שחרור בערובה - מבוא

סוגיית הערובה {ראה גם בש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל, פדאור 08(9), 579 (2008)} והטלתה מוסדרת בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} בסעיפים 41 עד 65. סעיף 41 לחוק המעצרים קובע את הגדרתה של הערובה כדלקמן:

"41. הגדרות (תיקון התשנ"ז)
בסימן זה - "ערובה" - ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או של נאשם, בין לבדם ובין בצירוף ערבות מכל סוג שהוא, ערבות או ערבון כספי של ערבים, הכל כפי שיורה בית-המשפט או הקצין הממונה, לפי העניין."

אחת מתפקידיה של הערובה היא לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם. אין כל צל של ספק כי הערובה, במקרים מסויימים וכשהיא מתאפשרת בנסיבות העניין, פוגעת ברמה פחותה בחירותו האישית של אדם תוך שהיא משיגה את מטרת המעצר {ראה לעניין זה סעיפים 13(ב) ו- 21(ב)(1) לחוק המעצרים וכן בש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 1 (2001)}.

סמכותו של בית-המשפט לשחרר נאשם בערובה, נתונה לו בכל מקום בו נתונה לו הסמכות להורות על מעצר וזאת מכוח עיקרון המידתיות וללא כל הסמכה מפורשת {בש"פ 952/00 מדינת ישראל נ' חוטר ישי, פ"ד נד(1), 638 (2000)}.

בכל שאר המקרים, כאשר בית-המשפט מגיע למסקנה כי לא מתקיימת בפניו עילה לעצור את הנאשם - על בית-המשפט לקבל הסמכה מפורשת בחוק לצורך קביעת תנאי ערובה {בש"פ 4586/06 חלידו נ' מדינת ישראל, פדאור 06(20), 234 (2006); ח' זנדברג פירוש לחוק המעצרים, חלק א' (התשס"א-2001), 61-60}. ולהלן מספר דוגמאות:

- סעיף 44(ב) לחוק המעצרים מסמיך את בית-המשפט לצוות על נאשם או נידון שערעורו תלוי ועומד, ליתן ערובה על-מנת להבטיח את התייצבותו למשפט.

- סעיפים 56, 60 ו- 61 לחוק המעצרים מסמיכים את בית-המשפט להורות על שחרורו של נאשם בערובה, וזאת במקרים בהם התקופות המירביות בחוק להגשת כתב אישום או לתחילת המשפט או למתן הכרעת דינו של נאשם, שלאחריהן, בית-המשפט איננו מוסמך להורות על המשך מעצרו של נאשם - חלפו.

- סעיף 21(ה) לחוק המעצרים מקנה לבית-המשפט סמכות מיוחדת לשחרור בערובה במצב בו בית-המשפט נדרש "לגשר" על פני פערי זמנים בין שלב לשלב בניהול ההליך הפלילי כגון פער הזמנים שבין מועד מתן פסק-הדין, שבו באים צו המעצר או הערובה לקיצם, לבין מועד תחילתו של הליך הערעור.

- על-פי סעיפים 22(א) ו- 63 לחוק המעצרים, בית-המשפט מוסמך, בתנאים מסויימים, להורות על מעצרו או על שחרורו בערובה של נאשם שזוכה, או שהורשע מבלי שהוטל עליו עונש מאסר בפועל, לצורך מתן הזדמנות לתביעה להגיש ערעור על פסק-הדין.

מטרתן של ההוראות כאמור, נועדו כל כולן, ליצור פיקוח מערכתי על חשוד או נאשם, שההליך הפלילי נגדו טרם מוצה או נסתיים והאינטרס הציבורי מצדיק את המשך המעקב אחר התנהלותו.

הלכה למעשה, הוראות אלה מאריכות את תוקף הערובה ואת משך הזמן שבו היא משמשת להבטחת תכליותיה {ע"פ 10705/02 מכנושין נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 529 (2004); בש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 1135 (2003); בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר, פ"ד מח(3), 133 (1994).

נדגיש, כי סמכותו של בית-המשפט להטיל ערובה על נאשם, מוגדרת בחוק בצורה ספציפית לגבי כל מקרה ומקרה והתכליות של הערובה משתנות מהקשר להקשר ועל-כן, בית-המשפט לא יכול להטיל ערובה, אלא, אם יש לכך עילה מפורשת בחוק והמצדיקה נטילת כספו של אדם והעברתו בנאמנות לידיה של המדינה.

בדרך-כלל, כתב ערובה הניתן כתחליף למעצרו של נאשם, עומד בתוקפו כל עוד קיימת סמכות לבית-המשפט להורות על מעצרו של הנאשם ליתן צו מעצר, ולעיתים אף עד למתן פסק-הדין וכל זאת אם בית-המשפט לא קבע אחרת כאמור בסעיף 21(ה) לחוק המעצרים.

לעיתים, כתב הערובה פוקע כאשר התכלית להוצאתו מומשה או נסתיימה. עם פקיעתו של כתב הערובה החשוד או הנאשם בעניינו והערבים, מופטרים מן החיוב ועל בית-המשפט להחזיר לערבים ולנאשם את הערבונות שהופקדו על ידם בקופת בית-המשפט.

מעיון בחוק המעצרים ובחקיקה בכלל, לא מצאנו, כי לבית-המשפט הסמכות להורות "שסכום הפיקדון שמקורו בכתב ערבות שפקע יישאר בידי המדינה" {כדברי כב' השופט מ' חשין ב- בש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 1 (2001)}, ובתנאי שאין עילה לחילוטה של כתב הערבות בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור.

לעניין זה קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- בש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל, פדאור 08(9), 579 (2008)} כי "הערובה עומדת בתוקפה עד להגשמת התכלית שבשלה ניתנה, ולא מעבר לכך. פשיטא, משהוגשמה התכלית שלשמה ניתנה הערבות, ואין עילה לחילוטה בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, חובה על המדינה להחזיר את כספי הערבות למפקידיהם, כחלק מחובת הנאמנות החלה עליה בהחזקה ובשמירה של כספי ציבור".

כפי שנראה בהמשך הפרק, בית-המשפט רשאי להורות על המצאת כתב ערובה במקרים בהם הוא קובע כי לא קיימת עילת מעצר כנגד נאשם מחמת שהתביעה לא הוכיחה כי קיימת עילה כזו או קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנאשם.

"תכליתה ומהותה של הערבות/התחייבות לשיפוי במסגרת ההליך הפלילי שונה שוני מהותי מזו הניתנת בהליך אזרחי, שכן במוקד הערבות "הפלילית" ניצב האינטרס הציבורי בתקינות ואפקטיביות ההליך הפלילי. בין היתר, נועדה הערבות "הפלילית" להבטיח את התייצבות הנאשם לכל ההליכים בעניינו ולהטיל 'מורא וחשש על המשוחרר בערובה, כי במידה שלא יקיים את תנאי השחרור, יבואו הרשויות חשבון עם רעיו שחתמו עבורו'" {דברי בית-המשפט ב- ת"א (יר') 6415/04 בן דוד (לוי) ליאת נ' מדינת ישראל, תק-של 2004(4), 21875 (2004); בש"פ 653/98 ג'רבי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 44 (1998); בש"פ 4348/99 ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999); ראה גם ב' ליפשיץ "ערובה וערבות - ביחד ולחוד" משפטים כט (תשנ"ח) 239}.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' גולדברג ב- בש"פ 2708/95 {שפיגל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 221 (1995)}:

"כיוון שקיימת זיקת גומלין בין יעילותה של ההגנה על האינטרס הציבורי לבין מידת חוסנן של הערבויות, נקל להבין את מגמת חוק סדר הדין הפלילי, שאין לה אח ורע בחוק הערבות, לבצר את מעמדה של הערובה. כך מוצאים אנו, כי כאשר שיחרורו של הנאשם הותנה בהפקדת ערובה מכוח סעיף 33(ב) לחוק מבלי שנתגבשה עילה למעצרו, הרי שאי-הפקדת הערובה מהווה, לכשעצמה, עילת מעצר עצמאית, כאמור בסעיף 21א(3) לחוק.

התכלית הייחודית, שלשמה ניתנת הערובה האמורה, משתקפת לא רק במישור היחסים שבין הנאשם למדינה, אלא היא מקרינה לעבר מישור היחסים שבין הערב למדינה. בעוד שבחוק הערבות, שבמרכזו ניצבים שיקולי צדק חלוקתי, מהווה הערב חייב משני בלבד, כך שמימוש הערבות מותנה בפניה מוקדמת לחייב העיקרי שיקים את חיובו (כאמור בסעיף 8 לחוק הערבות), הרי שצו לתשלום הערבות הניתנת במסגרת החוק אינו מותנה במימוש הערבות העצמית של הנאשם. הטעם לכך הוא שלמדינה אין עניין בקבלת הכסף אלא בהרתעת הנאשם מהפרת תנאי הערבות, הרתעה ה'מגובה' גם בערב. לפיכך מובנת גם ההוראה שבסעיף 47 לחוק כי עם מותו של הערב 'אחריותו על-פי כתב הערובה בטלה וסכום ערבונו יוחזר לעזבונו', ואין בפטירת הערב כדי לחייב את עזבונו.
כמו-כן, מביא החוק גם בחשבון שנוקשות הוראותיו עלולה לגרום במקרים חריגים עוות דין לערב. כתרופה לכך הוענקה לבית-המשפט בסעיף 48 לחוק סמכות שאינה מוכרת בערבות האזרחית, שלא לצוות על תשלום מלוא סכום הערבות אלא מקצתו בלבד.

סיכומם-של-דברים, שערבות הניתנת במסגרת החוק הינה ערבות מסוג מיוחד. למדינה אין עניין בממונו של הערב או של הנאשם, ואין בממון כדי להיטיב את הנזק שנגרם לאינטרס הציבורי עקב הפרת תנאי הערובה. מכאן, שאין להכפיף ערבות מיוחדת זו למרותן של הוראות הדין האזרחי, ויש לסנן בקפידה את הוראותיו, כך שרק אלה מביניהן המתיישבות עם מהותה של ערבות זו תחולנה עליה."
(פסקה 22 לפסק-הדין)

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שחרור בערובה - מבוא