סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• דיני מעצרים בהליך הפלילי - הקדמה
• סמכות שופט וסדרי דין בבקשת מעצר
• מעצר לפני הגשת כתב אישום - עיון חוזר
• מבוא - מעצר עד תום ההליכים, לאחר הגשת כתב אישום
• מעצר לאחר הגשת כתב אישום - ראיה לכאורה
• מעצר לאחר הגשת כתב אישום - עילת מעצר
• ייצוג על-ידי סניגור
• חלופת מעצר
• שחרור בערובה - מבוא
• ערובה (סעיף ההגדרות) ופטור הערב
• שחרור בערובה על-ידי בית-המשפט
• השיקולים לקביעת ערבות
• תוצאות אי-המצאת הערובה
• תנאי שחרור בערובה
• כתב ערובה
• תוצאות הפרת תנאי שחרור בערובה וחילוט ערובה
• אופן הגשת הבקשות - סעיף 56 לחוק המעצרים
• שחרור באין משפט
• שחרור באין הכרעת דין והארכת מעצר או חידושו
• דיני מעצרים בדיני תעבורה
• תסקיר מעצר על-פי סעיף 21א לחוק המעצרים
• מעצר בפיקוח אלקטרוני

מעצר לאחר הגשת כתב אישום - עילת מעצר

1. מבוא
עילות מעצר עד תום ההליכים מפורטות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים. בסעיף זה ניתן למצוא את העילה של חשש לשיבוש הליכי משפט או להתחמקות מהליכי משפט {סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים}, סיכון בטחונו של אדם ובטחונו של הציבור או בטחון המדינה {סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים}, עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם או עבירת ביטחון, עבירת לפי פקודת הסמים המסוכנים, עבירה שנעשתה באלימות חמורה או שימוש בנשק קר או חם, עבירת אלימות בבן משפחה {סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים}.

על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים רשאי בית-המשפט {ולא חייב} להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אם הוא סבור שנתקיימה אחת מן החלופות המפורטות בסעיף הנ"ל {ראה גם בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 702 (1997)}.

כלומר, בית-המשפט איננו חייב עוד לצוות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, כמצוות המחוקק לפני תחילת תוקפו של חוק המעצרים, אלא, רשאי הוא להורות על שחרורו בערובה ובתנאי שחרור שייקבע.

על-אף האמור, המחוקק בא וקבע סייגים לשיקול-דעתו של בית-המשפט, בכך שהניח בבסיס שיקוליו של בית-המשפט את החזקה ש"קיים יסוד סביר לחשש" כי הנאשם בעבירה המנויה בסעיף 21 לחוק המעצרים או בעבירה המנויה ביתר החלופות - הוא מסוכן.

חזקה כאמור, הנקראת "חזקת המסוכנות", ניתנת לסתירה וזאת אם הנאשם יצליח להוכיח אחרת. קרי, הנאשם איננו יוצא ידי חובתו בטענה, אלא, הנאשם חייב בהבאת ראיות.

נדגיש, כי גם אם נסתרה החזקה כאמור ובין אם לאו, עדיין בית-המשפט צריך לבחון האם מתקיימת חלופת מעצר כמצוות סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים.

ב- בש"פ 7200/97 {מדינת ישראל נ' מוחי אלדין בן מחמוד אבו, תק-על 97(4), 19 (1997)} נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "המעצר איננו מיועד להרתיע, זאת תעשה הענישה. המעצר מיועד למנוע סכנה לציבור מהנעצרים עצמם, להבטיח התייצבותם לדין ולמנוע הימלטותם מפניו ולמנוע שיבוש הליכי משפט. אם ניתן להשיג את אלו שלא באמצעות מעצר עם תום ההליכים, יש לעשות זאת".

ב- בש"פ 8482/00 {חסון חמזה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4), 195 (2000)} קבע כב' השופט א' לוי כי "הנסיבות שבהן הובאו העוררים לדין הן קשות וחמורות, אך מקום שניתן להציע חלופת מעצר שתבטל את מסוכנותו של נאשם, נכון לעשות בה שימוש, שהרי מקובל על הכל כי המעצר לא נועד לשמש מקדמה על חשבון עונש, אלא רק למנוע סכנה מוכחת".

ב- בש"פ 3985/99 {אביחי עוזיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1014 (1999)} קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "עמוד התווך עליו נשענת חלופת המעצר הוא מניעתי ומשמעותו היא מניעת סיכון לציבור מפני מסוכנותו של הנאשם, אם לא ישב מאחורי סורג ובריח עד תום משפטו".

ב- בש"פ 2092/95 {יעקב טלקר (בן זכריה) נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"6. מסתבר כי גם בנושא זה של מטרת המעצר לעניינן של העבירות ה"חמורות", נתגלעו חילוקי-דעות בין שופטי בית-משפט זה. יש מבינינו הסוברים כי מטרת המעצר בגינן של העבירות ה"חמורות" היא מטרה של הרתעה, לאמור, הרתעתם של עבריינים-בכוח. משל אמרנו: יצא הקול וידעו הכל כי נאשם בעבירה "חמורה" (ובהימצא ראיות לכאורה להוכחת האשמה) מקומו בבית-המעצר עד תום ההליכים... דרך אחרת לניסוח אותו רעיון: מעצרם של מי שעברו עבירות "חמורות" נועד לשם 'הבטחת ההפעלה היעילה והאפקטיבית של המשפט הפלילי' ולשם 'הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי'...

שופטים אחרים סוברים כי גם לעניינן של העבירות ה"חמורות" מטרת המעצר היא לעולם אחת מן המטרות המנויות בסעיף 21א(א)(1) לחוק. ראה, למשל, בש"פ 341/89 ממן, פ"ד מג(2), 441; בש"פ 4510/91 אל-תרתור, פ"ד מה(5), 573; בש"פ 2169/92 סוויסה, פ"ד מו(3), 338; בש"פ 5700/91 אבידן, פ"ד מו(1) 677; בש"פ 3734/92 עזאזמי, פ"ד מו(5), 72 ...

ואנו על פרשת דרכים. מה דרך נלך בה, וכיצד נדע להכריע בעניינה של חלופת-מעצר?
7. כשאני לעצמי, אודה כי המטרה של הרתעת עבריינים-בכוח, ועימה המטרה של קיום אמון הציבור במנגנון המשפט הפלילי, שתי מטרות אלו היו תמיד קשות בעיניי ועוררו בי אי-נוחות ואי-נחת. מטרות אלו, באשר הן, טובות הן ויפות במקום שבית-משפט עומד לגזור עונשו של מי שהורשע בדינו. ואולם מה עניינה של הרתעה ומה עניינו של אמון הציבור במקום בו מתבקש מעצרו של נאשם לאחר הגשת כתב-אישום? האומנם נכון וראוי הוא לעצור נאשם לחודשים ארוכים - בעוד נהנה הוא, לכאורה, מחזקת-החפות - אך כדי להרתיע עבריינים-בכוח או כדי שהציבור לא יאבד אמונו בבתי-המשפט? האם בפירוש זה לחוק אין אנו מזריקים כוונה זרה לדברי המחוקק? קשה להשתחרר מהתרשמות כי מעצרו של נאשם מטעמים של הרתעה או קיום אמון הציבור במערכת המשפט, שקול לאמיתם של דברים כנגד עונש ממש, אם תרצה: מיקדמה על חשבון העונש שיבוא (ואפשר לא יבוא). ראה, למשל: ב"ש 691/82 סורה נ' מ"י, פ"ד לו(4), 11, 13.

אכן, סבורני כי מטרות המעצר הינן לעולם אלו המנויות בסעיף 21א(א)(1) לחוק, אלא שלעניינן של העבירות ה"חמורות" אמר המחוקק להורותנו, מן החוק עצמו - EX LEGE- כי בגופן של אותן עבירות טמונים אחד או יותר מן הסיכונים המנויים בסעיף 21א(א)(1). ראה, למשל: פרשות אלתרתור ו- עזאזמי, לעיל. בזאת איפוא ניפלו העבירות ה"חמורות" מכל שאר עבירות, שבעבירות ה"לא חמורות" שומה על התביעה להוכיח במפורש ובמפורט קיומו של סיכון מן הסיכונים המנויים בסעיף 21א(א)(1), ורק כך יורה בית-המשפט על מעצר. מנגד, לעניינן של העבירות ה"חמורות" הוסיף המחוקק והורנו כי אותם סיכונים, כולם או מקצתם, טמונים באישיותו של העבריין כמוכח מיניה-וביה מביצועה של העבירה ה'חמורה'."
(בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 200 (1996))

כב' השופט י' זמיר:

'בעבירה החמורה של 'הריגה' (במובן סעיף 21א(א)(2) לחוק), הנטל על המשיב להראות את הנסיבות המאד מיוחדות של המקרה כדי שבית-המשפט ישתכנע כי לא מתקיים בו הסיכון המתחייב מביצועה של עבירה כה חמורה וקשה שהביאה לכאורה למותו של ילד. בענייננו המשיב בחר בזכות השתיקה, וזו כמובן זכותו המלאה, אולם במקרה כזה אל לו לצפות מבית-המשפט להתחשב בעובדות שכלל לא נטענו ולכן אין לגביהן כל ידיעה או ראיה.'

מכאן המסקנה של בית-המשפט:

'בנסיבות כה חמורות לכאורה של אלימות, על התוצאות הקטלניות שארעו, ועל המרקם הקשה והעדין בו אנו נתונים היום, במיוחד באיזורים בהם החיכוך בין האוכלוסיות השונות הוא כמעט בלתי-נמנע, לא שוכנעתי שמטרת המעצר תושג והסיכון יחלוף בדרך חלופית שאינה של מעצר.'

לכן דחה בית-המשפט את ההצעה שהעורר יושם במעצר בית, והחליט על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. על החלטה זאת הוגש הערר שבפני.

7. בית-המשפט מוטרד מזה שנים בשאלה מהי מטרת המעצר: האם היא מניעתית בלבד או שמא היא גם הרתעתית? בשכבר הימים היתה זו דעה מקובלת בבית-המשפט שניתן לעצור נאשם בעבירה חמורה למטרת הרתעה, בעיקר לשם 'הבטחתו של אמון הציבור באפקטיביות של מנגנון המשפט הפלילי'. (בש"פ 3717/91 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מה(4), 807, 813, השופט ברק. ראו גם בש"פ 861/95 אבוקרינט נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 873). אך דעה זאת איבדה הרבה מכוחה לאחרונה. בית-המשפט הושפע במיוחד מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את החירות האישית למדרגה של זכות חוקתית, והגביר את משקלה נוכח אינטרסים אחרים. ראו, לדוגמה, דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 630, מפי השופט גולדברג. על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. לפי תפיסה זאת, בדרך-כלל אין הצדקה למעצר, אלא אם השחרור מן המעצר כרוך בסכנה לציבור, לרבות סכנה לתקינות ההליך המשפטי המתנהל נגד הנאשם.

עם-זאת, גם לפי התפיסה המניעתית, אין דין אחד לעבירות קלות ולעבירות חמורות. הדבר בא לידי ביטוי ברור בסעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי. שהרי, כאמור, סעיף זה מונה (בסעיף-קטן(א)(2)) עבירות מסויימות בהן חומרת העבירה, כשהיא לעצמה, יוצרת עילת מעצר. מה משמע? בעבירות אלה, להבדיל מעבירות אחרות הנדונות בסעיף-קטן (א)(1), קיימת חזקת מסוכנות, כלומר, חזקה שהנאשם מסוכן, ולפיכך שחרורו מן המעצר כרוך בסכנה. ראו בש"פ 641 טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641.

8. תפיסה זאת קיבלה זה מקרוב גושפנקא מפורשת של חוק: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק החדש"). החוק החדש פורסם ברשומות ביום 96, אך תחילתו נקבעה ליום 97. מכאן שחוק זה אינו חל על המקרה שלפנינו. עם-זאת הוא מתווה את הדרך, שבית-המשפט סימן מעצמו, ובקרוב ילך בה במצוות החוק. לפי סעיף 21 לחוק החדש, אם הואשם אדם, בין היתר, ב'עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם', נוצרת "חזקה" כי 'קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה , 'אלא-אם-כן הוכיח הנאשם אחרת'. וזו המשמעות של סעיף זה כפי שבאה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - עיכוב, מעצר ושחרור), התשנ"ה (ה"ח 2366, התשנ"ה 306, 308):

'בסוגיית עילת המעצר עד תום ההליכים, המבוססת על חומרת העבירה, מוצע שינוי; השינוי הוא בהכרעה במחלוקת השופטים, בשאלת המעצר עד תום ההליכים בעילה של חומרת העבירה בלבד. הצעת החוק מעדיפה את גישתו של כב' השופט אלון במחלוקת שבינו לבין חלק משופטי בית-המשפט העליון בשאלה זו. הסעיף המוצע קובע כי בעבירות חמורות, המפורטות בו, עומדת חזקה לפיה יש סכנה לציבור משחרורו של העצור והוא מעביר את הנטל לחשוד להוכיח כי בעניינו אין נשקפת סכנה כזו. אולם העילה של ההגנה על האפקטיביות של ההליך הפלילי לא תשמש עוד עילה בפני עצמה.'

הנה-כי-כן, לפי חוק זה, התפיסה המניעתית באה במקום התפיסה ההרתעתית, אולם אם הנאשם בעבירה חמורה לא הרים את הנטל להוכיח חוסר-מסוכנות, רשאי בית-המשפט לעצור את הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים.

9. בשלב זה, לפני תחילתו של החוק החדש, ספק אם התפיסה המניעתית הכריעה לגמרי את התפיסה ההרתעתית, עד כדי כך שאין יותר להסתמך על התפיסה ההרתעתית לצורך מעצר עד תום ההליכים. אני מוכן להניח כי עדיין יש משקל מסויים לתפיסה ההרתעתית, וכי במקרים חריגים, מן הבחינה של חומרת העבירה או מבחינה אחרת, יהיה לתפיסה זאת משקל כבד. עם-זאת, אף אני, כמו בית-המשפט המחוזי, רואה ללכת בדרך המקלה עם העורר, ולומר ברוח החוק החדש כי חומרת העבירה המיוחסת לעורר אינה קובעת מסוכנות, המצדיקה מעצר, אלא רק יוצרת חזקת מסוכנות. אם כך, הנטל רובץ על העורר להציג בפני בית-המשפט ראיות וטענות שיש בהן כדי להפריך חזקה זאת."

על-פי הוראות סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, בית-המשפט יורה על מעצר עד תום ההליכים, רק במקום שהוא סבור, ועל-פי החומר שהוגש לו {ב"ש (ת"א-יפו) 1392/03 מדינת ישראל נ' דויד בוחסירה, תק-של 2003(2), 17403 (2003); ב"ש (חי') 4113/02 מדינת ישראל נ' ממן אליהו, תק-של 2002(3), 2084 (2002)}, כי נתקיימת לפחות אחת משלוש עילות מעצר שלהלן:

האחת, סיכון של שיבוש הליכי משפט, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים.

השניה, מסוכנות של פגיעה באחד הערכים המפורטים בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

השלישית, מסוכנות, מכוחה של חזקה, הנעוצה בחומרת העבירה, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים.

קיומו של יסוד סביר לחשש יכול ויעלה מתוך נוסח כתב האישום.

ב- בש"פ 471/88 {רונלד חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 353 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "אין המדובר בהכרח בראיות חיצוניות נוספות העשויות לעורר חשש זה, ומספיק שחשש זה עולה מהעובדות הנטענות בכתב האישום עצמו. זאת כמובן בתנאי, שבית-המשפט משתכנע כי לכאורה יש לאל ידה של התביעה להגיש לבית-המשפט ראיות מספיקות להוכחת אותן עובדות".

ב- בש"פ 8850/96 {שמעון בוחבוט נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 27 (1997)} קבע כב' השופט י' זמיר כי "מסוכנותו של העורר עולה מתוך האישום עצמו".

2. "חזקת המסוכנות"
עילות המעצר המנויות בסעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, ניתנות לסתירה. על-כן, נטל ה"סתירה" מוטל כל כולו על שכמו של הנאשם.

על-פי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים גם אם קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם, על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר, קרי, האם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בדרך שפגיעתה בחירותו תהא פחותה.

יודגש, כי לא בכל מקרה כאשר עסקינן בעבירה חמורה, המסקנה תהא כי הנאשם מסוכן ולכן יש לעצרו. באם נעשה כן, נרוקן מתוכן את חובתו של בית-המשפט לשקול חלופת מעצר ראויה {ב- בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}.

בבואו של בית-המשפט לבדוק את מסוכנותו של נאשם עליו להתייחס לשני היבטים {בש"פ 663/08 סדיק סרחאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2436 (2008)}:

האחד, מתמקד במעשה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם המעשה שעשה הנאשם, כפי שעולה מכתב האישום, מעלה חשש למעשים דומים מצידו של הנאשם.

השני, מתמקד בעושה. כלומר, על בית-המשפט לשקול האם נשקפת מן הנאשם סכנה לציבור או ליחידיו {ראה לעניין זה בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה, תק-על 2004(3), 322 (2004)}.

כאמור, הן בעבירות "קלות" והן בעבירות חמורות, חובה על בית-המשפט לבחון האם קיימת חלופת מעצר ראויה והאם חלופה המוצעת מבטיחה את תכלית המעצר {בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן, תק-על 99(2), 10 (1999); בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4652 (2006)}.

ב- ב"ש (יר') 4210/08 {מדינת ישראל נ' גלאל אבו דולה ואח', תק-מח 2008(1), 11772 (2008)} קבעה כב' השופטת ג' שטייניץ כי עסקינן בעבירה "שבוצעה באלימות חמורה, ובחבורה", ממנה ניתן ללמוד על מסוכנותו של המשיב.

משקבע בית-המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם, הרי בקיומן, קמה לה חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א) לחוק המעצרים ומחובתו של נאשם לסתור חזקה זו. יודגש כי חזקה כאמור, כשלעצמה, מהווה עילת מעצר, וכל עוד לא נסתרה על-ידי הנאשם, הרי מתקיימת נגד הנאשם עילת מעצר עד תום ההליכים נגדו {ראה לעניין זה בש"פ 5937/03 יוסף בן נעים נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3786 (2003)}.

ובמילים אחרות. על-פי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, רשאי בית-המשפט לצוות על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו אם הוא סבור שנתקיימה אחת החלופות שפורטו בסעיף הנ"ל, ואחת מהם, האמורה בסעיף-קטן (ב) היא "שקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור או את בטחון המדינה".

בסעיף-קטן (ג) פורטו 5 חלופות שעליהן נאמר כי "חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף-קטן (ב) אלא-אם-כן הוכיח הנאשם אחרת" {ב"ש (חי') 2030/08 מדינת ישראל נ' דיאב בן חוסיין גנדאוי, תק-של 2008(1), 21047 (2008)}.

כדי להפריך את חזקת המסוכנות, על הנאשם, להראות כי בנסיבותיו המיוחדות בעניינו, אין מתקיים סיכון כי איננו מסוכן, המצדיקים את מעצרו, וכי מתוך כך ראוי כי בית-המשפט יורה על חלופת מעצר {ראה בש"פ 2092/95 יעקב טלקר נק מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995); בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1), 109 (1997)}.

יוער, כי מסוכנותו של הנאשם איננה יכולה להילמד רק מן ההווה, שכן מסוכנות הנאשם מוערכת נוכח שקלול של נתונים, המתייחסים לעברו של הנאשם ואף לנסיבות ביצוע העבירה ולנסיבותיו האישיות של הנאשם {ב"ש (אי') 1223/08 מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)}.

כאשר עסקינן במספר נאשמים, והקשורים לאותו אירוע, על בית-המשפט לנהוג בשוויון למול כל הנאשמים, אולם, כל מקרה ידון לגופו של עניין. יפים לעניין זה הם דברי כב' השופטת נאור ב- בש"פ 7686/03 {רפייב ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6), 753 (2003)}:

"... בית-המשפט יניח על כפות המאזנים, בין השיקולים שהוא מביא בחשבון, גם את השיקול של שוויון בין נאשמים. לשיקול זה יתן בית-המשפט באותה מלאכת שיקלול עדינה, שאין לה כאמור נוסחה מתמטית מדוייקת, את המשקל הראוי בנסיבות העניין. אין לומר כי שחרור של נאשם אחר באותה פרשה, שעניינו זהה, מחייב אוטומטית שחרורם של נאשמים אחרים.

ההכרעה בשאלת מעצר או שחרור, או תנאי השחרור, לעולם איננה תוצאה אוטומטית. יחד-עם-זאת, שחרורו של נאשם שעניינו דומה באותה פרשה, הוא בהחלטת שיקול כבד שיש להניחו על כף המאזנים."

ב- ב"ש (חי') 1666/08 {מדינת ישראל - משטרת ישראל נ' חאלדי מוחמד ואח', תק-מח 2008(1), 9764 (2008)} קבע כב' השופט יצחק כהן כי "על מסוכנותם של המשיבים יש ללמוד מתוך חומר החקירה, ולא מתוך מחדלי חקירה, אם היו כאלה".

במקרה הנדון, המשטרה עצרה את המשיבים/נאשמים רק לאחר מספר חודשים.

לעומת זאת, ובשים-לב לעילת המעצר, קבע כב' השופט וויליאם חאמד ב- ב"ש (עכו) 1771/08 מדינת ישראל נ' אלון חיימוב, תק-של 2008(1), 16276, 16278 (2008)}:

"העבירות המיוחסות בוצעו, כנטען, ביום 27.09.07. המשיב נעצר ביום 21.01.08. יוצא, כי מאז ביצוע העבירות, לכאורה, ועד למעצרו של המשיב, חלפו כארבעה חודשים. חלוף הזמן, לפרק זמן ניכר, יש בו כדי להשמיט את הקרקע ובוודאי להקהות מעוצמת החשש לשיבוש הליכי משפט. באשר לעילת המעצר, הרי שמצאתי כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות, לנוכח טיב העבירה המיוחסת ושעניינה החזקת תחמושת של כלי נשק בצוותא, המקימה חזקה בדין למסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחסד"פ הנ"ל. אכן, חזקה זו ניתנת לסתירה, אם כי בעניינו של המשיב היא לא נסתרה."
(ההדגשות אינן במקור)

אנו סבורים כי הרשעות קודמות של נאשם, ניתן להביא, בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים ועל-מנת להוכיח לבית-המשפט את מסוכנותו של הנאשם באם ישוחרר ויהלך חופשי.

3. שיבוש מהלכי משפט, ראיות והשפעה על עדים
שיבוש הליכי משפט יכול שיהא על-ידי בריחת הנאשם ממקום המשפט והימלטותו מאימת הדין, על-ידי איום על עדים שישנו עדותם לטובתו, העלמת ראיות. החשש לשיבוש הליכים איננו חשש בעלמא או של מה בכך.

כאשר אדם מואשם בעבירה חמורה שיש בצידה עונש מאסר כבד, אנושי וטבעי שמחשבות של הימלטות יתרוצצו בראשו של נאשם ועל-כן, אין ספק כי קיים חשש סביר לגביו שמא יימלט מריצוי הדין. חשש כאמור טוב למטרת צו עיכוב יציאה מן הארץ אך אין בו, למעט מקרים נדירים ויוצאי דופן, כדי להביא לשלילת חירותו על-ידי מעצרו עד תום ההליכים. פגיעה בשלילת חירותו של נאשם תותר במקרים בהם קיימות הוכחות לכך שהנאשם ניסה לברוח ולהימלט מאימת הדין ומשנקט הנאשם בצעדים לקראת בריחה.

דין זהה באשר לחשש של שיבוש הליכי משפט. קרי, חשש סביר וממשי גם לגבי שיבוש הליכי משפט. הקפדה על קיומו של חשש סביר וממשי נובעת מהצורך של מציאת איזון שקול והולם בין שני אינטרסים יסודיים ובסיסיים, המתנגשים זה בזה. האחד, חירותו של אדם ואי-שלילתה, אלא, במקרים שהחוק מורה לעשות כן. השני, האינטרס הבסיסי של עשיית משפט וכפיית הדין.

קביעת האיזון בין שני אינטרסים כאמור, מחייבת מציאותו של חשש סביר וממשי ורק במקרה וזה מתקיים, יוכל בית-המשפט לשלול את חירותו של הנשם.

הוכחת הסבירות והממשות בשיבוש הליכי משפט מוטלת על שכמה של התביעה ואין התביעה יוצאת ידי חובתה בהוכחה לכאורה של שיבוש הליכי משפט בעבר. על התביעה להוכיח קיומו של חשש סביר וממשי כי באם ישוחרר הנאשם ממעצר, ישבש הליכי משפט בעתיד ובשים-לב כי שיבוש הליכי משפט בעבר, יכול לשמש אינדיקאציה לשיבוש הליכי משפט בעתיד, אך אינדיקאציה כאמור איננה מוסקת מאליה.

בית-המשפט יורה על מעצרו של נאשם כאשר יגיע למסקנה כי קיים חשש לשיבוש מהלכי משפט או שיבוש ראיות מצידו של הנאשם.

י' קדמי גורס בספרו {על הדין בפלילים, בעמ' 243} כי "חשש כאמור יש שהוא מתחייב מן הנסיבות, יש שהוא נעוץ בטיבה של העבירה נושא האישום ויש שהוא מתבקש מדברי האשם ומהתנהגותו".

שיבוש מהלכי משפט מהווה עבירה על סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע כי "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים".

לענייננו, יודגש כי "העובדה שהוגש כתב אישום (המייחס לעורר עבירה של הדחה בעדות לפי סעיף 246(ב) לחוק העונשין - הערת המחברים) אין לה ולא כלום לעניין קיום או אי-קיום יסוד סביר לחשש של שיבוש הליכי משפט" {דברי כב' השופט מ' אלון ב- בש"פ 211/90 מדינת ישראל נ' אמג'ד ג'ודה בן עטא, פ"ד מד(3), 798 (1990)}.

יתר-על-כן, וכפי שנראה להלן, כאשר הנאשם מטריד את עדי התביעה, ומנסה "לשנות" את גרסתם לטובתו, יש בכך משום עילה קלאסית לעוצרו עד תום ההליכים נגדו {בש"פ 374/88 מדינת ישראל נ' יינון בן יוסף מהצרי ואח', פ"ד מב(3), 29 (1988)}.

י' קדמי גורס בספרו {שם, בעמ' 190} כי "עילה זו תשמש בסיס להחזקה במעצר עד תום ההליכים, במקום שקיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו, יביא: לשיבוב הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי העונש; או - להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בכל דרך שהיא".

זאת ועוד. "המדובר ב"יסוד סביר לחשש"; ונראה כי הוכחתו תהיה באותה רמה ותיעשה באותה צורה, שבה נעשה הדבר לעניין מעצרו של חשוד".

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי במקרה דנן, "קיימת עילת מעצר נוספת של חשש מפני שיבוש מהלכי משפט והתחמקות מהדין כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק". לקביעה זו מגיע בית-המשפט בהתבסס על הנסיבות המופיעות בתיק לרבות העובדה כי הנאשם ניסה להשפיע על עדות באמצעות עורך-דין ששלח מטעמו לכאורה. מעבר לכך, במעשה זה, "העיד המשיב על עצמו, כי אף שהוא נמצא במעצר לא יהסס לכאורה לפעול בדרכים לא כשרות, ומכאן שמסוכנותו הינה גבוהה".

ב- בש"פ 860/08 {חגי אזולאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 1849 (2008)} קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי "האונס האלים המיוחס לעורר מעיד על מסוכנותו לבטחון הציבור".
זאת ועוד. בית-המשפט הגיע למסקנה כי ישנו החשש לשיבוש הליכי משפט וניסיון להשפיע על עדים. למסקנה זו הגיעה לאור העובדה כי הנאשם/העורר ניסה לפנות לחברותיה של המתלוננת.

כמו-כן, כב' השופטת ע' ארבל מדגישה בהחלטתה כי "לשם הקמתה של עילת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, אין זה נדרש כי יוגש נגד הנאשם כתב אישום ביחס לפעולות שביצע ואשר מלמדות על חשש כי אם ישוחרר יפעל לשיבוש ההליכים".

ב- ב"ש (חי') 4233/07 {מדינת ישראל נ' כאמל בן מוחמד עוויד ואח', תק-מח 2008(1), 5944 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי "קיים חשש שהמשיבים ינסו לשבש את הראיות זאת בשים-לב לנסיבות ביצוע העבירות המיוחסות להם ולעובדה כי עדה מרכזית נגד המשיבים הינה אשת המנוח שהינו גיסו של המשיב 1".

יתר-על-כן, "ישנו חשש מובנה כי המשיבים ימלטו מאימת הדין לאור חומרת העבירה והעונש לו הם צפויים באם יורשעו בדין". לאור הנ"ל, אין כל צל של ספק כי קמה עילת מעצר כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים {שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים בעבירת אלימות בבן משפחה ראה ב- ב"ש (חי') 1509/08 מדינת ישראל נ' ע' בן ר' א', תק-של 2008(1), 8592 (2008)}.

ב- ב"ש (יר') 10291/07 {מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן, תק-מח 2008(1), 1152 (2008)} נפסק מפי כב' השופט משה רביד:

"40. מבלי לגרוע מן האמור לעיל, סבורני כי בעניינו של המשיב מתקיימת גם עילת מעצר, הקבועה בהוראת סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, לפיה קיים יסוד סביר לחשש ששחרור המשיב יביא, בין היתר, לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים.

כעולה מחומר החקירה שהונח לפני, בסמוך לפני חקירת בתו הקטינה דועאא על-ידי חוקר ילדים, המשיב הנחה אותה ואת אחותה בבירור בדבר התשובות שעל דועאא ליתן באשר לנסיבות קרות התאונה (ראו פסקה 32 לעיל). דועאא, העדה הניצולה היחידה מהתאונה, התבקשה לומר כי יָשנה וכי אינה זוכרת מאומה. דא עקא, מרחק הנסיעה למצפה מהמקום בו שהתה המשפחה הינו קצר ביותר ודומה, כי גם לאור שאלתה למשיב, לפיה 'אז לא לספר מה שעלאא סיפר', דועאא יודעת לספר פרטים נוספים על התאונה, אך הצטוותה שלא לעשות כן... לא למותר לציין, כי כעולה מחומר החקירה, ניסיוניות להביא דועאא לחקירת ילדים נוספת עלו בתוהו, לאור התחמקות בני משפחתה לעשות כן (ראו זיכרון-דברים ויצן יצחק תשאול ימ"ר ש"י, מיום 18.12.07).

אמת הדבר, כי גם בהימצא המשיב בתנאי מעצר אין לפסול אפשרות של השפעה עקיפה על עדים. ברם, סבורני כי הסיכוי להשפעה זו יפחת במידה ניכרת, כל זמן שהמשיב ישהה במעצר (ראו גם, בש"פ 374/88 מדינת ישראל נ' יינון בן יוסף מהצרי, פ"ד מב(3), 29, 30 (1988)).

41. לאור האמור לעיל, נחה דעתי כי בנסיבות העניין עלה בידי המבקשת להוכיח קיומן של עילות מעצר, כאמור בהוראת סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים, הן בהיעדר הפרכת חזקת המסוכנות והן בהתקיים חשש כי שחרור המשיב מהמעצר יביא לשיבוש הליכי משפט."

זאת ועוד. שיבוש הליכי משפט בעבר, יכול להוות אינדיקציה, לחשש בדבר שיבוש הליכי משפט גם בעתיד {ראה בש"פ 54/87 רפאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 141 (1987); בש"פ 8353/00 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי, תק-על 2000(3), 2613 (2000)}.

ב- ב"ש (חי') 1598/08 {מדינת ישראל נ' יוסף בן אלי מטר, תק-מח 2008(1), 9170 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי קיימת עילת מעצר נוספת של חשש מפני שיבוש מהלכי משפט בהתאם לסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. וזאת לאור העובדה כי "המדובר בתושבי אותו מקום" וייתכן כי "לטובת המשיב יעידו קרובי משפחה" {יוער, כי במקרה דנן, המשיב/הנאשם והמתלונן הינם קרובי משפחה}.

ב- ב"ש (עכו) 1978/08 }מדינת ישראל נ' נסרה טארק, תק-של 2008(1), 23287 (2008)} נפסק מפי כב' השופט אלטר משה:

"אשר לעילה לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים - גם אם היה ממש בטענה כי המשיב השמיד ראיה - וכפי שאבהיר להלן אני סבור שאין ממש בטענה זו - אין בכך כדי להצביע על כך שהמשיב עלול לשבש הליכי משפט או להשפיע על עדים או לפגוע בראיות בדרך אחרת, שהרי כל עדי התביעה הינם אנשי משטרה ולא ברור כיצד המשיב יוכל להשפיע עליהם. גם לא ברור באיזה ראיות נוספות הוא יכול לפגוע. לכן אני קובע כי עילת מעצר זו אינה מתקיימת."

ב- ב"ש (חי') 1499/08 {מדינת ישראל נ' מנצור סאמר ואח', תק-מח 2008(1), 9516 (2008)} הוגש כתב אישום המייחס לנאשם/למשיב בגין עבירה של ניסיון להצתה.

כב' השופט ר' שפירא קבע כי "נסיונו של המשיב מס' 2 להשמיד ראיות" מצביע על עילת מעצר כנגד הנאשם בעילה של שיבוש מהלכי משפט.

ב- ב"ש (חי') 1318/08 {מדינת ישראל נ' אחמד בן סלים שחאדה ואח', תק-מח 2008(1), 9146 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי הוא סבור כי במקרה דנן, מתקיימת עילת מעצר בעילה של שיבוש מהלכי משפט.

כתוצאה שמחומר החקירה עלה כי המשיבים, אף שהיו מאחורי סורג ובריח, לא היססו "לפעול בנמרצות על-מנת לשבש את הראיות שהצטברו נגדם". יתר-על-כן, משיב 1 "לא היסס אף לפנות למתלונן דרך טלפון בית המעצר על-מנת לדבר לליבו ולהניאו מגרסתו".

במקרים מסויימים כאשר מרבית העדים העידו בבית-המשפט ומסרו גרסתם, כדי להוות תמיכה לטענה כי אין קיים חשש לשיבוש הליכים משפט. אולם, "אין זה כלל כי עם תום פרשת הראיות לעולם אין חשש לשיבוש הליכי בית-משפט" {בש"פ 542/88 יחיאל בן יוסף בן עמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 374 (1988)} שכן, ההליך המשפטי לא נגמר עם סיום שמיעת הראיות, אלא, עם מתן פסק-הדין {הכרעת הדין וגזר הדין}.

ב- ב"ש 54/87 {רפאל לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1), 141 (1987)} קבע כב' השופט מ' אלון כי "הצדקת מעצרו של העורר בטרם נפסק דינו היא בקיום חשש סביר וממשי של שיבוש הליכי משפט על ידיו, הינו אפשרות השפעה על עדים וטשטוש ראיות, אם יתהלך חופשי. מכך מתבקשת המסקנה, שכאשר חשש זה חדל להתקיים, שוב אין הצדקה, בדרך-כלל, למעצרו של הנאשם".

אנו סבורים, כי היותו של נאשם במעצר לאו דווקא ימנע השפעה על עדים, שכן ייתכן, ובשים-לב, כי נאשם ישהה במעצר, ומתוך המעצר ישלח "שליחים" אשר ישפיעו על עדים - במקומו {ראה לדוגמה ב"ש (חי') 4487/07 מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)}, קרי, השפעה עקיפה. אולם, אין ספק, כי השהייה במעצר, תפחית את החשש להשפעה על עדים או ראיות.

ב- ב"ש (עכו) 2009/08 {מדינת ישראל נ' עווני חרמה, תק-של 2008(1), 22618 (2008)} הוגש כתב אישום, המייחס לנאשם עבירת גניבה לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 {להלן:"חוק העונשין"}.

במקרה דנן, קבע כב' השופט משה אלטר כי עילת המעצר של חשש לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים איננה מתקיימת.

במקרה דנן הנאשם/המשיב הודה במיוחס לו בכתב האישום ועל סמך הודעתו, הורשע, ועל-כן החשש לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים איננו קיים.

ב- ב"ש (חי') 1303/08 {מדינת ישראל נ' יוסף בן מחמוד אגבאריה, תק-מח 2008(1), 7808 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי מתקיימת עילת מעצר בעילה של חשש של השפעה על עדים, וזאת לאור העובדה כי "להיותו של אחד הנאשמים תושב מקום מגוריו של המתלונן והנאשם האחר תושב אותו האיזור".

ב- ב"ש 15/86 {מדינת ישראל נ' צור, פ"ד מ(1), 706 (1986)} קבע כב' השופט מ' אלון כי "כדי לעצור נאשם על יסוד החשש של שיבוש הליכי משפט, צריכה התביעה להוכיח, כי קיים חשש, שהנאשם, אם יתהלך חופשי, ילך וייזום, במעשה או בדיבור, הדחת עדים לשקר או טשטוש ראיות או איום לבל יעידו". יודגש, כי חשש כאמור צריך להיות חשש של ממש וזאת על-פי המעשים שנעשו על-ידי הנאשם ביוזמתו במישרין או בעקיפין.

4. התחמקות מהליכי שפיטה/הימלטות מהדין
4.1 כללי
סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים קובע כי "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם יביא להתחמקות מהליכי שפיטה".

ב- ב"ש (יר') 10182/07 {מדינת ישראל נ' מאמון (בן מוחמד) אבו טיר ואח', תק-מח 2008(1), 6190 (2008)} קבע כב' השופט משה דרורי כי "אדם המתכנן לצאת לעיראק; אדם הקשור לארגוני חבלה... אדם שרוח הקרב שלו הוא רצון איסלאמי לפגוע ביהודים... הוא אכן אדם אשר יש יסוד סביר כי יימלט מאימת הדין ויתחמק מהליכי השפיטה".

יש לציין כי בהחלטה זו הובאו עילות מעצר נוספות כגון: סיכון בטחונו של אדם, בטחון הציבור ובטחון המדינה.

ב- ב"ש (יר') 8263/08 מדינת ישראל נ' יחיאל כהן, תק-של 2008(1), 15948 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' דראל:

"49. גם העילה האחרת שנטענה, חשש ההימלטות מהליכי השפיטה, מתקיימת במקרה זה. עיון בדו"ח פעולה שנערך ביום 13.12.07 מלמד כי המשטרה חיפשה את המשיב בבית אמו והמשיב לא היה שם. נסיונות לאתר אותו באמצעות הערבים לא צלחו ואחיו ואחותו מסרו כי אינם יודעים היכן הוא. אחיו של המשיב, ניר, אמר באותו שלב כי אינו בקשר עם המשיב והם אינם מדברים ולכן אינו יודע היכן המשיב. דברים אלה עולים גם מהודעת אחותו של המשיב, מיטל ומהודעת אחיו, ניר.

50. האופן שבו נעלם המשיב לאחר ששוחרר למעצר בית בשלב הראשון של החקירה ולא נמצא משך מספר שבועות תוך שאף לא אחד מבני המשפחה יכול להצביע על מקום הימצאו או למסור לו הודעה כי המשטרה מחפשת אחריו מצביע על חשש כזה.

51. לסיכום מצאתי כי מתקיימות עילות המעצר של מסוכנות ושל חשש ההימלטות מהליכי השפיטה."

וכן, התביעה רשאית להשתמש במידע סודי/חסוי {ראה את דברי כב' השופט מ' אלון בפרשת גינדי להלן, המסייגים את השימוש במידע חסוי/סודי} שיש בידה כדי לשכנע את בית-המשפט כי יש עילת מעצר עד תום ההליכים כנגד הנאשם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' חלימה ב- ב"ש 321/85 {מדינת ישראל נ' יוסף בן בונק פסטינג ואח', פ"ד לט(1), 802 (1985)}:

"לכל זה יש להוסיף, שבידי התביעה מצוי מידע חסוי, שהמשיב 2 מתכנן, מייד עם שחרורו, בריחה מהארץ בדרכים לא חוקיות ובסיועם של גורמים מבחוץ. כאשר מדובר במי שביצע את המעשים המפורטים בכתבי האישום (כך משתמע מההוכחה הלכאורית שהיתה מהימנה על בית-המשפט), מן הדין שבית-המשפט יתייחס בכובד ראש לידיעות מסוג זה ולא יאפשר לנאשם כזה להלך חופשי."
(ההדגשה איננה במקור)

ובשים-לב כי ב- ב"ש 70/86 {אברהם גינדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 449 (1986)} מסייג כב' השופט מ' אלון את השימוש במידע חסוי בדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים וקובע:

"הנימוק האמור המצדיק את חיסוי החומר בשלב ניהול החקירה, אינו קיים, כמובן, לאחר שזו נסתיימה. גם אם נניח שהוראות סעיף 74 ו-77(א) לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל אינן חלות אלא לעניין חומר ראיות שהוא קביל ורלבנטי למשפט הפלילי עצמו אך לא לעניין חומר המוגש בשלב של מעצר עד תום ההליכים, כפי שכך טוענת בא-כוח המלומדת של התביעה, אין אני רואה מה הצדקה יש לשימוש בחומר חסוי לצורך הוצאת צו מעצר לאחר הגשת כתב אישום. לדעתי כשם ש"עשיית צדק" (ראה סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי האמור) מחייבת לאפשר, בעיצומה של החקירה, להשתמש בחומר חסוי לצורך מעצרו של חשוד כדי לא לסכל את החקירה בעודה באיבה, כך "עשיית צדק" מחייבת שלא לעצור נאשם, לאחר שנסתיימה החקירה, על סמך חומר חסוי, ועל-ידי כך לשלול הימנו את זכותו היסודית להגן על עצמו ולבקר ולבדוק את הראיה החסויה ממנו. העילה למעצרו של נאשם בפלילים עד תום ההליכים היא בקיומו של חשש סביר וממשי של שבוש הליכי המשפט; מדוע תישלל מן הנאשם האפשרות לבקר טיבה של ראיה המצביעה, לטענת הפרקליטות, על קיומו של חשש כאמור לשבוש הליכי המשפט? אם לדעת התביעה קיים אינטרס ציבורי כה חשוב המחייב חיסויה של הראיה שבידיה, עליה לבחור בקבלת חיסיון לראיה, מטעמים של אנטרס ציבורי, ולוותר על הגשתה לבית-המשפט, כאמור בסעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971."
(ההדגשות אינן במקור)

ב- ב"ש (נצ') 380/08 {מדינת ישראל נ' איהאב בן וג'יה ח'טיב, תק-מח 2008(1), 14029 (2008)} קבע כב' השופט האשם ח'טיב כי עילת המעצר בשל התחמקות מהליכי שפיטה לא מתקיימת במקרה דנן, וזאת בשל העובדה כי טענתה של המבקשת/המאשימה, הקשורה לעניין עילת מעצר בשל התחמקות מהליכי משפט, "נותרה טענה בעלמא ומיותר לציין כי אין די בטענה אלא יש לבסס אותה על סמך ראיות ישירות או נסיבתיות שבידי התביעה. המבקשת לא הצביעה על ראיות כאלה וטענתה בעניין זה נותרה, כאמור, טענה בעלמא".

ב- ב"ש (חי') 4522/07 {מדינת ישראל נ' אושרי קבלאווי בן אברהים ואח', תק-מח 2008(1), 7584 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי קיימת עילת מעצר של התחמקות מהליכי משפט, לאור התנהגות המשיבים, שלכאורה ברחו עת המשטרה עצרה את הרכב.

ב- בש"פ 10776/07 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 4981 (2007)} קבע כב' השופט ח' מלצר כי "קיים אף חשש ששחרור העורר יוביל להימלטותו מאימת הדין", וזאת לאור הקשר של העורר אל שטחי הרשות הפלסטינית ושחלק ממשפחתו מתגורר באיזור זה.

כב' השופט ח' מלצר מדגיש כי "אין מגורים בשטחי הרשות הפלסטינית או קשרים אליה - כשלעצמם - כדי להקים עילת מעצר, או לשלול חלופת מעצר, אולם יש להביא נסיבה זו בין מכלול השיקולים בהחלטה בעניין זה" {ראה גם בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' אבו חדיד בורהאן ואח', תק-על 99(4), 131 (1999)}. וכדבריו:

"בענייננו, על-אף הטענות בדבר הסיכון לעורר באם יימלט לתחומי הרשות הפלסטינית, שוכנעתי כי אף העילה של הימלטות מן הדין מתקיימת בענייננו. מעבר לסיכון הקיים ממילא להימלטות של נאשם באונס אלים מאימת הדין, הרי שחשש זה אף מתחזק נוכח מגוריו של העורר בעבר בשטחי הרשות הפלסטינית והקשרים שלו ושל משפחתו שם."
{ראה גם בש"פ 8208/05 מדינת ישראל נ' זוהיר בלייה, תק-על 2005(3), 3804 (2005)}

4.2 התחמקות מהליכי שפיטה - כניסה שלא כדין לישראל
הסכנה הטמונה בעבירות על חוק הכניסה לישראל, ברורה ומוחשית {דברי כב' השופטת נ' בכור ב- ת"פ 1110/03 מדינת ישראל נ' מסארווה בן מוחמד נאיף, פדאור 04(19), 878 (2004)}.

כב' השופט י' טירקל ב- רע"פ 5198/01 {טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 769 (2001)}, בהתייחס לתיקוני החקיקה בחוק הכניסה לישראל קבע:

"תיקוני חקיקה אלה, שבאו, כאמור, להחריף את התגובה העונשית לעבירות, הם בגדר אמירה מפורשת של המחוקק שאין אנו רשאים להתעלם ממנה. אולם, גם ללא אמירה זאת, אומרת לנו המציאות את דברה. לדאבון הלב, היו פגיעות הטרור למעשים שבכל יום הדבר הוא בבחינת מפורשות שאינן צריכות ראיה. המעשים שפורטו בסעיף 12א לחוק הכניסה-הלנה, העסקה והסעה של תושב האיזור שנכנס לישראל, יושב בה או עובד בה, שלא כדין - הוגדרו מעשי עבירה שעונשים בצידם, כדי למנוע הגשת סיוע - ואפילו מתוך תמימות - למי שעלולים להיות מפגעים. אם אין אוזנו של העבריין בכוח קשובה לקול דמי קורבנות הפיגועים אולי ישמע לקול הסוגר והבריח הננעלים על העבריינים."

על-כן, "אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן הישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות או מחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות" {דברי כב' השופט י' טירקל ב- רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 769 (2001)}.

חוק המעצרים מעניק לבית-המשפט שיקול-דעת שיפוטי לצורך עריכת איזון ראוי בין שני ערכים מתנגשים. האחד, חירותו של נאשם. השני, בטחון הציבור. על-כן, בית-המשפט נדרש לבחון את הנסיבות המיוחדות של כל נאשם ונאשם לגופו הפרטני, וכן את קיומה של חלופת מעצר להשגת מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית של הנאשם.

עבירה של שהייה בלתי-חוקית מעוררת קשיים על בתי-המשפט לעניין קביעת מסוכנות וחשש של הימלטות מאימת הדין. ובמה דברים אמורים. מחד, ייתכן כי אותו נאשם, הוא אדם תמים, שבא לעבוד בישראל או לשהות בה באופן שאיננו מסכן את הציבור. מאידך, ייתכן, שאותו אדם, הוא מחבל מסוכן, בדרכו לבצע פיגוע בתוך שטחה של מדינת ישראל או פעול כמסייע להוצאת פיגוע כאמור.

האחריות על כניסת שב"ח {שוהה בלתי-חוקי} מוטלת על המינהל האזרחי, המנפיק באורח תדיר אישורי כניסה ושהייה בישראל לאותם תושבי יהודה ושומרון תמי לב, שנבדקו ונמצאו שהם אינם מסכנים את הציבור בישראל.

לאור הנ"ל, מקום בו אדם נכנס לישראל והוא שוהה בה ללא היתר כדין מן המינהל, קיים, מטבע הדברים, חשש למסוכנותו.

יתר-על-כן, חשש זה גובר, מקום בו אדם מתעלם מאזהרות והרשעות קודמות, והוא ממשיך לשהות בישראל שלא כדין.

אישום כנגד נאשם שהינו תושב השטחים, שכל כולו נסב על כניסה ושהייה שלא כדין למדינת ישראל, מחייב בחינת קיומה של עילת מעצר בגין חשש מהתחמקותו מהליכי משפט, קרי, הימלטות לשטחים. על-אף שחשש זה מתקיים בכל מקרה חלה חובה, על בית-המשפט לבדוק באופן פרטני כל מקרה לגופו.

משקל החשש להימלטות פוחת ככל שרשויות אכיפת החוק פועלות כסידרן בפיקוח על תנאי שחרור וכפיית התייצבות נאשמים לדין {דברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב- בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1469 (2004)}.

בתי-המשפט התחבטו בשאלה האם יש בעובדה, שנאשם מתגורר בשטח הנתון לשליטתה של הרשות הפלשתינאית, כדי למנוע ממנו חלופת מעצר. מסקירת פסיקת בתי-המשפט עולה כי כל החלטה מונה דגש אחר ביחס למשקלה של טענת ההימלטות לשטחי הרשות ומהדין {ראה לדוגמה בש"פ 5017/99 חסן סעאדה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1612 (1999); בש"פ 1023/97 יאסר אלאטרש נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 383 (1997); בש"פ 7767/95 תייאסיר בכרי נ' מדינת ישראל, תק-על 95(4), 47 (1995); בש"פ 6339/03 מדינת ישראל נ' חושיה, תק-על 2003(2), 3228 (2003)}.

בבחינת חלופת המעצר, ניתן להביא בחשבון, בין היתר, את קשיי האיתור של נאשם הגר באיזור שאיננו נתון לשליטתה ופיקוחה של משטרת ישראל, שכן, קל יותר לתושב איזור זה להימלט ולהתחמק ממשפט וקשה להתחקות אחר תנועותיו.

יוער, כי ל"מרות שנסיבה זו בעלת משקל היא לעניין החלופה, אין היא בבחינת נסיבה מכריעה. לפיכך, יש לבחון גם את יתר הנסיבות הקשורות באופיין של העבירות ובעבריינים עצמם" {דברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב- בש"פ 7136/04 האשם פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1469 (2004); בש"פ 9193/99 מדינת ישראל נ' אבו חדיד בורהאן ואח', תק-על 99(4), 131 (1999)}.

כאשר עסקינן בתושבי יהודה, שומרון ועזה, קיים חשש מוגבר להימלטות מאימת הדין וזאת לאור הקלות היחסית בה ניתן להימלט לאיזורים אלה, בלא שתהא יכולת לאתרם. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- בש"פ 2739/02 צבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 926 (2002) וכן ב"ש (חי') 1577/08 מדינת ישראל נ' עבדאלאל נפאע, תק-מח 2008(1), 8474 (2008)}:

"במצב החירום הבטחוני השורר כיום ונוכח העימות המתמשך בין תושבי השטחים לישראל, שחרורם של העותרים, תושבי השטחים, מהמעצר, עלול, בהסתברות גבוהה מאוד, להביא להימלטותם אל תוככי השטחים ואי-התייצבותם למשפט. סיכויי ההצלחה של הימלטות כזו גוברים נוכח הדגש המושם בפעילות כוחות הביטחון על משימות בטחוניות מיוחדות על חשבון משימות פיקוח ואכיפה שגרתיות. בנסיבות אלה, ומכוח המצב השורר בשטח, מתקיימת עילת מעצרים העוררים הכרוכה בחשש להתחמקותם מהליכי שפיטה, וזאת גם אם לא הוכח חשש קונקרטי באשר לכל אחד מהם, וחשש זה, פרי מציאות של זמן ומקום, נושא עימו משקל רב במערך האיזונים הרלבנטי לעניין המעצר."

ב- ב"ש (חי') 1577/08 {מדינת ישראל נ' עבדאלאל נפאע, תק-מח 2008(1), 8474 (2008)} הוגש כתב אישום המייחס לנאשם כניסה שלא כדין לישראל. כב' השופטת יעל וילנר קבעה כי יש חשש כי הנאשם יימלט מאימת הדין ועל-כן, יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים נגדו.

בנוסף, הנאשם הורשע שלוש פעמים בגין אותה עבירה ואף ריצה תקופת מאסר. בנסיבות אלה "בהן המשיב חוזר ומבצע את העבירה פעם אחר פעם, ואף בשעה שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו ואינו מרתיעו, קיים חשש ממשי להימלטות מלתת את הדין ואין ליתן בו אימון כי יתייצב למשפטו". יתר-על-כן, גם אם המשיב/הנאשם "חושש לחזור לשטחי הרשות הפלסטינית, אין בכך כדי לאיין את האפשרות כי הוא ימלט למקום אחר, ולו בשל חשש ממאסר".

הנאשם, במקרה דנן, הציע חלופת מעצר, לפיה הוא ישהה בבית אחותו. בדחותה טענה זו, קובעת כב' השופטת יעל וילנר כי "מתן אפשרות למשיב לשהות בבית אחותו, כמוה כמתן גושפנקה של בית-המשפט לשהייה בארץ ללא אישור כדין". זאת ועוד. "חלופת המעצר בבית אחותו של המשיב, אין בה כדי לאיין את חשש ההימלטות. אחותו של המשיב הינה חולת סכרת ומרותקת לכסא גלגלים" ועל-כן, בית-המשפט אינו סבור כי אחותו תוכל לפקח על הנאשם/המשיב כראוי ובמידה מספקת.

ב- ב"ש (אי') 1259/08 מדינת ישראל נ' תחסין חטיב ואח', תק-של 2008(1), 16197 (2008)} נפסק מפי כב' השופט י' עדן:

"2. כנגד המשיבים, ילידי 1974 ו- 1983, הוגש כתב אישום המייחס להם כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל...

17. מקום שאין מדובר במסוכנות של ממש לביטחון אדם או הציבור, אשר קיימות ביחס אליה ראיות או אינדיקציות, יש לאזן בין החשש להתחמקות מאימת הדין לבין חירות הפרט על דרך הבטחת אי-ההתחמקות בערובות.

18. בענייננו, שני המשיבים נעדרי עבר פלילי, על פני הדברים גרסתם באשר להיות המשיב 1 עורך-דין והמשיב 2 עובד במשרדו לא נסתרה, ולא הועלתה כלפיהם כל טענה כי כניסתם לארץ הינה בקשר עם עבירה אחרת כלשהיא.

19. בהצטברות נסיבות אלו אני סבור כי ניתן לקבל מענה יחסי לחשש מהימלטות מאימת הדין בדמות ביטחונות כספיים.

20. משבאתי למסקנה כי עילת המעצר אין עניינה מסוכנות, אלא הצורך בהבטחת התייצבות המשיבים, אני סבור כי בנסיבות המתוארות לעיל, יש לשחרר את המשיבים בכפוף לביטחונות כאמור.

21. אשר-על-כן אני מורה על שחרור המשיבים בתנאים הבאים:

א. חתימה על ערבות צד ג' של ערב ישראלי וערבות עצמית על-סך 30,000 ש"ח כל אחת.

ב. הפקדה כספית על-ידי המשיב 1 בסך 10,000 ש"ח.

ג. הפקדה כספית על-ידי המשיב 2 בסך 5,000 ש"ח.

ד. ערב צד ג' יוכל להיות כל אחד מהשניים הבאים: עבידאת גואד, ת"ז 028284636, מר עווידה נאסר, ת"ז 026140848.

הביטחונות האמורים ישמשו להבטחת הופעתו של כל אחד מהמשיבים לכל הדיונים בבית-המשפט בעניינו.

הפקדת הביטחונות האמורים על-ידי כל משיב תהווה תנאי לשיחרורו.
לא הופקדו מלוא הביטחונות כאמור על-ידי מי מהמשיבים, יובא הוא לפני שופט בתוך 24 שעות."

ב- בש"פ 7136/04 {האשם פיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1469, 1471 (2004)} עסקינן בעורר, אשר נשוי לישראלית, ושמקום מושבה, מזה 14 שנים, בירושלים ולהם חמישה ילדים. כב' השופט ס' ג'ובראן קבע כי במקרה דנן ניתן להורות על חלופת מעצר וכדבריו:

"... בעבר הוכיח העורר, כי ניתן לסמוך עליו בדבר התייצבותו לדיונים עת שהואשם בעבירה דומה ואף שריצוי עונשו נדחה במידת מה, התייצב הוא אליו.

אמנם, אין להקל ראש בסיכון הנובע מאופיה של העבירה המצביעה על מסוכנות לכאורית, ואף לא מעברו הפלילי של העורר, אך בנסיבות העניין, החשש להימלטות מהדין הינו, לכאורה, עילת המעצר העיקרית, ועלינו לבחון אם ניתן להבטיח את מטרות המעצר על דרך של חלופה נוכח חשש זה.

נראה לי, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית על-ידי תנאים מגבילים, אשר יקבעו על-ידי בית-משפט השלום ואשר יכללו מעצר בית מלא, הפקדה כספית וערבות צד ג'.

אשר-על-כן, הערר מתקבל. החלטת בית-המשפט המחוזי מתבטלת בזה. התיק מוחזר לבית-משפט השלום בירושלים, על-מנת שידון בחלופת המעצר, כפי שקבעתי לעיל, ויקבע את התנאים המגבילים לפי שיקול-דעתו."
(ההדגשה איננה במקור)

ב- בש"פ 4757/97 {ג'מאל עבד נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3), 533 (1997)} נקבע כי עצם היות נאשם תושב השטחים לא מחייב את מעצרו וייתכן שתמצא חלופת מעצר ראויה שתשיג את מטרת המעצר. ובמילים אחרות, העובדה כי המדובר בתושב השטחים, אין בה כדי לשלול בחינתה של חלופת מעצר ראויה שכן "הכלל הוא, שהנאשם תושב האוטונומיה, אינו שונה בהקשר זה מכל נאשם אחר; וקיימת גם לגביו - כמו לגבי כל נאשם - החובה לשקול חלופת מעצר".

ב- ב"ש (חי') 1828/08 {מדינת ישראל נ' עבדאלאל בן אלרחמ נפאע, תק-של 2008(1), 15908 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ג' אנגל:

"אמנם, ניתן לומר כי העבירות המיוחסות למשיב והעובדות כי אין זו הפעם הראשונה בה המשיב מואשם בעבירות שלפי חוק הכניסה לישראל, וכי תלוי כנגד המשיב מאסר על תנאי בר-הפעלה בגין אותה עבירה ובעבר אף ריצה עונש מאסר, מעידות על מסוכנות לכאורית מצידו של המשיב. יחד-עם-זאת, למשיב מיוחסת עבירת כניסה לישראל בלבד, ללא ביצוע עבירות נוספות, זאת אף במשך 12 שנה, דבר המעיד על אי-מסוכנותו.

בעבירות שב"ח, מלבד עילת המסוכנות, קיימת עילת מעצר נוספת היא חשש להימלטות מאימת הדין, והיא למעשה עילת המעצר העיקרית בעבירות אלו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי במקבץ הפסיקה שהובאה לעיוני על-ידי בא-כוח הצדדים וששקלתי את מכלול נסיבותיו האישיות של המשיב, ומבלי לגרוע מחומרת מעשיו ומתשתית הראיות, סבור אני כי המשיב הניח את הדעת כי אין נשקפת הימנו סכנה לבטחון המדינה במידה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים.

נראה שאין מדובר באדם אשר ניתן להגדירו כמי שמסכן את בטחון המדינה. המדובר במשיב בן כ- 55 שנים, אשר משפחתו רובה ככולה מתגוררת בשטחי מדינת ישראל. לא זו אף זו, מעיון בתיק החקירה עולה, כי המשיב נתפס בעת סיור שגרתי על-ידי שוטרים, המשיב לא ניסה להתחמק ו/או להימלט, מסר להם את פרטיו וכן התלווה אליהם ומסר את גרסתו.

ויודגש, המשיב עבר את העבירה של הכניסה לישראל שלא כדין בלבד, בלא ביצוע עבירות נוספות ו/או נלוות לה (עברו הפלילי הינו בעבירות שב"ח בלבד).

ויצויין, המשיב אחז בהיתר כניסה לישראל עד לחודש אוקטובר 2007 ולפי דברי בא-כוח המשיב, פועלים הם להוצאת היתר שהייה במדינת ישראל ולהגשת בקשה לוועדה לעניינים הומניטריים בכדי להכיר במשיב ולהעניק לו מעמד ושהות בישראל.

המשיב נמצא בתחומי מדינת ישראל כ- 12 שנה ולדברי בא-כוח המשיב אין סיכוי כי ישוב לשטחי הרשות הפלסטינאית, מחשש לחייו.
לאור האמור לעיל, אינני סבור כי מתגבשת עילת מעצר של חשש להימלטות, ובכל מקרה, נראה כי ניתן יהיה, במקרה דנן, לאיין את החשש להימלטות מאימת הדין באמצעות חלופת מעצר ובדרך של הטלת ערבויות כספיות."

ב- בש"פ 8567/06 {מוחמד דאפר ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 1098 (2006)} נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"באשר לעילת ההימלטות, אכן, במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. מטבע הדברים, במערכת היחסים העצובה השוררת בין ישראל לרשות הפלסטינאית והיעדר מנגנונים מתפקדים של עזרה משפטית, הסגרה וכיוצא בזה, יש בהחלט חשד וחשש להימלטות מאימת הדין ואף למסוכנות. בתי-משפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך בנסיבות אלה, ולכן ישנם - מטבע הדברים - מקרים לא מעטים שבהם אין מנוס ממעצר. באת-כוחם המלומדת של העוררים הגישה פסיקה שבה שוחררו תושבי שטחים לחלופה. כך ציין השופט זמיר ב- בש"פ 823/00 מדינת ישראל נ' פלונית ואח', תק-על 2000(1), 361 (2000), כי לגבי גניבת רכב יש חשש למסוכנות והחשש מתחזק כאשר מדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל, ואם ישוחרר מן המעצר הוא עלול להימלט לאותו שטח ואף לחזור לפעילות עבריינית; ועם-זאת באותו מקרה נשקלו לקולה הנסיבות המיוחדות. הוא הדין להחלטת השופט ג'ובראן ב- בש"פ 3794/06 עומר רשואן נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 2663 (2006), אף שגם כאן צויין כי יש משקל לקשיי האיתור של נאשמים בשטחים; ראו גם בש"פ 3756/05 יוסף טרשאן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 709 (2005). מנגד, היו לא מעט פסיקות שעצרו עד תום ההליכים. במקרים מסויימים, על-פי נסיבותיהם, ייתכן לדעתי גם פתרון ביניים, של חלופת מעצר בישראל."
(ההדגשה אינה במקור)

ב- ב"ש (רח') 1008/08 {מדינת ישראל נ' צרצור עלי, תק-של 2008(1), 6757 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת השופטת איריס לושי-עבודי:

"11. על רקע הלכות עקרוניות אלה אני סבורה כי גם נסיבותיו של מקרה מיוחד זה - טיב העבירות שביצע לכאורה המשיב, היעדר עבר פלילי ובעיקר העובדה כי כל משפחתו הקרובה הינה תושבת ישראל ומוכנה לערוב להתייצבותו לדין - מפחיתות במידה משמעותית (גם אם לא באופן מוחלט) את החשש מהתחמקות מהליכי שפיטה ובמקרה זה ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית אשר תפגע פחות בחירות האישית של המשיב על-ידי תנאים מגבילים.

12. כאמור, אביו ואחיו של המשיב מוכנים לערוב להתייצבותו לדין ואף להחזיקו במעצר בית. המבקשת, מצידה, התנגדה נחרצות לעניין זה ודרשה כי אם תיקבע חלופת מעצר הרי המשיב יגורש לשטחים וייקבעו ערבויות גבוהות במיוחד להבטחת התייצבותו לדין.

במישור העקרוני התלבטתי אם חלופת מעצר בישראל אפשרית בכלל, שכן משמעותה היא שהייה בישראל של אדם שכלל אינו רשאי להימצא בישראל. ואולם, בית-המשפט העליון כבר קבע כי חלופה זו אפשרית במקרים המתאימים. ראו דבריו המפורשים של כב' השופט א' רובינשטיין בפרשת דאפר הנ"ל, לפיהם:

במקרים מסויימים, על-פי, נסיבותיהם, ייתכן לדעתי גם פתרון ביניים, של חלופת מעצר בישראל... במקרה דנא חשש ההימלטות קיים בלא ספק, ונובע מן השכל הישר. שוהה בלתי-חוקי שעבר עבירות גם בעבר, הצפוי אולי למאסר בפועל בשל עבירות אחדות, הדעת נותנת כי עלול הוא שלא למהר לשוב מיו"ש בה כמעט לית דין ולית דיין. לדידי אף מסוכנות מסויימת קיימת - הן נוכח ההיסטוריה האישית והן ובראש וראשונה מנסיבות העבירה. עם-זאת, ולא בלי לבטים, סבורני כי ניתן לשקול לעת הזאת חלופה בתנאי שתהא בישראל ולא באיו"ש, תוך פיקוח אלקטרוני במעצר בית מלא והפקדות וערבויות ברמה רצינית, מעל למה שנקבע בבית-משפט השלום. (במקרה דנן כל אחד מהעוררים נדרש לחתום על ערבות עצמית בסך 25,000 ש"ח; כל אחד מהעוררים נדרש להמציא ערבותצד ג' של ישראלים, בסך 25,000 ש"ח כל אחד; וכל אחד מהעוררים נדרש להפקיד במזומן סך 20,000 ש"ח א.ל.ע.). אם יוצעו ערבים מפקחים להנחת-דעתו של ביתמשפט השלום, ייבדקו על-ידי שירות המבחן והתוצאה תונח בפני בית-משפט השלום. עד להחלטתו יישארו העוררים במעצר.

13. בנסיבות אלה, ובטרם שאפסוק בדבר חלופת המעצר הראויה, אני מוצאת לנכון לשמוע טיעוני הצדדים."

5. עבירות והעלמת רכוש
על-פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים הסכנה לבטחונו של אדם נובעת בדרך-כלל, מעבירות של אלימות להבדיל מעבירות רכוש. אולם, הסכנה לבטחון הציבור רחבה יותר. ובמה דברים אמורים. עבירות רכוש, בנסיבות מסויימות, עלולות לסכן את בטחון הציבור, שכן, בין היתר, קיימות עבירות רכוש שטומנות בחובן סכנה של הידרדרות לאלימות, שיש בה סיכון חיי אדם.

מהות העבירה, נסיבותיה, יכולות להוות, במקרים מסויימים, איום על הסדר הציבורי.
אם חשש מפני העלמת רכוש, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, מקימה עילת מעצר, מקל וחומר שפגיעה ברכוש יכולה ליצור עילה שכזו, ועל-כן נפסק לא אחת, כי עבירת רכוש, "מקימות עילת מעצר רק במקרים נדירים באשר לעבירות רכוש שבוצעו באורח שיטתי או בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים או בתחכום" {ראה בש"פ 5431/98 פרנקל רוסלן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 268 (1998)}.

כמו-כן, "מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש, פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיים של יחידיה ובנסיבות מסויימות יש בהן כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חי אדם, או שלמות גופו, אם לצורך הגשת הרכוש, אם לשם שמירה עליו ואם לצורך הימלטות המבצעים מעונש" {ראה בש"פ 3906/00 יאיר ביטון נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1520 (2000)}.

ב- ב"ש (צפת) 1744/07 {מדינת ישראל נ' ידידיה אזריאל, תק-של 2007(2), 6981 (2007)} קבע כב' השופט בן פיילס כי "בנסיבות המקרה הנוכחי, פתיחת דלת הכניסה, מבלי לברר אם מאן דהוא נמצא בבית, דחיפתו של מי שנמצא בבית מכניסה לבית בכוח מלמדות על תעוזה לבצע את מעשה הפשע והסכנה שבהתדרדרות לאלימות ומשכך, על מסוכנותו של המשיב לרכושו של הציבור" {ראה גם בש"פ 17/99 גנדי גברילוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 665 (1999)}.

בית-המשפט יכול ללמוד בעבירות רכוש, על מסוכנתו של נאשם גם מעברו הפלילי {ראה בש"פ 1186/00 בלה מוכתייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 1027 (2000)}.
מעשים שנועדו, כל כולם, לפגוע ברכוש הזולת, פוגעים בסדרי החברה, פוגעים בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות וקיצוניות, יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה {בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 268 (1998)}.

6. סיכון בטחונו של אדם, בטחון הציבור ובטחון המדינה
6.1 כללי
סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים מונה למעשה שלוש עילות מעצר. האחת, מסוכנות לבטחונו של אדם. השניה, מסוכנות לבטחונו של הציבור. השלישית, מסוכנות לבטחון המדינה.

על התביעה להוכיח חשש הצופה את פני העתיד ודי לה לתביעה כי חשש זה יעלה מנוסחו של כתב האישום ואין כל צורך להוכיח קיומו של הסיכון בפועל שכן, די לתביעה להוכיח ש"קיים יסוד סביר" לחשש כאמור, "אותו ניתן להסיק 'מנסיבות העבירה או מהותה'" {קדמי, שם, בעמ' 248; בש"פ 471/88 רונלד חיים נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 353 (1988)}.

אנו סבורים כי הסיכון בסעיף הנ"ל, תקף גם לגבי סיכון שיוצר הנאשם באמצעותם של אנשים אחרים, מטעמו.

ב- בש"פ 1883/92 {מדינת ישראל נ' דוד ברכה, פ"ד מו(3), 485 (1992)} נפסק מפי כב' השופט מ' אלון:

"5. אחד הנימוקים המכריעים המצדיקים מעצרו של נאשם בטרם משפט הוא מניעת סכנה "לחייו של אדם או בטחונו"... נימוק זה כוחו רב במיוחד משמדובר בסכנה לחייו או בטחונו של קטין, וצורך יש בהפגת כל חשש כאמור. בית-דין הוא אביהם של קטינים ומצווה הוא להגן עליהם מפני אביהם החשוד בפגיעה בהם. מקרים של תקיפות, התאכזרות והתעללות כלפי ילדים בלתי-מוגנים במשפחה היו לתופעה שממדיה הולכים ורבים. נראה כי המקרים המדווחים הינם רק קצהו של קרחון האימים והאיומים, כאשר בני המשפחה נתונים תחת שלטון עריצותו האלים של ההורה המתעלל בהם. הקונפליקטים הרגשיים של המעורבים במקרים חמורים אלה גורמים לכך שרק מקצתם מובאים לידיעת הרשויות ולטיפולן, ועל בית-המשפט לעמוד בפרץ למען הגנה על שלום הקטינים."
(ההדגשה איננה במקור)

ב- ב"ש (יר') 10182/07 {מדינת ישראל נ' מאמון (בן מוחמד) אבו טיר ואח', תק-מח 2008(1), 6190 (2008)} קבע כב' השופט משה דרורי כי הוא שוכנע כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה", זאת לאור הודעתו של הנאשם במשטרה כי "היהודים הם האוייבים שלנו, הם אלה שנלחמים באיסלאם". המסקנה הנדרשת היא כי הנאשם "מסוכן, באשר יכול לפגוע בכל אדם יהודי, בציבור היהודי ובכך לסכן את בטחון המדינה".

יתר-על-כן, כב' השופט משה דרורי מציין כי בכוונתו של הנאשם היתה לפגוע בחיילים ומשכך, מחובתו של בית-המשפט למנוע את שיחרורו של הנאשם שאם ישוחרר עלול הוא לפגוע בחיילים.

י' קדמי גורס בספרו {שם, בעמ' 191} כי "מסוכנות הנאשם תשמש עילה להחזקה במעצר עד תום ההליכים במקום שקיים יסוד סביר לחשש שהנאשם - אם לא ייעצר - יסכן את בטחונו של אדם כלשהו, של הציבור או של המדינה".

בנסיבות מיוחדות, גם עבירת רכוש לרבות עבירות מרמה וזיוף, עשויות, להקים עילת מעצר. עילת מעצר שכזו תקום כשיווצר יסוד סביר לחשש שאדם שכזה ימשיך לבצע עבירות כאמור ואם ישוחרר - תיווצר סכנה לבטחון הציבור {ראה בש"פ 507/00 ששון מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 390 (2000)}.

בין יתר שיקוליו של בית-המשפט, על בית-המשפט לשקול האם הנאשם, לכשישוחרר, יחזור לסורו, ויהווה סכנה לציבור. באם התשובה לשאלה תהא חיובית - תהא "עדיפות" לבית-המשפט להשאיר הנאשם במעצר. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' בייסקי ב- בש"פ 570/88 {אלי אביטן ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 379 (1988)}:

"אין ממש בטענה זו. השופט המכובד קמא הבחין הבחן היטב בין חומרת העבירות, אשר כשלעצמן אינן עילה למעצר מלבד בעבירות המפורטות, - ואמר זאת במפורש. ואולם בית-המשפט היה סבור והשתכנע כי ממעשי העוררים 'עלה חשש כבד ביותר שהמשיבים (העוררים לפני) יסכנו את שלום הציבור וחיי אדם במעשיהם', וזה מצדיק המשך קיומו של צו המעצר, אליבא דתיקון שבסעיף 21א(א). כבר ראינו לעיל כי הנימוק של חשש לסיכון שלום הציבור היה בין יסודות ההחלטה המקורית לעצור העוררים עד תום ההליכים המשפטיים, - וזה היה הנימוק היחידי שבגינו נדחה עררו של עורר 2 על-ידי המשנה לנשיא של בית-משפט זה. בנידון לא חלה כל התפתחות חדשה אשר מצדיקה עיון חוזר, ואותה הסכנה שהיתה קיימת לציבור, אם ימשיכו העוררים להנפיק רשיונות נהיגה "פרטיים" למי שאינו זכאי ומוסמך לכך, טרם חלפה והיא קיימת, אם רק תהא להם הזדמנות לכך. מה עוד כי הטפסים והחותמות ששימשו למעשים כנראה לא נמצאו.

מבחינות אלה אין לדבר כלל על שינוי נסיבות שהצדיקו עיון חוזר בצו המעצר ומכאן גם דינו של הערר להידחות והוא נדחה."
(ההדגשה אינה במקור)

6.2 שחרור הנאשם למוסד גמילה
ב- בש"פ 4702/97 {יורם (שמשון) טובים נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3), 421 (1997)} גילה העורר רצון להיגמל משימוש בסמים. כב' השופטת ד' דורנר קבעה כי "שחרורו ממעצרו כעת על-מנת שישהה במוסד "כינור דוד", שכבר הוצא נגדו צו סגירה מינהלי כיוון שהוא פועל בניגוד לחוק, לא ייטיב עמו ואף יפגע בבטחון הציבור, שכן העורר הוכיח בהתנהגותו שאין הוא שולט על דחפיו ועובר עבירות רכוש כדי לרכוש סמים. מנגד, במסגרת הכלא בתנאים שמורים, יש סיכוי כי יעלה בידיו להיגמל".

6.3 למידה על מסוכנות לציבור מעדות שותפו
ב- ב"ש (יר') 2042/99 {מדינת ישראל נ' אסעד אבו זיידה, תק-מח 99(1), 4543 (1999)} קבע כב' השופט מ' גל כי "ניתן ללמוד על מסוכנותו של נאשם גם מעדות שותפו, אף אם שניהם רשומים באותו כתב אישום, על-כן עדות של אחד מהם לא תוכל לשמש כראיה קבילה כנגד חברו".

6.4 עברו העשיר של הנאשם
ב- ב"ש (חד') 1114/08 {מדינת ישראל נ' ג'בארין קייס בן עלאטיף, תק-של 2008(1), 15045 (2008)} נפסק מפי כב' השופט סברי מוחסן:

"עילת מעצר
16. נשאלת השאלה האם ישנה עילה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

17. למשיב הרשעות קודמות רבות בעבירות סמים, אלימות, החזקת נשק, הפרת הוראה חוקית, ואף ישב במאסר בגינם.

יתרה מכך, כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר על תנאי בר-הפעלה, בן 6 חודשים, בגין כל עבירה על פקודת הסמים.

18. העבירות המיוחסות למשיב בצירוף עברו הפלילי העשיר, יוצרות בסיס לחשש כי אם ישוחרר המשיב, עלול הוא לסכן את בטחון הציבור בכלל ואת בטחונו של המתלונן בפרט.

הרשעותיו הקודמות של המשיב מצביעות על כך שבעבר עבר עבירות דומות, ואין עליו מורא.

בנסיבות העניין, אני קובע כי קיימת עילה למעצר."

ב- בש"פ 4628/98 {נפתלי שמשונוב נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 1 (1998)} קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי "מסוכנותו של העורר עולה לא רק מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום אלא גם מעברו הפלילי החמור" {בש"פ 5627/98 דוד רואימי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 1120 (1998)}.

6.5 בטחון המדינה
למושג "בטחון המדינה" "יש ליתן את המשמעות הנתונה לו בהקשר לעבירות המפורטות בפרק ז' לחוק העונשין. עם-זאת, יש הגורסים, כי מן הראוי ליתן למושג זה משמעות רחבה יותר, הכוללת כל פגיעה ב"שלום" המדינה" {קדמי, שם, בעמ' 252}.

6.6 בטחונו של אדם, מתלונן
ב- בש"פ 489/88 {מדינת ישראל נ' דוד בן רחמים חברוני, תק-על 88(3), 458 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "האמצעים עליהם הורה השופט קמא כתנאי לשחרורו של המשיב בערובה אין בהם כדי לנטרל את הסכנה הצפויה מהמשיב כלפי המתלונן ובני ביתו".

ב- בש"פ 5014/98 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 602 (1998)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי "בהתחשב בסיכון הנשקף ממנו למתלוננת, אף אני איני סבורה כי החלופה למעצר תוך שהייה במקום בו העורר יכול להשיג על נקלה את המתלוננת עליה איים באיומים כבדים, יש בו כדי להוות חלופה הולמת שתבטיח את מטרת המעצר".

ב- בש"פ 5747/98 {מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 98(3), 1454 (1998)} קבע כב' השופט מ' חשין כי "אין ספק כי אם ישוחרר המשיב ממעצר אז יש יסוד סביר לחשש כי יסכן את בטחונה של המתלוננת; ואם נלמד מן העבר, עלול הוא אף להביא לשיבוש הליכי משפט".
6.7 בטחון הציבור
6.7.1 כמות העבירות

ב- בש"פ 1796/98 {מאיר דרעי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 84 (1998)} קבע כב' השופט מ' חשין כי "טיבן של העבירות בצירוף לריבויין - עשרות-עשרות מעשי-מירמה וזיוף - הופכים את העורר לאיש מסוכן לציבור, שמא ימשיך במעשיו הרעים".

ב- בש"פ 2809/98 {תאבת סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 866 (1998)} קבע כב' השופט י' טירקל כי "מספרם של מעשי הפריצה ותדירותם - פריצה אחת מדי שבוע לערך במשך כחודשיים בקירוב - מעידים עליו שהוא מסוכן לציבור ועלול לחזור על מעשיו".

6.7.2 זריקת אבנים
ב- בש"פ 533/88 {סעיד בן פתאח עבדל קאדר נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 256 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "במציאות בה אנו חיים כיום, חשוב כי תוחדר התודעה לכל תושבי המדינה, כי מי שייתפס ביידוי אבנים על רכב בכבישים, ושקימות נגדו הוכחות לכאורה שאכן השתתף בעבירה מסוג זה, לא ישוחרר ממעצר אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

6.7.3 זריקת בקבוק תבערה
ב- בש"פ 561/88 {מדינת ישראל נ' בנימין בן ששי סעדיה ואח', תק-על 88(3), 390 (1988)} הוגש כתב אישום המייחס למשיבים עבירות של קשירת קשר לבצע פשע ובנשיאה והחזקה של נשק שלא כדין. המשיבים, ביחד עם אדם שלישי, בקשו לשרוף, בעזרת בקבוקי תבערה ורמון עשן, צריף באור יהודה בו מתגוררים בני מעוטים לאחר שאלה ינעלו מבחוץ, ועל-ידי כך לגרום למותם.

כב' השופט י' מלץ קבע, במקרה דנן, כי "אנשים המסוגלים לתכנן ולהכין המתה אכזרית כל כך של אנשים חפים מפשע ואפילו בלתי-מוכרים להם, ויהיו הרקע והמניע אשר יהיו, מסוכנים לשלום הציבור ובטחונו, ואין זה משנה אם המדובר בפלג זה או אחר של הציבור".

6.7.4 מרמה
על-פי ניסוח הסעיף די בקיום סכנה ל"שלום הציבור", ואין הסעיף מדבר בחשש לפגיעה בגוף דווקא מצידו של הנאשם. די אם ניתן ללמוד מהנסיבות, כפי שהן עולות מהתיק, שסביר להניח ששחרור הנאשם עלול לגרום סיכון לשלום הציבור גם במובן של פגיעה חמורה בקופת הציבור {בש"פ 677/89 פרנק נ' מדינת ישראל, דינים עליון יב 200}.

הלכות בתי-המשפט קובעות כי המונח "שלום הציבור" כולל בחובו גם את "שלום" רכושם של הציבור, או מי מבני הציבור, לרבות "שלומה" של הקופה הציבורית {לעניין זה ראו דברי כב' השופט א' חלימה ב- בש"פ 208/89 גילאור נ' מדינת ישראל, דינים עליון יא 651, שם קבע כי יש לפרש את המונח "שלום הציבור" בצורה רחבה, דבר המאפשר מעצרו של מי שחשוד בעבירות מרמה}.

6.7.5 חברות בארגון טרור
ב- ב"ש (יר') 6815/04 {מדינת ישראל נ' צאלח ברכאת, תק-מח 2004(3), 3559, 3564 (2004)} נפסק מפי כב' השופט יוסף שפירא:

"חזקת המסוכנות
עורך-דין פרהוד טוען כי עבירות החיפוי על עבירה על-פי סעיף 95(א) לחוק העונשין אינה נכללת בגדרו של סעיף 35 לחוק המעצרים ואינה עבירת ביטחון, ומכאן שחזקת המסוכנות אינה חלה לגביה.

אכן סעיף 35 לחוק המעצרים מפנה לסימנים ב', ד', ז' לחוק העונשין, ואילו העבירה הנדונה מצויה בסימן א', אולם אין הדבר מעלה או מוריד, בשלב זה, ובהליך שלפני, כאשר העבירות האחרות נכללות בגדרו של סעיף 35 לחוק המעצרים ובכך סגי.

שתי העבירות הנותרות הינן עבירות חמורות, וכך מתייחסים אליהם בתי-המשפט גם לעניין מעצר עד תום ההליכים.

בית-המשפט העליון (כב' השופט ס' ג'ובראן) חזר על כך לאחרונה בהחלטתו מיום 12.08.04 (בש"פ 7134/04 מדינת ישראל נ' סעד קהמוז ואח', תק-על 2004(3), 1482 (2004)) כדלקמן:

'עבירות בעלות אופי בטחוני נופלות, בנסיבות המתאימות, למסגרת החריגים המחייבים מעצר עד תום ההליכים. בסוגי עבירות מסויימים טבוע חשש, שמי שהואשם בהן עשוי להמשיך לסכן את בטחון המדינה, גם אם לא הובאה ראיה קונקרטית, הצופה המשך פעילותו המזיקה בעתיד.'
(בש"פ 621/98 מדינת ישראל נ' בן אפרת ואח' (לא פורסם))

אכן, לעניין העבירה לפי סעיף 114 לחוק העונשין, לא נדרשת, בהכרח, מחשבה פלילית של מודעות ממש, מכל מקום המשיב היה ער למעשיו ולחומרת כוונותיו של אשרף בתכנון פעילות טרור שהרי דברים אלה נאמרו לו במפורש שמדובר בפעולות מתאבדים. (ראו ב"ש (יר') 4658/03 מדינת ישראל נ' בלאל סובלבן (לא פורסם, כב' השופט י' עדיאל מיום 31.07.03)).

המסקנה היא איפוא, כי חזקת המסוכנות לא הופרכה על-ידי המשיב.
ב- בש"פ 6031/01 מחמוד קוסטרו נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 445 (החלטה מיום 15.08.01), המדובר בחברות בארגון החזית העממית, ומשהגיע בית-המשפט למסקנה כי יש ראיות לכאורה לקיומה, קבעה כב' השופטת ד' ביניש:

'נוכח הסיכון הרב והמצב הבטחוני השורר בימים אלה, נראה לי כי אין בחלופה למעצר כדי להבטיח מפני הסיכון הפוטנציאלי הנשקף ממי שמואשם בעבירות מסוג זה.'

(כן ראו החלטה כב' השופט ר' שמיע ב- ב"ש (יר') 2114/02 מדינת ישראל נ' זעיר אמיר, תק-של 2002(1), 12109 (2002) (החלטה מיום 28.02.02)).

למעלה מן הנחוץ אוסיף כי הסניגור לא ביקש חלופת מעצר, ונראה לי כי אף אם יש מקום לשקול אפשרות זו, יוכל המשיב לעשות כן במסגרת עיון חוזר אם תוצע חלופה הולמת.

לפיכך, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בתיק הנדון."

6.7.6 תקיפת שופט
ב- בש"פ 684/88 {מדינת ישראל נ' דוד בן מרדכי אוחנה, פ"ד מב(3), 834 (1988)} הוגש כתב אישום כנגד המשיב/הנאשם המייחס לו תקיפת שופט. בית-משפט קמא שחררו בערובה ועל כך הערר. בקבלה את הערר קובעת כב' השופטת ש' וולנשטיין:

"2. בפני הסביר הסניגור כי המשיב איבד שליטה על עצמו כאשר נדחתה תביעתו, לא לעיצומה אלא כיוון שבא-כוחו לא הופיע במועד הנ"ל שנקבע לדיון, אשר לו ציפה המשיב זמן רב. בעקבות תאונת דרכים שבה נפגע המשיב לפני שלוש שנים, סובל הוא בין היתר מיתר לחץ-דם ומנוירוזה פוסט-טראומטית שבגינם הגיש את התביעה, ומיחושים אלה עלולים לגרום לחוסר ריסון בהתנהגות. אין הוא כופר, וכמובן שאין הוא יכול לכפור בעצם המעשה שקרה בבית-הדין, בנוכחות עדים בנוסף לשופט המתלונן. הוא יבקש לטעון כי באותה עת היה כושר הרציה שלו פגום - זאת כיוון שכיום אינו יכול להסביר לעצמו כיצד קרה שהוא התנהג כמתואר לעיל.

3. בית-משפט קמא ראה לשחרר את המשיב בערובה באשר לדעתו 'ניתן להשיג את מטרת המעצר בתנאי שיחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות', כאמור בסעיף 21א(ב)(1) לחסד"פ. בתנאים אלה הוא קבע כי אפשר להסתפק - בנוסף לערובה - באיסור יציאתו של המשיב מאיזור מגוריו ביקנעם.

בא-כוח המדינה טוען כי המדובר בעבירת אלימות חמורה הנכנסת לגדר סעיף 21א(א)(2) וכי בעבירה כגון זו, כאשר היא מבוצעת כלפי שופט היושב בדין, אין מקום לשחרור בערובה. בין היתר הוא מסתמך על ב"ש 705/86 של בית-משפט זה, שבו היה מדובר במעשה דומה אך פחות בהרבה בחומרתו מן המעשה הנדון. המעשה שם בוצע כלפי דיין בבית-הדין הרבני ועל-פי הסמכות הנתונה בסעיף 72 של חוק בתי-המשפט, הובא הנאשם שם על אתר בפני בית-הדין ונגזר לו עונש של שלשה חודשים כפי שמתיר הסעיף להטיל. כב' הנשיא שמגר, שאליו הועבר גזר הדין על-פי סעיף 82(ב) לחוק בתי-המשפט, לא ראה לבטל את העונש או לשנות אותו. לימים הועמד אותו נאשם לדין על אותו מעשה ונדון בגינו למאסר של שנתיים וחצי וגזר דין זה אושר ב- ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל, תק-על 88(1), 392 (1988)).

ייתכן שהנסיבות האישיות של המשיב דנן שונות מאלו של הנאשם ב- ע"פ 500/87. טוען הסניגור כי הוא בדרך-כלל איש עבודה שקט ולא אלים, אך גליון הרשעותיו מראה שלפחות בעברו הרחוק היה הוא כזה ואף נדון מספר פעמים (לפחות 6) בעבירות שכולן בעלות אופי אלים.

הסניגור עומד במיוחד על סעיף 21א(ב)(1) הנ"ל, וטוען כי אין טעות בשיקולו של השופט קמא שראה למצוא דרך חלופית להבטחת שלומו של השופט המתלונן כפי שנקבע בהחלטה.

4. לי נראה שאמנם היתה טעות בשיקול-הדעת, לא רק משום שאמנם נראה כי קיימת סכנה כאמור למתלונן, אלא גם בכך שכאשר בוצע מעשה כזה אשר המשיב אינו כופר בביצועו אלא רק מעלה טענות לגבי הכוונה הפלילית, נראה לי מן הראוי שלא רק הוא אלא גם כל באי-בית-המשפט ידעו כי לאחר מעשה כגון זה לא יתיר בית-המשפט למבצעו להלך חופשי.


5. בא-כוח המדינה הודיע כי אין סיבה שלא יישמע משפט זה בהקדם, והתחייב להגיש בקשה להקדמת הדיון. לי נראה שאין סיבה שלא לסיים את הדיון בכתב האישום תוך חודשיים מיום ביצוע המעשים ואני מקווה שבית-המשפט יוכל לעשות הסידורים המתאימים כדי שכך יהיה.

לאור כל האמור הערר מתקבל והמשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים. אם לא יסתיים הדיון בכתב האישום תוך חודשיים כאמור, יוכל הוא להגיש בקשה לעיון מחדש, אשר תידון על-פי הנסיבות שיהיו קיימות אז.

6. לא התעלמתי מטענותיו של הסניגור לגבי תנאי המעצר המקשים על המשיב בגלל מגבלותיו הפיזיות. בית-המשפט מביע משאלה לשלטונות המעצר לדאוג לכך שהמעצר יהיה בתנאים כאלה שלא יכבידו על המשיב באופן מיוחד. המדובר היה בעיקר בבעיית אסלת בית שימוש אשר כנראה שאינה קיימת במקום שבו עצור המשיב כעת, ובית-המשפט מניח שאפשר למצוא מקום מעצר שבו קיימת אסלה לשימושם של העצורים.

בא-כוח המדינה ידאג להעביר משאלה זו של בית-המשפט לשלטונות המעצר."

6.7.7 עבירת השוד
ב- בש"פ 96/89 {עמרם אלול נ' מדינת ישראל, תק-על 89(1), 241 (1989)} נפסק מפי כב' השופט מ' בייסקי:
"אכן, חומרת העבירה בלבד אין בה כשלעצמה להוות צידוק למעצר עד תום ההליכים; ואולם עדיין נותר השיקול של היות הנאשם מסוכן לציבור.

יחד עם הערכאה הראשונה, גם אני בדעה כי אכן נתקיימו בעורר חששות אלה. לא רק כי ברשותו היה אקדח בו החזיק ללא רישיון, אלא היה נכון לעשות בו שימוש כלפי אזרחים שלווים על-מנת לבצע שוד מזויין ולשדוד רכוש רב.

לא מצאתי פגם בשיקוליה של הערכאה הראשונה ואת הערר יש לדחות."

7. עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם
טרם התיקון, סוגיית המעצר עד תום ההליכים של נאשם בעבירת רצח נשלטה על-ידי הוראת סעיף 21ב לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. על-פי הוראת הסעיף הנ"ל, טרם התיקון, משהוגש כתב אישום בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, בית-המשפט יצווה על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים נגדו, אם נוכח שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. על-פי הוראת הסעיף, בית-המשפט לא היה רשאי לשקול חלופת מעצר לנאשם ברצח במקרה ויש ראיות לכאורה לביסוס האשמה נגדו.

ביום 12.05.97 נכנס לתוקפו חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, וייקרא להלן: "חוק המעצרים". מעיון בחוק הנ"ל, עולה כי החובה למעצר חובה בוטלה ואיננה קיימת עוד. על-פי הוראותיו של חוק המעצרים, משבוצעה עבירה שדינה מאסר עולם, קמה חזקה, לפיה קיימת עילה למעצר, אלא אם הנאשם יוכיח אחרת. על-אף האמור, ובניגוד לדין הישן טרם התיקון, משקמה עילה למעצר, על בית-המשפט לשקול בכל מקרה אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה.

רק במקרים נדירים ביותר ויוצאי דופן, בית-המשפט יסתפק בחלופת מעצר של מי שמואשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה שכן, אדם המסוגל לרצוח אדם, מסוכן הוא לציבור ויהיה קשה מאוד להפריך את חזקת המסוכנות.

ב-בש"פ 2646/97 {סהראב עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 523 (1997)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי "אדם שאינו בוחל אף בפגיעה בערך הבסיסי והאוניברסאלי של קדושת החיים, אינו ראוי לאמון שהחברה נותנת באדם המשוחרר בערובה - שיקיים את תנאי שחרורו. מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם - אין להניח כי צווי בית-המשפט יהיה בהם להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של הנאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים - יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו. זאת ועוד, אדם הנאשם בעבירה שדינה מאסר עולם חובה, אף אינו נתון למוראו של עונש נוסף בגין עבירות שיבצע בעת היותו משוחרר בתנאים. משיודע הנאשם כי אם יורשע, דינו לכלות ימיו בין כתלי בית הסוהר - ספק רב אם יש דבר שירתיעו מלחזור על מעשיו כדי להימלט מן הדין או למען מטרה אחרת".

וכן "משקבע המחוקק כי גם בעבירות שדינן מאסר עולם חובה יש לבחון את הסיכון הנשקף מהנאשם, ואם ניתן הדבר יש לנסות להשיג את מטרת המעצר בחלופה - הרי שלימדנו כי גם לכלל זה יש חריגים. חריגים אלו - מעטים ונדירים ככל שיהיו - מחייבים אותנו לבחון בכל מקרה לגופו האם הנאשם בעניין בו אנו דנים אינו בא בגידרם". במקרה דנן, קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי המקרה הנדון הוא "אחד מאותם מקרים חריגים ונדירים".
בפרשה זו, קבעה כב' השופט ד' בינייש:

"מחומר החקירה עולה לכאורה כי העוררת היתה קורבן משחר ילדותה למעשי האונס שביצע בה המנוח. כמו אין די בסיבלה ממעשיו של המנוח, מצאה היא עצמה עומדת בפני נידוי חברתי וסיכון הן מבעלה והן מהוריה ומשפחתה שלה, בשל אותם מעשים שנעשו בה בהיותה ילדה. על-פי הודעת בעלה במשטרה, העוררת סירבה לשתף פעולה עמו ורק לאחר שהוא לחץ עליה ואיים כי יגרשה היא נעתרה והשתתפה בתכנון וביצוע המעשה. אחיה של העוררת מסר גם הוא בהודעתו כי העוררת סירבה להשתתף בתוכנית לפגוע במנוח אבל "היא היתה מוכרחה" בעקבות הלחץ שהוא ובעלה הפעילו עליה... על פני הדברים ולצורכי שיקולי המעצר, אין לנתק את טיבו של הלחץ שהופעל על העוררת מהרקע החברתי והאישי בו היא היתה נתונה; רקע המעמיד אותה מלכתחילה, כנראה על פני הדברים, במצב שאינו שווה למעמדם של שותפיה לעבירה, הן מבחינת התכנון והן מבחינת הביצוע של העבירה. לכך יש להוסיף כי העוררת נמצאת כעת בחודש החמישי להריונה וכי שני שותפיה אשר יזמו את ביצוע העבירה והיו האחד נושא הנשק והשני היורה, נתונים במעצר. בנסיבות חריגות ויוצאות דופן אלה הגעתי למסקנה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר בחלופה מתאימה. אין בדברי אלה משום נקיטת עמדה כלשהי לגופו של תיק, אם עומדת לעוררת טענה להקלה כלשהי או אם נכללת היא בגדר הסייגים לאחריות הפלילית כמשמעותם בחוק העונשין, התשל"ז-1977. אולם במצבה הייחודי של העוררת יש כדי ללמד כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. אני רואה להזכיר עוד כי העוררת נעצרה בחודש פברואר 1997 ומשפטה יחל רק בחודש אוקטובר. בנסיבות אלה תאפשר לה החלופה ללדת את ילדה מחוץ לכותלי בית המעצר.

אשר-על-כן אני מקבלת את הערר ומורה כי העוררת תשוחרר ממעצרה בתנאים הבאים..."

ב- ב"ש (יר') 10182/07 {מדינת ישראל נ' מאמון (בן מוחמד) אבו טיר ואח', תק-מח 2008(1), 6190 (2008)} הנאשם חשוד בעבירה על שתי עבירות של קשירת קשר לסיוע לאוייב במלחמה, שהעונש על כל אחת מהן הוא מיתה או מאסר עולם. לאור זאת קבע כב' השופט משה דרורי כי יש להחיל את האמור בסיפא של סעיף-קטן 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, קרי, "חזקה כי מתקיימת העילה האמורה בסעיף-קטן (ב), אלא-אם-כן הוכיח הנאשם אחרת".

במקרה דנן, "הנאשם לא הוכיח אחרת". יתר-על-כן, "טענות הסניגור כאילו מדובר בדיבורים בעלמא, אין בכוחם לשנות את אשר אמר הנאשם פעם, פעמיים ושלוש בחקירותיו במשטרה".

8. עבירת סמים
ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי "הפצת סמים, במיוחד כאשר המפיץ הינו משתמש בסמים כפי שמעיד עליו בא-כוחו, יש בה מסוכנות רבתי, משום שלאותו מפיץ המטרה שהוא שם לנגד עינו מכשירה את כל הדרכים, והגם שיש בדרכים אלה משום הרס וחורבן לכלל החברה. כאמור, לכאורה, עמד המשיב בראש חוליה אשר הפיצה סמים בקרב הציבור".

בתי-המשפט ציינו לא אחת בפסיקותיהם, כי עבירת הסמים הינה נגע רע שהפכה לאחרונה ל"מכת מדינה" ועל-כן, קמה החובה להתייחס בחומרה רבה למבצעי עבירות הסמים {ע"פ 2410/07 אורהן תורכ נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 368 (2007)}.

מכאן, בתי-המשפט, בבקשה למעצר עד תום ההליכים, נוהגים להתייחס בחומרה לעבירות הסחר בסמים ואחזקתו.

בעבירות סמים הכלל הוא שיש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו. וכדברי כב' השופט א' רובינשטיין ב-בש"פ 6466/06 {עקול נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 3476 (2006)}:

"הכלל במקרי סחר בסמים הוא מעצר, בעקבות החזקה הסטטוטורית שבחוק המעצרים כאמור, ועל-פי אופי העבירה, תוך שעל הנאשם, במקרה דנא העורר, לשכנע כי יש לילך לחלופה, והמקרים יהיו חריגים."

ב- בש"פ 684/08 {מדינת ישראל נ' אורן אוחנה, תק-על 2008(1), 763 (2008)} הדגיש בית-המשפט כי "מסוחרי סמים, נשקפת מסוכנות רבה ורק במקרים מיוחדים וחריגים יש להיעתר לשחרור לחולפת מעצר". וכדברי כב' השופטת ע' ארבל:

"עבירת הסחר בסמים היא מהחמורות שבעבירות. בית-משפט זה, במספר רב של הזדמנויות, חזר והבהיר כי מעורבות בסחר בסמים מעידה על מסוכנות רבה. הסחר בסמים הורס חייהם של רבים ומצמיח עבירות קשות. לפיכך, רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן ניתן יהיה להפיג את מסוכנותם של העוסקים בו בחלופת מעצר... ברי, כי כאשר מדובר בכמות גדולה של סם מסוכן הסכנה לשלום הציבור חריפה שבעתיים, במידה שתצדיק מעצר עד תום ההליכים... המעצר אינו מקדמה על חשבון העונש זאת ידענו. ואולם גם בשלב המעצר אין מקום ליחס הסלחני שדומה כי הופך מקובל במקומותינו לעברייני הסמים. את פגיעתם הרעה בחוסנה של החברה, בערכיה, בחייהם של פרטים ושל משפחות שלמות, יש למנוע כבר בשלב המעצר."
(פסקה 7 לפסק-הדין)

ב- ב"ש (חי') 4487/07 {מדינת ישראל נ' זק ג'קי בן דוד דהן, תק-מח 2008(1), 6483 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי במקרה דנן, אין לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר תוך שהוא מדגיש כי המשיב "היה המוח, המפעיל, המספק ואף גובה הרווחים העיקרי מכל העסק המסוכן שהוא הפעיל, כל זאת לצד עבר פלילי עשיר הכולל 29 הרשעות פליליות בעבירות רבות ומגוונות לרבות עבירות סמים, עבירות אלימות, רכוש ותקיפת שוטרים". בנוסף, צויין כי על הנאשם מרחף מאסר מותנה "בר הפעלה בן 39 חודשים בשלושה תיקים נפרדים". לאור זאת, "יהא זה סיכון בלתי-סביר בעליל לשחרר את המשיב לחלופת מעצר".

ב- ב"ש (חי') 1865/08 {בדוי מנסור נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 13890 (2008)} נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן:

"11. עילת המעצר
מי שעיסוקו בסחר בסמים מסוכנים, קיימת עילה להורות על מעצרו עד לתום ההליכים. בעניין זה חלה החזקה הסטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

מלבד זאת, מגיליון ההרשעות הקודמות של העורר עולה, כי לעורר עבר פלילי מכביד, במיוחד בעבירות של סחר בסמים מסוכנים. העורר ריצה כבר בעבר מספר תקופות מאסר, אך הדבר לא גרם לו לשנות את עיסוקו. כמו-כן, לחובת העורר שני מאסרים מותנים, לתקופה מצטברת בת 22 חודשים. אם יורשע העורר בעבירה המיוחסת לו בפרשה שלפני, כי אז יהיה על בית-המשפט להפעיל מאסרים מותנים אלה. מכל מקום, נראה שהעורר הוא אדם שסכנתו לציבור רבה."

ב- ב"ש (נצ') 132/08 {מדינת ישראל נ' מקסים בן גריגורי אנדריוק, תק-של 2008(1), 3959 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת לילי יונג-גפר:

"עילת מעצר
8. גם על קיומה של עילת מעצר אין הסניגור חולק, ובהתחשב בכמות הסם שנתפסה בחזקתו, וממילא, בעבירה המיוחסת לו, קמה כלפי המשיב חזקת מסוכנות, אשר לא הופרכה (ראה סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996).

9. דומה שאין עוד צורך להכביר מילים בדבר קיומה של עילת מעצר, ובדבר מדיניותה העיקבית של הפסיקה המחייבת מעצרם עד תום ההליכים של מי שמואשמים בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

ראה לעניין זה בש"פ 8915/00 מיקי בן אלישע נ' מדינת ישראל...:
'הכלל הוא כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, מן הדין להורות על מעצר של הנאשמים בסחר בסמים או בהחזקת סמים מסוכנים בכמויות מסחריות, חלופת מעצר המשחררת את הנאשם לביתו, בדרך-כלל, אין בה תועלת באותם מקרים בהם יבצע הנאשם את העבירות בביתו או מתוך ביתו.'

וכן ראה דבריה של השופטת בייניש ב- בש"פ 5616/99 ליאת קשמה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

'בכל הקשור למעורבות בביצוע עבירות סמים, עמדתו של בית-משפט זה ברורה היא, ולפיה בדרך-כלל הסיכון הנובע מעבירות הסמים וממבצעיהם, מחייב מעצרם של עברייני סמים כדי לבלום את הסחר בסם. בית-משפט זה חזר ואמר פעמים רבות, כי המאבק בסחר בסמים מקיף את כל החוליות השותפות בסחר זה, ובהם גם בלדרים, מחזיקים ומפיצים של הסם, ולא רק סוחרים ויזמים.'

10. עברו הפלילי של המשיב רק מחזק עילה זו.

המשיב, כבן 32, בעל עבר פלילי מכביד ביותר, אותו החל כבר בהיותו כבן 15.

לחובת המשיב רישום פלילי ושמונה הרשעות קודמות, הכולל עשרות רבות של עבירות, בעבירות של רכוש, תגרה, סמים ועוד, שבגינן ריצה שישה מאסרים בפועל, חלקם לתקופות ממושכות של כשנה, 28 חודשים ו- 36 חודשים.
הרשעתו האחרונה של המשיב הינה משנת 2005, בגינה נגזר על המשיב עונש מאסר של 8 חודשים, ממנו השתחרר אך ביום 09.07.06. בנוסף, תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי של שישה חודשים אף הוא בגין עבירת סמים, שהינו בר-הפעלה בתיק זה.

11. בכל אלו, לא היה כאמור כדי לגרום לו להימנע מלהשתמש בסמים שוב, ובכמות המוגדרת כאינה לצריכה עצמית.

בנסיבות אלו, מתקיימת גם עילת מעצר של מסוכנות כלפי המשיב."

ב- בש"פ 536/88 {דוד קוג'ה נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 417 (1988)} קבע כב' השופט ג' בך כי "החוק המתקן לא בא לשנות את המצב המשפטי הקיים ביחס לעבירות מהסוג הנדון כפי שגובש בעשרות רבות של החלטות שניתנו בבית-משפט זה. לא פעם הדגשנו, כי מטרת המעצר ביחס לעבירות סמים שלא לצריכה עצמית אינה מכוונת כנגד הנאשם בלבד, אלא שמיועד המעצר להביא לשיבוש פעולתה של מערכת הפצת הסמים המסוכנים בכללותה... מטרה זו תושג בדרך-כלל רק על-ידי החזקת המואשמים במעצר".

9. תופעת הסכינאות
בעצם החזקתה של סכין ברשות הרבים טמונה סכנה רבה, שכן החזקה כזו טומנת בחובה פוטנציאל של עשיית שימוש אלים בסכין שכן, "המרחק בין סכין המצוי בכיס - לבין שליפתו הוא קצר ביותר והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא" {דברי כב' השופטת ד' ברלינר ב- ע"פ (עליון) 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4160 (2006)}.

ב- ב"ש (ב"ש) 20152/08 {מדינת ישראל נ' בן בראון, תק-מח 2008(1), 8657 (2008)} קבעה כב' השופטת ד"ר דפנה אבניאלי כי תת-תרבות הסכין והמסוכנות בה והנובעת ממנה, "מצדיקה בדרך-כלל את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו". במקרה הנדון, הנאשם בחר לעצמו לפתור סכסוך של מה בכך באמצעים כוחניים ובאלימות קשה, תוך שימוש בנשק קר ועל-כן, אין ספק כי קיימת עילת מעצר כנגד הנאשם.

יפים לעניין זה, דברי כב' השופטת א' חיות ב- בש"פ 5379/06 {הנוק מלסה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}:

"תופעת הסכינאות פשתה בארצנו כאש בשדה קוצים וכבר פסקנו פעם אחר פעם כי אף שככלל יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, מי שיש כנגדו ראיות לכאורה על מעשה דקירה כגון זה שבפנינו, אין מקום לשחרורו לחלופת מעצר בשל מסוכנותו, אלא אם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת."

וכדברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב- בש"פ 6954/05 {חג'אג' נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2054, 2059 (2005)}:

"החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים... מי שנוטל בידיו סכין ונועץ בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו."


הלכה היא, כפי שזו עולה מפסיקת בתי-המשפט, כי "מי שקיימות לגביו ראיות לכאורה כי עשה שימוש בסכין, אין ודאות כי לא יחזור ויעשה בו שימוש נוסף, ולפיכך דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים" {בש"פ 5460/07 אושרי גבריאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 250 (2007)}.

ב- בש"פ 10426/07 {אליהו זוארץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 799 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ח' מלצר:

"מעבר לכך, מסוכנותו של העורר עולה גם מעברו הפלילי העשיר. באמתחתו של העורר מספר לא מבוטל של עבירות, וביניהן עבירות רבות של תקיפה לסוגיה, לרבות תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפת שוטר, וכן עבירות רבות של פריצה, גניבה, החזקת סכין, קבלת דבר במרמה, עבירות סמים ועוד. אפילו תמצי לומר שעסקינן בעבירות שחלף זמן מסויים מעת ביצוען, הרי "משקלו" של ריחוק הזמן קטֵן לאור העבירה הקשה המיוחסת לעורר עתה. לכך יש להוסיף כי אף תסקיר המעצר מלמד על מסוכנות רבה הנשקפת מן העורר, ועל סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה מצידו."

ב- ב"ש (חי') 1598/08 {מדינת ישראל נ' יוסף בן אלי מטר, תק-מח 2008(1), 9170 (2008)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי "אדם המרשה לעצמו לנעוץ סכין בגופו של אדם אחר, בשר ודם, ללא שנרתע מכך מעיד על עצמו כאדם מסוכן הוא. רמת מסוכנותו היא לפי התוצאה האפשרית של המעשה, גרימת מוות, ולא לפי התוצאה בפועל שבדרך-כלל היא פרי מקריות" ובמקרה דנן, "יש לראות חומרה נוספת בהתנהגותו של המשיב, אשר לא נתרע לכאורה מהעובדה כי ילדיו הקטינים של המתלונן היו עמו".

ב- ב"ש (עכו) 1071/08 {מדינת ישראל נ' משה קרלוס קיקוזאשוילי, תק-של 2008(1), 11362 (2008)} במהלך חיפוש שנערך על הנאשם, נמצאו בתחתוניו סכין וכן נתפס על גופו סמים.

כב' השופט משה אלטר לאחר שבחן את חומר החקירה, הגיע למסקנה כי אין בפניו עילת מעצר, וקבע כי "לא די כדי לבוא ולקבוע שבכל מקרה בו אדם מבצע, לכאורה, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין קיים יסוד סביר לחשש שאותו אדם "יסכן את בטחונו של אדם" או "את בטחון הציבור", כלשון סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק העונשין, אלא יש צורך לבדוק את נסיבות ההחזקה ואת עברו של אותו נאשם".

במקרה הנדון, הנאשם לא עשה שימוש בסכין שנמצא על גופו ולא היה כל ניסיון לעשות שימוש בסכין. בנוסף, עברו של הנאשם כולל 2 הרשעות קודמות אולם "אף אחת מהן לא בגין עבירת אלימות".

המבקשת/המאשימה, מבקשת ללמוד על מסוכנותו של הנאשם מהעובדה שהסכין היתה בתחתוניו, מוחבאת. בדחותו טענה זו, קובע כב' השופט משה אלטר כי "מי שמחזיק בסכין מתוך מטרה לעשות בה שימוש ומעוניין כי הסכין תהיה במצב מוכן לשליפה מהירה, לא יחזיק אותה בתחתוניו". כמו-כן, מי שהיה מנסה לשלוף סכין מתחתוניו, היה מגלה כי הדבר קשה, "אם לא בלתי-אפשרי".

כב' השופט משה אלטר קבע בעניין דנן כי אין עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים. משכך, דחה את הבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד הנאשם תוך שהוא מורה על שחרור הנאשם למעצר בית חלקי והפקדת התחייבות עצמית וערבות צד ג', להבטחת קיום תנאי השחרור.


לא נחה דעתה של המדינה מהחלטת כב' השופט משה אלטר בפרשת משה קרלוס קיקוזאשוילי, שלעיל, ועירעורה לבית-המשפט המחוזי, הוא ב"ש (חי') 1185/08 {מדינת ישראל נ' משה קרלוס בן דוד קיקוזאשוילי, תק-מח 2008(1), 6024, 6026 (2008)}. בקבלה את הערעור המדינה קובעת כב' השופטת ת' שרון-נתנאל:

"עילת המעצר
סבורתני כי טעה בית-משפט קמא בקבעו, כי הנסיבות הנ"ל אינן מעידות על מסוכנות וכי לכן לא קמה עילת מעצר ואף טעה בקבעו כי מיקום הסכין אינו מאפשר שליפה מהירה.

בהקשר לקביעה אחרונה יצויין, כי בדוח הפעולה, אשר ערך רס"ר אבי זרוק, אשר תפס את הסכין בתחתוניו של המשיב נרשם, שהסכין היה תפוס עם הידית שלו על תחתוניו של המשיב. מתיאור זה עולה, כי, ככל הנראה, אמנם הוחזק הסכין באופן זה, כשהוא מוכן לשליפה, בעת הצורך.

אכן, לא כל החזקת סכין יוצרת, כשלעצמה, מסוכנות, אולם היא יוצרת תשתית למסוכנות...

בתי-המשפט קבעו, לא אחת, כי עצם העובדה שאדם יוצא מביתו, כשהוא מצוייד בסכין, תופעה שהפכה לנורמה בין בני נוער, יוצרת תשתית להתפתחות רעה.

ב- ע"פ 6508/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4160 (2006) מקרה בו נעשה שימוש בסכין, קבע בית-המשפט:

'בענייננו הדגש הוא לא רק על עצם הדקירה, אלא על העובדה שמראש היה המערער מצויד בסכין. מה לו לנער בן פחות מ-16 לצאת לבילוי כשהוא מצויד בסכין. לא שמענו כי המערער חרד באותו יום בשל איום ספציפי שהופנה אליו או שהיתה נסיבה קונקרטית לנשיאת הסכין. מדובר בנוהג, שלרוע המזל הפך לנורמה בקרב בני נוער. ואף זאת לרוע המזל, המרחק בין סכין המצוי בכיס - לבין שליפתו, הוא קצר ביותר והתוצאות הטראגיות אינן מאחרות לבוא.'

ב- תפ"ח (מחוזי ת"א) 1109/05 מדינת ישראל נ' ג' ש' ואח', תק-מח 2007(1), 1565 (2007), אשר גם בו נעשה שימוש חמור בסכין, אמר בית-המשפט:

'מדובר בתופעה חמורה, שהפכה למכת מדינה ולכן יש להחמיר מאוד עם אלה הנושאים סכין עימם, גם במקרים שלא נעשה שימוש בסכין...'

כך התייחס בית-המשפט להחזקת סכין גם ב- ע"פ (חי') 992/06 מדינת ישראל נ' ליאוניד אולימבוב, תק-מח 2006(4), 9109 (2006), באמרו:

'על חומרת העבירה של החזקת סכין אין צורך להרחיב את הדיבור. עמדנו על כך ב- ע"פ 657/06, של בית-משפט זה (מדינת ישראל נ' ולדימיר פישבוך, פסק-דין מיום 21.09.06), שם ציינו כי העבירה של החזקת סכין מחייבת התייחסות עונשית חמורה מצד בית-המשפט.'

ראו עוד התייחסות בתי-המשפט, אם כי לעניין שימוש בסכין, ב- ב"ש (מחוזי חי') 4997/04 מדינת ישראל נ' יצחק בן אדנה אשטה, תק-מח 2004(3), 6949 (2004):

'... חברה מתוקנת חייבת לשרש ולהדביר בכל תוקף את תת-תרבות הסכין בסנקציות חריפות, לרבות בדרך של מעצר עד תום ההליכים.'

עם-זאת, ברי כי אין לקבוע, אוטומטית, כי עצם החזקת סכין יוצרת מסוכנות. על בית-המשפט לבחון את נסיבות העבירה/המעשה ואת "מיהות" העושה ורק שקלולם של אלה יכול להביא למסקנה אם קיימת מסוכנות, אם לאו.

נסיבות העבירה, בענייננו, כפי שהן מתוארות לעיל, כמו גם צירוף הנסיבות של שעת לילה מאוחרת והימצאות הסכין בתחתוניו של המשיב, לרבות גרסאותיו הסותרות של המשיב לעצם הימצאות הסכין ברשותו וחוסר הסבירות שבגרסתו האחרונה, כל אלה מעוררים חשד כבד בדבר המטרה של החזקת הסכין על-ידי המשיב.


כאשר מדובר באדם, אשר החזיק סכין בנסיבות המחשידות הנ"ל, בעוד בעברו הלא רחוק הרשעה בעבירה זהה ואף עונש מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו, אין מנוס מלומר, כי אכן קם חשש, שאין להקל בו ראש, שהעורר יסכן את בטחונו של אדם ו/או את בטחון הציבור ולפיכך קמה עילת מעצר על-פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996."
(ההדגשה אינה במקור)

ב- ב"ש (חי') 4765/07 {חטיב מוחמד נ' משטרת ישראל - לשכת תביעות תחנת זבולון, תק-מח 2008(1), 580 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת ת' שרון-נתנאל:

"1. בכתב אישום, אשר הוגש כנגד העורר, ב- ת"פ 1127/07 בבית-משפט השלום בקריות, הואשם העורר בכך שהחזיק שני סכינים, שלא כדין.

העורר מודה שהוא החזיק בסכינים, אולם טוען שהחזיק בהם למטרה כשירה וכן טוען הוא, כי הסכין, בעל שני הלהבים, אינו מסוגל לחתוך...

אומר מייד, כי אין בטענת בא-כוח העורר, לפיה הסכין בעל שני הלהבים אינו מסוגל לחתוך ולא כלום, שכן, על-פי הגדרת "סכין" בסעיף 184 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, "סכין" הוא 'כלי בעל להב או כלי אחר שסוגל לדקור או לחתוך'. די איפוא, בכך שסכין מסוגל לדקור, כדי שיענה על ההגדרה.

הסכינים הוצגו בפני ואין כל ספק שהסכין בעל שני הלהבים מסוגל לדקור.

העורר טען בחקירתו במשטרה, שהוא משתמש בסכינים (אשר הוצגו בפניו בעת חקירתו הראשונה מיום 14.11.07), 'בתור כלים לאוטו' וכן כי הוא משתמש בהם 'ככלי עבודה' וטען כי לא ידע שהחזקתם אינה חוקית.

5. סבורתני, כי הראיות כנגד העורר, לרבות המיקום ברכב בו הוחזקו הסכינים ומראה הסכינים, אינם עולים בקנה אחד עם הסבריו של העורר לגבי סיבות החזקתם וכי יש בראיות כנגד העורר כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה.

לעורר, יליד 13.02.80, עבר פלילי, הכולל עבירות רכוש ועבירות אלימות לרבות עבירת של סחיטה באיומים וכן עבירה של החזקת סכין, בגינה הורשע רק ביום 16.10.07 ונדון לשלושה חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות וכן ל- 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. מאסר על תנאי זה הינו, כמובן, בר-הפעלה.

בנסיבות אלה קם, אכן, חשש, שהעורר יסכן את בטחון הציבור ולפיכך קמה עילת מעצר על-פי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996."

10. עבירת הרצח
ב- ב"ש (חי') 4233/07 {מדינת ישראל נ' כאמל בן מוחמד עוויד ואח', תק-מח 2008(1), 5944 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ר' שפירא:

"ג. עילות מעצר וחלופות מעצר
עבירת הרצח המיוחסת למשיבים מקימה חזקת מסוכנות כאמור בסעיף 21(א)(1)(ג)(1) לחוק. אך אין צורך בקיומה של חזקת המסוכנות. מסוכנותם של המשיבים בולטת מעצם המעשים המיוחסים להם, הנתמכים בראיות. לכאורה, המשיב 1 ניהל רומן עם אשתו של המנוח ועל-מנת להסתיר את הדברים הוא סבר שהדרך הטובה ביותר הינה להמית את המנוח. כמו-כן, נראה כי המשיב 2, טמן את ידו בשרץ, שהרי לכאורה הוא זה שסחט את המשיב 1 בשים-לב לאותו רומן ומשנתגלעו הסכסוכים והריח הרע החל להינדף מהפרשה נסללה הדרך לחיסולו של המנוח, וכך עשו לכאורה המשיבים וסאלח. לכאורה כל נאשם תרם את חלקו לביצוע הרצח והשלמתו.

על המסוכנות הנשקפת מהמשיבים ניתן ללמוד מהתוצאה הטרגית והביצוע האכזרי והנפשע של המעשה, כך לכאורה. אם המשיב 1, גיסו של המנוח, הרשה לרצוח לכאורה בדם קר את קרוב משפחתו, הרי שפוטנציאל המסוכנות הטמון בו לכלל הציבור גבוהה. פוטנציאל מסוכנות לא פחות בחומרתו נשקף גם מהמשיב 2, אשר לכאורה היה שותף למעשה אכזרי ללא שהיה לו כל מניע נגד המנוח.

בשים-לב לאמור אני סבור כי קיימת נגד המשיב עילת מעצר של מסוכנות כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק."

ב- בש"פ 505/06 {סעד חסון נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1691 (2006)}
נפסק מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"המדיניות השיפוטית, וטעמה עמה, כי שחרור בעבירות רצח יהא החריג; משישנן ראיות לכאורה שפלוני נטל חיי זולתו בכוונה תחילה, מסוכנותו מדברת בעדה (גם סטטוטורית, לפי סעיף 21(א)(1)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. אכן, כשהמדובר ברצח במשפחה יש שיטענו כי הואיל והמדובר בסיכון ממוקד אולי אין מסוכנות לאחרים, ועל-כן אין מניעה לשחרור בערובה. גם אם על פני הדברים זו טענה הניתנת אולי להישמע במקרים מסויימים, למשל בחלוף מעל 9 חודשים מהגשת כתב האישום, כשנקודת האיזון נבדקת מחדש, יש להידרש לכך לדעתי במשורה שבמשורה, כשנסיבות משמעותיות אחרות מצטרפות לקולה; למשל, כפי שאירע ב- בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 702 (השופט טירקל), כשהיה המדובר בעורר בן 85-90. ככלל, מי שלכאורה נטל בכוונה חיי אדם, אין מנוס מקביעה כי התנהגותו מגבשת מסוכנות המצדיקה מעצרו. בענייננו מצטרפת לכאן לכאורה מערכת היחסים המסובכת מאוד כפי שנתגלתה בתוך המשפחה, שעל פניה יוצרת הן עילת מסוכנות (כזכור חשה אשת העורר מאויימת) והן עילת שיבוש."

ב- ב"ש (יר') 10291/07 {מדינת ישראל נ' נאיף אבו סרחאן, תק-מח 2008(1), 1152 (2008)} נפסק מפי כב' השופט משה רביד:

"39. ובענייננו, סבורני כי לא עלה בידי המשיב להפיג החשש מפני הסכנה הנשקפת משחרורו, היינו, להפריך חזקת המסוכנות. כאמור, בנסיבות לכאורה בהן בוצעו עבירות הרצח והניסיון לרצח המיוחסות למשיב - בהינתן מחד, הקרבה המשפחתית בין המשיב לקורבנות והמניעים הכלכלי והאישי לביצוע העבירות, ומאידך, דבקות המשיב בגרסה הראשונה בדבר נסיבות קרות התאונה, ושינוי הגרסה לאחר מכן לצורך התאמתה לראיות המבקשת על-ידי מסירת גרסה חדשה ושונה, גרסאות אשר מצאתי כי הינן בלתי-סבירות ומנוגדות לשכל הישר, לרבות אמירותיו והתנהגותו המפלילות של המשיב והדחת בתו (העדה הניצולה היחידה בתאונה) לומר דבר שקר בחקירה, הכל כמפורט בהרחבה לעיל - בנסיבות אלה, מסוכנות המשיב מדברת בעד עצמה."


11. אלימות כנגד בן משפחה
בתיקי אלימות במשפחה יש נדבך מסוכנות וחומרה נוסף וזאת בשל היותם סכסוכים כאלה שתחילתם בסכסוך פעוט או מילולי, שהופך במהרה לאלימות קשה ובוטה ובמקרים קיצוניים אף לרצח. יפים הם דברי בית-המשפט ב- בש"פ 5513/02 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 201 (2002)}:

"בתקופה בה האלימות בכלל והאלימות כלפי נשים בפרט לובשת ממדים מדאיגים גם מבחינת היקף העבירות וגם מבחינת הסיכון הטמון בהן עד כדי קיפוח חיים, יש לעשות הכל כדי לעקור משורש את התופעה הקשה והמסוכנת."

ב- ב"ש (עכו) 1186/08 {מדינת ישראל נ' סמאר אשראף, תק-של 2008(1), 12980 (2008)} נפסק מפי כב' השופט אלטר משה:

"1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום, ב- ת"פ 1196/08, בו מיוחס לו ביצוע עבירות לפי סעיפים 380 + 382(ג) ו- 377 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מדובר, לפי הנטען בכתב האישום, באירוע מיום 29.12.07 סמוך לשעה 12:00, במהלכו היכה המשיב בפניה של אשתו, מנאר (להלן: "המתלוננת"), במכת אגרוף, שכתוצאה ממנה נגרמו לה דימום ונפיחות בשפתיים ובהמשך נעל את דלת הכניסה של ביתם המשותף על-מנת למנוע את יציאתה מהבית.

א. אשר לקיומה של עילת מעצר - לאור העובדה שהמשיב מואשם, בין היתר, בעבירת אלמ"ב ולאור הוראות סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים, חזקה כי מתקיימת במקרה זה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, הידועה כ"עילת המסוכנות". אמנם חזקה זו ניתנת לסתירה, אולם לאור נסיבות המקרה ועברו של המשיב, הכולל גם הרשעה קודמת בעבירת אלמ"ב (שבוצעה כלפי בת זוג קודמת), אני קובע כי לא עלה בידו לסתור חזקה זו.

הנה-כי-כן, מתקיימת במקרה זה עילת מעצר."

ב- ב"ש (חי') 1509/08 {מדינת ישראל נ' ע' בן ר' א', תק-של 2008(1), 8592 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' טובי:

"9. אשר לקיומה של עילת מעצר - ספק בעיני אם ניתן לומר בנסיבות העניין כי מתקיימת עילת מעצר סטטוטורית כנגד המשיב הנסמכת על כך שמדובר באלימות כנגד בן משפחה, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחסד"פ. האלימות המיוחסת למשיב הנה אחיזת ידה של המבקשת במהלך אותה פגישה בסמוך למקום עבודתה. בשים-לב לאופי האירוע ספק בעיני אם ניתן להגדיר אותה אחיזה כמעשה אלימות בבן משפחה במשמעות הסעיף הנ"ל.

10. ספק בעיני גם אם ניתן לבסס את עילת המעצר על סעיף 21(א)(1)(א) לחוק שעניינו שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים. כפי שציינתי מאז הגישה המתלוננת את תלונתה כנגד המשיב בגין הפרת צו ההרחקה, חזרו השניים לקיים קשר אישי משך חודשים אחדים. אילו רצה המשיב להשפיע על המתלוננת ולהניעה לחזור בה מתלונתה, יכול היה לעשות כן במהלך אותו פרק זמן. מכאן שאין בידי לקבוע כי האיומים שהשמיע כלפיה נועדו להשפיע עליה דווקא לשנות את גרסתה או לוותר על תלונתה.

11. חרף הדברים האמורים, אין בכך כדי להמעיט מחומרת האיומים שהשמיע המשיב כלפי המתלוננת. איני מקבל את טענת סניגורו כי לא נתכוון לאיים בפגיעה פיזית במתלוננת אלא כיוון דבריו לפגיעה בדרכים אחרות כשרות. השנאה והזעם העולים מן ההודעות המאיימות כמו גם התדירות של משלחן אינם מתיישבים עם הסבר זה. העיסוק האובססיבי במתלוננת, משלח ההודעות והיקפן, ההגעה לביתה חרף צו תלוי ועומד האוסר זאת, הפניה אליה במקום עבודתה, דברי האיום שנאמרו על-פי הנטען במהלך אותה פגישה, מצביעים כפי שציינתי לא רק על הסלמה אלא על דרכי פעולה נעדרי שיקול-דעת הגיוני מצד המשיב, וכניסה לסחרור ומערבולת הגובלים באבדן שליטה ויכולת לריסון עצמי. אלה עלולים להוביל למצער למעשים מסוכנים שיש בהם משום סיכון בטחונה של המתלוננת. די בכך על-מנת להקים בנסיבות המקרה עילת מעצר."
(ההדגשה איננה במקור)

ב- ב"ש (חי') 1821/08 {מדינת ישראל נ' אלכסנדר בן מיכאל פלדמן, תק-של 2008(1), 16363 (2008)} קבע בית-המשפט כי "שאלת מסוכנותו של המשיב ככל שנבחנת בשלב זה, נלמדת ומתבטאת באופן ובעוצמת התקיפה, זהות המותקפת (אמו של המשיב), עברו של המשיב (אף אם אינו בתחום האלימות) וכן היותו תחת גילופין בעת קרות אירוע התקיפה המיוחס לו".

12. עבירת רכוש
עבירת הרכוש איננה נמנית על העבירות שלגביהן נקבעה חזקה בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, כי מתקיימת עילת מעצר הקרויה "עילת המסוכנות". אולם, אנו סבורים כי עילת המסוכנות יכולה להתקיים גם בעבירות רכוש שכן המסוכנות תלויה בנסיבות של כל מקרה ומקרה {ראה גם דברי כב' השופט משה אלטר ב- ב"ש (עכו) 2009/08 מדינת ישראל נ' עווני חרמה, תק-של 2008(1), 22618 (2008)}.

כאמור, עבירות רכוש אינן נמנות עם קבוצת העבירות המקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית מכוח חוק המעצרים, מחד. אולם, ריבויין של עבירות רכוש חמורות, המבוצעות בשיטתיות תוך התארגנות של מספר עבריינים, עלולה לסכן את בטחון הציבור ולהקים עילת מעצר, מאידך {ראה בש"פ 9407/03 גריפאת מואפק נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 135 (2003)}.

יוער, כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי ובהיקף ניכר וגדול או "תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים", עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור בכללותו {ראה בש"פ 5571/98, 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 268 (1998)}.

ובמילים אחרות, בנסיבות מסויימות גם מעשים הפוגעים ברכוש ושוללים רכוש, פוגעים בבטחון האדם ובבטחון הציבור {ראה בש"פ 5571/98, 5431/98 רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 268 (1998); בש"פ 7195/98 שלמה אלבז נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 684 (1998); בש"פ 8107/02 דוד אדרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 1681 (2002)}.
הנסיבות בהן ניתן לקבוע כי עבירות רכוש יכולות לשמש כעילת מעצר נקבעו ב- בש"פ 5571/98, 5431/98 {רוסלן פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4), 268 (1998)} מפי כב' השופטת ד' בייניש. וכדבריה:

"מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסויימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסויימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו; אם לצורך השגת הרכוש, אם לשם שמירה עליו, ואם לצורך המלטות המבצעים מעונש.

מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור.

לפיכך, אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה."

ב- בש"פ 7026/00 {אבו סולב נ' מדינת ישראל, דינים עליון נח 431} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"הכל מסכימים כי עבירות רכוש ירדו מגדולתן - מאז היות חוק סדר הדין הפלילי סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 ... כך נקבעה הלכה בהחלטות עוד ועוד וסיכום הדברים יימצא בהחלטה של השופטת ביניש ב- בש"פ 5571/98, 5431/98 רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268 (1998). ההלכה מורה אותנו כיום, כי עבירת רכוש, היא כשלעצמה, אין בכוחה להקים עילה למעצר, ובכך נבדלת עבירת רכוש מעבירות אחרות המקימות חזקה לקיומו של יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. יחד-עם-זאת, הגם שעבירת רכוש אינה מקימה עילה למעצר - או אף חזקה לקיומה של עילה - יש ובנסיבות מסויימות תקום-גם-תקום עילה למעצר בעבירות רכוש אף-הן. כך יהיה, אם עבירת רכוש בנסיבות עניין מסויים מעלה ... כי 'קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה'. וכדבריה של השופטת ביניש בפרשת רוסלן פרנקל: 'עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, או תוך התארגנות של מספר עבריינים, או תוך שימוש באמצעים מיוחדים ומתוחכמים, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור'."

ב- ב"ש (יר') 7245/04 {איאד דארי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 31 (2005)} נפסק מפי כב' השופט צבי זילברטל:

"במקרה דנן, העבירה בוצעה "תוך התארגנות של מספר עבריינים". אכן, כפי שטען הסניגור המלומד, אין בפני ראיות על כי מדובר במעשה מתוכנן היטב, וניתן להניח, לטובת העורר, כי מדובר במעשה ספונטני. מאידך גיסא, אין להתעלם מכך שבידי החבורה היו מצויים מכשירי פריצה. לפיכך, ניתן לקבוע כי נסיבות ביצוע העבירה מקימות עילת מעצר.

יתרה מכך, קיומה של עילת מעצר מתחוור גם לרקע עברו של העורר. כפי שנפסק, גם עברו של נאשם מהווה נתון שיש בו כדי להצביע על מסוכנותו, ומכאן, שהעבר רלבנטי גם לשאלת קיומה של עילת מעצר.

בפרשת אבו סולב (בש"פ 7026/00 אבו סולב נ' מדינת ישראל, דינים עליון נח 431), המסקנה בדבר קיומה של עילת מעצר התבססה על עברו המכביד של אותו נאשם שהואשם בגניבת רכב, עד אשר כונה על-ידי בית-המשפט "עבריין רכוש נגח". אדם שכזה, יש לגביו יסוד סביר להניח: 'כי יוסיף ויסכן את בטחון הציבור ובטחונם של אנשים', שכן: 'ראויים הם האזרח והתושב כי יזכו לשקט נפשי בחיי היומיום, והמדריך את מנוחתם באורח תדיר ורצוף, יורחק מחברתם' (שם).

6. עברו הפלילי של העורר אינו קל. בתחילת שנות ה- 90' הורשע בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל. בסוף שנות ה- 90' עבר העורר עבירות של הונאה בכרטיס חיוב וקבלת נכסים שהושגו בפשע, בגינן נדון, בין היתר, ל- 9 חודשי מאסר בפועל. לאחר מכן הורשע העורר בעבירות של זיוף וניסיון לשיבוש מהלכי משפט ונגזר עליו עונש מאסר ל- 4 חודשים.

בשנת 2002 ביצע העורר עבירות אלימות, כולל תקיפת קטין, תקיפת בת זוג, תקיפה בתנאים מחמירים וכליאת שווא. נראה כי עבירות אלה בוצעו במהלך סכסוך משפחתי.

ביום 28.11.04, שבועיים לפני ביצוע העבירות בהן מואשם העורר הפעם, הורשע העורר בעבירות של סיוע להתפרצות לרכב בכוונה לבצע גניבה, סיוע לגניבת רכב, סיוע להתפרצות לבית מגורים בכוונה לבצע גניבה וסיוע לגניבה (ת"פ 2931/04 של בית-משפט השלום בעכו).

באותו עניין נדון העורר ל- 8 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש מסוג פשע, ל- 4 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירת רכוש מסוג עוון ולקנס בסך 4,000 ש"ח. העורר גם חוייב לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירת רכוש.

בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לכנות את העורר בכינוי "עבריין רכוש נגח", כפי שנעשה לגבי הנאשם שעניינו נדון בפרשת אבו סולב הנ"ל. עם-זאת, יש משקל רב לעובדה ששבועיים לפני ריצוי העבירה הסתיים משפטו של העורר בהרשעה ובעונשים מותנים כמפורט לעיל, כשגם באותו מקרה היה מדובר בעבירות רכוש בכלי רכב.

עובדה זו רלבנטית הן לסוגיית קיומה של עילת מעצר והן לסוגיית האפשרות ליתן בעורר אמון לצורך בחינת האפשרות לשחררו בתנאים.

7. לסיכום, ככל שמדובר בעילת המעצר, עילה שכזו קיימת הן בהתבסס על נסיבות ביצוע העבירה והן בהתבסס על עברו הפלילי של העורר, במיוחד עברו "הקרוב". מי שחוזר ומבצע עבירה שבועיים לאחר שהוטל עליו מאסר מותנה, מוכיח בכך שהוא מסוכן לציבור. כפי שנראה בהמשך, יש לכך גם כדי לשלול אפשרות ליתן בעורר אמון, אמון שהוא תנאי הכרחי כאשר בית-המשפט משחרר בתנאים מי שעומדת כנגדו עילת מעצר."

ב- ב"ש (עכו) 1771/08 {מדינת ישראל נ' אלון חיימוב, תק-של 2008(1), 16276, 16278 (2008)} נפסק מפי כב' השופט וויליאם חאמד:

"חומרת העבירות אינה עילת מעצר כשלעצמה, אם כי היא שיקול רלבנטי, שעל בית-המשפט להביאו במניין שיקוליו בבואו לבחון האם מתקיימת עילת מסוכנות. העבירות המיוחסות למשיב הינן חמורות ביותר, המסכנות את בטחון הציבור ושלומו. התפרצות לבסיס צבאי, וגניבת רכוש משם, הינן עבירות קשות וחמורות, המלמדות על הסיכון הנשקף מהמשיב, שנטל חלק בביצוען, לכאורה.

לא זו אף זו: סוג הרכוש הגנוב מלמד אף הוא על הסיכון שבמעשי העבירה הנ"ל, כך שמדובר במחשבים, שיש להניח כי מכילים מידע צבאי, אשר עלול להגיע לידיים זרות, עם כל הסיכונים שבכך לבטחון המדינה והציבור, וכך גם המחסניות והכדורים, אשר עלולים להגיע למי שיעשה בהם שימוש לפגוע באחר, והרי מדובר באמל"ח קטלני ומסוכן.

המשיב ושותפיו הפגינו תעוזה עת התפרצו למחנה צבאי, תוך חיתוך גדר מקיפה, שבירת מנעול דלת משרד בתוכו, ונטילת הרכוש הגנוב. התעוזה הנ"ל מלמדת על מסוכנותו הרבה, ואי-רתיעתו מביצוען של עבירות כאמור.

העבירות המיוחסות בוצעו, כנטען, ביום 27.09.07. המשיב נעצר ביום 21.01.08. יוצא, כי מאז ביצוע העבירות, לכאורה, ועד למעצרו של המשיב, חלפו כארבעה חודשים. חלוף הזמן, לפרק זמן ניכר, יש בו כדי להשמיט את הקרקע ובוודאי להקהות מעוצמת החשש לשיבוש הליכי משפט. לא נטען על-ידי המבקשת כי בפרק זמן זה, עשה המשיב כדי לשבש חקירה ומשפט, בכל דרך שהיא. המבקשת טוענת כי הרכוש הגנוב טרם נתפס, ומכאן, שחרורו עלול להביא לשיבוש הליכי משפט. גם בזאת לא שוכנעתי. לא נחה דעתי כי העובדה שהרכוש טרם נתפס, מחייבת המשך מעצר, משהסתיימה החקירה המשטרתית, וכנגד המשיב הוגש כתב אישום כאמור, כך, שתפיסת הרכוש אינה עילה להמשך מעצרו של המשיב, משתמה החקירה."

ב- ב"ש (עכו) 2009/08 {מדינת ישראל נ' עווני חרמה, תק-של 2008(1), 22618 (2008)} נפסק מפי כב' השופט משה אלטר:

"במקרה שבפניי, כפי שניתן להתרשם מהחומר שבתיק החקירה, מדובר ככל הנראה במשיב המשתמש בסמים ויש יסוד סביר להניח שהעבירה בוצעה כדי להשיג כסף לרכישת סמים. אין צורך להכביר מילים על המסוכנות הטמונה בנרקומן שהינו חסר יכולת כלכלית לממן את רכישת הסם ולכן מבצע עבירות רכוש כדי להשיג כסף למימון רכישת הסם, כפי שזה, קרוב לוודאי, במקרה שבפניי.
לא נעלם ממני שלמשיב, שהינו בן כ- 19.5 שנים בלבד, אין הרשעות קודמות בעבירות רכוש ויש לו הרשעה אחת בלבד בעבירת סמים, אולם סבורני שאין בכך כדי לשנות. לכל ידוע עד כמה קשה לגלות עברייני רכוש. העובדה שזו הפעם הראשונה שהוא נתפס מבצע עבירת רכוש, איננה אומרת שזו הפעם הראשונה שהוא מבצע עבירה כזו. מכל מקום, אין בכך כדי לפגוע במסוכנות לרכוש הציבור הקיימת מצידו של נרקומן הזקוק לכסף כדי לממן את רכישת הסם.

אני קובע, איפוא, כי מתקיימת במקרה זה עילת המסוכנות."

ב- ב"ש (חד') 1185/08 {מדינת ישראל נ' ברזילי דרור, תק-של 2008(1), 14609 (2008)} נפסק מפי כב' השופט סברי מוחסן:

"7. העבירות המיוחסות למשיב הן עבירות רכוש במהותן, אך גם לגבי עבירות אלו נקבע כי בנסיבות מיוחדות הן מקימות עילה למעצר בשל המסוכנות הנלמדת מהן...

8. לאחר עיון בבקשה ובחומר הראיות, ולאחר ששמעתי את טיעוניהם של הצדדים, נחה דעתי כי קיימת עילת מעצר וזאת מן הנימוקים שאפרט להלן.

9. כעולה מעדותו של המשיב במשטרה מיום 13.02.08, המשיב אכן הודה כי גנב את המסור אשר שייך למתלונן וקשר את עצמו לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

כעולה מגליון ההרשעות של המשיב, ניתן לראות כי למשיב עבר פלילי מכביד במיוחד, הכולל עשרות הרשעות בעבירות רכוש.

10. בא-כוח המבקשת טען כי בנסיבות המקרה דנן היה תכנון מוקדם של המשיב לבצע את העבירות המיוחסות לו.

מעיון בתיק החקירה כפי שהוא הונח בפני, לא מצאתי ראיות התומכות בגרסת בא-כוח המבקשת, לפיה המשיב תיצפת על רכבו של המתלונן ורק לאחר שזה התרחק מהרכב נטל המשיב את המסור מתוך הרכב, אך גם הגרסה התאורטית לפיה המשיב נסע לתומו, ראה רכב, והחליט ליטול ממנו את המסור החשמלי שהיה בתוך קופסת כלי עבודה, אינה מתיישבת עם הדעת.

לפיכך, מתקבלת יותר על הדעת גרסת בא-כוח המבקשת, לעניין תכנון מוקדם של העבירה.

11. אמנם העבירות המיוחסות למשיב אינן מקימות חזקת מסוכנות, אך נסיבות העניין, ועברו הפלילי של המשיב, אשר הורשע בעבר בעבירות רכוש, מקימים חשש כי יסכן את בטחון הציבור, ועל-כן קמה עילה למעצרו.

12. אשר-על-כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד למתן החלטה סופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים."

ב- ב"ש (חי') 1165/08 {מדינת ישראל נ' קונסטנט ביק, תק-של 2008(1), 8677, 8679 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' הבר:

"לא מדובר בעבירת רכוש גרידא, אלא בעבירה שמסכנת את בטחון הציבור עקב שבירתם וגניבתם של צינורות גז, שהיו מחוברים לבלוני גז פעילים. במעשיו, סיכן המשיב את דיירי הבניין שממנו גנב את הצינורות.

המדובר במשיב שנדון בעבר בבית-המשפט לנוער בגין עבירות רבות שבוצעו בין השנים 1999 ועד שנת 2003, כמפורט להלן מספר רב של עבירות אלימות כגון איומים, תקיפה, סחיטה באיומים, הסגת גבול פלילית, עבירות סמים רבות ועבירות רכוש כגון: היזק לרכוש במזיד, פריצה לבניין, שבל"ר ונטישה, החזקת נכס החשוד כגנוב ועוד.

בחודש דצמבר 2004 נדון המשיב בבית-המשפט לנוער ונגזר עליו, בין היתר, עונש מאסר לריצוי בפועל.

בנסיבות אלה, נראה לי עם כל הכבוד, שקיימת עילת מעצר."

ב- ב"ש (חי') 1179/08 {מדינת ישראל נ' סאמר גנאם, תק-של 2008(1), 8596, 8598 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' הבר:

"המשיב אמנם ביצע עבירות של התפרצות לרכב, גניבה והחזקת כלי פריצה, אך עם כל החומרה שבמעשיו, הרי שהמדובר בביצוע עבירות שאין בהן תחכום כלשהו, תעוזה כלשהי או נסיבות נוספות שיש בהן כדי לשנות את אופי העבירה.
העבירות בוצעו על-ידי המשיב עצמו, אשר הודה בביצוע המעשים ואף החזיר את הרכוש שנגנב.

אביו החורג של המשיב הצליח לשכנע את קצין המבחן כי הוא אדם המסוגל לפקח על המשיב, אם התפקיד יוטל עליו ואף בכוונת שירות המבחן לפקח על המשיב במסגרת צו מבחן למשך 6 חודשים.

אף בית-המשפט התרשם מעדותו של מר מחמוד מכלוף ועל-פי התרשמותו אדם זה ידע לדווח למשטרת ישראל על כל הפרה מתנאי השחרור.

בנסיבות אלה, הנני בדיעה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר ..."

ב- ב"ש (יר') 8102/08 {מדינת ישראל נ' א' ד', תק-של 2008(1), 2053 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' דראל:

"13. בענייננו נובעת המסוכנות מהאופן בו בוצעה העבירה הנוכחית: המשיב עקר לפי הנטען את הסורג, התפרץ לבית הספר, פרץ לכספת וגנב כסף. בדרכו השאיר המשיב אחריו הרס וחורבן של כל מה שעמד בדרכו. לכך מתווסף ריבוי העבירות בהן היה המשיב מעורב למרות גילו הצעיר.

14. כך, עיון בגליון הרישום הפלילי של המשיב מעלה כי עניינו של המשיב נדון פעמיים בפני בית-המשפט לנוער ובשתי הפעמים נקבע כי עבר עבירה. ביום 04.04.06 נגזר דינו לקנס ולמאסר על תנאי לאחר שביצע שלוש עבירות של היזק ברכוש, שלוש עבירות של איומים ושתי עבירות אלימות: תקיפה ופציעה. בהליך הנוסף נקבע כי עבר עבירה של הפרת הוראה חוקית.

15. בתיק נוסף, התלוי ועומד, מואשם המשיב בהפרת הוראה חוקית ובתקיפה סתם. באותו עניין מואשם המשיב בכך שלמרות צו שאסר עליו לעשות כן הגיע לדירת הוריו ונכנס. כאשר אמר לו אביו כי אסור לו להיות שם הוא השיב כי הוא 'מצפצף עליו ועל השופט'. בהמשך, תקף המשיב, כך הטענה, את אביו.

16. בתיק אחר מואשם המשיב בכך שבשתי הזדמנויות שונות הפר את הצו שאסר עליו להכניס לדירת הוריו ובאחת הפעמים אף זרק על האם חפץ שפגע בה.

17. התמונה העולה הן מתוך תיאור נסיבות העבירה נשוא האישום הנוכחי, אשר מתוצאותיה הקשות והמכוערות ניתן להתרשם בקלות מהודעת מנהלת בית הספר, והן מתוך העבר הפלילי הכולל מספר עבירות של היזק לרכוש בזדון, רצף של עבירות איומים ואלימות מצביע על אדם צעיר, שניכר כי הוא מתקשה לשלוט בעצמו. בנסיבות אלה אני סבור כי נשקפת מהמשיב מסוכנות וקמה עילה למעצרו עד לתום ההליכים. בנוסף, האופן בו התייחס המשיב לצו השיפוטי שהורה על הרחקתו מבית ההורים מעלה את האפשרות לקיומה של עילת מעצר נוספת והיא חשש ההימלטות מהליכי השפיטה, אך, כאמור, משמצאתי שמתקיימת עילת המסוכנות, התייתר הצורך לדון בעילה הנוספת."

13. התפרצות
ב- ב"ש (אי') 1223/08 {מדינת ישראל נ' כהן עמרם, תק-של 2008(1), 20272 (2008)} קבע כב' השופט א' יקואל כי ב"עבירת ההתפרצות לבית מגורים טומנת בחובה מסוכנות נוספת, שכן היא יכולה להתדרדר לפגיעה בגוף, ככל שמופתע הפורץ במעשיו על-ידי בעל הנכס". במקרה דנן, הנאשם/המשיב, ביצע את העבירה הלכאורית, תוך שהוא צורך סמים מסוכנים דרך קבע ויש בכך כדי להדגיש את מסוכנותו {ראה גם בש"פ 5589/04 שלום נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(2), 3009 (2004); בש"פ 10989/03 מיכאל פרחי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 1260 (2003); בש"פ 3453/05 ארז אברג'יל נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 1047 (2005)}.

זאת ועוד. בית-המשפט שוכנע כי קיים יסוד סביר לחשש כי שיחרורו של הנאשם יסכן את בטחונו של הציבור, הזכאי להגנה מפני מעשי הנאשם.

14. עבירת האינוס ותקיפה מינית
על-פי ההלכה הפסוקה, עבירה האינוס, כשלעצמה, מקימה עילת מעצר. עבירת האינוס היא מן העבירות החמורות, אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר {ראה בש"פ 4543/94 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 167 (1994); בש"פ 2092/95 יעקב טלקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1), 641 (1995); בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' אלברט גטניו, תק-על 96(2), 149 (1996); בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 97(1), 88 (1997); בש"פ 5286/98 אריה שלי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 500 (1998)}.

יודגש, כי אדם הנוטל לעצמו חירות לכפות על אישה/נערה לקיים עימו יחסי מין ומבצע בה מעשה אינוס ומעשה סדום בעל כורחה, וחרף התנגדותה הנחרצת כשהוא מתעלם מבכייה ומתחנוניה, מקים כנגדו חזקה שהוא מסוכן לציבור. על-כן, לאור מסוכנות זו, אין בחלופת מעצר, כדי למלא אחר מטרת המעצר ולהבטיח את טובת הציבור בכלל והמתלוננת בפרט {בש"פ 7497/03 מורן גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 1251 (2003)}.

ב- ב"ש (יר') 4187/08 {מדינת ישראל נ' שלום משה בן ציון, תק-מח 2008(1), 10692 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת חנה בן-עמי:

"המעשים המיוחסים למשיב אמנם לא כללו כפיה גופנית כמתואר בעניין גואטה לעיל, אולם העבירה המיוחסת לו היא אותה עבירה, ומהודעותיה של ד' מ' לכל הפחות עולה, כי היא הביעה פעמים רבות את אי-הסכמתה לביצוע המעשים בה, אך המשיב לא שעה לה. לכך יש להוסיף, כי מחומר הראיות הלכאורי כנגד המשיב עולה "שיטה" בה תופס לו המשיב נשים תמימות, בעלות מנת משכל נמוכה במיוחד, מהמגזר הדתי והחרדי, ומנצל את תמימותן ואת אמונותיהן על-מנת לטוות מעשיות לצורך ביצוע זממו בהן.

כאמור, בעובדה כי מיוחסים למשיב שני מעשים דומים, בנסיבות דומות, ולכך כי בעברו - אם כי הרחוק - הרשעה נוספת בעבירות מין, יש כדי ללמד על מסוכנות ממשית לציבור, שיש בה כדי להקים עילה למעצרו עד תום ההליכים נגדו."

ב- בש"פ 3217/02 {אילן זינו נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 425 (2002)} הציג הנאשם את עצמו כנצר למשפחת רבנים שנתברכו בסגולות ריפוי היכולים לסייע במציאת מזור לתחלואיה של ביתה של המתלוננת. במסגרת אותם "מצוות רבנים", ביצע הנאשם מעשי סדום בבת המתלוננת.

כב' השופט א' א' לוי קבע כי "במעשיו של המערער, אם יוכחו, קיים שילוב של מעשי אינוס עם מעשי מרמה וסחיטה... תוך ניצול ציני ובוטה של מצוקת הזולת. מי שכך נוהג מעיד על עצמו כי נשקפת ממנו סכנה לבטחון הציבור, ומכאן החשש להתיר לו להלך חופשי".

ב- בש"פ 3059/98 {יוסף ירושלמי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1420 (1998)} הואשם המערער באינוס במרמה. המערער הציג עצמו בפני המתלוננת כמי שמבין באסטרולוגיה ולצורך קביעת פרטים הנוגעים למתלוננת מכוח הבנתו באסטרולוגיה, ביצע המערער במתלוננת מעשים מגונים, בהסכמתה, על יסוד המצג כאמור.

כב' השופט ת' אור קבע כי לאור האמור "עולה הסיכון לציבור מהעורר אם לא יהיה במעצר. הסיכון הוא, שיחזור על מעשים דומים, אשר אין לו שליטה להימנע מביצועם".

ב- בש"פ 10776/07 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 4981 (2007)} הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של אינוס, כניסה והתפרצות למקום מגורים ואיומים.

כב' השופט ח' מלצר קבע כי עילת המסוכנות קמה כתוצאה מחזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים תוך שהעורר לא הצליח להפריך חזקה זו וכי "העבירה המיוחסת לעורר היא מסוג העבירות אשר יש בהן על-פי טיבן וחומרתן כדי להצביע על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור" {ראה גם בש"פ 362/97 אבו-עזום נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 103 (1997)}.

ב- בש"פ 868/08 {חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 2365 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת ע' ארבל:

"המעשים המיוחסים לעורר - מספר מעשי תקיפה מינית של מתלוננות צעירות, הצעירה בהן בת 14, תוך איומים בנשק קר וחם - מצמיחים על פניהם את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. יתר-על-כן, נסיבות המקרה דנן - ריבוי מעשי תקיפה מינית שבוצעו נגד נשים שונות ובאופן אקראי - מלמדות אף הן כי מהעורר נשקפת מסוכנות ממשית לציבור בכללותו ולציבור הנשים בפרט. לא מצאתי כי בחלופת המעצר שהוצעה על-ידי העורר - שהייה במעצר בית אצל בני משפחתו - יש כדי להפיג מסוכנות זו. בפרט אמורים הדברים על רקע עברו הפלילי של העורר, הכולל בריחה ממשמורת חוקית, אשר מלמד על כך שלא ניתן לתת בעורר אמון ומעלה חשש מהימלטותו מן הדין.

6. אשר-על-כן, הערר נדחה. העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו."

15. עבירת איומים
ב- ב"ש (עכו) 1978/08 {מדינת ישראל נ' נסרה טארק, תק-של 2008(1), 23287 (2008)} נפסק מפי כב' השופט אלטר משה:

"אשר לעילה לפי סעיף 21(א)(1)(ב) - גם אם יוכח שהמשיב אמר למתלונן את המיוחס לו בכתב האישום וגם אם ייקבע שיש בדברים שאמר משום איום, הרי שמדובר בעבירת איום שהינה ברף התחתון של עבירות האיומים. אני סבור שאין בהשמעת איום כזה כדי להצביע על מסוכנותו של המשיב. לכן אני קובע כי גם עילת מעצר זו אינה מתקיימת."

ב- ב"ש (אי') 1433/08 {מדינת ישראל נ' יעקב טדגי, תק-של 2008(1), 25863 (2008)} הוגש כתב אישום המייחס לנאשם עבירות של תקיפה, איומים והטרדה. כב' השופט י' עדן שוכנע בקיומה של עילת מעצר "מסוכנות" מצד הנאשם למתלוננת ולציבור. וכדבריו:

"10. מסוכנותו של המשיב נלמדת מהמסכת האובססיבית של פעולותיו המתעצמות.

11. שלילת חירותו של אדם בכלל, ובשלב מוקדם זה בו עומדת לו חזקת החפות, צריכה להיעשות בזהירות רבה, אולם המסוכנות העולה מהנסיבות שפורטו לעיל ברורה.

12. מעשי המשיב נעשים ללא מורא, במקומות ציבוריים, וניכרים בהם מאפיינים אובססיבים.


13. מעשי המשיב התעצמו לכדי אלימות של ממש כנגד המתלוננת, והתפרשו על פני פרק זמן אשר מעיד כי אין מדובר בהתפרצות רגעית.

14. "הודעותיו" של המשיב כי ילך לבית סוהר מעידות כי המחיר על מעשיו אינו מטרידו.

15. כנגד המשיב תלוי ועומד מאסר על תנאי בר-הפעלה בגין עבירות אלימות.

16. עברו של המשיב מכביד ומעיד גם הוא על מסוכנותו ועל הקושי ליתן בו אמון.

בעברו של המשיב עבירות רכוש (לרבות פריצה), עבירת שוד, עבירות תקיפה, הדחה לעדות במשפט בכח או באיומים, הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, הפרעת שוטר במילוי תפקידו, והחזקת סמים לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית.

17. עבר מכביד זה הכולל עבירות קשות וחמורות מחייב משנה זהירות במתן אמון במשיב, בפרט על רקע העובדה שהעבר כולל עבירות של הפרת הוראה חוקית לצד הדחה לעדות בכח או באיומים.

18. מסוכנותו של המשיב למתלוננת ולסביבתה ברורה ומוחשית, ומכל האמור לעיל אנו למדים על קיומה של עילת מעצר בדמות מסוכנות רבה העולה ממנו לאדם ולציבור."

16. הפרת תנאי שחרור וערובה
ב- ב"ש (יר') 9618/08 {מדינת ישראל נ' לוי אהוד, תק-של 2008(1), 19338 (2008)} נפסק מפי כב' השופט מ' בן-עטר:

"עילת מעצר
הפרת תנאי שחרור וערובה


17. עצם הפרת תנאי השחרור והערובה מקים עילת מעצר לפי סעיף 21(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.

בעבר כבר הפר המשיב את תנאי השחרור, אך ניתנה לו "הזדמנות האחרונה" ולצערי הוכיח המשיב כי לא היה ראוי להזדמנות זו. גם אותה נסיבה לקולא, שבה אחזה כב' השופטת אביב בהחלטתה מיום 03.10.07 - 'העובדה שבהפרות האחרונות לא חזר והטריד את המתלוננת אלא שמדובר בהפרות של תנאי השחרור 'בלבד'' - כבר אינה קיימת. המשיב חזר והטריד את המתלוננת 1 באינטנסיביות.

18. זאת ועוד: לא רק שחזר והטריד את המתלוננת 1, שהיא הקרבן לעבירות בהן הורשע המשיב ב- ת"פ 2802/07, אלא הוסיף (לכאורה) קרבן נוסף למעלליו. קיימות ראיות לכאורה לכך כי תוך הפרת תנאי השחרור של מעצר בית מלא, יצא המשיב לבילוי במועדון בירושלים, הכיר אישה נוספת וכשזו ביקשה לנתק עימו את הקשר, החל להטריד גם אותה, הן טלפנית והן בהתחקות אחריה תוך פגיעה בפרטיותה.

19. נראה כי המשיב לא השכיל להבין את מהותה של ההזדמנות האחרונה שניתנה לו, ופירש זאת, שלא כהלכה, כמתן גושפנקא להמשיך במעשיו האסורים תוך הפרת צווים שיפוטיים. גם הוריו של המשיב, על-אף הבהרותיה הרבות של כב' השופט אביב, לא דיווחו על הפרת התנאים המגבילים שבהם שוחרר המשיב בערובה, וקשה להניח, לאור ההפרות הבוטות והרבות של מעצר הבית, כי לא היו מודעים לפחות לחלק מההפרות.

כלו כל הקיצין ומתן כל הזדמנות נוספת למשיב (ולהוריו כמפקחים), לאחר שתנאי השחרור בערובה הופרו בבוטות, חרף האזהרות וההבהרות שניתנו, אך ישדר להם ביתר שאת כי למילותיו של בית-המשפט אין משמעות וכי הן ריקות מתוכן, ולא ניתן לצפות ברצינות כי המשיב ימלא אחר התנאים המגבילים, או כי הוריו ימלאו את חובתם כמפקחים."

17. הטרדה
ב- ב"ש (יר') 9618/08 {מדינת ישראל נ' לוי אהוד, תק-של 2008(1), 19338 (2008)} נפסק מפי כב' השופט מ' בן-עטר:

"בפני בקשתה של המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו בתיק העיקרי (ת"פ 5657/08), שבו מואשם המשיב בשלושה אישומים המייחסים לו שלוש עבירות של הפרת הוראות חוקיות, שתי עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק ועבירה אחת של פגיעה בפרטיות...

20. אני מוצא כי קיימת גם עילת מעצר של מסוכנות.

כפי שציין בי המשפט המחוזי (כב' השופט עדיאל) ב- ב"ש 10058/07 בערר על אחת מהחלטותיה של כב' השופטת אביב בעניינו של המשיב:
'לאור ההיסטוריה של המשיב, בהתחשב בהרשעתו ב- ת"פ 208/07 (צ"ל 2082/07 - מ.ב.) בעבירה דומה, לאור העובדה שהמשיב שב והטריד את המתלוננת 3 שבועות בלבד לאחר מתן גזר הדין באותו תיק כשתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר-הפעלה אם יורשע בעבירה זו, לאור כתבי האישום הנוספים בעבירות דומות העומדים ותלויים נגד המשיב ובהתחשב בכך שהמשיב הפר את תנאי השחרור למרות שהובהר לו בהחלטות שהורו על שחרורו כי ניתנת לו 'הזדמנות אחרונה' שלא להיעצר וכי אם יפר את תנאי השחרור ייעצר עד תום ההליכים, לא שוכנעתי בשלב זה שמסכונותו של המשיב בעניין זה פגה או פחתה'.

דברים אלה מקבלים משנה-תוקף לנוכח קיומן של ראיות לכאורה לביצוע כל העבירות הנוספות שבהן מואשם המשיב בתיק העיקרי.

העובדה כי המשיב סובל מהפרעה נפשית ואף עשה מספר נסיונות אבדניים, האחרון מביניהם בחודש ינואר 2008, מגבירה את מסוכנותו.

21. כל אדם זכאי-לכך ששלוות חייו לא תופר על-ידי הטרדות מזולתו. בטחונו של אדם כולל גם את הזכות לנהל את אורח חייו בתחושה של ביטחון אישי.

22. מסוכנות אינה פונקציה של חומרת העבירה בלבד, אלא צירוף של חומרת העבירה ותדירות ביצועה. גם עבירה אשר מצויה ברף נמוך במדרג העבירות לפי חומרתן, עשויה להקים עילת מעצר של מסוכנות, אם תדירות ביצועה גבוהה. במקרה דנן, אף שאכן אין המדובר במעשה הממוקם במקום גבוה במדרג המסוכנות, תדירות ביצועה (עשרות פעמים ביום) מקימה עילת מעצר של מסוכנות. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת צור) ב- ב"ש (יר') 10235/07 מדינת ישראל נ' א' ל', תק-מח 2007(4), 6679 (2007) בהחלטה בערר שהוגש על אחת מהחלטותיה של כב' השופטת אביב:

'מעיון במכלול הנתונים אודות המשיב עולה כי מדובר באדם שמתקשה לשלוט על עצמו וחוזר ומפר צווים של בית-המשפט. גם אם העבירות המיוחסות למשיב נמצאות ברף הנמוך של עבירות האלימות, צודקת המדינה בגישתה כי הערכת מסוכנות אינה נעשית רק לפי סוג העבירה וכי יש למנוע את חשש הסיכון לעתיד. במקרה זה ריבוי העבירות החזרה התכופה של ביצוען, בצירוף מצבו הנפשי של המשיב, מבססים לכאורה את הערכת המסוכנות כפי שהובאה על-ידי שירות המבחן.'

התסקיר, שאליו כוונו הדברים בסוף הציטוט, הוא תסקיר מעצר מיום 03.06.07, שבו התרשמה קצינת המבחן כי קיימת רמת סיכון גבוהה. אמנם בתסקיר מעצר מאוחר יותר (מיום 18.11.07) אמרה קצינת המבחן כי 'במידה ויתאפשר לו (המשיב - מ.ב.) לשהות עם הוריו ועם משפחתו בסביבה תומכת יותר, זאת בשילוב של קבלת טיפול נפשי מתאים, להערכתנו, הסיכון של הישנות העבירה יפחת'. אולם, המציאות הוכיחה כי ההערכה הראשונה היא המדוייקת יותר."

18. עבירות נשק
18.1 כללי
ב- בש"פ 922/01 {מוהנד עיראקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 1003 (2001)} נקבעה ההלכה לפיה "בעבירות הקשורות בהחזקת נשק ובסחר בנשק כאשר הנשק עלול לשמש לביצוע עבירות פליליות או לפגיעה בבטחון המדינה או בבטחון הציבור או כאשר הנשק "נאגר" לעת מצוא כדי לאפשר כל פעילות אסורה בעתיד, נשקפת מן המבצעים סכנה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים" {ראה גם ב"ש (יר') 8263/08 מדינת ישראל נ' יחיאל כהן, תק-של 2008(1), 15948 (2008); בש"פ 8727/07 ואליד אבו סבית נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 556 (2007)}.

משילוב סעיף 21(א)(1)(ג)(2) עם סעיף 35(ב) לחוק המעצרים {העוסק בפגישה עם עורך-דין בעבירות ביטחון} ניתן להבין כי עבירה בנשק באה בגדר "עבירת ביטחון" המקימה עילת מעצר עצמאית. יודגש, כי בדרך-כלל יש לראות בעוברי עבירות מסוג זה, כמי שמסכנים את הציבור.

בעילת המעצר שמקימה עבירה בנשק כרוכה איפוא, כפן נוסף שלה, גם העילה של מסוכנות, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים.

שתי עילות אלה כאמור, כאשר הן באות יחדיו, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים של נאשם, ורק במקרים חריגים ומיוחדים ניתן יהא להשיג את מטרת המעצר על דרך של חלופת מעצר {אה גם בש"פ 4920/02 פדרמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2130 (2002); בש"פ 3596/96 יצחקי נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2), 118 (1996); בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 425 (2001)}.

כב' השופט י' טירקל קבע ב- בש"פ 10028/03 {פטריק אלקריף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 577 (2003)} כי "על מחזיק הנשק המבקש לפדות עצמו מן הכליאה להביא טעמים כבדי משקל שיצדיקו חלופה למעצר", שאם לא כן "נשאר החטאת רובץ לפתחו" {ראה גם בש"פ 2262/99 ארפינו נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2) 412 (1999); בש"פ 5124/02 אשרף נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2110 (2002); בש"פ 4958/01 אלנבארי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 425 (2001); בש"פ 4840/03 גאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2715 (2003)}.

יש לציין, כי עצם נשיאת נשק על גופו של אדם שלא כדין, מקימה חזקה כי ביקש הוא לעשות שימוש פלילי ועברייני עם אותו כלי נשק.

יודגש, כי מעבר למסוכנות הטבועה בעבירות נשק מעצם טיבן, הרי שניתן לאמר כי "אופי כלי הנשק, אביזרי הנשק ואמצעי הלחימה, ובפרט משתיקי הקול לנשק, משקפים למצער אדישות לנוכח האפשרות של פגיעה בחיי אדם כפי שאירע לא אחת בשנים האחרונות כאשר חייהם של עוברי אורח קופדו ב'פיגועים פליליים'" {בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אליהו אריש ואח', תק-על 2007(1), 2637 (2007)}.

ב- ב"ש 2526/07 {מדינת ישראל נ' אמין בן אליאס זהראן, תק-מח 2007(2), 10097 (2007)} קבע בית-המשפט כי "כאשר יש ראיות לכאורה לעבירות של החזקת נשק הכלל הוא שיש לראות את המחזיק כאדם שנשקפת ממנו מסוכנות. כפועל יוצא מכך גם עילה למעצרו עד לתום ההליכים כנגדו".

ב- ב"ש (יר') 4360/08 {יחיאל כהן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(1), 14273 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת אורית אפעל-גבאי:

"באישום הראשון מואשם העורר בכך שביום 11.10.07 או בסמוך לכך החזיק בגן הציבורי שבין רחוב וולטה עילית לרחוב גואטמלה בירושלים באקדח מסוג ברנרדלי מ.ס. 46862 בלא רשות כדין וכן כי החזיק כלי לעישון סמים (באנג). המשיבה מייחסת לו באישום זה עבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של החזקת כלים, לפי סעיף 10 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים")...

דרגת המסוכנות העולה מן העבירה בנשק שביצע העורר לכאורה היא גבוהה. 'העבירות בנשק המיוחסות לעורר מקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית (סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996) ביחד עם סעיף 35(ב)(2) לחוק) ובית-משפט זה פסק לא אחת כי עבירות של החזקת נשק וסחר בנשק הינן חמורות מעצם טבען ומחייבות ככלל מעצר עד תום ההליכים (ראו: בש"פ 10388/05 עבד אל קדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4) 2069 (2005) פסקה 4 (17.11.05); בש"פ 922/01 עיראקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 1003 (2001) (ניתנה ביום 18.02.01); ב"ש 625/82 מחמוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 668, 672). יחד-עם-זאת, אין בית-המשפט פטור גם במקרים כאלה מלבחון האם קיימת בנסיבות הקונקרטיות חלופת מעצר ראויה והולמת אשר יש בה כדי להשיג את תכלית המעצר' (בש"פ 8727/07 אבו סבית נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 556 (2007) (החלטה מיום 25.10.07), מפי כב' השופטת חיות). כך נהג בית-משפט קמא. כאמור, הפנה בית-המשפט לעברו המכביד של העורר ול"היעלמותו" לאחר פקיעת מעצר הבית שהוטל עליו בגין האישום הראשון. לכל אלה יש להוסיף את הרושם העולה מן האישום השלישי בדבר ניסיון לבריחה ממשמורת חוקית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים, כי העורר מזלזל בחוק ובגורמים האמונים על אכיפתו ואינו ראוי שיינתן בו אמון כי יקיים אחר תנאים מגבילים שיוטלו עליו."

ב- ב"ש (חי') 4652/07 {מדינת ישראל נ' קיאל בן מחמוד קשאש, תק-מח 2008(1), 3174 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ר' שפירא:

"העבירות המיוחסות למשיב מקימות חזקות מסוכנות כאמור בסעיף
21(א)(1)(ג)(2)+(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). לכאורה המשיב פעל מתוך מניע של בצע כסף ובשליחותו של אחר על-מנת לחסל את המתלונן ביריות מנשק שהוחזק שלא כדין, תוך אדישות לתוצאת המעשים שבסופו של דבר, נפגע המתלונן ונפגעה עוברת אורחת תמימה.

על המסוכנות הנודעת מהתנהגותו של המשיב בדיוק התריעו בתי-המשפט לא אחת, ויפים לענייננו הדברים הבאים:

...

לכאורה המשיב ועבאדי טמנו מלכודת למתלונן, עבאדי תיצפת ונתן את האות למשיב ובהתקבל האות המשיב ירה אותן יריות שעלולות היו להיות קטלניות. למעשה, בכל הקשור לכוונת המשיב, הרי שניתן לייחס לו כוונה של רוצח שכן המתלונן ועוברת האורח לא ניצלו בשל טוב ליבו של או תכנון של המשיב, אלא משום שבדרך נס אלה לא נפגעו במקומות רגישים בגופם, כי אז הפגיעה יכלה לעלות להם בחייהם. מנסים אלה לא יכול ליהנות המשיב ולטעון כי מסוכנותו פחותה או שלא היתה לו כוונה להמית את קורבנותיו.

אשר-על-כן אני קובע כי קיימת עילת מעצר נגד המשיב בשל מסוכנותו כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק."

ב- ב"ש (עכו) 7080/07 {מדינת ישראל נ' שריף שאמי, תק-של 2008(1), 850 (2008)} נפסק מפי כב' השופט וויליאם חאמד:

"כנגד המשיב הוגש כתב אישום, ב- ת"פ 3419/07, המייחס לו החזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, החזקת נשק שלא כדין, עבירה לפי סעיף 144(א) סיפא לחוק הנ"ל, ונהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961...

באשר לעילת המעצר, הרי שקמה חזקת מסוכנות, מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחסד"פ הנ"ל, לאור טיב העבירות המיוחסות למשיב, לפי סעיף 144 לחוק העונשין. אכן, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אם כי לא נסתרה בעניינו של המשיב, ומצאתי כי היא נתמכת באלה:

ראשית, עברו הפלילי של המשיב: לחובת המשיב הרשעות קודמות, בעבירות שונות, לרבות בתחום הסמים המסוכנים, החזקת סכין ואחרות. המשיב ריצה בעברו מאסר בפועל בן 5 שנים, במסגרת הרשעתו הקודמת בעבירות סמים (ראה הרשעה מס' 2 בגיליון עברו הפלילי).

שנית, המשיב החזיק ברשותו, לכאורה, כלי נשק הכולל רובה, מחסנית, וכדורים. מדובר בכלי נשק מסוכן, אשר שימוש בו עלול להביא לתוצאות קשות, עד גרימת מותו של אחר. החזקת כדורים ומחסנית, נוסף על הרובה עצמו, מגבירה עד לרף העליון את המסוכנות, נוכח זמינות התחמושת והמחסנית בצד הרובה.

שלישית, המשיב החזיק בכלי הנשק בהיותו נוהג ברכב, בו נסעו בני משפחתו, והכל כשהוא פסול מנהיגה. מי שאוחז בהגה ונוהג ברכב כשהוא פסול לנהוג, מסכן את שלום הציבור ובטחונו, ועלול להביא על הציבור תוצאות קשות עד לקיפוח חיי אדם.

אכן, קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר מחייב בחינת חלופת מעצר, ולא מייתר בחינה זאת.

אין המדובר במשיב שזאת היא המעידה היחידה שלחובתו. כאמור, למשיב עבר פלילי, בגינו נשלח אף למאסר בפועל ממושך של מספר שנים. כמו-כן, כנגד המשיב תלויים ועומדים מאסר על תנאי ופסילה על תנאי של רישיון נהיגה, ברי הפעלה, נוסף על עונשי הפסילה בפועל והקנס שהוטלו בתיק התעבורה. לא היה בכל העונשים האלה כדי להרתיעו מלשוב ולבצע לכאורה, עבירה של נהיגה בפסילה, אך בחלוף כחודש מיום הטלת העונשים הנ"ל בבית-המשפט לתעבורה. לא זו אף זו, המשיב הוסיף וביצע עבירות נוספות, שהן עבירות הנשק הנ"ל, שחומרתן חריפה מאוד.

בנהיגתו בפסילה המשיב סיכן את הציבור הרחב, את בני משפחתו שהסיעם ברכב כאמור, וכן את עצמו.

נהיגתו של המשיב ברכב בהיותו פסול מלנהוג, וכשהוא חמוש בכלי נשק ארוך, מחסנית וכדורים, והכל כשהוא מסיע את בני משפחתו - אלה נסיבות חמורות ומצמררות, שהעמידו את הציבור בסכנה מוחשית, שאין להשלים עמה."

ב- בש"פ 5419/16 {מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2016(3), 904 (2016)} קבע בית-המשפט:

"10. לאחר בחינה ועיון איני סבור כי בנסיבות המקרה דנן יש לשלול מכל וכל אפשרות של חלופת מעצר, אך מצאתי טעם בטענת המדינה כי לא היה מקום לאשר חלופת מעצר בבית הוריו של המשיב בטייבה, מקום ביצוע העבירות מושא כתב האישום, וכאשר נקבע בתסקיר המעצר כאמור כי המשיב עודנו מקיים קשרים עם גורמים שוליים באזור מגוריו.

11. אכן, עבירות נשק מקימות עילת מעצר סטטוטורית מכוח חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(2) לחוק המעצרים בהיותן נמנות על עבירות הביטחון המנויות בסעיף 35(ב) לחוק זה. אין גם צורך להדגיש את המסוכנות הנובעת מעבירות נשק, העלול לשמש לפעילות עבריינית, כמו גם לפעילות של טרור, שעל כן נקודת המוצא היא שעבירות נשק מצדיקות בדרך כלל מעצר מאחורי סורג ובריח (בש"פ 3265/16 בדיר נ' מדינת ישראל (‏05.05.16); בש"פ 5518/13 אבו עראר נ' מדינת ישראל (12.08.13)). עם-זאת, אין באמור כדי לשלול את חובתו של בית-המשפט לבחון אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שחרור בערובה" (סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים), שכן עבירות אלה מכילות מנעד רחב של חומרה, ויש לבחון כל מקרה לנסיבותיו.

12. כאמור, איני סבור כי שגה בית-משפט קמא בכך שסבר שניתן במקרה זה, בתנאים ומגבלות שקבע, לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ואולם קביעת המעצר בבית הוריו של המשיב בטייבה, אין בה כדי לאיין במידה הנדרשת והאפשרית את המסוכנות הנשקפת מהמשיב.

13. אשר-על-כן, החלטת בית-משפט קמא מבוטלת בזה. המשיב יוותר במעצר עד לתום ההליכים. עניינו של המשיב יוחזר לבית-המשפט המחוזי אשר יפנה את המשיב לתסקיר מעצר משלים לבחינת חלופת מעצר הולמת מחוץ לטייבה, ועם קבלתו יחליט בית-המשפט, בהתאם לחומר שיונח בפניו, באשר להמשך מעצרו של המשיב."

18.2 שימוש באקדח צעצוע
ב- בש"פ 2210/98 {מיכאל סרדינסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 873 (1998)} קבע כב' השופט י' זמיר כי אין "לראות בשימוש שנעשה באקדח הצעצוע במקרה זה כ'שימוש בנשק קר'".
לעומת זאת, ב- בש"פ 2742/98, 2998 {סמי אבו לבן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 804 (1998)} קבע כב' השופט י' טירקל כי "השימוש שעשו העוררים באקדח שאינו משמש ליריה אלא משמש מצית אינו גורע מסכנתם. אקדח כזה מפחיד את המאויימים על ידיו כאילו הוא אקדח אמיתי; תוצאות האיום בו הן "אמיתיות" ואינן תוצאות "מדומות", גם אם האקדח אינו אמיתי אלא מדומה".

19. ניסיון להצתה
עבירת הצתה ועבירת ניסיון להצתה, מקימות עילת מעצר של מסוכנות. בפעולת ההצתה יש מסוכנות מיוחדת מאחר והאש עלולה לצאת מכלל שליטה ולגרום לנזקים בלתי-יתוארים.

במקרה ומוצתת אש, יש לייחס למצית מסוכנות מאחר והאש מסכנת את שלום הציבור ואת רכושו הגם שיכול, כאמור, לגרום לנזקים גדולים. בהצתת אש, לא ניתן לדעת מראש עד היכן תגיע האש וכאשר מבוצעת הצתה, ובמיוחד באיזור בו מתגוררים אנשים, ואזי קיימת מסוכנות כי האש תתפשט ותסכן חיי אדם ורכוש.

בביצוע הצתה או הניסיון להצתה מתפרש בפסיקת בתי-המשפט כמעשה המצביע על תכנון ותעוזה מצד המבצע. על-כן, ולאור הנזקים, שעלולה לגרום הצתה, בתי-המשפט הגדירו את המצית או את המנסה להצית כמסוכן לציבור ולרכושו.

ב- ב"ש (חי') 1499/08 {מדינת ישראל נ' מנצור סאמר ואח', תק-מח 2008(1), 9516, 9518 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ר' שפירא:

"כאמור, הגיעו המשיבים, כך לכאורה, אל איזורי מגורי משפחת המתלוננים, כאשר הם רעולי פנים והכל מתוך רצון לפגוע ברכושם. זאת, ככל הנראה, על רקע של סכסוך קודם. עניין זה מצביע גם הוא על רמת המסוכנות הנשקפת מהם.

מעבר למסוכנות שהיא פועל יוצא של האירוע, קיימת גם מסוכנות בשים-לב לרקע של סכסוך בין משפחות והסכנה להצתתו והתלהטות היחסים ביניהם, וזאת אם ישוחררו המשיבים, באופן שיאפשר מגע בינם ובין משפחת המתלוננים."

20. תקיפת שוטרים
ב- ב"ש (עכו) 1910/08 {מדינת ישראל נ' טאהא שאוי, תק-של 2008(1), 22510 (2008)} בקובעו כי אין עילת מעצר כנגד הנאשם, קובע כב' השופט משה אלטר:

"לאחר שבחנתי את העובדות והנסיבות של המקרה שבפניי, כפי שהן עולות מכתב האישום ומחומר הראיות שבתיק החקירה (תיק פ.א. 30990/08 של תחנת עכו), שהוצג לעיוני, הגעתי למסקנה שעילת מעצר זו אינה מתקיימת במקרה שבפניי. אמנם מדובר בעבירה של אלימות כלפי איש משטרה, אולם האלימות נמצאת, מבחינת חומרתה, ברף התחתון של עבירות האלימות (דחיפות ובעיטה תוך כדי ניסיון להשתחרר מאחיזתו של השוטר). אם לא די בכך, מחומר הראיות עולה כי האירוע התפתח כפי שהתפתח רק בעקבות התנהגות לא ראויה של השוטר, אשר ללא כל הצדקה תלש מעל צווארו של המשיב את השרשרת שענד ואשר עליה היה תלוי אולר. לכאורה נראה כי השוטר, שהיה מודע לכך כי לא היתה כל הצדקה לתלישת השרשרת מצווארו של המשיב, המציא גרסה לפיה המשיב 'התחיל להשתולל ולדחוף אותי עם הידיים שלו לכיוון החזה שלי. הבנתי שהבן אדם מסוכן ומשכתי את הסכין שהיתה תלויה על צווארו מחשש שישתמש בה נגדי...' (שורות 17, 18 להודעתו), זאת כדי להצדיק את התנהגותו. כתבתי כי לכאורה השוטר "המציא" גרסה זו, משום שמהודעתו של אלירן לוי, ששימש בעת האירוע כאחראי משמרת ביטחון במוסד לביטוח לאומי, עולה כי השוטר תלש את השרשרת מצווארו של המשיב אך ורק בשל סירובו של המשיב למסור לו את האולר, עוד לפני שהמשיב התנהג באלימות כלפי השוטר. האלימות מצד המשיב באה רק לאחר מכן.

אני קובע, איפוא, כי אין במקרה זה עילת מעצר."

21. עבירת השוד
ב- ב"ש (יר') 4170/08 {מדינת ישראל נ' מוסא טאה, תק-מח 2008(1), 12001 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת חנה בן-עמי:

"1. כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו ביצוע עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, כניסה ושהייה בישראל שלא כחוק והחזקת נכסים החשודים כגנובים...

8. די בעבירת השוד המיוחסת למשיב כדי להקים נגדו עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים). לכך יש להוסיף העבירה על חוק הכניסה לישראל, לגביה לא היתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה, עברו הפלילי של המשיב וכן העובדה כי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה, כדי להצביע על מסוכנותו.

אף שברגיל מוטל על בית-המשפט לבחון קיומה של חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. נוכח נסיבות העבירות המיוחסות למשיב, עברו הפלילי והעובדה כי המשיב לא נרתע לכאורה מביצוע העבירות נשוא כתב האישום שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר-הפעלה בגין כניסה לישראל שלא כחוק - עבירה לגביה אין חולק כי קיימות ראיות לכאורה גם בתיק דנן, ומכל מקום משחלופה קונקרטית לא הוצעה, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו."

ב- ב"ש (חי') 1303/08 {מדינת ישראל נ' יוסף בן מחמוד אגבאריה, תק-מח 2008(1), 7808 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ר' שפירא:

"מונחות בפניי שתי בקשות נפרדות למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום והמייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע עבירה בניגוד לסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ושוד בצוותא עבירה בניגוד לסעיף 402(ב) + 29 לחוק העונשין...

עבירת השוד המיוחסת לנאשמים מקימה חזקת מסוכנות כאמור בסעיף
21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). המשיבים, לכאורה, לאחר ישיבת תכנון יצאו לשדוד מתדלק בתחנת דלק אותו הכירו מקודם, אחד מהם הסיח את דעתו של המתלונן והאחר בא כשהוא רעול פנים, תקף ושדד את כספו. לאחר מכן נסו השניים מהמקום והתחלקו בשלל.

לפיכך אני קובע כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות כאמור בסעיף
21(א)(1)(ב) לחוק."

ב- ב"ש (חי') 4522/07 {מדינת ישראל נ' אושרי קבלאווי בן אברהים ואח', תק-מח 2008(1), 7584 (2008)} נפסק מפי כב' השופט ר' שפירא:

"מונחת בפניי בקשה למעצרם של שלושת המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום מתוקן והמייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע עבירה בניגוד לסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ושוד בצוותא עבירה בניגוד לסעיף 402(ב) + 29 לחוק העונשין...

עבירת השוד המיוחסת למשיבים מקימה חזקת מסוכנות כאמור בסעיף
21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). המשיבים, לכאורה, לאחר תכנון מדוקדק, ביצעו שוד של קשישה תשושה. בא-כוח הצדדים ניסוי לצייר תמונה פחות חמורה וטענו כי אין המדובר בשוד שבוצע תוך שימוש באלימות, אך אין אני סבור, כי יש מקום לכנס לאבחנות דקות אלה, משום ששוד בחבורה מעצם טיבו הוא מעשה עברייני ואלים. העובדה כי המתלוננת נפלה היא תוצאה ישירה של מעשי השודדים ואין ניפקא מינא אם היא נפלה בשל דחיפה, מכה או מהבהלה והפחד. אלימות נבחנת, בין היתר, בשים-לב לקרבן המעשה. כאשר מדובר בתקיפת קשיש או חסר ישע גם מעשה שאין בו הפעלת כוח קיצוני בעצמה רבה יחשב כאלימות חמורה."
{ראה גם ב"ש (חי') 4691/07 מדינת ישראל נ' אדוארד בן נטלין פנחסוב, תק-מח 2008(1), 1499 (2008)}

22. שתיקת הנאשם
זכות השתיקה הינה זכות חוקתית. על-כן, פגיעה בה תיעשה רק בתנאי פיסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

בבקשה למעצר עד תום ההליכים עולה לעיתים השאלה של שתיקת הנאשם. על-פי חוק המעצרים בעבירות מסויימות, על הנאשם להפריך החזקה, העומדת בפניו. באם "יפתח" את פיו, ישבור את שתיקתו. באם "ישתוק" לא יוכל להפריך החזקה. וכדבריו של כב' השופט י' זמיר ב- בש"פ 8638/96 {נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 200 (1996)}:

"כיצד נאמר שהעורר הרים את הנטל הרובץ עליו, להפריך את חזקת המסוכנות, אם הוא שותק? כשהוא שותק, הנטל אינו זז, אלא ממשיך לרבוץ במקומו. נניח, לדוגמה, כי נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה של סחר בסם מסוכן מבקש להשתחרר מן המעצר, אך הוא מסתמך על זכות השתיקה במהלך החקירה כדי למלא פיו מים. נראה כי במקרים כאלה יהיה על בית-המשפט לומר, בדרך-כלל, כי הנאשם לא הרים את הנטל להפריך את החזקה שהוא מסוכן במידה המצדיקה מעצר. עדיין, כמובן, עומדת לנאשם זכות השתיקה. אך זכות זאת, שיש בה כדי לסייע בידי הנאשם לצאת זכאי בדין, לא נועדה לסייע בידי הנאשם, להשתחרר מן המעצר המניעתי לפני שהוכרע הדין. בדרך-כלל, נאשם שיש נגדו ראיות לכאורה בדבר ביצוע עבירה חמורה, מן העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, אינו יכול ליהנות משני העולמות בעת ובעונה אחת: גם לשתוק, על-אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מן המעצר על-אף שהוא נותר בחזקת מסוכן."
(ההדגשה איננה במקור)