botox

שונות

1. עיריית תל-אביב
1.1 בקשת עיכוב ביצוע בדבר השבת תשלומים ביתר
ב- עע"מ 6993/15 {עיריית תל-אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ, פורסם באתר נבו (16.08.16)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו {כב' השופטת ד' אבניאלי} מיום 09.08.15, בגדרו התקבלה תובענה ייצוגית בדבר השבת הפרשי ארנונה שנגבו ביתר עקב סיווג מכוני קוסמטיקה כ"בניינים שאינן משמשים למגורים".

בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נקבע כי יש לסווג את מכוני הקוסמטיקה בתחומי העיר תל-אביב-יפו כ"בתי מלאכה". בהתאם לקביעה זו חוייבה המבקשת להשיב לחברי הקבוצה המיוצגת את ההפרש בין הסכום ששולם לפי הסיווג השגוי לבין הסכום שצריך היה להיות משולם על-פי הסיווג הנכון. בסך הכל מדובר בסכום המוערך בכ- 6 מיליון ש"ח, שאמור להתחלק בין כ- 400 מכוני קוסמטיקה שפעלו בעיר בתקופה הרלוונטית.

המבקשת טענה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה, מכיוון שביצוע ההחזר הכספי כרוך בעלויות פרוצידורליות ניכרות לשם ביצוע התשלום, וככל שהערעור יתקבל, תידרש המבקשת להשקיע משאבים רבים נוספים בגביית הסכום ששולם.

עוד טענה המבקשת, כי מצבה הכלכלי איתן ואין חשש שלא יהיה בידה לשלם לחברי הקבוצה, ככל שהערעור יידחה.

המבקשת הוסיפה כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים, ובין היתר נטען כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לוקה בחוסר סמכות עניינית; כי נטל ההוכחה הוטל על המבקשת במקום על המשיבים; וכי גם לגופו של עניין שגה בית-המשפט בקביעת הסיווג של מכוני הקוסמטיקה.

המשיבים התנגדו לבקשה לעיכוב ביצוע, וטענו כי סיכויי הערעור קלושים, מכיוון שפסק-הדין ניתן במסגרת דיונית הולמת והגיע לתוצאה הנכונה.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. ככלל, הנטיה היא שלא להורות על עיכוב ביצוע במצבים בפסק-דין המטיל חיוב כספי מעין אלה {ע"א 8751/11 י. ב. גלאור ייזום והשקעות בע"מ נ' יובל איתי, פורסם באתר נבו (01.02.12)}, אך נסיבות העניין מלמדות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.

בית-המשפט הוסיף כי מעמדה הפיננסי של המבקשת אינו מעורר חשש שהתשלום לא יבוצע במידה והערעור על פסק-הדין יידחה.

המסקנה היא כי הימנעות מעיכוב ביצוע פסק-הדין תוביל למצב שבו תידרש השקעה ניכרת על-מנת להשיב את הגלגל לאחור במקרה של קבלת הערעור, בעוד שהמשיבים לא טענו כי עיכוב הביצוע יגרום להם נזק של ממש.

אשר-על-כן, הורה בית-המשפט על עיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור.

1.2 מאחר שהעותרים לא הוכיחו הודעה כדין על העברת החזקה לשוכרים, החבות בגין ארנונה, מים וביוב נשארת מוטלת עליהם
ב- עת"מ (ת"א) 5547-10-13 {דניאל ספיר נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר נבו (24.09.15)} נדונה עתירה לביטול חיובי ארנונה, מים וביוב שהוטלו על העותרים בגין 4 דירות, שלטענתם היו מושכרות, וכן לתשלום פיצוי בשל הטלת עיקולי בנקים על חשבונות העותרים.

העותרים טענו כי העיריה מעולם לא ביצעה מסירה של הודעת תשלום בכתובות העותרים ומעולם לא מסרה להם שומה כלשהי, ולפיכך לא נתקיים בעניינם עקרון סופיות השומה כך שהם עדיין יכולים להשיג על שומתם.

לשיטת העותרים העיריה שלחה דרישות לכתובות דירותיהם למרות שהם לא התגוררו בנכסים אלו. עוד טענו כי חלק מהחובות כבר התיישנו.

העותרים טענו כי העיריה סירבה להמציא להם חשבון מפורט הניתן להבנה, ומדרישות התשלום שנשלחו אליהם לא ניתן להבין את הקשר שבין מספרי החוזים שהציגה העיריה לבין כל אחת מהדירות הספציפיות של העותרים.

העיריה טענה כי יש לסלק את העתירה על-הסף בשל היעדר סמכות עניינית לבית-המשפט לעניינים מינהליים להעניק סעד כספי בעתירה מינהלית, מאחר שאין עסקינן בתובענה מינהלית שעילתה במכרז או בתובענה מינהלית ייצוגית.

עוד טענה כי יש לסלק את העתירה על-הסף מחוסר סמכות עניינית לדון בטענת "אינני מחזיק", שלא הועלתה על-ידי העותרים בעתירתם, אלא עלתה רק ממסמכים נוספים שהגישו לבית-המשפט לאחר-מכן.

עוד הוסיפה העיריה כי טענת אי-החזקה אמורה להידון בהליכים של השגה, ערר וערעור מינהלי ולא במסגרת עתירה מינהלית. עוד טענה כי יש לדחות את העתירה על-הסף בשל עקרון סופיות השומה מאחר שהעותר לא השיג על שומה סופית. בנוסף טענה לסילוק על-הסף בשל שיהוי בהגשת העתירה במשך למעלה מ- 10 שנים, מאחר שהודעת הדרישה הראשונה לתשלום נשלחה לעותרים עוד בסוף שנת 2003.

לגופו של עניין טענה העיריה כי היא פעלה בהתאם להודעות על שינוי מחזיקים שנשלחו אליה, בהתאם לכללים הברורים הקבועים בהוראות סעיפים 326-325 לפקודת העיריות (נוסח חדש).

העיריה סברה כי העותרים לא הוכיחו כי הודיעו לה בכתב על חילופי המחזיקים בהתאם למתחייב על-פי הדין, ולפיכך החבות נשארה מוטלת על העותרים ולא על השוכרים שלטענתם החזיקו במקומם בנכסים, במהלך השנים.

מי אביבים טענה אף היא טענות דומות לטענות העיריה, והוסיפה טענה באופן דומה לטענות העיריה, שהיא - המאפיינים הייחודיים שקבועים בחיקוקים המסדירים את פעילות תאגידי המים והביוב, שכן החל משנת 2010 גביית תשלומי המים והביוב נעשית על-ידי המשיבה 2 - תאגיד "מי אביבים", ולא על-ידי עיריית ת"א.

בית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה ברובה ופסק כי על מעביר החזקה בנכס מוטל נטל הראיה להוכיח כי הודיע לעיריה בכתב ובמועד על חילופי המחזיקים, שרק אז חובת תשלום הארנונה עוברת מבעל הנכס אל השוכרים.

ואולם, כאשר השוכר מודה בחובתו לשלם את הארנונה בגין הנכס ומבקש להירשם כמחזיק ולשלם, על העיריה לשנות את רישומיה בהתאם, או לפחות לשלוח לשוכר הודעות תשלום.

בית-המשפט קבע כי לצורך תשלום ארנונה, די בהודעת מעביר החזקה לעיריה בכתב למי העביר את החזקה, ואין הוא חייב לצרף להודעתו חוזה שכירות, אך לצורך תשלומי מים לא די בהודעה ויש לצרף גם הסכם שכירות חתום.
אשר-על-כן, מאחר שהעותרים לא הוכיחו הודעה כדין על העברת החזקה לשוכרים, החבות בגין ארנונה, מים וביוב נשארת מוטלת עליהם.

עם-זאת, על עיריה להפחית מחובם את חוב הארנונה ביחס לאחת הדירות, בגין התקופה שמיום הודעת השוכרים לעיריה על רצונם להירשם כמחזיקי הנכס.

2. עיריית רחובות - גביית היטלי סלילה שלא כדין
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 18995-01-14 {יעל הרמן נ' עיריית רחובות, פורסם באתר נבו (01.09.16)} נדונה סוגיה בה המבקשת עתרה, בין היתר, להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחברי הקבוצה. עניינה של התובענה הוא גביית היטלי סלילה שלא כדין מאת נישומי המשיבה - בעלי נכסים, יזמים וקבלנים הבונים בתחומה של המשיבה. זאת בשל כך שתעריפי ההיטלים מושתתים על טעויות, אריתמטית ומהותית, שגורמות לניפוח התעריף מעבר לשיעורו הנכון.

המשיבה טענה כי טענת המבקש היא טענה שגויה משפטית שמבוססת על חוות-דעת שאינה נכונה מבחינה כלכלית-תחשיבית. התחשיב אושר על-ידי כל הגורמים המקצועיים הרלוונטיים והוא חוקי, סביר ותקין.

בית-המשפט קבע כי יש סיכוי לכאורה כי שאלת הטעות האריתמטית תוכרע לטובת הקבוצה, והוא אישר את התובענה הייצוגית בעילה זו.

3. עיריית מודיעין - יש לחייב את המשיבה להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את הפרשי הארנונה שנגבו מהם ביתר ב- 24 החודשים שקדמו לכל תובענה
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 35498-11-10 {ניר שדה נ' עירית מודיעין, פורסם באתר נבו (20.08.15)} נדונו שלוש תובענות ייצוגיות שהגיש המבקש באותו עניין. נושא החלטה זו היה בשאלה, האם יש להבחין בין ההנחות הוולונטריות למנדטוריות, וכפועל יוצא האם יש לקבל התובענות רק בקשר להנחות המנדטוריות, או שמא יש לקבלן גם בקשר להנחות הרשות.

המשיבה טענה כי לגבי הנחות הרשות זכאית לחשב את התעריף לשטח המקסימאלי למתן הנחה לפי התעריף המיוחד, בשונה מחישוב התעריף לגבי הנחות החובה, על-פי אותן תקנות, שעתה מסכימה המשיבה שיש לחשבן על-פי שיטת המבקש שאושרה בבקשת האישור.

בית-המשפט קבע כי דין טענות המשיבה להידחות.
פרשנות המשיבה מביאה לתוצאה אבסורדית. כך מקום שיש לשני זכאים דוגמת המבקש דירות בגודל זהה לצורך צו הארנונה, אלא שבדירה אחת כל השטח הוא למגורים ואילו בדירה האחרת חלק מהשטח הוא שטחים נוספים, במקרה כזה בעל הדירה שבה השטח למגורים גדול יותר יזכה בהנחה גדולה יותר. תוצאה זו סותרת את צו הארנונה שמכוון להטיל ארנונה גבוהה יותר על בעלי שטחי מגורים גדולים יותר.

בית-המשפט מצא כי יש לקבל את התביעות בכל שלוש התובענות העוקבות, למעט התובענה השלישית בכל הנוגע להנחות החובה ממנה חדלה המשיבה. יש לחייב את המשיבה להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את הפרשי הארנונה שנגבו מהם ביתר ב- 24 החודשים שקדמו לכל תובענה.

4. עיריית לוד - הגמול סביר בנסיבות העניין
ב- ת"צ (מחוזי מרכז) 66205-11-15 {מרים דוסטוב נ' עיריית לוד, פורסם באתר נבו (05.06.16)} נדונה בקשה בהסכמה למחיקת ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית.

המבקשת הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת כספים שנגבו ביתר בגין חיוב באגרת שילוט שלא כדין. זאת, על דרך של עיגול שטח השלטים כלפי מעלה, כך שהמשיבה מחייבת באגרת שילוט בגין שטחים שאינם קיימים.

ב- רע"א 2453/13 {עמר נ' עיריית חדרה, פורסם באתר נבו (14.04.15)} בית-המשפט פסק כי במקרה של חיובי ארנונה, יש לחשב את שטח הנכס לפי "השיטה המדוייקת", קרי לפי שטח הנכס המדוייק שנמדד כולל חלקי מ"ר.

המבקשת חוייבה בגין שני שלטים לפי שטח של 3 מ"ר לכל שלט בעוד ששטחם בפועל הוא 2.32 מ"ר ו- 2.29 מ"ר. הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור היא "כל מחזיקי רישיון לשלטים בתחום שיפוטה של המשיבה, אשר חוייבו באגרות שילוט בגין שלטים המחוזקים על ידם בשנים קודמות לשנת 2015.

החיוב ביתר בוצע בעקבות "עיגול" חלק ממ"ר וחיובו מעבר לשטחו בפועל.

המבקשת תבעה סעד השבה לחברי הקבוצה בסכום של 210,420 ש"ח לשנה בהתבסס על נתוני שנת 2014. לפי חוות-דעת המומחה מטעם המבקשת, עיגול שטחי השלטים הביא לקיומם של חובות עבר בסכום של כ- 1.5 מיליון ש"ח.

בבקשת האישור נטען כי בעקבות פניות מוקדמות שנשלחו למשיבה, הודיעה המשיבה ביום 14.10.15 כי תחדל מגביית היתר בהתאם לסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, וכי אכן בחודש נובמבר 2015 החיובים לנישומים היו ללא גביית יתר ובהתאם לשטח השלטים המדוייק.

המבקשת טענה כי מדובר בחדילה חלקית בלבד מכיוון שאינה חלה על "חובות עבר".

המשיבה טענה כי חדלה מגביית היתר החל מיום 26.10.15.

התגובה נתמכה בתצהיר מאת גב' אהובה סבח, מנהלת מחלקת הגביה במשיבה, שהצהירה בין היתר כי חדילת המשיבה היא ביחס לעתיד ואין בה שום סממן של רטרואקטיביות, דהיינו אין בה התחייבות להשבת כספים או הימנעות מגביית חובות עבר.

הצדדים הגיעו להסכמה, לתשלום גמול למבקשת בסכום של 2,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוח המבקשת בסכום של 18,000 ש"ח כולל מע"מ. זאת בהתחשב לשלב בו מצוי התיק, לגובה התביעה, להתנהלות הצדדים ועוד.

בית-המשפט קבע כי משמתקיים בעניין הנדון האמור בסעיף 9(ב) בחוק תובענות ייצוגיות אין לאשר תובענה ייצוגית ולכן דחה בית-המשפט את בקשת האישור.

אשר לפסיקת גמול ושכר-טרחה בהתאם לסעיף 9(ג) בחוק תובענות ייצוגיות בית-המשפט סבר כי הסכומים עליהם הסכימו הצדדים בסך הכולל, הם סבירים בנסיבות העניין, בהתחשב בסכום גביית היתר כפי שעולה מחוות-הדעת שצורפה לבקשת האישור ואשר המשיבה לכאורה לא חלקה עליו.

בקשת האישור הצריכה השקעת משאבים על-ידי המבקשת ובא-כוחה. פניית המבקשת למשיבה והגשת בקשת האישור הביאו להפסקת גביית היתר לרבות מגבייתם של חובות עבר.

התובענה הביאה תועלת לחברי הקבוצה כמו גם למשלמי אגרות שילוט עתידיים של המשיבה וכן תרמו לאכיפת הדין אליבא המבקשת. בכך השיגה התובענה את מטרתה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את בקשת אישור התובענה הייצוגית וקבע כי המשיבה תשלם למבקשת גמול בסכום של 2,000 ש"ח ושכר-טרחה לבא-כוח המבקשת בסכום של 18,000 ש"ח כולל מע"מ.

5. הרצליה
5.1 חלוקת התשלום בין הקבוצות השונות תיעשה בדרך של יחס בין מספר העותרים בכל קבוצה לבין מספר העותרים הכללי
ב- עת"מ (ת"א) 60876-03-11 {זפרני ג'ורג' ו- 142 אח' נ' ראש עיריית הרצליה גב' יעל אגמון, פורסם באתר נבו (17.01.16)} נדונה סוגיה בה בית-המשפט נדרש לשאלת חוקיותו, תקפותו ויעילותו של מתווה פעולה שהתוותה הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה לשם יישומו של פסק-דין של בית-המשפט העליון בהקשר למתחם קרקעי המכונה "המרינה בהרצליה" שבמסגרתו הטיל בית-המשפט על מוסד התכנון המקומי חבות להתוות תכנית שמכוחה יתממש ייעוד הדירות כדירות נופש.

העותרים מוחים על הסקת גודל הדירות מנתוני הארנונה. גודל הדירות גדול מהגודל שהוסק על-ידי המשיבות מנתוני הארנונה אך נתונים אלו חסרים שכן בהרצליה אין גביה של ארנונה על שטחי שירות שונים כגון מרפסות או שטחי נופש נוספים הרלוונטיים ביותר לדירות נופש באשר הן, העותרים מנסים להראות שגודל הדירות גדול מהנטען על-ידי המשיבות ולכן יקשה להשכירן.

המשיבות טענו באמצעות מומחה מצידן, שהעותרים ניסו להגדיל באופן פיקטיבי את גודל הדירות באמצעות הצמדה של חלק יחסי בשטחים המשותפים כגון בריכה, מדרגות וכו'.

בסופו-של-דבר הובהר מהחקירה כי הפער בגודל הדירות בין מומחה העותרים הראשונים למומחה המשיבות נובע בסך-הכול מהפער בין הברוטו לנטו {בממוצע, הברוטו גדול בכ- 30% מהנטו}.

בית-המשפט דחה את העתירות שהוגשו בעניין חוקיותו, תקפותו ויעילותו של מתווה פעולה שהתוותה הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה לשם יישומו של פסק-דין של בית-המשפט העליון בהקשר למתחם קרקעי המכונה "המרינה בהרצליה" {עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פורסם באתר נבו (07.12.06)} שבמסגרתו הטיל בית-המשפט על מוסד התכנון המקומי חבות להתוות תכנית שמכוחה יתממש ייעוד הדירות כדירות נופש.
בית-המשפט קבע כי העותרים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות של המשיבות 1, 2 בסכום של 100,000 ש"ח ושל משרד התיירות בסכום של 50,000 ש"ח.

חלוקת התשלום בין הקבוצות השונות תיעשה בדרך של יחס בין מספר העותרים בכל קבוצה {בני זוג ייחשבו כגורם אחד} לבין מספר העותרים הכללי. בא-כוח הוועדה המקומית יערוך חישוב וימציא את דרישתו לכל קבוצה ולבאי-כוח העותרים שאינם מהווים קבוצה. אין צו להוצאות לחברה להגנת הטבע.

5.2 צו הארנונה של עיריית הרצליה כניסוחו אינו מאפשר גביית ארנונה בגין גלריות
ב- ת"צ (ת"א) 9539-06-12 {דוד נווה נ' עיריית הרצליה, פורסם באתר נבו (22.01.15)} נדונה תובענה ייצוגית כנגד עיריית הרצליה בטענה לגביה בלתי-חוקית של תשלומי ארנונה עבור גלריות במבנים שאינם למגורים.

התובע טען כי העיריה גובה שלא כדין ארנונה בגין גלריות, ללא הסמכה חוקית לכך בצו הארנונה, שאינו מזכיר כלל את המונח "גלריה", ואינו מגדיר קריטריונים לקביעה מהי גלריה החייבת בארנונה. התובע מצביע על כך שבצו הארנונה של שנת 1986/7 הוזכר המונח "גלריה" כשטח החייב בארנונה, ואילו בצווים משנת 1987 עד שנת 2012, שהיא השנה שבה הוצא הצו שבמחלוקת, הושמט המונח גלריה.

התובע טען כי אין לחייב במס ללא הרשאה מפורשת בדין. העותר הפנה ל- {עמ"נ (ת"א) 200/02 מנהל הארנונה של עיריית הרצליה נ' אברהם יהודית, פורסם באתר נבו (25.05.03) (להלן: "פסק-דין אברהם"}.

העותר טען כי בהתאם לפסק-דין זה, על עיריית הרצליה לקבוע קריטריונים בצו הארנונה מהי גלריה החייבת בארנונה, ועד שתעשה כן, אינה רשאית לגבות תשלומי ארנונה בגין גלריות. אשר להפניית העיריה לדיני ההקפאה, משמעותם היא שאין להעלות את סכום הארנונה, אך אין איסור על הפחתתה.

המשיבה {להלן: "העיריה"} טענה כי השמטת המונח "גלריה" באה לצורך הבהרה ובמקומו באה הגדרה מפורטת יותר המתייחסת לשטחים שאינם למגורים, החייבים בארנונה.

מכל מקום, העיריה לא התכוונה לתת פטור לגלריות, שכן המונח "מפלסים" שהוסף להגדרה שבצו הארנונה המתוקן, כולל בתוכו גם גלריות. העיריה גם הפנתה לסעיף 5 לתקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניות ובהיתרים), התשנ"ב-1992, שמלמד לשיטתה שמפלס כולל גלריה.

עוד טענה העיריה כי דיני ההקפאה משמרים את המצב הקיים בשנת 1986. לפיכך, לשיטתה, לא ניתן להוסיף בצו פטור לגלריה שלא היה קיים בצו משנת 1986, אשר חייב מפורשות גלריות בארנונה.

העיריה סברה כי פסק-דין אברהם נוגע רק למקרה הספציפי של אברהם וכי בית-המשפט לא התייחס לגלריות אחרות. בכל השגה שמוגשת, העיריה נוהגת להפעיל שיקולים לפי המבחן הפונקציונלי, בהתאם לדוגמאות שניתנו בפסק-דין אברהם.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את התובענה ופסק כי המילה "גלריה" שהיתה קיימת בצו הארנונה, הוצאה מהצווים החל מ- 1987 ומשכך היא אינה נכללת בצווים.

השמטת המילה "גלריה" בצו {החל משנת 1987} מבלי לקבוע בצו קריטריונים לסוגי הגלריות החייבות בארנונה, גורמת לבלבול, חוסר ודאות, ביוקרטיה ומאלצת את האזרחים להרבות בהגשת השגות כשהם מהלכים בחושך בחיפוש אחר הנמקות.

גישה זו שבבסיסה חוסר ודאות משפטית, גוררת תוצאה בלתי-רצויה לפיה בעל שטח שמשמש לאפסון גרידא, נאלץ להגיש השגה ורק לאחר הדיון בה הוא אולי יזכה לדעת האם הוא חייב בתשלום ארנונה ומדוע.

התנהלות כזו אינה חוקתית ואינה מתיישבת עם מינהל תקין. לפיכך, צו הארנונה של עיריית הרצליה כניסוחו אינו מאפשר גביית ארנונה בגין גלריות.

5.3 הימנעות מפניה מוקדמת בנסיבות בהן טובת הקבוצה מחייבת זאת, מהווה שיקול רלבנטי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק את הגמול ושכר-הטרחה
ב- ת"צ (ת"א) 35183-05-13 {דרור הולנברג נ' עיריית הרצלייה, פורסם באתר נבו (07.03.14)} נדונה סוגיה בה המבקש הגיש תובענה מינהלית ובקשה לאישור התובענה כייצוגית נגד המשיבה.

עניינה של התובענה הוא גביה, שלפי הטענה היא בלתי-חוקית, של ריבית על חובות שבפיגור. לאחר שהמשיבה הודיעה על הפסקת הגביה, בית-המשפט נדרש להכריע בשאלת הגמול למבקש ובשכ"ט לבאי-כוחו.

בית-המשפט פסק כי ניתן לחלק את השיקולים השונים המשתקפים מסעיפי 22(ב) ו- 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אותם יש להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעורם של הגמול לתובע המייצג לשלושה סוגים עיקריים: שיקולי תשומה; שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת; שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית.

רשימת השיקולים המופיעה בסעיפים 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות, אינה ממצה. כאשר מדובר בהודעת חדילה של הרשות משתנה האיזון בין השיקולים השונים.

ככלל, אין חובת פניה מוקדמת בטרם הגשת תובענה ייצוגית. עם-זאת, הימנעות מפניה מוקדמת בנסיבות בהן טובת הקבוצה מחייבת זאת, מהווה שיקול רלבנטי שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק את הגמול ושכר-הטרחה.

בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבה הודיעה על הפסקת גביה, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדחית. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיבה לשלם למבקש גמול בסך 10,000 ש"ח ולבאי-כוח המבקש שכר-טרחה בסך 30,000 ש"ח.

6. עיריית פתח-תקווה - לא ניתן לחייב "משרדים בתעשיה" בתעריף גבוה מהתעריף המירבי שנקבע בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), לנכסים המשמשים לתעשיה
ב- עת"מ (מחוזי מרכז) 51230-12-13 {מוסך דב בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (17.12.14)} נדונה עתירה שעניינה בשאלת חוקיותה של הוראת סעיף 3.4.3.1 לצו הארנונה של עיריית פתח-תקווה העוסקת בתת-הסיווג "משרדים במבני תעשיה ומלאכה" נוכח הטענה כי התעריפים הקבועים בה חורגים מהתעריף המירבי שנקבע בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), לנכסים המשמשים לתעשיה.

העותרת הגישה השגה למנהל הארנונה כנגד סיווג השטח המשרדי. העותרת טענה כי השטח המשרדי הוא נלווה לפעילות המוסך, ועל-כן, בהתאם לכלל בדיני הארנונה: "הלך הטפל אחר העיקר" - יש לחייב שטח זה בתעריף "תעשיה ומלאכה" ולא בתעריף של משרדים.

מנהל הארנונה דחה את טענות העותרת, בנימוק כי סעיף 3.4.3.1 לצו הארנונה של עיריית פתח-תקווה קובע שיש לחייב משרדים במבני תעשיה ומלאכה, לפי תעריפי החיוב של "משרדים באזורי תעשיה", לגבי שטח שמעל 50 מ"ר.
בית-המשפט קבע כי לא ניתן לחייב "משרדים בתעשיה" בתעריף גבוה מהתעריף המירבי שנקבע בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) לנכסים המשמשים לתעשיה.

אשר-על-כן, בהתקיים מבנה תעשיה שבו משרדים שאינם חלק אינטגרלי של תהליך תעשייתי, ניתן יהיה להחיל על משרדים אלה תעריף שנגזר מהתעריף המירבי של הסיווג "משרדים".

במצב שבו המשרדים מהווים חלק אינטגרלי של תהליך תעשייתי, יהיה התעריף המוטל על משרדים אלה מוגבל על-ידי התעריף המירבי של הסיווג "תעשיה".

ב- עת"מ (מחוזי מרכז) 32686-03-13 {קונטאל אוטומציה ובקרה בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה, פורסם באתר נבו (09.12.14)} בית-המשפט קבע כי לא ניתן לחייב "משרדים בתעשיה" בתעריף גבוה מהתעריף המירבי שנקבע בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), לנכסים המשמשים לתעשיה.