botox

הסדרי ראיה

1. העותר לקבלת סעד כספי ופיצוי נזיקי, ראוי שינהג בתום-לב ומתבקש כי התנהגותו שלו תהא חפה מאותה עוולה שהוא תולה בחברו
ב- תמ"ש (משפחה כ"ס) 658-02-10 {ס. ש. נ' י. ק., תק-מש 2011(4), 919 (2011)} נפסק מפי כב' השופט צבי ויצמן:


"תביעה נזיקית בה עותרת התובעת לחיוב הנתבע בפיצוי כספי בשל הפרתו את הסדרי הראיה עם בִּתָם המשותפת.

העובדות הנדרשות לנדון
1. התובעת הינה עיתונאית, מבקרת אומנות מרצה ויועצת בענייני תרבות ואמנות (להלן: התובעת), ואילו הנתבע הינו צלם קולנוע בכיר ומרצה במוסדות לימוד אקדמיים בתחום הקולנוע (להלן: הנתבע).
2. הצדדים אשר לא נישאו זה לזה, ניהלו מערכת יחסים זוגית קצרה שנמשכה כשנתיים, ובמהלכה הרתה התובעת את בתם הקטינה, ש., ילידת xx/xx/04 (להלן: הקטינה).
הצדדים נפרדו זה מזה בשלהי שנת 2003 עוד קודם להולדת הקטינה (ראה סעיף 2 לכתב התביעה).
3. כל אחד מהצדדים היה נשוי בעבר. לתובעת בת מנישואיה לאחֵר ואילו לנתבע שתי בנות מנישואיו לאחרת.
4. ביום 26.9.05 חתמו הצדדים על הסכם שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין, ובמסגרתו הסדירו, בין השאר, את סוגיות משמורתה של הקטינה, הסדרי הראיה עימה ומזונותיה (להלן: ההסכם).
5. במסגרתו של ההסכם נקבעה המשמורת בקטינה בידי אימה, התובעת, וכן נקבעו הסדרי ראיה גמישים לאב אחת לשבוע ללא קביעת יום מסויים ומוגדר. לנתבע אף ניתנה הזכות להרחיב את הסדרי הראיה על-פי רצונו ואפשרויותיו. בין השאר, צויין בהסכם כי:
'הצדדים מסכימים כי הסדרי הראיה יהיו בתיאום בניהם, והם יגלו גמישות אחד כלפי השני בתיאום הסדרי הראיה.' (סעיף 14 להסכם)
6. יאמר מיד כי, על-אף האמור בהסכם, דומה כי הצדדים לא הפגינו גמישות רבה האחד כלפי השני. כשנה לאחר חתימתו ואישורו של ההסכם, פנה הנתבע לבית-המשפט בתובענה על-פי הפקודה לבזיון בית-המשפט ובה הלין כי התובעת מסכלת את הסדרי הראיה בינו לבין הקטינה. מנגד טענה התובעת כנגד הנתבע כי הוא זה המפר את הסדרי הראיה עם הקטינה.
בעקבות תובענה זו הסמיך בית-המשפט את רשויות הרווחה על-פי סעיף 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לפקח על הסדרי הראיה, לקובעם ולשנותם על-פי שיקול-דעתן.
7. מאז שהוסמכו רשויות הרווחה לקבוע את הסדרי הראיה בין הנתבע לקטינה ואופן התנהלותם, שונו הסדרי הראיה מספר פעמים. כיום מתנהלים הסדרי הראיה פעמיים בשבוע בימי ב' ו- ה' משעה 12:45 ועד השעה 20:00 ובכל סוף שבוע שני מיום שישי בשעה 11:45 ועד למוצאי שבת בשעה 20:00.



טענות התובעת
8. לטענת התובעת הנתבע אינו עומד באופן סדיר וקבוע בהסדרי הראיה אשר נקבעו לו על-ידי רשויות הרווחה ומבטלם חדשות לבקרים מבלי שהוא טורח לתאם מועדים חלופיים תחתם. התובעת צירפה לכתב תביעתה טבלה ובה פירטה את כל המפגשים אשר בוטלו, לטענתה, על-ידי הנתבע.
9. התובעת טוענת כי בשל מחדליו אלו של הנתבע נגרם לה נזק רב לרבות פגיעה בעבודתה הסדירה, במוניטין שלה, באוטונומיה שלה ובסדר יומה הכללי. לטענת התובעת בה בשעה שהנתבע בוחר לבטל קיומם של הסדרי ראיה רבים על-מנת שיוכל לעבוד בעבודותיו השונות והרבות הן כצלם קולנוע והן כמרצה מבוקש בתחומו הרי שהיא נאלצת לבטל פגישות עבודה רבות אותם קבעה תוך הסתמכות על קיומם של הסדרי הראיה על-ידי הנתבע.
10. לטענת התובעת, הנתבע במחדליו עוול כלפיה בעוולת רשלנות, בכך שביטל מועדי ביקור רבים תוך שידע, או שהיה עליו לדעת, כי ביטולים תדירים אלו עלולים להסב לה נזק רב. כמו-כן, טוענת התובעת כי הנתבע, באי-עמידתו בהסדרי הראיה שנקבעו על-ידי רשויות הרווחה, הפר חובה חקוקה כפי שזו נקבעה בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז שעניינו קביעת סנקציה פלילית כנגד זה אשר מיפר הוראתו של בית-המשפט או מי שהוסמך על ידו.
11. התובעת טוענת כי בשל מחדליו של הנתבע נגרמו לה נזקים של ממש אותם היא מעריכה ואומדת בשיעור של 75,000 ₪. התובעת מונה בתביעתה מספר רכיבי נזק, חלקם ממוניים וחלקם לא ממוניים, ואולם התובעת לא פירטה, לא בכתב תביעתה ולא בתצהירה, מהו סך הנזק הנטען על ידה בגין כל רכיב וראש נזק בנפרד.
12. כך לטענת התובעת נגרם לה נזק ממוני בשל מחדליו של הנתבע וביטוליו התדירים את הסדרי הראיה שכן בשלם נדרשה להשאיר את הקטינה בצהרון ואף לשכור לה שרמטפית.
13. עוד טוענת התובעת לנזק לא ממוני בגין פגיעה במוניטין ובשמה הטוב אצל גורמים שונים עימם היא עובדת בתחום עיסוקה וזאת בשל ביטולים שונים של פגישות וימי עיון וכד' אותם נאלצה לבטל ברגע האחרון בשל התנהלותו של הנתבע. לטענתה בשל הביטולים הנזכרים היא נאלצה שלא ליטול על עצמה פרויקטים נוספים והתפתחותה המקצועית נעצרה.
14. התובעת מוסיפה וטוענת לנזק לא ממוני בשל שיבוש סדר יומה והמתח המתמיד בו היא נמצאת נוכח היעדר הידיעה האם הנתבע יקיים את הסדרי הראיה אם לאו, ונוכח תחושתה שהיא משמשת ככלי משחק בידיו של הנתבע. ראש נזק זה מכנה התובעת כפגיעה באוטונומיה שלה, בחופש בחירתה ובשאיפתה להגשים הווייתה כאדם חופשי הקובע גורלו (ראה סעיף 81-80 לכתב התביעה).
15. עוד טוענת התובעת כי בגין מחדליו של הנתבע היא נאלצה להגיש את עבודת הדוקטורט שלה באיחור רב לאחר שקיבלה אישורי הארכה חריגים מהוועדה המטפלת באוניברסיטה.

טענות הנתבע
16. הנתבע דוחה את טענות התובעת וטוען כי כל הורתן ברצונה להתנכל לו ולשלוט בחייו אף לאחר פרידתם. לטענת הנתבע התובעת ידעה היטב כי עבודתו כצלם קולנוע דורשת גמישות רבה בניהול הסדרי הראיה וזאת בשל קריאות דחופות לפרוייקטים שונים ובשל היעדרויות הנכפות עליו בתקופות של הפקות הנמשכות שבועות ארוכים. הצדדים נתנו דעתם לסוגיה זו בהסכם עליו חתמו, התובעת הייתה מודעת לאילוציו של הנתבע והשלימה עימם.
17. עוד טוען הנתבע כי אף במסגרת הסדרי הראיה השונים שנקבעו על-ידי רשויות הרווחה אחר שקיבלו הסמכתן מבית-המשפט, נקבעה אפשרות לביטול או דחיית מועדי ביקור וכן נקבעה דרך ההודעה על ביטולים שכאלה. אם לא די בכך, בית-המשפט אף הוסיף וקבע סנקציה כספית לצד אשר לא יעמוד בהמלצות רשויות הרווחה ודי בכך בלבד על-מנת לדחות תביעת התובעת שכן כבר נקבע הסעד וניתנה התרופה בגין הפרות הסדרי ראיה ככל שהן מתקיימות.
18. יותר מכך - לטענת הנתבע התובעת אינה באה בידיים נקיות לבית-המשפט שכן בה בשעה שהיא מלינה על הנתבע שאין הוא עומד בהסדרי הראיה שנקבעו לו הרי שהיא עצמה מרבה לבטל הסדרי ראיה שנקבעו לו ואף אינה מסכימה לקביעת מועדים חלופיים בגין מועדי הביקור שבוטלו על ידה או בגין מועדי הביקור שהנתבע עצמו נאלץ לבטל.
להלן נבחן טענות הצדדים אחת לאחת. אך ראשון לכל ניתן דעתינו באשר לעצם החלת דיני הנזיקין במערכת היחסים שבין בני משפחה.

החלת דיני הנזיקין במרחב המשפחתי
19. אף שהמשפט ודיני הנזיקין בכללו אינם נעצרים על מפתנו של התא המשפחתי, וראיה לדבר התביעות הנזקיות השונות והמגוונות המוגשות חדשות לבקרים לפיתחו של בית-המשפט לענייני משפחה, הרי שבית-המשפט ינקוט במשנה-זהירות קודם שיכניס את דיני העוולות הנזקיות לפיתחו של המרחב המשפחתי ויבחן בחון היטב האומנם ראויה הסוגיה המובאת לפניו להבחן במשקפיים נזקיות רגילות או שמא בחינה שכזו רב בה הנזק על התועלת. ככלות הכל, שלמותו של התא המשפחתי, שמירתם של הנימים העדינים הקושרים בין הפרטים בו, תלויים בהיעדרה של עין בוחנת ובולשת שאינה מניחה לקשר המשפחתי להתפתח באופן טבעי. התערבות גסה בהתנהלות המשפחתית, אף אם מטרתה ליתן סעד לצד נפגע, עלולה לגרום נזק לבני המשפחה האחרים ובכך נמצא בית-המשפט עושה מלאכתו חסרה. מתוך שכך התנהגות הורה כלפי ילדיו לא תבחן על דרך הכלל על-פי מטבעות חוק נזקיות רגילות כשם שלא נעשה בהם שימוש לבחינת מערכת היחסים הבינאישית שבין בני הזוג עצמם.
20. דומה כי נקל לראות את האבסורד בהחלת עוולות כלליות, דוגמת עוולות הרשלנות והתרמית, באופן בלתי-מרוסן במסגרת המשפחתית. כך, כדוגמה, הדעת נותנת כי בית-המשפט לא ישעֶה לתביעה ניזקית שעניינה טענת בן זוג כנגד משנהו כי אינו עוזר לו די בעבודות משק הבית וגידול הילדים, דבר המסב לו נזק בהתפתחותו המקצועית ופוגע באוטונומיה שלו ובחופש לקבוע את גורלו. הדעת נותנת כי עניין שכזה, בו מתבקש בית-המשפט להכניס עצמו לעומקו של הקשר האינטימי של הצדדים והדרך בה הם מנהלים את התא המשפחתי ואף ליתן עמדתו באשר לטיב נוהגם, ראוי כי יקבל את תרופתו שלא במסגרתן של דיני העוולות הנזקיות. כך אפשר שתרופתו תמצֵא בחלוקה לא שיוויונית של משאביהם הרכושיים של הצדדים, קביעת סנקציות למיפר הוראות בית-המשפט, קביעת שיעור מזונות בהתאם וכיוצ"ב, בדרך זו תמנע התוָוית תוית שיפוטית על טיב התנהלותו של מי מבני הזוג וקביעה כי עוול בהתנהלותו זו.
דומה כי הפגיעה שעלולה להיגרם למירקם החיים האינטימי והמשפחתי בהתוויית תווית שכזו ובהצבעה על מי מבני הזוג כמעוול הינה ברורה ואינה צריכה אריכות דברים. נביא אך בציפורן הזרת מדבריו של המלומד בנימין שמואלי על ההשפעה הרעה שאפשר שתהא לתביעה נזיקית על התא המשפחתי אף כאשר עסקינן בבני זוג פרודים:
"...כאשר יש ילדים, תיתכן משמעות לתביעה נזיקית גם במשפחה מפורקת לכאורה. עבור ילדים ישנה תמיד חשיבות ליחסים התקינים בין ההורים, ותביעה נזיקית עלולה בהחלט לחבל בהם. לפיכך נראה כי יש להביא בחשבון גם את אושרם של הילדים כשיקול בעניין זה...החרפת היחסים בין בני זוג שנפרדו - בין היתר כתוצאה מניהול תביעה נזיקית בניהם - יכולה גם היא לפגוע באושרם של הילדים. לילדים יש אינטרס שהוריהם, גם אם הם נפרדו, ישמרו על יחסים תקינים, שכן הקשר בין ההורים יימשך גם הלאה בצורה מסויימת: תהיה בניהם אינטרקציה בשנים הבאות בכל הקשור לגידול ילדים, להשתתפות שני ההורים בשמחות משפחתיות, להעברת השרביט במסגרת הסדרי הראיה בצורה חלקה בכל פעם וכיוצ"ב. ההשפעה השלילית יכולה להיות גם כלכלית: הפיצוי הנזקי שינתן לבן המשפחה התובע שיזכה בתביעה...עלול לבוא על חשבון רווחתם של בני המשפחה האחרים... ההשפעה יכולה להיות גם ריגשית: התובע עלול להיתפס כאויב המשפחה האחראי להתמוטטותה ולא כתובע לגטימי שזכותו נפגעה, ויתכן שכך יוצר בעיני הילדים"
(ב' שמואלי "תביעות נזיקין בין בני זוג - התדיינות או חסינות" מחקרי משפט כז, התשע"א- 2011 (להלן: "שמואלי")
21. מהטעמים האמורים נדחתה, כדוגמה, על-הסף תביעת פיצויים שהגישו קטינים, באמצעות אימם, כנגד אביהם בטענה שסכום המזונות ששילם גרם להם נזק של ממש כיוון שלא היה בו די להעניק להם חינוך הולם ולנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם להתפתח ולהתקדם בחיים, כאשר בית-המשפט מבהיר כי הסעד לתובענה שכזו אפשר שימצא בתביעה להגדלת מזונות וכיוצ"ב (תמ"ש (יר') 13571/91 א.י. נ' א.מ.), בדומה נמחקה על-הסף תביעה שהוגשה בשם קטינים כנגד אביהם בטענה כי הזניח אותם ולא בא לבקרם (תמ"ש (משפחה חי') 1620/00, בש"א (חי') 3190/00 ר.ב. נ' ש.ב., תק-מש 2001(3), 33, 34 (2001)).
22. בדומה לכך מצאו בתי-המשפט כי אין זה ראוי להחיל את דיני הנזיקין אף לגבי ענינים הקשורים בהתנהגות בלתי-מוסרית של מי מבני הזוג, כגון בגידת בן זוג במישנהו, וכן לא הוכרו תביעות שענינן נזק נפשי שנגרם מעצם הגשת תביעת גירושין של בן זוג כנגד בן הזוג האחר. בתי-המשפט כמו גם חכמי המשפט הכירו בקוצר ידו של הדין ובכך שהוא יתקשה לספק מזור לרגשות הפגועים וללב הדואב. בן הזוג הבוגד באמונו של משנהו, אפשר שראוי גם ראוי הוא לגנאי מוסרי, דתי או חברתי, אך הנפגע ממנו יתקשה למצוא תרופתו במשפט, והמשפט לא ימהר לשפוט ולפסוק פסקו בענינים שבלב (ראה: ג' טדסקי "משבר המשפחה וחסידי המסורת" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל (בעריכת ג' טדסקי, התשכ"ד), 282, 295-291 וכן ראה סעיף 15-14 לפסק-דינו של כב' השופט ריבלין ב- ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6), 209, 234-233 (2004); סעיף 91 לפסק-דינו של כב' השופט פיליפ מרכוס ב- תמ"ש (משפחה יר') 21382/01 ב.ד. נ' ב.ר., תק-מש 2007(4), 612, 646 (2007) ומנגד ראה עמדתו של כב' השופט אסף זגורי ב- תמ"ש 10541-03-11 א.ז. נ' מ.ז., תק-מש 2011(3), 79 (2011)), ובדומה יפים דבריה של כב' השופטת הניה שטיין ב- ת"א (ת"א) 1016/88 אמין נ' אמין, תק-מח 97(2), 330 (1997):
'ישנם היבטים מסויימים בחיי משפחה, שההכרעה השיפוטית זרה להם וראוי שתישאר כך. לדוגמה: אין להעלות על הדעת, כי קטין יוכל לתבוע את הוריו בנזיקין, בגין נזק נפשי שנגרם לו בעקבות גירושיהם של ההורים ופירוק התא המשפחתי, למרות שנזק כזה, בדרגה כזו או אחרת, צפוי וידוע רבים.'
וכך מצאנו בדבריו של כב' השופט ס' ניצן ב- תמ"ש 1847/04 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2009(4), 126 (2009):
'עולם המשפט הנו מערכת של נורמות, אך לא כלל מערכת הנורמות; בצד עולם המשפט קיימים כללים נוספים, המכתיבים את התנהגותנו - כללים הנובעים מהיותנו בני אנוש, הורים, נשואים, כללים הנובעים מאמונותינו, ועוד. לא תמיד קיימת חפיפה מלאה בכללים; לעיתים עולם המוסר מורה כך, אך עולם המשפט קצר מלהושיע; לעיתים ההשלכה החברתית היא כזו, שתנגוד את המוסר בין שני הצדדים הנצים בפני, אך תיטיב עם כלל החברה. הכלל הוא כי עולם המשפט, במערכת האזרחית, אינו מכתיב את התנהגות הצדדים בעת הנישואין, כל עוד עומדים הצדדים בכללי הנורמות האזרחיות הרגילות. לטעמי, בית-המשפט צריך למשוך ידיו מקביעות שמשמעותן הסדרת חיי הנישואין (כיצד "ראוי" שבעל יתנהג או כיצד "ראוי" שאישה תתנהג), כל עוד אין מדובר בעבירות או בעוולות "מוכרות" (ובכך אעסוק בהמשך). אכן, לעיתים אין צד כזה או אחר נוהג כראוי לבעל באשתו או לאישה בבעלה- אך כל עוד הדבר אינו מהווה עוולה, הכלל הוא כי התנהגות שאינה נאותה, כנישואין, לא תהווה עילה. התרופות לאי התנהגות נאותה מהלך הנישואין מצויות במישור הדתי - בתוך מערכת הגירושין; אובדן זכויות מכוח קשר הנישואין וכיו"ב; התנהגות שאינה נאותה לא תקים חיובים מעבר לכך, אלא אם תהווה היא עוולה או עבירה.'
ובקיצור קולע הבהיר את הדברים כב' השופט איתי כ"ץ בפסק-דין שניתן לאחרונה ביום 27.11.11
'לא כל קושי בחיי הנישואין, מהווה יסוד תשתית לקיומה של עוולה נזיקית ואין לתרגם כל רגש סובייקטיבי שהוא של מי מבני הזוג למושגים משפטיים' (תמ"ש (יר') 17493/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם))
23. זאת ועוד, הזהירות בהחלתם של דיני הנזיקין במסגרת היחסים הפנים משפחתיים מקורה גם בחשש למדרון חלקלק (Slippery Slope) ומהצפתו של בית-המשפט בתביעות מסוג זה(The Floodgates Argument) החשש מוחשי במיוחד אם ניתן יהיה לתבוע גם במקרים זניחים. יש מלומדים הסוברים כי קיים חשש ממשי שגם אם הפסיקה תצמצם ותקבע נחרצות כי יש להכיר בתביעות נזיקין במסגרת המשפחה רק במקרים מסוימים ומסויגים, קשים וחמורים, בכל זאת עלולות להיות מוגשות תביעות נגד בני משפחה גם במקרים קלים יותר (וראה לעניין זה דבריה של כב' הש' הניה שטיין ז"ל ב- ת"א (ת"א) 1016/88 אמין נ' אמין, תק-מח 97(2), 330 (1997) (פסקה ח' לפסק-הדין) וכן ראה - בנימין שמואלי "תביעות נזיקין בין בני זוג - התדיינות או חסינות" מחקרי משפט כז, התשע"א-2011).
מהטעם הנזכר נדחתה לאחרונה תביעה נזיקית של אב אשר טען לנזק שנגרם לו כתוצאה ממניעת קיום הסדרי ראיה עם בנו הקטין על-ידי אימו. חברתי, כב' השופטת רבקה מקייס, אחר שציטטה ממאמרו הנזכר של המלומד בני שמואלי את הדברים הבאים:
'ישנו חשש ממשי שאם יוכרו תביעות נזיקין בין בני זוג, הסכר ייפרץ ותביעות רבות מאותו סוג יוגשו לבתי-המשפט. החשש מוחשי במיוחד אם תהיה אפשרות לתבוע גם במקרים זניחים. לא ברור כלל ועיקר שהחברה מעוניינת כי היחסים במשפחה יוסדרו תמיד בבתי-המשפט.'
מצאה לדחות את תביעת האב תוך שהיא מדגישה שראוי שבית-המשפט יביע חוסר שביעות רצונו מעצם הגשת תובענות שכאלה בפסיקת הוצאות משמעותיות (ראה תמ"ש 16388/03 פלוני נ' פלונית, ניתן ביום 30.11.11 (טרם פורסם)).
כך גם נדחתה לאחרונה תביעה נזיקית של אישה אשר טענה כי גרושה נוהג לשלוח לה, במסגרת תיאום הסדרי הראיה עם בנם המשותף, מיסרונים המכילים תכנים אלימים רוויים בהכפשות והשמצות. כב' השופטת ורדה בן שחר דחתה טענתה של האישה לקיומן של עוולות נזקיות, כגון רשלנות והפרת חובה חקוקה, באותן נסיבות, בין השאר מהטעם ש:
'היענות לתביעות מסוג זה במסגרת "עוולות המסגרת" שבפקודת הנזיקין תיצור חקיקה שיפוטית שתפתח את הסכר בפני פרץ של תביעות בין בני זוג אשר נמצאים בסכסוכים הנובעים מגירושין ואף תלבה אותן.'
(תמ"ש 15971-12-09 ר.ג. נ' א.י., תק-מש 2011(4), 849 (1.12.11).
כב' השופטת בן שחר אינה מתעלמת מחומרת התופעה אך היא סבורה, כפי שהבהרנו לעיל כי פתרונה ימצא לא במסגרת סעדים נזקיים אלא חלופות אחרות. ובלשונה:
'עם-זאת, אני סבורה שעל בית-המשפט לסייע בטיפול ובהכחדה של התנהגות מטרידה והשפלות של מי מבני הזוג כלפי משנהו, אך זאת על-ידי הפניה לגורמים טיפוליים, הדרכה מתאימה ועל-ידי טיפול ממוקד בבעיה ובכלל זה גם על-ידי שימוש בסנקציות מותאמות למערכת היחסים המתמשכת שכן כל תיאום בין בני הזוג לגבי הסדרי ראיה, לגבי הוצאות כספיות, לגבי בחירת מסגרת חינוכית, לגבי הסכמה לטיפול, לנסיעה לטיול ועוד עלולה לגרור את בני הזוג לשימוש במסרים פוגעים, בהשפלות ובהטרדה ואת אלו צריך לשרש.'
24. טעם נוסף המצדיק משנה-זהירות בפתיחת השער להחלת דיני הנזיקין במרחב המשפחתי הינו החשש מפני תביעות סרק ותביעות כוזבות. מכיוון שיחסים במשפחה הם, מטיבם ומטבעם, טעונים ביותר, עלולות להיות מוגשות תביעות סרק כוזבות ולו לשם נקמה גרידא בהורה או בבן המשפחה או לשם השגת יתרון דיוני בסכסוך גירושין, מזונות או משמורת. לעיתים קיים חשש גם לפגיעה קשה בזכויות הילד, שכן הילד עלול לשמש ככלי משחק בידי ההורה התובע, שיצרף אותו לתביעה כביכול כנפגע מעוולה של בן הזוג הנתבע, לצורך השגת אותו יתרון דיוני. וכך גם הענות בלתי-מרוסנת לכל תביעה שעניינה התנהלות בני הזוג במרחב המשפחתי עלולה 'להפוך את בני הזוג לחשדנים, לפנקנסנים ולמתחשבנים באופן מוגזם ולכך שלא יהיו מסוגלים באמת לסלוח על נזקים - גם אם לא מכוונים' (שמואלי, שם, 147)
25. על-אף האמור לעיל ובצידו, פשוט וברור כי אין לחסום תביעות נזקיות במרחב המשפחתי כאשר האינטרס הציבורי חובר לאינטרס הפרטי במטרה למגר תופעות שאין כל מקום להגן עליהן. כך הם פני הדברים כאשר עסקינן בסוגיית אלימות בתוך התא במשפחתי, בין אם זו עניינה בבני הזוג בינם לבין עצמם ובין באלימות של הורה כלפי ילדו (וראה כדוגמה - תמ"ש (יר') 2160/99 ל' נ' ל'; תמ"ש (קר') 1330/01 א. נ' פלוני תק-מש 09(2), 320 (2009); תמ"ש (ת"א) 2880/00 מ.פ נ' י.ש ורבים אחרים) כאשר בעניין זה לא היסס בית-המשפט בנסיבות מתאימות אף לפסוק פיצויים מוגברים (ראה, כדוגמה, פסק-דינה של כב' השופטת ענת אלפסי ב- תמ"ש 12102/06 (אשדוד) ד' נ' ד', תק-מש 2011(4), 497 (2011)), וכך הוא בעניינה של סרבנות גט (תמ"ש (יר') 6743/02 כ. נ' כ., תק-מש 08(3), 96 (2008); תמ"ש (ראשל"צ) 30560/07 ה.ש. נ' ה.א.; תמ"ש (ת"א) 24782/98 נ.ש. נ' נ.י. תק-מש 08(4), 292 (2008); תמ"ש (חי') 12200/08 פלונית נ' אלמוני ועוד רבים אח') או גירוש אישה בעל כורחה (ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 (1984); ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995); תמ"ש (יר') 14150/04 ג.מ. נ' א.ע.ש.ג. ורבים אחרים), וכך בהתנהגות חריגה במיוחד של הורה כלפי ילדו המגיעה כדי התעללות נפשית (ראה ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5), 69 (1998); תמ"ש (ת"א) 29150/97 מ.ט. נ' ז.ד.; וראה לעניין זה מאמרו של בנימין שמואלי "ציווי משפטי על אהבת הורה לילדו ופיצוי בגין הזנחה רגשית: האם ילך משפט המדינה בעקבות משפט הטבע" משפטים על אהבה (התשס"ה), 350-269).
26. נוכל , איפוא, לסכם ולומר - על-אף שדרכן של תביעות נזקיות אינה נעצרת על מפתנו של בית-המשפט לענייני משפחה הרי שאין לאפשר להן מסלול אוטומטי ו"חלק" ועל בית-המשפט לדקדק ולבחון היטב, נוכח טיבו וטיבעו של התא המשפחתי, האם מתן הסעד הניזקי הינה הדרך הראויה להתמודד עם התובענה שהונחה לפיתחו. כאשר עסקינן בתביעה נזיקית שעניינה נזק אשר נגרם כתוצאה מהפרת הסדרי ראיה נראה כי איזון נכון בין האינטרסים הנזכרים לעיל יהא במתן סעד מתוך דיני נזיקין אך ורק באם עסקינן בהפרה משמעותית וגסה של הסדרי הראיה אשר נעשתה בזדון ותוך קיפוח מוחלט של טובת הקטין וזכויותיו של ההורה האחר, וכן אחר שנוודא כי אין בנמצא סעד חלופי אשר יהא בו מחד לרפא את הנזק לנפגע ומאידך לא לפגוע פגיעה יתירה במירקם המשפחתי.
אחר שהבהרנו הבהר היטב את המדיניות השיפוטית הראויה בכל הקשור לבחינת תובענות נזקיות בתוך התא המשפחתי, אבוא אל הנדון דנן.

האומנם עוול הנתבע כלפי הנתבעת בגין הפרת הסדרי הראיה על ידו?
27. שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות - חובת זהירות, הפרתה וגרם הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)) ובעצם שלושה שהם ארבעה שהרי בכל עוולה נזיקית נדרשת אף הוכחת הקשר הסיבתי שבין הנזק לעוולה.
כאמור, אפשר שהפרה גסה של הסדרי ראיה שנקבעו בין בני זוג תגיע כדי עוולת רשלנות שכן בין בני זוג אשר להם ילד משותף קיימת חובת זהירות מושגית בכל הקשור להתנהלותם עימו וכפי שציין כב' השופט שלמה אלבז ב- תמ"ש (יר') 13993/02 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2007(1), 516 (2007):
'הקשר בין שני אנשים החולקים יחד הורות הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים... לעניין זה אין נפקא מינא אם ההורים נשואים או לאו. זיקה שכזאת יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לענינים העולים מתוך הקשר האישי והקירבה המיוחדת הנוגעת לילד המשותף.'
אינני מקבל את טענת הנתבע לפיה העובדה שבני הזוג לא היו נשואים זה לזה מסירה מעליו כל חובת זהירות כלפי התובעת. הקושר ומקשר בין הצדדים, זולת למערכת היחסים הזוגית שניהלו, הינה בתם הקטינה ולמיצער בכל הקשור להתנהלות עמה הם חבים הן כלפיה והן זה כלפי זה בחובת זהירות. דרגתה ועוצמתה של חובת הזהירות אפשר שתשתנה על-פי נסיבות העניין ומתוך בחינת נסיבות העניין ידרש בית-המשפט לקבוע האם הופרה החובה.
עלינו לבחון, איפוא, האם בנדון דנן הופרה חובה זו .
28. בנדון חתמו הצדדים על הסכם אשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 26.9.05. מתוך עיון בהוראות ההסכם עולה במפורש כי הצדדים נתנו דעתם לאופי עבודתו של הנתבע ולכך שאין הוא יכול להתחייב להסדרי ראיה במועדים קבועים, מתוך שכך הוסכם על הצדדים כי יגלו גמישות בכל הקשור להתנהלותם באשר להסדרי הראיה של הנתבע עם הקטינה.
כך בסעיף 14 להסכם צויין:
'הצדדים מסכימים כי הסדרי הראיה יהיו בתיאום בניהם, והם יגלו גמישות אחד כלפי השני בתיאום הסדרי הראיה.'
עוד הסכימו הצדדים בסעיף 15 להסכם שלא לקבוע יום מסויים בשבוע בו יבקר הנתבע את הקטינה והסתפקו בקביעה כללית כי הביקורים יתקיימו אחת לשבוע. לטענת הנתבע הסכמה זו נקבעה על-אף שבטיוטת ההסכם נקבע יום מסויים בשבוע, וזאת לאור הבהרתו כי לא יוכל להתחייב על יום קבוע בשבוע בשל אילוצי העבודה שלו.
כיוון שבעת חתימת ההסכם הייתה הקטינה כבת 9 חודשים הוסיפו הצדדים והסכימו בסעיף 16 להסכם כי:
'כאשר תגדל הבת יכול ויורחבו הסדרי הראיה... על-פי יכולתו של האב, כפי שיוסכם בין ההורים.' (ה.ש - צ.ו)
אם לא די בכך, בסעיף 18 להסכם הובהר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי:
'לאם לא תהיה כל דרישה או טענה באם לא יוכל האב להרחיב את הסדרי הראיה ו/או יאלץ להחליף את היום הקבוע לעיל, והיא תגלה גמישות מירבית בהתאמת הסדרי הראיה של הבת. גם האב יעשה ככל יכולתו כדי לגלות גמישות מירבית בקיום הסדרי הראיה של הבת.'
29. זאת ועוד, גם אחר שהסמיך בית-המשפט את רשויות הרווחה לקבוע את הסדרי הראיה, לשנותם ואף לקבוע את אופן ביצועם, וגם לאחר שרשויות הרווחה קבעו מועדים ספציפים ומסוימים לקיום הסדרים אלו, הודגש על-ידי הנתבע הצורך בגמישות ובהתחשבות באילוצי עבודתו, אילוצים אשר עלולים לשבש מעת לעת את קיומם הסדיר של הסדרי הראיה. רשויות הרווחה התחשבו בטענתו זו וקבעו מנגנון להודעה על ביטול מועד ביקור זמן סביר קודם לביטול.
כך, כדוגמה, בהסדרי הראיה שנקבעו על-ידי פקידת הסעד ביום 4.1.06 צויין:
'על כל שינוי, ההורים מתחייבים להודיע זה לזה זמן סביר מראש ככל שניתן ולתאם יום חלופי, כולל ימי שישי שבת ובלבד שקיימת הסכמה בין הצדדים.'
בהסדרי הראיה שנקבעו ביום 15.7.07 צויין:
'על כל שינוי מתבקשים ההורים להודיע זמן מספיק מראש זה לזה (לפחות יום קודם).'
ובאלו שנקבעו ביום 17.11.09 צויין:
'במידה ומתבטלים ימי ההסדרים, על-ידי מי מהצדדים, יתואם בין ההורים, בהסכמה יום אחר במקום היום שהתבטל.'
בהסדרי הראיה שנקבעו ביום 16.9.10 צויין:
'במידה והאב לא יוכל להגיע כלל, עליו להודיע על-כך לאם, ארבעים ושמונה שעות מראש לצורך התארגנות האם והבת.'
30. אף בתסקיריה מציינת ומדגישה פקידת הסעד את הבהרתו של הנתבע כי אילוצי העבודה מקשים עליו להתחייב על התיצבות לכל הסדרי הראיה במועדם, מתוך שכך נקבעו מנגנונים להודעה על אי-התייצבות למפגש עם הקטינה. כך בתסקירה מיום 18.11.09 מציינת פקידת הסעד כי:
'האב מוסר לאורך כל הדרך, כי עקרונית מקבל עליו את ההסדרים, אף אינו יכול להתחייב באופן גורף בשל אילוצי עבודתו הנתונה לשינויים בלתי-ניתנים לצפיה מראש.'
ובסיכום תסקירה מאשרת פקידת הסעד כי השתכנעה ש:
'השינויים שקורים במימוש סדרי הראיה נעשים תחת לחץ ולא בכוונת זדון.'
גם בתסקיר רשויות הרווחה מיום 1/11 צויין:
'לאורך כל הדרך, האב ציין כי אופי עבודתו הוא כזה, שנקרא מדי פעם לצילומים במקומות שונים, בהתראה קצרה מאוד. הוא חזר והדגיש שעבודתו לא צפויה ומתבצעת לעיתים גם בסופי השבוע... הובהר לאב, כי במידה ומבטל את ההסדרים עליו להציע ימים חלופיים. עד כמה שידוע לנו היו פעמים שהאב הציע ימים חלופיים והיו שלא. ידוע לי שלעיתים האם לא איפשרה לממש יום חלופי, בשל תוכניות שקבעה מראש לבת.'
31. מכלל האמור עולה כי אופי עבודתו של הנתבע היה ידוע לתובעת אף קודם הורתה של הקטינה, יתר על-כן היא הסכימה להתגמש נוכח הנסיבות האמורות בכל הקשור להתנהלות הסדרי הראיה ולא ברור מדוע כעת היא מלינה בעניין זה כנגד הנתבע.
התובעת לא הצליחה להצביע על התנהגות רשלנית של הנתבע והפרת חובה מצידו, ולהוכיח, כדוגמה, כי הוא מבטל הסדרי ראיה על דרך הסתם ללא קשר לצרכי עבודתו ומתוך התחמקות סתמית מקיומם או מתוך זלזול בצרכיה של התובעת עצמה.
עוולת הרשלנות אינה נשענת אך ורק על עצם קיומו של מעשה או מחדל, יש צורך שאותו "מעשה" או "מחדל" יכללו בחובָּם את הגרעין הרשלני, זה הנעשה שלא כדין, שלא כראוי ושלא כמצופה מאדם סביר. אלא שבנדון לא מצאתי ולא הוכח לפני כי בביטולים שנעשו על-ידי התובע היה גורם של זדון, התחמקות או זלזול, ונראה כי אלו נעשו מתוך צרכי עבודתו וכפי שהצהיר והבהיר הן בהסכם והן לפני גורמי הרווחה וכפי שהיה ידוע לתובעת עוד בטרם הורתה של הקטינה.
32. זאת ועוד - אינני סבור כי, כטענת התובעת, הסדרי הראיה אשר נקבעו ושונו חדשות לבקרים על-ידי רשויות הרווחה מאיינות את כל תוכנו של ההסכם בנוגע להסדרי הראיה. סעיפי ההסכם המתיחסים לגמישות שינהגו הצדדים זה בזה בכל הקשור לקיום הסדרי הראיה כמו גם התחייבות התובעת שלא לתבוע את האב באם לא יוכל להרחיב את הסדרי הראיה, מקרינים אף על ההתנהלות המאוחרת יותר של הצדדים ועל המלצות פקידת הסעד, אשר הייתה מודעת לביטולים המתרחשים מעת לעת ולצרכיו של הנתבע וקבעה בשל כך מנגנון המתאים להתנהלות הצדדים בדרך של הודעה מראש, ניסיון לקביעת מועדים חלופיים ועוד.

האומנם הפר הנתבע חובה חקוקה?
33. כשם שרכיבי עוולת הרשלנות לא הוכחו בענייננו כך הם הדברים לעניין עוולת הפרה חקוקה. התובעת, כאמור טוענת כי הנתבע הפר בהתנהלותו את הוראת סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע:
'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-המשפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין - דינו מאסר שנתיים.'
גם אם נראה ברשויות הרווחה ובפקידת הסעד את ידו הארוכה של בית-המשפט לעניינו של סעיף 287 לחוק העונשין (ואני כשלעצמי מסכים לעמדה זו), וגם אם הפרת המלצות פקה"ס כמוה כהפרת הוראותיו של בית-המשפט, שהרי בית-המשפט נתן תוקף של החלטה שיפוטית להמלצות אלו (ואף לטענה זו אני מסכים), הרי שבנדון, כאמור, לא הוכחה הפרה של המלצות פקה"ס. פקה"ס אומנם קבעה ושינתה מעת לעת את הסדרי הראיה ואולם היא ציינה במפורש מנגנון מתאים וראוי לביטולם ו/או שינויָים על-ידי הצדדים. כפי שהובהר לעיל, בנדון לא הוכח כלל שהנתבע חרג מהמנגנון שנקבע על-ידי רשויות הרווחה של הודעה מראש על ביטול מפגש עם הקטינה.
34. אך יותר מכך - בהחלטתי מיום 12.4.10 קבעתי באופן מפורש, נוכח טענותיהם ההדדיות של הצדדים בעניין הפרת הסדרי הראיה, כי:
'כל צד אשר יפר את המלצת רשויות הרווחה, יחוייב בפיצוי לצד שכנגד בשיעור של 200 ₪ לכל הפרה של המלצות אלו. סמכותו של בית-המשפט לקבוע סנקציה זו הינה מכוח סמכויותיו שלו על-פי סעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שכן יש בדבר לשרת את טובת הקטינה ולמנוע את הויכוחים הבלתי-פוסקים שבין הצדדים, בכל הקשור להסדרי הראיה הנוגעים אליה.'
על החלטתי זו לא הגיש מי מהצדדים ערעור (ההחלטה ניתנה במסגרת פסק-דין ב- תמ"ש 15212/05 שהתנהל בין הצדדים) ולמעשה יש בה ליתן סעד ראוי בגין הפרות של הסדרי הראיה שנקבעו על-ידי רשויות הרווחה. אף מטעם זה אין מקום לקבל התובענה שלפני שהרי כבר נקבע על-ידי בית-המשפט סעד מתאים להפרת הסדרי הראיה.
אם וככל שסברה התובעת כי הסעד שניתן על-ידי בית-המשפט אינו מספק וכי יש להרחיבו, רשאית הייתה לפנות לבית-המשפט בבקשות מתאימות לשינוי הסנקציה שנקבעה והרחבתה, בין באשר לדרכי הפעלתה ובין באשר לגובה הקנס, ואולם איני מוצא כל מקום להוסיף מתן תרופה נוספת במסגרת הנזיקית בנסיבות העניין.

טעמים נוספים לדחיית התובענה דנן
35. ויש טעמים נוספים לדחית תביעתה של התובעת בנסיבות העניין שלפני:
הבא בשעריו של בית-המשפט, ובוודאי זה העותר לקבלת סעד כספי ופיצוי נזיקי, ראוי שינהג בתום-לב ומתבקש כי התנהגותו שלו תהא חפה מאותה עוולה שהוא תולה בחברו. בנדון התובעת טוענת כנגד הנתבע כי עוול בכך שביטל את הסדרי ראיה שנקבעו לו מעת לעת, ואולם כעולה מטענות הנתבע ומראיות שהובאו על ידו הרי שגם היא ביטלה הסדרי ראיה שנקבעו לא אחת.
כך לטענת הנתבע ביטלה התובעת על דעתה את הסדרי הראיה של התובע עם הקטינה למשך חודש ימים במהלך חודש מאי 2009, עד אשר נאלץ לפנות לבית-המשפט בעניין זה. אם לא די בכך כחודש לאחר-מכן, עת נטל הנתבע את הקטינה מגן הילדים, לאחר שלא נפגש עימה כחודש ימים, הזמינה התובעת שוטר לביתו, זאת למרות שאותו יום היה יום ביקור שלו. התובעת הבהירה כי בחרה לעשות דין לעצמה כיוון שלא רצתה להיות נתונה לגחמותיו של הנתבע אשר לטענתה קיים את הסדרי הראיה על-פי רצונו באופן שלא איפשר לה לתכנן את יומה (ראה עמ' 8 לפר' הדיון מיום 6.11.11). בכל הכבוד איני מוצא כל עילה מוצדקת לכך שהתובעת החליטה על דעת עצמה למנוע הסדרי ראיה לקטינה עם אביה משך כחודש ימים ללא כל החלטה שיפוטית. אני סבור כי אין זה ראוי שבית-המשפט יעתר לבקשת סעד של בעל הדין שאינו בא בידיים נקיות ועושה דין לעצמו באותה סוגיה בה הוא עצמו עותר לקבלת סעד.
בהערת אגב יש להוסיף ולתמוה על התנהגות התובעת המזמנת משטרה לבית הנתבע עת הקטינה שוהה עימו וזאת לאחר שבמשך כחודש ימים נמנע ממנו כל מפגש עם בתו, ובכל הכבוד - גם תשובת התובעת לפיה "משטרה אצלנו זה דבר חיובי, שוטרים לא נתפסים אצלנו כאנשים רעים"... (עמ' 9, שורה 31 לפר') אין בה לבטל את חוסר שיקול-הדעת הנחזה במעשה זה והנזק שללא ספק הוא היסב לקטינה.
36. על התנהגות כוחנית ולא ראויה מצד התובעת מעידה גם פקידת הסעד הכותבת בתסקירה מחודש ינואר 2011:
'לאורך כל הדרך, האם השתלחה ומשתלחת בפקידת הסעד, ובהמשך בכל דמות שמעורבת במקרה, כמו הגב' פ., מדריכה וראש צוות, ולאחרונה גם כנגד הפיקוח. האם מנסה לנהל את עבודת פקידת הסעד ונותנת לה הוראות, כיצד ומתי להתנהל...'
ובהמשך:
'לעניות דעתינו, הגב' ש' בחדות לשונה פוגעת, משפילה את הצוות, פונה בלשון ארסית, פוגענית ומזלזלת, במכתבים ומיילים, עם האשמות שווא.'
עוד מדגישה פקידת הסעד כי התובעת מבקשת כל הזמן להכתיב לעובדי הרווחה כיצד לקבוע את הסדרי הראיה ומתכונתם. עד כדי כך הגיעו הדברים שפקידת הסעד כותבת באופן חריג את הדברים הקשים הבאים:
'אינני מוכנה להמשיך לשמש שק איגרוף לתלונות האם המעליבות הציניות וחסרות הפרופורציה של הגב' ש'. מעורבותינו במקרה רק מלבה את האש. אנו מבקשים מכב' בית-המשפט להסיר סמכויותינו מטיפול במקרה זה.'
סבורני כי התנהגותה החריגה והבוטה של התובעת כלפי שלוחיו של בית-המשפט - פקידי הסעד ועובדי רשויות הרווחה - מצדיקה כשלעצמה את דחיית תביעתה בה היא עצמה באה וטוענת לעוולה נזיקית בשל אי-קיום המלצות רשויות הרווחה על-ידי הנתבע.
זאת ועוד, דומה כי בדברים החריפים דלעיל יש בכדי לאושש את טענת הנתבע בסעיף 25-17 לכתב הגנתו לפיה התובעת מנסה לנהל את חייו ולקבוע את אורחותיו כרצונה שלה אף לאחר פרידתם מבלי שהיא שמה לנגד עיניה בהכרח את טובת הקטינה עצמה אלא את צרכיה שלה.
37. זאת ועוד - התובעת בתביעתה ובתצהירה פירטה על דרך הטבלאות את הסדרי הראיה שביטל הנתבע. לטענתה ביטל הנתבע בשנת 2008 - 44 ימי ביקור המהווים לטענתה 29% מכלל ימי הביקור, בשנת 2009 ביטל 29 ימי ביקור המהווים 18% מכלל ימי הביקור, בשנת 2010 בוטלו 41 ימי ביקור המהווים 27% מסך ימי הביקור ולטענתה בשנת 2011 בוטלו 65 ימי ביקור המהווים 64% מימי הביקור (יוער כי בתחילת השנה שהה הנתבע משך 3.5 חודשים בארה"ב לצרכי עבודתו ומכאן מספר ימי הביטול הנטען), ואולם התובעת לא ציינה כלל כי גם היא ביטלה ימי ביקור לנתבע, כך לטענת הנתבע ביטלה התובעת במהלך 2009 - 30 ימי ביקור שלו, במהלך שנת 2010 ביטלה 10 ימי ביקור ובשנת 2011 מאז חודש מאי עת חזר משהייה בארה"ב ביטלה התובעת לא פחות מ- 12 ימי ביקור. טענותיו אלו של הנתבע לא נסתרו, היפוכו של דבר, התובעת הודתה כי היא מבטלת לנתבע מעת לעת הסדרי ראיה לצרכיה שלה או מתוך כך שהיא לא רוצה להציב עצמה במצב בו אינה יודעת אם הוא יתייצב לקיום הסדרי הראיה אם לאו (ראה עמ' 7 לפר', שורה 33-31).
כך גם לשאלת ב"כ הנתבע:
'ש. האם ביטלת אי פעם הסדרי ראיה של הילדה עם י'.
ת. כן
ש. כאשר נתת רשימות בתצהירך של הביטולים שאת טוענת שי' ביטל, למה לא הצגת את הביטולים שלך?
ת. כי עורך-דין מייצג אותי ולא אותו.' (!)... (עמ' 6-5 לפר')
כן מודה התובעת כי בימים שבין 4-2 ביוני 2011 בחרה לבטל את הסדרי הראיה של הנתבע עם הקטינה כיוון שהיא נדרשה לנסיעה לצרכי עבודתה לונציה ולא סמכה על הנתבע כי יקיים את הסדרי הראיה במועדים אלו, וכן הודתה בביטולים נוספים (ראה עמ' 10 לפר', שורה 30 32 לפר' ועמ' 11 שורה 33-32 לפר')
38. הנה-כי-כן הגמישות בהסדרי הראיה נחוצה הייתה גם לתובעת ואף היא נעזרה והשתמשה בה לא אחת, מתוך שכך לא ברור מדוע היא מלינה על התובע בגין התנהגות דומה. ויודגש, גם אם ביטל הנתבע מועדי ביקור רבים יותר מאשר התובעת, הרי שכפי שהובהר לעיל, לא הוכח כלל כי הביטולים נעשו על דרך הסתם מתוך זלזול או התחמקות מלמלא את חובתו ההורית או חובתו בקיום הסכמות הצדדים, ושוכנעתי כי הביטולים נעשו מתוך צרכי עבודתו בנסיבות בהן התובעת ידעה על אופי עיסוקו עוד קודם הורתה של הקטינה. ושוב אין באמור לקבוע באופן קטגורי כי ביטול הסדרי ראיה בשל צרכי עבודה הינו מוצדק כשלעצמו, היפוכו של דבר, אלא שבנסיבות העניין דנן, הווה אומר - הן הסכמות הצדדים בהסכם, הן מנגנוני הביטול שנקבעו על-ידי רשויות הרווחה ובית-המשפט, הן הסנקציה שנקבעה על-ידי בית-המשפט בגין הפרת המלצות רשויות הרווחה באשר להסדרי הראיה, הן התנהלות התובעת עצמה והן טיב היחסים שבין הנתבע לבתו אשר אין חולק כי הינם טובים ובריאים - לא מצאתי מקום להוסיף בנדון כל תרופה שמקורה בדיני הנזיקין.
39. ולבסוף - גם יסבור הסובר כי אכן התנהגותו והתנהלותו של הנתבע הגיעה עד כדי גיבושה של עוולה נזיקית, ואנו כאמור איננו סבורים כך, גם אז יש לדחות התובענה שלפני כיוון שלא הוכח נזק או למיצער הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים על-ידי התובעת למעשי הנתבע, הכל כפי שיפורט להלן.

האומנם הוכח נזק כתוצאה ממעשי הנתבע?
40. אב וראשון לדיני הנזיקין הוא כי הזכות לפיצויים מותנית בקיומו של נזק שנגרם לתובע - בהיעדר נזק אין פיצוי) ראה, כדוגמה, ע"א 101/85 מנסור נ' עיריית נצרת, פ"ד מא(3), 47, 52 (1987)).
בתביעת נזיקין, חייב התובע לפרט בכתב התביעה כל נזק שאירע לפני הגשת התביעה לפי ראשי הנזק, תוך פירוט שיעור הנזק שנגרם לו בגין כל אחד ואחד מהם, שכן נזק כזה הוא בבחינת נזק מיוחד הטעון פירוט (תקנה 78 לתקסד"א, התשמ"ד-1984; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה 2008), 925 , 932 ורבים אח').
כך גם על הניזוק מוטלת החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים מהם ייגזר הפיצוי, קרי: הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו (ראו: ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800 (1981); ע"א 2688/95 יצחק פנחס נ' קרן מהנדסים, פ"ד נ(5), 742 (1997); ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית, פ"ד נג(3), 433 (1999)). על התובע העותר לפיצויים להוכיח גם את היקף הנזק שנגרם לו ו'משלא הוכיח... את נזקו להנחת דעתו של בית-המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות' (דברי כב' השופט ח' כהן ב- ע"א 140/73 שרם נ' גרינברג, פ"ד כט(1), 194, 195 (1974)). יפים הם הדברים לעניינו של הנזק הממוני המיוחד כשם הם יפים לעניינו של הנזק הלא ממוני לגביו מצופה מהתובע כי לכל הפחות יציין מהו הסכום הנתבע על ידו בגין ראש נזק זה.
41. בענייננו, לא פירטה התובעת בתביעתה את שיעור הנזק הנטען על ידה בגין כל אחד מראשי הנזק המפורטים בתביעתה והסתפקה בנקיבת סכום גלובלי באשר לנזק שכביכול נגרם לה כתוצאה מהתנהלות הנתבע. כבר מטעם זה דין תביעתה להידחות. כך הבהיר בית-המשפט בעניין יהלום הנ"ל:
'בהיעדר פירוט של רכיבי הנזק והיקפו בכתב התביעה ובתצהיר התובעת, אין מנוס מלדחות עתירת התובעת לתשלום פיצוי כספי כלשהו.'
42. אך יותר מכך, גם בחינה מדוקדקת של רכיבי וראשי הנזק הנטענים על-ידי התובעת מעלה כי זו לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת הנזק שנגרם לה והקשר הסיבתי בינו לבין מחדלי הנתבע. כך באשר לטענת התובעת כי נגרם לה נזק בכך שנאלצה להגיש את עבודת הדוקטורט שלה באיחור. התובעת אינה מבהירה ומפרטת מהו הנזק שנגרם מהגשת העבודה באיחור ויותר מכך היא לא הוכיחה כי קיים קשר סיבתי בין ביטול חלק מהסדרי הראיה על-ידי הנתבע לבין האיחור הנטען. בכל הכבוד אין זה מתקבל על הדעת כי ביטול חלקי של הסדרי ראיה הנמשכים שעות ספורות בלבד הם אלו שגרמו לבדם לאיחור בעבודת הדוקטורט, מה גם שיש לתמוה על טענה זו שעה שהתובעת טוענת מנגד כי נגרמו לה הוצאות כספיות בגין צהרון לקטינה והעסקת שמרטפית - אם אומנם נעזרה התובעת בשירותי צהרון ושמרטפות להשגחה על הקטינה כיצד הדבר גרם לאיחור בהגשת עבודת הדוקטורט שלה?
43. ויותר מכך, התובעת הוסיפה וטענה כי מעשי הנתבע הגיעו עד כדי פגיעה באוטונומיה שלה, באפשרויותיה להגשים את הוויתה ולהתנהל כאדם חופשי הקובע את גורלו ! אנו סבורים, בכל הכבוד, כי בנטען יש משום הפרזה והגזמה רבה, אומנם פשוט וברור שאין לקבל התנהגותו של הורה המדיר עצמו מלסייע ולהשתתף בגידולו של ילדו, ואולם בנדון אין הדברים כן. הנתבע נפגש עם בתו על דרך הכלל, היחסים בניהם חמים וטובים וגם אם הוא נדרש לבטל מפגשים עימה מעת לעת עדיין עניין זה אותו ניתן לפתור בשכירת שמרטף או בהשקעת זמן נוסף בקטינה מצידה של האם (אשר כאמור יש לה בת נוספת מנישואיה לאחר) אינו מגיע, בכל הכבוד, עד כדי פגיעה באוטונומיה של התובעת ובהגשמת הווייתה.
44. כך יש לדחות אף את טענת התובעת באשר לנזקים בגין אובדן המוניטין והפגיעה בשמה הטוב אשר נגרם לה לטענתה נוכח העובדה שנאלצה לבטל פגישות עבודה וימי עיון שערכה בשל ביטולים פתאומיים של הנתבע את הסדרי הראיה. לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה כי משכורתה נפגעה או כי הפחיתה מעבודתה באופן ממשי שהסב לה נזק כספי או אחר, הרי שנסיונה להשית כעס של גורמים שונים כלפיה על-כך שלא עמדה בהתחייבויות שנטלה על עצמה, לפיתחו של הנתבע נראית בלתי-סבירה בנסיבות העניין. אין זה סביר בעיני שהתובעת לא מצאה סידורים חלופיים לקטינה בשעה שהתובעת טוענת מנגד שנגרמו לה הוצאות בגין סידורים חלופיים של צהרון ושמרטפות. והתרשמותי הינה כי לפחות עיקר מההתחייבויות אשר בוטלו על ידה נעשו מטעמים הקשורים בה וכי היא מבקשת לתרץ מחדליה שלה בביטול הסדרי הראיה של הנתבע.
ראוי ליתן את הדעת לכך שהתובעת נמנעה מהבאת עדויות של מעסיקיה או של מזמיני עבודתה לצורך הוכחת טענותיה, ואף מחדל זה יש בו להטיל ספק באשר לנזק כל שהוא שנגרם לתובעת בגין אי עמידה בהתחייבויותיה כמו גם הקשר הסיבתי שבין אי-קיום הסדרי הראיה לנזק הנטען על ידה (על משמעות אי-העדתו של עד נחוץ ראה, כדוגמה, ע"א 2275/90 לימה בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, 614 (1993); ע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני, פ"ד לה(1), 736 (1980); ע"א 1087/96 טובי יוסף נ' יהוד שושנה, תק-על 99(1), 659 (1999) ועוד רבים אח')
כך אף לא נסתרו טענות הנתבע כי הודיע לתובעת 4 ימים מראש על אי-יכולתו להתייצב להסדרי ראיה במועדים בהם לטענתה היא נאלצה לבטל התחייבויות קודמות בגין ביטולי הנתבע. ברי שפרק זמן של 4 ימים די והותר בו למציאת סידור חלופי לקטינה.
45. ולבסוף באשר לטענת התובעת כי נגרם לה נזק ממוני בכך שנדרשה לשירותי צהרון ושמרטפות בשל הצורך למצוא תחליף למועדים בהם היה הנתבע אמור להיות עם הקטינה, הרי שגם טענה זו אין מקומה במסגרת התובענה הנזיקית דנן אלא במסגרת תביעת מזונות או תביעה להגדלתם וחיובו של הנתבע להשתתף בהוצאות אלו. אך יותר מכך, כפי שהובהר לעיל, רשויות הרווחה כמו גם בית-המשפט עצמו לא התעלמו מהנזק העלול להיגרם מביטול בלתי-אחראי ומופרז של הסדרי הראיה על-ידי הנתבע ולפיכך קבעו רשויות הרווחה מנגנון באשר לדרך הביטול והצורך לפעול לתיאום ימי ביקור חלופיים ובית-המשפט אף "חיזק" המלצות רשויות הרווחה בדרך של הטלת סנקציה כספית בשיעור של 200 ₪ בגין כל הפרה של המלצה מהמלצות אלו. הסנקציה שנקבעה על-ידי בית-המשפט היא הדרך הראויה לרפא ככל הניתן נזקים שעלולים להיגרם לתובעת מביטולים שלא כדין של הסדרי הראיה ואין מקום להוסיף על הסעדים הנזכרים סעד נזיקי.
46. מכלל האמור הריני דוחה התביעה. לפנים משורת הדין ומכיוון שאין חולק שהנתבע ביטל לא מעט הסדרי ראיה שנקבעו לו, אינני עושה צו להוצאות."






2. תביעת נזיקין בטענה של מניעת קשר בין אב לבין בתו. בית-המשפט פסק פיצויים לאחר שקבע כי לתובע אשם תורם בהתרחשויות
ב- תמ"ש (משפחה יר') 13993/02 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2007(1), 516 (2007)} נפסק מפי כב' השופט שלמה אלבז:

"זוהי תביעת נזיקין בטענה של מניעת קשר בין אב לבין בתו. אמה של הקטינה, נתבעת לפצות את התובע, בסך כולל של 30,000 ₪. מתוך סכום זה, סך 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש, סך 1,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה, בימים בהם נמנע בעד התובע לפגוש בקטינה והיתרה, 4,000 ₪, בגין "הוצאות משפטיות מיותרות כתוצאה ממעשיה של הנתבעת".
1. התובע והנתבעת הכירו לפני כ- 9 שנים ולאחר שעברו להתגורר ביחד, נולדה להם בת, ביום ... בני הזוג לא נישאו מעולם. במועד בו ניהלו חיים משותפים, התגוררו הצדדים בדירת התובע בעיר... לאחר הפירוד, שבו הנתבעת והקטינה ל... והתובע נותר ב....
2. בין הצדדים התנהלו הליכים בפני בית-המשפט, בתביעות שהגישה הנתבעת כנגד התובע, למזונות הקטינה, ב- תמ"ש 13990/02 ולהחזקתה, ב- תמ"ש 13991/02.
3. ביום 17.12.02, הגיעו הצדדים להסכמות, בעניין מפגשי התובע והקטינה וזאת למשך חודש ימיםמיום מתן ההחלטה. ביום 20.1.03, ניתן פסק-דין למזונות הקטינה.
4. ביום 20.1.03, הגישה הנתבעת בקשה לשינוי ההסכמות בטענה שהתובע מפר אותן בכך שאינו לוקח את הקטינה ל"פאן-פאן" ומבלי להודיע לנתבעת, לוקח אותה לבית דודתה של אם הנתבעת. עוד נטען שהתובע השיב את הקטינה מהביקור באיחור של 30 דקות וזאת במזג אוויר חורפי והילדה לקתה בדלקת אוזניים. הנתבעת הוסיפה שהאב אינו מקפיד על מועדי לקיחת הילדה מהגן והשבתה לאם. הנתבעת דרשה שהתובע יקפיד לקחת את הקטינה מהגן, בשעה 11:00 ולא קודם ויבלה אתה רק במקומות שנקבעו בהחלטה, דהיינו "פאן-פאן", יחזיר את הילדה אך ורק לבית אמה, עד השעה 14:00. עוד נתבקש בית-המשפט לחייב את התובע לדווח לנתבעת בתום הביקור, כל דבר שתדרוש לדעת לגבי הקטינה ולגבי מהלך הביקור, לחייב את התובע לקבל הדרכה בטיפול בקטינים ולהמציא מסמך המאשר כי אכן קיבל הדרכה שכזו.
התובע התנגד לחלק מדרישות הנתבעת, צירף לתגובתו סדרת צילומים, בהם נראית הקטינה מבלה ונהנית ונימק את לקיחת הקטינה לבית הדודה בטענה ששם האוכל טרי ובריא. האב הודה כי השיב את הקטינה באיחור, אך טען שהמדובר באיחור קל של כ- 10 דקות וזאת משום שהקטינה נהנתה מהביקור. התובע הציע שינויים במועדי הקשר עם הקטינה.
5. בהחלטתי מיום 17.2.03, קבעתי שהמדובר בבקשה קטנונית וקנטרנית. הנתבעת נתבקשה להודיע אם היא מסכימה לשינוי המועדים שהוצע על-ידי התובע. בסופו של דבר לא הושגה הסכמה בעניין זה.
6. בהחלטתי מיום 24.3.03, הבעתי את התרשמותי מכך שהמבקשת נוהגת בקטינה כברכושה הפרטי ומעוניינת לשלוט על התובע ובדרך פעולתו, גם בזמן שהקטינה נמצאת בהחזקתו. עוד הבעתי את התרשמותי שלא קיים חשש לפגיעה בקטינה.
7. בעת הדיון ביום 11.6.03, חזרה בה הנתבעת מבקשתה לשינוי ההסדר והתובע עמד על דרישתו להארכת שעות הביקור. בהחלטה מאותו יום, הוריתי לפקידת הסעד להגיש תסקיר בעניין הרחבת שעות הביקורים.
8. ביום 8.12.03, הגישה פקידת הסעד תסקיר, בו פירטה רשימה מפורטת של המלצות ובין היתר, המלצה שאיחור של עד שעה בהחזרת הקטינה לבית האם לא יחשב כאיחור. פקידת הסעד הביעה דעתה שאין מקום להגשת תלונות חוזרות והמליצה שהאם לא תנתק שיחות טלפון בין האב לבין הקטינה.
9. ביום 12.2.04 הגיעו הצדדים להסכמות בקשר להסדרי הביקורים. על-פי הסכמות אלה, היה האב אמור לקבל את הקטינה, אחת לשבועיים, מיום חמישי ועד יום שישי. הסדר זה נקבע אמנם לתקופה של 6 חודשים, אולם בפועל המשיכו הצדדים לנהוג על פיו והנתבעת לא טענה שהמדובר בהסדר זמני (ראה סעיף 2 לסיכומיה).
10. ביום 22.7.05 התלוננה הנתבעת במשטרה על-כך שהתובע איים להרוג את הקטינה. אין חולק שכתוצאה מתלונה זו, הגיעה המשטרה, באותו יום, לפארק הקופים, בו ביקר עם הקטינה ועצרה אותו, בנוכחות הקטינה. לטענתו, הוא הובא לתחנת המשטרה ב... ולאחר-מכן הובא לתחנת המשטרה ב... ונחקר. בשעה 20:00 בערך, שוחרר התובע מתחנת המשטרה.
הנתבעת טענה שתלונתה הייתה מוצדקת לחלוטין. לדבריה, התובע אמר לנתבעת ולאמה, בעת שנטל את הילדה, כי אין לו טעם לחיות ואין טעם לחייה של הילדה וביקש מהנתבעת ואמה להיפרד לשלום מהמזונות. לדבריה, המדובר באיום מפורש, לפגוע בעצמו ובילדה ולאור היכרותה עם התובע, היא התייחסה לאיום זה במלוא הרצינות והגישה על-כך תלונה למשטרה. העובדה שברכבו של התובע נמצא גרזן, רק הוסיפה, בדיעבד, אמינות לאיום וההסבר שנתן התובע בבית-המשפט, להמצאות הגרזן ברכב, היה מופרך על פניו.
11. ביום 24.7.05, פנתה הנתבעת לבית-משפט השלום כנגד התובע, בבקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ובקשתה נדחתה.
12. ביום 17.8.05, הודיע התובע לנתבעת על כוונתו לקבל את הקטינה לביקור, ביום 19.8.05. במועד זה הגיע התובע אל בית הנתבעת ב... והנתבעת הודיעה שהקטינה אינה רוצה להיפגש עמו.
הנתבעת טענה שלאחר תקופה של כחודש, במהלכה נמנע התובע מלבקר את הקטינה ולא יצר עימה כל קשר, לרבות קשר טלפוני, הגיע התובע לביתה, כדי לקבל את הילדה וזאת לאחר שרק יום קודם לכן הודיע על כוונתו לעשות כן. הילדה סירבה, בכל תוקף, ללכת עם התובע וכל ניסיונות השכנוע של התובע ושל הנתבעת לא הועילו. התובע התקשר, בו במקום, לעו"ס וגם זו ניסתה בטלפון לשכנע את הילדה ללכת עם התובע, אך גם ניסיון שכנוע זה לא צלח. עוד טענה שלאחר-מכן, פגש התובע באקראי באמה, בכניסה לבנין בו היא מתגוררת והחל לגדפה ולירוק בפניה.
13. אין חולק שביום 21.8.05 התקשר התובע אל הנתבעת והודיע שברצונו לקבל את הקטינה לביקור בן 5 ימים, החל מיום 23.8.05, כפי שנקבע בהחלטת בית-המשפט בעניין הסדרי הראיה. התובע גם הודיע שקיבל חופשה, בת שבוע ימים וברצונו לקיים את הסדרי הראיה עם הקטינה במהלך החופשה.
14. ביום 23.8.05, כחודש לאחר מעצר התובע ולאחר הפניה הכושלת לבית-משפט השלום, הגישה הנתבעת כנגד התובע, בקשה למתן צו הגנה, ב- תמ"ש 13992/02. בבקשתה חזרה הנתבעת על טענתה שהתובע איים להרוג את הקטינה ואת עצמו. עוד נטען שהתובע ירק וקילל את אמה של הנתבעת. בעדותה בפני בית-המשפט, טענה הנתבעת שהמשטרה מצאה גרזן בתא המטען של מכונית התובע. בהחלטה מיום זה, ניתן צו הגנה כנגד התובע, האוסר עליו להיכנס לדירת הנתבעת, להשתמש באלימות או להטריד את הנתבעת ואת הבת, בין בטלפון ובין בדרך אחרת. בנוסף, ניתן צו לתסקיר פקידת סעד.
15. התובע טען שהגיע לבית הנתבעת ב..., ביום 23.8.05, על-מנת לקבל את הקטינה לחופשה המתוכננת, אך זו לא השיבה לטלפון. על-כן המתין לקטינה ליד ביתה, כ- 3 שעות ולאחר-מכן פנה למשטרה על-מנת שיעזרו לו לקבל את הקטינה לביקור. אז נמסר לו שהוצא נגדו צו הגנה.
הנתבעת הכחישה טענה זו וטענה שהתובע לא הגיע לביקור, באותו יום. עוד טענה שבדרך-כלל, כאשר התובע מגיע לקבל את הילדה, הוא מתקשר לנתבעת ומודיע לה שהוא ממתין לילדה, ליד הכניסה לבניין. באותו יום לא התקשר התובע אל הנתבעת ולא הודיע לה שהגיע, למרות שהילדה הייתה מוכנה להתלוות אליו והמתינה בבית הנתבעת לכך שהתובע יאסוף אותה. הנתבעת לא יכולה הייתה להסביר את הסתירה בין טענתה שהכינה את הקטינה לביקור, לבין פנייתה, בו-ביום, לבית-המשפט בבקשה למתן צו הגנה כנגד התובע, בטענה שהוא מאיים על חיי הקטינה (עמ' 19, ש' 15).
מקובלת עלי טענת התובע שבמועד זה הגיע לבקר את הקטינה, לאחר שהודיע מבעוד מועד על בואו והנתבעת לא רק שמנעה את הביקור, אלא שלא עשתה דבר כדי להודיע לתובע על ביטולו.
16. בדיון שהתקיים בפני כב' השופט מנחם הכהן, ביום 25.8.05, במעמד שני הצדדים, הסכימו הצדדים להיבדק בפוליגרף.
תוצאות הבדיקה העלו שהתובע לא איים על הקטינה.
על-פי החלטת בית-המשפט מיום 1.9.05, נותר צו ההגנה בתוקפו ונאסר על התובע להכנס לדירת הנתבעת, עם-זאת, בוטלה ההגבלה בצו, שחייבה את התובע להיפגש עם הקטינה אך ורק במרכז הקשר. הנתבעת חוייבה בתשלום החזר הוצאות בדיקת הפוליגרף.
17. לא יכול להיות חולק שמאז מתן צו ההגנה, במעמד צד אחד, 23.8.05, פחתו המפגשים בין התובע לבין הקטינה. הנתבעת טענה שהתובע נטל את הילדה פעמיים, בתיאום עם העובדת הסוציאלית. פעם אחת הוא קיבל את הילדה לשלוש שעות והחזיר אותה כעבור 4 שעות. פקידת הסעד ציינה בתסקירה מיום 21.12.05, שלאחר הגשת התלונה על-ידי הנתבעת והבקשה למתן צו הגנה, הופסק כליל הקשר בין האב לבין בתו והוא חודש רק בהתערבות פקידת הסעד. לטענתה, התובע לא יצר קשר עם הקטינה, מחשש שהנתבעת תעליל עליו עלילות שווא. פקידת הסעד ציינה שהתובע חש פגוע ונסער מהאירועים סביב הבקשה למתן צו הגנה וטען שהקטינה מוסתת כנגדו. הקטינה סיפרה לפקידת הסעד שלא נפגשה עם אביה, זמן רב ותרצה זאת בכך שלא היה לה זמן, היו לה שיעורי בית וחוגים. פקידת הסעד הביעה דעתה שהקטינה חיפשה רציונליזציות על-מנת להסביר את מיעוט הביקורים עם אביה ואף ניסתה לבטל את חשיבותו. דברים אלה עמדו בסתירה לעובדה שכאשר שוחחו על תכני הקשר עם האב, אורו עיני הקטינה וניכר היה כי חוותה חוויה מכילה וחיובית בקשר עמו.
18. התובע טען שעוד מתחילת הפירוד בין בני הזוג, סירבה הנתבעת לאפשר לו להיפגש עם הקטינה וכתוצאה מהתנהגותה, נותק הקשר בינו לבין הקטינה. עוד הוסיף שבמהלך ההתדיינות בבית-המשפט, התנגדה הנתבעת לאפשר יותר ממפגש אחד בשבוע ואף זאת למספר שעות ובנוכחותה בלבד, דבר שהתובע התנגד לו. לטענתו, גם לאחר שהסדרי הראיה נקבעו בהחלטה, מנעה הנתבעת את קיומם ואת הקשר הטלפוני בינו לבין הקטינה. עוד טען שהנתבעת מסיתה את הקטינה כנגדו, באופן שיטתי ואוסרת עליה מפורשות להיפגש עמו. לטענתו, לעיתים קרובות, נהגה הנתבעת לא להשיב לתובע בטלפון, במועדים שהותר לו ליצור קשר עם הקטינה ולקבלה לביקור וכך מנעה בעדו להיפגש עם הקטינה.
הנתבעת טענה שמעולם לא הסיתה את הילדה כנגד התובע. עוד הוסיפה שאין פלא שהילדה ראתה בתובע אדם זר וסירבה ליצור עימו קשר. לטענתה, נהג התובע לקחת את הילדה, פעם במספר חודשים, ובפעמים שלא הגיע לבוא ולקבלה, במועדים שיועדו לכך, לא טרח להודיע לנתבעת על-כך ובכך יצר ריחוק וניכור ביחסיו עם הילדה. עוד הוסיפה שגם בימים בהם בא התובע לקבל את הילדה, הוא אחר תדיר בקבלתה ובהשבתה לביתה. התנהגותו זו יצרה משטר לא סדיר ובלתי-מתקבל על הדעת של פגישות עם הילדה. הדבר גרם לילדה מפחי נפש רבים, פגע בביטחונה ואילץ אותה לבטל ולשנות תוכניות, פעם אחר פעם, בשל הציפייה שנגוזה לבלות עם אביה.
בהתייחסה לטענות בדבר מניעת קשר טלפוני, טענה הנתבעת שהתובע נהג להתקשר לילדה, רק בחלק מהשעות שהוקצו לו. הנתבעת והילדה נאלצו להישאר בבית ולהמתין לשיחת טלפון שלעיתים נתקיימו ולעיתים לא. בחלק מהשיחות, כאשר הבין התובע שהנתבעת או אמה הרימו את השפופרת, הוא ניצל זאת כדי לדבר אליהן בגסות, לגדף ולהעליב אותן ואף לאיים עליהן בפגיעה פיסית.
19. התובע טען שהנתבעת גרמה לכך שמפגשיו עם הקטינה יתקיימו רק אחת לחודשיים, במקום פעם בשבועיים, כפי שנקבע בהחלטה. עוד טען שגם לאחר שקיבל הסכמת הנתבעת לפגישה עם הקטינה והגיע מ... ל..., נהגה הנתבעת להודיע שהקטינה אינה רוצה להיפגש עמו. בדרך-כלל לא צלחו הניסיונות לשכנע את הקטינה לסוע יחד עם התובע.
הנתבעת הכחישה טענות אלה וטענה שמעולם לא מנעה בעד הילדה להצטרף לתובע, בנסיעותיו ל..., בימים שיועדו לביקורים, על-פי החלטת בית-המשפט. לטענתה, התובע הוא זה שנמנע מלבקר את הילדה, באופן סדיר ולקיים עמה קשר רציף.
20. אין חולק שהתובע התקשר לב"כ הנתבעת ולעו"ס רות בן אברהם, כדי לקבל את הקטינה לביקור ואין חולק שלפחות במקרה אחד הייתה זו פקידת הסעד אשר הביאה לחידוש הקשר בין האב לבין בתו. התובע טען שעד להגשת התובענה לא אישרה הנתבעת שתמסור את הקטינה לתובע לביקורים, כפי שנקבע בהחלטה.
21. הנתבעת טענה שמעולם לא מנעה בעד הקטינה כל מפגש עם אביה ובכל פעם שהתובע הטריח עצמו לבקרה, הוא קיבל את הקטינה אליו. על-מנת להוכיח טענתה בקשר לביטולי הביקורים, צירפה הנתבעת לתצהירה רשימת מועדים, בהם, לטענתה, התקשר התובע לקטינה ורשימת מועדים בהם הגיע על-מנת לקחת את הקטינה לביקור אצלו. לטענתה, מעט התובע לבקר את הקטינה ובמהלך שנת 2005, לקח אותה לביקורים, 6 פעמים בלבד. ברשימה זו צויינו שני מועדים בהם הגיע התובע לקחת את הקטינה, אולם הקטינה סירבה ללכת עמו. עוד נטען שהתובע התעלם מחובותיו על-פי החלטות בית-המשפט ולא התקשר להודיע לנתבעת כאשר הגיע לביתו עם הקטינה וכאשר יצא משם, על-מנת להשיבה.
22. כאמור, צו ההגנה אסר על התובע להגיע לבית הנתבעת, להטרידה או להשתמש באלימות, אך לא אסר עליו להפגש עם הקטינה. כאשר נשאל התובע לגבי מפגשים שלא התקיימו, לפני הגשת התובענה, 13.11.05, טען שבחודשים 9/05 - 11/05, לא הגיע לקחת את הקטינה משום שעל-פי צו ההגנה, נאסר עליו להתקשר עם הקטינה. לטענתו, בירר עניין זה עם העובדת הסוציאלית, אשר אמרה לו שאסור לו להתקשר לקטינה. בעדותו טען התובע שגם הנתבעת פרשה כך את הצו (עמ' 4, ש' 1) וגם בעת מתן העדות סבר שאסור לו להתקשר לקטינה. התובעת טענה שביום 24.12.05 (דהיינו לאחר הגשת התביעה), קיבל התובע את הילדה על-מנת שתשהה עימו ביום שישי וביום שבת. למרות זאת נטל התובע את הילדה ביום שישי, בשעה 12:00 והשיבה באותו יום בשעה 17:00, כעבור 5 שעות בלבד.
23. כאשר נשאל על מפגשיו עם הקטינה, במועדים שלאחר הגשת התובענה, העיד התובע שבמהלך חצי שנה נפגש עם הקטינה 3 - 4 פעמים, או יותר. התובע הודה ששני ביקורים בוטלו שלא באשמת הנתבעת, פעם אחת משום שסייע לאמו לעבור דירה ובפעם אחרת בשל מחלתו. ב"כ הנתבעת הבהיר את העובדה שהוא חוקר את התובע, לגבי מועדים שלאחר הגשת התובענה, על-מנת להוכיח שלתובע התנהגות שיטתית, בה אינו בא לקחת את הקטינה, מסיבותיו הוא ולא מסיבות הקשורות בנתבעת. לא שוכנעתי בצדקת טענה זו.
24. בתסקיר הראשון, מיום 8.12.03, ציינה פקידת הסעד שלדברי התובע, נהגה הנתבעת לפנות בתלונות למשטרת ישראל, לאחר כל דקה שהתובע אחר להשיב את הקטינה ואף נהגה לנתק את שיחות הטלפון ביניהם, כאשר אלה חרגו מהזמן שהוקצב. הנתבעת אישרה שניתקה את קו הטלפון מחברת "בזק" בביתה, ונימקה זאת בטענה שהתובע נהג להתקשר בזמנים לא סבירים, בלילה וביום וכי הדבר הפריע לה ולקטינה. לטענתה, במועדים בהם היה התובע אמור להתקשר לקטינה, הילדה נמצאה בבית והמתינה לשיחה. פקידת הסעד ציינה גם שלדברי הנתבעת, התובע מרבה לאחר להשיב את הקטינה ממפגשים עמו וכי היא חוששת שהוא אינו דואג באופן מלא לצרכיה ומעדיף את צרכיו. עוד צויין שהנתבעת אינה חשה שבאפשרותה לסמוך על התובע ומתנגדת להרחבת הביקורים, למרות שלטענתה, הייתה רוצה לעודד קשר בינו לבין הקטינה.
25. הנתבעת הצהירה שהקטינה סיפרה שבעת ביקוריה אצל התובע, הוא לא חדל מלגדף אותה ואת הוריה. הנתבעת העידה שברשותה הקלטות בהן נשמע התובע מקלל אותה ואת אמה ואולם הקלטות אלה לא הוצגו בפני בית-המשפט ועל-כן טענה זו לא הוכחה.
עוד הוסיפה הנתבעת וטענה שהתובע נוהג בחוסר זהירות עם הקטינה. התובע אינו מקפיד לחגרה בחגורת בטיחות, במהלך הנסיעה ברכב ואינו מורח לה קרם הגנה. נטען גם שלאחר שארעה לתובע תאונת דרכים, הוא שלח את הקטינה לביתה בטרמפ, עם אדם זר. מתברר שהאירוע הנטען התרחש לאחר הגשת התובענה, לא רק זאת, אלא שהוכח שגם הנתבעת וגם הקטינה הכירו את הידיד אשר לקח את הקטינה ועל-כן אין המדובר באדם זר.
26. אין ספק שחוסר האמון שהנתבעת רוחשת לתובע, בכל הקשור לטיפולו בקטינה וטענותיה כלפיו, מחלחלים ומגיעים לקטינה ומשפיעים לרעה על הקשר בינה לבין אביה. יחסה של האם כלפי האב ניכר היה גם בדרך ניהול הדיון, כאשר התובע נחקר לגבי טיפולו בקטינה. בין היתר, נשאל שאלות באשר לאופי ביקורי הקטינה בביתו, האם הוא נוהג לשאול את הקטינה אודות שיעורי הבית והאם עוזר לה בלימודים, האם מתעניין לגבי בית הספר ולגבי חבריה של הקטינה וכיוצ"ב. התובע טען שהקטינה אינה מוכנה לשתף אותו בחייה וגם בכל הנוגע ללימודים ולביה"ס ופוטרת אותו בכך שאין זה מעניינו. עדותו של התובע בעניין זה הייתה אמינה ואין לי אלא לקבלה.
27. התובע טען גם שהקטינה מסרבת לקבל ממנו מתנות. במהלך הדיון התברר שהנתבעת תרמה לגן הילדים את הטרמפולינה שרכש התובע לקטינה. לטענתה, את האופניים שרכש התובע לקטינה, לא יכולה הייתה להעלות לדירה בקומה השלישית. בתצהירו, טען התובע שמאז הגשת התובענה הפכה הקטינה פתוחה יותר כלפיו, אולם עדיין אינה מסכימה לקבל ממנו מתנות.
28. מכתבי הטענות, מהחקירות, מהראיות ומתסקירי פקידת הסעד, שוכנעתי שהנתבעת הקשתה על מפגשי התובע עם הקטינה ועשתה פעולות שנועדו למנוע בעדו מפגשים אלה. אמנם מפגשי התובע עם הקטינה היו מועטים והנתבעת ביקשה לתלות בתובע את האשמה בכך ואולם, אין להתעלם מהעובדה שמיעוט המפגשים נבע מחששו של התובע שהנתבעת תמשיך לטפול עליו האשמות.
להלן אבחן האם עומדות לתובע עילות נזיקיות כנגד הנתבעת.
29. הנזקים בגינם מבוקש הפיצוי בתובענה זו, הינם: נזק לא ממוני, בגין עוגמת נפש ונזק ממוני, בגין הוצאות נסיעה שהוציא התובעת, לטענתו, בימים בהם נמנע ממנו מפגש עם הקטינה.
30. התובע לא התייחס בתביעתו לעילות הנזיקין בגינן הוגשה התובענה, אך הקפיד לציין את פרטי האירועים ומעשי ומחדלי הנתבעת, אשר מזכים אותו, לטענתו, בפיצוי. גם הצד שכנגד לא התייחס לעילות הנזיקין ועל-כן, הוטלה מלאכה זו על בית-המשפט.
31. עוולת הרשלנות, נקבעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה"). על-פי סעיף זה:
'עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.'
32. על-מנת שתקום אחריות בגין עוולת הרשלנות, נדרש קיומם של ארבעה יסודות: קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה, התרחשותו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות.
להלן אבחן האם התקיימו יסודות העוולה בענייננו.
33. על-פי סעיף 36 לפקודה, אדם חב חובת זהירות:
'כלפי כל אדם... כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או מחדל.'
34. לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות בענייננו, יש לבדוק האם הנתבעת יכולה הייתה לצפות שמניעת המפגשים בין התובע לקטינה, יגרמו לו נזק.
35. ב- ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982), נקבע שקיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא-אם-כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.
36. בענייננו, מתקיימת דרישת הצפיות, שכן אין ספק שבמקרה בו נמנעים מפגשים בין הורה לבין בנו או בתו הקטינים, עלול הדבר לפגוע בקשר ההורי ובמקרים חמורים יותר, אף להוביל לניתוק הקשר הטבעי ביניהם. במקרים אלה, הנזק לקשר הורה - ילד, עלול אף להיות בלתי-הפיך, דבר המונע מההורה למלא את תפקידו הטבעי כלפי יוצא חלציו. כאשר מניעת הקשר הינה זדונית ונעשית במכוון על-ידי ההורה השני, קל וחומר שיש לצפות את התרחשות הנזק. מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו, צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם.
37. הקשר בין שני אנשים, החולקים יחד הורות, הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים כקשרי הורים וילדיהם, קשרי אחים וכיוצ"ב. בעניין זה אין נפקא מינה אם ההורים נשואים אם לאו. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת והנוגעות לילד המשותף.
38. בענייננו, קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. התובע והנתבעת הביאו לעולם את הקטינה ובהיעדר סיבה מוצדקת, על הנתבעת לאפשר לתובע להיפגש עם הקטינה ולהביא לקשר נורמטיבי ביניהם. כזכור, גם בהחלטתי מיום 24.3.03, קבעתי שהנתבעת נוהגת בקטינה כברכושה הפרטי ומבקשת לשלוט בתובע ובדרך פעולתו, גם במהלך ביקורי הקטינה אצלו. גם בתסקירים יש הדים לחוסר אמונה של הנתבעת, באשר לטיפולו של התובע בקטינה, בעוד שפקידת הסעד התרשמה מחוויות חיוביות של הקטינה עם אביה. התנהלותה של הנתבעת, אשר פעלה במעשיה ובמחדליה למניעת הקשר בין התובע לבין בתו הקטינה, באו לידי ביטוי בהליכים בבית-המשפט ועל-כן ניתן לקבוע שהנתבעת הוזהרה מפורשות שהתנהגותה פוגעת פגיעה של ממש בתובע ובזכויותיו ההוריות, אלא שהיא בחרה לעצום עיניה.
39. על-פי הפסיקה, בגדר מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה-מידה אובייקטיבי, ראו ע"א 2034/98 אמין נ' אמין ואח', פ"ד נג(5), 69 (1998).
40. לאור האמור לעיל, אני קובע שבמעשיה ובמחדליה האמורים, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי התובע.
41. הנתבעת טענה שלא זו בלבד שהתובע לא הביא כל ראיה לכך שהמפגשים עם הילדה נמנעו באשמתה, אלא שגם לא עלה בידו להוכיח כל נזק שנגרם לו כתוצאה מאי-קיום המפגשים. התובע לא צירף אף לא קבלה אחת בקשר עם הוצאות שלטענתו, הוציא, בשל אי-קיום מפגשים עם הילדה ולא פירט כל נזק שנגרם לו כתוצאה מאי-קיום המפגשים, למעט טענה כללית של עוגמת נפש. לטענתה, את "מידת עוגמת הנפש" שנגרמה לתובע, בשל אי-קיום המפגשים, ניתן ללמוד מהעובדה שהתובע נמנע לקבל את הילדה, גם כאשר, לפי עדותו שלו, לא הציבה הנתבעת כל מכשול בפני המפגשים. על-כן, גם לו היה עולה בידי התובע להוכיח שהמפגשים עם הילדה נמנעו באשמת הנתבעת, לא ניתן היה לפסוק לו כל פיצוי, בהיעדר פירוט מינימאלי של הנזק שנגרם לו, בשל אי-קיום המפגשים.
42. המונח "נזק" הוגדר בסעיף 2 לפקודה:
'אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה'. ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו ממוני, כזה שענינו פגיעה נפשית, סבל, צער עוגמת נפש וכיוצ"ב.
43. ב- ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985) נקבע, לעניין נזק שאינו ממוני כי:
'האם מוכרת, במסגרת עוולת הרשלנות, חובת זהירות מושגית לעניין נזק לא רכושי גרידא? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. אמת הדבר, דומה שבעבר חובה כזו לא הוכרה... אך כבר נפסק לא פעם, כי 'בדיני הרשלנות לא יצלחו הנסיונות לכפות על נסיבות המשתנות ממקרה למקרה קטגוריות נוקשות של מיון והגדרה מראש... הרי הסעיפים 35 ו- 36 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), שבהם יסוד ושורש לעילת רשלנות בנזיקין אצלנו, מנוסחים במונחים כלליים וגמישים המאפשרים התפתחות פרגמטית של ההלכה הפסוקה, ללא נוקשות מיותרת'... כפי שראינו, אם הנזק הוא צפוי (במישור הטכני), כי אז צריך לצפותו (במישור הנורמאטיבי), אלא אם קיימים נימוקים שבמדיניות משפטית למסקנה שונה. איני סבור, כי נימוקים שכאלה קיימים לעניין הנזק הלא רכושי גרידא. כשלעצמי, איני רואה כל יסוד ראציונאלי להבחין בין נזק לא-רכושי, הכרוך בנזק רכושי, לבין נזק לא-רכושי, העומד בפני עצמו... אכן, עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פאראזיטי", הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר-פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי.'
44. ב- תמ"ש (כ"ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ז"ל, תק-מש 2006(2), 98, 109 (2006), סקר בית-המשפט שורה של פסקי-דין שניתנו לאחר פסק-הדין בעניין גורדון, בהם נקטו בתי-המשפט גישה דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין, ראו ע"א 4500/90 מאיר הרשקו ואח' נ' חיים אורבך, תק-על 95(1), 645 (1995), שם נקבע פיצוי בגין עוגמת נפש לכותב שהפרו זכויות יוצרים השייכות לו, ע"א 558/84 מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ו- 4 אח', פ"ד מא(3), 757 (1987), שם נקבע פיצוי בגין פגיעה בכבודו ובחירותו של אדם שאושפז בכפיה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש ו- ע"א 1730/92 פדאללה חסן פארס מצראווה נ' חסן פארס אחמד, תק-על 95(1), 1218, 1220 (1995), שם נפסק פיצוי לאישה בגין כאב וסבל שנגרמו לה עת גירשה בעלה בעל כורחה. בשנים האחרונות, נפסקו פיצויים, בגין נזקים שאינם ממוניים, לנשים שהיו מסורבות גט, משך שנים ארוכות.
45. בענייננו, הנזק לו טען התובע הינו מניעת קשר בינו לבין הקטינה. על-פי הראיות שהובאו בפני בית-המשפט, הקטינה החלה לפתח כלפי התובע סרבנות, כך שעל-פי עדותו, מונעת ממנו מידע על חייה, מסרבת לקבל ממנו מתנות ולטענת האם, אף מסרבת להיפגש עמו. אין ספק שדברים אלה הסבו לתובע עוגמת נפש. בהמשך אתייחס לחשיבות הקשר שבין הורה לילדו.
46. בספרם הגירה וחטיפות ילדים - היבטים משפטיים ופסיכולוגיים (הוצאת נבו), קובעים המחברים, מורן, עמירן ו- בר, שחטיפות ילדים, יוצרות לא אחת גם עילה לתביעה נזיקית וכי מעבר להוצאות הכספיות הכבדות, קיימים גם נזקים נפשיים חמורים, שקשה לאמוד את שעורם. אמנם במקרה דנן אין המדובר בחטיפת ילדים, אולם בודאי שהמדובר בניתוק וקביעתם ש"אין לך קשר חזק יותר מהקשר שבין הורה לילדו וניתוקו של הילד מהורהו עלול לגרום נזק נפשי רב.' (עמ' 263), יפה גם כאן.
הואיל וקבעתי שהנתבעת מנעה מהתובע קשר עם הקטינה והואיל והוכח שמעשיה הביאו לניתוק הקשר ביניהם, דבר שהסב לתובע עגמת נפש, הרי שנקבע בזה שלתובע נגרם נזק.
47. כאמור, תנאי נוסף לאחריותו של המזיק הוא שהתרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, ראו ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1 (1984).
48. התובעת ביקשה לטעון שלא היא זו שמנעה את הקשר בין התובע לבין הקטינה וכי התובע נמנע לקבל את הילדה, גם כאשר, לפי עדותו, לא הציבה בפניו כל מכשול. אכן הנתבע העיד שהיו מקרים בהם לא הגיע לביקור, הן בשל מחלתו או בשל מעבר הדירה של אמו ואולם, ארועים אלה התרחשו, כאמור, לאחר הגשת התובענה ולא קיבלתי טענות ב"כ הנתבעת שהמדובר בהתנהגות סדרתית של התובע. בנוסף, לאור סקירת האירועים דלעיל, קבעתי שהנתבעת פעלה למניעת המפגשים בין התובע. פעולות אלה הביאו לניתוק הקשר בין התובע לבין הקטינה ובכך מתקיים יסוד הקשר הסיבתי בין מעשיה ומחדליה של הנתבעת, לבין הנזק שנגרם לתובע - מניעת הקשר בינו לבין הקטינה.
49. יש לבדוק אם בנוסף לעוולת הרשלנות, קיימת, במקרה דנן, גם עילה בגין עוולת הפרת חובה חקוקה - חובת ציות לערכאה שיפוטית מכח סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").
האם הפרה הנתבעת חובה חקוקה בכך שפעלה בניגוד להחלטת בית-המשפט, אשר הסדירה את מועדי הביקורים בין התובע לבין הקטינה?
בסעיף 287 לחוק העונשין נקבע:
'המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים.'
50. על-פי סעיף 63 לפקודה, מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק, למעט הפקודה והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. בסעיף-קטן (ב) נקבע שלעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.
51. בנקודה זו יש להוסיף שבסעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"), נקבע ש'באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין'. בסעיף זה נקבע שטובת הקטין הינה עקרון מנחה בכל ענייניו של הקטין ולא יכול להיות חולק שהחיקוק נועד לשמירת זכויותיו וטובתו של הקטין.
ב- ת"א (ת"א) 1916/88 פלוני נ' פלוני, תק-מח 97(2), 330 (1997), שהינו פסק-הדין בעניין אמין הנ"ל, בגלגולו הראשון, נקבע שאף חוק הכשרות אינו מותיר את חובות ההורה כלפי ילדו במישור המוסרי בלבד, אלא נותן להם תוקף משפטי, כמפורט בפרק ב' לאותו חוק. עוד נקבע שחוק הכשרות מגדיר את תפקיד ההורים הגדרה משפטית, לרבות החובה "לדאוג לצרכי הקטין", כאשר אין ספק, כי צורכי הקטין אינם מתמצים בצרכים חומריים בלבד והוא אף קובע את קנה המידה לטפולם בקטין, "לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין". פסק-הדין קבע שהמחשבה היא שהורים מסורים דואגים לקטין, מטפחים אותו, תוך קשר הדוק עימו וממילא ברור שחובת שמירת הקשר, האיכפתיות, הדאגה והטיפוח הן חובות משפטיות ולא מוסריות בלבד. אמנם פסק-הדין דן בתביעת ילדים כנגד אביהם, בטענה שגרם להם נזקים נפשיים בכך שנמנע משמירת קשר עמם ואולם דברים אלה יפים גם לענייננו.
52. בפסק-דין ועקנין הנ"ל, נקבע שעל-פי סעיף 63 לפקודה יש לקיים חמישה יסודות מצטברים, להחלתה של העוולה:
א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
53. בענייננו, יסודות אלה מתקיימים במלואם. בהחלטת בית-המשפט, חוייבה הנתבעת לאפשר לתובע לקיים קשר עם הקטינה, ההחלטה נועדה לטובתו של התובע ובעניין זה יצויין שהיא נועדה גם לטובת הקטינה. במעשיה ובמחדלה, מנעה הנתבעת קשר בין הקטינה לבין התובע והדבר גרם לנזק בקשר שבין התובע לקטינה. בנוסף, נזק זה הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק ובמקרה דנן, בית-המשפט, שכן ברי שהחלטת בית-המשפט בעניין הסדרי הקשר נועדה לגרום לקשר בין האב לבין בתו ועל-כן, הנזק שנתבקש למנוע הוא בהחלט הנזק של אי-קיום קשר בין התובע לבין הקטינה.
54. לאור האמור לעיל, עומדת לתובע עילה נזיקית כנגד הנתבעת, או מחמת רשלנותה או מחמת הפרת חובה חקוקה. בספרם הנזכר, הגירה וחטיפות ילדים כתבו המחברים, בעניין הגירה כי "את עילות הנזיקין ניתן לשבץ במסגרת עילת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות". דברים אלה יפים גם לענייננו.
55. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת וטענה שכל פסיקת פיצויים לתובע תהווה הקטנה עקיפה של המזונות, שהתובע משלם לילדה. לטענתה, הילדה והנתבעת מתקיימות מקופה משותפת המורכבת מכספים שהנתבעת מקבלת עבור עבודתה ומדמי מזונות שמעביר התובע. פיצויים שיפסקו, במידה שיפסקו - ישתלמו לתובע מאותה קופה משותפת. בקופה יישארו פחות כספים לילדה והיא תסבול מכך באופן ישיר. זו תהייה תוצאה בלתי-סבירה - שהאב פוגע כלכלית בילדה, כדי לפצות את עצמו בשל עוגמת נפש שכביכול נגרמה לו מאי-קיום המפגשים איתה.
טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ולא התאפשר לנתבע להשיב עליה ומסיבה זו ניתן היה לדחותה על-הסף. למעלה מן הצורך אוסיף שגם לו הייתה מועלית טענה זו כדין, הייתי דוחה אותה, זאת בשל חשיבות הקשר שאני רואה בין הורה לבין יוצא חלציו. התופעה של מניעת קשר בין הורה לילדיו, אשר כונתה לעיתים בפסיקה כ"תופעת הניכור ההורי", היא רעה חולה שיש לעקור מן השורש. לעיתים, הפגיעה בכיסו של ההורה המנכר, היא הדרך היחידה בה ניתן להתמודד עם בעיה זו ועל-כן קבלת עמדתה של הנתבעת בעניין זה, תבטל אפשרות להשתמש בכלי המעשי היחיד הקיים (פרט לנקיטת צעד דרסטי יותר של מאסר). לפיכך, נדחית טענה זו.
56. בשורה ארוכה של פסקי-דין הדגישו בית-המשפט, כי בדרך-כלל, משלמים ילדים מחיר כבד ביותר, בשל ניכור הורי וכי יש לנקוט צעדים שונים למניעתה ולצמצומה של התופעה.
57. על תסמונת התנכרות להורה ועל המונח "ניכור הורי" נכתב ב- רע"א 3009/02 פלונית ואח' נ' פלוני ואח', פ"ד נו(4), 872 (2002), בבקשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, מפי כב' השופט א' גרוניס:
'את המונח ניכור הורי (Parental Alienation Syndrome) טבע לראשונה הפסיכיאטר האמריקאי, פרופ' ריצ'רד גרדנר, לפני כחמש-עשרה שנים... פרופ' גרדנר הגדיר את הסינדרום כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך... ביטוי לתסמונת נמצא, בין היתר, בסירוב של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים. מכאן השימוש במונח "סרבנות קשר" כדיבור נרדף לניכור הורי, אף שאין הראשון אלא אחד המאפיינים של התסמונת..'
ב- עמ"מ 90/97 מורן נ' מורן, דינים מחוזי, כרך לב(2), 597 נקבע:
'התסמונת הנדונה מזיקה מאוד להתפתחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד מימדית של אנשים ושל מערכת יחסים ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהות של מערכות יחסים בתוך המשפחה. אחד המרכיבים המהותיים המאפשרים קיומם של חיי משפחה תקינים היא היכולת לראות את נקודת מבטו של הזולת. להבין שחלק מהצדק נמצא בצד השני. אדם הרואה את מערכות היחסים דרך פיצול של טוב ורע אינו מסוגל לכך. מתפתחת אצלו הכנה גרועה לחיי המשפחה. ילדים המפתחים תיסמונת של סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. הם מפתחים חוסר אמון כללי וחשדנות בבני אדם. הם לומדים כי הם אינם רשאים להיות בקשרים טובים בו זמנית עם אנשים שונים, הם מעוותים את הדמות הפנימית ואת הייצוג הפנימי של ההורה המנוכר. נזקים ומצוקות נוספים המתוארים בספרות מסבירים מדוע מצב כזה הינו מצב בלתי-נסבל עבור ילד ומדוע יש לנקוט באמצעים טיפוליים מידיים כדי לחלצו ממצב זה. מדוע חשוב להסביר להורים שקשר טוב עם שני ההורים בו-זמנית הוא חשוב ביותר עבורו בהווה ומהווה תנאי ליצירת קשרים אינטימיים בעתיד, ומדוע חשוב להבהיר להורים את זכותו של הילד לממש קשרים טובים עם שני הוריו.'
58. במאמרה "חשיבה מחודשת של הניכור ההורי ועיצוב מחדש של השרותים לקשר בין הורה - ילד עבור ילדים הדוחים או מסרבים לקיים הסדרי ראיה" כתבה ג'אנט ר' ג'ונסון, שילד מנוכר מוגדר כילד המבטא, בצורה חופשית, רגשות ואמונות שליליים בלתי-מוסברים (כגון כעס, שנאה, דחיה ופחד) כלפי הורה, רגשות שהינם בלתי-תואמים לניסיון הממשי של הילד עם אותו הורה. מנקודת מבט זו, ההתנהגויות המתוכננות של ההורה כבר אינן נקודת ההתחלה. הבעיה של הילד המנוכר מתחילה בהתמקדות ראשונית, ניטרלית ואובייקטיבית בילד, בהתנהגותו הנצפית וביחסי הורה - ילד. עוד נכתב שברוב המקרים, ההורים הדחויים הם במקום כלשהו, בין הורים טובים להורים טובים דיים, שאין להם היסטוריה של התעללות פיזית או רגשית כלפי הילד. למרות שיתכן ויש גרעין של אמת לטענות והאשמות הילד כלפי ההורה הדחוי, העמדות השליליות הקיצוניות והרגשות הקשים שלו הינם עיוותים. (המאמר תורגם מאנגלית על-ידי יעל הרמל).
59. אין חולק שבין התובע לבין הנתבעת קיים מתח רב, הנובע מהיחסים ביניהם והמטיל צלו על הסדרי הקשר שבין התובע לבין הקטינה. הנתבעת טענה שהתובע נוהג באלימות מילולית כלפיה וכלפי אמה והתובע הודה בכך שבעת שהתקשר לדבר עם הקטינה, ביקש לדבר עם "היתומה". התובע טען אמנם שאמר זאת על-מנת שהנתבעת ואמה תגענה למסקנה שלדעתו, הן תעשינה הכל על-מנת שלילדה לא יהיה אבא, אך ברור שלא ניתן להתעלם מההשלכות השליליות שיש להתייחסות זו. הנתבעת טענה שבידה הקלטה בה התייחס התובע לאביה כשתום עין ולנתבעת ולאמה קרא "זונות". התובע הכחיש טענות אלה וגם לא הוכחו טענות הנתבעת כאילו ירק התובע לכיוון אמה. יחד-עם-זאת התברר שהתובע התקשה, לעיתים, לשלוט בכעסו ונטה לאבד את שלוותו, בשעה שדיבר עם הנתבעת או עם אמה ובאירועים מסויימים נהג כלפיהן בגסות, בלשון המעטה. גם פקידת הסעד ציינה בתסקירה שהקטינה טענה בפניה שבעבר "אבא עשה לי ולאמא דברים קשים", למרות שלא ידעה לתאר כיצד בדיוק פגע בה. עוד סיפרה שהתובע כועס מאוד על אמה והסבים וטוען שהנתבעת לקחה ממנו הרבה כסף. עוד אוסיף שהעובדה שהתובע אינו מסוגל להמנע מפעולות הפוגעות בנתבעת ובאמה, מזינה את הגלגל החוזר של פעולה - תגובה, בחינת שפיכת שמן על המדורה.
60. לאור האמור לעיל, אני קובע שלתובע אשם תורם בהתרחשויות.
61. הערכת נזק שאינו ממוני נתונה מעצם טיבה לשיקול-דעתו של בית-המשפט. הואיל ואין המדובר בנזק קצוב או נזק הניתן למדידה מדוייקת, נתון הוא להערכה ואומדן. ברי כי הערכה זו תושפע, בין השאר, מעמדתו וראייתו האישית של בית-המשפט, מעולמו הערכי ומהמשקל שהוא נותן לחומרת העוולה מחד ורגישותו לנזקו של הנפגע מאידך, עניין זה נוהגים אנו לכנותו "מדיניות שיפוטית". לא פעם שיקולים החיצוניים לעצם האירוע משפיעים על הערכתו של הנזק.
במקרה דנן, העמיד התובע את נזקו הלא ממוני, בגין עגמת נפש, על סך 25,000 ₪ ואת נזקו בגין הוצאות נסיעה, על סך 1,000 ₪.
62. פקידת הסעד התרשמה מכך שהתובע מעוניין, באופן כן ואמיתי, בהרחבת הקשר עם הקטינה ורואה בה חלק אינטרגלי ממשפחתו וכאמור, ציינה גם שבעת שהקטינה דיברה על אביה, אורו עיניה וניכר שחוותה חוויה מכילה וחיובית בקשר עמו. בנסיבות אלה ניתן לקבל את טענת התובע שנגרמה לו עגמת נפש, בשל הריחוק שנוצר בינו לבין בתו הקטינה ועקב מניעת הקשר ביניהם, בשל מעשיה ומחדליה של הנתבעת. העובדה שהורחק מהקטינה, עקב הגשת תלונות מצד הנתבעת, העובדה שהיה עליו להמתין שעות רבות, מחוץ לדירת הנתבעת וכיוצ"ב מובילה למסקנה שעל הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו.
63. לאור האמור לעיל ובהתחשב באשמו התורם, על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק זה, בסך 10,000 ₪.
64. התובע אמנם לא הוכיח, באמצעות קבלות או באמצעות ראיות אחרות, את הוצאות הנסיעה, אולם לא יכול להיות ספק שבפועל הוציא התובע לריק הוצאות נסיעה או הוצאות דלק, אשר אני מעריכם בסך 250 ₪. ועל-כן איני מחייב את הנתבעת בפיצוי התובע בגין נזק זה.
65. בקשת התובע לקביעת הוצאות משפטיות מיותרות כתוצאה ממעשיה של הנתבעת, נדחית מחוסר הוכחה.

סיכום
66. לאור האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע בגין צער ועוגמת הנפש, בסך 10,000 ₪ ובגין הוצאות מיוחדות בסך 250 ₪. סכום שלא ישולם בתוך 30 יום, יישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית חוקית מרבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
67. לאור הימנעות הצדדים מדיון בעילות הנזיקין ולאור תוצאות פסק-הדין, אינני מחייב את הנתבעת בשכר-טרחת עורך-דין."