שחרור באין משפט

1. כללי
סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"60. שחרור באין משפט (תיקון: התשנ"ז)
נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית-המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל- 30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סניגורו."

סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (יקרא להלן: "חסד"פ") קובע כדלקמן:

"143. תחילת המשפט (131)
בתחילת המשפט יקרא בית-המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית-המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על-ידי סניגור, אם הודיע הסניגור לבית-המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול."

הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים קובעת כי נאשם שלאחר שהוגש נגדו כתב אישום, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה של 30 ימים ו"משפטו לא החל" - ישוחרר ממעצרו.

בית-המשפט התחבט לא מעט בשאלה מהי המשמעות של הביטוי "משפטו לא החל" ומהי המשמעות לביטוי ל"תחילת משפט". תשובה לכך, ניתן למצוא בהוראת סעיף 143 לחסד"פ הקובעת כי "בתחילת המשפט יקרא בית-המשפט את כתב האישום באזני הנאשם".

על פניו, תחילת משפט היא בהקראת כתב האישום באוזני הנאשם, אולם, ייתכנו נסיבות חריגות שבמסגרתן מתחיל משפט להתברר עוד קודם להקראת כתב האישום באוזני הנאשם.

כך לדוגמה, כאשר צד מבקש מן השופט היושב בדין, לפסול עצמו. במקרה זה, מתקיים דיון לגופו בפסילת השופט היושב בדין והשאלה שנשאלת היא האם ישיבה זו, הדנה בפסילתו של השופט, הינה למעשה "תחילתו של המשפט". תשובה לכך נוכל למצוא ב"מחלוקת" בין דעתו של כב' השופט י' טירקל לבין דעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כפי שיובאו להלן.

סיפת סעיף 60 לחוק המעצרים קובעת כי לבקשת הנאשם או סניגורו, רשאי בית-המשפט לדחות את תחילת המשפט ב- 30 יום נוספים תוך שהנאשם נשאר במעצר.

צבי נח בספרו {שם, בעמ' 862} גורס כי "מטרת סעיף 60, כמטרתם של סעיפים אחרים הקובעים מגבלת תקופות למעצר, הינה להבטיח את זכותו של העצור לניהול עניינו במהירות, תוך מתן משקל לעובדת היותו עצור. נאשם שטרם הורשע בדין זכאי לתשומת-לב מתמדת מצד הרשויות, לבל "יישכח" במקום מעצרו".

2. פירוש מהותי-תכליתי למול פירוש טכני-דווקני
ב- בש"פ 7376/96 {צריקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(4), 70 (1996)} קבע כב' השופט י' טירקל כי "אכן המושג של "תחילת המשפט" אין לו הגדרה בחוק, ואולי מוטב לו למצב משפטי זה שישאר כך כשהוא מניח בידי בתי-המשפט לפרשו לפי נסיבותיו של כל עניין ועניין". ובהמשך לפסק-הדין:

"כשלעצמי, הייתי מסתפק בהגדרה הגמישה ש"תחילת המשפט" הוא השלב שבו מובא הנאשם לפני בית-המשפט העומד לדיון במשפטו, שלא לצורך ההליך שהוגדר בפירוש כ"הליך לפני משפט" ושלא לצורך עניין מינהלי גרידא."

אמת מבחן זו ל"תחילת משפט" של כב' השופט י' טירקל נשמעת כאמת מבחן טכנית.

ובשים-לב כי ב- בש"פ 1948/03 {שילון נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 869 (2003)} קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"את המושג "תחילת המשפט" יש לפרש פירוש מהותי - תכליתי ולא בהכרח פירוש טכני דווקני העלול להחטיא את מטרת ההליך ולהביא לתוצאות דרקוניות העומדות בסתירה למגמות הסדר הדיוני.

הוראת סעיף 143 המחייבת כי בית-המשפט יקרא באזני הנאשם הלא מיוצג את כתב האישום ובמידת הצורך יסביר לו את תוכנו נועדה להבטיח כי הנאשם יהיה מודע למהות האישומים נגדו ויבין אל נכון את תוכן ההליך הפלילי המתנהל נגדו. מודעות זו מתחייבת כדי לאפשר לו להתגונן כראוי ולמצות את מכלול זכויותיו הדיוניות."

בשנים האחרונות, פסיקתו של בית-המשפט העליון הבהירה כי את המושג "תחילת המשפט" יש לפרש באופן תכליתי-מהותי, כדעתה של כב' השופטת א' פרוקצי'ה ולא באופן טכני-דווקני, כדעתו של כב' השופט י' טירקל.

סעיף 143 לחסד"פ, מתייחס לחובה להבטיח כי הנאשם מודע ומבין את תוכן ההליך הפלילי שמתנהל כנגדו וזאת על-מנת שיוכל הוא להתגונן כראוי, וזאת גם ללא שבוצעה הקראה במובנה הפורמלי של המילה.

"חיזוק" לדעתה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ניתן למצוא ב- ב"ש (ת"א-יפו) 92922/07 {משה זיגדון נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(3), 6613 (2007)} שם קבע בית-המשפט:

"בעניין דנן קויימה ישיבה לפני כב' השופט כבוב שבה התבקש השופט להטוות את מהלכי הדיון בתיקים המאוחדים ובכללם תיק ההדחה. באותה ישיבה מבקשים הצדדים מן השופט לקבוע את התיקים המאוחדים להוכחות. והשופט קובע מועדי הוכחות ומועד קודם להם למענה מפורט בתיק ההדחה. לי ברור שישיבה זו ממלאה את הדרישה הפורמאלית הטכנית של "תחילת המשפט" בהתאם להגדרתו של כב' השופט טירקל בפסק-הדין הנ"ל והיא גם עולה בקנה אחד עם הגיון הדין המובהר מפי כב' השופטת פרוקצ'ה. אמנם הערת השופטת מתייחסת לביטוי "תחילת משפט" כמובנו בסעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי אך אין כל סיבה שלא להחיל את אותו הגיון גם על הביטוי הדומה המצוי בסעיף 60 לחוק המעצרים. צירוף הדברים משמיע שכשהתייצבו הצדדים לפני השופט כבוב ושמעו מפיו את קביעת מועדי ההוכחות ואת המועד למענה מפורט לאישום בתיק ההדחה פשוט וברור הוא שלכל הצדדים היה נהיר באיזה תיקים מדובר, באלו כתבי אישום ומהו תוכנם של האישומים שהונחו לפני אותו שופט. אכן, הקראה פורמאלית לא קויימה אבל דיון במשפט החל במהלך שבו נקבעים סדרי ההתנהלות של המשפט מתוך הנחה ברורה של מודעות הצדדים לתכני התיקים המתבררים.

זה ועוד זה, עד לדיון לפני השופט כבוב כבר קוימו דיונים בשאלת המעצר עד תום ההליכים בתיק ההדחה. במסגרת הדיון נדונה השאלה האם מתקיימות "ראיות לכאורה" כנגד הנאשם וגם ניתנה החלטת בית-המשפט בדבר. אכן החלטת בית-המשפט היא מיום 03.08.07 אולם בין ה- 08.06.07 לבין ה- 03.08.07 הוזמן המבקש כמה פעמים לבית-המשפט כדי שיתקיים הדיון בשאלת המעצר ובכל פעם נתבקשה דחיה תוך הסכמה להארכת זמנית של המעצר. ההארכה הזמנית הזאת מבוססת על התשתית הראייתית שמפורטת בבקשה למעצר עד תום ההליכים. מכאן שאבסורד להניח שכאשר התייצבו הצדדים לפני השופט כבוב ב- 02.07.07 לא היה למבקש כל מושג בדבר תכני האישום בפרשת ההדחה המיוחסים לו.

סוף דבר השתכנעתי שמשפטו של המבקש "החל" ביום 02.07.07 היינו לפני שחלפו 30 ימים מאז שנעצר וכי ההליך שקוים באותו יום היה מבוסס על הבנה וידיעה של הנאשם ושל בא-כוחו בדבר תוכנו ומהותו של כתב האישום בתיק ההדחה.

על-כן דחיתי את הבקשה."

ב- ב"ש (ב"ש) 22014/07 {אוטר גיאורגדזה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4), 8835 (2007)} קבע כב' השופט ניל הנדל:

"לדעתי, סעיף 60 כולל בחובו תנאים נוקשים וגמישים גם יחד. נוקשים - הכיצד? לגבי המועד. יש לקיים את הדיון תוך 30 יום כאמור. היה ובית-המשפט לא יקיים את הדיון תוך 30 יום, ישוחרר הנאשם. בחלוף תקופה זו ללא קיומו של דיון בכל צורה, השאלה - האם ידע המבקש על תוכן כתב האישום והבינו, אינה רלבנטית. בית-משפט יבחן את העניין בצורה אריטמתית. תוצאה זו נגזרת מלשון הסעיף - ישוחרר מן המעצר. בית-משפט מחוייב לקיים דיון תוך 30 יום כדי לברר אם המשפט החל, קרי, האם הנאשם ידע על תוכנו של כתב האישום שהוגש נגדו. גמישים - הכיצד? ביחס לדרישות החלות על הדיון היה והתקיים תוך המועד הקבוע של 30 יום. טול לדוגמה, המקרה שלפנינו. נפלו מספר פגמים בדיון בתאריך - 28.10.07. הסניגור התייחס אליהם. אף עולה בבירור מבקשת הסניגור לראות בדיון כתחילת המשפט כהודאת בעל דין בפני בית-המשפט שתנאי סעיף 143 התמלאו. במבחן התכליתי של העניין, המשפט החל ובית-המשפט קיים דיון בו נודע לו שהתנאים של סעיף 143 התקיימו. הסניגור בבקשה זו לא טען, כי בפועל היה אחרת. יוצא, כי הטרונייה של הסניגור מופנית נגד הרשום והלא רשום בפרוטוקול ולא כלפי ידיעת והבנת המבקש את כתב האישום. משמע, הוא מבקש מבית-משפט זה להעדיף את המבחן הטכני דווקני על המבחן המהותי תכליתי. עמדה זו הינה כאמור בניגוד למגמה של בית-המשפט העליון בשנים האחרונות. ברם, המצוי אינו הרצוי. הכשרה בדיעבד איננה באה לעודד מצב מסויים מלכתחילה. היה על הסניגור להתייחס לתנאים של סעיף 143 בפרוטרוט ואף היה על בית-המשפט לבחון את העניין מיוזמתו. זאת ועוד. נפל פגם נוסף. המבקש לא הובא לדיון. סעיף 126 לחסד"פ קובע - 'באין הוראה אחרת בדין זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו'. ישנם יוצאים מן הכלל אך הפרוטוקול צריך לכלול הסבר והתייחסות למצב בו סניגור מופיע ללא הנאשם. ראה בהקשר זה סעיף 128(2) לחסד"פ המאפשר ניהול משפט שלא בנוכחות נאשם אם הוא מיוצג על-ידי סניגור, בקשה כזו הוגשה מטעמו ובית-המשפט סבור שלא היה בשפיטתו שלא בפניו משום עיוות דין לנאשם. כשלעצמי, סבורני שיש להזהר מאוד משימוש יתר בסמכות זו, אך היא קיימת. בכל מקרה, בפריזמה של סעיף 60 לחוק המעצרים, על בית-משפט להתמקד בשאלה התכליתית, האם עולה שהנאשם ידע והבין את תוכנו של כתב האישום. הסניגור בבקשה זו לא טען אחרת. בכל מקרה, משתמע מדברי הסניגור בדיון הרלבנטי שיש לראות באותה ישיבה כתחילת המשפט על כל המשתמע מכך. אינני סבור איפוא שהתביעה לא עמדה במבחן התכליתי - מהותי להבדיל מהמבחן הטכני דווקני, כדברי בית-המשפט העליון.

4. סוף דבר, אינני סבור שהדין מחייב את שחרורו של המבקש ממעצרו עקב הוראות סעיף 60 לחוק המעצרים."

3. "מעצר בית" - "נתון במעצר"
ב- בש"פ 9279/07 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2523 (2007)} טען הסניגור כי מעצר בית של מרשו כמוהו כ"נתון במעצר" ומשלא החל משפטו לאחר שחלפו 30 ימים, על בית-המשפט לשחררו ממעצר הבית בו מרשו נתון.

בדחותו טענה זו קובע כב' השופט י' אלון כי סעיף 60 לחוק המעצרים עוסק בנאשם "הנתון במעצר" - פשוטו כמשמעו. יתר-על-כן, מעצר בית איננו "מעצר", אלא, תנאי שמוסמך בית-המשפט להורות על-פי הוראת סעיף 48 לחוק המעצרים.

נקבע כי "סד הזמנים שקבע המחוקק בסעיף 60 {וכן גם בסעיף 61} לחוק המעצרים נועד לאותם נאשמים הנמצאים במעצר ממש, וכפשוטו" {ראו גם ע"פ 1626/91 דקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 76 (1991); ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 734 (2002)}.

4. מעצר בלתי-חוקי
נשאלת השאלה מהו הדין כאשר ההקראה של כתב האישום נעשתה לאחר 38 ימים ולא בתוך ה- 30 ימים שעומדים לבית-המשפט כאמור בסעיף 60 לחוק המעצרים. במקרה שכזה, יטען הנאשם, כי שהה 8 ימים במעצר בלתי-חוקי. במצב דברים זה, האם די בקיום הפגם כאמור {8 ימים של מעצר מעבר ל- 30 ימים}, יש משום פגם, שיביא לשחרורו של הנאשם?

בית-משפט העליון דחה לא אחת טענה מסוג זה, בקובעו כי אי-חוקיות המעצר איננו מהווה השיקול היחידי והבלעדי שיש להביאו בחשבון, כי אם שיקול שיש לאזנו למול שיקולים אחרים, ובראשם מידת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. ובמילים אחרות, אי-חוקיות המעצר איננו מהווה שיקול שיש בו משום כוח כדי להטות בכל פעם ופעם את הכף לטובתו של הנאשם {ראה גם בש"פ 8203/01 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 2296 (2001); בש"פ 11114/05 ממן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 2234 (2005); בש"פ 11657/05 בן לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 106 (2006)}.

5. תיקון כתב האישום
ב- בש"פ 5850/07 {יורי גרימבלט נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 254, 257(2007)} קבע כב' השופט ס' ג'ובראן:

"לאור כל האמור, סבורני כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לשחרר את העורר בדין יסודה. בשולי הדברים, אעיר כי אין מקובלת עליי הקביעה הנוספת של בית-המשפט המחוזי לפיה יש למנות את תקופת 30 הימים ממועד ההודעה על תיקון כתב האישום, קרי, מיום 10.06.07. לשיטתי, קם ומתעורר חשש כי קבלת העמדה האמורה תביא להארכה מלאכותית של תקופת 30 ימים הקצובה בסעיף 60 לחוק, ואגב כך ירוקן מתוכן דבר חקיקה חשוב זה."

ב- ב"ש (יר') 7566/06 {משה חדאד נ' מדינת ישראל, תק-של 2006(4), 9253 (2006)} טען המבקש כי לאורו של סעיף 60 לחוק המעצרים, משלא החל המשפט בתוך 30 ימים, מיום המעצר, על בית-המשפט להורות על שחרור ממעצר, בערובה או שלא בערובה. בנוסף, המבקש טען כי נפל פגם בהליך ההקראה.

השאלה שעמדה בפני בית-המשפט היא "מה משמעות אי-ביצוע ההקראה בתוך התקופה של 30 יום" בכל הנוגע להחלטה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים נגדו.

במקרה דנן, המבקש נעצר עד תום ההליכים נגדו בשני תיקים שהוגשו נגדו. כתוצאה מכך היה עצור למעלה מ- 30 יום ברציפות. כב' השופט א' דראל מסתמך על הוראות סעיף 60 לחוק המצערים וקובע כי נוכח הימנעות מביצועה של ההקראה, המהווה את תחילת המשפט, אין כל ספק, כי יש להורות על שחרורו של המבקש ממעצרו בשל אותם שני כתבי אישום {ראה בש"פ 4526/06 יאסר מסרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4210 (2006) בש"פ 2179/99 טומי מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 187 (2006)}.

על-אף הקביעה כאמור, החליט בית-המשפט להשאיר את המבקש במעצר עד תום ההליכים שכן, הוגש נגדו כתב אישום שלישי.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שחרור באין משפט