חיוב הכתובה לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל

ב- תיק מס' 581766/2 (רבני אזורי) {פלוני נ' פלונית, חיפה, פורסם באתר אוצר המשפט, 01.11.09} נפסק כי:

"הנידון שלפנינו בעניין חיוב הכתובה, לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל. העובדות הם הבעל הגיש תביעה לגירושין. האישה מסכימה להתגרש אלא שתובעת את כתובתה בסך 500,000 ש"ח. ב"כ הבעל טוען כיוון שהאישה ביצעה הפלה, אחר שהבעל ביקש ממנה שלא תעשה כן ולכן הפסידה את כתובתה. ב"כ האישה טוען, כיוון שהבעל עזב אותה וחי עם אישה זרה, והיא ביקשה ממנו שיחזור, והודיעה לו שאם לא יחזור היא תעשה הפלה, והוא לא חזר ומשום כך ביצעה את ההפלה, לכן אין היא מפסידה כתובתה. עד כאן טענות הצדדים.
והנה בגמרא בכתובות דף עב. תנן הנודרת ואינה מקיימת מפסידה כתובתה, והטעם מבואר בגמרא כיוון דבעוון נדרים בנים מתים. והיא גורמת שלא יהיה לו בנים. והנה החת"ס באה"ע סימן א' כתב באישה שרצחה את בנה שדינה כעוברת על דת ואין לה כתובה, שהרי נודרת ואינה מקיימת דינה כעוברת על דת, כיוון שגורמת למיתת הבנים, שבעון נדרים בנים מתים, וכ"ש אם בפועל הרגה את בנה שדינה כעוברת על דת. ולכאורה בנידון דידן שהיא ביצעה הפלה, לאחר שהוא ביקש ממנה שלא תעשה הפלה, מפסידה כתובתה, שבפועל היא מנעה ממנו שיהיה לו בנים. ונלמד מכ"ש מנודרת ואינה מקיימת שנקראת עוברת על דת, כיוון שגורמת למיתת הבנים ואין לה כתובה. וכמו בתשובת החת"ס. אולם אחר העיון נראה שבנידון דידן אין להפסידה כתובתה. כיוון שהאישה רצתה שיהיה לה ילדים, וכן עברה כמה טיפולים ולקחה תרופות כדי להכנס להריון. ואף שהיו לה שתי הפלות ספונטניות, בכל זאת עשתה מאמץ להכנס להריון פעם נוספת. וזה שבצעה את ההפלה כיוון שהבעל בגד בה וחי עם אישה זרה, והיא ביקשה שיחזור והתרתה בו שאם לא יחזור היא תעשה הפלה, ואחר מספר ימים שלא חזר, ביצעה את ההפלה. והנה בשו"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ג' כתב הרמ"א, וז"ל, אבל אם הביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתובתה, אף אם היא עוברת, עכ"ל. וכתב הב"ש ס"ק ז', וז"ל, כיוון דהאי גברא לא בעי בנים לכן לא הפסידה וכו', עכ"ל. וכן בנידון דידן, כיוון שהיא התרתה בו שאם לא יחזור היא תבצע הפלה, והוא לא חזר, הרי הוא העדיף לחיות עם אישה זרה שאסורה על-פי דין תורה, על פני הרצון שיהיה לו בנים, ואין לו להאשים את אשתו בכך שבצעה ההפלה, אלא את עצמו שבגד בה. עוד נראה, הב"ש שם כתב, וז"ל, כתב בפסקי מהר"י סימן ס"ח בזה"ז צריך דקדוק היטב להוציא אישה בלא כתובה מחמת שעוברת על נדרים, דרבים מקילים בנדרים, עכ"ל. והנה אף שזה ודאי עבירה גדולה מאוד לבצע הפלה אף במקום שהבעל בגד בה, אולם בזה"ז במקום שהבעל בגד באשתו, רבים מקילים בזה, ואף שעושים שלא כדין, אולם אין זה סיבה להפסידה כתובתה.
ולכן מחליט בית-הדין:
א. האישה זכאית לקבל כתובתה.
ב. ביחס לגובה סכום הכתובה על הצדדים לנהל מו"מ תוך שבועיים, וזאת תוך התחשבות ביכולת הכלכלית של הבעל, ותוך קיזוז הזכויות שתקבל האישה מהבעל באיזון המשאבים.
ג. בהעדר הסכמה יגישו הצדדים סיכומים ובית-הדין יחליט על סכום הכתובה.

(-) יצחק שמואל גמזו, אב"ד

הנידון שבפנינו הוא תביעת כתובה. הבעל טען באמצעות בא-כוחו, שלאשתו לא מגיע כתובה לאחר שביצעה הפלה ללא רשותו. הוא נימק זאת באומרו, שפנה לרב, וזה אמר לו שביצוע הפלה הוא אסור על-פי ההלכה (הנמקה זו נשמטה מהפרוטוקול). כיוון שכן, האישה הינה עוברת על דת, ודינה להתגרש ללא כתובה. בא-כוח האישה חקר את הבעל, ובית-הדין השלים את החקירה. לטענת האישה, ההפלה בוצעה לאחר שהתברר שלא היה לעובר דופק, הבעל טען שההיריון היה תקין, אסמכתאות לא הומצאו. התברר שההפלה בוצעה לאחר שהבעל בגד באשתו, עבר להתגורר עם אישה זרה, ומיאן לשוב לאשתו חרף הפצרותיה. האישה מסכימה להתגרש בכפוף לקבלת כתובתה. ראשית, נבאר מהו הטעם שבגללו אישה העוברת על דת מפסידה את כתובתה.
הטעם להפסד כתובת העוברת על דת
אישה העוברת על דת מפסידה את כתובתה, כמבואר במשנה (כתובות עב א) ובשולחן ערוך (אה"ע סימן קטו סעיף א ואילך), ואת תוספת כתובתה (כתובות נד ב, וכן קא א, שו"ע שם סעיף ה). מעשה האיסור כשלעצמו - חמור ככל שיהיה - לא מהווה עילה לקנוס אותה ולהפסידה כתובתה. הגורם להפסד הכתובה נובע מהשלכותיו של האיסור על חיי הנישואין של בני הזוג. כך כתב המהר"ם מרוטנברג בתשובה (דפוס פראג, חלק ד סימן אלף כ), וז"ל - "דלא מקרית עוברת על דת אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל... תדע דהא מפורש בגמרא טעמא דנודרת ואינה מקיימת, משום דאמר מר בעון נדרים בנים מתים, אלמא דווקא משום שגורמת תקלה לבעלה שבניה מתים ולא משום שעוברת על נדרה". וכך כתב הרא"ש בתשובה (כלל לב סימן ח) - "מכל מקום נראה לי דלא הפסידה כתובתה, דלא מיקריא עוברת על דת משה אלא בדברים שמכשלת בהם הבעל, כדברים המפורשים במשנה (כתובות עב)... תדע לך, דקאמר בגמרא בנודרת ואינה מקיימת, דאמר מר בעוון נדרים בנים מתים, אלמא בשביל העוון שאינה מקיימת נדרה לא מיקריא עוברת על דת להפסידה כתובתה, אלא שגורמת תקלה לבעלה שבניו מתים". גם בפירושו למסכת כתובות כתב הרא"ש (פרק המדיר סימן ט) - "שעוברת על דת משה ויהודית אין לה כתובה, היינו בדבר שהיא מכשילתו כי הנך דמתניתין וכיוצא בהם... וכן נודרת ואינה מקיימת בשביל בניו, אבל אם היתה עוברת בשאר עבירות כגון שהיא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה". הרי שהמכשלה והתקלה שגורמת לבעלה, היא הגורמת להפסד כתובתה, ולא האיסור שעברה עליו. והדברים מבוארים במשנה למלך (הלכות סוטה פרק ב הלכה א) שכתב וז"ל - "והנראה אצלי דבירורן של דברים הוא זה, דכל אותן ששנינו בפרק המדיר ביוצאות בלא כתובה לא משום דאינהו עבוד איסור, דלא מצינו בשום מקום דאם האישה אכלה חלב ודם שתצא בלא כתובה. אלא דעוברת על דת דווקא שמכשלת את בעלה, ונודרת ואינה מקיימת משום דקי"ל בעוון נדרים בנים מתים, אבל משום איסורא דידה לא היתה מפסדת כתובה וכמו שכתב הרא"ש כלל לב סימן ח, יע"ש. ודת יהודית שיוצאה בלא כתובה, התם לאו משום איסורא דידה הוא, אלא כיוון שעשתה דבר פריצות אימור זונה היא וזינתה תחתיו, ומש"ה הפסידה כתובתה, לא משום האיסור עצמו". וכיוון שהאיסור עצמו לא מהווה סיבה להפסד הכתובה, אלא תוצאתה של אתו מעשה היא הסיבה להפסד הכתובה, לכן הוסיף המשנה למלך שבאם לא הגיעו הדברים לכדי חיוב גירושין, כי אז לא נפסיד לאישה את כתובתה, למרות האיסור שעברה עליו. וכן כתב - "ולפיכך בהתברר לנו דאישה זו שעברה על דת יהודית טהורה היא ואין בה עוון אשר חטא, כגון על-ידי שתיית מי סוטה, פשיטא דאינה מפסדת כתובה שהרי לפי שעשתה איסור לא מפני זה תפסיד כתובתה. ומש"ה במי שבעלה אינו רוצה להשקותה והיא אומרת שרוצה לשתות ולברר שהיא טהורה והוא אינו רוצה לברר, אינה מפסדת כתובה, וזה נ"ל שהוא אמיתותן של דברים". ונראה שהאמור מפורש ברש"י, המצוטט בשיטה מקובצת על מסכת כתובות (דף עב א) וז"ל - "דההוא ודאי פשיטא, משזנתה אבדה כתובתה הואיל ואסרה עצמה עליו ומוציאין אותה מתחתיו על כורחו... רש"י במהדורא קמא". מבואר כנ"ל, שהאיסור שעברה עליו אינו הגורם להפסד כתובתה, אלא מתוך שאסרה עצמה על בעלה, וכפתה עליו את פירוק הנישואין, הפסידה את כתובתה. בספר קובץ שיעורים (כתובות סימן רלב) כתב כדברים הנזכרים, והוסיף לבאר שעיקרון הפסד כתובת עוברת על דת, אינו משום קנס שקונסים את האישה על האיסור שעברה, אלא מדינא נשללת הכתובה ממנה. ומשום שבעקבות המעשה שעשתה, אין הבעל יכול להמשיך לחיות עמה. נמצא שהאישה היא הגורמת לפירוק חיי הנישואין, ובאופן זה אין הבעל חייב לשלם לה כתובה. זאת הסיבה גם שאשת איש שזינתה מפסידה כתובתה. לא מפני העבירה, אלא משום שהיא גרמה להיאסר על בעלה. החיוב לתשלום הכתובה קיים כאשר הבעל מוציא את אשתו מרצונו, ואילו אם האישה כופה על בעלה את גירושיה, אין היא זכאית לכתובה. כך העוברת על דת, היא מוציאה את עצמה מבעלה לאחר שאינה מאפשרת את קיום חיי המשפחה, ובכך היא מפסידה את כתובתה. כדברים האלה כתב גם בספר חזון יחזקאל (כתובות פרק ז הלכה ה, ביאורים). מבואר אם כן, שכאשר הבעל אינו יכול לסמוך יותר על אשתו ולקיים חיים משותפים תקינים, מפסידה האישה את כתובתה מדין עוברת על דת. וזאת ללא קשר לפגיעה שפגעה בו האישה או לאיסור שעברה עליו. תימוכין נוספים לכך מצינו בחתם סופר, אשר דן בתשובותיו (אבן העזר חלק א סימן קמח) באישה שהכשילה את בעלה באיסור מעוברת חברו, כאשר התברר אחר נישואיה שהייתה בהריון מאחר. וכך כתב - "ומ"ש מעלתו דהוה עוברת על דת אחר התראה, כיוון שנאמר לה מפי הרב שאם אמת שהיא מעוברת אסורה לבעלה... לא נלע"ד, דלא מיקרי עוברת על דת אלא במה שעתידה להכשיל לבעלה לעתיד, אבל אם לא תכשילהו עוד לעולם, לא... ואם כן הכא ליכא למיחש שתכשילהו עוד באיסור מעוברת חברו לעולם, אינה מוציאה אפילו אחר התראה". והוכיח כן מסוגית הגמרא בדין עוברת על דת (כתובות עב א), עי"ש. ובתשובות בית שלמה (חלק אה"ע סימן סז) ציין לדברי החתם סופר, והסכים להם. כמו-כן, בתשובות דברי חיים (מצאנז, חלק א אה"ע סימן מט) כתב שהפסד כתובה נקבע רק כאשר קיים חשש שהאישה תתמיד במעשיה. ואילו על פגיעתה בבעלה בעבר, אינה נידונה כעוברת על דת. וכן כתבו הגאונים רבי יעקב עדס ז"ל, רבי בצלאל זולטי ז"ל, ויבדל"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א בפד"ר (חלק א עמוד 333) - "עוברת על דת יוצאת בלא כתובה לא משום מעשה העבירה שעשתה, אלא משום שבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה". וכמקור לזה ציינו (שם עמוד 338) את דברי הרא"ש בכתובות, והמל"מ בהלכות סוטה, המובאים לעיל. ברור הוא שביצוע הפלה אינו רק "מעשה עבירה" שבין האישה לבין קונה. ההפלה היזומה מהווה "הפרעה וקלקול בחיי המשפחה התקינים" ממדרגה ראשונה. במיוחד כאשר הבעל הביע את התנגדותו לביצועה. החתם סופר בתשובה (אה"ע ח"ב סימן א) כתב לדון אישה שרצחה את בנה הקטן בשאט נפש, כעוברת על דת. ונימק זאת כך - "הנודרת ואינה מקיימת מתגרשת בע"כ (כדין עוברת על דת) משום שבניה מתים בחטא נדרים, מכל שכן זו שהמיתה בנה בשאט נפש". והוסיף - "אם כן אי-אפשר להבנות ממנה, כי תשחית זרעה והריונה גם כן". מבואר בחתם סופר, שהחשש מהשחתת הריון עתידי מהוה גם הוא עילה להפסד כתובה. קל וחומר, כאשר ההפלה בוצעה למעשה. זאת, משום הפרת זכותו של הבעל "להבנות ממנה", והיא "ההפרעה והקלקול בחיי המשפחה התקינים". אם כן, היה מקום לדון את המבקשת כעוברת על דת, ולהפסידה כתובתה.

הפסד כתובה באישה שבעלה נטש אותה לטובת אחרת
אולם בנידון דידן, נראה שאין האישה עוברת על דת ואינה מפסידה את כתובתה. התברר לבית-הדין שהחלטת האישה להפסיק את הריונה נבעה מעזיבת הבעל אותה ואת חיק משפחתו לטובת אישה זרה, ומסירובו לחזור איליהם למרות הפצרותיה. משכך, הבעל הוא אשר קלקל את חיי המשפחה, ולא האישה, אשר "מנא תבירא תברה". את שעשתה היה תגובה למציאות חייה החדשים, אותה קבע הבעל. ויש להדגיש, שהאישה התקשתה להביא ילדים לעולם, ואף חוותה שתי הפלות ספונטאניות. למרות קשייה, היא התמידה בניסיונותיה להרות ולהוליד לבעלה, תוך ליווי רפואי וטיפול תרופתי. ובדרך זו היא נכנסה להריונה האחרון, אותו היא בחרה - בסופו-של-דבר - להפסיק. בפד"ר הנזכר (עמוד 338) קבעו - "ולפי זה במקרה אשר לפנינו שהדבר ברור שלולא התנהגותו של הבעל כלפי האישה לא היו מגיעים לדבר כזה שקרה ביניהם, וא"כ אף שעצם המעשה הוא עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל מצדה אין זה גורם להפרעה בחיי המשפחה שלהם בעתיד... והדבר תלוי רק בבעל להשלים אתה... לכן אין דינה כעוברת על דת". בנידון דידן, הואיל וכאמור אין לראות בהפלה שביצעה האישה את הסיבה לפירוק חיי הנישואין אלא תוצאתה של הפירוק, אותו יזם והנציח הבעל, על-כן אין לדון את האישה כעוברת על דת, ואין להפסידה את כתובתה. זאת ועוד, הסיבה שבגללה אישה הנודרת ואינה מקיימת מפסידה כתובתה היא שבעוון נדרים בנים מתים, כמבואר בגמרא כתובות (עב א). גם המפילה את עוברה מפסידה את כתובתה, משום שאין בעלה "יכול להבנות ממנה", כדברי החתם סופר הנ"ל. אולם הדברים אמורים במצב שבו הבעל חפץ בקיום המשפחה ובהבאת ילדים משותפים לעולם, והאישה היא המונעת זאת מאיתו. ואילו כאשר הבעל עצמו אינו חפץ לקיים את ביתו ולהמשיך להבנות ממנה, שוב אין מקום לדון את האישה כעוברת על דת ולהפסידה כתובתה. כך כתב בתשובות הרשב"א (סימן תתסו) בעניין הנודרת ואינה מקיימת, שאם גם הבעל עובר על נדרים, אין הוא יכול לטעון על אשתו שבעוון נדרים שאותם אינה מקיימת, בניו מתים, ולהפסידה כתובתה. וכיוון שגם הוא אינו מקיים את נדריו, הרי ש'ההוא גברא לא בעי בני', ואין טענתו טענה. כך כתב גם בתשובות מיימוני (נשים סימן טז), במרדכי (כתובות סימן קצו), ובהגאות אשרי בכתובות (פרק המדיר סימן ט). וכך נפסק להלכה ברמ"א (אה"ע סימן קטו סעיף ג), וז"ל - "אבל אם היא מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים ושבועה וחרם, לא אבדה כתובתה אף אם היא עוברת". אם כן הוא הדין בנדון שבפנינו, שכאמור הבעל אינו חפץ יותר בהבאת ילדים משותפים לעולם ו- 'לא בעי בני', שוב לא תתקבל טענתו להפטר מתשלום כתובת אשתו. אבחנה דומה מצאנו בשיטה מקובצת (כתובות עב א, סוף ד"ה ונודרת), שכתב בבעל הנודר ואינו מקיים, שיש לחייבו בגט ובתשלום כתובה, מקל וחומר. וזה לשון השיטה מקובצת - "ונראה לי דכ"ש הוא, האישה שהיא מפסדת דינה ומה שראוי להנתן לה המשועבד לה בעת שנשאה, קנסינן לה שתצא בלא כתובה, כ"ש בעל דלא מפסיד מידי אלא מה שנשתעבד לה, דיוציא ויתן כתובה. וכן נמי אם מאכילה דברים האסורים... שתוכל אשתו לתבוע גירושין ממנו ויוציא ויתן כתובה, הר"י מטראני, וכן כתב ריב"ש בחידושיו בלי שום חולק כלל" (ועיין עוד מה שכתב המבי"ט, חלק ב סימן מז, בעניין בעל הבא על אשתו בנידותה, או המכשילה בשאר איסורים). חידש השיטה מקובצת, שסנקציה כספית כהפסד כתובה (בנוסף לחיוב בגט), אינה מושתת רק על אישה העוברת על דת. סנקציה כספית - כחיוב תשלום הכתובה (יחד עם חיוב לגרש), מושתת גם על בעל שמעשיו גורמים לפירוק המשפחה. ולהלכה נפסק ברמ"א (אה"ע סימן קנד סעיף א), שבעל הנודר ואינו מקיים כופין אותו לגרש, שהרי בעון נדרים בנים מתים (ועיין בחזו"א אה"ע הלכות גיטין סימן קח ס"ק יד, מש"כ בעניין זה). יתירה מזאת. הבעל אינו חפץ באשתו, עזב אותה ואף עבר לגור עם אישה אחרת. במצב זה לא מוטלות על האישה חובות הנובעים מהנישואין, ויותר אינה חייבת באף אחת מהן, וכמבואר בבית יעקב (סימן צ סעיף ה ד"ה המורד), ביחס לאישה שבעלה מרד בה, עי"ש. מחובות אישה לבעלה, ואף מהבסיסיות ביותר שבהן, קיימת החובה להרות לו ולהביא ילדים לעולם. אולם במצב המתואר, חובה זו אינה קיימת יותר. על-כן, לא ניתן לראות בהפלה מעשה שיש בו כדי להחיל על האישה שם של עוברת על דת. מבואר אם כן, שכאשר שלילת האפשרות להבנות מהאישה ופירוק המשפחה נעוצים במעשיו של הבעל, וכבנדון דידן - לאחר שעזב אותה וחי עם אחרת, ומיאן לשוב אליה למרות הפצרותיה - אם כן 'ההוא גברא לא בעי בני' ולא ניתן לדון את האישה כעוברת על דת. והרי הסכמתו לחזור אליה הייתה מבטלת את העילה להפלה, האישה לא הייתה 'משחיתה את זרעה והריונה', האפשרות להבנות ממנה הייתה שבה לקדמותה, תוך שיבת חיי המשפחה לתקנם.

עוברת על דת מחמת צער שגרם הבעל
קיימת סיבה נוספת שבגינה נראה שאין לדון את התובעת כעוברת על דת. הרמ"א (אה"ע שם סעיף ד) כתב שאישה המקללת את בעלה בפניו, מפסידה את כתובתה. וכתב עליו בהגהות רע"א (שם אות ב) שרק אם מקללת אותו 'בחנם', הפסידה כתובתה. וציין לתשובת לחם רב (סימן נב), שכתב - "שאם הוא מכה אותה ומצערה הרבה, דאין להפסיד כתובתה בשביל כך, דאין אדם נתפס על צערו, ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה...". הלחם רב הוכיח כן מדברי תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קב), שכתב בדין המקללת בעלה בפניו שיוצאת שלא בכתובה, שהוא רק "אם מקללתו חנם". גם הבאר היטב (אה"ע שם אות יד) כתב בשם הרא"ם כדברי הלחם רב. הרי שהפגיעה בבעל על-ידי אשתו אינה מהווה עילה להפסד כתובתה, אלא-אם-כן נעשתה "בחנם" - ללא התגרות מצדו של הבעל. ואילו כאשר הבעל "'מכה אותה ומצער אותה הרבה" ומתוך כך היא מגיבה ופוגעת בו, אין היא מפסידה את כתובתה. פגיעה כזו איננה התקפה של עוברת על דת, אלא תגובה של אישה פגועה, שבעלה ציער אותה הרבה. במקרה אשר לפנינו, ביצוע ההפלה על-ידי האישה נבע מכך שהבעל "ציער אותה הרבה" בבגידתו בה ובעזיבתו את ביתו, "ומשום דמצער לה יצאה ממחיצתה". בנסיבות אלה, אין לדון את האישה כעוברת על דת.

כעס וקטטה עוברת על דת מחמת
הרשב"א בתשובותיו (חלק א סימן תקעא) נשאל על אישה המתקוטטת עם בעלה - "ומתוך הקטטה פרצה ויצאה בשוק ואמרה בקול רם לבעלה שהיה מין, ושראתה אותו מקלקל עם עבדו ופעם אחת עם בנו ועוד קלקל עם עדים שהיו לה, ויצאה בשוק וצעקה על זה בפני גוים וישראלים רבים, ומתוך כך פרעה ראישה ונתגלו זרועותיה וקצת תחת זרועותיה, וגם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה". וכתב הרשב"א שבנסיבות המקרה, אין לדון את האישה כעוברת על דת. וזאת, למרות עוצמת ההתפרצות, המהומה שהיא יצרה, חומרת האשמות, ועל כולן - מסירת הבעל לשלטונות שישרפו אותו. ונימק זאת בכך - "שבשעת הכעס היה, ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה שעה, כמו שאמרו בנדרים (כב ב) שהכועס אפילו שכינה אין חשובה כנגדו". נמצאנו למדים שכאשר פגיעת האישה נעשתה מתוך קטטה ומתוך כעס - גם אם היא פגיעה קיצונית בבעל, בכבודו ובשמו הטוב, תוך הטחת אשמות חמורות, וכל זאת בפני רבים, והחמור מכל אלה, יוזמה לפגיעה בחייו - מכל מקום אין בה כדי לגרום להפסד כתובתה. המשנה שכיר (לרב יששכר שלמה טייכטעל ז"ל, בסימן עד) הובא באוצר הפוסקים (סימן א עמוד 82), נשאל כיצד יש לדון אישה שהלשינה על בעלה החייל שהוא מרגל, ושכרה עדים נכרים ונאסר במאסר וכמעט התחייב קטלה. והשיב בהסתמך על דברי הרשב"א הנ"ל, שכיוון שעשתה זאת מתוך הקטטה שהייתה לה עם בעלה, אינה נחשבת כעוברת על דת. והוסיף, שאין להקשות מהמובא ברמ"א (אה"ע סימן קטו סעיף ד) וז"ל - "אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת". שלכאורה קשה, הרי אם "גזמה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו" ולא עשתה כל פעולה שיהיה בה כדי לסכן את חייו של הבעל, נחשבת היא עוברת על דת, קל וחומר אם כבר עשתה מעשה ושכרה עדים שיביאו להריגת בעלה, שבאופן זה תיחשב עוברת על דת. מקור דברי הרמ"א הוא הגהות מיימוני (פרק כד מהלכות אישות אות ג), שם מצוינת הסיבה שבגללה איימה האישה להביא להריגת בעלה: זו התאהבה באיש - "ריק אחד רוצח... ודיברה איתו כ"כ שבשביל אהבתה גיזם לבעל להרגו". בנסיבות כאלה, כתב המשנה שכיר ליישב, אין ספק שהאישה נידונת כעוברת על דת ומפסידה כתובתה, כיוון שגזמה להרגו בלי כעס וקטטה אלא - "רק מרצון נפשה ובישוב דעת רע שלה מאהבת הרשע ערל". ואילו כאשר מחמת כעס וקטטה שהיה לה עם בעלה, שכרה עדים וכמעט התחייב קטלה, כי אז - "אין לחשוב עוון כלל וכמו שכתב הרשב"א... והיא כשוטה ואין במעשה שוטה כלום... היכא שהיה מחמת איזה סיבת צער לא חשובה עוברת על דת, רק בשעשתה על מגן מכוח רשעתה ומחמת חציפות שלה. משא"כ היכא דיש לתלות באיזה סיבת צער שציער לה בעלה באמת, אין דינה כעוברת על דת". ובפד"ר הנזכר (עמוד 336) הכריעו, בהסתמך על דברי הרא"ם הנ"ל, שכאשר האישה אומרת שרוצה בשלום ומתחננת בפני בעלה שישוב אליה, והבעל שנתן עיניו באחרת עונה שאין הוא מוכן לכך וכי הוא רוצה לגרשה, אין לך קטטה גדולה מזו. ומכיוון שיש לתלות שעשתה את המעשה מחמת כעס וקטטה, לא מקרי עוברת על דת שאין אדם נתפס על צערו. בהסתמך על דברי הרשב"א הסיקו עוד (שם עמוד 334) - "שאישה המאיימת על בעלה להרגו נחשבת כעוברת על דת, אלא-אם-כן הבעל הוא הגורם לריב ביניהם, כגון שהכה אותה או שציערה בדברים אחרים. במקרה שהאישה מתחננת אל בעלה להשלים אתה והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה והסיבה היא מפני שנתן עינו באחרת, גם אם תגיב האישה על זה בתגובה שיש בה משום מעשה פלילי ועבירה חמורה, היא לא תחשב כעוברת על דת, מפני שבשעת כעסה היא כשוטה ואינה אחראית למעשיה". אכן בנדון דידן, הוכחה הזיקה בין סערת רגשותיה של האישה - תחושות הכאב והכעס עקב בגידת הבעל וסירובו לשוב אליה חרף הפצרותיה - לבין מעשה ההפלה. נראה שאין לנתק את מועד ביצוע ההפלה, מהנסיבות שהביאו את האישה לביצועה. יש להתייחס לפרק הזמן, רוויו הלחץ והמתח בו הייתה שרויה עת גמלה בליבה ההחלטה לבצע את ההפלה, ועד לביצועה בפועל, כ"שעת כעס" מתמשכת. כך גם התייחס הרשב"א בתשובה הנזכרת, כאשר האישה הנידונה - "גם שכרה גוי אחד לילך לפני השלטון כדי לשרוף בעלה מפני זה". מציאת ה"גוי אחד" ושכירותו לילך לפני השלטון, בוודאי לא הייתה ספונטאנית ומיידית, ולא חרגה מ'שעת הכעס' האמורה, בעטיה פסק הרשב"א שאין דין האישה כעוברת על דת. וכך מתבאר גם מתשובת המשנה שכיר בייחס לאישה אשר "הלשינה על בעלה החייל שהוא מרגל, ושכרה עדים נכרים". ועוד יבואר להלן, בדין פגיעה בעקבות צער ויסורים מתמשכים.

סימוכין מדיני המזיק את חבירו מתוך כעס וקטטה
ונראה להביא סמך נוסף לכך שאין לדון אישה המגיבה מתוך קטטה וכעס, כעוברת על דת. הנה כתב בהגהות מרדכי על מסכת קידושין (סימן תקנד) וז"ל - "כתב ר"י על דבר חבלות וגידופין, המתחיל פורע הקנס לבדו". ובחידושי אנשי שם (שם אות א) הוסיף, שהשני שהגיב לחבלות או לגידופין של הראשון והזיק אותו פטור, וזאת כל עוד שהוא "בשעת חימום". ועיין ברא"ש על מסכת בבא קמא (פרק המניח סימן יג) שכתב, שאם שני אנשים חבלו זה בזה, כאשר האחד התחיל והשני הגיב להתקפתו, האחרון פטור. ועיין גם בנמוקי יוסף (שם, טז א בדפי הרי"ף) בעניין שני שוורים שחבלו זה בזה, שכתב לפטור את השני שחבל בראשון בהיותו עדיין בשעת חימום, וציין לדברי הרא"ש בעניין שני אנשים שחבלו זה בזה. בשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכא סעיף יג) הובאו דבריהם להלכה, וכך כתב - "שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודווקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו, אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו...". והוסיף על זה הרמ"א - "וכן הוא לעניין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס", ומקורו מדברי הגהות מרדכי הנזכר. ועיין בספר החינוך (מצווה שלח) שכבר כתב וז"ל "ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים, שלא יענהו השומע, שאי-אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכין...". עולה איפוא, שאשמת המריבה נזקפת למתחיל בה, ועל-כן רשאי המותקף להגיב להתקפה עליו, ואף פטור מתשלומי נזק או קנס. וכתב בפרישה (שם אות יט) ובסמ"ע (שם אות כד), שאף לאחר שפסק הראשון להכות, וכבר פירש עצמו מהשני ונפרדו זה מזה, מכל מקום כל עוד לא נתקררה דעתו ועודנו בחמימותו, רשאי השני לחזור ולהכות בראשון. ואף שמכות אלה לא יתרמו לביטחונו, מכל מקום אין בהן איסור, ואם אכן חבל בו, פטור. ורק אם כבר נתקררה דעתו ונפרדו זה מזה וחזר השני והכהו, חייב על החבלה, שמעתה לא ניתן לומר אין אדם נתפס על שעת צערו, והיה לו לתובעו בבית-דין. אבל כל שעדיין יחם לבבו מפגיעתו של הראשון, רשאי הוא לחזור ולפגוע בו, ופטור על חבלתו. ואף שהב"ח והט"ז שם חולקים עליו, מכל מקום נראה שהגר"א (שם אות יז) הסכים להתיר ולפוטרו כל עוד הוא בחמימותו, כדעת הסמ"ע. כנזכר, הדברים אמורים גם לעניין גידופים וביושים, שהמתחיל הוא החייב וישלם הקנס, ולא השני שהגיב להתקפה. ובספר שמירת הלשון (פתיחה לאוין ח-ט, בבאר מים חיים) מבואר כדברי הסמ"ע וז"ל - "וסברה נכונה היא דבעת מעשה החירוף אי-אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין". והוסיף - "אבל אחר כך שכבר נח רוגזו, אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו". ומבוארת ההבחנה בין מצב שבו "לא נתקררה דעתו", הפוטר את השני, לבין מצב "שכבר נח רוגזו", שלאחריו אין יותר לפוטרו. בתשובות חוות יאיר (סימן סה) האריך לדון בנושא, וכתב לחלק בין מצב של "להציל עצמו" - תגובה להתקפה שמטרתה למנוע המשכתה או הישנותה של ההתקפה, לבין מצב של "כי יחם לבבו" - תגובה שאינה תורמת להגנת המותקף, ואינה נובעת אלא מפרץ רגשותיו. וביאר החוות יאיר, שתגובה שמטרתה היא מניעת התקפה נוספת, מותרת אף לכתחילה. ואילו תגובה של "כי יחם לבבו" אינה מותרת לכתחילה, ורק בדיעבד פטרו את המגיב, משום מנהג או מתקנת הקהילות. כמו-כן, כאשר התגובה באה מתוך התגוננות, אם נפגע ממנה המתקיף יותר מהצורך, יחוייב השני על כך, וכמבואר בדברי הרא"ש הנזכרים. ואילו לתגובת "כי יחם לבבו" אין שיעור, ולא שייך לאמוד מהו צורך ומהו מעבר לצורך, משום שאין אדם נתפס על צערו. וכלשונו - "שאף אם הזיק חבירו המכה יותר ממה שהזיקו המכה פטור משום "כי יחם לבבו", ובזה לא שייך אומדנא במה שהזיקו המוכה דלכי יחם לבבו אין שיעור". ולכן כתב, שאפילו במקרה - "שהשני חזר ומסר את הראשון ונתכוון להפסיד את ממונו, ובזה לא הציל עצמו רק שנתכוון לנקום נקם, מכל מקום פטרו אותו הקהילות מן הקנס שלא לנדותו או להלקותו על המסירה שמסר את חברו, כי יחם לבבו" (ורק מלשלם ההפסד שהפסיד את חברו לא פטרוהו, כי לא באו להפקיע ממון ולהקל על דברי הש"ס, עי"ש, ועיין מרדכי סוף בבא קמא סימן קצו). הרי שתגובה מתוך כעס אינה מחייבת את המגיב, גם אם היא חורגת בעוצמתה ביחס להתקפת הראשון, ולמרות שכונת המגיב הייתה אך ורק להזיק לראשון, מתוך נקמה. אבחנה דומה קיימת בנוגע לפרק הזמן שבו ניתן יהיה לייחס את מעשה השני להתקפת הראשון, וכתגובה עליה (ובכך לפטרו מתשלומין או מקנס) ולא כהתקפה חדשה. גם כאן כתב החוות יאיר לחלק בין שני סוגי ההתקפות, וז"ל - "דמטעמא 'להציל עצמו', לא שייך רק אם תכף ומיד אחר הנחת יד חבירו הרים אגרופו והכה רעהו, בזה אמרינן שבזה הציל עצמו מהכאה מחבירו יותר. מה שאין כן אחר שגמר חבירו הכאותיו והפסיק מעט זמן, לא שייך. וזהו פירוש אחר זמן דנקט הרא"ש הנ"ל". ואם כן זהו גם ההסבר לדברי השו"ע המובאים לעיל, אשר הביא את הרא"ש להלכה. ואילו ביחס לתגובת "כי יחם לבבו", כתב החוות יאיר - "פטרינן אותו לפחות כל אותו יום, ואפשר אפילו יומא אוחרי". טעם ההבדל הוא, שתגובה שמטרתה להפסיק את התקפתו של הראשון תיחשב מוצדקת כל עוד לא פסקה ההתקפה. ואילו תגובה של "כי יחם לבבו" תיחשב ככזו, כל עוד לא נח רוגזו של המותקף, למרות שההתקפה עצמה כבר פסקה. ולכן כתב שכל אותו היום, ואולי עד ליום המחרת, ניתן לראות את מעשיו כתגובה להתקפה ולא כהתקפה חדשה. אולם הוסיף החוות יאיר, שפרק זמן זה מתאים לתגובה על התקפה שאין בה חבלה, "והוי רק צער לפי שעה". ואילו בהתקפה שגרמה לחבלה מרובה - "אפשר לומר כל זמן שחייתה המכה ויש לו צער ויסורים יחם לבבו מקרי, דוגמא דגואל הדם". הרי שהפטור של "כי יחם לבבו" יחול גם כאשר תגובתו של המותקף לא הייתה ספונטאנית ומיידית. "חבלה מרובה" שגרמה לצער ויסורים מתמשכים, כמוה כהתקפה מתמשכת. משכך, תגובה מאוחרת לא תחייב את הנתקף, כל עוד יחם לבבו. כך הסביר החוות יאיר את דברי הרמ"א - "והנה לשון הג"ה בשו"ע וכן הוא לעניין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס, על-כן אע"ג דמדמי ליה בדינא מכל מקום זה הוא מתקנת הקהילות או מנהג המדינה מכי יחם לבבו, בדבר שאין בו חסרון כיס רק מלקות ונידוי... ועל-כן פטרו השני אף אם הרבה להשיב אפו יותר מגידופי וקללת הראשון... דפטור משום דחם ליבו בקרבו ולא יכול למשול ברוחו לשער ולמדוד במדה שמדד לו חבירו, ואפשר שפטרו בזה מצד התקנה את המשיב לגמרי, וכן משמע לשון המרדכי בהגהות קדושין, כתב ר"י על דבר חבלות וגידופין המתחיל פורע הקנס לבדו. וכתוב בגליון והשני פטור משום כי יחם לבבו". גם בתשובות בעי חיי (חושן משפט חלק א סימן רלד) מבואר, שהפטור של המגיב ופוגע כאשר 'יחם לבבו' הוא פטור גורף, ואף אם הוסיף וחירף וגידף יותר ממה שעשה לו הראשון, מכל מקום הוא לא יתחייב על כך, שאין אדם נתפס בשעת צערו. ועי"ש שהאריך, והוסיף שכן כתבו המהר"י וייל בשם הר"י מויינא, המהרש"ל, והראנ"ח, שגם ציין שכך דעת המהר"ם והריב"ש. בדומה לפטור המבואר במי שחבל גידף או בייש את חברו, קיימת הלכה נוספת ועל פיה יהיה מותר למי שחברו מכהו, ללכת ולמסור אותו לשלטונות, וזאת מבלי שיהיה עליו להתחשב בתוצאות מסירתו, ומבלי שיחוייב עליהן. כך כתב מהר"י ווייל בתשובה (סימן כח) - "אף-על-פי שראובן לאו שפיר עביד שהכה אותה, מ"מ לא נחמיר עליו לדון אותו כדין המורדים והפושעים... ומתוך זה היה חם לבבו והכה אותה, וכה"ג כתב מהר"ם בתשובה במיימוני, על אחד שהכה חבירו והלך המוכה וקבל לפני השופט, דאין לדון עליו דין מסור, משום דאין אדם נתפס כו', וכן במרדכי שלהי בבא קמא. וכה"ג כתב מהר"ח בתשובה וז"ל, מעשה בראובן שהכה שמעון, ושמעון בשעה שהכהו בעוד שלבו חם קרא לראובן ממזר, וירדו לדין לפני הר' יצחק מווינא... ופטרו ה"ר יצחק, והביא ראייה לדבריו "והיה כי יחם לבבו והשיגו" עכ"ל, אלמא דבמה שקראו ממזר לא הציל עצמו, אפ"ה פטרו מטעם כי יחם, ה"נ לא שנא". וכדברי המהר"י וייל, מבואר בעוד פוסקים, והובאו להלכה ברמ"א (חושן משפט סימן שפח סעיף ז) וז"ל - "י"א דאדם המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני העו"ג, אף-על-פי דגרם למכה היזק גדול". ומעיון בדברי הפוסקים שצויינו ברמ"א כמקור לדבריו, נראה שכוונתם להתיר המסירה אף לאחר הכאת המכה, ולמרות שיותר לא נשקפת סכנה למוכה. סיבת הפטור לנזק הגדול שיגרם למכה נעוצה בכך שחם לבבו של המוכה, ואין אדם נתפס בשעת צערו. וכן מצינו בלבוש (חושן משפט, שם) שכתב כדברי הרמ"א, והסביר - "אע"ג שיגרום למכה היזק גדול אין בכך כלום שהתורה התירתו, מדכתיב (דברים יט, ו) והיה כי יחם לבבו וגו' אפילו בנפשו, כל שכן בממון". מבואר בדבריהם כנ"ל, שהפטור של "כי יחם לבבו" כולל גם תגובה העוברת בעוצמתה ובחומרתה את פגיעתו של הראשון. ועיין עוד בתשובות מהר"ח או"ז סימן קמב, בתשובות מיימוניות, נזיקין סימן טו, ובתשובות הראנ"ח סימן נ. עולה איפוא, שהאשם במריבה הוא המתחיל בה. אשר-על-כן, פגיעה שבאה כתגובה להתקפה, ואשר הביאה את המותקף למצב של "כי יחם לבבו", לא מחייבת אותו בתוצאותיה של ההתקפה - ואין אדם נתפס בשעת צערו - אף כשתוצאות אלה חמורות, ואף שהתקפה כזו הייתה מחייבת קנס או ממון, בנסיבות אחרות. ומכאן סימוכין למבואר לעיל, שמעשה שיש בו כדי להפסיד לאישה את כתובתה מדין עוברת על דת, בנסיבות רגילות, לא יחשב ככזה אם הוא נעשה לאחר פגיעת האישה על-ידי בעלה, ואשר הביאה אותה למצב של "כי יחם לבבו". בסיכומים שבפד"ר הנזכר (עמוד 337) נכתב - "בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האישה... דמידת התגובה של האישה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל". ולכן הכריעו להלכה בנידון שאלתם - "מכיוון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאישה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, א"כ אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיוון שעשתה זאת בעת כעסתה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל".

הפסד הכתובה כשאין ודאות שהייתה מזידה
נראה שקיימת סיבה נוספת, שמחמתה אין לקבוע דין עוברת על דת בנדון דידן. התובעת שלפנינו ביצעה את ההפלה לאחר שהפצירה בבעלה לחזור הביתה, ולאחר שזה השיב את פניה ריקם, ומשהתברר לה שעזיבתו היא עובדה מוגמרת. למרות שהפסקה רצונית של הריון היא עבירה חמורה, יתכן ויש לראות את האישה כשוגגת. שהרי אם הציבור הרחוק משמירת תורה ומצוות אינו מודע לחומר האיסור שבביצוע הפלה (והרופא שאישר את ההפלה, השתייך ככל הנראה לציבור זה), ונוטה להתייחס איליו בסלחנות, קל וחומר בנסיבות כבנידון דידן. בגידת בעל באשתו ונטישת משפחתו, עשויות להיחשב בעיניהם עילה מובנת להפסקת הריון. ואם כן אפשר שאין לדון את האישה כעוברת על דת, למרות הפגיעה בבעלה, וכפי שמצינו באישה שהכשילה את בעלה באיסורים חמורים, וטוענת שלא שהייתה מודעת לאיסור. המעיל צדקה בתשובה (סימן סא, הביאו בפ"ת אה"ע שם אות יא) דן באישה הרה שנכשלה והכשילה את בעלה באיסור נדה החמור, ולטענתה לא ידעה שאיסור נדה קיים גם באישה הרואה דמים בעת הריונה. הבעל רצה לחייב אותה בגט כדין אישה העוברת על דת. וכתב המעיל צדקה שהעוברת על דת משה שמפסידה כתובתה אף ללא התראה (עיין ב"ש שם אות יז), היא אישה אשר עברה במזיד. ואילו כל עוד אין ודאות שעברה במזיד, היא לא תפסיד את כתובתה בלי התראה. וכלשונו - "התראה להבחין בה בין שוגג למזיד ודאי בעינן... ומהיכא תיתי נפסיד כתובה מספק כל שאפשר שאינה יודעת שיש איסור בדבר... היינו נמי בדבר הברור דידעי שיש איסור בדבר... והכא נמי בהאי דמצי להוציאה ומצווה קעביד דפסקי, היינו נמי בדבר הברור דידעי שיש איסור בדבר ועברה... אבל בדבר שלא הייתה להודיעה מעיקרא, פשיטא דאין בידו להוציא בע"כ דאומר מותר הוא ואפילו שוגג לא מיקרי... ולעניין הפסד כתובה פשיטא דלא, ולא מספקינן כלל... ". על-כן קבע המעיל צדקה בנדון שאלתו שאין לאישה דין עוברת על דת, מאחר ולא הוכח שעברה על האיסור במזיד. זאת ועוד. באופן שהאישה אכן יודעת מקיום האיסור ואינה שוגגת, אך אינה מודעת לחומרה שבו, ומשום שפרוצים בו רבים, היא גם לא תחשב כעוברת על דת. כך כתב הדברי מלכיאל בתשובה (חלק ג סימן קמה) - בהסתמך על מה שקבע התרומת הדשן (סימן סח) בעניין הנודרת ואינה מקיימת, והובא בחלקת מחוקק (אה"ע שם אות ו) ובבית שמואל (שם אות ז) - שבזמן הזה צריך דקדוק היטב להוציא אישה בלא כתובה מדין עוברת על דת, משום שרבים מקילים בנדרים. הוסיף הדברי מלכיאל וקבע, שבאופן זה אף אם התרה הבעל באישה שאם תעבור תפסיד את כתובתה, מכל מקום אין בכך די להפסידה כתובתה. זאת משום שאין האיסור מובן לכל ופרוצים בו רבים, ולכן האישה תחשוב שאין הדין כך והדברים דברי גוזמה הם. וסיים - "ולענ"ד אין לדון דין זה בעתים הללו רק כשיתרו בה על-פי בית-דין, שהדין שיוציאה בע"כ בלי כתובה". ובתשובות ישכיל עבדי (ח"ו אה"ע סימן עז) כתב ביחס לאישה העוברת על דת בענייני צניעות - "עוברת על דת במובנו הפשוט היינו שיודעת שמצד הדת הוא אסור, ובכל זאת היא עוברת עליו בשאט נפש במזיד אחרי ההתראה. אבל לא כן כאשר לא מובן להם שהוא איסור חמור מצד הדת, שגם אם יסבירו להם, הרי לא יתקבל על דעתם מכיוון שרואים רבים מתנהגים כזאת, גם בנות ישראל הכשרות, לא יתייחס עליהם כאילו עברו על דת במזיד, אפילו אחרי התראה". ובהמשך דבריו הוסיף - "גם אם יביא עדים שהתרה בה ועברה על ההתראה, מכיוון דבזמנינו לא משמ"ל לאינשי דהוא בבחינת עוברת על דת, ואין ליחס עליה כאילו עברה על דת".

לסיכום
אין להחשיב את התובעת כאישה העוברת על דת ולהפסידה כתובתה, מאחר שביצעה את ההפלה מתוך כעס וקטטה, ולאחר שהבעל סרב לחזור אליה, חרף הפצרותיה. ועוד, שעשתה את זאת רק משום שבעלה לא היה מעוניין בקיום החיים המשותפים איתה, והבעל עצמו לא בעי בני. כמו-כן, הפלה זו לא היוותה חשש לעתיד פריונה, אילו הבעל היה נוטש את האישה הזרה ומשלים עם אשתו. כל זאת, ולמרות שביצוע הפלה הינה עבירה חמורה, מכל מקום בנסיבות דומות למתוארות, רבים מוצאים הצדקה לביצועה ומורים היתר לעצמם.
לאור האמור, אני מצטרף לדעתו של כבוד אב בית-הדין.

(-) מאיר קאהן, דיין

הנידון לפנינו הוא תביעת כתובה של האישה בסך 500 אלף ש"ח בני הזוג עדיין לא התגרשו הבעל תובע גירושין והאישה מוכנה להתגרש אם תקבל את המגיע לה וכן את הכתובה בסך חצי מליון ש"ח. הבעל טוען שלא מגיע לאישה כתובה ועיקר טענתו שכיוון שבצעה הפלה על-אף התנגדותו, הפסידה כתובתה. מתוך טו"מ הצדדים והאמור בפרוטוקול נראה שהאישה עשתה את ההפלה לאחר שהבעל סרב לבקשותיה לחזור אליה לאחר שגילתה שיש לו קשרים עם אישה זרה. הנידון שלפנינו הוא:
א) האם אישה העושה הפלה בניגוד לדעת בעלה היא עוברת על דת ומפסידה כתובתה.
ב) האם הנסיבות שקדמו להפלה מפקיעות ממנה שם עוברת על דת.
והנה בקובץ תחומין כרך י' עמ' 324 התפרסם פסק-דין של בית-הדין הרבני בת"א משנת תשמ"ט ובו נידון מקרה של אישה שהרגה ברצח מתוך רחמים את בנם המפגר. והנידון היה אם יש לה דין עוברת על דת, מתוך פסק-הדין יש להביא מקורות לנידוננו. והנה החת"ס באה"ע ח"ב סימן א' דן באישה שרצחה את בנה בשאט נפש וכתב שדינה כעוברת על דת שהרי נודרת ואינה מקיימת דינה כעוברת על דת משום שבנים מתים בעוון נדרים, וכל שכן זו שממיתה את בניה. א"כ יש ללמוד מכאן גם למי שהורגת את עוברה, שדינה כן וכפי שכתב שם בפסק-הדין הרב שרמן שליט"א ודקדק כן מדברי תה"ד בפסקים וכתבים סימן ס"ח שגם באישה שאינה בת בנים יש דין עוברת על דת מפני שהעוון מונע הולדת ילדים. מאידך יש לדון על-פי מה שכתב הרשב"א בתשובותיו שאם האישה עשתה מעשה של עוברת על דת מתוך כעס גדול הרי היא בשעת מעשה כשוטה ואינה עוברת על דת. ועיין בפד"ר א' עמ' 338 באישה ששפכה חומצה על בעלה ועוורה את עינו שדנו לפטור אותם מדין עוברת על דת מחמת שעשתה זאת בשעת כעס כאשר אמר לה שלא יחזור אליה לעולם והיה לו קשר עם אישה זרה, וזאת מכח תשובת הרשב"א הנ"ל. כמו-כן יש לדון על-פי מה שכתבו שם בפד"ר הנ"ל שעוברת על דת היא קלקול ביחסי הבעל והאישה לעתיד ולא עונש לשעבר. ולכן כיוון שאם הבעל היה משלים עמה ואז היו מובטחים לו חיי שלום אין כאן עוברת על דת. וגם בנידון דידן יש מקום לדון כן. ולכאורה יש עוד סברא לפטור את האישה משום שלא היתה התראה אבל אין הדבר כן מכיוון שמתוך הפרוטוקול עולה שהבעל התנגד להפלה בפרוש וכבר כתב בשו"ע קט"ו בב"ש ס"ק יז' שבזה סגי ואין צורך בהתראה אחרת. אומנם יעויין שם בפת"ש שיש בדבר עקולי ופשורי. יש לציין שכל הסברות שהעלנו להפקיע מן האישה שם עוברת על דת תלויים הרבה בשיקול-דעת ובעיקר בנידון דידן שלא בצעה את ההפלה כאקט מיידי כתגובה מיידית של התפרצות כעס אלא זה תהליך שלקח מספר שעות או ימים ולכן קשה למדוד את הדברים. אי-לכך בדרך פשרה יש לחייב את הבעל אך ורק בסך 50,000 ₪ בתשלומים של 1,000 ש"ח לחודש. ומסכום זה יש לנכות מה שתקבל האישה במסגרת איזון משאבים מזכויות הבעל. תשלום הכתובה יהיה בפועל עם מתן הגט.

(-) מיכאל בלייכר, דיין

לאור האמור לעיל, בית-הדין פוסק:
א. האישה זכאית לקבל כתובתה.
ב. ביחס לגובה סכום הכתובה על הצדדים לנהל מו"מ תוך שבועיים, וזאת תוך התחשבות ביכולת הכלכלית של הבעל, ותוך קיזוז הזכויות שתקבל האישה מהבעל באיזון המשאבים.
ג. בהעדר הסכמה יגישו הצדדים סיכומים ובית-הדין יחליט על סכום הכתובה.
ד. לדעת המיעוט, יש לחייב את הבעל אך ורק בסך 50,000 ₪ בתשלומים של 1,000 ש"ח לחודש, תוך קיזוז הזכויות שתקבל האישה מן הבעל במסגרת איזון משאבים."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חיוב הכתובה לאחר שהאישה ביצעה הפלה ללא הסכמת הבעל