botox

רשויות מקומיות על-פי מפתח שמות הרשויות והנושאים - כללי

1. האם תוקפו של אישור להעלאת תעריפי הארנונה מוגבל לאותה שנת הכספים שלה הוא ניתן?
ב- ת"צ (ת"א) 13763-02-10 {לן לין אינטרנשיונל בע"מ נ' עיריית יהוד, פורסם באתר נבו (08.03.12)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית יהוד.

בתובענה המבקשת ביקשה מבית-המשפט להורות על השבת ארנונה שנגבתה על-ידי העיריה, כנטען, ביתר, ב- 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה.

המבקשת ביקשה להצהיר כי גביית הארנונה על-פי התעריפים אשר הופיעו בצו הארנונה לא היתה חוקית, ובהתאם להורות לעיריה לתקן את צווי הארנונה מטעמה.

בבקשה לאישור טענה המבקשת כי העיריה "שרשרה" שלא כדין את תוספות הארנונה החריגות שאושרו על-ידי השרים בשנים 2001 ו- 2005 לשנים הבאות, וזאת למרות שהתוספות לתשלומי הארנונה לשנים 2001 ו- 2005 היו מוגבלות לשנת כספים אחת.

אשר-על-כן, עתרה המבקשת לאשר את הסתלקותה מהבקשה לאישור בכל הנוגע להכללת התוספת לארנונה לשנת 2005 בתעריפי הארנונה בשנים 2006 ואילך, ולהורות על סיכומים בכתב לעניין הכללת התוספת לשנת 2001 בתעריפי הארנונה בשנים 2006 ואילך.

העיריה טענה כי המבקשת נהגה בחוסר תום-לב משעמדה על המשך הדיון בבקשה לאישור. העיריה טענה כי המבקשת התחייבה בהסדר הדיוני להסתלק מהבקשה לאישור עם המצאת המסמכים ממשרד הפנים, אשר העידו על אישור התוספת לשנת 2005 בתעריפי הארנונה לשנת 2006.

העיריה טענה כי כל הפגמים שנפלו, כביכול, בצווי המיסים של העיריה קודם לשנת 2006 באו על תיקונם בצו המיסים שניתן כדין בשנת 2006. העיריה הסבירה כי בשנת 2006 הגישה בקשה לאישור חריג לתעריפי הארנונה שחושבו, על-מנת ליתן פתרון למצוקותיה הכספיות של העיריה.

העיריה טענה כי אין כל משמעות לשאלה האם השרים היו מודעים לכך שבשנת 2001 אושרה לעיריה תוספת ארנונה, שהועברה לשנים מאוחרות יותר, שכן השרים בחנו את תעריפי הארנונה לשנת 2006 מתוך שיקול של גובה התעריפים למול מצבה הכלכלי של העיריה.

העיריה ציינה, בהקשר זה, כי באישור השרים אושרו תעריפים ספציפיים ושונים מאלו שהתבקשו על-ידי העיריה.

כמו-כן, טענה העיריה כי פעלה על-פי חוזר מנכ"ל מיוחד לנושא ארנונה לשנת 2006, ולכן לא ניתן לטעון שהטעתה את השרים בבקשה לאשר תעריפים חריגים לארנונה לשנת 2006.

בנוסף, טענה העיריה כי הבקשה לאישור לא עמדהבתנאים הנדרשים לפי חוק תובענות ייצוגיות.

עוד טענה העיריה, כי הבקשה לא עוררה שאלות משותפות של עובדה או משפט, מאחר שלצורך סעד ההשבה יידרש בית-המשפט לחקור אחר הפרטים האינדיבידואלים של כל נישום ונישום בקבוצה.

העיריה הוסיפה בהקשר זה, כי המבקשת אינה מייצגת הולמת, שכן לא בדקה את כל המידע הרלוונטי עובר להגשת הבקשה לאישור.

בנוסף טענה העיריה כי אין למבקשת עילת תביעה אישית, והיא לא הוכיחה שסיכוייה לזכות בתביעה טובים.

בשולי הדברים טענה העיריה כי דין בקשת האישור להידחות על-הסף מאחר שעצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותי העיריה.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית יהוד.

בית-המשפט קבע כי אישור להעלאת תעריפי הארנונה לפי סעיף 11(א) לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 {להלן: "חוק ההסדרים"}. תוקפו מוגבל לאותה שנת הכספים שלה הוא ניתן.

אלא, שלא ניתן לזהות את מרכיב התוספת בארנונה משנת 2001 בתעריפי הארנונה לשנים אליהן הסעד המבוקש. אישור השרים משנת 2006 ניתן כחלק מהסדר ההבראה של העיריה, והיווה מעין קו פרשת מים המסדיר מאותה נקודה ואילך את צווי הארנונה של העיריה.

2. האם חייבה המשיבה נישומים בתשלומי ארנונה בתעריף העולה על התעריף המירבי על מחזיקי "קרקע תפוסה"?
ב- ת"צ (ת"א) 34513-04-11 {אוריאל בן צבי דניאל נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (13.12.11)} נדונה תובענה מינהלית אשר הוגשה נגד המשיבה בגין הטלת חיובי ארנונה שלא כדין על מחזיקי "קרקע תפוסה" וגבייתם.

בתובענה טען המבקש כי המשיבה חייבה נישומים בתשלומי ארנונה בגין שטחי "קרקע תפוסה", בתעריף העולה על התעריף המירבי למ"ר שנקבע לנכס הנ"ל
בתקנות לפי חוק ההסדרים במשק.

הטלת חיוב על מחזיק נכסים על-פי יחידות חיוב של "דונם או חלק ממנו" ולא על-פי יחידת חיוב של מ"ר, מנוגדת לדין ועומדת בסתירה להוראת סעיף 3(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה המורה כי "חישוב שטחו של נכס לצורך הטלת ארנונה כללית יהיה במטרים רבועים".

בא-כוח המבקש טען בסיכומיו כי אלמלא הוגשה התובענה המשיבה היתה ממשיכה לגבות ארנונה בתעריף גבוה ובלתי-חוקי, וכפי שנהגה משך עשרות שנים עד למתן הודעת החדילה.

לטענתו, כעולה מתחשיב הנזק המצרפי שצורף לבקשה, הסכום שחייבה המשיבה את תושביה שלא כדין ב- 24 החודשים עובר להגשת התובענה נאמד בלמעלה ממיליון ש"ח.

בא-כוח המבקש הסביר כי חשיבותה הציבורית של הגשת התובענה הציבורית היא ביישום עקרון שלטון החוק, שכן סביר להניח, ברמת ודאות גבוהה, שאלמלא היתה מוגשת התובענה, המשיבה היתה ממשיכה לחייב בתעריפים גבוהים שלא כדין וללא האישורים המתאימים לכך משרי הפנים והאוצר.

בא-כוח המבקש טען כי המשיבה ניסתה לעקוף מדיניות כלכלית של הממשלה אשר במסגרת "חקיקת ההקפאה" ביקשה לפקח על שיעורי הארנונה המוטלים בישראל, באופן הפוגע בכלכלת המדינה ובהשגת היעדים הכלכליים. בעניין זה טען, כי יש תועלת ציבורית רחבה החורגת מהתועלת של חברי הקבוצה המיוצגת.

המבקש הוסיף כי נטל על עצמו סיכון בניהול התובענה בהליך זה. נוכח העובדה כי המשיבה זוכה לייעוץ משפטי שוטף מצד יועצים משפטיים חיצוניים, האמונים על תחום המיסוי המוניציפאלי וכן מצד יועצים פנימיים בדמות יועץ משפטי שאמור לפקח ולבחון את פעולותיה של הרשות.

בנוסף, הטלת ארנונה על-ידי המשיבה נעשית בפורום רחב, במליאת מועצת העיר, שם נוכחים היועץ המשפטי של העיריה ובעלי תפקידים נוספים הבקיאים בחקיקה.

יתר-על-כן הרשות המקומית מפוקחת על-ידי משרד הפנים. על רקע זה, ההחלטה להגיש תובענה היוותה סיכון גדול שאף תושב אחר לא נטל אותו.

עוד טען המבקש כי יש לדחות על-הסף את טענת באי-כוח המשיבה לפיה המבקש לא פנה לרשות בטרם נקט בהליכים משפטיים. לדברי בא-כוח המבקש הוא פנה לעובדת בכירה אצל המשיבה - מנהלת הארנונה של עיריית רמת-גן ופרס בפניה את טענותיו.

אלא שהיא פטרה אותו בכך שהסוגיה אינה מצויה בגדר סמכותה חלף העברת הפניה לגורמים המוסמכים לדבר.

יתרה-מזו, המבקש טען כי באי-כוח המשיבה מייצגים את המשיבה בהליכי ערר שהגיש המבקש לועדת הערר לענייני ארנונה, ועל-כן הם ידעו היטב אודות טענות המבקש, ברם, בחרו שלא להסב את תשומת-לב מרשתם- המשיבה, לפעולותיה הבלתי-חוקיות.

בא-כוח המשיבה טען כי עסקינן בתובענה להשבת ארנונה כנגד גוף ציבורי, כאשר הגנה על הקופה הציבורית מהווה שיקול נכבד בעת קביעת השכר והגמול.

בא-כוח המשיבה טען כי לעניין שיקולי שכר-הטרחה, הוצאות, סיכון ומורכבות ההליך, המשיבה טענה כי המבקש לא הוכיח מה הסיכון שנטל על עצמו כאשר הגיש התובענה הייצוגית.

כמו-כן, המבקש ובא-כוחו לא פירטו בבקשה את היקף שעות העבודה שהשקיעו בהגשתה.

באשר למורכבות ההליך, טענה המשיבה, כי מדובר בהליך שאינו מורכב וכי עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היתה שאלה משפטית מוגדרת.

זאת-ועוד, טענה המשיבה כי בא-כוח המבקש בקיא מאוד בנושאי ארנונה וחזקה עליו, בהתחשב בניסיונו בתחום זה, כי אין בניהול ההליך דנן מורכבות מיוחדת עבורו.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה כתביעה ייצוגית על-פי סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות.

זאת מאחר וביום 09.08.11 הודיעה המשיבה על חדילה מגביה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, וכי הוגשה הודעה ב-01.12.11 לפיה, המשיבה {עקב טעות טכנית} עדכנה בספריה שמית, כל נישום שהודעת החדילה חלה לגביו וזיכתה אותו, החל מיום 01.08.11.

בד-בבד, בית-המשפט קבע כי התביעה דנן הינה בעלת חשיבות ציבורית והביאה תועלת רבה לקבוצה, כאשר גם לגישת המשיבה, היא שגתה בדרך פעולתה {הגם שכאמור קיימת מחלוקת לגבי משך התקופה וגובה הסכומים שנגבו שלא כדין}, וסביר להניח כי אלמלא הוגשה התובענה דנן, המשיבה לא היתה עומדת על טעותה ולא היתה מתקנת אותה.

בית-המשפט מצא כי לתיקון הטעות של הרשות יש כמובן חשיבות ציבורית רבה, ביישום עיקרון שלטון החוק. חשיבותן של תובענות ייצוגיות שכאלה נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שיש להן עבור רשויות ציבוריות ככלל ורשויות מקומיות בפרט, אפקט זה אמור לדרבן את הרשויות הללו לפעול בהתאם לחוק ולהימנע מהטלת אגרות ותשלומי חובה שלא כדין.

לעניין הקריטריון הנוגע לפער בין הסעד שנתבע לסעד שנפסק {הוראות סעיף 23(ב)(5) לחוק תובענות ייצוגיות} קריטריון זה מיועד להרתיע תובעים מפני הגשת תביעות ייצוגיות בסכומים מופרזים ובלתי-מבוססים.

במקרה הנדון, בית-המשפט קבע כי הפער בין הסעד שנתבע, כלומר, הסכום שלטענת המבקש נגבה על-ידי המשיבה שלא כדין, לבין הסכום שנגבה על-ידי המשיבה שלא כדין לטענתה, אמנם גבוה לכאורה, ברם כאמור בעניין הנדון, מאחר ולא נשמעו ראיות בתיק זה, שהרי המשיבה הודיעה על חדילה מגביה לפי הוראות סעיף 9(ב) לחוק תובענות יצוגיות {ת"צ (ת"א) 8862-01-11 די אנד איי ייזום ובניה בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (09.10.11)} לא ניתן להכריע במדוייק בין החישובים הסותרים שהוגשו על-ידי הצדדים.

בית-המשפט קבע כי לאחר ששיקלל את כל השיקולים, החליט לפסוק גמול למבקש ושכר-טרחת עורך-דין לבא-כוחו על-פי אומדן.

אשר-על-כן, פסק בית-המשפט גמול למבקש בסך 60,000 ש"ח, ושכר-טרחה לבא-כוחו בסך של 100,000 ש"ח. הסכומים דנן יוצמדו למדד ויישאו הפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

3. האם יש לפסוק גמול למבקש ושכר-טרחה לבא-כוחו במסגרת תובענה ייצוגית להשבת חיובי ריבית פיגורים בתשלומי הארנונה לאחר שהמבקשת הגישה הודעת חדילה?
ב- ת"צ (נצ') 45963-02-13 {סלאמה חסן נ' מועצה מקומית משהד, פורסם באתר נבו (13.06.13)} נדונה בקשה לפסיקת גמול למבקש ושכר-טרחת בא-כוחו, במסגרת תובענה ייצוגית להשבת חיובי ריבית פיגורים בתשלומי הארנונה, לאחר שהמבקשת הגישה הודעת חדילה.

ברקע הדברים, ביום 27.02.13 הגיש המבקש תובענה מינהלית וכן בקשה לאישורה כתובענה ייצוגית כנגד המשיבה, להשבת חיובי יתר של ריבית בגין פיגורים בתשלומי הארנונה בשל עריכת חישוב הריבית בשיטת "ריבית דריבית", בניגוד לדין.

ביום 22.05.13 הגישה המשיבה הודעת חדילה לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, לפיה הודיעה על הפסקת חיוב הנישומים - תושבי המועצה המקומית משהד המחוייבים בתשלומי ארנונה - בריבית פיגורים על תשלומי ארנונה בשיטת "ריבית דריבית".

כן הודיעה המשיבה כי החישוב יערך לפי ריבית שנתית בשיעור 9%. המשיבה ציינה בהודעת החדילה כי החל מיום 01.01.11, תשונה שיטת החישוב ותחושב כריבית רגילה. ביום 23.05.13 אושרה הודעת החדילה של המשיבה.

המבקש טען כי המשיבה חדלה מגביית היתר בעקבות הגשת התובענה ובקשת האישור ובכך הביאה בקשת האישור לחיסכון משמעותי לתושבי המשיבה.

המבקש פירט את השיקולים שנקבע בפסיקת גמול לתובע המייצג ושכר-טרחה לבא-כוחו וביניהם, המומחיות והמקצועיות שדורש תחום המיסוי המוניציפאלי, הסיכון שנוטל על עצמו התובע המייצג שיחוייב בהוצאות הליך, מורכבות וניהול ההליך, המגמה לעודד הגשת תובענות ייצוגיות ראויות ומוצדקות, האפקט ההרתעתי-חינוכי, החשיבות הציבורית, והתועלת המופקת לכלל חברי הקבוצה התובעת.

בשל כך המבקש ביקש לפסוק לו גמול בסך 20,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו בסך 54,061 ש"ח בתוספת מע"מ {בגין הסכום שנחסך בפועל בשנים 2012-2010}. כן ביקש המבקש לפסוק סך של 7,000 ש"ח עבור הוצאות שהוציא המבקש לצורך הכנת חוות-דעת חשבונאית ולצורך ניהול התביעה.

המבקש צירף לכתב טיעונו חוות-דעת רואה חשבון אשר שיכללה את הסכומים שנחסכו מחברי הקבוצה התובעת, בין השנים 2012-2010, בעקבות בקשת האישור והודעת החדילה של המשיבה, אשר עלו לכדי סך של 216,246 ש"ח.

המשיבה טענה כי אין בפני בית-המשפט סוגיה עובדתית ומשפטית מורכבת המצריכה מומחיות, השקעת זמן, טרחה או הוצאות יוצאות דופן.

בעקבות הודעת החדילה של המשיבה התשומה היתה אפסית. אשר לאופן ניהול ההליך, טענה המשיבה כי בא-כוח המבקש הזדרז להגיש את בקשת האישור מבלי שטרח לפנות תחילה במכתב התראה למשיבה.

אילו היה עושה כן היתה הטענה נבדקת והבקשה לבטח היתה מתייתרת. בירור פשוט עם חברת "אוטומציה" העורכת עבור המשיבה את חישוב תשלומי הארנונה והריבית עליהם, באמצעות מערכת אוטומטית ממוחשבת, היה מביא להפסקת הגביה ביתר ומייתר את בקשת האישור.

כמו-כן, בקשות מיני אלה הוגשו כנגד רשויות מקומיות רבות והמבקש בחר להזדרז ולהגיש בקשתו תחת הפניית המשיבה לאותם תובענות דומות. בכך פעל בחוסר תום-לב.

עוד טענה המשיבה, כי סכום התביעה כפי שחושב שגוי מיסודו. המבקש הגדיל את סכום התובענה בחוסר תום-לב ותוך שימוש לרעה בהליכי המשפט, בכדי לבסס דרישתו לגמול ושכר-טרחה גבוהים.

מאחר והודעת החדילה של המשיבה אושרה והיא לא תחוייב בהשבת כספים כלשהם לציבור, הרי שבקשת האישור לא הביאה תועלת לציבור או לחברי הקבוצה התובעת, החיסכון כספי תיאורטי בלבד.

המשיבה הוסיפה גם כי המבקש חרג מהחלטת בית-המשפט והגיש טיעוניו על פני 9 עמודים במקום שני עמודים בלבד מבלי שקיבל רשות לחריגה ממספר העמודים המותר. המשיבה הצביעה על פסיקה באותו עניין לגבי שיעור הגמול ושכר-טרחה שנפסקו לתובע מייצג ולבא-כוחו.

בית-המשפט דחה בקשה לפסיקת גמול לתובע מייצג ושכר-טרחה לבא-כוחו, בנסיבות בהן הרשות חדלה מהגביה בשלב מוקדם, התובענה הייצוגית הוגשה בחוסר תום-לב ובהיעדר פניה לרשות והשקעה ומידת הסיכון לתובע ובא-כוחו היו מועטות.

בית-המשפט סבר כי בעניין הנדון עלה בידי המשיבה להוכיח כי אילו היה המבקש מקדים ופונה אליה וטוען ביחס לגביית היתר, היתה נחסכת הגשת התובענה.

המשיבה היתה עורכת בירור אל מול חברת אוטומציה העורכת את חישובי הריבית על הארנונה עבורה, והיתה מגיעה לאותה מסקנה אליה הגיעה ואשר בשלה חדלה מגביה, בהתאם להודעת החדילה שהגישה.

אשר-על-כן, בית-המשפט הגיע לכלל למסקנה כי המבקש הזדרז להגיש תביעתו ובכך פעל בחוסר תום-לב ובניגוד לחובת תום-הלב המוטלת עליו כתובע המבקש לייצג ציבור נפגעים, שלא רק למטרותיו הפרטיות.

בסופו-של-יום, נוכח השיקולים כולם ותוך עריכת איזון מתאים וראוי של כל הנסיבות שקדמו להגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ובין תוצאותיה, לרבות ובפרט הסיכון המועט, אם בכלל, שנטל על עצמו התובע המייצג, השלב המוקדם בו הוגשה הודעת החדילה ובטרם החל דיון בהליך גופו והחיסכון של זמן שיפוטי יקר לבית-המשפט ולצד שכנגד, הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה, כי אלה כולם מצדיקים שלא לפסוק גמול ושכר-טרחה למבקש ולבא-כוחו.

4. האם התקיימה הצדקה לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית בגין חוקיות תעריף הארנונה שגבתה המשיבה?
ב- בש"א (ת"א) 31032/06 {סריגי שלום ומלכה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (15.07.09)} נדונה בקשה לאישור תובענה מינהלית ייצוגית, שעניינה חוקיות תעריף הארנונה שגבתה המשיבה בגין 100 המ"ר הראשונים של נכסים בשטחה בסיווג "תעשיה".

המבקשת טענה כי המשיבה קבעה בצו הארנונה לשנים 2005-2004 תעריף לשנה לכל מ"ר מתוך 100 המ"ר הראשונים אשר חורג מהוראות חוק ההסדרים והתקנות על-פיו.

הדיון נסב, בין היתר, בטענותיה המקדמיות של המשיבה ולפיהן בית-המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה לאור סעיף 5 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, כאשר לטענתה הסמכות נתונה לבג"צ בשל העובדה שהתובענה כוללת טענה נגד השרים אשר אישרו את תעריפי הארנונה שקבעה המשיבה.

המשיבה טענה כי יש לראותה כמי שחדלה מהגביה לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות ועל-כן אין לאשר התובענה נגדה.

בית-המשפט המחוזי אישר את הבקשה וקבע כי סעיף 3(א) לחוק מאפשר הגשת תובענה ייצוגית בכל עניין שבתוספת השניה, כאשר סעיף 11 לתוספת השניה מתייחס ל"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר".

בתובענת השבה ייצוגית מעין זו, המוגשת נגד "רשות" שגבתה תשלום חובה שלא כדין, לא קיימת ההגבלה שבסעיף 5(1) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, או זו שבסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק תובענות ייצוגיות, המונעת מבית-המשפט לדון בהחלטות שרים בענייני ארנונה.

בנוסף, סבר בית-המשפט כי הבקשה לאישור התובענה הייצוגית תקפה את החלטת המשיבה לגבות ארנונה שלא כדין, והסעד העיקרי הוא השבת הסכומים שנגבו שלא כדין.

בית-המשפט מצא כי אין במצב הנדון תקיפה ישירה, ולמעשה אף לא תקיפה עקיפה, של החלטת השרים לאשר את צו הארנונה.
בית-המשפט מצא כי היה על המשיבה להודיע על הפסקת הגביה הלא-חוקית, על-פי טענת המבקשת, וגם להפסיקה בפועל, בתוך 90 יום מן המועד הקובע, ולמצער להגיש בקשה להארכת המועד הקובע, אך היא לא עשתה כן.

בית-המשפט קבע כי אין כל הצדקה להרחבת תחולתו של סעיף 9 גם למקרים בהם הרשות לא הפסיקה את הגביה במסגרת 90 הימים האמורים, אלא שבדיעבד, נוכח תחולתו הרטרואקטיבית של אישור השרים, היא טענה כי יש לראות את הגביה כאילו הופסקה במועד.

פרשנות זו לא התיישבה עם לשונו החד-משמעית של סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, אשר דורש הוכחה על כך שהרשות חדלה מהגביה לכל המאוחר במועד הקובע.

בית-המשפט קבע כי הוראת חוק זו ברורה לחלוטין, ואין סיבה שהרשות לא תקיים אותה ככתבה וכלשונה אם היא מעוניינת ליהנות מהפריבילגיה שמקנה לה סעיף 9 לחוק.

בית-המשפט מצא כי במקרה הנדון לא היתה מחלוקת כי המשיבה גבתה בשנים 2005-2004 מן המבקשת ומבעלי נכסים אחרים בסיווג "תעשיה" ארנונה בסכום העולה על התעריף המירבי הקבוע בתקנות ההסדרים, וזאת בגין 100 המ"ר הראשונים של הנכסים שבחזקתם.

בית-המשפט הבהיר כי התעריף המירבי הקבוע בחוק ההסדרים כשמו כן הוא: תעריף מירבי. לא מדובר בתעריף אחד ויחיד שרק אותו ניתן לקבוע. אם בחרה הרשות לקבוע בצו הארנונה הנוגע לחלק מן הנכס תעריף שהוא נמוך מן התעריף המירבי - היא לא יכולה להשתמש בכך כדי להצדיק גביה החורגת מן התעריף המירבי הקבוע בחוק לגבי חלק אחר של הנכס.

עילת התביעה של המבקשת התבססה על חוק עשיית עושר ולא במשפט, כאשר הכלל הוא שרשות ציבורית מחוייבת להשיב תשלומי חובה שגבתה שלא כדין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

השאלה אשר התעוררה בהקשר להוכחת התנאי הנוגע לקיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, היתה כיצד יש להגדיר את הקבוצה התובעת. הגדרה זו צריכה לכלול רק את מי שלכאורה יש לו עילת תביעה טובה דומה לזו של המבקשת.

בעניין המדובר, כלל הנישומים בתחומי המשיבה שהחזיקו בנכס בסיווג "תעשיה" בתקופה הנ"ל, ואשר שילמו למשיבה ארנונה.

בית-המשפט דחה את טענת המשיבה אשר טענה כי לא מתקיים התנאי בדבר שאלות עובדתיות משותפות לכלל חברי הקבוצה.

בית-המשפט מצא כי העובדה שסכום הפיצוי המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה איננו אחיד, אינה צריכה למנוע את אישור התובענה כייצוגית, כאשר קיימת דרך פשוטה לוודא ולחשב את הסכום המגיע לכל חבר בקבוצה.

בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה כי הצורך לברר טענת קיזוז בגין חובות חלק מהנישומים עלול לסבך את התובענה.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי הקבוצה התובעת אינה כוללת נישומים החייבים למשיבה כספים בגין תשלומי חובה כלשהם.

בית-המשפט דחה את טענת המשיבה כי אין לאשר התובענה משום שמדובר בסכומי כסף גדולים יחסית עבור כל אחד מחברי הקבוצה.

בית-המשפט קבע כי הסכום הינו רק אחד מהשיקולים, כאשר הוסיף בית-המשפט כי סביר להניח שרוב הנישומים לא יגלו כלל את אי-החוקיות, וגם אם מקצתם יגלו זאת, עדיין מדובר בסכום, אשר רוב הנישומים לא יטרחו להתמודד עם גוף גדול וחזק כמו המשיבה בתביעה להשבתו. לכן התקיימה הצדקה לאשר לתבוע אותו בתובענה ייצוגית.

5. האם יש לעכב ביצוע פסק-דין בגדרו התקבלו תביעות במספר תובענות ייצוגיות נגד המבקשת שעניינן נגע בחישוב ההנחה מארנונה לה היו זכאים סוגים שונים של מחזיקי דירות כאשר נקבע כי על המבקשת להשיב את הפרשי הארנונה שנגבו ביתר?
ב- עע"מ 8129/15 {עיריית מודיעין-מכבים-רעות נ' ניר שדה, פורסם באתר נבו (14.01.16)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין {ת"צ (מרכז) 35498-11-10 ניר שדה נ' עיריית מודיעין, פורסם באתר נבו (20.08.15) (להלן: "פסק-הדין"} בגדרו התקבלו תביעות בשלוש תובענות ייצוגיות נגד המבקשת, עיריית מודיעין-מכבים-רעות, שעניינן נגע בחישוב ההנחה מארנונה לה היו זכאים סוגים שונים של מחזיקי דירות ונקבע כי על המבקשת להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את הפרשי הארנונה שנגבו מהם ביתר לתקופה שנקבעה בפסק-הדין.

המבקשת טענה כי על-אף שהיה מדובר בבקשת עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, יש להיענות לה, שכן ביצועו ידרוש מהעיריה להשקיע שעות עבודה רבות מאוד לבחינת השומות של אלפי נישומים, שחלקם תושבי העיר מודיעין-מכבים-רעות, וחלקם לא התגוררו עוד בעיר, בכדי להשיב להם את חיובי הארנונה שנטען שנגבו מהם ביתר.

עוד טענה המבקשת, כי ככל שיתקבל ערעורה של המבקשת בסופו-של-יום, יהא על העיריה לשוב ולפעול ביחס לחשבונותיהם של אלפי הנישומים שקיבלו החזר כספי. המבקשת טענה כי ברור כי הניסיון לגבות בחזרה את התשלומים שהועברו לנישומים יהיה כרוך בקשיים רבים, ולא מן הנמנע שהמשאבים שתידרש המבקשת להעמיד לטובת גביה זו תשחק את סכום ההחזר, והכל על חשבון הקופה הציבורית.

המבקשת טענה כי סיכויי הערעור גבוהים, והטענות נגד הקביעות התקדימיות בפסק-הדין קמא הן בעלות משקל רב. בעיקר טענה המבקשת נגד קביעת בית-משפט קמא לפיה אין להבחין בין הזכאות להנחה מכוח הוראות חוק {הנחות מנדטוריות} לבין הזכאות להנחה מכוח תקנות {הנחות וולונטריות}.

המבקשת טענה כי מחוקק המשנה הקנה לרשות המקומית סמכות ורשות לקבוע אילו הנחות תיתן, מה יהיה שיעורן המרבי, ומהם הכללים למתן הנחות אלה.

בנסיבות אלה, טענה המבקשת כי אין לחייב את הרשות לדרך חישוב מסויימת בניגוד לשיקול-דעתה כשהיא פועלת באופן סביר ומידתי. המבקשת טענה נגד קביעות נוספות בפסק-הדין ואף נגד תיקונו מיום 16.10.15, אשר לטענת המבקשת, הוא תיקון מהותי, אשר לא ניתן לעשותו במסגרת סעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט.

באשר למאזן הנוחות טענה המבקשת, כי משמעות יישום פסק-הדין עבור המבקשת הוא זיכוי מיידי של חשבון הזכאים בסך הנאמד על קרוב לשני מיליון ש"ח, ובהשקעת שעות עבודה רבות, כל זאת - מכספי ציבור. לעומת-זאת, עבור כל אחד מהנישומים מדובר בסכום של מאות עד אלפי ש"ח, ועיכוב השבתם לא יסב להם נזק משמעותי.

עוד טענה המבקשת, כי היא הפרישה מעל לשלושה מיליון ש"ח לטובת יישום פסק-הדין של בית-משפט קמא, וככל שערעורה לא יתקבל, תוכל להשיב את הסכומים כנדרש.

אם ישולמו הסכומים האמורים באופן מיידי לנישומים ויתקבל ערעור המבקשת, היא תיתקל בקשיי גביה מול נישומים רבים שיתבקשו להשיב סכומים אלה למבקשת.

המשיב טען בתגובה כי הוא מתנגד לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-משפט קמא, מאחר ויותר מארבע שנים חלפו מאז שקבע בית-משפט קמא כי עמדתה של המבקשת בחישוב ההנחה מארנונה אינה נכונה, ויותר מארבעה חודשים חלפו מיום מתן פסק-הדין, ואין הצדקה להמשיך לעכב את ביצועו.

באשר למאזן הנוחות טען המשיב כי יש להניח שרוב חברי הקבוצה הזכאים להשבה הם תושבי העיר, כך שההשבה תתבצע באמצעות זיכוי חשבון הארנונה שלהם אצל המבקשת.

המשיב טען כי בשל כך, באותה מידה יהיה ניתן לבצע את הגביה - לו יתקבל ערעור המבקשת - באמצעות הוספת חיוב לחשבונותיהם, ללא כל קושי.

באשר לסיכויי הערעור, טען המשיב כי כל טענות המבקשת נדחו כבר בבית-משפט קמא בנימוקים משכנעים, ומשכך הסיכויים אינם גבוהים.

עוד הוסיף המשיב כי אין מקום לעכב את ביצוע ההוראות האופרטיביות המופיעות בהחלטת בית-משפט קמא מיום 24.12.15, לפיהן על המבקשת לבצע חישובים מתאימים לגבי היקף ההשבה לו זכאי כל חבר בקבוצה, וכן עליה לאתר את חברי הקבוצה שאינם מתגוררים עוד בעיר.

בית-המשפט העליון {כב' השופט צ' זילברטל} קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקסד"א"}, הפורשת כנפיה גם על תובענות ייצוגיות, קובעת כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק-דין.

בית-המשפט הבהיר כי כדי לשכנע את בית-המשפט כי יש לעכב את ביצועו של פסק-דין ולחרוג מהכלל האמור, על המבקש להראות כי סיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובתו.

בין שני השיקולים קיימים יחסי גומלין באופן של "מקבילית כוחות". ואולם, נקבע לא אחת כי אבן הבוחן העיקרית בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע היא סוגיית "מאזן הנוחות".

כרגיל, כאשר מדובר בחיוב כספי, שיקולי מאזן הנוחות מובילים לתוצאה של דחיית בקשה לעיכוב ביצוע, שכן ביצוע פסק-הדין אינו יוצר מצב בלתי-הפיך. אלא שבנסיבות העניין, שיקול מאזן הנוחות מטה את הכף דווקא לטובת המבקשת {ע"א 7716/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' יהודה, פורסם באתר נבו (19.01.15)}.

בית-המשפט מצא כי לפי מה שעלה מהבקשה, איתור כלל הנישומים בשלב זה דורש השקעת שעות עבודה רבות והוצאת סכום הקרוב לשני מיליון ש"ח, אשר ייגרעו מהקופה הציבורית באופן מיידי.

בית-המשפט קבע כי עיכוב ביצוע פסק-הדין לא ירע בפועל את מצבם של הנישומים, אשר שילמו את תשלומי הארנונה הנדונים לפני זמן רב, מה גם שהסכום שזכאי לו כל חבר קבוצה לא היה כזה שהיה בו כדי להיטיב את מצבו באופן שיש חשיבות לזיכויו לאלתר.

כמו-כן, סבר בית-המשפט כי לו יידחה ערעור המבקשת, יועברו התשלומים הנדרשים לכל אחד מהנישומים בתוספת הפרשי ריבית והצמדה, וזאת בשים-לב לטענת המבקשת לפיה הופרשו שלושה מיליון ש"ח למטרה זו.

6. האם במקרה זה מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף לעניין אישור התביעה כתובענה ייצוגית נגד המשיבה בטענה כי המשיבה לא היתה רשאית לשנות גישתה בעניין שיעורי ההנחה בארנונה?
ב- דנ"מ 4469/15 {אריה יהודה גואטה נ' עיריית תל-אביב-יפו - השירות המשפטי, פורסם באתר נבו (19.11.15)} נדונה בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-משפט זה במסגרתו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בו נדחו תביעת המבקש ובקשתו לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נגד המשיבה. באותה תביעה טען המבקש כי המשיבה לא היתה רשאית לשנות גישתה בעניין שיעורי ההנחה בארנונה.

המבקש טען כי הטבלה העתידית הותקנה בעקבות המלצותיה של ועדה מקצועית אותה מינה שר הפנים {משרד הפנים, הוועדה לבחינת הנחות ופטורין בארנונה על-פי תקנות והסדרים במשק המדינה, התשנ"ג-1993, ועל-פי פקודת מיסי העיריה ומיסי הממשלה (פטורין), 1938 והעדכונים שחלו בתקנות ובפקודה (2011) (להלן: "ועדת קהת"}.

המבקש סבר כי פסק-הדין בערעור סיכל את כוונתו זו של שר הפנים, שהוא בעל הסמכות הבלעדית בעניין זה.

המבקש טען כי פסק-הדין התעלם גם מהחשיבות שיוחסה לכך שטבלת ההנחות נסמכה על המלצותיה של ועדה מקצועית שהקים שר הפנים {בג"צ 6741/99 יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3), 673 (2001) (להלן: "עניין יקותיאלי"}.

בנוסף, טען המבקש כי פסק-הדין סותר את ההלכה הקיימת שלפיה, בראייתו, ההנחה בארנונה נקבעת לפי הטבלה העתידית בלבד. זאת, הוא למד מהערה בעניין יקותיאלי, שלפיה תקנה 2(8) לתקנות והסדרים במשק המדינה התשנ"ג-1993, עניינה בהנחות הניתנות על-פי טבלאות הבאות בתוספת הראשונה לתקנות (תוספת אשר הוחלפה מדי שנה בשנה {שם, בעמ' 708)}.

עוד טען המבקש כי אין כל קשר בין השיקול של ודאות מבחינת הרשות המקומית לבין הבחירה בטבלה העתידית, שכן בעת קבלת ההחלטה בעניין זה אין הרשות יודעת כמה הנחה תתבקש ולאילו אחוזי הנחה יהיו זכאים התושבים.

המבקש הדגיש כי הרשות אינה מוסמכת לבחור בטבלה שאינה מעודכנת, משיקולי ודאות תקציבית והעיר כי ועדת קהת הביאה בחשבון את האפשרות שאימוץ הטבלה העתידית יגרום לבעיה תקציבית ואף הציעה פתרונות לכך.

בנוגע לתושבי הרשות המקומית, המבקש טען, כי אלה ודאי יברכו על חוסר הוודאות משום שכל סטיה בטבלה המעודכנת יכולה להיות אך לטובתם, שכן, כאמור, הטבלה מתעדכנת בהתאם לעליית יוקר המחיה.

לבסוף, טען המבקש כי פסק-הדין חתר תחת התכלית של סיוע לשכבות המצוקה והזהיר כי עלולות להיות לו השפעות רוחב קשות ביותר עליהן.

הוא הסביר כי ההכנסה החודשית הממוצעת בטבלת ההנחות מחושבת לפי שלושת החודשים האחרונים של השנה החולפת {כלומר, מדובר בהכנסה העדכנית של התושב}.

לעומת-זאת, הטבלה הקיימת כוללת נתונים לא מעודכנים של הכנסה חודשית ממוצעת. כפועל יוצא מכך, נגרם עוול לשכבות החלשות, שחלקן נפלטות מרשימת הזכאים להנחות. כך, לדברי המבקש, הוא עצמו היה זכאי בשנת 2012 ל- 70% הנחה בארנונה לפי הטבלה המעודכנת, בעוד שלפי הטבלה העדכנית אין הוא זכאי להנחה.

המשיבה התנגדה לבקשה, כאשר לטענתה, בפסק-הדין בערעור לא נקבעה הלכה חדשה, ולא היה בו משום חידוש והוא לא סתר הלכה קודמת של בית-משפט זה.

המשיבה טענה כי פסק-הדין עסק באימוץ טבלת ההנחה ויישומה על-ידי המשיבה בלבד, וגם המבקש הסכים שהרשות המקומית כלל לא חייבת לתת הנחה בארנונה.

המשיבה טענה כי בבקשה לא פורט כל נימוק לקיום דיון נוסף בתיק, והבקשה כללה רק נימוקים שעלו בערעור ונדחו, נימוקים שלא הצדיקו קיום דיון נוסף בפסק-הדין.

בתגובה לתשובת המשיבה, חזר המבקש על עיקר טענותיו שנזכרו בבקשה.

המבקש הוסיף כי פסק-הדין בערעור אפשר לרשויות המקומיות לעקוף את הטבלה העתידית ולא עלה בקנה אחד עם כוונת המחוקק שהעניק לשר הפנים סמכות בלעדית לקבוע מדי שנה טבלה עם קריטריונים אחידים ושווים לכל המדינה.

המבקש טען כי פסק-הדין התערב בקריטריונים האחידים שקבע שר הפנים בטבלה העתידית ופגע בעיקרון השוויון. בכך, לטעמו, חתר פסק-הדין תחת קריאתו החוזרת ונשנית של בית-משפט זה כי המחוקק ינקוט הליכי האחדה בדיני הארנונה.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה בקבעו כי במקרה זה לא מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט.

כידוע, דיון נוסף הוא הליך נדיר ויוצא דופן אשר בית-המשפט יידרש אליו רק מקום שבהלכה שנפסקה יש חידוש, קשיות או חשיבות משמעותיים במיוחד. תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא. לא עלה בידי המבקש לבסס, ולוּ באופן דחוק, את טענתו כי פסק-הדין בערעור סותר הלכה קיימת.

בית-המשפט הבהיר כי בתוספת הראשונה לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) מצויה טבלה בה פורטו שיעורי ההנחות המירביים בארנונה אותם רשאית הרשות המקומית להעניק לתושביה, בהתאם למספר הנפשות ולהכנסה החודשית הממוצעת.

הנתונים הכמותיים המופיעים בכל אחד מהקריטריונים בטבלת ההנחות מתעדכנים מדי שנה, בסוף חודש דצמבר, במסגרת תיקון שעורך שר הפנים בתקנות.

מאז שהותקנו התקנות נהגה המשיבה להתבסס בחישוב ההנחה על טבלת ההנחות המתייחסת לשנת הכספים שלאחריה {הטבלה העתידית}.

משנת 2012 העניקה המשיבה הנחות לפי טבלת ההנחות שהיתה קיימת במועד בו הותקן צו הארנונה ושהתייחסה לשנת הכספים החולפת {הטבלה הקיימת}.

7. האם השיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה חוקית, על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת?
ב- בר"מ 6367/15 {עיריית קריית מוצקין נ' מתן זיני, פורסם באתר נבו (03.11.15)} נדונה בר"ע על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים בה התקבלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת {להלן: "העיריה"} בגדרה עלתה הטענה כי השיטה בה נקטה העיריה כדי לקבוע את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה - חלוקה לחמש קבוצות גודל {שטח}, וחיוב אחיד לכל אחד מחברי הקבוצה - אינה עומדת בדרישות חוק ההסדרים המורה כי החיוב בארנונה כללית יחושב לפי סך המטרים הרבועים בנכס כשהוא מוכפל בתעריף הארנונה למטר רבוע.

המבקשת טענה כי לא עלה בידי המשיב להוכיח קיומה של אפשרות סבירה כי בסופו-של-יום היא תידרש להשיב לקבוצת התובעים סכומי ארנונה אותם גבתה ביתר ולכן היה מקום לדחות את בקשת האישור.

המשיב טען מנגד כי די בכך שנקבע כי שיטת החיוב בה נקטה העיריה היא בלתי-חוקית על-מנת שיותר לו לנהל נגדה תובענה ייצוגית, וכי הוא אינו נדרש להוכיח בשלב בקשת האישור את הנזק שנגרם לו או לחברי הקבוצה.

המשיב ציין כי בבקשת האישור טען כי לו היתה העיריה פועלת כחוק, סכום הארנונה למטר רבוע בו היתה מחייבת את מחזיקי הנכסים העסקיים הקטנים בכל אחת מחמש קבוצות הגודל אותן קבעה היה שווה בערכו לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו משלמים כיום מחזיקי הנכסים הגדולים ביותר בכל אחת מן הקבוצות {כלומר, בהתאם לתעריף הארנונה הנמוך ביותר בקבוצה}, והוא אף הגיש תחשיב בנוגע לסכום הגביה ביתר בהתבסס על הנחה זו.

המשיב טען כי כך נעשה במקרים אחרים בהם רשויות מקומיות עברו מחיוב בארנונה לפי חלוקה לקבוצות לחיוב לפי תעריף למטר רבוע, וכך יש לנהוג גם במקרה דנן. לפיכך, טען המשיב כי הוא עמד בנטל להוכיח כי ישנה אפשרות סבירה שנגבתה מחברי הקבוצה ארנונה ביתר.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופטת א' חיות} דחה את הבקשה מאחר ולפי ההלכה, בית-המשפט הדן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אינו נדרש להכריע במכלול השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, משל היה דן בתובענה הייצוגית עצמה, אלא רק באותן שאלות אשר ההכרעה בהן דרושה כדי לבסס קיומה של אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת.

במקרה דנן פסק בית-המשפט קמא כי די בכך שהשיטה בה קבעה העיריה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה אינה חוקית על-מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת.

בית-המשפט העליון קבע כי במסקנה זו אין לו מקום להתערב מהטעם שבשלב בקשת האישור לא עלה בידי העיריה לסתור את טענת המשיב ולפיה תעריף הארנונה למטר רבוע בו היו חייבים חברי הקבוצה, אילו היתה העיריה נוהגת כחוק, שווה בערכו לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו משלמים כיום מחזיקי הנכסים הגדולים ביותר בכל אחת מקבוצות הגודל אותן קבעה העיריה.

בית-המשפט העליון קבע כי הטענה אותה העלתה העיריה בהקשר זה, לפיה סכומי הארנונה למטר רבוע אותם היא גובה ממחזיקי נכסים עסקיים קטנים, נמוכים מהסכומים אותם גובות רשויות מקומיות אחרות - אין די בה כדי להדוף את בקשת האישור.

אשר-על-כן, בית-המשפט העליון פסק כי בהינתן העובדה שכל רשות קובעת את התעריפים לעצמה, אין בטענות שהעלתה העיריה כדי לייתר את הבירור הנדרש להכרעה בשאלה מהו תעריף הארנונה למטר רבוע אותו היתה גובה העיריה אילו היתה נוהגת על-פי שיטת החישוב שבה היא מחוייבת, לכאורה, על-פי הוראות החוק והתקנות. סוגיה זו דינה להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית עצמה.

8. האם בחלק מן הפעמים שילם המבקש את חיובי הארנונה שנדרשה ממנו בפיגור, וכתוצאה מכך נתווספו לסכומי הארנונה ששולמו על ידו, הפרשי הצמדה וריבית?
ב- ת"מ (חי') 26854-08-11 {מאיר פללס נ' עיריית חיפה הלשכה המשפטית, פורסם באתר נבו (11.10.15) (להלן: "העניין הנדון"} המבקש טען בבקשת האישור של התובענה לאישורה כייצוגית, שבחלק מן הפעמים שילם המבקש את חיובי הארנונה שנדרשה ממנו בפיגור, וכתוצאה מכך נתווספו לסכומי הארנונה ששולמו על ידו, הפרשי הצמדה וריבית.

המבקש טען כי חישוב ריבית הפיגורים באופן שנעשה על-ידי המשיבה לא חושב כדין בהיותו מבוסס, בין היתר, על חישוב ריבית דריבית.

המשיבה טענה כי שיטת גביית הארנונה על ידה היתה לפי כדין ובסמכות.

המשיבה טענה כי חישוב ריבית הפיגורים נעשה לפי הוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 {להלן: "חוק הרשויות המקומיות"} ועלה בקנה אחד עם תכליתו החקיקתית.

בהמשך לדיון שהתקיים בפני בית-המשפט ביום 28.04.13, הודיעו הצדדים, כי עלה בידם להגיע להסדר דיוני לפיו מתקבלת בקשת האישור של המבקש במובן זה שהמבקש עמד בכל התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות לעניין אישור התובענה שהגיש כתובענה ייצוגית, אך זאת מבלי לגרוע מטענות המשיבה לעניין עילת התביעה.

בהודעת הצדדים בדבר הסדר דיוני ובקשה למתן תוקף של החלטה להסדר זה צויין, כי הקבוצה התובעת תכלול את כל ציבור מחזיקי הנכסים, נושאי חיוב בארנונה כללית בתחומי המשיבה אשר נדרשו לשלם ושילמו חובות ארנונה בפיגור בתוספת תשלומי פיגורים על-פי חוק וזאת החל מיום 16.08.09 {למעט נישומים שחוב הארנונה שלהם הוסדר במסגרת הסכם פשרה שנערך מול המשיבה}.

בישיבת שהתקיימה בפני בית-המשפט ביום 07.10.15, בה נטלו חלק באי-כוח שני הצדדים וכן בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, הוגש הסכם פשרה מתוקן.
במהלך הדיון עצמו, אף בוצעו תיקונים שונים בגוף המסמך, בשים-לב להערות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, תיקונים שעליהם חתמו באי-כוח שני הצדדים.

לפי האמור, בהסכם הפשרה שונתה הגדרת הקבוצה התובעת, לכזו אשר תכלול את כל ציבור מחזיקי הנכסים נושאי חיוב בארנונה כללית בתחומי העיריה, אשר שילמו ו/או ישלמו חובות ארנונה בפיגור בתוספת תשלומי פיגורים על-פי חוק הרשויות המקומיות, בדרך של שיערוך החובות בשיטת הריבית דריבית החל מיום 16.08.09 ועד ליום 05.06.13 {מועד אישורה של התובענה המינהלית כייצוגית}, ולמעט נישומים הנמנים על חברי הקבוצה ואשר חוב הארנונה שלהם הוסדר בהסכם פשרה מול הנתבעת.

הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה יישמרו האינטרסים של שני הצדדים להליך זה עד שתצא הלכה חלוטה מלפני בית-המשפט העליון.

שיטת הריבית האפקטיבית שבמחלוקת בתיק הנדון, היתה תלויה ועומדת גם בפני בתי-משפט מחוזיים אחרים, ובכלל זה ההליך המשפטי המתקדם המתנהל בפני בית-המשפט המחוזי מרכז {ת"צ (מחוזי מרכז) 18004-08-11 בית אגמי חברה לשיווק בע"מ נ' עיריית ראשל"צ, פורסם באתר נבו (10.08.11) (להלן: "תיק בית אגמי)}.

הצדדים קבעו כי ככל שתיק בית אגמי לא יסתיים בפסק-דין חלוט, אלא בהסדר פשרה שיאושר על-ידי בית-המשפט המוסמך, יודיעו הצדדים לבית-משפט זה בתוך 60 יום על החלטתם בדבר אימוץ הסדר הפשרה.

ככל שלא יעלה בידי הצדדים בתיק בית אגמי להגיע להסכמה באשר לאימוץ הסדר הפשרה, יהא המבקש רשאי לחדש את תביעתו תוך שמירת מלוא הזכויות העומדות לו כיום.

הצדדים הסכימו, שאם יינתן פסק-דין חלוט במחלוקת {תיק בית אגמי} אשר יורה על בטלות שיטת חישוב ריבית הפיגורים האפקטיבית, תפעל המשיבה לחדילה מיידית של שיערוך החובות ושיטת הריבית דריבית וליישום מיידי של קביעות פסק-הדין החלוט ועריכת כל השינויים המתחייבים לצורך שינוי שיטת שיערוך החובות בתוך 90 ימים ממועד מתן פסק-הדין החלוט.

כן תפעל המשיבה לפרסום דבר מתן פסק-הדין החלוט בשלושה מן העיתונים היומיים שצויינו בפסקה ג 1 של הסכם הפשרה, וכן לפרסום נוסף באחד משני העיתונים המקומיים אשר צויינו, ובנוסף גם באתר האינטרנט של המשיבה, וזאת לשם הזמנת כל מי שנמנה על חברי הקבוצה, ששילם תשלומי ריבית בשיטת ריבית דריבית, לפנות אל המשיבה בתוך 120 ימים ממועד פרסום המודעה בבקשה כי יוחזרו לו כל הפרשי הריבית שנגבו ממנו בשיטת הריבית דריבית.

המשיבה תפעל להחזרת תשלום היתר לפי הוראות סעיף 6 לחוק הריבית, התשי"ז-1957.

הובהר, כי הפרסום באתר האינטרנט של המשיבה יימשך על פני 4 חודשים ברציפות.

כדי להקל על הליך פניית חברי הקבוצה אל המשיבה, תפעל המשיבה למינוי גורם ייעודי במשרדי מינהל הכספים שיהא אמון על כל הטיפול בנושא ההשבה.

במודעת פרסום פסק-הדין יפורט שמו של הגורם הייעודי, עם פרטי התקשרות מלאים ונהירים לטובת חברי הקבוצה. לצורך בירור הזכאות להשבה, לא יידרש מי מחברי הקבוצה למסור למשיבה כל מידע זולת שמו, מספר תעודת הזהות שלו וכתובת הנכס הנישום.

בחלוף 180 ימים ממועד מתן פסק-הדין החלוט, ימסרו הצדדים דיווח מפורט לבית-המשפט על השלמת כל השינויים המערכתיים הנדרשים לשינוי שיטת שערוך החובות, וכן בדבר השלמת חובת ההשבה כפי שנקבע בסעיף ג' 1 של הסכם הפשרה.

עוד צויין בהסכם הפשרה, שאם יורה פסק-הדין החלוט בעניין בית אגמי על בטלות שיטת חישוב הריבית האפקטיבית בתחולה הצופה פני עתיד בלבד, תחול על המשיבה החובה לתקן את שיטת החישוב בפנקסיה, ולשערך את החובות, בהתאם לשיטת החישוב שתיקבע בפסק-הדין החלוט וזאת החל ממועד פרסום פסק-הדין החלוט ו/או החל מן המועד שייקבע בפסק-הדין החלוט להחלת השינוי, הכל לפי המאוחר.

עוד הבהירו הצדדים, שכל קביעה חלוטה של בית-המשפט העליון, שלא תיוחד לצדדים הנוטלים חלק בתיק בית אגמי בלבד, תכובד על-ידי המשיבה.

בעניין הנדון, בית-המשפט קבע כי לאחר שנתן דעתו לכל האמור בהסכם הפשרה שהוגש ביום 07.10.15 לבית-המשפט, ולאחר ששמע את עמדותיהם של באי-כוח הצדדים בדיון שהתקיים בפניו, ובכלל זה הערות בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, שוכנע בית-המשפט שהסכם הפשרה סביר והוגן ושומר על האינטרסים של שני הצדדים, וכי הובאו בו בחשבון ההערות של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה.

אשר-על-כן, בית-המשפט פסק כי תנאי הסכם הפשרה סבירים, וכי אינו רואה מניעה מלאשר את הסדר הפשרה, ולתת לו תוקף של פסק-דין.

9. האם יש לקבל את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית בשל כך שהמשיבה לא החזירה לנישומים תשלומי חובה שנגבו ביתר, אף שרשמה בגינם יתרת זכות לטובתם, אך לא יידעה אותם כי נוצרה לטובתם יתרת זכות וגבתה ריביות מיותרות מבלי להתחשב ביתרות הזכות?
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 37240-12-12 {עזרא מורדכי נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (11.10.15)} נדונה לפני בית-המשפט בקשה לאישור תובענה ייצוגית בהתאם לפרט 11 בתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות בה המבקש טען כי המשיבה אינה משיבה לנישומים תשלומי חובה שנגבו ביתר, בין בהשבה ובין בקיזוז, אף שהיא רושמת בגינם יתרת זכות לטובתם.

כמו-כן טען המבקש, כי המשיבה גבתה ריביות מיותרות מבלי להתחשב ביתרות הזכות. בנוסף, עליה להשיב את יתרות הזכות בצירוף ריבית.

תמצית בקשת האישור היתה כי יתרות זכות שנוצרות לטובת נישומים בידי הרשות מקורן בתשלומי חובה ששילם נישום, כמו ארנונה, היטלי השבחה היטלי פיתוח, אגרות ועוד, שלאחר תשלומם נסתבר כי שולמו ביתר.

יתרות זכות בארנונה נוצרות עקב חילופי דיירים, שינויים ב"קובעי המס" {הקטנת שטח הנכס או הקטנת התעריף}, מתן הנחה או פטור במהלך שנת המס, קבלת ערר ועוד.

יתרות זכות נוצרות מדי שנה בחשבונות התושבים, הנישומים. רישומה של יתרת זכות מהווה הודאה של הרשות בתשלום יתר.

יתרת הזכות האמורה נוצרה בשל כך שאשת המבקש הציגה במרץ 2006 זכאות להנחת אזרח ותיק בארנונה.

מאחר שהארנונה לחודשים ינואר-פברואר כבר שולמה על-ידי המבקש, המשיבה רשמה בספרים אותם היא מנהלת יתרת זכות לטובת המבקש בגין חודשים אלה.

בדו"ח, נרשמה יתרת הזכות בערך נומינלי של 153.7 ש"ח, ונשאה הצמדה בסך 1.57 ש"ח וריבית בסך 2.83 ש"ח עד לסוף שנת 2006. בשנת 2007 לא הועברה יתרת הזכות כ"יתרת פתיחה", והגביה בשנת 2007 התחילה מאפס.

למרות שהמבקש המשיך לשלם ארנונה למשיבה בגין הדירה בשנים הבאות, באמצעות הוראת קבע מחשבונו, המשיבה לא קיזזה את יתרת הזכות מחיוביו השוטפים, אלא רק רשמה אותה בספרים.

ליתרת הזכות לא הוסיפה המשיבה ריבית אלא הצמדה חלקית. למבקש או לאשתו לא נמסרה הודעה על יתרת זכות זו והיא לא פורטה במסמכי המשיבה שנמסרו להם מעת לעת, כמו דרישות בגין חיובי הארנונה שנשלחו אליהם כל העת.

המשיבה טענה כי עשתה במיטב יכולתה להשבת יתרות זכות לנישומים, כאשר בשנת 2011 השיבה המשיבה ל- 2,005 נישומים יתרות זכות בסכום כולל של 20,529,516 ש"ח ובשנת 2012 השיבה ל- 2,077 נישומים יתרות זכות בסכום של 17,541,522 ש"ח.

המשיבה טענה כי היא משיבה את יתרות הזכות בהתאם להוראות חוק הריבית, תשי"ז-1957 {להלן: "חוק הריבית"}, בצירוף הפרשי הצמדה - במקרה בו לא התקבלה דרישה בכתב להשבת הסכומים, ובצרוף ריבית פיגורים - במקרה בו התקבלה דרישה בכתב והכל בהתאם להוראות החוק הריבית.

המשיבה טענה כי באמתחתה מצויים כ- 85,000 חשבונות ארנונה של נישומים שונים וקורה לעיתים, שיש צורך לזכות חשבונות של נישומים בגין חיובים אשר, בדיעבד, נתברר כי נגבו ביתר, או שנפלה בהם שגגה.

המשיבה הוסיפה כי תשלומי הארנונה שנגבו מהמבקש נגבו כדין, וכי לא התקיימה גביה שלא כדין במקרה הנדון.

המשיבה הוסיפה כי תביעת המבקש היתה לחייב את המשיבה ליזום פעולות אקטיביות של קיזוז וזיכוי, כאשר גם תביעת המבקש להשבת יתרות הזכות בצירוף ריבית לפי חוק הריבית אין לה בסיס נוכח קביעה מפורשת בחוק הריבית כי על הרשות להשיב את הסכום בצירוף ריבית רק במקרה של פניה בכתב של הנישום.

אשר-על-כן, טענה המשיבה כי תביעת המבקש אינה יכולה להידון כתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי הוא מאשר את הבקשה לאישור תביעה ייצוגית בשל כך שהמשיבה לא החזירה לנישומים תשלומי חובה שנגבו ביתר, אף שרשמה בגינם יתרת זכות לטובתם, אך לא יידעה אותם כי נוצרה לטובתם יתרת זכות וגבתה ריביות מיותרות מבלי להתחשב ביתרות הזכות.

10. האם יש לאשר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים בגין איחורים בתשלומי ארנונה?
ב- ת"צ (ת"א) 17522-09-12 {יעקב טוטיאן נ' עיריית חולון, פורסם באתר נבו (07.10.15)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים בידי עיריית חולון, בגין איחורים בתשלומי ארנונה.

המבקש טען כי המשיבה נהגה לחייב בריבית פיגורים החל ממועד מוקדם מן המועד האחרון לתשלום, כפי שנקבע בצו הארנונה. המבקש העריך על בסיס נתונים שחילץ מדוחותיה הכספיים של המשיבה את סך כל הכספים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור עקב השתת ריבית פיגורים בטרם המועד האחרון לתשלום על-פי צו הארנונה, בסך 5,272,100 ש"ח.

המבקש הוסיף וטען כי לבד מתביעת השבה של הסכומים שנגבו ביתר ביקש המבקש שבית-המשפט יצהיר כי לחיוב בריבית מצטברת בשל פיגור בתשלומי חובה אין כל בסיס בחקיקה, וכי דינם של כל חיובי הארנונה הכללית הקיימים במחשבי המשיבה, והנובעים מהפרשים בין ריבית מצטברת לבין ריבית רגילה, להתבטל, וכפועל יוצא להורות למשיבה לשנות את שיטת החישוב במחשביה לשיטת ריבית צמודה רגילה ולעדכן את כל החובות הקיימים כיום ברישומיה בהתאם.

בנוסף טען המשבקש כי יש על המשיבה להצהיר כי כל חיובי הארנונה הכללית הקיימים במחשבי המשיבה ומקורם בריבית פיגורים בשל איחורים של פחות מ- 30 ימים עליהם הקרן שולמה, בטלים ומבוטלים, וכפועל יוצא להורות למשיבה לשנות בהתאמה במחשביה את חובות הנישומים ואת המועדים לגביית ריבית פיגורים.
עוד טען המבקש כי יש על המשיבה להצהיר כי כל ריבית פיגורים בשל ארנונה כללית הקיימת במחשבי המשיבה ומקורה בריבית פיגורים {ופירותיה} שחושבה לפני המועד שבו חל המועד לתשלום על-פי צו הארנונה ועד למועד צו הארנונה, בטלה ומבוטלת, וכפועל יוצא להורות למשיבה לבטל במחשביה חובות אלו.

בשולי טענותיו טען המבקש כי יש להורות למשיבה ליידע את הנישומים ביתרות חוב הנזקפות לחובתם גם אם מדובר בסכומים קטנים וגם אם מדובר בריבית פיגורים בלבד, בהודעות תשלום הארנונה המופקות אחת לחודשיים, או להפיק לנישומים הודעות תשלום מעודכנות ביתרת החוב, או ליתן כל סעד אחר שבית-המשפט ימצא לנכון אשר ימנע את הסחבת שנקטה המשיבה בגביית פיגור בתשלומים תוך ניצול אי-ידיעת הנישומים בדבר יתרת חובותיהם.

המבקש הגדיר את חברי הקבוצה אותה הוא ביקש לייצג ככלל משלמי הארנונה הכללית לעיריית חולון מהם גבתה עיריית חולון תשלומי חובה במשך 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה וששלמו תשלומי יתר בצורה של גביית "ריבית מצטברת" ו/או תשלום בתקופת 30 ימי החסד ו/או שנאלצו לשלם ריבית פיגורים גבוהה בשל שיהוי שנגרם על-ידי עיריית חולון במשלוח הודעות חיוב ו/או אשר נגבתה מהם ריבית פיגורים שחושבה לפני המועד בו חל המועד לתשלום על-פי צו הארנונה ועד למועד בו חל צו הארנונה.

המשיבה טענה כי היתה חדילה של גביה בפועל החל מאמצע שנת 2008 גם בכל הנוגע לחישוב תקופת הריבית ממועד מוקדם יותר מזה הקבוע בצו הארנונה.

המשיבה טענה כי טענת המבקש נגד אי-יידוע הנישומים בדבר חובות פיגורים קטנים אינה מתאימה להליך של תובענה ייצוגית, בהיותה מכוונת נגד מדיניות הגביה של המשיבה ולא נגד חוקיות חובות הפיגורים עצמם, שלא היתה נתונה למחלוקת.

גם לגופו של עניין טענה המשיבה, כי יש לדחות את הטענה, שכן קיימות חלופות סבירות אחרות ליידוע הנישומים בדבר חובות קטנים, פרט להטלת חובת היידוע על שכם המשיבה.

לבסוף, טענה המשיבה כי המבקש לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק, ומנגד כי קבלת הבקשה תגרום לנזק כבד לציבור, וכי לא הורמו הנטלים בדבר תום-לב, ייצוג הולם, יעילות והוגנות.

בית-המשפט קבע כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה בשאלת פרשנותו הנכונה של המונח "ריבית צמודה", המופיע בהגדרת תשלומי הפיגורים שבחוק הריבית - האם מדובר בריבית רגילה כטענת המבקש, או שמא בריבית מצטברת כטענת המשיבה.

בית-המשפט מצא כי אין ספק שמדובר בשאלה משפטית מהותית, משותפת לכל חברי הקבוצה ובעלת חשיבות עקרונית לכלל משלמי הארנונה בתחום שיפוט המשיבה.

בית-המשפט סבר כי לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לקיומם של "פגמים מטיבים", המקזזים לכאורה כל נזק פוטנציאלי שיכול להיגרם לנישומים כתוצאה מהשתת ריבית מצטברת, שכן למעשה מדובר בשומת ארנונה רטרואקטיבית וכי אין הוכחה כי מדובר ב"הטבות" עבור הנישומים.

בית-המשפט הבהיר כי המשיבה לא יכולה לקבוע את מדיניותה כרצונה ללא התחשבות בחוק, כך ש"הפגמים המטיבים" בשיטת הגביה שלה, אם אלה קיימים כל עיקר, אינם יכולים להסיר את אי-החוקיות מעל חיוב בריבית מצטברת.

אפילו אם שיטת ריבית מצטברת אינה מותרת ברמה חודשית, היא בוודאי מותרת ברמה השנתית. זה מכוח העיקרון הבסיסי בדיני ארנונה שכל שנת מס מהווה יחידת מיסוי עצמאית.

אינדיקציה נוספת לכך כי תשלומי הפיגורים אינם בגדר תשלומי חובה לפי חוק הריבית נעוצה בעובדה כי המחוקק לא קבע מהו המועד בו יש לשלם את תשלומי הפיגורים, זאת להבדיל מתשלום החובה עצמו שמועד שילומו נקבע בצו הארנונה.

שאלת חוקיותה של השתת ריבית מצטברת בגין פיגורים בתשלומי ארנונה נדונה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית ב- ת"צ (מרכז) 18004-08-11 {בית אגמי חברה לשיווק בע"מ נ' עיריית ראשל"צ, פורסם באתר נבו (10.08.11(}.

בית-המשפט פסק כי הפרשנות לפיה שיטת חישוב זו אינה חוקית היא לכאורה הפרשנות העדיפה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, שנמחקה בהסכמת הצדדים {בר"מ 2980/13 עיריית רחובות נ' אייל דדיה, פורסם באתר נבו (17.11.14)} ובכך היה תימוכין למסקנה שאליה בית-המשפט הגיע.
בית-המשפט ציין כי לא ידע מהו הבסיס ל"קפיצת המדרגה" שביצעה המשיבה מהנחת הבסיס, שנדמתה לו כנכונה, שכל שנת מס היא יחידה עצמאית, אל התוצאה של חיוב פיגורי תשלום ארנונה בריבית מצטברת.

מן הניתוח שערך בית-המשפט סבר כי חוק הריבית אינו מתיר לעיריה לגבות ריבית דריבית ואין שום מקור חוקי אחר שבו ניתן לעגן את החיוב הזה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט אישר את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה גביה שלא כדין של תשלומי פיגורים בגין איחורים בתשלומי ארנונה. בית-המשפט פסק כי התקיימה אפשרות סבירה שיקבע כי חוק הריבית אינו מתיר לעיריה לגבות ריבית מצטברת.

11. האם יש על בית-המשפט לקבל את הודעת החדילה של המשיבה לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, ולהורות על דחיית התובענה של המבקש ועל דחייתה של בקשת האישור?
ב- ת"צ (חי') 1509-03-15 {אוסאמה שחאדה נ' מועצה מקומית ג'וליס, פורסם באתר נבו (01.09.15)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש תובענה כנגד המשיבה ובקשה לאישורה כייצוגית.

המבקש טען כי המשיבה חייבה את חברי הקבוצה בתשלום ריבית פיגורים והפרשי הצמדה על הוצאות פעולות האכיפה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 {להלן: "חוק הרשויות המקומיות"}, הגם שלטעמו רשאית המשיבה לגבות את הוצאות פעולות האכיפה ממי שלא שילמו את חובות הארנונה שלהם במועד בכפוף לאמור בהוראות תקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א-2011 {להלן: "תקנות המיסים (גביה)"}, כשבתקנות גביה אלה נקבע, שהוצאות האכיפה תהיינה צמודות למדד בלבד ותעודכנה אחת לשנה.

המשיבה טענה בתגובתה לבקשת האישור, כי יש לדחות על-הסף את הבקשה בהיותה נגועה בחוסר תום-לב ו/או באי-נקיון כפיים, שכן המבקש העלים מעיני בית-המשפט את מסכת חובותיו בגין תשלומי ארנונה אותם הוא חב למשיבה.

המשיבה טענה גם שהמבקש זכה להנחה משמעותית בתשלומי ארנונה בשיעור של 80% בהיותו מקבל הבטחת הכנסה, כאשר לטענת המשיבה, המבקש נחשב כ- "סרבן תשלומים סדרתי", וחובותיו למשיבה מגיעים לסכום העולה על 50,000 ש"ח.

המשיבה טענה כי בקשת האישור התובענה כייצוגית משוללת יסוד, זאת מאחר ותשלומי "החובה" שבסעיף ההגדרות של חוק הרשויות המקומיות, כללו כל תשלום המגיע לרשות מקומית לפי דין, ומכאן זכותה וסמכותה של הרשות המקומית לחייב ולהטיל ריבית פיגורים בגין כל תשלום חובה שלא שולם תוך 30 יום מן המועד שנקבע לתשלומו.

לטעמה של המשיבה, בגדר ההגדרה הרחבה נכללות הוצאות האכיפה והגביה שרשאית הרשות המקומית לגבות ביחד עם תשלומי הארנונה.

לדעת המשיבה, ההוצאות המעוגנות בתקנות המיסים (גביה), כלולות בהגדרה הרחבה של "תשלומי חובה", ולכן רשאית רשות מקומית להטיל ולגבות ריבית פיגורים בגין הוצאות אכיפה.

המבקש טען, בתשובתו לתגובת המשיבה, כי מעיון במערכת "נט המשפט" עלה שהמבקש טרם הוכרז כפושט רגל, ולכל היותר ניתן כנגדו צו כינוס, ולכן הוראות פקודת פשיטת הרגל אינן חלות עליו.

כמו-כן טען המבקש, כי בית-המשפט נוטה לרפא סעד של סילוק על-הסף על-ידי מציאת תובע חלופי, אך זאת בשלב מאוחר יותר של הדיון, כשהחלפת התובע הייצוגי נועדה למנוע המשך התנהלות שלא כדין של הרשות.

המבקש טען בתשובה, כי חוייב ושילם למשיבה במהלך השנים חובות ארנונה שכללו הוצאות אכיפה בתוספת ריבית והצמדה.

המבקש טען כי אין בטענות שהעלתה המשיבה בתגובתה כל בסיס עובדתי, או משפטי.

כמו-כן טען המבקש שהוא עמד בכל חובותיו ושילם למשיבה את המיסים הנדרשים עד לשנת 2013, והוא מקבל הנחה בארנונה בזכות ולא בחסד.

המבקש טען כי לדעתו מנועה המשיבה מלהוסיף ריבית פיגורים להוצאות האכיפה, הואיל ובהתאם לתקנות המיסים (גביה), אין היא מוסמכת לעשות כן.

כמו-כן, טען המבקש כי יש להפריד בין חוב ארנונה לבין הוצאות אכיפה.
במסגרת השלמת טיעון לתגובת המשיבה הוסיף המבקש, כי חובו כלפי המשיבה עד אפריל 2012 נכלל בהליך פשיטת הרגל, ואולם החוב ממאי 2012 עד דצמבר 2012, וכן מינואר 2013 עד דצמבר 2013 - שולם במלואו למשיבה.

חוב הארנונה שלו לשנת 2014 - שולם ללא מתן הנחה על דרך קיזוז יתרתו של המבקש אצל המשיבה. באשר לחוב הארנונה לשנת 2015 הגיש המבקש בקשה לקזז את החוב מן היתרה, אך טרם קיבל תשובה מנציגי המשיבה.

בית-המשפט קבע כי אין להתעלם מטענתה של המשיבה, לפיה מספר בתי האב אצל המשיבה הנושא בתשלום ארנונה איננו גבוה, ובקשה זו נגעה רק לאלה אשר לא שילמו את הוצאות האכיפה במועד.

בית-המשפט הציב את כל הנתונים והשיקולים הרלוונטיים, והחליט לחייב את המשיבה לשלם לבא-כוח המבקש שכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 11,000 ש"ח.

אשר-על-כן, בית-המשפט אישר את הודעת החדילה לפי סעיף 9(ב) של חוק תובענות ייצוגיות, והורה על דחיית התובענה של המבקש ועל דחייתה של בקשת האישור.

בית-המשפט חייב את המשיבה לשלם לבא-כוח המבקש שכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 11,000 ש"ח.

12. האם חוק העזר עורך אבחנה בין כמויות אשפה בסיסיות אשר העיריה מחוייבת לפנות בתמורה לתשלום מיסי הארנונה ובין כמויות אשפה חריגות אשר נדרש מימון נוסף לשם פינויין?
ב- בר"מ 4091/15 {עיריית נצרת עילית נ' אבי סופר בע"מ, פורסם באתר נבו (20.08.15)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקשת {להלן: "העיריה"}, בה טענה המבקשת כנגד חוקיות אגרת פינוי האשפה שגבתה המבקשת מכוח חוק העזר לנצרת עילית (שמירת איכות הסביבה), התשס"א-2001 (להלן: "חוק העזר"}.

בית-המשפט קמא עמד על כך שבפסק-הדין שניתן ב- בג"צ 1756/10 {עיריית חולון נ' שר הפנים, פורסם באתר נבו (02.01.13) (להלן: "עניין עיריית חולון")} נקבע כי רשות מקומית רשאית לגבות אגרה מיוחדת בעבור פינוי פסולת שמייצרים מפעלים בתחומה רק בתנאי שהפסולת שבגין פינויה נגבית האגרה קשורה בתהליכי הייצור של המפעל וחורגת מכמות האשפה הבסיסית שהרשות מחוייבת לפנות בתמורה לתשלום מיסי הארנונה.

במקרה דנן, כך קבע בית-המשפט קמא, חוק העזר אינו עורך כל אבחנה בין כמויות אשפה בסיסיות אשר העיריה מחוייבת לפנות בתמורה לתשלום מיסי הארנונה ובין כמויות אשפה חריגות אשר נדרש מימון נוסף לשם פינויין, ומחייב את כל המפעלים בנצרת עילית לשלם אגרה בעבור פינוי של כל ליטר אשפה המיוצר על ידם.

עוד קבע בית-המשפט קמא כי גם לפני שניתן פסק-הדין בעניין עיריית חולון לא היתה העיריה, לכאורה, רשאית לגבות אגרה בעבור פינוי אשפה אותה היתה מחוייבת לפנות בתמורה לתשלום מיסי הארנונה.

עוד קבע בית-המשפט קמא כי העובדה שמשרד הפנים לא קבע אמות-מידה מנחות בנושא אגרת פינוי אשפה אין משמעותה שהעיריה היתה פטורה מחובתה לספק לבעלי עסקים ומפעלים בעיר שירותי פינוי אשפה בסיסיים בתמורה למיסי הארנונה המשולמים על ידם או שהיתה רשאית לגבות מהם אגרה בעבור כל ליטר אשפה שייצרו.

המבקשת טענה כי לבירור שאלה זו חשיבות מכרעת בעניין הנדון שכן אם אכן יקבע כי אגרת פינוי האשפה מממנת רק חלק מעלויות פינוי הפסולת התעשייתית בעיר משמעות הדבר היא שחלק מעלויות פינויה של פסולת זו ממומנות באמצעות מיסי הארנונה, ומכאן שטענת המשיבה לפיה העיריה מחייבת מפעלים בתשלום אגרה בעבור פינוי של כל ליטר אשפה המיוצרת על ידם אינה נכונה.

המשיבה טענה כי אין ממש בטענת העיריה לפיה בקבוצת התובעים נכללים גם מפעלים שלא שילמו אגרת פינוי אשפה שכן בהגדרת הקבוצה נקבע מפורשות כי היא כוללת רק מפעלים שנגבתה מהם אגרת פינוי אשפה בפועל.

עוד הוסיפה המשיבה את טענת העיריה לפיה ההלכה שנפסקה בעניין עיריית חולון אינה חלה על חוקי עזר שתוקנו לפני מתן פסק-הדין. בהקשר זה טענה המשיבה כי חובתה של רשות מקומית לספק שירותי פינוי אשפה בתמורה לתשלום מיסי הארנונה נקבעה בפסיקה לפני שניתן פסק-הדין בעניין עיריית חולון {עת"מ (חי') 7784-04-09 קריון - מרכז קניות בע"מ נ' עירית קרית ביאליק, פורסם באתר נבו (28.06.09)} ומכאן שמלכתחילה לא היתה העיריה רשאית לחייב מפעלים בתחומה לשלם אגרה בעבור פינוי כמויות פסולת רגילות.

ביום 17.07.14 הגישה המשיבה נגד העיריה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה נטען כי אגרת פינוי האשפה נגבית על ידה שלא כדין, וזאת משום שאגרה זו מוטלת באופן גורף על כלל בעלי העסקים בעיר ללא קשר לכמות וסוג האשפה אותה הם מייצרים ומחייבת אותם לשלם גם בעבור פינוי אשפה "בסיסי" הממומן באמצעות מיסי הארנונה.

בית-המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים אשר קיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית נצרת עילית, בה טענה המשיבה כנגד חוקיות אגרת פינוי האשפה שגבתה העיריה מכוח חוק העזר לנצרת עילית (שמירת איכות הסביבה), התשס"א-2001, מבלי שקבעה בחוק העזר קריטריונים אשר יבטיחו כי אגרה זו תיגבה רק ממפעלים המייצרים כמויות אשפה חריגות ורק בעבור פינוי כמויות חריגות של אשפה כאמור.

13. האם ההנחה נושא בקשת האישור {הנחה בארנונה לאזרח ותיק שמקבל קצבת זקנה לנכה} צריכה להינתן באופן אוטומטי, או שמא יש תנאים שצריך הזכאי לקיים לפני קבלת ההנחה?
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 53534-07-12 {כן לזקן - לקידום זכויות הותיקים נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (18.08.15)} המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בגין גביית ארנונה ביתר מאזרחים ותיקים הזכאים לקצבת זקנה לנכה. בית-המשפט נדרש לשאלה: האם ההנחה נושא בקשת האישור {הנחה בארנונה לאזרח ותיק שמקבל קצבת זקנה לנכה} צריכה להינתן באופן אוטומטי, או שמא יש תנאים שצריך הזכאי לקיים לפני קבלת ההנחה.

לפי סעיף 9 בחוק האזרחים הותיקים, תש"ן-1989 {להלן: "חוק האזרחים הוותיקים"} זכאי אזרח ותיק המקבל גמלה מכוח חוק הבטחת הכנסה לפטור מלא {100%} מארנונה בגין 100 מ"ר בדירת מגורים.

אשר-על-כן תוצאת התיקון בחוק והתקנות לעיל היא כי חברי הקבוצה, אזרחים ותיקים המקבלים קצבת זקנה לנכה, זכאים להטבה של פטור מלא מארנונה בגין 100 מ"ר בדירת מגורים, החל מיום 01.06.11.

למבקשת התברר, שהמשיבות אינן מיישמות את ההטבה, בטענה שלא קיבלו ממשרד הפנים הנחיות בדבר יישום ההטבה, ובטענה שהיא טרם אושרה בידי מועצות העיר וטרם הוכנסה לצווי הארנונה הספציפיים.

המשיבות לא פירטו את דבר ההטבה בצווי הארנונה שלהן ובפרסומי מחלקת הארנונה שלהן וכתוצאה מכך המשיבות גבו מחברי הקבוצה ארנונה ביתר.

הסעד אשר התבקש הוא סעד כספי, כלומר,השבת סכומי הארנונה שגבתה מי מהמשיבות בתקופת התביעה מחברי הקבוצה בגין 100 מ"ר ראשונים בדירת מגורים.

המשיבות טענו כי אין לתת הנחה או פטור מתשלומי הארנונה אלא על-פי דין ועל-פי עמידה בקריטריונים שנקבעו בדין.

המשיבות הוסיפו כי אין יסוד בדין לטענת המבקשת שיש לתת הנחה מארנונה לאזרחים ותיקים המקבלים קצבת זקנה לנכה באופן אוטומטי, רק משום שאזרחים ותיקים הזכאים לגמלת הבטחת הכנסה מקבלים כך את ההנחה.

המשיבה טענה גם כי המבקשת טענה כי הרשימות מאפיינות רק מיהו אזרח ותיק המקבל קצבת זקנה לנכה ולא אם הוא עומד בתנאי סעיף 9 בחוק האזרחים הוותיקים, לצורך קביעת זכאותו להנחה מארנונה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין גביית ארנונה ביתר מאזרחים ותיקים הזכאים לקצבת זקנה לנכה.

בית-המשפט קבע, כי קיימת אפשרות, כי ייקבע שמקבלי קצבת זקנה לנכה זכאים להנחה בתנאים שבהם זכאים מקבלי גמלת הבטחת הכנסה לאותה הנחה, כלומר, על-פי רשימות המוסד לביטוח לאומי ללא מבחן הכנסה או בקשה.

נוכח הנוהג של המשיבות לתת את ההנחה למקבלי הבטחת הכנסה על-פי אישורי המוסד לביטוח לאומי, ונוכח התקנות שהותקנו וקבעו תחולה רטרואקטיבית של ההנחה, סבר בית-המשפט כי היה על המשיבות לפעול לקבלת רשימות המוסד לביטוח לאומי של הזכאים לקצבת זקנה לנכה.

בית-המשפט קבע כי בנסיבותיו של עניין זה יש להורות על החלפת התובע המייצג, קרי החלפת המבקשת ב"אדם שיש לו עילה בתביעה" כלפי המשיבות.

עוד קבע בית-המשפט, כי פניה מוקדמת על-מנת שתעמוד בחובת תום-הלב וההגינות סביר שתיעשה בכתב, באופן מפורט ובהיר, ותעלה את הסוגיה נושא התובענה העתידית, כלומר, תשטח בפני הרשות בקליפת אגוז את התובענה העתידית.

בית-המשפט מצא לגבי הרשויות שלא פעלו למתן ההנחות נושא התובענה בעקבות הגשת התובענה, כי ברור שלא היה בפניה מוקדמת כדי לייתר את ההליך הייצוגי ומכורח נסיבות אלה, אין לזקוף את היעדר הפניה לחובת המבקשת.

14. האם יש לפסוק גמול ושכר-טרחה לפי סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות, לאחר שניתן פסק-דין המאשר הודעת חדילה מגביית ארנונה ביתר?
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 62814-03-15 {משה קסלר נ' מועצה מקומית גני תקוה, פורסם באתר נבו (17.08.15)} נדונה סוגיה בה ביום 30.03.15 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר מנישומים המשלמים ארנונה בהסדר תשלומים, עקב שגיאה בהצמדת חיוב הארנונה הראשון בשנת הכספים לתקופת ינואר-פברואר בכל אחת מהשנים 2015-2013.

המבקש טען כי גביית היתר התקיימה ב- 16 השנים האחרונות והיקפה בזמן זה למעלה ממיליון ש"ח. ב- 4 השנים האחרונות חלה ירידה במדד בין חודשים אוקטובר לנובמבר ובמהלכן נגבו ביתר 350,000 ש"ח בערכים ריאליים.

התובענה דוגמת זו הוגשה נגד 11 רשויות. היא תובענה ייחודית וראשונית המתמקדת בתשלום הראשון של שנת הכספים.

המבקש טען כי המשיבה בחרה לא לציין את סכום גביית היתר במסגרת הודעת החדילה, וכי יש לפסוק למבקש סכום ריאלי בהתאם לסיכון למאמץ ולתועלת על-מנת לתמרץ הגשת תובענות ראויות גם נגד רשויות קטנות.

המבקש טען כי על-פי היחסיות לסכומים שנפסקו ב- עע"מ 9237/12 {עיריית מודיעין מכבים רעות - ב"כ עו"ד דנה חפץ טוכלר, עו"ד בליבאום יפעת נ' א. ש. ברקאי בע"מ, פורסם באתר נבו (20.01.13)} יש לפסוק למבקש גמול של 13,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו בסכום של 52,500 ש"ח.

המשיבה טענה כי סכומי גביית היתר אשר נטענו על-ידי המבקש היו מוגזמים וחסרי בסיס.

המשיבה התנגדה לסכומים הנטענים כבר בהודעת החדילה, כאשר טענה כי המבקש טען בחוסר תום-לב לעניין סכומי גביית היתר ב- 16 השנים האחרונות כאשר לפי החוק יש לבחון רק תקופה של 24 חודשים שקדמו לתובענה.

עוד הוסיפה המשיבה, כי הבקשה פשוטה ולא נדרשו טרחה והשקעה מיוחדים להגשתה.

המשיבה טענה כי המבקש לא נטל סיכון שכן בקשות דומות הוגשו נגד רשויות רבות.

בית-המשפט מצא כי התועלת שהביאה התובענה לקבוצה המיוצגת גרמה למשיבה להודיע על חדילה מהגביה בגין העילה נושא התובענה. בכך הביאה בקשת האישור תועלת לחברי הקבוצה בכל הנוגע לעילה האמורה, וכן לכלל ציבור הנישומים במשיבה, הקיימים והעתידיים שלא יחוייבו בארנונה ביתר.

התועלת לקבוצה היתה גם בכך שיש להניח שחלק מהנישומים כלל לא היו מודעים לנושא החיוב שלא כדין, ומכל מקום לא היו פועלים בדרך של פניה או השגה אישית למשיבה על-מנת לעמוד על זכותם. הגשת התובענה על-ידי המבקשת הועילה לכלל הנישומים המשלמים בהסדר תשלומים בתחומה של המשיבה.

אשר-על-כן, פסק בית-המשפט למבקש גמול בסכום של 2,500 ושכר-טרחה לבא-כוחה בסכום כולל של 14,000 ש"ח כולל מע"מ.

ב- ת"מ (חי') 37295-01-15 {אשרף כאיד נ' עיריית טמרה, פורסם באתר נבו (16.08.15)} המבקש טען שחובתה של רשות ציבורית לנהוג בתום-לב, אחריות, וזהירות מוגברים, אך המשיבה לא עשתה כן. זהו שיקול לחומרא שיש להביאו בחשבון בקביעת שיעורי שכר-הטרחה והגמול, ומכל מקום אין המשיבה יכולה ליהנות מהיותה גוף ציבורי.

המשיבה טענה כי בנסיבות המיוחדות שבתיק זה אין לפסוק גמול למבקש כלל, וראוי לפסוק שכר-טרחת עורך-דין בשיעור סמלי, הואיל והמבקש אינו האדם "המתאים ביותר" להגשת תובענה ייצוגית, שכן הוא מתחמק באופן שיטתי מתשלום חוב ארנונה למשיבה מזה כ- 10 שנים.

בית-המשפט לא מצא צורך להכריע במחלוקת זו, הואיל ובכל מקרה לא מדובר בחיסכון כספי שממנו חברי הקבוצה מפיקים תועלת.

בית-המשפט הבהיר כי במקרים בהם מוכח שהרשות המקומית גובה ארנונה, אגרה או היטל שלא כדין, ועקב הודעת החדילה נפסקת הגביה, מדובר בתועלת כספית לחברי הקבוצה, ולפיכך יש גם חשיבות לגובה הסכום שהרשות גבתה, שהרי גביה זו נפסקה, ובכך נוצר חסכון כספי ממנו ייהנו חברי הקבוצה.

15. האם המשיבה גובה ארנונה שלא כדין מכל בעלי הדירות בבניינים משותפים בשטח שיפוטה בגין חלקם היחסי בכלל השטחים המשותפים בבניין?
ב- בר"מ 582/15 {עמית יושע נ' עיריית הוד השרון, פורסם באתר נבו (17.08.15)} המבקש הגיש לבית-המשפט לעניינים מינהליים בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה בה טען כי היא גובה ארנונה שלא כדין מכל בעלי הדירות בבניינים משותפים בשטח שיפוטה בגין חלקם היחסי בכלל השטחים המשותפים בבניין.

המבקש עתר להוסיף לבקשת האישור טענה לפיה גביית תשלומי הארנונה נושא בקשת האישור רק מדיירי בניינים משותפים שאוכלסו לאחר שנת 2010 מהווה אפליה פסולה של דיירים אלו. בקשת התיקון נדחתה בשל השיהוי הרב בהגשתה. מכאן בקשת רשות הערעור.

המשיבה טענה כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא ולשיטתה הצורך בהוספת טענת האפליה שהעלה המבקש נבע מכך שהגיש את בקשת האישור ללא תשתית ראייתית או משפטית מתאימה ולא פנה אליה בעניין חיובי הארנונה נושא בקשת האישור קודם להגשתה.

כמו-כן, טענה המשיבה כי הבקשה לתיקון כתבי טענות הוגשה בשיהוי רב ובשלב מאוחר של ההליך מבלי שניתן לכך כל הסבר מניח את הדעת.

בית-המשפט דחה בקשת רשות ערעור שעניינה דחיית בקשת המבקש לתיקון בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

בית-המשפט פסק כי המבקש לא כלל בבקשת האישור עובדות או נתונים שניתן היה להשיגם קודם להגשת הבקשה, וכי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר.

עוד פסק בית-המשפט כי ככלל על תובע ייצוגי להקדים ולפנות אל הרשות שנגדה הוא מתעתד להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר, על-מנת לברר עמה אם יש ממש בטענות המועלות על ידו בבקשה.

בית-המשפט הבהיר כי הוא לא יתיר בקלות לתקן בקשה לאישור תובענה ייצוגית אם הצורך בתיקון נבע מכך שהמבקש לא ערך מלכתחילה את בקשת האישור ביסודיות ולא כלל בה עובדות או נתונים שניתן היה להשיגם קודם להגשתה.

לא היתה כל מניעה שהמבקש יפנה אל המשיבה לקבלת המידע טרם הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית והעובדה שנתון זה לא נכלל בבקשה מלמדת כי המבקש לא מילא אחר חובתו להגיש את בקשת האישור לאחר בדיקה מעמיקה של התשתית העובדתית והמשפטית הרלוונטית.

16. האם יש לסווג "מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים", לשם גביית ארנונה כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", ולא כ"בתי מלאכה"?
ב- ת"צ (ת"א) 60430-01-12 {אספאידה בע"מ נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר נבו (09.08.15)} נדונה תביעה ייצוגית שעניינה סיווג "מכוני קוסמטיקה, מכונים לטיפוח הציפורניים ומכוני קעקועים", לשם גביית ארנונה כ"בניינים שאינם משמשים למגורים", ולא כ"בתי מלאכה".

בא-כוח התובעים מיקד את סיכומיו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- עע"מ 2503/13 {זהר נ' עיריית ירושלים, פורסם באתר נבו (04.02.15) (להלן: "עניין זוהר")} שניתן לאחר החלטת האישור בתביעה דנן. היה מדובר שם בערעור של פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, אשר דחה עתירה לביטול תיקון שערכה עיריית ירושלים בצו הארנונה בשנת 2006, בגדרו נקבע, כי סיווג של מכבסות הוא "משרדים, שירותים ומסחר".

כמו-כן, הפנה בא-כוח התובעים לדבריו של כב' השופט רובינשטיין בעניין זהר בנוגע לתכליות האפשריות להקלה בארנונה לבעלי מלאכה:

"צויינו שלוש תכליות: הראשונה, הרצון לתמרץ פעילות לעידוד התעסוקה ולשיפור הכלכלה. השניה, הקלה על בתי מלאכה הזקוקים לשטח רב לצורך הצבת מיכון...; והשלישית, תכלית הנושאת טעם סוציאלי של "שיוכם המסורתי של בתי המלאכה והרצון לאפשר להם להמשיך ולהתפרנס", יחד עם ההבנה כי הם מספקים שירות נחוץ אשר רצוי שיהא נגיש..."

בא-כוח התובעים טען כי אין כל הבדל בין העובדים במכבסות לבין העובדים במכוני יופי, המבצעים אף הם עבודת כפיים, ועל-כן יש לסווג את העסקים הנכללים בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית כ"בתי מלאכה".

בהקשר זה ציין והדגיש בא-כוח התובעים כי בשנת 2012 תוקן צו הארנונה על-ידי עיריית תל-אביב ונוסף הסיווג של "משרדים, שירותים ומסחר" אולם התיקון לא חל בתקופה הרלוונטית לעניין הנדון, אלא רק החל משנת 2012.

התובעים טענו כי התכליות האפשריות להקלה בארנונה לבעלי מלאכה מתקיימים בעניין הנדון, כאשר יש רצון לתמרץ פעילות לעידוד התעסוקה ולשיפור הכלכלה בעסקים אלה, וצורך להקל על מכוני היופי הזקוקים לשטח רב לצורך הצבת מיכון.

ישנו גם טעם הסוציאלי המצדיק שיוך העסקים שבקבוצה לקטגוריית "בתי מלאכה", מתוך הבנה כי הם מספקים שירות נחוץ אשר ראוי שיהיה נגיש.

התובעים טענו כי טיפוח היופי משליך על ערכים חשובים כגון דימוי אישי ובטחון עצמי, ואין הדבר בעל חשיבות פחותה מן המלאכות המבוצעות בבתי מלאכה אחרים.

בסיכומיו, עתר בא-כוח התובעים להורות לנתבעת לתקן את סיווגם של מכוני יופי בשנים 2015-2010, לסיווג הקבוע ל"בתי מלאכה" לפי סעיף 3.3.1 לצו הארנונה.

כמו-כן, בא-כוח התובעים טען כי יש על בית-המשפט להורות לנתבעת להשיב כספים שגבתה ביתר מחברי הקבוצה התובעת, כלומר: "ההפרש בין החיובים בארנונה לפי סעיף 3.2 לצו לבין החיובים בארנונה לפי סעיף 3.3.1 לצו, במשך כל התקופה החל משנת 2010".

הנתבעת טענה כי לאור העובדה שהתביעה עוסקת בסיווג נכסים לצורך חיוב בארנונה, מקומה להתברר בפני מנהל הארנונה במועדים שנקבעו בדין.

באשר לפסק-הדין בעניין זוהר, טענה הנתבעת, כי שם נדונה חוקיות תיקון בצו הארנונה של שנת 2006, שערכה מועצת העיר ירושלים, ואילו במקרה דנן מדובר בתקיפת המדיניות של מנהל הארנונה לאור סיווג נכס קיים, שלא שונה.
הנתבעת טענה כי אילו ביקשו התובעים לתקוף את צו הארנונה של עיריית תל-אביב, היה עליהם להגיש עתירה מינהלית, כפי שנעשה בעניין זוהר.

אולם, התובעים בחרו בהליך של תביעת השבה לפי חוק תובענות ייצוגיות ולכן היה עליהם להוכיח, כי קיים "מעשה עשוי" של גביית יתר "שלא כדין" בגין נכסיהם. אך בפועל טענה הנתבעת, הגביה נעשתה כדין.

בית-המשפט קיבל את התביעה מאחר ומצא כי מצופה מצדדים לתובענה ייצוגית, שיבחרו לנהל את התביעה גופה רק כאשר הם סבורים כי קיים סיכוי שהתובענה שאושרה כייצוגית תידחה לבסוף.

במקרה דנן, חזרה הנתבעת על טיעונה בשלב אישור התובענה, אך לא שמטה את הקרקע תחת טענות התובעים בנוגע לסיווגם הנכון של מכונים לקוסמטיקה, טיפוח הציפורניים וקעקועים - כ"בתי מלאכה", לשם גביית ארנונה.

סיווג המכונים של התובעים כבתי מלאכה נעשה כברירת מחדל, בהיעדר סיווג מתאים יותר, ולאחר שנמצא כי אין מקום לסווגם כבניינים שאינם משמשים למגורים.

הנתבעת חזרה על טיעונה כי אין כל היגיון בקביעה לפיה עובדי מכוני היופי הם בעלי מלאכה, אולם לא השכילה לבסס את טענתה ולשמוט את הקרקע תחת טענות התובעים בנוגע לסיווג הנכון של המכונים.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי על הנתבעת להשיב את כספי ארנונה שנגבו מחברי הקבוצה ביתר, למשך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה.

באשר לגמול ושכר-טרחה, קבע בית-המשפט כי ההליך הייצוגי תרם לליבון הסוגיה ולהשבת הסכומים שנגבו ביתר.

עם-זאת, פסק בית-המשפט כי יש לתת משקל לכך שלא היה חידוש של ממש בראיות שהובאו לאחר אישור התובענה, וכי לא נדרשו מאמצים מרובים בבירור הרקע לצורך ניהול התביעה.

בית-המשפט מצא כי הנושא לא היה מורכב ולא הוצגו חוות-דעת של מומחים בנוגע לסכום ההשבה.

בית-המשפט קבע כי ישולם לתובעים המייצגים גמול בסך 10,000 ש"ח לכל אחד.

כמו-כן, בית-המשפט קבע כי ישולם שכר-טרחה לבא-כוח התובעים המייצגים בסך שכר-טרחה 30,000 ש"ח.

17. האם יש להשיב כספים למבקשים עקב גביית יתר של מיסי ארנונה כתוצאה מסיווג לא נכון של הנכסים?
ב- ת"צ (ת"א) 35869-11-12{יעקב גינת נ' עיריית גבעתיים, פורסם באתר נבו (03.08.15)} נדונה סוגיית השבת כספים עקב גביית יתר של מיסי ארנונה.

המבקשים טענו כי נכסיהם משמשים בפועל כבתי מלאכה לכל דבר ועניין, ואילו המשיבה סיווגה אותם בסיווג "מסחר, משרדים ושירותים" כאשר התעריף לסיווג דנן גבוה מהתעריף לפי הסיווג של "בית מלאכה".

אשר-על-כן, עתרו המבקשים לסווג את עסקיהם בסיווג כבתי מלאכה, להפחית בהתאמה את חיוביהם ולהשיב להם מיסי ארנונה שנגבר ביתר בשנים האחרונות.

המשיבה טענה כי הגדרת הקבוצה, בין היתר באמצעות המונח "וכו'" סתרה את הוראות חוק תובענות ייצוגיות. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע כי בית-המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אם מצא שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

כלומר, על הקבוצה להיות מוגדרת כשהגבולות לגבי מי חבר בה הם ברורים.

בא-כוח המשיבה טען כי יש לדחות את מסקנות חוות-דעת המומחה גם מהטעם כי הקבוצה איננה הומוגנית ואין בין חבריה מכנה משותף.

לשיטת בא-כוח המשיבה, השונות הרבה בין חברי הקבוצה הצדיקה את דחיית התובענה הייצוגית {ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תופיק ראבי ז"ל, פורסם באתר נבו (04.12.11)}.

עוד טען בא-כוח המשיבה כי מן הראוי שעסקי המכבסות והמעבדות ייבחנו אחד אחד, בטרם יסווגו כ"מלאכה".
בית-המשפט קבע כי לא היה ממש בטענת בא-כוח המשיבה לפיה, יש לדחות את התובענה הייצוגית לאור השונות הרבה בין חבריה ובהתחשב בגודל הקבוצה כפי שעולה מחוות-דעת המומחה, וזאת אף אם אושרה כ"ייצוגית".

בית-המשפט הסביר כי סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות קובע בין היתר, כי בית-המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אם מצא שהתובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

בית-המשפט הוסיף כי לא היה ספק שהתובענה מעוררת שאלה מהותית המשותפת לכלל חברי הקבוצה שעניינה שאלת הסיווג והגדרת המונח "בית מלאכה" בצו הארנונה של עיריית גבעתיים.

18. האם פעולותיה של העיריה בנוגע לחיובי ארנונה היו חוקיות כאשר היא עיגלה את שטח החיוב בחלקי מ"ר למ"ר שלם?
ב- ת"צ (ת"א) 23644-02-12 {איתן אזולאי נ' עיריית רמת השרון, פורסם באתר נבו (03.08.15)} המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בגביה לא חוקית של חיובי ארנונה.

המבקש ציין כי תקנה 4 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות), התשס"ז-2007 מורה שמועצה רשאית להטיל ארנונה כללית לכל מטר רבוע.

בצו הארנונה העירוני נקבע שסכום נקוב בשקלים חדשים למטר רבוע או לדונם, חלק של מ"ר ייחשב למ"ר שלם וחלק של דונם לדונם שלם.

המבקש טען בבקשה כי העיריה פעלה על-פי צו הארנונה וגבתה ארנונה כשהיא מעגלת את שטח החיוב בחלקי מ"ר למ"ר שלם.

בכך חוייבו נכסים בגין שטחים שאינם קיימים במציאות ושהגביה בגינם אינה מתיישבת עם תקנות ההסדרים.

בפועל נהגה המשיבה בשיטת חישוב אחרת, כלומר, היא "עיגלה" את שטחי החיוב מעלה-מטה. חלק השטח העולה על 0.5 מ"ר "עוגל" כלפי מעלה לכדי 1 מ"ר וחלק השטח הנופל מ- 0.5 מ"ר "עוגל" כלפי מטה ולא נלקח בחישוב דרישת החיוב כל עיקר.
יצויין כי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות בעילה דומה לזו שבבסיס הבקשה דנן הוגשו לבתי-משפט שונים וניתנו בהן החלטות שונות לכאן ולכאן.

הדבר הובא להכרעת בית-המשפט העליון ב- רע"א 2453/13 {אלעזר עמר - ב"כ עו"ד חיים פינץ נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (01.05.14) (להלן: "עניין עמר")}. בעניין עמר חידש בית-המשפט העליון הלכה בקובעו כי שיטת החיוב הראויה היא של חישוב מדוייק.

באופן אחר יש לכלול בדרישת החיוב גם חלקי מ"ר ואין "לעגל" לא למעלה ולא למטה.

עוד נקבע בפסק-דין עמר שכיוון שלהלכה החדשה יש השלכות לא מבוטלות על ההיערכות התקציבית של הרשויות המקומיות, תתממש שיטת החישוב המדוייק החל מיום 01.01.16.

כיוון שיישום ההלכה החדשה נדחה וכיוון שבקשת עמר לאישור תובענה ייצוגית נסמכה על עילה שבמרכזה שלילת העיגול כלפי מעלה בלבד, דחה בית-המשפט העליון את הבקשה לאישור התובענה בקובעו שאין עילת השבה.

על-אף דחיית בקשת האישור החליט בית-המשפט העליון לפסוק לבא-כוח התובע שכר-טרחה בשיעור 150,000 ש"ח ולתובע גמול בסך 20,000 ש"ח.

בחזרה לענייננו הנדון, בית-המשפט קבע כי בעקבות פסק-דין עמר, עליו לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית.

בנוגע לפסיקת גמול ושכר-טרחה, בית-המשפט קבע כי אלמלא ניתן פסק-הדין של בית-המשפט העליון ובהנחה שהיה מגיע לאותה תוצאה בפסק-דין משלו, היה עליו לדחות את בקשת האישור.

ספק אם היה פוסק בנסיבות כאלה שכר-טרחה. ברור גם שהסיכון וההשקעה שנטל על עצמו עמר גדולים הרבה יותר מאשר המבקש.

בנסיבות אלה וברוח גישתו של בית-המשפט העליון חייב בית-המשפט את המשיבה בתשלום שכר-טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח וגמול לתובע בסך 5000 ש"ח.

19. האם התשלום שגבתה המשיבה אשר כונה "אגרת אשפה" איננו כזה, כי אם תשלום קבוע שיש לו סממנים מובהקים של מס {או של ארנונה} ולא של אגרה?
ב- ת"מ (חי') 580-09-09 {חזות בת שבע נ' עיריית קריית מוצקין, פורסם באתר נבו (21.08.11)} נדונה בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

עניינה של התביעה היתה השבת סכומים שהמשיבה גבתה מתושביה בתורת "אגרת אשפה" ו"כיבוי אש" בצו המיסים לשנת הכספים 2009.

המבקשת טענה כי שסכומים אלה, אף שכונו "אגרה", אינם אלא תשלומי ארנונה בעלי אופי של תשלומי מס, שהולבשו במחלצות של תשלומי אגרה, וכי אין כל סמכות חוקית המאפשרת למשיבה לגבות תשלומים אלה, ומכאן התביעה להשבתם.

המבקשת טענה שתשלומי ארנונה הם בעלי אופי של תשלומי מס, והכללת התשלומים הקרויים "אגרת אשפה" בצו המיסים הופכת גם אותם לתשלומי מס, ואת זאת, כך הטענה, אין המשיבה מוסמכת לעשות.

המבקשת טענה גם כי באופן דומה לכך, גם את התשלום הקרוי "כיבוי אש" יכולה המשיבה לגבות רק מכוח תקנות שירותי כבאות (תשלומים בעד שירותים), התשל"ה-1975, או כתוספת מיוחדת לארנונה מכוח ההסמכה המצויה בחוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959, המסמיך רשות מקומית להטיל מעת לעת תוספת לארנונה או ארנונה מיוחדת לצורך כיסוי הוצאותיה של הרשות בקשר עם שירותי כבאות, בין שאלה ניתנים על ידה במישרין ובין מכוח היותה חברה באיגוד ערים לשירותי כבאות.

המבקשת טענה כי התשלום הקרוי "כיבוי אש" לא יכול להיחשב תוספת לארנונה, מפני שהחוק המסמיך את הטלתה של ארנונה, הלא הוא חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, מורה בסעיף 8א שלו שהארנונה הכללית שתוטל מדי שנת כספים תחושב על-פי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק בנכס.

המשיבה טענה שיש לדחות את הבקשה מפני שהיא אינה עומדת בתנאים לאישור התובענה כייצוגית כמפורט בסעיף 4(א)(1) ובסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה טענה כי סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות דורש קיומה של עילת תביעה אישית וטענות המבקשת לא גילו עילה כזו.

המשיבה טענה גם כי שאר התנאים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות לא התקיימו בעניין זה, בעיקר מפני שהסיכוי שהתביעה תוכרע לטובת הקבוצה אינו רב, וכן מפני שהמבקשת אינה מייצגת הולמת.

בית-המשפט לעניינים מינהליים אישר את התביעה הייצוגית בחלקה ופסק כי המשיבה גבתה מתושביה תשלום המכונה "אגרת אשפה".

בית-המשפט קבע כי לכאורה, התשלום שגבתה המשיבה והמכונה "אגרת אשפה" איננו כזה, כי אם תשלום קבוע שיש לו סממנים מובהקים של מס {או של ארנונה} ולא של אגרה.

בית-המשפט קבע כי פרט לטענה שהמשיבה הוסמכה בחוק העזר לקרית מוצקין (פינוי אשפה, פסולת וזבל), תשמ"ט-1988 {להלן: "חוק העזר"} לגבות את אגרת האשפה מדי שנה, אין טענה היכולה להצדיק את גביית התשלום באופן זה.

המשיבה גם לא יכולה להצביע על השירות הניתן על ידה בתמורה לתשלום המכונה "אגרה".

בית-המשפט מצא כי התשלום הוא חלק בלתי-נפרד מתקציב המשיבה, וככזה הוא אינו יכול להיות בעל אופי של אגרה כי אם חלק מתשלום הארנונה.

המשיבה אינה יכולה להסתייע בסמכותה לגבות את "אגרת האשפה" מכוח חוק העזר, כדי לממן חלק מתקציבה שאותו עליה לממן באמצעות תשלומי ארנונה.

בית-המשפט קבע כי העובדה שחוק העזר הסמיך את המשיבה לגבות תשלום אגרה על בסיס שנתי, אינה מרפאת את הפגם שבגביה זו, שכן חוק עזר הוא מעשה מינהלי וככזה הוא נתון לביקורת שיפוטית, ובמיוחד כאשר המשיבה אינה יכולה להצביע על קשר כלשהו בין התשלום לבין המטרה שלשמה הוא נגבה, כאמור בסעיף 2(א) לחוק העזר.

בית-המשפט פסק כי לאור האמור, טענת המבקשת שנפל פגם חוקי בגביית "אגרת האשפה" נמצאה מוצדקת במידה המאפשרת קביעה שיש בידי המבקשת עילת תביעה אישית היכולה להתאשר כתובענה ייצוגית.
בית-המשפט קבע כי המבקשת עמדה בחובת הראיה לפיה יש אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה.

מאידך, קבע בית-המשפט כי גביית תשלום "כיבוי אש" נעשית מכוח סעיף 16(א) לחוק שירותי כבאות, התשי"ט-1959. חוק זה הוא חקיקה ראשית, וכאשר נקבע בו שהרשות המקומית יכולה להטיל תוספת לארנונה או ארנונה מיוחדת על-מנת לממן שירותי כבאות, וכאשר את זאת עשתה המשיבה, לא ניתן לומר שהיא פעלה בחוסר סמכות או שלא כדין.

בית-המשפט הבהיר כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה ועניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום-לב. לאור האמור, בית-המשפט קבע כי יש לאשר את התובענה כייצוגית ככל שהיא נוגעת לתשלום "אגרת אשפה".

יחד-עם-זאת, לאור הפגיעה הצפויה לציבור תושבי המשיבה אם תתקבל הבקשה, ומאחר שהתובענה הוגשה בשנת 2009, בית-המשפט קבע כי יש לאשר את תובענת ההשבה רק ביחס לשנים 2009 ואילך, כאשר בכל הנוגע לתשלום שנגבה בגין "כיבוי אש" החליט לדחות בית-המשפט את הבקשה.

20. האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כאשר השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם נעשתה גביית ארנונה שלא כדין?
מכוח סמכותה בסעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, המשיבה התקינה ומתקינה מדי שנה צווי ארנונה עירוניים, על פיהם מוטלת ארנונה כללית על קרקעות ובניינים בתחום שיפוטה.

סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 קובע כדלקמן:

"8. ארנונה כללית (תיקון התשס"ד)
(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.
(ב) השרים יקבעו בתקנות את סוגי הנכסים וכן כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס, קביעת שימושו, מקומו וסיווגו לעניין הטלת ארנונה כללית.
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (בסעיף זה: "עסק"), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף-קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחוייבים; בסעיף זה:
"חוב ארנונה סופי" - חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי העניין (בסעיף זה: "הליכי ערעור"), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת - לאחר מתן פסק-דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד;
"חברה פרטית" - כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999;
"בעל שליטה" - כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה."

סעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כדלקמן:

"269. הגדרות (תיקונים: התשכ"ז (מס' 2), התשכ"ח (מס' 2), התשנ"ו, התשס"ד (מס' 3))
בפרק זה ובפרק שלאחריו:
"נכסים" - בנינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב;
"רחוב" - לרבות כביש שהנסיעה בו כרוכה בתשלום אגרה, היטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן דרך כהגדרתה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שבה עובר הכביש, שטחי השיקום הנופי בכביש ובדרך שבה הוא עובר, וכל מיתקן בתחום הכביש והדרך, למעט בניין, הדרוש במישרין לגביית האגרה, ההיטל או תשלום אחר כיוצא באלה, וכן מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישה ופסקאות (1) ו- (2) לפקודת מסילות הברזל (נוסח חדש), התשל"ב-1972, וכן מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי-נפרד ממנה;
"בניין" - כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה, למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בחלקו;
"אדמה חקלאית" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה בניין, המשמשת מטע או משתלה או משק בעלי-חיים או לגידול תוצרת חקלאית או לגידול יער או פרחים; אלא שקרקע כזאת, אם היא נמצאת באזור-מגורים או באזור מסחרי ואינה עולה בשטחה על חמישה דונם, רשאית המועצה לראותה שלא כאדמה חקלאית, בשים-לב לדרגת התפתחותו של אותו אזור;
"קרקע תפוסה" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה אדמה חקלאית, שמשתמשים בה ומחזיקים אותה לא יחד עם בניין;
"אדמת-בניין" - כל קרקע שבתחום העיריה שאינה לא בניין ולא אדמה חקלאית ולא קרקע תפוסה;
"מחזיק" - למעט דייר-משנה;
"דייר-משנה" - אדם הגר בחדר, או בחלק מחדר, של בניין שאחר מחזיק בו, והמשלם למחזיק דמי-שכירות בעדו."

ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 37321-01-11 {שגיא מייזליק נ' עיריית פתח-תקווה, תק-מח 2015(3), 10662 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת ארנונה כללית שנגבתה ביתר.

המבקש טען כי שיטת ההצמדה אותה נקטה המשיבה בנוגע לתשלומי ארנונה המשולמים בהסדר תשלומים, אינה תואמת את הדין ואת צו הארנונה העירוני.

המבקש הוא הבעלים של דירת מגורים המצויה בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה.

המשיבה קבעה בצווי הארנונה שלה בשנים הרלבנטיות, שניתן לשלם את הארנונה השנתית בהסדר תשלומים, לפיו הארנונה השנתית תשולם ב- 6 תשלומים דו-חודשיים ב- 1 בכל חודש אי-זוגי.

צו הארנונה בסעיף 4.5 (לא פורסם) קובע כדלקמן:

"הפרשי הצמדה - שיעורים אלה יהיו כפופים להוראות סעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית הפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ-1980, בדבר עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום."

המבקש טען כי בניגוד לחוק הריבית ולצו הארנונה שלה, דחתה המשיבה את מועד הסדר התשלומים ליום ה- 16 בכל חודש אי-זוגי.

כך, לכל תשלום התווסף מדד נוסף המביא לגביית סכום גבוה יותר, לפיכך, במקום שחישוב הארנונה יעשה על-פי המדד שקדם למדד האחרון שפורסם, נעשה החישוב על-פי המדד האחרון שפורסם.

המשיבה אף הגדירה את המונח "הפרשי הצמדה" בצו הארנונה בסטיה מהקבוע בחוק הריבית. בעוד שבחוק הריבית נקבע כי ההצמדה היא "עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום" הרי שבצו נקבע "עד המדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום".

הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור כנגד המשיבה היא כל ציבור מחזיקי הנכסים בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה, אשר החזיקו נכסים ברי חיוב בארנונה כללית ואשר שילמו מיסי ארנונה כללית למשיבה על-פי הסדר תשלומים במהלך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה.

המשיבה טענה כי פעלה כדין בגביית תשלומי הארנונה והצמדת התשלומים למדד שקדם למדד שפורסם לפני יום התשלום. "יום התשלום" הוא יום התשלום בפועל של התשלום הדו חודשי על-ידי הנישום.

יום התשלום המופיע על שוברי התשלום של הארנונה שמנפיקה המשיבה הוא היום האחרון בכל חודש אי-זוגי. כך למשל יכול הנישום לשלם את חשבון מרץ אפריל עד 31.03, על-כן התשלום מוצמד לחודש ינואר.

המשיבה טענה כי איפשרה לנישומים לשלם את התשלום הדו חודשי עד לסוף כל חודש אי-זוגי ועל-כן היא רשאית להצמיד תשלום זה למדד שקדם למדד שפורסם סמוך ליום התשלום, שכן לא ניתן לדעת באיזו יום תשלום יבחר הנישום.

המשיבה טענה גם כי היטיבה עם הנישומים ואיפשרה להם לשלם את התשלום הדו-חודשי עד לסוף כל חודש אי-זוגי.

המשיבה טענה כי לא מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית: סיכויי התביעה נמוכים, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, הקבוצה הנטענת אינה אחידה והסעד הכספי שונה לגבי כל אחד מחבריה.

המשיבה טענה כי עתירה מינהלית מתאימה יותר לבירור המחלוקת, וכי קיים יסוד סביר להניח כי התובע אינו מייצג בדרך הולמת את עניינם של חברי הקבוצה, התובענה לוקה בחוסר תום-לב ולמשיבה סיכויים משמעותיים להפחית את גובה הסכום שייפסק כנגדה נוכח ההגנות שעומדות לה.

עוד הוסיפה המשיבה כי הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מאישור התובענה גבוה מהתועלת.

טרם קביעתו בית-המשפט ציין כי סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השניה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" {ראה פרט 11 בתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות}.

בית-המשפט מצא כי בקשות האישור הוגשו בהתאם לפרט 11 בתוספת השניה בחוק תובענות ייצוגיות, שעל-כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי התובענה מעוררת שאלה משפטית משותפת לכלל חברי הקבוצה, קרי האם נגבתה על-ידי המשיבה ארנונה ביתר מנישומים ששילמו על-פי הסדר תשלומים, עקב שיטת ההצמדה אותה נקטה המשיבה.

כמו-כן, בית-המשפט קבע כי אין מחלוקת, כי נוכח הודעת החדילה של המשיבה, הרי שיש לכאורה הסכמה לקיומה של עילת תביעה כנגד המשיבה.

בית-המשפט מצא כי יש אפשרות סבירה שהשאלה שבמחלוקת תוכרע לטובת הקבוצה, מתקיים בעניין הנדון.

תכלית חוק תובענות ייצוגיות היא שבית-המשפט יבצע בשלב בקשת האישור, בחינה מקדמית של סיכויי התובענה ודי לבית-המשפט לראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים.

בית-המשפט סבר שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כאשר השאלה העיקרית שבמחלוקת היא האם נעשתה גביה שלא כדין.

לפי חוות-דעת הבודק יש כ- 80,000 נישומים ששילמו בהסדר תשלומים.
הבודק מצא כי חוות-דעת מומחה המבקש מבוססת וכי על-כן הגביה העודפת עקב שיטת ההצמדה של המשיבה עומדת על כשני מיליון ש"ח.

אשר-על-כן בית-המשפט קבע כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת, וכן כי קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום-לב, ועל-כן בית-המשפט אישר את הבקשה לתובענה ייצוגית.

בית-המשפט קבע כי המשיבה תשא בשכר-טרחה לבא-כוח המייצג בסכום של 30,000 ש"ח.

21. האם חיובי ארנונה שהטילה העיריה באופן רטרואקטיבי מבלי שבחנה האם יש הצדקה להטלתם, נגבו על ידה שלא כדין?
בר"מ 1781/15 {עיריית ראש העין נ' סולריס סוככים בע"מ, פורסם באתר נבו (21.07.15)} המשיבה הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עיריית ראש העין, בה טענה כי במקרים בהם היא מחליטה להעלות את תעריף הארנונה בו חייב נישום היא מחילה את השומה המתוקנת מתחילת שנת הכספים בה נתקבלה ההחלטה, מבלי לבחון אם יש הצדקה לחייב את הנישום בתעריף החדש באופן רטרואקטיבי.

עוד טענה המשיבה, כי בד-בבד עם העלאת תעריף הארנונה, חייבה העיריה את הנישום גם בריבית פיגורים.

המבקשת טענה כי לא היה מקום לאשר את התובענה הייצוגית, שכן ייתכן כי בסופו-של-יום ייקבע שהיא אינה מחוייבת להשיב את הכספים שגבתה ביתר וזאת אפילו אם נפל פגם במעשיה.

בית-המשפט לעניינם מינהליים קיבל את בקשת האישור, ומכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט העליון דחה את בקשת הערעור בקבעו כי התשובה לשאלה אם יש לדון לגופה ב- בר"ע על החלטת אישור היא פרי איזון של שיקולים שונים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה, ואף שאין להפוך את ההליך המקדמי של בקשת האישור ואת ההשגה על ההחלטה בו ל"חזרה גנרלית" לתיק העיקרי, השער שיש לפתוח למי שמבקש להשיג באופן מידי על החלטה לאשר תובענה ייצוגית צריך שיהיה רחב יותר מהשער שניתן לפתוח עבור מי שמבקש להשיג על החלטות ביניים בהליך אזרחי רגיל.

במקרה דנן בית-המשפט מצא מקום להידרש לחלק מהשגות המבקשת, אך בסופו-של-יום לא נמצאה עילה להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא.

בית-המשפט מצא כי השאלה המרכזית אשר מתעוררת היא האם חיובי ארנונה שהטילה העיריה באופן רטרואקטיבי מבלי שבחנה האם יש הצדקה להטלתם, נגבו על ידה שלא כדין.

בית-המשפט קמא קבע כי נוכח ההלכה לפיה ניתן להטיל חיוב רטרואקטיבי של ארנונה רק מקום בו מתקיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת, יש סיכוי סביר שייקבע כי שאלה זו תוכרע לטובת חברי הקבוצה. במסקנה זו לא מצא בית-המשפט דלערעור עילה להתערב.

בית-המשפט הבהיר כי כאשר מוסמכת רשות לקבל החלטה מסויימת רק בהתקיים טעמים כבדי משקל שיש בהם להצדיקה, היא אינה רשאית לקבל החלטה כזו מבלי שבדקה קודם האם טעמים אלו אכן מתקיימים.

בחינה מעין זו צריכה להיערך לפני קבלת ההחלטה ולא בדיעבד, ונוכח אמות-המידה שהותוו במשפט המינהלי לפיהן על החלטה של רשות מוסמכת להיות מבוססת ומנומקת, אין זה סביר שקודם תקבל הרשות החלטה שרירותית הפוגעת בזכויותיו של אזרח ורק לאחר-מכן תבחן האם היתה לה הצדקה.

אשר-על-כן, בית-המשפט מצא כי הכספים אותם גבתה העיריה בעקבות חיוב גורף בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה שהטילה על כל מי ששומתו תוקנה, נגבו על ידה שלא כדין.

בנסיבות אלו ולצורך אישור התובענה כייצוגית, בית-המשפט קבע כי אין צורך לבחון באופן פרטני האם היתה או לא היתה הצדקה לחייב כל אחד מחברי הקבוצה באופן רטרואקטיבי, ודי לכאורה במסקנה כי הוטלו על חברי הקבוצה חיובים רטרואקטיביים מבלי שנבחנו ההצדקות לכך, על-מנת לקבוע כי חוייבו שלא כדין.

22. האם יש לפסוק גמול למבקשת התובענה הייצוגית ושכר-טרחה לבא-כוחה בעקבות הודעת חדילה שהגישה המשיבה?
בצו הארנונה לשנת 2014, המשיבה הוסיפה הערת הבהרה המבהירה כי תשלומים יבוצעו ב- 1 לכל חודש, וזאת על-מנת להסיר כל ספק בשאלת מועדי התשלומים הדו-חודשיים {אשר לא פורטו במסגרת צו הארנונה 2013}.

ב- ת"צ (ת"א) 11738-10-13 {הילה לביא רכניץ נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (02.07.15)} נדונה בקשה לפסיקת גמול למבקשת, התובעת הייצוגית, ושכר-טרחה לבא-כוחה לפי סעיף 9, 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות, בעקבות הודעת חדילה שהגישה המשיבה.

הקבוצה שבשמה הוגשה בקשת האישור הוגדרה כ"כל התושבים אשר מחוייבים בתשלום ארנונה למשיבה, אשר שילמו ארנונה ביתר, עקב אי-הצמדת התשלומים לשנת 2013 למדד השלילי".

סכום התביעה האישית הוערך על-ידי המבקשת ב- 1.74 ש"ח ואילו סכום התביעה הייצוגית לכלל חברי הקבוצה הוערך בסך של 223,324 ש"ח.

המבקשת הגישה תובענה נגד המשיבה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית להשבת כספי הארנונה, אשר נגבו ביתר מנישומים אשר שילמו ארנונה בהסדר תשלומים, עקב אי-הצמדת חיוב הארנונה הראשון {חודשים ינואר- פברואר} בשנת הכספים 2013 למדד נובמבר 2012 שהיה שלילי.

המבקשת טענה כי גביית היתר עמדה בניגוד למתחייב מהוראות סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 {להלן: "חוק הרשויות המקומיות"} הקובע כי רשות מקומית רשאית לקבוע לארנונה כללית ולמס עסקים הסדר לפרעונם בתשלומים במשך תקופה שלא תעלה על שנה ממועד החיוב בהם; כל תשלום לפי הסדר כאמור ישולם בתוספת הפרשי הצמדה.

עוד הוסיפה המבקשת כי גביית היתר עמדה גם בניגוד לסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות, סעיף ההגדרות המגדיר מהם "הפרשי הצמדה" באופן הבא:

"(1) לעניין ארנונה המשתלמת על-פי הסדר תשלומים- עדכון הארנונה לפי שיעור השינוי של המדד, מן המדד שפורסם בחודש נובמבר שקדם ליום החיוב, עד המדד שקדם למדד שפורסם סמוך לפני יום התשלום;"

המשיבה הגישה הודעה על חדילת גביה לפי סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות.

המשיבה טענה, כי פעולותיה תאמו לחלוטין את חוק הריבית, מקום בו מועד התשלום הדו-חודשי הראשון בגין חודשים ינואר- פברואר, הינו 1 לינואר ומדד הבסיס זהה למדד אליו יש להצמיד את הסכום לתשלום (מדד אוקטובר).

לפיכך, לטענת המשיבה, היא פעלה כדין, כאשר לא בוצעה הצמדה כלשהי למדד עבור התשלום הראשון, כיוון שלא נוצרו הפרשים.

אשר-על-כן, טענה המשיבה כי על הבקשה להידחות.

המשיבה ציינה כי על-מנת להסיר כל ספק בשאלת מועדי התשלומים הדו-חודשיים {אשר לא פורטו במסגרת צו הארנונה 2013} היא הוסיפה הערת הבהרה בצו הארנונה לשנת 2014, המבהירה כי תשלומים יבוצעו ב- 1 לכל חודש.

על-כן, ולמען הזהירות, הודיעה המשיבה כי תחדל מלחייב ולגבות תשלומי ארנונה דו-חודשיים לחודשים ינואר-פברואר 2013 ללא הצמדה למדד המחירים כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הריבית.

המשיבה טענה כי בנסיבות העניין ובעיקר לאור היעדר העילה, אין כל הצדקה לפסוק למבקשת גמול ושכר-טרחה כלשהם, ולחילופין טענה, יש לפסוק סכום סמלי בלבד.

באשר לשיקולי התשומה, טענה המשיבה, כי הבקשה הוגשה מבלי שצורפה לה חוות-דעת, והיא גילמה בחובה טעות משפטית בהבנה ופרשנות החקיקה.

זאת-ועוד, המשיבה טענה כי המבקשת לא טרחה להתייצב לדיון ומכאן שאין לפסוק לטובתה גמול כלשהוא.

כמו-כן, טענה המשיבה כי התובענה דנן הנה אחת משרשרת תובענות ייצוגיות זהות, כך שכל טרחתו של בא-כוח המבקשת הסתכם בהכנת עותקים של אותה התובענה.

עוד טענה המשיבה, כי ההליך המשפטי הסתיים כבר בשלביו הראשונים בעצם הודעת המשיבה על הודעת החדילה.

באשר לשיקולי תפוקה טענה המשיבה, כי אף לו היה מקום לקבל את טענת המבקשת והיה מקום להצמיד את תשלום הדו"ח חודשי הראשון למדד, אזי היתה מועילה לקבוצה בחודש ינואר 2013 אך מאידך, מזיקה לנישומים אחרים בשנים אחרות בעקבות עליית המדד.

באשר לשיקולי הכוונה ציבורית, טענה המשיבה כי לא היתה בבקשה כל תועלת ציבורית ולא היה בה דבר אשר קידם את שמירת החוק.

מנגד, טענה המבקשת, כי המדובר בתובענה ייצוגית ראויה שעניינה ביישום הוראות החוק והפסקת גביית היתר מן התושבים, וכי יש לתת תמריץ להגשת תובענות ייצוגיות ראויות.

לא-זו-אף-זו, המבקשת טענה כי בא-כוח המבקשת עמל קשה בכדי להגישה וכי משרדו הינו פורץ דרך בהגשת תובענות ייצוגיות שעילת תביעתן ייחודית ועניינן עיריות ורשויות מקומיות שאינן מצמידות את התשלום הדו-חודשי למדד השלילי.

המבקשת טענה גם כי המשיבה חדלה מגביית היתר ובכך התובענה הביאה תועלת רבה לקבוצה, וכי אין נפקות למונח "חדילה מטעמי זהירות", כמו גם לטענות בדבר "היעדר עילה", אשר נועדו להמעיט מגובה שכר-הטרחה.

בהקשר זה ציינה המבקשת כי אילו היתה המשיבה מחייבת בתשלום ארנונה ביום 01.01.13 אזי לא היתה מחוייבת להצמיד את התשלום הראשון למדד ואולם, הוכח כי המשיבה מחייבת לאחר היום ה- 15 לחודש {31 לכל חודש אי-זוגי} ועל-כן מחוייבת בהצמדה.

סיכומו-של-דבר, המבקשת טענה כי התובענה הייצוגית חסכה לקבוצה סכום של 611,226 ש"ח {על-פי חישוב השבה למשך שנתיים} ועל-כן הצדיקה פסיקת גמול בסך של 30,000 ש"ח ושכר-טרחה על-סך 122,000 ש"ח.

בית-המשפט קבע כי כאשר מדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה תביעת השבה נגד הרשות ובגין גביית יתר, במצב בו הרשות הגישה הודעת חדילה המוסדרת, בין היתר, בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.

בית-המשפט ציין כי ניתן לפסוק גמול מיוחד לתובע מייצג ושכר-טרחה לבאי כוחו, מקום שהוא מוצא לנכון לעשות כן, על-אף שהתובענה הייצוגית לא אושרה ולא נוהלה, עקב הודעת הרשות הציבורית על הפסקת גביית התשלומים בגינם הוגשה התובענה {סעיפים 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות}.

בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון התקיימה עילה לבקשת האישור, ולפיכך יש להידרש לשאלת שכר-הטרחה והגמול הראויים במקרה דנא. כאמור, בסעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, ולפי סעיפים 22 ו- 23 אשר מתווים את השיקולים בהם יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בעת פסיקת גמול ושכר-טרחת עורך-דין.

על שיקולים אלו נמנים, הטרחה שטרח התובע המייצג ובא-כוחו והסיכון שלקחו על עצמם בניהול התביעה; מורכבות ההליך; מידת החשיבות הציבורית שבתובענה; האופן בו ניהל בא-כוח המייצג את ההליך; והפער בין הסעדים הנתבעים לבין אלו שנפסקו בתובענה.

מניין השיקולים הללו לא ממצה, ולא מדובר ברשימה סגורה, כי אם בקווים מנחים.

בית-המשפט הבהיר כי בעת פסיקת גמול ושכר-טרחה במצב הייחודי של דחיית הבקשה לאישור מחמת הודעת חדילה, יש לתת משקל לשאלה, אם התובענה הייצוגית היא זו שהביאה לשינוי התנהלותה של הרשות.

בית-המשפט הוסיף כי מן העבר השני יש עליו לתת את הדעת לכך שהגמול ושכר-טרחה משולמים מן הקופה הציבורית ויש לנהוג בה במשנה-זהירות.

שיקול זה קיבל ביטוי מסויים בהגנה המיוחדת שניתנה למדינה ורשויותיה בחוק {עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל-מנהל המכס ומס בולים, פורסם באתר נבו (27.12.10); עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול, פורסם באתר נבו (25.12.12)}.

בית-המשפט קבע כי ביישום שיקולים אלו בעניין הנדון, יש להפחית במידה ניכרת את הסכומים המבוקשים, אשר גבוהים מדי בנסיבות העניין.

בית-המשפט מצא כי היה מדובר בתובענה אחת מיני תובענות זהות אחרות, אשר הוגשו לאחרונה על-ידי בא-כוח המבקשת, כנגד רשויות מקומיות, כך שלא נראה כי ההשקעה המקצועית שנדרשה לצורך הגשת התובענה, היתה מן הגבוהות, שכן בבסיסה של המחלוקת בין הצדדים עמדה שאלה משפטית מוגדרת וברורה אשר לא דרשה הנחת תשתית עובדתית רחבה ומורכבת.

כמו-כן, הצדדים לא נדרשו לקיים דיון מהותי בבקשה, עת הוגשה הודעת החדילה {אף בטרם שניתנה התשובה לבקשת האישור}.

בית-המשפט לא מצא כי הושקעה טרחה מיוחדת בהגשת התובענה או כי הסיכון שנטלה המבקשת ובא-כוחה היה גדול.

עוד העיר בית-המשפט כי הדרך בא נוהל ההליך על-ידי המבקשת, היתה כי היא העלתה את סכום התביעה הייצוגית לכלל חברי הקבוצה, באופן תדיר ומתגובה לתגובה.

בית-המשפט ציין כי המבקשת, ביססה את הסכום האחרון על חוות-דעת שצורפה לסיכומיה, מבלי שזכרה בא בבקשת האישור ואף לא נתבקש אישור לצירופה, וכן התבסס על השבה שחושבה לשנתיים, על-אף שבבקשת האישור הוגדרה העסקה רק בחיוב הדו"ח החודשי הראשון של שנת 2013. גם הגמול ושכר-הטרחה המבוקשים גדלו והאמירו, מבלי שנמצא לכך כל בסיס.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט קיבל את הודעת החדילה ודחה את בקשת האישור ואת התביעה האישית.

עם-זאת, בית-המשפט קבע כי המשיבה תשלם גמול למבקשת על-סך של 2000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחה בסכום של 20,000 ש"ח.

23. האם יש לאשר את התובענה כתובענה ייצוגית, ולתת סעד של השבה כספית של סכומים ששולמו בארנונה אשר שטח נכסיהם לא הסתיים במ"ר שלם?
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993); סעיף 5 לפרק המבוא שבצו הארנונה של עיריית הרצליה לשנת 2011.

ב- ת"צ (ת"א) 23030-10-11 {פסיפיק מערכות מחשב (1995) בע"מ נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (02.03.14)} נדונה סוגיה בה בית-המשפט התבקש לאשר את התובענה דנן כתובענה ייצוגית, ולתת סעד של השבה כספית של סכומים ששולמו בארנונה, לכל הנישומים בהרצליה, אשר שטח נכסיהם אינו מסתיים במ"ר שלם.

המבקשת טענה כי אין להטיל חיוב בארנונה אלא על יחידת חיוב אשר התגבשה לכדי מטר רבוע שלם. המחוקק, קבע כי הטלת המס תבוצע רק על יחידות שטח שלמות: "לכל מטר רבוע...לכל דונם...".

המבקשת טענה כי הקביעה המשפטית לפיה ניתן לחייב בסנטימטרים רבועים, רלוונטית רק במקום בו שיטה זו היתה נהוגה בפועל לגבי כל התושבים, אחרת עומדת לחברי הקבוצה {אותם 50% מהתושבים שמהם גבתה ארנונה עבור סמ"ר באופן שרירותי} טענה ברורה של אפליה וחוסר שוויון.

הסיבה אשר לשמה נולדה נוסחת ה"עיגול", נעוצה בעובדה כי לא ניתן לחייב בתשלום עבור סמ"ר ככלל ומכאן מקור ה"פטור" שניתן לנכסים ששטחם מתחת ל- 0.5 מ"ר.

נוסחת ה"עיגול" הוסיפה למשיבה יחידות שטח שלא ניתן היה לגבות עבורו ארנונה על-ידי הוספת שטחים שלא קיימים לאותם חלקי המ"ר, עד שישלימו לכדי יחידת שטח שלמה של מ"ר אחד.

המשיבה טענה כי בהתאם לסעיף 5 לפרק המבוא שבצו הארנונה של עיריית הרצליה לשנת 2011, המשיבה פעלה במשך עשרות בשנים בדרך פעולה שבה נהגה לעגל את שטחי הנכסים לצורך חיובם בארנונה כלפי מעלה או כלפי מטה, כך שכל חלק של שטח הקטן ממ"ר אחד ואשר שווה ל- 0.5 מ"ר ומעלה - עוגל כלפי מעלה, בעוד שכל חלק של שטח הקטן ממ"ר וקטן גם מ-0.5 מ"ר עוגל - כלפי מטה.

המשיבה התנגדה לטענה אותה העלתה המבקשת אשר ביקשה כי שיטת החישוב תהיה כזו אשר לפיה יעוגל כל חלק של מ"ר כלפי מטה, כאשר טענה המשיבה כי השיטה דנן הינה בלתי-חוקית ו/או סבירה.

תוצאת שיטת העיגול כלפי מטה גורסת מתן פטור גורף באופן שרירותי, לחלק משטח ששימושו זהה לשימוש יתרת השטח המחוייב בארנונה מבלי שתהיה תכלית כלשהיא למתן פטור דנן.

בית-המשפט קבע כי על-פי תקנות ההסדרים ניתן לחייב נכס בתשלום ארנונה על חלקי מטר ואין ביחידת המידה "מטר מרובע" כדי להגביל את החיוב למטרים שלמים.

עם-זאת, על-פי לשון צו הארנונה הספציפי של המשיבה לא ניתן לחייב לפי חלקי מטר כי אם רק במטרים שלמים. שכן נוסח הצו קובע שכל חלק של מטר יחושב לצורך המס כמטר מרובע שלם. דהיינו, כל חלק של מטר מרובע יעוגל כלפי מעלה ויחשב כמטר מרובע שלם. שיטת חישוב שהיא בעליל מקפחת את התושבים ופוגעת שלא כדין בקניינם.

בית-המשפט קבע כי יש ממש בטענת המבקשת ולפיה, המשיבה איננה יכולה לחדול באופן שהיא תעגל כל שטח של 0.5 מ"ר ומעלה כלפי מעלה וכל שטח שהינו קטן מ- 0.5 מ"ר כלפי מטה, שכן שיטת חישוב ועיגול זו איננה מתיישבת עם צו הארנונה שלה. התוצאה מכך היא כי הודעת החדילה שהגישה המשיבה איננה חדילה כדין.

24. הכלל הינו שכאשר רשות ציבורית גובה מנישומים כספים שלא כדין, חלה עליה חובה להשיב כספים אלו
ב- ת"צ (ת"א) 9314-09-11 {אמיר עבדו - משתלת הכפר החדשה בע"מ נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (11.06.15)} נדונה בקשה לאישור תביעה ייצוגית להשבת תשלומי ריבית פיגורים ששולמו על-ידי הנישום בגין איחור בתשלום חובה, כאשר בדיעבד הסתבר כי תשלום החובה הוטל שלא כדין. המחלוקת היתה בנוגע להסדר החוקי החל על החזר ריבית הפיגורים ומהו שיעור ההחזר.

המשיבה טענה כי יש לדחות את בקשת האישור שכן לא השתכלל רכיב ה"גביה שלא כדין", שהוא רכיב הכרחי לצורך אישור תביעה ייצוגית נגד רשות מכוח פריט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה טענה כי את הרכיב הזה יש להוכיח - הן ביחס למבקש האישור והן ביחס לכל חברי הקבוצה. בקשת האישור נוסחה בצורה עמומה, כאשר לא היה ברור האם מדובר בה רק על מקרה בו ריבית הפיגורים שולמה בפועל, או גם על מקרה בו הריבית חוייבה אך לא נגבתה בפועל.

לאחר הדיון בבית-המשפט העליון {עע"מ 5281/13 אמיר עבדו - משתלת הכפר החדשה בע"מ נ' עיריית רמת גן, פורסם באתר נבו (29.10.14)} הבהירה המבקשת כי הבקשה התייחסה רק למקרה בו רכיב ריבית הפיגורים הוטל ונגבה בפועל, וכאשר החיוב עיקרי בארנונה כללית בגינו הוטל רכיב ריבית הפיגורים בוטל או שונה.

בית-המשפט לעניינים מינהליים אישר את התביעה ופסק כי בהתאם להלכה, הכלל הינו שכאשר רשות ציבורית גובה מנישומים כספים שלא כדין, חלה עליה חובה להשיב כספים אלו.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע כי ככלל, יש לנסות לפרש את הדין באופן שיצמצם את המקרים בהם לא תינתן לנישום השבה מלאה של הסכומים שהוא שילם שלא כדין.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע כי מסקנה לפיה נישום שילם כספים שלא כדין, ונשללה ממנו האפשרות לקבל השבה של הסכומים הללו, גם כאשר לא התקיימה כל מחלוקת כי מדובר בגביה שלא כדין - היא מסקנה בעייתית שיש להשתדל להימנע ממנה.

אשר-על-כן, בית-המשפט לעניינים מינהליים קבע כי יש לפרש את סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות, שעניינו החזר תשלומי יתר, כחל על קרן החוב בלבד.

על ריבית הפיגורים שנגבתה שלא כדין, יחול הדין הכללי וההשבה היא של מלוא סכום הריבית ששולם.

עוד קבע בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי מאחר שהמשיבה לא כפרה בכך שהיא לא השיבה לנישומים ששילמו ריבית פיגורים בגין חיוב שגוי שהוטלה עליהם - את מלוא שיעור ריבית הפיגורים ששילמו, יש לאשר את התובענה הייצוגית בעילה זו.

25. נפסק גמול ושכר-טרחה למבקש לאחר שניתן פסק-דין המאשר הודעת חדילה מגביה
ב- ת"צ (מחוזי-מרכז) 55715-12-13 {דניאל כהן פאר נ' מועצה מקומית לב השרון, תק-מח 2015(2), 30804 (2015)} נדונה בקשה לפסיקת גמול ושכר-טרחה לפי סעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות, לאחר שניתן פסק-דין המאשר הודעת חדילה מגביה.

המבקש החזיק בנכס בתחומה של המשיבה. ביום 28.10.13 הפיקה המשיבה "טופס הודעה על ביצוע מדידה" ולפיו עודכנו נתוני שומת הארנונה של המבקש החל מיום 01.01.13. בהתאמה נשלחה למבקש דרישת תשלום בגין "תוספת ארנונה לשנת 2013".

הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור כללה את כלל הנישומים בתחום שיפוט המשיבה אשר חוייבו בחיוב רטרואקטיבי ב- 24 חודשים שטרם הגשת בקשה זו, כאשר בוצע להם תיקון שומה רטרואקטיבי {שינוי שומה ראשונית קודמת}, בין על דרך של שינוי סיווג, הגדלת שטח החיוב או ביטול פטור.

המשיבה טענה כי ביום 27.03.14 היא הגישה הודעה על חדילה מגביה לפי סעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות, אשר נתמכה בתצהירו של מר מאיר שביט, גזבר המשיבה.

הגזבר הצהיר כי המשיבה לא פועלת ב"שיטת עבודה" קבועה של ביצוע סקרי נכסים והגדלת שומה רטרואקטיבית באופן גורף.

הגזבר הוסיף כי ביום 09.12.13 בטרם הגשת הבקשה, חדלה המשיבה באופן יזום ועצמאי מתיקון שומות הארנונה באופן רטרואקטיבי, וכן הוחלט כי מאחר וטרם התקבלו מלוא תוצאות הסקר ומושב משמרת היה המושב היחיד בו קיבלו התושבים הודעת חיוב, החיוב לשנת 2013 יבוטל, תוך שהשומות המתוקנות יוטלו רק החל מיום 01.01.14.

בכל הנוגע לחיובי הארנונה באזור התעשיה תנובות, הודיעה המשיבה על חדילת גביה, של שומות ארנונה שהוחלו רטרואקטיבית בגין התקופה שקדמה להודעה.

מדובר בחיובים בסך כולל של כ- 204,296.44 ש"ח שנשלחו למחזיקי הנכסים באיזור התעשיה תנובות ושנכון למועד הגשת הודעה זו, לא נגבו עדיין על-ידי המשיבה.

ביחס לנישומים אלה ההודעה היתה כי: "חשבונות הארנונה יעודכנו והמשיבה תבצע פעולת זיכוי בגין הרכיב הרטרואקטיבי במחשביה, תוך שתאריך הזיכוי יהיה למועד שלפני המועד הקובע לחדילה, קרי למועד שאינו מאוחר מיום 28.03.14."

המשיבה טענה כי המבקש נעדר עילת תביעה אישית, לרבות מכיוון שהחיובים ליישוב משמרת בוטלו באופן יזום ועצמאי עובר להגשת בקשת האישור וללא קשר אליה. המבקש לא שילם את שומת הארנונה כך שאין מדובר בתביעת השבה, לא התבקשה החלפת תובע ולא בוצעה פניה מוקדמת למשיבה.
בית-המשפט מצא כי יש להתחשב בטענות הצדדים וגם בסכומים שהמשיבה המשיכה לגבות ביתר לאחר הודעת החדילה, ורק בשל פניית המבקש ובא-כוחו שגילו עובדה זו, פעלה המשיבה על-פי הודעת החדילה שלה עצמה והשיבה את שגבתה ביתר.

התנהלות זו של המשיבה הדגישה את חשיבותה של בקשת האישור, שאלמלא כן המשיבה היתה גובה גם את הסכומים בגינם הוציאה חיובים שלא כדין ושטרם נגבו במלואם.

בית-המשפט קבע כי מאחר ויש עניין לעודד תובענות ייצוגיות ראויות גם נגד רשויות קטנות שסכומי הגביה בהן נמוכים, בתועלת שהביאה התובענה, בעובדה שהמשיבה היתה מודעת לתובענות מהסוג הנדון, ובהתחשב בהתנהלות המשיבה עד לחדילה המלאה ואף לאחר החדילה ומתן פסק-הדין, כמפורט לעיל, ועם-זאת בהתחשב בטרחה ובסיכון המופחתים נוכח קיומן של תובענות קודמות, ובכך שהמשיבה חדלה מגביית היתר ביישוב משמרת עובר להגשת התובענה, יש לפסוק גמול למבקש בסכום של 7,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוחו בסכום של 80,000 ש"ח כולל מע"מ.