סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - מטרה (סעיף 1 לחוק)
• הגדרת "רשות", "החלטה של רשות" (סעיף 2 לחוק)
• מותב וסמכותו העניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים (סעיפים 5-3 לחוק)
• העברת דיון בעתירה מינהלית (סעיף 6 לחוק)
• עילות סמכויות וסעדים (סעיף 8 לחוק)
• צו ביניים (סעיף 9 לחוק)
• רשם, ערעור ובקשת רשות ערעור (סעיפים 12-10 לחוק)
• עתירה מינהלית - הגדרות, מקום שיפוט, סמכות מקומית (תקנות 1 ו- 2 לתקנות (סדרי דין)
• המועד להגשת עתירה וטענת שיהוי (תקנות 3 ו-4 לתקנות (סדרי דין)
• כתב עתירה (תקנה 5 לתקנות (סדרי דין))
• משיבים בעתירה (תקנה 6 לתקנות (סדרי דין))
• עיון בעתירה (תקנה 7 לתקנות (סדרי דין))
• דיון מוקדם (תקנה 8 לתקנות (סדרי דין))
• צו ביניים וצו ארעי (תקנות 9 ו- 9א לתקנות (סדרי דין))
• כתב תשובה (תקנה 10 לתקנות (סדרי דין))
• פרטים נוספים (תקנה 11 לתקנות (סדרי דין))
• הגשת מסמך לבית-המשפט (תקנה 12 לתקנות (סדרי דין))
• סייג למסירת מידע ומסמכים (תקנה 13 לתקנות (סדרי דין))
• עיקרי-טיעון (תקנה 14 לתקנות (סדרי דין))
• ראיות (תקנה 15 לתקנות (סדרי דין))
• סדר הטיעון (תקנה 16 לתקנות (סדרי דין))
• פסק-דין (תקנה 17 לתקנות (סדרי דין))
• אי-התייצבות (תקנה 18 לתקנות (סדרי דין))
• דיון דחוף (תקנה 19 לתקנות (סדרי דין))
• סייג לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 20 לתקנות (סדרי דין))
• העברת דיון בעתירה (תקנה 21 לתקנות (סדרי דין))
• עתירה נגד החלטת ועדת שחרורים
• ערעור מינהלי - מקום שיפוט (תקנה 22 לתקנות (סדרי דין))
• המועד להגשת ערעור מינהלי (תקנה 23 לתקנות (סדרי דין))
• כתב ערעור מינהלי (תקנה 24 לתקנות (סדרי דין))
• המשיב בערעור מינהלי (תקנה 25 לתקנות (סדרי דין))
• העברת חומר לבית-המשפט (תקנה 26 לתקנות (סדרי דין))
• דיון מקדמי בערעור מינהלי (תקנה 27 לתקנות (סדרי דין))
• הוראות משלימות (תקנה 28 לתקנות (סדרי דין))
• תובענה מינהלית (תקנה 29 לתקנות (סדרי דין))
• סייג להגשת תובענה מינהלית (תקנה 30 לתקנות (סדרי דין))
• ערעור על החלטת רשם
• המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער ובקשה להארכת מועד (שינוי מועדים) (תקנות 33 ו- 38 לתקנות (סדרי דין))
• הוראות משלימות (תקנה 34 לתקנות (סדרי דין))
• המצאת כתבי בי-דין (תקנה 35 לתקנות (סדרי דין))
• כתבי טענות נוספים (תקנה 36 לתקנות (סדרי דין))
• בקשה תהא בכתב (תקנה 37 לתקנות (סדרי דין))
• חישוב מועדים (תקנה 39 לתקנות (סדרי דין))
• ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד (תקנה 40 לתקנות (סדרי דין))
• הוצאות (תקנה 41 לתקנות (סדרי דין))
• שמירת תוקף - עיכוב ביצוע וסעד זמני (תקנות 42 ו- 43 לתקנות (סדרי דין))
• תקופת פגרה (תקנה 44 לתקנות (סדרי דין))
• החלת סדר הדין האזרחי (תקנה 44א לתקנות (סדרי דין))

חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - מטרה (סעיף 1 לחוק)

סעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כדלקמן:

"1. מטרה (תיקון התשס"ה(8))
חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק או בבתי-משפט אחרים על-ידי שופטים של בית-המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו."

מגמת המחוקק היא שבעניינים מינהליים שקודם לכן היו נתונים לסמכות הבג"צ והמועברים לבית-משפט לעניינים מינהליים, ידונו שופטים בעלי התמחות מיוחדת ולפי סדרי דין מיוחדים שאינם זהים לסדרי הדין הנהוגים בבתי-המשפט האזרחיים והדומים בעיקרם לסדרי הדין של בג"צ {דברי כב' השופט ד' ביין ב- ה"פ (מחוזי חי') 351/00 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(1), 2093 (2001)}.

בית-המשפט לעניינים מינהליים הוסמך לפעול באותם נושאים שבעבר דן בהם בית-המשפט הגבוה לצדק {בש"א (מחוזי יר') 1599/05 זנוח - מושב עובדים של פועלי אגודת ישראל להתיישבות חקלאית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בית שמש, תק-מח 2005(3), 12018 (2005)}.
כלומר, חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים (להלן ייקרא: "חוק בתי-משפט") ביקש לרכז תחת קורת גג אחת עניינים מינהליים שבעבר נידונו באופן מסורתי על-ידי בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, ולהעבירם אל בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.

תכלית זו, הפועלת להעברתם של עניינים מינהליים באופן אנכי מבית-המשפט העליון אל בית-המשפט המחוזי, הולכת ומתרחבת בהדרגה. ראיית החוק על רקע תכליתו זו תוביל למסקנה חיובית בדבר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים להידרש לעתירה מינהלית, גם אם לצד העניין המינהלי הצרוף המובא במסגרתה לפניו, כוללת העתירה גם אלמנט "אזרחי" מסויים, אשר בנסיבות רגילות, וטרם חוקק החוק, היה מצוי בסמכותה של ערכאה אחרת {דברי כב' השופט א' גורן ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1190/04 "אדם טבע ודין" - אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה-מחוז מרכז, תק-מח 2005(1), 1723 (2005)}.

ב- בר"ע (מחוזי יר') 870/09 {פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' יעקב שאול, תק-מח 2009(3), 8262 (2009)} קבע כב' השופט צבי זילברטל כי ה"סכסוך" שבין הפרט לבין הרשות, בשאלה האם יש לו זכויות מכוח חוק זכויות הדייר, הוא "עניין מינהלי" על-פי ההגדרה שבסעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.

ב- בר"מ 8575/09 {כדורי עיצוב בתעשיה בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד האוצר, תק-על 2010(1) 9853 (2010)} נפסק מפי כב' השופט חנן מלצר:

"9. ככל שהדברים נוגעים לסיכויי העתירה: המבקשת טוענת (סעיף 53 לבקשתה) כי אין בדעתה לחזור על כל טענותיה, כפי שהועלו בפירוט בבקשתה למתן צו ביניים בבית-המשפט לעניינים מינהליים ובתשובתה לתגובות המשיבות שם, וכי היא ממקדת טענותיה בהבהרת הטעויות שנפלו, לדעתה, בהחלטה, נשוא הבר"ם, באותם עניינים אליהם התייחס בית-המשפט בהחלטותיו. ברם הלכה למעשה היא חוזרת בבקשתה, הנפרסת על פני 36 עמודים(!), על מרבית טענותיה הקודמות, תוך שהיא מדגישה מדוע דחייתן על-ידי בית-משפט קמא - שגויה לשיטתה. אם לא די בכך, היא מבקשת כי: "ככל שיש בכך צורך" יראה בית-משפט זה את כתבי בי-הדין, שהגישה בבית-המשפט הנכבד קמא כחלק בלתי-נפרד מבקשתה הנוכחית. גישה זו של המבקשת קוראת בפועל לבית-משפט זה לדון בבקשתה לצו ביניים כאילו הוא היה הערכאה המבררת, ולא הערעורית, שתפקידה העיקרי לבחון אם קיימת עילת ביקורת מוכרת להתערבות במסקנותיה ובדרך הפעלת שיקול-דעתה של הערכאה המבררת... תפיסה זו של המבקשת יש בה כדי לסכל את תכליתו של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"), שראה בבית-המשפט לעניינים מינהליים את הערכאה המרכזית והראשונית שבה נדונים ומוכרעים העניינים המסורים לסמכותו (ראו: סעיף 1 לחוק; ע"א 8366/99 עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1) 155 (2001))."

ב- ת"ק (קר') 62831-02-15 {עיריית חיפה - חניה נ' אבי צכנובסקי, תק-של 2015(2), 45360 (2015)} קבע בית-המשפט כי בית-המשפט לתביעות קטנות אינו הפורום שם תתברר תביעה וכי מדובר בתביעה המעלה עילה של אפליה לעומת אחרים ועל-כן אין מדובר איפוא בתביעה כספית אזרחית, אשר בית-משפט זה מוסמך לדון בה, אלא מדובר בסכסוך שבין אדם לרשות {ראה סעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000}.

נקבע, כי אין די בכך שהתובעים נקבו בסכום פיצוי על-מנת להפוך את התביעה לתביעה אזרחית המצויה בתחום סמכותו של בית-משפט זה, שכן התובעים לא הצביעו על עילת תביעה המצויה בתחום סמכותו של בית-משפט זה היכולה לזכות אותם בפיצוי כלשהו. למעשה עילת התביעה עליה נסמכת דרישת הפיצוי, היא הפרה נטענת של זכות השוויון {או חוסר סבירות} ומשכך אין הנושא יכול להתברר בבית-משפט לתביעות קטנות.

ב- ת"א (הר') 41546-05-11 {חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור לשיקום ולהתחדשות נ' עדנאן אבו חביש, תק-של 2015(1), 16696 (2015)} התובעת הגישה תביעת פינוי של הנתבעים מדירה, אולם הנתבעים ביקשו להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בהתאם לנוהלי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. התובעת טענה כטענת-סף, כי בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בטענות הנתבעים, שכן היה עליהם לפנות בעתירה מינהלית על-מנת לתקוף את החלטות הועדות האמורות {על-פי חוק הדיור הציבורי}, ולא בתקיפה עקיפה כפי שנעשה כעת.

בית-המשפט דחה את התביעה.

נקבע כי ה"סכסוך" בין הצדדים בשאלה האם יש לנתבע זכויות כ"דייר ממשיך" הינו "עניין מינהלי" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, ולפיכך, ניתן לתקוף את החלטת הוועדות בהליך מתאים בבית-המשפט לעניינים מינהליים.

במקרה הנדון נפסק, כי יש לאפשר תקיפה עקיפה של החלטות הועדות השונות, במסגרת התגוננות מפני תביעת הפינוי והתביעה הכספית.

מהראיות עולה, כי הנתבעים התגוררו בדירה למעלה משלוש שנים, למעט מספר חודשים במהלך שנת 2006. הגדרת "דייר ממשיך" בחוק הדיור הציבורי מצריכה הוכחה כי הנתבע התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים נוספות בסמוך לפטירת הזכאי. בנסיבות העניין, זיקת המגורים המובהקת של הנתבעים בתקופה הרלוונטית היתה לדירה, מה גם שהתגוררו בה בפועל כ- 85% מהתקופה הרלוונטית ולכן יש לראותם כמי שהתגוררו בדירה עם האם המנוחה לפחות שלוש שנים טרם לפטירתה.