botox
הספריה המשפטית
הכתובה בבית-הדין הרבני

הפרקים שבספר:

חיוב הכתובה גם כאשר הסכום הנקוב בו גבוה ביותר מחייב את הבעל ככל התחייבות

ב- תיק מס' 5192-21-1 (רבני אזורי) {פלוני נ' פלונית, אשקלון, פורסם באתר אוצר המשפט, 08.11.01} נפסק כי:

"הבעל תבע גירושין מאשתו, ובית-הדין כבר פסק את דינו ביום יט' חשון תשנ"ד לדחות את תביעת הגירושין. הבעל ביקש העברת התיק לבית-הדין המיוחד בירושלים, אכן נקבע דיון בפני בית-הדין הנ"ל, ולאחר שמיעת הצדדים פסק בית-הדין לדחות את תביעת הבעל, ושעליו לשלם כתובה לאישה, בכתובה התחייב הבעל מיליון שקל, והאישה הסכימה שיקנה לה דירה בסך 140,000 דולר, כתמורת הכתובה. ובית-הדין פסק ביום כ"א אדר תשנ"ח, שלאחר שישלם הבעל סך 140,000 דולר בשער יציג עבור הכתובה, הצדדים יתגרשו. הבעל ערער על פסק-דין זה לפני בית-הדין הגדול, ובית-הדין דחה את ערעורו, עם-זאת הציע לצדדים לנהל מו"מ להגיע לסכום נכבד שהבעל ישלם לאישה תמורת הכתובה (מיום ד' תשרי תשנ"ט). הצדדים חזרו לבית-הדין לניסיון של פשרה ביניהם, ולאחר משא ומתן התפוצץ הדבר בלא הסכמה. והנה בפסק בית-הדין הנ"ל דנו בעיקר בתביעת הבעל לגירושין, והואיל ודחו את תביעתו לגירושין, קבעו שאין היא חייבת להתגרש בלא לקבל פיצוי נאות בסכום הנ"ל, כפיצוי הכתובה. ולא נחתו לדינא אם כתובה בסכום גבוה כזה של מליון שקל מחייבת.
השאלה המעשית העומדת לפנינו עתה, היא אם אפשר לחייב את הבעל לשלם את הסכום הנ"ל, כי אם אכן אפשר לחייבו בכך, כי אז אפשר לחייב אותו בתשלום הכתובה גם אם לא יסכים לגט. כיוון שהוא מרד באשתו, ואין לה ברירה אלא להיפרד ממנו בגט, בכה"ג חייב בכתובה מיד גם לפני הגט, (עיין שו"ע סי' קנ"ד סכ"א ברמ"א, גם במקום "יוציא ויתן כתובה", שאין כופין על הגט מ"מ כופין אותו לתת לה כתובה מיד. דין זה מתיחס בוודאי גם לתוספת כתובה. אף-על-פי שיש מחלוקת בין הראשונים: ר"ח ור"ת, אם כאשר כופין אותו לגרש חייב לשלם תוספת כתובה, אבל בוודאי אם הוא באשמתו גורם לכך (שנחייב אותו בגט), לכו"ע חייב לשלם לה תוספת כתובה... הדברים מפורשים במרדכי כתובות נ"ה - "פירש ר"ח... וכל הנך דכופין להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת... דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה, על כורחו אית לה תוספת, דאי לית לה, א"כ כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו ויפטר מתוספת... דפשיטא ליה דאית לה תוספת"). ומה שיש להסתפק כאן, הואיל ותוספת הכתובה היא בסך מיליון שקל, שהוא סכום גבוה, שלא היה לבעל בזמן שהתחייב, וגם רוב בני אדם לא ישיגו סכום כזה במשך כל חייהם, יש מקום לטעון שהבעל לא התכוון להתחייב סכום כזה, וכתבו בכתובה רק לשם כבוד האישה בעלמא, ולכן אין זה מחייב אותו היום. שאלה נוספת, האם התחייבות כזאת, שנראת כגוזמא, היא "אסמכתא", כמו "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזא", שזה אסמכתא ופטור מלשלם, הואיל וגזים ולא חשב שיוביר את השדה ויצטרך לשלם, וכן כאן בכתובה הבעל התחייב סכום מוגזם ולא חשב שיגרש ויתחייב את הסכום הנ"ל, ולכן לא חלה ההתחייבות. ולאחר עיון בשאלה זו נראה, שהבעל חייב לשלם לאשתו את תוספת הכתובה גם בסכום גבוה ומוגזם לרוב בני אדם. וברור ההלכה כדלקמן:

א. בעניין הטענה שלא היה מודע לכתוב בשטר
ראשית לכל הדיון בשאלה זו, יש להבהיר, שאין לקבל טענה של המתחייב בשטר, שלא היה מודע למה שכתוב בו, כפי שכתב הרשב"א בתשובה ס' תרכ"ט והביאו הרמ"א ביחס לכתובה(ס' ס"ו סעיף יג") "ולכן עם הארץ שבא לגרש ואמר אח"כ שלא הבין מה שכתוב בתנאים או בכתובה אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחילה בעל-פה". ואם חתם בכתב ידו, אף-על-פי שברור שלא ידע לקרוא את השטר, שכתוב ב"גופן של עכו"ם " נפסק בשו"ע חו"מ ס' מ"ה סעיף ג', מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו ". והטעם לכך כתבו הסמ"ע והש"ך שם, הואיל וסמך על נאמנות של אחרים גמר בדעתו להתחייב בכל. ולכן לא יכול לטען שלא היה מודע למה שכתוב בשטר, ועל אחת כמה וכמה שלא יכול לטעון שלא ידע שהשטר מחייב אותו. וזה אמור גם ביחס לכל מה שנכתוב בהמשך המאמר, על דברים שמבטלים טענת אסמכתא, כמו קניין, שבועה ומעכשיו וכדומה, שלא יכול לטעון שלא ידע שזה אמור בשטר.

ב. האם התחייבות בסכום מוגזם חלה
תחילה נוכיח מן המקורות שגם התחייבות בסכום גבוה במיוחד חלה. מובא בתוספות ד"ה אף-על-פי (כתובות נ"ד) "תימה, דעכשיו נהגו, שכותב חתן לכלה מאה ליטרין, אף-על-פי שאין לו שווה פרוטה, וכו'". התוספות דן שם בשאלות אחרות, אם אדם יכול להתחייב בדבר שאין לו, שהרי זה דבר שלא בא לעולם, ולמסקנת דבריו כתב שהתחייבותו חלה:
א. שאפשר לשעבד גופו להתחייב דבר שלא בא לעולם.
ב. מפני שהודה שיש לו סכום זה, אף-על-פי שאנו יודעים שאין לו. הודאת בע"ד כמאה עדים (והקצות פירש שזה קניין "אודיתא").
ע"כ תורף דבריו...
אולם, אין לתוספות כל הוה אמינא לומר שיש כאן אסמכתא, למרות שהוא סכום גבוה ביותר. כדי לסבר את האוזן עד כמה התחייבות זו גבוהה, ערך הסכום של מאה ליטרין הוא כ35 ק"ג כסף (ליטרא כסף שווה 350 גר') שהוא פי 300 מסכום הכתובה מאתים זוז (שהוא 120 גר' כסף) למ'ד כתובה דרבנן, ולמנהג הספרדים), אומנם בערך כספי של היום הוא מאה ליטרין הם כ- 20,000 ש"ח (כך מוערך בספר משפט הכתובה, יצא לאור תשנ"ה), אולם עלינו לשפוט לפי ערך הכסף שהיה בזמן התלמוד והתוס', שאז מאתים זוז היה ערך של מזונות לשנה, נמצא שמאה ליטרין הוא כמעט ערך מזונות ל- 300 שנה, שהוא בוודאי סכום גבוה ביותר שאין לרוב בני אדם, אמנם הגר"א (סי' ס"ו סקכ"ב) כתב שערך הכסף ירד בזמן הראשונים ולכן תקנו לכתוב מאתים זקוקים, ולפי זה היחס בין מאה ליטרין לבין מאתים זוז בזמן המשנה והתלמוד אינו בפער של פי 300, בכל אופן התוספות בוודאי מדבר בהתחייבות מוגזמת ובאדם. שאין לו אף "שווה פרוטה", היינו עני ביותר, שבוודאי שלא חשב שיהיה לו אי-פעם סכום כזה, ובכל זאת הואיל והתחייב חלה התחייבותו. ועוד נראה להביא ראיה מגמ' יבמות קי"ג "פקח שנשא חרשת או שוטה, אפילו כתב לה מאה מנה בכתובה קיימת, מפני שרצה לזוק בנכסיו". עצם הסכום הנקוב "מאה מנה" הוא סכום גבוה ביותר, פי 50 מחיוב כתובה רגיל, מה עוד, שמדובר כאן באישה חרשת או שוטה, שחז"ל לא תקנו לה כתובה כדי שירצו להינשא לה, ואם היו מתקנים לה כתובה "מימנעי ולא נסבי לה", נמצא שעצם התחייבותו בכתובה כלפיה הוא חידוש, מה עוד שיתחייב סכום כביר שכזה, ונחשב בגמ' כאדם "שרצה לזוק בנכסיו", ובוודאי שהגזים הרבה, ובכל זאת חלה התחייבותו. וכן כתב הרמ"א (חו"מ סי' רמ"ה ס"ב) בעניין קניין "אתן", הואיל ולפי ההלכה אפילו קנו מידו הוי קניין דברים, ולא חלה ההתחייבות, ופוסק: "ולכן כתב, דהכותב לאשתו בשעת השידוכין לעשות לה כתובה גדולה, לא זכתה כל זמן שלא כתב לה, ולכן נהגו לכתוב תנאים חדשים בשעת החופה". נמצא, שאם התחייב לה בשעת החופה "בכתובה גדולה", שבפשטות היא מעבר למקובל חלה ההתחייבות. ויש מקום לדחות ראיה זו ולומר, ש"כתובה גדולה" הינו דווקא בסכום שאינו מוגזם ביותר.

ג. תוספת כתובה לשם כבוד בעלמא
נשאלת השאלה, האם יש מקום לטעון, שבימינו כותבים בכתובה סכום גבוה רק לשם כבוד בעלמא, ולא ע"מ להתחייב. ובפרט כאשר כותבים סכום על-פי גמטריא, או מספרים שמסתיימים במספר 5 (כגון 555, 555) וכדומה, שמראים לנו שכל ההתחייבות היא למזל ולסימן טוב, ולא שהתכוון להתחייב לפי מה שראוי לתת לאישה, ע"מ לרצותה להינשא לו, או לפצותה אם יגרשנה. ואם כן אין כאן התחייבות כלל. נראה שיש לדחות טענה זו מחמת הספק, מפני שאין לבטל התחייבות ברורה בשטר אלא באומדנא בדרגה של "אנן סהדי" שלא התכוון לכך, (ואין זה דומה לשטר שיש בו לשונות סותרים, שאנו אומרים "יד בעל השטר על התחתונה". וספיקא לקולא לנתבע), ואם כן, עלינו לשער מהו סכום בלתי-סביר, שממנו והלאה נאמר שנכתב לשם כבוד ולא לשם התחייבות, ובוודאי שקשה להחליט על כך, במיוחד לאחר שראינו לעיל במקורות הגמ' שיש מתחייבים סכום גבוה מעבר ליכולתם, ונתת דבריך לשיעורין. ומכלל ספק לא נפקינן, וממילא אי-אפשר לבטל את המתחייב מן הכתוב בשטר בלא ראיה ברורה. יתרה-מזאת דווקא בימינו יש הסבר מדוע התחייב סכום גבוה כל כך. והוא, הואיל ורבינו גרשום החרים שלא לגרש אישה בעל כורחה, חרם שנתקבל באשכנז ולא פשט בכל הארצות. ובמקום שנתקבל החרם לא יוכל לגרשה בעל כורחה, אף אם יציע לה כל הון שבעולם, ואף אם יאמר הבעל שהיא מאוסה עליו, לא יוכל לגרשה בע"כ, שהשוו לגמרי אישה לאיש, ואנו אומרים שמא נתן עיניו באחרת, ואינו נאמן לגרשה. ובארצות שלא נתקבל החרם, יש ארצות שקבלו עליהם את התקנה הזאת על-ידי שנשבע לה בתקיעת כף שלא יגרשנה בעל כורחה (בנוסח הכתובות הספרדיות היום מוזכר רק החרם בעניין אסור לשאת שתי נשים "ולא ישא ולא ישדך ולא יקדש שום אישה אחרת עליה". ובאמת בכתובות הקדומות היה כתוב גם "ולא יגרשנה בעל כורחה". ונשמט, מטעם דלא מסמנא מילתא, ואין מזכירין עניין גירושין בכתובה - עיין בספר משפט הכתובה עמ' תי"א. וכך נראה פשוט שהמנהג לאסור לגרש בעל כורחה, מפני ששני החרמים הללו של ר"ג תלויים זה בזה, כמו שבארו הראשונים). וכנראה שזו הסיבה לכך, שמצאנו בארצות אלו התחייבויות גבוהות בכתובה, כדי לחזק את התקנה הזאת שלא יגרשנה בעל כורחה (ובעדות אשכנז באמת לא נהוג לכתוב תוספת כתובה גבוהה, כנראה בגלל שבין כך אינו יכול לגרשה בע"כ בגלל החרם. ויתרה-מזאת כתב הרמ"א סי' ס"ו ס"י, שבמקום שאין מגרשין בע"כ אין צריך לכתוב כתובה, שכל ענינה כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה). ולכן אין זה מופרך מן הסברא, שהבעל באמת התחייב לה תוספת כתובה בסכום גבוה, כדי שלא יוכל לגרשה בלא הסכמתה. ולפי כל זה נראה, שלא תתקבל טענת הבעל, שלא התכוון להתחייב לה, בלאראיה מוכחת. הואיל ולפנינו יש שטר חתום בעדים, וכדי לבטל אותו לא דיבספק בעלמא, אלא רק סברא ברמה של "אנן סהדי" תוכל לבטל את השטר. ובמיוחד לאחר שקיימת סברא חזקה שבאמת התכוון להתחייב לה את התוספת הגבוהה. אמנם מצאנו התחייבות בכתובה לשם כבוד בגמ' (ב"מ ק"ד), שם נאמר, שיש מקומות שנהגו לכפול את סכום הכתובה לכבודה של כלה, והחתן שכפל פטור מלשלם את כל הסכום, בהתאם למנהג המדינה באותו מקום (וכך פסק הרמב"ם הכ"ג אישות הי"א, ובשו"ע אהע"ז ס"ו, י"א), וכן מצאנו בתשובת הגאונים מנהגים שקבעו את גובה התוספת לפי הנכסים בלא להתחשב במה שכתוב בה. מובא (בשערי צדק חלק ד' שער ד' סי' ט"ז) "והתוספת המפורשת בכתובה, כך נהגו בישיבתנו, אם יש לבעל קרקע - משתלמת חצי התוספת, ואם אין לו קרקע אין נותנים לה מהתוספת הזאת... אין כותבין אותה אלא להשביח את הכתובה לכלה". נראה, שבמקומות שנהגו כך, הרי בליבו ובלב כל אדם שכך התכוון, והחיוב יהיה לפי מה שנהגו וכל זה תלוי במנהג ברור וידוע, שאפשר לומר, שבלבו ובכל כל אדם כן, אולם כל מקום שאין מנהג ברור בדבר, בוודאי שעלינו לומר, שהסכום הנקוב בכתובה מחייב אותו, כפי שהבאנו במקורות הגמרא דלעיל. למרות כל מה שאמרנו נראה שכל זאת אם כתב בכתובה סכום גבוה, שמצוי אצל חלק מהאנשים העשירים, ולכל הפחות למיעוט הניכר מהם. אבל אם כתב סכום אגדי שיש רק ליחידי סגולה בדור בלבד, הרי זה כמו "על-מנת שאעלה לשמים", ואז ברור לנו שכתב את הסכום הזה רק כגוזמה בעלמא ולשם כבודו לא כדי להתחייב בו. מפני שההתחייבות הזאת של הכתובה אינה רק במובן השלילי למנוע את גרושי האישה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, אלא יש להגם משמעות חיובית לשלם אותה לאישה, ופעמים אף שלא מרצונו, כגון במדיר את אשתו, או עובר על דת שמחייבין אותו לגרש ולתת כתובה, (ובנולד ובו מומין לשיטת ר"ת שחייב בכתובה ותוספת), וסביר שלא התחייב בסכום אגדי כזה. ולמעשה עלינו לקבוע סכום שבוודאי ממנו והלאה לא תחול ההתחייבות, ונראה לע"ד שבעניין זה נוכל לסמוך על מה שקבעה מועצת הרבנות הראשית כסכום מכסימום להתחייבות בכתובה, וקביעה זו נשלחה ב"חוזר" לכל רושמי הנישואין בשנה זו, ושם נאמר " סכום תוספת הכתובה לא יעלה על מליון ש"ח. משמע שעד סכום זה יש סבירות שהכותב התכוון להתחייב. במקרה שסכום הכתובה יעלה על מליון ש"ח, ונחליט שלא התכוון להתחייב בו, עלינו לדון כמה יש לחייב את הבעל, אם רק עיקר כתובה, או מעבר לכך ועל כך נדון בהמשך.

ד. מדוע אין בתוספת כתובה טענת אסמכתא
יש לעיין, מדוע התחייבות גבוהה של תוספת כתובה אינה אסמכתא, מאי שנא מהדין המוזכר בגמ' (ב"מ ק"ד) על אדם שקבל קרקע מחברו והתחייב לו שאם יוביר אותה ולא יעבוד בה ישלם לו אלפא זוזא, וע"ז אומר רבא "אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא". ושאלה הגמ' "מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? התם לא קא גזים, הכא כיוון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דגזים". הרי לנו, שאם מתחייב בתנאי, סכום שהוא גוזמא, אנו אומרים שזה אסמכתא ולא התכוון להתחייב, כיוון שבידו לעבד את השדה, ולא אסיק אדעתיה שיוביר ויצטרך לשלם אלפא זוזי, וא"כ גם בכתובה שהתחייב בה סכום מוגזם ובידו לא לגרש, לא אסיק אדעתיה שיגרש ויצטרך לשלם זאת, לכאורה זה אסמכתא, אולם כבר הוכחנו לעיל, שגם המתחייב סכום גבוה ביותר חייב לשלם, וצריך לבאר מדוע אין זה אסמכתא ?אולם אם באנו לדיני אסמכתא, יש לשאול על כל תוספת כתובה אפילו בסכום סביר, מדוע יש דין חיוב בתוספת כתובה, כמבואר במשנה (כתובות נ"ד) "אף-על-פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף מוסיף", לכאורה יוכל הבעל להפטר מהתחייבותו בתוספת כתובה מדין אסמכתא, על-פי הגמ' (ב"מ ס"ו) "כל דאי לא קני", היינו כל התחייבות שתלויה בתנאי מסויים נחשבת לאסמכתא. נעיין בסוגיא זו על-פי הראשונים, הרמב"ם והתוספות, שהם מקור המחלוקת בין השו"ע ורמ"א. שיטת הרמב"ם (פי"א הלכות מכירה הלכה א' ב') "המקנה בין קרקע בין מיטלטלין והתנה תנאים שאפשר לקיימם, בין התנה המקנה בין התנה הקונה, אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה וכו', בד"א כשקנה בדרך מן הדרכים שקונים בהם והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם יתקיים תנאי זה יקנה ואם לא יתקיים לא יקנה, אף-על-פי שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא, שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך, וכל אסמכתא אינה קונה, שהרי לא גמר בלבו להקנותו, וכו'" (עיין שם הלכה ג') ובהלכה ו' "וכן כל התנאים שמתנין בני אדם ביניהן, אף-על-פי שהן בעדים ובשטר, אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה, ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה לך ולא אתן לך, אף-על-פי שעשה או שהיה הדבר לא קנה, שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה". בפירוש הרמב"ם שלושה פרושים עיקריים שנוגעים לעניינינו:
א. המ"מ שם וגם הב"י בסימן ר"ז פרשו את הרמב"ם, שיש חילוק בין שהקונה מחזיק בחפץ בפועל, שאז התנאי חל ואין זה אסמכתא, לבין שאינו מחזיק בחפץ עתה שאז התנאי הוא אסמכתא. ולפי זה בכל תוספת כתובה שהאישה אינה מחזיקה בכסף, והתחייבותו לאישה מותנת בגירושין, נראה לכאורה שזה אסמכתא, כי אילו ידע הבעל שיצטרך לגרש לא היה מתחייב בתוספת.
ב. הסמ"ע (סי' ר"ז סק"ו) פירש את הרמב"ם, שהחילוק הוא מה עיקר כוונתו של המקנה או המתחייב. אם עיקר כוונתו לקניין אלא שמתנה אותו בתנאי, אז חל הקניין, אבל אם כל הקניין או ההתחייבות באה כדבר טפל לתנאי, לעשיית דבר פלוני, ואין ההקנאה עיקר בעיניו, זה אסמכתא, שעיקר רצונו לתנאי שיעשה הדבר ולא להתחייב במה שהתחייב. וההבחנה בדבר על-פי הלשונות, אם משתמש ב"על-מנת" משמע שהקניין עיקר, ואם בלשון "אם" משמע שעיקר כוונתו לקיום התנאי ולא לקניין.
ולפי פירוש זה יש לעיין, מה יהיה הדין בנידון דידן בתוספת כתובה, הואיל ולשון התנאי לא כתוב בנוסח הכתובה, עלינו לדון האם עיקר כוונתו להתחייב כתובה, או שהעיקר בעיניו לשאת אותה לאישה, ואגב זה התחייב לה כתובה, ומכימה (מלשון אסמכתא) יגרשנה על-ידי התחייבות הכתובה, וא"כ התחייבות תוספת הכתובה טפילה לנישואין, וממילא זה אסמכתא. או שאין התחייבות הכתובה והתוספת טפלים לנישואין וכוונתו להתחייב בלא אסמכתא. ועל-פי מה שיבואר להלן בהרחבה, שהתחייבות הכתובה והתוספת אינם טפלים לנישואין, אלא ממהות הנישואין, שכן אסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ואף תוספת כתובה התחייב לה כדי להקשות עליו להוציאה, וכתמורה להסכמתה לנישואין נמצא שהתחייבות הכתובה והתוספת היא עיקר בהתחייבות הנישואין, ולכן נראה לפי סברת הסמ"ע ברמב"ם אין בזה טענת אסמכתא. ג. הגר"א על הרמב"ם (השמטות להלכות מכירה) מישב דברי הרמב"ם: שלפידבריו בכל תנאי יש בעיה של אסמכתא, כפשטות הגמ' "כל דאי אסמכתא היא", אא"כ אמר מעכשיו (עין שם). ולפי זה עולה וניצבת הקושיא מדוע כתובה שחיובה מותנה בגירושין אינה אסמכתא? התוספות (ב"מ סו) ד"ה "ואי אמר קני" באר את הגמ' "כל דאי לא קני" שאסמכתא תהיה רק בסוג תנאי כזה שיש בו איזה הגזמה. וז"ל: "דחשיב כמו גזים, לפי שאין אדם רגיל למכור קרקעותיו כלל, ובסמוך גבי חמרא, דאמר: "כל דאי לא קני", אע"ג דחמרא למכירה קאי, התם נמי כמו גזים, לפי שעדין לא היה זמן מכר היין ונותנו עתה בזול". היינו, כיוון שהיין התייקר לאחר מכאן ויהיה הפסד למתחייב, אפשר לראות זאת כגוזמא, שלא התכוון להתחייב בדבר שבידו לעשות, והוי אסמכתא. מסקנת דברי התוס' כאן והתוס' (ב"מ ע"ד). ד"ה "הכא לאו בידו", נזכרת בפסק הרמ"א (סי' ר"ז סי"ג) וז"ל: ויש אומרים, דג' חלוקין בדיני אסמכתא:
(א) דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, כגון דאמר לו: קנה לי יין ממקום פלוני, ואם לא תקנה תתחייב לי בכך וכך, דזה אינו תלוי בו, דדילמא לא ירצו למכור לו, הוי אסמכתא בכל עניין ולא קנה.
(ב) ומה שיש בידו לעשות - אם לא גזים, כגון שאמר: אם אוביר ולא אעבור אשלם במיטב, לא הוי אסמכתא וקניא, אבל אם גזים ואמר: אם לא אעבור אשלם אלפא זוזי - הוי אסמכתא ולא קניא.
(ג) אבל אם אין בידו לגמרי ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו שאינו יודע אם ינצח או לאו, ודאי גמר ומקני מספק. "ולפי זה יש לדון בהתחייבות של כתובה אם זה לגמרי בידו, שהרי מצד אחד הגירושין הם רק ברצון הבעל, אבל מצד שני יש מצבים שאנו כופין אותו לגרש, כגון מי שנשא אישה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו להוציא ולתת כתובה, וכן מי שנולדו בו מומין שכופין לגרש, וזה אינו בידו. אמנם במקרים אלו פסק ב"ש (סי' קנ"ד סק"א) על-פי רבינו חננאל שחייב לה כתובה ואין לה תוספת "כי למישקל ולמיפק לא הקנה לה". משמע שאין לה תוספת כתובה בגלל אומדנא זו, ולא בגלל שזה אסמכתא. אבל לפי ר"ת בכל אלו שכופין לגרש יש להן גם תוספת, (והד"מ דן בדברי ר"ח, שקבע שאין לה תוספת, "בבאה מחמת טענה", האם גם בשאר המקומות שכופין אין לה תוספת כתובה שיש לחלק ביניהם, ואין כאן המקום להאריך), דוגמא נוספת לגירושין שאינם בידו, כשנתגלתה אשתו כאישה רעה שנאמר בגמ' שמצווה לגרשה, ועדין יש לה כתובה ותוספת אומר רבא "אישה רעה כתובתה בצידה" (יבמות ס"ג), הרי לנו שגם במצב כזה שאינו בידו חייב לה כתובה ותוספת זאת ועוד, הרי חיוב הכתובה הוא גם במיתת הבעל וזה אינו בידו, ולפי כל זה הרי חיוב הכתובה דומה לבידו ולא בידו, ומדוע חייב תוספת כתובה אף בלא "גזים" ה"ז אסמכתא?

ה. התחייבות הכתובה - היא מידית
יש לחקור מתי חל חיוב הכתובה, האם החיוב חל מזמן הנישואין, אלא שהוא מותנה בגירושין או במיתת הבעל, או שכל החיוב חל רק עם פקיעת הנישואין בגירושין או במיתת הבעל. בפשטות, התחייבות הכתובה חלה מיד, שהרי הנכסים משתעבדים מיד עם הנישואין, (ולכן כתובה שנכתב בה זמן מוקדם פסולה, מפני שיעבוד הכנסים שבה משעת נישואין). אולם לכאורה יש ראיה שלא נתחייב בכתובה עד שעת גירושין או מיתת הבעל. מובא בגמ' (כתובות נ"ג) שארוסה שמתה בעלה אינו חייב בקבורתה. ומבארת הגמ' "מאי טעמא? אמר רב הושעיא: שאין אני קורא בה, לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי", ופרש"י שם: "הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום". אולם זה ברור, שהנכסים משתעבדים משעת נישואין, וצריך לפרש שכוונת רש"י לומר, שאם יגרש אותה ישתעבדו הנכסים למפרע משעת נישואין. והנה בחידושי הגרנ"ט כתובות סימן מ"ד כתב שחיוב הכתובה הוא רק בזמן הגירושין, ומ"מ גובה ממשועבדים מזמן הנישואין, כיוון שהנישואין הם הגורם לחיוב כתובה. וכך הוא מסביר מדוע זרק חץ וקודם שהזיק מת, שמבואר בנמוק"י, בפרק כיצד הרגל, שגובים מנכסיו והרי החיוב שלו חל לאחר שמת, ואז אין לו כבר נכסים, שזכו בהם בניו, ומכאן הוא מסיק שהשיעבוד חל בשעת "סיבת החיוב" זריקת החץ. וכך הוא מסביר גם את התוספות בכתובות ריש פרק אלו נערות, במי שבא על בתו ומת קודם העמדה בדין, שאז הוא גובה מנכסיו כיוון שהקנס לעצמה, שהיא כבר ברשות עצמה. ואף-על-פי שבקנס החיוב הוא בשעת העמדה בדין, ואז כל נכסיו שייכים לבניו, ולכן צריך לומר, שהשיעבוד של החיוב הזה חל משעת "סיבת החיוב" שהוא שעת האונס. דבריו של הגרנ"ט מחודשים ביותר, קשה להבין חיוב אין כאן ושיעבוד נכסים יש כאן. כי הנכסים דינם כערב, וכשאין חייב אין ערב. אלא בפשטות נראה להסביר (בשתי הדוגמאות שמביא הגרנ"ט), שגם החיוב חל משעה ראשונה, אלא שהוא מותנה בכך שיתקיים בו תנאי החיוב שיבוא אח"כ, כגון בחץ חיובו של המזיק הוא משעה שירה את החץ, אלא שהדבר מותנה בכך שהחץ יזיק לבסוף. וכן האונס את בתו עשה מעשה שמחייב קנס, אלא שהדבר מותנה בכך שבית-הדין יחייב אותו, וכיוון שחייבוהו בית-הדין חל החיוב למפרע משעת האונס. אלא שאם כן קשה, אם החיוב בקנס חל למפרע משעת האונס, הרי באותה שעה קנסה לאביה? נראה לומר, הואיל והאב זוכה בקנס של בתו מכוחה, וכל זמן שהקנס היה מחוסר גוביינא לא היה יכול לזכות בו, וכיוון שמת לפני העמדה בדין, ואחר-כך זכתה בזה הבת כשהיא ברשות עצמה, הרי קנסה לעצמה (ועיין ב"ק ל"ג בתוספות ד"ה "איכא בינייהו", ריטב"א מכות ה'. שבקנס אין דנים אותו למפרע אלא משעת העמדה בדין, וזה ביחס לכאשר זמם, וצריך לבאר כל מקרה לגופו, ואין כאן המקום להאריך). וכך כתב "מנחת שלמה" (תנינא ב-ג', סימן קל"ז) בפירוש, שחיוב הכתובה הוא משעת נישואין, והוכיח מזה נשתעבדו הנכסים משעת נישואין (ועיי"ש עוד שהאריך להוכיח דלא כהגרנ"ט מתוספת כתובה, שעל זה אי-אפשר לומר שסיבת החיוב של התוספת היא משעת נישואין, שאין תקנת חז"ל מחייבת להוסיף כתובה, ובכל זאת חלה ההתחייבות והשיעבוד מזמן הנישואין). והנה הרא"ש (ריש פרק אע"פ) הקשה קושית התוספות איך חתן יכול להתחייב אפילו מאה מנה אם אין לו עכשיו, והוסיף בקושיתו, וז"ל: "וגם אינו מחוייב בהן", "וגם אין משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד, אלא לכשתתאלמן או תתגרש" (וראיה לחידושו של הגנ"ט). משמע בפשטות דהכתובה אינה חוב שחל בשעת נישואין, אלא רק לכשתאלמן או תתגרש. אולם לפי זה חוזרת הקושיא אם כל החוב חל רק כ"שתגרש, איך משתעבדים הנכסים משעת נישואין ?המנחת שלמה (שם) פירש את דברי הרא"ש כנ"ל, שבוודאי החיוב של הכתובה חל מיד משעת נישואין, אלא שחוב הפירעון הוא רק לכשתאלמן או תתגרש. ונראה לבאר דבריו, שהרא"ש סבר שהוה אמינא, שהתחייבות כזאת לפרוע לאחר זמן היא כמו קניין דברים להתחייב בעתיד, קמ"ל שכל שההתחייבות חלה מיד, אף-על-פי שהפירעון יהיה לאחר זמן, חל השיעבוד על גופו מעכשיו. ואם כנים דברינו שההתחייבות הכתובה היא מיד משעת הנישואין, נראה שאין כאן טעמת אסמכתא. ותחילה נדון בשאלה אם מ"עכשיו" מבטל טענת אסמכתא.

ו. האם ומתי "מעכשיו" - מבטל טענת אסמכתא
בגמ' ב"ב ס"ו: מבואר שכדי לסלק חסרון אסמכתא יש לעשות קניין שיחול מעכשיו "דאמר ליה קני מעכשיו". בעניין זה מצאנו מחלוקת הראשונים. הרמב"ם והתוספות, ונדון לפי כלאחד מהם לענייננו. הרמב"ם פי"א הלכות מכירה ה"ז כתב וז"ל: "כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה, שאילו לא גמר להקנותו לא הקנה ומעכשיו". ובפשטות משמע, שמעכשיו מועיל לבטל כל אסמכתא, בין שהיא בגלל תנאי שאינו גומר ומקנה, ובין שהיא בגלל סכום מופרז שהוא כקנס. וכך פסק גם המחבר בשו"ע סי' ר"ז סי"ד. הסמ"ע שם סקל"ח הוסיף, שלא די בקניין סודר, שהוא בהכרח קניין מעכשיו "דאל"כ איך יקנה אחר דהדרא סודרא למריה אלא צריך לומר בפירוש מעכשיו" (נראה שעל-פי דבריו מתורץ קושית התוס' מדוע בגמ' נדרים אמרו דקנו מידיה בבית-דין חשוב, אף-על-פי שהיה קניין סודר שהוא כמעכשיו, ותירץ התוס', שע"כ צריך שניהם גם מעכשיו וגם בית-דין חשוב, אבל הרמב"ם שסובר שדי ב"מעכשיו", לסלק אסמכתא למה צריך בית-דין חשוב? ולפי הסמ"ע ניחא, שקניין סודר אינו מספיק, וצריך לברר דבריו שרוצה שיחול הקניין "מעכשיו", כיוון שרוצה לסלק טענת אסמכתא אנו צריכים לדעת שרצונו בקניין באמירה מפורשת). נשאלת השאלה, כיצד נדון בכתובה שחיובה חל למפרע משעת נישואין, והקרקעות משתעבדות "מעכשיו", אולם לא נאמר בה בפירוש "מעכשיו", האם יש בה טענת אסמכתא? נראה לומר, שמה שצריך לומר "מעכשיו" בפירוש זה כאשר מדובר בקניין שאין כל נפ"מ מעשית אם הקניין יחול מעכשיו או לאחר זמן, וכל הצורך "במעכשיו" הוא רק להוריד טענת אסמכתא. אולם בכתובה שהקרקעות משתעבדות מ"עכשיו" מזמן הנישואין, הרי זה כאומר בפירוש מעכשיו, וה"ז מסלק טענת אסמכתא. אחר כך מצאתי שיש כתובות כתוב בהם בפירוש "מעכשיו" "וקנינא מהחתן הנזכר בקניין גמור במנא דכשר למיקני ביה מעכשיו כראוי וכתקנת חז"ל", ונראה שהנוסח הזה בא לברר יותר את ההתחייבות שהיא "מעכשיו", וגם במקום שלא נאמר בפירוש כאילו נאמר (ועוד כתב הסמ"ע שם סקל"ו לדייק בלשון הרמב"ם, שאם התנאי הוא שאם יעשה דבר פלוני אתחייב בכך וכך, וכל מגמתו למנוע עשיה, אין בזה אסמכתא, דלא היה לעשותו. ולפ"ז חיוב הכתובה יעשה מעשה ויגרש, ושלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואם כן אין כאן כלל אסמכתא. אולם הסמ"ע שם מוכיח מלשון הטור שגם זה אסמכתא). שיטת התוספות (ב"ב ס"ו) ד"ה "ומניומי", שמעכשיו מועיל רק בדוגמא המוזכרת בגמ' שם, שבה האסמכתא היא במדרגה קלה. וז"ל "דהכא קני טפי מבעלמא, שבתחילת המשכנתא הוי קצת כעין מקח וממכר, שמקנה לו כל הקרקע להשתעבד לו בתורת משכון, וגם עשה לו טובה בהלוואה, הלכך כשמתרצה לו שהיא שלו אם יתן לו עד ג' שנים יש בדעתו לקיים ולא להסמיכו על דבריו אמר כן, אלא גומר בדעתו להקנות לו". וכך פסק הרמ"א בשו"ע שם. וכתב נתיבות המשפט "שם סקי"ז שאי-אפשר לומר שבכל התנאים לא מהני מעכשיו, דהא כל הש"ס מלא מזה, שאם מתנה על-מנת להחזיר, או מעכשיו, מהני. אלא ודאי רק באסמכתא של קנס סובר הרמ"א שלא מהני מעכשיו. ולענ"ד לא הבנתי את הצורך בחידושו, שכן רק לפי הרמב"ם כל תנאי יש בו בעיה של אסמכתא, על-פי הגמ' "כל דאי אסמכתא היא". אבל לפי הרמ"א, שהולך בשיטת התוספות, שרק ב"גזים" יש אסמכתא. וא"כ בוודאי שכל התנאים שמתנים שאין בהם גוזמא אין בהם כלל טענת אסמכתא אפילו בלא מעכשיו. ולכן נראה שאין צורך לחידושו של הנתיבות, ובין כך לפי הרמ"א בתנאי דלא גזים אין אסמכתא. וצ"ע לפי שיטת הרמ"א, ש"מעכשיו, לא מהני לסלק אסמכתא, אם יועיל מ"עכשיו" בכתובה, בתוספת שאינה גוזמה. כיוון שהוכחנו שחיוב הכתובה הוא פעמים בידו ופעמים א בידו, ואז כל התחייבות נחשבת לגוזמה, וא"כ לא יועיל "מעכשיו", או שרק בקנס גמור סובר הרמ"א שלא יועיל "מעכשיו", אבל בהתחייבות שאין בה גוזמה, אף אם היא "בידו ולא בידו" יועיל מעכשיו. והנה ממקור דינו של הרמ"א שהוא התוספות נראה לדייק, שדווקא ב"הלווהו על שדהו " שעשה לו טובה, וגם הוא דרק מקח וממכר מועיל מעכשיו, ולא במקרה דנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מדוע בהתחייבות בתוספת כתובה אין חשש אסמכתא?

ז. התחייבות הכתובה - היא התחייבות החלטית
לעיל הוכחנו, שחיוב הכתובה הוא מזמן הנישואין, או טלם בפשטות הוא מותנה בגירושין או במיתת הבעל כפי שנראה מהגמ' (כתובות נ"ג). אומרת, שארוסה שמתה, בעלה אינו חייב בקבורתה, ומבארת הגמ' "מאי טעמא? אמר רב הושעיא: שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי" ופרש"י שם "הלכך כל זמן שלא מת ולא נתגרשה לא נשתעבד לה ולא יורש ממנה כלום". לפי זה לכאורה הכתובה היא חוב שמותנה בגירושין או במיתת הבעל, ואם מתה היא לא נשתעבד לה. ובפשטות נראה שכל החיוב חל בגלל הגירושין או מיתת הבעל, ואז השיעבוד נעשה למפרע משעת הנישואין. ויש להעיר, שהרא"ש שם סימן כ"ה פירש שיש מחלוקת בדבר בגמ' בין ר"ל ור' הושעיא, וז"ל: "אמר ר"ל: ארוסה שמתה אין לה כתובה, פירוש אין הארוס חייב לקוברה תחת כתובה שיורש ממנה, כי חכמים תקנו שיקבור איש את אשתו תחת נדוניא שהכניסה לו, ולא תחת כתובתה, וארוסה אביה יורש נדוניתה". נמצא, שלפי ר"ל גם במתה היא, הבעל חייב לה כתובה אלא שהוא יורש את כתובתה. וא"כ חוב הכתובה הוא החלטי ואינו מותנה, אלא שזמן הפירעון שלו הוא בגירושין או במיתת הבעל, ולפי זה בוודאי שלא שייך בזה אסמכתא. אולם גם לדעת ר' הושעיא שחוב הכתובה מותנה בגירושין או במיתת הבעל, נראה שאין זה תנאי רגיל, שכל סיבת חיובו תלויה בקיום התנאי שיקרה אח"כ, ורק השיעבוד חל למפרע "מעכשיו", אלא שכל סיבת חיוב הכתובה נעוצה בנישואין, ולכן חיוב זה הוא החלטי ואינו מותנה אלא שאם היא תמות יופקע החיוב. בגלל שלא יתקיים בה לעולם "משתינשאי לאחר וכו'" (וחידוש זה למדנו ממדרש כתובה, שהפירעון תלוי בכך שתוכל להינשא לאחר), וכיוון שלעולם לא תבוא לידי פירעון מופקע החיוב (אנו מוצאין עוד חידוש שלמדו ממדרש כתובה לקולא לאישה, אם הותרה להינשא בעד אחר, שתינשא ותיטול כתובתה, אף-על-פי שאין האחים יורשים לנחלה על פיה (עיין יבמות קט"ז), ולכאורה למה הקלו בממון שבכתובה? אלא לפי דברנו, הואיל ובעצם הבעל חייב לה כתובה מכוח הנישואין, חיוב שהוא החלטי, הקילו לעניין פירעון לומר, כיוון שהותרה להינשא תיטול כתובתה). ובאור הדברים, הלכה היא שאסור לאדם לשהות עם אשתו בלא כתובה. כדעת ר"מ שאומר "כל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילת זנות" (כתובות נ"ד), וטעם הדבר מפני שתקנו כתובה" כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" (יבמות פ"ט), וכאשר אין לה כתובה קלה בעיניו להוציאה והוי כבעילת זנות. ואם כן חיוב הכתובה הוא ממהות הנישואין, שעל-ידי זה לא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ויתרה-מזאת, הגמ' (כתובות נ"ו). אומרת שהמתנה על-מנת שלא תהיה לה כתובה, הוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, ואף לפי ר' יהודה, שהמתנה בדבר שבממון תנאו קיים, כאן עשו חיזוק לדבריהם יותר משך תורה, ותנאו בטל. והנה התוס' שם ד"ה "הרי זו מקודשת" מקשה מדוע המתנה "קרע כסותי והפטר" אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ומתרץ, וז"ל: "ועי"ל, דנזיקין לא דמו לקדושין, דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין, דאין לך קדושין שאין לה כסות ועונה... אבל גבי נזיקין לא שייך למימר הכי ש"בקרע כסותי והפטר" אינו מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא מוחל על חוב. (ויתרה-מזאת למדנו מגמ' (ב"מ צ"ד) "מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה, והשואל פטור מלשלם", וביארה הגמ' שם שזה אפי' אליבא דר"מ דס"ל שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל משום שמעיקרא לא שעבד נפשיה. למרות שמשנה מדין שומרים של תורה, אינו אלא כמוחל חוב בעלמא, למדנו מכאן שחיוב המזונות הוא מחיובי האישות, ולכן אם מתנה להפטר מהם הוי בקודשין לחצאין!) ולפי זה צריך להבין מדוע אי-אפשר להתנות להפטר מכתובה, כמו להפטר מחוב ? צריך לומר שחיוב הכתובה הוא חלק ממהות הנישואין, משום שעל-ידי הכתובה האישה יודעת שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, ולכן המתנה על כך כאילו מתנה לעשות "נישואין לחצאין". והנה למ"ד כתובה דרבנן, הרי טעמה אמור בגמ' (יבמות פ"ט). "מאי טעמא תקנו רבנן כתובה, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה". אולם נראה שגם למ"ד כתובה דאורייתא טעמה הוא כנ"ל. כך משמע מתוס' (כתובות י'). ד"ה "אמר רב נחמן "שמישב את הלשון" תקנו רבנן כתובה "גם למ"ד כתובה דאורייתא, ששייך באלמנה שכתובתה לכו"ע מדרבנן, אולם הטעם נשאר גם בדאורייתא" שלא תהא קלה בעיניו להוציאה", ולכן במקום שלא שייך טעם זה, כגון במקום שקנסו "תצא מזה ומזה", אמרו שאין לה כתובה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. ונראה שלמדו את הטעם הזה מהמקור בתורה שממנו למדו כתובה, שנאמר בתורה על אונס נערה "כסף ישקול כמוהר הבתולות" - ומכאן למדו: שיהא זה כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה, מכאן סמכו חכמים לכתובת אישה מן התורה" (כתובות י'). משמע מכאן, שקניין הנישואין מחייב כתובה, שהיא כמוהר הבתולות, אלא שזמן הנתינה משתנה בין אונס לבין נושא אישה. באונס שלא יוכל לשלחה כל ימיו, ואינו יכול לגרשה בכל כורחה נותן לה את ה"מוהר" מיד, אבל בנושא אישה, הוא מתחייב לה כתובה ואינו נותן לה מיד, כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ולכן נפסק בשו"ע (אהע"ז סי' קע"ז ס"ג) "האונס את הבתולה חייב לישא אותה... לפיכך אינו צריך לכתוב לה כתובה". היינו, כיוון שכל טעם הכתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, לכן באונס שבין כך אינו יכול להוציאה לא תקנו לה כתובה. ומכאן למד הרמ"א (סי' ס"ו ס"י) "שבמדינות אלו שאין מגרשין בעל כורחה של אישה משום חרם ר"ג, היה אפשר להקל בכתיבת כתובה, אבל אין המנהג כן, ואין לשנות" (משום שיש לחלק בין חדר"ג שהוא מדרבנן, לאונס שאסור לגרש מן התורה). מכל זה נראה שגם למ"ד כתובה מדאורייתא, הטעם הוא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכך נראה גם ממה שהגמ' (כתובות נ"ו). אומרת, ששייך מתנה עלמה שכתוב בתורה, באומר ע"מ שאין לך כתובה, גם למ"ד כתובה דאורייתא, משמע שאין הכתובה חוב בעלמא שחייבה תורה את הנושא אישה, שאפשר למחול עליו, אלא שחוב זה הוא ממהות הנישואין, וכשמתנה על כך ה"ז כנישואין לחצאין, וזה מפני שבלא כתובה קלה בעיניו להוציאה, ולכן נחשב כמתנה ע"מ שכתוב בתורה. וכך אפשר להבין את הגירסא בגמ' (סנהדרין כ"א) שפילגש היא אישה בקידושין ובלא כתובה, ולכאורה אינו מובן הרי אם קדשה היא אשת איש מדאורייתא, ולמה נחשבת כפילגש? אלא כיוון שאין לה כתובה וקלה בעיניו לגרשה, דומה עליו כפילגש. למדנו מכאן שחיוב הכתובה הוא ממהות הנישואין. זאת ועוד, כבר הבאנו לעיל שהכתובה נקראת "מוהר הבתולות", היינו כסף שמגיע לבתולות הנישאות, והוא כעין נדוניא שקבעה לה תורה, או שתקנו חז"ל, לתת לאישה הנישאת. אלא שזמן הפירעון נקבע עם הגירושין, כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה. ברם, אנו מוצאים שגם אם מת הבעל ולא שייך הטעם הזה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה החיוב אינו פוקע, מפני שהכתובה מגיעה לה בגין נישואיה אליו, והבעל מחזיק בכסף זה כמו שמחזיק בנדוניא של האישה עד פקיעת הנישואין, אולם אם מתה היא, סוברת הגמ', שפוקע החיוב הואיל והיא לא תוכל לקבל זאת באופן אישי ולהנשא לאחר.
ולכן נראה שהחיוב של הכתובה חל מיידית עם הנישואין, והוא חיוב החלטי ואינו מותנה, אלא שאם מתה היא, ולא התקיים בה "משתינשאי לאחר" מופקע ממנו החיוב. וכמו שאנו אומרים על כתובה שהיא ממהות הנישואין והיא חיוב החלטי, כך גם תוספת כתובה, ש"תוספת כתובה ככתובה דמי" (כתובות נ"ה) לכל דבר, שגובה אותה מנכסים משועבדים משעת נישואין, וכל הטעם שבגינו תקנו כתובה, שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, מתרחב גם על תוספת כתובה, שפוסקלה מהאי טעמא לגרום לעצמו שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ולכן מצאנו בר"ן (דף כ"ז: בדפי הרי"ף) שמורדת מפסידה מתנות שקבלה מבעלה, "דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", אבל תוספת כתובה לא תפסיד, אלא-אם-כן עמדה במרדה ד' שבתות שהפסידה כתובה, דתוספת כתובה ככתובה. והטעם לכך הוא שכל זמן שיש לה כתובה, חז"ל לא רוצים שתהיה קלה בעיניו לגרשה, ולכן יש לה גם תוספת כתובה, ואינו כמתנה בעלמא שהפסידה מיד. ומכל זה נראה שגם תוספת כתובה היא חיוב החלטי בלתי-מותנה ככתובה. ולפי זה לא שייך בתוספת כתובה טענת אסמכתא, כי טענת אסמכתא שייך בהתחייבות מותנת, כלשון הגמ' "כל דאי אסמכתא הוא", וזה פותר גם את השאלה שכתובה מוגזמת תהיה אסמכתא, שזה הכל אם ההתחייבות הזאת היתה מותנת, אבל כיוון שהתחייבות הכתובה היא מידית והחלטית משעת נישואין אלא שזמן הפירעון שלה בגירושין ובמיתת הבעל אין זה שייך כלל לדין אסמכתא, וחיובו חל. והנה אם היינו אומרים שתוספת כתובה דגזים היא אסמכתא, יש מקום לשאול על כל התחייבות של תוספת כתובה, שהיא לעולם מעבר למה שקבעו חז"ל (והיא דומה למתחייב יותר "ממיטבא", וממילא היא גוזמא), מדוע חל החיובולא נאמר שזה אסמכתא, שלא חשב שיתגרש ויצטרך לשלם לה תוספת? אלא צריך לומר, כדברינו לעיל, שהתחייבות הכתובה היא התחייבות החלטית ולכן לא שייך בה אסמכתא. זאת ועוד, נראה שבתוספת כתובה לא שייך "גזים כלל" כיוון שהוא רוצה לשאת אותה לאישה, ושנשאת לו, הרי קבל את תמורת התחייבותו, ואין זה דומה לקנסות שקונס עצמו, שכאן התחייבות הכתובה היא תמורה לנישואין, והכל תלוי לפי מה שהוא אדם, ולא שייך לומר "גזים", ואף בסכום גבוה ביותר שקבל על עצמו ברצון שלא לגרשה עד ישילם לה סכום זה, והגביל עצמו אליה בהתחייבות ממונית גבוהה, אף באופן שלא יוכל לגרשה לעולם, ובתמורה לזאת היא נשאת לו. ועיין בכתובות נ"ו. הלכה כר' אלעזר בן עזריה שתוספת כתובה מתחייב משעת נישואין, ובגמ' שם הסתפקו אם חיבת ביאה קונה או חיבת חופה קונה, משמע שחיבת הנישואין היא הסיבה שהתחייב בתמורתה את התוספת. ועפ"ז פירש החזו"א את שיטת ר"ת שאף אם כופין אותו להוציא חייב לה תוספת כיוון שכבר התחייב לה בתמורה לחייבת ביאה.

ח. במקום דגזים והוי אסמכתא, האם חייב לשלם את החלק שאינו מוגזם?
חלקו הראשונים בדבר. דעת הרי"ף (ב"מ דף ס"א, בדפי הרי"), שאם אמר "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזא" אף-על-פי שזה אסמכתא ולא חלה התחייבותו, בכל אופן חייב לשלם "במיטבא". "דכיוון דשעור מאי דאוביר בשוי הוא דיהיב, שיעבודי שיעבוד נפשיה וגמר ומקני". הכא נמי לעניין אלפא זוזי, מאי דהוסיף על שיעור דראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שעביד נפשיה, אבל שיעורא דראויה לעשות איתיה בכלל אלפא זוזי, ושיעבודי משתעבד בגויה ומחייב ביה, ומאי דפייש עליה, אמרינן אסמכתא היא ולא מחייב ביה". וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שכירות הי"ג, וז"ל: "אבל אם אמר, אם אוביר ולא אעבוד אשלם מאה מנה, הרי זה אסמכתא, ואינו חייב לשלם אלא פי מה שראויה לעשות בלבד". למרות שגם על מיטבא צריך שיעבוד מיוחד, כפי שכתב שם, וז"ל: "אלא שהתנה לשלם במיטבה ולפיכך גמר ומשעבד עצמו". (וכך כתב הב"י סי' שכ"ח שהרמב"ם ס"ל. כהרי"ף). הרי לנו, שגם בהתחייבות דגזים, שלא חלה בגלל אסמכתא, אין ההתחייבות בטלה מכל וכל, ולכל הפחות חלה ההתחייבות על מה שראוי לו להתחייב, היינו במיטבא, שעל זה אנו אומרים שגמר ומשעבד נפשיה. לעומתם, דעת הרא"ש (פרק ט' סעיף ז') דהואיל וההתחייבות על "אלפא זוזא" לא חלה כל ההתחייבות בטלה לגמרי, ואינו חייב אף מיטבא. אלא שפסק כהרמב"ם והרי"ף ולא מטעמם, דכיוון שכך היה המנהג להתחייב מיטבא, אף אם לא כתב חייב (כמו "אחריות טעות סופר"), שמסתמא כך רצה להתחייב. והנה השו"ע (ס' שכ"ח ס"ב) פסק כהרמב"ם והרי"ף, וז"ל: "ואם התנה, אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא, ואינו חייב לשלם, אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד". יסוד בדבריהם של הרי"ף והרמב"ם מבוססים על הסברא שאם המתחייב הגזים ואמר אלפא זוזא, אף-על-פי שלא התכוון להתחייב כל כך הרבה אין זה אומר שלא רצה להתחייב כלל, אדרבה אנו רואים בוודאי רצונו להתחייב, אלא שהפריז על מידותיו, ולכן אף-על-פי שלא חלה התחייבות על כל הסכום שהתחייב, ההתחייבות חלה על מה שלא הגזים, מפני שיש לו גמירות-דעת להתחייב בסכום הראוי להתחייב. ולפ"ז נראה ללמוד מכאן, על כתובה שיש בה תוספת גבוהה במיוחד כמיליון שקל, שאף אם נאמר שלא התכוון להתחייב כל כך, למרות זאת, ישלם כפי שישערו בית-הדין, שאין זה סכום מוגזם, והיו מחייבים אותו אם היה כתוב לכתחילה בכתובה. והואיל ואנו משערים שאם היה כתוב בכתובה לכתחילה הסכום של 140,000 דולר היינו מחייבים אותו, גם עתה נחייב אותו בסכום זה. וכיוון שבנידון דידן בעלי הדין הולכים בשיטת מרן המחבר שפוסק כהרמב"ם והרי"ף, אפשר לחייבו בסכום של 140,000 דולר, שאינו "גזים", ואם היה כתוב מעיקרא לא היינו מסתפקים בו שחייב. אולם יש מקום לחלק ולומר, שהשיעור של "מיטבא" הוא שיעור אובייקטיבי, "כפי מה שראויה לעשות בלבד" אבל בנידון דידן בתוספת כתובה, אין אנו יודעים מה ראוי לאותו אדם להתחייב, וכיוון שלא גילה לנו זאת, כמה ראוי לו להתחייב. אי-אפשר לחייבו כלל בתוספת כתובה. או כלך לצד שני, ותאמר הואיל והתחייב בכתובה סכום מוגזם אנו מורידים את ההגזמה, וחלה ההתחייבות על כל הסכום שאנו משערים שאינו מוגזם, וצ"ע. ונראה שגם לפי הצד בחקירה הנ"ל, שמשלם לה רק במיטבא, היינו מה שהפסיד לה, מבחינה אובייקטיבית נראה שאין זה רק עיקר כתובה בלבד, אלא יש לשער מה שהפסידה בגירושין. לפי הבושת שביישה, ולפי הזמן שעגנה, וכל זה נכלל בחיוב ב"מיטבא" לפי שיטת הרי"ף, שחייב לה אף-על-פי שלא נכתב בפירוש בכתובה. והנה בעניין מי שמבטל שידוך, יש הסוברים שאף אם לא כתוב בשטר התנאים שהתחייב בקנס - הוא חייב לשלם לפי הנהוג (עיין אוצר הפוסקים ס' נ'סקמ"ב), ועיין בפד"ר כרך ה' עמ' 326 שכתבו שמאחר והדין זה שנוי במחלוקת אין מוציאין מידו. אבל בנידון דידן שכתוב בכתובה סכום גבוה הרבה יותר, ולפי הרי"ף אף במקום שלא חל החיוב במלואו, חייב לשלם מה שהפסיד נראה שכאן יהיה חייב לשלם את הסכום שבית-הדין יחליט עליו כפיצוי לאישה. ויש להוסיף לכך מה שהנהיגו הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל לפסוק פיצוי כתובה במקום שאין האישה גורמת לגירושין (אוסף פד'ר ורהפטיג עמ' קנ"ז), אעכו"כ במקום שהבעל התחייב לה יותר מזה, שאנו נדון לחייבו בסכום הראוי לו להתחייב לה.

ט. לשונות שטר כתובה המבטלים אסמכתא
נוסף לכך, נוסח השטר כתובה שלפנינו יש בו כמה לשונות המבטלים את החשש לאסמכתא.

1. דלא כאסמכתא
בשטר הכתובה כתוב "דלא כאסמכתא" וי"א שמועיל לבטל אסמכתא, אמנם הדעה העיקרית להלכה, שאין זה מוציאו מידי אסמכתא, וכך פסק השו"ע סי' ר"ז סי"ח, וז"ל: "שטר שכתוב בו אם לא אפרע לזמן פלוני, שיתחייב כך וכך ממון, וכתוב בסוף השטר: דלא כאסמכתא, וכו', אין זה מוציאו מידי אסמכתא, ולא קנה". הרמ"א שם הסכים עמו, והוסיף: "אע"ג דיש חולקין, המוציא מחברו עליו הראיה". וכתב הט"ז שם, דהא דלא מהני לכתוב "דלא כאסמכתא", מפני שמלשון זה משמע שיש כאן אסמכתא, אבל אני גומר ומקנה, ובזה לא מהני, משום דקיי"ל דאסמכתא לא גמר ומקני. אבל אם כותב, ששטר זה נעשה כעניין שאין בו אסמכתא כלל, הרי זה מועיל, דהוי כאילו נעשה בבית-דין חשוב והודאת בע"ד כמאה עדים. למדנו מדבריהם, שהלשון "דלא כאסמכתא" אינו מועיל כשהוא סותר את המציאות שיש כאן אסמכתא, ולפי ההלכה אסמכתא לא קניא. אבל בנידון דידן. כאשר כותב "דלא כאסמכתא" אין זה סותר את המציאות, ואפשר לפרש שבאמת גמר בדעתו להתחייב בלא אסמכתא. וכמו תוספת כתובה רגילה אינה אסמכתא בגלל שיש טעם בהתחייבותו לה, שתתרצה לו, ושלא תהיה קלה בעיניו לגרשה. כך בוודאי אם יפרש לנו שרוצה להתחייב סכום גבוה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה - לא יהיה זה גוזמה, ולא יהיה כאן אסמכתא. וממילא כשכותב בכתובה "דלא כאסמכתא" יש במשמעות הדבר שהתוספת הזאת בשבילו היא דלא כאסמכתא, ורוצה שתחול באופן המועיל. ולכן נראה שכאן יועיל הלשון "דלא כאסמכתא" להתחייב בכל תוספת הכתובה. יש לחזק את ההסבר הנ"ל גם בלשון הכתוב בכתובה "דלא כטופסי דשטרא" שלפי שיטת רבינו סעדיה גאון, בא להורות שבשטר זה לא הולכים אחרי הכלל שיד בעל השטר על התחתונה, אלא בכל ספק תהיה יד בעל השטר על העליונה, וכשיטה זו פסק השו'ע חו"מ סי' מ"ב סימן י', וא"כ במקום ספק אם סכום הכתוב הוא גוזמא נאמר יד בעל השטר על העליונה ואין בזה אסמכתא.

2. המתחייב בנדר או בשבועה לקיים את האמור בכתובה
בכתובה המדוברת נאמר "וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי-שום שנוי ותמורה ותחבולה כלל ועיקר" (כן הנוסח המקובל בכתובות לעדות המזרח). והנה המחבר (סי' ר"ז סי' י"ט) פסק שהשבועה או התקיעת כף מחזקים את גמירות-דעתו לקיים את האמור בשטר, ומבטל חשש אסמכתא. וז"ל "נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא", שמתוך חומר הדבר גמר ומקנה. אולם הרמ"א שם מציין לסימן ר"ט ס"ד בעניין "מקנה דבר שלא בא לעולם", שאף אם נשבע לקיים את המקח וצריך לקיים שבועתו, "ומיהו אינו נקנה בקניין" משמע שגם ב"אסמכתא" לא תועיל שבועה ולא קנה. והטעם לדבר כתב הריב"ש מפני שיכול להישאל על נדרו ושבועתו. והנה הסמ"ע שם סקנ"ג כתב בדעת הרמ"א, שאם נשבע וגם קבל בקניין ה"ז מבטל את האסמכתא, וכמו שנתחייב בבית-דין חשוב שמסלק את האסמכתא. ואף אם נשאל על שבועתו, החיוב חל מכח הקניין. הש"ך שם סקכ"ז חולק על הסמ"ע, וסובר שקניין לא יועיל כאן, כאן שיכול להשאל על השבועה ונשאר שזה אסמכתא, (וכך סוברים הב"ח והט"ז). אולם נראה שכל זה אם השבועה בכתובה היתה רק על הממון, אבל בכתובה הרי עיקר השבועה באה כדי שלא יגרשנה בע"כ ושלא יקדש אישה אחרת עליה כי אם ברשות בית-דין, ושבועה זו לא יוכל להשאל עליה כלל כי אם בהסכמת בית-הדין, וא"כ זו שבועה שאין לה התרה. ולא שייך להישאל עליה, ולכן נראה ששבועה כזאת מסלקת את האסמכתא.

י. חיוב התוספת והנדוניא נכתבים כאחד
בכתובה זו, ובכתובות הנהוגות היום כותבים את התוספת כתובה עם הנדוניא ביחד, כסכום אחד וזה לשון הכתובא שלפנינו: "סה"כ כתובתא דא, תוספתא דא, ונדוניא דא עולים לסך מסויים". וא"כ דין התוספת כדין הנדוניא. ובנדוניא לא שייך אסמכתא, את הנדוניא מתחייב להכניס לה מיד עם הנישואין, ואף-על-פי שבפועל אינו חייב לתת לה את הנדוניא עד הגירושין, זה מפני שכל זמן שהוא בעלה יש לו זכות שימוש בנכסי אשתו והפירות שלו מתנאי כתובה (שהבעל אוכל פירות נכסי אשתו, בין בנכסי מלוג בין בנכסי צאן ברזל, אלא שבנצ"ב האחריות עליו). וא"כ כאן, שכלל תוספות ונדוניא כאחד, נראה שהבעל הסכים להתחייב לה בתוספת כנדוניא מיד, ואין בזה חשש אסמכתא (למעשה לא מצאנו נפ"מ נוספת אם נגדיר את התחייבותו כתוספת כתובה או כנדוניא. כי ביחס למורדת, בין כך ובין כך תפסיד את התוספת והנדוניא שהוא הכניס לה. בין כמורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה", כיוון שאין כאן נכסים בעין, בין ב"מאיס עלי" בטענה מבוררת ולפי "דינא דמתיבתא", גם כן אינה נוטלת כל מה שהוא הכניס לה. וכן ביחס לירושה, בעניין שומרת יבם שמתה, שנכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל, ואף לפי הרמב"ם והשו"ע בסי' ק"ס ס"ז: שאת הנדוניא חולקין יורשיה עם יורשי הבעל, זה ביחס לנדוניא שהכניסה היא ונמצאת באחריות הבעל, אבל בדמים שאינם בעין בוודאי שהם בחזקת יורשי הבעל כמו כתובה).

יא. סכום של מליון ש"ח אינו מוגזם
במכתב מטעם הרבנות הראשית למנהלי לשכות רושמי נישואין נתנו כמה הוראות שעל הרבנים עורכי החופות להקפיד, ובין השאר (י"ד תשרי תשס"ב), נאמר שעליהם להקפיד שלא לכתוב תוספת כתובה מוגזמת, והם ממליצים שם ואומרים "סכום תוספת הכתובה, לא יעלה על מליון ש"ח", משמע שהם העריכו שעד סכום כזה עדין זה בגדר הסביר, ואין זה סכום מוגזם שנאמר עליו אסמכתא.

יב. חיוב על בית-הדין לפסוק ולהטיל פשרה על בעלי הדין
לאחר כל מה שכתבנו לעיל נראה, שחיוב הכתובה גם כאשר הסכום הנקוב בו גבוה ביותר מחייב את הבעל ככל התחייבות. אולם אף אם נבוא ונאמר, שמכלל ספק לא נפקינן, לאמוד באומדן הדעת איזה סכום הוא מוגזם כל כך שבוודאי לא התכוון לכך, מוטל על בית-הדין, במקרה כזה שאינו יכול להתברר, להטיל פשרה על בעלי הדין. כמובאר בתשובת הרא"ש כלל ק"ז, והובא בשו"ע חו"מ סי' יב' ס"ה, וז"ל: "יש כוח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא דין חלוק מתחת ידו בלי גמר". ומתשובת הרא"ש הנ"ל נראה, שהחיוב לעשות פשרה היא גם מתוך רצון לעשות צדק עם השומר שלא פשע כל כך, והכל "כדי להטיל שלום בעולם, ולכן נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר... ופעמים על דרך פשרה". ונראה שבנידון דידן שהבעל עזב את אשתו שלא כדין, אין זה סביר שיפטר בלא תוספת כתובה, ונמצא חוטא נשכר, שכן עיקר כתובה אין בה כדי לפצות את האישה על גרושיה. ומכוח זה נראה שכאן יש לחייב בדרך פשרה את הסכום שהאישה הסכימה לו כפיצוי כתובה. הערה: יש לציין ששאלה זו אם תוספת הכתובה בסכום גבוה מחייבת את הבעל שאלנו את מרן הגאון הרב י. ש אלישיב שליט"א ודעתו היתה שהכתובה הזו מחייבת, ואין כאן חשש אסמכתא, וכן אין לומר שנכתב לשם כתוב בעלמא.

לסיכום:
מכל הנימוקים הנ"ל, נראה לפסוק לחייב את הבעל לשלם לאשתו סך של 140,000 דולר עבור הכתובה, וזאת אף אם לא יתן גט."