botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בפשיטת רגל (סוגיות נבחרות)

הפרקים שבספר:

הפטר בפשיטת רגל (סעיפים 61 עד 70 לפקודה)

שאלה: כיצד ינהג בית-המשפט בבואו לדון במתן צו הפטר לחייב?
תשובה: בנותנו הפטר לחייב, פוגע בית-המשפט בזכויותיהם של הנושים ולכן בית-המשפט בדונו בבקשה לצו הפטר חייב לאזן בין הפגיעה בזכות הקניין של הנושים, המוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לבין האינטרס של פושט הרגל לקבל צו הפטר ולפתוח דף חדש בחייו.

שאלה: מהם הנתונים שעל בית-המשפט לקחת בחשבון בבואו לדון במתן צו הפטר לחייב?
תשובה: בית-המשפט בדונו בבקשת חייב ליתן צו הפטר יביא בחשבון את הנקודות הבאות: תום-ליבו של החייב בכל שלבי הליכי פשיטת הרגל; שיתוף פעולה של החייב עם הנאמן; האם החייב עומד בתשלומים העיתיים שנקבעו לו; היקף חובותיו של החייב; יכולת הפירעון העתידית של החייב; המסקנות שהובאו בתסקיר מטעם הכנ"ר; עמדתו של הנאמן; עמדתם של הנושים; התועלת שיש לנושים באם הליכי פשיטת הרגל יימשכו; גילו של החייב; מצבו הרפואי של החייב; האם לחייב קיים רכוש; האם החייב הציע לטובת נושיו, הצעה כלשהיא, אשר יש בה להעשיר את קופת פשיטת הרגל {זאת במקרה ובו בקופת הכינוס קיים סכום כסף זעום לעומת סך כל תביעות החוב שהוגשו ושאושרו}; האם בעלי החוב הגדולים התנגדו/תמכו ליתן לחייב צו הפטר {פש"ר (חי') 390/04 נחום סיגלית נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, תק-מח 2006(2), 3210 (2006)}; משך הזמן הרב שחלף ממועד הכרזת החייב פושט רגל ועד להגשת הבקשה למתן צו הפטר מטעמו; אופי ההתנגדויות לצו ההפטר.

שאלה: מהו המועד בו רשאי החייב לבקש בית-המשפט מתן הפטר?
תשובה: סעיף 61(א) לפקודה קובע כי חייב רשאי לבקש בכל עת, הפטר לחובותיו. לאחר הגשת הבקשה להפטר יקבע בית-המשפט מועד לדיון. הודעה על מועד הדיון תישלח 14 ימים לפחות לפני היום שנקבע לדיון.

ההודעה תישלח לכל מי שהגיש תביעת חוב או שצויין כנושה בדו"ח החייב כאמור בסעיף 61(ב) לפקודה.

שאלה: האם הבקשה למתן צו הפטר תידון בדלתיים פתוחות?
תשובה: כן. סעיף 61(ג) לפקודה קובע כי הבקשה להפטר תידון בדלתיים פתוחות, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט אחרת.

שאלה: האם חוסר שיתוף פעולה עם הכונס הרשמי מצדיק דחייתה של בקשה למתן הפטר?
תשובה: כן {בש"א (חי') 9394/05 ח'לאילה קיפאח נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה, תק-מח 2006(2), 10503 (2006)}.



שאלה: כיצד על הנאמן לנהוג כאשר הוגשה בקשה למתן צו הפטר?
תשובה: תקנה 42 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי במקרה והוגשה בקשה למתן צו הפטר - על הנאמן להגיש לבית-המשפט: רשימת נושי החייב; חובות בני תביעה לכל נושה שהכיר בהם הנאמן; הסכום שנפרע על חשבון כל חוב.

שאלה: כיצד יש לנהוג בכל הנוגע להודעה שתישלח לנושי החייב?
תשובה: תקנה 43 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי הודעה לנושים, על מועד הדיון בבקשה למתן צו הפטר, תשלח חתומה על-ידי הכנ"ר וזאת כאמור בטופס 18 לתקנות פשיטת הרגל. להודעה זו יצורף העתק מן הבקשה למתן צו הפטר וכן יצויין שם החייב; יצויין שם בית-המשפט המוסמך לדון בבקשת ההפטר; יצויין כי באם הנושה מתנגד לבקשה למתן צו הפטר - עליו להגיש לבית-המשפט התנגדות מנומקת וזאת לפחות 3 ימים, לפני היום שנקבע לדיון בבקשה למתן צו הפטר.

שאלה: מהם השיקולים שבית-המשפט ישקול בבואו להכריע בבקשה למתן צו הפטר?
תשובה: בית-המשפט בטרם הכריעו בבקשה למתן צו הפטר יביא בחשבון את האמור בתסקיר שהוגש מטעם הכנ"ר וכן את התנהגותו של החייב במשך הליכי פשיטת הרגל.




שאלה: מה יכלול התסקיר המוגש על-ידי הכונס הרשמי?
תשובה: הכונס הרשמי בתסקירו יכלול את המידע הבא: מספר תביעות החוב שהוגשו כנגד החייב וסכומם הכולל; מספר תביעות החוב שאושרו על-ידי הנאמן וסכום הוכחות החוב הכולל שאושר; האם הצטברו כספים בקופת הכינוס; התנהגותו של החייב בהליך פשיטת הרגל; הנכסים אותם מימש הנאמן; האם החייב הציע להפקיד סכום כסף נוסף לקופת הכינוס; האם הוגשו התנגדויות על-ידי מי מהנושים, לבקשת החייב למתן הפטר.

שאלה: האם החייב רשאי ליתן השגתו לתסקיר המוגש על-ידי הכונס הרשמי?
תשובה: כן. על-פי תקנה 45 לתקנות פשיטת הרגל רשאי החייב ליתן השגתו לתסקיר הכנ"ר. על ההשגה להיות מנומקת.

שאלה: כיצד על נושה המתנגד למתן צו הפטר לנהוג?
תשובה: תקנה 46 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי נושה המתנגד למתן צו הפטר לחייב, יגיש לבית-המשפט התנגדות מנומקת לפחות שלושה ימים לפני הדיון. כמו-כן, ימציא הנושה עותקים ממנה לחייב ולכונס הרשמי. על ההתנגדות להיות מנומקת שאם לא כן - תידחה {ראה למשל בש"א (נצ') 1580/04 אסייג יוסף נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2005(2), 6461 (2005)}.




שאלה: מהם הסייגים למתן צו הפטר?
תשובה: סעיף 62(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי בית-המשפט רשאי, בכפוף להוראות סעיפים 63 {סייגים למתן הפטר} וסעיף 64 {שינוי צו} לפקודת פשיטת הרגל, לקבוע אחת משלוש: האחת, ליתן צו הפטר מוחלט וללא כל תנאי. השניה, להתלות את צו ההפטר. השלישית, להתנות את צו ההפטר בהתקיימם של התנאים, אשר הוגדרו על-ידי בית-המשפט.

בית-המשפט מוסמך להתנות או להתלות את צו ההפטר בתשלום לקופת הכינוס וזאת לתקופה שלא תעלה על 4 שנים מיום מתן צו ההפטר. על-אף האמור, בית-המשפט רשאי להאריך את תקופת התשלום מעבר ל- 4 שנים ובלבד שיהיו טעמים מיוחדים שיירשמו.

שאלה: מה הדין כאשר החייב לא עמד ו/או לא מילא אחר תנאי שקבע בית-המשפט בצו ההפטר?
תשובה: במקרה זה, רשאי בית-המשפט, מיוזמתו או לבקשת הכנ"ר, הנאמן, נושה החייב - לבטל את צו ההפטר.

שאלה: האם העובדה שהחייב נהג בחוסר תום-לב במהלך הליך פשיטת הרגל כדי להוות נימוק לדחייתה של בקשה למתן צו הפטר?
תשובה: כן. סעיף 63(ב)(1) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי חייב לא יקבל צו הפטר באם במהלך פשיטת הרגל נהג החייב בחוסר תום-לב ובמטרה לנצל את הליכי פשיטת הרגל. כלומר, חייב יקבל צו הפטר ובלבד שהתנהגותו לא הוכתמה בחוסר תום-לב.

שאלה: במעמד הדיון למתן צו הפטר לחייב, על מי מוטל הנטל להוכיח כי החייב נהג בהליך פשיטת הרגל בחוסר תום-לב?
תשובה: באם נטענת על-ידי מי מהנושים טענה של חוסר תום-לב של החייב - נטל הראיה להוכיח כי אכן החייב נהג בחוסר תום-לב רובץ על הטוענים, קרי הנושים.

שאלה: האם פיגור בתשלומים החודשיים יכול להוות מכשול במתן צו הפטר?
תשובה: כן. פיגור בתשלומים לקופת פשיטת הרגל איננה עולה בקנה אחד עם דרישת תום-הלב הנדרשת מן החייב {בש"א (נצ') 2163/05 ליטבק אינסה נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה ואח', תק-מח 2005(4), 9435 (2005); ה"פ (חי') 29404/97 עמאשי עטייה נ' הכונס הרשמי ואח', תק-מח 2002(3), 12031 (2002)}.

שאלה: מהו הדין באשר לאי-ניהול פנקסי חשבוניות?
תשובה: ב- רע"א 2282/03 {ראובן גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(2), 810 (2004); ראה גם פש"ר (נצ') 124/02 כרים שדאד נ' כונס הנכסים הרשמי - חיפה, תק-מח 2004(2), 9413 (2004)} קבע בית-המשפט כי אין לראות באי-ניהול פנקסי חשבוניות, בתקופה שקדמה לתקופת שלוש השנים קודם הגשת הבקשה, משום התנהגות שלא בתום-לב וכדי לבדוק באם החייב תם-לב או חסר תום-לב יהא על בית-המשפט לבדוק כל מקרה לגופו.



שאלה: מהו הדין באשר לקבלת חבויות חדשות ומתן צו הפטר?
תשובה: סעיף 63(ב)(3) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי חייב לא יקבל צו הפטר באם קיבל על עצמו חבויות חדשות או התחיל בעסקים חדשים בעת שידע כי הוא חדל-פירעון ומבלי שידע כי יוכל לעמוד בהתחייבויותיו {ראה למשל ה"פ (חי') 29404/97 עמאשי עטייה נ' הכונס הרשמי ואח', תק-מח 2002(3), 12031 (2002); המ' (נצ') 4672/96 אלון ישראל וציפורה נ' עורך-דין ארגוב, תק-מח 97(4), 433 (1997)}.

שאלה: מהו הדין באשר לקבלת צו הפטר והטענה כי החייב גרם לנושיו הוצאות מיותרות וזאת על-ידי הגנה קנטרנית או מרגיזה שהגיש כנגד תובענה שהוגשה כנגדו?
תשובה: סעיף 63(ב)(7) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי חייב לא יקבל צו הפטר במידה וגרם לנושיו הוצאות מיותרות וזאת על-ידי הגנה קנטרנית או מרגיזה שהגיש כנגד תובענה שהוגשה כנגדו בצדק.

כאשר החייב מסרב לבצע אחר פסק-דין לפינוי שהוצע כנגדו תוך שהינו גורם לבנק, ללא כל סיבה ו/או הסבר, הוצאות מיותרות על-ידי התנהגותו הקנטרנית - יראה בית-המשפט בהתנהגות זו כהתנהגות הנכנסת לגדרו של סעיף 63(ב)(7) לפקודה, המאפשרת לבית-המשפט לסייג את מתן צו ההפטר {בש"א (נצ') 2163/05 ליטבק אינסה נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז חיפה ואח', תק-מח 2005(4), 9435 (2005)}.



שאלה: מהו הדין באשר לבקשה למתן צו הפטר והעובדה כי פושט הרגל היה אשם במרמה או בהפרת נאמנות במרמה?
תשובה: ב- פש"ר (יר') 176/97 {איה בר-לב איש-שלום נ' איש שלום, תק-מח 98(2), 3628 (1998)} נדונה בקשה למתן צו כינוס והכרזתה של החייבת כפושטת רגל. הכונס הרשמי סבר כי לאור סעיף 63(ב)(12) לפקודת פשיטת הרגל ניתן ליתן הפטר חלקי לחייבת. כלומר, הכונס הרשמי סבור כי יש ליתן לחייבת צו הפטר רק לחובות נשוא הסתבכותה הכלכלית ואין ליתן לה הפטר באשר לקנס כספי שהוטל עליה בגינה הורשעה.

הכונס הרשמי סבור, כי ניתן לעשות שימוש בסעיפים 63(ב)(12) או בסעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל דבר שיביא למתן הפטר חלקי לחייבת. כב' השופטת מיכאלה שידלובסקי-אור קיבלה את עצת הכונס הרשמי.

שאלה: האם בית-המשפט מוסמך לשנות את האמור בצו שנתן?
תשובה: כאשר בית-המשפט קבע כי החייב יהיה מופטר בתנאים אלה או אחרים ועברו שנתיים מיום מתן צו ההפטר המותנה לחייב, ופושט הרגל שכנע את בית-המשפט כי לא יכול לעמוד ו/או למלא את הצו שניתן - רשאי בית-המשפט לשנות את האמור בצו ובתנאים שיראה לו.

על-פי תקנה 51 לתקנות פשיטת הרגל, הכונס הרשמי, הנאמן והנושים יהיו צד לבקשתו של החייב {המשיבים} לשנות את צו ההפטר שנתן בית-המשפט.



שאלה: מהו הדין באשר לתעודה לעניין חיקוקים פוסלים כאמור בסעיף 66 לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: על-פי סעיף הנ"ל לאחר שבית-המשפט מעניק הפטר לחייב-פושט הרגל, רשאי הוא ליתן לחייב תעודה, המעידה שפשיטת הרגל של החייב קרתה עקב כישלון בלתי-צפוי מצד החייב ושאין בה משום התנהגות רעה, וכל זאת בכדי להסיר מן החייב כל פסלות שהיא. יודגש, כי החלטת בית-המשפט ליתן תעודה כאמור, ניתנת לערעור {ראה גם בש"א (חי') 3959/01 רוזנברג ניקי נ' הכונס הרשמי ואח', תק-מח 2001(3), 23345 (2001)}.

שאלה: האם לאחר קבלת צו ההפטר החייב מחוייב לשתף פעולה עם הנאמן בכל הנוגע למימוש נכסיו?
תשובה: סעיף 67 לפקוד פשיטת הרגל קובע כי למרות שהחייב קיבל הפטר מבית-המשפט, עליו להמשיך ולשתף פעולה עם הנאמן, קרי, לסייע לנאמן במימוש נכסיו והמוקנים לנאמן. אם החייב לא יסייע לנאמן - יעבור עבירה לפי פקודת פשיטת הרגל. כמו-כן, באם החייב לא יסייע לנאמן - רשאי בית-המשפט לבטל את צו ההפטר שנתן. יודגש, כי ביטול ההפטר לא פוגע בתוקפם של מכירה, העברה או תשלום שנעשו כשורה לאחר מתן צו ההפטר ולפני ביטולו.

כלומר, חובותיו של החייב להמשיך לנהוג בתום-לב ובשיתוף פעולה עם בעלי התפקיד ממשיכים לחול גם לאחר הפטרו ואל לו לחייב לסבור שלאחר שקיבל את ההפטר - כרטיס הכניסה לחייו החדשים נטולי החובות - יכול הוא להתעלם מחובותיו והתחייבויותיו הקודמים טרם קבלת ההפטר ושעל פיהם, בגינם ובהסתמך עליהם ניתן ההפטר.

חייב שמבצע טעות שכזו עלול למצוא עצמו מושלך חזרה למעמד פושט הרגל, וחבל, שהרי ממילא כבר אין לחייב שליטה בנכסים אלה ועל-כן מן הראוי להיות חכם ולהתעלם מתחושות תסכול, אדישות ואחרות שיש בהם כדי לפגוע במה שהושג.

שאלה: האם בסמכותו של הכונס הרשמי להגיש בקשה למתן צו הפטר לחייב?
תשובה: כן {ראה סעיף 67א לפקודת פשיטת הרגל}.

שאלה: האם הנימוקים למתן צו הפטר מטעם הכונס הרשמי דומים או זהים לבקשתו של חייב?
תשובה: על-פי סעיף 76א לפקודת פשיטת הרגל הכונס הרשמי יכול אף הוא להגיש בקשה למתן צו הפטר. יודגש, כי הנימוקים עליהם מסתמך החייב, שונים מן הנימוקים עליהם מסתמך הכנ"ר {ת"א (ת"א) 2463/81 אלוני נ' סבירסקי, פ"מ התשמ"ו(ב), 45}. הנימוק היחידי שמצאנו בסעיף 76א לפקודת פשיטת הרגל הוא היעדר תועלת לנושים {ראה גם ע"א (ב"ש) 1128/99 בורטניק ראובן נ' בנק המזרחי, תק-מח 99(3), 2590 (1999)}.

שאלה: מהי המשמעות של צו הפטר?
תשובה: סעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת הרגל {למעט האמור להלן}. כלומר, עם ביצוע תוכנית ההפטר יהיה החייב פטור מתשלום כל חובותיו שנוצרו כתוצאה ממעשה פשיטת הרגל {המ' (נצ') 1202/98 חיים וחוה סלומון נ' רות אזולאי ואח', תק-מח 98(3), 231 (1998)}.

שאלה: מהם החובות שצו ההפטר לא יפטור?
תשובה: חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס {בש"פ 373/89 א' שטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 474 (1989)}; חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה; חבות לפי פסק-דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה {ע"א 6810/05 אברהם בר-הראל נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-על 2005(3), 787 (2005)}.

שאלה: האם קנסות חניה ייחשבו כחוב המגיע למדינה בשל קנס?
תשובה: ב- ע"א 5735/09 {עיריית טבריה נ' אבנר סינואני, תק-על 2012(2), 849, 854 (2012)} נפסק מפי כב' הנשיא השופט א' גרוניס:

"1. בבית-המשפט המחוזי בנצרת התנהל הליך פשיטת רגל בעניינו של המשיב 1 (להלן: "המשיב"). ההליך הסתיים בעקבות הסדר נושים שהמשיב מילא אחר תנאיו. כפועל יוצא מהסדר הנושים הופטר המשיב מחובותיו. כעבור מספר שנים, ביקשה עיריית טבריה (המערערת; להלן: "העיריה") לגבות קנסות חניה של המשיב, שהפכו חלוטים לפני שהחל הליך פשיטת הרגל. בהליך דנא משיגה העיריה על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) להורות על ביטול הליכי הגביה שנקטה העיריה.

2. הרקע העובדתי הצריך לענייננו אינו שנוי במחלוקת. בשנת 2003 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. ביום 4.9.2003 הורה בית-המשפט המחוזי על מתן צו כינוס. כעבור זמן מה הציע המשיב הסדר נושים. רוב נושיו של החייב הסכימו להסדר. ביום 9.5.2005 אישר בית-המשפט המחוזי את הסדר הנושים. ביום 1.6.2005 קבע בית-המשפט כי המשיב מילא אחר תנאי ההסדר. לפיכך, ביטל בית-המשפט את צו הכינוס. בהחלטה נוספת, מיום 14.7.2005, קבע בית-המשפט כי הסדר הנושים מחייב את נושי המשיב לגבי כל חוב בר תביעה (ההחלטות הנזכרות ניתנו על-ידי כב' השופט ב' ארבל). כפועל יוצא מכך, הופטר המשיב מכל חובותיו עד למועד צו הכינוס - 4.9.2003. בחלוף מספר שנים, ביום 6.1.2009, הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה לביטול הליכי גביה שנקטה נגדו העיריה בגין קנסות חניה משנת 1997 (להלן: "קנסות החניה"). לטענת העיריה, גובה החוב הוא כ- 2,000 ש"ח. הבקשה הוגשה בתיק פשיטת הרגל. המשיב סבר כי נוכח הפטרתו מחובותיו בעקבות הסדר הנושים, יש לבטל את הליכי הגביה שנקטה העיריה, אשר התייחסו לקנסות חניה שנוצרו לפני צו הכינוס. כונס הנכסים הרשמי, הוא המשיב 2 (להלן: "הכונס הרשמי"), סבר כי יש להיעתר לבקשת המשיב. העיריה מצידה התנגדה לבקשה. ביום 20.5.2009 קיבל בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) את בקשת המשיב. הטעם המרכזי לקבלת הבקשה היה שהעיריה לא הגישה תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל. העיריה אינה משלימה עם ההחלטה ומכאן הערעור שלפנינו. המשיב והכונס הרשמי סבורים כי יש לדחות את הערעור. יצויין, כי המשיב לא הגיש סיכומים מנומקים בערעור דנא וביקש להצטרף לטענות הכונס הרשמי. עוד יודגש, כי בערעור דנא טוען הכונס הרשמי כי בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי, אין העיריה מנועה מלגבות את קנסות החניה אך ורק משום שלא הגישה תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל. עם-זאת, הכונס הרשמי סבור כי קיימים טעמים אחרים המלמדים כי הסדר הנושים ותוצאותיו חוסמים את דרכה של העיריה מלנקוט הליכי גביה כאמור. נוסיף, כי בדיון שנערך בפנינו הושגה הסכמה כספית במטרה להביא לסיום הליכי הגביה בהם נקטה העיריה. נותרה, איפוא, אך השאלה העקרונית שעולה בערעור.

דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור. זאת, מן הטעמים שיובאו עתה.

3. כידוע, פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") מתווה מספר מסלולים לסיום הליך של פשיטת רגל (לסקירה תמציתית כללית של מהלך פשיטת רגל, ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 43-41 (מהדורה שלישית, 2010), 43-41 (להלן: "לוין וגרוניס")). כך, הליך פשיטת רגל יכול להסתיים בפשרה או בהסדר, כפי שאירע במקרה דנא. הכלל הוא, כי בכל שלב של פשיטת הרגל רשאים החייב ונושיו לגבש הסדר: לפני מתן צו כינוס, ואף בלא שהוגשה כלל בקשת פשיטת רגל (סעיף 19א לפקודה), לאחר מתן צו כינוס (סעיפים 41-33 לפקודה) ואף לאחר הכרזת החייב פושט רגל (סעיפים 54-52 לפקודה). אם התקבל ההסדר על-ידי רוב הנושים, בהתאם לרוב הנדרש לפי סעיף 34 לפקודה, יחייב ההסדר גם את הנושים שהתנגדו לו. אשר לתוצאות הפשרה או ההסדר, קובע סעיף 35(י) לפקודה כי ההסדר יפטור את החייב מכל חובותיו שהיו בני תביעה בהליך פשיטת הרגל. זאת, פרט לחוב בגין פסק-דין במזונות. מסלול נוסף ונפרד, וזה המסלול הטבעי לסיום הליכי פשיטת הרגל, הוא בדרך של מתן צו הפטר (סעיפים 70-61 לפקודה). צו ההפטר יכול להינתן לבקשת החייב, אף בלא הסכמת הנושים. בכך טמון השוני המרכזי בין צו הפטר "רגיל" לבין הסדר או פשרה. הצו מפטיר את החייב מחובות בני תביעה בפשיטת רגל. הצו מאפשר, למעשה, לחייב לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים (לדיון בתכלית צו ההפטר ראו, ע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין, תק-על 2010(1), 574 (18.1.2010), פסקה 7; לוין וגרוניס, עמ' 197). עם-זאת, המחוקק קבע כי חובות מסויימים, המנויים בסעיף 69(א) לפקודה, יעמדו בתוקף חרף צו ההפטר (ראו לוין וגרוניס, עמ' 208-207). מדובר בחוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה (סעיף 69(א)(1) לפקודה); בחוב המגיע למדינה בשל קנס (שם); בחוב או חבות שנוצרו במרמה (סעיף 69(א)(2) לפקודה); ובחבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות (סעיף 69(א)(3) לפקודה). יוער, כי לגבי חוב מזונות רשאי בית-המשפט להורות במפורש כי החייב יופטר אף ממנו (שם). מדובר ברשימה רחבה יותר של חובות שיהיו מוגנים מפני צו הפטר, בהשוואה לזו שנקבעה בסעיף 35(י) לפקודה ביחס להפטר שבא עם הסדר או פשרה.

4. במקרה שלפנינו הסתיים הליך פשיטת הרגל של המשיב בעקבות הסדר נושים. מכאן, שבענייננו חל סעיף 35(י) לפקודה, לפיו פשרה או הסדר יפטירו את החייב מחובות בני תביעה בפשיטת הרגל, פרט לחוב בגין פסק-דין בתביעה למזונות. לכאורה, חובות אחרים בני תביעה, כדוגמת קנסות החניה במקרה דנא, אינם "מוגנים" מפני הסדר הנושים. נזכיר, כי קנסות החניה הוטלו על המשיב לפני שניתן לגביו צו כינוס. לפיכך, מדובר בחובות בני תביעה, במשמעות סעיף 72(1) לפקודה (ראו והשוו, ע"א 106/60 שכטר נ' הנאמן בפשיטת רגל של א. שכטר, פ"ד טו 173, 187-185 (1961)). דא עקא, סעיף 41 לפקודה מוסיף וקובע כי:

'פשרה או הסדר, אף אם הוסכם עליהם ואושרו, לא יחייבו נושה שלא הסכים להם לעניין חוב או חבות אשר לפי פקודה זו לא היה החייב נפטר מהם על-פי צו הפטר בפשיטת רגל.'

סעיף 41 לפקודה מרחיב, איפוא, את סוגי החובות בני התביעה שיעמדו בתוקף חרף הפטר שבא עם הסדר או פשרה. הסעיף קובע שני תנאים לצורך הקביעה כי עסקינן בחוב "משוריין", קרי בחוב בר תביעה שממשיך לעמוד בתוקף ושניתן לגבותו חרף ההפטר. מדובר בשני תנאים מצטברים (ראו, לוין וגרוניס, עמ' 165-164). התנאי האחד הוא, כי הנושה הרלוונטי לא הסכים להסדר הנושים. תנאי נוסף הוא, כי מדובר בחוב שהחייב לא היה נפטר הימנו "על-פי צו הפטר בפשיטת רגל". דעתי היא, כי במקרה שלפנינו מתקיימים שני התנאים הנזכרים. ראשית, דומני כי ניתן לראות את העיריה, אשר לא נטלה חלק בהליך פשיטת הרגל של המשיב, כמי שלא הסכימה להסדר הנושים. שנית, סעיף 69(א) לפקודה מונה חובות בני תביעה שחייב לא היה נפטר מהם על-פי צו הפטר "רגיל" בפשיטת רגל. הסעיף האמור מונה, בין היתר, חוב המגיע למדינה בשל קנס (סעיף 69(א)(1)). דעתי היא כי חובו של המשיב לעיריה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעיריה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החניה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר.

5. במקרה זה לא מתעורר קושי מיוחד בכל הנוגע לתנאי הראשון בסעיף 41 לפקודה בדבר אי-הסכמתו של הנושה, ובענייננו העיריה, להסדר הנושים. זאת, מן הטעם שהעיריה לא הייתה צד להליך פשיטת הרגל של המשיב וממילא לא הביעה הסכמה פוזיטיבית להסדר הנושים. לפיכך, ניתן לראות את העיריה כמי שלא הסכימה להסדר. אעיר, כי מבחינה עקרונית מצריך תנאי זה פירוש מצמצם. פרשנות מרחיבה של התנאי הנזכר עלולה להשפיע על נושים מסויימים שלא להסכים להסדר נושים, אפילו משרת ההסדר את האינטרסים שלהם עצמם. ניתן להסביר את הדברים בדרך של הצגת דוגמה. נניח, למשל, כי חייב בפשיטת רגל חב למדינה כספים בגין קנסות. ככל שהליך פשיטת הרגל של החייב הסתיים בצו הפטר "רגיל", החוב למדינה יעמוד בתוקף חרף ההפטר (סעיף 69(א)(1) לפקודה). לעומת-זאת, אם ההליך יסתיים בהסדר או בפשרה, הרי לפי סעיף 41 לפקודה לא יהיה די בכך שמדובר באחד מהחובות המוגנים מפני הפטר "רגיל" המנויים בסעיף 69(א)(1) לפקודה. על-מנת שחוב זה יעמוד בתוקף חרף ההסדר, יש להוסיף ולהראות כי המדינה לא הסכימה להסדר הנושים. תנאי זה מעורר קושי אם מוסיפים לתיאור הדברים אפשרות נוספת, שלא ניתן לשלול אותה, לפיה מדובר בחייב שחב למדינה שני חובות: חוב אחד בגין קנסות וחוב נוסף שנוצר על רקע סכסוך אזרחי "רגיל". בדוגמה זו ייתכן בהחלט כי למדינה יהיה אינטרס להסכים להסדר הנושים, על-מנת שהחייב יפרע ולוּ חלק מן החוב האזרחי שהוא חב לה. אלא, שבכל הנוגע לחוב בגין הקנס, קובע כאמור סעיף 41 לפקודה, כי על-מנת שהחוב יעמוד בתוקף חרף הסדר הנושים, נדרשת המדינה להתנגד להסדר. במצב הדברים המתואר ייתכן שהמדינה תתנגד להסדר הנושים על-מנת "להגן" על תוקפו של החוב בגין הקנס, למרות שהסכמה להסדר עשויה לשרת את האינטרסים שלה ככל שעסקינן בחוב האזרחי הרגיל. נוכח הקושי המתואר נראה לי כי יש לפרש באופן מצמצם את התנאי בסעיף 41, לפיו נדרש הנושה שלא להסכים להסדר הנושים על-מנת שהחוב "המוגן" כלפיו יעמוד בתוקף חרף ההסדר או הפשרה. פרשנות מצמצמת זו מתחייבת, לגישתי, על-מנת שלא לעוות את מערכת התמריצים של נושים בבואם לשקול אם להסכים או להתנגד להסדר נושים. כך, אין לשלול מסקנה פרשנית לפיה הסכמה להסדר הנושים בדוגמה המתוארת, המותנית בכך שהחוב בגין הקנס לא יופטר כתוצאה מן ההסדר, יכולה להתפרש כאי הסכמה להסדר במשמעות סעיף 41 לפקודה. מכל מקום, בענייננו ברור שהעיריה לא הסכימה להסדר הנושים, ומכאן שאין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו.

6. השאלה הבאה היא, האם חובו של המשיב לעיריה בגין קנסות החניה מהווה "חוב המגיע למדינה בשל קנס" במשמעות סעיף 69(א)(1) לפקודה. דעתי היא, כי יש להשיב בחיוב לשאלה זו. כידוע, אחת מן המטרות המרכזיות של דיני פשיטת הרגל היא לאפשר לחייב שנקלע בתום-לב לקשיים לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים. צו ההפטר משקף את המטרה הזו, שכן הוא מאפשר לחייב לקבל הפטר מלא מחובותיו, ככל שמדובר בחובות בני תביעה בפשיטת רגל. מקום בו הוחלט ליתן צו הפטר, לאחר שנמצא כי קיימת הצדקה לכך נוכח השיקולים הצריכים לעניין, ובהם למשל תום-ליבו של החייב, הרי הרצון לאפשר לחייב לצאת לדרך כלכלית חדשה גובר על הפגיעה הפוטנציאלית בזכות הקניין של הנושים. דא עקא, המחוקק קבע כי קיימים סוגים מיוחדים של חובות, שאין מקום להסיגם מפני הרצון לאפשר לחייב להיפטר מחובותיו. מקרים אלה מנויים כאמור בסעיף 69(א) לפקודה. מדובר בחוב מזונות לפי פסק-דין (אלא אם בית-המשפט כלל אותו במפורש בהפטר), בחוב שהושג במרמה, בחוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, ובחוב המגיע למדינה בשל קנס. המשותף לכל אותם סוגי חובות הוא שבבסיסם עומדים שיקולים חברתיים מובהקים המצדיקים את "שיריון" החובות הנ"ל מפני צו הפטר בפשיטת רגל. כך, ביחס לחובות מזונות קיים אינטרס חברתי שהחייב במזונות ישלם דמי מזונות, והוא הדין לעניין חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף להם או שהשיג עליהם ויתור במרמה (סעיף 69(א)(2) לפקודה). ברור, שאין צידוק מוסרי וחברתי להפטרת חייב מחבות שנוצרה במרמה בשיתוף החייב, שאחרת יצא חוטא נשכר.

7. סעיף 69(א)(1) מוסיף וקובע כי חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, כמו גם חוב המגיע למדינה בשל קנס, הינם חובות שצו הפטר אינו חל לגביהם. ברור, שאף ביסוד קביעה זו עומדים שיקולים של טובת הציבור, שעניינם הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי. קנס, כידוע, הוא אחד מאמצעי הענישה המרכזיים בדין הפלילי. הוא מוטל, ככלל, על-ידי בית-המשפט, בעקבות הרשעה בדין פלילי (ראו סימן ד' בפרק ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")). תכלית הטלת הקנס בהליך הפלילי דומה במובנים רבים לתכלית של השתת עונשים פליליים אחרים, כמו מאסר. אלה אמורים להביא לידי ביטוי את המטרות החברתיות המובהקות העומדות בבסיס דיני העונשין: עקרונות ההלימה, השיקום וההרתעה; הצורך בהגנה על שלום הציבור; והחובה להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו לעניין זה העקרונות המפורטים בתיקון מס' 113 לחוק העונשין, שייכנס לתוקף ביום 10.7.2012 (סעיפים 1 ו- 3 לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012)). הנה-כי-כן, באיזון שערך המחוקק בין הרצון לאפשר לפושט רגל לפתוח פרק נקי בחייו הכלכליים, לבין התכליות העומדות ביסוד הענישה בפלילים, נקבע איפוא בסעיף 69(א)(1) לפקודה כי ידה של הענישה הפלילית תהא על העליונה. הביטוי לכך נמצא בקביעה שחובות למדינה בגין קנס הינם חובות שעל פושט הרגל לשאת בהם, אפילו הופטר הוא מחובותיו. זאת ועוד, סעיף זה משקף את הצורך באכיפה שוויונית של הדין הפלילי. כשם שברור שאדם שנדון לעונש מאסר לא יהיה פטור מריצוי עונשו אך ורק בגין הליך פשיטת הרגל, כך קובע סעיף 69(א)(1) לפקודה כי מי שהוטל עליו קנס פלילי לא יהיה פטור מתשלום הקנס אך נוכח קיומו של הליך כאמור. מסקנה אחרת עלולה הייתה להוביל לאפליה באכיפת הדין הפלילי, שכן ברור שמי שאינו פושט רגל לא יוכל להשתחרר ככלל מקנס פלילי. מסקנות אלה נכונות באותה מידה לגבי חובות לפי התחייבות להימנע מעבירה, העומדים אף הם בתוקף חרף צו הפטר (סעיף 69(א)(1) לפקודה). גם בסוג זה של חובות עסקינן בחובות בהם חב פושט הרגל בעקבות הליך פלילי, שכן התחייבות להימנע מביצוע עבירה הינה אחד מאמצעי הענישה המוכרים בדין הפלילי בישראל (סעיפים 76-72 לחוק העונשין). לא זו אף זו, אילו הפטר היה חל לגבי קנס או חוב בשל התחייבות להימנע מעבירה, עלול היה הדבר לתמרץ חייבים לפנות להליך פשיטת רגל מתוך כוונה לנסות להשתחרר מחובות אלה. להשלמת התמונה נציין, כי עיכוב ההליכים המשפטיים, החל מניה וביה עם מתן צו כינוס (לפי סעיף 20(א) לפקודה), אינו מכסה הליכים פליליים (ע"א 403/78 חברת מבני תעשייה בע"מ נ' אורנשטיין, פ"ד לג(1), 105, 107 (1978), וכן ראו, רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נז(5), 799 (2003)).

8. כפי שצויין, קנס הינו עונש המוטל ככלל על-ידי בית-המשפט בסיומו של הליך פלילי. אך קיימים מקרים בהם הסמכות להטלת קנס נתונה אף לרשויות המינהל. הכוונה היא בין היתר ל"עבירות קנס". סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ד-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), מסמיך את שר המשפטים לקבוע כי עבירה מסויימת שאינה פשע תהיה ל"עבירת קנס". המחוקק הוסיף והגדיר שני הליכים אפשריים ביחס לעבירות קנס: הליך של ברירת קנס והליך של ברירת משפט (סעיפים 230-222 לחוק סדר הדין הפלילי). המשותף לשני ההליכים הוא כי לנאשם בביצוע עבירות קנס נמסרת "הזמנה" בה מתאפשר לו לשלם את הקנס שנקבע לעבירה שהוא נחשד בביצועה, תחת האפשרות להישפט עליה. השוני בין שני ההליכים הוא הנפקות של אי-תשלום הקנס. בהליך של ברירת קנס יוביל אי-תשלום הקנס למשפט פלילי נגד הנאשם, ואילו בהליך של ברירת משפט יוביל אי-התשלום לגביית הקנס, אלא אם הודיע הנאשם במפורש כי ברצונו להישפט על העבירה הרלוונטית (ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ג' (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003), 1529 (להלן: "קדמי")). הנתון החשוב לענייננו הוא כי חרף אופיים המיוחד של הליכי ברירת הקנס וברירת המשפט, החלים ביחס לעבירות קנס, מדובר בסופו-של-דבר ב"הליכי דיון פלילי על כל המשתמע מכך" (קדמי, עמ' 1522 (ההדגשה אינה במקור - א' ג'); יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א' (מהדורה שנייה, 2010), 276 (להלן: "זמיר")). משמע, מבחינת התכליות של דיני העונשין, מגשים האמצעי העונשי המיוחד שנקבע ביחס לעבירות קנס את המטרות הבסיסיות של הדין הפלילי. משכך, אין מקום ליצור אבחנה לעניין תוקפו של הפטר בפשיטת רגל, בין חובות בגין קנס פלילי "רגיל" לבין חובות שנצברו עקב עבירת קנס.

9. עובדי הרשויות המקומיות בישראל מוסמכים מבחינה עקרונית להעמיד לדין את מי שנחשד על ידם בביצוע "עבירת קנס". ההסמכה הראשית לכך מצויה בסעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי אם היה לעובד רשות מקומית, שראש הרשות הסמיכו לכך, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירת קנס, "רשאי הוא למסור לו הזמנה בנוסח שנקבע" (סמכות זו מוקנית אף לשוטר או למי ששר הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך). הרשויות המקומיות בישראל הוסמכו להתקין חוקי עזר הכוללים איסורים פליליים. כך, ביחס לעבירות חניה קובע סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת התעבורה"), כי מועצה של עיריה או של מועצה מקומית רשאית להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העיריה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". זאת, בכפוף לתקנות שקבע שר התחבורה (סעיף 77(ב) לפקודת התעבורה). בפסיקה נקבע במפורש, כי הסמכה זו מאפשרת הטלת קנס על בעל רכב החונה שלא כדין, לפי חוק עזר (ראו רע"פ 6904/01 מוזס נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(4), 845 (30.12.2001), פסקה 5 (להלן: "עניין מוזס")). מכוח הוראה זו, ומכוח ההסמכה הכללית בסעיפים 251-250 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"), נקבעו חוקי עזר רבים המסדירים את החניה ברשויות המקומיות (ראו למשל, בג"ץ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נג(2), 798, 805-804 (1999)). יצויין, כי עבירות בדבר העמדת רכב וחנייתו, לפי חוק עזר של עיריה או מועצה מקומית, הוכרזו על-ידי שר המשפטים כ"עבירות קנס" (ראו צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002).

10. העובדה שהגורם המעמיד לדין היא הרשות המקומית, ולא המשטרה או רשויות אכיפת החוק של השלטון המרכזי, אינה משנה מן התכלית הבסיסית העומדת ביסוד הטלת קנס ביחס לעבירות קנס. לצורך הגשמת התכלית הקבועה בסעיף 69(א)(1) לפקודה, המבוססת על שיקולים שבטובת הציבור ועל הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי, אין מקום לפטור חייב בפשיטת רגל מתשלום חובות בגין קנס, כדוגמת קנס חניה, אך ורק משום שהגורם שהטיל את הקנס היא הרשות המקומית. מסקנה זו מתחדדת אם מתחשבים בכך שמבחינה עקרונית יכול נאשם לקבל הזמנה, בגין אותה עבירת קנס, משוטר או מעובד הרשות המקומית. כלומר, זהותו של מוסר ההזמנה עשויה לעיתים להיות נתון שרירותי (להערה בנושא זה ראו עניין מוזס, פסקה 5). אכן, מסקנה הפוכה לפיה קנס שהוטל על-ידי פקח של רשות מקומית לא יעמוד בתוקף חרף צו הפטר, אך ורק נוכח העובדה שמטיל הקנס הינו עובד של הרשות המקומית, עלולה להוביל לפגיעה באינטרס החשוב של אכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי.

11. ודוק, אין להתעלם מכך שמסקנה זו מעוררת קושי לאור סעיף 69(א)(1) לפקודה, המדבר על חוב למדינה, ואילו הקנס דנא הוטל על-ידי העיריה ולכן ייגבה על ידה וישולם לקופתה ובשבילה (סעיף 337 לפקודת העיריות, ולגבי מועצות מקומיות ראו סעיף 32 לפקודת המועצות המקומיות; כמו-כן ראו אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות (מהדורה שישית, 2010), 627; לתחרות בין המדינה לבין ועדה מקומית בשאלה מי מהן תקבל קנס שהוטל, ראו ע"פ 5132/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת השרון נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 770 (1993))). אולם, איני סבור כי הקושי האמור מצדיק, כשלעצמו, פרשנות המחריגה מתחולת סעיף 69(א)(1) לפקודה קנסות לרשויות מקומיות. זאת, נוכח תכליתו המיוחדת והברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודה וכן בהתחשב בכך שהרשויות המקומיות נתפשות במצבים לא מעטים "כזרועו הארוכה של השילטון המרכזי" (בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ"ד סא(2), 93, 164 (המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין) (2006)). אחד מאותם מקרים הוא הטלת קנס כאמצעי עונשי, ככל שהרשות הוסמכה לעשות כן בחוק. אדגיש, כי אין במסקנתי זו כדי ללמד כי כל דבר חקיקה המתייחס ל"מדינה", צריך להתפרש כמתייחס אף לרשויות המקומיות. נדרשת זהירות רבה בקביעה כאמור, שכן לרשויות המקומיות מעמד שונה מזה של רשויות השלטון המרכזיות ושל רשויות מינהליות אחרות (ראו למשל, בג"ץ 6057/07 חאג' יחיא נ' שר הפנים, תק-על 2007(4), 3870 (23.12.2007), פסקה 7). אלא, שבמקרה דנא סבורני כי נוכח תכליתו הברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודה, המתמקדת באינטרסים העומדים בבסיס הענישה בפלילים, להבדיל מזהותו הספציפית של הגורם המעמיד לדין, מתחייבת מסקנה פרשנית שאינה מחריגה קנסות לרשויות מקומיות מתחולת הסעיף.

12. במאמר מוסגר יצויין, כי בדין קיימת סמכות נוספת להטלת קנס בלא משפט, והיא בדרך של קנס מינהלי. האפשרות להטיל קנס מינהלי מוסדרת בחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985. קיימים הבדלים בין עבירת קנס לבין עבירה מינהלית הגוררת אחריה קנס מינהלי (לסקירה ראו, בג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1), 468, 476-472 (2000); זמיר, בעמ' 277-276). השוני המרכזי בין עבירה מינהלית לבין עבירת קנס הוא, כי מי ששילם קנס מינהלי רואים אותו כאילו לא עבר עבירה פלילית. "בכך שונה קנס מינהלי מברירת קנס וברירת משפט, שבהן תשלום הקנס נחשב הודאה והרשעה בביצוע עבירה פלילית" (זמיר, עמ' 277). כמו-כן, לרשויות מינהל שונות שהוסמכו לכך עומדת האפשרות להטיל עיצום כספי (ראו, זמיר בעמ' 278-277). במקרה שלפנינו אין צורך לקבוע האם קנס מינהלי או עיצום כספי עומדים אף הם בתוקף חרף צו הפטר. אעיר, עם-זאת, ובלא לקבוע מסמרות, כי נוכח התכלית העונשית הברורה העומדת בבסיס אמצעי האכיפה הנזכרים, נראה לכאורה כי אף חובות שנצברו בעקבות הטלת אמצעים אלה אמורים לעמוד בתוקף חרף הפטר בפשיטת רגל. זאת, אם מתחשבים בתכליתו הנזכרת של סעיף 69(א)(1) לפקודה.

13. סיכומם-של-דברים: במקרה שלפנינו טוענת העיריה כי המשיב חב לה כספים בגין קנסות חניה משנת 1997. כפי שצויין, גובה החוב עומד, לטענת העיריה, על כ- 2,000 ש"ח. קנסות החניה קדמו למועד כניסתו של המשיב להליך פשיטת רגל. הפטר המשיב מחובותיו, בעקבות הסדר הנושים, לא חל על חוב זה. זאת, נוכח התמלאותם של התנאים בסעיף 41 לפקודה לצורך מתן תוקף לחוב בר תביעה, חרף הסדר או פשרה. ראשית, בענייננו לא ניתנה הסכמת העיריה להסדר הנושים של המשיב. בנוסף, מדובר באחד מסוגי החובות שחייב בפשיטת רגל לא מופטר הימנו בצו הפטר רגיל, לפי סעיף 69(א)(1) לפקודה. משמעות הדברים היא, כי לא היה מקום לבטל את ההליכים שנקטה העיריה לצורך גביית החוב. משכך, יש לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר סבר אחרת. נעיר, כי מאחר שלא הועלו טענות בעניין, איננו מביעים עמדה בשאלה האם הדרך הדיונית אותה נקט המשיב, היינו פנייה לבית-המשפט של פשיטת רגל שנים לאחר סיום ההליך, הינה הדרך הנכונה.

14. אציע, איפוא, לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. עוד אציע שלא להטיל הוצאות בנסיבות העניין."

שאלה: האם ההפטר שקיבל המערער יחול על חובתו לשלם מזונות לבנותיו ולגרושתו?
תשובה: ב- ע"א 6810/05 {אברהם בר-הראל נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-על 2006(4), 2386 (2005)} קבע כב' השופט א' גרוניס קבע כי על-פי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל חוב המזונות יעמוד בתוקפו חרף מתן צו הפטר למערער.

שאלה: האם תידחה בקשה למתן הפטר כאשר תביעת המזונות מהווה כ- 74% מכלל תביעות החוב?
תשובה: כן {ראה למשל פש"ר (חי') 470/05 דראגמה סאלח נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2006(1), 4974 (2006); פש"ר (חי') 81/01 עמרם לוי נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2002(2), 13730 (2002)}.

שאלה: האם הפטר שקיבל החייב, בהליכי פשיטת הרגל נגדו, פוטרים את הערבים של אותו חייב מחוב שהם ערבו לפרעונו כלפי צד ג'?
תשובה: ב- ע"א (ב"ש) 1128/99 {בורטניק ראובן נ' בנק המזרחי, תק-מח 99(3), 2590 (1999)} בדחותו את הערעור קבע כב' השופט גלעד גלעדי כי מתן צו הפטר לחייב, אין משמעותו ביטול חובותיו, אלא, יש בכך משום פטור אישי מתשלום החובות ועל-כן, ערב לחייב שפשט רגל, ממשיך להיות חייב על-פי ערבותו, גם לאחר שפושט הרגל קיבל צו הפטר מבית-המשפט {ראה גם ד"נ 4/82 קוט נ' קוט, פ"ד לח(3), 197, 213 (1984)}.

שאלה: האם חוב כתובה הוא חוב בר-הפטר?
תשובה: ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 2393-09 {יואב עסיס מנחם נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2012(2), 1475 (2012)} נפסק מפי כב' השופט חגי ברנר:

"1. האם חוב כתובה הוא חוב בר הפטר? זוהי השאלה הטעונה הכרעה בהליך שבפניי.

2. החייב וגרושתו נישאו בשנת 1999 והתגרשו ביום 24.5.2007.
3. ביום 1.2.2008 ניתן נגד החייב פסק-דין בבית-הדין הרבני אשר חייב אותו לשלם לגרושתו סך של 180,000 ₪ בתור דמי כתובה ותוספת כתובה. משלא שולם חוב הכתובה, ניהלה הגרושה הליכי גביה נגד החייב בלשכת ההוצאה לפועל, הן בגין חוב המזונות והן בגין חוב הכתובה.

ביום 23.5.2010 ניתן צו כינוס על נכסי החייב.

ביום 7.12.2011 ניתן לחייב הפטר מחובותיו, לאחר שנמצא כי הצטבר בקופת הפש"ר סכום המאפשר חלוקת דיבידנד לנושים בשיעור של 100% נטו. יצויין כי הגרושה לא הגישה תביעת חוב בגין חוב הכתובה, ולכן אין לה חלק בכספים שיחולקו בין נושי החייב. מכאן שהדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניה על-מנת לגבות את חוב הכתובה היא באמצעות החרגתו מן ההפטר שניתן לחייב.

על רקע זה, הגרושה והחייב חלוקים בשאלה האם ההפטר חל גם על חוב הכתובה אם לאו.

4. לטענתה של הגרושה, כתובה היא מסמך אשר הבעל מעניק לאישה במעמד החופה, ובו מפרט הבעל את התחייבויותיו כלפי האישה הן במהלך תקופת הנישואין והן לאחריה, לרבות החובה לשאת במזונות האישה, לשלם לה דמי כתובה ותוספת כתובה וכן נדוניה ותוספת נדוניה. מכאן, כך טוענת הגרושה, מעמדה המשפטי של הזכות לדמי כתובה זהה למעמד המשפטי של הזכות למזונות. הזכות לדמי כתובה אף הוכרה על-ידי המחוקק, כעולה מס' 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 ומסעיפים 11 ו- 104 לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965.

5. לטענתו של החייב, אליה הצטרף המנהל המיוחד, קיים שוני מובהק ובולט בין חוב מזונות לחוב כתובה. בעוד שחובת האיש לתת מזונות לאשתו מקורה בשיקולים סוציאליים ובחבות מוסרית, הרי שחוב כתובה הוא חוב כספי רגיל לכל דבר ועניין, שלא נועד אלא למנוע מבעל לגרש את אשתו בלא סיבה משמעותית. לעניין זה הוא מסתמך על דברי הרמב"ם (אישות י', ז'): "וחכמים הם שתיקנו כתובה לאישה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה." ראיה לכך שאין בדמי הכתובה כל עניין סוציאלי מוצא החייב בכך שסכום הכתובה הוא קבוע, בלא קשר לצרכיה או מעמדה של האישה, בשונה ממזונות. החייב תמך את טיעוניו בחוות-דעת מאלפת ומקיפה של הרב ניר ורגון, דיין בבית-הדין לממונות של גזית בבית שמש. עוד טוען החייב כי המחוקק בחר להקנות חסינות מהפטר לחוב מזונות, אך לא לחוב כתובה, שכן רשימת החובות שאינם בני הפטר היא רשימה סגורה ומצומצמת, וחוב הכתובה אינו נמנה עליהם.

6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הדין עם החייב וכי חוב כתובה, בשונה מחוב מזונות, הוא חוב בר הפטר.

7. סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), קובע:

'צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
...
...
חבות לפי פסק-דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.'
הוראה זו נותנת ביטוי להשקפת המחוקק לפיה יש להקנות מעמד מיוחד ומועדף לחוב מזונות ביחס לחובות אחרים. בעוד שחובות אחרים (למעט חריגים המנויים בסעיף 69 לפקודה) הם בני הפטר, לא כך הוא הדבר כאשר עסקינן בחוב מזונות. הוא הדין בהסדר נושים, שאין בכוחו להפקיע חבות בגין מזונות (ראה סעיף 35(י) לפקודה). ראיה נוספת לעמדה זו של המחוקק, המקנה עדיפות לחוב מזונות על פני חובות אחרים, ניתן למצוא בהוראת סעיף 128 לפקודה, הקובעת כי "לפי בקשתו של אדם שמגיעים לו מפושט הרגל על-פי פסק-דין מזונות שזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, רשאי בית-המשפט להקציב לאותו אדם מזמן לזמן מתוך נכסי פושט הרגל או מתוך הכנסותיו סכומי כסף שימצא לנכון." מכאן שהמחוקק מכיר בצורך להקציב תשלום חודשי למי שזכאי למזונות, גם כאשר הדבר בא על חשבונם של הנושים האחרים. כמו-כן, חוב מזונות נחשב חוב בדין קדימה (ראה סעיף 78(3)(ד) לפקודה). בכל הנוגע להפטר, מקבל חוב המזונות מעמד מיוחד, שלא ניתן לחובות אחרים גם כאשר מבחינת דין הקדימה, הם קודמים לו בסדר הנשיה. כך למשל, בעוד שחוב בגין שכר עבודה או מס הכנסה הוא חוב בעדיפות גבוהה יותר מחוב המזונות, הרי שבכל הנוגע להפטר, מצב הדברים שונה: חוב בגין שכר עבודה או מס הכנסה הוא בר הפטר, אך חוב מזונות איננו כזה.

8. המחוקק ער היטב להבחנה בין חוב כתובה לחוב מזונות. תעיד על כך העובדה שבדברי חקיקה שונים הוא מתייחס לחוב כתובה. ראה למשל סעיף 11(ג) וסעיף 104(3) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). יתר על כן, בסעיף 104 לחוק הירושה מבחין המחוקק באופן מפורש בין חוב כתובה לחוב מזונות. גם בסעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, יש אזכור לזכויות על-פי הכתובה.
9. לנוכח זאת, ומשום שחזקה על המחוקק שהוא מבחין היטב בין חוב כתובה לחוב מזונות, אינני סבור שניתן לייחס למחוקק, בכל הנוגע לפועלו של צו הפטר, כוונה להחיל על חוב כתובה דין זהה לחוב מזונות.

10. זאת ועוד, גם מבחינה מהותית קיים שוני בין חוב כתובה לחוב מזונות. אמנם, בשני המקרים מדובר בחיובים שמקורם בדיני המעמד האישי, אלא שקיים שוני מהותי בין שני החיובים, מבחינת התכלית אותה נועדו לשרת ומבחינת הזכאים על פיהם. הזכות למזונות נועדה לאפשר קיום למי שזכאי למזונות, ואילו הזכות לדמי כתובה נועדה להרתיע את האיש מפני הרצון לגרש את אשתו בלא עילה של ממש; לאחר הגירושין, הזכות למזונות עומדת לילדי החייב בלבד, ולא לגרושתו, בעוד שהזכות לדמי כתובה עומדת לגרושה בלבד, והיא באה לעולם רק בעקבות פקיעת הנישואין; שיעור המזונות נגזר לעולם מצרכי הזכאים למזונות וממעמדם, ואילו חוב הכתובה הוא חוב ידוע וקבוע מראש; חוב המזונות איננו נובע מעילה חוזית, אלא מן המעמד האישי של הזכאי למזונות (ועל כן, אדם חב במזונות ילדיו אף אם איננו נשוי לאם הילדים), ואילו חוב הכתובה הוא לעולם חוב על-פי חוזה.

11. על האבחנה בין חוב כתובה לחוב מזונות עמד כב' השופט ס' ג'ובראן בעניין בר"ע (חי') 3269/96 סלומון טקאטש נ' מלכה טקאטש (1998), פ"מ תשנ"ח(א), 117 (פורסם בנבו):

'במקרה שבפנינו עלינו להכריע האם חוב המערער הנובע מהכתובה נחשב כחוב מזונות והוראות החלות על חוב כזה חלות גם עליו. חוב הכתובה בניגוד לחוב המזונות הינו חוב סופי מאחר ואין מטרתו בניגוד לחוב המזונות לדאוג לצורכיה ההכרחיים של האישה ואשר בלעדיהם אין היא יכולה להתקיים, וכי בית-המשפט קובע אותו מבלי שתיעשה חקירת יכולת לחייב ולכן חלות עליו ההוראות החלות על חוב רגיל ולא אלו החלות על חוב הנובע ממזונות... יתרה-מזאת, חוב המזונות נובע מחובת המבקש לשלם לבנו מזונות חודשיים והאם הינה צד פורמאלי בעניין זה, ואילו לגבי החוב הנובע מהכתובה, הצדדים בו הם המבקש והמשיבה ולא הילדים ולכן מדובר בצדדים שונים ובעילת תביעה שונה. מצד אחד חוב האב הנובע מחובתו לשלם מזונות לבניו, ומצד שני חוב המבקש הנובע מהתחייבויותיו לגבי המשיבה (גרושתו) בעת כריתת הסכם הנישואין ואין לראות בחוב זה כחוב מזונות ולדון בהם בתיק אחד. לאור האמור לעיל, הנני מקבל טענת המבקש לגבי הפרדת תיק המזונות מתיק הכתובה ומורה על העברת חוב הנובע מכתובה, מתיק המזונות לתיק הוצל"פ רגיל עם התוצאות הנובעות מהעברה זו.'

החלטה זו אושרה על-ידי בית-המשפט העליון:

'... על-פי תכליתו של חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967... ההסדרים המיוחדים אשר נקבעו בו לשם ביצוע פסק-דין שעניינו מזונות אינם חלים על ביצוע פסק-דין שעניינו סכום כתובה. חוב מזונות כמשמעותו בחוק מתייחס לסכום הפסוק שעל החייב לשלם למחייתו ולצרכיו היום-יומיים של בן משפחתו. כאמור, לשם גביית חוב מסוג זה נקבעו בחוק הסדרים מיוחדים השונים מדרך הגביה של חובות פסוקים אחרים. ראו, למשל, סעיפים 71(ב), 74, 74א ו- 76 לחוק. תכליתם של הסדרים מיוחדים אלה נובעת בעיקר מאופיו המיוחד של חוב המזונות ומן הרצון להעניק עדיפות לגבייתו על-פני חובות אחרים ולהקל עליה, וזאת על-מנת לאפשר את מחייתו של הזכאי... מובן איפוא שסכום הכתובה שבו חוייב המשיב על-ידי בית-הדין הרבני איננו מהווה חוב מזונות על-פי המשמעות הנודעת לו בחוק על-פי תכליתו של החוק. לפיכך, צדק בית-המשפט המחוזי בהחלטתו כי אין מקום לאחד בין שני תיקי ההוצאה לפועל שפתחה המבקשת, וכאמור אין מקום לתת רשות ערעור על החלטתו זו.'
(רע"א 4033/98 טקאטש מלכה נ' טקאטש סולומון, פורסם בנבו (1998)).

12. לכל אלה יש להוסיף את הצורך ליתן משקל לתכליתו של מוסד ההפטר על-פי דיני פשיטת הרגל. כידוע, אחת המטרות העיקריות של הליך פשיטת הרגל היא לאפשר לחייב לשקם את חייו באמצעות מחיקת חובות:

'אמת נכון הדבר, מטרה לגיטימית ויסודית בהליכי פשיטת הרגל היא שמיטת חובותיו של חייב שנקלע לקשיים כספיים מתמשכים, ומתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש בחייו. החברה המתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב.'
(ע"א 4892/91 שבתאי אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם בנבו (1993)).

'מקובל לקבוע כי הליכי פשיטת הרגל מיועדים למלא אחר שתי תכליות עיקריות: האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה היעילה והשווה ביותר... אולם, לצד תכלית זו קיימת התכלית השניה, שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר מן החובות... אכן, קניינו של הנושה אינו חזות הכל. כנגדו קיימת גם זכותו של החייב - שניתן אף לראות בה חלק מכבודו וחירותו על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - להקים את חירותו (האישית והכלכלית) ולשוב ולקיים עצמו בדרך מכובדת...'
(ע"א 6416/01 דני בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם בנבו (2003))

לפיכך, כל כרסום בפועלו של צו ההפטר, באמצעות הרחבת הרשימה הסגורה והמצומצמת של חובות שאינם בני הפטר, פוגעת פגיעה של ממש בתכליתו של הליך פשיטת הרגל, ואין לאפשרה אלא על-פי הוראה מפורשת של המחוקק.

13. אשר-על-כן, אני קובע כי חוב הכתובה הוא חוב בר-הפטר."