botox
הספריה המשפטית
שאלות ותשובות בפשיטת רגל (סוגיות נבחרות)

הפרקים שבספר:

תביעת נושה מובטח (תקנות 83 עד 91 לתקנות)

שאלה: מהן החלופות שמעמידות תקנות פשיטת הרגל מעמידות לנושה המובטח?
תשובה: החלופות הן {פש"ר (ת"א-יפו) 1675/03 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' רואה-חשבון נדב נחום ואח', תק-מח 2005(3), 13195 (2005)}:

חלופה ראשונה, הנושה המובטח יכול לסמוך על ערובתו, ולא להשתתף בהליך הגשת תביעות החוב.

במקרה שכזה הערובה לא תיכלל במצבת הנכסים המוקנים לנאמן. תקנה 85 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי בטרם יממש נושה מובטח את הערובה, עליו ליתן הודעה לנאמן, כי בכוונתו לפדות את הערובה.

תקנה 85(ב) לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי במקרה והנאמן לא הודיע לנושה המובטח, תוך שלושה חודשים, כי הוא מעוניין לפדות את הערובה או לממשה, רשאי הנושה המובטח לממשה. סכום החוב יופחת בסכום שבו מומשה.

תקנה 86 לתקנות פשיטת הרגל קובעת כי במקרה והנאמן לא הסכים לשומתו של הנושה המובטח, רשאי הנאמן "לדרוש שהנכס המהווה את הערובה יוצא למכירה בזמנים ובתנאים שיסכימו עליהם הנושה והנאמן". במקרה של מחלוקת, יכריע בית-המשפט.

החלופה השניה, על-פי תקנה 83 לתקנות פשיטת הרגל, הנושה המובטח יכול לוותר על ערובתו לטובת כלל הנושים, ולתבוע את החוב במלואו במסגרת הגשת תביעת חוב. במקרה שכזה, הנושה יהא זכאי לדיבידנד ככל נושה רגיל.

החלופה השלישית, על-פי תקנה 84 לתקנות פשיטת הרגל, הנושה המובטח יכול לשום את ערובתו, ולתבוע את ההפרש בתביעת חוב, בה יציין את פרטי הערובה שבידו, תאריך נתינתה ושוויה לפי שומתו. במקרה זה, הנושה המובטח, זכאי לקבל דיבידנד רק כנושה רגיל בשל סכום החוב העולה על שווי הערובה.

במקרה וקיימת אי-ודאות אשר לשווי הבטוחה, תקנה 87 לתקנות פשיטת הרגל, מאפשרת לתקן את השומה בכל עת ובתנאי שהנושה המובטח הבטיח את דעתו של הנאמן או בית-המשפט כי השומה ותביעת החוב, יסודן בטעות שבתום-לב, או כי שוויה של הערובה נשתנה מאז שומתו הקודמת.

החלופה הרביעית, תקנה 89 לתקנות פשיטת הרגל, מאפשרת תביעת יתרת החוב לאחר המימוש, ובתנאי שתביעת החוב הוגשה במועד תוך שומת הנכס. יוער, כי תקנה 89(2) לתקנות פשיטת הרגל, מאפשרת אמנם לנושה המובטח לתבוע את חובו העודף על סכום הנטו שנתקבל מן המימוש, אך דין תביעת החוב כדין שאר תביעות החוב שהוגשו, ואין לה מעמד של חוב מובטח.

שאלה: מה הדין באשר לתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל בכל הנוגע לנושה המובטח?
תשובה: הנושה המובטח חב בחובות אמון וזהירות בסיסיות כלפי יתרת הנושים, הלא מובטחים, כל עוד אין הדבר פוגע בזכות המהותית של מימוש הבטוחה ופירעון חובו לפניהם. כמו-כן, תקנות פשיטת הרגל, החלות בשינויים המחוייבים גם בפירוק חברה, מחייבות את הנושה המובטח לפרט החוב לטובתו, על רכיביו השונים, באופן מפורט, ברור והגון, ועשויות להשית עליו סנקציות חמורות, כאמור בתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, אם לא יעשה כן.

על-כן, מן הדין להקפיד בהקפדה יתרה על הנושה המובטח, כי ימנע מ"לנפח" את חובו המובטח ולכלול בו רכיבים נוספים אשר לא בא זכרם באיגרת החוב לדוגמה {בש"א (ת"א-יפו) 11430/03 חברת אברהם גינדי נ' מאורה ברקאי, תק-מח 2003(3) 554 (2003)}.

ב- ע"א (נצ') 128/98 {טפחות בנק משכנתאות נ' שלמה ארגוב, תק-מח 98(3) 1515 (1998)} קבע בית-המשפט כי ההלכה היא "כי רק נושה מובטח המוותר על הבטוחה שלו לנאמן לטובת כלל הנושים, יכול לתבוע את מלוא חובו על-ידי הוכחת החוב בפשיטת הרגל. אם הוא תובע בפשיטת הרגל מבלי לוותר על הבטוחה, התוצאה איננה שהבטוחה בטלה אלא תביעתו בפשיטת הרגל לא תיענה כי על-פי תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל נושה מובטח שאינו ממלא אחרי הכללים לא יזכה בכל חלק בדיווידנד".

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1690/03 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עורך-דין אברהם קורן ואח', תק-מח 2008(1), 12101 (2008)} קבע בית-המשפט:
"13. יצויין, כי אף במסגרת הערעור דנן, נמנע הבנק מליתן פירוט מספק והולם לדרישות המפרק, באופן אשר ייתכן כי היה בו כדי להחזיר את הבקשה למפרק להכרעה נוספת, ואין די בטענתו הכללית כי הוא אינו מתכוון להיפרע בכפל.

לאור כל האמור לעיל, באתי לכדי מסקנה כי דחיית תביעת החוב של הבנק על-ידי המפרק נעשתה כדין, וזאת בשל היעדר כל שיתוף פעולה ענייני של הבנק עם המפרק, לאור אי-הבהירות של תביעת החוב שהגיש, ובהתאם להוראות תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל. הערעור נדחה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 13671/03 {אלוני בנימין נ' כונס הנכסים הרשמי - מחוז תל-אביב, תק-מח 2004(4), 3162 (2004)} קבע בית-המשפט כי "אם הנושה המובטח בוחר להגיש תביעת-חוב מבלי לוותר על הבטוחה שבידיו - תביעתו צפויה להיות מושבת ריקם, לאור הוראת תקנה 90 הקבועה בסימן ד' לתקנות... כלומר, הנושה המובטח לא יורשה להשתתף בחלוקת הכספים המתבצעת על-ידי הנאמן ותביעתו לא תיענה" {ראה גם ע"א 277/73 כונס הנכסים הרשמי נ' "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד כט(1), 85 (1974); ע"א (נצ') 128/98 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' שלמה ארגוב, עורך-דין, תק-מח 98(3) 1515 (1998)}.

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 2129/03 {בנק דיסקונט למשכתנאות בע"מ נ' עורך-דין יוסף מולאור ואח', תק-מח 2007(3), 4340 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת ו' אלשייך:

"לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובתגובת כונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו:

1. עניין לנו בתביעת חוב אשר הוגשה בגין הלוואה שניתנה לחייב ולחברה בבעלותו על-ידי הבנק. הצדדים אינם חלוקים למעשה על פרטיה העיקריים של ההלוואה, כגון סכומים ומועדים. כמו-כן אין מחלוקת כי לרשות הבנק עמדה בטוחה בדמות שיעבוד על נכס מקרקעין שהיה בבעלות החברה החייבת.

אלא מאי? לטענת המנהל המיוחד פעל הבנק שלא כדין ובאורח הסותר את תקנות פשיטת הרגל, כאשר לא דיווח לו, במועד או במסגרת הטפסים אשר הוגשו במסגרת תביעת החוב, אודות קיום בטוחה, ערכה וההליכים אשר ננקטו למימושה.

אמנם, אין ספק (והמנהל המיוחד אינו מכחיש זאת) כי ידע אודות ההליכים המתנהלים בהוצאה לפועל ובערכאות אחרות, הקשורים לבטוחה, זאת מתוקף תפקידו אשר דרש ממנו להיות מעורב בחלק מאותם הליכים. אולם, טוען המנהל המיוחד כי אין בדבר זה בכדי לפטור את הבנק מקיום מצוות הדיווח שבתקנות, במלואה, כלשונה ובמקום המיועד לכך.

2. לאור מסקנה זו אליה הגיע המנהל המיוחד, טוען הוא כי לכאורה רשאי היה לילך עם הבנק לחומרא, ולדחות את מלוא תביעת החוב שהגיש, וזאת כמצוות תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל. אלא, שבסופו-של-דבר בחר המנהל המיוחד שלא לנקוט בצעד כה דרסטי, ותחת זאת לנקוט ב"פתרון ביניים" - תביעת החוב לא נדחתה במלואה, אולם אושרה אך ורק כדי ההפרש בין סכום החוב אשר נתבע ובין הסכום ברוטו שגבה הבנק ממימוש הבטוחה. הבנק שולל גישה זו של המנהל המיוחד, וטוען כי אף אם טעה, הרי שאין המדובר אלא בטעות בתום-לב, בעוד אין חולק כי המנהל המיוחד ידע בפועל על קיום הליכי המימוש. הבנק קובל על העובדה כי ה"סנקציה" שהטיל עליו המנהל המיוחד מונעת ממנו באורח גורף תיקון ועדכון של סכום החוב. התוצאה הינה (ועל כך ספק אם קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים), כי הבנק איבד למעשה את ההפרש בין סך הגביה ברוטו לבין הסכומים אשר הועברו אליו בפועל, וזאת לאחר ניכוי הוצאות, תשלום חובות בדין קדימה ושכר-טרחה כונס הנכסים. כמו-כן קובל הבנק על העובדה כי סכום בסך של כ- 450,000 ש"ח קוזז פעמיים מתביעת החוב, וזאת לכאורה בלא הסבר מספק.

כונס הנכסים הרשמי מקבל לכאורה את טענותיו המהותיות של הבנק, אולם מעלה מנגד טענות אשר לא בא זכרן לא בהחלטת המנהל המיוחד ואף לא בכתבי הטענות נשוא הערעור. עניין לנו בעיקר בטענות לפיהן הוגשה תביעת החוב באיחור, ואף אם נעשה הדבר באישורו של המנהל מיוחד, הרי ספק אם הלה מוסמך היה ליתן הארכות מועד גורפות על דעת עצמו.

3. אין ספק, כי קיימת חשיבות רבה על הקפדה כי הנושה המובטח יקיים את הוראות פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל. בדין הפנה המנהל המיוחד אל פסיקה אשר ניתנה בעבר מפי בית-משפט זה, ואשר התייחסה להוראות אלו (ולסנקציה החמורה הקבועה בצידן) כאל איזון הכרחי לעדיפות הנושה המובטח בכוח ובידע על נציגם של הנושים הלא מובטחים. הקפדה על חובות הדיווח והעדכון נועדו הן בכדי למנוע סכנה של כפל גביה, הן בכדי למנוע הליך מימוש בלתי-ראוי הבא על חשבון היתרה הצפויה להשתלם לנושים הרגילים, והן בכדי למנוע סרבול והעמסת הוצאות בלתי-ראויות על קופת הנאמן. דברים אלה פורטו בהרחבה רבה בפסקי-הדין בעניין קסירר, מיליס ורימון (כפי שהוזכרו אף בכתבי הטענות של הצדדים), ואין טעם לחזור כאן על אשר נידון שם בהרחבה רבה.
4. אלא מאי? כפי שמודה אף המנהל המיוחד, בהגינותו, הרי שבפסק-הדין בעניין רימון הובאה הסתייגות מדינת ישראל קלה על ההדק" בכל הנוגע לסנקציה החמורה נשוא סעיף 90 לתקנות פשיטת הרגל. אכן, סנקציה זו, בדומה לסנקציה נשוא סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, כוחה יפה לדחות תביעת חוב אשר אלמלא אותו סעיף דינה היה להתקבל במלואה. אלא שנוכח משמעותה מרחיקת הלכת של התקנה, והמשמעות הכספית הניכרת של הפעלתה, על בעל התפקיד, וכן על בית-המשפט, להזהיר עצמם הזהר היטב, ולשמור את הפעלתה של תקנה 90 אך ורק למקרים חמורים המגלים חוסר תום-לב והתנהלות פסולה מצד הנושה המובטח.

5. לאור האמור לעיל, צדק המנהל המיוחד כאשר נמנע מהפעלת תקנה 90 בנסיבות המקרה, וזאת נוכח האמור בעניין רימון. אכן, מהעובדות אשר הונחו בפני עולה כי נפלו פגמים מסויימים בהתנהלות הבנק, וכי יכול ואף חייב היה להתנהל באופן מסודרת יותר אל מול המנהל המיוחד. בין היתר, היה עליו לכלול את מלוא הפרטים בתביעת החוב שהגיש, ולא להסתמך על העובדה כי למנהל המיוחד ידועים פרטים מהליכים קודמים. מכוח קל וחומר, היה עליו ליתן תשובות מלאות ובלא דיחוי, כאשר הללו התבקשו על-ידי המנהל המיוחד. בעניין זה אוסיף ואעיר - דברים אלו מקבלים משנה-תוקף נוכח העובדה כי עסקינן בבנק, ולא בנושה קטן וחסר ידע או בקיאות משפטית (כגון עובדים או ספקים קטנים). מעבר לדרוש ייאמר, כי אין נפקא מינה באיזה שלב עמד מימוש הבטוחה, ואיזו צורה לבשה או פשטה הבטוחה באותו שלב. בין אם כך ובין אם אחרת, עסקינן במימוש בטוחה באורח המשפיע על תביעת החוב ועל יתרת הנושים, ואשר חל עליה, אליבא דכולי עלמא, פרק ד' לתקנות פשיטת הרגל.

6. אולם, חרף כל האמור לעיל, אין מקום להשוות בין התנהלות הבנק בערעור דנן לבין המקרים אשר נדונו בעניין מיליס וקסירר. באותם מקרים עלו חשדות מבוססים לניהול מערכת הליכים נפרדת, ובלתי-מדווחת, אל מול חייבים או מקורבים, באופן אשר העלה חשש מהותי להטעיית הנאמנים, ודבק בו אבק ריחו של חוסר תום-לב היורד לשורשו של עניין. לא כזה הינו המקרה דנן, וזאת בעיקר באשר הליכי מימוש הבטוחה היו ידועים מני ובי לכל הצדדים המעורבים, בזמן אמת - לרבות הנאמן. אין ספק כי הבנק ידע עובדה זו, והיא השפיעה על אופן התנהלותו. לשון אחר; אף אם יכול וחייב היה הבנק לפעול באורח מיטבי יותר, הרי שלא הוכח בנסיבות המקרה דנן, אף לא לכאורה, חוסר תום-לב או סכנה ממשית לפגיעה בנושיו הרגילים של החייב.

7. נוכח האמור לעיל, עולה השאלה האם נכון וראוי היה לנקוט ב"סנקציה" החלקית בה בחר המנהל המיוחד בנסיבות המקרה. אין ספק, כי בדין חש המנהל המיוחד מורת רוח מאופן התנהלותו של הבנק, אולם חרף זאת לא שוכנעתי כי ראוי היה לנקוט בסנקציה גורפת, אשר ספק בעיני האם היא מעוגנת בדין הקיים.

זאת ואף זאת; קשה להשתחרר מן הרושם כי עניין לנו ב"ענישה דיונית" אשר לא הוכח קשר ישיר בינה לבין המחדלים המיוחסים לבנק. אין חולק, כי קיימת חשיבות רבה לכך כי הנושה יניח תשתית עובדתית ראויה בכל הנוגע לחובו - דבר אשר אינו משתנה כאשר המדובר בנושה מובטח. במילים אחרות - אם וככל שמחדלי הבנק הביאו למצב בו לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לעדכון או תיקון ביחס שבין החוב לערך הבטוחה, הרי שזכאי היה המנהל המיוחד להשתמש בסמכותו המעין-שיפוטית, ולקבוע מסקנה עובדתית לרעת הבנק - שהרי על הנושה ולא על המנהל המיוחד מוטל נטל ההוכחה.

עם-זאת, הרי שמכאן ועד להטלת "מחסום דיוני קשיח" השולל באופן גורף כל ניסיון לתקן את תביעת החוב בהתאם לשווי המימוש בפועל, רב הדרך. המסקנה הנכונה העולה מפסק-הדין בעניין רימון, לטעמי, הינה התייחסות פרקטית להתנהלות הנושה במישור דיני הראיות, וזאת באורח גמיש, המסיק את המסקנות העובדתיות ההולמות, וזאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

8. לסיכומה של נקודה זו, חרף ההבנה למניעיו של המנהל המיוחד, איני יכולה לקבל בנסיבות המקרה, את הסנקציה בה עשה שימוש כנגד הבנק. אי-לכך, מן הראוי להחזיר אליו את הדיון בתביעת החוב בכדי שיקבע ממצאים עובדתיים לפי התשתית הראייתית אשר הוצבה בפניו, וזאת בהתאם לעקרונות שבהחלטתי זו.

עם-זאת, לא ניתן להתעלם מן המחדלים שבהתנהלות הבנק, אף אם נעשו (ואני מאמינה כי זהו המצב) בתום-לב. קשה להשתחרר מן הרושם כי התנהלות זו גרמה במידה רבה להתארכות ההליכים בתיק ולסיבוכם, וזאת באורח שאינו משרת איש מן הצדדים. לאור האמור לעיל, נכון וצודק יהיה לקבוע כי הבנק יישא בהוצאות ההליכים דנן בסך של 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ, והללו יקוזזו מהסכום הסופי שיאשר המנהל המיוחד."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 7831/01 {יורם חגבי-חגי נ' ANTWERPSE, תק-מח 2001(3), 7524 (2001)} נפסק מפי כב' השופטת ו' אלשייך:

"20. המאפיין המרכזי של תקנות אלו, הינה כי מעבר לחזרה על הכלל הבסיסי כי נושה מובטח אינו יכול להיפרע מעל סכום חובו, הינו כי אין מדובר בתקנות המכתיבות דינים מהותיים הנוגעים לקבלתן את דחייתן של תביעות חוב לגופן.
התקנות מכתיבות פרוצדורה של גילוי ודרכי התנהגות מצד נושה מובטח, אשר אינו מוכן לוותר על ערובתו, אלא לממשה ולתבוע את יתרת סכום נשייתו במסגרת הגשת תביעת חוב לנאמן בפשיטת רגל.

תקנה 90 אינה עוסקת בדחיית תביעת חוב לגופה, מטעמים עובדתיים או משפטיים המביאים את בית-המשפט למסקנה כי אין היא מוצדקת. נהפוך הוא; כל עניינו של סעיף 90 הוא בדחיית תביעת חוב אשר עשויה הייתה להתקבל לגופה אלמלא הוכח לבית-המשפט כי הנושה המובטח הפר את אחת החובות המוטלות עליו בסימן ד' לתקנות. פרשנות אחרת הייתה מייתרת את תקנה 90 לחלוטין, שכן מה נפקא מינה אם עמד הנושה המובטח בחובות הגילוי המוטלות עליו או לא אם עצם תביעתו אינה מוצדקת?

בכך, דומה תקנה 90 לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל אשר אף הוא דוחה, בנסיבות מסויימות תביעת חוב בלא להיכנס כלל ועיקר למהותה, וזאת בשל איחור בהגשתה.

21. יוצא, כי תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, כמו סעיף 71(ב) לפקודה, עוסקים בדחיית תביעות חוב העשויה להיות מוצדקת לגופה, וזאת מטעמים פרוצידורליים לכאורה. אלא, שאין מדובר בפרוצידורה פורמלית ונוקשה גרידא, אשר מתעלמת מן המהות. מאחורי תקנה 90, כמו מאחורי סעיף 71(ב) לפקודה, עומדים טעמים מהותיים כבדי משקל, אשר המחוקק קבע כי בנסיבות מסויימות יש בהם בכדי להתגבר על זכותו הבסיסית של הנושה כי הוכחת החוב שלו תיבדק ותידון לגופה.

22. תקנה 90 הינה סנקציה חמורת וכבדת משקל אשר קבע המחוקק עבור נושה מובטח לכאורה, אשר מפר את הוראות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל. במיוחד, אמורים הדברים בהוראותיהן של תקנות 85-84, המטילות על הנושה המובטח את חובה כפולה, טרם יוכל להגיש תביעת חוב לצד מימוש ערובתו.

א. חובה לגלות את דבר קיום הערובה, ופרטים מהותיים לגביה, ככל שהדבר אפשרי מבחינת המידע העומד באותה עת לרשות הנושה המובטח עצמו.

ב. חובה לגלות לנאמן בפשיטת רגל את כוונתו לממש את הערובה, וזאת טרם יעשה כן בפועל.

23. דומה, כי בכך התכוון המחוקק, בין היתר, ליצור איזון מסויים אל מול הכוח העדיף העומד לרשות הנושה המובטח ביחסיו מול הנאמן בפשיטת רגל, תוך הכפפתו למעין חובת-אמון מסויימת כלפי האחרון, כנציגם של הנושים הבלתי-מובטחים.

בכך, תואמת רוחו של סימן ד' גם את המגמות החדשות בפסיקה, כגון החלטתו של בית-משפט זה ב- פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף, תק-מח 2000(4), 65535 (2000) (להלן: "הלכת גרבש"). באותו עניין, הוכפף נושה מובטח אשר ערך הבטוחה שבידיו גדול באופן ניכר מסכום חובו למסגרת הליכי פשיטת הרגל. זאת, בכדי להבטיח כי הבטוחה תמומש במחיר ראוי, אשר לא יקפח את עניינים של הנושים הבלתי-מובטחים.

דומה, כי המחוקק היה ער לעובדת היות הנושה המובטח בעל הידע הטוב והמדוייק ביותר על אודות ערכה של בטוחתו, ואי-לכך, כפף אותו לחובת זהירות בסיסית כלפי הנאמן, אשר הפרתה מקימה מעין חזקה חלוטה של נזק ראייתי כבד לקופת פשיטת הרגל וליתר הנושים, אשר גרם הנושה המובטח במחדלו. נזק זה מצדיק, אליבא לצו המחוקק, את דחיית תביעת החוב של אותו נושה מובטח, בלא שתידון לגופה.

24. זאת, שכן המחוקק היה ער לסכנה "המרחפת" מעל קופת פשיטת הרגל, כאשר היא נתקלת בנושה מובטח, המבקש לממש את בטוחתו מחד גיסא, ולתבוע את יתרת חובו בתור תביעת חוב בהליכי פשיטת הרגל מאידך גיסא. סכנה זו לובשת מספר פנים:

א. סכנת גביה כפולה - מקרה בו בשל חוסר במידע או בתשומת-לב מצד הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, יהיה הסכום שיתקבל ממימוש הבטוחה ומקבלת תביעת החוב מעבר לסכום המגיע לנושה המובטח כדין. קרי, מצב בו יפרע הנושה המובטח, באופן מוחלט או חלקי, פעמיים על אותו חוב עצמו, וזאת על חשבון הדיבידנד אשר יחולק ליתר הנושים.

ב. סכנת התרשלות במימוש - מקרה בו לא יעשה הנושה המובטח מאמצים סבירים למקסם את שווי מימוש הבטוחה, וזאת במחשבה כי יוכל להיפרע למרות זאת מקופת פשיטת הרגל, וזאת תוך פחות מאמצים והוצאות.

ג. סכנת סרבול ההליכים והעמסת הוצאות על קופת פשיטת הרגל - מקרה בו יאלצו הנאמנים לעסוק ב"מרדף" אחרי הנושה המובטח והבטוחה. זאת בשל העובדה כי הנושה המובטח לא יתן בידם אלא מידע חלקי, בין אם בכוונה או מתוך התרשלות. אין צורך להכביר מילים על כך כי "מרדף" אשר כזה יסרבל את הליכי פשיטת הרגל ויעמיס הוצאות על קופת הנאמן - הוצאות אשר ידללו בסופו-של-יום את הדיבינד לנושים הבלתי-מובטחים.

25. המחוקק, אשר ראה סכנות אלו אל מול עיניו, וביקש להתמודד עימן, קבע למעשה כי הנושה המובטח, בהיות בעל הכוח והמידע הטובים ביותר בכל הנוגע לבטוחתו ומימושה, הינו המונע הזול והיעיל של כל אותן סכנות ותקלות, ואי-לכך כפף אותו לחובות זהירות וגילוי. חובות אלו, מעצם טיבן, אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות דווקא ובמיוחד כאשר אין (או לא הוכחה) מצד זה האחרון כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב.

הצדקה נוספת לחובה זו נובעת מתפיסת הצדק הבסיסית: היות ונשיה מובטחת אינה "תופעת טבע" אלא מוסד משפטי אשר מעניק קדימות לסוג מסויים של נשיה על פני סוגים אחרים, הרי אך צודק כי מי שנהנה מאותו מוסד משפטי יחוב בחובות מסויימות של הגינות וזהירות למזעור תקלות ותוצאות בלתי-רצויות אשר עשויות לנבוע מאותה "הנאה" אשר קיבל מהשיטה המשפטית.

חובה זו מקבלת משנה-תוקף וחשיבות, כאשר הבטוחה אשר בה עסקינן הינה בטוחה הנמצאת בחו"ל, או קשורה לעסקאות ולמהלכים בין הנושה המובטח לחייב ו/או מקורבי החייב אשר נעשו בחו"ל. זאת, שכן עלות הגילוי והחקירה של פרטי הבטוחה בידי הנאמן עולה באופן ניכר.

26. די בכך, למעשה, בכדי לדחות על פניה את טענת הסף של הבנק, כאילו אין הבקשה דנן אלא "קיצור דרך" בלתי-ראוי שעושים המבקשים אל מול הערכאה האזרחית אשר תדון בערעור לגופו. לכך יאמר כי אין כל חפיפה בין הערעור על דחיית תביעת החוב עצמה, אשר עוסק בצדדים המהותיים של החוב הנטען ובשאלת עצם קיומו, לבין הדיון בתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, אשר כל עניינו דחיה "פרוצדורלית" לכאורה של תביעת החוב, וזאת מהטעמים אשר פורטו בהרחבה קודם לכן. המדובר בשני דיונים שונים לחלוטין בנושאם, ואין נפקא מינה אם תוצאתם עשויה להיות, בסופו-של-יום, זהה לגבי הבנק.

ההכרעה בנסיבות המקרה דנן
27. אין חולק, כי הבנק הבלגי מודה בפה מלא בתצהירו, כי לא עדכן את הנאמנים, את בית-המשפט ואת הכונס הרשמי במועד, לא בעניין עצם קיום הבטוחות, ולא בעניין מימושן מאוחר יותר במסגרת הסכם הפשרה בינו לבין בנו של החייב.

משכך, קמה חזקה לכאורה כי תקנות 84 ו- 85 לתקנות פשיטת הרגל הופרו, והשאלה להכרעה היא האם יש בטיעוניו של הבנק בכדי למנוע, בנסיבות המקרה דנן, את תחולתה של תקנה 90, על התוצאה הקשה שזו צופנת בחובה עבורו.

28. טוען הבנק, כי הסכם הפשרה טרם בוצע במלואו, ואם יפר בנו של החייב את הסכם הפשרה (דבר אשר אין חולק כי הינו אפשרי), יוותר הבנק עם חוב עצום אשר לא נפרע.

אלא, שטענה זו אינה רלבנטית כלל ועיקר לנשוא הדיון דנן, שהיא דחיית תביעת החוב בגין תקנה 90, אשר כפי שפורט בהרחבה קודם לכן, אין דבר בינה לבין קיומו או קיומו של החוב בפועל. טענה זו יכולה לשמש, לכל היותר, בדיון בתביעת החוב לגופה, ולכן בנסיבות המקרה דנן דינה להידחות.

לא זאת, אלא אף זאת; חובת הגילוי של הבנק לפי תקנות 85-84 אינו מותנה כלל ועיקר בקיום הסכם הפשרה, אלא נובע (בין היתר) מעצם כריתתו. לכן, גם לו היה מוכח כי ההסכם הופר בסופו-של-יום, אין בכך בכדי לפטור את הבנק מחובת הגילוי המוטלת עליו לפי תקנות פשיטת הרגל.

29. מוסיף הבנק וטוען, כי אין פסול בכך שלא גילה את קיום הסכם הפשרה, וזאת משום שזה נכרת לאחר שהנאמנים דחו את תביעת חובו לגופה. אלא מאי?

אין חולק כי הבנק לא השלים עם החלטה זו וערער עליה. משעשה כך, היה הוא זה שבחר להמשיך "במסכת היחסים" בינו לבין קופת פשיטת הרגל. זאת, מתוך תקווה כי בסופו-של-יום ימצא בית-המשפט כי החלטת הנאמנים שגויה ודינה ביטול. אם כך היה קורה, אין חולק כי החלטת הנאמנים הייתה בטלה מעיקרה, ותביעת החוב של הבנק הייתה נחשבת כאילו התקבלה במועדה. אי-לכך, מה לו לבנק כי ילין על כך כי בו-בעת הוטלו עליו גם החובות הקשורים למגעו עם הליכי פשיטת הרגל?

יוצא איפוא, כי כל עוד טען הבנק כי זכותו להיפרע מקופת פשיטת הרגל, הוטלו עליו גם החובות הכרוכות בכך, ואין נפקא מינה אם דחיית הנאמנים את תביעת החוב התרחשה קודם לכריתת הסכם הפשרה.

30. טענתו הבאה של הבנק היא כי לא היה בידו, באותה תקופה, מידע מדוייק על ערכן של הערובות. זאת, היות והן הוחזקו בידי חברות בלגיות הקשורות לחייב, אשר ניסו "לנפח" את שווי הבטוחה.

אלא שאין בטענה זו ולו מאומה; תקנות פשיטת הרגל לקחו בחשבון מצבים כגון זה. עבורם בדיוק הותקנה תקנה 87, אשר מבהירה כי נושה מובטח אינו "נתפס" על הערכתו הראשונית כאילו הייתה הודאת בעל-דין או מעשה-בית-דין, אלא יש ביכולתו לתקן טעויות אשר נפלו שלא באשמתו.

לא זאת, אלא אף זאת; מוסיפה תקנה 84 וקובעת כי הערך שימסור הנושה המובטח לנאמן יהיה לפי אומד-דעתו ושומתו שלו, ולא לפי אלו של מחזיקי הבטוחה, החשודים בניסיון לנפח את ערכה. יוצא מכך, כי אם תיפול טעות בערך הבטוחה, הרי סביר להניח כי זו תהיה לטובת הנושה המובטח, ולא לרעתו.

לכן, אין מנוס מלקבוע כי אין באי-ידיעה מדוייקת על שווי הבטוחה כדי לפטור את הנושה המובטח מהחובות לפי תקנות 85-84, או מהתוצאות הכרוכות בהפרתן של חובות אלו.

31. טוען הבנק, כי פעל לפי הדין הבלגי, אשר אינו מחייב גילוי ערובות, כאשר אלו ניתנו על-ידי צד ג' שאינו החייב, ולכן לא דבק בו אשם.

טוב היה לה, לטענה זו, אלמלא נטענה כלל ועיקר. במדינת ישראל לא חל הדין הבלגי, אלא דיני מדינת ישראל, אשר מחייבים גילוי כזה במפורש - דבר אשר היה מזדקר לעיניו של כל מי שהיה טורח לבדוק את הדינים הרלבנטיים. דומה, כי הצדק הוא עם כונס הנכסים הרשמי בטענתו כי מי שידע להגיש תביעת חוב במדינת ישראל, מן הראוי כי יטרח ויפעל לפי דיניה. זאת, כשם שכל מי שמנהל פעילות כלשהי במדינת ישראל כופף עצמו, בהיעדר ראיה לסתור, למרות הדינים הרלבנטים החלים במדינת ישראל, ואין הוא יכול להשמע בטענה כי חלים דיניה של מדינת מוצאו.
בהחלטה בפרשת TWA, הייתה התייחסות לסוגיה דומה, אשר עסקה באותו עניין בתחולתם של דיני קדימה בסדר הנשיה:

'יוצא מכך, כי חברה בינלאומית, מרגע שהחלה פועלת במדינה פלונית, קיבלה על עצמה את דיניה, כולל דיני הקדימה שלה. אם מסתבר, בשעת הפירוק, כי דינים אלו אינם תואמים את דיניה של מדינת "הליך העל", אין לה לחברה להלין אלא על עצמה בלבד.'

מסיבה זו נקבע באותה פרשה, כי מי שמעסיק עובדים במדינת ישראל, אל לו להלין על כך כי ימצא עצמו, בסופו-של-יום, כפוף לדין הקדימה המוקנה לנשייתם על-פי חוק, ואין הוא יכול להישמע בטענה כי דינים אלו אינם חלים בארץ מוצאו.

32. דומה, כי הלכה זו יפה למקרה דנן מכוחו של קל וחומר. בפרשת TWA עמדה החברה הזרה וטענה בפני בית-המשפט לתחולת הדין האמריקאי. נסיבותיו של המקרה דנן חמורות לאין-ערוך: במקרה דנן, עשה הבנק דין לעצמו, מתוך הנחה בלתי-מוסברת כי דיני בלגיה המוכרים לו יחולו כמובן מאליו גם במדינת ישראל.

גישה זו, לפיה סבור גוף בלגי כלשהו כי תחולת דיני מדינתו הינה אוניברסלית וחלה כעניין של מובן מאליו על מעשים, מחדלים והליכים אשר נעשו במדינת ישראל, יש לדחות על-הסף, ובאופן מוחלט.

33. משהגעתי לכאן, לא נותר לי אלא לדון בטענתו האחרונה של הבנק כי לא התכוון מעולם לזכות בדיבידנד כפול. דומה, כי אין בטענה זו בכדי לשנות את התוצאה, אף אם היה בית-המשפט משתכנע בנכונותה.

סעיף 90 לתקנות פשיטת הרגל, מעצם טיבו, אינו דורש "מחשבה פלילית" מסוג של כוונה תחילה בכדי לחול על נושה אשר הפר את החובות המוטלות עליו לפי סעיף ד' לתקנות פשיטת הרגל. מלשון התקנות עולה, כי עצם אי-העמידה בחובות אלו עשויה להפעיל את הסנקציה שבתקנה 90 לאלתר, וזאת בלא להתייחס אל "מצבו הנפשי" וכוונותיו הסובייקטיביות של הנושה המובטח. זאת, אלא-אם-כן יש בפי הנושה המובטח הסבר מצויין אשר יביא להחרגת עניינו מכלל זה.

יוצא, כי עצם הפרתן האובייקטיבית של תקנות סימן ד' יוצרת חזקת רשלנות, אשר על הנושה המובטח הנטל (אשר אינו מן הקלים) להפריכה. בנטל זה לא עמד הבנק, ולו לכאורה בלבד, ועל-כן דין טענתו זו להידחות.

34. מכל האמור לעיל, עולה כי דין הבקשה להתקבל, במובן זה כי תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל חלה, ושוללת מהבנק הבלגי את זכותו לקבל דיבידנד במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייב."

שאלה: מהו הדין באשר לתקנה 91 לתקנות פשיטת הרגל?
תשובה: סעיף 22(ד)(2) לפקודת פשיטת הרגל, מאפשר לנושה מובטח לפעול למימוש הבטוחה ללא שהוא מוגבל על-ידי הליכי פשיטת הרגל, וכשהוא איננו מחוייב להגיש תביעת חוב כדי לגבות את חובו. לעומת-זאת, אם הוא בוחר לפעול למימוש הבטוחה שלא על-ידי הגשת תביעת חוב כאמור בסעיף 22 לפקודה, לא חלות עליו ההגבלות וההוראות שנקבעו בפקודת פשיטת הרגל כאמור להלן {בש"א (חי') 15240/04 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עוואד עיסאם ואח', תק-מח 2005(4), 1671 (2005)}.

במקרה והנושה המובטח בוחר לפעול למימוש הבטוחה, שלא על-ידי הגשת תביעת חוב, לא יחולו עליו ההגבלות וההוראות שנקבעו בפקודת פשיטת הרגל ובתקנותיה לרבות ההגבלה הקבועה בתקנה 91 לתקנות פשיטת הרגל {בש"א (יר') 8305/04 לאה ישעיהו נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2006(3), 13385 (2006)}.

ובמילים אחרות, הנושה המובטח לא כפוף להליכים הקולקטיביים של פשיטת הרגל במימוש בטוחתו ולכן המגבלות הקבועות בפקודת פשיטת הרגל לעניין שיעור הריבית, לדוגמה, לא יחולו עליו, שכן, הן חלות אך ורק על נושה מובטח המבקש לקבל דיבידנד מקופת הפירוק, ובעניינו, קופת פשיטת הרגל {ראה גם צ' כהן פירוק חברות (הוצאת לשכת עורכי-הדין, התש"ס-2000), 275; ה"פ (יר') 583/01 בנק הפועלים בע"מ נ' מושבי מבואות, תק-מח 2002(4), 225 (2002)}.

ב- המ' (יר') 45/91 {השקעות ופיתוח בע"מ נ' מפרק ח.ל.ב, תק-מח 91(4), 192 (1991)} קבע בית-המשפט:

"הלכה היא שנושה מובטח זכאי שלא להכפיף את עצמו להליכי הוכחת חוב בפירוק (ע"א 213/59 סולומון נ' מקבל הנכסים הרשמי, פ"ד יג 1228, 1231 (1959)) אלא-אם-כן הוא מוותר על בטוחתו (או שתובע גם חלק מחובו שאינו מובטח, כלומר כשחובו עולה על שווי הבטוחה). סעיף 353 לפקודת החברות אכן מחיל הוראות פקודת פשיטת רגל על פירוק חברה - ובכללם ההוראות הנוגעות לנושים מובטחים - אולם סעיפים 75, 81 ו- 134 לפקודת פשיטת הרגל הדנים בהגבלות על ריבית, מתייחסים רק לנושים שתובעים את חובם במסגרת ההליכים הרגילים להוכחת חוב בפירוק. זאת ניתן ללמוד מנוסח הסעיפים שמתייחסים לחוב "בר-תביעה בפשיטת רגל", "שנתבעו בפשיטת רגל" ש"הוכר בפשיטת רגל" - בהתאמה. גם תקנה 91 לתקנות פשיטת רגל, המגבילה כביכול את הריבית המגיעה לנושה מובטח, מצויה בפרק הנקרא "תביעת נושה מובטח" כלומר - היא חלה, לדעתי, רק במקרים בהם בוחר הנושה המובטח בהליך התביעה. כל עוד מדובר בכספים ממכירת בטוחה לא יזקק נושה מובטח להליך זה."