botox

גדרי הזכות למזונות

סעיף 57 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"57. גדרי הזכות למזונות (תיקון: התשכ"ט)
(א) הזכות למזונות היא:
(1) לבן זוגו של המוריש - כל זמן אלמנותו, אולם רשאי בית-המשפט לתת מענק חד-פעמי לאלמנת המוריש הנישאת שנית אם נראה לבית-המשפט לעשות כן בנסיבות העניין ובשים-לב לזכויות ילדי המוריש;
(2) לילדי המוריש - עד גיל 18, לילד נכה - כל זמן נכותו, לילד שהוא חולה נפש - כל עוד הוא חולה נפש, ולילד מפגר - כמשמעותו בחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969;
(3) לילד בגיר של המוריש שבית-המשפט ראה לפי הנסיבות שמן הראוי לקבוע לו מזונות - עד גיל 23;
(4) להורי המוריש שהדאגה לפרנסתם היתה עליו ערב מותו - כל ימי חייהם.
(ב) בן הזוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו.
(ג) איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה.
(ד) ילד, לעניין מזונות - לרבות ילד שנולד אחרי מות המוריש, ילד שלא מנישואין, ילד מאומץ, וכן נכד של המוריש שנתייתם לפני מות המוריש או שהדאגה לפרנסתו היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונותיו."

משילוב הוראת סעיף 56 ו- 57(ד) לחוק הירושה, נמצא כי נכד זכאי למזונות מן העזבון, אם מתקיימים שני תנאים מצטברים:

ראשית, הנכד נופל למסגרת הדיבור "ילד" {כפי שדיבור זה מוגדר בסעיף 57(ד) לחוק הירושה}.

שנית, הנכד זקוק למזונות {כאמור בסעיף 56 לחוק הירושה; ראה גם ע"א 616/87 ברטה אנגלמן ואח' נ' שולמית אנגלמן ואח', פ"ד מז(1), 621 (1993)}.

אם-כן, סעיף 57 לחוק הירושה, קובע כי נכד זכאי למזונות מן העזבון, ואולם זאת רק במקרים מסויימים: כאשר הנכד של המוריש נתייתם לפני מות המוריש; שהדאגה לפרנסת הנכד היתה על המוריש ערב מותו ואין הוריו יכולים לספק לו מזונותיו.

הגבלה כאמור שבחוק הירושה מצביעה על-כך שהמחוקק נתן דעתו על אפשרות חיוב עזבונם של סבים במזונות נכדיהם. כשהוא נתן דעתו על האפשרות הזאת מצא המחוקק לנכון להגביל אותה, כאמור {ראה גם תמ"ש (משפחה יר') 855/98 ח' ק' נ' ז' ח', תק-מש 2008(2), 529, 535 (2008), שם קבע בית-המשפט כי המקרה שעמד בפניו אינו נופל בגדר המקרים אליהם כיוון המחוקק}.

במשפט הישראלי קיימת מגבלת גיל לפסיקת מזונות מן העזבון. המזונות ניתנים לילדי המוריש עד גיל 18, ובנסיבות מתאימות גם לתקופה עד גיל 23 {ראה למשל סעיף 57(א)(2) ו- 57(א)(3) לחוק הירושה}.

ילד שנולד לאחר מות המוריש זכאי למזונות מן העזבון מכוח הוראת סעיף 57(ד) לחוק הירושה. באשר לזכות למזונות אין הגבלה של תקופה ממות המוריש ועד ליום הולדת העובר {תמ"ש (משפחה קר') 13530/08 "משפחה חדשה" ארגון לקידום הזכויות במשפחה נ' מרכז רפואי רמב"ם, תק-מש 2009(4), 211, 221 (2009)}.

על-פי הוראות חוק הירושה, על תובע שהינו נכה להוכיח שני תנאים מצטברים כדי לזכות במזונות:

האחד, שהינו זקוק למזונות, כאמור בסעיף 56 לחוק הירושה.

השני, שהינו נכה, כאמור בסעיף 57 לחוק הירושה ובשים-לב כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע {ת"ע (ת"א) 5070/00 יהשוע מנור נ' עזבון המנוח בן עמי מנור, תק-מש 2002(3), 16, 17 (2002)}.

הוראת סעיף 57(ב) לחוק הירושה שוללת את זכאותו של בן הזוג הנותר בחיים למזונות מן העזבון, כאשר זכאות זו נשללת ממנו, עובר למותו של בן הזוג. שלילת הזכאות עשויה לנבוע מסיבות שונות.

קיימים מספר מקרים בהם תישלל הזכות למזונות מן העזבון {ראה גם ע"א 134/70 שרלוטה לוי נ' עזבון המנוח יוסף לוי, פ"ד כד(2), 720 (1970); עז' (חי') 192/98 אנג'לה חיימוביץ נ' עזבון המנוח יעקב חיימוביץ, תק-מש 2001(3), 313, 316 (2001)}. ואלה הם:

הראשון, כאשר ניתן פסק-דין השולל את זכאות בן הזוג למזונות, המהווה מעשה-בית-דין.

השני, כאשר הוכרזה האישה כמורדת, ועברה התקופה בה יכלה לשוב בה ממרידתה.

השלישי, אישה שעזבה את הבית או שהוכרזה כמורדת, אולם טרם חלפה התקופה בה זכאית היא לשוב ממרידתה.

ב- ת"ע (משפחה חי') 4022/06 {ש. ע. ג. נ' ג. ס., תק-מש 2011(2), 684, 694 (2011)} קבע בית-המשפט כי התובעת לא נכנסת לגדר "בן זוג" ולפיכך אינה עונה על תנאי הזכאים למזונות מן העזבון. לתובעת לא היתה כל זכות למזונות מהמנוח ערב פטירתו ולפיכך חל סעיף 57(ב) לחוק הירושה ואינה זכאית למזונות מהעזבון.

כדי להכיר במערכת יחסים כמערכת יחסים כידועים בציבור יש להוכיח שני יסודות: האחד, חיי משפחה. השני, ניהול משק בית משותף.

מוסד הידועים בציבור נולד בעצם כתחליף למוסד הנישואין, ומבוסס על מודל החיים המשותפים ללא נישואים. ניתוק הקשר בין בני הזוג, מסור לבני הזוג, מבלי שיהיה צורך לנמק את הניתוק או להצדיקו, להבדיל ממוסד הנישואין.

פסיקת בית-המשפט מכירה בכך שחיים כידועים בציבור מקימים לאישה עילה מכוח יחסיים חוזיים שנוצרו הלכה למעשה בין בני הזוג ולפיה יקבע, אם מערכת היחסים שבין בני הזוג הקונקרטית, אומד-דעתם, כוונותיהם הסובייקטיביות, יוצרים הסכם משתמע לתשלום המזונות.

הפן האחר של אותה פסיקה מלמד שגם אם לא הוכח קיומה של התחייבות חוזית בין הידועים בציבור, קיימת עילה מכוח שיקולי הגינות, תום-לב, דיני ההסתמכות והרצון להגן על הצד הנזקק והחלש על-ידי יצירת חיוב של מזונות משקמים {ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1), 12 (1998); רע"א 8256/99 פלונית נגד פלוני, פ"ד נח(2), 213 (2003)}.

לאור האמור לעיל, קבע בית-המשפט ב- בש"א (משפחה קר') 878/08 {ס. ר. נ' ר. ע., תק-מש 2008(3), 648, 657 (2008)} כי קיימת עילה בדין לחיוב בן זוג במזונות או מזונות משקמים.

זאת ועוד. למרות הקושי, במהלך עשרות שנים של פסיקה התגבשו מספר דרישות מינימום להגדרת הידועים בציבור.

ההגדרה המקובלת לידועים בציבור הינה "בני זוג המנהלים חיי משפחה במשק בית משותף" {ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1), 617 (1970)}.

השאלה מהם "חיי משפחה" קשה להגדרה ממצה, וכך במיוחד נוכח השינויים החברתיים הרבים שחלו במהלך השנים האחרונות ביחס לאופיו ולטיבו של התא המשפחתי.

במקרים מתאימים, יש להכיר בתא המשפחתי אף כאשר הזוגיות אינה מבוססת על קשר פורמאלי של נישואין ואין תכליתה גידול צאצאים, אולם מבחינת עוצמת הקשר, בני הזוג דבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים והקשר הזוגי ביניהם מבוסס על יחסי אישות וכולל יסודות אמוציונאליים וכלכליים {בג"צ 4178/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני לערעורים ואח', תק-על 2006(4), 3866 (2006)}.

המבחן הוא גמיש ביותר, כי אין מתכונת אחת של "חיי משפחה במשק בית משותף" המצויה אצל כל הזוגות, ושונים הדברים כמעט מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם ועוד.

כך שאין לך מבחן נוקשה אובייקטיבי אלא מעין תדמית משתנה של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג.

לעיתים פסיקת בתי-המשפט בחנה את מערכת היחסים של בני הזוג על-פי קריטריונים סובייקטיביים {ראה למשל ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1), 431 (1989)}, ובמקרים אחרים נתנה משקל רב יתר לתפיסה הסובייקטיבית של כיצד ראו בני הזוג את היחסים ביניהם, להבדיל ממה שנראה בעיני אחרים {ראה למשל ע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' סוזן שוקרן, פ"ד לט(2), 690 (1985)}.

ב- ע"א 7021/93 {אסתר בר-נהור נ' עזבון המנוח גבריאל, תק-על 94(3), 1512 (1994)} נדונה שאלת זכאותה של ידועה בציבור למזונות מן העזבון. בית-המשפט קבע:

"1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר לפיו נדחתה תביעת מזונות מן העזבון שהתבססה על הוראותיו של סעיף 57(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע לאמור:

"57. גדרי הזכות למזונות
(א) ...
(ב) ...
(ג) איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מהעזבון כאילו היו נשואים זה לזה."

מערכת העובדות והממצאים העובדתית תוארה על-ידי בית-משפט קמא כדלהלן:

"המבקשת התגרשה מבעלה ב- 1988. באפריל 1989 הכירה המבקשת את המנוח באמצעות מודעה בעיתון. לטענת המבקשת גרה עם המנוח וקיימה משק בית משותף בדירה ברחוב בית צורי. המנוח התגרש מאשתו ב- 27.5.90. לדברי המבקשת נועדו גירושין אלה לסלול את הדרך לחיים משותפים של המנוח ושל המבקשת. לדברי המבקשת באוקטובר 1990 עברו המנוח והמבקשת לגור בדירה ברחוב הרוא"ה ברמת גן. עוד ביולי 1990 רכשו שניהם דירה משותפת ברחוב אחד העם ברמת גן. דירה זו לא הושלמה בחייו של המנוח והם לא נכנסו לגור בה.

הנני מוכן להניח, על יסוד דברי המבקשת בתצהירה ובעדותה בפני כי אכן חיו היא והמנוח חיי משפחה.

התנאי השני לזכאות למזונות על-פי סעיף 57(ג) הוא כי בני הזוג ניהלו משק בית משותף. המבקשת ניסתה ליצור רושם שאכן כך היה. אולם, פרט לדברים הכלליים שנאמרו בבקשה, שאומתה בתצהיר, ולדברים כוללים שאמרה בעדותה, לא הובאו בפני ראיות לקיום משק בית משותף. ראיות כאלה נקל היה להביא. המבקשת אמרה (בעמ' 5) כי 'המנוח היה מכניס כסף לחשבון המשותף שלנו'. כשנשאלה בצורה פרטנית יותר, העידה המבקשת כי המנוח מסר לה שיקים שהיתה מפקידה בחשבונה. להוכחת טענתה זו הגישה ארבעה מסמכים המאשרים הפקדות שיקים בחשבונה היא (נ/1-נ/4). אולם, אין בפני בית-המשפט כל ראיה כי אכן השיקים נמשכו מחשבונו של המנוח.

לא היה דבר קל מאשר להזמין את נציג הבנק שבו התנהל אותו חשבון כדי להוכיח כי היה זה חשבונו של המנוח. הדבר לא נעשה, ללא כל הסבר למחדל זה.

הספק בדבר קיומו של המשק המשותף קיים גם מכיוון שלכל אחד מבני הזוג היו הכנסות משל עצמו. התובעת העידה שעבדה במתנסי"ם (עמ' 5-4). המנוח היה גמלאי לאחר שפרש מעבודתו כמהנדס במע"צ (עמ' 3). על כך שלכל אחד מהשניים היו כספים משלו תעיד הרכישה המשותפת של הדירה. לאור היעדר ראיות שצריכות היו להיות זמינות, הנני קובע כי לא הוכח קיומו של משק בית משותף."

2. בית-משפט קמא מצא על יסוד חומר הראיות שבפניו כי המנוח והמערערת חיו חיי משפחה; אולם, לא הוכח לפי דעת בית-משפט קמא כי קיימו "משק בית משותף".

בעניין זה היתה בפני הערכאה הראשונה אך ורק עדותה של המערערת, ובזו לא ראה בית-משפט קמא יסוד מספיק להסקת מסקנה בדבר קיום משק בית משותף, שהרי ניתן היה להביא לדעתו על נקלה עדים נוספים לקיומן של נסיבות כאמור.

בהקשר זה היפנה בית-המשפט לדבריו של השופט ברנזון ב- ע"א 621/69 קרול נסים נ. קוינה יוסטר, פ"ד כד(1), 621 ,617 (1970), אשר לפיהם:

"ברור כי דברי עדותה של המשיבה, במידה שהם נכונים ומהימנים, יש בהם יסוד איתן לקיום דרישותיו של סעיף 55. אך במקרה כזה, בו ביחסים אינטימיים שבין גבר ואישה, המתקיימים בצנעה, ובתביעה נגד עזבון כשבן הזוג השני אינו עוד בחיים, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי-תלוי וללא דופי התומך בגירסתו."

לטעמי, דברים אלה מכוונים, בעיקרם ולפי נוסחם, לטענה בדבר חיים משותפים שהתנהלו בסתר, ולאו דווקא לנסיבות בהן חיו בני הזוג בגלוי בצוותא ורכשו דירה משותפת, אחרי גירושין מבני הזוג הקודם, כאשר אין שמץ טענה בפי עד כלשהו, הסותרת טענת חיי משפחה ומשק בית משותף.

לדעתי, לא היה מקום להעלאת ספקות כאמור, שהרי המדובר בבני זוג שדרו באותה דירה ואף רכשו דירה משותפת חדשה, וקיום שני משקי בית נפרדים בנסיבות אלה נראה מוקשה והוא שחייב הוכחה, בראיות הסותרות את המסקנה הנובעת מקיומם של חיי משפחה במקום מגורים משותף. לשון אחרת, לא היה שמץ ראיה לכך שהיו לבני הזוג הללו מקומות מגורים נפרדים בהם אכלו, ישנו וחיי חייהם הפרטיים, אלא היפוכו-של-דבר.

3. בני הזוג ערכו ביניהם הסכם אותו כינו "הסכם ממון ושיתוף ברכוש" ובו, בין היתר, התניות הבאות:

"והואיל: ולמרות שהצדדים חיים יחד בחיים משותפים ומתגוררים תחת קורת גג אחת אין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור; והואיל: והצדדים רכשו במשותף דירה ברחוב אחד העם 25 רמת גן והנמצאת בשלבי בניה בבניין הנבנה על חלקות 314 ,316 בגוש 6142, או כפי שתרשם בלשכת רישום המקרקעין בהתאם לחוזה מיום 26.7.90 להלן: "הדירה".

והואיל: והצדדים מעוניינים להסדיר את כל העניינים הרכושיים והמשפטיים ביניהם בהתאם למפורט להלן בהסכם זה; ...

הצדדים מצהירים בזה כי הם חיים יחד בחיים משותפים ותחת קורת גג אחת כל עוד יחפצו בכך. כל צד יהיה רשאי להפסיק את החיים המשותפים ולהודיע על פירוד ופירוק השותפות ביניהם להלן: "הפירוד". התאריך הקובע של הפירוד לצורך הסכם זה יהיה תאריך ההודעה בכתב שימסור הצד המבקש את הפירוד לצד השני.
הצדדים מצהירים בזה כי "הדירה" אשר תירשם בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים בין הצדדים הינו רכוש משותף של הצדדים.

א) במקרה והצדדים יפרדו ויפרקו השותפות ביניהם בהסכמה או שמי מהצדדים ידרוש פירוד, כאמור בסעיף 2 לעיל, כי אז מסכימים הצדדים למכור את הדירה בתוך שישה חודשים מתאריך הפירוד, אלא-אם-כן יוחלט על תקופה אחרת בין הצדדים, ותמורתה תחולק ביניהם בחלקים שווים.
...
הצדדים מסכימים בזה כי החזקה והשימוש בדירה יהיו במשותף ובלעדית לצדדים. אף אחד מהצדדים לא יהיה רשאי לאפשר שימוש בדירה לצד שלישי כלשהו ו/או לשעבד ו/או להעניק זכויות כלשהן לצד ג', מעבר לאמור בהסכם זה, לרבות בני משפחה, ללא הסכמתו של הצד השני.

מבלי לפגוע מכלליות האמור לעיל מוסכם בין הצדדים כי:

(1) כל רכוש הקשור לדירה;
(2) חשבונות משותפים בבנקים;
(3) הרכוש שיירכש ו/או יתקבל במשותף על-ידי הצדדים עבור הדירה; במהלך חייהם המשותפים, יהיה רכוש משותף של הצדדים בחלקים שווים ביניהם להלן: "הרכוש המשותף".
...
הצדדים מצהירים בזה כי הרכוש והמיטלטלין המפורטים בנספח להסכם זה וכחלק בלתי-נפרד הימנו, להלן: "הנספח", הינם וישארו רכושם הבלעדי של כל אחד מהצדדים. שום צד לא יוכל לטעון לזכות כלשהי בנכסיו של הצד האחר כמפורט בהסכם זה.
...
במקרה של מות אחד הצדדים יחולו ההוראות הבאות:

א) הדירה תימכר בתוך 12 חודש מיום הפטירה ותמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים כאשר יורשי המנוח יקבלו את חלקו.

ב) הצד הנותר בחיים מתחייב שלא לאפשר שימוש כלשהו בדירה לכל צד שלישי, לרבות בני משפחה, בתקופה האמורה בס.ק. א) דלעיל.

ג) יתר הרכוש שיהא שייך לנפטר ימסר ליורשיו עד כמה שניתן בעין ואם לא תהא הסכמה בקשר לכך הוא ימכר ותמורתו תחולק כאמור."

לא עלתה טענה כי ההסכם, ובייחוד האמור במבוא שצוטט לעיל, תיארו מערכת נסיבות בלתי-מציאותית.

בית-המשפט למד מן ההסכם על כוונה מוסכמת שלא להיחשב מן הבחינה המשפטית ל"ידועים בציבור". אינני רואה צורך לנקוט עמדה בשאלה מה המשמעות המשפטית של הסכמה זו לצרכי סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; לצרכי סעיף 57(ג) הנ"ל אין להסכמה האמורה משמעות משפטית, שהרי לא ניתן לשלול מראש, בהסכמה, מסקנה משפטית העולה מעובדות מוכחות, ומכל מקום, לא הכינוי המשפטי ההולם הוא הקובע בכגון דא, אלא קיום התנאים העובדתיים כנדרש בסעיף 57(ג) הנ"ל.

מעבר לכך עלתה בפני בית-משפט קמא השאלה אם אין בהוראותיו של סעיף 65(א) לחוק הנ"ל כדי לשלול מעיקרה כל השפעה והשלכה של ההסכם על הזכות למזונות מן העזבון.

סעיף 65 האמור קובע כהאי לישנא:

"65. עסקאות בזכות למזונות
(א) הסכם בדבר מזונות לפי פרק זה וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש - בטלים, ואם נעשו אחרי מותו, טעונים אישור בית-המשפט."

בית-משפט קמא סבר כי סעיף 65(א) אינו חל על העניין שבפנינו, שהרי הזכות למזונות טרם קמה בעת שהמערערת והמנוח ערכו את ההסכם וממילא אין ההסכם חל, שהרי אין ויתור על זכות בעזבון, בטרם נוצרה.

האמור בסעיף 65(א) אינו מתיישב, עם כל הכבוד, עם המסקנה האמורה: כאשר הוראת החוק האמורה דנה בהסכם בדבר מזונות שנעשה "בחיי המוריש" מתייחסים דבריו בהכרח לזכות שטרם נוצרה, שהרי כל עוד המוריש בחיים, איננה קמה זכות כלשהי למזונות מן העזבון.

לשון אחרת, סעיף 65(א) מתייחס גם לנסיבות בהן נערך כתב ויתור בטרם מות המוריש, כאשר הזכות למזונות טרם נוצרה.

מכאן אחת מן השתיים: ההסכם הנ"ל אין לו נגיעה לזכות למזונות כי הוא אינו דן בכך; אם יש לו נגיעה לזכות למזונות - הרי הוא בטל, כמידת נגיעתו לעניין זה - לאור הוראותיו של סעיף 65(א).

שאלה נפרדת היא כמובן מה משמעותה המעשית והיקפה של הזכות למזונות, אך נושא זה צריך להידון לפי אמות-המידה ובהתאם לצרכים שהותוו בחוק הנ"ל.

אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור, וקובע כי המערערת זכאית, מן הבחינה העקרונית, למזונות מן העזבון, וכי נושא זה יכול להיות נידון לפי סעיפים 59 עד 74 לחוק הנ"ל.

התיק מוחזר לבית-משפט קמא להמשך הדיון.

העזבון יישא בהוצאותיה של המערערת בסכום של 3,000 ש"ח.

השופט ד' לוין
אני מסכים.

השופט ת' אור
כפי שהראה חברי הנשיא, מתקיימים, עובדתית, תנאיו של סעיף 57(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כדי להקנות למבקשת עילה לתביעת מזונות מהעזבון. בהצהרתם של המבקשת והמנוח בהסכם שנחתם ביניהם, על פיה "אין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור", אין לשנות ממסקנה זו.

ההסכמה מצביעה לכאורה על כוונתם של הצדדים להסכם בדבר אופן התנהגותם בעתיד, דהיינו שהחיים ביניהם לא ילבשו צורה של "ידועים בציבור". אלא שהתנהגותם לאחר חתימת ההסכם מלמדת שהם לא ממשו את כוונתם, ובפועל חיו כ"ידועים בציבור" במובן סעיף 57(ג) לחוק. ואם התכוונו להסכים שלא יחשבו כ"ידועים בציבור", על-אף שבפועל יחיו ככאלה, והנותר בחיים לא יהיה זכאי לאותן זכויות שסעיף 57(ג) לחוק מעניק לו - הסכמה כזו בטלה, על-פי מצוות סעיף 65(א) לחוק הירושה. כך או כך, עומדת למבקשת זכותה למזונות. אשר-על-כן, מסכים אני לפסק-דינו של הנשיא, ולנימוקיו.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא."

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 50982-02-12 {א' נ' ז' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (08.09.13)} נדונה השאלה האם למרות שההסכם תקף נחשבת התובעת כידועה בציבור ומהו תוקף ויתור התובעת על מזונות מן העזבון. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"(ג) האם למרות שההסכם תקף נחשבת התובעת כידועה בציבור ומהו תוקף ויתור התובעת על מזונות מן העזבון?

1. בהסכם נקבע כי התובעת והמנוח אינם ידועים בציבור וכי לא תהיה תובענה עתידית למזונות מן העזבון מצד התובעת.

2. סעיף 57(ג) לחוק הירושה התשכ"ה -1965 קובע כי:

"איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מהעזבון כאילו היו נשואים זה לזה."

3. ב- ע"א 7021/93 בר נהור נ' עזבון המנוח אוסטרליץ, תק-על 94(3), 1512 (1994) נקבע כי הסכם לפיו בני זוג אינם ידועים בציבור אינו יכול לשנות את הסטטוס של בני זוג כידועים בציבור, במצב בו בפועל הם חיים חיי משפחה במשק בית משותף:

"אין להסכמה האמורה משמעות משפטית, שהרי לא ניתן לשלול מראש, בהסכמה, מסקנה משפטית העולה מעובדות מוכחות, ומכל מקום, לא הכינוי המשפטי ההולם הוא הקובע בכגון דא, אלא קיום התנאים העובדתיים כנדרש בסעיף 57(ג) הנ"ל."

4. כמו-כן נקבע שם, כי להסכם בין בני זוג בדבר מזונות מן העזבון שנעשה בחיי המוריש אין כל תוקף:

"סעיף 65 האמור קובע כהאי לישנא:

"65(א) הסכם בדבר מזונות לפי פרק זה וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש בטלים, ואם נעשו אחרי מותו, טעונים אישור בית-המשפט."

...כאשר הוראת החוק האמורה דנה בהסכם בדבר מזונות שנעשה "בחיי המוריש" מתייחסים דבריו בהכרח לזכות שטרם נוצרה, שהרי כל עוד המוריש בחיים, איננה קמה זכות כלשהי למזונות מן העזבון.לשון אחרת, סעיף 65(א) מתייחס גם לנסיבות בהן נערך כתב וויתור בטרם מות המוריש, כאשר הזכות למזונות טרם נוצרה."

5. ב- ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון לויט, תק-על 94(2), 563 (1994) נקבע כי:

"מוסד המזונות מן העזבון מהווה "מעין חקיקה סוציאלית" (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ירושלים, התשנ"ב), 28). אכן, "בני המשפחה זכאים למזונות מן העזבון רק אם הם נצרכים, במקרה שאינם נצרכים, המוריש רשאי להעביר את כל רכושו לאחר" (שם, שם)... דיני המזונות מן העזבון מהווים חריג לכלל על פיו רצון המצווה מכריע. אין מקוה להשוואה בין מזונות מהחיים ומזונות מן העזבון. במה דברים אמורים: מזונות מהחיים חלים מכוח הדין האישי. מזונות מן העזבון הוא מוסד מהדין הכללי... בתחום המזונות מן העזבון מתהפכים היוצרות. רשאי אב להדיר את בנו מעזבונו. בית-משפט יתן תוקף משפטי מלא להדרה כאמור (בתנאי, כמובן, שהמסמך הוא "צוואה"). אולם, אף לרצון המצווה קיים גבול. הסייג הוא מניעת נסיבות בהן קרוב משפחה מדרגה ראשונה של המוריש יהווה נטל בלתי-סביר על החברה. מוסד המזונות מן העזבון משקף את הרעיון, כי עצם הקירבה המשפחתית מהווה צידוק להטלת החיוב במזונות, במקרים מוגדרים, על העזבון."

6. גם המסתייגים מן הקביעה הגורפת כי מוסד הידועים בציבור הוא סטאטוס ולכן לא ניתן להתנות עליו, מסכימים כי במקרה שמדובר בזכות למזונות מן העזבון הרי שלא ניתן להתנות על זכות זו:

"את פסק-דין בר נהור, יש לראות על רקע הדין הרלבנטי אליו הוא התייחס - דיני הירושה. בפרשה זו מדובר היה בזכות למזונות מהעזבון שהינה זכות קוגנטית שאינה ניתנת להתנאה, בין אם מדובר בזכות של אישה הנשואה למנוח כדת וכדין ובין אם מדובר בזכותה של 'ידועה בציבור' מכוח סעיף 57(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (ראה לעניין זה סעיף 65 לחוק הירושה). מקום והתקיימו התנאים המפורטים בסעיף 57(ג) לחוק הירושה, קמה הזכאות למזונות. משקמה הזכאות למזונות, ממילא לא ניתן להתנות עליה."
(תמ"ש 51940/98 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2002(3), 13 (2002)).

7. מכאן, שלסעיף בהסכם שקבע שלתובעת אין זכות למזונות מן העזבון, אין כל תוקף.

8. גם העובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי, ולא מיד לאחר פטירת המנוח, לא גורעת מזכותה של התובעת. לאור היותה פסולת דין, ממילא התובעת לא יכולה היתה לפעול בעצמה לקבל את זכויותיה והעיכוב שנעשה על-ידי האפוטרופוס, לא צריך להיזקף לחובתה."