האישה זכאית למלוא כתובתה, והיא תקוזז מהכספים שאותם תקבל הנתבעת מזכויותיו של התובע במסגרת איזון המשאבים

ב- תיק מס' 288798/1 (רבני אזורי) {פלוני נ' פלונית, נתניה, פורסם באתר אוצר המשפט, 23.12.10} נפסק כי:

"הצדדים נישאו בתאריך ה- 21.06.1989, ולהם ארבע בנות, שלוש קטינות ואחת בגירה. לפנינו תביעת גירושין שנייה שאותה מגיש הבעל, לאחר שתביעתו הראשונה נדחתה בפסק-הדין שניתן על ידנו בתאריך ד' בניסן תשס"ט, 29.03.2009. עילות הגירושין שהציג אז הבעל (להלן: "התובע") לא הוכחו, ובית-הדין השתכנע מכנות טענתה של האישה (להלן: "הנתבעת") לשלום-בית למרות תביעות הרכוש שהיא הגישה בבית-המשפט כנגד התובע, ובכללן תביעה לפירוק שיתוף. הנתבעת הצהירה בדיונים שהתקיימו אז בפנינו כי בכוונתה למשוך את התביעות הללו תוך רצון אמיתי לשקם את הנישואין. בדיונים שקדמו למתן פסק-הדין האמור הוצגו לפנינו ראיות מהן עלה כי התובע רועה בשדות זרים. הוצגו תמונות שהוא התרועע עם אישה זרה בלבוש פרובוקטיבי בבית מלון בטאבה. באופן חד-צדדי התובע עזב את הבית ביום ה- 12.04.07. לדברי הנתבעת היא גילתה כי התובע רכש נכסים שונים, בעיקר מקרקעין, ורשם אותם על שמו ו/או על שמו ושותפים אחרים. מקורם של הכספים היו עלומים ממנה, וחשדותיה נפלו על "כסף שחור" או על כספי הימורים שהיוו לתובע מקור הכנסה נוסף, כפי שטענה בבית-המשפט.
כהצדקה להגשת תביעותיה בנושא הרכוש, אמרה אז הנתבעת - בדיון שנערך לפנינו ביום ה- 20.11.08) - שבגידותיו של התובע האישיות והכספיות היו לצנינים בעיניה, היא חששה גם להברחות נוספות, וזה מה שהביא אותה להגיש בבית-המשפט תביעות רכושיות. נזכיר כי תביעות אלו כללו: תביעה לחלוקת רכוש קיים, תביעה לחלוקת רכוש שנתגלה כרשום על שמו של התובע, תביעת מזונות אישה, ועוד. כאמור, בית-הדין בפסק-הדין האמור קיבל את גרסתה של הנתבעת ודחה את תביעת הגירושין של התובע. מאחר והתובע נחרץ היה בעמדתו לסיים את קשר הנישואין באופן חד-צדדי, כל ניסיונות הגישור כשלו; ובלית ברירה הנתבעת מוצאת עצמה כמובלת בכל כורחה לקו הסיום של הנישואין, חרף רצונה בניסיון נוסף לשלום-בית - לפיכך נפסק שלא יהא התובע בבחינת "חוטא נשכר" ותביעת הגירושין שלו נדחתה. חודשים ספורים מאז ניתן פסק-הדין, הגיש התובע תביעת גירושין נוספת שכותרתה "בקשה לחידוש הדיון בתביעת הגירושין בשל שינוי נסיבות". בא-כוחו של התובע, עורך-הדין רפי שדמי, ציין בכתב התביעה כי ימים ספורים לפני מתן פסק-הדין התקיים בבית-המשפט לענייני משפחה דיון בתביעות הרכוש שהגישה הנתבעת. לאחר דיון ארוך ומייגע הגיעו הצדדים ביניהם להסכמות לחלוקת הרכוש, והסכמות אלו אושרו על-ידי בית-המשפט וקיבלו תוקף של פסק-דין. הוסכם על ביצוע פירוק שיתוף בשתי דירות, על ויתור בתכולת הרכוש מצידו של התובע באחת מהדירות לטובת הנתבעת, וניתן פסק-דין הצהרתי כי כל הזכויות והחובות המשותפים עד למועד הקרע יחולקו בשווה בין הצדדים. עוד הוסכם שבאם הדירות לא תימכרנה באופן עצמאי על-ידי הצדדים בתוך שישה חודשים, ימונו באי-כוחם לכונסי נכסים.
אשר-על-כן, מאחר וההסכמות הללו לא הובאו לידיעתו של בית-הדין בטרם מתן פסק-הדין, יש לראות כאן בקיומן של נסיבות חדשות בתיק. לדבריו, יש לראות בהסכמות הצדדים לפירוק שיתוף כהסכמה לסיום פרק הנישואין שלהם וכסוף דרכם כבני זוג, ולפיכך יש להורות לנתבעת כי היא חייבת לקבל את גטה. בית-הדין קבע לצדדים מועד לדיון, שנערך בתאריך כ"ט באייר תש"ע, 13.05.2010. לדברי בא-כוחו של התובע הוא מונה ביחד עם בא-כוחה של הנתבעת, עורך-הדין שי אנטר, לכונסי נכסים לצורך מכירת הדירות, אך לדבריו - "לא עשינו זאת (את מכירת הדירות, א"י) כי רצינו לעשות "חלוקה בעין". הפער בינינו הוא חמישים אלף דולר, כל אחד יישאר עם זה. עם האוכל בא התיאבון, אין דרישות אחרות, אם חברי יסכים אז שבית-הדין יקבע או חמישים או חמישים ושניים אלף דולר" (עמוד 4 לפרוטוקול). מנגד, הנתבעת אמרה בדיון - "אפשר להחזיר את האבא לבית, יש לי 4 ילדים, צריך להחזיר את האבא, יש לי ילדה בת 4, יש לי בת גדולה בת 18 וגם בת 17 שכמעט התאבדה, הכול רקע (כך צריך לתקן בפרוטוקול, א"י) משפחתי, אני עוברת ייסורים".
בא-כוחו של התובע בדיון תקף את טענתה זו לשלום-בית, ובלשונו - "אני שלושים שנה בתחום הזה, יש סברא שבבית-הדין הרבני אומרים הכול!! איזה שלום-בית?? היכן היא?? האם קנית לו מתנה, עשית לו משהו?- סתם להגיד דברים! אומרים זאת בשביל להעלות את המחיר! ... בפרוטוקול לפני שלוש שנים היא אמרה הוא ייתן אז נתגרש. היא לא אמרה אני רק "הילדים מתגעגעים לאבא"... כלומר לדבריו מדובר בטענות שהן בבחינת מס שפתים לצורך הפעלת לחץ במחלוקות שבנושאי הרכוש. אין פניה של הנתבעת לשלום ולכל היותר מדובר בטובת הילדים. אין כאן רצון אמיתי לחזור לחיי שלום עם התובע כבעל: אבא - כן, בעל - לא. נעיר שכפי הנראה כוונתו של בא-כוחו של התובע בהצביעו לדברי הנתבעת שנאמרו לפני שלש שנים הם לדברים שאמר אז בא-כוחה בדיון שנערך ביום ה- 20.11.2008: "בבית-המשפט אומר הבעל שהוא מרוויח 7,000 ₪ ויש לו שני בתים... הוא מכלכל בית, יש לו מגרש... וזהו רק קצהו של הקרחון, אין פה שוויוניות, אנו נשים קץ לקרקס שלו. אם היה נותן את החצי נסכים לגט (ההדגשה הוספה, א"י). הוא מסתובב עם גויות ובגלל זה התחיל הגירושין, לא ניתן לזה יד". בא-כוחה של הנתבעת משיב כנגדו ואומר כדברים הבאים - "לכל סיפור יש את הפן שלו. כאשר חברי אומר שיש פסקי-דין, יש פירוק שיתוף - אכן, אך מה נעשה? כלום לא נעשה, לא עשינו כינוס נכסים וכו'. היא (הנתבעת, א"י) אמרה שיש סיכוי למשהו, והעובדה שלא נעשה כלום. האם פניתי לחברי לפרק שיתוף, למכור דירות? - לא נעשה דבר וחצי דבר. "פיפס" אחד לא נעשה. המזונות במלואם, ומרשתי נאלצה לפתוח תיק בבית-המשפט. גם מה ששולם לא שולם עדיין, יש הפרשים כל שלושה חודשים, המצב אינו תקין, המצב עגום". בסיומו של הדיון נעשה על-ידי בית-הדין ניסיון אחרון של גישור בין הצדדים תוך שהוא משוחח בנפרד עם כל צד, אך גם הניסיון הזה לא צלח.

הכרעה
ייאמר כעת כי יש לקבל את תביעת הגירושין. הנתבעת חייבת בקבלת גטה, ומוטב היה כי הגט היה מסודר ביניהם כבר בעבר.
יתירה מכך, נראה כי אין לראות בפסק-הדין הנוכחי הניתן כעת כפסק-דין חדש אלא בחינת "סתירת דין" לפסק-הדין הקודם שניתן על ידנו. מתברר כעת למפרע, כי הנתבעת הלכה בדרך של שולל והטעיה. רוממות שלום-הבית בגרונה, וחרב פיפיות בדמותה של פירוק השיתוף - בידה! נראה כי בשנים האחרונות הנתבעת עושה בגט שימוש ציני מחושב וקר לצורך השגת דרישותיה ותביעותיה הממוניות. ראוי לציין כי הנתבעת היא זו שפתחה במאבק בנושא הרכוש בהגשת תביעתה לפירוק שיתוף כבר ביום ה - 25.06.2007; כלומר כשנה וחצי לפני שהתובע הגיש את תביעת הגירושין הראשונה שלו לבית-הדין. מדובר בתביעה לפירוק שיתוף בפועל, ולא בבקשת סעד בדמות בקשה למתן פסק-דין הצהרתי על הרכוש המשותף. אישה המעוניינת בשיקום חיי הנישואין שלה לא תפעיל את "נשק יום הדין" תוך דרישה למכירת דירת המגורים המשותפת כבר בראשיתם של ההליכים המשפטיים. הליך כזה המופיע כבר בראשיתם של ההליכים המשפטיים שבין הצדדים איננו מראה על כיוון חיובי לשיקום הנישואין אלא להיפך - לסיומם! אמנם במהלך הדיונים שנערכו לפנינו נראה היה, לכאורה, כי הנתבעת חזרה בה תוך שהיא מצהירה שהיא תסגור את תיקי הרכוש שהיא פתחה בבית-המשפט וכי היא מעוניינת בחזרתו של הבעל והשלום הביתה; על בסיס ההתרשמות הזו ניתן בעבר פסק-דין בו נדחתה תביעת הגירושין של הבעל. אך כאמור, כיום במבט לאחור, יש לראות אל נכון כי היה זה מצידה של הנתבעת צעד טקטי בלבד. העמדת פנים וכסות עיניים. לכל היותר יש אולי לראות ברצונה בשלום-בית כמשאלת לב אוטופית לטובת הילדים, אך לא מעבר לכך. כפי שכבר צוטט, בדיון האחרון שנערך לפנינו ביום ה - 13.05.2010, התבטאה הנתבעת ואמרה: "אפשר להחזיר את האבא לבית, יש לי ארבע ילדים"... - כלומר היא רואה בו כאבא ולא כבעל, ורק בשביל טובת הילדים היא מעוניינת בחזרתו הביתה! אמת ונכון הדבר כי התובע במעשיו הנלוזים הוא שגרם למשבר ולקרע הקשה בחיי בנישואין הללו. הוא קשר קשרים עם נשים זרות, ובאופן חד-צדדי ללא כל הצדקה הוא עזב את הבית. כפי הנראה חשדותיה של הנתבעת היו נכונים, והמשבר העמוק בחיי הנישואין חל הרבה לפני שהתובע עזב סופית את הבית. משום כך היא הגישה את תביעתה לפירוק שיתוף כבר בחדש יוני 2007.
אך כאמור, הדבר רק מעיד על עומק הקרע גם מצידה של הנתבעת כבר אז... מקרה דומה לזה שלפנינו היה לנו לאחרונה בתיק דומה לזה (תיק מספר 288169/3, פורסם באינטרנט באתרי המשפט). הדברים שנכתבו שם מתאימים מאוד לנידון דידן. נצטט מהם - "על דרך ההכללה נקדים ונאמר שלא בכל מקרה שבו אין כל סיכוי לשלום-בית, או לחילופין כשטענת שלום-הבית של אחד מן הצדדים איננה כנה - ניתן בהכרח לראות בכך כקיומה של עילת גירושין. היעדר סיכוי לשלום-בית, ברובם של המקרים, איננו מהווה עילה לחיוב בגט. יתירה מזו, לפי ההלכה רבים הם המקרים אותם יש לקבוע כ"לא לרחק ולא לקרב". כלומר, במקרים אלו בני הזוג תלויים ועומדים ללא הכרעה לחיוב גט מכאן או לחילופין לשלום-בית מכאן. זו ההכרעה בעצמה - אין לחייב בגט וגם אין לחייב את הצד השני לחזור לשלום-בית. במקרים אחרים, גם כאשר קיימת אמתלא ברורה לביטול שלום-הבית ולאי הכרזת מורד/ת על אחד מהצדדים - לא ניתן לחייב בגט, ופעמים שאפילו חיוב המזונות יוותר בעינו. פעמים שאמתלא זו באה כמסייעת לתביעת הגירושין, ופעמים שהיא באה כמסייעת לטענה השוללת שלום-הבית. בהתאם לכך תהיינה התוצאות וההשלכות ההלכתיות, בעיקר בנושא המזונות, אך לא כאן המקום להיכנס לחילוקי הדינים והפרטים במקרים השונים.
אולם, ללא צל צלו של ספק, המקרה שלפנינו שונה לחלוטין מהמקרים הנ"ל. לפנינו עומדת נתבעת אשר הולכת בדרך פתלתלה ועקלקלה של כחש, תוך גלגול עיניים צדקני אותו היא מגלגלת לפתחו של בא-כוחה. הנתבעת איננה חפצה כלל וכלל בבעלה. כבר בזמן שהם התגוררו יחדיו באותה דירה משותפת, עם ילדיהם המשותפים, היא ניסתה לפרק בפועל את התא המשפחתי באמצעות הגשת תביעה לפירוק שיתוף אותה היא הגישה בבית-המשפט. כאמור, הבעל עזב את הבית רק כחודשיים לאחר הגשתה של התביעה הזו, ועזיבתו הייתה בעקבות הרחקתו באמצעות המשטרה. פירוק שיתוף בדירה המשותפת על-ידי אחד מבני הזוג כאשר שני בני הזוג גרים בה יחדיו, מבלי שתוכח לפנינו סיבה רצינית ומוצדקת למהלך שכזה - כמוהו כאמירה קולנית חד-משמעית וברורה האומרת - "איני רוצה בך"! לאמור, אין לי כל רצון להמשיך ולחיות איתך בתא משפחתי אחד, וברצוני לפנות לדרך חדשה, בנפרד ממך. לא מדובר כאן בסתם פירוד מרצון,שפעמים והוא נעשה בהסכמה או אפילו באופן חד-צדדי על-ידי אחד מבני הזוג לצורך בחינה מחודשת של מערכת היחסים הזוגית, כפי שקורה לפעמים בציבור הרחב במערכות זוגיות. פירוד שכזה, גם כשהוא נעשה באופן חד-צדדי, עדיין אין בו קביעת עובדות בשטח כמו מכירת הדירה המשותפת.
פני הדברים בתיק שלפנינו שונים בתכלית. כאן מדובר במהלך יזום שאותו נקטה הנתבעת, כבר בראשיתו של הסכסוך. קורה שבין בני זוג פורצות מריבות, ואפילו קשות, אך במקרים רבים ניתן עדיין ליישב את ההדורים גם במקרים קשים, בתנאי שעוד קיים מעט רצון טוב לתקן ולהציל את הנישואין ולא למהר לפרק את המשפחה. ברם, הפעלתו של "נשק יום הדין" בדמות הגשת תביעה לפירוק שיתוף לצורך מכירת דירת המגורים המשותפת כבר בתחילתו של ההליך המשפטי שנפתח בין הצדדים מראה בעליל כי כבר גמלה אצל הנתבעת החלטה להתגרש והיא נחושה לפרק את הבית והמשפחה. יש לראות בכך החלטה עקרונית מצדה לפירוקו של התא המשפחתי וריסוקו לרסיסים, כמו אומרת: מעתה ואילך כל אחד מאיתנו יתגורר לו בגפו, בפני עצמו, ובדירה משלו! חסל סדר משפחה! כמובן שגם למהלך חמור שכזה יש תיקון ו"תשובה", ויתכן ובחלק מהמקרים עוד קיימת אפשרות להשיב את הגלגל אחורנית. אולם במה דברים אמורים, כאשר הצד המקלקל חוזר בו, עושה תפנית חדה, ופונה בכנות לדרך של פיוס ושלום.
אך כאמור, אין אלו פני הדברים בתיק הזה שלפנינו.
הדברים הללו מתאימים ונכונים גם בתיק שלפנינו. בבית-הדין הנתבעת מצהירה על רצונה בשלום-בית אך בבית-המשפט היא משמיעה זמירות אחרות לגמרי: כאן, בבית-הדין היא רוצה בשלום-בית, אך שם, בבית-המשפט, היא רוצה בבית השלם. או בבתים השלמים... יתרה-מכך, נראה שכאן הדברים באים בפנים של קל וחומר. בנידון שלפנינו לא מדובר רק בתביעות לפירוק שיתוף עסקינן, אלא בהרבה מעבר לכך! מדובר בהסכם גמור ומוחלט אותו כרתה הנתבעת עם התובע לצורך חלוקת חבילת הרכוש המשפחתית כולה. חבילה זו כוללת שתי דירות ומיטלטלין, תוך הסכמה לחלוקה שוויונית בחובות ובזכויות. הסכם זה קיבל תוקף שיפוטי על-ידי בית-המשפט. חלפו מספר חודשים ושני הצדדים לא הצליחו למכור בכוחות עצמם את הדירות, ובהתאם להסכם מונו באי-כוחם ככונסי נכסים. טענתו של בא-כוחה של הנתבעת שכינוס הנכסים לא בוצע בפועל, אחת דינו להידחות. אין כל משמעות למכירת הנכס בפועל. הסכם הממון הנ"ל שאותו כרתו הצדדים בבית-המשפט כמוהו ככריתתו של הסכם גירושין לכל דבר, לאמור: חסל סדר נישואין. תם ונשלם! כפי שכתבנו הדבר מוכיח רטרואקטיבית על חוסר כנות טענותיה של הנתבעת לשלום-בית. היא אכן מן השפה ולחוץ - כפשוטו: כאן בבית-הדין, השפה המדוברת היא שפת השלום; אך בחוץ, קרי בבית-המשפט, שם כבר מדברים בשפת הגירושין...
נפסק
תביעת הגירושין של הבעל מתקבלת. הנתבעת מחוייבת בקבלת גטה. על מזכירות בית-הדין לקבוע מועד לחקירת שמות לצורך הכנה לסידור הגט.

אריאל ינאי דיין

הוגשה בפנינו תביעת גירושין על-ידי הבעל ב- 29.05.08. זו היא תביעתו הראשונה של הבעל. בדיונים שהתקיימו בבית-הדין התברר כי אין כל עילה כדי לחייב את האישה בגירושין. מה שכן התברר לבית-הדין על-ידי ראיות שהוצגו בפניו, כי הבעל רועה בשדות זרים (עם בתה של עובדת הניקיון בביתם) וממילא דינו כדין רועה זונות. כן התברר כי הבעל עזב את הבית המשותף ב- 12.04.07, כלומר כשנה קודם שהגיש את תביעת הגירושין, עזב את הבית באופן חד-צדדי על דעת עצמו, מבלי שהאישה עשתה דבר. עוד התברר כי האישה, לאחר עזיבת הבעל את הבית המשותף, מספר חודשים אחר כך הגישה תביעה לפירוק שיתוף ברכוש. בדיון טענה האישה כי הסיבה שביקשה פירוק שיתוף בגלל שהתברר לה כי בעלה רכש נכסים שונים ובעיקר מקרקעין ורושם אותם על שמו או על שמו ושמות שותפים אחרים, לכן בגין בגידותיו של הבעל עם נשים זרות, וכן העלמת נכסים וכספים, וגם עזב את הבית, חששה שמא ימשיך להבריח כספים או לאבדם בהימורים היות והבעל היה רגיל להמר, ולכן הגישה תביעה לפירוק שיתוף בבית-המשפט, זו הסיבה, אך היא אינה רוצה כלל להתגרש.
גם בדיון שהתקיים בבית-המשפט ב- 07.01.08 אמרה האישה:
"הגעתי לפה מכורח הנסיבות, הייתי מאוד מעוניינת לשקם את חיי הנישואין, אך כיוון שהנתבע לא מעוניין, אז לא."
בתאריך ד' ניסן תשס"ט (29.03.09), בית-הדין נתן פסק-דין ודחה את תביעת הבעל לגירושין, וזאת מאחר ובית-הדין נוכח כי האישה אכן כנה בדבריה כי היא מעוניינת בשלום-בית, ואף שהגישה תביעה לפירוק שיתוף, הסבירה דבריה כי חששה שמא בעלה יבריח את שאר הנכסים או יבזבז אותם בהימורים, וגם עזב את בבית, שוב לא הייתה לה ברירה אחרת. מה שכן התברר כי סיבתו היחידה של הבעל להתגרש היא שהוא נתן עינו בנשים אחרות ורועה בשדות זרים. עיין שם שהרחבנו בפסק-הדין שניתן ב- 29.03.09. עתה ב- 03.06.09, כשלושה חודשים אחר מתן הפסק-דין, הגיש ב"כ הבעל תביעת גירושין שנית וטענתו כי יש נסיבות חדשות שבגללם יש לחייב את האישה בגט.
ב"כ הבעל כתב בתביעתו:
"כי בסמוך למתן פסק-דין וככל הנראה לאחר סיום כתיבתו, התקיים דיון בבית-המשפט בתביעת האישה לפירוק שיתוף בתאריך 26.03.09, ניתן פסק-דין בהסכמת האישה לפירוק שיתוף בשתי הדירות על-ידי הצדדים או על-ידי עורך-דין ככונסי הנכסים. כמו-כן סודרו כל ענייני הממון שבין שני הצדדים, המשכנתא והמיטלטלין. על-כן טוען ב"כ הבעל מאחר והסכמות אלו לא היו בפני בית-הדין כשכתב את פסק-דינו הראשון, יש לראות בעובדות אלו כנסיבות חדשות, דהיינו הסכמת הצדדים לפירוק שיתוף היא כהסכמה לפרוק הנישואין ויש לחייב את האישה בקבלת גיטה."
בדיון שהתקיים בבית-הדין ב- 13.05.2010 טען ב"כ הבעל:
"למרות שהתמנינו ככונסי נכסים לא עשינו דבר, דהיינו לא מכרנו את הדירות כי רצינו לעשות "חלוקה בעין" והפער בינינו הוא חמישים אלף דולר, כל אחד יישאר, עם האוכל בא התיאבון."
אולם האישה טענה כי:
"אפשר להחזיר את האבא לבית, יש לי ארבעה ילדים, צריך להחזיר את אבא, יש לי בת אחת בת ארבע ובת גדולה בת 18 ואחת בת 17 שכמעט התאבדה והכול על רקע משפחתי, אני עוברת ייסורים."
מנגד טוען ב"כ הבעל:
"איזה שלום-בית? היכן היא? האם קנית לו מתנה? עשית לו משהו? סתם להגיד דברים, אומרים זאת בשביל לעלות את המחיר - בפרוטוקול לפני שלוש שנים היא אמרה הוא ייתן אז נתגרש, היא לא אמרה "הילדים מתגעגעים לאבא"."
אולם ב"כ האישה מנגד טוען:
"לכל סיפור יש את הפן שלו. כאשר חברי אומר יש את הפסק-דין לפירוק שיתוף אכן, אך מה נעשה? כלום לא נעשה. לא עשינו כינוס נכסים. היא (האישה) אמרה שיש סיכוי למשהו והעובדה שלא נעשה כלום, האם פניתי לחברי לפרק שיתוף, למכור דירות? לא נעשה דבר וחצי 'פיפס' אחד לא נעשה..."
טרם אכתוב את הנראה לענ"ד. הנה ראיתי מה שכתב חברי הרה"ג אריאל ינאי שליט"א, תמהתי ואשתומם על מ"ש וז"ל:
"אנו מקבלים את תביעת הגירושין. הנתבעת חייבת בקבלת גיטה ומוטב היה כי הגט היה מסודר בניהם כבר."
והנה לא נחה דעתו בחיוב האישה בקבלת גיטה עד שכתב כי בית-הדין בפסק-דין הראשן טעה או הוטעה ויש לסתור את פסק-הדין הראשון שניתן. וז"ל:
"יתירה מכך נראה כי אין לראות בפסק-דין זה הנוכחי הניתן עתה כפסק-דין חדש אלא בבחינת "סתירת דין" לפסק-הדין שניתן על ידנו. מתברר עתה למפרע כי הנתבעת הלכה בדרך של שולל והטעיה, רוממות שלום-הבית בגרונה וחרב פיפיות בדמותה של פירוק שיתוף."
הנה עברתי על כל דברי חברי ולא מצאתי בהם, אף לא רמז הילכתי אחד לדבריו: היכן נמצא בהלכה שבעל שהוא רועה זונות, עוזב את הבית, מבזבז את נכסיו ומתחיל להבריחם, והאישה פוחדת שימשיך במעשיו ויבזבז נכסיו, שאישה זו חייבת בגט? שהרי האגודה כתב על רועה זונות את הפסוק "רועה זונות יאבד הון", והיינו אונו והונו - דהיינו כוחו וממונו. ובלית ברירה כדי להציל ממון המגיע לה, פנתה לבית-המשפט לקבל ממון המגיע לה. על זה יחייב אותה בית-הדין בגט? דבר זה השכל הישר דוחה זאת. במצב כזה האישה לוקה פעמיים. גם מאבדת את בעל נעוריה שרועה בשדות זרים ועוזב את הבית, וגם תיתן לו לאבד כל ממון שצברו? א"כ הדין כל איש אשר לא יחפוץ באשתו ירעה בשדות זרים ויתחיל לבזבז ממונו וממון ביתו וכשהאישה תרצה לשמור על חלקה אף-על-פי שעושה זאת בתביעה לפירוק שיתוף ולא כהצהרה לשמירת זכויות, בית-הדין יחייב אותה בקבלת גט?
ועיין פד"ר כרך י"ג עמוד 362 להגאון רבי א'.י' וולדינברג שכתב:
"דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו אשמה תחת בעלה, וכל איש שירצה מאיזה סיבה שהיא להיפטר מאשתו או ייתן עיניו באחרת, יעגנה כמה שנים, ויבקש לחייבה בקבלת ג"פ היות ואין סיכוי לשלום."
לא רבינא ולא רב אסי חתמי על כגון דא. וכי מה רוצה חברי, שהבעל ירעה בשדות זרים, יעזוב את הבית המשותף ויבזבז או יבריח כל נכסיו והאישה תשב לה בחיבוק ידיים עד אשר יאבד את כל הונו ואונו? האם אישה שרוצה את זכויותיה הממוניות המגיעות לה יש לפסוק כי היא חייבת בקבלת גט? אולי יזכור חברי את דברי מהרשד"ם דגם בעל שתובע תביעה ממונית סבירה, אף-על-פי שחייב במתן גט, לא ניתן לחייבו, ויש לעכב הגט עד שתענה בקשתו. א"כ אישה שבעלה רועה זונות ומבזבז ממונו ומבקשת את זכויותיה הממוניות, אף שעשתה זאת בתביעת פירוק שיתוף, זאת אישה שצריך לפסוק לה חיוב בגט?
הנה מר"ן באבהע"ז (סי' צ"ג סע' י"א) כתב:
"הכתובה היא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה..."
וכתב על זה בט"ז (ס"ק א'):
"נראה מזה שאם רואין שהבעל מבזבז נכסיו, תוכל האישה למחות בידו כמו שמצינו ב"חושן משפט" (סי' ע"ג סע' י') בלווה שמבזבז נכסיו, דיכול המלווה לתבוע אפילו תוך זמנו, אלא שיש לחלק דשאני בכתובה שאפשר שלא תבוא לעולם לידי גביה דשמא תמות היא בחייו וצ"ע למעשה."
הנה לך הט"ז שנשאר ב"צריך עיון" על כתובה דאפשר שלא תבוא למעשה. אולם בנידון דידן הבעל עזב את הבית, הלך לנשים אחרות, מסרב לחזור לביתו ופותח תביעת גירושין, בזה קרוב לודאי שיתפרק הבית ותצטרך לגבות כל רכוש המגיע לה, ובזה אפשר שגם הט"ז בכה"ג יסבור שרשאית האישה לעכב ולמחות. ואף-על-פי שאצלנו אינה מעכבת אלא מבקשת לפרק, מכל מקום האישה אמרה "הגעתי למצב הזה בגלל הבעל, בלית ברירה הביא אותי למצב זה". ועוד אם כדברי חברי שאישה שתבעה רכוש מיד יחול עליה חיוב גט, מדוע בכלל הט"ז נשאר ב"צריך עיון" אם אישה יכולה לבקש לעכב נכסים של הבעל עבור כתובתה כאשר הבעל מבזבז? הרי לשיטת חברי מיד שתבקש, בית-הדין יחייב אותה בגט. ועוד דבפירוק שיתוף תובעת נכסיה המגיעים לה על-פי החוק. ולא נחה דעתו של חברי עד שכתב דיש לסתור את פסק-הדין הראשון שדחה תביעת הבעל. יתכבד חברי ויכתוב את מקורותיו שבעל שהוא רועה זונות, עוזב את הבית ומבזבז נכסיו, ואשתו תובעת רכוש וטוענת כי מי שהביא אותה למצב זה הוא הבעל שעזב את הבית ופוחדת שיכלה את כל הרכוש בהימורים או שיבריחו, בית-הדין יקבל את תביעת הבעל ויחייב את האישה בגט? נכון שאחרי פסק-דין הראשון האישה לא משכה את תביעתה לפירוק שיתוף - וכי מדוע תמשוך תביעתה אם הבעל לא חוזר לבית וממשיך למצוא מחסה בחיקם של נשים זרות וממשיך לבזבז ממונו, וכי באישה שוטה עסקינן? וכי יש בית-דין שיורה לאישה למשוך את תביעתה הרכושית אף-על-פי שהבעל ימשיך במעלליו? את מה שיש לסתור הוא פסק-דין של חברי שפסק שבעל שהוא רועה זונות ואשתו תבעה פירוק שיתוף מחשש להברחות כספים או לבזבוז, יש לחייב את האישה בגט. גם תרופת הפלא של "דברי רבנו ירוחם" שאם מורדים זה על זה לא ניתן אפילו להעלות במחשבה בנידון דידן. גם אם האישה רוצה למרוד, אין לה במי למרוד, הבעל עזב את הבית מזמן וחי לו את חייו בחיקם של נשים אחרות. האישה גם בבית-הדין וגם בבית-המשפט, לא אמרה שהיא מעוניינת להתגרש או שלא רוצה את בעלה וההיפך הוא נכון. בבית-הדין טענה כי רוצה בשלום-בית. בבית-המשפט טענה כי הבעל דחק אותה לפינה במעשיו ובמעלליו, ולכן הגיעה למצב של תביעת רכוש. גם מה שכתב חברי בשם ב"כ הבעל כי האישה לא מבקשת שהבעל יחזור, שהרי היא אומרת: "אפשר להחזיר את האבא לבית, יש לי ארבעה ילדים", כלומר שרוצה שהבעל יחזור בשביל הילדים ולא בשבילה. דברים אלו אין בהם טעם וריח. אישה זו שרוצה לשכנע את בעלה שיחזור לביתה, וכי מה יש לה להציע לו? להציע לו את עצמה? הרי מצא לו אחרת ולדעתו טובה הימנה ועובדה שאינו עוזב אותה (את האישה הזרה). על-כן האישה מנסה לדבר לרגש על ילדיו, דבר כזה עדיין אין לו עם הנשים האחרות (לעת עתה). אולי זה ישכנע אותו. זה לא אומר שאשתו אינה חפצה בו. גם טענתו התמוהה של ב"כ הבעל לאישה "אם את רוצה אותו איזו מתנה נתת לו? האם עשית לו משהו?" טענה זו גובלת בחציפות יתירה. וכי איזה מתנה צריך לקנות לבעל שנוטש את אשתו ואת ילדיו והולך לנשים זרות ומבזבז עליהן את ממונו? דברים אלו מהבל ימעטו. עוד טוען חברי, מאחר והאישה ביקשה פירוק שיתוף בבית, הוי כהכרזה חד-משמעית "איני רוצה בך". גם זה אינו נכון בנידון דידן.
הבעל הוא שגרם לה להגיע למצב זה לאחר שדחק אותה וחיכתה זמן רב, נשברה האישה ואומרת:
"פירוק שיתוף, פירושו "אני מסכימה, אין לי ברירה, וכי עד מתי אני אחכה לו הוא רועה בשדות זרים ואתם רוצים שאני ארעה עד שאסתאב, לכן אני מסכימה להתגרש, ולכן אני מבקשת את חלקי ברכוש המגיע לי."

סוף דבר
תביעת הבעל נדחית על-הסף. אולם האישה העומדת בפנינו, כוחותיה אזלו ובאין ברירה מסכימה להתגרש אחר שחיכתה לבעל זמן רב ורואה לנגד עיניה כי הוא מבריח נכסים או מבזבזם וחי לו את חייו בחיק נשים זרות, אכן מסכימה היא להתגרש וגם עשתה מעשה בהסכמה לפירוק שיתוף.
על-כן בית-הדין פוסק:
א) תביעת הבעל לחייב את האישה בגט, נדחית.
ב) בית-הדין רואה כי אכן אין סיכוי לשלום-בית וזאת עקב מעשיו של הבעל, והאישה מסכימה להתגרש, ואף עשתה מעשה בהסכמתה למתן פסק-דין לפירוק שיתוף, צעד המעיד כי מסכימה היא להתגרש. על-כן פוסק בית-הדין כי על הצדדים להתגרש.
ג) הבעל חייב במלוא כתובתה של האישה (וזאת בקיזוז מכספים שתקבל האישה מנכסים הרשומים ע"ש הבעל).
ד) לקבוע לצדדים מועד לסידור גט פיטורין.
הנלע"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמן.

(-) מיכאל עמוס, אב"ד

בני הזוג שלפנינו נישאו זל"ז בתאריך 21.06.89. לצדדים אלו נישואין ראשונים, לשני הצדדים ארבע בנות קטינות שהקטנה שבהן ילידת 31.05.06. הבעל פתח תביעת גירושין בתאריך כ"ד באייר תשס"ח (29.05.08). מנגד, פתחה האישה בתאריך 25.06.07 תביעה שכותרתה תביעת מזונות ומדור וכן מדור שקט ושלו, תביעה רכושית - פירוק שיתוף, ותביעה למשמורת קטינות. בתאריך ד' בניסן התשס"ט (29.03.09), ניתן פסק-דין, בו דוחה בית-הדין את תביעת הגירושין. בפסק-דין זה האמין בית-הדין לאישה בדבר כנות בקשתה לשלום-בית. אחד ממוקדי הדיון שבפסק-הדין, הינו תביעת האישה לפירוק שיתוף בבית-המשפט. בית-הדין קבע שעל-אף עובדה זו, לא מוכח מכך שהאישה אינה חפצה בשלו"ב.
בין השאר צוטט שם כי גם בבית-המשפט בדיון מיום 07.01.08 אמרה האישה בזה"ל:
"הגענו לפה מכורח הנסיבות, הייתי מאוד מעוניינת לשקם את חיי הנישואין, אך כיוון שהנתבע לא מעוניין, אז לא."
עוד הוסיף בית-הדין בין השאר, כי גם מתביעת פירוק שיתוף, ניתן לחזור ולבקש שלו"ב ויש לבדוק את עניינו של כל מקרה ומקרה. גם לאור נסיבות לא קלות שבתוך הבית, גם מהאפשרות של הליכתו של הבעל לרעות בשדות זרים ומעוד נימוקים כפי שהורחב בפסק-דין, בית-הדין דחה את תביעת הבעל לגירושין. בתאריך 03.06.09, כשלושה חודשים לאחר כתיבת פסק-הדין, הגיש הבעל באמצעות ב"כ, עורך-דין רפי שדמי, תביעת גירושין חדשה בשל "שינוי נסיבות". בכתב התביעה (סעיף 3) נכתב כי בסמוך למתן פסק-הדין וככל הנראה לאחר סיום כתיבתו, התקיים דיון בבית-המשפט בתביעות האישה בתאריך 26.03.09. בדיון זה ניתן פסק-דין בהסכמת הצדדים לפירוק שיתוף בשתי הדירות על-ידי הצדדים ו/או על-ידי עורך-דין, ככונסי נכסים. כמו-כן, סודרו כל ענייני הממון שבין שני הצדדים, המשכנתא וכן המיטלטלין שנותרו בידי האישה, על-פי הסכמת הבעל. לטענת הבעל, בניגוד לנאמר בפסק-הדין הראשון (שניתן עוד טרם לדיון זה, האחרון שבבית-המשפט), שבו האישה טענה שפירוק השיתוף נעשה מכורח הנסיבות ומאי רצונו של הבעל לשוב לביתו, בפסק-הדין החדש של בית-המשפט, ניתן צו לפירוק השיתוף בכל ענייני הממון, בהסכמת הצדדים ובבקשתם ליתן להסכמות תוקף של פסק-דין. לפי פסק-דין זה נקבע (סעיף 3) כי הצדדים ינסו למכור את הדירות בכוחות עצמם במשך 6 חודשים. באם לא יצליחו, מתמנים ב"כ הצדדים לכונסי נכסים לצורך מכירת הדירות. זמן זה פקע בתאריך 26.09.09, בו צריכים היו כונסי הנכסים למכור את הדירות. בדיון שהתקיים בבית-הדין בתאריך כ"ט באייר התש"ע (13.05.10), שישה חודשים נוספים לאחר פקיעת מועד ששת החודשים הראשונים, שב ב"כ הבעל על טענתו המרכזית בעניין תביעת פירוק השיתוף בתוספת צו מעשי לפירוק השיתוף כראיה לחוסר כנותה של האישה בבקשת שלום-בית. האישה שבה בדיון זה כמו בקודמיו וטענה שחפצה בשלו"ב וחפצה שהבעל ישוב לביתו, לשקם את הבית והילדים. "המשפחתיות מעל הכל. אני רוצה אותו עם הילדים", כדבריה. בעניין פירוק השיתוף, ענה ב"כ האישה, עורך-דין שי אנטר, כי על-אף שניתן פסק-דין לפירוק שיתוף, לא נעשה עמו דבר ולא נעשה הכינוס. האישה אמרה, כך טען, שיש סיכוי למשהו, ועובדה שלא נעשה כלום. לאמור, כי הרכוש לא פורק בשל תקוותה לשלום-הבית.
"האם פניתי לחברי לפרק שיתוף, למכור דירות ... לא נעשה דבר וחצי דבר, פיפס אחד לא נעשה."
ואמנם, בעת הדיון בבית-הדין עברו עוד שישה חודשים שניתנו לכונסים לפרק את הרכוש, אך הדבר לא נעשה. היום כ"ג במרחשוון תשע"א (01.11.10), חלפו שוב למעלה משישה חודשים נוספים, ושום דבר לא נעשה. חלפו איפוא מיום מתן פסק-הדין בבית-המשפט מתאריך 26.03.09, למעלה משנה וחצי ולא נעשה שימוש בפסק-הדין. לטענת האישה וב"כ, כאמור, הסיבה היא כי היא חפצה בשיקום הבית ובחזרתו של הבעל לבית.
ב"כ הבעל השיב כנגדו:
"לא עשינו זאת כי רצינו לעשות חלוקה בעין. הפער בינינו 50,000 ₪."
טענתו איפוא כי המניעה מלחלוק את הרכוש לא נובעת מרצונה של האישה לשלום-בית. בית-הדין בפסק-דינו הראשון התלבט עדיין בבקשת האישה לשלום-בית. כנגד תביעת הרכוש ופירוקו, הביעה האישה רצון לשלום-בית גם בבית-המשפט. בבית-הדין אף הסכימה ללכת לייעוץ, אולם הבעל סירב. יצויין כי כבר בדיון במהדורתו הראשונה של התיק מיום כ"ב חשוון תשס"ט (20.11.2008), נשאלה האישה על-ידי בית-הדין מה עשתה למען שלום-הבית. תשובתה הייתה:
"ביקשתי ללכת לטפול הזוגי. הבת שלי רצתה להתאבד... וכל זה בעקבות הפירוד."
אולם גם אז לא נטען על-ידי האישה כי פנתה אל הבעל דרך שליחים או מכרים, אף לא נטען כי שלחה לו מתנות או פרחים כדרך אישה החפצה בחזרת של בעל נעוריה לביתו. אין בכך עדיין בסיס לחוסר כנותה, אולם נראה כי כבר אז חשה האישה כי לא תוכל להשיבו. עניין זה מקבל חיזוק נוסף כאשר בבית-המשפט כבר בדיון מיום 07.01.08, שבעה חודשים בלבד לאחר עזיבת הבעל את הבית ב-12.04.07, חמישה חודשים לאחר פתיחת תיק רכושי ופירוקו ב- 25.06.07, אמרה האישה:
"הייתי מאוד מעוניינת לשקם את חיי הנישואין, אך כיוון שהנתבע לא מעוניין אז לא." (עמ' 1)
הרי כי אף אמנם שבלבה היה תקווה שהשלום ישוב לביתם, מ"מ לאחר שנוכחה כי העניין לא ריאלי מצד הבעל, "אז לא", כלשונה.
בהמשך הדיון הנ"ל בבית-המשפט נכתב:
"הצדדים וב"כ: אנחנו מבקשים שבית-המשפט ינסח עבורנו טיוטת הסכם גירושין. הצדדים יגישו בקשה משותפת לגירושין בבית-הדין הרבני בנתניה תוך 5 ימים ויעשו כל שנדרש לצורך ביצוע הגט בהקדם." (עמ' 5)
בהחלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה (עמ' 9) נכתב:
"פניהם של הצדדים לגירושין ... בנסיבות אלה של רצון משותף לגירושין... אישה צעירה שללא ספק יש לה פוטנציאל השתכרות וטענות כל כך חמורות כנגד הבעל שעלולות להביא להפללתו באופן שהוא בכלל לא יהיה כשיר לעבודה אם חלילה יוגש כנגדו הליך פלילי ..."
לאמור, כי גם התרשמותו של בית-המשפט הייתה כי פני הצדדים פניהם לגירושין ושל "רצון משותף לגירושין". ניכרת הייתה עדיין באותה עת רצונה, חלומה ועדיפותה של האישה לשקם את שלום-הבית, אולם משנוכחה שאין לכך סיכוי- "אז לא", כלשונה, ואז אף הביעה רצון משותף לגירושין. בית-המשפט לא פסק מזונות לאישה עקב אמירתו זו ובעקבות ראייתו נכוחה את פני התיק כבר אז. תביעתה של האישה לפירוק שיתוף הייתה תמוהה בעיני בית-הדין, עד שבית-הדין דרש ממנה לבאר את מהלכיה.
בפרוטוקול מיום כ"ב חשון תשס"ט (20.11.2008) נכתב בעניין זה:
"בית-הדין: יש לכם תביעות מחוץ לכותלי בית-הדין.
ב"כ א: יש תביעות, משמורת, מזונות ופירוק שיתוף.
בית-הדין: את יודעת מה זה פירוק שיתוף, האם כך עושים שלום.
האישה : לפני כן פניתי אליו פעמיים, הוא לא השאיר בידי כלום.
בית-הדין: שהוא לא רוצה שלום את מפרקת את הבית.
האישה : אין לי ברירה, חששתי שהוא יעלים נכסים.
בית-הדין: הרי רשום על שמך.
האישה : לא כולם.
בית-הדין: אם ילך לייעוץ, את מוכנה לסגור את התיקים בבימ"ש.
האישה : הוא לא יסכים, הוא חי עם אחרת.
בית-הדין: את מוכנה לסגור את התיק לפירוק שיתוף.
האישה : כן.
בית-הדין: שמעת את אשתך, האם אתה מוכן ללכת לייעוץ.
הבעל : איני מוכן, היינו במפגשים של יעוץ נישואין, וגם בגישור של בימ"ש ולא הגענו להסכמה."
כלומר, בכדי לשמר את זכויותיה של אישה, די בהגשת בקשה לצו הצהרתי על נכסי הצדדים, ומשזה ניתן על-ידי ערכאה שיפוטית ובצירוף עיקולים מתאימים, לא ניתן להעלימם. ובכך די היה לאישה, ולשם מה ביקשה לפרק את השיתוף, הרי אם חפצה בשלום-בית, כיצד יבנה זה ללא הבית עצמו המפורק.
תשובתה של האישה הייתה:
"אין לי ברירה, חששתי שהוא יעלים נכסים, שלא כולם רשומים על שמה."
בדיון בבית-המשפט מיום 23.03.09, שלושה ימים בלבד לפני כתיבת פסק-הדין של בית-הדין דנן - בו נדחתה תביעת הגירושין של הבעל כאשר בית-הדין מאמין לכנות בקשתה של האישה לשלו"ב, על-אף תביעת פירוק השיתוף, שלושה ימים קודם לכך, בה בעת בו יושבת האישה, כך לפחות נדמה היה בעת כתיבת פסק-הדין, וממתינה בקוצר רוח לבית-הדין הרבני, הישוב ורכון על פסק-דינה, בודק את כתבי התביעה וההגנה, בוחן את טענות ומענות הצדדים בפרוטוקול ומעיין בכובד ראש בכתבי הסיכומים, בה בעת ובאותו זמן ש"תקוותה" האחרונה של האישה שבעלה נטשה, היא פסק-דינו של בית-הדין שאמנם קיבל בקשתה זו וקרא לבעלה לשוב לביתו, באותה עת בין כותלי בית-המשפט מתנהל במלא עוזו ועומד לפני סיומו, הדיון העוסק בפירוק השיתוף. בדיון זה לא נשמע אפילו ברמז קל משהו מצפייתה ותוחלתה לשלום-בית, כאשר באותה שעה בית-הדין נדרש לתחינותיה של זו לבניית ביתה מחדש. לא רק זאת, אלא שבדיון זה בבית-המשפט נסתם הגולל סופית על כל הרכוש ונקבע "כמוסכם" ועל-פי בקשת הצדדים בתוקף של פסק-דין על-פי הסכמות הצדדים ובאי-כוחם , פירוק השיתוף בשתי הדירות "למכירה מיידית" כלשון פסק-הדין, זמן מכירתם על-ידי הצדדים ולחילופין על-ידי ב"כ ככונסי נכסים. גם שכר טרחתם של אלה, נקבע. עוד נקבע כי מתמורת הדירה ישולמו החובות וכל הנלווה והיתרה תחולק בין הצדדים. נרשמה הסכמת הבעל לוותר על חלקו במיטלטלין באחת הדירות לטובת האישה והבנות. ואף ניתן פסק-דין הצהרתי שכל הזכויות והחובות עד ליום התביעה 20.06.07 שייכים לשני הצדדים. התיק אף נסגר בתום פסק-הדין.
טענת הבעל וב"כ כי בכך מוכח כי אין רצונה של האישה בשלום-בית. נראה כי סביר מאוד להניח כי מתחושת הייאוש משלום-הבית שהייתה מלווה את האישה בתהליך הראשון ובמהדורה קמא של התיק, יתכן והפכה, כך לכאורה נראה, אט אט לרצון של האישה בממונו. יתכן מאוד כי כיום באם הבעל יחפוץ לשוב לביתו, גם אז תמנע האישה מכך. נראה כאמור כי האישה כיום אינה חפצה בו עוד. יתכן אמנם שאשמתו בדבר, אך כך נראים פני הדברים לפום ריהטא. בדיון בתביעתו החדשה של התיק מיום כ"א אייר תש"ע (13.05.10), הציגו ב"כ הצדדים גישות שונות בהתייחסות לפסק-הדין הסופי לפירוק השיתוף.
נבחן לעומק את טענותיהם:
כאמור, ב"כ האישה, מר שי אנטר, טען -
"כל סיפור יש את הפן שלו. כאשר חברי אומר שיש פסקי-דין ויש פירוק שיתוף, אכן מה נעשה? כלום לא נעשה, לא עשינו כינוס נכסים וכו'. היא אמרה שיש סיכוי למשהו והעובדה שלא נעשה כלום. האם פניתי לחברי לפירוק שיתוף, למכור דירות וכו', לא נעשה דבר וחצי. פיפס אחד לא נעשה ..."
לעומתו השיב ב"כ הבעל, עורך-דין רפי שדמי, לקראת סיומו של הדיון כך:
"יש פסק-דין שמינה את עורך-דין אנטר ואנוכי, ככונסי נכסים ויש שתי דירות, למכור את הדירה, לא עשינו זאת כי רצינו חלוקה בעין, הפער בינינו הוא 50,000 ש"ח כל אחד יישאר עם זה. עם האוכל בא התיאבון. אין דרישות אחרות אם חברי יסכים, אז שבית-הדין יקבע או 50,000 ש"ח או 52,000 ₪."
שומה עלינו לבדוק ולבחון טענתו של מי מתקבלת והגיונית יותר. הנתונים ידועים. הבעל תובע שנים רבות גירושין מאשתו. בית-המשפט מינה את עורך דינו יחד עם עורך-דינה של האישה לכונסי נכסים. אם צודק ב"כ האישה כי הסיבה שלא פנה לחבירו לפירוק השיתוף ולא נעשה דבר בעניין, הוא משום רצונה של האישה בשלום-בית, כיצד יתכן שמחמת סיבה זו לא בוצע הפירוק הלכה למעשה. הרי הצד השני - הבעל, חפץ כל העת בגירושין, ומאיזה טעם לא דרש את הפירוק. האישה אינה יכולה למנוע את הפירוק. הבעל וב"כ, שהוא אחד מכונסי הנכסים יכלו לפנות מיידית לערכאה השיפוטית, קרי בית-המשפט שפסק את הפירוק, כדי לבצעו למעשה. הרי ב"כ האישה אינו יכול למנוע זאת, הוא הרי מונה בצו ככונס. ב"כ הבעל יכול היה לבקש מבית-המשפט לצוות על ב"כ האישה לקיים את החלטות בית-המשפט ולפרק את השיתוף, ולחילופין להחליפו בכונס אחר או שמא להטיל את כל הכינוס על ב"כ הבעל. אולם צעדים אלו לא נעשו על-ידי הבעל וב"כ. לאמור, כי גם הם לא רצו בקיומו המעשי של הפירוק. מדוע?! וכי חזרו בהם מתביעת הגירושין? ודאי שלא. העולה מהמקובץ כי טעם אחר ושונה עומד מאחורי המניעה מהפירוק ולא הרצון בשלום-הבית. טעמם המוצע של הבעל וב"כ יותר מסתבר ונשמע. מדובר הרי בשתי דירות ובמקום לחלק ולפרק כל דירה על-ידי מכירה, דובר, לטענתם, בחלוקה בעין כך שכל אחד מן הצדדים יקבל דירה אחת וההפרש בניהם יחושב. שוב מתחזקת התחושה כי האישה אינה רוצה עוד בבעלה. טענותיה של האישה כפי שפורט בחומר התיק בפסק-הדין הראשון כי הבעל רועה בשדות זרים, מחמת החשש, פתחה תיק לפירוק שיתוף. בהמשך הובאו תמונות על תקופה מאוחרת יותר, לאחר שעזב הבעל את הבית, שבהן נראה הבעל בחברת בתה הרוסית של העוזרת בביתם מזה עשר שנים, בטאבה על חוף היום בבגדי ים מחובקים. הדבר צויין גם בפרוטוקול בית-המשפט, גם שם דרשה השופטת מהבעל לבאר את התנהלותו. הבעל מצידו הכחיש. לא ברור באם התביעה הייתה הפוכה, בכדי לחייב את הבעל בגט בעילת "רועה זונות". ספק אם היו מונחות לפני בית-הדין ראיות דיים לשם כך. מנגד, התמונות שהוצגו מעלות תמיהות.
ראה בדיון הראשון בו נכתב:
"בית-הדין: אתה מכיר את הבחורה הזו.הבעל : מכיר.
בית-הדין: יצאת לטייל איתה.
הבעל : הייתי בטאבה עם חבר וגם היא הייתה. אני מכיר אותה 10 שנים. אימא שלה הייתה עוזרת, והיא הייתה עובדת בניקיונות.
בית-הדין: אחד שלא מכירים כך מצטלמים.
הבעל : אין שום בעיה.
בית-הדין: מה יש לך להצטלם עם בחורה חצי ערומה.
הבעל : זה לא חצי ערומה. תקרא לזה איך שאתה רוצה. אין לי שום קשר עם הבחורה הזו.
האישה : היא קשת יום, הוא מימן לה את הנסיעה, אימא שלה אין לה כסף לאכול, הם נפגשו בטאבה כי היא לא יכולה להיכנס לישראל."
אולם גם אם כך הם פני הדברים והאשמה כולה רובצת על כתפיו של הבעל בהיותו רועה זונות, בסופו של תהליך, האישה אינה חפצה בו יותר. לאור האמור, נראה כי האישה אינה יכולה לעגן את הבעל יותר. חלפו 4 שנים מאז עזב את הבית. אין סיכוי סביר והגיוני לחזרתו. גם גלגולו של התיק לא נראה שהוסיף לסיכוי זה. הסימנים מורים כי האישה לא חפצה בו יותר אלא בממונו.
לפיכך יש לפסוק:
א. על הצדדים להתגרש ובית-הדין יקבע מיידית מועד לסידור גט.
ב. האישה זכאית במלא כתובתה, אשר תקוזז ותחושב באיזון הכללי.

(-) שניאור פרדס, דיין

ראיתי את דבריהם של חברי, כבוד אב בית-הדין הגר"מ עמוס שליט"א והגר"ש פרדס שליט"א, בהם הם משיגים על דעתי - אך אין דבריהם נראים לי. אפתח בדברים שכותב כבוד אב בית-הדין בהשגותיו עלי. הוא כותב כי "התברר כי סיבתו היחידה של הבעל להתגרש היא שהוא נתן עיניו בנשים אחרוך ורועה בשדות זרים". לפיכך הוא כותב לתמוה עלי - "היכן נמצא בהלכה שבעל שהוא רועה זונות, עוזב את הבית מבזבז את נכסיו ומתחיל להבריחם והאישה פוחדת שימשיך במעשיו ויבזבז נכסיו שאישה זו חייבת בגט?" לדעתו, יש לראות בעובדה זו כצידוק להגשת תביעת פירוק השיתוף מצידה של הנתבעת בבית-המשפט - "שהרי ה"אגודה" כתב על רועה זונות את הפסוק "רועה זונות יאבד הון" - והיינו הונו ואונו דהיינו כוחו וממונו, ובלית ברירה כדי להציל ממון המגיע לה היא פנתה לבית-המשפט לקבל המגיע לה. על זה יחייב אותה בית-הדין בגט"? עוד הביא כבוד עמיתי את דברי המהרשד"ם שבעל התובע תביעה ממונית סבירה רשאי לעכב בכך את הגט חרף העובדה שהוא חייב בגט - "אם כן אישה שבעלה רועה זונות ומבזבז ממונו והיא מבקשת את זכויותיה הממוניות אף שעשתה זאת בתביעת פירוק שיתוף - זאת אישה שצריך לפסוק לה חיוב בגט"?

והנני להשיב על השגותיו:
אפתח ואומר, כי באם העובדות המוכחות היו כפי שכותב חברי כבוד אב בית-הדין ייתכן והיה מקום להפעלת שיקול-דעת נוסף. ברם, חלוק אני עליו בעובדות עצמן: נקודות המוצא שלו - כי מדובר כאן בבעל "רועה זונות המבזבז את נכסיו ומתחיל להבריחם" - לא הוכחו. יש לערוך הבחנה ברורה וחדה בין עובדות מוכחות - כאלה שקבילותן במשפט העברי איננו מוטל בספק, לבין רסיסי ראיות או עובדות כאלה הנזקקות ל"דברי מילואים והשלמות" מפיה של הנתבעת. אבהיר את דברי. בכדי לקבוע כי הבעל הוא "רועה זונות" נדרשת עדות כשרה או הודאת בעל דין גמורה מפי הבעל כי הוא חי עם אישה זרה בקביעות או שהוא קיים יחסי אישות עם נשים זרות לפחות שלוש פעמים. התובע הכחיש שיש לו קשר כזה. ההוכחה היחידה שאותה הציגה הנתבעת בדיון שנערך לפנינו ביום כ"ב בחשוון תשס"ט (20.11.08) היו תמונות שצולמו ב"טאבה" בחלקן נראה התובע מתרועע ומחובק עם בחורה צעירה הלבושה בצורה פרובוקטיבית (גופיה ומכנסיים קצרים). הבחורה זוהתה כבתה של עוזרת הבית המולדבית הנוכריה שעבדה בעבר בביתם של הצדדים. התובע הודה בכך אך טען - "אין לי שום קשר עם האישה הזו". גם בדיון שנערך בבית-המשפט ביום ה - 26.3.09 (בדיון בנושא תביעת המזונות שהגישה הנתבעת) הוצגו התמונות הללו לתובע. גם שם הוא הודה כי מדובר בבת של עוזרת הבית אך לדבריו - "הוא נפגש עימה ועם אימה באקראי ב"טאבה" כשהן היו שם בטיול והוא היה שם עם חברים", (עמוד 22 לפרוטוקול). מנגד, הנתבעת טענה כי התובע מנהל רומן עם הבחורה הנ"ל מזה זמן רב. יצויין כי בכתב תביעת המזונות שהגישה הנתבעת בבית-המשפט ביום ה- 25.6.07 היא כתבה שביום ה- 9.4.07 היא קיבלה שיחת טלפון אנונימית בה נאמר לה כי התובע מנהל רומן עם אותה בחורה. גם בדיונים שנערכו לפנינו היא חזרה וטענה כי התובע בגד בה עם נשים זרות. האם יש כאן הוכחה גמורה כי הבעל הוא בבחינת "רועה זונות"?
לדעתי, התשובה לכך שלילית!
נכון שיש לראות בתמונות אלה כדברי כיעור אך לא מעבר לכך. את התפאורה שמסביב השלימה הנתבעת בטענותיה והאשמותיה כי מדובר כאן ברומן מתמשך, ואולי זאת גם ההתרשמות השטחית והקלה של הדברים - ברם, מבחינה משפטית בהתאם לרמת הראיות הגבוהה שדורשת ההלכה אין לראות בכך ראיה שעל פיה יש לקבוע כי הבעל הוא "רועה זונות". כאמור, לכל היותר יש לראות כאן זאת כדבר כיעור, ותו לא. זאת ועוד, התמונות הללו צולמו זמן רב לאחר שהתובע עזב את הבית. הבעל עזב ביום ה- 12.4.07, והתמונות הללו צולמו בשנת 2008. גם אם נאמר כי התובע ניהל בשנה זו רומן עם אישה זו או עם נשים אחרות - עדיין אין לקבוע כי מדובר כאן בבעל "רועה זונות". לפי ההלכה רק כאשר הבעל נחשב כ"מורד" באשתו ועזיבתו את הבית הייתה ללא אמתלא מבוררת כלשהיא אזי יש לראות בקשריו המיניים עם נשים זרות כעובדה שתכתיר אותו כ"רועה זונות". אם כן, מתבקשת השאלה - מה הדין כאשר לא הוכחה אמתלא מבוררת לעזיבתו של הבעל את הבית, אולם זמן קצר לאחר עזיבתו הוכח בבירור כי האישה איננה רוצה בבעלה ומעוניינת בסיום קשר הנישואין? - האם מכאן ואילך יש לראות בקשריו של הבעל עם נשים אחרות כ"רועה זונות"?
גם כאן, התשובה שלילית!
במספר רב של פסקי-דין רבניים נקבע כי במקרה שכזה אין לראות בבעל כרועה זונות. בעל שנדחה ונמאס על-ידי אשתו ובשל כך הוא הולך לפרוק את יצריו בחיקן של נשים אחרות, אף שלא ניתן למצוא צידוק להתנהגותו הקלוקלת - אין לראות בו כ"רועה זונות". בנידון שלפנינו הנתבעת דחתה את התובע בשתי ידיים כחדשיים לאחר עזיבתו את הבית. ביום ה- 25.6.07 היא הגישה כנגדו תביעה לפירוק שיתוף בכלל הנכסים המשותפים ובעיקר - בדירת המגורים המשותפת! כפי שהארכתי לעיל בפסק-הדין - יש לראות בכך כאמירה קולנית חדה וברורה: "איני רוצה בך, לך לך לדרכך ואני לדרכי: דירת המגורים תימכר, התמורה תחולק; כל אחד ימצא לעצמו מקום מגורים משלו ויפנה לחיים עצמאיים משלו"! זוהי אכן המשמעות האמיתית והנוקבת של המהלך הזה - "פירוק שיתוף בדירת המגורים"! לא בכדי כיניתי בפסק-הדין את ההליך הזה כ"נשק יום הדין" במיוחד כאשר הוא מופעל כבר בראשיתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים, ולא אכפול שוב את הדברים שכבר כתבתי. אשר-על-כן אינני מקבל את עמדתו של ידידי כבוד אב בית-הדין אשר רואה את המהלך החמור הזה כ"אישה שרוצה את זכויותיה הממוניות המגיעות לה"; או כמי ש"פוחדת שמא הבעל יכלה את כל הרכוש בהימורים או שיבריחו". אני חולק על כך. דירת המגורים המשותפת איננה עוד זכות ממונית בעלמא שיש לחשוש שהיא תוברח או תועלם. מדובר כאן ב"עצם הלוז" - קרי, בדבר הבסיסי ביותר של קשר הנישואין - המקום שבו הצדדים גרים ביחד ונחשבים בכך כבני זוג. זהו הרי כל עניין הנישואין כפי שלימדנו הרמב"ם בפרק י"א מהלכות אישות - "יביא אותה לתוך ביתו יתייחד עימה ויפרישנה לו". המגורים המשותפים הוא הדבר הבסיסי והמהותי ביותר של חיי הנישואין. כידוע בנישואי בני נוח הגירושין נעשים באמצעות פירוד פיזי - כאשר אחד מן הצדדים מחליט ללכת לדרכו ולהיפרד, (ראה רמב"ם הלכות מלכים). נכון הדבר כי בנישואין כדמו"י נדרש גט ואין כל אפשרות לפרק את החבילה באופן חד-צדדי - אולם בהחלט יש לראות בפעולה חד-צדדית שכזו כעילת גירושין, כאשר הצד השני תובע גירושין וזאת בהתאם לדבריו הידועים של רבנו ירוחם בבני זוג המורדים זה על זה. כפי שכתבתי, בתיק שלפנינו הדברים באים בפנים של קל וחומר: הצדדים כרתו ביניהם הסכם ממון שניתן בעצם לראות בו כהסכם גירושין לכל דבר. ההסכם הזה נכרת בבית-המשפט לענייני משפחה בכפר סבא ביום ה- 26.3.09, וניתן בו פסק-דין בהסכמה בכול נושאי הרכוש השנויים במחלוקת: פירוק שיתוף בשתי הדירות (כולל דירת המגורים) תוך מינוי כונסי נכסים לביצוע המכירה וכן ניתן פסק-דין הצהרתי המורה על חלוקה שוויונית של כל הזכויות והחובות הממוניות שבין הצדדים מיום הנישואין עד ליום ה- 25.6.07 (מועד הגשת תביעת הרכוש על-ידי האישה). לפיכך גם ההסתמכות על דברי המהרשד"ם בהתניית בגט בדרישות סבירות - איננה במקומה, בנידון דידן. נושא הרכוש כבר סגור! משכך, יש לראות בסירובה של הנתבעת להתגרש כמקרה קלאסי נוסף של עיגון או סחיטה ממונית באמצעות הגט.

מסקנת הדברים:
בסיכומו-של-דבר העובדות המוכחות שבתיק פועלות לחובתה של הנתבעת. הוכח כי מאז חודש מאי 2007 היא איננה רוצה בתובע - בהגשת תביעתה לפירוק השיתוף בדירה, קרי, להיפרדות מהתובע. עובדה זו חוזקה במסמרות של פלדה בכריתתו של הסכם הממון - שהוא בעצם הסכם גירושין - אותו כרתו הצדדים בבית-המשפט בחודש מרץ 2009, לאחר מאבק משפטי רב שנים שאותו שניהלה הנתבעת כנגד התובע. לאור זאת "קמה אלומתי וגם ניצבה" (בראשית ל"ז, ז') - עומד אני על דעתי ועל פסק-דיני הנוכחי - כי הנתבעת חייבת בקבלת גטה. הנתבעת הובילה כאן מהלך משפטי מפותל מתעתע וממושך - של רצון לכאורי בשלום-בית, כאשר כוונתה האמיתית היא להחזיק את התובע כבן ערובה באמצעות הגט לצורך דרישותיה ותביעותיה בנושא הרכוש. צר לנו, אך אין אל לנו לתת יד לשימושים פסולים בגט בדמותם של "שוט רכושי" או "חבל כביסה" - כזה שבא לכבס את ה"בית השלם" ב"שלום-בית"...

נפסק:
1. על הצדדים להתגרש.
2. בעניין הכתובה - לדעת הרוב: האישה זכאית למלוא כתובתה, והיא תקוזז מהכספים שאותם תקבל הנתבעת מזכויותיו של התובע במסגרת איזון המשאבים. לדעת המיעוט - האישה הפסידה את כתובתה. נפסק כדעת הרוב."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האישה זכאית למלוא כתובתה, והיא תקוזז מהכספים שאותם תקבל הנתבעת מזכויותיו של התובע במסגרת איזון המשאבים