ביטול הענקות (סעיף 96 לפקודה)

שאלה: מהו ההבדל בין הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל לבין הוראת סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל העוסק בביטול הענקות דן בהעברת נכס לאו דווקא במטרה להעדיף נושה ואף לא בהכרח להבריחו מפני נושים, בעוד שסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל דן בהעברת נכס לנושה במטרה להעדיפו על פני נושים אחרים.

בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל, פוגעת הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה.

ההענקה בה דן סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל אינה מחייבת קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק, במובן של העדפת נושה אחד על פני אחרים או כוונה להבריח נכסים מפני הנושים או פגיעה אחרת בעיקרון מוסרי.

גם קיומם של טעמים אובייקטיבים להעברת נכס שאינם קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות.

תמצית הרציונל לביטול הענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפיו נושיו בטרם יהיה נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים.

לעומת-זאת, סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, הדן בביטול העדפות, שונה מביטול הענקות בכך שעניינו עוסק במצב בו חייב שאינו יכול לפרוע את חובו, עושה עסקה ברכושו זמן מוגדר לפני הכרזתו כפושט רגל במגמה לתת עדיפות לנושה פלוני על פני נושים אחרים.

לא די בקיום העדפה במישור האובייקטיבי. צריך שההעברה תלווה בכוונה להעדיף נושה מסויים {ראה גם פש"ר (מחוזי ת"א) 2686-07 אריה ברנוביץ החייב נ' רבקה ברנוביץ אשת החייב, תק-מח 2012(4), 11533 , 11543 (2012)}.

שאלה: מהי מטרתו העיקרית של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: סעיף זה נועד גם ובעיקר לטפל בבעיה של הברחת נכסים. מנוסח הסעיף ומהגיונו ברור כי אין הוא מתייחס רק לעסקאות שאינן אלא למראית עין, אלא נועד לטפל גם בעסקאות אמיתיות בהן הועבר הנכס באמת ובתמים ויצא ממסת נכסי החייב.

שאלה: האם סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מותנה בכוונה סובייקטיבית?
תשובה: לא. סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל אינו מותנה בכוונה סובייקטיבית של החייב להבריח את נכסיו ולמנוע אותם מנושיו.

שאלה: מהם השלבים לבחינת טענת ההענקה?
תשובה: בית-המשפט יבחן תחילה את מועד תחילתה של פשיטת הרגל, מה היא ההענקה שביטולה מתבקש ומועד ביצועה. לאחר מכן, האם הוכחו התנאים שיש בהם כדי למנוע את ביטול ההענקה.

ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 2686-07 {אריה ברנוביץ החייב נ' רבקה ברנוביץ אשת החייב, תק-מח 2012(4), 11533 , 11545 (2012)} בחן בית-המשפט שאלות אלה וכדבריו:

"שאלות אלה באשר למקרה הנוכחי תבחנה להלן.

ג. תחילת פשיטת הרגל של החייב
עם הכרזת החייב פושט רגל מוקנים נכסיו לנאמן.

פשיטת רגל לעניין זה אינה מתחילת עם מתן צו פשיטת רגל אלא בזמן שבו נעשה מעשה פשיטת הרגל בגללו ניתן צו הכינוס.

אם עשה החייב מספר מעשי פשיטת רגל, יראו את תחילת פשיטת הרגל בעת שנעשה מעשה פשיטת הרגל הראשון בשלושת החודשים שקדמו ליום בו הוגשה הבקשה לפשיטת רגל, כפי שעולה מהוראת סעיף 84 לפקודה.

מכאן עולה כי זכותו של הנאמן על נכסי החייב משתרעת בפרישה אחורנית למעשה פשיטת הרגל.

'זהו הכלל המוכר כ"ייחוס לאחור"... בכך מוקנים נכסי פושט הרגל לנאמן באופן רטרואקטיבי מיום מעשה פשיטת הרגל, ולפיכך עיסקאות שעשה פושט הרגל בתקופה שבין מעשה פשיטת הרגל לבין הכרזתו פושט רגל, כאילו נעשו בנכסי הנאמן ולכן ניתן לבטלן בתנאים מסויימים ולהעבירם לנאמן שקנה בהם זכויות.'
(ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, פ"ד נה(4), 925, 942 (2000) (להלן: "פסק-דין לוין"))

לטענת החייב, עוד בתגובה שהגיש לבקשות הנאמן, מעשה פשיטת הרגל בגינו ניתן צו הכינוס ביום 5.1.09 יכול היה להעשות רק לאחר יום 19.9.07, מועד בו ניתן פסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין חברת ארמוגד {1052/98}. לכן, מדובר בהענקה לכאורה לפי סעיף 96(ב) לפקודה.

גם אם נקבל את עמדת החייב באשר למועד ביצועו של מעשה פשיטת הרגל, הרי שטרם עברו 10 שנים מיום 22.8.99, מועד בו הועברו זכויות החייב בדירה בת"א לאישתו - ועד יום 5.1.09 מועד בו ניתן כנגד החייב צו כינוס נכסים.

אין לכן למעשה מחלוקת בין הצדדים כי ההענקה הנטענת נכנסת בגדרה של הוראת סעיף 96(ב) לפקודה.

ד. כושר הפירעון של החייב
הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות הפירעון של החייב בעת ההענקה, אם ברצונו למנוע את ביטולה.

בעניין לינבקר {פש"ר 1013/98 עו"ד בלייר נ' לינבקר, תק-מח 2002(4), 19420 (2002) (להלן: "עניין לינבקר")} הבהירה כב' השופטת אלשיך כי המנגנון העיקרי בו השתמש הדין כדי להגן על נושיי החייב, הוא היפוך נטל הראייה הקבוע בסעיף 96(ב).

לאחר שהוכיח הנאמן בפשיטת רגל כי בוצעה ההענקה, במועד שבין שנתיים לעשר שנים קודם למעשה פשיטת הרגל, הרי שנטל ההוכחה באשר לכשרות פירעונו של החייב, הינה על מקבל ההענקה.

מדובר בנטל שכנוע להבדיל מנטל הבאת הראיות.

כלומר, נטל ההוכחה ברמה של מאזן הסתברויות הנוהג במשפט האזרחי, נותר על מקבל ההענקה מתחילתו ועד סופו של הדיון. אולם, אין בכך כדי למנוע מצב בו מביא מקבל ההענקה ראיות העשויות לעבור לכאורה את סף מאזן ההסתברות. במקרה כזה, על הנאמן להביא ראיות משלעצמו כדי להדוף את המקבל בחזרה אל מעבר קו מאזן ההסתברות.

מאזן ההסתברות איננו קו קשיח. בבטלות ההענקות לפי סעיף 96(ב) מן הדין לקחת בחשבון מספר שיקולי מפתח אשר משפיעים על הקושי העומד בפני מקבל ההענקה להוכיח את כשרות פירעון החייב במועד הקובע.

השיקול הראשון הוא מיקום ההענקה על ציר הזמן.

ציר זה נע בין הקו העליון של שנתיים עובר למעשה פשיטת הרגל, נקודה בה חל סעיף 96(א) לפקודה אשר קובע חזקה חלוטה של ההענקה בטלה - לבין הקו התחתון של עשר שנים אשר מעבר לו מצוי התחום בו לא ניתן עוד לבטל ההענקות יהיו הנסיבות אשר יוכחו כאשר יהיו.

שאלה רלוונטית נוספת היא סוג הנכס.

השאלה היא האם מדובר בנכס אשר אנשים ברי-פירעון נוטים להעביר לאנשים מסוגו של מקבל ההענקה בדרך של שגרה.

בהקשר זה אין דין מחצית דירת מגורי בת זוג הנרשמת על שמה - כדין חברה פעילה אותה מנהל החייב בעצמו אולם רושם את מניותיה על שם ילדו הקטין.

כמו-כן קיימת חשיבות להוכחת רמת החיים של החייב וקרוביו באותה תקופה.

לניהול רמת חיים גבוהה עשוי להיות משקל דווקא לרעת החייב, אם מתרשם בית-המשפט כי הוא נהג בפזרנות על חשבון נושיו.

ניהול רמת חיים גבוהה על פני שנים רבות עשוי לקבל משקל ראייתי לטובת מקבל ההענקה.

עוד נאמר בהקשר להענקת נכסים, כי ניסיון החיים מלמד כי לא פעם במשפחות עשירות בהם מנהל אחד מבני הזוג את העסקים ומחזיק במרבית הרכוש, מועברת דירת המגורים ונרשמת על שם הבן הזוג השני כדי להקנות לו בטחון בעתיד.

ציינתי לעיל את העובדות הרלוונטיות בעניין מצבו הכלכלי של החייב בשנת 99', תוך כדי קביעה כי אין מקום לטענתו על פיה היה מצבו בשנת 99 "טוב מאי פעם".

כדי לעמוד בנטל המוטל על החייב על-פי הוראת סעיף 96(ב) צויינו על-ידי החייב והמשיב מספר עובדות שיש בהן, לטענתם, כדי להוכיח את כושר הפירעון של החייב בשנת 99'.

אינני סבורה כי החייב עמד בנטל המוטל עליו.

החייב הציג מכתב מבנק דיסקונט המופנה לחברת א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ מיום 18.1.00, בו מאשר הבנק כי הוא מוכן להעמיד לחברה הלוואה על סך 20 מיליון דולר, במסגרת הצעה אשר הגישה החברה לרכישת 50% מהון המניות של השותף חברת ב.ר. טון 1986 בטון מובא בע"מ.

החייב טען כי מדובר בהלוואה ללא בטחונות.

מעיון במכתב עולה כי מתן ההלוואה הותנה במשכון ראשון של כל המניות המוצאות בחברת בטון מובא בע"מ: הן אלה שבבעלות א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה כיום והן אלה שתרכשנה בעתיד.

מדובר אם כן במתן הלוואה על סמך שעבוד מניות של חברה אחרת, שאין בה כדי להצביע בהכרח על מצבה הכלכלי של החברות בקבוצת ברנוביץ.

יתרה-מזאת, לא ניתן כל הסבר באשר למשמעות המכתב על רקע הצהרתו של החייב במסגרת התצהיר אשר תמך ב- בש"א 15737/03 - בדבר המצב הכלכלי הקשה של החברות בקבוצה בשנת 99' והעובדה שהבנקים לא אפשרו עוד משיכת כספים.

הדו"חות הכספיים של החברות לשנת 99' לא צורפו, והחייב טען כי הפך את העולם ולא היה מסוגל לקבל את המאזנים.

אינני מקבלת עדות זו של החייב, במיוחד לאור הנתונים הכספיים העולים מהדוחות הכספיים אשר צורפו על-ידי המשיב לשנים 2001-2000.

אומנם, בדו"ח המבוקר ליום 31.12.2000 היה לחברת א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ רווח של 1.3 מיליון ש"ח. אולם, בדו"ח הבלתי-מבוקר מיום 31.3.2000 צויין הפסד של 11.5 מיליון ₪ ושנה לאחר מכן הפסד של 2.1 מיליון ₪.

מכאן עולה כי בדוח הקרוב ביותר למועד העברת הזכויות בדירה, אשר הוצג על-ידי המשיב, היו לחברה הפסדים משמעותיים אשר בוודאי לא צמחו ברבעון אחד.

משהתבקש החייב במסגרת חקירתו להתייחס להפסדים המצויים בדוחות אלה, ולא דווקא לסוף שנת 2000 כפי שנטען בסיכומי החייב והמשיב, השיב החייב "אני לא נכנס לזה, אני לא ראיתי את זה".

החייב בחר להתייחס לצבר עבודות נרחב בסכומים ענקיים אשר היו יכולים, לדבריו, להפוך ולשנות את המצב מהקצה לקצה.

בסופו-של-דבר, אין ספק שהחברות קרסו ואותו צבר עבודות לא שינה את המצב.

מכאן עולה כי מצב החברות בתקופה הסמוכה להעברת הזכויות היה לפחות לא יציב.

עובדה זו, יחד עם עדותו של החייב עצמו בתצהירו הקודם כמפורט לעיל, מותירים סימני שאלה מהותיים ביותר באשר לטענתו של החייב כי לא הוא ולא החברות היו בקשיים כלכליים בשנת 99'.

החייב אף הצביע על הכנסות בסך של כ- 900,000 ₪ בשנים 99'- 2001.

מדובר בהכנסה ברוטו, כאשר בשנים אלה כבר עמדה כנגד החייב שומה אישית בסך של 5 מיליון ₪, הגם שהתנהלו בקשר אליה הליכים משפטיים.

החייב אף הצביע באמצעות מש/1 על שווי מניות חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ בבורסה בשנת 99', כאשר שווי החברה בהתאם לכך הוא כ- 53 מיליון ש"ח.

נטען כי מאחר והחייב מחזיק כשליש מהמניות, הרי הוא בעל נכס אשר שווה כ- 18 מיליון ₪.

החייב לא הציג כל ראייה באשר לסחירותה של המניה בבורסה והאפשרות הראלית לממש באותה עת כ- 30% ממניות החברה.

בהקשר זה יש לציין כי הנאמן צירף לתגובתו לתגובת המשיב, מכתב של הבורסה לניירות ערך מאוקטובר 2001.
במכתב נאמר כי בבדיקה נמצא כי ההון העצמי של א.צ. ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ אינו עומד בכללי השימור, וכי דירקטוריון הבורסה ידון בישיבה הקרובה בהשעיית המסחר בניירות הערך של החברה.

בטבלה המופיעה במכתב צויין כי ההון העצמי נכון ליום 30.9.00 היה 2.18- מיליון ₪.

במכתב זה יש כדי להצביע על בעיות הסחירות בניירות ערך של החברה.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כי אין לראות בחייב כמי שהוכיח כי בשעת הענקת זכויותיו במחצית הדירה לאישתו - יכול היה לפרוע את כל חובותיו במאזן ההסתברות הנדרש.

יש לחזור ולהבהיר, כי די בקביעה על פיה עמד הנאמן בנטל להוכיח את היות ההתקשרות בין החייב לבין אישתו חוזה למראית עין - כדי לראות בהעברת הזכויות כבטלה.

ה. זכות העקיבה של הנאמן
משקבעתי לעיל כי החייב נותר הבעלים של מחצית הזכויות הדירה בת"א, יש לבחון את תוצאת הקביעה לאור טענתו של הנאמן בדבר זכות העקיבה המוקנית לו.

הנאמן טען כי פעולת החייב ואישתו להעברת הדירה ביערי על שם הנכד, מהווה המשך ישיר של ניסיונות ההברחה.

עוד נאמר על-ידי הנאמן, בסעיף 63 לבקשה למתן הוראות, כי האפשרות לבטל הענקה על דרך השבה של הנכס או את תחליפו, אם ניתן לעקוב אחר גלגוליו, עולה בקנה אחד עם תכלית ביטול ההענקה. לכן, נאמר על ידו כי הדירה ביערי בה מתגורר היום החייב, הרשום על שם המשיב, הוא חלק מנכסי החייב.

בסיכומים חזר וטען הנאמן כי המחזיק בהענקה בגלגולה היום הוא המשיב.

בפסק-דין לוין תיארה כב' השופטת פרוקצ'יה את התפתחותה של סוגיית העקיבה בדיני פשיטת רגל וקבעה בסופו-של-דבר, בעמ' 946 לפסק-הדין, כי:

'דומה, כי הגיעה השעה לאמץ במקומנו את גישת הפרשנות המרחיבה המאפשרת ביטול הענקה גם מקום שאין מדובר בהשבת הנכס המקורי שהוענק אלא בתמורתו, או בנכס חלופי שנקנה בתמורה זו. די בהעברת טובת הנאה כלכלית על-ידי החייב למקבל ההענקה אשר ניתן לאתרה, לכמתה ולהעריכה בכסף כדי לאפשר את ביטולה כהענקה...

ראוי לפרש את סמכות הנאמן לבטל הענקה כמשתרעת גם מקום שאין אפשרות להשיב לנכסי החייב את הנכס המקורי שהועבר אלא את שוויו בלבד, בין בכסף ובין בנכס חלופי שנרכש מתמורתו.'
(ראה בהקשר זה גם לוין וגרוניס עמ' 323)

זכות העקיבה בגין ביטול העסקה על בסיס הוראות סעיף 13 לחוק החוזים מצויה בדיני החוזים עצמם.

לאור האמור לעיל, קמה אכן לנאמן בעיקרון זכות העקיבה אחרי הכספים שהתקבלו מתמורת מכירת חלקו של החייב בדירה, אם אכן שימשו כספים אלה לרכישת דירה אחרת - הגם שלא נרשמה על שמו של החייב.

אולם, הזכות הינה הזכות לכספי התמורה המגיעים לחייב ולא זכות ערטילאית "למחצית דירה".

יש לכן, כפי שטענו בצדק המשיב והחייב בסיכומים, לבחון את שאלת כספי התמורה והשימוש שנעשה בהם.

אשת החייב זכאית למחצית מתמורת מכירת הדירה אשר נמכרה בסך של 6.1 מיליון ₪, כפי שעולה מהסכם המכר אשר צורף כנספח 2 לבקשה לצו מניעה זמני.

מחצית התמורה הינה בסך של 3.05 מיליון ₪.

המשכנתא הראשונה ושאר החובות המשותפים ששולמו, כפי שעולה ממכתבו של עו"ד ששון, תוך יחוס מחצית מסכומים אלה לאשת החייב - הם בסך כולל של 573,865.81 ₪.

מכאן עולה כי מחלקה של אשת החייב בתמורת מכירת הדירה נותר סכום של כ- 2.47 מיליון ₪.

הדירה ביערי נרכשה בסכום של 1.85 מיליון ₪. לכן, על פניו, נרכשה הדירה ביערי על-ידי אשת החייב מחלקה הנובע ממכירת זכויותיה בדירה בת"א ולא מחלקו של החייב.
לאור זאת רשאית הייתה אשת החייב לבצע כל העברה נוספת של הזכויות בדירה זו, על-פי שיקול-דעתה, מבלי שקיימת לנאמן זכות עקיבה.

בהקשר זה יש לציין כי ייתכן בהחלט שתשלומים אשר בוצעו על-ידי החייב מכספי התמורה הנובעים מחלקו בדירה, החזרת חובות לחברים במועד בו כבר היו קיימים כלפיו חיובים כספיים סופיים על-פי החלטת בית-המשפט העליון מיום 19.9.07, הינה בגדר העדפת נושים. אולם, אין בכך כדי לפגוע בדרך כלשהי בזכותה של אשת החייב לעשות שימוש בכספי התמורה השייכים לה.

עם-זאת, טען הנאמן כי יש לראות במשכנתא הנוספת לבנק לאומי בסך של כ- 1.5 מיליון ₪ אשר נפרעה ממכירת הדירה - כחוב משותף של החייב ואישתו.

טענה זו מבוססת על העובדה כי המשכנתא נרשמה על שם אשת החייב בגין זכויות הרשומות על שמה.

טענה זו כשלעצמה אין בה כדי להפוך את החיוב בהלוואה, לגביה אין למעשה פרטים במסגרת כתבי בית-הדין, לחוב של אשת החייב.

החייב העיד כי ההלוואה נלקחה לצרכים עסקיים.

שאלת חיוב בן זוג בחובות עיסקיים של בן זוגו המצוי בהליכי פש"ר, הינה שאלה נפרדת הטעונה בירור ובדיקה על-ידי הנאמן, תוך שמיעת גרסתה של אשת החייב.

בהנחה כי מחצית מהמשכנתא השנייה בסך 750,000 ₪ תופחת מתמורת הדירה המגיעה לאשת החייב, הרי סכום של כ- 100,000 ₪ משוויה של הדירה ביערי אמור להיות מוחזר לקופת הפש"ר.

כמו-כן, טוען הנאמן כי סכום של 200,000 ₪ שולם לאשת החייב ביתר, וכי אין הסבר לסכום של כ- 1 מיליון ₪ מכספי התמורה, כפי שעולה ממכתבו של עו"ד ששון.

יש לציין כי מכתבו של עו"ד ששון נכתב בשנת 2007 ונראה כי ממועד זה ועד היום היה די והותר זמן לבצע את הבדיקות הנדרשות.

יש לכן לבצע את הבדיקה בהקדם.

ניתנת לנאמן אורכה של 60 יום על-מנת לבצע בדיקות נדרשות ולהגיש לבית-משפט בקשה מסודרת בעניין הסכום הנטען, אם בכלל, המגיע לדבריו לקופת הפש"ר - כהחזר עודף של כספים שקיבלה אשת החייב בגין חלקה במחצית הדירה בת"א.

עד לבירור ההיתרה הכספית יעמוד צו המניעה על כנו."

שאלה: מה הדין באשר לטענת הענקה שלכאורה בוצעה קרוב עד מאוד לרף העליון של עשר השנים?
תשובה: סכוייה של הבקשה להתקבל אינם מובטחים וזאת בעיקר, נוכח העובדה כי מועד ההענקה הנטענת קרוב עד מאוד לרף העליון של עשר שנים, שמעבר לו לא ניתן עוד להפעיל את הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.
ככל שהמועד בין ההענקה הנטענת לראשית הליכי פשיטת הרגל גדול יותר, ומתקרב לסף עשר השנים, כך יהיה נטל ההוכחה המוטל על בעל התפקיד כבד יותר {דברי בית-המשפט ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 40056-01-12 קאופמן נכסים (א.נ) 1998 בע"מ נ' אליהו טרזי, תק-מח 2012(4), 6835 (2012)}.

שאלה: האם ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל כאשר החייב טרם הוכרז כפושט רגל?
תשובה: במקרה זה, לא ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל כל עוד החייב לא הוכרז כפושט רגל {ה"פ (מחוזי ת"א) 38548-12-10 עו"ד גיורא רובננקו נ' רות קוזי, תק-מח 2012(1), 20572, 20578 (2012); לעניין זה ראה גם סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל}.

שאלה: אימתי לא תהיה תחולה להוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל?
תשובה: ב- ע"א (מחוזי ת"א) 27035-02-10 {עו"ד רונן מנור (הנאמן בפש"ר על נכסי המשיבים 3 ו- 4) נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-מח 2011(3), 15548, 15557 (2011)} קבע בית-המשפט:

"לטעמי, אין לקבל את טענת הבנק לפיה הוא זכאי להגנת הסעיף, שכן כפי שפורט כבר לעיל, עקב התעלמותו מנסיבותיה החשודות של העסקה, אין הוא יכול לטעון לתום-לב, המקנה לו זכאות להגנת הסעיף.

זאת ועוד, מקובלת עלי עמדתו של בית-משפט קמא לפיה בנסיבות המקרה דנן, אין כלל תחולה לסעיף 96 לפקודה, בפסק-דינו ציין בית-משפט קמא בסוגיה זו כדלקמן:
'מעבר לצורך אציין כי בכל מקרה סבורה אני, לאור מסקנותיי בדבר מהות העסקה בין שנער לבין הזוג אליהו, כי, המקרה דנן אינו נופל בגדרי הסעיף.

עובדתית, כלל לא התבצעה הענקה בין הצדדים. בני הזוג אליהו לא העבירו בפועל את הנכס לידי בני הזוג שנער. משנשאר הנכס בחזקתם ובהעדר כוונה להעביר בו בעלות, בתמורה או שלא בתמורה, הרי בפועל לא התבצעה כל הענקה.'

מעת שנקבע כי הסכם המכר היה בדוי וכי הזוג שנער והזוג אליהו לא תכננו להעביר בעלות בנכס, לא ניתן לקבוע כי מתקיימת הענקה לפי הסעיף.

לאור האמור, מתייתר הצורך לדון בטענת המערערת באשר לסמכות בית-המשפט קמא לדון בסעד לפי סעיף 96 הנ"ל, ואין להזדקק לה."

שאלה: אימתי ההענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן?
תשובה: ההענקה תהיה בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים:

הראשון, אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה.

השני, אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים לפני שעברו 10 שנים מיום ההענקה, אלא אם במצב האחרון הוכיחו התובעים מכוח הענקה שני תנאים: כי בזמן ההענקה היה המעניק בר-פירעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק בנכס הכלול בהענקה, וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
ב- פש"ר (מחוזי חי') 331-07 {כונס הנכסים הרשמי נ' בקלו ינקו, תק-מח 2011(3), 6854 , 6863 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת בטינה טאובר:

"מבוא
1. מונחת בפניי בקשתו של עו"ד שמואל להב, הנאמן, להורות על ביטול הענקה שביצע החייב לטובת רעייתו, הגב' בקלו חוה כרמלה (להלן: "המשיבה"), בזכויותיו בדירה המצויה ברח' פלמ"ח 21 קריית ביאליק הידועה אף כגוש 11550 חלקה 18/8 (להלן:"הדירה"), וזאת לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח משולב), התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה").

העובדות שאינן שנויות במחלוקת
2. ביום 7.10.05 נחתם בין החייב והמשיבה הסכם יחסי ממון (להלן:"ההסכם"), שאושר בבית-המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 10.11.05 (תמ"ש 013370/05), בו הוסכם כדלקמן:

א. הדירות אשר בבעלות החייב והמשיבה (וביניהן הדירה נשוא הליך זה) יהיו של המשיבה בלבד.

ב. כל הפריטים והמיטלטלין המצויים בדירה בה מתגוררים החייב והמשיבה ישארו של האישה.

ג. חשבונות בנק הרשומים על שם אחד מבני הזוג בנפרד יהיו שייכים רק לבן הזוג שעל שמו הם רשומים.

ד. הזכויות ו/או החובות הנובעים מחברת י.ב.א.ר עבודות פיתוח וגמר בע"מ ח.פ. 5136616342 יהיו שייכים רק לבעל.
3. הסכם זה לא דווח לרשויות המס ולא נרשמה בגינו הערת אזהרה במרשם המקרקעין.

4. ביום 15.8.06 (כעשרה חודשים לאחר חתימת הסכם יחסי הממון) חתמו החייב והמשיבה על תצהירים לפיהם מעביר החייב למשיבה את חלקו בזכויות בדירות המפורטות בהסכם וזאת "במתנה ללא כל תמורה".

5. בהמשך לאמור וכפי שעולה מנסח רישום המקרקעין שצורף לבקשת המנהל המיוחד כנספח א', נרשמה ביום 16.8.06 הערת אזהרה על זכויותיו של החייב בדירה לטובת המשיבה. יצויין כי במועד בו נרשמה הערת האזהרה היו רשומים עיקולים על זכויות החייב בדירה, האחד מיום 18.10.04 והשני מיום 10.7.06.

6. ביום 11.9.07 ניתן צו כינוס לנכסי החייב לבקשת הנושה חברת יהודה יצוא ויבוא בינלאומי (1971) בע"מ (אשר הוגשה ביום 11.3.07), זאת לאחר שהחייב לא הגיב להתראת פשיטת רגל אשר הומצאה כדין ביום 15.11.06. החייב הוכרז פושט רגל ביום 16.12.09 ועו"ד שמואל להב ששימש כמנהל מיוחד, מונה לנאמן. יצויין כי אף בטופס המש"ח (ראו ת'1) אשר הוגש לרשויות המס ועליו חתומים החייב והמשיבה, דווח כי העברת הדירה נעשתה ללא תמורה.

7. כאמור, ביום 8.2.10 הגיש הנאמן את הבקשה המונחת בפניי. להשלמת התמונה יצויין כי כבר ביום 14.12.08 הגיש הנאמן (אז המנהל המיוחד) "בקשה למתן הוראות לביטול הענקת מרמה" בה ביקש הנאמן כי בית-המשפט יורה על ביטול הענקות שהעניק החייב לאשתו בשלושת הדירות שצויינו בהסכם. בקשה זו נמחקה על-ידי בית-המשפט משום שהוגשה טרם הכרזת החייב פושט רגל.
8. יובהר כי בבקשה נשוא הליך זה מתבקש ביטול הענקה רק בנוגע לדירה שפרטיה מצויים בסעיף 1 לעיל, שכן שתי הדירות הנוספות נמכרו במסגרת הליך כינוס נכסים על-ידי בנק לאומי במעמדו כנושה מובטח.

טענות הצדדים בתמצית
9. טענות הנאמן
א. ביום 15.8.06 העביר החייב למשיבה את זכויותיו בשיעור מחצית בדירה, כאשר הענקת הזכויות נעשתה באמצעות חתימת החייב והמשיבה על "תצהירי העברה" ללא תמורה. גם במסגרת המש"ח הצהירו החייב והמשיבה כי ההעברה נעשתה ללא תמורה. כמו-כן נכתב כי מועד העברת הזכויות הינו 15.8.06.

ב. עת נחתמו תצהירי ההעברה, היה החייב מצוי בקשיים כלכליים ממשיים וידועים וננקטו נגדו הליכים בבית-המשפט ובהוצאה לפועל.

ג. החייב והמשיבה היו ועדיין הינם נשואים זה לזה ומתגוררים יחדיו בדירה למעט בזמנים בהם שוהה החייב מחוץ לביתו במסגרת עבודתו.

ד. מעשי פשיטת הרגל של החייב הינם התעלמות מהתראת פשיטת הרגל שהומצאה ביום 15.11.06 והודעה שהודיע החייב לנושיו ביום 8.2.07 כי הוא איננו יכול לשלם את חובותיו. משום שהחייב לא התנגד לבקשה למתן צו הכינוס, יום פשיטת הרגל הוא אחד התאריכים המפורטים לעיל ולחילופי חילופין, יום הגשת הבקשה למתן צו כינוס. משכך, גורס הנאמן כי החייב נעשה פושט רגל לפני שחלפו שנתיים מיום הענקת הזכויות.
ה. בסעיף 2 להסכם נקבע כי הדירות יהיו של המשיבה, אך הענקת הזכויות בפועל על-פי תצהירי החייב והמשיבה וכן לפי הדיווח לרשויות המס נערכה ביום 15.8.06.

ו. הסכם יחסי הממון חסר תוקף שכן לא נרשמה על פיו הערת אזהרה והוא לא דווח לרשויות המס. הנאמן מפנה בהקשר זה לסעיף 16 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963. לחילופין גם הסכם זה נעשה בתוך השנתיים שקדמו ליום פשיטת הרגל.

ז. משום שההענקה נעשתה בטווח של שנתיים מיום פשיטת הרגל אין זה רלוונטי אם היה החייב כשר-פירעון במועד ההענקה.

ח. החריג המנוי בסעיף 96(ג)(2) איננו חל במקרה הנדון שכן ההעברה נעשתה ללא תמורה ובחוסר תום-לב.

10. טענות המשיבה
א. בסמגרת תגובתה, בסעיף 43, טוענת המשיבה מחד כי עסקינן בבקשה לביטול לפי סעיף 96(ב) לפקודה שכן "אין חולק כי הוא (ההסכם - ב.ט.) חל למעלה משנתיים ממעשה פשיטת הרגל". מנגד ובסתירה לאמור טוענת המשיבה מטעמים לא ברורים, בסעיף 110 לתגובתה הדן במועד ההענקה, כי במועד חתימת ההסכם נתגבשה אך זכותה החוזית של המשיבה בדירה וכי כל עוד לא הושלמה העברת הזכויות ברישום, טרם נתגבשה ההענקה. עוד ממשיכה המשיבה וטוענת כי "מכאן, שמימוש הזכות להענקה בדירה נעשה עם רישום המחצית השניה של הדירה על שם המשיבה במרשם המקרקעין, והוא הקובע לענייננו".
ב. עוד טוענת המשיבה כי בזמן חתימת ההסכם היה החייב בר פירעון מבלי להזדקק לנכס נשוא ההענקה, לחייב היו כספים רבים בבנק לאומי ובבנק פועלים, עשרות פועלים בחברת י.ב.א.ר, רכב מסחרי מסוג פורד ומעל ל- 10 כרטיסי אשראי. מצבו של החייב החל להידרדר רק בשנת 2006.

ג. עוד טוענת המשיבה כי ההענקה חוסה תחת החריגים הקבועים בסעיף 96(ג).

ד. לעניין החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) טוענת המשיבה כי בתמורה לדירה ויתרה המשיבה על חלקה בחברת י.ב.א.ר. הנאמן לעומת-זאת לא הביא אף לא ראשית ראיה לכך שהחייב ו/או החברה היו חדלי פירעון בתקופה הרלוונטית. כמו-כן ויתרה המשיבה על חלקה בכספים וחסכונות שהיו מופקדים בחשבונות על שם החייב והמשיכה לשאת בתשלומי המשכנתא. לעניין רכיב תום-הלב טוענת המשיבה כי חלוקת המשאבים כפי שנעשתה בהסכם יחסי הממון מהווה חלוקה הוגנת וראויה של הרכוש המשותף שהיה בזמן חתימת ההסכם וכי במועד חתימת ההסכם היה מצבו הכלכלי של החייב תקין.

ה. עוד טוענת המשיבה כי מתקיים לפחות אחד משני החריגים הקבועים בסעיפים 96(ג)(1) ו- (3) לפקודה, שכן הדירה ניתנה למשיבה בשל נישואין ולחילופין מדובר בנכסים שנרכשו לאחר הנישואין בזכות המשיבה ומכספה.

ו. במסגרת סיכומיה טוענת המשיבה כי לא בוצעה כל הענקה שכן זו "לא שוכללה לידי רישום, כנדרש על-פי חוק המקרקעין". משכך, סבורה המשיבה כי לא ניתן להכריז על ביטול ההענקה מקום בו זו טרם התגבשה.

ז. עוד טענה המשיבה כי הכספים בהם נרכשה הדירה נתקבלו מרביתם מהורי המשיבה. טענה זו הועלתה על-ידי המשיבה לראשונה בסיכומיה ולא גובתה כלל בראיות (יצויין כי הטענה הועלתה לראשונה על-ידי החייב במהלך הדיון, עמ' 16 לפרוטוקול).

ח. לחילופין ואם תתקבל הבקשה לביטול הענקה, טוענת המשיבה כי יש לקזז מהנכסים מהם עתידים הנושים להיפרע את סכום המשכנתא שפדתה, חסכונותיו של החייב שנמנעו ממנה, רכבים שהיו בבעלות החייב וכן את כל יתר הנכסים שלא אוזנו, קרי, זכויותיו בחברת י.ב.א.ר.

11. החייב טוען כי בעת חתימת ההסכם היו לו כספים בחשבונות הבנק השונים, לא היו לו חובות למעט חוב אחד שמרביתו הוחזר והיו ברשותו 10 כרטיסי אשראי (יצויין כי לתגובת החייב צורף דף ובו צילומים של 10 כרטיסי האשראי ואולם במרביתם לא ניתן לראות את פרטי בעל הכרטיס). עוד נטען, כי בזמן שנחתם ההסכם שימש החייב כמנהלה של חברת י.ב.א.ר כאשר בשנת 2005 התקשרה החברה בהסכם לביצוע עבודות בהיקף של 4,266,360 ₪. הידרדרות מצבו הכלכלי החלה רק ב- 2007 לאחר מלחמת לבנון השניה.

ביום 27.7.11 הגיש החייב סיכומיו בהם חזר החייב על טענות המשיבה כפי שפורטו לעיל.

12. הכנ"ר הצטרף לעמדת הנאמן.

13. הנושה בנק מזרחי משאיר את ההחלטה לשיקול-דעת בית-המשפט, אך עומד על זכותו כנושה מובטח, מקום בו תתקבל הבקשה, לממש את הנכס בעצמו.

דיון
14. סעיף 96 לפקודה קובע כדלקמן:

'(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.

(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ג) "הענקה", לעניין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה:

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום-לב ובתמורה בת-ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.'

בית-המשפט העליון, ב- ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, עו"ד פ"ד נה(4),925, 938-939 (להלן: "עניין לוין") הבהיר כי מטרת הסעיף הינה ביטול הענקות נכסים שנעשו ללא תמורה או בתמורה לא נאותה, תוך הקטנת מאסת הנכסים של החייב ופגיעה בכושר הפירעון של החייב כלפי נושיו עת כניסתו להליך פשיטת הרגל. ובלשונו של בית-המשפט:

'מטרתו של סעיף 96 הינה לבטל בתנאים מסוימים הענקות נכסים שנעשו על-ידי חייב ללא תמורה נאותה לפני תחילת פשיטת הרגל, אשר תוצאתן הינה הקטנת מאסת הנכסים שלו, תוך סיכון כי כאשר ייכנס לפשיטת רגל תעמוד יתרה קטנה יותר לחלוקה בין נושיו. הרעיון ביסוד הוראה זו הוא, בתמצית, כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת פשיטת הרגל הענקת נכס על-ידי חייב ללא תמורה או בתמורה מופחתת פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים בכפוף לנסיבות מיוחדות שעניינן יידון להלן (ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל (23), בעמ' 309 ואילך)... תמצית הרציונל לביטול ההענקות היא בכך כי בפרק זמן מוגדר הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש ובראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים (ראה Freeman v. Pope (1870) (20), כמובא בספרם הנ"ל (23) של לוין וגרוניס, שם).'
(וראה גם ע"א 3853/98 עו"ד עמי סדן נ' אבירם רוזנטל ואח', פ"ד נז(4), 699 (2003))

סעיף 96 לפקודה מטיל על המבקש את ביטול ההענקה להוכיח את קיומם של שלושה יסודות: "נכסים", "של החייב" ו"הענקה" (ראה לוין וגרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית), 320). חובת ההוכחה להתקיימותם של יסודות אלו הינה על המבקש את ביטול ההענקה, קרי, על הנאמן.
ההענקה בגדר סעיף 96 לפקודה כוללת למעשה כל מקרה של העברה וולונטרית של נכסי החייב בתקופות הרלוונטיות, תוך כדי הפחתת מאסת נכסיו, אשר עשויה לעמוד לחלוקה בין נושיו עת יכנס להליך פשיטת רגל (לוין וגרוניס, עמ' 323).

15. סעיף 96 לפקודה טומן בחובו שתי חלופות לביטול הענקה. האחת, אם החייב נעשה פושט רגל טרם חלפו שנתיים ממועד ההענקה והשניה, אם החייב נעשה פושט רגל אחרי שחלפו שנתיים וטרם חלפו עשר שנים ממועד ההענקה, אלא-אם-כן הוכיחו החייב ו/או מקבל ההענקה כי במועד ההענקה היה החייב בר-פירעון אף מבלי להיזקק לנכס נשוא ההענקה וכי זכות המעניק בנכס הועברה לנאמן על ההענקה.

על התהליך לבחינת החלופה הרלוונטית עמד בית-המשפט העליון בעניין לוין (עמ' 941) כדלקמן:

'כדי לבחון איזה מן המצבים חל בענייננו - חלופת התקופה הקצרה או הארוכה - יש לברר בשלב ראשון את שני אלה:

(א) מהי נקודת הזמן לתחילת פשיטת הרגל של החייב שממנה בחישוב לאחור נמדדת התקופה שחלפה מביצוע ההענקה;

(ב) מהי ההענקה שביטולה מתבקש ומהו מועד ביצועה.

התשובות לשאלות אלה תבהרנה אם נעשתה כאן הענקה במובן החוק, ואם מועד ביצועה ביחס לתחילת פשיטת הרגל נכנס למסגרת התקופה הקצרה או התקופה הארוכה לעניין התנאים הנדרשים לביטולה.'
16. כבר בפתח הדברים יצויין כי בענייננו אין נפקות ממשית לשאלה האם חלפו שנתיים או יותר ממועד ההענקה ועד למועד תחילת פשיטת הרגל שכן על-פי שתי החלופות הנקובות בסעיף 96 לפקודה מדובר בהענקה שדינה להתבטל, שכן סבורה אני כי לא הוכיחו המשיבה והחייב כי היה החייב בר פירעון במועד ההענקה.

17. סעיף 96 לפקודה קובע כי הענקת הנכסים בטלה אם המעניק "נעשה פושט רגל" טרם חלפו שנתיים או עשר שנים ממועד ההענקה לפי העניין, קרי, המועד הקובע נמנה אחורה מיום תחילת פשיטת הרגל לפי כלל הייחוס לאחור (ראה: לוי וגרוניס, עמ' 319). סעיף 84 לפקודה קובע כי מועד תחילת פשיטת הרגל הינו המועד בו נעשה מעשה פשיטת הרגל בגינו ניתן צו הכינוס. אם נעשו מספר מעשי פשיטת רגל מצידו של החייב, יחול מועד תחילת פשיטת הרגל ביום בו נעשה מעשה פשיטת הרגל הראשון בשלושת החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה למתן צו הכינוס (ראו עניין לוין בעמ' 941 וכן לוין וגרוניס בעמ' 319).

סעיף 5 לפקודה מונה שש חלופות המקיימות מעשה פשיטת רגל, כאשר בענייננו השתיים הרלוונטיות הן אלו המצויות בסעיפים 5(א)(5) ו- (6) כדלקמן:

'מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:
...
(5) הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות, לשלם את חובו;

(6) לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית-המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית-המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק-הדין; לעניין זה, "חוב פסוק" - לרבות סכום שניתן צו חלוט לשלמו, ו"תובענה" - לרבות הליכים שבהם ניתן הצו.'

18. המועדים הרלוונטיים לענייננו הם כדלקמן: ביום 7.10.05 נחתם הסכם הממון; ביום 15.8.06 נחתמו תצהירי המשיבה והחייב על העברת הדירה ללא תמורה ולמחרת היום נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיבה; ביום 7.11.06 נחתמה על-ידי בית-המשפט התראת פשיטת הרגל; ביום 15.11.06 הומצאה ההתראה; ביום 8.2.07 הצהיר החייב כי הוא איננו יכול לשלם את חובו לנושה (כך לפי הבקשה למתן צו כינוס אשר צורפה לסיכומי הנאמן וסומנה א'); ביום 11.3.07 הוגשה בקשה למתן צו כינוס; ביום 11.9.07 ניתן צו הכינוס.

19. לאור האמור הרי שאף אם נתייחס לנקודות הקיצון שעל ציר הזמן, קרי יום חתימת ההסכם שהינו המועד המוקדם ביותר בעניין ההענקה, והיום בו הודיע החייב כי איננו יכול לשלם את חובו לנושה שהינו המועד המאוחר ביותר לעניין תחילת פשיטת הרגל, הרי שניווכח כי חלפו פחות משנתיים מיום ההענקה ועד למועד תחילת פשיטת הרגל. משכך מצויים אנו בגדר סעיף 96(א) לפקודה.

20. זאת ועוד, אף אם היה מקום לגרוס כי ההענקה באה בגדר סעיף 96(ב) לפקודה, הרי שסבורה אני כי המשיבה והחייב לא הצליחו להוכיח כי החייב היה בר פירעון במועד ההענקה, זאת בפרט בשל העובדה כי עוד בבקשת החייב למתן צו תשלומים ולעיכוב הליכי הוצל"פ אשר הוגשה על ידו ביום 4.11.04 במסגרת תיק מס' 13-07596-04-9, הצהיר החייב כי אין באפשרותו לשלם את החוב הפסוק וביקש כי יקבע לו צו תשלומים בסך של 200 ₪ בחודש (ראה ת/3). כמו-כן במסגרת חקירת יכולת בפני ראש ההוצל"פ שהתקיימה באותו היום העיד החייב כי "הכנוסתי (צ"ל הכנסותי - ב.ט.) שואפים לאפס. חזרו לי הרבה שיקים. אין לי הכנסות" (ראה ת/4). החייב והמשיבה לא נתנו כל הסבר מניח את הדעת לסתירה בין האמור לבין טענתם כי החייב היה בר פירעון בעת מתן ההענקה. אינדיקציה נוספת לכך שהחייב היה חדל פירעון בעת ההענקה וכן במועד בו נחתמו תצהירי ההעברה, ניתן למצוא בנסח רישום המקרקעין המעיד כי על חלקו של החייב בדירה נרשמו שני עיקולים, האחד מיום 18.10.04 והשני מיום 10.7.06.

21. כאמור לעיל, על הנאמן להוכיח שלושה יסודות על-מנת להוכיח כי מדובר בהענקה בטלה: כי עסקינן ב"נכסים", "של החייב" וכי בוצעה "הענקה". אין מחלוקת כי זכויות החייב בדירה הם נכסיו, משכך המחלוקת מצטמצמת לרכיב השלישי, "הענקה". על הנאמן להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברות הנהוג במשפט האזרחי כי אכן בהענקה עסקינן.

(ראה: פש"ר 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1985) בע"מ נ' ניר יוסף ואח', פרסום נבו (21.10.01) (להלן: "עניין נידקו"))

על-מנת להוכיח את התקיימות היסוד השלישי בדבר הענקה על הנאמן להראות כי עסקינן במתן נכס ללא תמורה או בתמורה הנופלת בערכה, באופן ניכר, ממחירו ההוגן של הנכס. בעניין זה נפסק כי אין בית-המשפט נוהג להחליף בהגיונו את הגיונם של הצדדים למו"מ. בית-המשפט יתערב ויגדיר "עסקה" כ"הענקה", רק כאשר המחיר חורג לחלוטין מהסביר אף לאור נסיבותיו האישיות של המעניק באותה העת (ראה: עניין נידקו, עמ' 3).

22. בנסיבות ענייננו הציג הנאמן תצהירי העברה שנערכו על-ידי החייב והמשיבה בהם צויין כי ההענקה נעשית ללא תמורה וכך אף דווח לרשויות המס (ראה מוצג ת/1). מטעמים ברורים לא נסתרו ראיות אלו על-ידי המשיבה והחייב.

23. במסגרת התגובה והסיכומים, נטען על-ידי המשיבה כי התמורה שניתנה על ידה עבור חלקו של החייב בדירה באה לידי ביטוי בהסכם, בכך שויתרה המשיבה על חלקה בחברת י.ב.א.ר. ובכספים וחסכונות שהופקדו בחשבונות על שם החייב. כמו-כן טוענת המשיבה כי נשאה בתשלומי המשכנתא בגין הדירה. ואולם, המשיבה לא כימתה את "ויתוריה" לסכום כסף ובכך לא הראתה אם התמורה, ככל שהייתה כזו, איננה חורגת מהסביר. כך, לא הביאה המשיבה כל ראיה ביחס לגובה הכספים שהיה מצוי בחסכונות ובחשבונות על שם החייב ו/או כי כספים אלה עלו על אלו שהיו רשומים על שמה ועל כן ההפרש מהווה תמורה עבור הדירה. יתרה-מכך, בסעיף 7 לתצהיר התומך בתגובה מצהירה המשיבה כי היא לא ידעה "בדיוק" כמה כסף מצוי בחשבונות אלו עת חתמה על ההסכם, וממילא לא ניתן לקבל את טענתה ביחס ל"ויתור" שנעשה על ידה כטענתה.

כמו-כן, לא הראתה המשיבה האם חברת י.ב.א.ר הייתה באותה העת רווחית, שכן המשיבה ו/או החייב לא הציגו דו"חות רווח/הפסד של החברה.

זאת ועוד, בסעיף 5 להסכם "ויתרה" המשיבה לא רק על הזכויות הנובעות מהחברה אלא אף על החובות, במסגרת הליך זה לא הראו המשיבה ו/או החייב כי הזכויות עלו על החובות, שכן מקום בו מוותר מקבל ההענקה על זכויותיו בחברה כושלת שחובותיה עולים על הכנסותיה, ברי כי אין המדובר בתמורה סבירה או בתמורה כלל עבור הנכס נשוא ההענקה. יתרה-מכך, בסעיפים 19-18 לתצהירה של המשיבה מצהירה היא כי לא ידעה דבר על היקף עסקיו של החייב וכי "רק לאחרונה" נודע לה כי היקף העבודות בחברת י.ב.א.ר. עמד על מיליוני שקלים. ב- פש"ר 1617/01 עו"ד איתן ארז בתפקידו כנאמן על עזבון המנוח יהודה קליש ז"ל נ' רחל קליש ואח', פורסם בנבו (26.2.03), קבע בית-המשפט בנוגע לטענה מעין זו כדלקמן:

' "עסקי המנוח" בעת עריכת ההסכם היו בעיקרם - חובות. הזו תמורה בת-ערך? אם לא די בכך, הרי שהאלמנה העידה כי מעולם בעלה לא שיתף אותה בעסקים, היה ברור כי אין לה חלק ונחלה בהם, וכך נהג אף עם נשותיו הקודמות. הרי לפנינו "הפרדה רכושית" במיטבה לעניין העסקים. אם מעולם לא היו שלה, כיצד "נתנה לו" אותם? ברי אם כן, שהמנוח לא קיבל תמורה בת ערך לאוסף האמנות היקר.'
(ראו בעמ' 25)
(כן ראה: בש"א (חי') 3772/06 קוטלר נ' גולן, פורסם בנבו (10.7.07); וב-פש"ר 1947/05 עו"ד עדי בראונשטיין כנאמן לנכסי החייב שכטר אייל נ' אליז שכטר, פורסם בנבו (25.2.09))

גם טענתה של המשיבה לפיה נשאה בתשלומי המשכנתא אינה מוכיחה קיומה של תמורה. ראשית, המשיבה לא הביאה ולו בדל ראיה המוכיחה כי תשלומי המשכנתא אכן נעשו מחשבון אישי שלה, אליו נכנסו רק כספים השייכים לה, להבדיל מכספים משותפים לה ולחייב עת ניהלו משק בית משותף. כבר בשל האמור הרי שדינה של טענה זו להידחות. ואולם, אף אם היה האמור מוכח באמצעות ראיות פוזיטיביות הרי שדינה של טענה זו להידחות שכן לא הוכח כי סך תשלומי המשכנתא ששילמה המשיבה שווה בעיקרו לשווי הדירה (ראה: לוין וגרוניס, עמ' 329). במקרה דומה קבע בית-המשפט ב- פש"ר 80/97 עו"ד גדיאל בלושטיין בתפקידו כמנהל עזבון המנוח מנחם ריטה ז"ל נ' זהבה ריטה, פורסם בנבו (17.12.08) (להלן: "עניין בלושטיין"), כי:

'אין בידי לקבל את טענת המשיבה כי כספים ששולמו על ידה בדיעבד ולאחר מותו של החייב, במסגרת הליכי הוצאה לפועל ובמטרה לפדות את המשכנתא על הנכס, מהווים תמורה בת ערך במסגרת סעיף 96 לפקודה.

ראשית, במישור הנורמטיבי הכללי ספק אם ניתן לראות בהתחייבות לשאת בתשלומי משכנתא תמורה בת ערך א-פריורית, כאשר במקרים רבים ערך תשלומי המשכנתא שנוטל על עצמו בן הזוג הנעבר נמוך משמעותית מערך הנכס שקיבל לידיו (ראה בעניין זה, ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל, 320). כלל שכזה אינו רצוי מבחינת שיקולי מדיניות ex-ante, כאשר הוא עשוי לעודד הוצאת נכסי מקרקעין "משפחתיים" מידי הנושים לטובת בן הזוג.

שנית, בנסיבות המקרה דנן, לא תמכה המשיבה את טענתה בהערכת שווי שמאי המצביעה על כך ששווי זכויות החייב בנכס זהה (או למצער קרוב) למחצית מהכספים ששולמו על ידה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ומשכך לא עמדה בנטל המוטל עליה להצביע כי ניתנה על ידה תמורה בת-ערך. זאת ועוד; יש מקום לספק האם, בהיעדר הסכם בין החייב למשיבה לפיו תישא המשיבה בתשלומי המשכנתא, ניתן לראות בתשלומים בהם נשאה המשיבה בדיעבד לאחר מות החייב תמורה מוסכמת ובת ערך, וזאת להבדיל מזכותה של המשיבה לעמוד על טענת קיזוז הסכומים ששולמו על ידה במידה ותבוטל בדיעבד ההענקה.' (עמ' 7).

24. לנוכח האמור, עמד איפוא הנאמן בנטל ההוכחה, לפיה מדובר ב"הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

25. בתגובתה, טענה המשיבה לתחולתו של החריג המנוי בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, לפיו לא תבוטל הענקה אם מדובר בהענקה "לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום-לב ובתמורה בת-ערך".

26. נטל השכנוע בדבר אי-מילוי החריגים הקבועים בסעיף 96(ג), נקבע על-ידי בית-המשפט העליון ב- ע"א 5578/93 ראובן נדב נ' מאיר סרגובי, פ"ד מט(2), 459, 477 (1995) (להלן: "עניין סרגובי") כדלקמן:

'תביעתו של הנאמן מבוססת על סעיף 96לפקודה. אין חולק על כך שההמחאה נעשתה במסגרת לוח הזמנים הקצוב בסעיף 96(א) לפקודה. אולם אין די בכך. על הנאמן להוכיח דבר נוסף, והוא, כי ההמחאה עונה על הגדרת ההענקה שבסעיף 96(ג). משמע, הנאמן נושא בנטל השכנוע כי אין מתקיימים החריגים המנויים בסעיף זה. עמד על כך ד"ר לוין, בספרו הנ"ל, בעמ' 272:

'נטל השכנוע בדבר אי-מילוי החריג, שהוא שלילי ביסודו, מוטל על הנאמן, המבקש לבטל את ההענקה, לגבי מרכיביו של כל חריג וחריג. כך, למשל, שומה על הנאמן להוכיח לגבי החריג השני... העדר תום-לב והעדר תמורה בת-ערך"... אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעיתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדיי. כמות ההוכחה הנדרשת על-מנת לצאת ידי חובת הראיה היא קלה, ואם לא תובא מצדו של הנתבע ראיה לסתור, הרי די יהא באותה ראיה להרמת נטל השכנוע על-ידי הנאמן.' '

בענייננו על הנאמן להוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום-לב וללא תמורה בת-ערך. עם-זאת, הנטל המונח לפתחו של הנאמן איננו כבד ואם יעלה בידיו לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימותו של החריג, תידרש המשיבה להביא ראיות לסתור, שיהיה בהם כדי לשכנע כי החריג מתקיים.

27. תמורה בת-ערך
בסוגיית התמורה ולמעשה היעדר התמורה, כמפורט לעיל, הרים הנאמן את נטל ההוכחה לעניין היעדר התמורה אף מעבר לנטל הראשוני המוטל עליו. המשיבה והחייב לעומת-זאת לא הצליחו לסתור את טענותיו וראיותיו של הנאמן.

28. יצויין כי לאור העובדה כי נקבע לעיל שלא ניתנה תמורה בגין ההענקה הרי שדי בכך על-מנת לדחות את טענת המשיבה בגין התקיימות החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2), שכן היסודות המנויים בו הינם מצטברים ובהיעדר אחד מהם לא מתקיים החריג כולו (ראה: עניין בלושטיין לעיל, עמ' 7). ואולם למעלה מהנדרש אציין כי אף בסוגיית תום-הלב הוכיח הנאמן כי ההענקה נעשתה בחוסר תום-לב ואולם המשיבה והחייב לא הצליחו לסתור את האמור.

29. תום-לב
לצורך הוכחת יסוד תום-הלב יש להראות כי מקבל ההענקה לא ידע בעת ההענקה כי החייב נמצא בקשיים כלכליים ולא יכל להסיק כי הנושים עלולים להיפגע עקב הוצאת הכנס נשוא ההענקה ממאסת נכסי החייב (ראה לוין וגרוניס, עמ' 328 וגם עניין לוין בעמ' 952). בית-המשפט העליון בעניין לוין ובעניין סרגובי פסק כי קרבה משפחתית או עסקית בין המעניק ומקבל ההענקה, יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק. כך קבע בית-המשפט העליון בעניין סרגובי:

'פסק-דין זה עסק באשתו של פושט רגל שקיבלה ממנו מקרקעין זמן קצר לפני שהוכרז כפושט רגל. עצם העובדה שמקבלת ההענקה היא אשתו של פושט רגל יוצרת חזקה בדבר ידיעת מצבו הכלכלי עובר להכרזתו כפושט רגל. ידיעה זו מקרינה על שאלת תום-הלב של האישה בעת שקיבלה את המקרקעין.'
(ראה עמ' 478)

בהקשר זה ראוי לציין כי המשיבה והחייב עדיין נשואים וחיים ביחד, משכך לא יתכן כי לא ידעה המשיבה על מצבו הכלכלי הרעוע של החייב כפי שעולה אף מראיותיו של הנאמן. כך, במסגרת חקירת המשיבה מיום 31.1.08 בבית-משפט השלום בחיפה במסגרת בש"א 14602/07 (ראה ת/6), כאשר נשאלה המשיבה מדוע רצתה לצאת מחשבון הבנק של בעלה (ממנו יצאה בשנת 2004, כך לפי עדותה בעמ' 3 לפרוטוקול החקירה), ענתה המשיבה כי:

'ת: בעלי לא עובד מסודר. אני מורה ומרוויחה באופן מסודר, מבעלי לא ראיתי אף אגורה הביתה. הוא עבד בכל מיני עבודות, הגענו למצב קשה משפחתית.
ש: את זוכרת מה הייתה יתרת החובה?
ת: זה היה במאות אלפי שקלים, חובות גדולים מאוד.'

כאשר עומתה המשיבה עם עדותה זו במסגרת חקירתה בפני בית-המשפט בדיון נשוא הליך זה טענה המשיבה כי: "הכוונה מצב משפחתי קשה. הרגשתי מתח בבית, פתחנו תיק בבית-הדין הרבני..." ואולם גרסתה זו של המשיבה איננה מתיישבת עם עדותה במסגרת בש"א 14602/07 וכן עם העובדה כי בני הזוג חיים ביחד עד היום.

כמו-כן מסעיף 13 לתצהירה של המשיבה עולה כי המשיבה ידעה על קיומו של חוב. במהלך חקירתה הודתה המשיבה כי מדובר בחוב לתמר שרון בגינו נפתח תיק הוצל"פ שמספרו 13-07596-04-9 ואשר בגינו נרשמה הערה במרשם המקרקעין על הדירה.

לנוכח כל האמור, דומני כי נשלל יסוד תום-הלב בעניינה של המשיבה. לאור האמור הרי שלא מתקיימים תנאי החריג הקבוע סעיף 96(ג)(2) לפקודה.

30. בסוף תגובתה טענה המשיבה בלא פירוט כי "בנוסף לכך, מתקיים בענייננו לפחות אחד משני החריגים הקבועים בסעיפים 96(ג)(1) ו- (3) לפקודה. הנכסים נשוא הבקשה ניתנו למשיבה בשל נישואין, לחילופין, מדובר בנכסים שנרכשו לאחר שבני הזוג נישאו, הדירה נרכשה בזכות המשיבה ובכספה המשיבה בלבד היא זו ששילמה, את מלוא תמורתה מכספים שהרוויחה כמורה".

לאור העובדה כי טענה זו נטענה על-ידי המשיבה כלאחר יד, באופן לקוני ובלא ביסוס ראייתי, די באמור כדי לדחות את טענת המשיבה על הסף. ואולם למעלה מן הנדרש אדון בקצרה בתחולתם של שני סעיפים אלו.
31. סעיף 96(ג)(1) דן ב"הענקה בשל נישואין ולפניהם". על-מנת שיחול החריג צריכים להתקיים שלושה תנאים: ההענקה נעשתה לרגל נישואים; ההענקה אמורה לקבל תוקף בהתקיים הנישואים והיא מותנית בעריכתם; ההענקה ניתנה מתוך רצון או מטרה להמריץ או להקל את עריכת הנישואים (ראה: לוין וגרוניס, עמ' 326). במקרה שבפנינו אין חולק כי ההסכם לא נעשה לרגל הנישואין או לפניהם, אלא במהלכם בזמן שיחסי המשיבה והחייב עלו על שרטון (ראה: עמ' 19 לפרוטוקול). במקרה דומה פסק בית-המשפט ב- פש"ר 651/04 עו"ד עופר דוידוב נ' מימון אילקה, פורסם בנבו (18.1.09) כי:

'אין חולק, כי במקרה שבפנינו אין מדובר בהענקות שניתנו "לרגל הנישואין" או סמוך להם, אלא כעשרים ושתיים שנים לאחר מכן, במסגרת הסכם גירושין, משהחליטו בני הזוג להיפרד ולחלק בניהם את רכושם (כך לגרסתם שלהם). ברי, כי אין תכליתו של חריג זה להעניק הגנה מפני ביטולן של הענקות שבוצעו עקב גירושין, ונדרש להוכיח קשר בין אקט הנישואין לבין ההענקה עצמה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ו' אלשיך ב- פש"ר (ת"א) 1254/00 עו"ד מיכל רוהר נ' מתוק, הנ"ל:

'נקל לראות, כי החריג הכרוך בהענקה בשל נישואין איננו מתקיים בנסיבות המקרה; אין עסקינן בהענקה שניתנה סמוך לנישואין, אלא למעלה מעשרים שנים לאחר מכן, דווקא כאשר בני הזוג (לפי גרסתם שלהם), עמדו בפני משבר קשה בחייהם המשותפים; הלכה בסיסית וידועה היא, כי חריג זה, בניגוד לחריג נשוא סעיף 96(ג)(3), איננו מתייחס לקשר בין הנישואין לדרך בה הגיע הנכס לרשות החייבים, אלא דורש קשר בין הנישואין לבין ההענקה עצמה; בנסיבות המקרה, אך ברור הוא כי חריג זה אינו מתקיים.' '
(שם, סעיף 7 להחלטה)

לפיכך, טענת המשיבה בדבר התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(1) נדחית בזה.

32. סעיף 96(ג)(3) דן בהענקה לאשת המעניק או לילדו של נכס שהגיע למעניק לאחר נישואיו בזכות אשתו. לעניין זה טענה המשיבה בתגובתה כי הדירה נקנתה מכספיה שלה. ואולם, כאור לעיל המשיבה לא הביאה כל ראיה המוכיחה כי הכספים בהם נקנתה הדירה ושולמה המשכנתא היו שלה ולא חלק מהרכוש המשותף. יתרה-מכך, מהסכם יחסי הממון שנחתם בין הצדדים ביום 7.10.05 עולה כי ההפרדה הרכושית הלכאורית נעשתה רק עם חתימתו. מכאן ובהיעדר ראיות אחרות נובע שהכספים בהם שולמה תמורת הדירה וכן תשלומי המשכנתא, טרם חתימת ההסכם היו רכוש משותף של בני הזוג.

בסיכומיה העלתה המשיבה טענה חדשה לפיה הדירה נרכשה ברובה בכספים שנתנו הוריה (טענה זו הועלתה לראשונה על-ידי החייב במסגרת חקירתו, עמ' 16 לפרוטוקול). מעבר לעובדה כי העלאת טענה זו רק בשלב הסיכומים ככל הנראה מהווה הרחבת חזית אסורה הרי שהיא אף לא נתמכה ולו בראשית הראיה.

לפיכך טענת המשיבה בדבר התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) נדחית אף היא.

33. במסגרת סיכומיה העלתה משיבה את הטענה כי מאחר שזכויות החייב בדירה טרם הועברו למשיבה, טרם נתגבש ההענקה ולכן לא ניתן להכריז על בטלותה. בעניין זה קבע בית-המשפט העליון ב- ע"א 2656/96 הנרי רוזן נ' בנק המזרחי מאוחד, פ"ד נה(2), 529, כי ניתן לראות ברישום הערת אזהרה ודיווח אודותיה לשלטונות המס, הענקה לפי סעיף 96 לפקודה ועל כן אף טענה זו נדחית.

34. לא ראיתי לקבל את טענתה החלופית של המשיבה לפיה, מקום בו תתקבל בקשת הנאמן לביטול ההענקה עומדת לה הזכות לקזז מן ההענקה אשר בוטלה את תשלומי המשכנתא. בית-המשפט העליון ב- ע"א 368/72 קונויסר ואח' נ' הנאמן בפשיטת הרגל של אריה קונויסר, פ"ד כז(1), 302 (1973), נדחתה טענה של מקבלת הענקה כי עומדת לה זכות לקזז מן ההענקה, אשר בוטלה, חוב המגיע לה מהמעניק, זאת על-מנת שלא ליצור מעמד מועדף לנושה שקיבל הענקה מפושט רגל, ולמנוע קנוניות לרעת הנושים בין החייב ובין מקבלי ההענקה. (בסוגיה זו ראה אף לוין וגרוניס, בעמ' 334). זאת ועוד, במסגרת הליך זה לא הציגה המשיבה ראיה המבססת טענתה זו. בנוסף, לא הובאו על-ידי המשיבה ראיות כי תשלומי המשכנתא בוצעו מכספה האישי ולא מכספים שהיוו חלק מן הרכוש המשותף של בני הזוג.

סוף דבר
35. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את בקשת הנאמן ומורה כי ההענקה בטלה כלפי הנאמן. כן הינני מורה על מחיקת הערת האזהרה שרשם החייב לטובת המשיבה ביום 16.8.06 בלשכת רישום המקרקעין בחיפה על זכויותיו בדירה המצויה ברח' הפלמ"ח 21 קריית ביאליק, והידועה כגוש 11550 חלקה 18/8, וזאת מכוח סעיף 96(א) לפקודה.

הנני מחייבת את המשיבה לשלם שכר-טרחת הנאמן, בסך של 2,500 ₪.

לסכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל."

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 3311/07 {עו"ד ישראל שפלר נ' מזל חסון, תק-מח 2009(1), 15749 (2009)} קבע בית-המשפט:

"מונחת בפני בקשתו של המנהל המיוחד לנכסי החייב דוד חסון (להלן: "המבקש" ו"החייב", בהתאמה), לבטל את העברת הזכויות במחצית נכס מגורים מהחייב לרעייתו לשעבר (להלן: "המשיבה"). הבקשה נסמכת הן על סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, והן על סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) שעניינו חוזה למראית עין. המשיבה מתנגדת לבקשה, הן מטעמים דיוניים והן לגופה. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, ולאחר שנערך דיון בו נחקר החייב, ניתנת החלטתי זו.

1. החייב והמשיבה נישאו זו לזו בשנת 1969. לטענת המשיבה, במרוצת השנים עלו יחסיהם על שרטון, וזאת נוכח התנהגות אלימה ובלתי נסבלת מצד החייב. המשיבה מוסיפה וטוענת, במסגרת כתב תביעה לסילוק-יד שהגישה כנגד החייב, כי התנהלותו העסקית של החייב תרמה אף היא להרעת היחסים, כדלקמן:

'הטכניקה שהפעיל הנתבע חזרה על עצמה ובשנים שיבואו, החברה, לכאורה, נקלעה לקשיים, צברה חובות, ואז במקביל החל הנתבע להפעיל עסק חיצוני לחברה, תוך שהוא מבריח מהחברה את נכסיה לפעילות האישית. ולאחר מכן היה ממשיך את הפעילות בחברה החדש. מאפיין נוסף של פעילותו היה ביצוע תרמית של הכנסת שותף חדש. אותו שותף משמש או כאיש קש וכסות להמשך הפעילות בחזות החדשה, או כמי שנופל קורבן לתעתועי הנתבע.

מעשי הנוכלות והתעתועים של הנתבע יצרו מתחים ומריבות, וגרמו להרס המשפחה המורחבת, נושים ושליחי ההוצאה לפועל הגיעו לבית, ובנוכחות הילדים עיקלו את המטלטלין שבבית.'

על רקע זה, לטענתה, ביקשה המשיבה להתגרש, אולם החייב סירב בכל תוקף, עד אשר (לגרסתה), "נכנעה" והסכימה לתנאיו "שהיו תנאי סחיטה". כך או כך, בין הצדדים אושר בשנת 1992 הסכם גירושין, אשר נוכח חשיבותו, אשר עיקריו כדלקמן:

א. הבית שהיה בבעלות משותפת יעבור לבעלות האישה, והבעל מתחייב להעביר את חלקו לבעלות האישה.
ב. תכולת הבית תעבור לאישה.
ג. הרכב ישאר בבעלות הבעל (עסקינן ברכב מודל 1978, אשר שוויו הוערך ב-1,500 ₪ לערך - ו.א).
ד. הילדים נשארים בבית עם האמא.
ה. זכותו של האבא לבקר בכל עת שיחפוץ בביקור זמני.
ו. האישה מוותרת על כל תביעותיה למזונות מהבעל.
ז. כל עלויות הלימודים של הילדים ישולמו על-ידי הבעל.
ח. עם סידור הגט מוותרת האישה על כתובתה.
לשיטת המשיבה, עסקינן ב"הסכם סחיטה ועושק", אשר נכפה עליה באמצעות לחץ ואלימות, ובו למעשה "ויתרה על הכל", בתמורה לחלקו של החייב בבית המגורים.
2. כיום, אין מחלוקת אמיתית כי לא זו בלבד, שהצדדים לא נקטו הליך ממשי לשינוי הרישום עד לשנת 2005, אלא שבפועל הבעל הוסיף להתגורר בדירה, למצער במשך מרבית הזמן, נשא במשך שנים בחלק מעלות המשכנתא ואחזקת הבית. כמו-כן, טוען הנאמן כי החייב דאג לשיפוצים והרחבת הנכס. המשיבה, מצידה, טוענת, כי החייב נותר בדירה בניגוד לרצונה, ובעיקר בשל היותו אדם אלים אשר נקט כלפיה באיומים. זאת, הגם כי במקום אחר בתגובתה היא גורסת כי:

'היחסים בין הצדדים ידעו עליות ומורדות, כאשר לפרקים שהות החייב בבית הגרושה היה מרצון, ולעיתים מאונס.'

מכתבי הטענות עולה, כי החל משנת 2001 (כך לפחות לפי גרסת המשיבה), הגיעו יחסי הצדדים להרעה משמעותית. לשיטת החייבת, דרשה מהחייב לעזוב את הבית, אלא שהוא שב מקץ זמן קצר, ו"בשל לחץ משפחתי" נאותה לאפשר לו להתגורר בעליית הגג. החל משנת 2005, חודשו הליכי הגירושין, ובין היתר נעשה ניסיון לשנות בפועל את הרישום, עליו למעשה נסבה הבקשה שבפני. באותה תקופה, החריפו היחסים בין הצדדים לכדי מכתבי איום, והליכי הרחקה שננקטו בערכאות המתאימות. אף לשיטת המשיבה, החייב (למצער בתקופה זו) סירב בתוקף לעזוב את הבית, ושיגר למשיבה מכתב חריף, שהוגדר על-ידה כמכתב איום. בין היתר, כותב החייב כדלקמן:

'אל תחשבי לרגע שאני אוותר על הבית שלי, על הרכוש שלי, ואצא בידיים ריקות. לא אני. אני מקווה שתביני סוף-סוף שכל מה שנמצא כאן בבית של שנינו.'

ובהמשך:
'אני בניתי יחד איתך את הבית הזה, ולא ויתרתי עליו לעולם. רציתי להצילו ואת יודעת זאת כמוני.'
(ההדגשות אינן במקור - ו.א)

כאמור, בשנת 2005, חידשו הצדדים את הליכי רישום הבית על שם המשיבה, וביום 18.5.09, נחתם ייפוי-כוח בלתי-חוזר; ומכאן הבקשה שבפני.

3. להשלמת התמונה, מן הראוי לציין כי החייב, כאשר נחקר בפני, טען כי גירושיהם של הצדדים, שלאחריהם שבו לחיות ביחד (לגרסתו "חיי אישות מלאים"), היו לפי עצה שקיבלו מעורך-דין. כמו-כן, טען באורח מפורש כי ההתחייבות להעברת הדירה על שם רעייתו לשעבר הינה פיקטיבית, וכי בפועל כל שרצה להשיג במהלך זה היה הצלת הבית מידי הנושים.

4. המשיבה, הן בכתבי טענותיה והן בסיכומים שסיכם בא-כוחה בעל-פה, מעלה מספר טענות. ראשית, לטענתה דין הבקשה להדחות על הסף, משום שבית-המשפט של חדלות פירעון אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטת בית-הדין הרבני משנת 1992, כמו גם נוכח העובדה כי ממועד אותו פסק-דין, ועד למתן צו הכינוס של החייב חלפו למעלה מעשר שנים, כך שלא ניתן לשיטתה להשתמש בסעיף 96.

שנית, לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי ההסכם משנת 1992 אינו למראית עין, ולמעשה עסקינן ב"הסכם סחיטה" שכל-כולו לטובת החייב, אשר אילץ אותה לוותר על כל זכויותיה בתמורה לקבלת מחצית הבית.

שלישית, לשיטתה, טענת החייב כי מחצית הנכס בבעלותו נולדה בחוסר תום-לב, והיא סותרת הצהרות קודמות שלו בהליכים אחרים.
5. טרם אגש לדון במחלוקת לגופה, אין לי אלא להביע פליאה, על טענה עליה חזר בא-כוחה המלומד של המשיבה שוב ושוב במהלך הדיון והסיכומים בעל-פה, ולפיה "מדובר בהליך בלתי-הגון באורח קיצוני". זאת מדוע? משום שלשיטתו, "הופתע" מעצם כוונתו של בית-המשפט לקיים דיון לגופו של עניין - קרי, בתקפות ההעברה - וזאת כאשר לטענתו, סבר כי עסקינן אך בדיון מקדמי אשר יבדוק סיכוי לפשרה (כך באחת מגרסאותיה של הטענה), או לחלופין, בדיון אך ורק אודות צו המניעה (כך בגרסתה האחרת).

טוב היה לה, לטענה זו, אלמלא נטענה כלל ועיקר.

ראשית, בקשתו של המנהל המיוחד עותרת במילים מפורשות, בפסקתה הראשונה, לשלושה סעדים יחדיו (להבדיל מסעדים חלופיים), כאשר הסעד השני המתבקש, במילים מפורשות הוא להכריז "כי העברת הזכויות בהסכם הגירושין מהווה הענקת מרמה אסורה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל".

זאת ועוד: בהחלטתי מיום 4.12.07, אשר קבעה את הבקשה לדיון נקבע כהאי לישנא:

'המזכירות תקבע מועד לדיון במעמד הצדדים ותזמנם. צו איסור הדיספוזיציה יוותר על כנו עד להכרעה בבקשה.'

דומה, כי הדברים הללו מדברים בעד עצמם.

חזקה על בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי הוא יודע היטב להבחין בין המשפט הראשון, אשר קובע את הדיון, ובין המשפט השני, הנפרד, הקובע כי עד להכרעה בבקשה (אשר לשם כך, מטיבם של דברים, נקבע הדיון) יוותר הצו הזמני על כנו. לא ברור, אם כן, כיצד נטל בא-כוחה של המשיבה חירות לעצמו לקרוא אל תוך החלטה קצרה ופשוטה דברים שאין בה. זאת, בין אם אכן הבין מן המנהל המיוחד כי יעשה נסיון לפשרה, ובין אם לאו.

שנית, זאת ואף זאת; עיון בכתבי הטענות, כולל כתב טענותיה של המשיבה עצמה, מלמד באורח חד-משמעי, כי כל הטיעונים וטיעוני הנגד התמקדו בסוגיה לגופה, וזאת להבדיל מויכוחים ומחלוקות העוסקות בצווי מניעה, שם מופנה חלק גדול מהטענות לדיון במאזן הנוחות - נושא אשר נעדר לחלוטין מכתבי הטענות בנסיבות המקרה. מהיכן, אם כן, הוסקה מסקנה שכזו, שאין לה תימוכין לא בבקשה ולא בהחלטות הביניים? במלוא הכבוד הראוי אעיר, כי קשה להימלט מן התהייה, האם אין עסקינן בניסיון בלתי ראוי לסרבל את ההתדיינות השיפוטית, על-ידי מניעת התדיינות לגופו של עניין, והפיכת דיון מהותי לדיון מקדמי, וזאת בלא כל צורך.

6. בכל הנוגע לטענות הסף של המשיבה, הרי דומה כי אין צורך להכביר מילים, בכדי להבהיר כי הן נוגדות מושכלות בסיסיות של דיני פשיטת רגל. כך למשל, הטענה המתעלמת מן הקביעה המפורשת בדין, כי בעל תפקיד המשמש ידו הארוכה של בית-המשפט של חדלות פירעון אינו נדרש לתמוך טענותיו בתצהיר (לעניין זה, ראה בין היתר ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' שילר, פ"ד נה(4), 925 (2000)). מכוח קל וחומר, לא היה מקום להידרש לטענה בנסיבות המקרה, בהן מרבית העובדות שמאזכר הנאמן, אינן שנויות במחלוקת אמיתית (להבדיל מפרשנותן), או נתמכות בראיות מוצקות ממסמכים פרי-עטם של הצדדים, אשר איש אינו חולק על האותנטיות שלהם. זאת, שלא לאזכר את העובדה, כי דווקא תצהירה של המשיבה, שאינו אלא תצהיר על דרך הפניה, הוא זה אשר אינו עולה בקנה אחד עם דרישות הדין (וחרף זאת, לפנים משורת הדין ונוכח חומרת הסעד המבוקש, בחרתי לדון בטענותיה לגופן, ולא לפסול אותן בעילה דיונית).

נוסף, וחשוב אף יותר; טענת בא-כוחה המלומד של המשיבה, כי הבקשה אינה אלא "ערעור על החלטת בית-דין רבני", לוקה בשגיאה יסודית בהבנת עקרון היסוד של דיני פשיטת הרגל בכלל, וסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל בפרט.

במה אמורים דברים? החלטתו של בית-הדין הרבני (כמוה ככל החלטה שיפוטית שנותנת תוקף להסכמה בין שני צדדים יריבים), הינה החלטה במישור הפנימי של יחסי בני הזוג, וזאת כאשר בית-הדין הנכבד לא שמע, ואף לא יכול היה לשמוע או להתייחס למישור היחסים החיצוני, שבין בני הזוג לבין נושיהם. זאת, באשר הנושים כלל לא היו נוכחים באותו הליך. אלא מאי? הגשת בקשה לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, אינה באה מאותו "מישור פנימי" שבין הצדדים להסכם, אלא כל-כולה התקפה חיצונית על ההסכם, אשר באה מתוך דיני חדלות הפירעון, קרי - כי ההסכם בין הצדדים מהווה הענקה או נפלה בו פסלות אחרת שעניינה הברחת נכסים מפני הנושים. אין צורך להכביר מילים, כי לו נתקבלה פרשנותו של בא-כוחה המלומד של המשיבה, היה סעיף 96 כולו הופך ל"אות מתה", באשר די היה למעניק ולמקבל ההענקה הפסולה "להסכים ביניהם" על מעשה הענקה, וליתן לכך גושפנקא בהליך שיפוטי אשר בפניו עומדים אך שני הצדדים דנן, בכדי "לחסן" את ההענקה אליבא דכולי עלמא.

מסיבה זו, חיי המציאות מלמדים כי חלק גדול מבקשות ההענקה מוגשות גם ובמיוחד אודות הסכמים בין השותפים להענקה, אשר קיבלו גושפנקא שיפוטית כזו או אחרת; וזאת שלא בכדי. אי-לכך, אין מנוס מקביעה כי טענת סף זו הינה בגדר "הפיכת היוצרות", ודינה להדחות.
7. עתה, מן הראוי לעבור ולדון במכשול המהותי המרכזי, אשר עומד לכאורה בפני המנהל המיוחד, והוא כי ההסכם משנת 1992 נעשה למעשה עשר שנים לפני צו הכינוס, ואי-לכך, לא ניתן להפעיל בעניינו, לכאורה, את סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. אלא מאי? ראשית, יש ליתן את הדעת על כך, כי ההסכם משנת 1992, לכשעצמו לא שינה את המצב הקנייני של בית המגורים. אף אם נתעלם לרגע מן הטענות החמורות בדבר נפקות ההסכם (אליהן אתייחס בהמשך החלטתי זו), הרי שאין בהסכם, כמו גם בפסק-הדין המאשר אותו אלא התחייבות אובליגטורית לבצע פעולה בנכס, וזאת כאשר את הפעולה הקניינית עצמה, ניסו הצדדים לבצע בשנת 2005, קרי - חודשים ספורים ערב צו הכינוס.

יוצא, כי די בהפעלת סעיף 96 על הפעולות משנת 2005, כדי להציב את המשיבה במצב שאינו מן השפירים, קרי - מצב בו אין לזכותה אלא חיוב אובליגטורי, אשר אין זה ודאי כלל ועיקר כי הוא זוכה לקדימות על יתר נושיו של החייב.

8. לא זאת, אלא אף זאת; לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדותו של מר חסון ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה וקביעה עובדתית חד-משמעית, כי החוזה משנת 1992 אינו אלא חוזה למראית עין, המהווה דוגמה מובהקת לאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). מסקנתי היא, כי חרף האמור בחוזה הגירושין (שככל הנראה נועד בכדי להגן על הבית מפני נושיו של החייב), הרי בפועל לא נעשה דבר, ולא הייתה כל כוונה אמיתית לערוך שינוי במצבת הזכויות בנכס. נראה, כי רק החל משנת 2001, לערך, הפך רעיון הפירוד בין בני הזוג מפיקציה לחלופת פעולה ממשית מבחינת המשיבה. זאת, כאשר הניסיון לבצע העברה קניינית אמיתית נעשה אך ורק בשנת 2005 קרי - חודשים ספורים לפני מתן צו הכינוס, דבר ההופך אותו ל"מועמד" מובהק לבטלות לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.

9. מסקנתי וקביעותיי אלו, מבוססות על העובדות והניתוח הבא, כדלקמן:

א. עיון בטענות המשיבה, בכל הנוגע להסכם משנת 1992, מלמדות על סתירה פנימית מהותית, ואינן מעוררות כל אמון.

ראשית, עיון מדוקדק בהסכם, וזאת במיוחד נוכח עובדות שאינן שנויות במחלוקת מן השנים שלאחר-מכן, מקעקעות כליל את גרסת המשיבה, כאילו עסקינן בהסכם חד-צדדי שמכוון לרעתה, ואשר נכפה עליה בידי החייב, אלא מלמדות על ההיפך הגמור.

המשיבה זוכה בהסכם לבית המגורים וכל תכולתו, כאשר החייב זוכה ב"תמורה" לרכב מיושן משנת 1978, בעל שווי אפסי. זאת ואף זאת; המשיבה, המלינה על הדרך בה אולצה לוותר על מזונות (לאחר הגט), מנסה להצניע את העובדה כי בעת ההיא היו כל ילדיה בגירים, וכי בנוסף על כך, התחייב החייב - באותו "הסכם עושק" לתמוך בהם ולממן את לימודיהם.

שנית, בניגוד למשתמע מטענות המשיבה, אין בהסכם כל אזכור לעסקי הבעל ולאותו "ויתור גדול" שעשתה המשיבה לטענתה כאשר ויתרה עליהם. אלא מאי? דומה, כי לא בכדי, עסקים אלו אינם מאוזכרים, וזאת משום שהמשיבה עצמה היא הטוענת, במסגרת הליך משפטי שהגישה (ואשר צורף לתגובתה לבקשה זו), כי עסקי החייב היו נתונים בקשיים, עד כדי כך כי הנושים, המעקלים ושאר פקידי ההוצאה לפועל הפכו ל"בני בית" בביתם של בני הזוג. זאת, כאשר החייב - לשיטתה היא - הצליח להמשיך בעסקים אך ורק באמצעות הברחות נכסים וגלגולי כספים שלא כדין.

אכן, המשיבה מבקשת "לאזן" את התמונה בטענה (הנראית על-פניה כהתרשמות סובייקטיבית שלה) כי העיקולים נעשו למרות ש "כיסי החייב היו מלאים בכסף". אלא, שאין בהתרשמות זו (שיתכן, בלא לקבוע מסמרות בדבר, כי היא נובעת מהעובדה שהחייב, כדרך עוסקים הנתונים בקשיים, ניהל את רוב עסקיו במזומן), בכדי לבטל את המסקנה אודות הקשיים הכלכליים, נהפוך הוא.

קשה עד מאוד להאמין כי החייב, אשר מעשיו המאוחרים יותר ודרך התנהלותו כאשר חש כי בעלותו על נכסים אשר לדעתו מוקנים לו מאויימת (וטענות המשיבה וראיותיה מוכיחות זאת היטב), אכן "ישב מן הצד", והעדיף שלא למנוע את עיקול רכושו הוא - וזאת לזכור, עסקינן בתקופה שטרם ההסכם משנת 1992, כאשר הבית ותכולתו היו, אליבא דכולי עלמא, רכושם המשותף של בני הזוג.

המסקנה מכל האמור לעיל הינה, כי הויתור מצד המשיבה על חלקה בעסקי החייב (אשר כאמור, נפקד זכרו מהסכם הגירושין) לאו ויתור הוא; לכל היותר, "ויתרה" המשיבה על מה שכינתה היא עצמה עסקים כושלים, צוברי חובות ונגועים ברמייה סדרתית, אשר עצם צורת ניהולם "פגעה ביחסי המשפחה".

ב. יוצא, אם כן, כי אין לי אלא לדחות, עובדתית ומשפטית, את טענות המשיבה בעניין הסדר הגירושין, ולקבוע כי לאמיתו של דבר, הרי שמלבד מספר ויתורים סמליים, עניין לנו בדוגמה מובהקת של "הסכמה" בין בני זוג בקשיים, לפיו "החובות לבעל, הנכסים לאישה", אשר נעשתה ככל הנראה על רקע הקשיים הכלכליים, העיקולים וההליכים הפוגעניים אותם תארה המשיבה עצמה בהרחבה רבה.
זאת ואף זאת; עובדות המקרה מלמדות, באורח חד-משמעי, כי לא רק ההסכם, אלא הגירושין עצמם (למצער, במובן של הפרדה רכושית) לא היו אלא פיקציה, מראית עין, אשר מאחוריה המשיכו בני הזוג, לפחות עד שנת 2001, לנהל משק בית משותף לכל דבר ועניין. להסרת ספק, אוסיף ואעיר, כי בקביעתי זו איני מסתמכת אך ורק על העובדה כי עד 2005, לא נעשה דבר לשינוי המצב הקנייני של הנכס, ואף איני נסמכת אך ורק על עדותו של החייב כפי שנשמעה בפני, אלא בראש ובראשונה על עובדות שאינן שנויות במחלוקת, אשר הולמות למעשה את טענות החייב דהיום.

להסרת ספק, אחזור ואדגיש: הזהרתי עצמי הזהר-היטב, בכל הנוגע לעדותו של החייב, כי אין ליתן בה אמון אוטומטי, ומן הראוי לבחון את הנאמר בה בזהירות מרבית.

נוכח דרך התנהלותו של החייב מ- 1992 (ולפניה) ועד היום, קשה עד מאוד להימנע מן המסקנה, כי עניין לנו באדם מניפולטיבי וערמומי, אשר אין לשמירת הדין כל ערך בעיניו, וזאת בלשון המעטה. לא רק טיעוני המשיבה, אלא גם החייב העיד על עצמו, כי התנהלותו לקתה במרמה והפרה שיטתית של הדין (אף אם הוא מנסה להסתתר ב"עצת פרקליטים" עלומה). דומה, כי המחלוקת בין המשיבה לחייב אינה האם רימה והפר את הדין, אלא מהו העיתוי, אלו ממעשיו נגועים בשקרים ומרמה, ואלו לא.

אלא מאי? לא בלב קל, הגעתי למסקנה כי עדות החייב שנשמעה בפני, היא זו המשתלבת במארג העובדתי, והולמת יותר את שורת ההגיון ואת מסכת הראיות. זאת, הגם שאין ספק כי היא מושפעת מהאינטרס שלו דהיום - לפגוע ברעייתו לשעבר ולנקום בה על ניסיונה לסלק אותו מבית המגורים.
כפי שהבהרתי קודם לכן, ניכר כי ההסכם משנת 1992, נעשה מתוך מניע דומיננטי הקשור לקשייו הכלכליים של החייב, וכאשר הנושים "נושפים בעורפם" של בני הזוג. זאת, כשמסכת שלמה של ראיות מעידה, כי עסקינן בהסכם פיקטיבי, אשר מעולם לא קוים הלכה למעשה, ולא נועד אלא בכדי "לחסן" את עיקר נכסיהם של בני הזוג מפני הנושים. למעשה, לא הצליחה המשיבה לערער את העובדות הבאות, שהוכחו בפני כדבעי, וכיום לא ניתן עוד לחלוק עליהם:

ב.1 בפועל, נותר החייב להתגורר בבית המשותף, כשותף שווה לכל דבר ועניין (זאת להבדיל ממה שקרה לאחר עזיבתו הראשונה לאחר המשבר ב-2001, אז עבר לחדר שבעליית הגג). החייב טען, כי לאחר 1992, הוסיף לחיות בבית כתמול שלשום, ולקיים חיי אישות רגילים עם המשיבה. המשיבה, חרף נסיונה החוזר ונשנה להאחז בפחדה לכאורה מן החייב, הודתה כי "יחסיהם ידעו עליות ומורדות", ושהות החייב בבית הייתה "לעיתים מרצון ולעיתים מאונס" - תיאור, ממנו עולה דוגמה מובהקת ליחסים שיתכן שהם מתוחים, אך עודם יחסים בין בני זוג החולקים ביניהם משק בית משותף.

ב.2 החייב השתתף בתשלומי המשכנתא (ואין כל רבותא בתיאור המבולבל בו מנסה החייבת לפטור את העניין, בעניין תנאים להפרדת חשבונות בנק כאלו ואחרים), מימן וארגן שיפוץ והרחבה של הבית - דבר שהינו בגדר תרתי דסתרי לטענות, כי לא נותר אלא על תקן אורח, ומאושש את העובדה כי החייב אכן ראה את עצמו - לאורך כל הדרך (מלבד, אולי, כאשר "נאלץ" לטעון טיעוני כזב בפני נושיו) כשותף מלא לבית ולתכולתו. דומה, כי ראיה זו של החייב את מצב העניינים הולמת אף את הזעם שגילה במסגרת "מכתב האיומים" ושאר התכתובת בינו לבין המשיבה כאשר פרץ המשבר הסופי ביניהם; מעיון במה שכתב החייב לרעייתו (וזאת שלא במסגרת הליך משפטי), אין ספק כי אכן ראה את עצמו כבעלים במשותף, אשר רכושו "נגזל" ממנו בשל ההליכים בהם נקטה המשיבה.

ב.3 אין ספק, כי מכל האמור לעיל עולה בבירור, כי ההסכם משנת 1992, עומד בכל המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין חוזה למראית עין, אשר בפועל לא שינה במאומה את מאזן הזכויות; נראה, כי רק כאשר עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון ממשי, כמעט עשור לאחר מכן, "נזכרה" המשיבה בזכות לכאורה שניתנה לה, וניסתה להביא לכך כי תקרום עור וגידים - ומכאן זעמו הרב (ושמא אף מעשי האלימות הנטענים) של החייב.

10. לסיכום נקודות אלו, הרי שמסקנתי היא, כי עד 2005, לא נערך כל שינוי ממשי במצבת הזכויות בנכס נשוא המחלוקת, וכי בין הצדדים לא היה אלא חוזה למראית עין, שלא הייתה מאחוריו כל כוונה לשמה, הלכה למעשה, למצער עד לשנת 2001. לעניין זה, מן הראוי להבחין הבחן-היטב בין הענקה במובן סעיף 96 (ובכלל) לבין חוזה למראית עין, אשר אינו אלא מצג שווא של העברת זכות. בקבוצת המקרים הראשונה, החייב העתיד להיקלע לפשיטת רגל, מבצע הלכה למעשה מהלך בעל נפקות קניינית, וזאת אף אם בסופו-של-דבר הוא אכן מפיק ממנו הנאה כזו או אחרת, מעבר לעובדה כי הוא מבכר כי נכס פלוני יועבר למקורביו, ולא לנושים. בקבוצת המקרים השניה, לא נעשה בפועל דבר, ואין עסקינן אלא במצג שווא חסר תוכן אמיתי.

אי-לכך, ומאחר וההסכם משנת 1992 שייך במובהק לקבוצת המקרים השניה, הרי שאין כל רבותא לריחוק המועדים בינו לבין צו הכינוס, באשר אין הוא יוצר כל העברה או אקט קנייני היכול להוות מטרה לביטול לפי סעיף 96 (ואף לא התחייבות אמיתית להעביר בעלות, באורח שיתכן ויטען כי הוא יוצר מעין "זכות שביושר). לעומת-זאת, ניסיון להעביר את מחצית הבעלות בשנת 2005 (ואין ספק, כי לא ניתנה באותה עת כל תמורה) נופל במובהק למסגרת מוסד ההענקה הבטלה. זאת, אף אם באותו שלב, לא היה הדבר לרצונו של החייב, או שהמשיבה היא שניסתה, בשל כעסה על החייב ודרך התנהלותו, "לקרום עור וגידים" אל תוך מצג השווא הישן משנת 1992, ולעשות בו שימוש כנגד יוצרו. כך או אחרת, התוצאה הינה אותה תוצאה: העברת נכס של החייב לבעלותה המלאה של המשיבה, וזאת בלא מתן תמורה כלשהי - לא בשנת 1992, ובוודאי שלא בשנת 2005.

11. בשולי הדברים יוער; אין ספק, כי תוצאה זו הינה תוצאה קשה בעבור המשיבה; אשר אמנם, קשה לתאר את התנהלותה כהולמת את הדין, אולם קשה מאידך גיסא להתעלם מן הרושם, כי נגררה, שלא בטובתה, אחר דרך התנהלותו של החייב. אלא, שבנסיבות המקרה, וחרף אי-הנחת והתרשמותי השלילית מן החייב, הרי שאין כל מנוס מלקבוע, כי ניסיון זה להעברת בעלות נוגד את דיני פשיטת הרגל, ואינו יכול לעמוד.

עם-זאת, ומעבר לדרוש ראוי להוסיף, כי אין פירושם של דברים, שאין בפני הנאמן כל דרך וברירה, מלבד לנקוט בהליכי פירוק שיתוף ופינוי המשיבה מבית מגוריה; נהפוך הוא. עניין לנו בנכס, אשר מחצית הזכויות בו שייכות עדיין למשיבה, ואשר הליכי פינוי (לרבות סוגיית דיור חלוף, הוצאות נלוות וכיוצא בכך), עשויות לכרסם באורח משמעותי בתמורה שתוכל קופת פשיטת הרגל להפיק מן המימוש. במצב זה, דומה כי הדרך הנכונה והראויה הינה להנחות את הנאמן לנהל משא ומתן קצר, במטרה לנסות ולאפשר למשיבה לפדות את חלקו של המנהל המיוחד בנכס בסכום, אשר ישקף את הרווח החלקי אשר הייתה הקופה מפיקה מהליכי מימוש כפוי, דבר שיאפשר לה להוסיף ולהתגורר בנכס. אך מובן הוא, כי במידה והמשא ומתן לא ישא פרי בתוך זמן סביר, הרי שפתוחה בפני הנאמן הדרך הרגילה של הליכי מימוש כדין.

לעניין זה, לא נעלמה מעיני הטענה, כאילו החייב הוא המכשיל משא ומתן לפשרה בהעלותו דרישות כאלו ואחרות. על כך, די אם אעיר כי ספק גדול בעיני, האם כיום נותר לחייב מעמד כלשהו בעניין זה; לו הייתה הבקשה נדחית, הרי שהיה קם כנגדו "הויתור" לכאורה שעשה בשנת 1992; משהתקבלה הבקשה, עולה כי מניה וביה, זכויותיו בנכס מוקנות לנאמן ולמנהל המיוחד, והדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה, כי ערכאות אחרות הורו זה מכבר על הרחקתו מן הנכס. יוצא, כי זכותו וחובתו של המנהל המיוחד הינה לנהל משא ומתן ולהגיע לסיכום כספי עם המשיבה. זאת, כאשר אף אם תעלה בקשה מצד החייב לזכות דיור חלוף, הרי שהסכום שיוקצה לו (אם אכן יוקצה) יקוזז מן התמורה שתוזרם לקופת המנהל המיוחד. דומה, כי פתרון שכזה יהיה צודק ונכון בנסיבות המקרה, ויאזן בצורה הטובה ביותר בין האינטרסים של הצדדים.

12. נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ולפנים משורת הדין, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול הענקות (סעיף 96 לפקודה)