סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• סרבנות גט
• פיצויים בגין התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין
• אי-קיום יחסי אישות כעילת תביעה בנזיקין
• פיצוי בגין התעללות רגשית וגופנית
• תביעת נזיקין כנגד קרוב משפחה
• הסדרי ראיה
• לשון הרע
• עוולת התקיפה
• פסיקת פיצויים בגין הסתרת מצב נפשי של בן זוג
• ריבוי נישואין
• תביעת נזיקים בגין הוצאת צו עיכוב מן הארץ
• תביעה לנזיקין המסתמכת על הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
• צו הרחקה
• ניאוף
• חטיפת ילדים
• סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה בתביעה לנזקי גוף בגין מעשי אינוס
• גובה האגרה בתביעות נזיקין בענייני משפחה

תביעת נזיקים בגין הוצאת צו עיכוב מן הארץ

ב- תמ"ש (משפחה יר') 22606/03{ ד' נ' מ', תק-מש 2009(2), 506 (2009)} נפסק מפי כב' השופט בן ציון גרינברגר:

"1. מונחת בפני תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו כתוצאה מצו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו על-ידי הנתבעת.
2. התובע והנתבעת הינם בעל ואישה המנהלים ביניהם הליכים משפטיים מזה שש שנים.
3. ביום 6.11.06 הגישה הנתבעת בקשה בבית-הדין הרבני האזורי בירושלים לעיכוב יציאה מהארץ כנגד התובע, בשל חששה כי התובע יצא מהארץ לצמיתות ויותיר אותה עגונה. במסגרת הבקשה חתמה הנתבעת על הצהרה, בה היא התחייבה להודיע לתובע על קיומו של הצו תוך 4 ימים מיום מתן הצו, ולשאת בכל ההוצאות שייגרמו לתובע אם בקשת העיכוב לא הייתה דרושה או עקב אי הודעתה כנ"ל.
4. אין מחלוקת שהנתבעת לא המציאה את הצו לתובע עד ליום 13.11.06, כשבאותו יום ממש עמד התובע לטוס לחו"ל בענייני עבודתו.
5. לטענת התובע, בעצת עורך דינו פנה בבוקרו של אותו יום למשטרת הגבולות כדי לברר, ליתר ביטחון, האם הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. לאחר שחששו אושר ונודע לו על קיומו של צו כאמור, נאלץ לבטל את כל תוכניותיו לשעות שלפני הטיסה ולפעול לביטול הצו; כך, בין היתר, לא הספיק לארוז מזוודותיו ולהיפרד מקרוביו, ביטל הרצאה שהתחייב לתת בפני סטודנטים מחו"ל אותו בוקר, ונעדר משתי מסיבות פרידה שתוכננו עבורו על-ידי קולגים. בנוסף, בעצת עורך דינו ביקש ממכרה לעזוב את מקום עבודתה ולהתלוות אליו כדי שתוכל לשמש כערבה בתמורה לביטול הצו כנגדו. בסופו של דבר הסכים בית-הדין להמיר את צו עיכוב היציאה, בערבות התובע שחתם בפניו כי כל החסכונות וחלקו בדירה יעברו כולם לנתבעת, אם הוא לא ישוב לישראל עד ליום 5.2.07.

טענות הצדדים
6. לטענת התובע, בבקשתה למתן הצו הציגה הנתבעת מידע כוזב, כאילו עומד התובע לעזוב את הארץ לצמיתות, כשידעה היטב כי לתובע עבודה קבועה ומכובדת בישראל, והיא עצמה תבעה את חלקה במוניטין שלו על בסיס עבודתו בישראל כשמעולם לא טענה כי הוא עלול לנסוע לחו"ל. כמו-כן, מציין התובע שהבקשה לעכב את יציאתו מהארץ הושתתה על החשש של הנתבעת מעגינות, כשלאמיתו של דבר אין לעילה זו על מה שתעמוד נוכח העובדה שלטענתו, הנתבעת היא זו המעגנת אותו והיא המסרבת להתגרש ממנו. מוסיף התובע וטוען כי על-אף התחייבותה, ובניגוד לתקנות סדר הדין של בית-הדין הרבני, הנתבעת כלל לא המציאה לתובע את הצו בתוך 4 ימים, ואי-עמידה בהוראה זו גרמה לו לנזקים רבים. לפיכך עותר התובע לפיצויים מהנתבעת, מכוח עוולת הרשלנות, עוולת הפרת חובה חקוקה, והפרת החובה לנהוג בתום-לב לפי סעיפים 12(א), 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לטענתו, התנהגותה של הנתבעת בנסיבות המתוארות גרמה לו עוגמת נפש, סבל וכאב רב, ולדבריו, העמיד את תביעתו על סך 75,000₪ בלבד רק עקב מצבו הכלכלי העגום ואגרת משפט הגבוהה.
7. לטענת הנתבעת, התובע לא השכיל לעמוד בתנאים הדרושים כדי לזכות בפיצויים ממנה, הואיל ולא הוכח כל נזק שנגרם לו מהתנהגותה. הנתבעת לא התרשלה עת הגישה את הבקשה לעיכוב היציאה מהארץ, וזו הייתה סבירה בנסיבות העניין. אף העובדה שהצו לא נמסר בתוך 4 ימים מיום הינתנו, אינה מקנה לתובע זכות לפיצוי, בשל העובדה שלא נגרם לו כל נזק. כמו-כן, טוענת הנתבעת שאף אם הייתה ממציאה את הצו לידי התובע במועד, לא היה יכול לפעול לביטול הצו מוקדם יותר מן המועד שפעל לשם כך בפועל, הואיל שהיום המוקדם ביותר שבו חל חיוב ההמצאה יצא בערב שבת, ואז ממילא סגור בית-הדין; ולמעשה גם ביום ראשון לא היה באפשרותו לבטל את הצו, הואיל שבאותו יום השתתף בדיון בנושא המוניטין שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה, ודיון זה נמשך לאורך כל היום. יוצא, אם-כן, שבכל מקרה היה נאלץ להמתין בטיפול בביטול הצו עד יום ב' בבוקר. הנתבעת מציינת גם כי כשבקשה לקבל את הצו ולהמציאו לתובע, הודיעה לה פקידת בית-הדין שהנוהל הוא שהצו נשלח למשרדה של באת כוחה, ומניין הימים להמצאת הצו מתחיל רק עם מסירת הצו במשרדה; זאת, כדי שמשטרת הגבולות תספיק לקבל את הצו ולרשום אותו לפני כן. בפועל, מסיבות כלשהן לא הומצא הצו למשרדה של עורכת דינה עד ליום 15.11.06. לאור האמור ונוכח העובדה שלטענתה כלל לא ידעה מהו מועד נסיעתו המדוייק של התובע, טוענת הנתבעת כי היא לא התרשלה בהתנהגותה. גם לא ניתן לטענתה לבסס את התביעה על הפרת חובה חקוקה הואיל ותקנות סדר הדין הרבני אינן מהוות חיקוק; לטענתה, בתי-הדין הרבניים לא הוסמכו על-פי חוק להתקין תקנות, אלא ערכו אותם מכוח סמכותם הטבועה לקבוע את סדרי הדין שיחולו באותה ערכאה, ברם, גם אם היה מדובר בחיקוק, הרי שלפי טופס ההתחייבות עליו חתמה - שאף נוסחו נקבע על-ידי בית-הדין - נאמר מפורשות כי הפרת התקנות תגרור בעקבותיה ל"נשיאה בכל ההוצאות שייגרמו למשיב", ולטענת הנתבעת, משמעות נוסח זה היא חיוב רק בהוצאות ממשיות, להבדיל מהוצאות בגין עוגמת נפש וכיוצ"ב. אי-לכך, מאחר שהתובע אינו טוען להוצאות ממשיות שנגרמו לו בעקבות אי ההמצאה בזמן, הרי שאין ביכולתו לדרוש פיצוי כלשהו בגין האמור. יתרה-מכך, התובע כלל לא הוכיח שנגרמה לו עוגמת נפש, ובודאי שלא עוגמת נפש שאדם סביר היה תובע בגינה פיצוי כלשהו. מן הסיבות האמורות, יש לטענתה לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות.

דיון
עוולת הרשלנות
8. עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין, לפיהם אמות המידה המקובלות לבחינת קיומה של רשלנות הינן: ראשית, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק; שנית, האם הפר את אותה חובת זהירות; ושלישית האם הפרת החובה היא שגרמה נזק.
9. בענייננו, נשאלת השאלה האם הנתבעת כבעל דין סביר, חבה חובת זהירות כלפי התובע הן בעצם הגשת הבקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגדו והן באי-המצאת הצו לידיו בתוך ארבעה ימים מיום הינתנו.
10. יפים לענייננו דברי השופט גייפמן ב- תמ"ש (ת"א) 78950/01 תמיר נ' תמיר, תק-מש 2003(1), 192 (2003):
סטנדרט הזהירות המוטל על בעל-דין, כאשר עסקינן בפגיעה בזכות חוקתית, פעולתו במספר מישורים:
ראשית, על בעל-הדין המבקש עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן זוגו לנהוג בתום-לב ולהביא בפני בית-הדין את מלוא המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו - גלוי נאות של העובדות.
(השוו: רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' וינשטין בע"מ, תק-על 2000(4), 760 (2000))
שנית, חלה חובה על המבקש להודיע לצד שכנגד, שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, וזאת כדי למנוע גרימת נזק, אם הנתבע תיכנן נסיעה עיסקית או נסיעה אחרת לחו"ל. ההודעה צריכה להינתן תוך פרק זמן קצוב. החובה לעניין זה קבועה בתקנה קז(א)(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים. מטרה נוספת של חובת ההודעה, החלה על המבקש, היא לאפשר למשיב להגיש התנגדות, ולקיים בהקדם דיון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. ראו: תקנה קז(א)(3) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים.
שלישית, על בעל-הדין המבקש צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן זוג לפעול במסגרת מטרת עיכוב היציאה מהארץ המעוגנת בדין. משפגה העילה המקורית להוצאת הצו (לדוגמה: הצדדים התגרשו וצו עיכוב היציאה הוצא למניעת עגינות), על המבקש לנהוג בסבירות והגינות, ולפעול לביטול הצו שהוצא לבקשתו או ליתן הסכמה או הודעה מתאימה לצד שכנגד.
11. באשר לעצם הגשת הבקשה לעיכוב יציאה מהארץ, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי הגשת הבקשה לעיכוב יציאתו של התובע מהארץ בשל החשש מעגינותה, לא הייתה בלתי-סבירה בנסיבות העניין. הנתבעת טוענת כי חששה שהתובע לא ישוב לישראל וישתמש באזרחותו האמריקאית וברישיון שיש לו לעסוק ב... בארה"ב, זאת לאור אמירותיו לחבריו כי בארץ אין לו כל סיכוי של קידום... כוונתו המוצהרת לנסוע לארה"ב, עזיבתו את הבית וסירובו לדון עם הנתבעת על תנאי הגירושין שהוצעו על-ידי בית-הדין ואשר התקבלו על דעתה של הנתבעת, כל אלה מלאו את הנתבעת חשש כי התובע גמר-אומר-בדעתו לעזוב את הארץ ולהשאיר אותה עגונה אם תתעקש להתגרש רק לפי התנאים שהוצעו לה על-ידי בית-הדין הרבני. טענותיו של התובע כי הוא זה שרוצה להתגרש וכי הנתבעת היא זו שמסרבת להתגרש ומעגנת אותו, נדחו בשני פסקי-דין של בית-הדין האזורי ושל בית-הדין הגדול, אשר קבעו את זכאותה של הנתבעת להסכים להתגרש כנגד פיצוי. בנסיבות אלה, כשהתובע הודיע כי הינו מתעתד לצאת לחו"ל בקרוב, החשש שהתובע שלא השיג מבוקשו בבית-הדין, יבחר באפשרות לעזוב את הארץ ולהשאיר את הנתבעת בעגינותה עד שתסכים לגט ללא תנאי, לא היה בלתי-סביר; והא ראיה, שצו עיכוב היציאה לא בוטל בסופו של דבר, אלא הומר בבטוחות להבטחת שובו של התובע, לרבות הפקדת גט. בנוסף, עיכוב היציאה כנגדו חודש למשך שנה לאחר שובו לישראל, ומשך כל אותו זמן לא נקט התובע בשום הליך לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא כנגדו; וכשעמד לצאת שוב מהארץ במהלך חודש מאי 2007, התובע לא עתר לביטול הצו, אלא ביקש להמיר את הצו בהפקדת בטוחות לשובו. לאור האמור, איני סבור כי בנדון חבה הנתבעת בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כלפי התובע בעצם הגשת הבקשה, והמסקנה המתבקשת היא כי התנהגותה לא חרגה מהסביר.
12. שונים הם הדברים בכל הנוגע לאי המצאת צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים. בנסיבות המקרה מסקנתי היא כי הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות כי אם לא תמסור את צו עיכוב היציאה מהארץ לתובע תוך ארבעה ימים, יהא בכך כדי לגרום לו לנזקים.
הנתבעת בענייננו מודה כי ידעה שהתובע מתעתד לצאת לחו"ל בתקופה הקרובה, ועל-כן פעלה להוצאת הצו. בעת הגשת הבקשה חתמה הנתבעת על התחייבות להודיע למשיב אודות הצו שניתן נגדו תוך ארבעה ימים מיום מתן הצו על-ידי בית-הדין, וכן לשאת בכל ההוצאות שיגרמו למשיב עקב אי הודעתה הנ"ל.
נוסף על-כך, תקנה קז(א)(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים קובעת מפורשות:
'המבקש חייב להודיע לצד שנגדו הוצא הצו על הוצאת הצו תוך ארבעה ימים מיום שהצו ניתן. על המבקש להמציא לבית-הדין אישור שהצו נמסר לצד השני או אישור על תחליף מסירה או להמציא נימוק להנחת דעתו של בית-הדין אם לא הייתה מסירה.'
אכן, המצאת הצו לידי התובע תוך ארבעה ימים מיום הוצאתו בפועל על-ידי בית-הדין ולא מיידית, נועדה לאפשר לצו להתקבל בינתיים במשטרת הגבולות. בעניין זה טוענת הנתבעת כי כשבקשה לקבל את הצו ולהמציאו לתובע, פקידת בית-הדין הודיעה לה כי הנוהל הוא שהצו נשלח למשרדה של באת כוחה וכי מניין הימים מתחיל רק עם מסירת הצו במשרדה, זאת, כדי שמשטרת הגבולות תספיק לקבל את הצו ולרשום אותו לפני כן. לטענתה, אף התובע עצמו העיד כי שלושה ימים לפני ה - 13.11.06 בדק ולא מצא כל צו במשטרת הגבולות; בפועל, הצו הומצא למשרדה של עורכת-דינה רק ביום 15.11.06, ובאותה עת היה התובע כבר בחו"ל לאחר שהמיר את צו עיכוב היציאה בערבויות המתאימות.
טענה זו בלתי-מקובלת עלי. התקנות ואף ההתחייבות עליה חתמה הנתבעת קובעות מפורשות כי מניין הימים לצורך ההמצאה מתחיל ממועד מתן הצו בפועל ולא ממועד המצאתו למשרדי ב"כ המבקש. הטענה כי חששה שמא יקבל התובע את הצו בטרם יגיע למשטרת הגבולות, אינה מצדיקה את התנהגותה כאמור, ובמקרה זה, בו לשון התקנה וההתחייבות כה ברורה, באם חששה מסיכול הצו היה עליה לפעול כפי שמקובל בפרקטיקה, קרי, להמתין לקבלת הצו, להמציאו בעצמה למשטרת הגבולות ולאחר-מכן לתובע, זאת תוך ארבעת הימים העומדים לרשותה.
13. הנתבעת טוענת כי לא ידעה מהו מועד נסיעתו המדוייק של התובע. בנסיבות אלה, בעצם נקיטתה במדיניות של "שב ואל תעשה" היה עליה להעלות על דעתה גם את האפשרות שהתובע ינסה לצאת מהארץ בלי לדעת כלל כי ניתן כנגדו צו עיכוב יציאה, וכי בדרך זו עלול להיגרם לו גם עוגמת הנפש רבה ואף נזק כספי של אובדן הכרטיס.
14. בענייננו, אין אלא להסיק כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כשלא המציאה את הצו לתובע כלל ועיקר. ואולם, עדיין נשאר לשאול האם הנזק שנגרם לתובע, ככל שהיה נזק, הינו אכן תוצאה של אי-מתן ההודעה על הוצאת צו עיכוב היציאה נגדו?
15. דומני כי התשובה לשאלה זו הינה בחיוב. כתוצאה מאי-המצאת ההודעה בדבר מתן הצו וגילוי קיומו של הצו רק בבוקר הטיסה לאחר שבירר את הנושא ביוזמתו, נאלץ התובע לבטל את תוכניותיו לאותו יום ולהתרוצץ במסדרונות בית-הדין בלחץ אדיר בשל דוחק הזמן, במטרה לנסות ולבטל את הצו ולמנוע את אובדן כרטיס הטיסה. אין להשוות בין מקרה בו אדם יודע מראש על הצו שהוצא כנגדו מספר ימים קודם לכן, וכך ביכולתו להיערך כיאות להגשת התנגדות ולקיום דיון בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, לבין מקרה בו הידיעה על מתן הצו "נוחתת עליו" בבוקרו של אותו יום כ"רעם ביום בהיר", וגם זאת רק בשל ערנותו, אשר מנעה נזק כספי של אובדן הכרטיס כאמור. במקרה הנוכחי, בו ניתן הצו ביום שני, היה על הנתבעת להמציא את הצו לתובע לכל המאוחר ביום שישי.
בעניין זה טוענת הנתבעת כי ממילא לא יכול היה התובע לפעול לביטול הצו עד יום שני, הואיל ובית-הדין היה סגור בימי שישי - שבת וגם ביום ראשון לא היה ביכולתו לעשות כן, הואיל ובאותו יום התקיים דיון בבית-המשפט לענייני משפחה כל היום שנמשך כל אותו יום.
טענה זו לא רק שאינה צודקת אלא היא מקוממת. הנתבעת אינה יכולה להחליט מראש על צעדיו של התובע. אף אם ביום שישי היה בית-הדין סגור, לו היה מקבל התובע את הצו בזמן, יכול היה אז להתייעץ עם עורך-דינו ולכלכל את צעדיו בהתאם. כך לדוגמה, יתכן שהתובע היה עותר בשל דחיפות העניין לביטול הדיון בבית-המשפט ביום ראשון, ולפעול באותו יום לביטול הצו. חמורה מכך העובדה שהנתבעת ידעה על מתן הצו כאמור כמעט שבוע קודם, ובכל זאת בחרה למלא פיה מים ולא להודיע לתובע על הוצאתו של הצו כאמור, אף לא במועד הדיון בבית-המשפט ביום ראשון. אמנם, בסופו-של-יום לא נגרם נזק ממוני, בשל ערנותו של התובע שבדק בבוקרו של יום במשטרת הגבולות; ברם, אין בכך כדי לאיין את עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לתובע כתוצאה ממעשים אלה. אכן, ההתחייבות עליה חתמה הנתבעת מתייחסת ל"הוצאות" שיגרמו עקב אי-ההמצאה בזמן, ובענייננו התובע אינו דורש פיצוי בגין הוצאות כספיות; ואולם מאחר שבענייננו בחר התובע לתבוע על בסיס העילה הנזיקית, בה הנזק אינו מוגבל להוצאות כספיות גרידא, אין בכך כדי למנוע מהתובע מלדרוש פיצוי בגין נזק שאינו ממוני.
16. התובעת טוענת כי הנזק שנגרם לתובע, אם בכלל, הינו מעשה של "מה בכך", אשר אינו מצדיק פסיקת פיצויים, כאמור בסעיף 4 לפקודת הנזיקין. לטענתה, הטענות בדבר ביטול מסיבת ההפתעה וההרצאה נטענו לראשונה במסגרת התצהיר ולא בכתב התביעה; ומכל מקום, ההרצאה שבוטלה בבוקרו של יום הטיסה נעשתה בהתנדבות, ומסיבות הפרידה שתוכננו היו מינוריות ביותר, כך שלא נראה שביטולן גרם לעוגמת נפש של ממש. אף הזעקתה של הערבה לבית-הדין נעשתה על דעתו של התובע בלבד, מבלי שנדרש לעשות כן על-ידי בית-הדין. גם הנזק שנגרם כביכול לשמו הטוב כשנאלץ לספר לאנשים כי הסיבה לביטול תוכניותיו נעוצה בצו עיכוב היציאה שהוצא נגדו, אין בו ממש, ולא נגרמה לטענתה כל פגיעה בשמו. פרט לכך, התובע לא הוכיח כי לא הספיק לארוז את המזוודות ולא הספיק להיפרד ממקורביו, ולמעשה זנח מרכיבים אלה בתצהירו ובסיכומיו.
17. איני מקבל את טענת הנתבעת כי מעשיה לא גרמו לתובע אלא נזק של "מה בכך" בלבד. הלחץ הרב שנגרם לתובע עקב לוח הזמנים הצפוף עד מועד הטיסה, ועצם העובדה שנאלץ לבטל בפתאומיות את תוכניותיו, גם אם הדבר לא לווה בהפסדים כספיים, מהווה נזק ממשי של עוגמת נפש אשר אין להקל בו ראש כלל ועיקר.
18. מדובר אמנם בענייננו בבני זוג שיש ביניהם סכסוך ברמה גבוהה, ובהכרת זכותו של בן זוג להגיש תביעת נזיקין נגד בן הזוג השני קיים חשש מפריצת גדר ומתן גושפנקא להגשת תביעות נזיקין בין צדדים על בסיס התנהגותם לכל אורך ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם, שמטרתן איננה פיצוי נזיקי "טהור", אלא תוספת של חזית נוספת ב"מלחמה" הכוללת שביניהם. גם קיים חשש שתביעות בין בני זוג עלולות להעכיר את היחסים ביניהם עד כדי סיכון סיכויי השלום ביניהם. מנגד, דווקא במצב זה חשוב להקפיד על כללי התנהגות נאותה, על-מנת לא ללבות את הסכסוך ואת המתח הרב שבו שרויים הצדדים ממילא, ולא לגרום אחד לשני לנזקים נוספים. ובנוסף, ישנם סכסוכים בין בני זוג, כמו זה שבפניי, שבהם החשש מפני פגיעה אפשרית בסיכויי פיוס ושלום כה רחוק, מאחר שהסכסוך כה עמוק ובלתי-הפיך, עד שהוא כבר אינו רלוונטי.
ואולם, בתי-המשפט עד היום נהגו לפסוק פיצויים בתוך המשפחה רק עם גרימת נזקים חמורים.
השווה לעניין זה את דבריה של השופטת סיון ב- תמ"ש 64191/00 ש.ס. נ' ש.י. (לא פורסם):
אין להתייחס בקלות ראש לתביעות נזיקין המוגשות בין בני משפחה. אמנם הכלים המשפטיים העומדים בפני השופט הבא להכריע בתביעות כגון דא הם אותם כלים העומדים בפני שופט הדן בתביעה אזרחית נזיקית מן השורה, אולם יחד-עם-זאת, על השופט הבא לדון בתביעות שכאלה בין בני משפחה להפעיל "רגישות יתר" ולקחת בחשבון, נסיבות שונות, תוך ראיית התמונה הכללית, בשל העובדה כי מדובר ביחסים בין אישיים מורכבים.
לכאורה אין זה "טבעי" כי תביעות נזיקין בין בני משפחה יגיעו לפתחו של בית-המשפט, מאחר ומדובר במרקם יחסים מיוחד ומסויים בין בני משפחה. יחד-עם-זאת, כמובן, אין זה מן הנמנע כי מערכת היחסים תתקלקל במידה המצדיקה פנייה לבית-המשפט, אף בנזיקין. על-כן, המקרים המעטים שהוכרעו בהן סוגיות מסוג זה הן מקרים עם נסיבות קיצוניות ויוצאות דופן. המחשת דבריי ניתן למצוא בפסק-הדין הידוע בעניין אמין (ר' ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5), 69 (1998)) המגולל מערכת יחסים כה סבוכה ובעייתית בין אב לילדיו, עד כי בית-המשפט מצא לנכון לחייבו בגינה, בנזיקין.
19. לדעתי, כל עוד מדובר בנזק ממשי שנגרם לתובע, אין להקל ראש בכך, וראוי לפסוק לתובע פיצויים בנדון אף בגין עוגמת נפש בלבד. הרציונל הוא אותו רציונל, ועצם היות הנזק חמור יותר או פחות אינה סיבה להקל עם המעוול אך בגין היות הצדדים בני זוג, ובמיוחד לאור העובדה שמדובר בצדדים המסוכסכים בין כה וכה. בענייננו, אני מסיק שנגרם נזק לתובע בשל התנהגותה הרשלנית של הנתבעת, אף אם בפועל מדובר בנזק שאינו כה חמור, ובודאי שאינו כה חמור כפי שטוען התובע, אשר העמיד את נזקו על 75,000 ₪.
20. על בסיס כל האמור, אני קובע כי התובע הוכיח שהנתבעת התרשלה וכי כתוצאה מכך נגרם לו נזק בגין עוגמת נפש. אני מחייב בזה את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 3,000₪.
21. לאור מסקנתי זו, איני רואה צורך לדון בטענות שהועלו בנוגע להפרת חובה חקוקה והפרת חובת תום-הלב.
22. אני מחייב בזה את הנתבעת בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין של התובע בסך 3,000₪ בצירוף מע"מ."