סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• סרבנות גט
• פיצויים בגין התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין
• אי-קיום יחסי אישות כעילת תביעה בנזיקין
• פיצוי בגין התעללות רגשית וגופנית
• תביעת נזיקין כנגד קרוב משפחה
• הסדרי ראיה
• לשון הרע
• עוולת התקיפה
• פסיקת פיצויים בגין הסתרת מצב נפשי של בן זוג
• ריבוי נישואין
• תביעת נזיקים בגין הוצאת צו עיכוב מן הארץ
• תביעה לנזיקין המסתמכת על הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות
• צו הרחקה
• ניאוף
• חטיפת ילדים
• סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה בתביעה לנזקי גוף בגין מעשי אינוס
• גובה האגרה בתביעות נזיקין בענייני משפחה

פיצוי בגין התעללות רגשית וגופנית

1. קבלת תביעה בגין התעללות רגשית וגופנית
ב- תמ"ש (משפחה אשד') 12102/06 {ר.ד נ' נ. ד, תק-מש 2011(4), 497 (2011)} נקבע מפי כב' השופטת ענת אלפסי:

"פסק-דין זה, עניינו תביעתן של אם ושלוש בנותיה, כנגד אבי המשפחה, לפיצוי בגין התעללות רגשית וגופנית שלטענתן הייתה מנת חלקן בעת חייהן המשותפים עימו.

פרק א' - רקע והליכים נוספים
1. ה"ה ר ו- נ.ד נישאו בשנת 1978 והביאו לעולם שלוש בנות:
ביום xx/xx/80 נולדו התאומות ל. ו- ד., וביום xx/xx/85 נולדה ביתם השלישית ת.
הגב' ר.ד (להלן: "התובעת מס' 1") הינה מורה בבית הספר, ומר נ.ד (להלן: "הנתבע") הינו אינסטלטור מקצועי.
בשנת 1992, נפגע הנתבע קשות בראשו כאשר עבר תאונת עבודה, והוכר כנכה בשיעור 37%.
חייהם המשותפים של הצדדים נקלעו למשבר, אותו מניח כל אחד מהם לפתחו של האחר.
התובעת מייחסת משבר זה לאופיו הבלתי-יציב של הנתבע, אשר לטענתה צורך אלכוהול, מהמר, נוטה להתפרצויות זעם אלימות, ואף כופה עצמו עליה גופנית.
הנתבע מייחס משבר זה לתאונת העבודה שעבר, בעטיה נעשה בעל סף גירוי נמוך. לטענתו, התובעת לא סייעה לו לאחר התאונה, הקניטה אותו וזלזלה בו, באופן שהחמיר את מצבו.
2. בסוף שנת 2006, נפתחו ההליכים המשפטיים בין הצדדים, כפי שיפורט להלן.
ביום 4.12.06 עתרה התובעת לפירוק שיתוף בדירתם המשותפת, ב- תמ"ש......
ביום 7.12.06 עתרה התובעת לצו מניעה שיאסור כניסת הנתבע לדירתם, ב- תמ"ש .......
ביום 6.2.07 התקיים דיון בפני כב' השופטת ברנט בעניין הבקשה לצו מניעה זמני. במועד זה הגיעו הצדדים להסכמות אשר על יסודן ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה על-ידי מכירתה, ונקבע כי הנתבע יצא מדירת המגורים בכפוף לכך שהתובעת תשלם לו דמי שכירות ראויים.
ביום 14.12.08 נסגרו שתי התובענות על יסוד הודעת הצדדים לפיה עומדים הם לקראת מכירת הדירה על ידם, ללא עזרת כונסי הנכסים, אשר שוחררו מתפקידם.
3. ביום 12.2.06 הגישו האם והבנות תביעתן לפיצוי בגין נזקי גוף ב- תמ"ש ..... (נשוא פסק-דין זה), בטענה כי במהלך השנים גרם להן הנתבע נזקים גופניים ורגשיים, בעטים עותרות לפצותן בסכום של 125,000 ₪ לכל אחת מהן, ובסה"כ - 500,000 ₪ לארבעתן.
הנתבע, בכתב הגנתו, מכחיש את מרבית המעשים המיוחסים לו, וטוען כי המעט שנעשה נובע מפגיעת הראש שלו, מהיעדר תמיכתה של אשתו ומכך שהסיתה את הבנות כנגדו. כתבי הטענות ועמדות הצדדים יפורטו בהמשך בהרחבה.
4. ביום 12.2.07 עתרה הבת ל. לקבלת צו הגנה שיאסור על אביה להשתתף בחתונתה, ב- תמ"ש..... בדיון מיום 18.2.07 בפני כב' השופטת ברנט הגיעו הצדדים להסכמה לפיה האב לא יופיע באירוע המשפחתי, ועל-כן נמחקה הבקשה.
5. ביום 3.12.07 תבע מר ד. שמירת זכויותיו ברכוש המשותף, ב- תמ"ש ......
בתובענה זו, לא קיימו הצדדים את ההחלטה בדבר תצהירי רכוש, ורק ביום 7.3.11 הודיע התובע כי עודני עומד על תביעתו. הישיבה הבאה בתובענה זו נקבעה ליום 5.12.11.
6. ביום 30.3.08 עתרה התובעת לפיצוי בגין סירוב הנתבע ליתן לה גט, ב- תמ"ש.....
ואולם, משהתברר כי ביום 9.11.08 הצדדים התגרשו, נמחקה התובענה, ביום 14.12.08.

פרק ב' - הליכי התובענה נשוא פסק-הדין
1.ביום 5.2.07, הגישו האם והבנות את כתב תביעתן, ואלה עיקרי טענותיהן:
התובעות טוענות כי התנהגותו של הנתבע התאפיינה מאז ומעולם בהיעדר שליטה עצמית המלווה באלימות מילולית, בצריכת אלכוהול (עוד משנת 1982), בהימורים ובאיומים, כמו גם בהתנהגות אובססיבית כלפי אשתו, בפניה נהג להתנצל על התנהגותו, ולשוב לסורו.
עוד נטען כי בשנת 1991 עבר הנתבע תאונת עבודה, עת מעלית משא פגעה בו ופגעה בראשו.
לטענתן, לאחר התאונה בילה מרבית זמנו בבתי קפה, בהימורים ובצריכת אלכוהול.
הגב' ר.ד, התובעת מס' 1, טוענת כי התנהגותו האובססיבית של בעלה (הוא הנתבע) כלפיה גברה, הוא החל לעקוב אחריה למקום עבודתה, לחקור אותה תחת איומי סכין לגבי קשריה עם אחרים ולכפות עצמו עליה, גופנית.
בשנת 1993 הורשע הנתבע ונדון למאסר על תנאי למשך שלוש שנים, בהן ידעה שקט. ואולם, בחלוף שלוש השנים הללו שב לסורו, שתה לשכרה, ניפץ חפצים בבית, השליט טרור סביבו, אסר על התובעת לבקר את חברותיה, קילל אותה בגסות ואף הכה אותה.
לטענתה, כשמונה חדשים טרם הגשת התביעה, השליך לעברה כרוב שגרם שבר בצלעותיה בעטיו הובהלה לחדר המיון, סבלה כאבים עזים ונעדרה מעבודתה למשך חודש ימים. בנוסף, המשיך לכפות עצמו עליה בניגוד לרצונה, ובעת ויכוח אף איים לשפוך על פניה חומצה.
בסמוך להגשת כתב התביעה, שוב איים עליה, חיבל במערכות החשמל בבית ואף ירק בפניה. משכך, הגישה תלונה במשטרה.
הבת ל., התובעת מס' 2, טוענת כי הנתבע נהג להצליף בגופה בחגורה לאחר כל קבלת תעודה, לנקוט כנגדה אלימות לרבות השלכת חפצים כל אימת שלא השיבה לו מיידי עם פנייתו אליה, משל הייתה שק החבטות שלו. בנוסף, נחשפה לגילויי האלימות של הנתבע כלפי אימה, בעטיים נאלצה לגונן על אימה בגופה, מפני אביה.
הבת ד., התובעת מס' 3, טוענת כי הנתבע הצליף בגופה בחגורה 36 פעמים לאחר שספגה ביקורת מאחד המורים. בנוסף, שבר משקפיה ונעץ בה ציפרניו עד זוב דם בשל ויכוח על מכשיר השלט הרחוק של הטלויזיה. היא נחשפה לגילויי האלימות של אביה כלפי אימה באופן שגרם לה להגן בגופה על אימה ולישון במיטתה. באחת הפעמים בהן ניסתה לגונן על אימה בעת עימות בין ההורים, סטר לה הנתבע, ירק עליה ודחף אותה.
הבת ת., התובעת מס' 4, טוענת כי אמנם לא הוכתה, אך הושפלה. בשל חששה מפגיעות אביה באימה, נאלצה לוותר על חיי חברה כדי להישאר בבית ולוודא כי אביה לא יפגע באימה. בשל כך פיתחה נטיה לאנורקסיה ואף מחשבות אובדניות לרבות הצמדת סכין לגופה.
העוולות המיוחסות לנתבע בכתב התביעה הן אלה:
תקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין - כלפי כלל התובעות;
רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין - כלפי כלל התובעות;
והפרת חובת חקוקה לפי סעיף 63 לפק' הנזיקין - לגבי הבנות בלבד (התובעות 2 - 4).
הסעד הנדרש הינו פיצוי בגין הנזק שגרם להן הכאב הפיסי, הכאב הנפשי, הביזוי, ההשפלה, אבדן שמחת החיים, אבדן האפשרות לנהל אורח חיים סביר, ואבדן תחושת העצמאות שלהן.
התובעות טוענות כי הנזק שגרם להן הנתבע משפיע תפקודן בחיי היומיום, מקשה עליהן בחייהן הבינאישיים, מונע מהן תחושת בטחון בסיסית ואף יכולת קבלת החלטות עצמאית.
זאת, הן בשל הנזק שנגרם לכל אחת מהן ישירות והן בשל הנזק שנגרם להן עת צפו בנתבע נוהג כך כלפי האחרות.
משכך, דורשות הן קבלת פיצוי בגין כל אחד מן הנזקים הללו, לרבות "פיצויים עונשיים מוגברים", בסכום של 125,000 ₪ לכל אחת מן התובעות. סה"כ - 500,000 ₪ לארבעתן.
2. ביום 25.3.07 הגיש הנתבע את כתב הגנתו, אותו פותח בטענה מקדמית בדבר התיישנות עילת התביעה. כפי שיובהר בהמשך, אין כל יסוד לטענה זו.
לגוף העניין, טוען הנתבע כי המשבר החל בשנת 1992, עת נפגע מנפילת מעלית משא במהלך עבודתו. לטענתו, פגיעה זו הפכה אותו לבעל סף גירוי נמוך, התובעת התנכרה לו, גילתה חוסר רגישות ובשל כך נגרר לתגובות זעם בלתי-נשלטות.
הנתבע מודה כי צרך אלכוהול, אך טען כי עשה זאת כאמצעי הדחקה למצבו הקשה.
עם-זאת, טוען כי מעולם לא איים על מי מן התובעות ואף לא נהג להשליך חפצים בביתו.
באשר לתובעת מס' 1 , הגב' ר.ד, טוען הנתבע כי מעצרו בשנת 1993 נגרם בשל כך ששפך עליה כוס יין, נעצר לשלושה חדשים והודה במעשיו במסגרת עסקת טיעון. כאמור, במסגרת זו נגזרו עליו שלוש שנות מאסר על תנאי.
הנתבע מכחיש נקיטת אלימות כלפי התובעת ואף מכחיש כפיית יחסים אינטימיים.
הנתבע מכחיש טענות התובעת בעניין השלכת הכרוב, טוען כי החזיר לה את הכרוב לאחר שהשליכה אותו היא לעברו וטוען כי השבר בצלעותיה אינו שייך לעניין אלא נגרם בשל כך שהחליקה בעת שטיפת מדרגות המרפסת. הנתבע אף מכחיש כי איים בחומצה על התובעת.
באשר לניתוק החשמל, טוען הנתבע כי ניסה לצמצם צריכת החשמל המוגזמת של התובעות.
באשר לתובעות 2 - 4, הן בנותיו, מכחיש הנתבע את הדברים וטוען כי אינם אלא פרי הסתה של אימם אשר עושה שימוש בבנות במאבקה נגדו.
לטענתו, ביתם היה תמיד מלא בחברים של הבנות, הוא שמימן את לימודיהן באוניברסיטה והרעיף אליהן כל טוב, כאשר לשם כך נאלץ לעבוד בביוב.
הנתבע טוען כי לתובעת מס' 1 אשם תורם בכך שהסיתה את הבנות כנגדו במקום להסביר להן כי עליהן להתחשב במצבו הרפואי כפי שהוסבר לה על-ידי הפסיכולוג, ובכך שבגדה בו עם אחר ובכך חשפה את הבנות למשבר נאמנות. עוד טוען כי התובעת מס' 1 הסתכנה מרצון בכך שבחרה להישאר עימו חרף הכנסתה הנאה, במקום לגור בנפרד ממנו.
באשר לעילת התקיפה, לגבי התובעת מס' 1 - טוען כי האירוע היחיד הרלוונטי הינו השלכת הכרוב, שנגרם באשמתה, כאשר לא הוכח קשר סיבתי בינו לבין השבר בצלעות.
לגבי התובעות 2 - 4 חוזר וטוען כי מעולם לא פגע בהן וכולן בריאות בגופן ובנפשן.
לטענתו, הוא היה הגורם הפגוע והמושפל בבית.
באשר לעילת הרשלנות והפרת החובה החקוקה, ישנה הכחשה כללית בלבד.
לגבי הנזק - הנתבע מכחיש קיומו לחלוטין. לטענתו, רעייתו לשעבר עודנה מורה מוערכת ומצטיינת, בנותיו התאומות הן אקדמאיות ונשואות וביתו הצעירה סיימה את שירותה הצבאי והיא בעלת חיי חברה פעילים. כולן דעתניות ומלאות שמחת חיים, לטענת הנתבע.
לגבי הפיצוי - לטענתו מטרתו היחידה הינה השבת המצב לקדמותו. הואיל ולא נגרם כל נזק, אין בסיס לפיצוי. לטענתו, אף לא הוכח נזק בגין כאב וסבל.
עוד לטענתו, מטרתה היחידה של התביעה הינה הגדלת חלקה של התובעת בדירת המגורים המשותפת, בהיותה הנכס היחיד שנותר לו. בנוסף, מעלה הנתבע טענת קיזוז:
הנתבע טוען כי מכל תשלום בו יחוב לתובעת 1, יש לקזז הסכומים שהשקיע בשיפוץ הבית;
ומכל תשלום בו יחוב כלפי התובעות 4-2, יש לקזז הסכומים שהשקיע בכלכלתן ובלימודיהן.
הנתבע אינו מציין את הסכומים הנדרשים.
3. ביום 28.3.07 התקיימה ישיבת קדם משפט בפני כב' השופטת ברנט (סגנית הנשיא, כתארה אז), בה נקבע מועד לישיבת הוכחות.
ביום 8.10.07 התקיים דיון ב- בש"א 1568/07, בו מונתה הפסיכיאטרית דר' קרת כמומחית מטעם בית-המשפט לבדיקת מצבן הנפשי של התובעות ונכותן הנפשית אם קיימת.
ביום 27.10.08 ערכה המומחית את חוות-דעתה (אשר הוגשה לתיק ביום 8.12.08).
בחוות-דעתה מתארת המומחית את האופן בו התמודדו כל אחד מבנות המשפחה עם הסבל שידעו. להערכתה, התובעת מס' 1, הגב' ר.ד פיתחה סימפטומים נויירוטיים, ועל-כן קבעה כי נכותה עומדת על 2.5%. התובעות 2 - 4 מושפעות מחוויות הילדות אשר עברו, אך אצלן לא התפתחו סימפטומים נוירוטיים, ועל-כן לא נקבעו להן אחוזי נכות.
המומחית מדגישה כי התייחסה אך ורק לעניין הנכות הנפשית, כפי שנקבע בתקנות המל"ל, לגבי קיומם של סימפטומים נויירוטיים ומידת השפעתם על פגיעה בתפקוד. זאת, מבלי להתייחס לעניין הערכת וכימות הצער והסבל.
4. ביום 30.8.11 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם של ארבעה עדים מצד התובעות: אחותה של התובעת, הגב' מ.ק, השכן א.ט, השכנה א.ט והשכן מ.ט.
5. דיוני ההוכחות התקיימו במועדים הבאים:
ביום 14.12.08 נחקרו נגדית התובעות 1 ו - 2: הגב' ר.ד והבת ל.;
ביום 22.9.09 נחקרו נגדית התובעות 3 ו - 4: הבת ד. והבת ת.;
ביום 9.9.11 נחקרו נגדית ארבעת העדים הזרים מטעם התובעות;
ביום 8.11.09 נערכה חקירתו הנגדית של הנתבע;
ביום 15.4.10 ניתנה החלטה בה הוריתי לנתבע להמציא רשימת מסמכים אותם ביקש להציג ב"כ התובעת (בעקבות עדות הנתבע) לרבות מסמכי המוסד לביטוח לאומי, מסמכים רפואיים עדכניים, תסקיר קצין המבחן שהוגש במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגדו.
ביום 22.5.10 ניתנה ארכה להגשת המסמכים עד ליום 6.6.10;
מסמכים אלה הוגשו לבסוף רק ביום 12.7.10, לאחר סיום ישיבות ההוכחות;
ביום 2.3.10 נשלמה חקירתו הנגדית של הנתבע ואף נערכה חקירה חוזרת;
וביום 8.11.10 נחקרה נגדית המומחית מטעם בית-המשפט, ד"ר נועה קרת.
בתום העדויות, ניתנה החלטה בדבר הגשת סיכומים.
6. ביום 24.11.10 הוגשו סיכומי התובעות, המתפרסים על פני 45 עמודים. בסיכומים קיימת חזרה על הנטען כתב התביעה, תוך ניתוח העדויות והפסיקה, אם כי מבלי להתייחס לכלל טענות ההגנה, כפי שיפורט בהמשך.
ביום 1.3.11 הוגשו סיכומי הנתבע, המתפרסים על פני 69 עמודים, ומחזיקים 270 סעיפים, ללא חלוקה לראשי פרקים מסודרים. בחלקם האחרון ישנה העתקה של מלוא כתב ההגנה (אותם ביקשה ב"כ הנתבע להוציא מן הסיכומים, לאחר הגשתם). עיקר הטענות נוגע למהימנות התובעות והעדים מטעמן, כפי שיפורט בהמשך.
פסק-הדין ניתן, לצערי, בחלוף למעלה משישה חדשים מאז הוגשו הסיכומים. זאת, בין השאר, נוכח עומס העבודה שנוצר תודות למערכת "נט המשפט", ריבוי התיקים בבית-משפט זה, והצורך לדון אף בתיקי אימוץ.
תחילה תפורט הנסגרת המשפטית, לאחריה ייבחנו העדויות ולבסוף תיקבע החבות.

פרק ג' - המסגרת המשפטית
1. טענה מקדמית - התיישנות?
הנתבע, בכתב הגנתו, טוען כי עילת התביעה של כל אחת מהתובעות התיישנה. באשר לתובעת מס' 1, טוען הנתבע כי חלה התיישנות לגבי מעשים שאירעו לפני שנת 2000. באשר לתובעות 4-2, טוען הוא כי עילת התביעה התיישנה מרגע שהגיעו בנותיו לגיל 25.
התובעות לא עתרו להגשת כתב תשובה בגין טענות אלה, ואף לא התייחסו לכך בסיכומיהן. הנתבע חזר על טענה זו בסיכומיו, אך התובעות לא מצאו לנכון למצות זכותן להגשת תגובה ובכך חשפו עצמן לסיכון מיותר.
לגוף העניין, הטענה משוללת כל יסוד, כפי שיפורט להלן.
באשר לתובעת מס' 1, קובע סעיף 13 רישא לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 :
'בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה.'
בעניין שבפנינו, הצדדים התגרשו רק ביום xx/xx/08 זמן רב לאחר הגשת כתב התביעה. עצם הגשת התביעה טרם גירושי הצדדים, היא הנותנת כי עילת התביעה לא התיישנה.
באשר לתובעות 2 - 4, קובע סעיף 18א(א) לחוק ההתיישנות דלעיל:
'בחישוב תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע בשל מעשה כמפורט להלן נגד הפוגע בו, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים: (2) התעללות שבוצעה בנפגע בהיותו קטין בידי פוגע שהוא בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו';
בעניין שבפנינו, הוגשה התביעה, ביום 5.7.07.
התאומות ל. וד., ילידות xx/xx/80, היו בנות 26 שנים וחצי עת הוגשה התביעה. הבת ת., ילידת xx/xx/85, הייתה בת 22 שנים וחצי בעת הגשת התביעה.
הנה-כי-כן, היו שלוש הבנות בגיל הנמוך מ - 28 שנים בעת הגשת התביעה ועל-כן לא התיישנה עילת התביעה שלהן כנגד האב.
התוצאה היא כי טענת ההתיישנות לגבי ארבע התובעות - נדחית.

2. העוולות הנטענות כלפי הנתבע הן שלוש, ויסודותיהן יפורטו להלן.
א) עוולת התקיפה נקבעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין הקובע:
'(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על-ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית;
וכן ניסיון או איום, על-ידי מעשה או על-ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.
(ב) "שימוש בכוח", לעניין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק.'
ההלכה הפסוקה (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח נ' בוחבוט, פ"ד מא(4), 327 (1987)) קובעת כי יסודות העילה הם: שימוש בכוח; במתכוון (בעת ביצוע המעשה); ללא הסכמת ניזוק. איום - ייחשב לתקיפה רק כאשר יגרום לניזוק להניח כי יש בסיס למימושו. הסעד בו מזכה עילה זו הינו פיצוי ללא הוכחת נזק, לרבות פיצוי עונשי מוגבר.
בענייננו, יוחסה עוולה זו לנתבע ביחס לכל ארבע התובעות. בפרק העובדתי תיבחן התשתית העובדתית, ולאחריה תוכרע השאלה האם מתקיימת עוולה זו לגבי כל אחת מן התובעות.
ב) עוולת הרשלנות נקבעה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע:
'עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.'
ההלכה הפסוקה (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985)) קובעת קיומם של חמישה יסודות לעילה זו: חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה, קיום נזק וקיום קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.
באשר לחובת הזהירות המושגית, מן הראוי להרחיב מעט:
(1) חובת הזהירות המושגית בין בני זוג, מציבה רף גבוה במיוחד, בשל יחסי האמון והקרבה המיוחדים ביניהם.
הרמב"ם (משנה תורה, אישות, פרק טו, הלכות יט-כ, ע"פ בבלי, יבמות סב, ע"ב, וקידושין לא, ע"א) התייחס לחובת הבעל לכבד את אשתו, לאור דברי חז"ל:
'וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז.'
ובמקום אחר נימק הרמב"ם (אישות, ט"ו יט' (א):
'יהא אדם מכבד אשתו יותר מגופו, כי לחיים ניתנה ולא לצע.'
בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת נילי מימון, ס.נ.) ב- תמ"ש (יר') 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ, תק-של 2004(2), 279 (2004) נקבע:
'אין אישה אסקופה נדרסת לבעלה...
אין להתיר לבעל להתנהג התנהגות חסרת רסן כלפי אשתו מתוך שמרשה לעצמו לנהוג כך משום שהיא אשתו.'
(אסקופה היא מפתן הדלת שעליו דורכים הכל, הערה שלי, ע.א.).
(2) חובת הזהירות המושגית שבין הורה לילדו, אף היא חובה מוגברת:
ב- ע"א 6106/92 פלונית נ' היועמ"ש, תק-על 94(2), 1166 (1994) פסק בית-המשפט העליון:
'משפט הטבע הוא שילד יגדל בבית אביו ואימו: הם שיאהבו אותו, הן שיאכילו אותו וישקו אותו, הן שיחנכו אותו והם שיעמידו אותו על רגליו עד אם היה לאיש.'
ד"ר בלהה כהנא בספרה "חבות של הורים בנזיקין כלפי ילדיהם" קובעת:
'חופש הפעולה שהחברה מעניקה להורים לגדל את ילדיהם בדרך הנראית להם, אינו יכול בשום מקרה להצדיק אלימות, תקיפה או כל מעשה מכוון אחר כלפי הילד.'
נראה כי חובתן של הורה כלפי ילדו, מקפלת בתוכה אף את חובתו של כל הורה לנהוג כבוד ודרך ארץ כלפי הורהו השני של הילד.
באשר ליסודות האחרים, אלה ייבחנו בהמשך, לגבי כל אחד מן התובעות בנפרד.
הסעד בו מזכה עילה זו הינו פיצוי בכפוף להוכחת נזק, לרבות כאב וסבל, אבדן כושר עבודה, טיפולים רפואיים ועוד כהנה וכהנה.
בענייננו, יוחסה עוולה זו לנתבע ביחס לכלל התובעות, לרבות סעד של כאב וסבל במובנו הרחב של מושג זה, ואף אבדן חלקי של כושר העבודה לגבי התובעת מס' 1.
ג) עוולת הפרת חובה חקוקה נקבעה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין הקובע:
'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'
ההלכה הפסוקה (ע"א 145/80 ועקנין נ' המ"מ בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)) קבעה כי יסודות העילה הם שלושה: קיום חובה חקוקה; חיקוק המגן על הניזוק; והפרת חובה זו.
בענייננו, חובה חקוקה ראשונה לה טוענות התובעות היא זו שבסעיף 368ב לחוק העונשין, האוסר על תקיפת קטין; חובה חקוקה נוספת לה טוענות הן, היא זו שבסעיף 17-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הדורשת מהוריו של כל קטין לפעול לטובתו.
החובה הראשונה נטענה הן בכתב התביעה והן בסיכומים, בעוד החובה האחרונה נטענה בסיכומים בלבד. אף-על-פי-כן, במסגרת הסיכומים התייחס הנתבע לטענה בכללותה, מבלי לטעון להרחבת חזית, ועל-כן תיבחן גם חובה זו במסגרת פסק-הדין.
הסעד הינו פיצוי הכפוף להוכחת נזק שנגרם כתוצאה מההפרה, ואליו נתכוון החיקוק.
בענייננו, מיוחסת עילה זו לנתבע כלפי בנותיו בלבד (להבדיל מרעייתו).

3. הסעדים
סעיף 3 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "עוולה והזכות לתרופה" קובע:
'הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה - כל הנפגע או הניזוק על-ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה.'
סעיף 76 לפקודת הנזיקין, אשר כותרתו "פיצויים", קובע:
'פיצויים אפשר שיינתנו הם בלבד או בנוסף על ציווי או במקומו; אלא שאם -
(1) סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע;
(2) סבל התובע נזק ממון, לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו.'
מהו נזק? סעיף 2 לפקודת הנזיקין קובע:
'בפקודה זו... "נזק" - אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;'
בעניין שבפנינו, טוענות התובעות לקיומו של נזק גופני ונפשי, בכאב וסבל ואף באבדן הנוחות, ואבדן הרווחה הגופנית. עוד טוענות כי זכאיות לקבלת "פיצויים עונשיים מוגברים".
טוען הנתבע כי הזכאות לקבלת פיצויים אינה קיימת בהיעדר נזק. בראייתו, כלל התובעות הן נשים מצליחות ומנהלות אורח חיים תקין. החל ברעייתו המורה המצטיינת, דרך בנותיו התאומות האקדמאיות והנשואות, וכלה בביתו הצעירה התוססת.
ההלכה הפסוקה מבחינה בין סוגי הפיצויים השונים, כפי שנסקרו ב- תמ"ש (יר') 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004)):
'א) נזק בגין אבדן כושר עבודה - נקבע על-פי רמת הנכות התפקודת אשר נקבעת לניזוק, על-פי רב באמצעות קביעתו של מומחה מטעם בית-המשפט.
ב) נזק בגין כאב וסבל - נפסק על-פי מידת הכאב והסבל אשר נגרמו לאותו ניזוק, כתוצאה ממעשיו או ממחלדליו של המזיק.'
ברבות השנים, הרחיבה ההלכה הפסוקה את קשת השיקולים המשמשים אמות מידה לקביעת פיצוי בגין ראש נזק זה, תוך שימת-לב מיוחדת לנזק הנגרם לאדם בשל פגיעה בו על-ידי בן משפחתו, ביניהם אמורים לשרור יחסי קרבה ואמון מיוחדים.
ג) פיצויים מוגברים - נפסקים כאשר קיימת כוונת זדון במעשהו של המזיד, באופן המחמיר את הנזק אשר נגרם לניזוק. מטרתם - לשקף את גודל הנזק שנגרם לניזוק.
בית-המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת לבהר-שרון) בתיק ע"מ 1014/05, ע"מ 1009/05 (מאגרים משפטיים), פוסק:
'אין כל סכום שיכול לפצות קורבן אלימות במשפחה על הסבל, ההשפלה והכאב שהוא חווה. תופעת האלימות במשפחה הפכה, למרבה הצער, לשכיחה ונפוצה במקומותינו, עד כי מיגור התופעה הפך לבעל חשיבות עליונה בקרב בתי-המשפט על ערכאותיהם השונות, ובעניין זה אין מקום למסר סלחני.
על תופעת האלימות במשפחה אמר כב' השופט לוין ב- דנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל, דינים עליון נח 348 (2000), כי 'הפכה למכת מדינה באופן המעורר חלחלה, ונשים מותקפות עד כדי קיפוח חייהן, בנופלן קורבן לקנאת בעליהן, לנקמנותם או לגחמותיהם'.
'אין כל ספק שיש מקום לעשות שימוש גם בדיני הנזיקין במסר זה, ולחייב מזיק כמו במקרה דנן, בתשלום פיצויים הולמים וראויים בגין הנזקים שגרם לניזוק. הביטוי לצורך זה בתביעת נזיקין, צריך לבוא במסגרת הענקת פיצוי בגין כאב וסבל.
במקרים בהם קיים אלמנט של כוונה וזדון, הלכה היא כי יש לפסוק פיצויים מוגברים, אשר באים מחד, לבטא את נזקו של הנפגע, ומאידך, את גודל העוולה של המזיק. הדבר שכיח במיוחד במקרים של תקיפת הזולת. במקרים אלה, שמים בתי-המשפט דגש על האלמנט הנפשי הכרוך במעשה העוולה של המזיק ולעיתים יש בהתנהגותו של המזיק בכדי לגרום להגדלת הפיצויים.'
ד) פיצויים עונשיים - נפסקים מקום בו קיימת כוונה חמורה במיוחד. מטרתם היא עונשית - הרתעתית, והם ייפסקו רק כאשר נוצר הרושם כי יש טעם בדבר.
ה) פיצוי לניזוקים במעגל המשני נלמד מתוך הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 "אלסוחה" נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3), 397 (1990) אשר יצרה מימד נוסף במשנה הסדורה, המבהיר את הקריטריונים לאפשרות להכיר בפגיעתם של קורבנות אלימות נפשית, אשר נפגעו מפגיעת יקיריהם. קריטריונים אלו אינם רשימה סגורה, הם תומצתו במאמרה של כב' השופטת (בדימוס) שטרסברג-כהן "נזק נפשי לנפגע משני" ספר שמגר חלק ג' (2003)), ואלה הם:
'א. מידת הקרבה של התובע לנפגע. בשלב הנוכחי מותרת תביעה של קרובי משפחה מדרגה ראשונה...
ב. התרשמות ישירה מן האירוע המזיק, כאשר הדרישה לעדות ראיה ושמיעה לאירוע הטראומתי אינה שוללת אפשרות להכיר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מקבלת המידע מכלי שני....
ג. מידת הקרבה בזמן ובמקום לאירוע המזיק, כאשר גם נזק נפשי שתוצאותיו מאוחרות לאירוע המזיק... וגם נזק נפשי כתוצאה ממגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים אחר קרות האירוע יכולים לבוא בגדר נזקים בני פיצוי.
ד. חומרת הפגיעה הנדרשת הינה נזק נפשי קשה...'
נזק זה הוגדר בהלכת "אלסוחה" כמחלת נפש פשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים ואף משמעותיים מבחינת משכן של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס) גם אם לא מחלת נפש.
הפסיקה פירשה זאת בדווקנות, כשקנה המידה היה לרוב אחוזי נכות רפואית שנקבעו על-ידי מומחים רפואיים. פגיעה זמנית או נזקים עד 20%-15% לא הוכרו על-פי רוב כמקנים פיצוי.
השיקולים שנלקחו בנוסף לאחוזי הנכות היו: משך הפגיעה הנפשית, סיכויי הנפגע להחלים באופן חלקי או מלא, האפשרות שמצבו יוחמר, הזדקקותו לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי או תרופתי מתמשך, פגיעה בכושר תפקודו או עבודתו, מידת השתלבותו בחיי היום-יום .
ודוק: הפסיקה בעניין זה מתייחס למצב בו הנזק היחיד שנגרם לתובע הוא נזק עקיף לזה שגרם הנתבע לאדם אחר. לעומת-זאת, כאשר מדובר בנזק נוסף, אשר במקביל אליו נגרם נזק ישיר מאותו מזיק, אפשר כי הנזק העקיף מעצים את הנזק הישיר. נוכח הגישה המצמצמת בעניין זה, יש לבחון האם לנזק העקיף מקבל ביטוי נפרד מן הנזק הישיר. שאלה זו, תתברר בהמשך.



4. הגנות הנתבע
א) הנתבע טוען כי לתובעת מס' 1 אשם תורם, בכך שהסיתה את הבנות כנגדו במקום להסביר להן כי מצבו הרפואי הוא הגורם להתנהגותו.
סעיף 68 לפקודת הנזיקין, קובע:
'(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית-המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;...'
מדובר, איפוא, בטענה אותה יכול המזיק להעלות רק כלפי הניזוק עצמו, אך לא כלפי אחרים.
בענייננו, מעלה הנתבע טענה זו כלפי התובעת מס' 1 לגבי הנזקים הנטענים על-ידי התובעות 4-2, בניגוד להוראת החוק. משכך, אין מקום להידרש לטענה זו.
ב) עוד טוען הנתבע כי התובעת לא קיימה את חובת הקטנת הנזק.
באשר לתובעת מס' 1 טוען הנתבע כי יכולה היתנה לבחור להפסיק את חייה המשותפים עימו, אך חרף מצבו הקשה בחרה להמשיך ולהתגורר עימו.
במישור המשפטי, רשאי התובע להעלות טענה זו כלפי התובעת.
ואולם, במישור העובדתי, נשללת טענה זו מתוך כתבי הטענות עצמם:
ב- תמ"ש 12101/08 ניתן צו מניעה האוסר על הנתבע להיכנס לדירת המגורים;
וב- תמ"ש 12105/08 עתרה התובעת לפיצוי בגין סירובו ליתן גט. רק לאחר הגשת התביעה, ניאות הנתבע לסדר הגט ולשחרר התובעת מכבליו.
משכך, אין עוד יסוד לטענתו כי לא ניסתה להיפרד ממנו, ועל-כן אין מקום לדון בטענה זו.
באשר לתובעות 4-2, טוען הנתבע כי בכך שהתובעת מס' 1 לא דיווחה למשטרה אודות מעשי האלימות אותן מייחסת לו כלפי הבנות, הפרה חובתה כאם.
בנוסף טוען כי התובעת היא שניהלה רומן עם אדם אחר, רומן זה הוא הסיבה למשבר בחיי הנישואין ולא התאונה שעבר. התאונה גרמה רק משבר כלכלי, בו תלתה התובעת את המשבר המשפחתי ובכך שכנעה את הבנות.
משפטית, חובת הקטנת הנזק מוטלת על המזיק ועל הניזוק כאחד, במישור שבינם לבין עצמם. אין כל יסוד להעלאת טענה זו כלפי ניזוק א' בגין נזקים הנטענים לגבי ניזוק ב'. משכך, אין כל יסוד לטענת האב לפיה חטאה האם בכך שלא הקטינה את הנזק שגרם הוא לבנותיו.
ג) טענה חלופית שמעלה הנתבע, למקרה בו ייפסק לו פיצוי, הינה טענת הקיזוז.
לטענתו, מכל תשלום בו יחוב לתובעת 1, יש לקזז הסכומים שהשקיע בשיפוץ הבית;
ומכל תשלום בו יחוב כלפי התובעות 4-2, יש לקזז הסכומים שהשקיע בכלכלתן ובלימודיהן.
כאמור, הנתבע אינו מציין את הסכומים הנדרשים.
מושכלות ראשונים הם כי קיזוז ישמש טענת הגנה רק כאשר מדובר בסכום קצוב, הנובע מאותו עניין. אף אלד מן התנאים הללו אינו מתקיים כאן.
למעלה מן הצורך יצויין כי המשפט העברי, מביע את שאט הנפש שלו מן הפגיעה בבת הזוג, ומוצא לנכון לשלול את זכות הקיזוז:
'הבעל שחבל באשתו חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער וכל הבושת, והכל שלה' פוסק הרמב"ם (ספר נזיקין, הלכות חובל ומזיק, פרק ד' סעיף ט).
'והכל שלה, ואין לבעל בהם פירות' מצאנו בשו"ע אבן העזר סימן פ"ג סע א'.
'ויקנסו אותו, שלא יאכל מהם פירות. דבהכי לא תקון רבנן, והוא עשה שלא כהוגן. דין הוא שלא יהא חוטא נשכר', מוסיף הר"ן.

5. לסיכום הפרק המשפטי ייאמר כי לאחר ניפוי טענות שונות, יש לברר שתי שאלות:
האחת, האם מתקיימים יסודותיהן של כל אחת מן העוולות לגבי כל אחת התובעות;
השניה, מהו הסעד לו זכאית כל אחת מן התובעות לגבי העוולות שיסודותיהן הוכחו.
לשם בירור שאלות אלה ייבחנו תחילה העובדות ולאחריהן העוולות והסעדים.

פרק ד' - המסגרת העובדתית
במסגרת זו, ייבחנו טענות הצדדים לגבי כל אחד מן המעשים המיוחסים לנתבע ולגבי על אחד מן הנזקים המיוחסים לתובעות.
הואיל וכתבי הטענות נתמכים בתצהירי הצדדים (כדרישת בתק' סד"א לגבי תובענות המתנהלות בבית-המשפט לענייני משפחה), משמשים אלה תצהירי עדות ראשית, ועל-כן כל אמירה עובדתית הנמצאת בכתבי הטענות ואשר לא הופרכה בחקירה נגדית או בעדויות אחרות, היא בחזקת עובדה שלא נסתרה.

1. טענות התובעת מס' 1
בכתב תביעתה ובסיכומיה טוענת התובעת למסכת מתמשכת של אלימות מסוגים שונים. להלן, ייבחנו טענותיה בעניין זה, עובדתית, על-פי סדר האירועים הנטען על ידה.

א) אלכוהול והימורים
התובעת טוענת כי הנתבע נהג לצרוך אלכוהול כבר משנת 1982, היינו כעשור לפני התאונה. לטענתה, לאחר התאונה בשנת 1992, החמירה תלותו באלכוהול, ובנוסף לכך, החל להמר.
הנתבע טוען כי רק לאחר התאונה החל לצרוך אלכוהול, אך לאחר שעבר טיפול מתאים, פסק ממנהגו זה. הנתבע טוען כי לא נהג להמר, אך לאחר התאונה מילא טפסי טוטו כדי לסייע בכלכלת המשפחה. בהמשך טוען כי עם קבלת הטיפול הרגשי "הפסיק את השתתפותו האובססיבית בהגרלות השבועיות" (סעיף 14.1. לכתב ההגנה). די באמירה זו כדי להודות בקיומה של נטיה כפייתית להגרלות שבועיות.
התובעת, בחקירתה הנגדית, לא נשאלה כל שאלה בעניין זה, ומכאן שעדותה לא הופרכה.
הנתבע, בחקירתו הנגדית, מודה כי נהג לצרוך מעט אלכוהול אף טרם התאונה, וכי למעשה הבעיה קיימת עד היום, כפי שעולה מן הדברים הבאים (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 4 - 22):
'בערב שבת הייתי שותה כוסית יין וביום שבת הייתי שותה לגימה של עראק עם החמין. בזה היה מסתכם המשקה לפני התאונה. לאחר-מכן התחלתי לשתות כמויות יותר גדולות. למשל, הייתי לוקח איתי בקבוק יין ומתבודד, אם זה מול חוף הים, אם זה במקום נידח...
אני עדיין סובל מהמקרה הזה, עד היום זה נמשך...
פיתחתי מחלת כבד נגיפית, הייתי מאושפז בבי"ח הדסה ובביה"ח באשקלון בשנת 96, זה היה אחרי המקרה של הטראומה של המעצר, תחושה שנעשה לי עוול נוראי. אני שותה מאז שהתגלה הרומן ולא מאז התאונה...
... לא כל יום בקבוק יין. אני שותה משקאות חריפים כמעט מידי יום, אבל לא תמיד יין. בכל מקרה אני בשליטה.
כאשר נשאל האם תמיד נמצא בשליטה, השיב (בעמ' 76 ש' 28-25): "ציינתי את המקרה שהשארתי את האוטו מונע, זה היה מקרה חריג של כמעט איבוד שליטה".
באשר למצבו כיום, הודה (בעמ' 77 ש' 9-3): "אין לי דרך לטפל...
...אני לא הולך לתהליך גמילה. אני לא מכחיש שאני שותה מעל הרגיל, אבל זו הדרך שלי להתמודד עם הקושי שלי לעבור את התקופה הזאת. מי שחושב שזה "ירח דבר" (בוכה) לא יודע מה הוא אומר, מה זה לא להיות בחתונה של הילדה, מה זה לא לראות את שני הנכדים שלי, מה זה שאמא שלי נפטרה והן לא היו בהלוויה.'
בשלב זה התפרצו התובעות והודיעו כי היו גם היו בלוויית סבתן, חרף העובדה שהנתבע לא הודיע להן כי נפטרה. בתשובה, שינה הנתבע גרסתו וטען כי בנותיו לא הגיעו כדי לנחמו בימי השבעה ואף לא ראה מעולם את נכדיו.
כאשר טען כי רצונן של הבנות בכספו, השיבו לו כי רצונן בכך שיודה במה שעשה. בשלב זה אמר הנתבע "אם פגעתי בכן אני מבקש סליחה". על-כך השיבו כי מצפות ממנו שיודה במעשיו, שכן הסליחה וההכחשה אינן מתיישבת זו עם זו (עמ' 77 ש' 11 עד עמ' 78 ש' 6).
הפסיכיאטר ד"ר גריסרו אשר חוות-דעתו צורפה כנספח "א" לכתב ההגנה, מתאר (בעמ' 7):
'כדי להרגיע את עצמו, להקל על הסבל הפיסי והנפשי החל לשתות אלכוהול. השתיה התדרדרה למצב כה חמור עד שפיתח דלקת כבד קשה, כרונית ולא הפיכה. הדבר גרר גם התחלה של הימור פתולוגי.'
העד מ.ט, שכנם של הצדדים, מציין בתצהיר עדותו הראשית מיום 25.12.07,
'לפני 12 שנים בערך נ. היה שותה אלכוהול בכמויות גדולות, ידעתי זאת היות ונ. היה מסריח מאלכוהול. בימי שבת נ. היה מגיע אליי לבית ומוזג לעצמו כוס מלאה של ערק ושותה. באותה תקופה בנותיה של ר. היו מגיעות אליי הביתה בשעות הלילה המאוחרות (01:00 לפנות בוקר) ומבקשות שאני אסייע להן להכניס את נ. לביתו היות והיה שיכור כלוט...
אף זכור לי מקרה בו מצאתי את נ. ברכבו בשעות הערב המאוחרות מקיא על עצמו ונאלצתי לסחוב אותו מרכבו אל תוך בית המגורים.'
'לאור האמור לעיל נוכחתי לדעת מיהו נ.ד, אדם אלכוהוליסט.'
בחקירתו הנגדית, לא נשאל דבר בעניין זה, ומכאן שעדותו זו לא הופרכה.
המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כי הנתבע נהג לצרוך מעט אלכוהול גם לפני התאונה. לאחריה, פיתח התמכרות של ממש אשר גרמה לו למחלת כבד בלתי-הפיכה. חרף הוראות הרופא בדבר תכנית גמילה, לא עשה דבר כדי לשקם את עצמו וגם כיום עודנו צורך אלכוהול. לו השכיל להשתלב בתכנית גמילה, אפשר כי היה משפר צעדיו ובכך מצמצם הפגיעה בבני משפחתו ומקיים את חובת הקטנת הנזק, עליה עמד כה בתוקף.

ב) כפייתיות וכפיית יחסים אינטימיים
התובעת טוענת כי הנתבע נהג לבלוש אחריה בדרך לעבודתה בבית הספר על-מנת לברר האם מקיימת קשרים עם אחרים ולהטיח בפניה האשמות שווא בעניין זה (סעיף 13 לכתב התביעה).
התובעת מתארת מקרה בו הלכה לחנות ספרי לימוד לאחר יום העבודה, וכאשר הגיעה לביתה, באיחור מה, טען בפניה כי עוסקת ביצאנות ודרש ממנה לערוך בירור בנוכחות מנהלת בית הספר. התובעת נעתרה לגחמתו זו, אך עוד בדרך לבית הספר סטר לה באופן שהותיר סימנים על פניה. (שם, בסעיף 14)
עוד מתארת התובעת מספר אירועים בהם חקר אותה ארוכות במכוניתו אודות יחסיה עם אחרים, ולאחר שהכחישה טענותיו, איים עליה בסכין וחייב אותה לקיים עימו יחסים אינטימיים, עד אשר בא על סיפוקו. (שם, בסעיף 15)
בהמשך טוענת כי באוגוסט 2006 חזר הביתה שיכור, נכנס למטבח בו עמדה, משך את חולצתה, וכאשר דרשה ממנו לחדול, הוריד את חולצתה בכוח. רק כאשר הגיעה אחת הבנות הביתה, עזב אותה לנפשה. (שם, בסעיף 33, 34)
הנתבע טוען, בכתב הגנתו, כי התובעת ניהלה רומן עם אדם אחר (סעיף 6.5) ומכחיש לחלוטין טענותיה בדבר התנהגותו הכפייתית והאלימה כלפיה. לטענתו, מעולם לא ניסה לכפות עליה קיום יחסים (סעיף 11-10), וגם כאשר ניסתה היא לשדלו לא נענה לה בשל סלידתו ממנה. זאת, למעט פעם אחת במהלך אוגוסט 2006, בהסכמתם המלאה של הצדדים (סעיף 36-33).
התובעת, בחקירתה הנגדית, לא נשאלה על טענותיה אלה לגופן. השאלה היחידה שהופנתה אליה הייתה האם סיפרה לשוטר (בפניו נחקרה בגין תלונתה האחרונה לגבי החבלה בחשמל) אודות עניין זה, ועל-כך השיבה בשלילה (עמ' 11, ש' 28-26). במקום אחר הסבירה כי לא סיפרה לשוטר אודות אירועים נוספים מפני שהתביישה בכך.
הנתבע, בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל לגבי הבסיס לטענותיו בדבר רומן שלטענתו ניהלה אשתו עם אחד, השיב בצורה שאינה עניינית (עמ' 82 ש' 13 עד עמ' 83 ש' 2):
'ש. הנושא של הרומן הוא מאוד מרכזי בכתב ההגנה שלך. יש לך ראיה לכך שהיה רומן?
ת. הנה, הראיה פה (מצביע על התובעת).
ש. מההסתכלות על גב' ד. ניתן להבין שהיה רומן?
ת. היא הייתה בוידוי אצל הרב איפרגן המכונה "הרנטגן" והוא אמר לי "האישה הזאת אסורה עליך".
ש. מתי הוא אמר לך?
ת. שנינו הלכנו לשם.
ש. אם הוא אמר לך למה המשכת לרצות אותה?
ת. אהבתי אותה, היא אמא של הילדים שלי, חשבתי שזאת מעידה חד-פעמית. כאשר הרומן נמשך לא יכולתי לשאת זאת, הסתבר לי שהרומן היה הרבה יותר ממושך.
ש. אין לך ראיה מוחשית, צילומים או עדים. זה רק "סרט" שרץ לך בראש.
ת. יש לך צילומים עלי? אני מבקש לא לענות.'
מאליו מובן טענה לגבי השערותיו של רב מקובל זה או אחר, אין בה כדי ללמד דבר על התובעת, ויש בה כדי ללמד על המקורות הבלתי- רלוונטים לגבי רעיונותיו של הנתבע.
כאן המקום לציין כי בתום עדותו בחר הנתבע לצטט בקול רועם את פרק מ"א מספר תהילים, אחד מעשרת הפרקים המרכיבים את "תיקון הכללי" (כך) מאת הרב נחמן מברסלב, כאשר הוא מפרש אותו כאילו היה הבטחה לנקום במי שבגד בו. במאמר מוסגר יצויין על-פי הפירוש המקובל מדובר באדם הבוחר להתעלות מעל רגשותיו ולהשיב טובה לבני משפחתו חרף מחשבותיו שלו אודות מעשיהם.
בהמשך עדותו, הודה הנתבע הודה בכך שקיים עם התובעת יחסים אינטימיים בפארק, אך שב וטען כי הדבר נעשה בהסכמתה (עמ' 70 ש' 5-1):
'היו דברים, כמו שלמשל אני יכול לתאר את המקרה שהיינו בפארק, אבל לקחת את המקרה הזה שהיינו בפארק ולהלביש על זה איום, זה לא נכון. הבנות היו עד שעות מאוחרות יושבות ורואות טלויזיה והיה לנו קשה להתייחד, אז הייתה לנו הסכמה שנלך לפארק או לשפת הים עם בקבוק יין ושם נקיים חיי אישות, אבל מפה ועד להגיד שהייתה הפעלת כוח זה לא נכון.'
אפשר כי בחסות בקבוק היין נהג הנתבע באשתו כפי שנהג, ואף השכיח ממנו את מעשיו שלו.
אחותה של התובעת, הגב' מ.ק, העידה בתצהירה:
'יותר מכל דבר אחר לעולם לא אסלח לנ. על המעשים שנהג לבצע בר.. הבנות של ר. התקשרו אליי לפנות בוקר ושאלו איפה אימא אבל אני לא ידעתי. כשאיתרתי את ר. הפצרתי בה עד אשר תספר לי את האמת ואז ר. סיפרה לי שנ. היה לוקח אותה ברכב לפארק, נועל את הרכב, מצמיד סכין לגרונה וחוקר אותה אם היא בוגדת בו, לאחר-מכן נ. היה אונס אותה...
... חשוב לי לציין כי עד היום כשרכב ננעל באופן אוטומטי ר. נבהלת.'
העדה לא נחקרה על עניין זה בחקירתה הנגדית, ומכאן שעדותה זו לא נסתרה.
שכנתם של הצדדים, הגב' א.ט, העידה בתצהירה: "זכור לי בוקר בו ר. באה אליי וסיפרה לי שנ. כפה עצמו עליה, ר. הייתה בוכיה ונסערת". בחקירתה הנגדית, הוסיפה כי באותו עת "היא גם הראתה לי את החולצה ה קרועה". (עמ' 54 ש' 11-9):
הפסיכיאטר ד"ר גריסרו מציין בחוות-דעתו שצורפה כנספח א' לכתב ההגנה, בעמ' 9:
'קיימת ירידה בעניין, בפעילות חברתית, מינית ותעסוקה" ובעמ' 13 "המצב גורם לסבל והיעדר תפקוד ברמה שלפני הפגיעה בעבודה, בחברה, ביחסים בינאישיים.'
בחינת העדויות מובילה למסקנה כי עדות התובעת עמדה במבחן החקירה הנגדית, ואף קיבלה חיזוק מעדות אחותה ומעדות שכנתה. עדות הנתבע, לעומת-זאת, נשמעה לקוחה ממחשבותיו שלו, ולא קיבלה כל תמיכה חיצונית.
המסקנה היא כי הנתבע אכן נהג כלפי התובעת חשדנות יתר, התנהל באופן אגרסיבי כלפיה בעניין זה, ואף כפה עליה קיום יחסים אינטימיים בניגוד לרצונה, תוך נעילתה במכונית.

ג) התפרצויות זעם, קללות, יריקות וסטירות
התובעת, בכתב תביעתה ובסיכומיה מגוללת מסכת ארוכה של התפרצויות זעם מצד הנתבע לגבי כל דבר פעוט אשר לא נשא חן בעיניו, הן כלפיה והן כלפי הבנות, המקבלות ביטוי הן בקללות נמרצות, הן בהטחת חפצים על הרצפה, הן ביריקות והן בסטירות לחי.
הנתבע, בכתב הגנתו ובסיכומיו הודה בקיום התפרצויות זעם אלה ואחרות, אך טען כי נובעות מן התאונה, אינן נמצאות בשליטתו, ומכל מקום עצמתן אינה כנטען בכתב התביעה.
התובעת, בחקירתה הנגדית, נשאלה פעמים רבות מדוע לא סיפרה לחוקר במשטרה ולפסיכיאטרית אודות מעשיו של הנתבע. על-כך השיבה כי תחושת הפחד מבעלה ותחושת הבושה גם יחד, הם שהניאו אותה מהעלאתם בפני זר (עמ' 10 ש' 26 עד עמ' 11 ש' 2). כשנשאלה מדוע לא סיפרה לחוקר אודות גילויי אלימות נוספים, השיבה (בעמ' 11 ש' 10-3):
'במערכת הנישואין הזאת היו הרבה אגרופים ולא אחד. הלוואי והיה רק אגרוף אחד. בגלל זה לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. יריקות? לא הייתי מגיעה לכאן אם הייתה יריקה אחת. את יודעת כמה יריקות היו? הוא מנע ממני להגיע לעבודה. הוא היה יורק עלי בדרך לבית הספר, אני מנגבת, עולה לכיתה, מלמדת 8 שעות עם העלבון הזה. בדיעבד, אני חשבתי שאני מסתירה היטב. כל פעם שהייתה אלימות, לילה לבן, אלימות, סכינים, התאפרתי יותר חזק. אני מחנכת כיתות א'-ב'.'
כשנשאלה מדוע לא סיפרה לפסיכיאטרית אודות הרס העבודות שהכינה לאוניברסיטה, הוסיפה (בעמ' 16 שורות 26-22):
'פעם באתי וכל ארגז הנעליים שלי היה זרוק מחוץ לבית. אולי התווכחנו אם אני אעשה כביסה באותו יום או למחרת, אני באתי הביתה ומצאתי גיגית עם כל הכביסה באקונומיקה ועליה פתק שאותו אני מציגה לבית -המשפט. כתוב עליו: "לידיעתך! לי אין כביסה נקיה גם לך לא תהיה'. על הפתק יש סימנים של אקונומיקה.'
הנתבע, בחקירתו הנגדית, הודה כי היו התפרצויותיו אלימות (עמ' 70 ש' 11-6)
'ש. אתה אומר שבאופן כללי כל מה שסיפרו עליך על אלימות מילולית, אלימות פיסית, שתיה, הימורים, הפעלת כוח, לא היו?
ת. חלקם היו וחלקם לא. יש לי התפרצויות זעם, זה נכון, יש לי כעסים, יש, אבל פה הפריזו בצורה שלא הייתה ולא נבראה.
ש. אלימות פיסית הייתה מצידך כלפי מי מהן?
ת. הייתה אלימות הדדית, פיסית ומילולית.
עוד הודה כי הייתה כוונה במעשה בגינו נאסר (עמ' 79, ש' 27-23)
ש.האם נכון שבאחת המריבות בינך לבין ר. שפכת עליה כוס יין?
ת. כן.
ש. כשאתה שופך את כוס היין, זה היה בטעות או בתנועה מכוונת?
ת. זו הייתה תנועה מכוונת.'
בהמשך נשאל לגבי חוות-דעתו של העו"ס המטפל המשפחה והשיב (עמ' 84 ש' 10-6):
'ש. הוא כותב שאתה התנהגת בצורה אלימה כלפי אישתך. מה יש לך לומר על זה?
ת. זה שהיא זרקה עליי כרוב זו לא אלימות? זה שאני נוגע בך ככה (דוחף את ב"כ התובעת בידו) זאת לא אלימות? זו אלימות באופן כללי.
ש. בתצהיר עדות ראשית שלך מיום 13/1/08 (עמ' 83 לפרוטוקול), אתה כותב שאתה סובל מהתפרצויות זעם, זה נכון?
ת. כן.
ש. היו לך התפרצויות זעם כלפי הבנות או כלפי ר.?
ת. במובן מילולי כן.
ש. ספר לנו על התפרצויות זעם שלך כלפי ר. והבנות?
ת. סתם ככה זה לא היה. תמיד הייתה זה סיבה.
אם שאלתי משהו והן דיברו ואני לא שומע טוב, הייתי שואל "מה" כמה פעמים והייתי מתעצבן שהיא לא מרימה את הקול שלה כדי שאני אשמע או מדברת עם הפנים שלה אליי כדי שאקרא את תנועות השפתיים שלה.
יכול היה גם להיות מצב שבו אני דיברתי וראיתי שבמקום לענות לי מגבירים את הקול בטלויזיה, ניגשתי להנמיך את הקול בטלוויזיה וכשסובבתי את הגב הגבירו אותו בחזרה. בתגובה כיביתי את הטלוויזיה והן שוב הדליקו.
ש. כשאתה מבקש שיגבירו את הקול זו התנהגות של אדם שלא שומע ולא התפרצויות זעם. התפרצות זעם זה שאתה פתאום מתפרץ.
ת. אני התפרצתי רק אם הרגיזו אותי.
ש. יש לך בעיה קשה בשמיעה?
ת. כן.
ש. אתה בלי מכשיר שמיעה?
ת. נכון.
ש. למה?
ת. מבחינה אסתטית זה לא נראה מתאים וגם מבחינה כספית אני לא יכול לעמוד בזה.
ש. אתה טוען בסעיף 5.6 לכתב ההגנה שהיו לך תגובות זעם בלתי-נשלטות. תן דוגמה?
ת. אני יכול לצעוק בלי פרופורציה.
ש. זה לא בשליטה?
ת. אני לא יודע אם זה בשליטה או לא. אם אני מתפרץ בלי פרופורציה בצעקות זה אומר שמשהו משובש במכה שקיבלתי או מהשילוב של הפגיעה בראש.
ש. זה נכון שאמרת לר. 'אם לא תרוקני את האשפה אני אכניס את האשפה לחדר שלך'
ת. כן.'
עד היכן יכול הנתבע להרחיק לכת ? מחד הנתבע סובל מהתפרצויות זעם הנובעות ולו רק, לדבריו, מלקות השמיעה ממנה סובל, ומאידך אינו מוכן לעשות דבר למען טיפול בלקותו זו, בטענה כי אין הדבר אסתטי בעיניו. הייתכן כי האישה צריכה לספוג את התפרצויות הזעם של הנתבע בכדי שזה יישאר בעל חזות אסתטית ?! לנתבע הפתרונים. חובת הקטנת הנזק, כאמור, מוטלת על שני הצדדים. הנתבע לא טרח הנתבע להקטין את הנזקים בכוחות עצמו, אך כן מצא לנכון לבוא בטרוניה לתובעת, ועל-כן נאמר: "הפוסל, במומו הוא פוסל".
יצויין כי הנתבע הוא אדם גבוה ורחב, פניו קשות ואף במהלך הדיונים התקשה לשלוט בזעם שאחז בו כל אימת שנאמרו דברים אשר לא ערבו לאזניו. התנהגותו זו קיבלה ביטוי בהערת בית-המשפט הדיון מיום 2.3.10 כאשר הנתבע שמע את המילה "נאמנות" במרום "מהימנות" והחל לרעום בקולו על ב"כ התובעות עד אשר נאלצתי להפסיק הדיון וליתן החלטה הקובעת כי התנהגותו מהווה בזיון בית-המשפט (עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 29).
בחוות-דעת הפסיכיאטר ד"ר נמרוד גריסרו מיום 30.1.09 (נספח "א" לכתב ההגנה) מתוארת התאונה הקשה שעבר הנתבע, בעטיה נפגע בראשו, עת מעלית משא אימתנית מחצה את ראשו למשטח החלון. הפסיכיאטר סוקר ארוכות את מהלך חייו של הנתבע בשבע השנים שחלפו מאז התאונה וקובע: 'בתוכן החשיבה יש רגשות עזים של תסכול, השפלה, כאב, סבל וייאוש. מביע שנאה כלפי כולם, הריכוז פגום ביותר, האפקט ירוד, מצב הרוח דכאוני...' (עמ' 7).
בחוות-דעת הפסיכולוג יעקב שטיינר מיום 15.12.98 (נספח ב לכתב ההגנה) נקבע: 'מהיכרות שנעשתה עם אשתו של נ. ניתן היה ללמוד כי לפנינו משפחה למודת סבל שמתקשה להתמודד עם קשייו של נ. והתפרצויות הזעם המופנות כלפי הבנות ואשתו' המומחה ממליץ על ייעוץ זוגי, אך מן העדויות עולה כי גם ייעוץ זה, לא נשא פרי.
הבת ד. העידה כי חששה להשאיר את אימה לבדה בבית ועל-כן נשארה לשמור עליה: 'הייתי ישנה ראש וזנב עם אמא שלי ומחזיקה אותה בכף הרגל, כדי שאם הוא יבוא בלילה כדי להפריע לה אני ארגיש את זה (בוכה)' (עמ' 34 ש' 23 עד עמ' 35 ש' 4.)
הבת ת. טוענת כי הייתה עדה לקללות וגידופים של הנתבע כלפי כלל בנות המשפחה. בחקירתה הנגדית נשאלה האם הגידופים היו הדדיים, אך השיבה (בעמ' 38 ש' 21-20): 'לא. הוא כל הזמן היה מקלל קללות כמו, אני מתנצלת מראש: "שרמוטה, זונה, אני אהרוג אותך, את פה בזכות, בחסד, האוויר שאת נושמת הוא שלי'. קשה לי (בוכה).
השכן מ.ט מתאר בסעיף 8 - 9 לתצהירו את הדברים הבאים:
'לפני עשר שנים, בשעות הערב המאוחרות של יום השישי ישבתי עם אשתי במרפסת הבית ור. הגיעה לשבת עימנו, לאחר זמן מה ראיתי את נ. מגיע למרפסת, כשנ. התקרב אליי נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול. נ. התעלם ממני ומאשתי והלך ברוח סערה לכיוונה של ר. ונתן לה שתי סטירות תוך שהוא מקלל "זונה", "שרמוטה", צעק בחוזקה עד כדי מבוכה.'
'יובהר, כי העוצמה בה הדף נ. בר. יכלה למוטט גבר חסון, לאור האמור חששתי לשלומה של ר. ועל-כן אחזתי בנ. בחוזקה בכדי למנוע הימנו להמשיך ולהכות את ר., זאת תוך שאני מבקש ממנו לעזוב את ביתי לאלתר. לאחר המקרה נ. הלך למקום לא ידוע ור. שבה לביתה.'
בחקירתו הנגדית נשאל חזר על דבריו, וכאשר נשאל האם דיווח למשטרה השיב (בעמ' 51):
'ר. רצה אלי, תפסה את הטלפון והתחננה שאני לא אתקשר כי זה יגמר הרבה יותר גרוע. הבנתי אותה, הנחתי את השפופרת ואמרתי לה שכאשר היא תחליט היא תתקשר בעצמה.'
השכנה א.ט מתארת מספר אירועים אלימים בתצהירה:
בסעיף 7-6 מתארת אירוע שאירע לפני כעשור, עת נקראה לבית הצדדים ונתבקשה על-ידי התובעת לבלום את הנתבע בגופה, כשהיא נשענת על משקוף הדלת, לבל יכה את הבנות.
בסעיף 8 מתארת היא מקרה שאירע לפני כחמש שנים, עת השליך הנתבע לאשפה תכולתו של סיר חמין אשר הכינה התובעת למשפחת אבלים, כאשר היא מתארת כי בכל שבת היה מעורר הנתבע מהומה אחרת.
בסעיף 12 מסבירה כי חלון חדר העבודה שלה צופה ישירות למטבח בו נמצאת התובעת כך שהיא שומעת ישירות מה מתרחש שם, לרבות קללותיו הנמרצות של הנתבע כלפי התובעת באופן יומיומי, בהן מכנה אותה "זונה" ו "שרמוטה", ובאותה עת מתייחס ברוך לכלבה שלו.
בסעיף 18 מצהירה כי במשך כל השנים ראתה את התובעת ר. אינספור פעמים כאשר היא חבולה, ומכות בזרועותיה.
בחקירתה הנגדית, שבה העדה על דבריה (עמ' 58 ש' 3 - 23):
'שומעים בבירור. זה בחצר שלנו. זה קרוב. אני כאילו שומעת את זה שוב עכשיו. אני רוצה להגיד לך יותר מזה, אם את שואלת אותי זה אפילו היה מכוון מבחינתו לדבר ככה לאשתו ולדבר ככה לכלבה, ואני אפילו יכולה לצטט לך מה הוא אמר לכלבה "אנג'לינה, אנג'לה". זה היה באותה שניה אבל זה בדיוק כמו שזה כתוב בתצהיר, באותה נשימה. בגלל זה זה כל כך מזעזע, אלה דברים שנחרתו בי והלוואי שאני אוכל לשכוח אותם.'
כשנשאלה מדוע לא דיווחה למשטרה אודות התנהלות הנתבע, בעיקר בהיותה אשת חינוך, השיבה כי ניסתה פעמים רבות להתקשר למשטרה, אלא שהתובעת חששה ממעשה זה, בטענה כי הנתבע איים עליה באשר יבולע לה אם תהין להלין במשטרה אודות התנהגותו.
השכן א.ט מתאר בתצהירו:
בסעיף 5:"מאז ומתמיד נ. היה מקלל את ר. בקולי קולות, ביתי מצוי מול ביתם והייתי שומע את כל המריבה ביניהם, נ. היה פותח את חלון הבית וצועק "שרמוטה" "זונה", הקללות היו שגורות בפיו של נ. מאז שנת 95".
בסעיף 6:"לפני ארבע שנים בערך, הייתי במטבח ביתי ולפתע החלתי לשמוע את בנותיה של ר. צועקות "א.", "א. בוא מהר", ראיתי את נ. רודף אחר ר. עם מגב ור. רצה לכיוון החנייה..."
בסעיף 8: "מן הראוי לציין כי פעמים רבות ראיתי סימנים כחולים על גופה של ר., אף זכור לי כי ראיתי סימן כחול על רגלה של ר. ועל צווארה, אולם רק בשנים האחרונות ר. סיפרה על האלימות לה היא חשופה ועל-כן לא ידעתי כי הסימנים היו לנוכח האלימות".
בחקירתו הנגדית, כלל לא נשאל אודות דבריו אלה, ואף-על-פי-כן חזר עליהם, בעמ' 67 ש' 12-8, כאשר הוא מדגיש כי לאחר שקילל את אשתו, נהג הנתבע לגשת ולטפל בכלבה.
הנתבע, בסיכומיו, העלה, בין השאר, טענות לגבי מהימנות העדים כאשר הוא רומז כי בשל הקרבה בינם לבין התובעת אפשר כי נטתה עדותם לטובתה. בכל הכבוד הראוי, אין כל בסיס לדברים הללו. נדירים הם המקרים בהם שכנים שהם אנשים נורמטיביים ועסוקים, הרואים עצמם כאנשים מן היישוב, מטריחים עצמם לאולמו של בית-המשפט על-מנת למסור עדות אודות המתרחש בין בני משפחה המתגוררים בשכנות להם. יש להניח כי לא היו מטריחים עצמם לאולם בית-המשפט אלמלא זעקות השבר שפרצו מבית משפחת ד. השכם והערב.
השכנים מסרו עדותם ביראת קודש, כאשר הם שוקלים אמירותיהם ומקפידים שלא לחרוג מן הידוע להם. באשר למקרים אודותיהם העידו, מסרו פרטי פרטים המשמשים סוג זה זכרון רגשי, שהינו, על-פי רב, דומיננטי יותר מזכרון עובדתי. מסירת העדות נעשתה באופן ענייני וראוי, בשונה מעדות הנתבע, אשר התאפיינה בהתפרצויות כעס ובהנפות יד. עדותם של כלל העדים הייתה מהימנה עלי לחלוטין ולא מצאתי כל יסוד לטענות הנתבע כלפיהם.
בחינת כלל העדויות והראיות מלמדת כי גרסת התובעת נתחזקה במהלך חקירתה הנגדית, הנתבע עצמו הודה בהתפרצויות זעם אלימות מצידו, חוות-דעת המומחים שצירף הנתבע לכתב הגנתו אף הן תומכות בכך, כמו גם עדויותהם של שלושת השכנים ועדויות הבנות.
המסקנה היא כי התפרצויות הזעם של הנתבע קיבלו ביטוי באלימות מילולית דוגמת קללות משפילות, ואף באלימות פיסית דוגמת יריקות בפניה של התובעת, סטירות בלחייה, רדיפה אחריה והכאתה עד כדי הותרת סימנים כחולים בגופה. זאת, כאשר הנתבע אינו עושה דבר להקטנת הנזק, כגון רכישת מכשיר שמיעה, טיפול בבעיית האלכוהול וטיפול רגשי הולם.

ד) השלכת כרוב
בכתב התביעה (סעיף 31) ובסיכומים טוענת התובעת כי ביוני 2006 (כשמונה חדשים טרם הגשת התביעה), בשעת ויכוח, השליך הנתבע כרוב לעבר גבה, מכה בעטיה נשברו שלוש מצלעותיה, והיא נזקקה למנוחה בת חודש ימים על-מנת להתאושש.
בכתב ההגנה (בסעיף 30 - 32) ובסיכומים טוען הנתבע כי האירוע כולו החל עת התובעת השליכה לעברו כרוב שרכש בשוק, הוא זרק אותו חזרה אליה, הכרוב פגע בה אך לא גרם לה כל שבר. לטענתו, השבר בצלעות נגרם עקב כך שמעדה בעת שטיפת המרצפות, ללא כל קשר לעניין הכרוב. הנתבע אף טוען כי לאחר אותה תקרית נכנס למקלחת, והתובעת דפקה על הדלת באמצעות נעל עקב עד ששברה את זכוכית החלון.
עוד טוען הנתבע כי התובעת לא המציאה כל מסמך התומך בטענתה לגבי הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהשלכת הכרוב, חרף העובדה שדרש המצאתם.
די היה בטענה זו כדי לחייב את התובעת בהמצאת מסמכים רפואיים או אחרים, מבית החולים, מרופא המשפחה וממקום העבודה, אודות היעדרותה מן העבודה לתקופה בת חודש ימים, בשל עניין זה.
בישיבת קדם המשפט הראשונה ציינה ב"כ הנתבע כי רצונה בהצגת המסמכים הללו.
משכך, היה על ב"כ התובעת להציג מסמכים אלה. אם לא היו בידו, יכול היה לעתור ליתן צו לבית החולים, לרופא המשפחה, או לכל גורם רלוונטי אחר, להמציא המסמכים הללו. אף-על-פי-כן, לא עשה דבר, מטעמים השמורים עימו.
בסיכומי הנתבע, שבה על טענה זו. ב"כ התובעות לא מצא לנכון להשיב על הסיכומים.
הלכה פסוקה היא לפנינו כי בעל דין הנמנע מהצגת מסמך או עדות שיכולים היו לתמוך בטענותיו, פועלת כנגדו החזקה כי הצגת המסמך או העדות עלולים היו לפעול לרעתו. (27/91 קבלו נ' ק' שמעון, פ"ד מט(1), 450 (1995) (להלן: "הלכת קבלו נ' שמעון"). עם-זאת, יש לבחון עדויות הצדדים בעניין המקרה עצמו.
התובעת, בחקירתה הנגדית נשאלה אם החליקה עת שטפה המדרגות והשיבה (עמ' 9 ש' 4):
'חודש לפני האירוע עם הכרוב לא החלקתי, החלקתי לפני ראש השנה. נ. לא היה בבית, הוא לא עזר לי, קמתי לבד ולא קרה כלום.'
כאשר נשאלה היכן נמצאים המסמכים הרפואיים בעניין השברים בצלעותיה, השיבה כי נמצאים בבית החולים ברזילי. המסמכים עצמם, לא הומצאו עד היום.
הנתבע, בחקירתו הנגדית, חזר על הכחשותיו (בעמ' 93 ש' 28 עד עמ' 94 ש' 26):
'ישבתי על המדרגה של הדלת וקיר מפריד בין המקום שר. עמדה במטבח וביני היא באה, לקחה את הכרוב מליד המקרר וזרקה עלי בחוזקה ואני הסתובבתי והחזרתי לה את הכרוב...
...אני הייתי שם כשהיא נפלה במדרגות היא החליקה ונפלה. היה לה קושי נשימה, הצעתי לה לגשת לרופא אך היא לא רצתה, עשיתי לה עיסוי.'
כאשר נשאל מדוע לא ציין זאת בכתב ההגנה השיב כי מסר את הדברים לחוקר במשטרה.
הבת ת. אף היא נשאלה על העניין בחקירתה הנגדית, השיבה כי נמצאה עם אימה במטבח כאשר אביה נכנס ובידיו שקיות מהשוק. לגבי הויכוח בין ההורים, העידה (עמ' 41 ש' 24-10):
'ש. האם נכון שאמא שלך אמרה לו "זה שוק זה?" והשליכה לעברו את הכרוב?
ת. נכון שככה היא אמרה, כי הוא קנה ירק אחד מכל דבר למשפחה של חמש נפשות, אבל את הכרוב היא השליכה לכיוון הרצפה וזה התגלגל לכיוונו. מה שקרה אחר-כך, הוא מייד תפס את הכרוב, הוא אפילו התקרב לכיוון הכלוב כי זה עדיין לא הגיע אליו, הוא פשוט זרק לכיוון אמא שלי את הכרוב ושבר לה את הצלעות.
אני הייתי חובשת בצבא, תפסתי אותה בלחיצה (פורצת בבכי), ביקשתי ממנה רק שתנשום. אני זוכרת שחשבתי שסוף סוף יש לנו סיבה לסיים עם כל העניין הזה שנמשך כל כך הרבה שנים. כשהיא חזרה היא אמרה לי שהיא סיפרה לרופא שהיא נפלה וכעסתי עליה כי חשבתי שסוף סוף אפשר לספר מה שקורה ושמישהו ידע מזה.
אני הייתי צריכה לטפל בה כשהוא אוכל במטבח.
ש. נכון שאמא מאוד מאוד התרגזה שהוא השליך בחזרה אליה את הכרוב וברגע שהוא נכנס למקלחת היא לקחה נעל עקב ודפקה על הדלת?
ת. זה היה כל כך מתסכל. זה קרה, אבל זה היה ממצב של תסכול, כי הוא עוד צחק אחר-כך. הוא גם זרק עליה את הכרוב, גם שבר לה את הצלעות, אני הייתי צריכה לטפל בה והוא נכנס לשטוף את עצמו? אני לא יודעת מה היה קורה אם אני לא הייתי שם.'
העדה מ.ק, אחותה של התובעת, העידה בתצהירה (סעיף 4-3) כי כאשר חזר הנתבע מהשוק, שאלה אותו התובעת מדוע לא רכש די מצרכים לשבת והוא השיב לה "זה שוק שמגיע לזונה" ואז השליך לעברה את הכרוב. לאחר-מכן, הפצירה בתובעת לגשת לרופא, התובעת סיפרה לו שקיבלה מכה ורק בחדר המיון התברר כי נשברו שלוש מצלעותיה.
בחקירתה הנגדית, נשאלה על מעורבותה בעניין והשיבה (עמ' 46 ש' 16-7):
'היא התקשרה אלי בוכה מכאבים, כאבי תופת. אמרתי לה קודם כל ללכת למשטרה והיא לא רצתה. אמרתי לה שלכל הפחות תלך לקבל טיפול רפואי. אני אמרתי לה זאת מיוזמתי. אחת הבנות התקשרה ואמרה שהיא שוכבת ונמצאת במצב נורא.
אני לקחתי אותה לרופא משפחה, אשר בדק אותה ושאל מה קרה. היא לא רצתה להגיד לו את האמת ואמרה לו "נפלתי" או משהו כזה. הוא הוריד את המשקפיים והסתכל במבט חשוד שזה לא מנפילה, ניסיתי לגעת בה כדי לרמוז לה שתגיד לרופא מה קרה, אבל היא לא רצתה. הרופא שלח אותה לבית החולים ושם התברר שיש לה שבר בכמה צלעות.
יצא שאני דיברתי עם נ. ושאלתי אותו למה הוא עושה דברים כאלה. יצא שכל הצרות שלה מגיעות אלי, כי כל מה שעובר עליה הגיע אלי. הוא אמר לי "זה מה שמגיע לזונה הזאת". אמרתי לו "אם כך תתגרשו", והוא אמר "שתיקח את הדברים שלה ותעוף מהבית".
כאשר נשאלה האם התובעת המשיכה לבשל ולנקות לאחר אותו אירוע, השיבה בשלילה.
עוד העידה כי במשך כל חופשת המחלה אכן הייתה מרותקת לביתה, על-אף שכמורה כמעט ולא החסירה יום עבודה.' (עמ' 46 ש' 17 עד עמ' 47 ש' 16)
כאשר נשאלה לגבי דיווח למשטרה השיבה כי התובעת ביקשה לשמור על שלמות המשפחה ולכן העדיפה לסבול ולא לדווח למשטרה. היא עצמה ניגשה לטלפון פעמים רבות על-מנת לדווח, אך התובעת מנעה זאת ממנה (עמ' 47 ש' 28-17).
השכנה א.ט בסעיף 12 - 13 לתצהירה, מתארת את היום בו שמעה את הויכוח מן המטבח של הצדדים, כאשר הנתבע מטיח בתובעת "זה השוק שמתאים לזונה". בסמוך לכך הבת ת. פותחת את חלון חדר העבודה של השכנה ומבקשת ממנה קרח "כי אבא זרק על אמא כרוב". למחרת בבוקר ראתה את התובעת "מקופלת מכאבים", ורק לאחר שניגשה לרופא התברר כי נשברו צלעותיה.
בחקירתה הנגדית נשאלה לגבי תפקוד התובעת לאחר התאונה והשיבה (עמ' 57 ש' 24 ):
'בערב הפגיעה ת. הבת פתחה את חלון חדר העבודה שלי, זאת רשת גדולה שנפתחת בקלות, וביקשה קרח כי אבא זרק על אמא כרוב. רק למחרת בערב, כשאני חזרתי מהעבודה, פגשתי את ר. כשהיא בתוך החצר ואני מעבר לשער, כשהיא מקופלת, זה היה בערב ואין לי ספק בזה. שאלתי אותה אם היא הלכה לעבודה או שהיא אמרה לי שהיא הלכה לעבודה ואז שאלתי אותה "איך במצב כזה הלכת לעבודה?!'
המסקנה העולה מן העדויות היא כי התלקח בין הצדדים ויכוח סוער כאשר חזר הנתבע מן השוק, התובעת השליכה לעברו את הכרוב, והוא השליכו עליה בחזרה, ופגע בגבה. ביום המחרת שבה למקום עבודתה, ובהשפעת אחותה ושכנתה ניגשה לרופא, אשר הפנה אותה לחדר המיון. לטענתה, צוותה לנוח משך חודש שלם. לטענת הנתבע, לא הגיעה לבית החולים עקב מקרה זה, אלא בשל כך שהחליקה על רצפת המרפסת בעת שטיפתה. כאמור, בהיעדר מסמכים רפואיים לא ניתן לקבוע מהו משך הזמן אשר נדרש לתובעת על-מנת להתאושש, ולו טרחה להציגם ניתן היה לקבוע ממצאים ביתר קלות. עם-זאת, ניתן לקבוע בבירור כי מדובר בפגיעה קשה בעטיה ומשפילה בגינה נדרשה התובעת לטיפול רפואי.



ה) איום בחומצה
בכתב התביעה, (סעיף 34) ובסיכומים טוענת התובעת כי כשבועיים לפני חתונת הבת ד., באוגוסט 2006, איים עליה כי ישפוך חומצה על פניה. בשל חששה מפני הנתבע, לא ניגש למשטרה, אלא סיפרה על-כך לאחייניתה.
בכתב ההגנה (סעיף 37) ובסיכומים מכחיש הנתבע טענה זו, ומציין היעדר תלונה במשטרה.
בעלי הדין לא נחקרו על עניין זה.
הגב' מ.ק, אחותה של התובעת, בתצהיר העדות הראשית מטעמה, מציינת כי התובעת סיפרה לה , לפני חתונת הבת, על איומו לשפוך עליה חומצה.
הבת ד. נשאלה על עניין זה בחקירתה הנגדית, והשיבה כדלקמן (סעמ' 36 ש' 14 - 17):
'...הוא עמד שם עם מספריים והוא אמר שאם היא תעיז לקרוא למשטרה הוא ירצח אותה. בגלל זה לא רציתי שהוא יבוא לחתונה שלי, אבל אמא שלי התעקשה שהוא יבוא. לא רציתי אותו שם ולא הבנתי למה היא מתעקשת. רק אחרי החתונה היא סיפרה לי שהוא איים לשפוך לה חומצה על הפנים אם היא תחבל בהגעה שלו לחתונה. הוא הגיע לחתונה.'
בחינת העדויות מלמדת כי עדות התובעת לא נסתרה, ואף קיבלה חיזוק מעדות אחותה ומעדות ביתה. הכחשתו הכללית של הנתבע, אינה נתמכת בדבר, ועל-כן אין מקום לקבלה. המסקנה העולה מן הדברים הללו היא כי הנתבע אכן איים על התובעת בכך שישפוך חומצה על פניה, אם תעז למנוע ממנה להגיע לחתונת הבת ד..

ו) ניתוק החשמל
בכתב התביעה (סעיף 35) ובסיכומים טענה התובעת כי במהלך פברואר 2007 חיבל הנתבע במערכת החשמל בבית, לא אפשר לבנות הבית להשתמש במקלחת ובתאורה, כאשר בכך אילץ אותן להתגורר אצל השכנים משך מספר ימים.
בכתב ההגנה (סעיף 38) ובסיכומים מכחיש הנתבע באופן כללי את טענות התובעת בסעיף 35 לכתב התביעה, ללא כל התייחסות לגוף העניין.
התובעת, בחקירתה הנגדית, נשאלה על עניין זה והשיבה (עמ' 10 ש' 15-11)
'הגעתי למשטרה להגיש תלונה על יריקות שירק עלי ועל הילדה, על פחי אשפה שהכניס למיטה שלי בחדר שלי, החשמל אני התחננתי לפניו שיבוא לחבר, כי אני הבאתי אנשי מקצוע והוא היה נוכח ואמרו לי שזו סכנת נפשות, הוא ביטל את ההארקה בבית ומי שהיה נוגע היה מתחשמל. זאת הייתה סכנת נפשות, בנוסף לנזק שנגרם. כל המצרכים שהיו במקפיא התקלקלו, הדם של הבשר זרם.'
הנתבע, בחקירתו הנגדית, הודה כי ביקש ניתוק החשמל (בעמ' 99, ש' 16-7):
'אני ביקשתי מחב' חשמל לנתק את החשמל מאחר ואני לא יכול לשאת בהוצאות. ל. הייתה מכניסה חזיה למייבש כביסה למשך שעתיים שלוש ורק החזיה מסתובבת כשיש שמש בחוץ. הבוילר היה מופעל בלי הפסקה, המזגנים היו מופעלים ללא הפסקה, אני הגעתי לסכומים של פי 3 מהממוצע של בתים אחרים והיה קשה לי לשאת בהוצאות האלה וביקשתי מחב' החשמל שתנתק את החשמל כדי שהיא תשתתף בהוצאות האלה. אם היא מצהירה שהיא שילמה את החשמל, מה זה איכפת לי.'
השכנה א.ט, בסעיף 22 - 26 לתצהירה מתארת:
'בתקופה האחרונה, עוד בטרם הורחק נ. מבית המגורים, במשך מספר שבועות נ. השאיר אותם ללא חשמל, בעלטה מוחלטת.
במשך אותם שבועות נ. היה מנתק את החשמל, ר. הייתה מזמינה את חברת החשמל, ומיד לאחר שאלו היו הולכים נ. היה שב לנתק את החשמל. עד אשר פעם אחת הטכנאי הודיע כי חיבלו בחשמל עד כדי סכנת נפשות.
שבת אחת נ. ניתק את החשמל ועזב לבית מלון, בימים אלו ר. ות. היו באות לישון אצלי, להתקלח אצלי. כך, היו מגיעות לבית בשעות האור על-מנת לאסוף חפצים אישיים ולהיכנס לבית שלי. כל זאת בחורף כשקר.
יותר מכל כאב לי הבושה והכאב שעיניה של ר. הקרינו. זכור לי שבוקר אחד ר. יצאה לנקודת חשמל בחצר שלי לייבש את השיער כדי לא להפריע למשפחתי בשעות הבוקר.'
בחקירתה הנגדית (עמ' 54, שורות 15 - 28), כאשר נשאלה על עניין זה, הסבירה העדה כי מהשביל בו הלכה ראתה ישירות את הנתבע מחבל בחוטי החשמל, זמן קצר לאחר שטכנאי חברת החשמל הגיע למקום כדי לטפל בתקלה הקודמת.
עוד נשאלה מדוע לא פנתה קודם לכן למשטרה, והשיבה כי כמעט בכל פעם רצתה לפנות למשטרה, אך התובעת הייתה מתחננת שלא תעשה כן, בשל השתייכותם לסקטור הדתי. לבסוף, הייתה זו היא שליוותה אותה לתחנת המשטרה. (עמ' 60 ש' 21 עד עמ' 61 ש' 4).
בחינת העדויות מובילה למסקנה כי עדותה של התובעת לא נסתרה ואף נתחזקה עת השיבה לשאלות שהופנו כלפיה בחקירתה הנגדית, בעוד הנתבע מודה בכך שנושא החשמל הטריד אותו, עמדה המתיישבת עם טענות התובעת. עדותה המפורטת והאובייקטיבית של השכנה, הן לגבי חבלות הנתבע במערכת החשמל, והן לגבי השימוש שעשו התובעות בביתה ובמכשירי החשמל שלה בשל כך שנותקו מחשמל על-ידי הנתבע, מהימנה ביותר ותומכת בעדות התובעת.
המסקנה היא כי הנתבע אכן חיבל במערכות החשמל בבית המגורים המשותף. מעבר לחוסר הנוחות שבדבר, יש בכך כדי להשפיל את התובעת ובנותיה, עת נאלצות הן לחזר על מפתן דלתה של השכנה על-מנת שלא לשבת בחשיכה, או על-מנת לייבש את השיער.

ז) באשר לנזקים שנגרמו תובעת מס' 1
התובעת טוענת כי ניטלה ממנה שמחת החיים, וכי חייה מתנהלים בצל הפחד מבעלה שלעבר, באופן המכביד על תפקודה היומיומי.
הנתבע טוען כי התובעת עודנה מתפקדת היטב כמורה ואין כל יסוד לטענותיה.
המומחית מטעם בית-המשפט, הפסיכיאטרית ד"ר קרת, מתארת מפגש עצוב בו פרסה בפניה התובעת את הקשיים בחיי הזוגיות עוד טרם התאונה, ואת החמרתם לאחר תאונה זו, תוך תיאור הפחדים שעודם אוחזים בתובעת, בגינם נזקקת לכדורי ההרגעה LORIVAN על-מנת להירדם.
המומחית סבורה כי נכותה של התובעת עומדת על שיעור של 2.5%. בתום חוות-דעתה מבהירה: 'לא התייחסתי לנושא הערכת וכימות הצער והסבל, שאינו מתחום מומחיותי'.
בחקירתה הנגדית, הבהירה המומחית כי עיינה במסמכים הרפואיים הנוגעים לתאונה שעבר הנתבע, אם כי לא פגשה בו (עמ' 103, ש' 20-17).
המומחית הבהירה כי תגובתו הטבעית של אדם שנפגע רגשית היא תחושת מועקה אותה אותו אדם "סוחב איתו", כלשונה (עמ' 105, ש' 28-23).
עוד הבהירה: 'אחוזי הנכות שקבעתי אינם מתייחסים לעניין הכאב והסבל אלא רק לעניין התסמונת הנוירוטית ושאלת הפגיעה בתפקוד כתוצאה מכך' (ע' 105 ש' 33 - ע' 106 ש' 1).
כשנשאלה לגבי ההבדל בין האם לבנות השיבה כי אצל האם, עוצמת הסימפטומים גבוהה יותר. כשנשאלה האם הזמן מרפא פגיעה כזו, השיבה "לצערי לא". (עמ' 106 ש' 26-23).
כשנשאלה לגבי מהימנות התיאורים שמסרו לה האם והבנות, השיבה כי במקרים מתרשמת שמידע אינו מהימן, מציינת זאת בחוות-דעתה. לגבי הגב' ד. ושלוש בנותיה, שאלת המהימנות כלל לא עלתה, ועל-כן לא ציינה עניין זה. (עמ' 107 ש' 33-27).
עוד הבהירה כי מידת הפגיעה מושפעת, בין השאר ממבנה האישיות. אנשים בעלי אישיות שונה יגיבו באופן שונה על אותו אירוע טראומטי (עמ' 108 ש' 29-20).
קביעת גובה הפיצוי, בשים-לב לעילות שיוכחו, יפורט בהמשך.
2.טענות התובעת מס' 2, הבת ל.
בכתב התביעה (סעיף 38) ובסיכומים טוענת ל. כי בימי ילדותה, חששה לשוב הביתה ביום חלוקת תעודות, ללא קשר לציוניה, שכן בכל מקרה ספגה מכות ביום חלוקת התעודות.
עוד היא טוענת כי בכל מקרה בו לא השיבה לאביה מיידית, השליך עליה חפצים.
אם דבר מה שאמרה או שעשתה לא נשא חן בעניו, נהג לסטור לה, לבעוט בה ולחבוט בה.
נכון להיום, לטענתה, חרף העובדה שהשלימה לימודיה אקדמיים והוסמכה כעורכת דין, חייה מלאי חרדות ופחדים באופן המשפיע על חייה הבינאישיים.
בכתב ההגנה (סעיף 41 - 45) ובסיכומים מכחיש האב באופן גורף את טענות הבנות, וטוען כי המדובר בפרי הסטה של אימן, אשר עושה בהן שימוש במאבקה נגדו. לטענתו, ביתם היה מלא חברים של הבנות, המתועדות באלבומים ובתמונות המעידים על תקופת ילדותן המאושרת (אותם לא הציג ואף לא ביקש להציג). עוד הוא טוען כי מימן את לימודיהן האקדמאיים באמצעות עבודות ביוב, כי בעת לימודיהן נהג לבקרן באוניברסיטה עמוס בכל טוב ובתום לימודיהן אף העניק להן סכום כספי. בנוסף עוד הוא טוען כי יש לייחס לאם אשם תורם בכך שלא הקטינה הנזק.
לגבי ל. (בסעיף 46 לכתב ההגנה) מכחיש הנתבע את המיוחס לו, וטוען כי אם אכן היה המצב כה חמור, היה משפיע על הישגיה הלימודיים של ביתו. מבחינתו, העובדה שהשלימה לימודיה האקדמאים, מעידה על-כך שלא סבלה מחסר כלשהוא. בהיותה עורכת דין העובדת במשרד מכובד, נשואה ואם לילדים (אותם מעולם לא ראה) , סבור כי לא נגרם לה כל נזק.
התובעת מס' 2, בחקירתה הנגדית, הודתה כי אביה סייע לה במימון שכר הלימוד, התקין מכשיר טלויזיה בחדרה שבמעונות הסטודנטים ופעמים בודדות נתן לה דמי כיס בגובה 50 ₪ (עמ' 20 ש' 8 עד עמ' 21 ש' 9). בהמשך נשאלה האם קיבלה טיפול נפשי כלשהוא בעבר, השיבה בשלילה, אך הבהירה כי נפגעה מאביה (עמ' 22 ש' 14 - 29):
'נכון, אבל היו מקרים שכן נפצענו, אם ישבתי בבית וראיתי טלויזיה, ישבתי בין השולחן לבין הספה, הוא בא וכיבה לי את הטלויזיה, אני הדלקתי אותה והוא כיבה שוב, אני העזתי יותר מהאחיות שלי ואז כשהדלקתי שוב את הטלויזיה הוא בעט בי בצלעות, הראש שלי נדחק מתחת לספה, הוא המשיך לבעוט בי עד שהוא הפסיק. אחר-כך הלכתי לחברה והיא אמרה לי שיורד לי דם מהראש. אני לא שמתי לב לזה לפני כן. אז הייתי בתיכון, אמא שלי הייתה ב-___ אצל אחותה, אני זוכרת שהתקשרתי אליה והיא חזרה יותר מוקדם ממה שרצתה.
חשבתי להתלונן אבל תמיד הייתה את התחושה שאם זה קרה אז לא נורא, העיקר שלא יהיה משהו חמור יותר. כל הזמן זה החמיר יותר ויותר. אני כל החיים שלי גדלתי... שמעתי פעם שתשעים אחוז מהילדים המוכים יכו את הילדים שלהם, ואז החלטתי שאני לא רבה יותר עם האחיות שלי, גם לא בתור משחק.
רק לאחר שהתחתנתי הבנתי שכאשר יש לי ריב עם הבעל שלי, אני לא י ודעת למתן את הריב, הכל הופך לריב שבו אני מגיבה בחריפות, אני עומדת על שלי ופוחדת שאני אהיה מושפלת ומובסת, ואז אני מרגישה שאני בעצמי יותר נחותה. בעלי הוא לא כזה. בכל ריב וויכוח הכל צף ועולה. אם היית שואלת אותי לפני שלוש שנים אני לא הייתי מאמינה שזה מה שיקרה.'
הנתבע, בחקירתו הנגדית הודה בהתנהגותו האלימה כלפי בנותיו (עמ' 72 ש' 24-3):
'ש. היו אירועי אלימות לא מכוונים שיצאו מכלל שליטה?
ת. היו אירועי אלימות אבל אל בצורה שהן אמרו.
ש. תן דוגמה לאירוע שכן היה?
ת. יכול להיות שנתתי מכה בטוסיק.
ש. יכול להיות שנתת סטירה?
ת. יכול להיות שהדפתי אותן (מדגים תנועת יד כלפי הלחי).
ש. כלומר נתת סטירה?
ת. לא, בסטירה יש הדף, כוונתי רק לתנועה
(מדגים תנועת יד בה נוגע באמצעות לחיו של ב"כ התובעת).
ש. אתה אדם רגוע?'
בהמשך (עמ' 83-84) הודה בהתפרצויות זעם כלפי אשתו ובנותיו, כפי שפורט בפרק הקודם.
לבסוף הודה (בעמ' 90 ש' 10):
'אם יש לי התפרצויות זעם כלפי הילדות של, אז כן, זו אכזריות.'
הגב' ר.ד בחקירתה הנגדית, נשאלה על עניין זה והעידה: (בעמ' 14 ש' 26 - 29):
'נוצר מצב שהבת ל. שלמדה במדעים, פנתה למורה שאת שמו איני זוכרת, ואמרה לו שאם הוא יספר לאבא שלה מה הציון שלה במבחן יהיה נורא ואיום ואמרה לו שלא יספר לאבא. גם אצלנו בביה"ס אנחנו יודעים שאם קיים מצב כזה של אלימות, אנחנו לא מדווחים להורים.'
המומחית מטעם בית-המשפט מפרטת את הקשיים שמתארת ל. במערכת היחסים שלה עם בעלה, כאשר כל רשרוש של מפתחות בדלת מציף אותה בחרדה שהייתה חשה עם התקרב אביה הביתה, וכאשר עודנה סובלת מרגישות לריח אלכוהול.
המומחית מתארת את התנהגותה כתקינה, ללא עדות לגבי קיום הפרעה נוירוטית מוגדרת, תוך הבהרה כי אין בכך כדי לקבוע דבר בעניין הכאב והסבל.
בחינת העדויות מעלה כי עדות התובעת לא נסתרה, שכן לא הופנו אליה שאלות קונקרטיות המתייחסות לטענותיה בכתב התביעה, בעוד חקירתו הנגדית של האב חושפת הן את מעשיו והן את השקפת עולמו הקשה, לפיה קיים מקום למכות ולהדיפת הפנים במצבים מסויימים. בנוסף, נתמכת עדות התובעת בעדות האם ולדיווחי המומחית מטעם בית-המשפט.
המסקנה היא כי יש מקום לקבל את עדות הבת לפיה אביה נגד להכותה לאחר כל תעודה ונהג כלפיה באלימות כל אימת שעניין זה או אחר לא נשא חן בעיניו.
העוולות שמקימה התנהגות זו, והפיצוי בגינן, יפורטו בפרק הבא.
3. טענות התובעת מס' 3 - הבת ד.
בכתב התביעה ובסיכומים טוענת ד. כי ילדותה עברה עליה בצל הפחד מאביה. בסעיף 43 טוענת כי בהיותה בכיתה ו' ניגש אביה לשוחח עם אחד המורים, חזר הביתה כשאינו שבע רצון מן הדברים ששמע, והצליף בה 36 פעמים בחגורת עור, בגבה ובישבנה.
כתוצאה מכך, כאשר אמר לה הנתבע "חכי חכי מה יקרה לך..." (לאחר ארוחת ערב שבת) רצה לחדרה ולבשה מספר חולצות עבות זו על גבי זו, על-מנת שלא תחוש בכאב החבטות.
כל עניין שלא נשא חן בעיניו גרר התפרצויות זעם. כך, בשנת 2003, בעת ויכוח על מכשיר ה"שלט רחוק" בעט בה, שבר את משקפיה ונעץ בה ציפורניו עד אשר דם זלג מעורה.
לטענתה, את התפרצויות הזעם שלו ניסה לתרץ בסיפורי בדים על בגידותיה של האם. הושיב אותה ואת אחותה בסלון וסיפר להם כיצד אימן בוגדת בו תוך שימוש בביטויים מיניים ותיאורים אשר בנות 13 אינן מודעות להן.
בהמשך טוענת (בסעיף 44) כי זוכרת את אימה שרועה על הרצפה תוך שהנתבע מכה בה ללא הרף, בעוד הן מתחננות שיפסיק. הנתבע, מצידו, סגר אותן בחדרן על-מנת שלא יפריעו לו.
פעמים רבות החליטה לישון עם אימה באותה מיטה על-מנת שתוכל לגונן עם האם במקרה בו האב ינסה לפגוע בה. מאותה סיבה, היוו פעמים בהן נמנעה מלצאת לבילוי (בדומה לאחיותיה), על-מנת שלא להותיר את האם חשופה לאלימותו של האב.
באוגוסט 2006, במהלך ויכוח בין ההורים, ביקשה מהנתבע לחדול מקללותיו, אביה איים עליה ולבסוף סטר לה בעוצמה שכתוצאה ממנה נפלה ארצה. כאשר נעמדה והידיעה לו כי תזמין משטרה, ורק עליה, ודחף אותה פעם נוספת.
כיום, לטענתה, אמנם מתפקדת כמורה, כאישה נשואה וכאם, אך סובלת בעצמה מהתפרצויות זעם בלתי-נשלטות, ובקשיים במערכת הזוגית .
בכתב ההגנה ובסיכומים, טוען הנתבע (בסעיף 47) כי ילדותה של ד. הייתה מאושרת ושמחה, היא הייתה בעלת חוש הומור ובטחון עצמי גבוה. את שירותה הצבאי עברה כמנהלת פרויקטים, למדה טכנו-ביולוגיה באונ' _____ וכיום הינה מורה בתיכון ואישה נשואה. הנתבע אינו מעלה כל טענה לגופן של הטענות בכתב התביעה.
התובעת 3 בחקירתה הנגדית נשאלה על התנהגות האב לפני התאונה והשיבה (בעמ' 28 ש'1):
'אלה דברים שמבחינתי הוא סבל מהם גם לפני התאונה. כשהייתי בת 11 או 12 וזה היה הרבה לפני התאונה, לילה לפני היה פיצוץ בבית ולא ישנו כל הלילה והייתה אלימות מצידו נגדנו ונגד אמא שלי,
ויום למחרת בבית הספר לא הייתי כל כך מרוכזת בלמידה והמורה זימן את אבא שלי לשיחה וכשחזרתי הביתה הייתה איתנו חברה וראיתי שאבא מאוד כועס והחברה רצתה לבוא איתנו באוטו והוא לא הסכים, (העדה בוכה), וידעתי שהולך לקרות משהו רע, התפללתי שיהיה מישהו בבית כשנבוא ונכנסתי לחדר,
ואז הוא נכנס והיכה אותי עם חגורה, בגלל שהמורה אמר שלא הייתי מרוכזת בשיעור. המורה זימן אותו כדי להגיד לו שלא תיפקדתי כמו שצריך באותו יום. ואז הוא היכה אותי 36 פעם עם החגורה. כל הזמן חיכיתי שזה ייפסק. אמרתי לעצמי שאני אלך למורה ואראה לו את הסימנים. בסוף לא הלכתי, כי פחדתי. בהמשך, אמא שלי חזרה מהעבודה, עשתה לי קומפרסים של מים חמים, מרחה לי משחה, כדי שיהיו לי פחות סימנים.'
בהמשך עדותה הודתה בכך שהתאונה אירעה כאשר הייתה בת 12 שנים. לפיכך, לא ברור האם עדותה אכן מתייחסת להתנהגות האב לפני התאונה או לאחריה.
כאשר נשאלה על אירועים אלימים הזכורים לה, השיבה בפירוט (עמ' 31 ש' 9-2):
'כל פעם שעשינו משהו לא בסדר חטפנו מכות. היה עוד מקרה, היינו בארוחת שישי ואז הוא התעצבן עלי על משהו, לא זוכרת על מה, והוא אמר לי "חכי חכי בערב", ההורים שלי הלכו לשכנה, אני לקחתי ארונית של בגדים שהייתה לי, פתחתי את כל המגירות, אני לא חושבת שהשארתי איזושהי חולצה או מכנס בתוך הארון, ואמרתי שככל שאני אלבש יותר שכבות עלי אני לא ארגיש את המכות. לבשתי עלי את כל הבגדים.
הם נשארו שם הרבה זמן וכל פעם הייתי פותחת את השער ושואלת אותם מתי הם חוזרים, כי רציתי להיות מוכנה.
נכנסתי למיטה ועשיתי את עצמי ישנה, חשבתי שאם אני אשחק פני ישנה אז הוא כבר לא ייגע בי.
כשהתעוררתי כבר היה בוקר, הוא באמת לא היכה אותי, כנראה בגלל שישנתי.'
עדות מצמררת זו, הנראית כתמונה מתקופות חשוכות, נמסרה בסערת רגשות, כאשר פרטי הפרטים שמסרה התובעת, לרבות תחושת החרדה שהייתה מנת חלקה, באופן שאינו מותיר עוד כל ספק לגבי מהימנותה של עדות זו.
כאשר נשאלה מדוע היא ואחיותיה לא פנו למשטרה, השיבה (עמ' 32 ש' 20):
'היו הרבה פעמים שאני והאחיות שלי רצינו להגיש תלונה, אבל חשבנו איך המצב ייראה בבית. כשגדלנו קצת ואמרנו לו שאלימות זה לא פתרון וניסינו להסביר לו שנגיש תלונה במשטרה הוא אמר "נראה אתכן, נראה איך תסתדרו בלי אמא", מכאן הבנו שהוא מאיים להרוג אותה ופחדנו עליה (בוכה).
אני חושבת שאם לא היינו מנסים להיאחז במציאות נורמאלית, אם לא הייתי חושבת איך אני מציגה את עצמי בחברה, אני לא יודעת אם היינו כאן' (פניה שטופות דמעות).
על מגוריה בבית בעת לימודיה האקדמיים העידה (עמ' 36 ש' 17-7):
'אני גרתי ביחידת דיור ליד הבית, שהיא חלק מהבית, שמעתי את אמא שלו קורא לה בשמות, שאני לא רוצה אפילו לחזור עליהם כאן, אמרתי לו שיפסיק לנבל את הפה, הוא נתן לי סטירה בגב, הוא השאיר לי סימנים כחולים. חשבתי לעצמי שעוד חודש החתונה שלי ומה אני אגיד לבעלי לעתיד, איך אני אסביר לו מאיפה הסימנים הכחולים (בוכה).
הוא עמד שם עם מספריים והוא אמר שאם היא תעיז לקרוא למשטרה הוא ירצח אותה. בגלל זה לא רציתי שהוא יבוא לחתונה שלי, אבל אמא שלי התעקשה שהוא יבוא. לא רציתי אותו שם ולא הבנתי למה הי א מתעקשת. רק אחרי החתונה היא סיפרה לי שהוא איים לשפוך לה חומצה על הפנים אם היא תחבל בהגעה שלו לחתונה. הוא הגיע לחתונה.'
כאשר נשאלה האם ויתרה על בילויים בערב כדי לשמור על אימה, השיבה (עמ' 34 ש' 25):
'כן. אני הייתי ממעטת לצאת עם חברים וחברות, אבל גם אם הייתי יוצאת הייתי מתקשרת כל רבע שעה לאמא שלי ואומרת לה שתתקשר אלי כאשר הוא יבוא כדי שלא תישאר איתו לבד או שתלךלמ. השכנה. זה השפיע עלינו גם בלילה, זאת אומרת שאין דבר כזה ללכת למסיבת פיג'מות או ללכת לישון אצל חברה. הייתי ישנה ראש וזנב עם אמא שלי ומחזיקה אותה בכף הרגל, כדי שאם הוא יבוא בלילה כדי להפריע לה אני ארגיש את זה (בוכה). או שהייתי גורמת לה להבטיח לי שהיא תישן בחדר של אחותי ל. ותנעל את הדלת כדי שהוא לא יוכל להיכנס.'
כשנשאלה מדוע בחרה להתגורר במעונות הסטודנטים ולא עם אימה, השיבה כי אחותן ת. נשארה בבית כדי להשגיח על אימן.
כשנשאלה האם התנגדה לכך שהאב ישתתף בארוחות השבת, השיבה (בעמ' 34 ש' 18-16)
'לא התנגדנו. זה היה בגלל האלימות שלו. אם לא היינו עונות "אמן" הוא היה שולח אותנו לחדר או תופס את המפה ומעיף את כל מה שאמא שלנו טרחה להכין לשבת.'
הנתבע, בחקירתו הנגדית, (כפי שפורט לעיל לגבי ל.) , הודה כי מכה בישבן (לנערה בת 12) הינה חלק משיטת החינוך שלו, כמו גם הדיפת הפנים במידת הצורך.
בהמשך נשאל לגבי בעיות זכרון והודה (בעמ' 73 ש' 16 - 17): 'יש לי בעיות זכרון של טווח קצר, ביניים וארוך, אבל זכרון טראומטי נחרת אצלי בצורה אבסולוטית, אירועים טראומטיים אני לא שוכח'.
נראה כי מכות וסטירות (או הדיפות כשיטתו) הפכו שגרה בחייו של הנתבע, ועל-כן לא זכר אותן, בעוד האירוע הטראומטי היחיד שהצליח לזכור הוא תאונת העבודה הקשה שעבר.
העד א.ט נשאל האם צפה בנתבע סוטר לביתו ד. והשיב בפירוט (עמ' 64 ש' 15):
'אני עמדתי במרפסת, מרחק 6- 7 מטרים ממנו. אני משקה את העציצים ושומע צעקות, הפסקתי להשקות. הורדתי את הצינור. אני רואה אותו עומד ככה (מדגים אגרופים קפוצים) ר. לפניו וד. מאחוריה. ר. נמוכה ואין לה כוח. היא עומדת באמצע ביניהם, הוא תופס את ד. ביד ונותן לה סטירה בפנים (מדגים אחיזה ביד שמאל וסטירה בצד ימין, באוויר). ואז בתו ל. יוצאת, אני חושבת כי היא סיימה משפטים ואמרה לו: 'אתה יודע שאני יכולה להכניס אותך עכשיו לבית סוהר בגלל מה שעשית'. אחריה יצאה ת..
בהמשך הוסיף כי העימות התרחש כחודש לפני חתונתה של ד..
המומחית מטעם בית-המשפט, הפסיכיאטרית ד"ר קרת, מציינת כי הבת ד., בפנייתה אליה, תיארה סיטואציות קשות של אלימות שחוותה במהלך נעוריה. עוד היא מציינת כי לאחר נישואיה פנתה לייעוץ זוגי, השתתפה בשלוש פגישות פרטניות ובכעשר פגישות משותפות לה ולבעלה. המומחית מתארת מפגש עצוב, הכולל בכי. עם-זאת, לא מצאה עדות להפרעה נוירוטית מוגדרת. משכך, קובעת 0% נכות, תוך הבהרה כי קביעה זו אינה משמשת בכך אינדיקציה לכאב ולסבל.
בחינת העדויות מעלה כי טענות התובעת נתחזקו בעת חקירתה הנגדית. סערת הרגשות בה מסרה עדותה נראתה כמשקפת את תחושותיה עת ספגה את הצלפות אביה. הנתבע, כאמור, הודה כי מכה בישבן והדיפת הפנים הן חלק משיטת החינוך שלו,הוא אמנם מכחיש הצלפות החגורה, אך מודה כי איבד חלק גדול מן הזכרון שלו. אפשר כי בהתנהגותו האלימה כלפי בנותיו לא ראה אירוע טראומטי, בשונה מהתאונה שעבר, ומטעם זה כלל אינו זוכר חלק גדול מן המקרים הנטענים כנגדו. תיאור המומחית עולה בקנה אחד עם עדות התובעת. עדות השכן אף היא תמכה בעדות התובעת וחיזקה אותה.
המסקנה היא כי יש לקבל את עדות הבת הן לגבי 36 המכות שספגה מאביה, הן לגבי הפחד שליווה אותה באופן מתמיד ממכותיו, הן לגבי סטירות הלחי המשפילות שהיו מנת חלקה, הן לגבי החשש לאימה, אשר מנע ממנה בילויים וגרם לה לישון עימה באותה המיטה, והן לגבי החששות המלווים אותה עד היום.
העוולות שמקימה התנהגות זו והפיצוי שייפסק לה, יפורטו בפרק האחרון.
4.טענות הבת ת.
בכתב התביעה ובסיכומים טוענת ת. כי אביה אמנם לא היכה אותה, אך בהיותה חשופה לגילויי אלימות, ישנה מדי לילה עם אימה, כאשר פעמים רבות נאלצה לוותר על חיי חברה על-מנת לגונן על אימה.
בשל האוירה האלימה בבית, פיתחה הרגלי אכילה לקויים הגובלים באנורקסיה, מחשבות אובדניות התרוצצו במוחה, היא חשה מתוסכלת ובודדה ועל-כן הצמידה סכין לגופה, אולם לא היה בה הכוח בכדי לגרום לסכין לשים קץ לסבל שבחייה.
בכתב הגנה ובסיכומים טוען הנתבע כי ילדותה הייתה בצל פציעתו, הוא היה פנוי לטפל בה, לקח אותה לרופאים (בהיותה חולת FMF), התלווה אליה לטיולים, הסיע אותה לביה"ס, נסע אליה לשבתות בצבא והרעיף עליה מכל טוב. סחט עבורה מיצים טבעיים ומילא אחר כל מבוקשה. היא נהגה לשתף אותו בכל. לאחר שירותה הצבאי, העניק לה טיול לחו"ל.
לטענתו, מעולם לא ניסתה לשים קץ לחייה, הייתה עדה דווקא לאלימות של אימה כנגדו. מכחיש בתוקף טענתה כי נטתה לאנורקסיה וטוען כי רצתה להיות דוגמנית ועל-כן ביקשה ממנו לקחתה לדיאטנית.
התובעת, בחקירתה הנגדית נשאלה האם אביה נהג לתגמל אותה על הצלחה בלימודים, אך השיבה בעצב ובתסכול (עמ' 39 ש' 11 - 15):
'איזה היה מתגמל? אני הייתי פוחדת לבוא עם התעודה הביתה. כל פעם הייתי ממציאה, הייתי אומרת שמכונת ההדפסה בבית הספר תפוסה ולכן אין תעודות. כשאמא הייתה צריכה לקנות לי מחברות לבית הספר הוא היה אומר "בשביל מה לקנות? מה יצא ממנה?" שולחן כתיבה הוא לא רצה לקנות לי ואמר "בשביל מה ? גם ככה היא לא לומדת.'
כאשר נשאלה לגבי גילויי האלימות כנגדה, השיבה (בעמ' 43 ש' 13-1):
'זכור לי ערב אחד, זה היה יום שישי, הוא לא היה מרשה לי לצאת בימי שישי ולהיפגש עם חברים. היה יום שישי אחד שברחתי מהחלון בחדר, לפגוש את החברים שלי ולקיים חיי חברה כמו כל הילדים בגילי. באמצע הלילה הוא "עלה על זה", באתי להיכנס מהחלון, אמא שלי הייתה ערה ואמרה לי להיכנס מהדלת. נכנסתי מהדלת, הוא לא אמר מילה, התחננתי אליו שהוא לא יעשה לי כלום, הוא פשוט נתן לי סטירה והלך לישון. הוא אפילו לא הוציא מילה מהפה (בוכה).
הייתה פעם אחת אחרי מקלחת, ישבתי בפתח הבית והוא פשוט נכנס והעביר לי מטאטא על הראש (מתנשפת).
כשהוא ניתק לנו את החשמל הסתובבתי עם נרות בבית, השעווה של הנרות לכלכה לי את המדים וכתוצאה מכך נענשתי. הוא סגר לנו את המים ואמא שלי נאלצה למלא דלי מים מהגינה של השכנה כדי שנוכל לשטוף את הפנים. אני לא הייתי צריכה לעבור את הסבל הזה בגיל כזה צעיר.'
בהמשך חקירתה הודתה כי אביה הסיע אותה לדיאטנית (לטענתה, לצורך "דיאטת השמנה" ואף הסיע אותה לסוכן דוגמניות, על-פי בקשתה (עמ' 43 ש' 18 עד עמ' 44 ש' 2). טענתה של התובעת לגבי נטיה לאנורקסיה ומחשבות אבדניות, לא הופרכה.
כשנשאלה לגבי טענות האב כי בנותיו נידו אותו משולחן השבת, השיבה (עמ' 40 ש' 15-11):
'אני יודעת שאם הוא היה יושב איתנו הוא היה הופך את השולחן. אם מישהי לא רצתה להמשיך לאכול ה היה יורד לפסים של מריבות וקללות... היו הרבה פעמים שאני בעצמי הלכתי לקרוא לו והוא העדיף לראות טלויזיה או משהו אחר.'
הנתבע, בחקירתו הנגדית המשיך להביע רחמים עצמיים (עמ' 101 ש' 16-3):
'בחגים ובשבתות הן יושבות בשולחן עם החברים שהיו להן ועכשיו הם הבעלים שלהן יושבים בשולחן וסועדים ביניהם היה גם מ.ט. שבא להעיד פה עם אשתו ואני יושב בחדר לבד וכל ערב שבת הייתי פותח קופסת טונה ויושב בפינת אוכל בשולחן הקטן כאשר הן סועדות מהמצרכים שאני קניתי.'
השכנה א.ט נשאלה לגבי טענת הבנות פיה לעיתים ביקשו ממנה להשגיח על אימן בתקופת לימודיהן באוניברסיטה, והשיבה (בעמ' 61 ש' 14):
'קודם כל, ת. הייתה בבית. אבל אין ספור טלפונים במהלך השבוע ובמיוחד ביום ראשון לאחר שקרה משהו בשבת, הן היו מבקשות ממני: " בבקשה א., שאמא לא תהייה לבד". גם כשהן יצאו לבלות וחשבו שהן מאחרות, הן היו מתקשרות אליי לבקש ממני להשגיח על אימן אם הן מתעכבות. הדבר היה נעשה ללא ידיעתה כדי שלא תרגיש שהיא מגבילה אותן.
אני מבחינתי אדם עסוק בדרך-כלל. ניהול בית ספר לעיתים גורם לך לשכוח מעצמך. לעיתים הבנות היו מתקשרות אליי, וביקשתי מביתי הגדולה שהיא תהייה בבית עם ר. מבלי שר. תדע שזה נעשה לבקשתי או לבקשת בנותיה. גם ת. כשהייתה חיילת הייתה מתקשרת אליי ומבקשת שאציע לה לישון אצלי אבל היא בדרך-כלל העדיפה לישון עם בנותיה.'
המומחית מטעם בית-המשפט, ד"ר קרת מתארת שיחה הכורה בבכי, בה נחשפה הפרעת האכילה שפיתחה ת. בגיל צעיר, תיאור אוירה קשה סביב התנהגותו האלימה של האב וכן את טענות ת. לגבי השפעות התנהגות אביה על יחסיה שלה עם הזולת. כיום הינה בעלת תעודת בגרות, סיימה שירות צבאי כחובשת, לומדת במכינה קדם אקדמאית לצורך שיפור ציוני הבגרות ומתגוררת עם אימה באשקלון.
גם לגביה מציינת המומחית כי לא מצאה סימפטומים נוירוטיים, ועל-כן אינה קובעת אחוזי נכות. כאמור, בסוף חוות-דעתה ציינה כי אין בכך כדי לקבוע דבר לגבי הכאב והסבל.
הנתבע, בסיכומיו, טוען כי אין מקום להרחבת החזית מצד ת. לגבי גילויי אלימות כנגדה, לאחר שבכתב ההגנה טענה מפורשות כי לא היו כאלה. בכל הכבוד הראוי, מדובר בתשובותיה של התובעת לשאלות שהפנתה אליה ב"כ הנתבע בחקירה נגדית, ועל-כן לא ניתן לטעון כנגדן הרחבת חזית.
בחינת כלל העדויות מובילה למסקנה כי עדותה של ת. מקבלת חיזוק מעדות השכנה ואף מעדות המומחית מטעם בית-המשפט. עדותה לגבי הצורך ללוות את אימה על כל צעד ושעל, לא נסתרה. המסקנה היא כי התובעת מס' 4, גם אם סבלה פחות שנחת זרועו של הנתבע, עדיין שימשה "ילדה הורית", עת נאלצה לגונן על אימה מפני אביה.
שאלת העוולות שמקים מצב זה והפיצוי שייפסק לה, יפורטו בפרק האחרון.

פרק ה' - מן הכלל אל הפרט
משהונחה התשתית העובדתית, יש לבחון שאלת קיומה של כל אחת מן העילות הנטענות, כלפי כל אחת מן התובעות.

1. התובעת מס' 1 - הגב' ר.ד
סיכום העדויות לגבי מעשי הנתבע כלפיה מוביל למסקנה כי נהג לצרוך אלכוהול באופן מופרז, ואף להמר, כאשר צריכת האלכוהול נמשכת עד היום, מבלי שטורח להשתתף בהליך גמילה;
כי הוא נוטה להתפרצויות זעם בלתי-נשלטות כגון קללות, השלכת חפצים, יריקות, סטירות ומכות, לעיתים רק מפני שאינן משיבות לו מיידית, ולעיתים כאשר הן משיבות לו והוא אינו שומע, מבלי שטורח לרכוש לעצמו מכשיר שמיעה, משיקולים אסתטיים, על-אף כי בכך יכול היה להקל על עצמו ועליהן;
כי הנתבע השליך כרוב לעבר גבה של התובעת בעת ויכוח בעטיו הזדקקה לטיפול רפואי;
כי איים שישפוך חומצה על פניה אם תמנע ממנו להגיע לחתונת ביתם ד.;
וכי ניתק את החשמל בביתם מספר רב של פעמים ובכך גרם להן חוסר נוחות ובושה גדולה.
א) האם נתקיימו היסודות הנדרשים לעוולת התקיפה, לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין?
שלושת יסודות העוולה, כפי שפורט בהרחבה בפרק המשפטי, הם אלה:
האחד - שימוש בכוח; השני - במתכוון; והשלישי - ללא הסכמת הניזוק. כפי שהובהר לעיל, איום ייחשב תקיפה רק אם גורם לניזוק להניח כי המזיק אכן מתכוון ומסוגל לבצע זממו.
בענייננו, הנתבע הפעיל כוח כלפי התובעת כאשר כפה עליה קיום יחסים אינטימיים עימו בניגוד לרצונה תוך איומי סכין; כאשר הרשה לעצמו אותן התפרצויות זעם בלתי-נשלטות ובהן קללות נמרצות וגסות, יריקות, סטירות ומכות; כאשר הדף כרוב לעבר גבה של התובעת ופגע בה באופן שבגינו נזקקה לטיפול רפואי, וכאשר ניתק את החשמל בביתם מספר פעמים.
האיום בכך שישפוך חומצה על פניה אם תסכל הגעתו לחתונת ביתם ד. , בבואו מפיו של אדם כה אלים, בהחלט יכול היה לגרום לתובעת להניח כי הוא אכן ומתכוון לבצע את זממו, כדרישת הסיפא לסעיף 23. והא ראיה - התובעת, אשר חששה ממנו, עמדה על-כך שיגיע לחתונת הבת. מכאן, כי גם איום זה הינו בגדר תקיפה.
הכוונה לפגוע בתובעת הייתה קיימת בכל אחד מן המעשים הללו, בשעת עשיית כל אחד מן המעשים הללו, לרבות האיום בחומצה. ודוק, נקודת הזמן בה נבחנת הכוונה היא בעת ביצוע המעשה. היינו, גם אם בנקודת זמן אחרת בה הנתבע אינו מוצף זעם, אין הוא נוקט אלימות כלפי ביתו, הדבר אינו רלוונטי.
היעדר ההסכמה של התובעת זועק בכל אחד מן המעשים: התובעת לא הסכימה לקיים עם הנתבע יחסים אינטימיים ואף-על-פי-כן כפה עצמו עליה תחת איומים, לא הסכימה שישפיל אותה, שיקלל אותה, שיירק עליה ושיסטור על פניה, לא הסכימה שיאיים עליה ואף לא שינתק את החשמל בביתם, כאשר היא מזעיקה את אנשי חברת החשמל על-מנת לסייע לה.
המסקנה היא כי אכן התקיימו יסודותיה של עוולת התקיפה כלפי התובעת מס' 1, הן לגבי כל אחד מן המעשים שביצע בה הנתבע, והן לגבי משקלם המצטבר גם יחד.
הסעד בו מזכה עילה זו הינו פיצוי ללא הוכחת נזק, העשוי להיות מוגבר כאשר מדובר בן משפחה. השיקולים בעניין זה יפורטו בהמשך.
ב) האם נתקיימו יסודות עוולת הרשלנות, לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין?
חמשת יסודות העילה, כאמור בפרק ב' לעיל, הם אלה: חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה, קיום נזק וקיום קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.
חובת הזהירות המושגית, כפי שפורט בפרק ב' לעיל, מתקיימת מעצם עובדת היותם של הצדדים בני משפחה, בעל ואישה, ביניהם אמורים להתקיים יחסי קרבה מיוחדים, שיוצרים חובת זהירות מושגית מוגברת מאשר זו בה חב אדם כלפי אדם אחר.
חובת הזהירות הקונקרטית, מתקיימת בין הצדדים נשוא התובענה, הבעל מחוייב היה לנקוט זהירות כלפי אשתו וילדיו מעצם היותם בני זוג נשואים, ומתוך היותו אב לשלוש בנות, המחוייב לשמור על תפקוד סביר של התא המשפחתי, מתוך דאגה לרווחת בנות.
הנתבע הפר חובתו זו ברגל גסה עת נהג באלימות כלפי התובעת, כפה עצמו עליה, קילל אותה קללות נמרצות ומשפילות, ירק עליה, סטר לה, הכה אותה, השפיל אותה בפומבי, השליך כרוב לעבר גבה וריסק שלוש מצלעותיה, הפחיד אותה עת איים כי ישפוך חומצה על פניה וניתק את החשמל בביתה באופן שגרם לה לבקש חסדי אחרים על-מנת שלא להימצא בעלטה.
הנזק שנגרם לתובעת הינו, בראש ובראשונה, כאב הלב וההשפלה הנגרמים לכל אדם באשר הוא כאשר נוהגים כלפיו בבוז ובהשפלה. נזק זה חמור שבעתיים עת הגורם המשפיל הינו האדם הקרוב ביותר האמור לשמור עליו מפני כל אלה. ציפיתה הסבירה של כל אישה מבעלה היא כי ינהג בה בכבוד הראוי לה, וכי יגן עליה מפני המבקשים את רעתה. בהשאלה ניתן לומר כי כאשר "המגן הופך לחרב", הפגיעה קשה פי כמה. שיעור הנזק שנגרם לתובעת עומד על 2.5% וממנו יש לגזור את אבדן כושר ההכנסה אשר נגרם לה.
קיים קשר סיבתי ישיר בין נזק זה לבין מעשיו של הנתבע, כפי שעולה משלל חוות-הדעת שהגיש הוא עצמו לבית-המשפט, ועולה גם מחוות-הדעת של המומחית מטעם בית-המשפט.
התוצאה היא כי נתקיימו חמשת היסודות המקימים את עוולת הרשלנות.
ג) מה גובה הפיצוי לו זכאית התובעת מס' 1?
המומחית מטעם בית-המשפט קבעה, כאמור כי נגרמה לתובעת נכות נפשית בשיעור 2.5%.
בכתב התביעה, נדרש פיצוי בגין כאב וסבל, ואף פיצוים מוגברים, בשל היות הצדדים בני משפחה. בסיכומים שבה התובעת והעלתה טענה זו, אך הוסיפה ראש נזק נוסף והוא אבדן כושר עבודה, בטענה כי התובעת משתכרת 6,000 ₪ לחודש. טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית מובהקת, הנתבע מתנגד לטענה זו בסיכומיו וטוען כי לא הוכחה כל פגיעה בכושר העבודה. משכך, יש לבחון אך ורק הפיצוי בגין כאב וסבל, ואף לבחון מקומם של פיצויים מוגברים.
לגוף העניין, יש להביא בחשבון עדות המומחית לפיהם תגובתו הנורמטיבית של כל נפגע, אף אם לא נותרה בו נכות כלשהיא, היא כי הכאב והסבל שהיו מנת חלקו ימשיכו ללוותו. קרי, גם כאשר אחוזי הנכות הם בשיעור 0%, הכאב והסבל קיימים. כאשר נקבעה נכות, גם אם בשיעור 2.5%, משמעות הדבר היא כי נגרם נזק המקבל ביטוי יומיומי אצל הניזוק.
משקלם המצטבר של המעשים שביצע הנתבע בתובעת, החל בקללות משפילות, ביריקות ובמכות, דרך כפיית יחסים אינטימיים במכונית נעולה, עבור באיומים בחומצה, וכלה בהשלכת כרוב אל גבה ובניתוקי החשמל בביתה, אלמלא מדובר היה באשתו, מצדיקים היו פיצוי בגובה 30,000 ₪ לכל הפחות.
ואולם, נוכח מהות הפגיעות אשר יש בהן כדי להשפילה כאדם, כרעייה וכאם; בשים לב למשך הזמן בו סבלה מן הפגיעות הללו, ובעיקר נוכח העובדה שהניזוקה היא אשתו של המזיק, אשר תחת לזכות בכך שיגן עליה מפני זרים, נזקקה לזרים אשר יגנו עליה מפניו, יש לפסוק פיצויים מוגברים.
פיצויים מוגברים אלה יבואו לידי ביטוי בהכפלת גובה הפיצוי, אשר יעמוד על 60,000 ₪.

2. התובעת מס' 2 - הבת ל.
התנהגות הנתבע כלפיה, פורטה ארוכות בחלק העובדתי.

א) האם מתקיימים יסודות עוולת התקיפה?
הנתבע הפעיל כוח כלפי התובעת כאשר הכה אותה בכל פעם בה חולקו תעודות בבית הספר, כאשר השפיל אותה, קילל אותה וסטר לה בכל פעם בו לא קיימה מיידית את פקודתו, או בכל פעם בה פנה אליה ולא שמע את תשובתה בשל כל שסירב להשתמש במכשיר שמיעה שאינו אסתטי דיו עבורו.
הכוונה לפגוע בתובעת הייתה קיימת בכל אחד מן המעשים הללו, בעת שנעשו, בחמת זעמו של הנתבע. שאלת כוונתו בזמנים אחרים, אינה רלוונטית.
התובעת לא הסכימה לכך שינהג כלפיה באלימות, כפי שעולה מעדותה.
משנתקיימו שלושת יסודות אלה, נתגבשו יסודות העוולה, המקנה לתובעת פיצוי, אף בלא הוכחת נזק, לרבות פיצויים מוגברים בשל פגיעה בבן משפחה.

ב) האם מתקיימים יסודות עוולת הרשלנות?
חובת הזהירות המושגית חובה זו קיימת באופן מוגבר במערכת היחסים שבין הורים לילדיהם, כפי שפורט בפרק ב' לעיל, בהרחבה.
חובת הזהירות הקונקרטית, ודאי מתקיימת בין הנתבע לבין ביתו ל., בהיותם בני משפחה המתגוררים תחתל קורת גג אחת. זאת, הן בהתיחסותו כלפי בהן ביחסו לאימה.
הפרת החובה, בעניין שבפנינו, מקבלת ביטוי בהתנהגותו האלימה של האב כלפי ביתו, הן בכך שנאלצה לספוג מכותיו בעת חלוקת התעודות, והן בכך שנאלצה לספוג ממנו קללות, השפלות וסטירות לחי בעת התרצויות הזעם שלו, אשר אירעו כל אימת שלא נענתה לו מיידית (או שכן השיבה לו, אך הוא לא שמע אותה, בשל בעיית השמיעה שלו, אותה יכול היה לפתור בקלות על-ידי הרכבת מכשיר שמיעה, בו סירב להשתמש משיקולי אסתטיקה, כאמור לעיל). התנהגותו האלימה של האב גם כלפי האם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, כאשר היא מצטרפת לנקיטת האלימות של האב כלפי ביתו, מחמירה את מידת הפרת החובה כלפי הבת.
הנזק שנגרם לתובעת מקבל ביטוי בקשיים המאפיינים את חייה הבוגרים, בתוך מערכת היחסים שבינה לבין בעלה, אף ללא אחוזי נכות על-פי תקנות המוסד לביטוח לאומי.
קיומו של קשר סיבתי ישיר בין הנזק לבין המעשים הוא מובן מאליו. הכאב הצורב והעלבון הקשה אליהם נחשפה הבת בשל אלימות האב כלפיה, ואשר הועצמו כתוצאה מנקיטת האלימות של האב כלפי אימה, ממשיכים ללוותה גם בחייה הבוגרים, והם אלה המציבים מכשולים בדרכה לחיים משותפים עם בן זוגה. ככל אדם, מושפעת גם התובעת, בחייה הבוגרים, מתבנית חייה כילדה.
היעדר הנכות התפקודית אמנם שולל ראש נזק המתייחס לאבדן כושר הכנסה, אך הכאב והסבל עודם קיימים, והם מוגברים מעצם העובדה שמדובר בבני משפחה.
הנה-כי-כן, מתקיימים חמשת יסודות עוולת הרשלנות כלפי התובעת מס' 2.

ג) האם מתקיימים יסודות עוולת הפרת חובה חקוקה?
כפי שהובהר לעיל, שלושה יסודות דרושים לקיום עילה זו, ואלה הם: קיום חובה חקוקה, כאשר החיקוק מגן על הניזוק, והפרה של חובה זו. להלן, נבחן קיומם.
החובה החקוקה הראשונה היא זו שבסעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר כותרתו "תקיפת קטין או חסר ישע" וזו לשונו:
'התוקף קטין או חסר ישע וגורם לו חבלה של ממש, דינו - מאסר חמש שנים; היה התוקף אחראי על הקטין או על חסר הישע, דינו - מאסר שבע שנים.'
החובה החקוקה השניה היא זו שבסעיף 17-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות").
סעיף 15, שכותרתו "תפקידי ההורים" קובע: 'אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו'.
סעיף 17, שכותרתו "קנה-מידה לחובת הורים" קובע: 'אפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין'.
ודוק, מדובר בשני תנאים מצטברים, קרי: הן החובה לדאוג לצרכי הקטין והן החובה לעשות כן לטובתו, באופן שלא יפגע בו. מאליו מובן כי נקיטת אלימות אינה עולה בקנה אחד עם קיומה של החובה.

האם חיקוקים אלה נועדו להגן על הניזוק?
פרופ' יצחק אנגלרד, במאמרו "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני הנזיקין - דימויה העצמי ומציאות" עיוני משפט יא (התשמ"ו-תשמ"ז), 67, 88 קובע: 'דומה כי ההנחה כיום היא כי בהיעדר שיקולים מיוחדים, כל חובה שהוטלה מכח חיקוק במישרןם או בעקיפין (כתוצאה מהגדרת עבירה פלילית) על אדם פרטי או על גוף ציבורי, נועדה לטובתו או להגנתו של הנפגע מהפרתה והא זכאי עקרונית לסעד נזיקי'.
החובה בחוק העונשין שלא לתקוף קטין וודאי נועדה להגן על הקטין;
החובה בחוק הכשרות המחייבת הורה לדאוג לצרכי הקטין באופן שיקדם טובתו כדרך שהורה מסור אמור לנהוג בנסיבות העניין, אף היא נועדה להגן על כל קטין באשר הוא מפםני מעשיו המזיקים של הורהו.
הנתבע הפר חובתו על-פי סעיף 368ב לחוק העונשין כלפי התובעת מס' 2, הן בכך שתקף אותה באופן המפורט לעיל והן בכך שחשף אותה למעשי האלימות שלו כנגד אימה.
הנתבע הפר חובתו גם על-פי סעיף 17-15 לחוק הכשרות, לפיו נדרש כל הורה לדאוג הן לצרכיו החומריים והן לצרכיו הרגשיים של ילדו, לרבות הצורך הבסיסי להיות מוגן על-ידי ההורה, ובוודאי לא להיות נפגע על ידו. בענייננו, גם אם דאג הנתבע לצרכיה החומריים של ביתו, אך פעל בניגוד לצרכיה הרגשיים עת נקט כנגדה אלימות משולחת רסן, הפר את חובתו הבסיסית לפעול לטובתה.
המסקנה היא כי נתקיימו שלושת יסודות העוולה בדבר הפרת חובה חקוקה.

ד) מהו הפיצוי המגיע לתובעת מס' 2?
הנזק אשר נגרם לתובעת מס' 2 הינו הכאב שספגה והסבל שחשה בעת ילדותה, בשל מעשי אביה, ואשר ממשיכים לרדוף אותה גם בבגרותה. משקלן המצטבר של הקללות, השפלות, הסטירות, המכות ותחושת הטרור, גרמו לתובעת כאב שנחקק בה, וסבל הממשיך ללוותה גם בחייה הבוגרים. גם ללא אחוזי נכות, לו מדובר היה בניזוק שאינו ילדו של המזיק, היה מקום לפסוק פיצוי בגובה של 15,000 ₪.
ואולם, נוכח משך הזמן בו נגרמו הפגיעות; נוכח העובדה שהתובעת נחשפה אף לפגיעת הנתבע באימה, באופן אשר גרם לה לשמש עבורה מגן אנושי; ונוכח העובדה שמדובר בהתנהגותו של אב כלפי ביתו, יוצאת חלציו, נוצר מצב בו עצמת הפגיעה היא כפולה, ועל-כן יש לפסוק פיצויים מוגברים, בשיעור כפול מהאמור לעיל, בגובה 30,000 ₪.

3. התובעת מס' 3 - הבת ד.
הקביעות העובדתיות לגבי המעשים ולגבי הנזקים, פורטה לעיל בחלק העובדתי.

א) האם התקיימה עוולת התקיפה?
הנתבע הפעיל כוח כלפי התובעת כאשר הצליף בה 36 פעמים בחגורתו בשל כך שהמורה לא היה שבע רצון מרמת הריכוז שלה בכיתה, לאחר שנחשפה לעימות בין הוריה. הנתבע הפעיל כוח כלפי ביתו גם כאשר איים עליה לגבי הצפוי לה אם לא תסור למרותו באופן אשר גרם לה לעטות על עצמה שכבות רבות של בגדים על-מנת שלא תחוש בהצלפות החגורה אם יפגע בה. הנתבע הפעיל כוח כלפיה גם כאשר סטר לה וכאשר הכה אותה במגב, ובכל פעם בה פעל בחמת זעם מפני שלא סרה למרותו;
הפעלת הכוח נעשה במתכוון, בנקודת הזמן בה נהג הנתבע באלימות כלפי ביתו;
הפעלת הכוח נעשתה ללא הסכמת התובעת, אשר אף לא הייתה מסוגלת להתנגד לו.
הנה-כי-כן, מתקיימים שלושת יסודות העוולה, המזכה בפיצוי ללא הוכחת נזק, לרבות פיצויים מוגברים בשל פגיעה בבן משפחה.

ב) האם התקיימה עוולת הרשלנות?
חובת הזהירות המושגית קיימת, כאמור לעיל, בין כל הורה לילדו, באופן מוגבר, הן מבחינת התנהגותו כלפי הילד, והן מבחינת התנהגותו כלפי הורהו הנוסף של הילד.
חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת על הנתבע הן בהתנהגותו כלפי ביתו ד., והן לגבי התנהגותו כלפי הגב' ר.ד, אימה של ד..
הפרת החובה מקבלת ביטוי הן בהתנהגותו האלימה של הנתבע כלפי ביתו ד., כמפורט לעיל, והן בהתנהגותו האלימה כלפי אימה.
הנזק שנגרם לתובעת זו מקבל ביטוי בקושי שקיים אצלה להתמודד עם מצבי כעס ותסכול, כמו גם עם הקושי המתעורר במערכת היחסים האישית שבינה לבין בעלה.
ההשפעה התפקודית על עבודתה כמורה אינה קיימת, על-פי חוות-דעת המומחית, אך גם לשיטת המומחית, אף בלא נכות, מדובר בעניין המלווה דרך קבע את חייו של אדם.
קיים קשר סיבתי ישיר בין התנהגותו האלימה של אביה כלפיה, כמו גם כלפי אימה בעת ילדותה, לבין הקשיים שחווה התובעת, כיום בבגרותה.
המסקנה כי נתקיימו חמשת היסודות הדרושים לצורך ביסוס עוולת הרשלנות.

ג) האם התקיימה עוולת הפרת חובה חקוקה?
החובות הנטענות, הן אלה שבחוק העונשין ובחוק הכשרות, כפי שפורט לעיל.
החובות הללו נועדו להגן על הניזוקה, על-פי העקרונות שהובאו לעיל.
הנתבע הפר חובתו על-פי סעיף 368ב לחוק העונשין בעצם כך שתקף את התובעת מס' 3.
הנתבע אף הפר חובתו על-פי סעיף 17-15 לחוק הכשרות, שכן גם אם דאג לצרכיה החמריים של ביתו, הזניח את צרכיה הרגשיים, והראשון שבהם הוא הצורך להיות מוגנת על-ידי אביה, ולא מותקפת על ידו. בכך שתקף אותה, הפר חובתו כלפיה על-פי החוק.
המסקנה היא כי נתקיימו שלושת יסודות העוולה, ולכן זכאית התובעת לפיצוי.

ד) מה הפיצוי לו זכאית התובעת מס' 3?
הפיצוי הינו בגין הנזק שנגרם לתובעת בשל הכאב והסבל שהיו מנת חלקה בילדותה, וממשיכים ללוותה בחייה הבוגרים. השיקולים בעניין זה פורטו לגבי התובעת מס' 2. לו מדובר היה בניזוק שאינו ילדו של המזיק, היה מקום לפסוק פיצוי בגובה 15,000 ₪.
ואולם, נוכח משך הזמן בו סבלה התובעת תקיפה שיש עימה השפלה, ונוכח הנזק הנוסף שנגרם עת נחשפה לנזק לגרם לאימה ובעיקר נוכח העובדה שהמזיק הוא אביה של הניזוקה, יש לפסוק פיצויים מוגברים בשיעור כפול, ולהעמידם על 30,000 ₪.

4. התובעת מס' 4 - הבת ת.
א) האם התקיימה עוולת התקיפה?
הטענה בדבר הפעלת כוח כלפי תובעת זו, לא קיבלה ביטוי באף מעשה שתואר בכתב התביעה. במסגרת עדותה אמנם ציינה התובעת פעם אחת בה סטר לה הנתבע כאשר חזרה מבילוי בשעה מאוחרת, אך גם בסיכומים לא מיוחסת חשיבות יתירה לעניין זה.
הטענה העיקרית נוגעת לחשיפתה של ת. להתנהגותו של הנתבע כלפי שאר התובעות ולצורך שנוצר אצלה לגונן על אימה על חשבון ניהול חיי חברה התואמים את אלה של בנות גילה.
בכל הכבוד הראוי, טענות אלה אינן מבססות את התנאי הראשון בעוולת התקיפה, ועל-כן אין גם טעם לבחון קיומם של שני התנאים הנוספים.

ב) האם התקיימה עוולת הרשלנות?
חובת הזהירות המושגית מוטלת, כאמור, על כל הורה, כלפי כל אחד מילדיו.
חובת הזהירות הקונקרטית מוטלת, בענייננו, על האב כלפי ביתו, הן במערכת היחסים שבינם לבין עצמם, והן במערכת היחסים שבינו לבין אימה, כפי שפורט לעיל בהרחבה.
הפרת החובה קיבלה ביטוי הן בהתנהלות האב כלפי ביתו, והן ביחסו המשפיל והאלים כלפי אימה, אשר גרם לה לגונן על אימה בגופה ואף לישון במיטתה ראש לזנב", תוך ויתור על חיי חברה ובילויים. זאת, במקום לאפשר לה להיות מוגנת על-ידי שני הוריה.
הנזק שנגרם לתובעת, לטענתה, הוא מחלת האנורקסיה שהחלה לפתח, המחשבות אבדניות והקושי במערכות היחסים שבינה לבין אחרים. נזק זה, מתבטא בכאב ובסבל.
האם קיים קשר סיבתי ישיר בין הנזק לבין המעשים? בעניין האנורקסיה, לא הובא כל מסמך רפואי המתאר את הקשר הסיבתי בין השניים. המחשבות האובדניות העולות מעדותה, כן יכולות היו להיגרם עקב חשיפתה לאלימות מתמדת. הקושי ביחסיה על הזולת בוודאי נגרם עקב חשיפתה לאלימות בבית הוריה, ועקב הצורך שנוצר בכך שהיא תגן על אימה, במקום שתהיה זו אימה שתגונן עליה.
המסקנה היא כי נתקיימו יסודות עוולת הרשלנות, אך הנזק שנגרם מופחת מהנטען.

ג) האם התקיימה עוולת הפרת חובה חקוקה?
החובות החקוקות, כאמור לעיל, הן אלה שבסעיף 368ב לחוק ועונשין, ובסעיף 15 ו- 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
החיקוקים הללו נועדו להגן על הניזוק, מן הטעמים שפורטו לעיל לגבי התובעות מס' 3-2.
החובה שבסעיף 368ב לחוק העונשין - לא הופרה, שכן כפי שפורט לעיל אף עוולת התקיפה האזרחית לא נתגבשה לגבי התובעת מס' 4.
החובה שבסעיף 17-15 לחוק הכשרות - הופרה, הן ביחסו המשפיל כלפיה (גם אם כמעט ולא נלוותה לו אלימות פיסית) והן בכך שנחשפה להתנהגותו האלימה כלפי אימה וכלפי אחיותיה. משכך, נאלצה ללון במיטת אימה, לגונן על האם מפני האב, במקום שאימה תגונן עליה, ולהתגונן בעצמה מפני אביה, שעה שאמור היה אביה להגן עליה, כביתו.

ד) מה הפיצוי בו לו זכאית התובעת?
בגין הכאב וסבל אשר נגרמו לתובעת, הן בשל התנהגותו של האב כלפיה, הן בשל חשיפתה להתנהגותו האלימה של אביה כלפי אימה ואחיותיה, והן בשל הצורך לגונן על אימה, יש להעמיד הפיצוי על 10,000 ₪. בהיעדר עוולת תקיפה, אין יסוד לפסיקת פיצויים מוגברים.

נוכח האמור לעיל, נפסק כדלקמן:
1.הנתבע ישלם לתובעת מס' 1 סכום של 60,000 ₪ והוצאות משפט בגובה 6,000 ₪;
2.הנתבע ישלם לתובעת מס' 2 סכום של 30,000 ₪ והוצאות משפט בגובה 3,000 ₪;
3.הנתבע ישלם לתובעת מס' 3 סכום של 30,000 ₪ והוצאות משפט בגובה 3,000 ₪;
4.הנתבע ישלם לתובעת מס' 4 סכום של 10,000 ₪. והוצאות משפט בגובה 1,000 ₪;
סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין.

אחרית דבר
פסק-דין זה, אמנם מסיים את המחלוקת בעניין גובה הפיצוי, אך למרבה הצער, אין בו כדי לתקן את הקרע שנוצר בתוך המשפחה. מן הראוי כי הנתבע יטול אחריות על מעשיו, ירכוש מכשיר שמיעה, יפנה לקבלת טיפול רגשי, ואולי אז ישכיל להבין את אשר עשה, להודות בפני אשתו לשעבר ובפני בנותיו במעשיו ולהתנצל מתוך הודאה. מן הראוי אף כי הבנות ינהגו באביהן מידת הרחמים וימצאו בליבן את המקום לסלוח לו, ולו על-מנת לזכות את ילדיהם (הם נכדיו), בסבא."







2. גובהו של הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ונקבע על דרך-הכלל בדרך של הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק
ב- תמ"ש (משפחה יר') 10382/06 {נ' ג' נ' מ' ג', תק-מש 2010(4), 194, 203 (2010)} נפסק מפי כב' השופט איתי כץ:

"1. בפני מונחת תביעה נזיקית על סך שלא יפחת מ- 200,000 ₪ שהגישה התובעת (להלן גם : "האישה") כנגד בעלה לשעבר (להלן: "הנתבע"/"האיש") בגין התעללותו בה, שהתאפיינה באלימות פיסית ונפשית.
2. התובעת והנתבע, חסידי חב"ד, נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1991 והתגרשו ביום 15/06/06 לאחר שהסכם גירושין עליו חתמו אושר וקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית-הדין הרבני .
3. לצדדים שמונה ילדים משותפים.

טענות התובעת
4. התובעת טוענת כי סבלה משך שנים מהתעללות נפשית ופיסית מצד הנתבע שנהג לשתות לשכרה, לבקר בבתי בושת ואף היה מכור לצפייה באתרים פורנוגרפיים באינטרנט .
5. התובעת משתיתה תביעתה על מספר עוולות נזיקיות שהנתבע עוול כלפיה והן: תקיפה, רשלנות, כליאת שווא והפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
6. התובעת פירטה את ראשי הנזק שנגרמו לה כדלקמן: כאב וסבל נפשי ופיסי; פגיעה בכבודה ובמעמדה בחברה בה היא חיה; החזר הוצאות שנאלצה להוציא עבור טיפולים נפשיים והוצאות משפטיות ועתרה לחיוב הנתבע לפצותה בגינם.
7. בנוסף, עתרה התובעת להשית על הנתבע פיצויים עונשיים ו/או פיצויים לדוגמה ו/או פיצויים מוגברים בסכום שלא יפחת מ- 200,000 ₪.
8. בכתב התביעה גוללה התובעת את מסכת האירועים אשר עליהם מושתתת תביעתה על העוולות השונות כדלקמן:

עוולת התקיפה
א. בחודש ינואר 2003 לאחר ששבה מטבילה במקווה במוצאי שבת, הנתבע אשר היה בגילופין, היכה אותה, דחף אותה לרצפה והתלונן על-כך שטרם "סלחה" לו על-כך שנהג לבקר בבתי בושת. בשלב מסויים שלף הנתבע אקדח והצמיד אותו למצחה בכדי שהיא, כדבריו: 'תביני איך אני מרגיש עם רגשי האשם שלי כשאני חוזר מבית בושת'. כשהחלה התובעת ללחוש "שמע ישראל" הזיז הנתבע את האקדח וירה כדור לתוך הספה.
ב. בין פורים לפסח באותה שנה, התפתח ריב בין הצדדים מאחר והנתבע טען שהתובעת הזכירה שוב כי הוא נהג לבקר בבתי בושת. בשלב מסויים, התובעת, שהייתה אז בחודש השלישה להריונה, אמרה שהיא הייתה רוצה שלא להיות בהריון. אז הנתבע היכה אותה בבטנה, תוך ששאל: 'את רוצה שאני אהרוג אותו?' יש לציין כי מספר ימים לאחר-מכן סבלה התובעת מדימומים, אך למרבה המזל, העובר לא נפגע.
ג. במהלך חול המועד פסח באותה שנה פרצה מריבה בין הנתבע לתובעת שבמהלכה נעל הנתבע את התובעת בתוך הבית ושלף סכין. כשהתובעת התעמתה עימו שלא יחתוך את כבל הטלפון, התפתח בין השניים עימות פיסי במהלכו הנתבע דחף את התובעת וחתך את הכבל של הטלפון עם הסכין. ילדיהם של בני הזוג, שהיו עדים לאירוע זה היו מבוהלים ומפוחדי, בין היתר מאחר והם חששו שהנתבע יפגע בתובעת עם הסכין שהייתה בידו.
9. בקיץ 2005 השליך הנתבע לעבר התובעת מכשיר טלפון ופגע בגבה.
10. בסעיף 15.2 לכתב התביעה מגוללת התובעת אירוע נוסף הבא לטענתה בגדר עוולת התקיפה. מדובר במקרה שאירע ביום 23.11.05 בעטיו הורשע הנתבע בפלילים בעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, גרימת חבלה של ממש ובאיומים: בשעות המאוחרות של הלילה, עת היה בגילופין, התחיל הנתבע לצעוק אודות רומן אותו ניהל עם בחורה. בשלב מסויים, נכנסה התובעת לחדר השינה, והנתבע עקב אחריה לתוך החדר תוך שהוא דורש לשוחח עימה ולקיים עימה יחסים אינטימיים. משסירבה התובעת, החל התובע לחנוק אותה עם כרית כשהוא לוחץ את הכרית על פניה וחוסם את דרכי הנשימה שלה. התובעת נאבקה עם הנתבע ותוך כדי המאבק נפלו השניים על הרצפה אז שוב, החל הנתבע לחנוק אותה עם הכרית ועקם את ראישה. תוך כדי המאבק, איים הנתבע מספר פעמים על התובעת כי יהרוג אותה, כאשר בכל אותו זמן התובעת ניסתה להיחלץ ממנו, עד שבסוף הנתבע נרפה ממנה. התובעת צעקה באנגלית: "Call the police!". הילדים שמעו את צרחותיה של התובעת, והבת .... - שהייתה אז בת 11 - הזעיקה את המשטרה שעצרה את הנתבע. הנתבע היה עצור 19 יום, ולאחר-מכן היה בחלופת מעצר במגדל העמק.
11. בעקבות האירוע, נגרמו לתובעת חבלות בפניה, בכתף ובחזה. לפי הנטען, התובעת, אשר הייתה באפיסת כוחות ודאגה לשלומם של הילדים אשר נחשפו למראות טראומטיים ביותר, לא פנתה לקבלת טיפול רפואי.

כליאת שווא
12. התובעת מפרטת שני אירועים בהקשר לעוולה זו. באירוע אחד נעל אותה הנתבע במרפסת מחוץ לדירה ובאירוע אחר שאירע במהלך חול המועד פסח בשנת 2003 נעל הנתבע אותה ואת הילדים בדירה משעות הבוקר ועד הלילה.

עוולת הרשלנות
13. לטענת התובעת, הנתבע במעשיו ומחדליו המפורטים בכתב התביעה, סטה "סטייה חדה ובלתי-מתקבלת על הדעת מאמות-מידה של התנהגות סבירה".
14. לדבריה, הנתבע חב כלפיה חובת זהירות מכוח הכתובה ומכוח הדין הכללי לרבות חוק העונשין, התשל"ז-1977 לנהוג בדרך אשר תבטיח את שלומה הפיסי והנפשי. כמו-כן לשיטתה, הנתבע חב בחובת זהירות כלפיה הן מכוח הדין הכללי והן מכוח ההלכה היהודית שלא לפגוע בילדיהם המשותפים.
15. בהקשר זה כותבת התובעת כי בנוסף לאירועים המפורטים לעיל להם היו עדים ילדיהם של הצדדים, היו מספר הזדמנויות בהן ילדיהם התעוררו בבוקר וראו את אביהם-הנתבע עירום בסלון לאחר שהתעלף משתיית יתר. עוד כותבת האם כי הנתבע זנח את ילדיו מבחינה כלכלית וכי הוא חב כלפיהם וכלפיה חובת זהירות שלא לפגוע בטובתם הנפשית.
16. התובעת טוענת כי ברשלנותו גרם לה הנתבע נזקים כבדים לבריאותה הנפשית והפיסית, פגע ברגשותיה ובמעמדה בקהילה. נזקים אלה גררו לתובעת גם נזקים כלכליים הואיל והיא נאלצה להוציא סכומי כסף משמעותיים על-מנת לטפל בנזקים שנגרמו לילדיהם של הצדדים כתוצאה מרשלנותו של הנתבע.

הפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
17. התובעת טוענת כי במעשיו ובמחדליו פגע הנתבע פגיעה חמורה בכבודה ובחירותה בכך שהשפיל אותה בצנעה ולעיני ילדיהם ובכך שהתעלל בה פיסית ונפשית.

הנזק
18. לטענת התובעת נגרם נגרמו לה נזקים הכוללים כאב פיסי ונפשי, סבל, עגמת נפש, פחד עלבון ופגיעה בכבודה. כמו-כן לטענתה, מאז אותו אירוע בחודש נובמבר 2005 אין היא מצליחה להרדם והיא ישנה בין ארבע לחמש שעות בלבד כל לילה . התובעת מוסיפה וטוענת כי בשל מעשי הנתבע היא נגררה להוצאות כספיות רבות לעורכי דין ולטיפולים נפשיים לה ולילדים.
19. התובעת הגישה שני תצהירים: האחד ביום 26.03.08 לאימות העובדות שנטענו בכתב התביעה והשני ביום 02.02.10 - תצהיר עדות ראשית.

טענות הנתבע
20. יצויין תחילה כי הנתבע הואיל להגיש כתב הגנה רק לאחר מספר ארכות שניתנו לו לצורך כך ואזכיר כאן את החלטתי מיום 10.04.08 באחת מבין הבקשות שהגיש להארכת מועד להגשת כתב הגנה בה כתבתי כדלקמן: 'לכאורה בנסיבות העניין מגיע לתובעת לקבל פסק-דין. עם-זאת מאחר שזכותו של אדם לקבל יומו בבית-המשפט, יש להניח שאם יגיש בקשה לביטול פסק-הדין, תתקבל בכפוף לתשלום הוצאות, הנני נעתר לבקשה בכפוף לתשלום סך של 3,000 ₪ כתנאי להגשת כתב הגנה עד יום 30.4.08...'.

21. בכתב ההגנה הודה הנתבע בחלק מן העובדות והמעשים שתוארו בכתב התביעה אולם יחד-עם-זאת טען כי לא ניתן להגדיר את חיי הנישואין של הצדדים כרצופי אלימות מצידו. לגרסתו, לקראת סוף תקופת הנישואין אירעו מספר אירועי אלימות בודדים: שניים בשנת 2003 ושניים בשנת 2005 בעיקר כאשר היה בגילופין. לטענתו, הוא הביע חרטה מלאה על מעשיו והוסיף כי בתקופה שבין פורים לפסח בשנת 2003 סבל ממשבר אישי חריף אשר השפיע על התנהגותו באותה עת וזאת כתוצאה מגילוי קשר אשר קיים בתקופה קודמת עם בחורה והתייחסותה של התובעת כלפיו.
22. אומר כבר כאן, עוד בטרם דיון לגופו של עניין, כי הנתבע לא הוכיח את הגנתו כלל ועיקר; הנתבע לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו לקראת הדיון וזאת בניגוד להחלטתי מיום 29.09.09 בה הוריתי לו לעשות כן עד ליום 23.02.10 ותוך שהתריתי כי תצהירים שיוגשו באיחור לא יתקבלו. הנתבע אף לא הגיש כל בקשה אחרת בעניין ולא זו אף זו - לא טרח כלל להתייצב לדיון ההוכחות במועד שנקבע. ב"כ הנתבע הודיעה אמנם בפתח הדיון כי הנתבע יצר עימה קשר באותו בוקר והודיע לה כי מפאת מחלה לא יכול להגיע לדיון, אך לא היה בידה לפרט מהו אותו חולי מסתורי שתקף אותו בבוקרו של הדיון. עד היום לא הומצא לבית-המשפט עד היום כל אישור רפואי בעניין. לפיכך אין הודעה זו מספקת בעיני ואני דוחה אותה.
23. ב"כ הצדדים סיכמו בעל-פה בתום ישיבת ההוכחות.

דיון והכרעה
המיתווה הנורמטיבי
24. בדיני הנזיקין הישראליים לא קיימת אמנם עוולה פרטיקולרית של "התעללות" בין בני זוג אולם יחד-עם-זאת, ניתן להכיר בתביעה נזיקית כנגד בן זוג באם ההתנהגות באה בגדרה של עוולת התקיפה או עוולות הסל של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
25. בענייננו כאמור תובעת האישה פיצוי מכוח עוולות פרטיקולריות של תקיפה וכליאת שווא ומכח עוולות סל של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
26. בתביעה מכוח עוולות הסל, בשונה מתביעה מכוח עוולת התקיפה, נדרשת הוכחת נזק כאחד מן היסודות המצטברים של העוולה.
27. אם הוכח נזק נפשי - ניתן לפצות מכוח דיני הנזיקין כמו גם כליאת שווא.
28. אין לראות הבדל לעניין תביעות נזיקין בין בני זוג בגין התעללות גופנית, מינית או נפשית בין בזמן הנישואין או לאחר הגירושין.

מן הכלל אל הפרט
29. עדות התובעת בפני באשר להתנהלות הנתבע כלפיה ולאירועים שפורטו בהרחבה בכתב התביעה הייתה מהימנה עלי הן לעניין קרות האירועים נשוא התובענה והן לעניין ראשי הנזק שנגרמו לה ואני מעדיפה על פני גרסת הנתבע בכתב הגנתו, אשר כפי שצויין לעיל, לא הוכחה הואיל ולא טרח להגיש תצהיר עדות ראשית במועד ולא התייצב לדיון ההוכחות. יודגש כי אילו היה הנתבע מופיע לדיון, בית-המשפט היה מנסה לקבל ממנו הבהרות נוספות דבר שנמנע על-ידי אי-התייצבותו.
30. תמיכה בגרסת התובעת ניתן למצוא גם בהודאת הנתבע בכתב הגנתו בחלק מן הטענות והמעשים המיוחסים לו כפי שהובאו לעיל. כמו-כן ניתן למצוא תמיכה לגרסתה בדברים שאמר הנתבע בדיון שהתקיים בבית-הדין הרבני ביום 01.05.06 לפיהם אישר כי: 'בנסיבות מסויימות היה אלימות בבית' (עמ' 1 ש' 15 לפרוטוקול הדיון; צורף כנספח א' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).

31. גרסת התובעת נתמכת גם בגזר הדין שניתן על-ידי בית-המשפט השלום בירושלים מיום 25.02.07. בגזר הדין מתואר לפרטי פרטים האירוע ביום 23.11.05 . בגזר הדין נקבע גם כי לאישה נגרם נזק- חבלות בפניה, בכתפה ובחזה (סעיף 2 לגזר הדין; צורף כנספח ג' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת) . בגזר הדין שניתן על-ידי כב' השופט חיים לי-רן, נכתב:
'ביום 23.11.05 בשעות הלילה בדירתם בירושלים בהיותו בגילופין... תקף הנאשם את המתלוננת בחדר השינה שלהם לאחר שסירבה לקיים עמו יחסי מין. הנאשם כיסה את פניה בכרית וחסם את דרכי נשימתה. המתלוננת נאבקה בנאשם, השתחררה מאחיזתו ויחד נפלו לרצפה.
בשלב זה עיקם הנאשם את ראשה ושב לחנוק אותה בעזרת הכרית באיימו עליה במעשי אלימות. בצמוד למעשה אלימות זה אמר לה הנאשם כי הוא לא רוצה ממש להרוג אותה או לפגוע בה... למתלוננת נגרמו חבלות בפניה, בכתפה ובחזה.'
32. נוסף על התשתית העובדתית, שוכנעתי גם בקיום התשתית המשפטית לקיומן של העוולות הנזקיות עליהן מתשתיתה התובעת את תביעתה:

תקיפה
33. עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כדלקמן:
'תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על-ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על-ידי מעשה או על-ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.'
34. לעניין זה הנני מקבל גרסת התובעת במלואה, שלא נסתרה בכל דרך שהיא על-ידי הנתבע. כאמור, הנתבע הודה והורשע בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות וגזר הדין הנזכר לעיל אף מהווה ראיה במסגרת ההליך שבפני.
35. אשוב ואזכיר כאן כי בעוולת התקיפה, להבדיל מעוולת סל דוגמת רשלנות, אין הכרח בקיומו ובקרותו של נזק לשם פסיקת פיצוי ודי בעצם ביצוע העוולה על-מנת לזכות את הניזוק-התובעת בעניינו, בפיצוי.

כליאת שווא
36. עוולת כליאת שווא מוגדרת בסעיף 26 לפקודת הנזיקין כדלקמן:
'כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על-ידי הופעה כבעל סמכות.'
37. אף התשתית לעוולה זו מתקיימת לאור גרסת התובעת שלא נסתרה.


רשלנות
38. עוולת הרשלנות מתיישבת אף עם מעשים מכוונים וזדוניים וזאת, חרף המשמעות הקלאסית של המונח "רשלנות". ראה סקירה מפורטת של ספרות זרה, פסיקה וחקיקה ישראלית שמביא כב' השופט י' שפירא בפסק-דינו הממצה ב- ע"מ 595/04 פלוני נ' אלמונית, מאגר נבו (24.02.05)). באותו פסק-דין אימץ כב' השופט שפירא את עמדת בית-משפט קמא בפסק-דין שניתן על-ידי עמיתתי, כב' השופטת נ' מימון ב- תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק-מש 2004(2), 279 (2004).
39. יסודות עוולת הרשלנות הם: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; נזק; קשר סיבתי בין קרות הנזק להפרת חובת הזהירות.

חובת זהירות-קיומה והפרתה
40. חובת זהירות מושגית קיימת מעצם טיבו של קשר הנישואין ומערכת היחסים הקיימת בין בעל ואישה והדברים ברורים וידועים ואיני רואה להכביר מילים בעניין זה וראה לעניין זה דברי עמיתתי כב' השופטת מימון ב- תמ"ש 18551/00 הנזכר לעיל. כן יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' שפירא שדן בערעור על פסק-הדין הנזכר:
'הצדדים היו נשואים ובין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קירבה, יחסים רגישים, ועל כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר.'
41. ברי כי לא יכול להיות חולק שהנתבע הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שהוא חב כלפי אשתו לשעבר-התובעת ובנסיבות כאלה היה עליו לצפות כי מעשיו יסבו לה נזקים.


קרות נזק כתוצאה מהפרת חובת הזהירות
42. נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כ-: 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה'.
43. בפסיקה נקבע כי גם אינטרסים בלתי-מוחשיים ונזקים בלתי-ממונים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת "נזק" לפי הסעיף הנ"ל. (ראה לעניין זה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999)).
44. כפי שצויין לעיל גרסת התובעת לגבי הנזקים הנפשיים שנגרמו לה כמפורט לעיל (וראה לעניין זה במיוחד סעיף 19-16 לפסק-הדין) בנוסף לחבלות הפיסיות מקובלת עלי.
45. באשר לנזקים הממונים שהתובעת טוענת שנגרמו לה בעטיה של התנהגות הנתבע כלפיה, אתייחס בהמשך פסק-הדין.
46. עולה אם-כן כי עוולת הרשלנות מתקיימת אף היא בענייננו.

הפרת חובה חקוקה
47. סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) שכותרתו "הפרת חובה חקוקה" קובע:
'(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על-פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.'
48. היסודות המצטברים להחלתה של העוולה הם:
א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.
ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.
ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.
ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.
ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.
(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982)).
49. התובעת טוענת כי בהתנהגותו הפר הנתבע את החובה החקוקה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (לא הפנתה לסעיף חוק מסויים).
50. בעבר כבר הבעתי עמדתי כי ניתן לבסס תביעה על עוולת הפרת החובה החקוקה בחוק היסוד הנ"ל גם כאשר התביעה עניינה פגיעה של הפרט בפרט אחר. (וראה לעניין זה פסק-דיני בתמ"ש 18561/07 ש' ד' נ' ר' ד', תק-מש 2010(2), 225 (2010), שעסק בתביעה לפיצוי בגין סרבנות גט)
51. לא יכול להיות חולק בענייננו כי מעשיו של הנתבע פגעו בתובעת, מעבר לפגיעה הגופנית, אף בכבודה ברמה הבסיסית ביותר כאדם, אדם שאינו זר לו כי אם אשתו באותה העת ואם ילדיו.
52. משקבעתי לעיל כי העוולות עליהן משתיתה התובעת תביעה מתקיימות כולן בענייננו, אעבור לדון בקביעת הפיצוי, אולם אקדים ואתייחס לשתי טענות משפטיות שהעלה הנתבע וזאת, הגם שכאמור הגנתו לא הוכחה כהוא זה והגם שלא התייצב לדיון.



היעדר סמכות
53. ב"כ הנתבע טענה בסיכומיה כי בית-משפט זה חסר סמכות לדון בתביעת האישה וכי סמכות הדיון נתונה לבית-הדין הרבני הואיל ובהסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים נכללה תניה לפיה: 'הצדדים מסכימים להקנות לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים סמכות מתמשכת לדון בכל העניינים הכרוכים הסכם זה ובכל המחלוקות שתתגלענה ביניהם בעניינים אלו'.
54. ב"כ התובעת טענה מנגד כי בית-המשפט המוסמך לדון בתביעת האישה הוא בית-משפט זה.
55. דין טענת הנתבע להיעדר סמכות להידחות; ראשית אומר כי בניגוד לאמור ברישא לסיכומים, לא מצאתי בכתב ההגנה של הנתבע כל טענה שעניינה סמכות הדיון בתביעה זו. כל שנרמז על-ידי הנתבע לעניין טענת היעדר הסמכות עלה אך משאלת באת כוחו את האישה בחקירתה הנגדית מדוע לא הגישה תביעתה לבית-הדין הרבני.
56. אף לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענת היעדר הסמכות. סוגיה זו כבר הוכרעה לשלילה ב- בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 2006(2), 98 (2006) בו נקבע בסעיף 26 לפסק-הדין כדלקמן:
'סעיף 11 להסכם הגירושין קובע, כזכור, כי חילוקי-דעות בין בני הזוג לאחר הגירושין יתבררו בבתי-הדין הרבניים בלבד. הסכמת בני הזוג, ככזו, אינה מועילה להקנות לבית-הדין סמכות מקום שאין לכך מקור בדין. ההסכמה במקרה זה נוגעת לעניין שאינו מענייני המעמד האישי על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין, ומכאן שהיא ניתנה לצורך זה "מחוץ לחוק", והיא אינה תקפה. אכן, 'במקום שבו נושא ההתדיינות אינו מצוי בסמכותו של גוף שיפוט פלוני, כל הסכמה שבעולם אין בכוחה להעניק לאותו גוף סמכות שהחוק אינו מעניק לו: החוק הוא שנתן והחוק הוא שיקבע וייקח' (פרשת סימה לוי, בעמ' 617). החלטות בית-הדין האזורי מיום 18.6.02 ובית-הדין הגדול מיום 4.5.03 לפיהן מוקנית לבתי-הדין הרבניים סמכות עקרונית לדון בתביעה מכוח הדין אינן מתיישבות עם הוראותיו.'
57. ראה גם דברי עמיתי כב' השופט גרינברגר ב- תמ"ש 3950/00 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2001(1), 124 (2001) שדן בתביעה נזיקית בגין סרבנות גט:
'התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה ותושביה" שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין, גם אם המחדל באי-ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית-הדין.'
58. הדברים מקבלים משנה תוקף בעניננו אנו מן הטעם שמדובר בתביעה נזיקית בגין מעשי אלימות-נושא שלא חוסה תחת סמכותו היחודית של בית-הדין הרבני ואין מדובר איפוא בביצוע מעשה/מחדל ביחס לאקט המצוי בסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני.
59. למעלה מן הצורך אוסיף כי אף לו היה בתניית הסמכות כדי להקנות סמכות לבית-הדין בעניינים שיתעוררו בין הצדדים לאחר הגירושין, הרי שתנייה זו אינה נוגעת לעילת התביעה דכאן, אלא היא מתייחסת כפי שצוטט לעיל "לכל העניינים הכרוכים בהסכם זה" בעוד שהעילה הנזיקית לא נכרכה במסגרת ההסכם.
60. על יסוד מכלול הטעמים דלעיל, הנני דוחה טענת היעדר הסמכות.

סעיף היעדר תביעות
61. טענה נוספת של הנתבע היא כי בהסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים נכלל סעיף היעדר תביעות אשר מונע מן התובעת להגיש תובענה זו.
62. בסעיף ח' להסכם הגירושין נכתב כדלקמן: 'מלבד האמור בהסכם זה אין למי מבני הזוג האחד כנגד משנהו כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא ואם היה למי מהצדדים תביעה או טענה ו/או דרישה כלשהי האחד כנגד משנהו הרי שבחתימה על הסכם זה הוא מוותר עליהם ויתור מלא גמור'.
63. לטענת הנתבע, בעת שהתובעת חתמה על ההסכם, היו ידועות לה העובדות המהוות את עילת תביעתה דנן אולם היא בחרה לותר על כל טענה נוספת כלפיו מרצונה החופשי. לשיטתו, הסכם הגירושין אמור לשים סוף פסוק למחלוקות בין בני הזוג והתובעת, שהייתה מיוצגת בהליך בבית-הדין הרבני, אינה יכולה לטעון כעת כי לא ידעה את זכויותיה בעת החתימה עליו ואישורו על-ידי בית-הדין.
64. ב"כ התובעת טענה כי סעיף היעדר התביעות בהסכם הגירושין אינו חוסם את דרכה של התובעת לתבוע את הנתבע בעילה נזיקית. לעניין זה ביקשה בין היתר להקיש מפסק-דין שניתן ב- ע"מ 9692/02 פלונית ואח' נ' פלוני, תק-על 2007(3), 2883 (2007) בו נקבע כי סעיף ויתור כללי בהסכם גירושין לא יכול להתפרש כוויתור אישה על כתובתה ולא יכול למנוע ממנה מלהגיש תביעה לכתובתה מאחר שהסעיף לא התייחס באופן ספציפי לעניין הכתובה.
65. עוד הוסיפה ב"כ התובעת וטענה כי לתובעת לא הייתה גמירות-דעת מלאה הנדרשת בנוגע לסעיף היעדר תביעות כללי; לדבריה, במועד החתימה על ההסכם התובעת לא ידעה על האפשרות להגיש תביעת נזיקין כנגד בעלה דאז בגין מעשיו וכי הדבר לא הוסבר לה כך שממילא לא הייתה לה הבנה על מה היא מוותרת ומה ויתורה זה כולל. ב"כ התובעת הוסיפה כי אף לו הייתה התובעת יודעת על אפשרות זו, גם אז לא הייתה יכולה להגיש תביעה על סמך פסק-הדין הפלילי הואיל וזה ניתן לאחר שחתמו על ההסכם, בחודש פברואר 2007.
66. בסיכומים התייחסה ב"כ התובעת גם ליחסי הכוחות בין הצדדים - התובעת והנתבע - עובר לחתימה על הסכם הגירושין כבסיס לטענתה לפיה אין ויתור האישה בהסכם מונע ממנה להגיש תביעה נזיקית.
67. אמנם הסכם גירושין אמור להוות סוף פסוק בהתדיינויות שבין הצדדים באשר לנושאים המסודרים בו ומשום כך בוחרים צדדים לחדד עיקרון זה ולחזקו עוד יותר באמצעות הוספת סעיף היעדר תביעות בנוגע לעניינים הנכללים בהסכם או שאר עניינים כראות עינם. עם-זאת בענייננו יש לתת את הדעת לכך שמדובר בסעיף היעדר תביעות כללי, אשר נוסח באופן גורף ורחב כנוגע לויתור על-: 'כל תביעה ו/או טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא...'. במקרה זה השאלה הנשאלת היא האם יש לפרש הסעיף ככולל גם תביעה בעילה הנזיקית, פרשנות אשר לפיה התובעת מנוע מלתבוע את הנתבע. לעניין זה מקובלת עלי עמדת התובעת כי סעיף היעדר התביעות בהסכם הגירושין אינו חוסם את דרכה של התובעת לתבוע את הנתבע בעילה נזיקית וזאת מן הטעמים שלהלן:
68. כאשר בית-המשפט דן בהסכם הכולל סעיף היעדר תביעות כללי וגורף מן הסוג שלפנינו, סעיף שמשמעותו הפשוטה ותוצאתו הישירה היא חסימת זכות הגישה לערכאות, שומה עליו ליתן את הדעת לגמירות-דעתם של המתקשרים בהסכם. כאן על בית-המשפט לבחון איזו עילה עומדת בבסיס התביעה שהוגשה חרף תניית היעדר התביעות, מכח איזו זכות מוגשת ועל איזה אינטרס היא באה להגן. כמו-כן על בית-המשפט לבחון את ההסכם על תניותיו, האם נראה כי מדובר בהסכם המקפח את "הצד שוויתר" על זכות התביעה העתידית שלו או שמא ההסכם מאוזן ושווה מבחינה זו בין הצדדים.
69. התובעת טוענת כאמור כי לא הייתה לה גמירות-דעת לגבי סעיף היעדר התביעות הכללי וכי לא זו בלבד שלא ידעה על האפשרות לתבוע את הנתבע בעילה הנזיקית, אלא אף לא היה לה את הבסיס לעשות כן הואיל וגזר הדין בהליך הפלילי ניתן כנגדו רק בשלב מאוחר לחתימת הסכם הגירושין. טענה זו, שהינה טענה במישור הסובייקטיבי, מקובלת עלי.
70. מבחינה אובייקטיבית סבורני בהקשר זה כי ככל שהזכות בגינה מוגשת תביעה הינה מהותית יותר, קשה לטעמי לומר כי היא נכללת בסעיף היעדר תביעות כללי ונדרש לצורך ההכללה ,כי הצדדים יתנו עליה את הדעת ויאזכרו אותה מפורשות בנוסח הסעיף. בענייננו, הזכות המוגנת העומדת בבסיס התביעה הנזיקית של האישה, הינה הזכות של אדם על גופו ושלמות גופו ונפשו וזכותו לכבוד עצמי, זכויות אלה הינן זכויות מהותיות ובסיסיות ביותר, אשר הדעת נותנת, כי ויתור עליהן ועל הסעדים הנובעים מפגיעה בהן נדרש שיהא ויתור מפורש וחד-משמעי.
71. אזכיר כאן את הפסיקה שקבעה כי ויתור על כתובה נדרש שייעשה במפורש ואין לקראו לתוך תניית היעדר תביעות – ב- ע"מ 9692/02 הנזכר לעיל נאמר:
'באופן דומה סבורני שיש לדחות את הטענה לפיה המבקשת ויתרה מראש, במסגרת הסכם יחסי ממון, על כתובתה... יהא הבסיס המשפטי לטענה זו אשר יהא, איני סבורה שבמקרה דנן ניתן לזהות כוונה ברורה לוותר מראש על הכתובה אשר לא נזכרה כלל בהסכם הממון. אמנם נקבעה בהסכם הממון תניית ויתור כללית על דרישות או תביעות מלבד אלו הנובעות מהסכם הממון, אולם תניה זו הינה סתמית בניסוחה ואין בה כדי להצביע על כוונה מפורשת לוותר על הכתובה...'
כך גם פסיקה הדנה בוויתור על זכויות המגיעות לבן זוג מכוח חוק אשר גם בנוגע אליהן נדרש שהויתור על זכות התביעה בגינן יעלה בבירור מן ההסכם והעברת הנטל להוכחת גמירות-דעתו של הצד "המוותר" לצד הטוען ל- "ויתור" (ראה בג"צ 7947/06 קהלני נ' בית-הדין הרבני ואח', תק-על 2006(4), 4927 (2006) ופסק-דינו של כב' השופט מ' דרורי ב- ע"מ 222/08 ש' א' נ' ש' ד', תק-מח 2010(1), 6958 (2010); כן ראה סקירה נרחבת של הנושא בספרו של א' גריידי הסכם ממון וגירושין - אישור וביטול (התשס"ט-2009), החל מעמ' 105א).
72. אף מבחינת ההסכם על תניותיו נקל לראות כי לאישה לא הוענקה תמורה כלשהיא לסעיף היעדר הויתור על תביעות למעט עיכוב ביצוע מכירת הדירה עד הגיע הקטינה ... לגיל 18.
73. לסיכום: סעיף היעדר התניות שנכלל בהסכם הגירושין בין הצדדים דנן אינו כולל את עילת התביעה הנזיקית וכיוון שכך אינו חוסם את דרכה של התובעת לתבוע את הנתבע על סמך עילה זו .

קביעת הפיצוי
נזק כללי - לא ממוני
74. בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי-המשפט לעניני משפחה בתביעות נזיקיות יישמו את ההלכה שנקבעה - ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995) ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי ושיעורו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק.
75. על בסיס זה אני קובע כי אף בהיעדר ראיות על נזק ממשי, ברי כי נגרמו לתובעת נזקים כתוצאה מן העוולות שהנתבע עוול כלפיה ואשר-על-כן יש מקום לפסוק לה פיצוי בגין נזק כללי.
76. גובהו של הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ונקבע על דרך הכלל בדרך של הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק.
77. לאחר ששקלתי הדברים ובנסיבות העניין הנני אומד את הנזק הכללי שנגרם לתובעת בסך של 50,000 ₪.

נזק מיוחד
78. כאמור, התובעת טוענת כי נגרמו לה הוצאות כבדות כתוצאה מהתנהגות הנתבע. בכתב התביעה פירטה ההוצאות הנטענות כדלקמן (סעיף 2.1):
4,000 ₪ עלות טיפול נפשי עבורה.
14,500 ₪ עלות טיפול נפשי עבור הילדים.
7,200 ₪ עלות ייצוג משפטי בהליך הגירושין.
79. התובעת לא צירפה אסמכתאות לתמיכה בהוצאות דלעיל.
80. בתצהירה מיום 26/03.10 ציינה התובעת כי הטיפול הנפשי שעברה היה מסובסד, למעט השתתפות של עשרה שקלים שנגבו ממנה בגין כל טיפול אך טענה כי עלות הנסיעה לשכונת... שם התקיים הטיפול, גבוהה ולהערכתה הוציאה לצורך כך סך של כ- 2,000 ₪. (סעיף 21). יצויין כי בתצהירה הראשון מיום 02.02.10 העריכה התובעת את הסכום שהוציאה בגין נסיעותיה לטיפול בשכונת... בסך של כ- 3,000 ₪.
81. לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין הוצאות עבור נסיעות; מדובר בסכום גבוה יחסית שלא הוכח בפני כלל ועיקר ואיני רואה להסתמך על הסכומים אותם העריכה התובעת, שכן מדובר בתביעה לנזק ממוני הטעונה הוכחה כדבעי בראיות להבדיל מנזק כללי . אוסיף ואומר כי אף מבחינת הסיבתיות לעוולה, קרי הקשר הסיבתי של התנהגותו של הנתבע כמתואר לעיל, סבורני כי מדובר בקשר רופף.
82. לגבי הוצאות טיפול נפשי לקטינים ציינה התובעת בתצהירה כי הוציאה לצורך כך סך של 14,500 ₪ תוך שהדגישה כי הטיפול היה בייחוד לבן... אשר טופל במשך כשנה אצל ד"ר נפתלי פיש כאשר עלותה של שעת טיפול הייתה 350 ₪. התובעת הוסיפה כי בשל חוסר השקט של הבן... וקשייו בבית הספר היא נדרשה לקבל איבחון מקיף לצורך ועדת השמה, אבחון שעלותו עמדה על סך של 500 ₪.
83. התובעת צירפה אמנם לתצהירה מכתב מיום 06.11.06 מד"ר פיש שיועד לבאת כוחה (נספח ד' לתצהיר) חוות-דעת של ד"ר בוכבינדר מיום 20.06.07 בעניין סיכום בדיקה פסיכולוגית של הבן... (נספח ה') אולם אין בהם כדי להוות ראיה על עלות הטיפול של הבן... ועל אחת כמה וכמה - אין בהם כדי להוות ראיה לעלות הטיפול הנפשי של יתר הילדים.
84. לאור האמור, משלא הוכחו בפני הסכומים הנתבעים, לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות טיפול נפשי. אוסיף ואומר כי גם בהקשר זה יש לתת את הדעת למידת הסיבתיות - לקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע המתוארים לעיל ובין השפעתם על הקטינים ובייחוד - מידת השפעתם על מצבם הנפשי, עניין שגם הוא לא הוכח בפני במידת הצורך לשם פסיקת הפיצוי המבוקש.

פיצויים עונשיים/לדוגמה/מוגברים
85. בכתב התביעה עתרה כאמור התובעת: "לפסיקת פיצויים עונשיים ו/או פיצויים לדוגמה ו/או פיצויים מוגברים".
86. בסעיף 25 לתצהירה מיום 26.03.08 נימקה התובעת ראש תביעה זה כדלקמן:
'התקיפה הברוטלית ושלוחת הרסן שאירעה בחודש נובמבר 2005 וכן מעשיו האחרים המפורטים בתצהיר זה - התעללות נגד אשתו ואם לשמונת ילדיו חייבים לקבל יחס מיוחד מטעם בית-המשפט. מדובר במקרי אלימות בתוך הבית, מקום שהיה אמור להוות מחסה ומגן עבורי
...
עד היום מפריע לי במיוחד העובדה שמ' לא היסס להתעלל בי גם בנוכחות של הילדים.
...
התעללותו של מ' נועדה למנוע ממני לחיות בביתי בשלווה, בשקט בביטחון ובכובד והיא מהווה פגיעה חמורה בזכויותיי הבסיסיות ושל הבית היהודי אתו (כך במקור - א.כ) חשבתי שאני מקימה עם מ' כשהתחתנתי אתו.
...
אני בקשתי בכתב התביעה שבית-משפט נכבד זה יטיל על מ' פיצויים עונשיים שלא פחות מ- 200,000 ₪. את השנים שהשקעתי בו ובחיים המשותפים שלנו לא אקבל חזרה, את ההשפלות והכאבים שהוא הטיח בי אין למחוק...'
87. מטרתו של הפיצוי הנזיקי היא העמדת הניזוק במצב אלמלא היה ניזוק. מטרת הפיצוי העונשי היא להעניש את המעוול על התנהגותו וולבטא סלידה ממנו. הפיצוי המוגבר מבטא הערכה כנה של הנזק כאשר הנזק הוגבר על-ידי ההתנהגות הבלתי-ראויה של המזיק (ראה לעניין זה בהרחבה ב- ע"מ 595/04 הנזכר לעיל וסקירת הספרות המשפטית שם, בייחוד פסקה 20 לפסק-הדין).
88. סבורני בעניינו, כי המקרה דנן הוא מקרה ברור בו התנהגותו הזדונית והמכוונת של הנתבע הגבירה בצורה ניכרת את סיבלה של התובעת כמפורט בסעיף 86 לעיל והיא זכאית לפיצוי מוגבר על-כך. דרך זו מתאימה יותר בעיני מפסיקת פיצויים עונשיים (וראה לעניין זה גם האמור ב- תמ"ש 18551/00 ו- ע"מ 595/04 שאוזכרו לעיל).
89. בנסיבות העניין הנני פוסק לתובעת פיצוי מוגבר של 10,000 ₪.

לסיכום
לאור האמור לעיל התובע ישלם לנתבעת פיצויים בסך של 60,000 ₪ ובנוסף יישא בשכר-טרחת ב"כ התובעת בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק."