סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• התובענה הייצוגית - כללי
• מפתח התביעות הייצוגיות לפי נושאים - כללי
• סדרי דין
• בקשות ותביעות שאושרו או התקבלו
• דחיית/מחיקת בקשה ותובענה ייצוגית
• גמול
• הסדר פשרה
• הסתלקות מתביעה ייצוגית
• תובענות ייצוגיות - הגנת הצרכן - בית-דין לעבודה
• עובדים זרים
• פנסיה
• תביעות שאושרו
• תביעות ובקשות שנדחו
• הסתלקות
• רשויות מקומיות על-פי מפתח שמות הרשויות והנושאים - כללי
• גמול שכר-טרחה
• הודעות חדילה
• אישור התובענה הייצוגית
• הסדרי פשרה
• שונות
• תובענות ייצוגיות במסגרת המשפט המינהלי
• תובענות ייצוגיות והגבלים עסקיים
• בנקים ותובענות ייצוגיות
• ביטוח - סדרי דין
• תביעות שנדחו
• תביעות או בקשות שאושרו או התקבלו
• חברות כרטיסי אשראי
• חברות
• איכות הסביבה

בקשות ותביעות שאושרו או התקבלו

1. נדחתה בר"ע על החלטה לאשר הגשת תביעה ייצוגית נגד "וול סטריט" בטענה למדיניות ביטולים מקפחת
ב- רע"א 1671/16 {קבוצת קידום בע"מ נ' שירי בלאו בידרמן, תק-על 2016(2), 7180 (2016)} עסקינן ברע"א בטענה למדיניות ביטולים מקפחת.

מדובר במקרה בו בית-המשפט העליון דחה בר"ע על החלטה לאשר הגשת תביעה ייצוגית נגד קבוצת "קידום", המפעילה בישראל את מרכזי לימוד האנגלית של המותג "וול סטריט", בטענה לפגם במדיניות הביטולים של החברה. במסגרת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נקבע כי התביעה מעוררת שאלה משותפת שעניינה בתקינות ההוראה שאינה מכירה בזכות חרטה ובזכות השתחררות של הלקוח, וכי קיימת אפשרות סבירה שייקבע כי מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, בין היתר בשים-לב לתקופת ההתקשרות הארוכה ולשיטת הלימוד הייחודית.

בית-המשפט קבע, כי דין בקשת הערעור נדחית, וכי השאלה המרכזית בעניין זה - האם ישנה אפשרות סבירה שתניית הביטול תיקבע כתנאי מקפח בחוזה אחיד - נסמכת על שאלות מקדמיות מורכבות יותר והכרעה בעניין איננה יכולה להיעשות במסגרת שלב אישור התובענה כייצוגית. משכך, נכון יותר שטענותיה של המבקשת יועלו בהליך העיקרי שיידון כתובענה ייצוגית.

2. החזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי - דיון בהחלטה לאשר תובענה ייצוגית נגד חברה שעיסוקה במתן הלוואות לצורך רכישת כלי רכב
ב- רע"א 7142/15 {פמה סוכנויות בע"מ נ' משה רון, תק-על 2016(1), 3747 (2016)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין הלוואה חוץ בנקאית.

מדובר במקרה בו בית-המשפט העליון קיבל בחלקה בקשת רשות ערעור על החלטה לאשר תובענה ייצוגית נגד חברה שעיסוקה במתן הלוואות לצורך רכישת כלי רכב. נקבע, כי מחד אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא להתיר למשיב לנהל נגד המבקשת תביעה ייצוגית בעילה של הפרת חובת הגילוי המוטלת עליה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות. עם-זאת, נראה כי במקרה דנן היה מקום לדון גם ביתר העילות אשר פורטו בבקשת האישור, ולא היה מקום להסתפק בדיון בעילת התביעה לפי חוק הלוואות חוץ בנקאיות. יתר-על-כן, במקרה דנן יש לכאורה טעם בטענת המבקשת לפיה חוק הלוואות חוץ בנקאיות אינו חל על הלוואת שניתנו לתאגיד, וגם בשל כך יש צורך לדון בעילות הנוספות המנויות בבקשת האישור, בין היתר, נוכח ההשפעה העשויה להיות לשאלת תחולתו של החוק הנ"ל על גודל הקבוצה. לאור האמור, הדיון בבקשת האישור יוחזר לבית-המשפט קמא על-מנת שידון בשאלת סיכויי התובענה הייצוגית להתקבל בעילות התביעה בהן לא דן בהחלטתו ועל-מנת שיבהיר מהן עילות התובענה הייצוגית שאושרה ומהם הסעדים שהותר לקבוצה לתבוע בגדרה.

3. בית-המשפט אישר תובענה ייצוגית נגד רדיו "קול ברמה" בגין מדיניות מפלה של אי-השמעת נשים בשידורי התחנה
ב- רע"א 6897/14 {רדיו קול ברמה בע"מ נ' קולך - פורום נשים דתיות, תק-על 2015(4), 10857 (2015)}עסקינן בתובענה ייצוגית בגין הדרת נשים.

מדובר במקרה בו בית-המשפט העליון דחה את ערעורה של תחנת הרדיו האזורית "קול ברמה" על פסיקה שאישרה הגשת תובענה ייצוגית נגדה בגין מדיניות מפלה ומוצהרת של אי-השמעת נשים בשידורי התחנה. מדיניות זו, במסגרתה נמנע מנשים להתראיין לשידורי התחנה או לעלות לשידור, היתה בתוקף עד שנת 2011 עד שהרשות השניה שמה קץ לדבר. בתוך כך הביע הרכב השופטים שאט נפש מהתופעה הפסולה של הדרת נשים מהמרחב הציבורי וקבע כי ניתן להשתמש במכשיר של התובענה הייצוגית לצורך טיפול בתופעה הכללית של הפליה. עוד נקבעו פרמטרים להכרה בארגונים המבקשים להגיש תובענות ייצוגיות חלף תובע בעל עילת תביעה "אישית", כשבמקרה דנן אחד הנימוקים התומכים בהכרה בעמותת "קולך" כתובעת ייצוגית היה קיומה של רתיעה מצד נשים חרדיות לעמוד בחזית המאבק להגברת השוויון המגדרי בקהילה מחמת חששן מפני פגיעה במעמדן.

4. אין להחיל את עקרון ההשבה באופן אוטומטי-טכני עם בטלותו של חוזה פסול או בלתי-חוקי
ב- ע"א 7141/13 {קונקטיב גרופ בע"מ נ' שמעון דבוש, תק-על 2015(4), 4836 (2015)} עסקינן בתובענה בגין הימורים באינטרנט.

מדובר במקרה בו בית-המשפט קיבל את ערעורה של חברה שהפעילה אתר מכירות פומביות באינטרנט במתכונת של משחקי הימורים על חיובה בהשבה כלפי המשתתפים במשחקים לאחר שנקבע כי מדובר במשחקים אסורים על-פי הדין הפלילי.

בדעת רוב נקבע, כי כאשר חוזה מוכרז כבטל עשויים להיות שיקולים אשר יצדיקו שלא להחיל באופן חלקי או מלא את עקרון ההשבה, כמו במקרה דנן בו שני הצדדים היו שותפים באופן יחסי שווה לפעילות הבלתי-חוקית וקיבלו את מבוקשם בהתאם למודעותם ולציפיותיהם. עוד נחלקו השופטים בשאלה האם ניתן יהיה לראות בנורמה פלילית כבסיס לעוולה אישית של הפרת הוראה חקוקה, אולם לא נתקבלה הכרעה עקרונית בעניין.

5. בטרם הגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות מנהלית על התובע ובא-כוחו להקדים פניה אליה
ב- עע"מ 2978/13 {מי הגליל - תאגיד והביוב האזורי בע"מ נ' יוסף אחמד יונס, תק-על 2015(3), 3711 (2015)} עסקינן בערעורו של תאגיד מים בגין חיובו בהוצאות.

מדובר במקרה בו בית-המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של תאגיד מים שחוייב בסכומי גמול ושכר-טרחה חרף העובדה שהגיש הודעת חדילה במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה נגדו. בתוך כך, הכירו שופטי ההרכב פה אחד בחובה כללית לערוך פניה מקדימה לרשות המנהלית בטרם הגשת תובענה ייצוגית כנגדה, וקבעו כי היעדרה של פניה זו עשוי, בהתאם לנסיבות, לבוא לידי ביטוי הן בהחלטתו של בית-המשפט לפסוק גמול ושכר-טרחה וביחס לשיעורם של סכומים אלה, והן בהחלטתו בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. עוד נקבע בדעת רוב כי מקום בו הפניה המוקדמת מנעה את הגשת התביעה הייצוגית, באפשרות התובע ובא-כוחו לפנות לבית-המשפט לעניינים מנהליים לצורך פסיקת שכר-טרחה והוצאות.

6. נדחה ערעור מטעם "חוגלה" מאחר ונקבע כי הונחה לפני בית-משפט קמא תשתית ראייתית מספקת
ב- רע"א 3814/14 {חוגלה קימברלי שיווק בע"מ נ' עוד מיה גד מסטיי, תק-על 2015(3), 668 (2015)} עסקינן בערעור על אישור תובענה ייצוגית כנגד חוגלה בגין חיתולים פגומים.

מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט במסגרתה אושרה כייצוגית תובענה שהגישה - המשיבה כנגד חוגלה קימברלי שיווק בע"מ בטענה כי החברה ייצרה חיתולים מסוג חדש המכילים כותנה אורגנית, שהתבררו כפגומים.
המערערת - חוגלה טענה, כי במסגרת מדיניות הפיצוי הכפול ניתן פיצוי הנאמד בסך כולל של כ- 7.5 מיליון ש"ח. מדובר, כך נטען, בפיצוי מראש ולא בדיעבד, בדיוק במתכונת שאותה חוק תובענות ייצוגיות שואף לקדם. לטענתה של חוגלה, על בית-משפט זה לתת גושפנקא לכך שהדרך שבה פעלה חוגלה בפרשה היא היא הדרך הראויה, מבחינת אחריות צרכנית, להתמודד עם מצבים שכאלו. לצד זאת טוענת חוגלה כי על-פי נתוניה, רק עשרה אחוזים מהחבילות של החיתולים החדשים הכילו חיתולים פגומים. בנוסף טוענת חוגלה כי המשיבה לא הרימה את הנטל הראייתי המשמעותי הכרוך בשלב אישור תובענה ייצוגית.

המשיבה - מפנה את עיקר טענותיה כלפי עצם העובדה שחוגלה ידעה אודות התקלה ימים ספורים לאחר תחילת השיווק, ובכל זאת בחרה לשתוק בעניין, וכי אין לקבל את ניסיונה של חוגלה להאיר באור חיובי את מדיניות הפיצוי בה נקטה. לטענתה של המשיבה, החלטתו של בית-המשפט - שהינה החלטה המבוססת כדבעי על שורה ארוכה של קביעות עובדתיות - מצביעה על כך שמדובר בתביעה מוצדקת שיש לבררה בערכאה הדיונית, ובוודאי שלא ניתן לומר כי מדובר בתביעת סרק.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, וכי עיקר טענת המערערת הינה כי המשיבה לא השכילה להרים את הנטל המשמעותי העומד לפתחה. ברם, מהחלטתו של בית-המשפט המחוזי עולה כי הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת. לא זאת אף זאת, בית-המשפט המחוזי מבהיר מפורשות כי עיקרה של התשתית העובדתית כלל איננו שנוי במחלוקת, וכי בנסיבות המקרה דנן, בחירתה של חוגלה שלא לפרסם את דבר התקלה באופן מיידי גרמה לפגיעה בקבוצת הצרכנים כולה, ובפרט באותה קבוצת צרכנים שלא דרשה פיצוי. זאת ועוד, כמו בית-המשפט המחוזי, סבור בית-המשפט דנן כי פגיעה זו איננה פגיעה קלת ערך. מסקנה זו מגשימה הן את התכלית ההרתעתית של כלי התובענות הייצוגיות והן את מטרותיו של סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן.

7. העליון קיבל ערעור כנגד בזק בינ"ל בו נקבע כי החברה תשיב כספים ללקוח לאחר שהודיעה לו על עליית מחיר במייל שנשלח לתיבה שפתחה עבורו
ב- רע"א 8190/14 {אייל רוזנברג נ' בזק בינלאומי בע"מ, תק-על 2015(2), 9806 (2015)} עסקינן בערעור על דחיית תובענה ייצוגית בגין עליית מחיר בסיום חוזה באופן שלא נשלחה למבקש הודעה כנדרש.

מדובר במקרה בו צרכן התקשר בחוזה עם בזק בינלאומי לאספקת שירותי אינטרנט, במתכונת המבטיחה מחיר מסויים לתקופה קצובה ולאחר מכן המחיר עולה. החברה הודיעה לצרכן על סיום העסקה לתקופה הקצובה ועל עליית המחיר באמצעות משלוח הודעה לתיבת דוא"ל שפתחה עבורו ושעל פתיחתה היא הודיעה לו בתחילת ההתקשרות.

לאחר ששתי ערכאות דחו את תביעותיו להחזר ההפרש בין הסכומים בגין התקופה המתוארת הגיש הצרכן את בקשת רשות הערעור דנן לעליון.

בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע כי לא נשלחה למבקש הודעה כנדרש בסעיף 13א(ד) לחוק הגנת הצרכן, שכן לא ניתן לומר שהלקוח הסכים לקבלת הודעות בתיבה שנבחרה עבורו ואין כל ראיה לכך שבשיחת הטלפון עמו יידעו אותו על הדרך שבה יישלחו אליו הודעות, לא באופן כללי ולא באשר לסיום תקופת העסקה. אשר-על-כן, הערעור התקבל במובן זה שהחברה תשלם למבקש את סכום החיובים ביתר שגבתה ממנו, ובנוסף לכך גם פיצויים לדוגמה והוצאות משפט.

8. דחיית ערעור על דחיית בקשה לתובענה ייצוגית מאחר ולא היה באופן בו בוצעה ההמרה על-ידי סוכנויות הנסיעות הפרה של חובה חוקית
ב- רע"א 5765-02 {אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' עיטל זילברשלג, תק-על 2009(3), 5109 (2009)}עסקינן בערעור בגין שערי ההמרה של כרטיסי טיסה.

בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילה מסויימת, אך לא אישר את הגשתה בעילות אחרות. עסקינן בערעור ובקשת רשות ערעור על החלטה זו.

הבקשה לרשות ערעור, שהוגשה על-ידי הנתבעת - המבקשת חברת אל על מופנית נגד ההחלטה לאשר את התובענה הייצוגית. בהסכמת הצדדים, הוחלט כי הבקשה לרשות ערעור תידון כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פיה. הערעור, שהוגש על-ידי התובעת המייצגת - המשיבה, מופנה נגד ההחלטה שלא לאשר את הגשת התובענה הייצוגית בעילות מסויימות.

בית-המשפט קבע כי בקשת רשות הערעור של אל על, אשר נדונה כערעור, מתקבלת, וכי החלטתו של בית-המשפט המחוזי מבוטלת. תחת זאת נקבע, כי דין הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה להידחות. כפועל יוצא מכך, יש לדחות אף את ערעורה של המשיבה דנן, הואיל ובנסיבות המקרה לא היה באופן בו בוצעה ההמרה על-ידי סוכנויות הנסיעות הפרה של חובה חוקית. מסקנה זו שוללת את האפשרות כי המשיבה תזכה בתביעתה מכוח עילה כלשהי, וכי התוצאה המתבקשת היא שיש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

9. דחיית ערעור מאחר ודי בפרטים המצויים בתביעה שבהן ניתן יהיה לבחון את טיב והיקף המעשים שנעשו בחברה כדי להעמיד עילה לצורך הגשת תובענה ייצוגית
ב- רע"א 8332/96 {משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נה(5), 276 (2001)} עסקינן בבקשות רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי אישר הגשת תובענה ייצוגית לפי סעיף 54א ו- 54ב לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. בתובענתו ביקש התובע להיאחז בעילות תביעה מגוונות מתחומי משפט שונים. ראשית, טען התובע לאחריות הנתבעים, כולם או חלק מהם לפי תפקידם בחברה, מכח דיני ניירות ערך שעניינן בעיקר פרטים מטעים בתשקיף והפרת חובות גילוי נאות ודיווח. על החלטה זו הוגשו שמונה בקשות רשות ערעור. שבע מן הבקשות הוגשו על-ידי מי שנגדו ניתנה רשות להגשת תובענה ייצוגית - הנתבעים, ובקשה אחת הוגשה על-ידי מי שקיבל את הרשות להגיש תובענה ייצוגית - התובע.

המשיבים העלו טענות אישיות באשר ליסוד חבותם ואחריותם אשר יש בהן לדעתם כדי להצדיק את מחיקתם מרשימת הנתבעים גם אם תאושר בסופו של דיון, התובענה כייצוגית, וכן הצביעו המשיבים על הפגמים שנפלו בכתב התביעה, על היעדר הפירוט שבו, ועל התשתית העובדתית והראייתית הלקויה המונחת בבסיסו, וכן העלו השגות כלפי עצם התאמת נסיבות המקרה שלפנינו לדיון במסגרת תובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשות של המשיבים - הנתבעים, וכי בענייננו, די בפרטים המצויים בתביעה כדי להעמיד עילה לצורך הגשת תובענה ייצוגית, במהלכה ניתן יהיה לבחון את טיב והיקף המעשים שנעשו בחברה, ואת השלכותיהם על בעלי המניות.

משכך- די בעילות שנימנו בהחלטתו של בית-משפט קמא, כדי להניח את הדעת, בסבירות ראויה, כי קיימות לכאורה עילות תביעה נגד המשיבים, הראויות לבוא בשעריה של התובענה הייצוגית.

10. בית-המשפט קבע, כי דמי ביטול עבור עסקה הכוללת מספר רכיבים יהיו אחידים - 100 ש"ח או 5% מערך העסקה לפי הנמוך
ב- רע"א 3429/13 {ישי רז נ' גוליבר תיירות בע''מ, תק-על 2014(2), 2045 (2014)} עסקינן בתובענה בעניין דמי ביטול עסקה.

מדובר במקרה בו בית-המשפט העליון פסק בסוגיה צרכנית עקרונית, שעניינה בשיעור דמי הביטול אותם זכאי עוסק לגבות בגין עסקה הכוללת מספר רכיבים. השאלה התעוררה במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", שהגיש אדם שביקש לבטל מספר כרטיסי טיסה שהזמין וחוייב בדמי ביטול עבור כל כרטיס.

בית-המשפט קבע כי פרשנות תכליתית של הסעיף הרלבנטי בחוק הגנת הצרכן, מובילה למסקנה כי הזמנה אחת במועד אחד על-ידי צרכן אחד - תישא בדמי ביטול של 100 ש"ח בלבד או 5% מערך העסקה, לפי הנמוך.

11. חיוב כפול של מחזיקי רב-קו עבור נסיעות שבוצעו - התביעה אושרה כתביעה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 7372-12-12 {עודד רוזנברג נ' דן - חברה לתחבורה ציבורית בע"מ, תק-מח 2016(2), 9285 (2016)} המשיבות 1 ו- 2, הן חברות תחבורה ציבורית. "רב-קו" הוא כרטיס חכם נטען שבאמצעותו ניתן לשלם בעבור נסיעה בכלי הרכב של המשיבות.

אין חולק על כך שלקוחות התחבורה הציבורית, המחזיקים בכרטיס רב-קו, רשאים לנסוע באותו אזור כמה נסיעות בפרק זמן של תשעים דקות ולשלם בעבור הנסיעה הראשונה בלבד. ביום 01.07.11 נכנסה לתוקף רפורמה של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, שכחלק ממנה נקבע האמור לעיל. על-פי התובענה שאישורה נתבקש, בעקבות תקלה בשיעור מסויים {קטן} של המקרים, לא ניתנה ההטבה של נסיעה שניה ללא חיוב, ובעלי כרטיס רב-קו חוייבו חיוב כפול.

להשקפת המבקש, גם אם מדובר באחוז קטן מהמקרים, במבט רחב על מספר הנסיעות ביום של כלל חברות התחבורה הציבורית, היקפו של החיוב האמור עלול להיות בסכום ניכר. התובענה שאישורה נתבקש נוגעת אך לקבוצת הנוסעים האלה בגוש דן.

המבקש, שבזמנים הרלוונטיים היה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב, נהג להשתמש בתחבורה הציבורית, כדי להגיע מביתו שבגבעתיים לאוניברסיטה. הוא נהג לנסוע בקו 55 של קווים תחבורה ציבורית בע"מ עד למסוף ארלוזורוב בתל-אביב, ומשם נהג לנסוע בקו 274 של אגד או בקו 45 של דן עד לאוניברסיטה.

על נסיעות אלה שילם המבקש באמצעות כרטיס רב-קו. לטענת המבקש, מדי פעם הוא שם לב לכך שבגין הנסיעה השניה שבוצעה תוך פחות מתשעים דקות מהנסיעה הראשונה הוא מחוייב במחיר מלא. לבקשה צירף המבקש אישור נסיעה שהנפיקה דן בגין נסיעות שבהן חוייב בחיוב כפול, ושהנפיקה אגד בגין נסיעות שבהן חוייב בחיוב כפול. המבקש הצהיר, כי בארבעת המקרים פנה לנהג האוטובוס ונענה, כי אין באפשרותו להשיב למבקש את סכום החיוב.

בית-המשפט קבע, כי קיימת אפשרות סבירה שתתקבל התובענה שנתבקש אישורה בעילה של הפרת חוזה, וכי אין צורך לבחון בשלב זה את יתר עילות התביעה שעליהן הסתמך המבקש, כמו עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה דנן, לכל אחד מלקוחות המשיבות אין תמריץ להגיש תובענה אישית בעניינו, שכן ההוצאות והטרחה הכרוכים בכך יהיו גדולים יחסית לסכומה. דומה, כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע, כי מתקיימים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. עוד נקבע, כי הקבוצה תכלול את כלל המחזיקים בכרטיס רב-קו תקין, אשר חוייבו בגין נסיעה נוספת שנעשתה בתוך אותו אזור תשלום בגוש דן בפרק זמן קצר מתשעים דקות, מיום 01.07.11 ועד למועד הגשתה של בקשת האישור {04.12.12}.

12. תביעה ייצוגית - גביית יתר - היעדר שילוט כנדרש, על גבי משאבות בשירות עצמי בתחנת תדלוק - התביעה אושרה כתביעה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.
ב- ת"צ (מרכז) 6648-09-12 {שניר יחיאל נ' שפר את אלי לוי בע"מ, תק-מח 2016(2), 25437 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהגיש מבקש 18 כנגד משיבה 6, להשבת סכומים שנגבו ביתר בתחנת התדלוק של המשיבה, נוכח הוראות צו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (מחירים מירביים בתחנות תדלוק), התשס"ב-2002 {ייקרא להלן: "צו הפיקוח"}, ועקב היעדרו של שילוט כנדרש, על גבי משאבות בשירות עצמי בתחנת תדלוק שהמשיבה מנהלת, תחנת שעריים.

הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור כנגד משיבה 6, היא "כל מי שרכש בנזין אוקטן 95 ו- 96 מהמשיבות ושילם לידיהן סכומים העולים על המחירים המירביים לבנזין אוקטן 95 ו- 96 וזאת בניגוד לסעיף 3(ג) לצו".

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה משפטית, האם עומדת המשיבה בהוראות השילוט, ובהתאמה, האם גבתה כדין את התוספת על-פי צו הפיקוח.

בית-המשפט קבע, כי הוכח שהמשיבה אינה עומדת בהוראות השילוט. הוראות השילוט קובעות בין היתר בסעיף 2, כי:

"שלט סימון משאבה בשרות עצמי
על גבי כל משאבה בשרות עצמי או בצידה במקום הנראה לעין, יוצב שלט סימון המציין, כי משאבה זו הינה בשירות עצמי ואת מס' המשאבה."

ברי, כי המשיבה אינה עומדת בהוראות השילוט על-פי לשונן. המשיבה לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי על כל משאבה בשירות עצמי או בצידה הנראה לעין יש שלט המציין, כי היא בשירות עצמי. המשיבה הוכיחה לכאורה, כי יש מסלול נפרד בו מוצבות משאבות בשירות עצמי, וכי על צד המשאבה הראשונה כתוב "שירות עצמי בכרטיס אשראי בלבד".

בית-המשפט קבע, כי אין בשילוט בתחנה כדי לעמוד בהוראות השילוט. בענייננו, כאמור, לא מצויין בשלט המצוי בצד המשאבה במסלול ב', למצער, כי מדובר במסלול בשירות עצמי. על-כן לא כל אדם סביר שרואה את השילוט על צד המשאבה סבור, כי מדובר במסלול שכל המשאבות בו הן בשירות עצמי. השלט יכול להתפרש כשלט כללי שעיקרו שיטת התשלום, קרי יידוע של הציבור, כי בתחנה, בתדלוק בשירות עצמי ניתן לשלם רק בכרטיס אשראי, שכן לא מוצב שלט בכל כניסה לכל מסלול אלא רק במסלולים ב' ו- ג'. השלט יכול אולי גם להתפרש, בדוחק, כמתייחס למשאבה עליה הוא מצוי, כי היא בשירות עצמי.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי השילוט אינו ברור ללקוח מזדמן לתחנה.

שילוט המשאבות נועד להגשים את תכלית הצו, דהיינו, ליידע את הצרכנים באופן בהיר ובולט, אלו משאבות משמשות לתדלוק עצמי, וכמה כאלה עומדות לרשותם, על-מנת שיוכלו לבחור אם לתדלק בשירות עצמי או בשירות מלא. השילוט בתחנת המשיבה לא ממלא אחר תכלית זו.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בענייננו קמה לכאורה לקבוצה עילה של עשיית עושר ולא במשפט בכך שבידי המשיבות התקבל תשלום שנגבה שלא כדין, מאת חברי הקבוצה. שכן, על-פי צו הפיקוח בהיעדר מספר מספיק של משאבות לתדלוק עצמי {ומשאבה שאינה מסומנת בהתאם להוראות השילוט, אינה בבחינת משאבה לתדלוק עצמי} לא היתה המשיבה זכאית לגבות את התוספת על-פי סעיף 2(ב) בצו הפיקוח.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

13. תביעה ייצוגית כנגד חברת הביטוח שהציגה את סוכני הביטוח כמיושנים ומיותרים - התביעה התקבלה בחלקה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

ב- ת"א (ת"א) 28223-03-12 {לשכת סוכני ביטוח בישראל ע.ר. נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2016(2), 1647 (2016)} נדונה תובענה, בה בחרו הנתבעים להתחרות על שוק צרכני ביטוחי הרכב למול סוכני הביטוח במסגרת קמפיין פרסומי אותו יזמו.

התובעים טענו, כי הקמפיין הוא פוגעני ובו מוצגים סוכני הביטוח בדרך שלילית ומזלזלת. בית-המשפט נדרש לשאלת "כללי המשחק" והפרתם בתחרות על אותו פלח שוק.

הנתבעים פתחו בקמפיין הפרסומי עוד בשנת 2006 והוא נדון בתובענה דנא עד לתאריך 31.12.11. תשדירי הפרסומת, הרלוונטיים להליך, עוסקים בסוכן ביטוח דמיוני אותו בדתה החברה ולו העניקה את השם יהושע "שוקה" טל {ייקרא להלן: "קמפיין שוקה"} ומככבת בהם הקומיקאית שני כהן, מכוכבי תכנית הבידור הפופולארית "ארץ נהדרת".

התובעת 1, היא עמותה רשומה המאגדת כ- 4,000 סוכני ביטוח, מתוך 9,000 סוכני ביטוח בעלי רישיון בישראל. התובעים 9-2 הם סוכני ביטוח החברים בתובעת 1.

הנתבעת 1, היא חברה פרטית שהתאגדה בישראל כמבטחת ועוסקת בשיווק פוליסות ביטוח בדרך-כלל בטלפון. הנתבע 2 הוא מנכ"ל הנתבעת, הנתבע 3 הוא יו"ר הנתבעת והנתבע 4 הוא משנה למנכ"ל הנתבעת האחראי לנושא הפרסום אצל הנתבעת.

כעולה מכתב התביעה המתוקן ומתצהירי התובעים, הנתבעת החלה לפעול לפני כ- 20 שנה. במשך השנים פעלו הצדדים בתחרות על שוק צרכני הביטוח זה לצד זה מבלי שהסוכנים נקטו בהליך משפטי כנגד פעולותיה המסחריות של הנתבעת.

מאז שנת 2006, החלה הנתבעת, כאמור, בקמפיין תוקפני המציג את סוכני הביטוח בצורה שלילית. ייחודו של הקמפיין הינו בסגנונו המעליב ומטרתו הגלויה לנגח באופן גורף את עצם זכות קיומו המוסרית של סוכן הביטוח. הקמפיין ממליץ בין היתר "להפסיק לממן סוכן", ואינו מגביל עצמו לענף ביטוח מסויים כגון רכב או דירות. הנתבעת אף הציגה מהלך מתוכנן היטב של המגמה לסלק את סוכני הביטוח משוק הביטוח באמצעות אסטרטגיה פרסומית ברורה, שטוותה יחד עם חברת הפרסום.

הנתבעים טענו, כי החברה מציעה למשקי הבית בישראל מגוון רחב של מוצרים ופתרונות ביטוח פשוטים, אשר כוללים בין היתר ביטוחי רכב, רכוש, בריאות וחיים, על בסיס פוליסות פשוטות, מנגנון תמחור דיפרנציאלי, בצירוף בסיס עלויות נמוך. בדרך זו באפשרותה של החברה להציע מחירים אטרקטיביים ללקוחותיה, ביחס למחיר אותו מציעות חברות הביטוח המסורתיות.

עוד טענו הנתבעים, כי החברה פועלת שלא באמצעות סוכני ביטוח מטעמה, על-כן נדרשת החברה להסתמך בראש ובראשונה על קמפיינים פרסומיים שבאמצעותם היא מבקשת להיחשף לציבור ולשכנעו בכדאיות הפניה אליה בערוץ הישיר.

בית-המשפט קבע, כי ערך ההגינות הוא ערך מתחייב, מקום בו שניים מתחרים על אותו פלח שוק. שני מתחרים רשאים להלל את מרכולתם ולהסביר מדוע זו טובה משל העוסקים האחרים תוך מתן הסבר על היתרונות היחסיים שבין עוסק זה לעוסקים האחרים.
יחד-עם-זאת, הופכת התחרות לבלתי-הגונה ולכן לפגומה, מקום בו העוסק מציג את מרכולתו שלא על-פי תוכנה האמיתי וכך גם אף מציג את מתחרהו באור שלילי לא רק בהשוואה אליו אלא באופן כללי וגורף, אף אם זו נעשית בדרך הומוריסטית על-מנת להעביר מסר ישיר וגם סמוי ולפיו סוכן הביטוח אינו אלא מקצוע הולך ונעלם, בלתי-נדרש וארכאי, כי סוכן הביטוח אינו חושב על הלקוח, אלא על עצמו, כי הסוכן חי את החיים הטובים על חשבון הלקוח ולכן יש מקום להפסיק לממנו.

מכאן, שהצגת החברה, כמי שמעניקה ללקוח הטבה שמקורה באי-תשלום שכרו של הסוכן שמעתה לא ימומן יותר על-ידי הלקוח, ואף יזכה למתנה בדמות של חודש ביטוח ללא תשלום, אינה נכונה ומהווה הצגה בלתי-נכונה, הן של סוכן הביטוח כנהנתן והן של החברה עצמה. בכך התנהלות החברה מהווה התנהלות פסולה באופן הפוגע בתחרות ולכן יש לבטלו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה והורה, להוציא צו מניעה האוסר על הנתבעים להמשיך בקמפיין שוקה כפי שבא לידי ביטוי בשנים עשר הסרטונים ובקמפיין הרדיו.

כמו-כן, ניתן צו מניעה האוסר על החברה להפיק, או לפרסם פרסומות או לצאת בקמפיין בו מוצגים סוכני הביטוח כנהנתנים, מיושנים ומאותגרים טכנולוגית. כמו-כן, ניתן צו האוסר על הנתבעים להמשיך ולפרסם קיומו של קשר כביכול בין תשלום פרמיה לחברת ביטוח הכוללת מימון סוכן הביטוח, למחיר המוצע על-ידי החברה בין אם המחיר כולל הנחה ובין אם לאו.

14. הפרת הוראות הדין בסימון המופיע על אריזת מוצר, שהוא "תה טבעי" - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971.

ב- ת"צ (חי') 15460-10-15 {סודות המזרח בע"מ נ' חנאן יאסין, תק-מח 2016(1), 36734 (2016)} המשיבה הגישה נגד המבקשת, בקשה לאישור תביעה ייצוגית, שעניינה הטעיה והפרת הוראות הדין בסימון המופיע על אריזת מוצר שהיא משווקת, שהוא 'תה טבעי'. בבקשת האישור טענה המשיבה, שציון המילה 'טבעי' על גבי אריזות המוצר מנוגדת לשורה ארוכה של הוראות דין, ובהן חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; פקודת בריאות הציבור (מזון) (נוסח חדש), התשמ"ג-1983; צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי המזון), תשנ"ט-1998; חוק התקנים תשי"ג-1953 ועוד.
בהיעדר תשובה לבקשת האישור, בית-המשפט אישר את הגשת התביעה הייצוגית.

15. תביעה ייצוגית - אופן הצגת תנאי ביטול ושינוי עסקה בעת מכירת כרטיסי טיסה בחברת אל-על - הבקשה לאישור התביעה כייצוגית אושרה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 3 ו- 14 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (יר') 21074-04-14 {יונתן ברנד נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ, תק-מח 2016(1), 32496 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בדבר התנהלותה של המשיבה, בנוגע לאופן הצגת תנאי ביטול ושינוי עסקה בעת מכירת כרטיסי טיסה.

נטען בבקשה, כי אל-על מציגה לצרכנים את המידע בכל הנוגע לתנאי ביטול ושינוי פרטי עסקה לרכישת טיסה באופן בלתי-ברור, לקוי ומטעה, אשר גורם לרכישת כרטיסים מתוך הבנה מוטעית של היקף הזכות לביטול ולשינוי כרטיס טיסה ולאי-קבלת החזר ראוי במקרה של ביטול או שינוי.

להדגמת טענתו, פירט המבקש בבקשתו את אשר אירע בעניינו. המבקש רכש מאל-על, דרך אתר המרשתת שלה, שני כרטיסי טיסה הלוך וחזור מתל-אביב לפראג, עבורו ועבור אחיו נדב. בהמשך, קנה כרטיס נוסף באותו מסלול ובאותם מועדים עבור אחיו יואב. מועד הטיסה המתוכנן היה 23.01.14 {הלוך} ו- 27.01.14 {חזור}.

המבקש טען, כי בעת הרכישה, הוא בדק את התנאים לביטול או שינוי כרטיס הטיסה, משום שעקב שירותו של האח יואב כקצין צה"ל בשירות קבע, קיים סיכוי שלא יוכל להתייצב לטיסה, כך שהיה מדובר בתנאי מהותי במיוחד עבורו. בהקשר זה, עיין הוא במהלך רכישת הכרטיס באתר אל-על ב"חלון" בשפה האנגלית שנפתח בתהליך רכישת כרטיס הטיסה לאחר לחיצה על "תנאי הרכישה לכל כרטיס", "שינויים וביטולים". מן האמור שם, הבינו המבקש ואחיו יואב, כי אם לא יוכל יואב להצטרף לטיסה, ניתן יהיה לבטל או לשנות את תנאי הכרטיס תמורת תשלום כספי.

שבועיים לפני מועד הטיסה, התברר, כי אכן אחיו של המבקש, יואב, לא יוכל להשתתף בטיסה, בשל אילוצי שירותו הצבאי. בעקבות כך, פנה המבקש אל מחלקת "שירות לקוחות" של אל-על על-מנת לבטל את הכרטיס שנקנה לאח יואב, כשאחת האפשרויות היתה להסב את הכרטיס לחבר שיצטרף אל המבקש ואל אחיו יונתן לטיסה. התברר, כי חלופה זו אינה אפשרית. באשר לאפשרות לביטול הכרטיס תוך החזר כספי, תשובת נציגת אל-על היתה, כי במקרה של ביטול, ניתן לקבל החזר של 69 דולר בגין מס, אך לא מעבר לכך.

המבקש טען, כי אל-על נוהגת שלא כדין שעה שהיא מוסרת מצגים מטעים ומבלבלים באשר לתנאי ביטול ושינוי כרטיסי טיסה, ואף פועלת בניגוד למצג שהיא מוסרת ללקוחותיה ובכך מפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן; פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968; חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, ואף מפרה את הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ובפרט את החובה לנהוג בתום-הלב בעת התקשרות חוזית.

אל-על טענה, כי דין התביעה, וממילא גם הבקשה, להידחות, שכן "חוזים לקיום ניתנו" והדין איננו מקנה לאדם זכות לבטל הסכם על שום שהתחרט. באופן זה, מעבר לזכות שבדין לביטול "עסקת מכר מרחוק" בתקופה הסמוכה לרכישה, אין המבקש וכמותו יתר רוכשי הכרטיסים, זכאים לבטל את כרטיס הטיסה שלהם או לשנות את תנאיו.

בית-המשפט קבע, כי אכן הצגת המידע בדבר ביטולים ושינויים נעשתה באופן שאיננו הולם ושעלול להטעות צרכן בעניין מהותי בעסקה לרכישת כרטיס טיסה באמצעות אתר אל-על במרשתת, אם על שום שלא ידע אודות קיומה של זכות לביטול ולשינוי תנאי כרטיס הטיסה, ואם על שום שהמידע המוצג לו בעניין זה ייקלט אצלו בצורה לא ברורה ואף מוטעית, באופן שלא יוכל לכלכל את צעדיו בצורה מושכלת, בין אם בעת הקניה, ובין אם בעת שנוצר אילוץ המצריך שינוי או ביטול כרטיס הטיסה, כפי שארע לכאורה במקרה של המבקש דנן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. הנזק שנגרם, לכאורה, לחברי הקבוצה הינו נזק שבעיני רבים לא יצדיק את הטרחה הכרוכה בהגשת תביעה אישית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי התקיימו הדרישות שבדין, לאישור התובענה כייצוגית, ובהתאם מאושרת התובענה הייצוגית.

16. פרסום שינוי ביחס הזכיה בהגרלות "ווינר" - התביעה אושרה כתביעה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 8 לחוק להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז-1967.
ב- ת"צ (מרכז) 11930-04-12 {גל אבידן נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, תק-מח 2016(1), 30976 (2016)} המבקשים טענו, כי המשיבה פעלה ופועלת שלא כדין בכך שאינה מעדכנת כפי חובתה על-פי דין את המהמרים בתחנות הטוטו {להבדיל מהמהמרים באתר האינטרנט}, לא בדבר האפשרות שיחול שינוי ביחס הזכיה ולא בדבר שינויים בפועל ביחסי הזכיה.

בעקבות הגשת בקשת האישור, ביצעה המשיבה שינויים מסויימים בהתנהלותה, אולם המבקשים סברו שאין בהם די, לא כדי לרפא את הפרות העבר ולא כדי להבטיח ידוע נאות של המהמרים בתחנות הטוטו בעתיד.

עניינה של בקשת האישור אינה בשאלה האם מותר למועצה לבצע שינוי ביחס הזכיה, אלא בשאלה כיצד על המועצה לפרסם עניין זה לציבור המשתתפים בהגרלותיה. לסוגיה זו שני היבטים: האחד, הוא פרסום האפשרות העקרונית שיבוצע שינוי ביחס הזכיה; השני, הוא פרסום העובדה שבוצע שינוי בפועל ביחס הזכיה ביחס להימור "ווינר" מסויים.

כאשר ההימור מבוצע באתר "ווינר" באינטרנט, הרי שיחס הזכיה המוצג למהמר בזמן אמת הוא יחס הזכיה המעודכן, וממילא לא נוצר קושי בעדכון המהמר בדבר שינוי ביחס הזכיה. הקושי נוצר, כאשר ההימור מבוצע באחת מ- 1,500 תחנות הטוטו, שאז קיים חשש, כי המהמר מתבסס על יחס הזכיה שפורסם בחוברת "ווינר", ואינו מודע לכך שבוצע שינוי ביחס הזכיה.

בית-המשפט קבע, כי התובענה היא צרכנית באופיה. טענת המבקשים היא שהמועצה, בתפקידה כמארגנת הימורים, הטעתה את המהמרים בקשר ליחס הזכיה, בכך שלא עדכנה אותם באופן ראוי, לא בדבר קיום אפשרות שיבוצע שינוי ביחס הזכיה ולא בכך שבוצע שינוי בפועל ביחס הזכיה. טענות מסוג זה מהוות את הגרעין הקשה של המצבים הנופלים לגדר הפריט הראשון לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות: "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי קיימת אפשרות סבירה, ואף למעלה מכך, כי המועצה הפרה בתקופה שקדמה להגשת התובענה, את חובתה ליידע את ציבור המהמרים בדבר האפשרות של שינוי ביחס הזכיה, וממילא קמה האפשרות שיוכח, כי חברי הקבוצה הוטעו בפועל, באותם מצבים בהם בוצע שינוי ביחס הזכיה לרעתם.

הטעם לכך הוא, שמהמר אשר לא ידע על האפשרות שיחס הזכיה אשר פורסם בחוברת "ווינר" אינו יחס הזכיה הנכון, עלול היה להשתתף בהימור בהתבסס על הנחה מוטעית בעניין מהותי זה. ודוק, רק שינוי יחס הזכיה לרעה, קרי גריעה מהפרס המובטח, מהווה פגיעה מבחינת המהמר. שינוי יחס הזכיה לטובה רצויה למהמר, ועל-כן, בוודאי אינה מהווה פגיעה מבחינת המהמר שהשתתף בהגרלה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את ניהול התובענה כייצוגית וקבע, כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם לשכנע, כי התביעה מציגה שאלות משותפות, אשר יש אפשרות סבירה, כי הם יוכרעו לטובת חברי הקבוצה, ויבססו לטובתם, ולמצער לטובת חלקם, עילת תביעה נגד המשיבה.

17. מוצרי מאפה ועוגיות באריזות שנארזו מראש, לא תאמו להוראות תקנות בריאות הציבור - התביעה אושרה כתביעה כייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לתקנות בריאות הציבור (מזון) (סגירה של אריזות מזון), התשנ"ג-1992; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 1 לתקנות בריאות הציבור (מזון) (סגירה של אריזות מזון), התשנ"ג-1992; סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968.

ב- ת"צ (חי') 31629-04-15 {הלנה דורפמן נ' מ. יוחננוף ובניו (1988) בע"מ, תק-מח 2016(1), 20093 (2016)} נדונה בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

המבקשת טענה, כי המשיבה, המפעילה רשת מרכולים, מוכרת בסניפיה מוצרי מאפה ועוגיות באריזות שנארזו מראש, שאינן תואמות להוראות תקנות בריאות הציבור (מזון) (סגירה של אריזות מזון), התשנ"ג-1992, ותקן ישראלי 1181, חלק 1 העוסק ב"מוצרי מאפה עמידים: ביסקוויטים, עוגיות וקרקרים", שכן מוצרי המאפה הנ"ל, נמכרים באריזות שלאחר פתיחתן הראשונה ניתן להחזירן למצבן המקורי מבלי שהפתיחה תהא ניכרת, כך שצרכן אינו יכול להבחין, כי אריזת המוצר נפתחה בעבר.

עוד טענה המבקשת בבקשת האישור, כי לקוחות הרוכשים את המוצרים הללו, ייתכן ורכשו מוצר, שקודם לכן נגעו בו לקוחות אחרים, או שהוצאה מן האריזה חלק מהתכולה.

בנוסף, טענה המבקשת, כי אריזת המוצרים אינה שומרת על איכות המוצר, טריותו ותכונותיו, שכן האריזה מאפשרת חדירת אוויר ולחות, בעת שזו נפתחה בשלבי ההובלה, או השיווק, או בזמן העמדת המוצרים למכירה בסניפיה של המשיבה.

בית-המשפט קבע, כי אריזות המוצרים נשוא בקשת האישור, אותן שיווקה המשיבה, אותן ניתן לפתוח פתיחה ראשונית מבלי שהדבר יהא ניכר, אינן תואמות להוראת סעיף 2(א) של תקנות בריאות הציבור.

עם-זאת, בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה, כי המבקשת לא הוכיחה, גם לא לכאורה, שעקב הפתיחה והסגירה, חודרת לחות לעוגיות הגורמת להן לאבד את פריכותן. לצורך כך היה על המבקשת לצרף חוות-דעת מומחה, המאששת את טענתה זו.

באשר לטענת בא-כוח המשיבה, לפיה לא ניתן לאמוד את היקפה הכספי של התובענה, קבע בית-המשפט, כי עניין שיעורו המדוייק של הנזק, אינו צריך להתברר בשלב אישורה של התובענה כייצוגית, שהוא הליך מקדמי, "הפרוזדור", בטרם מגיעים אל התובענה הייצוגית שהיא בבחינת "הטרקלין".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבקשת עמדה בנטל להוכיח, כי נגרם לה לכאורה נזק עקב הפרת הוראת תקנה 2(א) של תקנות בריאות הציבור.

כמו-כן, מתקיימת גם הוראת סעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות, דהיינו, שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, שכן הדעת נותנת שרוב חברי הקבוצה לא יטרחו ויפנו למשיבה, או יגישו תביעה עצמאית, במיוחד שעה שנזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הוא קטן. לכן, במצב דברים זה אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית, יביא למימוש זכות הגישה לערכאות של כל אחד מחברי הקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי יש לאשר את בקשת האישור, ולדון בתובענה כתובענה ייצוגית.

18. המשיבה מכרה כרטיסי טיסה, אף שהיה ידוע לה, כי אותן טיסות לא יתקיימו במועדן - הבקשה לקבלת התובענה כייצוגית התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8 ו- 14 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 11 לחוק שירותי תעופה (פיצוי וסיוע בשל ביטול טיסה או שינוי בתנאיה), התשע"ב-2012.

ב- ת"צ (ת"א) 10172-06-12 {יעלה ציטרין ואח' נ' קווי חופשה בע"מ, תק-מח 2016(1), 11903 (2016)} נדונה בקשה לאשר תובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה משווקת חבילות תיור וכרטיסים לטיסות שכר. המבקשים טענו, כי המשיבה נוהגת למכור ללקוחותיה באופן שיטתי, כרטיסים לטיסות הממריאות ונוחתות בשעות אשר קל לשווקן אף שידוע לה, כי אותן טיסות לא תתקיימנה במועדן, לרבות מכיוון שמועדים אלו להמראה או לנחיתה אינם זוכים לאישורה של רשות שדות התעופה, שהיא הגורם המוסמך לכך בארץ. כדי לתאם המראה או נחיתה של טיסה בין-לאומית מישראל ואליה, על חברת התעופה להגיש בקשה מראש לרשות שדות התעופה. עם אישור הטיסה מתקבל אישור המראה או הנחיתה, הכולל תאריך ושעה, המכונה slot.

המבקשים טענו, כי המשיבה הטעתה את לקוחותיה ואינה ממלאה אחר חובתה לגלות ללקוחות, את הפער בין שעות הטיסה הנקובות בכרטיס לבין השעות המאושרות לאותה טיסה, ובכך הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן.

כמו-כן, טענו המבקשים, כי המשיבה הפרה את החוזה עם הנוסעים ופעלה בחוסר תום-לב, וגם עשתה עושר ולא במשפט. עילות תביעה נוספות הן תרמית, רשלנות והפרת החובה החקוקה בתקנות שירותי תיירות (סוכנויות), התשס"א-2000, אשר בוטלו בינתיים.

את הנזק שלשיטתם נגרם לחברים בקבוצה הם חילקו לשני אבות: נזק ממון, שהוא ההפרש בין שוויו של כרטיס לטיסה ששעת ההמראה שלה נוחה ואטרקטיבית ובין כרטיס לטיסה ששעת ההמראה שלה אינה נוחה, אך תואמה בין המוביל האווירי לבין רשות שדות התעופה. אב הנזק האחר הוא זה שאינו ממוני, בדמות אי-נוחות ועגמת נפש רבה וכן פגיעה באוטונומיה, היינו שלילת כוח הבחירה של הצרכן.

המשיבה השיבה, כי כרטיסי הטיסה שהונפקו למבקשים תואמים במדוייק את מועדי הטיסות שנקבעו בחוזה שבין המשיבה לבין חברת התעופה Blue Bird. כמו-כן, המשיבה טענה, כי במועד ההתקשרות עם המבקשים, היה לחברת התעופה אישור מרשות שדות התעופה, התואם את המועד הנקוב לטיסות המבקשים.

לגרסתה של המשיבה, טיסתם של המבקשים 3 ו- 4 לא יצאה במועד, לא בשל היעדר סלוט, כי אם בשל שינוי חד-צדדי של חברת התעופה, אשר שינתה את הסלוט לאחר מכירת הכרטיס למבקשים 3 ו- 4. אשר לטיסה חזור של מבקשים 1 ו- 2, לטענת המשיבה, היא לא יצאה בזמן בשל נסיבות מיוחדות ונדירות שהן עיכוב בקבלת אישור לחברת בלו-ברד לפעול בישראל.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו הוכח לכאורה קשר סיבתי, בין ההטעיה הנטענת לבין הנזק הנטען. במקרים שבהם נדרשו הנוסעים להמתין שעות מספר בנמל התעופה והדבר לא הובא לידיעתם בעוד מועד, קיים קשר סיבתי מובהק בין הפרת החובה, לבין נזק מסוג פגיעה באוטונומיה ומפח נפש. אותו קשר יימצא אם הוקדמה הטיסה, ואפילו הודע לנוסעים על זמן ההמראה החדש, עדיין נמצא את הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין נזק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ניהולה של תובענה ייצוגית עשוי לקדם את התכליות הללו. במקרה דנן לכל אחד מלקוחות המשיבה אין תמריץ להגיש תובענה אישית בעניינו, שכן ההוצאות והטרחה הכרוכים בכך יהיו גדולים יחסית לסכומה. קיים יסוד סביר להניח, כי עניינם של כלל החברים בקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום-לב.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה, וקבע, כי מתקיימים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות והדרושים לשם אישור התובענה.

19. הסתלקות מתביעה ייצוגית - אי-סימון אחוז רכיב מזון במוצר - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (חי') 51736-07-15 {שרה ביבי נ' מפעלי דגן - ניסן את גפן בע"מ, תק-מח 2016(1), 8170 (2016)} נדונה בקשה מוסכמת לאישור הסתלקותה של הגב' שרה ביבי, מבקשתה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר הוגשה במקור כנגד חברת מפעלי דגן ניסן את גפן בע"מ וכנגד סימן סחר בע"מ.

בית-המשפט אישר את הסתלקות המבקשת ובאות-כוחה, מבקשת האישור ככל שהיא מופנית כנגד המשיבה 1 והורה על דחיית תביעתה האישית של המבקשת כנגדה, וזאת תוך אישור הסכמות הצדדים לעניין תשלומי גמול ושכר-טרחה לתובעת המייצגת ובאות-כוחה בסך של 1,000 ש"ח ו- 14,000 ש"ח בהתאמה. לצד זאת קבע בית-המשפט, כי ההליכים כנגד המשיבה 2 יימשכו כסדרן.

במסגרת בקשת האישור, טענה המבקשת, באשר למשיבה 2, כי המשיבה 2, שיווקה ומכרה מוצר בשם "ממרח חרדל עם דבש", בעודה מפרה את הוראות סעיף 8 לתקן ישראלי רשמי 1145, אשר קובע, כי במוצרים אשר שמם כולל רכיב כלשהו במוצר או כאשר הרכיב חשוב לאפיונו של המוצר או כאשר שם מוצר המזון מתקשר בדרך-כלל בעיני הצרכן לרכיב מסויים, יש לסמן ברשימת הרכיבים גם את האחוז שמהווה אותו רכיב, מתכולת המוצר. נטען, כי המשיבה 2 לא סימנה את שיעור זרעי החרדל אותו מכיל המוצר ובכך הפרה המשיבה 2 את הוראות תקן 1145.

בעקבות הגשת בקשת האישור, הגישה המשיבה 2 תגובתה. במסגרת התגובה טענה המשיבה 2, כי דין בקשת האישור והתובענה כנגדה להידחות, שכן אלה הוגשו בהיעדר פנייה מוקדמת של המבקשת למשיבה 2, אשר לו נעשתה, יכולה היתה אז המשיבה 2 להעמיד את המבקשת על טעותה ולהבהיר לה, כי המשיבה 2 לא הפרה שום חובה המוטלת עליה.

עוד טענה המשיבה 2, כי המבקשת נעדרת עילת תביעה אישית, ועולה, כי תצהיר התמיכה בבקשתה הוגש באופן כללי, סתמי וחסר כל פירוט.

בנוסף טענה המשיבה 2, כי המבקשת לא הוכיחה את הנזק שנגרם לה, או לחברי הקבוצה כתוצאה מן ההפרה הנטענת, ומכל מקום טענותיה נטענו באופן כללי וסתמי ללא שהובאה כל הוכחה לעניין כימות הנזק שלכאורה נגרם לה, או לחברי הקבוצה.

בבקשת ההסתלקות נטען, כי עם קבלת בקשת האישור ובעקבותיה, עדכנה המשיבה 2 את רשימת הרכיבים המופיעה על גבי אריזת המוצר, באופן שמצויין בה מהו חלקם היחסי של זרעי החרדל במוצר.

בנוסף נטען, כי במסגרת תגובתה של המשיבה 2 הצהירה מנכ"ל המשיבה 2, כי המוצר נשוא הבקשה מיובא ומשווק על-ידי המשיבה 2 החל משנת 2013 בלבד, וכי היקף המכירות של המוצר עומד על 20,000 יחידות ב- 3 השנים האחרונות.

נוכח הבהרות המשיבה 2, סברו הצדדים, כי יהיה זה נכון לסיים את ההליך דנן, בדרך של הסתלקות מתוגמלת בלא שמי מהצדדים מודה בטענות האחר.

לפיכך, הסכימו הצדדים על מתווה של הסתלקות, בו תשלם המשיבה 2 גמול למבקשת בסך של 1,000 ש"ח ושכר-טרחה לבאות כוחה בסך של 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בחלוקה שווה בין באות כוח המבקשת.
בית-המשפט קבע, כי בקשת ההסתלקות על כל חלקיה, סבירה ועומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות.

לפיכך, בשים-לב לעובדה, כי המשיבה 2 תיקנה את סימון המוצר, נשוא בקשת האישור בהתאם להוראות הדין, ולעובדה, כי אישור בקשת ההסתלקות אינו מהווה מעשה בית-דין, כך שממילא לא ייגרם נזק לחברי הקבוצה כתוצאה מאישור ההסתלקות מלבד המבקשת, בית-המשפט אישר את בקשת ההסתלקות.

בענייננו, בעקבות הגשת בקשת האישור, תיקנה המשיבה 2 את סימון המוצר. בנוסף, התחייבה המשיבה 2 להמשיך ולעמוד בתנאי תקן 1145. נוכח האמור, קבע בית-המשפט, כי בקשת האישור הסבה תועלת לחברי הקבוצה ולציבור הצרכנים, כך שאין המדובר בבקשת סרק. משתקינה המשיבה 2 את מחדליה והתחייבה להקפיד על סימון מוצריה כמתחייב מהוראות תקן 1145, הרי שלא נותרה הצדקה להמשך ניהול ההליך ולכן אין גם הצדקה להורות על מינוי תובע מייצג או בא-כוח מייצג חליפיים.

לסיכומו-של-דבר, בית-המשפט אישר את הסתלקותה של המבקשת מן הבקשה לאישור התובענה הייצוגית ומן התובענה הייצוגית כנגד המשיבה 2 והורה על מחיקת בקשת האישור ועל דחיית תביעתה האישית של המבקשת כנגד המשיבה 2.

20. תביעה ייצוגית בשל תנאי מקפח בחוזה אחיד - התובענה התקבלה כייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; סעיף 5 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 4 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982; סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ב- ת"צ (מרכז) 17153-01-12 {שירי בלאו בידרמן נ' קבוצת קידום בע"מ, תק-מח 2016(1), 7374 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות.

עניינה של הבקשה, בתנאי אותו מכתיבה המשיבה, חברה מובילה המפעילה מרכזי לימוד של השפה האנגלית בישראל תחת המותג הבינלאומי "Wall Street Institute", לפיו, לקוח הרשום ללימודים אינו זכאי להחזר כספי כלשהו משכר הלימוד, במקרה של ביטול השתתפותו בלימודים, מכל סיבה שהיא ובכל זמן לאחר תחילת הקורס, ולמעשה אינו יכול לבטל את ההתקשרות בין הצדדים לאחר אותו מועד. הסוגיות המשפטיות שמעוררת בקשה זו הן, כאמור, האם יש להכיר ב"זכות חרטה" או ב"זכות השתחררות" ביחס לעסקה מתמשכת מסוג זה.

כאמור, המשיבה חתמה עם לקוחות וול סטריט על הסכם התקשרות, שהינו חוזה אחיד. הוראת סעיף 5 לחוזה ההתקשרות עוסקת בזכותו של הלקוח לבטל את ההתקשרות.

חוזה התקשרות זה בין המשיבה לבין המבקשים נערך במסגרת הסכם ניסיוני שערכה המשיבה בשניים מהסניפים שלה בארץ, ובהם סניף רעננה שם נרשמו המבקשים, מחודש פברואר 2010 ועד נובמבר 2010. במסגרת החוזה הניסיוני, אפשרה המשיבה ללקוחותיה לבטל את הרישום לקורס, עד תום היום בו התקיים השיעור הראשון. מספר התלמידים שהצטרפו לוול-סטריט וחתמו על החוזה הניסיוני עמד לטענת המשיבה על 1,012 תלמידים.

למעט אותם 1,012 תלמידים איתם נחתם החוזה הניסיוני, כלל לקוחות המשיבה חתמו על חוזה אחיד אחר, שסעיף הביטול בו הינו מחמיר יותר.

מדיניותה של המשיבה ביחס לבקשות להפסקת הלימודים בוול סטריט במהלך הקורס היא עמידה תקיפה על האמור בחוזה ההתקשרות. לדידה ההתקשרות בין הצדדים היא קשיחה ומחייבת, דהיינו לא עומדת ללקוח אפשרות להביא את חוזה ההתקשרות לידי סיום, אם הוא לא ביטל אותו קודם, לתום תקופת ההודעה שנקבעה בחוזה ההתקשרות.

לקוח שחתם על החוזה הניסיוני, נדרש להודיע על ביטול הרישום עד לסיום היום בו התקיים השיעור בעברית, בו רואה המשיבה את השיעור הראשון, ויש לעשות זאת בכתב על גבי טופס ביטול הרשמה. לקוח שחתם על החוזה הרגיל, נדרש להודיע על ביטול הרישום עד 4 ימים לפני השיעור בעברית {ובכל מקרה לא יותר מ- 45 ימים ממועד ביצוע העסקה}.

ככל שהדבר לא נעשה, חוזה ההתקשרות הינו קשיח, ואינו ניתן לביטול מצד הלקוח. משמעות הדבר היא, לשיטת המשיבה, כי לקוח שלא הודיע על ביטול ההתקשרות בהתאם לסעיף 5 לחוזה ההתקשרות, חייב בתשלום מלוא הסכום שנקבע בהסכם החוזה עבור כל משך הקורס אליו נרשם, וזאת גם באותם מצבים בהם הוא מודיע על רצונו לבטל את לימודיו בוול סטריט, ואף אם הוא מפסיק להשתמש בשירותים שהמשיבה מעמידה לרשותו.

המבקשים העלו טענות רבות נגד המשיבה. ניתן לחלק טענות אלו לשלוש קבוצות מרכזיות:

הטענה הראשונה, מבוססת על חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, ולפיה המבקשים טענו, כי חוזה ההתקשרות עליו חתמו הינו "חוזה אחיד", שלא אושר על-ידי בית-הדין לחוזים אחידים. לטענתם יש לפרש את המונח "שיעור ראשון" לרעת המנסח, קרי כשיעור הראשון המתנהל בשפה האנגלית במסגרת רמת הלימוד הראשונה שנרכשה בהסכם.

לחילופין סברו המבקשים, כי מדובר בשיעור ראשון ביחס לכל אחת מרמות הלימוד באנגלית שנרכשו מהמשיבה במסגרת תכנית הלימודים הכוללת, ויש לאפשר לכל לקוח שנרשם ללימודים, לבטל את הלימודים עד קיומו של שיעור ראשון בשפה האנגלית בכל רמת לימוד בנפרד, ולקבל מהמשיבה החזר יחסי של כספו; בנוסף טענו המבקשים, כי סעיף הביטול בחוזה ההתקשרות, המורה הלכה למעשה על חילוט מלא של סכום העסקה בכל מקרה בו לקוח מבטל את הרשמתו לאחר השיעור הראשון, הינו תנאי מקפח בחוזה אחיד, ועל-כן יש לבטלו.

הטענה השניה, התבססה על חוק הגנת הצרכן. המבקשים טענו, כי המשיבה הפרה הוראות שונות בחוק הגנת הצרכן, ובכללן ההוראות הבאות: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן {הטעיה צרכנית}; סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן {ניצול מצוקת הצרכן}; סעיף 5(ב) לחוק הגנת הצרכן {עריכת חוזה בכתב ומסירתו}; סעיף 32(א) לחוק הגנת הצרכן {ביטול עסקה}; כן טענו המבקשים, להפרה של תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), התשע"א- 2010.

הטענה השלישית, התבססה על חוק החוזים, וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. המבקשים טענו, כי המשיבה פעלה בחוסר תום-לב והפרה את סעיף 12 {תום-לב במשא-ומתן} וסעיף 39 {קיום בתום-לב} לחוק החוזים. בנוסף נטען, כי המשיבה הפרה את סעיף 15 לחוק החוזים {הטעיה}; סעיף 18 לחוק החוזים {עושק}; סעיף 21 לחוק החוזים {השבה לאחר ביטול}; סעיף 2 לחוק התרופות {תרופות הנפגע}; סעיף 10 לחוק התרופות {הזכות לפיצויים} וסעיף 15(א) לחוק התרופות {פיצוי מוסכם מופרז}.

כמו-כן, המבקשים טענו, שקמות להם עילות תביעה נוספות ובהן: עילות נזיקיות, עוולות בגין הפרת חובה חקוקה, עוולת הגזל ועשיית עושר ולא במשפט.

בית-המשפט קבע, כי נסיבות המקרה מצדיקות לאפשר למבקשים לטעון, בשם חברי הקבוצה, שזכות החרטה שנקבעה בחוזה ההתקשרות של המשיבה, מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי קיימת אפשרות סבירה שימצא, כי מניעת לקוח מלהשתחרר מההתקשרות, בכפוף לתשלום דמי ביטול סבירים, לאחר התקופה המקובלת ללימוד רמת לימוד אחת {שלושה חודשים}, ובוודאי שלאחר לימוד שתי רמות לימוד {שישה חודשים}, היא תניה מקפחת בחוזה אחיד.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את התובענה כייצוגית.

21. תביעה ייצוגית כנגד שיטת שיווק המוצרים בערוץ הקניות - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (ת"א) 7494-09-13 {אסתר בשן נ' כ.י.ד ערוץ הקניות בע"מ, תק-מח 2016(1), 1912 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

המבקשת, היא אדם פרטי המהווה צרכן על-פי הגדרת חוק הגנת הצרכן. המשיבה, היא הבעלים של ערוץ הקניות, הפועל מכוח רישיון שניתן לו על-פי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

עניינה של בקשת האישור, היא בטענת המבקשת לנזקים שנגרמו לה ולקבוצה, כתוצאה משיטת שיווק מוצרים בערוץ הקניות, לפיה הערוץ התחייב למכור מוצרים במחירי הנחה, מחירים הנמוכים מאלו בהם המוצרים נמכרים בדרך הרגיל בערוץ, אך בפועל מכר את המוצרים במחירים הרגילים בערוץ, ללא הנחה.

המבקשת טענה, כי בערוץ הקניות מעמידים למכירה מוצרים, אשר מוצגים כנמכרים במחירי מבצע הנמוכים מהמחירים ה"רגילים" בהם נמכרים, כביכול, אותם מוצרים בערוץ. בדיקה מעלה, כי בפועל, הלקוח אינו מקבל את שיעור ההנחה שהובטח לו על-פי מצגי המשיבה וכי מעולם לא נמכרו אותם מוצרים בערוץ במחירים הרגילים.

עוד טענה המבקשת, כי ערוץ הקניות מציג מצג פקטיבי של הנחות משמעותיות ויוצר מצג כוזב כאילו מדובר בעסקה כדאית ומשתלמת.

עוד נטען, כי הערוץ אף מגביל, לכאורה, את פרק הזמן שבו ניתן לרכוש את המוצר המוצע לכאורה בהנחה, על-מנת לגרום לצופה לפעול באופן אימפולסיבי ולרכוש את המוצר הנמכר, מבלי לאפשר לבחון את העסקה ואת אמיתות המצגים בנוגע למוצר.

המשיבה טענה, כי אין אפשרות סבירה לכך שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה. לטענתה היא מציגה את מלוא המידע הנדרש על-פי סעיף 15(א) לחוק הגנת הצרכן. היא מציגה בשידורי הערוץ את המחיר הרגיל של המוצרים אצלה, את המחיר לאחר ההנחה ואת שאר התנאים של מכירה מיוחדת ובחלק מהמקרים היא מציגה גם את שיעור ההנחה. לטענתה, תקנה 6 לתקנות הגנת הצרכן הותקנה בחוסר סמכות והיא חסרת תוקף. כמו-כן, לא ניתן לפרש את התקנה באופן שהיא מטילה על המוכר חובה של מכירה בפועל במחיר הרגיל של המוצר.

עוד טענה המשיבה, כי החוק מתיר קביעה של מחיר רגיל גבוה ומכירת מוצרים בפועל בהנחה ובלבד שכל המידע הרלוונטי יוצג לצרכן.

בית-המשפט קבע, כי דרך הפרשנות של המבקשת נראית על פניה סבירה יותר ובעלת סיכוי רב יותר להתקבל בסופו-של-יום. הסיכויים שיוענק סעד בגין פגיעה באוטונומיה במקרה שלפנינו אינם גבוהים, אך אין צורך בשלב זה, נוכח קיומו, לכאורה, של נזק ממוני, להכריע כעת בנוגע לראש נזק זה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וקבע, כי בנסיבות שלפניינו, די בכך שהמבקשת הוכיחה, לכאורה, כי נגרם לה נזק בר פיצוי; אין מקום ואין צורך להכריע באשר לסעדים המבוקשים מה גובהו של הנזק וכיצד יש לחשבו בשלב המקדמי של הדיון בבקשה לאישור ונושא זה יידון ויוכרע בשלב ניהול התובענה לגופו של עניין.

עוד קבע בית-המשפט, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית, היא כל מי שרכש בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה, מוצר מהמשיבה, במחיר אשר הוצג כמחיר הנחה מהמחיר הרגיל בערוץ הקניות לפני המכירה, אך לא הוצע בפועל למכירה במחיר אשר הוצג כמחיר הרגיל.

22. הפרת תקנות גילוי מוצרי מזון בפיקוח - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8 ו- 17 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 2 לתקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי מוצר מזון בפיקוח), התשע"ב-2012; סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (חי') 7374-03-15 {עמוס נג'ר נ' סופר האחים עדן בע"מ, תק-מח 2016(1), 3310 (2016)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות, אשר עיקר עניינה, בהפרת תקנות הגנת הצרכן (חובת גילוי מוצר מזון בפיקוח), התשע"ב-2012.

הצדדים הגישו בקשת הסתלקות מהתביעה הייצוגית, תוך פסיקת גמול של 1,500 ש"ח למבקש ו- 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ לבא-כוחו, שישולמו על-ידי המשיבה 1. בית-המשפט דחה את הבקשה, ככל שהיא ביקשה לסיים את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, ואת בקשת ההסתלקות, וקבע, כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שבפניו, אינה בקשת סרק, אלא בקשה בגין הפרה שהמשיבות הודו בה, ואין להסתפק בתיקון ההפרה ובגמול למבקש עצמו, ללא תועלת לציבור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בא-כוח המייצג, אינו מקיים את הוראות סעיף 17 לחוק תובענות יצוגיות, דבר המצדיק את החלפתו. מכיוון שתפקידו של המבקש במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא שולי, ונועד רק להראות תביעה פרטית אפשרית, שלמעשה המשיבות הודו בה, לא הורה בית-המשפט על החלפת המבקש, אלא רק על החלפת בא-כוח המייצג.

המבקש טען בבקשתו, כי המשיבות הפרו את תקנות גילוי מוצרי מזון בפיקוח, בכך שלא הציבו שילוט כלשהו המלמד על המוצרים בפיקוח. המבקש טען, שביקר במרכול המשיבה 1, על-מנת לרכוש משקה חלב, ועקב היעדר שילוט מתאים, התפתה לרכוש 1 ליטר חלב מועשר 3% מתוצרת יטבתה, שאינו בפיקוח, תמורת 9.40 ש"ח, שלפי תיאורו נחזה להיות עדיף לרכישה, בשעה שהיה יכול להסתפק במשקה חלב רגיל שמחירו מפוקח וזול יותר {6.30 ש"ח}, בהפרש של 3.10 ש"ח.

כך גם קרה במרכול המשיבה 2, אלא ששם המחיר היה 9.50 ש"ח, פער של 3.20 ש"ח. טענות עובדתיות אלה נתמכו בצילומים שצולמו על-ידי אדם אחר. כן טען המבקש, שהמשיבות הפרו את חובת הגילוי הקבועה בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן; הטעו את הצרכנים בהתאם לסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן; הפרו חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ופגעו באוטונומיה שלו ושל צרכנים כמותו.

הקבוצה שאותה ביקש המבקש להגדיר כחלק מהתובענה הייצוגית היא כלל לקוחותיהם של המשיבות, אשר רכשו מוצרי מזון שונים שעבורם שילמו ביתר, עת סברו, כי מדובר במוצרים בפיקוח, או לא זכו לקבל את מלוא המידע אודות המוצרים בפיקוח, עקב אי-פרסום רשימת המוצרים בפיקוח על-ידי המשיבות כנדרש בדין.

המבקש ביקש לקבוע, כי המשיבות הפרו את הוראות הדין והתקנות שבבסיס התובענה. כמו-כן ביקש המבקש, צו עשה שיורה למשיבות להתקין שילוט המגלה לצרכן את רשימת המוצרים בפיקוח בהתאם לדין, ולחייב את המשיבות לפצות את חברי הקבוצה עבור כל נזק או חסרון כיס שנגרם להם עקב אי-פרסום רשימת המוצרים בפיקוח בהתאם לדין.

בית-המשפט קבע, כי עדותו של המבקש שרכש חלב מועשר במרכול המשיבה 1, לא נסתרה. גם אם המבקש לא זכר בחקירתו את תיאור המקום, אלא באופן כללי, הסברו שחלפה שנה, סביר לחלוטין, מה עוד שהמשיבה הודתה בסעיפים 5-4 לתשובתה, בכך שמכרה למבקש את המוצר. מאידך, לא הוכחה אף לכאורה, טענת המשיבה 2, שהחלה את פעילותה בתחילת דצמבר 2014, הנסתרת על-ידי הודעתה כאמור.

המשיבה 1 הודתה בכך שלא הציבה שילוט כאמור וכנדרש בתקנות. על-כן, לצורך בקשה זו, קבע בית-המשפט, כי יש למבקש עילת תביעה אישית כנגד המשיבה 1, שיש אפשרות סבירה שתוכרע לטובת המבקש.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על-פי השלטים שהציבה המשיבה 2, כאמור לאחר הגשת הבקשה, היא לא עמדה בהוראת התקנות. נמצא איפוא, כי למבקש עילת תביעה אישית לכאורה כלפי המשיבה 2, ויש אפשרות סבירה שהתביעה כנגד המשיבה 2 תתקבל.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה, וקבע, כי התובענה תנוהל כנגד המשיבות כתובענה ייצוגית, לגבי הקבוצה המוגדרת ככלל לקוחות המשיבות, שרכשו מאז כניסת התקנות לתוקפן, מוצרי מזון אצל המשיבות, הדומים למוצרים שבפיקוח, שעה שלא קיבלו, עקב היעדר שילוט, את המידע בדבר רשימת המוצרים בפיקוח ומחירם הכולל.

23. בזק הטעתה את ציבור הפונים לשירותי מודיעין 144 ולא גילתה להם, כי שירות "השלמת שיחה" המוצע לפונה במהלך השיחה, כרוך בתשלום, וכן את מחירו של השירות - התובענה אושרה כתביעה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיף 15 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982; סעיפים 2 ו- 14 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 6 ו- 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (יר') 4198-08-13 {דוד אנסבכר נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2016(1), 601 (2016)} נדונה תובענה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, שעניינה בטענה, כי המשיבה {בזק} הטעתה את ציבור הפונים לשירותי מודיעין 144 ולא גילתה להם, כי שירות "השלמת שיחה" המוצע לפונה במהלך השיחה, כרוך בתשלום, וכן את מחירו של השירות.

שירות "השלמת שיחה", הוא שירות המוצע על-ידי בזק, לפונים לשירות מודיעין 144 או 1344 לשם איתור מספר טלפון. השירות מאפשר, באמצעות לחיצת מקש, לנתב את השיחה למספר הטלפון שאותר, מבלי שיהיה על הפונה לרשום את המספר שאותר ולחייג אליו באופן ישיר. שירות "השלמת שיחה" מוצע לפונה על-ידי בזק באמצעות הודעה קולית, המודיעה לו, כי באפשרותו לבצע חיוג למספר המבוקש באמצעות לחיצה על מקש הכוכבית.

שירות "השלמת שיחה" כרוך בתשלום, ככל שההתקשרות אל מספר היעד יצאה אל הפועל. מדובר בתשלום נפרד הנגבה בנוסף לתשלום הנגבה עבור שירות מודיעין 144, ובנוסף למחיר השיחה ליעד המבוקש. תעריף השירות נקבע מעת לעת על-ידי שר התקשורת, בהסכמת שר האוצר, מכוח סמכותו לפי סעיף 15(א)(1) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ומפורסם בתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (תשלומים בעד שירותי בזק), התשס"ז-2007. תעריף השירות עומד כיום על-סך של 0.5174 ש"ח ללא מע"מ {60.53 אג' כולל מע"מ} {ראה הודעת התקשורת (בזק ושידורים) (חישוב תשלומים בעד שירותי בזק והצמדתם), התשע"א-2011, ק"ת 7003, 01.06.11}.

בעבר הרחוק סיפקה בזק את שירות "השלמת שיחה" לפונים לשירות מודיעין 144 ללא כל תשלום. בשנת 2006 החלה בזק לגבות תשלום עבור שירות "השלמת שיחה", מבלי שציינה באותה עת, כי השירות כרוך בתשלום. בנוסח ההודעה הקולית המציעה את השירות, ובכל המתייחס לתשלום בגין השירות, חלו שינויים משנת 2006 ועד למועד הגשת בקשת האישור. אין חולק, כי מחיר שירות "השלמת שיחה" לא צויין באף לא אחת מן התקופות.

המבקש טען בבקשתו, כי החזיק בטלפון נייד והיה לקוח של 012 מובייל במסלול המאפשר ביצוע שיחות ללא הגבלה. במהלך שנת 2013 חייג מהטלפון הנייד שברשותו לשירות מודיעין 144 שש פעמים. בכל אותן שיחות קיבל המבקש את הצעת בזק ולחץ על מקש הכוכבית לחיוג למספר המבוקש, זאת מבלי שידע, כי שירות "השלמת שיחה" כרוך בתשלום.

עוד טען המבקש, כי החזיק בביתו מכשיר טלפון קווי, והיה לקוח של בזק במסלול המקנה חבילה של 1,200 דקות שיחה אותן לא ניצל במלואן. במהלך שנת 2013 חייג המבקש שלוש פעמים מהטלפון הקווי שברשותו לשירות מודיעין 144. גם במקרים אלה קיבל המבקש את הצעת בזק ולחץ על מקש הכוכבית לחיוג למספר המבוקש, מבלי שידע, כי שירות "השלמת שיחה" כרוך בתשלום. בגין כל שימוש בשירות "השלמת שיחה", בטלפון הנייד או הקווי, חוייב המבקש ב- 60.5 אגורות.

המבקש טען, כי "רובם המוחלט" של הפונים למודיעין 144 אינם יודעים, כי שירות "השלמת שיחה" כרוך בתשלום נוסף מעבר למחירו של שירות מודיעין 144, ולו היו יודעים על מחירו, מרביתם היו מוותרים על השירות.

הקבוצה אותה הוא ביקש לייצג היא, "כל גוף או אדם אשר השתמש בשירות "השלמת שיחה" במסגרת שיחה טלפונית למודיעין 144 או 1344, ואשר חוייב בתשלום בגין שירות זה בשבע השנים האחרונות מיום הגשת הבקשה".

הסעדים המבוקשים בתובענה הם: מתן צו המורה לבזק ליתן גילוי מלא, וכבר בשלב הראשוני של השיחה, אודות מחירו של שירות "השלמת שיחה", וכן להורות לבזק להשיב לחברי הקבוצה את הסכומים ששילמו עבור שירות "השלמת שיחה" בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם.

בית-המשפט קבע, כי עלה בכוחו של המבקש להראות עילת תביעה, וכן, כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות העולות בתובענה יוכרעו לטובת הקבוצה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת שלפניו. מדובר בשירות ייחודי הניתן על-ידי בזק ואשר נעשה בו שימוש על-ידי צרכנים רבים לאורך שנים רבות. לאור מחיר השירות, ספק אם קיים תמריץ לצרכנים אלה להגיש תביעות פרטניות להשבה, ולפיכך נראה, כי התובענה הייצוגית היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. יתר-על-כן, לא מן הנמנע שקיימים חברי קבוצה רבים שאינם יודעים עד היום, כי התקשרו בעסקה האמורה וחוייבו בגינה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי המבקש הוכיח שנתקיימו התנאים הדרושים לאישורה של התובענה כייצוגית.

24. תביעה ייצוגית כנגד חברת אגד, שחייבה את לקוחותיה חיוב כפול - התובענה אושרה כתביעה ייצוגית
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 22057-08-13 {אהרן פלס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, תק-מח 2015(4), 41687 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שסעדיה כספיים, פיצוי והשבת חיובי יתר אשר גבתה המשיבה, אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, המפעילה ברחבי הארץ קווי תחבורה ציבורית, ללקוחותיה, הנוסעים המשתמשים בשירותיה.

על-פי הנטען בתביעה ובבקשה, כתוצאה מתקלה במערכות אגד, חוייבו נוסעי אגד המחזיקים בכרטיס רב-קו, שבו שני חוזים, האחד מסוג "חודשי חופשי" {המזכה בתקופה קצובה של חודש בנסיעות ללא הגבלת כמות ללא חיוב נוסף} והשני מסוג כרטיסיה {המזכה בנסיעה מתוך כמות נסיעות שנקבעה בו, לפי ניקוב בגין כל נסיעה, ללא הגבלת זמן}, בחיוב כפול, וזאת החל מספטמבר 2012.

בגין תקלה זו, חוייבו נוסעים אשר הציגו בעת הנסיעה כרטיס מסוג "חופשי חודשי" שהתמורה אשר שולמה בגינו כללה תשלום בגין נסיעתם, גם בעלות נסיעה, כתוצאה מ"ניקוב" נסיעה בכרטיסיה. חיוב זה הינו חיוב כפול, בניגוד להסכם, אף תוך עשיית עושר ולא במשפט, והנזק בגינו הינו שיעור החיוב.

על-פי הבקשה, מטרת ההליך היא פיצוי לכל חברי הקבוצה ותיקון התקלה.

בית-המשפט קבע, כי הוכחה לכאורה קיומה של קבוצה אחת, אשר המבקש יוכל לייצגה בתביעה ככל שתאושר. אף הוכח, כי לחברי הקבוצה שאלות מהותיות של עובדה ומשפט.

קיומה של תקלה במחשבי אגד שגרמה לחיוב כפול של לקוחות אגד הוכחה. חיוב שגוי של לקוחות אגד בכרטיסיה, מקום בו החזיקו בכרטיס חופשי חודשי, מקנה זכות להשבת תשלום היתר מכוח דיני החוזים והחיובים. ממילא, הוכחה לפחות אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות תוכרענה לטובת הקבוצה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי תביעתו האישית של כל אחד מחברי הקבוצה קטנה, בת מספר עשרות שקלים. תביעות כאמור אינן מוגשות כרגיל על-ידי יחידים לבתי-המשפט, נוכח הטרחה והמאמץ וחוסר היעילות בניהולן, כתביעות בודדות.

ההכבדה על תביעת היחיד בעילת הבקשה, קשורה לא רק לסכום התביעה, אלא גם למאפיינים מוכרים לכאורה של אוכלוסיית המשתמשים דרך קבע בתחבורה הציבורית, ומכאן עולה, כי הנקיטה בהליך של תביעה ייצוגית מתאימה על פניה לענייננו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי המבקש הוכיח כנדרש את טענותיו בבקשה, ולפיכך, בית-המשפט קיבל את הבקשה ואישר למבקש להגיש תביעה ייצוגית.

25. תובענה ייצוגית שהוגשה בגין הפרת הוראות החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 2 לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (מרכז) 13365-09-13 {עמירם ישי סבר נ' חיים גבסו, תק-מח 2015(4), 40135 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהוגשה בגין הפרת הוראות החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 על-ידי המשיבה 1 באולם האירועים שהיא מפעילה ובחצר שבשטח החיצוני של האולם.

המשיב 2, הוא הבעלים והמנהל של המשיבה 1, המפעילה אולם אירועים בעיר נס ציונה. המקום כולל חלק פנימי סגור, שם מוגש המזון העיקרי ונערכים הריקודים וכן חלק חיצוני, החצר, שם מתקיימת קבלת הפנים וכן החופה במקרה של אירוע חתונה.

המבקשים היו אורחים בחתונה שנערכה באולם ביום 31.05.13, בצהריים. עוד בחצר, נתקלו המבקשים במעשנים, ושהבחינו שלא היה במקום שלט האוסר את העישון.

החצר גם לא חולקה לאזורים בכל הנוגע לעישון, ואיש לא העיר למעשנים. לאחר קבלת הפנים נכנסו האורחים והמבקשים ביניהם, לאולם. עם כניסתם לאולם, חשו המבקשים בריח חריף של עשן סיגריות וכן הבחינו באורחים רבים מעשנים באין מפריע. גם התקליטן שישב על הבמה עישן אל מול פני האורחים באין מפריע.

פנייתם של המבקשים לאחראי במקום לא הועילה אף שהשיב ש"אין בעיה", שכן לאחר מכן עזב את האולם. המבקש שב ופנה לאחראי וזה השיב לו שאין לו שליטה וכי עליו לפנות לתקליטן. האחראי סירב לפעול כנגד העישון במקום. האולם נעדר שילוט מתאים. היעדר השילוט באולם ובחצר כמו גם נסיבות האירוע מלמדים, כי המצב המקובל במקום הוא התעלמות מכל דין החל למניעת עישון.

הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור היא, "כל אורחי המקום שאינם מעשנים בעצמם, אשר ביקרו באולם האירועים ו/או בחצר, במסגרת אירועים כל שהם, החל מתאריך 11.07.12 (הוא המועד בו הוחל החוק למניעת העישון על המקום נשוא הדיון) ועד לתאריך פסק-הדין בתובענה".

עילות התביעה בגינן הוגשה בקשת האישור הן, הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), באופן שהופרו הוראות החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983; רשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 בפקודת הנזיקין וסיוע בתקיפה לפי סעיף 23 בפקודת הנזיקין.

בית-המשפט קבע, כי התמונות שצולמו אינן תומכות בגרסת המבקשים. הן מעידות על כך שמספר המעשנים היה קטן ביותר. הן מעידות על כך שכל המעשנים צולמו עם הדלקת הסיגריה או בסמוך לאחר מכן, על-כן, ככל שיכלו נציגי המשיבים להעיר למעשנים על העישון, הרי שהתמונות אינן מלמדות, כי לא העירו, שכן העישון כאמור היה בתחילתו.

התמונות תומכות דווקא בעדויות עדי המשיבה, כי העובדים מונחים להעיר על עישון ולכאורה מן התמונות עלה, כי הם אכן מצליחים באכיפת החוק, שכן למעט אדם אחד או שניים בכל תמונה, בה אנשים רבים, לא נראים מעשנים בתמונות. לאור הסתירה המהותית בין תצהירי המבקשים לעדותם, לעניין כמות המעשנים, הפער בין התמונות לתיאוריהם, כמו גם לוח הזמנים המגמתי שתיארו לעניין זמן עזיבתם את האירוע, לא מצא בית-המשפט לנכון, לקבל את גירסתם והוא העדיף את עדויות עדי המשיבים על פני עדותם.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי עדויות עדי המשיבים, כי ככל שהיו מעשנים באירוע פנו אליהם המלצרים או מי מטעם המשיבים וכי אלה נענו, לא נסתרו ואף נתמכו בתמונות שהמבקשים בחרו לצלם. על-כן, לכאורה הצליחו המשיבים להוכיח, כי הם פעלו כנדרש על-פי סעיף 2א(ב)(1) לחוק למניעת עישון, וכי לא נדרשו לפעול על-פי סעיף-קטן 2א(ב)(2) לחוק למניעת עישון, לאחר שהפרת החוק לא נמשכה לאחר שהעירו למעשנים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור וקבע, כי סעיף8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות אינו מתקיים בענייננו, ולא קיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לקבוצה, דהיינו, האם המשיבים הפרו לכאורה את החוק למניעת עישון, הקובע את חובותיו של המחזיק במקום ציבורי, בכך שלא עשו כל שניתן למניעת עבירות על סעיף 1 בחוק, תוכרענה.

26. ללא התובענה ייצוגית לא יוכלו חברי הקבוצה להביא לריפוי נזקם בדרך חלופית
חקיקה רלבנטית: סעיפים 14 ו- 25 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (יר') 52304-05-14 {ניזאר טנוס נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (26.03.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בעניין שירות הדואר "דואר 24".

דובר בשירות שחברת דואר ישראל בע"מ {להלן: "המשיבה"} מעניקה ללקוחות, בהתאם לרישיונה, אשר במסגרתו מועבר דבר הדואר ליעדו בתוך יום עבודה, ובלבד שנמסר בסניף הדואר עד לשעה 16:00.

על-פי האמור באתר האינטרנט של חברת הדואר, תקן איכות השירות של "דואר 24" עומד על שיעור מסירה של 87% מהמכתבים בפרק הזמן האמור.

המבקש טען, כי המשיבה איננה מיידעת את קהל לקוחותיה באופן מתאים אודות תקן איכות השירות האמור. במסגרת זאת טען המבקש, כי היא איננה מציגה את המידע המלא אודות שירות "דואר 24" בפני הבאים בסניפיה, איננה מציבה בסניפים עלונים כדי להעביר מידע זה ללקוחות ואף איננה מציגה את המידע במסכי פרסומת המותקנים בסניפיה.

המשיבה טענה, כי דין הבקשה להידחות מטעמים שונים. ראשית, טענה המשיבה כי קיים מעשה בית-דין לטובת המשיבה בכל הנוגע לשירות "דואר 24", שכן ביום 24.06.14 נדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד חברת הדואר בגין השירות האמור, בקשה שבמסגרתה נטענה, בין היתר, טענת ההטעיה שעומדת בבסיס הבקשה דנן {ת"צ (חי') 46529-02-12 יגאל איצקוביץ נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פורסם באתר נבו (24.06.14)}.

שנית, המשיבה טענה כי איננה מסתירה דבר בכל הנוגע לשירות "דואר 24", וכי תקן איכות השירות ביחס אליו כלול ברישיונה של חברת הדואר, העומד לעיון הציבור.

כעולה מצרופה לתובענה, תקן איכות השירות הנדון מפורסם גם באתר האינטרנט של המשיבה.

לסיום טענה המשיבה כי לא הוכחה עילת תביעה אישית, ולא הוכח קיומה של קבוצת נפגעים.

בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית בעניין שירות הדואר "דואר 24". בית-המשפט קבע כי תקן האיכות של השירות הנדון הינו עניין מהותי בעסקה, בוודאי שעה שאין מדובר בתקן איכות ברמה הקרובה ל- 100%.

בהתחשב בכך שמדובר בעניין מהותי בעסקה, לא נראה כי המשיבה יצאה ידי חובתה למסור לצרכנים נתון זה, על דרך פרסום באתר האינטרנט שלה. זאת, אף בהינתן שטיב השירות מופיע ברישיון הכללי של המשיבה.

בית-המשפט קבע כי נוכח שיעורו היחסי של נזק אישי זה, קשה להניח כי ללא התובענה ייצוגית יוכלו חברי הקבוצה להביא לריפוי נזקם בדרך חלופית ולהסיר מכשול מרשות הרבים לעתיד לבוא.

במצב הדברים האמור, אף אם אין מדובר בהומוגניות מושלמת, נראה כי תוצאה של דחיית בקשת האישור בשל נימוק זה, תהיה לא הוגנת ואף תחתור תחת תכליותיו היסודיות של מוסד התובענות הייצוגיות.

27. דרישה מחמירה של בדיקת המצג המטעה בעת שיטוט במרכול ורכישת מגוון מוצרים תשמוט את הקרקע מתחת הכלי המשפטי שהעמיד המחוקק לרשות הצרכן שהוטעה
ב- ת"צ (ת"א) 39598-06-13 {אליהו יזרעאלי נ' עדן בריאות טבע מרקט בע"מ, פורסם באתר נבו (14.05.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, על-פי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

המבקשים טענו כי המשיבה מפעילה את רשת המרכולים, עדן טבע מרקט, שלה 21 סניפים. על המוצרים המוצעים למכירה ברשת מודבקות מדבקות שבהן נקובים מחירם הכולל והמחיר ליחידת מידה.

המבקשים טענו שהמשיבה ציינה בכוונת מכוון סכומי כסף נמוכים מהנכונים כמחירים ליחידת מידה. הטעיה זו הביאה לכך שהחברים בקבוצה ערכו רכישות אשר לא היו כדאיות להם.

לכן, המבקשים תבעו השבה של ההפרש בין מחיר המוצר ששילמו לבין המחיר הכולל שהיו משלמים אילו היה המחיר ליחידת מידה שהוצג המחיר הנכון.

הנזק הלא-ממוני, לטענת המבקשים התבטא בפגיעה באוטונומיית הרצון של החברים בקבוצה.

המבקשים הביאו דוגמה כי מחירה הכולל של אריזת 200 גרם קפה, ג'ייקובס' הוא 34.99 ש"ח, ומחישוב אריתמטי פשוט עולה כי המחיר ליחידת מידה הוא 17.50 ש"ח.

בתווית שעל-גבי הצנצנת נרשם, לעומת-זאת, שהמחיר ליחידת מידה עומד על שבעה ש"ח וחצי בלבד, כלומר מחיר המוצר שנגבה מהצרכן גבוה בשיעור של 233 אחוזים מהמחיר שהיה אמור להיגבות לפי המחיר ליחידת מידה שהוצג.

המשיבה הודתה כי לא תמיד צויין במדבקות המחיר הנכון ליחידת מידה, אך הכחישה כי זה היה נוהג שהנהיגה במחשבה תחילה. המשיבה טענה להגנתה כי מקור הבעיה בטעויות אנוש, שמטבע הדברים בלתי-אפשרי למגרן כליל, והסבירה כי המחירים אינם מסומנים באופן אוטומטי: תחילה הם מוקלדים במחשב במחלקת הסחר; אחר-כך הם משודרים לסניפים, ושם העובדים מדביקים על המוצרים את המדבקות באמצעות אקדח מחירים.

המשיבה טענה כי פעלה כמיטב יכולתה בשביל לצמצם את מספר השגיאות עד כמה שניתן.

כמו-כן גרסה המשיבה, כי שיקול-הדעת של הצרכן בבואו לבחור מוצר הוא רחב, והמחיר הוא רק אחד הפרמטרים המשפיעים על החלטתו.

המשיבה הטעימה כי במחירי המוצרים הכוללים אשר צויינו על-גבי המוצרים שרכשו המבקשים לא נפלו שגיאות, כך שברור כי החליטו לרכוש אותם לא לפי מחירם ליחידת מידה, אלא רק אחרי שביררו מה הסכומים שיידרשו לשלם תמורתם בקופה.

מכאן, שלא נגרם להם נזק, ובכל מקרה הם לא הראו כי היו נמנעים מרכישת המוצרים אילו ידעו את המחיר האמיתי ליחידת מידה, או כי המוצרים החלופיים שיכלו לקנות היו זולים מהמוצרים שקנו.

עוד הוסיפה המשיבה כי המבקשים לא הציעו מנגנון שבעזרתו יהיה אפשר לקבוע או להעריך על אילו צרכנים השפיעו השגיאות וכמה נזק נגרם להם.

בהקשר זה הביאה המשיבה מדברי בית-המשפט באשרו את הסדר הפשרה ב- ת"צ (מחוזי ת"א) 688-10-10 {קורדנוב נ' ניו-פארם דראגסטורס
בע"מ, פורסם באתר נבו (27.05.13)} שאף בעניין אשר נדון בו נטען כי הופרו תקנות מחיר ליחידת מידה.

כב' השופט יצחק ענבר סבר שם כי יכול שחלק מהצרכנים חישבו בעצמם את המחיר ליחידת מידה תוך כדי הקניות, ובשביל חלק אחר המחיר ליחידת מידה לא היה בהכרח השיקול המכריע בבחירת המוצר, אלא לכל היותר חלק ממכלול שיקולים.

בענייננו, בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון קיימות שאלות של עובדה ושל משפט המשותפות לחברי הקבוצה, לעניין: האומנם מחירים ליחידת מידה שציינה המשיבה על-גבי מוצרים שהציעה למכירה לא היו נכונים, האם הם הטעו את לקוחותיה, האם הופרה החובה שבתקנות מחיר ליחידת מידה, ואם-כן - האם נגרם ללקוחות נזק בעקבות הפרת החובה ואיסור ההטעיה.

לעניין הדוגמה שהמשיבה הביאה בית-המשפט הבהיר כי בין המקרה שנדון שם לבין המקרה שנדון כאן יש הבדלים מהותיים.

בעניין ההוא נדרשו הצרכנים לחשב את המחירים בעצמם משום שהמשיבה, לפי הטענה, נמנעה כליל מציון המחיר ליחידת מידה על המוצרים.

בענייננו, בית-המשפט קבע כי המשיבה פרסמה את המחיר ליחידת מידה, כך שבוודאי היו צרכנים שסמכו על הנתון המטעה ולא טרחו לאשש אותו בחישוב נוסף משלהם.

בענייננו בית-המשפט קבע כי אין להציב רף גבוה להוכחת ההסתמכות על המחיר המטעה ליחידת מידה שהוצג על-גבי מוצרים שמכרה המשיבה. נראה כי לא יכול להיות ספק שכל מקום שרשמה המשיבה מחיר ליחידה, והמחיר לא היה נכון ונפל ממחירה האמיתי, הסתמכו לפחות חלק מחברי הקבוצה על המחיר שהוצג לפניהם ורכשו את המוצר על בסיסו.

מי שבעת הרכישה הביא בחשבון את המחיר ליחידת המידה והשווה בינו לבין אלו של מוצרים אחרים דומים, חזקה עליו שלא פקפק בו ולא עמד מול המדף ובדק, באמצעות מחשבון או על-פה, אם מה שרשום ומוצג לפניו הוא המחיר או שמא נפלה בו טעות.

בית-המשפט מצא כי דרישה מחמירה של בדיקת המצג המטעה בעת שיטוט במרכול ורכישת מגוון מוצרים תשמוט את הקרקע מתחת הכלי המשפטי שהעמיד המחוקק לרשות הצרכן שהוטעה, ועל-כן סבר בית-המשפט כי התובענה הייצוגית היא הכלי המתאים לדיון בעניין הצרכני הנדון, שבו הנזק שסביר כי נגרם לכל מי שנפגע קטן מכדי להצדיק הגשת תובענה אישית מטעמו.

בית-המשפט סבר כי העניין שלפנינו אינו יכול להיחשב de minimis מנקודת מבטה של הקבוצה בכללותה. המחיר המטעה ליחידת מידה הוצג על-גבי עשרות מוצרים, לכל הפחות, ואין להוציא מכלל אפשרות שכפועל יוצא סבלו חברי הקבוצה נזק והמשיבה מצידה הגדילה את מכירותיה וזכתה ברווחים נכבדים.

התנאים לאישור התובענה הייצוגית מתקיימים גם כן. תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות לקדם את אלה:

(1) מימוש זכות הגישה לבית-המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית-המשפט כיחידים;

(2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו;


(3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין;

(4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את טענת המשיבה כי קבלת הבקשה לא תגשים את המפורט בארבעת הסעיפים-הקטנים.

בית-המשפט קבע כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בינה לבין הקבוצה.

28. קיימים בעניין זה יתרונות להסדר מפורט שהצדדים הסכימו עליו, אשר במסגרתו יתוקנו ההפרות שבגינן אושרה התובענה כייצוגית
ב- ת"צ (חי') 7111-09-13 {ישראל מזרחי נ' סאן אויל - עיבוד ושיווק שמני מאכל בע"מ, פורסם באתר נבו (10.02.16} נדונה סוגיה בה התובע הגיש תובענה כנגד הנתבעות ובקשה לאישורה כייצוגית בגין עילה של הפרת החובה החקוקה שבסעיף 106.1 (ב) של תקן ישראלי 216 בדבר סימון המוצר כ"שמן תירס", בשעה שלפי הוראות התקן צריך היה לסמנו כ"שמן צמחי מעורב ומזוכך" {מתחת לכיתוב זה ניתן היה לציין שמדובר ב"שמן תירס ושמן קנולה"}.

בנוסף, אושרה התובענה כייצוגית בעילת הטעיה לפי סעיף 2 של חוק הגנת הצרכן, וזאת בגין סימון המוצר בשם "שמן תירס", בעוד המדובר בתערובת של שמן תירס ושמן קנולה.

הנתבעות טענו כי אופן הסימון המתואר לא גרם לתובע להטעיה כלשהי ואף לא עלה בידו להוכיח כי אופן הסימון המתואר גרם לחברי הקבוצה להטעיה. עם-זאת, הנתבעות הסכימו על בקשה מוסכמת להסתלקות מהתובענה מכוח רצון לחסוך במשאבים שיפוטיים וכן בהוצאות הכרוכות בניהול התיק, הגם שלהבנתן אילו היו ההליכים נמשכים היה מתברר בסופו-של-דבר שדין התביעה להידחות.

בית-המשפט קיבל את טענת התובע לפיה קיימים בעניין זה יתרונות להסדר מפורט שהצדדים הסכימו עליו, אשר במסגרתו יתוקנו ההפרות שבגינן אושרה התובענה כייצוגית ובכך יש משום הישג לחברי הקבוצה מחד גיסא, וחסכון במשאביהם של הצדדים מאידך גיסא, לרבות חסכון בזמן שיפוטי.

אשר-על-כן, נתן בית-המשפט תוקף של פסק-דין לכל ההתחייבויות כפי שפורטו בבקשת ההסתלקות המוסכמת ללא יוצא מן הכלל.

29. המצג הוא אחת הסיבות שהצרכנים מסכימים לשלם מחיר גבוה יחסית בעבור המוצר
ב- ת"צ (ת"א) 2351-10-12 {חיים חגי שור נ' אסם תעשיות מזון בע"מ, פורסם באתר נבו (22.04.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בטענה שהמשיבות שיווקו את הגלידה "JOYA" המכונה על-גבי אריזתה "גלידת שמנת אמיתית'', תוך הטעיית הצרכנים והפרת התקן הישראלי לגלידות.

המשיבות טענו כי לפי התקן, הנתון הקובע אם מותר לכנות גלידה "גלידת שמנת'' הוא שיעור שומני החלב בה - שמונה אחוזים לכל הפחות, בלא שומן מהצומח - ואין הבדל אם היא מכילה שמנת ניגרת או חמאה.

המשיבות טענו כי הואיל והגלידה נושא הבקשה מכילה שומן חלב בשיעור הנדרש ואינה מכילה שומן צמחי, ניתן לכנותה "גלידת שמנת''.

המשיבות דחו את טענת המבקש כי בכינוי המוצר כפי שהוא מכונה יש משום הטעיה, אך למען הזהירות ביקשו לקבל כי אכן שמנת היא אחד מחומרי הגלם של המוצר, שכן החמאה היא תוצר של השמנת וערבובה עם חלב יוצר שוב שמנת.

המשיבות הוסיפו על האמור והדגישו כי הצרכן מקבל מוצר מוגמר, כך שגם בכל - הנוגע לטיב הגלידה אין בין החמאה ובין השמנת ולא כלום, ובכל מקרה הימצאותה של שמנת בגלידה אינה משפיעה על איכותה.

בית-המשפט המחוזי אישר את בירור התובענה ופסק כי לאור אחוזי השומן בגלידה, כינויה המותר על-פי התקן הוא "גלידת שמנת'', אין לכנותה "משובחת'' או "אמיתית'' ובכך דומה שהופר התקן.

קיימת אפשרות סבירה שתתקבל הטענה כי בעקבות הפרת התקן נפגעה אוטונומיית הרצון של הצרכנים, משנמנעה מהם היכולת להשוות גלידות שונות כמו שצריך, ומשחלקם אולי התאכזבו לגלות כי לא רכשו מוצר באיכות שציפו לה.

בביטוי "גלידת שמנת אמיתית'' טמון הפוטנציאל להוליך את הצרכן לחשוב כי הגלידה עשויה משמנת טרייה ניגרת וכי כפועל יוצא היא איכותית ומשובחת יותר.

בית-המשפט קבע כי סביר שהמצג הוא אחת הסיבות שהצרכנים מסכימים לשלם מחיר גבוה יחסית בעבור המוצר. בכוחו של המצג לשוות למוצר נופך של איכות גבוהה ואולי אף ליצור את הרושם כי הוא עומד בשורה אחת עם גלידות השמנת המשובחות.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קבע כי החברים בקבוצה יהיו זכאים לפיצוי מסויים - אך לא בגובה מחיר המוצר המלא, מפני שצרכו את המוצרים שקנו.

אשר-על-כן, משהתקיימו יתר התנאים לאישור תביעה ייצוגית, אושרה הבקשה.

30. הפרת החובות החקוקות גרמה למבקשת ולחברי הקבוצה נזק
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 51551-10-13 {יהודית מנצור נ' מגה קמעונאות בע"מ, פורסם באתר נבו (25.03.15)} המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אי-סימון מחיר ליחידת מידה ואי-סימון מחיר, בניגוד לחוק הגנת הצרכן, ותקנות הגנת הצרכן {מחיר ליחידת מידה}.

המבקשת הבחינה כי מוצרים רבים אינם מסומנים במחיר ליחידת מידה ובנוסף, מוצרים רבים אף אינם מסומנים בתווית מחיר - עניין אשר גרם לה לקושי ממשי בקבלת החלטות הנוגעות לקניותיה.

המשיבה טענה כי לא היה לה אינטרס להימנע מסימון המוצרים. מטרת המשיבה היא שלקוחותיה יהיו מרוצים ויחפצו לחזור ולרכוש בסניפיה.

טעויות אנוש הן בלתי-נמנעות. הסימון על גבי המוצרים נעשה בידי אדם ולא בידי מכונות על-כן לא ניתן למנוע באופן מוחלט טעויות בסימון המוצרים. מטעם זה טעויות אלו קורות בכל רשתות השיווק.

בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע כי הפרת החובות החקוקות גרמה למבקשת ולחברי הקבוצה נזק. הנזק הוא נזק ממוני, שלילת האפשרות להשוות בין המוצרים השונים ולכלכל בחירתם בתבונה.

מהראיות עלה כי המשיבה אינה ממלאת בדווקנות אחר הוראות חוק הגנת הצרכן והתקנות בכל הנוגע לסימון מחיר ליחידת מידה.

יש אפשרות שהשאלה בכל הנוגע לאי-סימון המחיר ליחידת מידה {להבדיל מאי-סימון מחיר}, תוכרע לטובת הקבוצה.

ההוראות נושא הדיון בפרט נועדו לאפשר לצרכן לערוך קניות בצורה מושכלת וזאת על-ידי מתן כלים להשוואה קלה וזמינה בין מחירים של מצרכים על-פי יחידות מידה, על-מנת להגיע להחלטה מיטבית, איזה מוצר לרכוש, וזאת על-פי כלל הנתונים הרלבנטיים לצרכן.

בית-המשפט קבע כי המבקשת הראתה כי לכאורה נגרם לה נזק, נוכח העובדה שלכאורה המחיר הוא השיקול היחיד מבחינתה לרכישתו של מוצר.

31. תביעה ייצוגית - הטעיית הצרכנים במשחק הימורים מכוון {"ווינר"} - התביעה הייצוגית אושרה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; סעיפים 8 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 49683-08-10 {אלדד צרשניה נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, תק-מח 2016(2), 9917 (2016)} נדונה תובענה ייצוגית שעניינה העיקרי, הפרת סעיף 6 בתוספת לתקנות ההימורים בספורט (תכנית הימורים יומיים), התשס"א-2001 {ייקרא להלן: "תקנות ההימורים היומיים"} בכך שבמסגרת המשחק המקוון במשחק הימורים הידוע כ"משחק הקבוצות" או "ווינר", סימנה הנתבעת ברירת מחדל שאינה ברירת המחדל החוקית.

במקום סכום של 10 ש"ח כברירת מחדל, סימנה המועצה 30 ש"ח בטופס המקוון. התובע טען, כי בכך הוטעו המשתתפים במשחק שחשבו, כי מילאו טופסי השתתפות בסכום של 10 ש"ח, וחוייבו בסכום של 30 ש"ח כל אחד.

בית-המשפט קבע, כי עקרונות עשיית עושר, מורים לחייב את המועצה להשיב את סכומי היתר שגבתה. כך יינתן ביטוי ראוי למטרות חוק תובענות ייצוגיות, בעיקר הרתעה מפני הפרת הדין.

בנסיבות ענייננו קשה לזהות את חברי הקבוצה הללו, שבשל סימון ברירת המחדל של 30 ש"ח לא סימנו ברירה של 10 ש"ח. קשה גם לנפות מתוכם אותם חברי קבוצה שזכו בהימור על 30 ש"ח. ומכל מקום, השבת 20 ש"ח לאיש, כאשר לא ידוע אם הנתבעת אוחזת באמצעי תשלום פתוח כלשהו שמאפשר השבה מידית, כרוכה מן הסתם בעלויות של איתור הזכאי ומשלוח השיק. ועל כולם, כשמדובר בתשלום של 20 ש"ח, לא ברור, כי הנמען יטריח עצמו לפדות סכום זה. מכאן שהשבה לחברי הקבוצה אינה מעשית בנסיבות העניין.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ענייננו אינו מצדיק את השארת הכספים בידי המועצה. הנימוק העיקרי לכך הוא הצורך בהרתעת המועצה ואחרים מפני הפרת הדין. נקבע, כי על המועצה להשיב את הכספים שהגיעו לרשותה ללא רשות שבדין, ואין די בציווי צופה פני עתיד.

תשלום הסכום לכל מטרת ספורט עלול להחטיא את המטרה, כיוון שממילא היו סכומים אלו מגיעים לאותן מטרות, לאחר איזון ציבורי ראוי של הגופים הזכאים, ולא בהחלטה חד-פעמית של בית-המשפט. משום כך, ניתן לחשוב על אפשרויות של שימוש בכספי ההשבה, שאינן לתגבור מטרות העמותה הישירות, ועדיין יש להן קשר לנושא התובענה הייצוגית.

לאחר שאושרה התובענה הייצוגית, קיבל בית-המשפט גם את טענות התובע, כי המועצה פעלה שלא כדין בסימון ברירת מחדל שאינה סכום ההימורים הנמוך ביותר, וגרמה בכך נזק לקבוצת המהמרים שהשתתפה במשחק ווינר באמצעות אתר האינטרנט, אשר לא החליפו את ברירת המחדל בטופס.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי ההשבה תבוצע על-ידי תשלום הסכום של 3.2 מליון ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, למטרה שתיקבע על-ידי בית-המשפט.

32. בקשת הסתלקות מתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד הנחה שהציעה אגד בנסיעה לאילת - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 14798-10-14 {חיים-אורי רוזנברג נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ, תק-מח 2016(1), 14184 (2016)} נדונה בקשה, לפי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, לאשר למבקשים להסתלק מבקשתם לאשר תובענה ייצוגית נגד המשיבה.

בבקשת האישור טענו המבקשים, כי המשיבה הטעתה אותם ואת יתר חברי הקבוצה, אשר קנו באתר המרשתת שלה כרטיס נסיעה באוטובוס אל העיר אילת וממנה. באתר הוצגו להם הכיתובים "15% הנחה למזמינים עכשיו כרטיס הלוך ושוב'', ובמסך הבא, "יורדים לאילת באוטומט ומקבלים 15% הנחה!''. ואולם לטענתם, מי שרוכש באינטרנט כרטיס נסיעה לאילת הלוך-חזור משלם תמורתו את המחיר הנקוב במחירון, כך שהלכה למעשה אין ניתנת הנחה כלל.

עילות התביעה שעליהן התבססה התובענה שאישורה נתבקש, מלבד הטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן, וחוק החוזים, הן הפרה של חובת הגילוי, בעסקאות מכר מרחוק בפרט, וכן הפרת חובה חקוקה ורשלנות, לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), עשיית עושר ולא במשפט ועוד.

המבקשים, תושבי ירושלים, טענו, כי נגרם להם ולחברי הקבוצה נזק ממוני בשיעור 15 אחוזים ממחירו של כרטיס הלוך ושוב. לשיטתם, לו פעלה המשיבה כפי שהציגה, היה מחיר הכרטיס 133 ש"ח או 139 ש"ח לנוסעים מעיר הבירה, מתל-אביב או מחיפה {המחיר עלה במהלך התקופה הנוגעת לתביעה}, צריך להיות זול בכעשרים ש"ח. לכך הוסיפו תביעה לפיצוי בעד נזק לא-ממוני.

המשיבה טענה מנגד, כי דין בקשת האישור, להידחות. לדעתה, לא היה שחר לטענות המבקשים, והנוסעים זכו להנחה שצויינה באתר. המשיבה הסבירה, כי ההנחה בשיעור 15% נגזרת ממחירם המלא של שני כרטיסים חד-כיווניים, אל אילת וממנה, שכל אחד מהם עולה 82 ש"ח ברכישה לחוד. אם נפחית את 15 אחוזי ההנחה ממחירו של כרטיס לנסיעה הלוך ועוד מחירו של כרטיס לנסיעה חזור נקבל את מחירו העדכני של כרטיס הלוך-חזור מירושלים לאילת, 139 ש"ח. אליבא דמשיבה, לא נגרם נזק לאיש, והיא אף מנתה את היתרונות הגלומים ברכישת הכרטיסים במרשתת: שריוּן מקומות ישיבה על האוטובוס; ייתור הצורך לעמוד בתור לפני הקופה והסיכון שבעלייה לאוטובוס יגלה הנוסע כי הוא מלא.

המשיבה ציינה, כי ממילא הנוסע אינו מסתכן, מפני שהוא מחוייב בעלות הכרטיס בעת הנסיעה או שבועיים לאחר רכישת הכרטיס, המוקדם מהשניים, וכי, יש אפשרות לרכוש את הכרטיסים במרשתת, וכן לעדכנם או לבטלם חינם, גם שעתיים לפני הנסיעה {זה כשלוש שנים שבתחנות מסויימות ניתן לעשות זאת עד יציאת האוטובוס ממש, לדברי המשיבה}. הניסיון לברר את התביעה עד תום, להשקפת המשיבה, יחייב לברר באופן פרטני לגבי כל חבר בקבוצה, למשל, אם היה ער לכך שההנחה ניתנת גם למי שלא רכש את הכרטיס במרשתת והיה מעדיף לרכשו בקופות או בטלפון.

לאחר הדיונים שהתנהלו בבית-המשפט, שבהם לובנה השאלה בדבר סיכוייה של הבקשה להתקבל, ומתוך רצון לחסוך בזמן ובמשאבים, הסכימו הצדדים לסיים את הסכסוך בהסתלקות המבקשים מן הבקשה לאישור. זאת, לאחר שהמשיבה התחייבה להסיר לאלתר את הפרסומים מאתר המרשתת שלה, וכן להימנע מפרסום פרסומים דומים. כמו-כן, הובהר, כי התחייבויות המשיבה כפופות להוראות כל דין, ושאם תסתור ההתחייבות הוראת דין כלשהי שתיכנס לתוקף ביום מן הימים, תגבר ההוראה.

בית-המשפט קבע, כי הואיל ובעקבות הגשתה של בקשת האישור התחייבה המשיבה לתקן את הפרסום, יש לקבל את בקשת ההסתלקות, הסתלקות אשר לא תיצור מעשה בית-דין כלפי חברי הקבוצה למעט המבקשים. על-כן, בית-המשפט הורה על מחיקתה של הבקשה לאישור ועל דחיית תביעתם האישית של המבקשים.

33. תובענה ייצוגית בגין תשלום "דמי גביה" שלא כחוק עבור הלוואות שניתנו - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 3, 4 ו- 9 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993; סעיפים 12 ו- 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ב- ת"צ (ת"א) 23957-08-13 {משה רון נ' פמה סוכנויות בע"מ, תק-מח 2015(3), 32072 (2015)} המבקש טען, כי המשיבה גובה מלקוחותיה המשלמים את חיוביהם החודשיים כסדרם, והמבקש ביניהם, את דמי הגביה שלא כדין. חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, התשנ"ג-1993 {ייקרא להלן: "חוק הסדרת הלוואות"}, מחייב לגלות ללווה מהו "שיעור העלות הממשית של אשראי'' {סעיף 3(ב)(8) לחוק הסדרת הלוואות}.

המבקש טען, כי החיוב בדמי גביה מבלי להביאם בחשבון בעלות הממשית של האשראי מנוגד לחובת הגילוי המוטלת על המשיבה, שעל-כן הוא בטל. עילות נוספות שלהן המבקש טען הן הטעיה, לפי סעיף 2(13) לחוק הגנת הצרכן,; תנאי מקפח בחוזה אחיד; עשיית עושר ולא במשפט; הפרת חוזה.

המשיבה טענה, כי יש לדחות את הבקשה על-הסף, שכן המבקש הסתמך בבקשתו על הסעיף הראשון לתוספת השניה, המאפשר הגשת תביעה בנושא צרכני, אלא שלטענת המשיבה, המבקש הוא עוסק מורשה ואיננו "צרכן" כמשמעו בחוק הגנת הצרכן, שכן נטל את ההלוואה לצורך עסקיו. אליבא דמשיבה, זכותה לגבות דמי גביה בגין גבייתן השוטפת של הלוואות, מעוגנת בחוזה ההלוואה, שעליו חתם המבקש, ובלוח הסילוקין שצורף לו.

המשיבה טענה עוד, כי דמי הגביה מיועדים להשיב לה הוצאות שהיא מוציאה לצורך גביית הלוואות שהיא נותנת ללקוחותיה המשלמים את החזרי ההלוואות כסדרם. ההוצאות הנגבות ממי שאינם פורעים את ההלוואות כסדרן מוסדרות בסעיף 15.2 לחוזה ההלוואה. לבסוף המשיבה טענה, כי טענת המבקש שדמי הגביה הם ריבית מוסווית היא טענת סרק אשר נטענה מפיו אגב שינוי החזית.

בית-המשפט קבע, כי קיימת אפשרות סבירה שתתקבל הטענה שדמי הגביה הם "תוספת", כהגדרת מונח זה בחוק הסדרת הלוואות, וכי יש להציגה בשיעור העלות הממשית של האשראי, דבר שלא עשתה המשיבה, ומכאן שלכאורה הופרה החובה שבחוק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, כאשר הסעד המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה אינו גדול דיו כדי להצדיק הגשת תביעה אישית. הנזק הנטען לכל אחד מחברי הקבוצה קטן יחסית ואין תמריץ מספק להגשת תביעה אישית. אף לא הוכח, כי עניינם של חברי הקבוצה לא יזכה לייצוג נאמן בדרך הולמת ובתום-לב.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע, כי חברים בקבוצה יהיו כלל לקוחותיה של המשיבה אשר בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה חוייבו בתשלום "דמי גביה" תוך כדי פירעון ההלוואות שנטלו ממנה.

34. תובענה ייצוגית, בגין עמלה שהמשיבות גבו מהלקוח בעת עריכת עסקאות - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 12, 25 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

ב- ת"צ (ת"א) 19913-11-12 {שלמה רוזנהיים נ' חברת דואר ישראל בע"מ, תק-מח 2015(3), 34012 (2015)} המשיבות הציעו לציבור כרטיס חיוב בין-לאומי. הכרטיס, אשר מונפק ברישיון מאת Visa, אינו נרשם על-שם איש ואינו משויך לחשבון בנק, אלא נטען בסכום כסף שמשלם מראש המחזיק בו והעסקאות שניתן לעשות בו מוגבלות לאותו סכום.

המבקש קנה כרטיס, טען אותו בסכום מסויים בדולר ארצות-הברית והשתמש בו לרכישת מוצרים באמצעות השירות המקוון PayPal, אשר מתווך בין צדדים לעסקה ומאפשר למנויים עליו לשלם בלי לחשוף את פרטיו של כרטיס האשראי. בכל עסקה כזאת חוייב המבקש לשלם עמלה גם למשיבות. כאשר בוטלו כמה מהעסקאות הוא נוכח, כי המוכרים זיכו אותו במלוא סכום העסקה, אך העמלה שגבו המשיבות לא הושבה לו.

המבקש טען, כי הוא זכאי לקבל בחזרה את העמלות שבהן חייבו אותו המשיבות בעסקאות שבוטלו ושנעשו באמצעות פיי-פאל. לטענתו, בחוזה ההתקשרות שכרת עם המשיבות במעמד רכישת הכרטיס, לא נכתב, כי זכותן להותיר בקופתן עמלות שגבו אחרי שעסקה בוטלה.

המשיבות טענו, כי ביטול עסקה אינו מצדיק את השבת העמלה שבה חייבו את הלקוח, משום שאינו מבטל את הפעולות שהוטל עליהן לעשות. בכלל זה הן מונות את העברת התשלום לפיי-פאל, את ההתחשבנות עם ויזה אירופה, על ההוצאות הכרוכות בכך, את שיגור הוראת הביטול אל פיי-פאל, את השבת הכסף ממנה ואת זיכוי הכרטיס.

עוד טענו המשיבות, כי אין לדעת על-סמך מה הגיע המבקש למסקנה ששׂומה עליהן להחזיר ללקוח את העמלות. לגישתן, הזכות להותיר את העמלה בקופתן קמה להן מכוח חוזה ההתקשרות ומכוח הכתוב בעלון המידע שמקבל לקוח המבקש להנפיק את הכרטיס בד-בבד עם כריתתו.

המשיבות הוסיפו, כי גם חברות כרטיסי האשראי במקומותינו אינן נוהגות להשיב את העמלה אם העסקה שנעשתה בכרטיס מבוטלת. ככל שהדברים אמורים בתשובתן לתלונתו של המבקש, המשיבות דחו את הטענה, כי היא בבחינת הודאה בתקלה טכנית או בזכות המבקש לקבל את העמלה בחזרה., והסבירו, כי האמירה שכשל טכני הוא אשר גרם למצב, בטעות יסודה, וכי מחברת המכתב היא פקידה ולא הקדימה למכתבה בירור משפטי. על-כן, הן דחו את הטענה, כי המכתב מוכיח שהמבקש זכאי לקבלת העמלות עם ביטול העסקה.

בית-המשפט קבע, כי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום-לב על-ידי המבקש ובא-כוחו, ודחה את הטענה, כי המבקש לא הוכיח את קיומה של קבוצת נפגעים.

המשיבות עצמן טענו, כי הרוכשים את הכרטיס משתמשים בו לעסקאות בחוץ-לארץ. בית-המשפט קבע, כי לא מן הנמנע שיש מי שרוכש את הכרטיס לצורך קנייה במרשתת, שכן הוא אינו צמוד לחשבון בנק, ודי בכך שחלק מהלקוחות עושים כן. מטבע הדברים, חלק מהרכישות מתבצעות במרשתת באמצעות פיי-פאל. המבקש העיד, כי העמלה לא התקבלה בחזרה גם כשבוטלה עסקה שעשה בכרטיס של אמו. הדעת נותנת שאילו אמנם לא היתה בנמצא קבוצה, היו המשיבות מנסות להוכיח זאת באמצעות ראיות מתאימות שבהישג ידן.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה ואישר את התובענה הייצוגית.

35. תובענה ייצוגית בגין הטעיה צרכנית הנוגעת לתוסף תזונה המייחסים לו סגולות ריפוי בניגוד לחוק - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 7 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 33277-09-11 {לבנה משולם נ' ביו טבע תזונה נבונה בע"מ, תק-מח 2015(3), 16763 (2015)} המבקשת, אשר לגרסתה סובלת מעודף משקל ונחשפה לפרסומים שונים שהפיצה המשיבה בכל הנוגע למוצר, טענה, כי המשיבה הפרה את האיסור להטעות צרכנים הקבוע בחוק הגנת הצרכן, כשהשתמשה במסרים שצוטטו לעיל ובאחרים כדי לפרסם את המוצר כאפקטיבי בטיפול בהשמנה.

לבקשה צירפה המבקשת גם חומר שפרסמה המשיבה במרשתת בעניין מוצר נוסף, בולזאיי8, אשר יוצר בארץ ושווק בה בשלב מאוחר יותר. במודעה מקוונת כונה מוצר זה "גלולות הרזיה" והובטחו "הרזיה מהירה של 12-6 ק"ג" ו"דיאטה טבעית ללא רעב!". לטענת המבקשת, היא החליטה לרכוש את המוצר על-סמך מסרים כאלה ודומים להם, ואולם משקל גופה לא פחת לאחר שהשתמשה בו. נוסף על ההטעיה היא ראתה בפרסומים גם הפרה של תקנות 2 ו- 2א לתקנות בריאות הציבור (מזון) (איסור ייחוס סגולות ריפוי למצרך מזון), התשל"ח-1978. בבקשה נתבע נזק ממוני: מחיר המוצר, ולא-ממוני: תחושות כעס, תסכול, אי-נוחות ועגמת נפש.

המשיבה התנגדה לאישור התובענה הייצוגית. לטענתה, המבקשת לא הציגה חוות-דעת של מומחה כדי לתמוך בטענתה שפרסום המוצרים היה כרוך בהטעיה, כל שכן הוכיחה אותה. כמו-כן לא הוכח, לשיטת המשיבה, קשר של סיבה ותוצאה בין ההטעיה הנטענת בפרסום לבין הנזק הנטען, מה גם שבראות עיניה אין למבקשת עצמה עילה בתביעה. המשיבה גרסה עוד, כי התביעה אינה מתאימה לבירור כתובענה ייצוגית, הואיל והמאפיינים של חברי הקבוצה אינם זהים ויש צורך בבירור הנזק הנטען עם כל אחד מהם.

בית-המשפט קבע, כי יש לראות בכל ייחוס של סגולות ריפוי לתוסף מזון, הטעיה לצורך חוק הגנת הצרכן, ללא קשר לשאלה האם לתוסף המזון אכן יש סגולות ריפוי כאמור בפרסום. כלומר, מקום בו הפרסום מייחס לתוסף המזון סגולות ריפוי, יש לראות בפרסום, פרסום מטעה נוכח האיסור הקבוע בתקנות בריאות הציבור {איסור יחוס סגולות ריפוי למצרך מזון}.

האיסור בתקנות הינו איסור מוחלט. על-כן, אין להציג בפרסום של תוסף מזון מחקר מדעי שתוצאותיו מייחסות לתוסף סגולות ריפוי. מחקר מדעי אינו מחליף את תהליך הבקרה הנדרש לגבי תרופה, ועל-כן המחוקק אינו מכיר במזון ובתוסף מזון כמוצרים בעלי סגולות ריפוי, גם אם אלו נבדקו במחקר כזה או אחר.

לגבי פרסום המייחס סגולות ריפוי, מתקיימת עילה של הפרת החובה החקוקה בתקנות וכן מתקיימת עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן ללא צורך בבחינת השאלה האם תוכנו של הפרסום נכון.

לגבי פרסום שאין בו ייחוס של סגולות ריפוי, יש לבחון האם מתקיימת עילת ההטעיה לפי חוק הגנת הצרכן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לפי שבמקרה שלפניינו הזכירו חלק מהמסרים בפרסומים איברים בגוף האדם, ניתן לראות בהם בשלב זה פרסומות המנוגדות לתקנה 2 לתקנות בריאות הציבור (מזון) (איסור ייחוס סגולת ריפוי למצרך מזון), התשל"ח-1978, אשר אוסרת ייחוס סגולות ריפוי למוצר מזון.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה, וקבע, כי בקבוצה יהיו חברים כל מי שרכשו בשבע השנים שקדמו להגשת הבקשה את תוסף התזונה בולזאיי7 שהמשיבה ייבאה לישראל, שיווקה או הפיצה בארץ ושבמסרים שנכתבו בפרסומיה השונים הטעתה את הצרכנים בכך שייחסה לו אפקטיביות בטיפול בהשמנה.

36. תובענה ייצוגית כנגד חברות תקשורת המפרות את החובה לשאת בתשלום עלות השיחה למוקד טלפוני הנותן מענה בנושאי שירות ותקלות - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 18 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 10 ו- 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 11 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (מרכז) 25670-01-10 {אליעזר ישעיהו צור נ' טלקום בע"מ, תק-מח 2015(3), 5415 (2015)} המבקשים הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד חמש חברות תקשורת בטענה, כי הן מפרות את החובה לשאת בתשלום עלות השיחה למוקד טלפוני, הנותן מענה בנושאי שירות ותקלות, כפי שמחייב אותן הרישיון שניתן להן.

המבקשים טענו, כי המשיבה לא קיימה את חובתה החוקית לספק שירות טלפוני בחינם למתן מענה לפניות לקוחותיה הקשורות בתקלות בקבלת השירותים הניתנים על ידה, בהתאם לקבוע בסעיף 54.1 ברישיון. סעיף זה קובע: "בעל רישיון יקיים שירות קבוע לטיפול בפניות מקבלי שירותיו, לעניין תקלות בקבלת שירותיו, ולשם כך יפעיל מוקד מאויש לקבלת הודעות ותלונות כאמור... לרבות באמצעות טלפון ופקסימיליה, וכמפורט בנספח ג'. בעל הרישיון ישא בעלות של פנייה טלפונית למוקד".

עוד טענו המשיבים, כי המשיבה מגבילה את האפשרות להתקשר בחינם למוקד המטפל בתקשורת בינלאומית רק למינויים המתקשרים מקו טלפון נייח של "בזק". היא גם אינה מאפשרת כלל להתקשר חינם למוקד השירות והתקלות בנושא אינטרנט, הגם שהיא מספקת שירות זה מכוח הרישיון. השירות הטלפוני בחינם אמור להינתן לכל מי שמתקשר מכל טלפון.

כאשר מדובר בתקלה בקו טלפון אין לצרכן ברירה אלא להתקשר למוקד הפניות ממכשיר טלפון זמין אחר, לרוב נייד, על-מנת לטפל בתקלה.

המשיבה טענה, כי היא הקימה שני מספרי חינם למוקד התקלות באינטרנט ולמוקד הבינלאומי. את חובתה לספק את חובתה על-פי הרישיון יכלה המשיבה למלא רק באמצעות רכישת שירות חיוג חינם למתקשר. נוכח הגדרת שירות שיחת החינם ברור, כי משרד התקשורת קבע, כי בעת חיוג למספר חינם מקבל השיחה יישא רק בעלות השיחה מטלפון נייח ולא יישא בעלות זמן אוויר.

מהרישיון שניתן לחברות הסלולאר עלה, שבעל רישיון רשאי לגבות ממנוי שיוזם שיחה באמצעות קוד 1-800 שיעדה ברשת של בעל רישיון אחר, תעריף מופחת. העובדה שמשרד התקשורת קבע, כי בעת ביצוע שיחה למספר חינם רשאית החברה לגבות תשלום מיוחד גם מיוזם השיחה וגם ממקבלה מלמדת, כי אין ממש בטענה שעל המשיבה לשאת בעלות זמן אויר בעת חיוג למוקדים התקלות.

בית-המשפט קבע, כי יש סיכוי שהתובענה בחלקה תוכרע לטובת הקבוצה, נוכח העובדה שהשאלות המשפטיות, והעובדתיות בחלקן, רלבנטיות לכל חברי הקבוצה, הרי שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בכל הנוגע למשיבה, כספקית שירותי בזק בין-לאומיים.

37. תובענה ייצוגית שעניינה פרמיות שנגבו ביתר על-ידי חברות הביטוח - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 55 ו- 104 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981; סעיפים 9, 10, 15, 16 ו- 28 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981; סעיף 11 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (מרכז) 17305-04-10 {אייל יצחקי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2015(2), 37765 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. נושא התובענה הייצוגית הוא דמי הביטוח האחרונים {פרמיה} שמשלם מבוטח בביטוחים שאינם אלמנטריים {ביטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצא בזה}, לפני קרות מקרה הביטוח, או לפני ביטול הפוליסה על-ידי המבוטח, בגין החודש בו בוטל או נפסק הביטוח. כמו-כן, התובענה עניינה בדמי הביטוח שנגבו לאחר מכן, והשבתם.

הטענה כנגד המשיבות, חברות הביטוח, היא שהן אינן מחזירות למבוטחים או ליורשיהם את החלק היחסי של דמי הביטוח בגין יתרת ימי החודש שלאחר מועד הפסקת הביטוח, בין שההפסקה היא עקב קרות מקרה הביטוח ובין שההפסקה היא עקב ביטולה של הפוליסה על-ידי המבוטח. טענה נוספת היא שבגין חודשים שלאחר חודש האירוע של הפסקת הביטוח מוחזרים דמי הביטוח בערכם הנומינלי ללא הפרשי הצמדה וריבית.

בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת שהמשיבות אינן מחזירות את הפרמיה בגין חלק של חודש, שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה. אין גם מחלוקת, כי המשיבות אינן זכאיות לפרמיה בגין החודשים שלאחר קרות מקרה הביטוח או ביטול הפוליסה.

המבקשים טענו, כי כאשר אירע מקרה הביטוח, בביטוחים שאינם אלמנטריים {ביטוחי חיים, בריאות, נכות אובדן כושר וכיוצה בזה}, על המשיבות להחזיר למבוטח {או ליורשיו} את החלק היחסי של דמי הביטוח בגין החלק היחסי של יתרת ימי החודש לאחר קרות מקרה ביטוח.

המשיבות טענו, כי אין להשיב את הפרמיה בגין יתרת החודש כנטען, שכן בביטוחים שנהוג לרכשם לתקופה ארוכה נקבעת הפרמיה ביחידת זמן בסיסית של שנה. יחידת זמן זו אינה מעוגנת בדין. פרמיה על בסיס שנתי אינה נהוגה בפוליסות ביטוח חיים מסוג עדיף שהיא פוליסת ביטוח המנהלים הנפוצה ביותר והפרמיה בה נקבעת באופן חודשי.

בית-המשפט קבע, כי לעניין השבת דמי הביטוח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי, שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה. תנאי זה מתקיים לגבי כל המשיבות: לגבי משיבות 5-2 בעניינם של המבקשים 1, 3, 4 ו- 7. לגבי משיבה 1, מגדל, נוכח הודאתה הלכאורית, בית-המשפט בחן את האפשרות להחלפת התובע, לאחר שמבקש 1 לא נמצא מתאים לשמש תובע ייצוגי נגדה, ועל-כן בית-המשפט אישר את התובענה בעילה זו.

באשר לעניין העילה של תשלום הפרשי הצמדה וריבית, במקרה של השבת דמי הביטוח שנגבו שלא כדין בגין יתרת החודש האחרון לאחר ביטול הפוליסה או בגין החודשים שלאחר חודש ביטול הפוליסה או אירוע מקרה הביטוח, קבע בית-המשפט, כי מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות קרי, שיש אפשרות סבירה שהשאלה תוכרע לטובת הקבוצה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בחלקה, ובקע, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית נגד מגדל, מנורה והפניקס היא: "כל מי שהוא או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח למעט פוליסת ביטוח רכוש אשר ביטל חוזה ביטוח, עד יום 14.03.12 (מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5), כאשר בחוזה תנייה לפיה הביטול נכנס לתוקף עם קבלת ההודעה על-ידי המבטח או עם מסירת הודעת הביטול למבטח, ולא קיבל השבה של דמי הביטוח בגין יתרת חודש הביטול, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק חוזה ביטוח, ממועד כניסת הביטול לתוקף".

עוד קבע בית-המשפט, כי הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה הייצוגית נגד כל המשיבות היא, "כל מי שהוא או שהיה מבוטח של אחת או יותר מן המשיבות בפוליסת ביטוח למעט פוליסת ביטוח רכוש אשר ביטל חוזה ביטוח, או אשר פוליסת הביטוח שלו התבטלה עקב קרות מקרה הביטוח, עד יום 14.03.12 (מועד כניסתו לתוקף של תיקון מס' 5), ואשר נגבו ממנו דמי ביטוח בגין החודשים שלאחר חודש הביטול, והוחזרו לו בערכם הנומינלי ללא הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק חוזה ביטוח".

38. אי-יידוע מטופלים באשר להליך רופאי שעליהם לעשות - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 6, 7 ו- 47 לפקודת הרוקחים (נוסח חדש), התשמ"א-1981; סעיפים 7, 8, 20 ו- 27 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.

ב- ת"צ (מרכז) 16584-10-11 {רונית פלג נ' פריגו ישראל פרמצבטיקה בע"מ, תק-מח 2015(2), 19540 (2015)} המבקשים 6-1, מטופלים הסובלים מתת-פעילות של בלוטת התריס, טענו, כי רכשו וצרכו את הפורמולציה החדשה של תרופת האלטרוקסין במהלך שנת 2011 מבלי שנמסר להם, כי מדובר בתרופה שונה מזו אותה רכשו וצרכו בעבר. לטענתם, נפגעה האוטונומיה שלהם ונגרמו להם נזקים לא ממוניים של כאב וסבל, מאחר שלא יודעו כראוי על החלפת הפורמולציה של התרופה והצורך במעקב רפואי ובביצוען של בדיקות דם כשישה שבועות לאחר ההחלפה לתכשיר החדש.

עוד טענו המבקשים, כי חברות התרופות, פריגו וגלקסו, הטעו את הצרכנים, המשתמשים בתרופה, ונמנעו מלדווח להם ולרשויות במועד הראוי, על השינוי בפורמולציה של האלטרוקסין והשלכותיו. קופות החולים מצידן קיבלו מידע על שינוי זה אך נמנעו מלהעבירו לחולים ואף לרופאיהם. לפיכך, נטען, כי המשיבות כולן אחראיות לנזקים שנגרמו למטופלים.

המשיבות 1 ו- 2 סברו, כי לציבור המטופלים באלטרוקסין בישראל לא קמה עילה לתביעה ייצוגית בעקבות שינוי הפורמולציה של התרופה. זאת, משום שלרוב המטופלים לא נגרמו נזקים כלשהם כתוצאה מהמעבר לפורמולציה החדשה ורבים מהם יודעו באופן יעיל על השינוי.

ביסוס עילת תביעה, כך נטען, יחייב לקיים בדיקה פרטנית לגבי כל מטופל באשר לנזק שנגרם לו, כך שתובענה ייצוגית אינה הכלי המתאים לניהול ההליך. פריגו הדגישה עוד, כי היא פעלה על-פי הדין ועל-פי נהלי משרד הבריאות בסוגיה, ועל-כן לא יכולה לעמוד למטופלים כל עילת תביעה נגדה.

המשיבה 3 הדגישה, כי היא לא היתה היצרנית או המפיצה של הפורמולציה החדשה בישראל. לפיכך, לשיטתה, אין כל יחסים צרכניים בינה ובין הקבוצה הנטענת. גלקסו טענה עוד, כי הוכח שהיא פעלה בהתאם לדרישות הרגולציה בכל הנוגע להעברת המידע הרלוונטי למשרד הבריאות. בכלל זה הדגישה גלקסו שהיא העבירה את דו"ח הבטיחות המלא משנת 2008 למשרד הבריאות בחודש פברואר 2008, ואילו מידע שנתקבל מאוחר יותר, ממילא הועבר על-ידי גלקסו העולמית לאספן ולא אליה. עוד נטען, כי לא התקיים כל קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת המיוחסת לגלקסו ובין הנזקים הנטענים, וכי הנזקים הנטענים עצמם חסרי תקדים במשפט הישראלי.

המשיבה 4, קופת החולים מכבי, גרסה, כי אין למבקשים או לחברי הקבוצה כל עילת תביעה נגדה, וכי הטענות שהופנו נגדה לא נכללו בבקשת האישור והן מהוות הרחבת חזית פסולה. מכבי טענה, כי אין לראות בה "עוסק" לצורך חוק הגנת הצרכן. כן נטען, כי החובות להפצת המידע חלות על בעל הרישום, וכי מכבי נהגה לפי הוראות משרד הבריאות ועל-כן אין לה כל אחריות. על כך הוסיפה מכבי, כי ממילא הפרקטיקה הנוהגת בעת שינוי פורמולציה של תרופה היא ביצוע בדיקת דם, כך שלא היתה כל חשיבות בהפצת המידע.

המשיבה 5, קופת-החולים כללית, העלתה טיעונים דומים לאלו שהועלו על-ידי מכבי. נטען, כי הכללית אינה "עוסק" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, ויש לסווגה כ"רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות, ועל-כן ממילא מתחייבת דחיית הבקשה. לגוף הדברים נטען על-ידי הכללית, כי אין כל חובה בדין המחייבת העברת מידע בנוגע לשיווק תרופות על-ידי קופת החולים, וכי הטענות שהופנו על-ידי המבקשים כלפי פריגו וגלקסו סותרות את הטענות שהופנו נגד הכללית. עוד נטען, כי לפי המידע שעמד לנגד עיני הכללית במועד הרלוונטי, לא היה בסיס להפצת המידע לרופאים.

בית-המשפט קבע, כי הפגיעה באוטונומיה של המטופלים לוותה, בנסיבות הפרשה בה עסקינן, ברגשות שליליים מצד המטופלים, מתבקשת מאליה. למצער, די בה כדי להטיל נטל כבד על המשיבות לסתור חזקה זו. בנטל זה לא עמדו המשיבות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי קיימת אפשרות שהאחריות בגין הטעיה צרכנית המוטלת על עוסק היא אחריות מוחלטת. אם תתקבל גישה זו, הרי לכאורה ניתן להכיר בעילת תביעה כלפי בית מרקחת שמכר תרופה מבלי שגילה לצרכן מידע שמוטלת עליו חובה לגלותו לפי חוק הגנת הצרכן {וזאת בין אם ידע מידע זה ובין אם לאו}.

לפיכך, יתכן וניתן לטעון שמבחינה משפטית קופות החולים, בכובען כמפעילות בתי מרקחת, אחראיות להטעיה הצרכנית גם אם פעלו בתום-לב ובאופן לא רשלני כאשר מכרו את האלטרוקסין החדש מבלי למסור למטופל את המידע בדבר הצורך בניטור. ואולם, גם אם מבחינה משפטית טיעון זה אפשרי, הרי שאין מקום לאפשר את ניהול התובענה הייצוגית שלפניינו נגד קופות החולים על בסיסו וזאת מארבעה נימוקים מצטברים:

ראשית, הטיעון שיש להטיל אחריות על קופות החולים בשל פעילות בתי המרקחת נטען בשולי הדברים, ולא היווה את ליבת התביעה נגד קופות החולים.

שנית, הטיעון לפיו יש להטיל על קופות החולים אחריות להטעיה צרכנית אף אם לא התרשלו, על בסיס הפרשנות המשפטית המחמירה של סעיפים 2(א) ו- 4 לחוק הגנת הצרכן לא נטענה על-ידי באי-הכוח המייצגים. ודוק, בשונה מפריגו, אין אפשרות להטיל אחריות על קופות החולים אלא אם תתקבל תזה פרשנית זו, שכן אין בסיס עובדתי לקבוע שקופות החולים היו צריכות לדעת את המידע בדבר הצורך בניטור.

שלישית, בהיבט זה, קופות החולים אינן שונות מכל גורם המפעיל בית מרקחת במדינת ישראל. מכאן שאין זה ברור מה ההצדקה לאפשר ניהול תובענה ייצוגית רק נגד קופות החולים, בכובען כמפעילות בתי מרקחת, שעה שלא הוגשה תביעה נגד גורמים אחרים המפעילים בתי מרקחת.

ולבסוף, אחריות קופות החולים בשל מעמדן כמוכרות של האלטרוקסין היא בוודאי משנית לזו של פריגו, בעל הרישום, היבואן והמשווק של התרופה בארץ. קשה לראות מה תועלת תצמח לקבוצה מניהול התובענה הן כלפי חלק מבעלי בתי המרקחת בארץ {קופות החולים} והן כלפי היבואן והמשווק של התרופה {בעניין תנובה, למשל, היה מקביל הדבר לניהול תובענה ייצוגית הן נגד היצרן, תנובה, והן כלפי חלק מרשתות השיווק}.

ארבעת השיקולים שצויינו לעיל, בהצטברותם, הביאו את בית-המשפט למסקנה, כי גם אם ניתן לטעון שיש אפשרות שבהיבט פעילותן של קופות החולים כמוכרות תרופות תוכרע שאלת האחריות לטובת הקבוצה, עדיין אין תובענה ייצוגית דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת זו.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי יש מקום לדחות את בקשת האישור גם נגד קופות החולים. לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור נגד המשיבות 1, 3, 4 ו- 5, וקיבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נגד המשיבה 2, פריגו ישראל סוכנויות בע"מ.

39. תניה מקפחת בחוזה אחיד של חברת סונול - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה בחלקה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 7 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 25 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 3, 4, 19 ו- 23 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982; סעיף 7 לחוק משק הדלק (קידום התחרות), התשנ"ד-1994; סעיף 13 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב- ת"צ (מרכז) 38620-11-11 {הדר תעשיות דפוס בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, תק-מח 2014(4), 18346 (2014)} נדונה בקשה להכרה בתובענה כייצוגית.

הבקשה הוגשה על-ידי הדר תעשיות דפוס בע"מ, נגד סונול ישראל בע"מ.

למבקשים התברר, כי הם שילמו לאורך זמן לחברות הדלק, בגין סולר שנרכש במסגרת ההסדרים העסקיים, סכומים העולים באופן משמעותי על הסכומים שהיו משלמים בעבור אותו סולר על-פי מחירי לקוח מזדמן בתחנות בהן תדלקו.

הסיבה לפער זה, היא שבעוד שהנחת הלקוח נקובה תמיד בשקלים ואגורות, והיתה לפיכך קבועה, המחיר המומלץ לסולר נקבע כאמור על-ידי חברת הדלק לפי שיקוליה, כשבשנים האחרונות דאגה כל אחת מהן להגדיל את רכיב הרווח בתמחור באופן עיקבי.

כתוצאה ממדיניות התמחור של חברות הדלק, נוצר מצב, בו בית עסק שסיכם עם חברת הדלק במסגרת הסדר עסקי על הנחה בסכום נתון, ולא דאג לעדכן את גובה ההנחה לאורך זמן, מצא עצמו משלם לחברת הדלק סכומים שכללו רכיב רווח גדל והולך בגין הסולר שצרכו רכבי העסק, וכנגזר מכך עלו בעשרות אחוזים על מחיר הסולר ללקוח מזדמן.

המבקשת טענה, כי על-פי הפרשנות הנכונה של חוזה הדלקן, מחיר הדלק צריך להיות מחושב על בסיס המחיר ללקוח מזדמן {בניכוי הנחת הלקוח}, ולא על בסיס המחיר המומלץ לצרכן, כפי שנוהגת חברת סונול.

חברת סונול כפרה בטענה הפרשנית לעניין אופן חישוב מחיר הדלקן, וזאת בראש ובראשונה לאור לשון סעיפים 2 ו- 3 לתוספת לחוזה הדלקן, אשר לטעמה מבהירים באופן חד, כי הבסיס לחישוב מחיר הדלקן, הוא המחיר המומלץ לצרכן ולא המחיר ללקוח מזדמן. עוד טענה חברת סונול, כי היא, כמו כל חברות הדלק האחרות, השתמשה מאז ומתמיד במחיר המומלץ לצרכן לצורך חישוב מחיר הדלקן {ולא במחיר ללקוח מזדמן}, וכי כל לקוח הסדר דלקן היה מודע לכך, ולמצער היה עליו להיות מודע לכך, לאור הדוחות החודשיים שנשלחו אליו.

לבסוף נטען, כי ההתבססות על המחיר ללקוח מזדמן מביאה לתוצאות אבסורדיות, באשר היא מעניקה ללקוחות הדלקן הטבה בלתי-סבירה מבחינה עסקית.

בית-המשפט קבע, כי יש מקום לקבל את הבקשה לאשר את התובענה כייצוגית רק ביחס לעילה אחת, הטענה, כי קביעת מחיר הדלקן על-פי המחיר המומלץ לצרכן היא תניה מקפחת בחוזה. יתר העילות בגינן נוהל הליך בקשת האישור, אינן עומדות בתנאים לאישור תובענה כייצוגית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית באופן חלקי.

40. אתר אינטרנט המפעיל משחקי הימורים במסווה של אתר מכרזים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה {ביחס לחברה בלבד}
חקיקה רלבנטית: סעיף 224 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיפים 30 ו- 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.
ב- ת"צ (ת"א) 25242-12-11 {שלמה ריפל נ' קונקטיב גרופ בע"מ, תק-מח 2014(3), 36531 (2014)} המבקשים הגישו נגד המשיבים תביעה ובקשה לאישורה של התביעה, כתביעה ייצוגית.

עניינה של הבקשה, במכרזים שנערכו על-ידי המשיבה 1 באתר 1BUY1. שיטת הפעולה של האתר, היא כזו שמוצעים בו מוצרים שונים {מוצרי חשמל, קטנועים ומכוניות}, למכירה. כל משתתף רשאי להציע הצעת מחיר לרכישת המוצר, כאשר המחיר המרבי שניתן להציעו, נקבע מראש. אם מוצעות הצעות זהות, הן נפסלות. לכן, הזוכה במכרז הוא מי שהצעתו היא ההצעה הגבוהה ביותר {כלומר ההצעה הקרובה ביותר למחיר המרבי שניתן היה להציע עבור המוצר} מבין ההצעות שלא נפסלו. הזוכה, זוכה לרכוש את המוצר תמורת תשלום הסכום שהוצע בהצעתו שזכתה במכרז.

המבקשים טענו, כי לאור שיטת הפעולה באתר כפי שתוארה לעיל, הרי בפועל, אין מדובר באתר "מכרזים" אלא באתר המפעיל משחקי הימורים אסורים. על בסיס טענה זו, העלו המבקשים כנגד החברה טענות של הפרת חובה חקוקה וחוזה בלתי-חוקי. מעבר לטענות אלה, טענו המבקשים גם לעילות תביעה של הפרת הסכם והטעיה {לאור טענות שנטענו ביחס לאופן עריכת ה"מכרזים"}, ולעשיית עושר ולא במשפט. התביעה הוגשה נגד החברה כמו גם נגד המשיבים 3-2 באופן אישי.

מנגד, טענו המשיבים, כי המבקשים לא הוכיחו שעומדת להם עילת תביעה אישית נגד החברה. עוד נטען, כי תקנון האתר השתנה בתקופה הנטענת בבקשה, וכי התקנון שצורף על-ידי המבקשים-לבקשה איננו התקנון הרלבנטי.

המשיבים צירפו עותק של התקנון העדכני, שעליו נחקר והעיד המשיב 2. המשיב 2 הבהיר, מהם השינויים בנוסח החדש של התקנון לעומת הנוסח הקודם שלו. לגישת המשיבים, השינויים הרבים שבוצעו בתקנון, נועדו למנוע אי-הבנות ולהבטיח שימוש הגון של המשתתפים. המבקשים נרשמו לאתר לאחר המועד בו הוחלף התקנון, ולכן, כך נטען, הם יכולים לייצג לכל היותר את מי שנרשם לאתר מיום 10.01.11 {מועד שינוי התקנון} ועד הפסקת הפעילות של האתר, ביום 05.04.11.

עוד טענו המשיבים, כי יש לדחות את התביעה האישית נגד המשיבים 3-2. לטענתם, למבקשים וליתר חברי הקבוצה לא עומדת עילת תביעה אישית נגד מי מהם. כך, אין בסיס לטענה העובדתית של המבקש 2 לפיה הוא דיבר עם המשיב 2, וטענה זו הופרכה. החברה הפעילה מערך שירות לקוחות שנועד לאפשר ללקוחות החברה להגיש הצעות למכרזים באופן עצמאי ולקבל מענה לשאלות. למשיבים 3-2 באופן אישי לא היתה נגיעה לכך.

בית-המשפט קבע, כי עילות התביעה הנטענות נגד המשיבים 3-2, כוללות עילות חוזיות {הטעיה, הפרת התקנון} ועילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה. אף שכאמור מיוחסת למשיבים 3-2 אחריות אישית בעילה נזיקית, הרי גם עילה זו נובעת מהקשר החוזי בין הצדדים, המבוסס על ההסכם בו התקשרו המבקשים כמו יתר חברי הקבוצה עם החברה. עילת הפרה חובה חקוקה נובעת מהיותו של ההסכם הזה, חוזה הימורים בלתי-חוקי. מאחר שחברי הקבוצה ידעו מלכתחילה, כי הם יוצרים קשר עם חברה, ספק רב אם ישנה הצדקה במקרה דנן להטלת אחריות אישית על נושאי המשרה.

לפיכך, בית-המשפט דחה את בקשת האישור נגד המשיבים 3-2, וקיבל את בקשת האישור כנגד החברה.

41. תובענה ייצוגית שעניינה אי-מתן הטבה למנויי המשיבה, הרוכשים מכשיר טלפון נייד מצד שלישי - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אושרה
חקיקה רלבנטית: סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 2 ו- 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; סעיפים 51 ו- 53 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982; סעיפים 8 ו- 11 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 6730-04-12 {מרים שוורץ ג'ונסון נ' חברת פרטנר תקשורת בע"מ, תק-מח 2014(3), 25094 (2014)} המבקשת טענה, כי המשיבה אינה מאפשרת למנוייה, הרוכשים מכשיר טלפון נייד מצד שלישי {שאינו המשיבה} ליהנות מהטבה הזהה להטבה הניתנת למנויים הרוכשים את מכשיר הטלפון הנייד מהמשיבה, וזאת בניגוד לרישיון על-פיו היא פועלת.

המשיבה הכחישה, כי שיעור הזיכוי מוגבל למחיר הרכישה וטענה, שמדובר בשגגה בפרסום באתר האינטרנט.

עוד טענה המשיבה, כי בהתייחס למבקשת, היתה התנהלות שגויה, שלא על-פי נוהלי המשיבה. בשל טעות אנוש הוזנו במערכת המחשב פרטים שגויים שהביאו למתן הטבה לא נכונה. הוזן סכום עלות רכישה מוטעה {603 ש"ח במקום 662.77 ש"ח}. כמו-כן תאור הרכישה במסך היה שגוי, כאילו המכשיר נרכש מהמשיבה. אילו הוזנו הפרטים בצורה נכונה היתה המשיבה מקבלת החזר של 32 ש"ח בחודש ובסך הכל 1,152 ש"ח ב- 36 חודשים , קרי כמעט 500 ש"ח יותר ממחיר הרכישה של המכשיר.

המשיבה טענה, כי היא תפעל לתיקון הטעות ולזיכוי המבקשת בהתאם. על-כן, למבקשת אין עילת תביעה אישית המשותפת לכלל חברי הקבוצה.

בית-המשפט קבע, כי הוראות הרישיון חלות על המשיבה מכוח חוק התקשורת. על-כן, ביצוע פעולות שלא על-פי הרישיון, מהווה לכאורה הפרה של חובה חקוקה. הוראות חוק התקשורת המחייבות את המשיבה לפעול על-פי הרישיון, נועדו להגנת הציבור הנזקק לשירותי הרט"ן, ההפרה גרמה לכאורה לנזק והוא אותו נזק שהחיקוק התכוון למנוע, קרי חיוב שלא על-פי הטבה זהה של מנויים שרכשו מכשיר שהמשיבה אינה משווקת, מצד ג' {לעניין הפרת חוק התקשורת כהפרת חובה חקוקה ראה: ת"צ (יר') 11630-05-10‏ ‏ סמיון ז'נין נ' פרטנר תקשורת בע"מ, פורסם באתר נבו (25.08.13)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש סיכוי שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, ונוכח העובדה שהשאלות המשפטיות והעובדתיות רלבנטיות לכל חברי הקבוצה שלא רכשו מכשיר מהמשיבה ואשר התקשרו עם המשיבה למתן שירותי טלפוניה לאחר התיקון {01.11.09}, הרי שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את בקשת המבקשת לאישור התובענה כייצוגית.

42. אי-השבת כסף לאחר ביטול קורס אצל המשיבה - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 7 ו- 8 לחוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים, התשס"ט-2008.

ב- ת"צ (ת"א) 15292-04-13 {קרן אביסרור נ' סמארט! המרכז הארצי להשכלה וקריירה בע"מ, תק-מח 2014(3), 25351 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

בזמנים הנוגעים לתובענה, ערכה המשיבה ברחבי הארץ קורסים להכנה לבחינה הפסיכומטרית. המבקשת נרשמה לקורס. חודש וחצי לפני תחילת הקורס, הודיעה המבקשת למשיבה, כי היא מעוניינת לבטל את השתתפותה בקורס וביקשה את ששילמה בחזרה. המשיבה לא השיבה למבקשת את הכסף על-אף פניות חוזרות ונשנות.

המבקשת טענה, כי המשיבה, אשר ככל הידוע, משרדיה ננטשו בינתיים, נהגה כשיטה, שלא כדין ושלא לפי החוזה שנכרת איתה, להימנע מהשבת התשלום ששילמו לה תלמידים שביקשו לבטל את ההשתתפות בקורסים. אם החזירה את הכסף, אליבא דמבקשת, הוא הושב באיחור ניכר ובערכו הנקוב.

בית-המשפט קבע, כי הן מכוח חוק הפיקוח הן מכוח החוזה, המבקשת היתה זכאית להשבת הכספים ששילמה למשיבה, שכן ביטלה את הרישום לקורס יותר משלושים יום לפני התאריך שנקבע למפגש הראשון.

עוד הוסיף בית-המשפט וקבע, כי קיימת אפשרות סבירה שיוכח, כי המשיבה הפרה את החובה להשיב כספים לתלמידים שביטלו את השתתפותם בקורסים, אשר הוטלה עליה בחוק הפיקוח ובחוזים, בינה לבין כל אחד מהם.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי סביר להניח שייצוגם של חברי הקבוצה הולם וכי עניינם ינוהל בתום-לב, ובנסיבות העניין, בירור עניינם של חברי הקבוצה בתובענה ייצוגית, הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

43. אי-סימון מחירי מוצרים ליחידת מידה ואי-סימון תזונתי בשפה העברית - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8 ו- 14 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 17ג ו- 17ד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש);
תקנה 2 לתקנות בריאות הציבור (מזון) (סימון תזונתי), התשנ"ג-1993; תקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008.

ב- ת"צ (ת"א) 14982-11-12 {אורית רוקח נ'James Richardson Proprietary Ltd, תק-מח 2014(2), 25049 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

ביסוד הבקשה דנן, שלוש עילות מרכזיות. לשיטת המבקשת, המשיבה אינה מסמנת על-גבי המוצרים הנמכרים בחנויותיה את מחיריהם ליחידת מידה, ובכך מפרה את תקנות הגנת הצרכן (מחיר ליחידת מידה), התשס"ח-2008.

כמו-כן נטען, כי שלא כדין ושלא כפי שהתחייבה המשיבה לעשות בהליך קודם שהתנהל נגדה בנושא, היא אינה מסמנת על-גבי אריזותיהם של מרבית מוצרי המזון הנמכרים בחנויותיה, סימון תזונתי בשפה העברית.

נוסף על כך, המבקשת סברה, כי המשיבה הטעתה את הצרכנים כשפרסמה את עצמה בססמאות בנוסח "לא תמצאו מקום יותר זול מזה", באשר המוצרים שהיא מוכרת אינם בהכרח הזולים מכול.

להגנתה טענה המשיבה, כי ראשית, תקנות מחיר ליחידת מידה אינן חלות עליה. טענה זו היא ביקשה לתמוך, בעמדת הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן.

שנית, היא פטורה מסימון מוצרים ארוזים מראש בעברית.

שלישית, בכל הנוגע לעילת ההטעיה בפרסום לא נתבקש סעד כספי, כי אם הפסקת הפרסום, וזה כבר הופסק בלאו הכי.

בית-המשפט קבע, כי קיימת אפשרות סבירה, שתתקבל הטענה שלא ניתן למשיבה פטור רשמי ובר תוקף משפטי מסימון בשפה העברית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את התובענה הייצוגית בעילות של אי-סימון מחירי מוצרים ליחידת מידה ואי-סימון תזונתי בשפה העברית. בעילת ההטעיה ובכל הקשור לשימוש בססמת הפרסום, הבקשה נדחתה.

44. תובענה ייצוגית נגד בזק שעניינה גביית תשלום לאחר הפסקת השימוש - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988; סעיף 6 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; תקנות 7 ו- 10 לתקנות התקשורת (בזק ושידורים) (הפסקה, עיכוב או הגבלה של פעולות בזק ושירותי בזק), התשמ"ה-1985.

ב- ת"א (ת"א) 2519/06 {איל גולדנברג נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2014(2), 21133 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

במסגרת בקשת האישור נטען, כי המשיבה, בזק, החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, גובה ממנוייה שלא פורעים את חשבון הטלפון שלהם במועד, תשלום קבוע, גם לאחר הפסקת השירות שניתן להם, וכן מנתקת קווים נוספים הרשומים על-שם מנויים אלה ואף גובה תשלום קבוע ודמי חידוש קשר בגינם, והכל בניגוד לדין.

בזק מצידה טענה, כי היא פועלת בהתאם להוראות תקנות ההפסקה, וכי במקום שאינה פועלת על פיהן, הרי שהדבר נעשה דווקא לטובת הלקוח, בידיעתו ובהסכמתו.

בית-המשפט קיבל את בקשת האישור, ככל שהיא נוגעת לגביית התשלום הקבוע לאחר הפסקת השירות, בין בקו שבו נצבר החוב ובין בקו הנוסף.

כמו-כן, בית-המשפט הורה, כי הדיון בתובענה יתמקד בעילה של השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ובעילה של הפרת חובה חקוקה. למען הסר ספק, בקשת האישור נדחתה ככל שהיא נגעה לניתוקו של הקו הנוסף; לגביית דמי חידוש קשר עם חיבורו; ולגביית התשלום הקבוע עבורו בגין התקופה שעד להפסקת השירות.

45. הפרת החוק למניעת עישון בשטחי התחנות ורציפי הרכבת - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983; סעיף 8 לחוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983; סעיף 44 לפקודת מסילות הברזל (נוסח חדש), התשל"ב-1972; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש);
תקנה 1 לתקנות הגבלת העישון במקומות ציבוריים (כללים בדבר הכשרת סדרנים ממונים), התשס"ז-2007.

ב- ת"צ (יר') 38375-06-13 {בועז אליאס נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-מח 2014(2), 20245 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה קיום הוראות החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג-1983 {ייקרא להלן: "החוק למניעת העישון"} בתחנות וברציפי רכבת ישראל.

המשיבה נקטה פעולות מסויימות שנועדו למנוע את העישון בתחנות וברציפי הרכבת, אך נראה, לכאורה, כי הצליחה למנוע את העישון בהם באופן חלקי בלבד. לטענת המבקשים, המשיבה לא מילאה אחר כל המוטל עליה על-פי החוק למניעת העישון, ומכאן הבקשה.

המשיבה טענה, כי לצורך מניעת העישון בשטחי תחנות הרכבת והרציפים ננקטו הפעולות הבאות: המשיבה הורתה למאבטחי התחנות לא לאפשר כניסת נוסעים האוחזים בסיגריה דולקת למתחם התחנה; הציבה שלטים, במספר שפות, בתחנות וברציפים, המורים, כי העישון אסור; הפעילה מערכת כריזה במספר שפות, המודיעה, כי העישון אסור בתחנות וברציפים; סילקה את המאפרות משטח הרציפים; הקצתה במרבית התחנות מתחמי עישון בקצה הרציף, והציבה שלטים המכוונים את ציבור המעשנים למתחמים אלה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבה אכן נקטה בצעדים אלה.

בית-המשפט קבע, כי המשיבה לא מילאה את חובתה לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי החוק למניעת העישון. זאת, כיוון שלא הוכיחה, כי נציגיה פנו למעשנים באופן מספק, בדרישה לחדול מן העישון; כיוון שבמרבית תחנות הרכבת לא הוגשו תלונות בגין הפרת איסור העישון לרשויות המקומיות או למשטרה; ובנסיבות שנוצרו לא ניתן לקבוע, כי ננקטו האמצעים הסבירים להבטחת מניעת עבירות לפי החוק למניעת העישון.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את הבקשה לבירור התובענה הנדונה כתובענה ייצוגית.

46. הטעיה באשר לשיעורי חלוקת הפרסים בהגרלת הלוטו - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 231 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיפים 2 ו- 31 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 8 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

ב- ת"צ (ת"א) 14877-05-10 {אלכס שרוני נ' מפעל הפיס, תק-מח 2014(2), 19271 (2014)} נדונו שתי בקשות לאישור תובענה כייצוגית.

בקשות האישור דומות במהותן ועיקרן בטענה שלפיה מפעל הפיס הטעה את משתתפי ההגרלות. כך משעה ששיעור חלוקת הפרסים בפועל לזוכים בהגרלות בכל אחת מהשנים האמורות, באחוזים מתוך סך ההכנסות של מפעל הפיס, היה נמוך יותר משיעור חלוקת הפרסים שלו התחייב בפרסומיו. הסעדים שנתבקשו הם סעד הצהרתי שלפיו מפעל הפיס הטעה את צרכניו, וסעד כספי כנגזרת מכך.

מפעל הפיס טען, כי הוא לא התחייב לשיעור חלוקת פרסים מסויים, שכל סטיה ממנו מחייבת אותו בתשלום סכום ההפרש לצרכנים, ובפרט, אין לראות בפרסומים שעליהם נסמך המבקש משום התחייבות או מצג כזה.

יתרה-מכך, באופן כללי יותר, טען מפעל הפיס, כי לנוכח טיבן של ההגרלות הנערכות על-ידו והעובדה שהזכיה במרבית הפרסים המשמעותיים היא עניין סטטיסטי בלבד ללא "חובת זכיה", התחייבות לשיעור חלוקת פרסים מסויים כלל אינה אפשרית. לעמדת מפעל הפיס, אדם סביר גם מודע היטב לכך שההגרלות הן סטטיסטיות, כאשר ברובן המכריע אין זכיה מובטחת ולפיכך לא ניתן להגיע לשיעור חלוקת פרסים מדוייק.

בית-המשפט קבע, כי התובענה הייצוגית איננה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כמצוות סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. זאת ועוד, בית-המשפט קיבל את טענת מפעל הפיס, שלפיה שרוני לא הניח כל תשתית ולו לכאורה, להוכחת קיומו של קשר סיבתי ביחס לחברי הקבוצה הנטענת ואף לא הציע מנגנון להוכחתו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ממכלול הדברים האמורים עלה, כי בקשות האישור אינן עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות ולכן אין מקום לקבלן.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, וקבע, כי משעה שלא הוכחו יסודותיה של עילת ההטעיה, ובפרט לעניין הקשר הסיבתי בין ההטעיה לבין הנזק, אין גם תקומה לטענת המבקש שלפיה התנהלות מפעל הפיס עולה כדי הפרת חובה חקוקה של הוראות סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן.

47. סירובה של זאפ גרופ בע"מ לבטל חוזי התקשרות - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 2, 3, 13, 14 ו- 14א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 3, 4 ו- 23 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970; תקנה 2 לתקנות הגנת הצרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), התשנ"ה-1995.

ב- ת"צ (מרכז) 53033-12-12 {מיכאל לוי נ' זאפ גרופ בע"מ, תק-מח 2014(2), 17999 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

עניינה של הבקשה בהסדר אותו הנהיגה המשיבה, חברה מובילה בתחום שירותי הפרסום לעסקים באינטרנט, לפיו הוגדרה תקופת ההתקשרות הראשונה עמה כהתקשרות לתקופה מינימאלית, כאשר במהלך התקופה הקצובה הזו אין ללקוח כל זכות לשחרר עצמו מההתקשרות.

המשיבה טענה, כי למבקש טרוניות רבות הנוגעות לעניינו הפרטי, ובהן הטענות, כי הובטחה לו בעל-פה תקופת ניסיון בת שלושה חודשים, כי המשיבה הפרה את ההסכם עמו בכך שלא פרסמה את עסקו כפי שהתחייבה, כי הוטעה במועד ההתקשרות וכיוצא בזה. המשיבה הכחישה טענות אלו לגופן, והדגישה, כי מכל מקום אין הן נוגעות לכלל חברי הקבוצה, אלא למבקש בלבד, ולפיכך, יש לבררן במסגרת התובענה הפרטנית בבית-משפט השלום, ולא בהליך של תובענה ייצוגית. עוד טענה המשיבה, כי השירות שניתן לחבר קבוצה אחד שונה בתכלית מהשירות שניתן לחבר קבוצה אחר, וכן שיש לקוחות רבים שהשירות שרכשו, לא כולל תקופת התקשרות מינימאלית כלשהי.

בית-המשפט קבע, כי טענת המבקש היא, שקביעת הסדר השולל מהלקוח כל אפשרות יציאה מהתקשרות ארוכת טווח עם ספק שירותי פרסום לעסקים באינטרנט היא מקפחת.

טענה זו מצויה בתחום סמכות הביקורת של בית-המשפט לפי חוק החוזים האחידים, ויש לה סיכוי של ממש להתקבל, וזאת כאשר תקופת ההתקשרות המינימאלית עליה סיכמו הצדדים עולה על שנה אחת. ויודגש, משך הזמן הסביר להתקשרות ללא אפשרות יציאה היא עניין התלוי בטיב השירות בו מדובר, ובמכלול נסיבות העניין.

בעניינה של דפי זהב, הכשרת תקופת התקשרות קשיחה העולה על שנה, הוא עניין המצריך דיון וליבון במסגרת התובענה גופה. ואין לומר בהכרח, כי תוצאת הדיון בתובענה גופה תהיה קביעה, כי כל תקופה קשיחה העולה על שנה היא מקפחת, ואולם גם לא ניתן לומר, כי לטענה שיקבע שתקופה קשיחה מעל לשנה היא מקפחת אין סיכוי ממשי. הקביעה השיפוטית תלויה מטבע הדברים בראיות שיובאו במסגרת ההליך להוכחת מכלול הנסיבות האופפות את ההתקשרות בין דפי זהב לבין לקוחותיה.
לפיכך, בית-המשפט אישר את הגשת התובענה כייצוגית, ביחס לחוזי ההתקשרות החדשים של דפי זהב שאורך תקופת ההתקשרות המינימאלית שנקבע בהם עולה על שנה אחת.

48. חיתולים של חברת "חוגלה-קימברלי" אשר היו פגומים - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 3 ו- 4 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 3, 8 ו- 25 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 18451-04-11 {מיה גד נ' חוגלה-קימברלי שיווק בע"מ, תק-מח 2014(2), 1202 (2014)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המבקשת כנגד המשיבה.

בבקשה נטען, כי המשיבה שיווקה במהלך שנת 2010 חיתולים המכילים כותנה אורגנית, אשר היו פגומים בכך שלא ספגו נוזלים כלל, שגרמו להרטבת בגדי התינוק וסביבתו, ושגרמו לסימנים אדומים על עור התינוק עד כדי פריחה.

המשיבה טענה, כי היא נקטה מהלך פיצוי צרכני רחב היקף חסר תקדים, בגין תקלה טכנית מינורית שאפשר שגרמה בכמה מקרים לדליפות. המבקשת העלימה מבקשת האישור את העובדה, כי המשיבה פיצתה את הלקוחות ובכך נהגה בחוסר תום-לב.

המשיבה פעלה מיוזמתה לפיצוי בגין התקלה. אישור תובענה ייצוגית יפגע בצרכנים שכן במקרים עתידיים חברות יימנעו מפיצוי וימתינו לתובענה שתוגש שתוצאותיה, לאחר זמן ממושך, יהיו אם בכלל פיצוי לקומץ פונים שיטרחו לקבלו.

בית-המשפט קבע, כי נוכח העובדות העולות מגרסת המשיבה, הונחה תשתית לכאורית לעילות ההטעיה ואי-הגילוי, בכך שהמשיבה חדלה מלגלות את דבר התקלה בקו הייצור שגרם לפגם בחיתולים, חרף ידיעתה אודותיה וכי עקב כך נגרם נזק לצרכנים בדמות של עגמת נפש והוצאה כספית ניכרת בגין חשמל מים וחומרי כביסה, נוכח ריבוי הכביסות להן נדרשו עקב דליפת החיתולים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את התובענה כייצוגית.

49. גביית עמלה שלא כדין מלקוחות שביצעו עסקאות דרך PAYPAL - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית {נגד כא"ל}, התקבלה והבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד PAYPAL , נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 3 ו- 12 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981; סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 9 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 34200-06-11 {אקו-טק (מיקרו חלקים) בע"מ נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, תק-מח 2014(1), 34448 (2014)} נדונו שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגית.

המבקשת ב- ת"צ 34200-06-11 חברת אקו-טק (מיקרו חלקים) בע"מ, הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ.

בבקשתה זו טענה חברת אקו-טק, כי בעת שמבוצעת עסקה בשקלים חדשים באינטרנט באמצעות חברת PayPal, ממירה חברת כא"ל, שמכרטיס האשראי שהיא מנפקת מבוצע החיוב, את סכום החיוב בשקלים לדולרים, ומחייבת בנוסף את הלקוח בעמלת המרה בשיעור של 2.5%.

באותו יום, הוגשה על-ידי המבקש ב- ת"צ 35135-06-11, מר יואב יחיעם, בקשת אישור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שעניינה דומה בעיקרו, וגם היא עוסקת בגביית חיובים שקליים על-ידי כא"ל בגין עסקאות שבוצעו באמצעות חברת PayPal. בבקשתוֹ של יחיעם נטען, כי חברת כא"ל גובה תשלומים שונים, וביניהם עמלת המרת מטבע חוץ, גם עבור עסקאות המבוצעות באמצעות PayPal על-ידי לקוחות המשתמשים בכרטיסי ויזה כא"ל, למרות שמדובר בעסקאות המבוצעות בישראל, ולמרות שהתשלום בעסקאות אלה מתבצע בשקלים חדשים.

בקשתו של יחיעם הוגשה הן כנגד חברת כא"ל והן כנגד חברת פייפאל ישראל בע"מ, בעוד שבקשתה של אקו-טק הוגשה כנגד חברת כא"ל בלבד.

חברת כא"ל טענה, כי בעת שמבוצעת עִסקה באמצעות האינטרנט בכרטיס אשראי שהונפק על-ידי כא"ל, עם בית עסק המצוי מחוץ לישראל, בית העסק שבחוץ-לארץ מפקיד את שובר העסקה לפירעון אצל סולק מקומי בחוץ-לארץ, עימו הוא עובד. הסולק מזכה את בית העסק בתמורת העסקה, ולאחר מכן גובה את התמורה מה"ארגון הבינלאומי", כשבענייננו המדובר ב"ויזה". "ויזה" גובה את תמורת העסקה מאת מנפיקת כרטיס האשראי, שהיא כא"ל, ואילו כא"ל גובה את תמורת העסקה ממחזיק הכרטיס.

אולם, כאשר מבוצעת עִסקה מקומית, דהיינו, עסקה בכרטיס אשראי שהונפק בישראל, בבית עסק המצוי בישראל, המשתמש בסולק ישראלי, אז בדרך-כלל ההתחשבנות נעשית ישירות בין ה"סולק" ל"מנפיק", מבלי לערב בעִסקה זו את ה"ארגון הבינלאומי".

עוד טענה כא"ל בתגובתה, כי ויזה אירופה, שהיא הארגון הבינלאומי בענייננו, מחייבת את כא"ל בעמלות שונות בגין ההמרות השונות שבוצעו, ובין השאר, בשים-לב לעלויות אלה, גובה כא"ל, כפי שמתיר לה הדין, עמלת המרה מלקוחותיה.

פייפאל ישראל טענה לגופו של עניין, כי עניינה של בקשת האישור שהגיש יחיעם הוא בעמלת ההמרה שגבתה כא"ל מלקוחותיה, מחזיקי כרטיסי אשראי שהיא מנפיקה, וזאת כאשר הלקוחות רכשו, תוך שימוש בשירותיה של PayPal Pte Ltd, טובין או שירותים מבתי עסק בישראל בעִסקאות שנערכו ב- ש"ח.

פייפאל ישראל ציינה בטיעוניה, כי עיקר הטענות כנגדה הינן, שהיה עליה להתריע בפני אותם לקוחות על נוהגה האמור של כא"ל. אולם נטען, כי אף אם נניח שיחיעם צודק בטענותיו כלפי פייפאל, הרי משעה שכא"ל היא זו שגבתה את העמלה, הרי שהיא הכתובת הראשונה להשבת אותה עמלה המצויה בקופתה. הטעם לתבוע גורם חיצוני לגביה, כדוגמת פייפאל, הוא כאשר קיים חשש שהצד הישיר, כא"ל, לא יהא בידו להשיב את הכספים שנגבו שלא כדין, ואולם חשש זה אינו קיים כלל בנסיבות העניין.

לטענת פייפאל ישראל, עמלת ההמרה נגבתה על-פי המערכת ההסכמית שבין כא"ל לבין לקוחותיה, כאשר PayPal Pte Ltd אינה צד לאותה התקשרות הסכמית, ואין ולא היתה לה השפעה על הוראותיה של אותה התקשרות הסכמית, והיא אינה מודעת להוראותיה של אותה מערכת הסכמית.

בית-המשפט קבע, כי כספי עמלת ההמרה נגבו מחברי הקבוצה על-ידי כא"ל, ולא על-ידי פייפאל, ומשכך כספים אלה אינם מצויים ברשותה של פייפאל. זאת ועוד, כא"ל, היא זו אשר גבתה את העמלה. בהיות כא"ל תאגיד בנקאי, מוטלת עליה אחריות לנקוט באמצעים, כדי למנוע נזק ללקוחותיה, והיא בבחינת מונע הנזק הזול. מה עוד, שכא"ל היא זו אשר גבתה את העמלה מן הלקוחות.

לפיכך, בית-המשפט דחה את הבקשה כנגד פייפאל ישראל, וקיבל את בקשת האישור שהגיש יחיעם כנגד כא"ל.

50. גביית יתר על-ידי דואר ישראל - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 37 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986; סעיף 29 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 2 ו- 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 8 ו- 14 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 18453-10-11 {לאורה לבנשטיין נ' חברת דואר ישראל בע"מ ואח', תק-מח 2014(1), 33431 (2014)} המבקשת טענה, כי התשלום שהמשיבות גובות בעבור השירות, אינו חוקי, באשר הוא גבוה שבעתיים מהסכום המרבי שנקבע בפרט 34 לתוספת השניה לתקנות הדואר (תשלומים בעד שירותי החברה לפי סעיף 37(א) ו- (ג) לחוק), התשס"ח-2007 {ייקרא להלן: "תקנות הדואר"} תמורת "הזמנת מסר ממאגר מידע".

כאשר הוגשה הבקשה עמד הסכום הקבוע בתקנות הדואר על 10.90 ש"ח {כשהתשלום במזומן או באשראי}, בתוספת תשלום לבעל המאגר בשיעור שנקבע. האגרה שגבה רשם המשכונות על הבדיקה עמדה בזמנו על-סך 28 ש"ח, והמשיבה חייבה את לקוחותיה ב- 99 ש"ח תמורת השירות. בין לבין הוזלה האגרה שיש לשלם לרשם המשכונות לסך של 10 ש"ח ומחיר השירות ירד ל- 81 ש"ח, כך שסכום העמלה שהמשיבות גובות מהלקוחות בעבור השירות נותר 71 ש"ח.

כמו-כן המבקשת הסתמכה על סעיף 37(ג) ו- (ו) לחוק הדואר ועל סעיף 53.1 לרישיון שמכוחו משיבה 1 פועלת, שאותו קיבלה משר התקשורת לפי סעיף 1א(ב) לחוק הדואר. מהוראותיהם עלה, כי על המשיבות לגבות תשלום סביר בעד שירות שמחירו לא נקבע בחוק או בתקנות. להשקפתה, המשיבות הן היחידות המוסמכות להעביר בעלות על כלי רכב ולכן הן בעלות מונופולין, ולפי שהן מציעות ללקוחות את השירות באותה הזדמנות ומחייבות אותם במחיר מופקע ולא-הוגן, הן מנצלות לרעה את מעמדן בשוק {סעיף 29א לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988}.

המשיבות מצידן טענו, כי לא ב"הזמנת מסר ממאגר מידע" עסקינן, כי אם בשירות מקיף יותר, אשר חייב גם הוצאת סכומים נכבדים על הקמת תשתית מתאימה והכשרה מיוחדת של עובדיהן. שירות כזה, לשיטת המשיבות - שבכללו פענוח המידע, עיבודו, הצגתו ללקוח בבהירות ובמידת הצורך ביאורו, על המשמעות הנובעת ממנו, ומתן הסברים כיצד יש לפעול בהמשך, חוסה תחת סעיף 37(ו) לחוק הדואר ואינו אחד השירותים שמחיריהם ניקבו בתוספת לו או בתקנות. על שום כך, הן לא נזקקו לאישור של משרד התקשורת כשקבעו את מחירו, אך בכל-זאת דיווחו לו כאשר החלו לספק אותו ועדכנו אותו כמה הוא עולה, והוא לא מצא לנכון להתערב בגובה התשלום כפי שעשה במקרים אחרים, כל זאת לטענתן.

בית-המשפט אישר את קבלת התובענה כייצוגית וקבע, כי התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות מתקיימים, ועל-כן דין הבקשה להתקבל.

51. אי-גילוי מצד חברת פלאפון, כי ציוד שנרכש מחוצה לה אינו נתמך באופן מלא ברשת פלאפון - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4 ו- 14 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיף 11 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 17789-05-12 {עדי קרני נ' פלאפון תקשורת בע"מ, תק-מח 2014(1), 28317 (2014)} המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר ביסודה הטענה, כי המשיבה לא גילתה ללקוחות חדשים שהצטרפו לשורותיה באמצעות ציוד קצה שנרכש מחוץ לפלאפון, כי ככל שציוד זה אינו נתמך באופן מלא ברשת פלאפון, הפועלת בתדרים שונים מאלו הנהוגים בחברות סלולר אחרות, הם ייתקלו בבעיות קליטה משמעותיות.

בכך, טענה המבקשת, הפרה פלאפון את חובות הגילוי המוטלות עליה מכוח סעיפים 4 ו- 14ג(א) לחוק הגנת הצרכן, הטעתה את לקוחותיה בקשר עם עניין מהותי ביותר בעסקה וניצלה את מצוקת הצרכנים.

פלאפון מצידה כפרה בטענות המבקשת וטענה בתמצית, כי היא מיידעת את מנוייה במפורש, לרבות במסגרת הסכם ההתקשרות, כי במכשיר שאינו תומך בתדרי רשת פלאפון ייתכן שאיכות הקליטה לא תהיה רציפה או זמינה.

עוד טענה פלאפון, כי היא סבורה שיש לדחות את בקשת האישור, אולם מטעמי יעילות ועל-מנת לקדם בירור והכרעה סופית בתובענה לגופה, היא מסכימה לניהול התובענה כתובענה ייצוגית, תוך שמירת טענותיה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את קבלת התובענה כייצוגית, וקבע, כי התקיימו התנאים המוקדמים הנדרשים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות.

52. תקלות בשירות האופניים העירוני בתל-אביב "תל-אופן" - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 5 ו- 31 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 14 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 15 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 45653-05-12 {אביעד אורן נ' אף.אס.אם. שירותי קרקע בע"מ, תק-מח 2014(1), 20517 (2014)} המבקש טען, כי המשיבה מפעילה את המיזם להשכרת אופניים בתל-אביב וגובה מציבור המנויים תשלום מראש עבור השירות, אך אינה מספקת להם שירות איכותי ויעיל ואינה פועלת לתיקון כשלים המדווחים לה באמצעות מוקד השירות.

המשיבה טענה, כי הבקשה דלה בתוכן ובמהות, מלאת סתירות פנימיות וכשלים, מורכבת מאמירות מתלהמות הנסמכות על קטעי עיתונות ופרסומים בפייסבוק. לדבריה, הבקשה הוגשה בחופזה, כדי לתפוס כותרת, והיא פוגעת באינטרס הציבורי המצדיק בירורן של תביעות ייצוגיות ראויות, להבדיל מתביעות סרק.

בית-המשפט אישר את התובענה כייצוגית, וקבע, כי הבקשה, כאמור, לקויה ורחוקה מלהציג תשתית ראייתית מבוססת ונתונים עובדתיים הכרחיים. ואולם נראה, לכאורה, כי הוצגה תשתית ראייתית מספקת שיש בה להעיד על אפשרות סבירה, כי התביעה תוכרע לטובת חברי הקבוצה. המשיבה היא בבחינת ספק שירות יחיד בתחומה, ומשכך, מצופה ממנה להעניק שירות ברמה סבירה.

53. כינוי חטיפים בשם "מרציפן" למרות שעל-פי הוראות התקן לא ניתן לכנות בשם זה מוצר בו אחוזי השקדים פחותים מ- 32% - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3, 4 ו- 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 7 לחוק התקנים, התשי"ג-1953; כלל 32 לכללי התקנים (עיבוד תקנים ישראליים), התשנ"א-1991.

ב- ת"צ (ת"א) 47729-07-12 {א' נ' ל', תק-מח 2013(4), 13069 (2013)} המבקש טען, כי המשיבה, בשווקה את המוצר, מרציפן מצופה שוקולד' מתוצרת Zentis הגרמנית, מטעה את ציבור הצרכנים ומפרה הפרה בוטה את הוראות תקן ישראלי - ת"י 1006 - מרציפן ומוצריו, שלשיטתו הוא תקן מחייב גם מכוח צו הגנת הצרכן (סימון ואריזה של מוצרי מזון), התשנ"ט-1998. בתקן נקבע, כי בשמו של מוצר שאינו עומד בו, אין לכלול את המילה "מרציפן", שהוא תערובת המכילה 32% שקדים לכל הפחות.

המוצר שהמשיבה מייבאת לישראל, על-פי הכיתוב שעל אריזתו, מורכב רק מ-23 אחוז שקדים, ולפיכך אינו ראוי להיקרא מרציפן, לטענת המבקש. כמו-כן טען המבקש, כי המשיבה נוהגת ברשלנות ועושה עושר ולא במשפט, וכי במעשיה היא מסבה לחברי הקבוצה נזק ממוני ולא-ממוני. בבקשה העלה טענות גם בנושא מוצר נוסף של אותה יצרנית שהמשיבה משווקת, בלנוגה, חטיף מרציפן, שוקולד ונוגט מצופה שוקולד חלב'. לדבריו, אחרי שלמד על התקן ועמד על משמעותו, התחוור לו, כי שיעור השקדים שם נמוך אף יותר: 19%, על-פי המדבקה שעל-גבי האריזה.

המשיבה טענה, כי התקן אינו אלא המלצה בלבד, באשר סעיפיו העיקריים, ובכלל זה חלקו של הסעיף הקובע מה יהיה הרכבו של מרציפן, אינם רשמיים זה שנים. נוסף לכך טענה המשיבה, כי המוצר עומד בתקן אשר נקבע בגרמניה, שממנה הוא מיובא לישראל. נוכח כל אלה היא סברה, כי הגדרת "מרציפן" שעליה המבקש מבסס את טיעוניו, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות התקן דהיום, כי היא "שריד שגוי" שנותר לאחר שהוסרה הרשמיות מסעיפים אחרים בתקן וכי אל לנו להתחשב בה.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות ענייננו, התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, וכי מתקיימים כל התנאים המצטברים שבסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

54. אי-ציון מחירם הכולל של מיכלי משקה {כולל דמי פיקדון} - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 8, 14 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 17א ו- 17ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 24900-01-14 {עמית הר-פז נ' פרשמרקט בע"מ, תק-מח 2015(4), 31133 (2015)} נדונה בקשה, לאשר תובענה ייצוגית. טענותיו של המבקש התמקדו במשקאות המשווקים במיכלים החייבים בפיקדון מכוח חוק הפיקדון על מיכלי משקה, התשנ"ט-1999. לבקשה צירף המבקש תצלומים שלגרסתו צולמו בסניפים שונים של הרשת ובהם נראים שלטים שהוצמדו למדפי המשקאות או נתלו על מארזים גדולים והציגו מבצעי מכירה.

תצלומים וחשבוניות נוספות שהוצגו לדוגמה, הדגימו מקרים שבהם אמנם נכתב בשלט, כי מחיר המבצע אינו כולל את דמי הפיקדון, אך בקופה נגבה רק המחיר שצויין, ללא הפיקדון. גם בכך המבקש מצא טעם לפגם, באשר לשיטתו, זכותו להשוות כדבעי בין המשקאות נגרעת, הואיל והרושם המתקבל למקרא השלט הוא שדמי הפיקדון ייתוספו למחיר המצויין.

בית-המשפט קבע, כי הוראתו של סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן נועדה להביא לכך שהעוסקים יביאו את מחירו הכולל של המוצר לידיעת הצרכנים מבלי לאלצם לערוך חישוב כלשהו. הצגת מחירו של מכל משקה בלי לכלול בו את רכיב הפיקדון מחייבת את הצרכן לחשב את המחיר הכולל בעצמו, וזאת ביקש המחוקק למנוע.

הנזק שהמבקש תבע לכל חבר בקבוצה אשר קנה משקאות שלא הוצג מחירם הכולל, הוא שווי הפיקדון על מכל המשקה, הוא ההפרש בין המחיר שהוצג ובין המחיר הכולל ששולם. כמו-כן הוא ביקש לקבוע, כי נגרם נזק לא-ממוני בדמות תחושות של כעס, תסכול ועגמת נפש וגם היכולת להשוות מחירים כהלכה נפגעה. ואמנם ייתכן שחלק מהצרכנים חישבו בעצמם את המחיר הכולל, אבל מי מהם לא שתו לבם לאותיות הקטנות שנכתבו בשלט וקראו רק את הגדולות והבולטות. משכך רכשו את המוצר מבלי שידעו כי ייתוסף לו סכום הפיקדון, ולכן נגרם להם לכאורה נזק ממון.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן קיימת אפשרות סבירה שנגרם למבקש או למי מחברי הקבוצה נזק ממוני ושאינו ממוני. נזקים כאלו ביקש המחוקק למנוע כשקבע את החובה להציג לפני הצרכן את מחירו הכולל של מוצר.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי קיימת אפשרות סבירה שהתביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה תוכרע לטובת הקבוצה, וכי אף אם חברי הקבוצה נבדלים זה מזה בנזק שנגרם להם ואף אם יהיה קושי לזהותם, אין מקום שלא לקבל את הבקשה בנסיבות המקרה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הבקשה, וקבע, כי הקבוצה תכלול את מי שרכשו בסניפי הנתבעת משקאות במיכלי משקה החייבים בפיקדון אשר לא צויין מחירם הכולל בשבע השנים שקדמו ליום הגשתה של הבקשה.