.L.J. 32(.'
88. ב- ת"א (ת"א) 1056/00 יורשי עזבון המנוחה נילי דבוש ז"ל ואח' נ' עיריית תל אביב - המחלקה לכיבוי אש ואח', תק-מח 2003(3), 8890 (2003), נאמר לעניין פסיקת פיצויים עונשיים:
'...בשיטתנו, אין פוסקים פיצויים עונשיים בגין רשלנות אפילו היא רשלנות חמורה, אם הנזק נגרם ללא זדון (ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא(1), 225, 234 (1957) וכן ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב(2), 1261 (1958)). לכן, ניתן לפסוק פיצויים עונשיים במקרים של עוולות שנעשו בזדון כמו תקיפה, לשון הרע וזאת כדי להביא את המזיק ודומיו להתנהגות נורמטיבית מרוסנת. מעשים מכוונים של התנהגות זדונית מצדיקים לעיתים שימוש בכלי הרתעתי כמו פיצויים עונשיים, אך אין זה הכלל , אלא בגדר החריג, וגם זאת כאמור לא במקרים של רשלנות רגילה או כל עוולה אחרת שאין בה זדון.'
89. בתי-המשפט בישראל הכירו באפשרות לחייב מזיק בפיצויים עונשיים. כבר ב- ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פ"ד ט 1331, נקבע כי:
'התקפת המערער על המשיבה הייתה זדונית, ללא התגרות מיידית שקדמה לה, והיא בוצעה בפראות שהייתה מכוונת להשפיל את כבוד המשיבה קבל עם ועדה. בית-המשפט רשאי להביא בחשבון גורמים מיוחדים אלה, כגון כוונתו הרעה של התוקף ובושת שסבל הנתקף, בקבעו פיצויים עונשיים... בהתחשב עם כל הגורמים האלה אנו מוצאים שהמסיבות הצדיקו הטלת סכום ניכר כפיצוי כללי...'
(שם, 1335).
והפסיקה חזרה וקבעה כי לבתי-המשפט בישראל סמכות לפסוק פיצויים עונשיים (ראו ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא 225, 234 (1957); ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פ"ד יב 1261 (1958); ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225, 237 (1973); ע"א 670/79 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 205 (1987)), אף כי גישה זו זכתה לביקורת (אנגלרד, ברק, חשין בספרם הנ"ל, בעמ' 584-583 וראו גם דברי השופט קיסטר ב- ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד כח(1), 393 ((1974)).
90. לעניין מטרות הפיצויים המוגברים ומהותם, יפים דבריה של כב' השופטת נילי מיימון בפסק-דינה ב- תמ"ש (יר') 28551/00 הנ"ל, בו פסקה פיצויים מוגברים לאישה בגין נזקים שגרם לה בעלה בתקיפתו אותה ובהתעללו בה:
'הפיצויים המוגברים נפסקים כשמדובר בנזק שאינו רכושי כגון פגיעה בשם טוב או ברגשות. בסוג זה של פיצויים יש להביא בחשבון את ההתנהגות הזדונית של המזיק וביטויים בהם השתמש. אף כאן יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק כדי להגדיל את סכום הפיצוי (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 494, 489 (1991))...
משמדובר בפיצויים מוגברים (AGGRAVATED DAMAGES) הנזק שנגרם לניזוק אינו "רכושי", אלא נזק שפגע בשמו הטוב או ברגשותיו, ועל-כן סכום הפיצויים הנפסק הוא מטבעו "AT LARGE", דהיינו, אינו ניתן להערכה כספית מדוייקת, בהערכת נזקים אלה יש מקום להתחשב בנסיבות המיוחדות בהן בוצעה העוולה, כגון בהתנהגותו הזדונית של המזיק, והביטויים שבהם השתמש. נסיבות אלה הן רלבנטיות, שכן הן משפיעות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק. חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. מכאן שגם בסוג זה של פיצויים, כמו בפיצויים לדוגמא, יש להתחשב בחומרת התנהגותו של המזיק, ולהגדיל, בהתאם לכך, את סכום הפיצויים המגיעים לניזוק. למרות דמיון זה בין שני סוגי הפיצויים, נבדלים הם אלו מאלו בכך, שהפיצויים לדוגמא מניחים מראש כי סכום הנפסק לניזוק אינו מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, אלא בא למטרות עונשיות; לעומת-זאת, בפיצויים המוגברים, סכום הכסף שנפסק לניזוק מהווה הערכה כנה של הנזק שנגרם לו, כאשר נזק זה הוגבר על-ידי התנהגות הבלתי-ראויה של המזיק. (י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (טדסקי עורך), 579).
דברים אלה נאמרו בהתיחס לפגיעה בשמו הטוב של אדם. דברים אלה יפים גם לנסיבות שבפנינו בתביעה דנן, דברים אלה יפים בהתיחס לנזק הרגשי, לפגיעה, לאובדן רווחתה של התובעת בגינם יש לפצותה ובהערכת נזקה יש להתחשב בהתנהגותו הבלתי-ראויה של הנתבע כלפיה.'
91. ב- ע"א 1370/91 מנצרת נ' חביבי, פ"ד מז(1), 535 (1993), נאמר לגבי פסיקתו של פיצוי מוגבר בגין פירסום לשון הרע כי היא 'מיועדת לשרת תכלית חינוכית והרתעתית כללית (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225, 224 (1973); ו- ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2), 489, 494 (1991)). כלפי הפוגע, (המעוול), יש לפסיקתו של פיצוי מוגבר אופי עונשי, שכן הוא מחוייב לשלם לנפגע סכום יותר גדול מן הדרוש להטבת הנזק שגרם לו. הנפגע, לעומת-זאת, יוצא נשכר, ובטרם יזכה אותו בפיצוי מוגבר, צריך בית-המשפט להיווכח, שהוא עצמו חף מן האשם שבעטיו צפוי הפוגע להיענש...'.
ב- ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2), 225 (1973), כב' השופט עציוני מביא את דבריו של המלומד פרופ' Julius stone, הנוגעים להבחנה בין פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים :
'... פרופ' stone במאמרו... מצביע על-כך שלמעשה כוללים הפיצויים המוגברים (aggravated damages) כמעט את כל האלמנטים של הפיצויים המוגדרים כענשיים או כפיצויים לדוגמה, בפרט כאשר מדובר, כמו במקרה שלפנינו, בפיצויים בגין הוצאת דיבה; כתוצאה מכך הוא גם מציע לבטל לגמרי את הפיצויים הענשיים... עינינו הרואות: בין אם מדובר בפיצויים ענשיים ובין בפיצויים מוגברים, יש להביא בחשבון בפסיקת הפיצויים אותם השיקולים, שהרי כאמור לעיל, יש להם לרוב אלמנטים משותפים בפרט בתביעה שעניינה פגיעה בשמו הטוב של אדם.'
לאור האמור לעיל, לפנינו מקרה מובהק, בו יש להשית על הנתבע גם פיצויים מוגברים.
92. אבקש לסיים פסק-דין זה, באמור ב- תמ"ש (יר') 3950/00 הנ"ל, מתוך דבריו של פרופ' אריאל רוזן-צבי המנוח, שמסר בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט (פרוטוקול מספר 240, 8.11.1994, עמוד 10) במסגרת דיון שהתקיים בקשר להצעת חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ד-1994:
'לטעמי, המושג הבסיסי של כבוד האדם וקדושת חייו, בהיותו בן חורין, לא יכול להתיישב בשום פנים ואופן עם סרבנות גט או עם עגינות, מלכתחילה, ואינו סובל מצב של תלות שבו צד אחד מגביל את הצד השני ויוצר כלפיו תוצאות בלתי-אפשריות. מצב של עגינות, לפיו סרבן גט משאיר אישה... פוגע בכבודה הבסיסי. זה לא רק היבט הלכתי שהרב עובדיה יוסף נתן לו ביטוי מובהק. יש ביטוי מופלא בדעת המהרש"א בסוף מסכת יבמות שכותב: 'במקום שיש עיגון אין שלום, וכל התורה לא ניתנה אלא למען עשיית השלום'. כלומר, מצב של עגינות, עוקר מבחינה זו את המטרה הבסיסית שלשמה ניתנה תורה. אלה דברים שמבטאים את התפישה האוניברסלית של שלום, של חירות ושל כבוד האדם.'
ביטוי חריף עוד יותר לפגיעה בחייה של מסורבת גט המובא גם כן ב- תמ"ש 3950/00 הנ"ל, יש למצוא בדבריו של אחד מגדולי הפוסקים של במאה העשרים, הרב י.א. הענקין בספרו עדות לישראל אומר הרב העקנין כדלהלן:
'... ומי שהוא מעכב הגט משום שהוא דורשת דמים בלי דין הרי הוא גזלן, וגרוע מזה, דהוא "אביזרא" (תת-סעיף) דשפיכות דמים.' עמ' 144 (הובא גם ב"כתבי הגרי"א הענקין", כרך א', דף קט"ו עמ' ב').
עניין לנו, איפוא, בפגיעה כה חמורה גם בעיני ההלכה, עד שיש לראותה לא רק כפגיעה רוחנית, אמוציונלית, נפשית, אלא כשפיכות דמים ממש; ויפים הדברים לאמרם.

93. סוף דבר
בשל כל נזקיה של התובעת, שנגרמו בשל סירובו של הנתבע ליתן לה גט, וזאת החל מיום 24.1.2002, המועד בו חוייב הנתבע על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ליתן גט לאישה, ועד יום הגשת התביעה, 9.9.2003, אני פוסק לה פיצוי בסך של 200,000 ₪ לשנה, ולפיכך בגין כל התקופה (תשעה עשר וחצי חודשים) סך של 325,000 ₪.
כן אני מחייב את הנתבע בפיצויים מוגברים בסך של 100,000 ₪.
סך הכל, על הנתבע לפצות את התובעת בסך של 425,000 ₪.
סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר-מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.
94. הנתבע ישלם הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ כולל מע"מ."