botox

תובענות ייצוגיות במסגרת המשפט המינהלי

1. נדחתה תובענה ייצוגית של אסיר כנגד שב"ס מאחר וה-"תביעה ייצוגית" שהתובע מבקש להגיש אינה נכללת ברשימת התביעות המפורטות בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות
סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 קובע כדלקמן:

"3. הגשת תובענה ייצוגית
(א) לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; על-אף האמור, לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על-ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי-הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי; בסעיף-קטן זה ובסעיפים 5(ב)(2), 9 ו- 21, "רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.
(ב) הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית-המשפט, ויחולו על הגשתה וניהולה ההוראות לפי חוק זה."

ב- ת"צ (ב"ש) 37511-10-15 {יעקב בן יששכר נ' שרות בתי הסוהר - מחלקת האסיר - זימונים, תק-מח 2016(2), 34415 (2016)} עסקינן בתובענה ייצוגית של אסיר כנגד שירות בתי הסוהר בטענה לאי-הפעלת מיזוג עקב שיקולי תקציב.

מדובר במקרה בו התובע הגיש מסמך הנושא את הכותרת "תביעה ייצוגית". התביעה נפתחת במילים "תביעה זו מוגשת על-פי חוק תביעות ייצוגיות 2006: בעניין הזכות להפעלת מזגנים במתחם כלא אלה במחוז דרום שב"ס", בהמשך נטען כי בכלא אלה נמצאים כ- 700 אסירים, וכי "החום השורר במקום בלתי-אנושי ..." עוד נטען כי התובע פנה לנתבעים בבקשה להפעיל את המזגנים שלטענתו הותקנו במקום, ונענה "בשקרים שכלל אין מזגנים". לטענת התובע, בדיקתו העלתה כי בכלא אלה מותקנים מזגנים, וכי אי-הפעלתם הינה "בשל שיקולי תקציב וכן כדי לענות את האסירים כדי שלא יהיה להם טוב ונוח. התובע עתר לאשר את התביעה כתביעה ייצוגית, וכן להורות על הפעלת המזגנים באופן מידי, וכן לקבוע שבית סוהר אלה, ושירות בתי הסוהר במחוז דרום פעלו במזיד לפגוע בכלל האסירים ושיקרו שאין כלל מערכת מיזוג תוך ידיעתם שלאסירים נגרם סבל רב.

המשיבים - הנתבעים טענו כי דין הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית להידחות על-הסף.

בית-המשפט דן בסוגיה האם ניתן להגיש את תביעת התובע כתובענה ייצוגית?

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להידחות, וכי עניינה של התביעה תנאי החזקתם של האסירים בתוך כותלי בית הסוהר, לעניין זה פן שלטוני מובהק, וכי מאחר וה-"תביעה ייצוגית" שהתובע מבקש להגיש אינה נכללת ברשימת התביעות המפורטות בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, שבגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית, דין ה"תביעה ייצוגית" שהתובע הגיש להידחות.

2. אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית כנגד רמ"י מאחר ומדובר בהסדר פשוט שאינו מטיל על חברי הקבוצה נטל של ממש והמשיבה היא הנושאת בעלויות ביצוע ההחזר
חקיקה רלבנטית: סעיפים 18 ו- 19 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 12079-05-14 {יוסף סיידו נ' רשות מקרקעי ישראל, תק-מח 2016(1), 16657 (2016)} עסקינן באישור הסכם פשרה בתובענה בגין גביית יתר.

מדובר בבקשת הצדדים לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, שהגיש המבקש כנגד רשות מקרקעי ישראל תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית, על-פי פרט 1 לתוספת השניה לחוק, שעניינה בגביית יתר נטענת של דמי היוון מחיילי מילואים פעילים. המבקש טען, כי ההנחה בסך 50,000 ש"ח לחיילי מילואים בהקצאת קרקע למגורים בבניה נמוכה במרכז, עליה החליטה מועצת מקרקעי ישראל, צריכה להינתן מהמחיר המוצע ללא מע"מ, בעוד שרמ"י מעניקה את ההנחה למחיר הכולל מע"מ.

רמ"י הגישה תגובה מטעמה ובה דחתה את פרשנות המבקש להחלטת מועצת מקרקעי ישראל וטענה, כי אין מקום לאשר את התביעה כייצוגית. רמ"י טענה, בין היתר, כי ההנחה היא ממחיר העסקה הכולל מע"מ, כי מדובר במחלוקת פרשנית של הנחיה מינהלית ויש להעניק בכורה לפרשנות הנוהגת בפועל. עוד נטען, כי מעיון בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל עולה מפורשות שהכוונה היתה להעניק הטבה ממחיר הקרקע כולל המע"מ וכי שיטת החישוב המוצעת על-ידי המבקש תביא לכפל הנחה.

לאחריו הצדדים קיימו ביניהם מגעים לסיום המחלוקות בפשרה שבה נקבע כי רמ"י תפעל לתיקון החלטת המועצה כך שייקבע מפורשות כי סכום ההנחה יעמוד על-סך של 50,000 ש"ח ללא רכיב מע"מ. ההחלטה לכשתאושר תחול על כלל המכרזים מיום חתימת הסכם הפשרה.

בית-המשפט קבע כי אכן קיימות שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה בדבר חישוב סכום ההנחה הניתן, וסיום ההליך בפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, בשים-לב לשלב בו נמצאת התובענה ולחסכון בעלויות ניהול ההליך והסיכונים הכרוכים בהמשך בירור התובענה, וכי משאלו פני הדברים, הרי שמדובר בהסדר הוגן ומאוזן מבחינת חברי הקבוצה, וכי גם דרך ביצוע ההחזר הוגנת וראויה, מדובר בהסדר פשוט שאינו מטיל על חברי הקבוצה נטל של ממש, והמשיבה היא הנושאת בעלויות ביצוע ההחזר, וכי במצב דברים זה, הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבל אילו בית-המשפט היה מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה בניכוי עלויות התדיינות, אינו פער של ממש.

3. נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד תאגידי המים בטענה לחיוב הצרכנים במע"מ במועד שגוי
ב- ת"צ (ת"א) 14167-11-12 {אופיר ליברמן נ' מי רמת גן בע"מ, תק-מח 2015(4), 8599 (2015)} עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד תאגידי המים בטענה לחיוב צרכנים במע"מ במועד שגוי.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד תאגידי המים והביוב בטענה כי חייבו את צרכניהם במע"מ במועד שגוי, דהיינו בשיעור הקיים בעת תשלום החיוב או עם גמר מתן שירות, בעוד שעליהן לגבות את המע"מ במועד אספקת השירות, אשר כתוצאה מכך שילמו הצרכנים מע"מ בשיעור של 17% במקום 16%, חרף הורדת שיעורו. נקבע כי היות שהשירות שניתן על-ידי התאגידים הינו שירות מתמשך שלא ניתן להפריד בין חלקיו", כהגדרתו בסעיף 29(1א) לחוק מע"מ, המועד לחיוב במס חל לגבי כל סכום ששולם בעת תשלום התמורה.

4. נדחתה תובענה ייצוגית מאחר והתובעת לא פעלה כדרישת ההלכה הפסוקה הקובעת שעל התובע בתביעת השבה על-פי פרט 11 לתוספת השניה לחוק להקדים ולפנות לרשות קודם נקיטת ההליך
חקיקה רלבנטית: סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"מ (חי') 34170-04-11 {נאות מזרחי בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2015(3), 28765 (2015)} עסקינן בתובענה ייצוגית בטענה לגביה בלתי-חוקית.

מדובר במקרה בו המבקשת הגישה בקשה לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבה - העיריה שעילתה גביה בלתי-חוקית, והסעד שהתבקש היה השבת הסכומים שנגבו. עניינה של התובענה היא טענת המבקשת שהינה חברה קבלנית ובעלת הזכויות בנכס מקרקעין שהתעתדה להקים על הנכס בניין מגורים, ולטענתה, כתנאי לקבלת היתר בניה היא נדרשה לשלם, ושילמה, היטל "פיתוח גנים" ו"מגבית". המבקשת טענה גם שגביית סכומים אלה אינה חוקית מפני שהעיריה לא הוסמכה לגבותם.

סמוך לאחר הגשת הבקשה לאישור הגישה העיריה הודעת חדילה בנוגע לגביית תשלומי מגבית. בהודעת החדילה שהוגשה ניתנה הוראה של הגורם המוסמך בעיריה לחדול מגביית תשלום מגבית, והגביה הופסקה קודם למועד הגשת הבקשה לאישור.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לאישור להידחות, כמו גם את בקשת המבקשת לפסוק לה גמול ושכר-טרחה לבאי-כוחה, וכי אישור תובענה ייצוגית מותנה בהתקיימות כל התנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק, ולדעת בית-המשפט לא עלה בידי המבקשת להראות שבנסיבות העניין מתקיים התנאי הקבוע בסעיף-קטן (2), היינו שהתובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. לכך אפשר להוסיף את ההלכה הפסוקה שעל התובע בתביעת השבה על-פי פרט 11 לתוספת השניה לחוק להקדים ולפנות לרשות קודם נקיטת ההליך, וכשאין מחלוקת שהמבקשת לא נהגה כך נראה שאין יסוד מספיק לזכות אותה בתשלומי גמול ושכר-טרחה לבאי-כוחה.

5. אושרה תביעה להשבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין בגין סיווג שגוי של הנכס
ב- ת"צ (ת"א) 35869-11-12 {יעקב גינת נ' עיריית גבעתיים, תק-מח 2015(3), 13317 (2015)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביית יתר של מיסי ארנונה.

מדובר במקרה בו עניינה של התובענה הינה השבת כספים עקב גביית יתר של מיסי ארנונה. לטענת המבקשים נכסיהם משמשים בפועל כבתי מלאכה לכל דבר ועניין, ואילו המשיבה מסווגת אותם בסיווג "מסחר, משרדים ושירותים" כאשר התעריף לסיווג דנן גבוה מהתעריף לפי הסיווג של "בית מלאכה". לפיכך, עתרו המבקשים לסווג את עסקיהם בסיווג כבתי מלאכה, להפחית בהתאמה את חיוביהם ולהשיב להם מיסי ארנונה שנגבר ביתר בשנים האחרונות. המבקשים הוסיפו וטענו, כי הגדרת המונח "בית-מלאכה" שונתה על-ידי המשיבה בשנת 2005, שלא כדין, והשינוי דנן לא קיבל את אישור השרים ואף נדחה על-ידם.

המשיבה טענה, כי הגדרת הקבוצה, בין היתר באמצעות המונח "וכו'" סותרת את הוראות חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 קובע, כי בית-המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אם מצא שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט "המשותפות לכלל חברי הקבוצה". דהיינו - על הקבוצה להיות מוגדרת כשהגבולות לגבי מי חבר בה הם ברורים.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל וכי יש לשנות את סיווג הנכסים לצורך חיוב בארנונה לנישומים - חברי הקבוצה מסיווג של "מסחר, משרדים ושירותים" לסיווג של "בית מלאכה". בחינת מאפייניהן של עתירות המכוונות לפגמים משורשרים כבענייננו מצביעה על כך כי מבין פגמי חוסר הסמכות, פגם מעין זה שנפל בפרשה דנן מצוי במדרג חומרה גבוה, ואינטרס הציבור להידרש לו ממשיך להתקיים גם בחלוף השנים.

בית-המשפט עוד קבע, כי הטעמים לכך הם כדלקמן: ראשית - הגורמים שהתקינו את צו הארנונה העומד לדיון מוחזקים כמי שעשו זאת שלא בתום-לב, שכן כפי שפורט לעיל, הבקשה שהגישה המשיבה לתיקון צו הארנונה נדחה על-ידי השרים, חרף זאת המשיכה המשיבה לפעול באי-חוקיות, שינתה את הצו, צמצמה את הפרשנות של המונח "בית מלאכה" וגבתה ארנונה ביתר מהנישומים , חברי הקבוצה במשך שנים רבות. שנית - חוסר הסמכות ואי התקינות של מעשי הרשות נמשכו תקופה ארוכה ואין מדובר במעשה חד-פעמי. לולא הוגשה התובענה דנן לא ברור מתי ואם בכלל היתה המשיבה מפסיקה לגבות גביית יתר של ארנונה מחברי הקבוצה. לפיכך, המשיבה תשיב לחברי הקבוצה את ההפרש בין סכומי הארנונה שנגבו מהם על-פי סיווג "מסחר, משרדים" ו"שירותים" לבין סיווג "מלאכה".

6. בית-המשפט הורה על אישור הסכם הפשרה בגין גביית יתר של היטל ביוב מאחר והפיצוי נעשה לפי שקילת הסיכויים והסיכונים המשפטיים בהליך זה
ב- ת"צ (חי') 1048-12-14 {ירחן ברנוב נ' מעיינות אתא בע"מ, תק-מח 2016(2), 11663 (2016)} עסקינן באישור הסדר פשרה בגין גביית יתר של היטל ביוב.

בית-המשפט הורה על אישור הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בכל הנוגע לגביית יתר בשיעור של 1.98% מהיטל הביוב שגבה המשיב לפי חוק עזר לקריית אתא (ביוב), התשל"ה-1975. בהתאם להסכם פשרה זה יעמיד המשיב לטובת קהילות תושבי קריית אתא פיצוי חד-פעמי בסך מצטבר של 400,000 ש"ח באופן שסכום זה ישולם למימון פעילות ציבורית של גופים שונים כמפורט להסכם הפשרה.

בית-המשפט קבע כי הסדר הפשרה סביר ומאוזן וראוי לאשרו על כל חלקיו וליתן לו תוקף של פסק-דין, וכי כימות סכום הפיצוי נעשה לפי שקילת הסיכויים והסיכונים המשפטיים בהליך זה.

7. נדחתה תובענה ייצוגית בגין גביית יתר של היטלים מאחר והתובעים לא הביאו אסמכתא לתמוך את טענתם שרק גביה על-פי ההסכם היא "גביה כדין"
ב- ת"מ (חי') 35501-07-13 {ג'אדאללה עזה נ' פלג הגליל החברה האזורית למים וביוב בע"מ, תק-מח 2015(1), 7798 (2015)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין טענה לגביית יתר של היטלי ביוב בניגוד להסכם.

מדובר במקרה בו המבקשים, תושבי היישוב בית ג'אן, עתרו לאשר כייצוגית תובענה שהגישו נגד המשיבה - פלג הגליל החברה האזורית למים וביוב בע"מ שהיא תאגיד מים וביוב שהוקם בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 , כאשר במסגרת תפקידו הוסמך התאגיד לגבות תשלומים עבור הקמת מערכות מים ומערכות ביוב - היטלים, ועבור שירותי תחזוקת מערכות אלה והפעלתן השוטפת - אגרות. עניינה של בקשת האישור הוא תובענה להשבת תשלומי היטלים שלפי הטענה התאגיד גבה ביתר ושלא כדין. לטענת המבקשים, כתנאי לקבלת היתר בניה הם שילמו למשיבה היטלים בשיעור כפול מהמותר. המבקשים מסתמכים על "נספח הבנות" שנחתם בין התאגיד לבין המועצה המקומית בית ג'אן שבו נקבעו עקרונות לחישוב ההיטלים והאגרות, ונקבעו גם תעריפים שהם נמוכים מאלו הקבועים בכללי תאגידי מים וביוב. לפיכך, הסעד שנתבקש בתובענה הינו להשבת תשלומי היטלים וכן סעד הצהרתי שעל התאגיד להימנע מגביית היתר הנטענת.

מנגד טענה המשיבה, כי הרשות הודיעה לה שההסכם נחתם ללא אישור הרשות ולכן בחוסר סמכות, וכי היא אינה רשאית לגבות תעריפים שאינם תואמים את אלה הקבועים בחוקי העזר. המשיבה ציינה כי לאחר הגשת התובענה היא ערכה בדיקה כוללת של החיובים לתושבי היישוב, וככל שהחיובים לא תאמו את דרישות הדין, הם תוקנו. עוד נטען כי כל עוד לא קבעה הרשות את תעריפי ההיטלים, היה על המשיבה לגבות היטלים בשיעורים הקבועים בחוקי העזר, וכי מתן ההנחה לתושבים היה נגוע באי-חוקיות ולכן בטל וממילא אינו ניתן לאכיפה.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי אין בידי המבקשים, וממילא גם לא בידי הקבוצה המיוצגת, עילת תביעה כלפי המשיבה, שהרי המבקשים אינם טוענים שהמשיבה גבתה סכומים שאינם תואמים את הכללים או את חוקי העזר, אלא שהם סבורים שגביה המנוגדת להוראות ההסכם היא גביה ביתר ולכן גם "שלא כדין", ומשכך הם תובעים השבת סכומים שנגבו בשיעורים הגבוהים מאלו שנקבעו בהסכם. המבקשים לא הסבירו, ולא הביאו אסמכתא לתמוך את טענתם, שרק גביה על-פי ההסכם היא "גביה כדין", ולכן אין מנוס מדחיית טענתם.

8. בית-המשפט אישר בקשה להסתלקות מתובענה כייצוגית אך לאור היעדרה של פניה מוקדמת אל המשיבה טרם הגשת בקשת האישור פניה שהיה בה כדי לייתר ההליך יש להפחית את סכום הגמול וסכום שכר-הטרחה באופן משמעותי
ב- ת"צ (נצ') 29346-06-14 {לירון מושקוביץ שטיבל נ' סדש בע"מ, תק-מח 2014(4), 35593 (2014)} עסקינן בבקשה להסתלקות מתובענה ייצוגית.

מדובר בבקשת הסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית, שהגישה המבקשת שעניינה אי-סימון מחיר מוצרי טבק-סיגריות, הנמכרים על-ידי המשיבה בסניפיה השונים. המבקשת טענה כי התנהלות זו של המשיבה נעשית בניגוד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ובניגוד לתקנות הגנת הצרכן. המבקשת ביססה את הבקשה על עילות התביעה הבאות: הפרת חובה חקוקה, חוסר נוחות לפי פקודת הנזיקין, חוסר תום-לב, הטעיה, פגיעה באוטונומיה ועשיית עושר ולא במשפט.

המבקשת עתרה לסעד הצהרתי לפיו אי-סימון מחירי מוצריה בהתאם לחוק ולתקנות, מהווה הפרה של הדין. כן עתרה המבקשת לצו עשה על-פיו יורה בית-המשפט למשיבה לסמן את מחירי המוצרים בהתאם לדין. המבקשת עתרה לקבלת צו עשה אשר יורה למשיבה להציג בפני בית-המשפט ובפני המבקשת תכנית הדרכה מפורטת וישימה, להדרכת עובדי המשיבה, לגבי האופן הראוי לבדיקת הימצאות סימון מחיר, על כלל מוצריה, בהתאם לקבוע בחוק. בנוסף על כך, עתרה המבקשת לפיצוי כספי בגין הנזקים המצרפיים שנגרמו לחברי הקבוצה.

עוד בטרם הוגשה תגובת המשיבה לבקשת האישור, הגישו הצדדים בקשת הסתלקות מוסכמת. במסגרת הבקשה ציינה המשיבה, כי על-פי בדיקה שערכה, נמצא כי כל המוצרים הנמכרים אצל חברות סדש סומנו, ומסומנים בצורה ברורה, לפי כל דין. ככל שאירעה תקלה בעניין סימון המוצרים מושא בקשת האישור, מדובר בתקלה נקודתית שתוקנה מיד לאחר הגשת בקשת האישור. יחד-עם-זאת, המשיבה התחייבה, לפעול על-מנת להדק את הפיקוח על סימון מחירי מוצרים בחנויות המופעלות על ידם. ומשכך - אין עוד טעם להמשיך בניהול ההליך.

בית-המשפט קבע כי יש לאשר את הבקשה להסתלקות מהבקשה לאישור התובענה כייצוגית ולהורות על מחיקתה, וכי בנסיבות מקרה זה, לאור היעדרה של פניה מוקדמת אל המשיבה טרם הגשת בקשת האישור, פניה שהיה בה כדי לייתר ההליך, ובשל כך שלא הודיעו לבית-המשפט על הגשת בקשה זהה לבית-משפט אחר, יש להפחית את סכום הגמול וסכום שכר-הטרחה באופן משמעותי.

9. נדחתה בקשה ייצוגית בטענה לגביית מחיר מופרז עבור חידוש דרכון בנמל התעופה בן-גוריון
ב- ת"צ (מר') 20367-01-13 {ליאת דוד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(3), 13312 (2014)} עסקינן בתובענה בגין גביית יתר עבור חידוש דרכון.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות האוכלוסין, בטענה כי זו גובה מחיר מופרז עבור חידוש דרכון בלשכה הממוקמת בנתב"ג, הגבוה פי ארבעה מהסכום הנגבה ביתר הלשכות הפועלות בארץ. נקבע, כי לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לאי-סבירות האגרה, וכי גם אם מדובר בפגיעה בזכות היסוד של אדם לצאת מהארץ, ממילא הדבר עולה בקנה אחד עם תנאיה של פסקת ההגבלה, בין היתר נוכח העובדה שמדובר בשירות דחוף והצורך לצמצם את המשתמשים בו.

10. בית-המשפט הורה על עיכוב ההליכים בבקשת האישור של תובענה ייצוגית שכן הטענות הנטענות לגבי הגביה מכוחם של חוקי העזר הן טענות זהות והסעד הנדרש בשני ההליכים הוא סעד זהה
ב- ת"צ (ת"א) 30932-03-14 {עיריית רמת גן נ' אריה אידלמן, תק-מח 2014(3), 5605 (2014)} עסקינן בקשה לעיכוב הליכים בבקשה לאישור תובענה כייצוגית.

מדובר בבקשה לעיכוב הליכים שהוגשה במסגרת בקשה לאישור התובענה כייצוגית, כאשר המבקשות עותרות לעיכוב הליכים עד למתן החלטה בשאלת סילוקה על-הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית המתנהלת בבית-המשפט המחוזי בתיק אחר. במרכזה של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית שהגיש המשיב עומדים פקדונות כספיים שהפקידו תושבי העיר רמת גן בידי המבקשות. לטענת המשיב, בעקבות רפורמה שנעשתה בתחום תעריפי המים והביוב, נאסר על תאגידי המים לגבות תשלומים נוספים, מעבר לתעריפי המים, לפיכך, נטען בבקשת האישור, כי על המבקשות היה להשיב לציבור תושבי רמת גן את הפקדונות הכספיים אשר הופקדו אצלן לאורך השנים, אשר להערכת המשיב נאמדים במיליוני שקלים.

בבקשותיהן לעיכוב ההליכים מציינות המבקשות, כי בעניין כדידן הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית, העוסקת אף היא בהפקדת פקדונות מכוח חוק עזר לאספקת מים. המבקשות מציינות, כי הבקשה בעניין כדידן הוגשה לבית-המשפט מספר ימים טרם הגשת הבקשה לאישור על-ידי המבקש דנן, וכי עיכוב הליכים בתובענה דנן, יחסוך זמן שיפוטי יקר וימנע הכבדה מיותרת על הצדדים.

המשיב מתנגד לבקשה לעיכוב ההליכים וטוען, כי הבקשה לאישור אינה תלויה בהחלטה שעתידה להתקבל בתובענה הקודמת, משום שלא התקיים דיון לגופו של עניין בבקשה בעניין הקודם, ומשכך - לא ניתן לראות בהליך כמצוי בשלב מתקדם באופן המצדיק עיכוב ההליכים בבקשה לאישור דנא, וכי עסקינן בשתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית כנגד שתי רשויות מקומיות, כאשר לכל רשות חוק עזר שונה.
בית-המשפט קבע כי יש להיעתר לבקשה ולהורות על עיכוב ההליכים בבקשת האישור, עד למתן החלטה בשאלת סילוקה על-הסף של בקשת האישור בתובענה האחרת - הקודמת, וכי העובדה שמדובר בחוקי עזר שונים אינה מעלה ואינה מורידה, שכן הטענות הנטענות לגבי הגביה מכוחם של חוקי העזר הן טענות זהות והסעד הנדרש בשני ההליכים הוא סעד זהה. לפיכך, אין כל סיבה שבתי-משפט שונים יעסקו באותה עת בשאלות דומות או קרובות, וכי הזמן השיפוטי הוא משאב יקר.

11. נדחתה בקשה לתובענה ייצוגית בגין הוצאות גביה ועיקולים מאחר ועילות התביעה של המבקשים לא נתמכו בראיות ולוּ ברמה הנדרשת להוכחתן בשלב זה של אישור תובענה כתובענה ייצוגית
ב- ת"צ (יר') 55256-01-13 {סימה פרידמן נ' מגן דוד אדום בישראל, תק-מח 2014(2), 4219 (2014)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין הוצאות גביה ועיקולים.

מדובר במבקשים שעתרו לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה בטענה כי היא גבתה תשלום בגין הוצאות גביה וביצוע עיקולים בניגוד לדין. התביעה העומדת בבסיס הבקשה היא תביעתם הפרטית של המבקשים, בני זוג, אשר נזקקו לשירותיה של המשיבה לפינוי מבקשת 1 מביתה באמבולנס של המשיבה לבית-החולים. המבקשים טענו כי הם לא שילמו עבור שירות זה בסברם בטעות כי התשלום בגין השירות יבוצע על-ידי קופת החולים בו המבקשת מבוטחת. בתביעתם טענו המבקשים כי המשיבה גובה כספים בניגוד לדין, הן בשל העובדה שהיא חייבה אותם על פעולות שכלל לא ביצעה, הן בשל העובדה שהיא חייבה אותם בגין פעולות שאין היא רשאית לגבות בגינן, הן בשל העובדה שהיא חייבה אותם בסכומים העולים על הסכומים שהיא רשאית לגבות על-פי דין, והן בשל העובדה שהיא גובה ריבית והצמדה בגין פעולות גביה, עוד בטרם בוצעו פעולות אלה בפועל.

המשיבה דחתה את טענות המבקשים, הן בכל הנוגע לתביעתם האישית והן בנוגע לבקשתם לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. המשיבה ציינה כי היא אינה מקבלת ולוּ שקל אחד לכיסה מתשלום הוצאות הגביה שמשלמים חייבים, שכן הסכומים משולמים במלואם למשרדי עורכי-הדין שהיא נאלצת להפעיל על-מנת לנקוט בפעולות גביה כלפי סרבני תשלום. בנסיבות אלו אין לה כל אינטררס להגדיל את שיעור ההוצאות, כי אם להיפך. המשיבה הוסיפה כי סכומי ההוצאות שהיא מחייבת את סרבני התשלום הינם סבירים ותואמים את הוראות הדין.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי עילות התביעה של המבקשים המבוססות על אי-סבירות גובה ההוצאות שגבתה מהם המשיבה, לא נתמכו בראיות, ולוּ ברמה הנדרשת להוכחתן בשלב זה של אישור תובענה כתובענה ייצוגית, שהיא סיכוי סביר להכרעה לטובתם, ולפיכך דין התובענה להידחות.

12. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד קופ"ח והמל"ל מאחר והתובע אינו מצליח להבדיל בין סמכויותיו של המל"ל לבין סמכויותיהם של המחוקק הראשי ומחוקק-המשנה
ב- ת"צ (נצ') 60765-07-13 {הרמן אברהם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2014(1), 20988 (2014)} עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
נמצא גם בעמ' 472
המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית כנגד שישה משיבים שונים בדרישה לקבלת פיצוי כספי על הפרת חובה חקוקה, ומניעת זכאויות והטבות מהמבקש כפרט ומיתר נפגעי/ות תאונות העבודה ככלל, שעיקרן מבוסס על אי-פרסום זכאויות והטבות נפגעי עבודה.

המשיבות טענו כי דין הבקשה לסילוק על-הסף וכי אף עם היה מדובר בעניין ייחודי הקשור להסכמים בין המל"ל לקופות החולים ולפיכך, הסמכות בעניינם נתונה לבית-הדין לעבודה, וכי אף לו היתה מתבררת הבקשה בבית-הדין לעבודה, הרי שלכל נפגע עבודה, תביעה ייחודית או זכות ייחודית אשר דינה להתברר בנפרד, ואין היא זכות ייצוגית של כלל הקבוצה.

בית-המשפט קבע כי דין בקשתו של התובע להידחות הן על-הסף, וכי מהתנהגותו הדיונית של המבקש, ניתן להבין כי הוא אינו מצליח להבדיל בין סמכויותיו של המל"ל לבין סמכויותיהם של המחוקק הראשי ומחוקק-המשנה. המבקש מעלה טענות דומות וזהות בפני ערכאות שונות, בהליכים שונים וגם מבלי שהוא מזכיר את ההליכים הקודמים. המבקש אינו עקבי בעמדותיו ומעת לעת מבקש למחוק את תובענותיו השונות, וכי דין טענתו הסתמית של המבקש ולפיה כל תובע זכאי למלוא הסכום המשולם מהמל"ל לקופת החולים בגין כל נפגע עבודה, להידחות, שכן מדובר בסכום גלובלי המועבר על-ידי המל"ל לקופות החולים על-מנת לטפל בנפגעי העבודה, תהא העלות הספציפית לכל נפגע ונפגע, אשר תהא! וברור הוא שאין לאותו נפגע, או לנפגע כלשהו, זכות לקבל סכום זה במישרין מידי הקופה הרלוונטית.

13. אושר הסדר פשרה בתובענה נגד בזק בה ניתן זיכוי בגין התשלום החודשי לתקופה של מספר חודשים מאחר ויש בהסכם זה מתן פיצוי הולם לכל אחד מחברי הקבוצה הזכאית לאחר עריכת איזון מתאים של כל הנסיבות
ב- ת"צ (נצ') 27283-07-12 {כמאל גנאים נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, תק-מח 2013(4), 1367 (2013)} עסקינן בבקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה כנגד בזק בגין נזק שנגרם למנויי הטלפון והאינטרנט.

מדובר במקרה של בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, בה המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ. ביסוד הבקשה אירוע בו נחתך כבל של המשיבה אשר עבר מעל שטח המקרקעין שבבעלותו של תושב העיר סכנין - בעל המקרקעין. המעשה היה מעשה חבלה מכוון בציוד התקשורת של המשיבה. כתוצאה ממעשה עוולה זה נפגעו שירותי הטלפון והאינטרנט אשר סופקו על-ידי המשיבה ל- 99 מנויים בעיר סכנין לתקופה של 3 חודשים. המבקש טען כי בהתנהלות המשיבה בטיפולה באירוע נפלו פגמים שכתוצאה מהם לא חזרו שרותי הטלפון והאינטרנט לסדרם. פגמים אלה מקימים כנגד המשיבה עילת רשלנות, הפרת חובה חקוקה, הפרת חוזה, הפרת חובת תום-הלב, עשיית עושר ולא במשפט, וניצול מצוקת הצרכן בניגוד להוראת חוק הגנת הצרכן - התשמ"א-1981.

המשיבה בתגובתה טענה בעיקר, כי לא נפל כל פגם באופן טיפולה לשם השבת שירותי הטלפון והאינטרנט אשר נפגעו, וכי היתה מנועה לטפל בתקלה באופן אחר בשל כך שבעל המקרקעין מנע מטכנאיה להיכנס לשטח המקרקעין ולהתקין כבל חדש, שכן המקרקעין הינם פרטיים של בעליהם. על-אף המכשולים פעלה כראוי ובמקצועיות ראויה. היה עליה להתקין תשתית חדשה תת-קרקעית באותו אזור בעיר סכנין, פעולה מורכבת אשר כללה תשתית וסלילת כביש מחדש תוך ביצוע תאומים מול הרשות, וכי סיימה את העבודות ובכך חזרו שירותיה למנויים. עוד טענה המשיבה, כי בפועל זיכתה את מנוייה במלוא הפגיעה שנגרמה להם בגין כל התקופה בה נמנע מהם שימוש באינטרנט ובטלפון.

הצדדים הגיעו להסדר פשרה בה נקבע, כי לכל אחד מחברי הקבוצה הזכאית יינתן זיכוי בגין התשלום הקבוע עבור קו הטלפון של בזק בו חוייב על-ידי בזק במשך שישה חודשים, וכי מנויים אשר נכללים בין חברי הקבוצה הזכאית ונמצאים בסל תשלומים חילופי, יזוכו במסגרת כל חשבון טלפון חודשי של בזק במשך תקופת ההטבה, בסך של 50 ש"ח ללא מע"מ. ההטבה תינתן באופן אוטומטי ללא צורך בפניה או דרישה מאת המנוי.

בית-המשפט קבע, כי יש לאשר את הסכם הפשרה, וכי יש בכך יצירת מעשה בית-דין עם אישור הסכם פשרה ביחס לכל חברי הקבוצה, כסילוק סופי לכל טענה של מי מחברי הקבוצה, וכי ההסכם הינו הסכם הוגן סביר וראוי בנסיבות המקרה, וכי יש בהסכם זה מתן פיצוי הולם לכל אחד מחברי הקבוצה הזכאית לאחר עריכת איזון מתאים של כל הנסיבות כולל הסיכוי כי טענות התובעים יתקבלו ו/או כי התובעים יזכו בתביעתם, וכי דרך זו היא הדרך היעילה ביותר וההוגנת להכריע במחלוקות שבין הצדדים.

14. בית-המשפט אישר באופן חלקי תובענה ייצוגית כנגד משרד הבריאות בגין חישוב שגוי של דמי הכניסה למאושפז
ב- ת"צ (ת"א) 18035-06-11 {שולמית צוברי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-מח 2013(2), 17215 (2013)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין חיוב בדמי אשפוז.

מדובר במקרה בו המבקשת הגישה נגד משרד הבריאות - המשיב תביעה ובקשה לאישורה של התביעה כתביעה ייצוגית וזאת לאחר שבעלה של המבקשת, נאלץ להתאשפז בבית חולים סיעודי, לאחר שיכולותיו התפקודיות והקוגניטיביות נפגמו, כאשר מלכתחילה נשאה המבקשת במלוא סכום עלות האשפוז. דא עקא, שלאחר תקופה, הודיע המשיב למבקשת כי נוכח העובדה שלמבקשת ולבעלה יש חסכונות רבים, כהכנסות מפנסיה ותשלומים מהביטוח הלאומי, הרי אין מקום שהמשיב ישתתף במימון האשפוז. נקבע כי התשלום בעבור עלות הטיפול הסיעודי תמומן במלואה על חשבון המבקשת, וכן על המבקשת לשלם סכום נוסף של "דמי כניסה חד-פעמי". לטענתה של המבקשת, הגביה של דמי הכניסה בגין אשפוז סיעודי על-ידי המשיב נעשית שלא כדין. לטענתה של המבקשת, דמי הכניסה אינם משולמים עבור הטיפול במטופל, הם אינם מועברים על-ידי המשיב למוסד בו המטופל שוהה, ולכן הם חיוב כספי שנגבה שלא כדין, בניגוד לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 על-פיו השתתפות המשפחה תהיה בעלות הטיפול בלבד.

בית-המשפט עסק בסוגיה האם התשלום נושא הבקשה הוא "מס אגרה או תשלום חובה אחר"? פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 קובע, כי ניתן להגיש תביעה נגד רשות כאשר מדובר בתביעה "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". המבקשת טענה כי יש לסווג את דמי הכניסה כ"מס אגרה או תשלום חובה אחר", ולכן התביעה להשבתם ניתנת לאישור כתביעה ייצוגית. עוד טענה המבקשת כי אופן חישוב שיעור ההשתתפות העצמית כפי שנעשה על-ידי המשיב היא שגויה. לו היה החישוב נעשה כדין, היה על המבקשת לשלם סכום נמוך יותר מזה שנדרש ממנה בפועל על-ידי המשיב.

המשיב טען, כי דמי הכניסה ואופן חישובם נקבעו בנוהל, והם נגבו גם לפני כניסתו של חוק ביטוח בריאות לתוקף. לכן, ניתן להוסיף ולגבות אותם גם לאחר-מכן.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי בלבד, ובהתייחס לטענות המבקשת ביחס לחישוב שגוי של דמי הכניסה ובהתייחס לקצבאות הביטוח הלאומי והשלכתן על דמי ההשתתפות ודמי הכניסה של המאושפזים. עילת התביעה היא: גביה שלא כדין של דמי כניסה לאור חישוב שגוי של רכיב קצבת הביטוח הלאומי בתחשיב דמי הכניסה במשך תקופת התביעה. בהקשר זה בית-המשפט יבחן את האופן הנכון בו יש לחשב את רכיב קצבת הביטוח הלאומי בדמי הכניסה, ואת האופן בו בוצע החישוב בפועל ביחס לחברי הקבוצה. כן תיבחן השאלה האם על המשיב להשיב חלק מדמי הכניסה לחברי הקבוצה כולם או חלקם, ובאילו נסיבות. מאידך - אין לקבלת את טענתה של המבקשת ביחס לתקרת התשלום ולכך שהתשלום שנגבה מהמבקשת ומחברי קבוצה אחרים עלה על תקרה זו, וכי הוראות המחוקק בדבר גביית דמי השתתפות בגובה עלות הטיפול ובדבר גביית דמי כניסה דרות בכפיפה אחת, ומכאן שאינן עומדות בסתירה זו לזו. דמי הכניסה נקבעו בהוראות הנוהל, ואף אושררו בנוהל המעודכן.

15. בית-המשפט אישר הסתלקות מתובענה ייצוגית לאור סיכוייה הנמוכים של התביעה להיות מאושרת
ב- ת"צ (ת"א) 42384-01-12 {שמיח אפרים נ' עיריית רמת גן, תק-מח 2012(4), 19793 (2012)} עסקינן בבקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית.

מדובר בבקשה להסתלקות מבקשה לאישור תובענה כייצוגית כאשר המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה כייצוגית כנגד המשיבה, עיריית רמת גן. בבקשה לאישור טען המבקש, כי מוטלת על המשיבה, כספק מים, חובה חוקית בהתאם לסעיף 18ב בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 לספק ללקוחותיה - הם תושבי העיר רמת גן לשיטתו - שירות טלפוני חינם לשם מתן מענה לפניות בענייני ליקויים, פגמים בטובין או פגמים בשירותים הניתנים על ידה לציבור לקוחותיה. על-פי הטענה, המשיבה מפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן בכך שהיא גובה תשלום בעד ההתקשרות למוקד השירות שהיא מפעילה - מוקד 109. המבקש טען, כי הוא וחברי הקבוצה הינם "צרכנים" והמשיבה היא "עוסק" בהתאם לפרט 1 בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה הגישה תגובה ובגדרה טענה, בין היתר, כי אין למבקש עילת תביעה כנגד המשיבה מאחר שלא מתקיימים בין המבקש לבין המשיבה יחסים של "צרכן" ו"עוסק" של חוק זה בפרט. על-פי הטענה, סעיף 18ב לחוק הגנת הצרכן חל רק על ספק מים שהוא עוסק ואילו המשיבה, שאמנם מספקת מים לתושביה, עושה זאת במסגרת תפקידה כרשות ציבורית ולא במסגרת מסחרית-פרטית.

לאחר שהוגשה תגובת המשיבה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, הגישו הצדדים בקשה בהסכמה להסתלקות מהתובענה, בגדרה נטען, כי לאחר שניתנה תשובת המשיבה, הגיע המבקש למסקנה כי אין כל טעם בניהול ההליכים בבקשת האישור ובתובענה.

בית-המשפט קבע כי יש לאשר את הסתלקות המבקש מהתובענה ומבקשת האישור, וכי בכל הקשור עם נימוקי ההסתלקות, הרי שאלו מבוססים על האמור בתגובת המשיבה ולמעשה נובעים מסיכוייה הנמוכים של התביעה להיות מאושרת, ומשכך - התובענה נדחית ובקשת האישור נמחקת.

16. אושר הסכם פשרה בגין "אגרת נוסע יוצא" למסופי הגבול בה נקבע כי התשלום יתאפשר במאות סניפי בנק הדואר ללא עמלה
ב- ת"מ (חי') 35743-09-11 {עולא נסאר ואח' נ' רשות שדות התעופה בישראל, תק-מח 2012(4), 14466 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביית עמלת דלפק.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד רשות שדות התעופה. עניינה של הבקשה בגביה לא חוקית לכאורה של "עמלת דלפק", כחלק מתשלום אגרה הנגבית מנוסעים יוצאים במעברי הגבול. בין היתר, ההסדר ביקש להרחיב את אפשרות תשלום האגרה ללא עמלה למאות סניפים של בנק הדואר. בית-המשפט קבע, כי מדובר בהסדר ראוי, הוגן וסביר, שיקל משמעותית על הנוסעים.

17. בית-המשפט הורה על העברת דיון בתובענה ייצוגית מחמת סמכות מקומית הנקבעת על-פי הפירוט העובדתי שבכתב התביעה
ב- ת"צ (נצ') 32969-11-12 {מוחמד שעאר נ' א.ע. צנובר בע"מ, תק-מח 2012(4), 10109 (2012)} עסקינן בשאלת סמכות מקומית בתובענה ייצוגית.

מדובר בבקשה לאישור תובענה כייצוגית אשר הוגשה לבית-משפט זה למרות שמקום עסקה של המשיבה מצוי בבת-ים. השאלה היא, אם-כן, האם מקימה הבקשה סמכות מקומית לבית-משפט זה.

תקנה 19(א) לתקנות תובעות ייצוגיות, התש"ע-2010, קובעת כי "בכל עניין של סדרי דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים, והכל אם אין בחוק או בתקנות אלא הוראה אחרת לעניין הנדון". על דרך הכלל, שאלת הסמכות המקומית נקבעת על-פי הפירוט העובדתי שבכתב התביעה. הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית קודם לתובענה ועל-כן חובה על התובע - לפרט את העובדות המקנות סמכות מקומית לבית-המשפט אליו הוגשו הבקשה והתובענה, בתצהיר התומך בעובדות המפורטות בבקשה, אולם המבקש לא עשה זאת. לטענתו, הפרה המשיבה את חובותיה בתחום המפעל בו היא מייצרת ואורזת, והיה עליה לקיים חובות אלה בתחום מפעלה.

בענייננו, כפי טענתו של המבקש בבקשה, רלוונטית החלופה הרביעית בתקנה 3(א) לתקנות שעניינה מקום המסירה של הנכס. אלא שבענייננו המבקש איננו תומך טענה זו בתצהיר ובתובענה עצמה. מקום המסירה של הנכס מפורט בבקשה באופן סתמי בלא שצורפה לה חשבונית, ועל-כן חלופה זו אינה חלה בענייננו. מכל מקום בעניין הנדון, לא קנה בית-משפט זה סמכות מקומית בשל היעדר פירוט עובדתי מתאים בתצהיר התומך בבקשה. מקום עסקה של המשיבה הוא בת ים, ועל-כן הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ובית-המשפט מורה על העברת הדיון בבקשה ובתובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

18. נדחתה תובענה ייצוגית בגין גביית יתר מאחר והוגשה במועד על-ידי הנתבעת הודעת החדילה והוכחה החדילה מגביית היתר
חקיקה רלבנטית: סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"מ (חי') 40635-05-12 הנ"ל עסקינן במקרה בו התובע-המבקש הגיש בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, בה נטען כי המבקש, המתגורר בעראבה, הוא לקוח של המשיבה ועל שמו רשומים שישה מדי מים המותקנים בשישה נכסים שונים. בחלק מן הנכסים הצריכה אינה מגיעה לכדי שלושה קוב לתקופת חיוב של חודשיים.

סעיף 4(6) של כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים), התשנ"ד-1994 (להלן: "כללי המים"), קובע כי צרכן יחוייב בעד 1.5 מ"ק מים בתקופה של חודש אף אם צרך פחות מן הכמות האמורה באותה תקופה, וזאת לפי התעריף שהיה עליו לשלם בעד כמות זו. תעריף המים שנקבע על-ידי רשות המים לגבי קוב מים למגורים הוא 8.63 ש"ח, ו- 13.889 ש"ח לכל שימוש אחר, לרבות עסקי. מכאן שדמי השימוש הקבועים לנכס המשמש למגורים בגין תקופת חיוב של חודשיים הינם 25.89 ש"ח ודמי השימוש הקבועים לנכס בכל שימוש אחר, לרבות עסקי, מסתכמים ב- 41.667 ש"ח לחודשיים. אולם, המבקש קיבל חשבון תקופתי לשני נכסים, כשלגביהם הצריכה היתה פחות מאשר 3 קוב לנכס, כשבנכס עסקי-מחסן גבתה המשיבה 47.8 ש"ח לחודשיים במקום 41 ש"ח, משמע, חריגה של 6.8 ש"ח, ולגבי נכס מגורים של 4 נפשות לתקופה של חודשיים, גבתה המשיבה 31.7 ש"ח במקום 27.18 ש"ח, משמע, חריגה של 4.52 ש"ח. המבקש עותר לסעדים של פיצוי, השבה וסעדים הצהרתיים.

המשיבה הגישה הודעת חדילה לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, בה נטען שמחמת טעות הנעוצה בחישוב מרכיב המע"מ של דמי השימוש הקבועים גבתה המשיבה ביתר מספר שקלים בודדים מצרכנים שבמהלך תקופה זו נדרשו לשלם דמי שימוש קבועים. הטעות האמורה, כך נטען, נפלה רק ביחס לקבוצה מצומצמת ביותר של צרכנים שצרכו פחות מ- 1.5 מ"ק מים לחודש במהלך תקופה זו, ולא השפיעה על חיוב שאר צרכני המשיבה. עוד נטען בהודעה שכתוצאה מהליכי בקרה פנימיים תוקנה הטעות על-ידי המשיבה ובטרם הוגשה הבקשה נשוא הדיון, וללא קשר אליה. המבקש טען בתגובה כי המשיבה תיקנה את מחדלה בעקבות הגשת בקשת האישור.

בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את התביעה ואת הבקשה לאישורה כייצוגית, וכי לאחר עיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית ובתמצית טיעוני הצדדים, יש מקום ליתן תוקף להודעת החדילה של המשיבה, ואכן מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, משמע, הוגשה במועד הודעת החדילה, והוכחה החדילה מגביית היתר. לנוכח מתן תוקף להודעת החדילה, יש ממילא לדחות את התובענה ואת הבקשה לאישורה כייצוגית.

19. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד המנהל מאחר ולא ניתן לקיים תובענה ייצוגית כשחלק נכבד ממנה נעוץ בסוגיות אישיות ומיוחדות של התובע הייצוגי
ב- ת"מ (ת"א) 105-08 {יצחק הומינר ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2012(4), 25846 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית כנגד המנהל בגין גביית יתר של דמי חכירה.

עניינה של בקשה זו לאישור תובענה ייצוגית בחוכרי מקרקעין לבניה למגורים ממינהל מקרקעי ישראל שלפי הטענה גבה מהם דמי חכירה גבוהים מן המתווה המוסכם בהסכם החכירה.

בית-המשפט קבע כי דין התובענה להידחות, וכי קיבוצם של דברים לגדרה אחת מראה שהבקשה אינה מקיימת את התנאים השונים המגבשים אפשרות לאישור תובענה ייצוגית. הלכה למעשה לא ניתן לאשר תובענה ייצוגית על בסיס תובענה אישית המעוררת שאלות פרטניות מהותיות של עובדה ומשפט, וכי גם בהנחה שבתביעתו האישית של המבקש כלולות שאלות של עובדה ומשפט המשתפות לו ולחוכרים אחרים לא ניתן לקיים תובענה ייצוגית כשחלק נכבד ממנה נעוץ בסוגיות אישיות ומיוחדות של התובע הייצוגי.

20. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד המנהל מאחר ועומדת למדינה הגנה המעניקה לה מעמד דיוני שונה כנתבעת ייצוגית בנסיבות המתאימות להגנת האינטרס הציבורי הכרוך בתביעתה
ב- ת"צ (ת"א) 18668-01-12 {ישראל אסל נ' רשות מקרקעי ישראל (מנהל מקרקעי ישראל) - מחוז ת"א, תק-מח 2012(3), 21637 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין גביית דמי היתר בבניה.

מדובר במקרה בו המבקשים הגישו תובענה ייצוגית, שבצידה בקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית, כאשר עניינה של התובענה נשוא הבקשה דנן הינה בטענה של גביית דמי היתר בבניה ביתר על-ידי המשיב. המשיב עתר לדחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית וזאת בהתאם להוראות הקבועות בסעיף 9(ב) לחוק, לפיהן לא תאושר תובענה ייצוגית כנגד רשות, אשר הודיעה על חדלות הגביה בתוך המועדים הקבועים בחוק. בתגובה להודעה על חדילה מגביה טענו המבקשים, כי אין המדובר בחדילה כמשמעותה לפי סעיף 9(ב) שכן לטענתם, בין היתר אין למשיב זכות חוקית להודיע על חדילה.

בית-המשפט קבע כי לאור העובדה שהמשיב חדל מגביה יש לדחות את הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית, וכי סעיף 9(ב) לחוק חל על המשיב, וכי המשיב הודיע על חדילה כדין בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק במסגרת 90 הימים, וכי מטרותיהן של ההגנות הניתנות במסגרת חוק תובענות ייצוגיות הינן להגן על הקופה הציבורית. הענקת מעמד דיוני שונה למדינה כנתבעת ייצוגית משקף את כוונת החקיקה ליתן, בנסיבות המתאימות, ביטוי למאפייניה הייחודיים של המדינה כנתבעת ולהגנת האינטרס הציבורי הכרוך בתביעתה. דומה כי הוראות החוק יצרו איזון עדין בין הרצון להשתמש בתובענה הייצוגית ככלי להרתעת הרשות הציבורית, למניעה ולהפסקה של גביה בלתי-חוקית תוך איחודן של תביעות פרטניות לתביעה אחת, ובין הרצון למנוע פגיעה קשה בניהול התקציבי של הרשות. אין ספק שבאיזון האמור יכול שתהיה פגיעה בקניין - אך, או שזו תהיה פגיעה קטנה מאוד, או שהיא ניתנת לריפוי בדרך של הגשת תביעה אישית.

21. אושר הסדר פשרה כנגד "חברת הוט" בגין גביית דמי מנוי מלקוחות שנותקו
ב- ת"צ (מר) 44751-03-10 {יוני בן סימון נ' הוט - מערכות תקשורת בע"מ, תק-מח 2015(3), 9918 (2015)} עסקינן בהסדר פשרה בגין גביית דמי מנוי לאחר ניתוק.

מדובר במקרה בו בית-המשפט המחוזי אישר בקשה לאשר הסדר פשרה במסגרת תובענה ייצוגית שהוגשה נגד חברת "הוט", בגין גביית דמי מנוי מלקוחות שנותקו משירותיה. במסגרת ההסדר, התחייבה הוט להעניק הטבות למנוייה בתחום הטלוויזיה, האינטרנט והטלפוניה בהתאם לבחירתם, הטבת סרט VOD בחינם ותרומה לקהילה, כשסך כל ההטבות הסתכם בלמעלה מ- 39 מיליון שקלים.

בית-המשפט קבע, כי ההסדר הוגן וראוי בנסיבות העניין ועל-כן יש לאשרו וכי התובענה הביאה תועלת לקבוצה המיוצגת שכן בעקבותיה שינתה הוט את מערכת חיוב המנויים על-מנת להבטיח שמנויים מתנתקים לא יחוייבו בדמי מנוי לאחר התנתקותם והשיבה את גביית היתר למנויים.

22. נדחתה תובענה ייצוגית נגד המל"ל שהוגשה לבית-משפט מינהלי מאחר ולבית-הדין לעבודה סמכות שיפוט ייחודית בכל תביעה שעניינה קיפוח זכותו של אדם לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי
ב- ת"צ (ת"א) 24332-02-12 {המוסד לביטוח לאומי נ' ארגון נכי הפוליו בישראל ואח', תק-מח 2012(3), 2035 (2012)} עסקינן בבקשה לסילוק תובענה על-הסף בתובענה כנגד המלל בגין תשלום קצבת ניידות.

מדובר בבקשת המוסד לביטוח לאומי - המבקשת, לסילוק הבקשה לאישור תובענה ייצוגית על-הסף, מהטעם כי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אינו מאפשר הצגת תביעת המשיבים כתביעה ייצוגית, וכן מהטעם כי הסמכות העניינית לדון התובענה שעניינה קיפוח זכותו של אדם בקשר לתשלום גמלה לפי חוק הביטוח הלאומי, נתונה לבית-הדין לעבודה.

עניינה של התובענה דנן הינה בטענת המשיבים, על קיפוח ציבור מוגבלי הניידות בתשלומי קצבת ניידות המשולמת להם על-ידי המוסד לביטוח הלאומי - המל"ל על-פי הסכם ניידות. לטענת המשיבים, המל"ל, אינו מיישם נכונה את הסכם הניידות באשר למרכיב הדלק בקצבה ואינו משלם להם את מלא הסכום שהם זכאים לו. לטענת המשיבים מאידך, ניתן להגיש תובענה ייצוגית כמפורט בתובענה מכוח סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות הקובע "בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה... תוגש לבית-משפט לעניינים מינהליים".

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה לסילוק התובענה מטעם המל"ל להתקבל, וכי בענייננו, אין חולק כי התובענה שהוגשה כייצוגית ולא אישית, אינה עולה בקנה אחד עם אף אחד מהפריטים המנויים בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות ודינה על-כן סילוק על-הסף. יחד-עם-זאת, אין בסילוק על-הסף של הבקשה לאישור התובענה כייצוגית כדי להותיר את המשיבים בפני שוקת שבורה כנטען על ידם, שכן לבית-הדין לעבודה סמכות שיפוט ייחודית בכל תביעה שעניינה קיפוח זכותו של אדם לגמלה לפי חוק הביטוח הלאומי. משכך - רשאים לפיכך המשיבים להגיש תביעתם האישית ולא הייצוגית לבית-הדין לעבודה.

23. נדחתה בקשה לסילוק תובענה על-הסף מאחר ודין טענה זו להתברר בבקשת האישור לעיצומו של עניין
ב- ת"מ (חי') 1230-02-12 {רויטל כהן נ' עיריית נשר, תק-מח 2012(2), 13498 (2012)} עסקינן בבקשה לסילוק תובענה ייצוגית על-הסף.

מדובר בבקשתה של המשיבה, - העיריה, לסלק על-הסף את בקשתה של המבקשת לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית שהוגשה כנגדה על-ידי המבקשת בטענה שהיא גילתה לאחרונה שלפי סעיף 18ב' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, מחוייבת העיריה לספק לה, בהיותה תושבת נשר, שירות טלפון חינמי לדיווח על תקלות, ובכלל זה להתקשר בחינם למוקד השירות והתקלות שמטעמה לנוכח היותה ספק מים לפי חוק המים לדיווח אודות תקלות". עילות התביעה הנטענות הן: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 18 ב' לחוק הגנת הצרכן, עוולת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת תום-הלב והגילוי הנאות, וכן הטעיה וחובת גילוי, כמשמעותן בחוק הגנת הצרכן. המבקשת טענה כי התנהלותה של העיריה פגעה בממונה וברגשותיה, ניצלה את תמימותה, השחיתה את זמנה, והסבה לה עגמת נפש עצומה.

העיריה הגישה את בקשתה לסלק על-הסף את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, וזאת מחמת היעדר סמכות עניינית הואיל וחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006, וחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס -2000, אינם מאפשרים את הגשת תביעתה של המבקשת כנגד העיריה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. עוד נטען שכתב התביעה אינו מבוסס באופן הנדרש כדי להקים סעד למבקשת, וגם משום כך יש למחוק את הבקשה על-הסף. עוד טענה העיריה שככל שקמה עילת תביעה מן המשפט הפרטי מתוך המעשה המינהלי יש לברר זאת בבית-המשפט האזרחי. לחלופין, מוסיפה וטוענת העיריה, שחסרה ראיה או אף ראשית ראיה שיש בה כדי לתמוך ביסוד קיומה של עילה אישית או ביסוד הנזק. העיריה מדגישה שעל בית-המשפט לבחון את התשתית הראייתית הלכאורית שמביא מי שמבקש לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את בקשתה של העיריה לסילוק התובענה על-הסף, וכי בקשה לאישור נגד רשות, בתביעה שעילתה החלטה או היעדר החלטה של הרשות, ולרבות מעשה או מחדל של הרשות, ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, תוגש לבית-המשפט לעניינים מינהליים. כמו-כן - אף אילו היה נקבע כי יש לקבל את טענתה זו של העיריה, כולה או מקצתה, עדיין לא היה בכך כדי להצדיק היענות לבקשה לסילוק על-הסף. יהא בהחלט מקום לדון בטענות אלה כאשר תתברר בקשת האישור לעיצומו של עניין.

24. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד העיריה ותאגיד מים מאחר ולא הוצגה חוות-דעת מומחה מטעם המבקש בשעה שהטענות המועלות בבקשותיו הינן בסוגיות הדורשות מומחיות
ב- ת"מ (חי') 49212-07-11 {יגאל כהן נ' עיריית קרית אתא ואח', תק-מח 2012(2), 12904 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית בגין חיוב היטלי מים.

מדובר בבקשה שהגיש המבקש לאישור הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבות בטענה כי הינו מתגורר בדירה עם רעייתו ושני ילדיו מזה כשלוש שנים. לטענת המבקש, הוא מקבל מידי חודשיים חשבון עבור שירותי מים וביוב שמנפיקה כיום המשיבה מס' 2, חברת מעיינות אתא בע"מ שהיא תאגיד המים העירוני בקריית אתא. בעבר הונפקו חשבונות אלה על-ידי המשיבה מס' 1, עיריית קריית אתא.

לטענת המבקש, ככל שידוע לו, מד המים של דירתו וכן מד המים המודד את הצריכה המשותפת של הבית המשותף בו הוא מתגורר, לא הוחלפו ולא ניטלו לבדיקה או לכיול במשך שנים רבות, הגם שעל-פי תקנות מדידת מים התשמ"ח-1988, המשיבות היו מחוייבות לעשות כן. לטענת המבקש, על-פי התקנות הללו, היה על המשיבות לבדוק ולכייל את מד המים לצריכה ביתית אחת לחמש שנים, ואילו את מד המים המודד את הצריכה המשותפת, היה על המשיבות לבדוק ולכייל אחת לשנתיים. כמו-כן, במסגרת התשלום למשיבות, נכלל גם התשלום עבור בדיקת, כיול, או החלפת מדי המים, אולם בפועל, לטענת המבקש, הדבר לא נעשה. עוד טוען המבקש, כי חשבונות המים שהוא משלם הינם גבוהים מאוד ומהווים מרכיב משמעותי בהוצאות משק ביתו, וזאת על-אף שהוא ובני ביתו מקפידים לחסוך מים ככל האפשר. לטענת המבקש, אי-הידיעה אם מד המים שמודד את צריכת המים בדירתו מדוייק, גורמת לכך שלא יהא באפשרותו לתכנן את צריכת המים. לטענת המבקש, יש מקום לקבוע כי קיימת חזקה לפיה מד מים שלא נבדק ולא כוייל במועד - הינו פגום ואינו מאפשר קריאה מדוייקת ואמינה של צריכת המים.

המשיבה טענה, כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית, וטרם הגשת הבקשה, המבקש לא טרח לבדוק את תקינות מד המים המותקן בדירתו, ולא ביקש כי מעיינות אתא תבדוק את תקינות מד המים, ומעולם לא התלונן אצל מעיינות אתא אודות מדידת צריכת מים שגויה, אלא הוא מסתפק בהנחה השגויה, לפיה מד מים שלא הוחלף יצביע בהכרח על צריכת מים עודפת לרעת הצרכן, וכי המבקש לא פנה למעיינות אתא טרם הגשת הבקשה, ולא מיצה את ההליכים הקבועים בחקיקה לבירור טענותיו.
בית-המשפט קבע כי דין הבקשה כנגד שתי המשיבות להידחות, וכי למעשה, כאן המדובר במקרה בו העיריה חדלה מן הגביה, משעה שסמכותיותה בענייני מים וביוב הועברו למעיינות אתא, וזאת גם כאשר לא הוגשה מטעמה הודעת חדילה פורמאלית, וכי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות קובע, כי אין לאשר תביעת השבה נגד רשות כתובענה ייצוגית גם באותם המקרים שבהם חדלה הרשות מן הגביה טרם הגשת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית. על-כן, דין הבקשה כנגד המשיבה מס' 1, עיריית קריית אתא - להידחות. זאת ועוד, משלא הוצגה חוות-דעת של מומחה מטעם המבקש, ומשעה שהטענות המועלות בבקשותיו, הינן בסוגיות הדורשות מומחיות, הרי שהמבקש לא עמד בנטל הנדרש ממנו לפי חוק תובענות ייצוגיות, שלפיו, על המבקש את אישורה של תובענה ייצוגית, לשכנע את בית-המשפט, במישור הראייתי, שקמה לו לכאורה עילת תביעה. הואיל והתנאים הנדרשים בהתאם לסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות הינם מצטברים, ברי שהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, ומשכך דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית כנגד המשיבה מס' 2 להידחות.

25. נדחתה תובענה ייצוגית כנגד העיריה בגין מדחני החניה מאחר והמבקש היה ער לעובדה שלא ניתן לקבל עודף מן המדחן ולפיכך יש לראותו כמי שקיבל על עצמו את התוצאה
ב- ת"מ (חי') 6904-10-10 {עודד בן חפר נ' עיריית חיפה, תק-מח 2012(1), 36358 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית בטענה לגביית-יתר של מדחני חניה.

מדובר בבקשה לאשר כייצוגית תובענה מינהלית נגד המשיבה שהוגשה על-ידי המבקש שלטענתו העמידה המשיבה ברחבי העיר מכשירים שבהם ניתן לרכוש כרטיסי חניה - מדחנים, אלא שמדחנים אלה אינם מחזירים עודף לרוכש כרטיס חניה המשלשל למכשיר מטבע בסכום העולה על מחירו של הכרטיס. עילות התביעה האישית שלקיומן טוען המבקש הן: השבת סכום העודף שנגבה שלא כדין; עשיית עושר ולא במשפט; עיכוב נכס שלא כדין; גזל; הפרת חובה חקוקה; הפרת חוזה ועוולה מכוח סעיף 31 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

בית-המשפט קבע כי דין הבקשה להידחות, וכי הטענה העיקרית שהעובדה שלא ניתן לקבל עודף בעת רכישת כרטיס חניה מן המדחן מובאת לידיעתו של הרוכש טרם ביצוע הרכישה, וכי שמשהוסבה תשומת-ליבו של המבקש לעובדה שלא ניתן לקבל עודף מן המדחן, ובה בעת עומדות לרשותו חלופות אחרות של אמצעי תשלום אגרת החניה, יש לראותו כמי שקיבל על עצמו את התוצאה, הבלתי-נוחה יש לומר, של רכישת כרטיס חניה באמצעות המדחן, וכי הצבתם של מכשירים המאפשרים מתן עודף כרוכה בסיכון לפריצת המכשירים, שהשימוש בהם נעשה בדרך-כלל במקומות שבהם לא קיימת אפשרות לשמור עליהם.

26. בית-המשפט קבע שהסמכות בתובענה נגד רשות שהסעד המבוקש בה הוא השבה אינה בסמכותו של בית-משפט לעניינים מינהליים
ב- ת"צ 4252-09-11 {דני אבני נ' מי יבנה בע"מ , תק-מח 2012(1), 26799 (2012)} עסקינן בתובענה ייצוגית כנגד רשות מינהלית למתן צווי עשה.

מדובר בתביעה שהוגשה לבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. ואולם התביעה הוגשה בעניין לפי פרט 1 בתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות המתייחס ל"תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". הסעדים שנתבעו הם סעדים של צווי עשה, אך לא התבקש סעד של השבה.

בית-המשפט קבע כי נראה לכאורה שנוכח הוראות הדין, התביעה כפי שהוגשה איננה בסמכותו של בית-משפט לעניינים מינהליים, שכן אין מדובר בתביעה נגד רשות שהסעד המבוקש בה הוא השבה, וכי נראה לכאורה כי ככל שמדובר ברשות, הסעדים המבוקשים אינם עומדים למבקשים, שכן פרט התביעה המתאים הינו רק פרט 11 שבחוק תובענות ייצוגיות שהסעד לפיו הוא רק השבה של סכומים.

27. בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי יש להטיל הגבלות שיווקיות על ייבוא מקביל של מוצרים שצמוד אליהם סימן מסחר מוגן
ב- ע"א 7629/12 {מחסן הייבואן נ' טומי הילפיגר תק-על 2014(4), 6426 (2014)} עסקינן בערעור בגין התנהלות הפוגעת בסימן מסחר רשום.

בית-המשפט העליון קיבל את ערעורם של "מחסן הייבואן" ובעליו על חיובם לפצות את חברת "טומי הילפיגר" בגין התנהלות הפוגעת בסימן המסחר הרשום במסגרת הייבוא המקביל של מוצריה. נקבע, כי נקודת המוצא היא שייבוא מקביל הוא מותר בישראל, אולם יש להטיל מגבלות שיווקיות בכל הנוגע לייבוא מקביל של מוצרים שצמוד אליהם סימן מסחר מוגן. במקרה דנן, נמצא כי הפגם שנפל בפעולת המערערים התמקד רק בכינוי העסק "מחסן הייבואן - טומי הילפיגר", ולכן הופחת הפיצוי ובוטל האיסור על שימוש בכתובת האינטרנט.

28. בית-המשפט העליון קיבל ערעור וקבע כי רשות מינהלית יכולה להיחשב כ"עוסק" לצורך הגשת תובענה ייצוגית נגדה
ב- עע"מ 7752/12 {ישראל אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2014(4), 3868 (2014)} עסקינן בערעור בגין גביית יתר של דמי היתר.

בית-המשפט העליון קיבל ערעור על החלטה שלא לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד רשות מקרקעי ישראל בגין גביית יתר של דמי היתר. בתוך כך, נדרש בית-המשפט לשאלה האם לצורך הגשת תביעה ייצוגית ניתן לראות ברשות מינהלית כ"עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, ונקבע כי אין מניעה לראותה כך וכי יתכנו גם מצבים דו-מהותיים מקום שהרשות פועלת בשני מישורים בו-זמנית. עם-זאת, הובהר כי על בית-המשפט לברר מהו הרכיב הדומיננטי בפעולתה, גם לצורך קביעת הסמכות העניינית.